רקע
קדיש יהודה סילמן
אִיסְטְנִיס
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: בית מסחר והוצאת ספרים תרבות; תרפ"ט

יעקב אלכסנדרוביץ, שחום, יפה תואר, כבן עשרים ושש, עורך חשבונות במשרד ידוע. גם שערות ראשו גם שפמו עשויים יפה. זמן רב הוא מבטל בבוקר, לפני צאתו אל המשרד, בנקוי בגדיו, מגבעתו ונעליו. יש שלא תשאר לו שהות לאכילה, והוא עומד ומנקה עד הסוף. את הנקיון והגהוץ הוא אוהב עד כדי קפדנות. הוא אינו יכול להבין, איך אפשר שאיש צעיר יצא לרחוב העיר ונמצא רבב על בגדו או שכנף שרוולו מלוכלכת בסיד. הלא זאת חרפה!

בחדר מעונו, על יד שלחן הרחצה שלו, ארון מיוחד, מלא מיני סבון שונים, מן הטובים והחדשים ביותר, ועוד תמרוקים ומכשיריהם.

בעצם הדבר אוהב הוא את הנקיון לא לשם התיפות ולמצוא חן בעיני הנשים, ורק טבעית לו אהבה זו. הוא מתרגש לכל נעים ורך וטהור וממאס בכל נשמתו את כל נוול. דבר זה גורם לו, שיהיה בודד לרוב. קשה לו להתחבר אפילו לעלמה, שתהא לו לרֵעָה, כי מצוא ימצא תמיד טעם לפגם בלבושה או בהליכתה, באופן צחוקה או בזמרתה.

מכל דבר הוא דורך רוך, נוי, נועם מיוחד.

מצד אחד הוא מרבה להתבונן אל הנשים הצעירות העוברות ברחוב, ודוקא ביפות שבהן הוא מוצא תמיד פגימות. זאת קומתה יפה, מחוטבת, אבל הליכתה הליכה של עצלנית, וזאת כולה נעימה ולוקחת לב, ואולם מדת חזה היורד בשפוע גדולה יותר מדי. ומן הצד השני שומר הוא עד מאד את שמו הטוב ונזהר בהליכותיו ובארחות חייו. האדם הרגיל בחטא – כן הוא חורץ את משפטו – כבר אבד לו כל טעם היופי, כל החוש האסתיטי, ואינו עוד איש; אחת היא לו, יפה או מנוולת, ריח בשמים או ריח חלאה. אולי נתונים חושים שפלים לנמוך התרבות – כך הוא אומר – אבל אינם צריכים להיות לאיש בעל טעם.

חושו האסתיטי כבר היה לסבת לעג וקנטור לחבריו, להקניט אותו בו.

יש לו גם חוש שמיעה יפה לדברי זמר, והוא מרבה לבוא לקונצרטים. ואולם בכונה הוא בוחר לו מקום בשורות היותר אחרונות, פן יעשו עליו רושם רע פני המזמר או המזמרת. מטעם זה לא השתמש מימיו במשקפת בתיאטרון, כחבריו. שמח הוא, כי רגש הזמרה שלו מתגבר על רגש הפחד שיש לו מפני הכיעור, והוא יכול להמסר כולו לקול הזמרה, מבלי שיזכור אז דבר בנוגע לבעל הקול. לולא דבר זה, כי אז חשב את עצמו לאומלל.

ובערב יום אחד, כאשר שב יעקב אלכסנדרוביץ אחרי עבודתו אל מעונו המסודר והיפה, נפגש במסדרון הבית עם עלמה אחת, ששבה גם היא מטיולה הביתה. עלמה זו, כפי שנודע לו עוד באותו ערב, היתה אחות בעלת מעונו, שבאה לגור בבית לחדשים אחדים, ומקום פִּנו לה בחדר אשר ממול חדרו.

הוא לא הספיק עוד לראות היטב את פני העלמה, שהיו מכוסים בצעיף עבה, ובקרבו כבר התלקח רגש מדכא. הוא ראה רק את קומתה הקטנה והכפופה וכתפיה הבולטות.

