רקע
דוד בן־גוריון
דימוקרטיה בעולם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המכון למורשת בן־גוריון; 1963

ראיתי זכות גדולה לעצמי להיות מוזמן על־ידי נשיא המרכז for the study of Democratic Institutions להרצות במסיבה חשובה זו על דימוקרטיה בעולם, ואני מצטער צער רב על שלא יכולתי לקבל ההזמנה האדיבה לבוא לכנוס, והריני מתכבד להגיש לכם בכתב ההרצאה שהוטלה עלי להרצות.

אפתח בשאלה חמורה ומסובכת: דימוקרטיה בעולם – התיתכן [?]1? גם עצם המושג דימוקרטיה איני בטוח שיש לו משמעות ברורה ומקובלה בכל הארצות. יש ארצות שנוהגת בהן דימוקרטיה “מודרכת”, ויש ארצות טוטליטריות שמכנות עמן בשם דימוקרטיה, ויש בעיה מדוע קיימת דימוקרטיה בארצות מסויימות ודיקדטורה בארצות אחרות. האם זה [?] בעלמא ושרירות היסטורית – או יש לכך סיבות שאפשר לסלקן?

מה זאת דימוקרטיה? –

גדול המדינאים בדימוקרטיה הקדומה ביותר, פֶּרִיקלס באתונא, הגדיר הדימוקרטיה האתונאית במלים אלה בנאום ההספד הידוע שלו המצוטט אצל תוקידידס: משטרנו נקרא בשם דימוקרטיה (שלטון־העם) באשר הוא לא בידי מועטים, אלא בידי המרובים ביותר. כל האנשים שווים בעיני החוק בענינים שבין אדם לחברו, וערכו של האדם בחיי הצבור תלוי בהצטיינותו האישית, ויתרונו מותנה בכשרו ולא ביחסנותו, והעוני אינו סוגר הדרך לשרות המדינה, אם יש לאיש התכונה הדרושה לשרת את הכלל. כל אדם חופשי ברשותו הפרטית, ורק בחיים הצבוריים כפוף האדם לחוק, ובייחוד לחוקים שניתנו לטובת העשוקים.

שונים קצת בסגנונם, אם כי קרובים זה לזה בתוכנם, הם דברי מגילת העצמאות של ארצות־הברית מיולי 4 1776, שנתחברו בעיקרם על־ידי תומס ג’פרסון: –

We hold these truths to be self-evident that all men are created equal; that they are endowed by their Creator with certain inalienable rights; that among these are life, liberty and the pursuit of happiness. That, to secure their rights Governments are instituted among men, deriving their just powers from the consent of the Governned

אולם גם פריקלס וגם תומס ג’פרסון וחבריו התעלמו בהכרזתם מהעובדה כי לא כל תושבי ארצם שווים בזכויותיהם: בימי פריקלס היו חצי תושבי אתונה עבדים, ולא בני חורין, וודאי לא שווי־זכויות. וגם בימי ג’פרסון היו יותר משמינית תושבי ארצות־הברית נתונים בעבדות ומשוללים זכויות אנושיות. גם הנשים לא היו שוות בזכויותיהן לגברים. עברו יותר משמונים ותשע שנים מזמן הכרזת עצמאות ארצות־הברית עד שהעבדות נתבטלה בעקבות מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום, והנשים בארצות־הברית הושוו בזכויותיהן המדיניות רק בשנת 1923.

בימי פריקלס לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, ואפילו בימי ג’פרסון, לפני פחות ממאתים שנה, לא היה קיים עדיין קשר קבוע ומסודר בין חלקי תבל שונים, ועמים גדולים ורבים בעולם הישן וגם בעולם החדש לא ידעו או ידעו רק מעט מאוד על קיומם של עמים אחרים שגרו ביבשות שונות, ואפילו באותה היבשת כשהם רחוקים זה מזה.

אחד הדברים המייחדים את המאה העשרים, וביחוד המחצית השניה של המאה הזאת, הוא הקשר האמיץ והמהיר, הידיעה המרובה והתלות ההדדית שקיימים בימינו בין כל העמים, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בכל היבשות ובכל איי־הים. עוד עקרון הריבונות הממלכתית שליט בכל מדינה עצמאית, אבל אין אף עם אחד בדורנו, קטן או גדול, שאינו תלוי במידה פחות או יותר גדולה בעמים אחרים. אם תלות כלכלית, תרבותית ומדינית. דרכי החיבור והַתִקשוֹרֶת המפותחים והמתקדמים בלי הרף בין כל חלקי כדור הארץ ותושביהם – קיצרו, וכמעט מחקו, מרחקים, הרסו חומות התבדלות של עמים, בנו גשרים באוויר על פני ימים ואוקינוסים, ובכוח הטלגרף והרדיו הביאו כל הנעשה ונאמר בכל פינה בעולם כמעט באותו רגע לידיעת כל הארצות הקרובות והרחוקות. אולם לא בטל ולא הוקטן השוני והפער הכלכלי, התרבותי והמדיני בין העמים.

