אפתח בארבע שאלות: — מה נשתנה?

א. במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות עובדים בארצות אחרות?

ב. במה נשתנתה מדינת־ישראל מכל שאר המדינות?

ג. מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות?

ד. מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה?

ושאלת השאלות היא אולי: — כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנות ליעודי ההסתדרות והמדינה?

לפני גשתי לענות על השאלות אעיר, כי אני מסכים לגמרי לתביעת הח׳ נמיר על דיצנטרליזציה ודימוקרטיזציה של הארגון המקצועי.

הסכמתי לכך עוד לפני 11 שנה, בועידה הששית של ההסתדרות ב־29.1.1945, כשהצעתי:

א. הקמת הסתדרויות ארציות לפי תעשיות;

ב. להחליט על עצמאוּת, אחריוּת, הגדרה והכרעה עצמית בפעולה המקצועית של ההסתדרויות הארציות, בתוך מסגרת הכלל ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו לשאלות שהצגתי:

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה־הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממצה ייחוּדה העיקרי והמהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מייסדיה ובוניה הביאו ליסוד ההסתדרות ועיצוּב דמותה וּמגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מייסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מייסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משני אורח־החיים של העם, כובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה.

ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החופשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד, — היתה המגמה המכוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגי הפועלים המעטים הנמצאים כבר בארץ, השוקדים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחי המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, להנחילם לשון־עמם המאחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות הנאבקת על גאולתה.

בכל ענפי פעולתה ההתיישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית ראתה ההסתדרות לפניה בבת־אחת גם צרכי יום־­יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה בבת־אחת על הטבת תנאי העבודה ושכר הוגן ועל הרמת פריון העבודה ויצירת משקי־מופת; על בטחונו הכלכלי של הפועל ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחלצות המתיישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנושיות של מעמד העובדים — ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכויותיה ההיסטוריות במולדתה; על שוויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדות ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות, — ועל אחריות העובדים לגודל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, בימאות ובאוויר — ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי־חברה חדשים בנויים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון — והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התיישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכיוון פעולותיה, — אולם אחריותם ושליחותם ההיסטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו.

 

ב.    🔗

גם מדינת־ישראל, עם היותה עמוסה התפקידים והחובות של כל שאר המדינות, היא יחידה במינה ושונה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה — רק ששה אחוזים בימינו אלה 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים, — ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי־שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת־חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו הרבים מאתנו פי־כמה, חורשים מזימות למחות מדינת ישראל מעל פני האדמה.

ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן קיבוץ גלויות רב ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינו הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוס כל חלקי הארץ; קיום ריבונותה של המדינה, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

ועלינו לעמוד בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה כי בתקופה זו אין העם בישראל ואין גם צבור הפועלים המאורגן בהסתדרות ערוך לקראת משימות אלה המתנות עתידנו וקיומנו, גם מפני השינויים שנתחוללו בעם ובצבור הפועלים מאז היווסד ההסתדרות, וגם מפני ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית במחננו.

 

ג.    🔗

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותיים ואיכותיים, במבנה ההסתדרות, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעיה הפנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית, — כשם שחלו שינויים גדולים ורבי־ערך בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: —

בכסלו תרפ״א (דצמבר 1920) נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6,8% מכל הישוב. ביסוד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000, חברי ההסתדרות היוו אז 24% מכל הישוב. במשך עשרים ושבע שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות פי ארבעים בערך.

בתקופה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החומריים והחברתיים. הוקמו וגדלו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית — בנק הפועלים, המשביר, סולל־בונה, תנובה, הקואופרציה האשראית, הקבלנית, קופת־חולים, משען, דור לדור ועוד, וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנועת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. מפלגות העליה השניה: הפועל־הצעיר ופועלי־ציון, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגו לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי א״י בשנת 1930 בארץ, ואיחוד פועלי ציון, צ. ס. והתאחדות בגולה, ועל־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכוון בישוב ובתנועה הציונית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים, ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות הישוב, הכשיר בואה של המדינה היהודית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההיסטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של צבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים; בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפלגות בצבור על חשבון מגמות האיחוד והליכוד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה ההגמוניה הרעיונית בהסתדרות כל הזמן בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתיישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בצבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליו צבור פועלי העיר; וגם בצבור זה פעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיוון פעולותיה. מקורות העליה, שהצמיחו תנועת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים — אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. והשואה שבאה על יהדות זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

 

ד.    🔗

במאה התשע־עשרה ובעשרים השנים הראשונות של המאה־העשרים, היה העם היהודי בעיקרו עם אירופאי. בסוף המאה השמונה־עשרה (1800), מנה העם היהודי בערך שני מיליונים ורבע, מהם ישבו כששים אחוזים באירופה, בעיקר באירופה המזרחית. בסוף המאה התשע־עשרה מנה העם היהודי 10.5 מיליון, מהם ישבו למעלה מ־83% באירופה. במזרח אירופה בלבד נתרכזו אז למעלה מששים אחוזים של העם היהודי. בארצות אלו נולדה במאה התשע־עשרה הספרות העברית החדשה, הספרות היודית, תנועת חיבת ציון, תנועת הפועלים היהודית, ההגנה העצמית, ופה מצאה התנועה הציונית שנוסדה בשנים האחרונות של המאה התשע־עשרה משענה העיקרי. מארצות אלו באה התנועה החלוצית הראשונה, ויוצאי ארצות אלה ייסדו הישוב העצמאי בארץ.

הזיקה של יהדות מזרח אירופה לארצות מגוריה היתה רעועה. יהודי רוסיה, פולין, ליטא, גליציה, רומניה ועוד, לא ראו עצמם חלק מהעם השליט, והמונים נדדו לארצות עבר הים. משנת 1880 עד 1914 נדדו מאירופה המזרחית למעלה משלושה מיליון יהודים, ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה עוד כמיליון אחד, ואף על פי כן היתה היהדות האירופאית רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי עד מלחמת העולם השניה. בתחילת 1940 מנה העם היהודי למעלה מ־16 וחצי מיליון. מהם ישבו עדיין באירופה קרוב לעשרה מיליונים (9,781.000), אולם כשלושה מיליונים של יהודי רוסיה היו כבד מנותקים מאחרי המהפכה הבולשביסטית בשנת 1917 מהעם היהודי בעולם, והעליה לארץ באה מארצות פולין, ליטא. רומניה, הונגריה, גרמניה, צ׳כוסלובקיה ושאר ארצות אירופה.

