רקע
דוד בן־גוריון
תשובה למתווכחים

חברים — בפתיחה לא לקחתי על עצמי קבלנות למצות כל בעיות ההסתדרות והמדינה בשעה זו, וגם בתשובתי עכשיו איני רואה עצמי מחוייב לענות על כל הטענות שנשמעו בענינים שונים. ואם לא אעמוד על כמה טענות — אין זאת מפני שאני מזלזל בהן.


 

על מהות המפלגה הקומוניסטית    🔗

ואומר מיד שאין ברצוני להתווכח בכלל עם חברי הסיעה הקומוניסטית. א) מפני שאין לי אתם כל רקע יהודי משותף. ב) אין מתווכחים עם תקליטים, גם אם הם אנשים חיים. איני מסכים לדברי כמה חברים יקרים בתוך השומר־הצעיר, כי המפלגה הקומוניסטית הישראלית גרועה ושונה מכל המפלגות הקומוניסטיות האחרות. זה לא נכון. המפלגה הקומוניסטית בארץ היא בדיוק כמו כל שאר המפלגות הקומוניסטיות, ולא תוכל כלל להיות מפלגה קומוניסטית השונה במשהו משאר המפלגות. אין זאת אומרת שאין הן משתנות, אבל הן משתנות כולן והשינוי הוא משותף וכללי. אתם יודעים שחל עכשיו שנוי גדול במרכז התנועה הזאת, אלא שהאופנה החדשה עוד לא הגיעה הנה מתוך ריחוק מקום, ואינם יודעים עדיין כי ״ההיסטוריה הקצרה״ של ר.ק.פ. זויפה על־ידי ״אבי העמים״. בקרוב ידעו זאת — ויהיו דומים בדיוק לכל שאר המפלגות גם בחידוש זה.

ולחברים המתרגזים על הקירבה הנפשית של מפלגה זו עם נאצר ועם שליטי עבר־הירדן, אומר שאין בכך כל חדש. עוד בשנת 1932, כשהייתי שליח הוועד הפועל של ההסתדרות במשפט נגד חברי פ.ק.פ. — הגלגול הראשון של מק״י׳ — בנס־ציונה, הפיצו הללו כרוזים נגד ״מזימות השוד הציוניות״, נגד ״ההנהגה הפשיסטית של ההסתדרות״, ונגד ״כנופיות הקיבוצים הפשיסטיים״, מפני שפלוגת הקיבוץ־המאוחד נשלחה על ידי המרכז החקלאי לנס־ציונה לחזק העבודה העברית במקום זה. ופ.ק.פ. לא עשתה זאת על דעת עצמה — כי במפלגות אלו אין דעה עצמית בכלל. וגם בשנות 1938 — 1936, כשפרצו הפרעות הטרוריסטיות של המופתי בעזרת מוסוליני והיטלר, התייצבה מפלגה זו לימין המופתי נגד ההגנה. עכשיו הם מספרים לחבריהם הצעירים שהכרוזים ההם הוצאו על ידי הסוכנות היהודית והמשטרה הבריטית. אבל אלפי הפועלים שהיו יחד אתם בארץ בימים ההם יודעים מי הוציא הכרוזים. אני רואה כי לא רק סטאלין ידע לזייף ההיסטוריה.

מה שהם אמרו על ״הקיבוצים הפאשיסטיים״ לא היה פרי אמצאה שלהם. דברים מעין אלה קראתי באנציקלופדיה קומוניסטית גדולה שנדפסה בשנת 1952. שם נאמר כי הקיבוצים הם ״קואופרטיבים״ (דווקא במרכאות כפולות) המנצלים באופן אכזרי באטרקים (מלה רוסית לחרתים) יהודים וערבים. ובאותה האנציקלופדיה מתוארת עלית מאות אלפי יהודים לישראל כקרבנות של ״סוכנים ציוניים המגייסים בעזרת תעמולה כוזבת מהגרים יהודים בארצות קפיטליסטיות״. יתכן שאקבל בעוד שנה או שנתיים חוזר מודפס בבקשה להוציא שני דפים אלה מהאנ­ציקלופדיה — וישלחו לי תמורתם דפים מתוקנים. כבר קיבלתי פעם חוזר כזה — לעקור הדפים של באריה, שנאמר עליו באנציקלופדיה כי הוא הלוחם הקומוניסטי הקרוב ביותר לסטאלין.


 

תשובה למאיר יערי    🔗

אולם אעמוד על דברי כמה חברים ואתווכח אתם מתוך חברות, בין שהם חברי מפלגתי או חברי מפלגות אחרות שאני מוקיר אותם, אם כי אני חולק על דעותיהם.

ואתחיל מהחבר יערי.