חוקת ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, משטר הנשיאות וחלוקת הסמכויות – המבצעת, המחוקקת והמשפטית, בין רשויות שונות, והדימוקרטיה המדינית היתה מבחינה פורמלית נחלת כל הארצות שמדרום ארצות־הברית בכל היבשת האמריקנית ואִייה. אבל רק מעטות בארצות אמריקה הלטינית יש בהן משטר אחד יציב ודימוקרטיה אחת איתנה.

יבשת אסיה היתה בימים קדומים – יחד עם עמק הנילוס באפריקה הצפונית, עריסת התרבות האנושית. כל הדתות הגדולות בעולם הן ממוצא אסיאני. היהדות, הנצרות, האיסלאם, הבודדהיסם, תורת זרתושתרא, ההינדואיסם, הקונפוציוניסם, הטאַואִיסם – כולן נוצרו באסיה ואחדות מהן נתפשטו בכל חלקי תבל. אבל במאות השנים האחרונות נשתעבד חלק גדול של יבשת עתיקת־תרבות זו לאימפריות אירופאיות: רוסיה, בריטניה, צרפת, הולנד, ספרד, פורטוגל. אחרי מלחמת העולם השניה נשתחררו כמעט כל ארצות אסיה מעול זר, ועמיהן יצאו לרשות עצמן. מלבד איי יפאן, שבמשך אלפי שנים היוו עולם נפרד וסגור ושמרו כל השנים על עצמאותן, אם כי הובסו במלחמת העולם השניה, ומהווים עכשיו קיסרות דימוקרטית וקונסטִיטוציונִית, – אין בכל יבשת אסיה המשוחררת – אלא שתים שלוש מדינות דימוקרטיות: ישראל הקטנה בקצה אסיה המערבית, ובמידה ידועה גם שכנתה הצפונית הקטנה ממנה – לבנון, והמעצמה הגדולה של הודו, השניה בגודל האוכלוסיה בעולם כולו. הדימוקרטיה בהודו היא אחד מפלאי זמננו הגדולים ביותר, כי כל אותם הגורמים שהם בעוכרי הדימוקרטיה ברוב ארצות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית – העוני והבערות, קיימים בהודו ביתר שאת. ארץ זו, בעלת תרבות וספרות עתיקה, העשירה גם באוצרות־טבע כבירים, [?] אדירים, עפרות ברזל ממין משובח, כמות גדולה של פחם, גבס, זהב ונחושת, מעיינות נפט ואוצרות טוֹריום שיצלח לאנרגיה אטומית – היא אחת הארצות העניות ביותר בעולם. ההכנסה הממוצעת לגלגולת, לאחר חמש־עשרה שנה של עצמאות הודו – היא 80 דולר לנפש. (ההכנסה לגלגולת באמריקה – 2263 דולר לנפש). תושבי הכפר הם 80% של האוכלוסין והעובד החקלאי משתכר 40% מהשכר הממוצע של עובד במקצוע אחר. הודו שיש לה 15% מאוכלוסי כל העולם – צורכת רק 1.5% מהכוח הנצרך בעולם. ולמרות עוני מבהיל זה – קיימת בארץ ענקית זו דימוקרטיה פרלמנטרית מאז השתחררה בשנת 1947 מעול בריטניה. אין־ספק, שזוהי במידה רבה זכותו האישית של נהרו, שהוא וכל משפחתו קיבלו מילדותם חינוך אנגלי, אבל גם כמה שליטים אבטוריטַריים באסיה ואפריקה נתחנכו באנגליה, בארה"ב ובמדינות דימוקרטיות באירופה, – והם בכל זאת הקימו לאחר השתחררות ארצם אותם משטרים טוטליטריים ודיקדטוריים בארצם.

אם מתעלמים מהודו, – יוצא מן הכלל יחיד במדינות החדשות, אפשר להגיד בוודאות בלתי מעורערת שמשטר דימוקרטי צומח וקיים אך ורק בארץ שהגיעו לרמה מסויימת של התקדמות כלכלית, תרבותית וחברתית. לעם עני, רעב ופרימיטיבי – המלים חרות האדם ודימוקרטיה – אינן אומרות כלום.

