רקע
קדיש יהודה סילמן
אֲבִיגְדוֹר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: בית מסחר והוצאת ספרים תרבות; תרפ"ט

אביגדור היה לנַפח, רק לאחר שלא עלה בידו להיות “בעל שם”. הוא למד בנעוריו תורה, וגם עיין בקבלה והיתה לו ידיעה ב“סוד”. פעמים המציא בעצמו רמזים, ואם לא נתקימו מצא סמך לאמתלא. כמה פעמים כבר חִשב את “הקץ”, אלא שהיה מי שהוא שעִכֵּב. צדיק היה בלבו ובמעשיו, הִרבה להסתגף, היה נוח כקנה לכל אדם. היה מרבה מחשבות בדבר תקון העולם. וכי מה חסר? רק רוממות השָפָל והורדת הגַא, ועלה רוח האדם מעלה. פעמים נדמה לו, שהוא יושב כבר בגן העדן העתיד להברא, אלא שפס עב היה עולה פתאום על השמים הטהורים ובתמונתו ראה את השטן, והיה צועק אליו וקופץ בחמה כנגדו ויורק אל מול פניו, – וסבו אותו אנשי בית המדרש היושבים בו באשמורת הלילה האחרונה, והיו שואלים: מה לך? והיו יורקים שלש פעמים וחוזרים אל התהלים.

ורגיל היה בקומו בבוקר לאמר אל המתפללים הסובבים אותו:

– גדולה תפלה שבלב, וגדולה הימנה שבעתים ושבעה צדקה לעניים.

והיו הולכים הדברים מאחרי הבימה ומתגלגלים עד מקום המזרח שאצל ארון הקודש, מקום כבודו של גביר העיירה, של נחמן הקידני, והיה מחייך זה בחיוך מריר:

– לכבוד עצמו הוא דורש.

והלכו הדברים ממקום המזרח והתגלגלו עד לאחרי הבימה, עד מקום מושבו של אביגדור, והיה מתפלץ זה בעיניו היוקדות ולא היה מדבר כלום. ורק זכור זכר את מלחמתו הכבדה בלילה עם השטן.

והיה אביגדור מתבונן ולן בדשאים ימים רבים. היה כובש את פניו בעומק קרקע הדשא ושוכב כעץ כרות זמן ארוך. וכשהיה קם היה מביט אל הדשאים שלפניו ובפיו היה מטיף מוסר להם: אין מקום לגאוה בעולם זה. דשא על דשא אל יתנשא. הכל שוים לפני בורא העולם. היו הדשאים שומעים בדומיה לדבריו ואביגדור היה הולך מהם אל האנשים, כדי ליצור אחדות בעולם, שווי בין כל היצורים, ואולם בשמעו את צחוקם הפרוע של האנשים לדבריו, היה חוזר מיד אל הדשאים.

ופעם שכב מאחרי בית מלאכתו של נפח ושמע את קול הקורנס המכה: הך, הך! עמד ודן קל וחומר: נפח מכה בברזל והוא נכנע, אדם מכה על הלב – ק"ו!

נגש אל בית המלאכה והתבונן.

אמר לו זה:

למה תלך באפס מעשה? עבוד כמוני! אני אוכל את לחמי בזעת אפי, מפרנס אשה ובנים, וגם זאת מצוה.

פער אביגדור את פיו.

והנפח הוסיף:

– הנה אחותי נערה כשרה וצנועה, קח אותה לאשה, ואני אלמדך את המלאכה.

הסכים אביגדור והיה לנפח. עבד את עבודתו באמונה, ואשתו ילדה לו אחד, שנים, שלשה.

והוא היה גבוה וכחוש. בקיץ עמד בעבודה פשוט בגד עליון, ושתי כתפיו נראו מבעד לכותנתו כשני חודי הרים. מבעד סגור כותנתו הפתוח אל לבו נראו שערות חזהו והוא היה מרים את זרועו הארוכה האוחזת בקורנס כלפי שמיא ומוריד בכח על הברזל הלוהט, מרים ומוריד, גידי זרועותיו משתרגים, ומתרוקנים ומתמלאים: הך, הך! הך, הך! או יש אשר התנועע על יד קנה המפוח. הלוך והתנועע, עד כדי שכחת עצמו: הזרועות מורמות ומורדות מאליהן. ואז – כמו רחצו פניו המפוחמות בזעה והטהרו. חלקת מצח היתה מתוספת לראשו, מצח בולט וחוֵר, וניכר היה חוטם ישר, מֵגן על שתי לחיים נפולות, ובעיניו השחורות הסתתרה יִתְרַת נשמה. וזו יתרת הנשמה במחשבותיה: ברזל ולב, אדם ועשב השדה, הוא ונחמן…

וכשהיתה המלאכה שבידו כבדה ביותר, והיו מחשבותיו ברורות יותר:

נחמן גבאי בית המדרש, עריץ, תקיף, ושמואל שמש, נוח, למדן. וכשנחמן קם ממקומו בראש המזרח ובפני ר' שמואל העומד על הבימה אזיל סומקא ואתי חיורא. וכשנחמן צועד ממקומו בצעדי גאותו ונגש עד השמש ושם בו את עיניו הקופצות מבעד למשקפי זהבו, נעשה ר' שמואל גל של עצמות, והוא עומד כלו רועד, וראשו שח. ומלה לשמה אינה יוצאת מפיו. לא. צריך לשנות עולם כעור כזה.