יערי הודיע, בלי שמחה לאיד, כי תביעת ההיחלצות של בן־גוריון לא נשמעה. והוא מצא הסיבה לכך: הפקרת זרם העוב­דים בחינוך. אני שולל העובדה ושולל הנימוק. תביעת ההיחלצות נשמעה ותישמע, אם כי לא רק בן־גוריון, ולא בן־גוריון כראשון, השמיע אותה. ואספר ליערי עובדה שאולי אינה ידועה לו, שתביעה זו הושמעה עוד לפני הרבה שנים, לפני ארבעים שנה, בארץ בלתי נוחה לחלוציות, בארצות־הברית של אמריקה על־ידי חבר ההסתדרות שהוא עכשיו נשיא־המדינה ועוד חבר אחד שהוגלה יחד אתו מהארץ על ידי הממשלה התורכית, והוקם ״החלוץ״ באמריקה עוד לפני שהוקם ברוסיה ובפולין ובגליציה. ותביעת ההיחלצות הושמעה שוב בשנים האחרונות וגם נשמעה — ומאות בני מושבים ואחוד הקיבוצים נחלצו ללכת לישובי העולים. ואשר ל״חטא״ של הפקרת זרם העובדים — אני גאה עליו, אם כי איני רשאי לזקוף אותו אך ורק לזכותי, אלא לזכותם של רוב פועלי ישראל, ועלי לציין ביחוד חלקו של חבר אחד בניסוח חוק החינוך הכללי, שאינו פה בועידה, הח׳ בן־ציון דינור שהיה אז שר החינוך. חוק זה מחייב לחנך כל ילדי ישראל ולא רק ילדי עובדים — לחיי עבודה, להכשרה חלוצית ולחברה בנויה על חברות ושוויון ואהבת הבריות; ואני יודע שהחוק טרם נתגשם במלואו, כי לא די בחוק טוב. לא כל המורים בארץ מוכשרים לצערי לתת חינוך כזה כפי שדורש החוק, אבל החוק יוצא לפועל ויגביר החלוציות בישראל. לחוק זה קורא יערי ״הפקרת זרם העובדים״.

איני מקבל גם טענתו של מאיר יערי כי הנוער העובד כאילו סגור בפני השומר־הצעיר. מה שידוע לי הוא, כי הנוער של השומר־הצעיר סגור בפני כולנו. ועלי להגיד לחבר יערי: או שיש שותפות בחינוך או שאינה. אי־אפשר ליערי להגיד: שלי — שלי, ושלך שלי. יעיין בפרקי אבות וידע מידה של מי היא זאת. אנחנו אומרים: — שלי שלך, ושלך שלי. שותפות בכל הנוער, — אבל לא איפה ואיפה. חינוך הנוער הוא ענין משותף, אבל חינוכו של כל הנוער, גם זה של השומר־הצעיר.

החבר יערי ניבא שחורות על התיישבות העולים. איני רוצה להגיד שאין יסוד לדאגה. אבל אמירת יערי שאילו התפרסמה סטטיסטיקה על מידת היציבות של התיישבות העולים היינו רואים שאין לבטוח בה — מחייבת תוספת: אילו נתפרסמה סטטיסטיקה על יציבות ההתיישבות בדגניה ועד הקיבוץ הצעיר ביותר — גם אז היינו מוצאים שהיציבות לא כל־כך גדולה. אבל ברוכה התיישבות הקיבוצים, ברוכה התיישבות העולים. העולים, לא הכזיבו ולא יכזיבו. נתייחס אליהם ביתר אמון וביתר אחווה ונושיט להם יותר עזרת חברים.


 

דין וחשבון הממשל הצבאי    🔗

החבר יערי אמר — בצדק — שהפגנת כוח אינה מוסיפה כוח. אבל גם לא הפגנת חולשה ופחד. וניזהר מחולשה ופחד ומכל הפגנות סרק.

הח׳ יערי התקיף הדין־וחשבון של ועדת הממשל הצבאי. אין אני צריך להגן על יושרם ותבונתם ואחריותם של שלושת חברי הוועדה הידועים היטב לכולנו, ואינם יושבים בממשלה, — אינם זקוקים להגנה על נאמנות למדינה, לבטחון ולשוויון זכו­יות של כל אזרחי המדינה. אבל הם בדקו ובחנו המצב ושמעו דעת חבריו של יערי, גם יהודים וגם ערבים, שמעו גם טענות קומוניסטים, ביקרו במקומות הספר ומחוזי הממשל־הצבאי והגיעו לידי הכרה — שהבטחון של המדינה מחייב קיום הממשל הצבאי ופעולתו. הם בדקו ומצאו שהמצב של הפועל והפלח הערבי בארץ טוב ממצבם של הפועלים והפלחים בכל ארצות ערב, אבל הם מצאו שחומרת בעית בטחוננו מחייבת משטר מיוחד באזורים מסויימים.