משטר הדיקדטורה אינו בימינו נחלתו המיוחדת של המשטר הקומוניסטי. מספר הארצות הבלתי קומוניסטיות שהן מדינות־משטרה ובעלות משטר דיקדטורה אלה עולות על מספר הארצות הקומוניסטיות בעולם. ובימינו אין כמעט כל ריב בין המדינות הדימוקרטיות ובין ארצות הדיקדטורה שאינן קומוניסטיות. בכמה מקרים שני סוגי מדינות אלה גרות בכפיפה אחת ואף כורתות ברית ידידות ביניהן, כאנגליה ופורטוגל. בקומונוֶולט הבריטי מסתופפות המדינות הדימוקרטיות ביותר בעולם, כניו־זילנד ואוסטרליה, עם מדינות אבטוריטאַריות, שאין בהן אף שמץ של דימוקרטיה. בברית נאטו, שרוב חברותיה הן דימוקרטיות מובהקות ועתיקות ומתקדמות – משתתפת מדינה אבטוריטאַרית כפורטוגל. ב־Cento משתתפות יחד עם בריטניה וארצות־הברית תורכיה, פרס ופאקיסטן. ב־ Southeast Asian Collective Defense Treaty חברות אוסטרליה, ניו־זילנד, בריטניה, ארה"ב, פיליפינים, תאילנד ופאקיסטן. הודו שהיא דימוקרטיה מובהקת עומדת בקשרים אמיצים עם שתי מדינות דיקדטוריות בולטות: יוגוסלביה ומצרים.

הניגוד המדיני הבולט ביותר בעולם הוא בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי. עד לפני שנים אחדות עמדה בראש הגוש הקומוניסטי בעולם – ברית־המועצות, שבה הושלט משטר קומוניסטי באוקטובר 1917, אחרי המהפיכה הדימוקרטית שפרצה בפברואר אותה שנה. ואם כי מפלגות קומוניסטיות נוסדו ונתקיימו ברוב ארצות אירופה, אמריקה ואסיה – נשארה רוסיה המעצמה הקומוניסטית היחידה עד סוף מלחמת העולם השניה. שלוש המדינות הבלטיות – אסטוניה, לאטביה וליטואניה, שנשתחררו מעול רוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמסרו בהסכם שנחתם בשנת 1939 בין גרמניה הנאצית וממשלתו של סטאלין ל“ספירת ההשפעה” של ברה“מ, ובשנת 1940 “ביקשו” להצטרף לברית זו, ו”בקשתם" כמובן נתמלאה, והן חדלו להתקיים כמדינות ריבוניות.

ורק לאחר מלחמת העולם השניה, כשצבאות ברה“מ כבשו למעשה חלק של גרמניה המזרחית, כל פולין, בולגריה, רומניה, הונגריה וצ’כוסלובקיה – נהפכו ארצות אלה בכוח הלחץ של הכיבוש הסובייטי לארצות קומוניסטיות. באירופה היתה רק ארץ אחת – יוגוסלביה, שהקימה משטר קומוניסטי בכוחותיה הפנימיים בלבד, ונשארה עד היום בלתי תלויה לגמרי בברה”מ. הארץ הגדולה והחשובה ביותר שהפכה ל“ריפובליקה עממית”, כלומר קומוניסטית, מתוך מניעים פנימיים ובכוח פנימי בלבד – היא סין, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית בראשותו של מאו־צה־טונג, רכשה אמונה של הרוב הגדול של העם הסיני, וקודם כל של אכרים שהם רוב העם, והתגברה על הכוחות המושחָתים של הקואו־מין־טאנג שגורשה כליל מיבשת סין בשנת 1949. ואם כי סין היתה בעלת־בריתה של ברה“מ, לא היתה אף פעם גרורה של ברה”מ, ולא נכללה ב“ברית וורשה” שנכרתה בשנת 1955, וכללה נוסף לברה"מ את אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולניה, צ’כוסלובקיה ורומניה. נצחון המפלגה הקומוניסטית בסין בא לרגל הצלחתה לגייס את המוני העם בסין, האכרים והפועלים, בייחוד הראשונים, שהם רוב מנינו ורוב בנינו של העם הסיני, נגד המדכאים החיצוניים והפנימיים, האימפראיליסטים האירופאיים מבחוץ, ובעלי האחוזות והגנרלים המושחתים הסיניים מבפנים, שבראשם התייצב צ’אן־קיי־שק. סופר אמריקני אנטי קומוניסטי כ־א. דואק ברנט – Doak Barnett בספרו Communist China and Asia שהוצא לאור בסידרת הספרים של The Council on Foreign Relations שבראשם עומדים John J. Mc Cloyd ו־ Henry M. Wriston וחבריו הם Arthur M. Deann, Allen W. Dulles, Adlay E. Stevenson ואחרים – אומר בפרק הראשון של ספרו:

“The Chinese Communists did not suddenly appear out of nowhere in 1949; their victory in China came after a century of revolutionary upheaval. And although the Chinese revolution of the past century was caused, in a fundamental sense, by the impact of the West upon China, it has been too vast a force to be subject to over־all direction or control by any outside power. From the middle of the 19th century onward, overpopulation, agrarian crises, the decline of effective government and administration – and many other domestic problems ־ ended in undermine China’s internal stability at a time when China was also subject to increasing pressure from the West and Japan. During the early years of the 20th century the momentum of revolution increased greatly, and the Chinese people grouped for some new basis for national reintegration. The Kuomintang, the nationalist party, emerged first as the focus of hope for regeneration and for many years it symbolized the driving force of the Chinese desire to modernize, to reform, and to achieve national power. But ultimately the Nationalists proved unable either to satisfy existing urges for change among the Chinese people or to provide China with a new basis for unity and stability at home, and prestige abroad.”