והנה באה השואה הגדולה, אשר כמוה לא היתה אף בהיסטוריה רבת הפורענויות של העם היהודי, ויהדות אירופאית זו, אשר ממנה בא לנו כל המאור הרוחני והמוסרי במאתים השנים האחרונות — נחרבה, נהרסה, ונשמדה ולא נשארו ממנו אלא אודים מועטים, מדולדלים וחסרי־אונים, ונסתם לעולם הגולל על המעיין הגדול אשר ממנו שאבה התקומה היהודית בדורות האחרונים את אונה, כשרה, אמצעיה, ערכיה, נכסיה, חזונה, אנשיה וכוחותיה המגשימים.

 

ה.    🔗

ונדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל — המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם — איבדו את עמם זה, שיכלו את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם, וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם.

ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה אשר הניחו יסודותיה וציפו לבואה אינם עוד.

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה תרפ״א (כ״ד/כ׳׳ח כסלו — 5.9.1920) — לפני 35 שנה וכמה חדשים, אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים — הפועל־הצעיר ופועלי־ציון — המאוחדים כיום במפלגת פועלי א״י, ״החורש״ בגליל, ״השומר״, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירושלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסודה, כגון: המשביר, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה־השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התיישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ, וגם בראשית המדינה היה החזון.

 

ו.    🔗

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים: סוג אחד של מדינות שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב אם בכוח עצמם, על־ידי התמרדות והתקוממות מאורגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, באירופה המזרחית והמרכזית, הודו, בורמה, ציילון ועוד, ביבשת אסיה.

ויש סוג שני שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופאים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות — באמריקה באבסטרליה, — עד שהמתיישבים החדשים נתגברו ועמדו על כוחם — ויצאו לרשות עצמם, כארצות הברית, המדינות באמריקא הלטינית והדומיניונים הבריטיים בקנדה, בניו־זילנד ובאבסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית.

כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמם לאחר תקופה מסויימת של שעבוד לשלטון זר.

העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שריד יהודי בארץ, אבל תנועת העליה וההתיישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טופח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגמול מעבודה ומאדמה.

 

ז.    🔗

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם.

בקרב 650,000 היהודים, אשר נמצאו בארץ ביום יסוד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו כי המדינה באה להקל על חיינו שחיינו תחת שלטון המנדט הבריטי או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריות והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאות יהודית בישראל, זו שקמה בתנאים הגיאו­פוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

משלוש בחינות: מבחינה בין לאומית, מבחינת הארצות השכנות ומבחינת מצבו של העם היהודי בעולם, הורע מזלה של ישראל בקומה לפני כשמונה שנים. העולם היה מפולג לשני גושים יריבים והמתיחות ביניהם הלכה וגברה ונקרא לה שם חדש: מלחמה קרה. וספק אם מתיחות זו תעבור בקרוב או תתמעט. אמנם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש הגושים היריבים נתנו ברכתן להקמת מדינת היהודים בחלקה של א״י ושתיהן הכירו בה מיד לאחר קומה, תחילה ממשלת ארה״ב, ומיד אחר כך ממשלת ברית־המועצות. אולם המתיחות הבינלאומית הגוברת נתנה אותותיה במצבה הבינ­לאומי של ישראל. ו״העיסקה הצ׳חית״ היא רק ביטוי חדש וחריף של תהליך לא חדש שהחל עם המהפכה הבולשביסטית ונתגבר אחרי מותו של לנין.

מדינת ישראל נקטה מאז נוסדה ועד היום הזה קו של ידידות עם כל המדינות השוחרות שלום מבלי לבדוק במשטרן הפנימי — ולמרות התנגדותה הפרינציפיונית והמתמדת של ברית־המועצות לציוניות, שהגשמתה היא נשמת אפה של מדינת ישראל, חתרה ממשלת ישראל כל השנים, בכל הרכב שהוא — ובממשלת ישראל היה כל השנים רוב פועלי — ליחסים תקינים עם ברית־המועצות, כמו עם שאר המדינות. בקוי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, שבה לא השתתפו שתי המפלגות שהיו אז מאוחדות במפ״ם, נאמר, כי ״מדיניות החוץ של ישראל תהא מושתתת על נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האומות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות״.

בקוי־היסוד של הממשלה שקמה אחרי הבחירות לכנסת השניה (17.10.51) נאמר, כי ״הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי״.

בקואליציה המורחבת שקמה בסוף דצמבר 1952 (בהשתתפות ״הכלליים״) נאמר שוב: ״טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי״, ורק בממשלה שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת השלישית, שבה משתתפות שתי מפלגות פועלים שהיו כל השנים באופוזיציה, נוסף לסעיף הקבוע על ״טיפוח יחסי ידידות עזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי״, סעיף חדש על ״הידוק קשרים עם כל הארצות המסייעות לבטחונה ולפיתוחה של ישראל ומאפשרות לקבוצים היהודיים בתוכן להשתתף בבנין הארץ ולעלות אליה״ — דווקא ממשלה זו ראתה צורך להדגיש, כי מעמדה של היהדות באחת המדינות הוא גורם חשוב ביחסינו עם אותה המדינה.

 

ח.    🔗

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעובדה כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגושים היריבים נמצאים המרכזים היהודים הגדולים בתפוצה: בארצות הברית למעלה מחמשה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים שהם יחד כשבעים אחוז מיהדות הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה.

היהדות הרוּסית שמנתה בתקופת הצארים כחמשה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה.

היהדוּת האמריקנית, שבתחילת המאה העשרים מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמשים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנותקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התייצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשימה הראשית של מדינת ישראל — קיבוץ גלויות ובנין משק עצמאי — כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהודי אמריקה ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקנית. יהדות רוסיה המונה עכשיו כמחצית יהדות אמריקה, זה כשלושים שנה אין ביכולתה להשתתף במפעל הארצישראלי, לא באנשיה, לא בעזרה חומרית ולא בעזרה מדינית.

אולם שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקבוץ־גלויות בפועל, — יהדות רוסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדות אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה וברוסיה יפתחו פעם השערים לעליה.