בעלת הבית מצאה עוד באותו ערב שעת כושר להציגו לפני אחותה, והוא הושיט את ידו בלי חמדה והתבונן בפני הזרה וחָוַר. כל פני העלמה העידו על מין זקנה מתקרבת והולכת, והיו מלאים שיורי צבע פוך. גם טפת דם אחת לא היתה בלחייה; מתחת לעיניה, הנראות כעיני חתול, עור דק כחול, וכן כחולות גם שפתיה הדקות. ממעל למצחה הקטן נראו שערותיה המעטות, והן חלקות ושטוחות, כמו מתחת המכבש, על שפוע גולגלתה הקטנה, חטמה שטוח גם הוא ורחב בקצהו, עם נחירים פעורות….

הוא כמעט התנודד ונשען על הכסא.

העלמה שמה בו מבטה החלש והמדוכא ובאה עמו בדברים במהירות רבה, והוא ענה, מפני הכבוד, איזו תשובות. הוא ישב עוד עת מעטה, ומבלי נשוא עיניו נפרד ויצא אל חדרו.

כאשר התעורר ממחרת בבוקר תקפהו עוד במטתו רגש הגועל אשר מלא אותו אתמול, וחשב מחשבות להעתיק את משכנו אל בית אחר.

גם שמה – איך קראה לה? – אגפיה פליושקובנה, פוּ, מעורר גועל.


________________


כשבא בערב אל חדרו זעף וסר, כי לא מצא על נקלה מעון אחר כחפצו, שמע ממול חדרו, איך היא מזמרת.

הוא לא האמין למשמע אזניו. קול צלול וטהור ומסתלסל ועולה. והרצאת הקול, הרצאה זו!

הוא היה כמעט לאבן.

והזמר – זמר אופירה חביבה עליו מאד.

פתח את דלת חדרו.

והקול נשמע לאזניו, והוא צלול ודק כקול מיתר דק בכנור בגעת בו יד מנגן אמן, וכל חדרי נפשו נמלאו עדנים. אז הקריב לגשת צעדים אחדים, התבונן וראה, כי גם דלת חדרה פתוחה מעט.

והקול מן החדר בוקע ועולה ומשתפך וממלא את כל האויר, הוא עומד ושואף אותו בכל עזוז חושיו.

נשא את עיניו אשר רבץ עליהן רוח קסמים מתוך המָשכוּת אל מקום עמדתה, והנה פניה מוסבות אל קיר החלון הפונה החוצה, והיא איננה יודעת בהביטו בה.

הוא שמח על המצב: פניה לא נראים וקולה נשמע.

והקול מתגבר ונותן ניצוצותיו הרודפים זה את זה ומתגלגלים בתוך האויר בהמולה, כגלי המים, כפנינים משתברות ונופלות זו לרגלי זו, בצלצלי הד דקים מן הדקים, שנמשכים לזמן מרובה, מרובה…..

גם המזמרת המפורסמת, ששמע זה לא כבר, אינה דומה לה, – החליט בלבו. זה קול שלא שמע דוגמתו. נפלא!

ואת ידו נשא והתדפק בדלת.

– יבוא, יבוא נא האדון! – קראה אליו אגפיה פליושקובנה, אחרי אשר הסבה את פניה והיתה נבהלת קצת.

– האם לא אפריע? – ענה הוא ועצם למחצה את עיניו.

– לא כלום. אדרבה. ישב נא!

והיא הוסיפה לזמר, ולא ידעה כלימה בחברת צעיר שעודנו זר לה כמעט, וגם היתה שמחה ביותר.

הוא הרגיש פתאום כי “נפל” הפעם, באין מוצא.

הוא ישב, והיא רגע ישבה ורגע קמה ורגע התהלכה הנה והנה, כמעט בצעדים מהירים, כמעט כצעירה, ולא פסקה לזמר.

פעמים אחדות דברו עיניו אל פניה, אשר יותר משהאדימו הכחילו, ולבו נלחץ והועק ונמשך אחר הזמרה.

באותה שעה נכנסה אחת מחברותיה של אגפיה, ותפולנה אשה על צוארי רעותה ותשקנה חליפות.

– מה שלומך?

– זה חצי שנה לא ראיתיך!

והוא התבונן הפעם אל כל תוי פני אגפיה ואל פני חברתה היפה, וכל רגשותיו הסתערו בו:

– לחיים מכוערות כאלה, שפתים מנוולות כאלה, ולהן מנשקה עלמה יפה ופניה לא יתעותו, ולא עוד אלא, שהיא, כמדומה, גם שמחה על זאת.

וכשקם למחרת בבוקר הרגיש בכל נפשו אי נעימות. כעורה של אגפיה זעזעה עתה את כל חושיו.