מה שנבצר מקואו־מין־טאנג ומ־צ’אן־קיי־שק – עלה בידי מאו־צה־טונג וחבריו. הם שחררו את סין מכל אפוטרופסות זרה והפקיעו את אדמת סין מידי מעטים שרָדו מאות מיליוני האכרים והבטיחו לאומה הסינית המשוחררת מכל עול זר – שלטון יַציב ואוטוריטַרי.

מלחמת העולם השניה שהתפשטה על פני כל כדור הארץ במידה יותר גדולה ובאתגר יותר חמור ממלחמת העולם הראשונה – הביאה לידי שתי תוצאות בלתי צפויות ואולי גם בלתי־רצויות על־ידי המעצמות הלוחמות, – הגדולות והחשובות ביותר בתולדות המין האנושי. שתי מעצמות צמאות־שלטון וכיבוש, גרמניה הנאצית באירופה ויפאן הפיאודלית והאימפריאליסטית באסיה – ששאפו לחלוקת העולם ביניהן – מוגרו בסוף המלחמה על־ידי קואליציה של מדינות הדימוקרטיה באירופה ובצפון אמריקה וברית־המועצות. ונצחון זה הביא בעקבותיו שחרור עמי אפריקה ואסיה, שהיו עשרות ומאות שנים משועבדים לאימפריות אירופאיות, להוציא מן הכלל הארצות שנכבשו על־ידי הצארים הרוסים – והתעצמותו והתלכדותו של הענק הסיני במזרח אסיה.

סין היתה כידוע יותר משלושת אלפים שנה אחת הארצות התרבותיות והמתקדמות ביותר בעולם. אולם רנֶסנס התרבות והמדע שהעלה בארבע מאות השנים האחרונות את אירופה לשיא ההתקדמות והכוח, – פסח על סין. תרבותה הגבוהה של סין נתאבנה וכוחה המדיני תש. החל מהמאה התשע־עשרה היתה סין נתונה בהתמרדות חסרת־אונים נגד השתלטות זרים (רוסיה, בריטניה, צרפת, גרמניה, יפאן ועוד) על מפתחות כלכלתה וחסנה – (נמלים, מסילות ברזל, ערים ראשיות). בשנת 1850 פרץ מרד טייפונג, מרד אכרים שהיה מכוון נגד שלושה אויבים: בעלי־האחוזות הגדולות, שושלת מַנצ’ו הזרה וסחיטות מדינות אירופה. המרד נכשל. מעצמות אירופאיות קיבלו באמצעים כשרים ובלתי־כשרים כל מיני זכיונות, בסיסים וזכויות מיוחדות במשק המסים ובמכס ובסחר־הפנים והחוץ, וכמה משטחי סין נהפכו למעשה לשלטון קולוניאלי. מרד הבוקסרים שפרץ בשנת 1900 גרר אחריו דכוי אכזרי על־ידי צבאות אירופה בפקודת גנרל גרמני וַולדֶרזֶה, והביא לידי השפָלות וסחיטות נוספות. גם מלחמת רוסיה־יפאן בשנת 1904 שבה הובס הענק הרוסי על־ידי מדינה אסיאתית – הביאה אף היא להשתלטות נוספת על מחוזות סיניים, לא רק על־ידי יפאן המנצחת, אלא גם על־ידי רוסיה המנוצחת. ואם עצמאותה של סין נשמרה במידה ידועה – היה זה יותר בגלל התחרותן וצרות עינן של המעצמות הלוטשות עין על סין, מאשר בגלל כיבוד זכותה הטבעית של סין לעמוד ברשות עצמה. עד שלבסוף פקעה סבלנותה של סין, ותחת לחץ האינטליגנציה הסינית, שבראשה התייצב סון־יאט־סן פרצה באוקטובר 1911 מהפכה פנימית במרכז סין ובדרומה, וסין הוכרזה כרפובליקה, וסון־יאט־סן נבחר לנשיא. הממשל הקיסרי בפקינג מסר השלטון לידי יוּאַן־שִי־קֵיי, פקיד וותיק בשרות הקיסרי, אולם בפברואר 1912 נאלץ הקיסר הצעיר להתפטר והכריז על סין כרפובליקה, ו“האספה הלאומית” בפקינג בחרה ביואן־שי־קיי לנשיא. סוּן־יאט־סֶין וויתר על נשיאותו למען אחדות האומה. החוגים המתקדמים התארגנו במפלגה בשם קוּאוֹ־מין־טאנג. יואן, איש המשטר הישן, ניסה להחזיר עטרת הקיסרות לישנה, ושָׂם על ראש עצמו כתר הקיסר, אבל לא האריך ימים. הקואו־מין־טאנג העמיד ממשלה מתחרה, ויואן נאלץ לוותר על מלכותו, ומיד אחר־כך (ב־6.6.1916) מת. הניגודים הפנימיים בסין גברו. סין נצטרפה לבעלי־הברית במלחמת העולם הראשונה, אבל בגלל סכסוכיה הפנימיים לא יכלה למלא תפקיד חשוב ומשפיע; ואם כי לאחר מפלת גרמניה בוטלו כל ההנחות והזכויות המיוחדות שניתנו מקודם לגרמניה ולאוסטריה, אולם אחוזת גרמניה בסין – שַנטונג – נמסרה ליפאן, שאף היא היתה קשורה לבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. בסין התקיימו אז שתי ממשלות מתחרות זו בזו: אחת בפקינג הנתונה להשפעה יפאנית, והשניה בקַנטון על־ידי אנשי קואו־מין־טאנג. שתיהן השתתפו בועידת השלום, אולם לשתיהן גם יחד לא היה כל ערך ומשקל, ותביעות סין לביטול ספֵירות ההשפעה בארצה, להוצאת צבאות זרים משטחה, לחיסול השיפוט הקנסולארי של ממשלות זרות, החזרת השטחים “החַכוּרים” וביטול “הזכיונות” של מדינות זרות – הושבו ריקם. אמריקה תמכה בהחזרת שאַנטונג לסין, אולם בעלי־הברית האירופאיים, שהיו להם ממשנת 1917 ברית עם יפאן התנגדו לכך, וחוזה ורסיי אישר זכותה של יפאן על האחוזות התפוסות בידה בשאנטונג.