ולכל אלה שטוענים נגד פגיעה בשוויון ובזכויות אזרחים — ובראש הלוחמים עומדת מק״י ומפלגתו של יערי — אני רוצה לשאול שאלה פשוטה: מדוע לא עמדו כל שבע השנים האלה על הפליה אחת — איני יודע אם היא הפליה נגד היהודים או נגד הערבים בישראל — והיא שאין האזרחים הערבים מתגייסים לצבא הגנה לישראל. ואין מגייסים אותם לצה״ל. מדוע שתק על־כך כל השנים תופיק טובי, אמיל חביבי — אלה לוחמי השויון, העצמאות והבטחון בישראל, ומדוע שתקו על כך חבריו הערבים של יערי? ויערי עצמו? שויון צריך להתקיים לא רק בזכויות אלא גם בחובות וקודם כל בחובות. ונואמי מפ״מ בכנסת או מחוץ לכנסת וכן גם נואמי מק״י הערבים — עם ״היהודים״ של מק״י אין לי כל ויכוח — אף פעם לא ערערו על אי־שויון זה? מה פשר הדבר? זוהי הפליה חמורה מאין כמוה, ואילו הייתי בן־מיעוט הייתי נעלב עד היסוד על הפליה זו — ומדוע שותקים כל לוחמי השויון? תופיק טובי וחבריו הפיצו המון עלילות־שוא על הממשל הצבאי ועל הפליות כביכול — אבל מילאו פיהם מים על הפליה זו. מדוע? מק״י ומפ״מ יודעות כי האזרחים הערבים אינם רוצים לשרת בצבא הגנה לישראל — ולא אעמוד כאן על הסיבות. ואיש מק״י ומפ״מ לא שאל מדוע אין מגייסים אותם בעל כרחם — כאשר מגייסים כל שאר האזרחים בלי לשאול אותם אם הם רוצים בכך או לא. ואני יודע את הסיבה — ושוב לא אעמוד עליה. ועדת הממשל הצבאי עמדה על כך ומצאה שיש נימוקי בטחון כבדי משקל לקיום הממשל הצבאי, ויש לתמוה על החבר יערי שאינו רואה דבר זה.


 

אי־תלות ונייטראליות    🔗

ועוד דבר תמוה תובע יערי: לדעתו חייבת מדינת ישראל להודיע כי היא מדינה שוחרת עצמאות ואי־תלות. מדוע היא צריכה להודיע על כך? האם היא חשודה על כך שאינה רוצה בעצמאות ואי־תלות? לשם מה מחשיד אותה יערי בלזות זו? ועלי להגיד ליערי: הזהר בדבריך.

ושוב יערי תובע מאתנו נייטראליות. נייטראליות כלפי מי ומה? מכיוון שיערי תובע מישראל עצמאות — מותר לי לפחות לתבוע מיערי עצמאות. ועצמאות מתחילה מעצמאות שבלב, שבמחשבה, והיא הכושר לראות בעינינו אנו, לחשוב ולהבין בשכלנו אנו, להתמצא במציאותנו אנו. ואני שואל: האם מתוך ודאות מציאותנו וצרכיה תובע יערי נייטראליות — או מתוך השתעבדות לתביעה זרה?

יערי ושאר הנייטרליסטים מעמידים לפנינו לדוגמא ולמופת את נהרו. אני מעריך את נהרו כאחת הדמויות המדיניות הגדולות בימינו וכתלמידו של גאנדי. אבל כלום חייבים אנו לחקות בעינים עצומות את נהרו? אין נהרו כל־כך נייטראלי בריב שבינינו ובין הערבים, אם כי גורמי הריב הם שליטי ערב. נהרו מסרב לקשור אתנו קשרים דיפלומאטיים מתוך כניעה ללחץ הערבי. אבל נניח שנהרו הוא נייטראלי. האם בעית בטחון הודו דומה לבעית בטחון ישראל? נהרו יודע שאם הוא יותקף על ידי סין יבואו לעזרתו מדינות הגוש שהוא חלק ממנו — הקומונוולט הבריטי. ואין נהרו מוותר על זיקתו לקומונוולט הבריטי, אבל גם אילו לא היתה הודו חברה בקומונוולט הבריטי — אין היא יכולה לשמש לנו דוגמה. נהרו ״נייטראלי״ כביכול בריב שבין שני הגושים העולמיים, ארצות־הברית ובעלי בריתה מצד אחד וברית־המועצות ובעלי בריתה מצד שני. בעית בטחוננו אינה הסכנה שמא אמריקה או רוסיה יתקפו אותנו; אנו עומדים בפני סכנה של התקפה ערבית. במה תעזור לנו ה״נייטראליות״? האם נאצר לא יתקוף אותנו אם נהיה ״נייטראליים״ באשר נאצר הוא כביכול ״נייטראלי״ ומקבל נשק גם מבריטניה וגם מהסובייטים? לנו אין שותפות עם קומונוולט בריטי שיבוא לעזרתנו, כמו שיש לנהרו — זאת כנראה שכח יערי.

לא אמריקה ולא ברית־המועצות מאיימות על בטחוננו, ו״נייטראליות״ בריב זה אינה עונה על בעית בטחוננו. יערי אינו רואה מצבנו המיוחד במינו, שאינו דומה לא למצבה של בורמה ולא למצבה של הודו. הקומונוולט שלנו הוא העם היהודי, ולא בכל הארצות העם היהודי הוא בן־חורין לעזור לנו, ולא נוכל להיות נייטראליים כלפי חופש פעולת היהודים — או כבילת יהודים, ובקווי־היסוד של הממשלה הנוכחית יש סעיף מפורש שחתם עליו יערי, כי עלינו ״להדק קשרינו עם כל הארצות המסייעות לבטחונה ולפיתוחה של ישראל ומאפשרות לקיבוצים היהודים בתוכן להשתתף בבנין הארץ ולעלות אליה״.