 

ט.    🔗

מבחינת הסביבה הגיאו־פוליטית שונה מצבה של ישראל בימינו שינוי יסודי ממה שהיה בימי הבית הראשון או אפילו בימי הבית השני. בכל התקופות היתה ישראל מדינה קטנה ובין שכנותיה היו מעצמות אדירות: מצרים ובבל בימי בית ראשון, פרס ויוון, ואחר כך הפרתים והרומאים בימי בית שני. אולם ישראל קמה בשלישית לאחר שכל המזרח התיכון וכל צפון־אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, נכבשו על־ידי דת האיסלם והלשון הערבית היתה ללשונם של כל העמים השוכנים על גדות ים התיכון המזרחי והדרומי, מבבל, סוריה ולבנון ועד מצרים, לוב, טוניס, אלג׳יר ומרוקו — המונים כשבעים מיליון נפש. לפני 1914 לא היה אף אחד מהעמים האלה עומד ברשות עצמו. ברובם היו משולבים בקיסרות העותומנית או נתונים תחת שלטון בריטי, צרפתי, איטלקי וספרדי. היום אנו מוקפים תשע מדינות עצמאיות: לוב, מצרים, סודן, סעודיה, תימן, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק, כולן דוברות ערבית, מוסלימיות, ורק באחדות מהן (מצרים, בבל, סוריה, לבנון) יש מיעוטים נוצרים, יהודים, קורדים ודרוזים. שטח המדינות האלה הוא 3,5 מיליון מיל מרובע (שטח פי 438 משטח ישראל), ומספר אוכלוסיהן 51,2 מיליון (פי 30 מאוכלוסי ישראל).

ארבע הארצות הגובלות ממש עם ישראל — מצרים, ירדן, סוריה ולבנון בלבדן, תופסות שטח של למעלה מ 500,000 מיל מרובע, פי 62 משטחה של ישראל, ואוכלוסיהן הן 29 מיליון, פי 16 מישובה של ישראל. שש מהמדינות הללו עשו בנו מלחמה מיד לאחר הכרזת המדינה: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, בבל, וסעודיה, ואף אחת ממדינות ערב אינה מכירה בקיומנו. גם שלוש ארצות צפון אפריקאיות שאינן עומדות עדיין ברשות עצמן לגמרי — תוניס, אלג׳יר ומרוקו — נלחמות עכשיו על עצמאותן, ומלחמתן אינה עולה בתוהו.

ספק אם יש עוד מדינה בעולם שבעית בטחונה היא כה חמורה כזו של ישראל. בעל־בריתה הנאמן היחיד של מדינת ישראל אשר בא ויבוא לעזרתה בכל עת ובכל תנאי — היא יהדות העולם, ומשום כך מצבה, חירותה, חופש פעולתה של היהדות בארצות שונות נוגעים בנו לא רק כיהודים, כחלק מן העם היהודי, אלא מתנים במידה מרובה עתידה, קיומה, בטחונה וגידולה של ישראל. ומדיניות חוץ של ישראל מוכרחה לקחת בחשבון בשורה הראשונה זיקתה ליהדות העולם ומצבה של יהדות זו בארצות שונות.

מבחינה זו אבדן יהדות אירופה היא המכה האנושה ביותר שהוכתה מדינת ישראל עוד לפני היוולדה, ורוב הקשיים שנוצרו במדינה בשנים אלה מקורם בפורענות איומה זו.

 

י.    🔗

לאחר קום המדינה עלו ארצה כשבע מאות אלף עולים בתוכם כמעט כל שרידי קרבנות הנאצים אשר הצליחו להמלט מכבשני האש בטרבלינקו, אושוויץ, דכאו ועוד — והשאר, גולי ארצות המזרח: אפריקה ואסיה, בעיקר ארצות האיסלם.

הדבר האופייני של העליה לאחר הקמת המדינה הוא ניתוק הקשר או הזיקה בין העליה ובין הציוניות. העולים אינם ציוניים, והציונים אינם עולים, מחוץ ליחידי סגולה. המדינה פתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהודי — ועלו בהמוניהם רק יהודי ארצות האיסלם, מלבד שארית הפליטה של טבוחי הנאצים.

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבעשרים ושבע השנים שחלפו לאחר יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתהילת שנת 1956 — 552,145 חבר.

אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהוו גם במדינה וגם בהסתדרות. ונעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה אלא סימניה התגלו עוד כמה שנים לפני כך. והשוני העיקרי הוא שלאט לאט הניח המניע החלוצי מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשו אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד העובד בכללו כשליח האומה, — נהפכו מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהות שלמה ביניהם. בראשית התנועה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסודה ולגידולה של ההסתדרות עד התייצבות פועלי ארץ ישראל בראש התנועה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנועה ומכוון פעולותיה, ובדין וחשבון הראשון שמסר הוועד הפועל מפעולת ההסתדרות מיום יסודה בחנוכה תרפ״א עד הועידה השניה — בשבט תרפ״ג, 1923 — לפני 33 שנה — יכול היה נציג הועד־הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלו: ״הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל — היא הלב של תנועת הגאולה של העם, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית. תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדודנו. תנועתנו היא הביטוי המרוכז בשפת המפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכונו״.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה, ומשני טעמים — שלילי וחיובי: 1) כהה אורו של החזון בצבור הפועלים, נתרופפה אחדותו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבות ההדדית, וגדל כוחו של האינטרס החלקי — האישי, המקצועי, המשקי, הגושי והמפעלי. 2) במדינה קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולי מהסתדרות העובדים.

ועלינו להסיק משתי עובדות יסוד אלה — המסקנות המוכרחות.

 

יא.    🔗

בתקופת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחותה ההיסטורית, מתוך חוסר כלים ממלכתיים יחודים. עם יסוד המדינה המשכת תפקידם אלה היא מעמסה מיותרת על ההסתדרות ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומימי הארץ. למען הבטיח חלוקת עבודה צודקת ויעילה — וגם הצדק וגם היעל בחלוקת העבודה הם חיוניים לעובד ולמשק — יש צורך בלשכת עבודה ממשלתית בשתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוקתם צריכים להיות בידי המדינה ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחשוף מקורות מים נעלמים ולהפרות בהם האדמה הצחיחה שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסור. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ההגנה — ומילאה בתקופה ההיא שליחות לאומית רבת־הוד וגבורה, כאשר עשה ״השומר״ בזמנו. אבל עם הקמת המדינה — הבטחון הוא משימה ממלכתית ראשונית, וצבא הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים — כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים.