וכמה מכוערה – זָכַר – היתה ישיבתו שלו בחדרה.


________________


כשהיה הולך בכל ערב וערב על מנת לשוב למעונו, לאחר שגם חשוב לא חשב עוד להחליפו באחר, לא היה יודע בעצמו משום מה הוא הולך. מה ומי לו במעונו? בכל זה היו צעדיו מהירים יותר בשובו מן המשרד מאשר בלכתו אליו.

הוא לא נסה עוד לטייל עם אגפיה פליושקובנה אף פעם אחת. גם בספר לא קרא עוד עמה יחד, למרות רמזי בקשתה הרבים.

הוא ידע, שהיא מושכת אותו אליה בכונה.

– האפשר שאלך מעט מעט אחריה –חשב פעם מחשבות בשבתו בחדרו באחד הערבים – ועיני לא תראינה ורגשותי יקהו? היהיו בוז וגועל לחבה? היש מעבר בין אלה לוז?

הוא התנודד.

– כל החיים רק כיעור גדול אחד, – עלה על לבו מאמר משורר.

והוא הרגיש פתאום באמתות המאמר הזה. כל עבודתו וחייו נראו לו ריקים, קטנים, דלים, גם מכוערים.

הוא נתק מבית אבותיו בעודו צעיר מאד. מבית אב אמיד הוכרח להתגלגל בערים גדולות שונות. בעבודות שונות, אבל כולן נקיות, נוסה. עתה השיג משרה טובה, בטוחה. ואולם העבודה רגילה כל כך, תמידית, בנלית, משעממת, בלי מזון לרוח, בלי אידיאל. מחשבותיו היו טרופות, קלושות, מרות. עצב תקפהו כולו. ואז, ממול חדרו נשמע קולה של אגפיה:

וַעֲרִירִי בַּחַיִּים כֹּה אֵתַע מְדֻכָּא

וּבוֹדֵד גַּם קִבְרֵךְ…

מה קרובה שירה זו לרוחו!

והוא הרגיש, כי קולה הולך וקרוב אליו.

ואל חדרו באה וישבה על הספה על ידו.

היא הוסיפה לזמר:

….וְנָעֳמֵי שָׁמַיִם אָהַבְתִּי

קְבוּרִים בִּטְמוּנֵי הָאֲדָמָה הַקָּרָה…

והקול ענוג ונוגה, אוחז במיתרי הנפש היותר דקים ומפרפרים.

– הוי שירי, שירי! קול זה ממוגג את נפשי.

ובעינים קודחות אש התבונן אליה.

והיא זמרה.

הלך קולה וכבש את כל האויר והֵרַך והֵשַח את אשר מסביב לו. כשהתרומם במעופו ויצא בעוז, נדמה כאילו שולחו חצים חדים אל הררי עולם לפוצצם, ובהכותו אחר כך גלים-גלים באויר, כאילו הרים נבקעים חוליות-חוליות ונופלים תחתיהם וצוללים בתהומות נפתחים ומתכסים ואובדים בקול המולה חרישית; וכשהוציאה שברי קולות דקים, קטנים, תכופים, מתגלגלים ועולים ויורדים, נדמה היה לו, כי עליו לשאול, למה היא מוציאה דינרי זהב חנם לאויר, בשעה שאלפי מלאכים יורדים ומקבלים את הקולות בזהירות יתרה לאגרם ולאצרם.

וְאִם – אֵין – עוֹד – אֵ– לִי – לְמִי – אֶתְ – פַּ – לֵּ – לָה –

– – – – – – – – – – – – – – – – –

וזמרתה הגיעה למרום עוזה ועָצְנמָתָהּ.

אלפי קולות התפוצצו ממנה, הסתבכו והמו באויר, ואזניו הוא צללו ובמחו ובלבו דפקו אלפי פטישים.

הוא השתוחח עליה, הרגיש נשימתה, שפתיו בערו.

________________

וכשיצא אחר כך מחדרו נכלם ומוּשח ראש לשאוף מעט אויר, נוצצו הכוכבים והיו כצוחקים.

עוד לחייו בערו, ונדמה היה לו, שסימני שפתיה הקרות והכחולות ניכרים עוד בהן, והן כאילו נצבתו בצבת.

אילו יכול להריק את אשר בקרבו, כי אז הוטב לו.

המלצות קוראים
תגיות