ולקח ביד את הברזל העבה להלהיבו ולכפפו:

– מה קשה ברזל זה, אתמול לא מצא נחמן את עמודו על מקומו ורתח בו דמו, ורגז וירק.

ואביגדור ירק בפני הברזל לנסות את כחו:

– ור' שמואל הוריד את ראשו וחָוַר כדונג. ואז עלה הוא, נחמן, על הבמה ורקע ברגל על ר' שמואל: רד מזה! אני מצוה!

והפך אביגדור את הברזל:

– להוריד את השמש מהמקום שגדל וחי עליו, מהבימה שהוא עומד עליה זה ארבעים שנה.

והברזל מתלהב באש פלדות, וניצוצות, קלים בתחילה, מתבעבעים ויוצאים ממנו, ואחר – מכה בו הקורנס בעוז:

– רד, רד אתה, אכזרי! רע! – קראתי בעלותי אל נחמן.

והוא מכה בברזל בכל כחו ואונו, וכידודי אש נפרצים מסביב:

וחמת נחמן גברה:

– קבצן!

והקורנס מפוצץ את קצה הברזל:

– ואז אספתי את כל לבי אלי ואען בקול עז: הכסף לך, אבל הנפש לי, לי, לי!

ופעם שב מבית מלאכתו לפנות ערב אל ביתו העירה, ונשבה אז רוח קלה, צחה, ולצדדיו השתּחַותָה הקמה בשדה. רכה ותמימה ומלאה ברכת ה'. רך ותמים היה אז גם לב אביגדור. נצנצה המחשבה בלבו, כי האדם הוא בחיר היצורים, שהולך ומתעלה, ואינו בבחינת עומד. והרי גם לנחמן בן סגולה, עילוי, מתמיד, אחד בעיר, יקר נפש. נשמת אדם מי יערכנה. חלק אלוה ממעל, וממנו לא תצא הרעה…. אדם אינו גלוסקא של בשר עם זוג עינים. אדם! ואם ראית אנוש כנחמן – – לברזל ברא אלהים קורנס, אבל לאדם – מעשים טובים. המעשה הוא תורה. נשגב הוא ושקול כנגד כל הקורנסים והפטישים והדבורים המפוצצים. במעשה אפשר לעלות למדרגה נשאפת, נכספת, להיות נאצל, מעולה, נערץ. המעשה הוא תורה עילאה.

והתהלך עוד אביגדור בדממת הלילה, וכשבא עד ביתו מצא את בני ביתו ישנים, ושכב בחוץ לפני הסף בלילה ההוא.


––––––––


והמגפה פרצה בעיר ועשתה שַמות. מתו גדולים וקטנים, נפשות נקיות שלא חטאו. ועשירים ועניים סובבים בכל יום את התנור בבית המדרש ומספרים. מספרים את מקרי היום, וכל אחד חרד על נפשו ונפשות ביתו, וקדרו כל פנים. וקטנים נדחקו בין גדולים בפיות פעורים לקלוט כל ספור מעציב. ורבה עגמת נפש העולם.

ואולם המתמיד, בן נחמן הקידני, בן שמונה עשרה, לא שם לב לשיחות הבריות. לילות כימים ישב בפנת המזרח והוגיע את מוחו על התלמוד ומפרשיו ובקש נתיבות הגיון בספר “הנתיבות” הגדול הפתוח לפניו. הוא היה זר לאביו ולביתו וידע רק את בית הכנסת וספריו. יום יום ושמועה רעה חדשה בפיות. ובשכב איש וירא פן לא יקום מחר והרהר הרהורי תשובה על מטתו ואחרים אמרו גם “ודוי”, והתאניה בעיר רבה יום יום, איש איש ומספדו, ודרכים ונפשות אבלות.

אז היה אביגדור תוהה על נפשו. מוזר נעשה מבט עיניו השחורות, וכמו דם אחר יקד בעורקיו. הוא תעה אילך ואילך בבית המדרש, ברחובות (את בית מלאכתו עזב), והתכונן לקראת מה, לקראת מעשה.

ויש אשר סר אל בית המדרש ונבדל מכנופיות נאנחים וישב בפנת דרומית מערבית והביט אל אחורי העלוי המתנועע לפני ספרו הקדוש ופניו אל חלון המזרח, והיה צולל ושוקע בתהום נפשו, בודק ובולש את עצמו: כן. היום ההוא יבוא. קרוב הוא. נראים לי פני הדונג, ואני – – – ופתאום היה קם ממקומו בעוז ועונה “אמן”, “יהא שמיה רבא” עם כל המתפללים.