מבלי לעמוד על פרטים אני סבור שיש לקבוע כלל יסודי: כל שרות הדרוש לכלל האזרחים — על המדינה לעשותו. כשאני אומר מדינה אין הכוונה דווקא למנגנון הממלכתי. שרותים רבים אפשר לקיים בצורה יעילה יותר על ידי ארגוני הניהנים והצרכנים כמו למשל שרות הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וצבורי אם למשל השרות הרפואי ייהפך כולו לשירות שמתנהל על ידי מנגנון פקידותי של המדינה, לאחר שרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, ארגנו בכוחות עצמם עזרה רפואית שהגיעה לרמה גבוהה. אולם המדינה חייבת להבטיח ביטוח בריאות כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגון מבטחים של קופת־חולים יקבל עזרה רפואית ישר על ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האבטונומיה של ארגוני המבוטחים בקופות חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפו לארגונים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרואה בריכוז כל הפעולות האזרחיות וכל המפעלים בידי מנגנון ממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות — בעיריות ובמועצות המקומיות, כך היא צריכה לאמץ היזמה העצמית של צבורי אזרחים בכל צרכי צבור שאינם צמודים לתחומים טריטוריאליים, אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טפלה בו לפני יסוד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט, — אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

 

יב.    🔗

היקף הפעולה המיוחד להסתדרות גם לאחר יסוד המדינה לא יצטמצם בפעולה מקצועית וקואופרטיבית לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליחת ההיסטוריה היהודית וחלוץ העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפכני — אם לא תהיה גם להבא ברית מחדשי מולדת ואומה, — ובוני מדינה למופת, זאת אומרת: חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אפליה וניצול. והיא תעשה שליחותו ההיסטורית של המעמד העובד — אם יחד עם פעולתה המקצועית תהיה בשורה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ומעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה, שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבות, אין עוד הבדל בין עבודה עברית ולא עברית. כל פועלי ישראל שווים בזכויותיהם ובחובותיהם.

מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהותה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה משקל העבודה העברית המונחה ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב, תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, רמת פריונה ומעמדה בעם, והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה — אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל אונאה עצמית השינויים שנתחוללו בתוכנו מאז קמה ההסתדרות וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתור צבור הפועלים וחלו שינויים עוד יותר עמוקים בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוד ההסתדרות, ודמות העולים לאחר קום המדינה אינה כדמות העולים משנות השמונים במאה הי״ט עד פרוץ מלחמת העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולא מניע החזון והיעוד ההיסטורי. צבור הפועלים אינו קרוץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנתה העליה השניה והשלישית, נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות, והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי הביניים. ורוב העולים לא ידעו מאבקי השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד מלחמת העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתיישבות מתוך הכרח. אין ההכרח מוריד כבודה של העבודה וההתיישבות, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלויות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה. בהתיישבות על הקרקע, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה, וההכרח שמביא לעבודה ולהתיישבות — אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים הלאומיים והסוציאליים הזורחים מתוך העבודה וההתיישבות — עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתיישבים לעיר ולמסחר ורוכלות.

המעבר של יהודי הגולה הגמולים מאות בשנים מעבודה ומאדמה — לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, — היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מהפכה זו נתעצם הישוב בארץ וחודשה ריבונות ישראל. ריבונות זו לא תתקיים — אם מהפכה זו לא תתמיד ולא תגביר חיילים במדינה, ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאיימות על קיומנו, צפוי לנו הרס חוזר פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה מהם כוחה — יסתתמו וייבשו.

 

יג.    🔗

אל נתגעגע לשוא ל״ימים הטובים ההם״, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של ״השומר״ וההגנה ועליה ב׳. ולא נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב אונים בעם ובמעמד העובד. קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוציות הצרופה: קמה לנו מדינה ריבונית, שיש ביכולתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי אמצעים שלא חלמנו עליהם ״בימים הטובים ההם״, ודוגמא מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוא צה״ל. ההגנה היתה מיוסדת כולה על התנדבות — בצה״ל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים בכך. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מיישב, מפתח, כאשר לא יכול להיות שום גוף מתנדב לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה השנים האלה — כיבושי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי — הם כולם פרי המדינה, והתקדמותנו והתעצמותנו וביצוע חזוננו בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמות המדינה אינה נתונה מראש והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביזמתה לבצע המשימות אשר בשליחותן עשינו המשים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

תעודתה הנוספת של תנועת הפועלים לאחר הקמת המדינה היא משום כך כפולה:

א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן צבור הפועלים לתפקיד זה.

ב) ליזום פעולות חלוציות בשטח חינוכי, משקי וחברתי שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

 

יד.    🔗

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיחולוגיות: שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי, — נתרכז הישוב היהודי ברובו ברצועה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך — הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע אף פעם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא יבנו על ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהודית. להלכה כל חלקי תנועת הפועלים מכירים כי פיזור האוכלוסין ואיכלוס השטחים הריקים הוא צורך חיוני וגורלי של המדינה. למעשה עושים ההיפך. כל הגופים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק הפועלים הזקוק לבנק הפועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירושלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמובן שפה מופיעים כל עתוני הפועלים, ופה ובירושלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוח, כל טובי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות הספרים. רק חלק קטן, מצער, של הנוער החלוצי וחלק ניכר של העולים החדשים הולכים לספר — לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנועה ברוכה מהעיר אל הכפר ונעשית פעולה מוצלחת ״מהאניה להתיישבות״. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפועלים והגופים ההתיישבותיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם איננו נושאים רעיון פיזור האוכלוסין לשוא — עלינו להתחיל מ״פיזור״ המוסדות. בנצרת ובבאר־שבע, בבית שאן, בצפת ובאילת צריכים להימצא מוסדות ממשלה, הסתדרות וגופים התיישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצריכו גזברי המשקים וימנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירושלים בכל שבוע לקבל מלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית ומדעית.

אין כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של ״דבר״ בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון בשעה האחרונה, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי.

פיזור מוסדות זה מחייב ראשי התנועה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתיישב בצפון ובדרום, ואם מהם נבצר הדבר — אז ידרשו זאת מאחרים?

 

טו.    🔗

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוטין בעית עבודה עברית — אבל המאבק על עבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפרנסים מעבודה בארצות גלותם. גם רבים מהפועלים הוותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוסדי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם, גם עבודה גופנית וגם עבודה רוחנית, במקום תיווך, רוכלות ומסחר, או גם פרנסות גרועות מאלה — ובלי נקיטת אמצעים על ידי המדינה, ההסתדרות והגופים ההתיישבותיים להגדיל מספר העובדים היצרניים על חשבון השרותים והתווכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוץ מאבק מוסרי, רעיוני לא רק על ערך העבודה — אלא על הגברת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמוכה מרמת־החיים שלנו, והפער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה, אבל היא אינה מבוססת על פרי עבודתנו. בלי רמת תפוקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבסיס המוסרי של רעיון העבודה ושל תנועת הפועלים ואנו מערערים את עצמאותנו וריבונותנו. דיבורינו נגד פרסיטיות וניצול עבודת זרים הם דברי־רמיה ואונאה, כל עוד אנו מעלים רמת חיינו על חשבון עזרה חיצונית.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת־התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה — אנו מידרדרים במידרון כלכלי ומוסרי שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאותנו הכלכלית תלויה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעול הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כושר התחרות בשוק הבינלאומי. בלי יצוא הולך וגדול — אין לנו כל עתיד כלכלי, והיצוא לא יתכן בלי הוזלת הוצאות הייצור. לא הורדת שכר אלא העלאת התפוקה היא המפתח לעצמאות כלכלית, אבל אסור לנו להעלות השכר בלי העלאה מוגברת של התפוקה.

הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינון המדינה — יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה, כלומר על הרמת התפוקה למען קיום המדינה והתעצמותה.

 

טז.    🔗

תנועת הפועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה המרכסיסטית שהטיף לה גם בורוכוב — כי יעודו של המעמד הבורגני ליצור, ויעודו של מעמד הפועלים — לשחרר. אחרי חיפושים וגישושים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית הגיעה העליה השניה ואחריה גם העליה השלישית לידי מסקנה שעל הפועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה וביטול המעמדות, אלא עליו להיות בעצמו מתיישב ובונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של צבור הפועלים בתקופת המדינה נדרשת ביתר שאת, כי המדינה פתחה לפנינו שטחים נרחבים אשר לא יבנו בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים, בלי היזמה החלוצית ובלי העזרה הממשלתית המתוכננת והמכוונת לא נאכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוכלסים דרושה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיביים, הקבלניים והיצרניים, בתנאים שגם פה ימלאו תפקיד חלוצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוצרים, בהשבחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כשרם הסגולי לבצר עצמאותה הכלכלית של המדינה, לעבוד יותר טוב, למעט בשרותי תיווך המייקרים התוצרת, להורדת המחירים.

בעצם בעלות ההסתדרות או בעלות המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאומי אם בעלות זו אינה אמצעי להגברת הייצור ולביצור עצמאותנו הכלכלית. משקי הפועלים יתנוונו גם בעשותם רווחים, אם לא יצליחו לגלות יזמה חלוצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פריון העבודה ולא יוזילו המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה כמו בשטחים אחרים יש כר נרחב לשותפות נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

 

יז.    🔗

המשימה הקשה אולי ביותר שהטילו עלינו השינויים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדות אירופה — היא מיזוג גלויות. מי שרואה העם בארץ אך ורק במשקפי התפיסה המרכסיסטית כביכול של חלוקה לשני מעמדות — בורגנות ופרוליטריון — חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להם כל זיקה למציאות חיינו. ספק אם המעמד העובד בארץ חל עליו המונח המרכסיסטי של הפרוליטריון. פועלי ישראל יצרו לעצמם בעזרת העם משקי חקלאות, חרושת, מלאכה ותחבורה ימאית כאשר אין לשום מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפיטליסטית. יש במדינה משקים קפיטליס­טיים, ועלינו לעודד זרם הון פרטי ויזמתו הפרודוקטיבית ועלינו לשקוד על הצלת ההון היהודי בגולה. אבל יש במדינה גם משקים פועליים, ויש בה גם משקים ממלכתיים. רוב העובדים השכירים, למעלה משבעים אחוז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרות של פועלים שכירים בלבד, כתנועה המקצועית בשאר הארצות. בתוכה מאוגדים מתיישבים חקלאיים, שבידם רוב האדמה המעובדת במדינה, קואופרטיבים של תחבורה — שבידם כמעט כל התחבורה העירונית ובין־עירונית. קואופרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים השייכים לסולל־בונה, לתנובה, והמשביר; הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד — הם משקי המדינה.­

הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחו במציאות שונה לגמרי.

 

יח.    🔗

אולם החלוקה רבת־המשמעות המיוחדת לנו והמציגה לנו תביעות חמורות היא חלוקה בין הישוב הוותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היו בישוב גם לפני יסוד המדינה, אבל היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידותו של העם נתגלתה וגם נחשלה ביתר שאת במלחמת הקוממיות. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפער בין הישוב הוותיק וחלק של הישוב החדש שנשתרש כבר בארץ ובין רובו של הישוב החדש — שלא נשתרש עדיין — צופן בחובו סכנות חמורות גם לבטחונה של המדינה גם למעמדה של תנועת הפועלים בעם. תושבי המעברות וישובי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד, אולם אחדותו ואחידותו של המעמד העובד אינה נתונה מאליה ומחוייבת המציאות. אין זה מן הנמנע שהמוני עובדים יתנו ידם לאויביה המושבעים של תנועת הפועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות, איתנות מארץ זו של קיבוץ גלויות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנועת הפועלים נתונה ומובטחת.

בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת חבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס; אין סתירה מוכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. במה דברים אמורים — אם האינטרס הוא אינטרס הכלל. לרבים, ואולי לרוב חברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי, או לכל היותר מקצועי, מקומי, גושי. אינטרס זה אינו מזדהה עם החזון, ולפעמים הוא סותר אותו. ופועל שהוא חבר ההסתדרות יוכל לתת ידו למפלגה פשיסטית או לארגון אחר העוין לתנועת הפועלים ולשליחותה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאים שהוקמו על ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלויות. אולם הפער החברתי, התרבותי והרוחני במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל יישוב עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומדריכים מנוסים בחקלאות, בבטחון, בחיי חברה, — אין כל בטחון שישובים אלה יעמדו ביום פקודה, וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עויינים למדינה ומתנכלים לתנועת הפועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי עולים אנשי המושבים, הוותיקים והצעירים, אולם חיזוקם המוסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הוותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מהתיישבות העובדת — כי אין להעמיס כל העול על התיישבות זו — אלא גם מהעיר והמושבה בלוית מורים מובחרים, אחיות ורופאים שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישובי הספר לזמן מה — היא סימן טוב לצבור הפועלים; הליכה זו לשבוע או לשבועיים לישובי הספר נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה החוזרים מביקורים אלה מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי הספר, אבל אין היא פותרת בעית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממושך. רק שותפות רבת־ימים בין טובי הנוער הוותיק ובין העולים תסתום הפער הרה סכנות בטחוניות וחברתיות.

 

יט.    🔗

אסור לנו גם להתעלם מהעובדה כי רבבות חברי ההסתדרות עכשיו לא קיבלו כל השכלה יהודית ואנושית, רבים מהם גם אינם יודעים קרוא וכתוב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמשים, אבל מרכז התרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השכלה של בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספר שנים קצובות. הצבא עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להרתע מהקשיים. חברות להסתדרות של פועל שאינו יודע לקרוא ספר היא פיקטיבית ואולי גרוע מזה.