סון־יצט־סֶן נוכח שאין לסמוך על כוחות זרים, אלא על העם הסיני עצמו, וקודם כל על האכרים והפועלים, וכראש ממשלת קנטון היה הוא הראשון למשוך המונים אלה למהפכת העצמאות. הוא הטיף לשלושה דברים: לאומִיות, כלומר עצמאות, דימוקרטיה וקִידמה סוציאלית לטובת העם. תורה משולשת זו נתקבלה בוועידת המליאה הראשונה של קואו־מין־טונג בשנת 1924, אולם כבר בועידה זו התגלו ניגודים בין “השמאל” ובין “הימין”. שליח הקומינטרן לסין – מיכאל בורודין, עזר לסון־יאט־סן לארגן ולחזק את מפלגתו, מפלגת קואו־מין־טאנג, כמפלגה מלוכדת ומאוחדת תחת שלטון מרכדי תקיף שיש לה מטרה עיקרית אחת: שִחרור ארצה מכל שליטה וסחיטה זרה. לקומוניסטים הותר להצטרף לקואו־מין־טאנג כיחידים. אולם הניגודים בין הימין והשמאל גברו, ביחוד לאחר מותו של סון־יאט־סן במארס 1925. התנקשויות יפאן בשלמותה של סין העמיקו התהום בין השנים. בשנת 1931 תפסה סין את מנג’וריה, שהיה חבל סיני ורוב תושביו היו סיניים. יפאן, לא סיפחה את מנג’וריה באופן פורמלי, אלא שינתה את שמה למנצ’וקואו, ובעזרת מספר סינים בוגדים הכריזה כביכול על עצמאותה והמליכה עליה את קיסר מַנצ’ו האחרון שהודח מכסאו בשנת 1912. חבר־הלאומים שלח למזרח ועדה תחת ראשותו של לורד ליטוֹן. הוועדה קבעה, כי מעשה יפאן הוא בלתי ליגאלי – וחבר־הלאומים הסתפק בקביעה זו.