 

ציוניות ועליה    🔗

החבר קול התרעם על דברי, שהציונים אינם עולים והעולים אינם ציונים. הוא היה צריך להבין, שהשתמשתי במלה ציונים במרכאות כפולות. בלי מרכאות הייתי אומר: העולים הם הציונים האמיתיים, אם כי אף פעם לא קנו שקל, ולא היו חברים בהסתדרות ״הציונית״, ואלה שאינם עולים אינם ציונים — גם אם יש להם כמה וכמה שקלים והיו כל חייהם חברים בהסתדרות הציונית. אני מכיר ככל אחד מכם בזכויות ההיסטוריות הגדולות של התנועה הציונית בתקומת ישראל. היא עשתה גדולות למען העולים והמתיישבים שבנו והקימו את המדינה. ומאז קמה המדינה, כל חוגי העם היהודי, מחוץ לשתי קבוצות קטנות ״המועצה למען היהדות״ באמריקה והקומוניסטים היהודים, עזרו בהונם ובהשפעתם הפוליטית (בארצות שזה ניתן להם) למדינת ישראל, וציוניות עכשיו אינה אלא עליה חלוצית וחינוך עברי, ורק אלה שמקיימים זאת בגופם או בבניהם הם ראויים לשם ציוני.


 

קואליציה פועלית    🔗

החבר קול טעה כמדומני גם בהערכת עברנו. הוא אמר כי ״תנועת העבודה היתה פעם מוקפת אהבה ואהדה וברכה של כל העם״. זוהי טעות, ורבים עושים משגה אופטי זה. גם לפני חמשים שנה, כשהיינו מעטים ומחוסרי השפעה, היו מקטרגים בארץ ובגולה נגד פועלי א״י, ואיני רוצה להזכיר שמות המקטרגים, כי רבים מהם כבד הלכו לעולמם, ועשו בתחומם הם גם דברים חשובים, ואני חס על כבודם.

בדבר אחד אני מסכים עם החבר קול: אין יסוד מציאותי לדבר על שלוש מפלגות פועלים בממשלה. בממשלה יש חמש מפלגות. וכל חברי הממשלה הם שווי־זכויות, ולכל חמש המפלגות יש גרעינים חלוציים בהתיישבות ולכולן יש חברים שאינם חלו­צים — ובנידון זה בוודאי שכולן שוות.

ואומר אפיקורסות יותר גדולה: הקואליציה הנוכחית, שאני מייחס לה ערך רב, ואני משבח כל החברים שהשקיעו כוחות בהקמתה וברוכים יהיו על עבודתם זו, אני אומר: קואליציה זו אינה מסמנת פרק חדש במדינה ובממשלה ולא תשנה אופיה של המדינה והממשלה, כי תמיד היה רוב פועלי בממשלת־ישראל הנבחרת, וכל הזמן אותו הרוב, והממשלה הנוכחית לא שונה ביסודה מהממשלות הקודמות. (לא כן — בממשלה הזמנית), והלוואי שממשלה זו תצליח לעשות מה שעשו הממשלות הקודמת בשטח העליה, ההתיישבות והבטחון והפיתוח ושכלול צה״ל.

אולם אני רואה קואליציה זו כפרק חדש בתנועת הפועלים. אני מקוה, כי שיתוף כל מפלגות הפועלים בעול המדינה יביא לידי קירוב לבבות וכבוד ואמון הדדי. הנשיאה המשותפת באחריות, העמידה יחד בפני הקשיים הגדולים, נטית שכם אחד למעמסה הכבדה — תעמיד כל המפלגות בפני המציאות והבעיות שאין פותרים אותן בנוסחאות קלות הנזרקות בהבל פיהם של נואמים באסיפות או חוזרות ונישנות במאמרי עתונים. ידיעת העובדות והשיתוף המלא בביצוע מן ההכרח שיעקרו הרבה אי־הבנות המפרידות עכשיו בין המפלגות, ואם השיתוף יתמיד אני מקווה שהוא יביא לידי איחוד.


 

התנדבות וכפיה    🔗

החבר ניב טען נגד קריאה להתנדבות במדינה, עכשיו אפשר, לדעתו, לצוות בתוקף החוק. והוא מצטט אימרה ידועה: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לא אחלוק על אימרה בתלמוד, אבל איני סבור שרק המדינה מצוה. אני מאמין במצוות המצפון, ואני סבור שגדול צו המצפון מצו ההסתדרות, המפלגה והמדינה, אם כי איני כלל וכלל מזלזל בערך המסגרות החשובות הללו. התנדבות היא צו המצפון, ועוד לא הגיעה השעה — אם יתכן שתגיע אי־פעם — שנסתלק מצו המצפון ונסמוך אך ורק על צו המדינה. המדינה היא בלי ספק כלי יקר וגדול. ומה שנחוץ לנו עכשיו זהו שילוב ההתנדבות החלוצית והפעלת כוחה של המדינה למטרה אחת: עליה, התיישבות, בטחון. רק מתוך שילוב זה נתגבר על הקשיים.