איני מהמזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיום ההסתדרות. בלי כל אלה ההסתדרות לא תיכון. אבל אין אלה אלא הפיגום, ולא הבנין עצמו, בנין ההסתדרות הוא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוד מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנועתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושיות מהפכה עמוקה: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלויים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היומיומיים בפיתוח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילויי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלולי הטכניקה הופכים בימינו כל תנאי החיים, הבריאות, הריבוי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. והמדינה ותנועת הפועלים חייבות לראות בטיפוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע — ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה — אחת מהמשימות המרכזיות של פעולתה החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. יש שטחי רוח אחרים, שהשם מדע אולי אינו הולם אותם אבל חשיבותם אינה קטנה ממדע הטבע, כגון: היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנות וכדומה. ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במובן הצר, כי המדע מסועף ומפוצל, ומומחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצומצם במדעים, וידיעת פרטי פרטים על פינה קטנה ומצומצמת בענפי הפיסיקה והביולוגיה בלי השכלה אנושית רחבה מרוששת האדם! ולכן אין המדינה, וזאת אומרת גם תנועת הפועלים, יכולה להסתפק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפח כל נכסי הרוח של העם היהודי והאנושיות כולה. אולם יש להדגיש כי אנשי הרוח והמדע לא יפרו ולא יעלו תרבות העם, אלא אם יעמיקו קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה. רק שיתוף נאמן בין עובדי הרוח ובין אנשי העבודה יעשיר יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחד. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב״פיזור אוכלוסין״. חוקרי הנגב למשל לא יתרמו מלוא יכולתם למחקר המדבר אם לא ישבו במדבר. המהנדסים והחימאים הקשורים אל מפעל ים־המלח, הפוספטים או מכרות אחרים בנגב — צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקומו בערבות הנגב.

 

כ.    🔗

דיברתי עד עכשיו כאילו היינו שרויים בימים כתיקונם, אולם אין הימים כתיקונם. העמדנו אחרי העיסקה הצ׳חית בפני סכנת מלחמה העולה בחומרתה על הסכנה שעמדנו בה לפני שמונה שנים. ושנה זו עלולה להיות שנת מבחן והכרעה עליונה בחיינו ובעתידנו.

מלחמת הקוממיות, כידוע, נסתיימה בתחילת 1949, בכריתת הסכמי שביתת נשק עם ארבע הארצות השכנות: מצרים (24.2.49), לבנון (23.3.49), סוריה (20.7.49). הסכמים אלה חייבו, כפי שנאמר בסעיף הראשון של ארבעת ההסכמים האלה, להחזרת שלום של קבע, ובסעיף זה נקבעו ארבעת עקרונות: 1) איסור להשתמש בכוח צבאי נגד צד שני; 2) איסור לאיים, לתכנן ולבצע פעולה תוקפנית נגד האוכלוסין או הכוחות המזויינים של הצד השני; 3) כיבוד הזכות של כל צד להיות בטוח וחופשי מפחד התקפה על־ידי הכוחות המזויינים של הצד השני; 4) התקנת שביתת נשק בין הכוחות המזויינים של שני הצדדים כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזוין והשבת השלום בארץ ישראל על כנו.

ארבעת השכנים הפרו כל הזמן העקרונות האלה שעליהם הושתתו הסכמי שביתת הנשק. הם לא יחדלו להודיע על תכונות לקראת סיבוב שני, ולהסית עמי ערב נגד ישראל; הם ארגנו בניגוד לעקרונות או״ם חרם על ישראל ושמו עליה כצור בתעלת־סואץ ואחר כך גם בים־סוף. כשהדבר הובא למועצת הבטחון, וזו פסקה על זכותה של ישראל לחופש שיט בתעלת־סואץ — הפרה מצרים החלטה זו, מבלי שמועצת הבטחון או עצרת או״ם יאחזו באיזה צעד שהוא נגד הפרה זו. מצרים הודיעה בפומבי כי מצב המלחמה בינה ובין ישראל הולך ונמשך, ודבר זה לא מנע מבריטניה הגדולה לשלוח לה נשק, שסירבה לתת לישראל.

ממשלת ירדן הפרה סעיף 8 של הסכם שביתת הנשק אשר קבע, כי ועדה משני הצדדים חייבת להבטיח ביצועם של כמה ענינים אשר הוסכמו כבר עקרונית: חופש תנועה בדרכים חיוניות, כולל דרך בית־לחם ודרך לטרון — ירושלים; חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר־הצופים וגישה חופשית אליהם; גישה חופשית למקומות הקדושים והשימוש בבית הקברות שעל הר הזיתים ועוד. ממשלת ירדן סירבה לקיים התחייבות זו, ואו״ם אפילו לא גער בה על הפרה זו של ההסכם.

אולם המדינות השכנות לא הסתפקו בהפרת ההסכם ובפגיעה בהחלטות מועצת הבטחון ובמגילת או״ם. אורגנה למעשה מלחמה זעירה — גרילה בלע״ז — נגד ישראל על ידי כנופיות סדירות ובלתי סדירות שחדרו לשטח ישראל למטרות שוד, חבלה ורצח; ובמשך שנות 1951— 1955 היו לנו 909 פצועים והרוגים מהתקפות גריליות אלה. עד לפני שנתיים עמדה ירדן בראש תיגרת גרילה זו ורוב הפגיעות באו מכנופיות ירדניות. אולם זה כשנתיים התייצבו שליטי מצרים בראש המלחמה הזעירה, והפגיעות המצריות הלכו ורבו מחודש לחודש. תמורה זו איננה מקרית והיא רבת־משמעות.

 

כא.    🔗

כל הארצות הערביות כידוע אינן יציבות ושולטות בהן חבורות רודניות המתחרות זו בזו ללא הרף ומשתמשות לעתים קרובות ברצח כבאמצעי פוליטי. בתוך אנדרלמוסיה מדינית זו של כל ארצות ערב, היה המאורע הכי חשוב — ההפיכה הצבאית במצרים שנתחוללה לפני כ־4 שנים על־ידי קבוצת קצינים צעירים, שרובם השתתפו בפלישה לארץ וניגפו על־ידי צה״ל. בראש הקבוצה עמד תחילה מוחמר נגיב. וכעבור שנה הודח ובמקומו התיצב גמאל עבד אל־נאצר. קבוצת קצינים זו כאילו התכוונה בתחילה בעיקר לתיקונים פנימיים: לחיסול הבערות, שהיא נחלת 90% של העם המצרי, לביעור התחלואה הנפוצה בקרב המוני העם במצרים, לתיקון מצב הפלח והפועל, למפעלים קונסטרוקטיביים אחרים. ממשלת ישראל קידמה מגמה זו בברכה, אם כי היו לה ספקות קשים אם פני השליטים החדשים הם לשלום או למלחמה. לפני כשנתיים נתברר שפני שליטי מצרים החדשים אינם לתיקונים פנימיים — אלא להרפתקאות חיצוניות, וקודם כלי למלחמה בישראל. הרודן המצרי הגיע כנראה לידי מסקנה שזוהי הדרך הקצרה והקלה ביותר להשגת האמביציה שלו — לבצר שלטונו הפנימי במצרים, החסר משען עממי ודימוקרטי, ולהתייצב בראש עמי ערב. הכנופיות של ״מתאבדים״, פידאיון, שאורגנו לכתחילה להלחם בצבא הבריטי בתעלת־סואץ, נשלחו לרצועת עזה לזרוע טירור בישובי הגבול הישראליים וגם בפנים הארץ. חבורות רוצחים אלה הגיעו עד נס־ציונה בצפון ועד מושב פטיש במזרח. חוצפת הרודן הגיעה עד כדי כך שיחידה צבאית מצרית פלשה לתוך שטחנו בניצנה.