עוד לפני כן, בשנת 1927, פרצה מלחמה אכזרית בין השמאל הקומוניסטי שהתבסס בהאנקאו, ובין הימין, שצ’אנג־קיי־שק היה מנהיגו, והתרכז בנאנקינג. השמאל דוכא באופן אכזרי, ושרידי הקאדרים הקומוניסטים נמלטו לכפרי חבל קיאנגסי ופוקיאֶן. שם ארגנו פועלים חקלאיים ואכרים מעוטי קרקע. כאשר הקמוניסטים ראו עיקר דרכם לא במהפכה עירונית של הפרוליטריון התעשייתי, אלא הִשענות על המוני הכפריים וביצוע ריפורמה אגררית. כשהחריפו הדיכויים של ממשלת נאנקינג סידרו הכוחות הקומוניסטיים את “הצעדה הארוכה” – מקיאנגסי שבדרום־מזרח סין לחבל ינאן בגליל אנסי שבצפון־מערב סין, כשרבבות חיילים ואכרים עברו מרחק של 10.000 קילומטר בשנת 1934/5; ושם ארגנו מלחמת גרילה נגד היפאנים והקימו מדינה קומוניסטית זעירה, ומכאן יצאו בגמר מלחמת העולם השניה בשנות 1949 ־ 1945 וכבשו סין כולה. משטרו של הקואו־מין־טאנג התפורר, וצ’אן־קיי־שק נאלץ לברוח עם שארית הצבא שנשאר נאמן לו לאי טיוואן (פורמוסה). בשנת 1949 נתכנסה בפקינג ועידה מייסדת שכללה נציגים של כמה מפלגות ושל כל המקצועות הארגוניים והמיעוטים האתניים. בבחירתם יש להניח, כי היתה השפעה ידועה ואולי מכרעת למפלגה הקומוניסטית, אבל הם נבחרו ללא כפיה של כוח חיצוני, כשם שבהבסת ממשלתו של הקואו־מין־טאנג ובגירושה המלא מיבשת סין לא מילא כל כוח חיצוני שום תפקיד. להיפך, הוא הוכרע על אף התמיכה הרבה שקיבל מאת ארה“ב. ב־14.2.50 נחתמה במוסקבה אמנה של ידידות, ברית ועזרה הדדית בין קהילית העם הסיני ובין בריה”מ. ארצות אסיה הגדולות: הודו, אינדונסיה, פאקיסטן, בורמה וגם ישראל הקטנה הכירו בממשלת סין (אם כי סין סרבה עד היום לקיים קשרים עם ישראל). באירופה הכירו בסין הקומוניסטית – בריטניה, הארצות הסקנדינביות, הולנד, שויצריה ועוד. אולם ארגון האו"מ סרב עד היום לקבל את סין, ועד היום משמש נציג פורמוסה כאילו בא־כוחה של סין כולה.

סין (בלי פורמוסה) תופסת שטח של 3.691.502 מיל מרובע, ומספר תושביה מגיע ל־700 מיליון נפש. שטח פורמוסה (טיוואן) הוא 13.952 מיל מרובע, ותושביו 10.9 מיליון.

בארגון האו"מ משתתפות שתים־עשרה ארצות קומוניסטיות: אלבניה, אוקראינה, ביילורוסיה, בולגריה, ברית־המועצות, הונגריה, יוגוסלביה, מונגוליה, פולין, צ’חוסלובקיה, קובה ורומניה. כל הארצות האלה יחד מונות – 330 מיליון איש, פחות מחצי ישובה של סין הקומוניסטית. לפחות שש ממדינות אלה נעשו קומוניסטיות על־ידי כיבוש צבאי ומתוך כפיה חיצונית, ואילו ניתן לעמיהן כיום חופש בחירה ספק אם חציין היו בוחרות במשטר קומוניסטי.

התקפת סין על הודו בזמן האחרון עשתה רושם קשה בעולם, וכנראה שראשי המדינה הסינית הכירו במשוגתם והחזירו את צבאם, אם כי יש לציין למען האמת, כי קַו מֶק־מהוֹן הקובע הגבול בין סין והודו הותווה באופן חד־צדדי על־ידי בריטניה הגדולה כשהודו היתה אחת האחוזות הקולוניאליות שלה, מבלי לשאול דעת סין, וכל שלוש הממשלות הסיניות – הקיסרית מלפני 1912, הלאומנית של צ’אן־קיי־שק והקומוניסטית, לא הכירו אף אחת בקַו זה. ועכשיו מכיוון שהודו אינה אחוזה בריטית, וסין אינה עוד מושפלת וחלשה כאשר היתה עד 1949 – אין כל סיבה ששתי הארצות הגדולות ביותר בעולם במספר אוכלוסיהן – יקבעו ביניהן בדרכי שלום את הגבולות שביניהן, כאשר עשו סין ובורמא, לאחר השתחררותה של האחרונה, וכאשר עשו סין ונֵפאל. אבל לא הסכסוך שבין סין והודו שימש עילה להחרמת סין באו“מ ולסילוף הגדול ביותר שנעשה בדורנו לגבי ייצוגו של עם גדול – הגדול ביותר בעולם (הוא בעצמו קרוב לרבע המין האנושי), שבמקום העם הסיני מיוצג באו”מ אי קטן המונה 1,4% של העם שהוא מייצג אותו. הכזאת יעשה ארגון בינלאומי שתפקידו הראשון הוא שמירת השלום והבטחון של כל העמים? אי־אפשר להצדיק סילוף זה בסירוב לקבל באו“מ מדינה קומוניסטית, לאחר שברית־המועצות הקומוניסטית היתה בין יוזמי הקמת האו”מ, על חברות או"מ נמנות כמעט כל המדינות הקומוניסטיות שישנן בעולם.

ארגון האומות המאוחדות הוקם ביזמה המשותפת של ארצות־הברית וברית־המועצות ומדינות אחרות שניצחו במלחמת העולם השניה במטרה ברורה להבטיח השלום העולמי.