 

העליה וצרכי הדת    🔗

הח׳ ארליך מהעובד־הדתי העמיד בפנינו שאלה חשובה, שתנועת הפועלים חייבת לתת דעתה עליה בכל הרצינות: זוהי בעית הציבור הדתי בהתיישבות ובתנועת־הפועלים. לפני כמאתים שנה היה העם היהודי בכללו דתי ושומר מסורת. היום יש לנו יהודים דתיים, מסורתיים, לא דתיים ולא מסורתיים. יש מי שמצטער על כך, ויש מי שמקבל זאת כעובדה מוכרחת וטבעית. אבל דבר אחד ברור: כולם יהודים ובני עם אחד ודרושה הבנה הדדית. לא תיתכן כפיה דתית, כשם שלא תיתכן כפיה אנטי־דתית, אבל אין זה בלבד מספיק. על כולנו לדעת ולהוקיר מסורת העם היהודי, גם אלה שאינם כפופים לה, ואסור לנו להתעלם מהעובדה שבעליה החדשה יש חלק גדול ליהדות מסורתית, וחובתה של תנועת הפועלים לדאוג לקליטת עליה זו, להתיישבותה, להשתרשותה בעבודה ובחקלאות — וגם לסיפוק צרכי הדת שלה. עלינו להבין נפשה וצרכיה הרוחניים — הגם שרבים מאתנו רחוקים מהשקפותיהם. זה היה פרק יפה בתולדות הקיבוץ המאוחד כשעמלו על הקמת פלוגה דתית דווקא; לא מפני שראשי הקיבוץ המאוחד אדוקים בדת, אלא מפני שדאגו לאחדות העם ולאחדות הפועלים, ולא זיהו את ״האפיקורסות״ עם תנועת הפועלים, ורצו למצוא מסגרת אחת לפועלים דתיים ולפועלים חופשיים מתוך הבטחת הוי דתי מלא לפועלים הדתיים.

דבר זה נדרש מאתנו עכשיו יותר מבכל הזמנים. העליה המסורתית מחייבת אותנו לדאגה נאמנה לצרכיה הדתיים, ולא רק המדינה אלא גם ההסתדרות חייבת בסיפוק צרכי דת של חבריה ושמירת צביון חייהם המסורתיים של העולים הרוצים בכך.

אחד החברים, נדמה לי שלמה לוריה, התרעם עלי על שלא הזכרתי כמה שמות בנאומי. מכיוון שהקשבתי לנאומיהם של טבנקין ויערי, שבאו מיד אחרי דברי, יודע אני שאני נמצא בחברה הגונה. גם הם לא הזכירו מה שדרוש משום־מה לחבר לוריה. ועלי להוסיף: אני לא עסקתי בכתיבת ההיסטוריה של מלחמת הקוממיות, ואיני יודע אם אעסוק בכך. ואיני לגמרי תמים דעה עם אלה אשר ניסו לכתוב היסטוריה זו — אולם מטעמים שלי איני מתווכח אתם. אבל מי שמזכיר שם ההגנה ושם צה״ל — מזכיר הכל, כי כל היחידות היו או חלק של ההגנה או חלק של צה״ל.

ואני מציין בשמחה שדיבר כאן החבר יהודי קייסו מהמתיישבים בפרוזדור ירושלים. אבל אני מציין בצער שטענותיו נגדנו צודקות. אין נציגות הולמת לעולים החדשים בחברתנו. עוד ביום פתיחת הועידה השתוממתי והצטערתי על שלא דאגו שבין המברכים יהיה לפחות לא־אשכנזי אחד. בעם, בהסתדרות, בהתיישבות העובדים יש לא רק אשכנזים, והעולים החדשים הם הכוח העיקרי המיישב ובונה את השממה. האם לא היו ראויים לברך את ועידתנו?

אני יודע שאנחנו איננו מרגישים כלל שהננו אשכנזים. לא ידעתי על עצמי שאני אשכנזי עד שבאתי לחיות בסלוניקי, בעיר ספרדית. אבל אנו שוכחים שלגבי הלא־אשכנזים אנו אשכנזים, וכל השלטון במדינה, בהסתדרות, בבית המשפט העליון, בצה״ל הוא בידי האשכנזים — וזה יוצר רגש של קיפוח, אם גם אין כל כוונה לקיפוח. ועלינו להיות יותר ערים להרגשה זו, — ואל יהי בתוכנו אף מוסד אחד בלי שיתוף כל בני שאר העדות. עד שכולנו נשכח מקורנו העדתי.


 

מעמדות ומפלגות    🔗

ומלים אחדות לפנים חדשות בתוכנו — לחבר רימלט. הוא הטיף לנו מוסר נגד המושג מעמד ונגד מלחמת מעמדות ואני מניח, בין שאני מסכים או אינני מסכים לדבריו, שהוא מדבר בכנות. ודווקא משום כך עלי להביע תמיהתי הרבה שלא שמעתי ממנו אף פעם בכנסת, כשחבריו בסיעת הציונים־הכלליים נושאים נאומים רוויים שנאה מעמדית והסתה מעמדית נגד פועלי־ישראל והסתדרותם, שהוא יטיף להם מוסר נגד מלחמת המעמדות שהם מנהלים, אם כי הם אינם קוראים זאת בשם זה. אני מברך אותו על היותו פה, ואני מקווה, שהוא ילמד משהו ויספר לחבריו במפלגה, כי ציבור הפועלים המאורגן אמנם רואה עצמו כמעמד עובד ויש לו אינטרסים מעמדיים והוא נלחם עליהם — ובצדק, כי הם אינטרסים של המוני עובדים המתפרנסים מעבודתם, והוא רוצה שכל עם ישראל יחיה על עבודה, גופנית או רוחנית, אבל מעמד זה חרד לגורל ישראל כולו, לא רק זה שישנו בארץ, אלא גם זה שעדיין נמצא בגולה. והוא נוטה שכם באמונה לכל צרכי העם.


 

סכנת הפילוג    🔗

החבר דוד כהן קבל על המעברות שנתנו קולותיהן למפלגה פאשיסטית. אין זו אשמת תושבי המעברות. בגלל הפילוג בקרב מחנה הפועלים, וההשמצה ההדדית שבה פילוגים אלה ניהלו מלחמת הבחירות, היו אנשי המעברות טרף לדימגוגיה פאשיסטית. מספיק לאנשי המעברות להאמין למה שמפלגת פועלים אחת אומרת על חברתה — למען תקע נפשם מכל מפלגות הפועלים. אם יש סכנה לתנועת הפועלים וערכיה — היא לא במפלגה הפאשיסטית, גם לא בבורגנות האדירה כביכול, אלא בפילוג שבתוך המחנה שלנו.

החבר אלכסנדר לייבל טען, כי ״הקומוניסטים ראו בהיטלר בן־ברית שאסור לנגוע בו, כל עוד לא התנפל על ברית־המועצות״. אני לא אחלוק על דברים אלה, אם כי חבר מפלגתו של אלכסנדר ניסה להוכיח במאמר ארוך גדוש־ציטטות למדניות ב״מבפנים״, כי ״ברית היטלר־סטאלין היא מיתוס אנטי־קומוניסטי״. האמת היא עם אלכסנדר לייבל. אבל קשה להבין כיצד האומר זאת בא מיד לאחר כך בטענה שההסתדרות עזבה את ״הפדרציה העולמית״ של האיגודים המקצועיים (כלומר הקומוניסטיים) והצטרפה ל״מיעוט״ הריפורמיסטי. האם סבור החבר לייבל שאם איזה ארגון פיקטיבי קורא לעצמו פדרציה עולמית של ארגונים מקצועיים — הוא נעשה על־ידי כך לפדרציה עולמית ממין זה? האם מפני שהקומוניסטים בישראל קוראים לעתונם בשם ״קול־העם״ — הוא נהפך לקול העם?

החבר לייבל אמר שהיה טוב אילו קבלנו ברכות גם מהצד השני, בוודאי היה זה טוב. ולייבל וודאי יסכים שהיה זה טוב מאוד אילו ליהודי ברית־המועצות היה מותר ללמוד עברית ולעלות לארץ. אבל אם אין זה כך — אין זה בגלל עזיבת הפדרציה העולמית. מה שכתבה עלינו האנציקלופדיה הקומוניסטית היא כתבה קודם לעזיבת הפדרציה ול״מנצלי בטראקים יהודים וערבים באכזריות״ אין שולחים ברכות.

החבר ראובן כהן אמר שאילו היינו כולנו מקבלים אותו הלכה למעשה, היה זה מחולל מהפכה בתנועת הפועלים. הוא אמר שהעיקר הוא תוכנית הפעולה ולא הביסוס האידיאולוגי. זה נכון, אבל יש להצטער על־כך שראובן כהן וחבריו אינם מכירים עדיין כי הפילוגים אצלנו מושתתים על ביסוסים אידיאולוגיים ולא על שינויים בפעולה. המפעל הוא אחד, והוא נמשך זה חמשים שנה ויותר.


 

לא התגוננות סטטית    🔗

על דבר אחד של החבר כהן אני מוכרח לחלוק בכל התוקף: הוא וחבריו קבעו שתוכנית ההתגוננות שלנו צריכה להתבסס על הישובים. איני צריך לתנות חשיבות הישובים, חשיבותם היא בהיותם. גם אילו היינו יושבים לבטח בלי כל חשש של מלחמה — היינו חייבים להקים ולקיים ישובים בכל רחבי הארץ עד אפס מקום. ואני מוסיף ואומר שיש לישובים גם ערך בטחוני — אבל תוכנית ההגנה שלנו אינה בנויה על ישובים. הם רק כוח עזר. אם תקרה חלילה מלחמה לא נשב בעין־חרוד, או בדגניה או במשמר־העמק ונחכה עד שהאויב יגיע לנקודות אלה ונלחם בו. התגוננות סטטית זו היא נחלת העבר, מתקופת המנדט, כשכנופיות היו באות לתקוף ישובים — והללו התגוננו בפניהן. מאז קמה המדינה אנו עומדים בפני צבאות אויב — ואם תיגזר עלינו מלחמה — נעביר את הקרבות לשטח האויב. ושם נשבור כוחו הצבאי, ומלאכה זאת יעשה צבא הגנה לישראל. למלחמה דרוש כוח נייד ותוקף. אנו לא ניזום מלחמה, אבל אם ניתקף לא נתגונן אלא נתקוף במלוא כוחנו עד שנמגר צבאות האויב בארצו הוא. ודאי שיש לצייד את הישובים בנשק אנטי־טנקי ונשק מגן אחר. אין מן הצורך לעמוד כאן על הפרטים, אבל לא הישובים, אלא צבא נייד ומוחץ שילחם מעבר לגבולותינו יבטיח הנצחון.