בעקבות הרודן המצרי הלכו השליטים בסוריה וניסו להשתלט בכוח מקלעיהם ותותחיהם על הקצה הצפוני של ים־כנרת ולמנוע הדיג היהודי בכנרת. מובן־מאליו שלא ישבנו בחיבוק־ידים — וחיסלנו קני הפולשים המצרים והסורים בניצנה ובצפון כנרת, והענשנו קשה מרכזי החבלנים בעזה ובחן־יוניס.

ואם כי ידינו היתה תמיד על העליונה במלחמה זעירה זו — לא רצינו בה, אלא הודענו לנציגי או״ם כי אנו מוכנים לקיים הסכמי שביתת הנשק ככתבם וכלשונם ואנו דורשים זאת גם מהצד השני, כי אין להניח שאנחנו נסבול הפרה חד־צדדית של ההסכמים. הלכנו יותר רחוק: הודענו לאו״ם ולעולם כולו שאנו מוכנים למשא־ומתן של שלום, ולשם כך אנו מוכנים להיפגש בלי כל תנאים מוקדמים עם שליטי ערב, עם כל אחד לחוד, או עם כולם יחד, לדון על סידור קיים — החל מהפגת המתיחות, הבטחת השקט על הגבולות, הבטחת אי־התקפה הדדית ועד כריתת ברית יהודית־ערבית על בסיס של שויון הדדי ויחסי גומלין, לשם שיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני להפרחת כל ארצות המזרח התיכון ולחיזוק השלום באיזור ובעולם.

הרודן המצרי ענה על כל הצעות אלה בשלילה, ואף סירב לתת פקודה להפסקת אש ברצועת עזה ולזוז לעבר קו קוצימה־אבו־עג׳ילה, כפי שהוא חייב לעשות לפי הסכם שביתת הנשק.

ויש לציין בתמהון שהוא קיבל עידוד לעמדה זו — אם במישרים או בעקיפין — בהודעות ראש־הממשלה הבריטי על הצורך בוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל, בחיפוי של מועצת הבטחון על הפרת החלטת המועצה בדבר חופש השיט הישראלי בתעלת־סואץ.

 

כב.    🔗

אולם המאורע החמור שהכביד את לב פרעה וקרב סכנת המלחמה הוא מה שידוע בשם ״העיסקה הצ׳חית״ — כלומר אספקת נשק תוקפני בכמות רבה ובאיכות מעולה מצד הסובייטים לרודן המצרי לפני כמה חדשים: כמאתיים מטוסי־קרב מהירים (מיגים), כששים מפציצים סילוניים דו־מנועים (אילושין), עשרות טנקים כבדים (סטלין) וכמה צוללות — נוסף על תותחים כבדים מכל המינים, בלווית מומחים סובייטים המאמנים קצינים מצרים במצרים, בצ׳חיה ובפולין להשתמש בכלי נשק אלה.

למצרים ולארצות ערב היתה כל הזמן עדיפות כמותית של נשק וכוח־אדם על ישראל. אולם שליטי ערב ידעו שבאלה בלבד לא יוכלו לנצח את צה״ל, כי לעומת העדיפות הכמותית תעמוד העדיפות האיכותית של צה״ל וציודו שאינו נופל בטיבו מהציוד של צבאות ערב. העיסקה הצ׳חית הפכה הקערה הצבאית במזרח־התיכון על־פיה. אין לנו אף טנק אחד שישווה בכוחו לסנטוריון האנגלי שנמסר למצרים או לסטלין הסובייטי, ומה שיותר חמור, — אין לנו אף מטוס קרב אחד שישווה במהירותו למיג הרוסי ואף מפציץ אחד שישווה באיכותו למפציץ הסובייטי ״איל״.

הסובייטים בלי ספק ידעו שנשק זה אינו מכוון להיטיב תנאי העבודה של פועלי מצרים ולהעלות מצבם של המוני הפלחים. הסובייטים גם יודעים בלי ספק שרודני מצרים מתכוונים למלחמת־השמד נגד ישראל. אולם לא פחות תמוהה עמדת אנגליה וארצות־הברית המסרבות עד היום לתת לישראל נשק־מגן הדרוש — מטוסים וטנקים, שלא יפלו באיכותם מהמטוסים והטנקים שקיבלה מצרים מהסובייטים, כי רק נשק־מגן זה יש בכוחו למנוע התוקפנות המצרית. נאצר לא יעיז להעמיד בסכנה כל משטרו ועתידו הפרטי — אם ידע כי צה׳׳ל מסוגל להדוף התקפתו בנשק שאינו גרוע מנשקו הוא ובכושר מלחמתי העולה על הכושר המלחמתי של הצבא המצרי או איזה צבא ערבי אחר.

ואעפ״י שאיני מוכן עדיין להגיד שאפסה כל תקווה להשיג נשק־מגן בעוד זמן למניעת מלחמה — שומה עלינו לא לסמוך יותר מדי על חסד לאומים, ולדאוג להתגוננותנו מתוך הנחה שעלינו להסתמך על יכולתנו אנו, ויכולתנו אנו בלבד.

 

כג.    🔗

בלי קבלת נשק־מגן בכמות מספיקה ובזמן הקרוב ביותר — כמעט שאפשר לקבוע בוודאות שהרודן המצרי — ויחד אתו כל בני בריתו: סוריה וסעודיה, ואולי לא רק הם — עומדים לתקוף אותנו בחדשים הקרובים.

ובמרכז פעולת הממשלה, ההסתדרות וכל שדרות העם צריכה לעמוד הגברת עצמתנו המוסרית, המשקית והצבאית, ציודן של כל היחידות הצבאיות וארגונה של ההתגוננות האזרחית.