וגוף העלוי, המתמיד, הלך וכחש. גידי מצחו נתראו בהשתרגם לכל עין רואה. בגדיו רחבו עליו, ובהתנועעו על ספריו והיה כהנוע עץ דק בפני רוח. הרופאים צווהו לנוח והוא לא שמע. לא הסכים לבטול תורה, לפרוש מן העונג שבלמוד. כאילו אמר להשיג גדולות, להדביק עליונות, לכפר על אביו.

ואשר יחל לו אביגדור – בא. בשבת בבוקר עברה השמועה המחרידה, כי העלוי חולה וגוסס. הראשון שראה את נחמן רץ אל הרופא בידים פרושות לעזרה, היה אביגדור, שהשכים לצאת ביום זה מפתח ביתו, מבלי דעת איש את הסבה לכך. הוא פגש את נחמן, וזה כמו ירא להביט בפני “אויבו” בשעת הסכנה, סר מעט הצדה, ואביגדור תפס במעוף הרגע הראשון, כי “היום ההוא” בא, ומהר והודיע בבית הכנסת.

ובבית הכנסת לא הספיק עוד אור היום כולו לבוא בו. עוד הכל היה מולט בעפעפי שחר, ואך מטאטא אור קפץ במהירות משונה ממקום למקום על התקרה, כרוצה לנקותה ולהאירה באורו המעט בבת אחת. הזקנים שהרבו היום לבוא להתפלל ותיקים היו עוד במצב נים-תיר. אחרים עמדו כבר בשיורי תפלה ופיהם לא פסק להוציא מלים, אחרים נגררו לצאת החוצה בהתאמצם להגביה עיניהם למצוא את הדלת, אחרים נתישבו מסובים אל השלחן לפני “מנורת המאור”, ובראותם זקן בא ב“אחור זמן”, חלקו באצבעותיהם את זקנם בטעם של גאוה, לאמר: אנחנו קדמנוך!

וכאשר בא אביגדור ובשורתו הרעה בפיו קמה חרדה בכל בית המדרש. כל זקני הזקנים כאילו הלבינו והאריכו. סבו את אביגדור גם סבבוהו, והוא החליט, כי כן הדבר, כי העלוי גוסס, כי הוא נוטה….“העלוי! העלוי!” נשא אביגדור קול ומולל בידיו ומעיניו נתזו זיקי אש.

זכרו הזקנים, שאמנם אתמול לא אחר העלוי לשבת בבית המדרש, והיה לפלא, ואחרים שלבו בשברון לב את אצבעות ידיהם ולטשו עיניהם למרומים:

– רבונו של עולם, הכלה אתה עושה עמנו?

ואביגדור יִשב את עצמו שוב בפנת דרומית מערבית וצלל בנבכי תהום נפשו ושאל: מוכן? – מוכן! – קבל מענה, ומיד סרה עננה מעל מצחו, וחָזק, ואָמץ, ומצחו בער מחום.

באמצע התפלה, שהיתה כולה מעציבה עצב תהומי נגש אביגדור אל השמש וצוהו דבר.

ביראת כבוד מיוחדה נגשו היום כל המתפללים אל ספרי התורה המוּצאים מן הארון לנשקם, ואביגדור לא זז ממקומו. תפוש שרעפים שקע לתוך נפשו: – עוד רגע – – אני מלאך החיים, מעשה החיים – – את שניהם אחַיה – – חיי העלוי – – חיי נחמן הנפשיים – – – ילמד אדם להיטיב – – להרך לב – – הלב אינו ברזל – – ואני אש – – –

ובהגיע תור “לפני האחרון” נקרא אביגדור לעלות לתורה. כולו בוער וחוֵר, כולו רועד. עיניו גדלו והביטו נפחדות ומפחידות.

– לא לעלות לתורה נקראתי – הרים אביגדור קול פחדים – כי אם – (וקולו התחיל להחנק) העלוי, העלוי! להפוך את לב נחמן חפצתי. זה מעשי. אני עולה לקרבן בעד נפש העלוי – – נחמן חטא!

והוא התחיל כולו להתנועע בכל קומתו הגבוהה ונפל על הבימה לעיני הקהל הנרעש.

אותו רגע בא נחמן אל בית המדרש וכמו דמעות שמחה בעיניו מהבטחת הרופא, שעברה הסכנה. ראה ושמע נחמן את מעשה אביגדור ופג לבו והתחלחל ובברכים כושלות עלה על הבמה ונפל מלוא קומתו על גופת אביגדור וקרא:

– חטאתי לך, אביגדור! צדקת ממני! אביגדור! אביגדור!

נשמעו עוד מלים מהולות בבכי אין אונים, אשר לא יסף.

היה בית התפלה לחרדת אלהים רגעים אחדים.

ושמואל השמש נגש, כולו בוכה ומבולבל, להרים את ר' נחמן בידיו:

– קומה ר' נחמן, קומה!

ואולם נחמן אחוז היה בזרועות אביגדור, כמחובר אליו. פנים אל פנים, זרועות בזרועות, ורוח לא היתה בשניהם.

המלצות קוראים
תגיות