הסעיף הראשון של מגילת האומות־המאוחדות קובע מטרת הארגון במלים ברורות “לקיים שלום ובטחון בינלאומי ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהרחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי־שלום ולפי עקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי להסדרם של סכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרום להפרת השלום”.

ואין המגילה מסתפקת בכך, והיא מוסיפה סעיף־משנה 2 במנין המטרות שלה: “לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד העקרון של זכות שווה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט בשאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם”. ובסעיף ב' של המגילה נאמר: “הארגון מושתת על עקרון השוויון הריבוני של כל חבריו”.

איש לא יפקפק בכנות כוונותיה של ארצות־הברית בניסוח המגילה, ועד היום לא סטתה ארה“ב מההתחייבויות שלקחה על עצמה בחתימתה על המגילה ובאישורה. ולכן תמוהה עוד יותר עמדת ארה”ב בסירובה להכיר במציאות הקיימת בסין; ואין להניח שמנהיגי ארה"ב סבורים שבידי צ’אן־קיי־שק יעלה הדבר לכבוש חזרה את יבשת סין. ב־ 29 במארס 1962

President John F. Kennedy in a press conference sought to discourage any belief that the U.S. would support the Nationalists in an effort to put force on the mainland.

ולמען שלום העולם וחיזוק סמכותו של האו"מ – יש לקוות שהמשגה האומלל והסילוף הבלתי מוצדק בייצוגה של סין – ארץ של שבע מאות מיליון נפש – יתוקן בהקדם האפשרי. בלי תיקון זה אין כל סיכוי להגברת השלום בעולם.

ארצות־הברית בימינו עושה מאמצים רציניים וכֵנים להחליש ולהפסיק המלחמה הקרה שבינה ובין בריה"מ, כי היא יודעת היטב שהמלחמה הקרה עלולה “להתחמם” ולהמיט שואת־חורבן על האנושיות כולה או רובה.

ארה“ב רואה בצדק בהסכם על איסור הניסויים האטומיים על פני האדמה והים התחלה מִצערה ומעודדת של הפגת המתיחות, אבל יש לפקפק בהצלחת המאמצים כל עוד הענק הסיני מוחרם ומנודה. ברית־המועצות היודעת להעריך את סין, למרות האיבה הרוסית־סינית המתלקחת מזמן־לזמן, לא תעיז להתקרב קירבה ממשית ואמתית למערב אירופה ולאמריקה הצפונית, – מעוזי הדימוקרטיה והשלום בעולם, – כל עוד סין תישאר מנודה על־ידי ארגון האו”מ ביזמתה של ארצות־הברית.

בשטחה עולה ברית־המועצות על סין כמעט פי שלושה, ומבחינת השטח היא הגדולה בעולם, אבל במספר האוכלוסין עולה סין על ברית־המועצות יותר מפי שלושה, והיא הראשונה והגדולה בעולם כולו. ואין לשכוח כי העם הסיני הוא עם תרבותי עתיק קרוב לארבעת אלפים שנים, ואם כי בשלוש ארבע מאות השנים האחרונות הוא פיגר בהרבה לעומת אירופה, אבל אינו נופל בחריצותו, בכושר עבודתו וביכולתו הרוחנית מכל עם אחר בעולם; ומאז כבש עצמאות ושלמותו הפנימית והחיצונית בשנת 1949 הוא שוקד על התקדמות המדעית והטכנולוגית והכלכלית, ולמרות הקשיים שהוא נתקל בהם, הוא עושה חייל, וכמעט אין כל ספק שבמשך דור אחד ידביק לא רק את ברית־המועצות אלא את האומות המתקדמות ביותר בימינו; ואם יש סיבות היסטוריות עמוקות לריב שבין סין וברית־המועצות – והריב אינו אך ורק בגלל הבדלי־נוסח אידיאולוגיים – אין כל סיבה אמתית להצדיק הריב בין ארצות־הברית וסין, מלבד שינוי המשטר; אבל שוני המשטר אינו מעכב בעד אמריקה להגיש ליוגוסלביה הקומוניסטית עזרה במאות מיליונים דולרים, ואינו מחליש מאמצי אמריקה לשתף פעולה עם רוסיה למען השלום בעולם, – גם בתקופת שלטון ריפובליקני וגם בימי שלטון דימוקרטי בארה"ב.