מאז תמה מלחמת הקוממיות לא קפא צה״ל על שמריו. הנצחון לא עיוור עינינו, וידענו כי המלחמה הבאה תהיה קשה ומסוכנת הרבה יותר ממלחמת 1948. היה ברור לנו כי אויבינו לא ישבו אף הם בחיבוק ידים ויעלו עד כמה שידם מגעת רמת האימונים של צבאם וציודו. שקדנו כל השנים על שכלול עצמתנו הצבאית, וצה״ל עכשיו אינו דומה לצה״ל שבשבת 1948: לא בכמותו, לא במבנהו, לא באימונו ולא בציודו. מאז נתקבל בסוף 1949 חוק שירות הבטחון — הוקם למעשה צבא חדש, ובמשך שש־שבע השנים האחרונות התקדם צה״ל בלי הרף, ואם כי הוא רחוק מהשיא הרצוי — אם בכלל יש שיא קבוע ועומד — הריהו עולה לאין ערוך באימונו ורוחו, אם כי לא בזיונו, על כל הצבאות השכנים המאיימים על חרותנו וקיומנו.

אולם לא מספיקה גבורת הצבא ויכולתו. המלחמה בימינו היא טוטלית, ו״החזית״ וה״עורף״ הם שניהם שדה־מלחמה, וצרכי ההתגוננות בחזית ובעודף חייבים לקבל בימים אלה עדיפות ראשונית על פני כל שאר הצרכים במדינה ובעם, שאינם מסייעים ישירות לכוננות צבאית ולהתגוננות העם.

אם נידחף, למרות רצוננו לשלום, למבחן העליון בשדה המלחמה — יכריע לא רק כוחו של הצבא — אלא כשרו הכללי של העם, כשרו המקצועי, המשקי, הרוחני, חסינות רצונו, יכולת עמידתו המוסרית בפני אבדות, קרבנות וסבל.

חוסר הבהלה שציין את תל־אביב במאי — יוני 1948 — כשהעיר הופצצה כמה פעמים מבלי שעדיין היו בידינו מטוסי־הקרב להשתלט על שמינו — היה גורם חשוב בנצחוננו בימים ההם. אנחנו מצויידים היום הרבה יותר טוב משהיינו אז, אבל למצרים יש עדיפות כמותית ואיכותית עצומה באויר וגם בשריון, ואין ספק שאנו עלולים לסבול קשה בימים הראשונים, עד שצבאנו יתגבר על הצבא המצרי ויהרוס אותו, — ואין לי כל ספק בדבר שהוא יהיה מסוגל לעשות זאת על אף הנשק הסובייטי — אולם יש צורך שנחשל רוח העם ונאחז עכשיו בכל האמצעים האפשריים להתגוננות האזרחית. ולא רק בערים, שהן עלולות אולי להיות הקרבן הראשון להתקפת האויר, אלא בישובי הספר ובישובי העולים לאורך כל הגבולות בדרום, במזרח ובצפון, וברוכה ההתנדבות של פועלי העיר והמושבה שיצאו לביצור ישובי הספר.

 

כד.    🔗

על פועלי ישראל להוכיח שוב שהם הראשונים לתבוע מעצמם: בהתנדבות להתגוננות אזרחית, בהליכה למושבי עולים, בשינוי האקלים המוסרי במדינה, בהעדפת צרכי הכלל על צורך הפרט.

ועלי לומר דבר בלתי פופולארי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורשים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הוותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתכרים למטה מהמינימום ההכרחי) — הוא חטא שלא יכופר נגד התגוננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתיישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתיישבות — יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגברת הכוננות הצבאית, וגם הגדלת העליה, וגם הרחבת ההתיישבות, וגם חיסול המעברות, וגם ריבוי השיכון בהתיישבות הוותיקה וגם העלאת שכר הפועלים, וגם הורדת המחירים, וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות האלו מתיישבות יחד; למעשה הן סותרות זו לזו. ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפויות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התיישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו — מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מיישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה הוא גם הכוח העיקרי, אשר מחוץ לצה״ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפתח בימינו הרעה.

וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה״ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הוותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתיישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש ובראשונה צבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת־יצירה ואחריות זו, יבחנו עכשיו — אם ידעו להעדיף צרכי בבחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

 

כה.    🔗

ועלי לסיים בדבר שאין בסמכותה של ההסתדרות להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בוועידת ההסתדרות, והוא: אחדות פועלי ישראל. הפילוגים בתנועת הפועלים, יותר מכל גורם אחר, הפחיתו כשרה החלוצי, החלישו כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוסרית של תנועת־הפועלים. פילוג זה אם יתקיים לאורך־ימים עלול, יחד עם השינויים האחרים שחלו בעם ובצבור הפועלים כולו, לערער עד היסוד מעמדה המדריך והמכוון של תנועת־הפועלים במדינה.

ביסוד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוצלח להביא לידי שיתוף בממשלת ישראל כל מפלגות הפועלים — על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי היסוד מצאו כל מפלגות הפועלים, ממפ״ם ועד הפועל־המזרחי, המצע הרעיוני המשותף לכולן. וכל פועל פשוט יוכל לשאול בצדק: מדוע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משותף זה? ואם השיתוף במצע אינו אמתי ואינו עמוק — לא יהא לו קיום. בנוסחאות מוצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריות משותפת — אין ערך ממשי ובר־קיימא. בדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה לא פעם הבעתי חרדתי ותקוותי למעשה שאנו עושים. חרדה — שאם הדבר יכשל יורע המצב בתוך התנועה והקרעים יתעמקו; תקווה — שעבודה ואחריות משותפת במדינה — תביא לידי קירוב לבבות ואיחוי הקרעים. אחדות פועלים — והפעם מדובר על אחדות פוליטית — אינה מתבטאת בקולקטיביות רעיונית ובשפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חלוקי־דעות. אחדות הפועלים המדינית תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנויות במחלוקת.

מובטחני כי דמות המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנועת הפועלים בעם ובמדינה תלויים במידה רבה ביכולתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאחד איחוד פוליטי. אני בטוח שזה הרצון העמוק והכנה של רובם הגדול והמכריע של פועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פטורה מקריאה זו. ומן ההכרח שקריאה זו תישמע במוקדם או במאוחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות בהתנערות מוסרית ובתנופה חלוצית — למיזוג גלויות, להפרחת השממה, לפיזור האוכלוסין, ליוזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכולתה ותפוקתה, לצמצם השרותים ועסקי התיווך, להגברת העבודה הייצרנית והגדלת היצוא, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה לחזון התקומה הלאומית והסוציאלית, להגברת הנאמנות והעזרה למדינה, לחיזוק הבטחת והכוננות הצבאית בחזית ובעורף, לגיוס הנוער להליכה לכפר ולישובי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון: לחידוש אחדותה ושלמותה הפנימית של תנועת הפועלים בהסתדרות עובדים כוללת אחת ובמפלגת עבודה מאוחדת ויחידה.