החברים שכחו כי במלחמת הקוממיות היו שני שלבים — שלב ראשון — עד הקמת המדינה וארגון צה״ל. בשלב זה נתקפו ישובים. הישובים גילו אז גבורתם ועמדו עד הרגע האחרון, — ובזאת חישלו רוח העם כולו. השלב השני — פלישת הצבאות הסדירים של שכנינו מיד לאחר הכרזת המדינה. בשלב זה הכריע צה״ל.


 

זכרונות עבר    🔗

ומההווה והעבר הקרוב לעבר הרחוק. החבר זרובבל הזכיר בגאווה מוצדקת שהוא מדבר כאחד מצירי ועידת פולטבה מלפני המשים שנה. חושש אני שאין הוא יודע כי תנועת פועלי ציון לא נוצרה בועידת פולטבה. שנתיים לפני ועידת פולטבה נתכנסה הועידה של פועלי ציון פולנים — הפרבאנד הפולני, — ונתכנסה פעמיים: בוורשה, ברחוב נלבקי בפעם הראשונה בביתו של טבנקין; ובפעם השניה בביתו של גבור יהודי אחד בשם רפלקס, שנקרא עכשיו בשם ניר, ושתי ועידות אלו קדמו לועידת פולטבה. איני רוצה לקפח במאומה זכותה של ועידת פולטבה, אולם התנועה בארץ לא הלכה לפי הדרך שנקבעה בועידה זו, וכשבאו שני צירים ממפלגת פועלי ציון בארץ לועידה העולמית של פועלי ציון בשנת 1911, — אחד מהצירים האלה הוא עכשיו נשיא־המדינה, והשני — ראש ממשלת ישראל, — ודיברו על דרכם הם, נזפה בהם הועידה העולמית. שני צירים אלה לא הקימו את מדינת ישראל, אבל הדרך שבה בחרו — הביאה להקמת המדינה.

ואם כי זכיתי להיות ציר בשתי הועידות הראשונות של פועלי־ציון בפולין, שקדמו לועידת פולטבה, — הריני רואה פרשת־חיי שלי רק מיום בואי לארץ. התנועה המגשימה החלה רק פה. והיא הקובעת.


 

לשכת עבודה ממשלתית    🔗

החבר ברל רפטור — ולא רק הוא — התנגד ללשכת עבודה ממשלתית. ונימוקו אתו. לשכת העבודה בישראל אינה דומה ללשכת העבודה בכל מדינה אחרת שאין בה התיישבות. במקום שאין עליה והתיישבות — לשכת עבודה ממשלתית מוצדקת ונחוצה, אבל כאן, שהעיקר הוא עליה והתיישבות — לא.

נדמה לי, שהוא לא השמיע לאוזניו מה שאמר. האם סבור ברל רפטור שמדינת ישראל לא תטפל בעליה והתיישבות? אם נוציא העליה וההתיישבות מידי המדינה — כלום תהיה מדינה, וכלום תהיה עליה והתיישבות? אם לשכת העבודה כרוכה, כדברי ברל רפטור, בעליה והתיישבות — והצדק אתו — וודאי שהיא צריכה להיות לשכת עבודה ממשלתית.

צדק החבר רפטור באמרו שאין אנו יכולים לסמוך אך ורק על כוח משקי וארגוני. כוח זה היה — ובמידה יותר גדולה — לפועלים בארצות אחרות ונכשלו. אין לזלזל במשק ובארגון — אבל משען תנועתנו הוא בנפש הפועל ובאחדותו.


 

האחוד יקום    🔗

אם אנו רוצים — ואנחנו חייבים — להרים קרן ההסתדרות, עלינו לעקור המחיצות שבתוכנו. לא נעקור חילוקי הדעות שבתוכנו. יש חילוקי דעות בכל מפלגה ומפלגה. יש חילוקי דעות אפילו בהשומר־הצעיר העומד על קולקטיביות רעיונית. רק במפלגה הקומוניסטית אין חילוקי דעות. הכל מוכתב מאי־שם. וחילוקי הדעות אינם מצדיקים מחיצות ארגוניות.

החבר חזן אינו מאמין שהיום אפשרי האיחוד ולכן הוא נגד נשיאת השם לשוא. איני יודע אם היום, לדעת חזן, מתקיימת כבר אחוות־העמים, ואני רואה יום־יום מעמודי עתון מפלגתו הסיסמא של אחוות־העמים. מה הוא כל כך חושש לחילול השם— אם נישא שם האיחוד?

חבר חזן — האיחוד יקום. אם כי אינך מאמין בו. כבר קמו דברים שלא האמנת בהם, וגם נלחמת בהם הרבה שנים. האיחוד הוא שאלת קיום של התנועה. הוא הכרח מוסרי ומדיני.

חזן אומר שלא שבע נחת מארבעת חודשי הממשלה. חושש אני שאין הוא יחיד בכך, אבל אני יודע שהאחרים אשר לא שבעו נחת — קיבלו זאת באהבה, הם מבינים כי מפלגות שהיו שבע שנים באופוזיציה — לא קל להן להסתגל לאחריות משותפת וחברות שלמה בממשלה. ואני מאמין שאם השותפות בממשלה תתקיים — תקרב לבבות — ויבוא גם האיחוד. האיחוד אינו תנאי לשותפות, אבל שותפות שאינה שואפת לאיחוד ספק אם תאריך ימים.


 

העבודה בערוץ הירדן    🔗

ולפני הסיום עלי לנגוע — ולו גם בקצרה — בשאלה שלא בררתי בפתיחתי, אבל היא נתעוררה בדברי המתווכחים וזוהי העבודה בערוץ הירדן. אחד החברים היפנה השאלה לחבר חזן כשדיבר על שאיפתנו לשלום.

ואני רואה חובה לעצמי להגיד לחברים, שעלינו לנסות — אם כי אין כל בטחון שהנסיון יצליח — להגיע לעבודת הירדן מתוך הסכם עם שכנינו הערבים, אם ההסכם יקום בזמן המינימלי הדרוש לעשותו. אני סבור כי מוטב לנו לקבל קצת פחות מים מתוך הסכם מאשר קצת יותר מים מתוך ריב. אבל אם לא יושג ההסכם בזמן הקרוב ונצטרך לאבד סתם זמן יקר — נעשה את העבודה בכל אופן, ומי שיפריע לנו — ישא עונשו.


 

תשובה לאממה לוין    🔗

לבסוף, דברים אחדים לחברה אממה לוין. שמעתי מתוך סיפוק עמוק דבריה בכנסת על הקראים. אבל צר לי על כמה דברים שאמרה פה. כי אינם נכונים ואינם צודקים.

היא טענה ש״לא תמיד הודה בךגוריון, כי יש דברים שאין לעשותם בכוח המדינה״. אין זה נכון, חברה לוין.

עוד לפני הקמת הממשלה הנבחרת הראשונה, מיד לאחד הבחירות לכנסת הראשונה בראשית פברואר 1949 אמרתי בכנוס פועלים: ״זכינו למדינה — אבל הדברים לא ייעשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה ניזקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי, מחנך ומדריך; וכוח חלוצי, פירושו: כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות, אלא מעמיס על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם כל הוא תובע מעצמו. — — מסגרת ממלכתית היא רכוש כביר. אולם מלאכת המדינה לא תיעשה אך ורק על־ידי נציגים נבחרים, מושלים, שרים ופקי­דים, אלא על ידי הצבור, וקודם כל על ידי צבור הפועלים. רק תנופה חלוצית לעזרת העולים ולבנין השממה — תבצע את המעשה האדיר שהמדינה יעודה לעשותו: קיבת גלויות״.

״גם העלאת רמת החיים ותיקון משטרנו החברתי — לא בכוח החוקים בלבד יקומו.

״בלי העלאת כושר עבודתו של הפועל, בלי הגברת פריון עבודתו, בלי חינוך ושכלול מקצועי מכסימלי, בלי השבחת טיב העבודה — לא נעלה רמת חיינו.

״ובלי שהפועל ילמד לנהל משק — לא נקים חברה חדשה״ (חזון ודרך כרך א' עמודים 58—60).

החברה לוין דורשת עידוד תנועות הנוער. ואני שואל: מדוע לא תנועת־נוער — אחת וכללית, בהסתדרות העובדים? למה הפילוגים והפירודים וההשמצה ההדדית בנוער? הנוער העובד — אמרה אממה לוין — הוא חלק של חלק בהסתדרות. והנוער של השומר הצעיר — האם הוא חלק של כולנו?

אני מסכים אתה כשהיא מוחה נגד חלוקת הנוער בין שתי מפלגות. חינוך הנוער לדעתי הוא תפקיד יסודי ומרכזי של כלל התנועה. ואני שואל: מדוע לא תיתכן חטיבה אחת של נוער? אם יש הכרח שיתפלגו — יעשו זאת לאחר שיתבגרו, למה לחנך לפילוג?

אממה לוין אמרה: הסירו החיץ בין ילד לילד, בין נער לנער. ואני חותם על דבריה בשתי ידי. ואני מוסיף: הסירו החיץ בין קיבוץ לקיבוץ, בין פועל לפועל. תקום אחדות פועלי ישראל!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!