מלחמת העולם השניה הביאה לעולם לא רק סין קומוניסטית אדירה ורבת־עצמה, שכל התעלמות ממנה אינה אלא התעלמות מגורם עולמי מרכזי של ההיסטוריה בימינו ובימים יבואו, – אלא גם הביאה לידי שחרור העמים באפריקה ובאסיה שהיו עשרות ומאות בשנים כפופים לאירופה. ארגון האו"מ שמנה בתחילה רק חמשים ואחד חברים – מונה עכשיו יותר ממאה ועשרה. כל התוספת הרבה הזאת באה כמעט כולה מהמדינות החדשות באפריקה ואסיה. אולם העצמאות כשהיא לבדה לא פתרה הבעיות החמורות של הארצות המשתחררות. התעצמות עמי אפריקה ואסיה לא סתמה אלא גילתה והעמידה במרכז הבעיות העולמיות – הפער הגדול, הפער החומרי והרוחני, הכלכלי והתרבותי שבין האומות המפותחות, העשירות והמתקדמות באירופה, באמריקה הצפונית, ביפן ובאוקיאניה – ובין המדינות הדלות, עשוקות החינוך והפרימיטיביות שבאפריקה ואסיה, ובמידה לא קטנה גם בכמה ארצות אמריקה הלאטינית. וכל עוד לא ייסתם הפער הזה – אין תקווה לדימוקרטיה עולמית. מכל עמי אפריקה שנשתחררו, וכן הרוב הגדול של עמי אסיה – לא נתפסו לקומוניזם. אבל המקרה של קובה משמש אזהרה חמורה.

במאה התשע־עשרה ראתה אירופה את עצמה כמרכז העולם, כמעט כעולם כולו, ולא הטרידו אותה ביותר המצבים הכלכליים והתרבותיים בארצות היבשות האחרות. החוגים הסוציאליסטיים של המאה הי“ט – שהיו כולם ילידי אירופה, ראו משום כך בכל חריפותם הניגודים המעמדיים שבתוך עמי אירופה; הם ראו עניו של הפרוליטריון ועשרה של הבורגנות. במאה העשרים התעלה מעמד הפועלים, ובכמה ארצות – בארצות סקנדינביה, ומזמן לזמן גם באנגליה ובארצות השפלה – הגיע מעמד הפועלים לשלטון, ורמת חייו עלתה בהדרגה וללא הפסק, והוא גבוה בהרבה מזה של מעמד הפועלים בארצות ה”קומוניסטיות“. במאה העשרים חדלה אירופה להיות מרכז העולם; הבדל הסטטוס המדיני בין עמים כמעט שנמחק כולו, ובארגון האו”מ הארצות שהיו לפני שנים אחדות מושבות של אירופה הן עכשיו שווי־זכויות עִם שליטיהן הקודמים, בארגון האומות־המאוחדות. אולם שיוויון זכויות זה אינו אלא פורמלי, – כי הפער הכלכלי והתרבותי הוא עצום, ומשימת דורנו היא לסתום הפער הזה במהירות הגדולה ביותר. ואם כי כמעט כל הארצות החדשות לא נתפסו למשטר קומוניסטי – הרי ברובן הגדול אין למצוא גם משטר דימוקרטי, כי הדימוקרטיה לא שוכנת בתוך עוני ובערות ורעב.

ויש ביכולתן של הארצות העשירות והמפותחות לעקור העוני והבערות והרעב – וזוהי משימתן המרכזית בדור זה, כי דימוקרטיה בעולם כולו לא תיתכן בלי מינימום הוגן של רווחה ותרבות לכל העמים. רק חיסול העוני והבערות בעמים – יבטיח במדינות החדשות משטרים דימוקרטיים. הדימוקרטיה צומחת רק במקום שאנשים אינם רעבים ואינם משוללים תרבות וחינוך. רק בזכות השפע הכלכלי והתרבותי יצרה אתונה הקלסית את הדימוקרטיה הקדומה בעולם. ורק בזכות השפע והרמה התרבותית – זכתה ארצות־הברית ליציבות משטרה הדימוקרטי, אבל קיום העבדות בתוכה הביא לידי מלחמת אזרחים.

ואם מנהיגה של ברית־המועצות מכריז בימינו אלה שארצו היא לא עוד מדינת הפרוליטריון, אלא מדינת העם כולו, – אין זאת אלא שהרמה התרבותית והכלכלית ברוסיה בשנות הששים עולה על זו שברוסיה הצארית, ועל זו שברוסיה הסטליניסטית. ואם עדיין היא רחוקה מהדימוקרטיה של המדינות הסקנדינביות או של ארצות השפלה – אין זאת אלא מפני שרמתה הכלכלית והתרבותית לא הגיעה עדיין בעם הרוסי כולו לזו של העמים הסקנדינביים או של ארצות השפלה.

אם העמים המפותחים והעשירים יפרישו עודף השפע שלהם, גם השפע הכלכלי וגם השפע התרבותי, לעמים הרעבים לשפע זה – לא ייזקקו אולי בעוד דור אחד להפריש יותר מעודף השפע לריבוי הזיון ולגידול כוחם הצבאי. סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין העמים תצמיח חירות ודימוקרטיה בכל העולם, ושלטון החירות העולמית שתֵיעגֵן בשוויון כלכלי ותרבותי של כל העמים – תבטיח שלום ושותפות־אמת בין כל העמים.


שדה־בוקר 29.10.1963


  1. הנאום הודפס במכונת כתיבה. הסימן [?] מציין כאן ובעוד שני מקומות מילה בודדת לא ברורה. – פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות