יעקב אלכסנדרוביץ, שחום, יפה תואר, כבן עשרים ושש, עורך חשבונות במשרד ידוע. גם שערות ראשו גם שפמו עשויים יפה. זמן רב הוא מבטל בבוקר, לפני צאתו אל המשרד, בנקוי בגדיו, מגבעתו ונעליו. יש שלא תשאר לו שהות לאכילה, והוא עומד ומנקה עד הסוף. את הנקיון והגהוץ הוא אוהב עד כדי קפדנות. הוא אינו יכול להבין, איך אפשר שאיש צעיר יצא לרחוב העיר ונמצא רבב על בגדו או שכנף שרוולו מלוכלכת בסיד. הלא זאת חרפה!
בחדר מעונו, על יד שלחן הרחצה שלו, ארון מיוחד, מלא מיני סבון שונים, מן הטובים והחדשים ביותר, ועוד תמרוקים ומכשיריהם.
בעצם הדבר אוהב הוא את הנקיון לא לשם התיפות ולמצוא חן בעיני הנשים, ורק טבעית לו אהבה זו. הוא מתרגש לכל נעים ורך וטהור וממאס בכל נשמתו את כל נוול. דבר זה גורם לו, שיהיה בודד לרוב. קשה לו להתחבר אפילו לעלמה, שתהא לו לרֵעָה, כי מצוא ימצא תמיד טעם לפגם בלבושה או בהליכתה, באופן צחוקה או בזמרתה.
מכל דבר הוא דורך רוך, נוי, נועם מיוחד.
מצד אחד הוא מרבה להתבונן אל הנשים הצעירות העוברות ברחוב, ודוקא ביפות שבהן הוא מוצא תמיד פגימות. זאת קומתה יפה, מחוטבת, אבל הליכתה הליכה של עצלנית, וזאת כולה נעימה ולוקחת לב, ואולם מדת חזה היורד בשפוע גדולה יותר מדי. ומן הצד השני שומר הוא עד מאד את שמו הטוב ונזהר בהליכותיו ובארחות חייו. האדם הרגיל בחטא – כן הוא חורץ את משפטו – כבר אבד לו כל טעם היופי, כל החוש האסתיטי, ואינו עוד איש; אחת היא לו, יפה או מנוולת, ריח בשמים או ריח חלאה. אולי נתונים חושים שפלים לנמוך התרבות – כך הוא אומר – אבל אינם צריכים להיות לאיש בעל טעם.
חושו האסתיטי כבר היה לסבת לעג וקנטור לחבריו, להקניט אותו בו.
יש לו גם חוש שמיעה יפה לדברי זמר, והוא מרבה לבוא לקונצרטים. ואולם בכונה הוא בוחר לו מקום בשורות היותר אחרונות, פן יעשו עליו רושם רע פני המזמר או המזמרת. מטעם זה לא השתמש מימיו במשקפת בתיאטרון, כחבריו. שמח הוא, כי רגש הזמרה שלו מתגבר על רגש הפחד שיש לו מפני הכיעור, והוא יכול להמסר כולו לקול הזמרה, מבלי שיזכור אז דבר בנוגע לבעל הקול. לולא דבר זה, כי אז חשב את עצמו לאומלל.
ובערב יום אחד, כאשר שב יעקב אלכסנדרוביץ אחרי עבודתו אל מעונו המסודר והיפה, נפגש במסדרון הבית עם עלמה אחת, ששבה גם היא מטיולה הביתה. עלמה זו, כפי שנודע לו עוד באותו ערב, היתה אחות בעלת מעונו, שבאה לגור בבית לחדשים אחדים, ומקום פִּנו לה בחדר אשר ממול חדרו.
הוא לא הספיק עוד לראות היטב את פני העלמה, שהיו מכוסים בצעיף עבה, ובקרבו כבר התלקח רגש מדכא. הוא ראה רק את קומתה הקטנה והכפופה וכתפיה הבולטות.
בעלת הבית מצאה עוד באותו ערב שעת כושר להציגו לפני אחותה, והוא הושיט את ידו בלי חמדה והתבונן בפני הזרה וחָוַר. כל פני העלמה העידו על מין זקנה מתקרבת והולכת, והיו מלאים שיורי צבע פוך. גם טפת דם אחת לא היתה בלחייה; מתחת לעיניה, הנראות כעיני חתול, עור דק כחול, וכן כחולות גם שפתיה הדקות. ממעל למצחה הקטן נראו שערותיה המעטות, והן חלקות ושטוחות, כמו מתחת המכבש, על שפוע גולגלתה הקטנה, חטמה שטוח גם הוא ורחב בקצהו, עם נחירים פעורות….
הוא כמעט התנודד ונשען על הכסא.
העלמה שמה בו מבטה החלש והמדוכא ובאה עמו בדברים במהירות רבה, והוא ענה, מפני הכבוד, איזו תשובות. הוא ישב עוד עת מעטה, ומבלי נשוא עיניו נפרד ויצא אל חדרו.
כאשר התעורר ממחרת בבוקר תקפהו עוד במטתו רגש הגועל אשר מלא אותו אתמול, וחשב מחשבות להעתיק את משכנו אל בית אחר.
גם שמה – איך קראה לה? – אגפיה פליושקובנה, פוּ, מעורר גועל.
________________
כשבא בערב אל חדרו זעף וסר, כי לא מצא על נקלה מעון אחר כחפצו, שמע ממול חדרו, איך היא מזמרת.
הוא לא האמין למשמע אזניו. קול צלול וטהור ומסתלסל ועולה. והרצאת הקול, הרצאה זו!
הוא היה כמעט לאבן.
והזמר – זמר אופירה חביבה עליו מאד.
פתח את דלת חדרו.
והקול נשמע לאזניו, והוא צלול ודק כקול מיתר דק בכנור בגעת בו יד מנגן אמן, וכל חדרי נפשו נמלאו עדנים. אז הקריב לגשת צעדים אחדים, התבונן וראה, כי גם דלת חדרה פתוחה מעט.
והקול מן החדר בוקע ועולה ומשתפך וממלא את כל האויר, הוא עומד ושואף אותו בכל עזוז חושיו.
נשא את עיניו אשר רבץ עליהן רוח קסמים מתוך המָשכוּת אל מקום עמדתה, והנה פניה מוסבות אל קיר החלון הפונה החוצה, והיא איננה יודעת בהביטו בה.
הוא שמח על המצב: פניה לא נראים וקולה נשמע.
והקול מתגבר ונותן ניצוצותיו הרודפים זה את זה ומתגלגלים בתוך האויר בהמולה, כגלי המים, כפנינים משתברות ונופלות זו לרגלי זו, בצלצלי הד דקים מן הדקים, שנמשכים לזמן מרובה, מרובה…..
גם המזמרת המפורסמת, ששמע זה לא כבר, אינה דומה לה, – החליט בלבו. זה קול שלא שמע דוגמתו. נפלא!
ואת ידו נשא והתדפק בדלת.
– יבוא, יבוא נא האדון! – קראה אליו אגפיה פליושקובנה, אחרי אשר הסבה את פניה והיתה נבהלת קצת.
– האם לא אפריע? – ענה הוא ועצם למחצה את עיניו.
– לא כלום. אדרבה. ישב נא!
והיא הוסיפה לזמר, ולא ידעה כלימה בחברת צעיר שעודנו זר לה כמעט, וגם היתה שמחה ביותר.
הוא הרגיש פתאום כי “נפל” הפעם, באין מוצא.
הוא ישב, והיא רגע ישבה ורגע קמה ורגע התהלכה הנה והנה, כמעט בצעדים מהירים, כמעט כצעירה, ולא פסקה לזמר.
פעמים אחדות דברו עיניו אל פניה, אשר יותר משהאדימו הכחילו, ולבו נלחץ והועק ונמשך אחר הזמרה.
באותה שעה נכנסה אחת מחברותיה של אגפיה, ותפולנה אשה על צוארי רעותה ותשקנה חליפות.
– מה שלומך?
– זה חצי שנה לא ראיתיך!
והוא התבונן הפעם אל כל תוי פני אגפיה ואל פני חברתה היפה, וכל רגשותיו הסתערו בו:
– לחיים מכוערות כאלה, שפתים מנוולות כאלה, ולהן מנשקה עלמה יפה ופניה לא יתעותו, ולא עוד אלא, שהיא, כמדומה, גם שמחה על זאת.
וכשקם למחרת בבוקר הרגיש בכל נפשו אי נעימות. כעורה של אגפיה זעזעה עתה את כל חושיו.
וכמה מכוערה – זָכַר – היתה ישיבתו שלו בחדרה.
________________
כשהיה הולך בכל ערב וערב על מנת לשוב למעונו, לאחר שגם חשוב לא חשב עוד להחליפו באחר, לא היה יודע בעצמו משום מה הוא הולך. מה ומי לו במעונו? בכל זה היו צעדיו מהירים יותר בשובו מן המשרד מאשר בלכתו אליו.
הוא לא נסה עוד לטייל עם אגפיה פליושקובנה אף פעם אחת. גם בספר לא קרא עוד עמה יחד, למרות רמזי בקשתה הרבים.
הוא ידע, שהיא מושכת אותו אליה בכונה.
– האפשר שאלך מעט מעט אחריה –חשב פעם מחשבות בשבתו בחדרו באחד הערבים – ועיני לא תראינה ורגשותי יקהו? היהיו בוז וגועל לחבה? היש מעבר בין אלה לוז?
הוא התנודד.
– כל החיים רק כיעור גדול אחד, – עלה על לבו מאמר משורר.
והוא הרגיש פתאום באמתות המאמר הזה. כל עבודתו וחייו נראו לו ריקים, קטנים, דלים, גם מכוערים.
הוא נתק מבית אבותיו בעודו צעיר מאד. מבית אב אמיד הוכרח להתגלגל בערים גדולות שונות. בעבודות שונות, אבל כולן נקיות, נוסה. עתה השיג משרה טובה, בטוחה. ואולם העבודה רגילה כל כך, תמידית, בנלית, משעממת, בלי מזון לרוח, בלי אידיאל. מחשבותיו היו טרופות, קלושות, מרות. עצב תקפהו כולו. ואז, ממול חדרו נשמע קולה של אגפיה:
וַעֲרִירִי בַּחַיִּים כֹּה אֵתַע מְדֻכָּא
וּבוֹדֵד גַּם קִבְרֵךְ…
מה קרובה שירה זו לרוחו!
והוא הרגיש, כי קולה הולך וקרוב אליו.
ואל חדרו באה וישבה על הספה על ידו.
היא הוסיפה לזמר:
….וְנָעֳמֵי שָׁמַיִם אָהַבְתִּי
קְבוּרִים בִּטְמוּנֵי הָאֲדָמָה הַקָּרָה…
והקול ענוג ונוגה, אוחז במיתרי הנפש היותר דקים ומפרפרים.
– הוי שירי, שירי! קול זה ממוגג את נפשי.
ובעינים קודחות אש התבונן אליה.
והיא זמרה.
הלך קולה וכבש את כל האויר והֵרַך והֵשַח את אשר מסביב לו. כשהתרומם במעופו ויצא בעוז, נדמה כאילו שולחו חצים חדים אל הררי עולם לפוצצם, ובהכותו אחר כך גלים-גלים באויר, כאילו הרים נבקעים חוליות-חוליות ונופלים תחתיהם וצוללים בתהומות נפתחים ומתכסים ואובדים בקול המולה חרישית; וכשהוציאה שברי קולות דקים, קטנים, תכופים, מתגלגלים ועולים ויורדים, נדמה היה לו, כי עליו לשאול, למה היא מוציאה דינרי זהב חנם לאויר, בשעה שאלפי מלאכים יורדים ומקבלים את הקולות בזהירות יתרה לאגרם ולאצרם.
וְאִם – אֵין – עוֹד – אֵ– לִי – לְמִי – אֶתְ – פַּ – לֵּ – לָה –
– – – – – – – – – – – – – – – – –
וזמרתה הגיעה למרום עוזה ועָצְנמָתָהּ.
אלפי קולות התפוצצו ממנה, הסתבכו והמו באויר, ואזניו הוא צללו ובמחו ובלבו דפקו אלפי פטישים.
הוא השתוחח עליה, הרגיש נשימתה, שפתיו בערו.
________________
וכשיצא אחר כך מחדרו נכלם ומוּשח ראש לשאוף מעט אויר, נוצצו הכוכבים והיו כצוחקים.
עוד לחייו בערו, ונדמה היה לו, שסימני שפתיה הקרות והכחולות ניכרים עוד בהן, והן כאילו נצבתו בצבת.
אילו יכול להריק את אשר בקרבו, כי אז הוטב לו.
אביגדור היה לנַפח, רק לאחר שלא עלה בידו להיות “בעל שם”. הוא למד בנעוריו תורה, וגם עיין בקבלה והיתה לו ידיעה ב“סוד”. פעמים המציא בעצמו רמזים, ואם לא נתקימו מצא סמך לאמתלא. כמה פעמים כבר חִשב את “הקץ”, אלא שהיה מי שהוא שעִכֵּב. צדיק היה בלבו ובמעשיו, הִרבה להסתגף, היה נוח כקנה לכל אדם. היה מרבה מחשבות בדבר תקון העולם. וכי מה חסר? רק רוממות השָפָל והורדת הגַא, ועלה רוח האדם מעלה. פעמים נדמה לו, שהוא יושב כבר בגן העדן העתיד להברא, אלא שפס עב היה עולה פתאום על השמים הטהורים ובתמונתו ראה את השטן, והיה צועק אליו וקופץ בחמה כנגדו ויורק אל מול פניו, – וסבו אותו אנשי בית המדרש היושבים בו באשמורת הלילה האחרונה, והיו שואלים: מה לך? והיו יורקים שלש פעמים וחוזרים אל התהלים.
ורגיל היה בקומו בבוקר לאמר אל המתפללים הסובבים אותו:
– גדולה תפלה שבלב, וגדולה הימנה שבעתים ושבעה צדקה לעניים.
והיו הולכים הדברים מאחרי הבימה ומתגלגלים עד מקום המזרח שאצל ארון הקודש, מקום כבודו של גביר העיירה, של נחמן הקידני, והיה מחייך זה בחיוך מריר:
– לכבוד עצמו הוא דורש.
והלכו הדברים ממקום המזרח והתגלגלו עד לאחרי הבימה, עד מקום מושבו של אביגדור, והיה מתפלץ זה בעיניו היוקדות ולא היה מדבר כלום. ורק זכור זכר את מלחמתו הכבדה בלילה עם השטן.
והיה אביגדור מתבונן ולן בדשאים ימים רבים. היה כובש את פניו בעומק קרקע הדשא ושוכב כעץ כרות זמן ארוך. וכשהיה קם היה מביט אל הדשאים שלפניו ובפיו היה מטיף מוסר להם: אין מקום לגאוה בעולם זה. דשא על דשא אל יתנשא. הכל שוים לפני בורא העולם. היו הדשאים שומעים בדומיה לדבריו ואביגדור היה הולך מהם אל האנשים, כדי ליצור אחדות בעולם, שווי בין כל היצורים, ואולם בשמעו את צחוקם הפרוע של האנשים לדבריו, היה חוזר מיד אל הדשאים.
ופעם שכב מאחרי בית מלאכתו של נפח ושמע את קול הקורנס המכה: הך, הך! עמד ודן קל וחומר: נפח מכה בברזל והוא נכנע, אדם מכה על הלב – ק"ו!
נגש אל בית המלאכה והתבונן.
אמר לו זה:
למה תלך באפס מעשה? עבוד כמוני! אני אוכל את לחמי בזעת אפי, מפרנס אשה ובנים, וגם זאת מצוה.
פער אביגדור את פיו.
והנפח הוסיף:
– הנה אחותי נערה כשרה וצנועה, קח אותה לאשה, ואני אלמדך את המלאכה.
הסכים אביגדור והיה לנפח. עבד את עבודתו באמונה, ואשתו ילדה לו אחד, שנים, שלשה.
והוא היה גבוה וכחוש. בקיץ עמד בעבודה פשוט בגד עליון, ושתי כתפיו נראו מבעד לכותנתו כשני חודי הרים. מבעד סגור כותנתו הפתוח אל לבו נראו שערות חזהו והוא היה מרים את זרועו הארוכה האוחזת בקורנס כלפי שמיא ומוריד בכח על הברזל הלוהט, מרים ומוריד, גידי זרועותיו משתרגים, ומתרוקנים ומתמלאים: הך, הך! הך, הך! או יש אשר התנועע על יד קנה המפוח. הלוך והתנועע, עד כדי שכחת עצמו: הזרועות מורמות ומורדות מאליהן. ואז – כמו רחצו פניו המפוחמות בזעה והטהרו. חלקת מצח היתה מתוספת לראשו, מצח בולט וחוֵר, וניכר היה חוטם ישר, מֵגן על שתי לחיים נפולות, ובעיניו השחורות הסתתרה יִתְרַת נשמה. וזו יתרת הנשמה במחשבותיה: ברזל ולב, אדם ועשב השדה, הוא ונחמן…
וכשהיתה המלאכה שבידו כבדה ביותר, והיו מחשבותיו ברורות יותר:
נחמן גבאי בית המדרש, עריץ, תקיף, ושמואל שמש, נוח, למדן. וכשנחמן קם ממקומו בראש המזרח ובפני ר' שמואל העומד על הבימה אזיל סומקא ואתי חיורא. וכשנחמן צועד ממקומו בצעדי גאותו ונגש עד השמש ושם בו את עיניו הקופצות מבעד למשקפי זהבו, נעשה ר' שמואל גל של עצמות, והוא עומד כלו רועד, וראשו שח. ומלה לשמה אינה יוצאת מפיו. לא. צריך לשנות עולם כעור כזה.
ולקח ביד את הברזל העבה להלהיבו ולכפפו:
– מה קשה ברזל זה, אתמול לא מצא נחמן את עמודו על מקומו ורתח בו דמו, ורגז וירק.
ואביגדור ירק בפני הברזל לנסות את כחו:
– ור' שמואל הוריד את ראשו וחָוַר כדונג. ואז עלה הוא, נחמן, על הבמה ורקע ברגל על ר' שמואל: רד מזה! אני מצוה!
והפך אביגדור את הברזל:
– להוריד את השמש מהמקום שגדל וחי עליו, מהבימה שהוא עומד עליה זה ארבעים שנה.
והברזל מתלהב באש פלדות, וניצוצות, קלים בתחילה, מתבעבעים ויוצאים ממנו, ואחר – מכה בו הקורנס בעוז:
– רד, רד אתה, אכזרי! רע! – קראתי בעלותי אל נחמן.
והוא מכה בברזל בכל כחו ואונו, וכידודי אש נפרצים מסביב:
וחמת נחמן גברה:
– קבצן!
והקורנס מפוצץ את קצה הברזל:
– ואז אספתי את כל לבי אלי ואען בקול עז: הכסף לך, אבל הנפש לי, לי, לי!
ופעם שב מבית מלאכתו לפנות ערב אל ביתו העירה, ונשבה אז רוח קלה, צחה, ולצדדיו השתּחַותָה הקמה בשדה. רכה ותמימה ומלאה ברכת ה'. רך ותמים היה אז גם לב אביגדור. נצנצה המחשבה בלבו, כי האדם הוא בחיר היצורים, שהולך ומתעלה, ואינו בבחינת עומד. והרי גם לנחמן בן סגולה, עילוי, מתמיד, אחד בעיר, יקר נפש. נשמת אדם מי יערכנה. חלק אלוה ממעל, וממנו לא תצא הרעה…. אדם אינו גלוסקא של בשר עם זוג עינים. אדם! ואם ראית אנוש כנחמן – – לברזל ברא אלהים קורנס, אבל לאדם – מעשים טובים. המעשה הוא תורה. נשגב הוא ושקול כנגד כל הקורנסים והפטישים והדבורים המפוצצים. במעשה אפשר לעלות למדרגה נשאפת, נכספת, להיות נאצל, מעולה, נערץ. המעשה הוא תורה עילאה.
והתהלך עוד אביגדור בדממת הלילה, וכשבא עד ביתו מצא את בני ביתו ישנים, ושכב בחוץ לפני הסף בלילה ההוא.
––––––––
והמגפה פרצה בעיר ועשתה שַמות. מתו גדולים וקטנים, נפשות נקיות שלא חטאו. ועשירים ועניים סובבים בכל יום את התנור בבית המדרש ומספרים. מספרים את מקרי היום, וכל אחד חרד על נפשו ונפשות ביתו, וקדרו כל פנים. וקטנים נדחקו בין גדולים בפיות פעורים לקלוט כל ספור מעציב. ורבה עגמת נפש העולם.
ואולם המתמיד, בן נחמן הקידני, בן שמונה עשרה, לא שם לב לשיחות הבריות. לילות כימים ישב בפנת המזרח והוגיע את מוחו על התלמוד ומפרשיו ובקש נתיבות הגיון בספר “הנתיבות” הגדול הפתוח לפניו. הוא היה זר לאביו ולביתו וידע רק את בית הכנסת וספריו. יום יום ושמועה רעה חדשה בפיות. ובשכב איש וירא פן לא יקום מחר והרהר הרהורי תשובה על מטתו ואחרים אמרו גם “ודוי”, והתאניה בעיר רבה יום יום, איש איש ומספדו, ודרכים ונפשות אבלות.
אז היה אביגדור תוהה על נפשו. מוזר נעשה מבט עיניו השחורות, וכמו דם אחר יקד בעורקיו. הוא תעה אילך ואילך בבית המדרש, ברחובות (את בית מלאכתו עזב), והתכונן לקראת מה, לקראת מעשה.
ויש אשר סר אל בית המדרש ונבדל מכנופיות נאנחים וישב בפנת דרומית מערבית והביט אל אחורי העלוי המתנועע לפני ספרו הקדוש ופניו אל חלון המזרח, והיה צולל ושוקע בתהום נפשו, בודק ובולש את עצמו: כן. היום ההוא יבוא. קרוב הוא. נראים לי פני הדונג, ואני – – – ופתאום היה קם ממקומו בעוז ועונה “אמן”, “יהא שמיה רבא” עם כל המתפללים.
וגוף העלוי, המתמיד, הלך וכחש. גידי מצחו נתראו בהשתרגם לכל עין רואה. בגדיו רחבו עליו, ובהתנועעו על ספריו והיה כהנוע עץ דק בפני רוח. הרופאים צווהו לנוח והוא לא שמע. לא הסכים לבטול תורה, לפרוש מן העונג שבלמוד. כאילו אמר להשיג גדולות, להדביק עליונות, לכפר על אביו.
ואשר יחל לו אביגדור – בא. בשבת בבוקר עברה השמועה המחרידה, כי העלוי חולה וגוסס. הראשון שראה את נחמן רץ אל הרופא בידים פרושות לעזרה, היה אביגדור, שהשכים לצאת ביום זה מפתח ביתו, מבלי דעת איש את הסבה לכך. הוא פגש את נחמן, וזה כמו ירא להביט בפני “אויבו” בשעת הסכנה, סר מעט הצדה, ואביגדור תפס במעוף הרגע הראשון, כי “היום ההוא” בא, ומהר והודיע בבית הכנסת.
ובבית הכנסת לא הספיק עוד אור היום כולו לבוא בו. עוד הכל היה מולט בעפעפי שחר, ואך מטאטא אור קפץ במהירות משונה ממקום למקום על התקרה, כרוצה לנקותה ולהאירה באורו המעט בבת אחת. הזקנים שהרבו היום לבוא להתפלל ותיקים היו עוד במצב נים-תיר. אחרים עמדו כבר בשיורי תפלה ופיהם לא פסק להוציא מלים, אחרים נגררו לצאת החוצה בהתאמצם להגביה עיניהם למצוא את הדלת, אחרים נתישבו מסובים אל השלחן לפני “מנורת המאור”, ובראותם זקן בא ב“אחור זמן”, חלקו באצבעותיהם את זקנם בטעם של גאוה, לאמר: אנחנו קדמנוך!
וכאשר בא אביגדור ובשורתו הרעה בפיו קמה חרדה בכל בית המדרש. כל זקני הזקנים כאילו הלבינו והאריכו. סבו את אביגדור גם סבבוהו, והוא החליט, כי כן הדבר, כי העלוי גוסס, כי הוא נוטה….“העלוי! העלוי!” נשא אביגדור קול ומולל בידיו ומעיניו נתזו זיקי אש.
זכרו הזקנים, שאמנם אתמול לא אחר העלוי לשבת בבית המדרש, והיה לפלא, ואחרים שלבו בשברון לב את אצבעות ידיהם ולטשו עיניהם למרומים:
– רבונו של עולם, הכלה אתה עושה עמנו?
ואביגדור יִשב את עצמו שוב בפנת דרומית מערבית וצלל בנבכי תהום נפשו ושאל: מוכן? – מוכן! – קבל מענה, ומיד סרה עננה מעל מצחו, וחָזק, ואָמץ, ומצחו בער מחום.
באמצע התפלה, שהיתה כולה מעציבה עצב תהומי נגש אביגדור אל השמש וצוהו דבר.
ביראת כבוד מיוחדה נגשו היום כל המתפללים אל ספרי התורה המוּצאים מן הארון לנשקם, ואביגדור לא זז ממקומו. תפוש שרעפים שקע לתוך נפשו: – עוד רגע – – אני מלאך החיים, מעשה החיים – – את שניהם אחַיה – – חיי העלוי – – חיי נחמן הנפשיים – – – ילמד אדם להיטיב – – להרך לב – – הלב אינו ברזל – – ואני אש – – –
ובהגיע תור “לפני האחרון” נקרא אביגדור לעלות לתורה. כולו בוער וחוֵר, כולו רועד. עיניו גדלו והביטו נפחדות ומפחידות.
– לא לעלות לתורה נקראתי – הרים אביגדור קול פחדים – כי אם – (וקולו התחיל להחנק) העלוי, העלוי! להפוך את לב נחמן חפצתי. זה מעשי. אני עולה לקרבן בעד נפש העלוי – – נחמן חטא!
והוא התחיל כולו להתנועע בכל קומתו הגבוהה ונפל על הבימה לעיני הקהל הנרעש.
אותו רגע בא נחמן אל בית המדרש וכמו דמעות שמחה בעיניו מהבטחת הרופא, שעברה הסכנה. ראה ושמע נחמן את מעשה אביגדור ופג לבו והתחלחל ובברכים כושלות עלה על הבמה ונפל מלוא קומתו על גופת אביגדור וקרא:
– חטאתי לך, אביגדור! צדקת ממני! אביגדור! אביגדור!
נשמעו עוד מלים מהולות בבכי אין אונים, אשר לא יסף.
היה בית התפלה לחרדת אלהים רגעים אחדים.
ושמואל השמש נגש, כולו בוכה ומבולבל, להרים את ר' נחמן בידיו:
– קומה ר' נחמן, קומה!
ואולם נחמן אחוז היה בזרועות אביגדור, כמחובר אליו. פנים אל פנים, זרועות בזרועות, ורוח לא היתה בשניהם.
א
כאשר ילדה מריַנה, קתולית כשרה, את פרנקה בנה, יראה, שמא יאמרו: ליהודי ילדה, כיון שישבה שתי שנים באלמנותה בין היהודים. חשבה מחשבות איך לצאת מן המצר, ועלה על דעתה רעיון נכון: היא רצעה את אוזן בנה השמאלית ותלתה בה עגיל, לאמר: זה אות נאמן, שאביו היה צועני.
אבל זה היה רק לעיני הבריות. לבה ידע מרת נפשה: הן נכנסה פעם בקרבה רוח שטות ונתפתתה ליהודי צעיר ביום קיץ, ביער. לה, לעצמה, לא יכלה לסלוח את חטאה. העגיל באוזן הילד, דוקא הוא, היה לה מזכיר עוון.
הרבתה ללכת אל הכהן להתודות, כפרה פניו בכל אשר יכלה, ונוחם לא מצאה. וכשגברה מיום ליום מחלת השחפת בקרבה, הִטַּהֲרָה והתקדשה בסגופים קשים וקדושים, ולא ארכו הימים והיא חדלה מִכַּבס את לבני היהודים. לא מצאה עוד במה לפרנס את עצמה ומתה ברעב ובצער.
ופרנקה נשאר יתום.
השכנות הקתוליות גרשוהו תמיד מעל פניהן. גם קראו לו“ממזר”, ולפעמים חרפוהו גם בשם “יהודי”.
ונזון פרנקה משיָרי עצמות האחורים, שהקתולים קונים אותם מהיהודים במחיר זול, בשירי תפוחי אדמה, בתפוחים ואגסים רקובים. הללו הָשלכו אליו פעם ברוגז ופעם ברחמים.
ובהיותו כבן שבע שנים כבר החל פרנקה להבין את גורלו המר, ביותר הרגיש את המכות שהוכה בית “אחיו” הגדולים, וַנְקה, סטֶפַּנקה.
– לך אל השדים! לך אל יהודיך! – קראו לו תמיד.
ואולם הוא לא הבין יפה: מדוע שולחים אותו פעם אל השדים ופעם אל היהודים? האם אחד הם?
והיה חושב במחו הרופס: שדים, מי יודע מה הם. לא ראם מימיו, אבל ודאי דבר נורא הם. ואולם היהודים? –
הלא הם אותם האנשים היפים הגרים שם ברחוב הנהדר והיפה. הלא הם, הם יהודים. וּוַנקה וסטפנקה מוכרים להם תפוחי אדמה, וביום השוק הם תמיד בבתי היהודים ושותים שם.
– “יהודיך” – שנן פרנקה לעצמו – משום מה שלו הם? ואם הם שלו, מדוע איננו אתם, שם, ברחוב היפה? מה לו כאן?
וביום שבת אחד, בקיץ, הביא לו דודו אנדרושקה תרמיל גדול ותלהו על ירכו, לאמר:
– לך אל יהודיך! הם יתנו לך אוכל…
והוא יצא בלב שבור: אם השכנים מכים אותו, היהודים – קל וחומר!
ובכל זאת הלך.
ובמחשבתו: היהודים עשירים, הם גרים בבתים גדולים. הוא יתחנן, יבכה, יספר על רעבונו.
ואמנם טהורים היו השמים, ובהירים היו השמים, והשמש בערה, והרעב הציק מאד מאד לפרנקה.
נגש עד בית יהודי ראשון וירא לבוא אליו.
אבל הוא רעב ללחם יבש.
והנה מה שלא האמין ראו עיניו: נערים מחברתו, גרישקה, פטקה, ולודקה, שיש להם הורים ויש להם אוכל, ואביו של ולודקה גם קונה בכל שבוע אחורים של עגל, כולם הולכים מבית אל בית ברחוב היהודים ותרמיליהם עליהם, ובצאתם מן הבתים – ותרמיליהם מלאים – הם נפגשים ומתלחשים ושמחים.
הוא בא בבית פתוח, הוריד את עיניו ועמד בחלחלה.
בעלת הבית התבוננה בתרמילו הריק, נתנה לו פרוסת חלה של שבת, ואמרה: – רק לכלבים אל תתן.
יצא במהירות ובא אל אנדרושקה דודו בשמחה, להודות לו על התרמיל.
דודו לקח ממנו את פרוסת החלה ואמר:
– טפש, לך אסוף עוד.
והלך.
ומאז למד לכַוֵן המועד, לבוא אל בתי היהודים בכל שבת ושבת בעת סעודתם, והיהודים, רחמנים, לא חשכו ממנו פת לחם, ובשובו אל מקומו לנוח היה תרמילו מלא אוכל לכל ימי השבוע, והקרובים אליו היו אוכלים מאשר אסף יותר ממנו.
– היהודים אנשים טובים! – נולדה מחשבה בלבו.
ולאט לאט היה פרנקה ל“גוי של שבת” ליהודים. עשה את העבודות השונות בבתיהם בימי השבת, הסיר את הפמוטים מעל השלחן, כבה מנורות, הסיק את התנור.
והוא למד לדבר יהודית כמעט כאחד הנערים היהודים. היה מחונן בכשרונות, מהיר במלאכתו, מתרגש בנקל. גם בשרטוטי פניו היה דומה מעט ליהודי: הפנים היו מאָרכים קצת, חִורים, דלים, ורק שערות ראשו היו בהירות.
קולו היה דק ומצלצל.
ופעמים התלחשו ביניהן נשים יהודיות:
אין זה שקץ כלל. יהודי בכל שרטוטי פניו – והמשיכו ללחש זו לזו.
ובמדה שגדל ארכו פניו וחורו יותר.
והוא החל להתחבר לאט לאט אל הילדים היהודים. פעמים התגרה בהם ופעמים השלים עמהם, וכמה פעמים היה להם למגן מחמת ילדי הקתולים האחרים.
ב
ועוזר השמש הזקן של הקלויז הישן קרא פעם את פרנקה אליו, אל הקלויז, להסיק את התנור.
היה אותו יום לפרנקה יום פגרא. הוא הרגיש בקרבו התעלות, רוח גדוּלה. נקרא לבוא לקלויז יהודי, להכנס פנימה. נכנס והרגיש שבא לתוך אויר קדוש. חרדת קודש אחזתהו. אל ארון הקודש ירא להביט. נדמה לו, ששם מוּלט דבר מה קדוש בערפל. נדהם היה משפעת אור החלונות הרבים, הגבוהים והרחבים אשר בקלויז, וישב למטה, על הרצפה לפני התנור, והסיק.
היו עיניו נטויות אל פי התנור הפתוח לפניו. שם נעָצָן. ידו אחזה במגרפת, הכתה בה על הגחלים הלוהטות, פוצצָתַן, הדיקָתַן, שְטָחָתַן על פני קרקע התנור, מבלי השאיר פנה ריקה. לחייו החורות האדימו מחום, בבות עיניו כמו התגחלו ויקדו, ומחשבותיו היו מטולטלות, קרועות.
על יד התנור הרגיש, כי שם, במרום אויר הקלויז, ולפנים לצד מזרח, מרחפת המולה דקה, ויגון מעיק תוסס בה לאטו; כי הארון שקוע בתוך עמוד ענן כבד, כי חשרת אופל מתרקמת ובולעת את הקירות עם החלונות שזגוגיות תכלת להם, וכי שתי “ידים” בוקעות את עבי האויר ממעל “לעמוד”, פורשות ובוכות: הצילו! וכאשר נדעכה כבר להבת הגחלים האחרונות, עוד ירא לעלות על הספסל לסתום את פי הארובה.
ופרנקה נקרא רצופות להסיק את התנור. בקרב נפשו הרגיש קרבה מיוחדת אל הקלויז ואל השמש ר' עוזר. פעמים נשאר בקלויז גם לעת התפלה, ואז עמד בפחד לפני כל ילד יהודי קטן, וירא להניד יד או רגל, להפריע את התפלה במשהו. נדמה לו אז, שהוא מיותר במקום הזה ובשעה הזאת. ובשעה שעמד הקהל מופנה כולו לצד מזרח, בתפלת “שמונה עשרה”, עמד פרנקה מבוהל ונדהם מבלי דעת את אשר אתו.
מעט מעט התרגל פרנקה אל הנגונים היהודים. היה מלא לפעמים תשוקה עזה להבין את התפלות המושכות לב בשירתן הרכה והעצובה. ימים רבים נמצא בקלויז ולא העז ללכת הלאה ממקום הבימה. כשהתגרו בו ילדים ומשכו בקצה כובעו מאחוריו, והוא אמר להשיב להם, מהרו הילדים ונחבאו מאחורי הבמה לצד מזרח. עד כדי שם לא העז לרדפם.
פעם קרה מקרה. תגרה חזקה יותר נפלה בין הילדים ובינו, והללו משכו בעגיל אזנו ושברוהו, ואז קצף פרנקה ורדף אחרי הילד שעלה עד ארון הקודש והסתתר תחת הפרוכת. ופרנקה התרגש על העזות הזאת: תחת הפרוכת! והתעבר ועלה עד הארון וסחב את הילד משם והכהו עד שפך דם.
– שקץ! שקץ! – סבוהו כל הילדים בקריאותיהם.
ומלים אלה צלצלו זמן רב באזניו.
ואולם מאז לא דק עוד. והוא קבל ברצון את העבודה שהעמיס עליו ר' עוזר, לנקות את בזיכי העמוד מחלבם מדי שבוע בשבוע. מאז התרגל אל ארון הקודש, אל הפרוכת, אל הכפורת ו“הידים” ולא ידע עוד כל פחד למראיהם.
לאט לאט למד תפלות רבות על פה בנגוניהן המקובלים, ופעמים היה חוזר עליהן בפני נערי גילו. הוא למד לדעת שיש מכובדים בקלויז: רב, גבאים, לומדים; ולעומתם יש פשוטים ובורים, המתפללים בקושי. פעמים נצנצה מחשבה במחו, שבינו ובין אלה האחרונים אין הבדל גדול כל כך, ושהוא בכלל קרוב אל היהודים. הלא! מה בינו וביניהם?
ואת ר' עוזר השמש אהב, והיה בא גם אל ביתו, לצורך ושלא לצורך. ויש שגם אכל לחם בביתו. הוא ידע שהשמש איש נכבד בקלויז, שהוא זקן וחלש, שאשה ובנים אין לו עתה. עתים ראה את השמש עצוב רוח, מבלי דעת סבת עצבונו, עתים ראהו פותח ספר וקורא בו ובוכה.
ג
נתחדדה יותר הרגשתו של פרנקה ביום צום או חג בקלויז, כשהיה רואה בעיניו את התעטפות נפש היהודים בהתפללם, את הדמעות הנופלות בעיני ר' עוזר על “סדורו”. אז היה מרגיש, שהוא התרחק אמנם משם, מבין הגויים, אבל אין להגיע ממש עד היהודים. יש להם עומק מה, עולם מלא, שלהם, שהוא לגמרי אחר.
פעם פנה אל ר' עוזר, בשעה שזה ישב על הספסל אחורי הבמה והתפלל.
– מה יש כאן? – שאל פרנקה.
– דברי תפלה לאלהים – ענה ר' עוזר.
פרנקה הוציא אנחה מלבו ונשתתק.
– האם לבי לא טוב? העוד לא הכרתני, ר' עוזר? – שאל פרנקה פתאום אחר כך.
– ידעתיך.
– ולמה לך לבוא בכל יום בבוקר מביתך אל הקלויז בשעה שרצונך עוד לישון? הלא גם אני הייתי יכול לפתוח את הקלויז במפתח!
הזקן התנועע קצת על פני הספר והשתעל:
– המפתח?
– האינך מאמין בי? – הוסיף פרנקה.
– מאמין? את אוצרותי אני מאמין לך, כרי וכסתי…. אבל המפתח?…
– אני מתלונן במסדרון אנדרושקה, על האדמה הלחה, גזר עץ למראשותי, גורשים אותי משם.
– תוכל לשכב בביתי, – גמגם ר' עוזר.
– פה, על יד התנור, חם לשכב בלילה.
– אי אפשר.
– תחת הספסל, פה מתחת – –
– אי אפשר.
– האינך מאמין בי? חי אלהים! אני ישר.
– בביתי – כן, פה – אי אפשר.
– אוצרות קודש?
– אי אפשר.
– מה?
– לישון בקלויז.
– ומדוע תישן פה אתה לפעמים בערב?
– אני – – – שמש.
– ואני – עוזרך. האינני עושה ככל אשר תצוה עלי?
– אתה ענין אחר. זה לא שייך לך.
– אבל מה אני ומה אתה? הלא שנינו עובדים פה!
– אתה – אתה – אתה – שקץ!
ור' עוזר קם והלך ממקומו.
– שקץ! שקץ!
הוא שומע את הכנוי הזה בכל מקום שהוא פונה, והוא עלוב.
והוא יצא מן הקלויז אל החצר – ויבך.
ד
לא ידע פרנקה איך זה התעורר בו הרעיון להתפלל ככל היהודים, כמוהם…. בתפילין… לא ידע מדוע ירא לעשות כזאת עד עכשיו. היהודים קוצפים עליו, מרעימים פניהם אליו, ודאי משום – שאינו מתפלל כמוהם. יעמוד ויתפלל. יניח תפילין!
ואותו היום יום קיץ היה. יום שבת חם. כל מנורות הקלויז והנברשות והפמוטים שלו עמדו נקיים, נוצצים. השמש זרחה על חלונות הצבעונין ושחקה נעימות בזהרוריה. אויר מחודש ומקודש רחף בחלל. צעצועי הרקמות של הפרוכת והכרובים והידים נוצצו בזוהר השופע ונתך על כל. גם הכתלים, העמודים והספסלים שבתו בהרחבה את יום השבת היפה. ר' עוזר שכב זה כבר ב“עזרת הנשים”, ישן שנת הצהרים והשמיע קול נחרה חלושה. ואז הרגיש עצמו פרנקה מושל יחידי בכל הקלויז.
הוא נגש אל תיבת “מקום” אחד, הוציא משם תיק תפילין, הפשיל את שרוול ידו השמאלית והניח עליה תפילין של יד, ואחר כך תפילין של ראש בראשו, כדת. צץ בלבו רגש של גאוה והתהדרות, הפשיל ידיו לאחוריו ושלבן והתהלך בקלויז אילך ואילך. נמלך ועלה על הבמה והוציא שם מתחת מפת השלחן טלית קרועה ובלואה, התעטף בה, נגש עד “העמוד” ופתח בתפלות הידועות לו בנגונן המסולסל, העצוב, וקולו הדק והמצלצל נשא בחלל הקלויז, משונה, חרד על עצמו.
אז – הקיץ ר' עוזר לקול הנגון. הציץ מבעד לאשנבים אל עזרת הנשים ולא האמין למשמע אזניו ולמראה עיניו:
– – – הלא זה אהרן בנו – – – היחיד – – – המת – – – הוא ראהו זה עתה בחלומו והוא עטוף לבנים – – – ועתה הוא רואהו בהקיץ – – – למה בא אליו אחרי הפסקה גדולה של ארבע עשרה שנה? – – הנה – – זוהי קומתו הדלה – – – אלה הן תנועות ידיו וראשו – – – וזוהי גם טליתו המונחת למשמרת תמיד תחת מפת השלחן על הבמה – – והוא מתפלל בקול ששמע עתה בחלום:
מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת?
הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?
ומה נוגה הקול, מה חודר לב, מה נוגע לנפש!
– הוי, אהרן!
ר' עוזר רעד. פניו חורו; פחד שאול תקפהו.
ופרנקה המשיך לסלסל בקול ולעצום את עיניו בידו:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲדֹנָי… אֶחָד!
אך ר' עוזר הכיר את האמת.
– פרנקה! – קפץ הזקן ממקומו וקרא בקול פחדים – פרנקה! עז פנים! שקץ! מטורף!
עוד מעט ור' עוזר עמד נבוך מול פרנקה. ברכיו כשלו, והוא רועד, ומפיו יז קצף:
– פרנקה! שקץ!
– רצוני להתפלל, ר' עוזר.
ועמדו זה מול זה. פני פרנקה מוארות, עיניו בוערות ור' עוזר נבוך, מוּשח ראש, ואינו יודע מה אתו. הרי בנו לפניו, הוא עם קולו, הוא עם טליתו. אפשר עודנו חולם? – – אפשר גלגול נשמות? – – הרי זה בנו שנקטף בעלומיו – – – שדבר חטאיו קלטה אזנו אחר מותו – – –
– כלום אין אני יודע את תפלותיכם? – טען פרנקה. והוא החל להתפלל בהדגשת כל מלה ומלה:
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָ – רֵךְ אֶת שִׁ – מְךָ, ה' אֱלֹ – הֵינוּ
וְרוּ – חַ כָּל בָּ – שָׂר תְּפָ – אֵ – ר – – –
כיוסי המטליא גם אני למדן!
ר' עוזר משך את פרנקה והדפהו הלאה ממנו.
– עז פנים! חצוף! מחלל קודש! – הוסיף ר' עוזר לקרוא עוד זמן רב.
מלא בושה ושברון לב הסיר מעליו פארנקה את טליתו ותפיליו. הוא ידע שחטא והרגיש שלא חטא.
נדמה לו, שכל העולם מביט עליו בזעם, והרהר ולא ידע מה.
ה
ר' עוזר חלה, דברי תורה ואפיקורסות דבר מתוך הקדחת. גם כאשר הוקל לו לא שכח את המעשה ולא יכול להוציא מלבו מחשבות נוגות ומרות. הוא הרגיש דבר מה ביחס פרנקה אליו, אל היהדות. והמחשבה נקרה במחו, אם לא יליד חטא בנו הוא פרנקה.
הוא זכר:
אז ישב הוא, בנו היקר, ולמד. יום ולילה למד. למד ולא אכל. למד והתענה. ופניו שקעו וחורו. כצל היה מראהו. שפתיו היו רועדות בלמדו ובשתקו. והיו ימים שנגונו נעקר מן הגמרא, והיה מובדל, כמרחף בעולמות זרים. כאילו לא משורש אחד, מהשורש הקדוש, ינק עוד הנגון. סר מן הדרך. נטה מהמסלול הישר לדרך התוהו. אין זאת, כי דבר מה זועזע בו ביסודו. ופעם תבע את בת השוחט בהסתתרו אתה. הלא הוא עצמו תפשהו בענין זה, והיה הראשון שהכהו במקל. אחר כך תעה ימים ושבועות בשדות וביערים. גם ללון לא בא, וכל מוסר לא הועיל.
וכאשר שב – הלא היה כבר מסוכן.
הוא זוכר את כל זאת וידיו רועדות עתה וגופו מדוכּא ומתפלש ביסורים, ופרנקה עומד עליו וסועדו בחליו ברחמים רבים, כרחם נכד על זקנו. אין דבר נבצר מפרנקה לעשותו למען ר' עוזר.
לאחר ימים התחזק ר' עוזר וקם ממטתו ולבש מעילו ויצא מביתו ללכת אל הקלויז. ריח הסתיו כבר נדף בחוץ. המתה רוּח וזעפה, ונבואת ימי קור מרים נזרקה בה.
ובקלויז היתה כבר השעה שלאחרי תפלת ערבית. מאחרי הבימה עמדה עוד כנופיה של ילדים יהודים, שספרו איש לרעהו אגדות בדמדומי החשכה, מעולפת הרזין. פרנקה היה על משמרתו בקלויז. השגיח, שהכל יהיה בסדר. לבו נבא לו, כי אחרית ר' עוזר קרובה. הוא הרגיש, שהנפש היחידה היותר אהובה לו ומסורה לו, עוד מעט ואיננה. פעמים נדמה לו, שהוא אשם במחלת ר' עוזר, ופעמים חשב, שר' עוזר בעצמו אשם, שאלהים עונשהו על אשר איננו מקרבהו ועל אשר הוא מעליבהו.
ובכנופיה דברו הילדים על אודות ימי המשיח ותחית המתים, ופרנקה שמע בהקשבה כל מלה.
אז יבוא אליהו הנביא ויתקע בשופר גדול וקמו כל המתים לתחיה. אז אנחנו היהודים, הצדיקים, נלך על גשר של ניר, והם הגויים, הרשעים, ילכו על גשר של ברזל. אנחנו, היהודים, לא נכשל ונעבור בשלום, והם הגויים, יכשלו ויפולו. אז תהיה מלחמת “גוג ומגוג”. מלחמה תהיה לנו בהם. ואז יבוא אלינו המשיח.
פרנקה שומע וכל מלה דוקרת את לבו: “אנחנו והם”. והוא חושב בעומק נפשו: מאושרים הם הילדים האלה.
– וכל הרשעים לא יקומו לתחיה? – שואל אחד.
– חסידי אומות העולם, כמדומה, גם הם יזכו לתחית המתים.
– ופרנקה? – שואל ילד אחר.
– פרנקה?
– כן.
– לא.
– כן.
– לא.
ופרנקה עומד ומקשיב. שתי אזניו נטויות ולבו דופק.
ונכנס ר' עוזר השמש והפסיק את השיח:
– הביתה, ילדים. השעה כבר מאוחרת.
נתפזרו הילדים, ובקלויז נשארו ר' עוזר ופרנקה לבדם.
הם ישבו על הארץ לפני פי התנור והסיקוהו ליום המחרת. זמן רב ישבו שניהם אחוזי מחשבות לפני שלהבת העצים המהובהבים, מבלי דבר דבר.
– חם לך, ר' עוזר? – הפסיק פרנקה את הדומיה.
– מפנַי חם לי מאד – ענה הזקן.
– ובגבך? –
ופרנקה העביר את ידו על שכם ר' עוזר ברחמנות.
– עוד לא התחממתי כולי – ענה הזקן.
– שב מעט לכאן.
פרנקה פִּנה מקום טוב לזקן.
– נער טוב אתה, פרנקה.
הזקן נאנח, ופרנקה נאנח אחריו:
– אילו הייתי טוב הייתי זוכה לתחית המתים.
ר' עוזר אחז אז במגרפה לפוצץ ולכלות את הגחלים המהבהבות האחרונות, ופרנקה הוציא מידו את המגרפה לעשות את המלאכה הזאת.
– אילו היית יהודי היית זוכה לכך – אמר הזקן, ואש הגחלים השתקפה בעיניו – הנך רואה שם, בפנה, את להבת הגחלת האחרונה? היה לי בן, יהודי, הלך ומת. אתה, פרנקה, חי, ולא יהודי. חבל, פרנקה. אני רואה שסוף-סוף תכבה הגחלת.
– במגרפתך תכבה אותה תיכף – אמר פרנקה שקוע במחשבות.
– כן, תכבה, והכל יהיה לאפר.
– עוד יתרומם עשן לזמן מה, – אמר פרנקה.
– זה סופה של אש – אמר הזקן – בוערת, בוערת וכבה.
– אבל אני רוצה להיות יהודי! – התחנן פרנקה בדמעות – אני רוצה להיות אתך, זקן, בקלויז, בבית. להתפלל ככל נער יהודי. אני רוצה להתגייר, לעבור כמוכם על גשר הניר, לקום כמוכם לתחית המתים.
– אם נזכה לכך ישיב לנו ה' כל נדח. ממרחקי עולם, ממצולות ים, מבין דורות גויים מרובים, מכל עורק שיש בו דם יהודי – ישוב אלינו. טפת דם של יהודי לא תהי לבטלה. יבוא יום, וכל הגויים יכירו את שם אלהינו. אתה עודך ילד. תגדל, נראה. אז לא אהיה אני עוד בחיים, פרנקה. ואתה תחיה, אולי כיהודי. נפשך כה טהורה, כה טובה, כה קרובה לנו.
ר' עוזר נאנח עמוקות. סגר את התנור וקם ממקומו בחולשה. פרנקה נתלה בכנף בגדו ונלחץ אל הזקן. שניהם עמדו אצל החום שפעפע מהתנור שנסתגר, ומעיני שניהם נטפה הדמעה.
שנה קשה ירדה לעולם, שנת בצורת. נמנעו רביבים ומלקוש לא היה. אבלה, נבלה הארץ, הובישה קמת השדה והוביש ששון מבני אדם. רבתה הדאגה והעגמה בלב ורפתה כל רוח. ומי אבל וסבל יותר בשנת פורענות? – ודאי שעמך ישראל. ומי אָבַל וסָבַל אָבַל וסַבָל מִשְנֶה? – ודאי שאלמנות ויתומים. אלה מי יכלכלם ומי יפרנסם, כשאין דגן בממגורה והיוקר מאמיר רחמנא ליצלן ובנים הגיעו עד משבר?
וכידוע, אין כחה של אומה זו אלא בפה, ויש אומרים: בדמעה של עין. ועומדים יהודים בבתי כנסיות ומדרשות וּמתפלְלִים ובוכים. אלמנות ויתומים נותנים ראשם מים ומבקשים לחם. אלה ואלה מצדיקים עליהם את הדין ועיניהם שואלות ישועה משמים ודומעות בלי הפוגה.
אלא ששערי דמעות אף הם ננעלו. השמים נחושת וברזל. כגיגית נוקשה פרושים הם מעל לארץ. אין טפה של גשם. אין רפרוף של עב. אין סימן של ישועה. והקדוש ברוך הוא שותק.
ואם תאמר: עמך ישראל צריכים פרנסה? ויש לומר: בזמן שהשטן מתגבר שאני. כביכול מתעטף בהיכלו פנימה, מיצר ודואג למעלה, ועמך ישראל משתקעין בעצבות גדולה למטה, ופשה הצער מתהום הארץ ועד רום הרקיע, בכל חללו של עולם. הכל אומר: קינים והגה וצער, קינים הגה והי, וישועה אין.
ואותה שעה אל מי העינים נטויות בבקשת עזרה?
– ודאי, שאֶל צדיק הדור ומנהיגם של חסידים וצדיקים.
– מה יאמר הוא, הסבא משפולה, המשפילי לשבת וכחו מגיע לעולמות עליונים? הוא, הצדיק, העושה צדקה בסתר, הזן אלמנות ומפרנס יתומים, אשר כרחם אב על בנים יחביאם צל ידו וירחמם.
וידוע הדבר, שבאותם הימים לא ידעה מנוחה נפש הצדיק משפולה ובלילות לא נתן שנה לעיניו, והיה שבע נדודים, והתהלך ממקום למקום ומקרן זוית לקרן זוית אחרת, כי גדול היה הכאב מאד, וזעקת אלמנות ויתומים רעבים באזניו כי היתה רבה.
ומה יעשה?
והרעב כבד יותר בארץ ועד נפש הגיעו המים. אוי, מי יגור יעקב! קורעים שמים בדברים, בטענות ובמאמרות. אהה, ואין אזנים לכתלי השמים, והארץ אבלה ונובלה כשהיתה.
וצדיקי הדור, שראו את כנסת ישראל בקלקלתה קראו לאספה גדולה, אחת ושתים ושלש, ונשאו ונתנו ושקלו וטרו, הללו בְכֹה והללו בְכֹה. אלה ברחמים ואלה במרירות, אלה בקול צעקה וזעקה ואלה בקול אנחה דקה:
אבינו, מלכנו! קרע רוע רעב! זוננו, פרנסנו, כלכלנו! מעשי ידיך טובעים בים צרה. עד מתי? עד אנה?
כך קבלו וטענו בתפלה, אבל ישועה רחוקה מעין וכל לב נמס כמים.
לסוף נתנו גדולי הצדיקים את דעתם לפנות ישר אל הסבא משפולה ולהעירו על השבר של ישראל, כי הגיעה השעה, שהוא יעמוד בפרץ ויעשה דבר ליעקב.
וערכו לו את מכתבם בזו הלשון:
לכבוד הצדיק, העניו והחסיד, האדמו“ר משפולה הי”ו.
"היות וכנסת ישראל שרויה בצרה ובמצוקה
“גדולה, בין חיים ומות ר”ל; היות וכנראה אי אפשר
"להאריך את המצב דהאידנא; היות ואי אפשר, כנראה,
"לנצח את השטן הקטגור בדרך הרגיל, וצריכה עת
"רצון גדולה וסיעתא דשמיא מיוחדה לעילא ולעילא
“מכל מצוקתא; והיות וכבוד האדמו”ר סבא צדיקנו
"מלומד בנסים כנחום איש גם זו בשעתו וכו' וכו', –
"לפיכך מוטלת החובה הקדושה עליו בעצמו להרעיש
"עולם בתפלה או בתביעה ולהניע אמות הספים. עד
“שהקב”ה יקום ויבטל את גזרתו".
והסבא משפולה, אשר נפשו היתה מרה עליו כל אותם הימים במצוקת עמו ונחלתו, כיון שקרא את מכתבם של צדיקי הדור נתרגש הרבה שמחשיבים אותו כמנהיג לישראל עם קדושים וכמדברנא דאומתא, והתאבק הרבה זמן בצער ויסורים עם עצמו, ולסוף נכנע לדעת הרבים והודיע:
– מסכים!
ומיד שנס את מתניו וכתב עשר מגלות ספר בעצם ידו אל אצילי בני ישראל ואל זאטוטיהם והזמין את כולם לבוא למקום ידוע.
עדה של קדושים.
כיון שבאו לקח אותם הסבא והושיבם בחדר מיוחד, שהיה בו שולחן גדול, ואמר להם כך:
– הוו יודעים, רבותי, שאני, ליב בן רחל, רוצה לקרוא אותו, כביכול, לדין תורה לפניכם, עשרה דיָנים מומחים, בחדר הזה; שהשכינה, כידוע, שורה בעשרה.
ישבו ראשי בני ישראל נרגשים ותוהים, מחרישים ומשתאים, ודממה של קדושה ירדה בחדר.
שקע הסבא בתפלה ושקעה כל העדה עמו. היתה תפלת צבור כזו, שמעולם לא היתה עוד כמותה.
אותה שעה נתעוררו העולמות העליונים. סמאל וכת דיליה נזדעזעו ת“ק פרסה על ת”ק פרסה:
– היתכן?
והסבא משפולה עמד ודפק על הדלת והכריז:
– שמש בית הדין!
נכנס שמש בית-הדין וכמעט שפרחה נשמתו.
והסבא פקד: קרא בקול גדול, כשופר הרם קולך:
– בפקודת העדה הקדושה, בית-דין הצדק, היושבים לכסאות משפט בחדר הזה, הריני מכריז ומודיע, כי רבי ליב בן רחל התובע מזמין את הקדוש ברוך הוא הנתבע לדין תורה בעוד שלושת ימים.
וכל אותם שלשת הימים הרבו ראשי בני ישראל בתורה ובתפלה ובסדור הטענות לפני הקדוש ברוך הוא, וגדול היה הפחד ושליטת האימה רבתה ושום ילוד אשה לא יכול לעמוד במחיצתם.
ויהי ביום הרביעי בהיות הבוקר ובעודם עטורים בטלית ותפילין הוחל דין התורה.
הכריז בית-הדין:
– התובע תחלה!
והסבא משפולה פתח בטענה:
– אני, ליב בן רחל, בשם אלפים ורבבות מבני ישראל, הנתונים בצרה ובמצוקה, בא בטענה ותביעה לפניך, הקב"ה, לפני בית-דין של מטה. אתה כתבת בתורתך הקדושה “בנים אתם לה' אלהיכם”, ולמדנו שחובת פרנסת הבנים על אביהם, ואיה פרנסתך? אתה כתבת בתורתך הקדושה: “כי לי בני ישראל עבדים”, ולמדנו שחובת הרב לפרנס את עבדו, ואיה פרנסתך? ממה נפשך: או שאתה נותן מזונות לבני ישראל, או שאתה מוחה חס ושלום את דבריך מתורת קדשך.
ובית הדין עִיֵן ונשא ונתן בטענות הסבא ובא לידי החלטה:
– הדין עם ליב בן רחל התובע, והקב"ה חייב לפרנס את עמו ישראל, וכפי שהוסכם בבית דין של מטה כן יקום בבית דין של מעלה.
אותה שעה נזדעזעו שבעה רקיעים של מעלה. הקטגוריה של סמאל ובת דיליה נמתחה כענן. ומלאכי חסד זכים ןטהורים התיצבו על אדון העולם ופרשו לפניו את יריעות תורתו ודרשו למלא את פסק הדין.
ועיני הסבא משפולה רואות את מלאכי החסד ואזניו שומעות את דבריהם ברוח קדשו.
ולא עברו רגעים מרובים ורוחות אביב חדשות התחילו מנשבות, וארובות השמים נפתחו. וכל חלקת שדה נמטרה, וכל כר נמלא חציר לבהמה וקמת זהב היתה בכל שדמה.
ויהי לחם בזול, שבע גדול בכל הארץ, אשר כמוהו לא היה.
לזכר ידיד בלתי נשכח
יוסף חיים ברנר
אמצע טבת. שר של חורף טעה קצת ונתן יום זך ובהיר, שיש בו מעין ריח קיץ. בשמים האפורים נעשה קרע רחב. ומתוך הקרע התפרצה שמש זורחת, שופעת קרני עדן מחודשות. דומה, שהיא קוראת אל שוכני הבתים הקפואים:
– אני, אני היא, לא אבדתי.
ובאותו יום, כשהקיצה בילה סולומונובנה והרגישה בשמש הצוחקת בחלונות ביתה הגבוהים והרחבים, נתמלא לבה חדוה, חדוה של אושר.
היא נזכרה, שבעלה נסע אתמול בבוקר אל גנרל ישיש אחד לגמור ענין של חכירת אחוזה. “אם יעלה הענין יפה – הרהרה בילה סולומונובנה, ונוספו עוד עשרים אלף על שבעים האלף שבאוצרם מכבר”.
וגיחוך של תרעומת נראה על שפתיה:
– עדיין לא יגיע למאה אלף.
והיא נגשה לחלון שלצד הרחוב, להסתכל ביפי היום ובזהרורי רסיסי השלג למול פני השמש, ופגע מבטה בבתי הנוצרים שכנגד: עומדים הם מוסבים שלג, בכפיפת קומה, מול ביתה שלה, המתרומם ועולה עליהם בגבהו, בתבניתו וביפיו החיצוני. נראה לה שבתי הנוצרים נבנו על יסוד של שלג וקרח חלונותיהם לא יפשיר לעולם.
היא הרגישה בקרבה זרמי רצון וקורת רוח נבעים ומפכים:
– העסקים הולכים וטובים מזמן לזמן, ההצלחה מאירה פנים בכל ענין. וגם מגן הפירות שמאחורי ביתה הכניסה בסוף הקיץ אלף רובל. בשנה הבאה תכניס בודאי עוד יותר. חלק עצום מההון מונח בבנק ומכניס רבית, ואל האוצר מתוַסף פעם בפעם לפי ההכנסות המתרבות. ההוצאות דוקא קצובות ואינן מתרבות: ששת אלפים רובל לשנה, ודמי הנסיעה בכל שנה לחוץ לארץ בכלל. לא יותר. בנים לא תלד עוד, אף על פי שהיא עומדת עוד במבחר שנותיה. אין לה, ולא היה לה מעולם, חפץ ללדת הרבה בנים. די לה באניוטשקה בתה היחידה, בבת עינה, ההולכת ונחמדה מיום ליום.
כאן הסבה בילה סולומונובנה את עיניה מן החלון ובקשה לבוא אל חדר אניוטשקה, להעירה משנתה. אבל, כשעברה על פני דלת החדר נמשכו עיניה אל החלון הפונה החצרה, לגשת להסתכל בעצי הגן הרבים המכוסים שלג.
עמדה והסתכלה בזה השלג, שכסה בלבנוניתו החלקה והסַפירית את כל המגרש הריק הסמוך לגן ואת אוּרות הסוסים שמצד שמאל ואת כל עצי הגן, ונדמה לה, שהוא יפה מאד. זוהי ממשלה שלמה! ממשלה של שלג, ממשלה רכה, שקטה. מלבינה, מזהירה, קרירה.
והשלוה – אל אלהים! כמה אוהבת בילה סולומונובנה את השלוה! חיים שקטים, נוחים, ההולכים להם לאט לאט, כלום יש דבר מתוק ויפה מזה?
והלא רק בשביל כך התרחקה בילה סולומונובנה מן העיר, מבתי היהודים, ובנתה לה בית ברחוב שכולו נוצרים. בתוך רחובות היהודים שאון תמיד, רעש, “צוחה יהודית”; וכאן הרי היא כמוקפת חומה של שלוה ושקט. מנוחה, מנוחת תמיד לה ולביתה ושלום לנפשה כל הימים.
כן. פה הרי היא בת חורין גמורה לכל דבר. אין היזק ראיה ואין עין בודקת אחריה. עושה היא בביתה ובמטבחה מה שלבה חפץ. שפחתה הנוצרית מבשלת מה ואיך שהיא מבשלת, ואין פגיעת עין. אכן גם שם, ברחוב היהודים, לא היתה יראה מפני איש. מה לה, לבילה סולומונובנה, וליהודים?
ופתאום נזדעזעה קצת. כעין עקיצה הרגישה במחה. היא נזכרה בדברים ששמעה אתמול מפי שכנותיה הנוצריות, ונרתעה מעל החלון.
הן דברו אתמול על פרעות המתרגשות לבוא היום בעיר.
פרעות ביהודים.
מה משמע פרעות? הא כיצד? ולמה הן הפרעות?
שלותה של בילה סולומונובנה נפגמה. היא התחילה מהלכת הנה והנה על המרבדים הרכים, המגוונים, ועיניה הביעו תמהון מוזר.
היא לא נבהלה. חלילה. לא. אלא כך, סתם. מעין רגש של בדידות תקף אותה, ומצחה נתענן קצת.
הבית גדול ומרווח. שמונה חדרים רבועים וגדולים ושלובים זה בזה, הקירות גבוהים, מכוסים טפיטין יקרים, והיא, אשה גוצה, בודדה, עומדת באמצע.
וכשהגביהה עיניה אל התקרה של מעלה נאחז מבטה בפרח שושן מכויר בעגול שבאמצע, והביטה בו שעה מרובה.
ואולם היא עקרה את עצמה פתאום בכח ממקומה ורצה לחדר בתה, ועוד טרם תקרב אל הפתח, קראה:
– אניוטשקה! אניוטשקה! כבר עשר!
שם, בחדרה, שכבה הבת היחידה, אניוטשקה, נערה כבת אחת עשרה, מלאת בשר, ברה, יפה, בריאה, והתפנקה במטתה.
ונכנסה האם ונשקה לה על שפתיה והוכיחתה על השֵנה היתרה:
– הן עוד מעט ויבוא המורה לנגינה!
ועזרה לה בלבישת בגדיה.
יצאה הנערה מחדר משכבה, אחוזה בזרוע אמה, וזהרורי אורה הקיפו את פניה ודקרו עיניה. היא התרפקה על האם כבת יחידה, שמה את ראשה, בלכתה, על לוח לבה של האם ונלחצה אליו ואמרה:
– יום אביב היום. לא כן, אמא?
ופטפוט הבוקר הרגיל שבין אמא ובתה החל. דברים של מה בכך, שאלות ותשובות על מאורעות של שטות, התחטאות, פיוסים, – כל אותם הדברים שאינם באים אלא כדי לטוות את חוט החיים מתמול ומשלשום.
– אבא נסע? – שאלה הקטנה.
– נסע. כידוע לך, שנסע, חמדתי.
– שמעת אתמול איך נגנתי?
– שמעתי.
– נגינה רוקדת, צוהלת? כן, אמא?
– עליזה. נפלאה.
– את יודעת, אמא. מורי מצחיקני. הוא מושך באצבעי לכאן ולכאן במהירות, פעם על מנענע זה ופעם על זה. רקוֹד, אוץ-רוץ, טוש-טוס, מעלה, מטה. חה, חה, חה!
והקטנה צחקה צחוק צלול, שנשפך על פני כל הבית.
כאן עמדה האם כנבהלה מן הצחוק. נדמה לה, שזה הצחוק אינה של בתה. הוא שָׁאוּל.
והביטה זרות האם בבתה, וכדי לחפות על הרהוריה עקמה אף היא את שפתיה בחיוך.
והצחוק של אניוטשקה, שמלא פתע את כל חלל הבית ואחר כך הלך ונעלם, נשא את לב האם אל הרחוב, אל שכונת היהודים, ששם בודאי נשמעים עכשיו קולות אחרים.
הלכה מחשבה זו ונתקעה יותר ויותר בלבה של בילה סולומונובנה.
עמדה והסתכלה בתלתלי אניוטשקה המוזהבים, במצחה המעוגל, הבר, בלחייה החכלילות, ובעיני רוחה ראתה ילדה אחרת, מתגוללת ברחוב, נחנקה, מאוסה.
חרדה האם, ופתאום נצמד פיה אל ראש בתה, והעתירה עליו נשיקות.
– התנגני היום? התנגני, אניוטשקה, את המנגינה הצוהלת?
– והמורה מדוע לא בא עדיין? – שאלה פתאום הנערה בתרעומת.
ושוב כמו נתק מיתר בלב האם.
המורה!
תמונתו נראתה עכשיו לעיני האם בדמות איש גבוה וחסון, שצעדיו כבדים וידיו חזקות ומקלו עבה, והוא, האחד, יכה מאה.
ונסבו עיניה אל השעון הגדול שעל הקיר:
– אחת עשרה!
ולמה באמת לא בא עוד המורה?
ושוב התחיל הדבר הנורא ההוא מנקר בלבה: הרחובות שוממים מיהודים. רק בריונים וקוזקים, בריונים, חוליגנים. אותו דבר כבר הולך ונעשה. זה כשעה שהדבר נעשה, ואולי כשתים, כשלש שעות. אולי מאז הבוקר. עכשיו מנפצים את החלונות. לא. החלונות כבר נופצו. כרים וכסתות כבר נקרעו. הכלים כבר נשברו. עיני אומללים אורבות כבר מתוך אפלת זויות בעליות ובמרתפים. עכשיו – הו – רגים. – – –
ואזניה צלצלו ממרחק רב, רב.
והביטה האם הנדהמת אל ילדתה היושבת במנוחה ואוכלת ארוחת הבוקר, ובלי משים נתנה עין באולם, במקום שעומד הפסנתר, זה שנקנה בשמונה מאות רובל, פסנתר ממיטב הפירמה, נוצץ ומבהיק ביפיו.
וכמו אבן כבדה נָגולה מעל לבה.
נכנסה המבשלת הנוצריה לסלק את הכלים ושיָרי האוכל מעל השלחן, ועשתה עבודתה בפשיטות, אבל בילה סולומונובנה קראה בעיניה צחוק, לעג שדה, נקמת “גויה”. ושוב הועק לבבה.
הרגישה שראשה סחרחר, ושהיא קרובה להתעלפות. אם תשאר שבת במקומה. קמה מעל כסאה, התעטפה בסודר עבה וגדול, כדי לצאת לרחוב לראות הכל ולדעת.
יצאה, ונשבה עליה רוח קלילה ולפפנית. הקרח הקל חזק את גופה. שריקות צעדיה על השלג הקרוש גרשו מעט את שממון מחשבותיה. היא הביטה סביב סביב והתאוששה.
– הלא אין מאומה! שלוה!
אולם מרגע לרגע התחילה דומית הרחוב להרגיזה.
צהרים – והדממה איומה.
עברה לאורך הרחוב על פני הבתים: בתי נוצרים, בתי נוצרים.
והדבר מניח את דעתה.
המקום בטוח.
והלכה עד קרן הרחוב.
שם עמדה חבורה של נוצריות, זרות לה, מעוטפות כמוה בסודרים, ורק אחדות מהן משתדלות לגלות את פניהן, בעבור נוצרי בדרך.
עכשיו, כשהגיעה בילה סולומונובנה אל חבורת הנוצריות ידעה כבר ברור, שהפוגרום הוא במציאות, ושהוא מתפשט מרחוב לרחוב.
ואיך ימלאנה לבה לעמוד פה כך במקום סכנה?
ואולם כל הנוצריות אינן מכירותיה, והן חושבות אותה ל“בארינה” (לפחות, אשת גנרל), ונתעכבה.
ראתה את הדומיה הכבדה, דומית המות השוררת מסביב, וחדרה הדומיה ללבבה ונקבה שם כמו במרצע: תוך, תוך.
ראתה שוב, כיצד שם ושם נושאים נוצרים בחפזון את רכוש היהודים הרחק-הרחק אל בתיהם.
ופתאום – נדמה לה, שזה היה פתאום – שמעה קולות של להקות יחפים, גבורים מנצחים על המערכה: עורה! עורה!
והקולות באים עם גלי האויר ממרחק, ממרחק.
ופתאום – קול צריחה.
עתה חרדה בילה סולומונובנה בכל גופה.
הרגישו בזה הנוצריות וחרדו גם הן. אך כדי להפיק רצון מן ה“בארינה” לחשו:
– אך, הז’ידים, הז’ידים. בשלהם כל הצרה. הכל בשלהם.
אז נזרק בלי משים מבט מלא שנאה עצורה מעיני בילה סולומונובנה על הנוצריות המתלחשות. ואחת חזרה ואמרה:
– הן יש לרחם גם על הז’ידים. יצורי אלהים אף הם.
– ולמה החריבו את בית התפלה וחללו קדשיו?
– ומדוע הרגו את סגן הפריסטב?
– ומדע מתנגדים הם לממשלה?
כך שאלו הנוצריות זו אחר זו.
ושוב באו מן המרחק קולות ענות גבורה וקולות ענות חלושה.
ושם ושם נראו נצרים נושאים רכוש היהודים: סחורת חנויות, כלי בית, ופעמים נוצצו מתוך הכיסים פמוטי כסף.
אז בערו עיני הנוצריות מקנאה.
מקצתן לבשו רוח גבורה ללכת גם הן אל החנויות השדודות ועשו את עצמן כהולכות לראות במחזה.
ובילה עוד שהתה במקומה, עמדה, ולא ידעה נפשה.
אלו מן הנוצריות, שנשארו אף הן במקומן, התחילו להתלחש על הקולות ההולכים וקרובים ועל הסכנה הצפויה לבית היהודי האחד שברחוב זה.
אז האדימו וחורו פני בילה חליפות. עיניה פנו כמו מאליהן לצד ביתה וראתה אותו פתאום בגוָן אחר ומשונה לגמרי:
– באמת, הרי הוא, ביתה, כאן כדבר שלא במקמו. עומד הוא בין שאר הבתים כזר וכמובדל. כל הרחוב כמתנכר לו.
ולמה היא עמדת כאן? מדוע אין היא שם?
בבית? לא, בעיר! במקום שהפורעים פורעים, במקום שהכל נבוז ונשדד ונרמס, במקום שהנשים נחנקות והילדות מתרטשות?
מדוע לא תרמס שם בתוך אחיה, בין יהודים?
מה לה כאן ברחוב זר זה ובין זרים? מה לה ומי לה כאן?
הרגישה עצמה נרגזה בכל חושיה, במצב נפש שלא ידעה אותו כל ימי חייה השקטים. היא אמרה רגע להסיר מעליה את המסוה, להשליך את הסודר ולקרוא בקול נורא:
– זידובקה אני, כלבות! זידובקה אני! – ולהתנפל עליהן ולבתרן לבתרים.
אך פתאום היתה דממה מסביב. הכל נשתתק ונאלם (יש רגעים כאלה ביום פוגרום!), כאילו סגרו על העולם דלתות ברזל, כאילו נעצרה כל נשימה, כאילו נתאבנו שמים ונקרש אויר.
זו היתה דומיה לפני סער, לפני פרוץ יריה ושברים.
הנוצריות הרגישו בכך והתחילו נסות אל הבתים, מפחד אותה הדומיה הכבדה:
– בארינה, בארינה, לכי הביתה. סכנה…
והיהודיה בילה סולומונובנה קפצה ממקומה, כאילו נשָכָהּ נחש, והתחילה רצה אל ביתה. כמו אלפי פעמונים צלצלו באזניה. כמו רוחות חזקות רדָפוה, סחָפוה, דחָפוה. כמו פטישי חוליגנים הכו על ערפה. במחה היה הכל מעורבב, מטושטש. ומתוך הערבוביה השחורה הלכה והבהירה והתבררה נקודה אחת:
– אניוטשקה! הילדה, הילדה!
היא רצה בכל כחה. וככל אשר רצה כן שמעה קול שעטה ותרועה פוחזת והלמות קרדומות וצחוק פרוע ופראי הולך קרב, הולך וקרב.
והיא בתוך הבית.
טָפח על פניה האויר השקט שבבית, מנוחה גמורה שטוחה על כל הכלים, הרהיטים. שלוה רכה נחה על הטפיטין הכהים שעל הקירות. ובאולם – יושבת אניוטשקה שקועה במנגינתה הצוהלת על יד הפסנתר.
הריהו הכרוב הקטן. הבר והרך. הריהו דואה בתמימות, בנעימות, בעולם של נגינה. כולו נקי וטהור. בלי חטא, בלי אשמה, בלי דאגה, בלי צל עננה על המצח הבולט והיפה!
– אפשר שבבית יהודי ינגנו בשעם פוגרום?
ועמדה בילה סולומונובנה נדהמה מן המחזה המשונה הזה, מן הנגוד התהומי שבין נפשה הסוערת לנפש ילדתה הצוהלת.
– אניוטשקה! – קראה.
והילדה לא שמעה.
זו היתה מנגינה שלקחה את כל לבה של הילדה ואשר הילדה התמכרה לה בכל חושיה ובכל התפעלותה הילדותית הטהורה.
– אניוטשקה!
ופתאום, כמו הבריקה במח האם קרן של אור, מעין “התגלות”:
– ת-נ-ג-ן!
תנגן כל העת, גם כשיגיעו הרוצחים אל הבית.
תנגן, ואמרו הרוצחים: לא בית יהודי הבית.
והילדה נגנה, הרקידה אצבעותיה על המנענעים בהתפעלות, ועל פניה נחה נחת, עדנית, שמימית.
והאם עמדה עוד ועיניה תעו: איה מנוס? איה מפלט? העליה – – המרתף – – האורוה – אילו היה הוא בבית!
ושוב נתבלבל מחה וחרד לבה ודפק בהלמות פטישים.
ודומה, שכבר שמעה קולות קריאה ברחוב.
באותו רגע השמיעה הילדה טון משונה על הפסנתר, מזויף בכונה, והצטחקה בעצמה.
ובאותו רגע בקע כדור יריה את החלון ואת הצחוק.
הילדה נפלה מעל הכסא, ובדרך החלון באו יריות אחר יריות.
והנה פרץ דלתות וקול צעקה וצעדה בפרוזדור.
הם באים הנה. הם כאן.
מטורפה רצה האם אל ילדתה והתחילה מנערת ומטלטלת אותה וקוראה לה בקול זר:
– נגני! נ-ג-נ-י!
הילדה מבטת אליה באימה ובתמהון ובבכי, והאם מתחננת ומאיימת כאחת, זועקת ולוחשת:
– נ-ג-נ-י! נ-ג-נ-י!
שבר! עורה! גם הדלת מבפנים נפרצה, ושטף בריונים מלא את האולם. תרועות שכורים. פנים מאדמים. נפץ והרס.
והאם מכה באגרופיה על הפסנתר וצורחת בשגעון:
– נ-ג-נ-י!
חנניה עלה בהר בשעה מאוחרת בלילה. בכל המושבה שלטה אז שלוה עמוקה. הספסלים אשר אצל בתים אחדים, החבויים בסתרי אילנות, נעזבו מיושביהם היותר מְאַחֲרִים. מדרך הכרמים שבו כבר הטילנים האחרונים ועמהם כמו כלתה רגל ונדם הקול. בין צלי עצים שחורים הלבינה במקום שהוא שמלת קיץ ופרפרה בינות הגזעים (ואחר כך הורגשו באויר לחיצת יד טובה, מבט עינים צעירות ועורגות) – וגם זו כמו נעקרה בבת אחת ממקומה. קשקוש דלת – והַעֲלַם.
עוד לפני זמן מה היתה אוזן בוחנת ברעידות קול הצעיר, שנגרר אחרי חבורת טיילים באחרונה ושר לו שירים קלים ערבים, תחת השפעת רגש הלילה, בהיותו חולם וער, במצב נים ותיר, ואז נדמה היה, שרטט קול זה ינשא עם מתקו בגלי האויר תמיד. אבל עכשיו דממה, דממה גמורה באמת. אין האויר מוסר כלום משירו של בעל נפש כלה ודואבת. דומה, שהחיים נסעו למרחק נעלם ואבדו בתוכו, בלי התנגדות מצדם. כך צוללת בים האניה הנשברה המלאה משא כבד, צוללת ברצון, כשואפת לעמוד סוף סוף על קרקע התהום.
ועל ההר היתה אותה הדממה. לפני שעתים דלקה כאן מדורה, ושירה ענוגה ועליזה נשמעה על סביבה, ואחרי כבות המדורה לאטה-לאטה, כיציאת נשמה של אדם גוסס, הסתלסלו באויר, בתוך מעגל תועה, נקודות כהות ובעלות צבעונין, הבהובי אש כבויה, שנוצרו וגועו זה אחר זה וזה תוך כדי זה, בחפזון שאין לשער ובפזיזות שובבה מפזזת. כאילו ערכו מחולת מות מכושפת אחרי האש שהלכה לעולמה.
עתה הכל דעך ואבד ונשכח. ההד האחרון מכל החיים שנתרחשו כאן נמוג גם הוא כבר באויר, ושטח האוקינוס הגדול, הנראה ממרחק רב בבהירות הליל ואין קולו נשמע, היה דומה לסימן של חתימת ההויה.
ברם, רגלי חנניה נגעו במקום אחד בשרידי אודי המדורה, ושריקה חלשה זו פגמה בשלוה, ונדמה שהד החיים האבודים, אשר חלף ולא היה, חזר לכאן פתאום מן הדרך והזכיר דבר מה; הלב רטט כנגדו.
באותה שעה הרגיש חנניה, שהוא נמצא במרום ההר, והזדקף, ונשם נשימה ארוכה.
תלה עיניו בשמים הזרועים כוכבים ונמשך מבטו אל הלבנה החורת, ומיד הורדו עיניו אל המושבה, המשתטחת לרגלי ההר ובמישור ועל גבנונים תלולים קטנים, בלי סדר שהוא, כאילו יד נעלמה השליכה בתים אלו מהשמים והם פה נפזרו איך שנפזרו, וכל אחד התיצב על המקום שתפס במקרה. – ושוב חזר והביט אל השמים.
וכלפי דממת מטה ראה עולם מלא חיים למעלה. אלו השמים היו תלויים על ראשו כמו חיים ומדובבים, כאילו יש דבר מה בעמקות תכלתם הרוחש ונוגד חיים, חיים עליונים ועדינים, ואלו הכוכבים רצוא ושוב יהלכון. יורדים ועולים, מתעלמים ומתפענחים, מזנקים ונרתעים, אילך ואילך, ודומה, שהם עסוקים בענינים חשובים מאד, הנוגעים לעצם חייהם.
עמד חנניה כמכושף למראה הזה והקשיב רב קשב, שמא תקלט אזנו קול אותם החיים המנסרים למעלה.
היו השמים בעיניו, כאותה יריעת הבד הרחבה, המתמלאה רחש וחיים ותנועה ועבודה, בלי קול, למול קרני אור הקינימוטוגרף.
והוא הסתכל פתאום בכל השמים, מקצה האופק, כאומר להקיף במבטו את כל גודל יריעת דוק זו – ועכשיו נתעלמו מעיניו החיים הפזיזים והעסקנים של רבואות הכוכבים, ונראו לו השמים קוסמים את נפשו בדממתם בלבד.
מליונות כוכבים הזהירו בנתיב החלב, וכתינוקת אחוזי תנועה התגלו בערשם, כשהם שוכבים מעורבבים זה על זה, והלבנה טופפה שקט-שקט, שוחה בים התכלת העליון לבדה, לבדה, בחצי הלילה…
בעמקי נפשו של חנניה נעור רגש טמיר למראה הזה, וכאילו חשק בא בו לעקור רגליו מן הארץ ולהנשא למעלה – להמוג בתוך ההוד העליון האין-סופי. נפשו נצבתה כמו בצבת, ומלבו נסחטו טפין טפין של רוך וגעגועים ואהבה.
והוא הרגיש פתאום מרירות בין ריסי עיניו וכויצה בלבבו.
מתוך מסתוריה של נפשו עלו כמו בצנורות זרמים חיים של זכרונות קדומים, דמדומי חיים נעלמים, געגועים, שהיו טמירים בתוך פנה נדחה בנשמתו וינקו שם את חייהם.
עשרים ושתים שנה עברו על חנניה באחת הגיטאות ברוסיה, והן היו שנות ממרורים וכעס ובִלָיון. חנוך נעוריו וחנוך בְחוריו היו מלאים צלמות הטבע ואת אורו לא ידעו. חולין, חולין היו חייו וגם בזויים, ולילות לילות עברו עליו לבטלה וגם להוללות. חפשי היה מאבותיו, התגלגל כל ימיו בכרך והלך בשרירות לבו, והירח – לבנה זו – היה מלוה אותו על דרכו בלילות.
אכן גם ירח זה תואר אחר היה לו. חולין היה גם הוא.
ובאו ימים של התעוררות זיק אלהים אשר באדם, ימי עבודה רותחת בקרב הצעירים, עבודה ומלחמה, והוא עבד עבודת מצוה, עבודת השפעה והטפה.
היה רחוב אחד מעוקל, שיצא דפנו לאגם עומד, מכוסה בירוקה עולמית, וברחוב היתה חצר רפושה – מקום כניסה של הפועלים והפועלות, והוא היה עומד על המדרגות ערב ערב, לוט פנים מחמת חשש, ורק עיניו ופיו היו פתוחים, ונואם על תפקיד הפועל העברי במהפכה.
עבה ומזוהם היה האד הערפלי החופף בחצר, דחק ולחץ על סביבו, וקולו הצרוד נשמע כתוקע לתוך הדות, וכשם שאיש לא ראה אותו, כן הוא לא ראה איש בתוך האד, ורק את קרבתה של חנה הגזוזה היה מרגיש באופן אינסטינקטיבי. הוא היה חושב, שהוא רואה גם את מבט עיניה של זו, המבטיח לו טובה רבה, לאחר שיכלה נאומו.
– ניוול, ניוול! – הזדעזע חנניה.
וכשנתפס פעם, ידעו הכל מי מסרו לרשות. היה ערב ירח, והוא נאם בהתלהבות תחת קרני האור של זה. הציצו מרגלי חרש וראו לאורו של זה, של הירח, את שעור קומתו ואת בגדיו ואת הברדס המליט פניו – ונתפס. נתפס רק הוא לבדו, ואת השאר שלחו. גם את חנה שלחו. והוא בלה חדשים בבית האסורים ערירי, קודר וזועף ומתגעגע לחצר הרפושה ולאותו מבט של חנה.
ועלה שוב זכרון אחד על לבו.
ליל נדודים אחד בבית האסורים. תא מעופש ולח. אויר מחניק הנפש, קירות כשולי קדרה, ותקרה נמוכה-אפורה על ראשו, וכנגדו שכבת ברזל עבה על חלונו. מצע תבן בלה על הקרקע ועכברים יהלכון, עכברים מאוסים ועכברות מסואבות מתהוללים בחברותא מול אור הירח הכהה, הנופל לתא דרך השבכה. הוא התנדנד מצד אל צד ועיניו לא סוגרו, הוא כעס ורגז ולא ידע מנוחה, והעכברים התעללו בו, ופתאום קם ונגש אל השבכה, וזרק מבט עינו האיום אל מול פני הירח והתריז: פרו–בו–ק–טור!
אז השמיע מלה חותכת זו, אות ואות לבדה, והכה בידו על השכבה עד זוב דם.
חנניה הסתכל עכשיו בלבנה, ונצטחק כל כך, עד שעלו דמעות בעיניו. הריהו הירח, מי שהיה לו פרובוקאטור, והלילה אין זה אלא לבנה רכה ונחמדה, מלכה פותה ונעימה, המחלקת לו אך רכות ועדנה, והמושכת את כל לבבו אליה באהבה, באהבת אין סוף.
הוא צעד צעדי און אמיצים על פסגת ההר, ולא הרגיש שעשה בזרועותיו הנה והנה, כאילו רצה לכבוש לו את כל המרחב החפשי המשתרע מול עיניו. הוא רק הרגיש, שהוא נמצא במצב של התעוררות נפש מיוחדת.
– אילו היה אפשר למחות כענן את כל העבר ולהתחיל לחיות מחדש חיי טבע וקדושה!
– מה טובה שעה אחת של חיים בתוך עולם בהיר זה ועם לבנה כזו!
ובלי כונה התחיל חנניה לרוץ במהירות על פני שטח הפסגה, הנה והלום. פעם הפנה ראשו למערב ופעם למזרח, פעם לצפון ופעם לדרום, ועיניו היו תוהות ומזרת אימה.
– אימתי? אימתי? – נאק לבו בו.
אימתי הרימותי בארץ מולדתי את עיני לשמים? אימתי שתיתי והרויתי כל נפשי מנחל תכלת זה? אימתי יצאה נפשי לאור סהר נופל על חלוקי אבנים ושברי זכוכית, לרסיסי טל מזהירים על עלים, להתגלות לבה של חבצלת, לשברירי אורה מרקדים ומחוללים על פני נחל וים? מה? מה ידעתי מן הטבע ומה יכולתי לאהוב בו?
עמד חנניה בטבור הפסגה, מורכן ראש, ומעיניו פרצו דמעות.
על מה ולמה בכה? הוא לא נתן חשבון לנפשו. צר היה לו עברו, צר לו שעדיין הוא נבוך, שעדיין הוא תועה ותוהה, שתביעות שונות לו, וסתירות וקרעים בלבו…
הוא צנח על יד אודי המדורה, ושלב את ידיו על ברכו הימנית. עיניו היו רטובות וכמהות, והוא שתק. נשתתקה בו אנקת לבבו. הוא ישב אלם, שקוע כולו בתהום הלילה.
כל העולם היה אז ממשלת השקט הפלאי.
וחנניה כאילו היה כוכב שקט אחד, המביט בדממה. כאילו היה אחד הסלעים המונחים דוממים באדמת ההר.
* * *
לאחר שעה קלה פקד אלהים את השמים וירעד המזרח ופניו הכסיפו: נולד השחר. מדרך הכרמים נשמע קול צלצול זוגיהם של הגמלים, ההולכים באורחה, כאילו באו לבשר את עלות היום.
הסמטא שנמצא בה חדרה של פינקל, היתה פתוחה לצד הים, ובימי סתו הראשונים היתה מלאה מים, מי הים המֵרים את גליו אל שחקים ברום וחובטם ומפיצם אל רחבי החול וצוקי הסלעים, עד שהם מציפים כמעט את כל הסמטא עד חלון חדרה של פינקל. רעש הגלים נורא בעוזו ביום, ובלילה, בזמן שכל השכונה נרדמת אלמת, יש לאותה המולה מעורבבת תועפות של כשפים. לרוב מכסים אז את הים שמים קודרים ונמוכים, המשתטחים כאילו עליו ממש, בכובד עופרת עליונה, ובקצה האופק יוצאים ומתבלטים עמודים שחורים עבים, היורדים מלמעלה למטה, ועל השמים משתרטטים כתמים גדולים, שחורים, עמוקים, שדומים לארונות של מתים. וכלפי שחור המות ואימה של מעלה חי ומתהולל הים שלמטה. הוא מוציא ממעמקיו כחות חיים עליזים ומתקוממים, הוא מַזה קצף כחותיו הצעירים השפונים במכמני אונו, הוא מרקיד במחולת כשפים את בנותיו הלבנות, העטורות תלתלי מים עבותים צחורים, וכמדומה, שהוא אז השליט היחידי החי וער בעולם הדממה והעצבון.
פינקל אומרת, שהיא אוהבת את הים ושאון משבריו. החיים אפורים הם, דוממים הם, מתים הם, אבל הים – חיים נצחיים בו. כחותיו של הים לא יעזבוהו לעולם, והוא ישאר ככה מבלי שיזדקן.
וכשאמרה פעם את המלים האלה בפני זרחי, בלכתה עמו לטייל על שפת הים, לא האמין זה כל כך בדבריה. עד כמה שהוא מכיר את שיטת העצבים של פינקל יודע הוא שדרושה מנוחה לה, והיא אוהבת את הרשלנות ואת הדממה, וגם את הצבעים המשקיטים של שמלתה, ואת בין השמשות הנעים על גבי גבנון חול, אחרי שֶכבה הגבנון מחום היום, - ומה לה, לתכונתה המוקבעת, ואל המונו של הים? אדרבה, רעש תמיד זה בעוכריה של פינקל הוא, והיא עצמה הודתה פעם בפניו, שאין לה מנוחה בלילות האלה. אלא נראה, שדרכו של עולם הוא כך, לומר: אני אוהב את הים! כמה אני אוהבת את גאון הים ושיאו…
זרחי, שהיה דומה כרוך הרבה אחרי פינקל, לא שם לב לדבריה על אודות הים. הוא ידע כמעט למפרע את כל הקומפלימנטים שפינקל מוכשרת לפזר לים בשעת טיול, ביחוד בזמן שאין ענין אחר להתלות בו. אולם באמירה “הים ישאר תמיד כך מבלי שיזדקן” הרגיש פעם זרחי דבר-מה נפשי. לא היה בה מהשבלונה הריקה, ה“מודרנית”, אבל היתה בה רעידת מיתר כמוס. זרחי הרגיש בזה גם מחמת רעידת הקול, וכשהביט, אחרי הרגשה זו, בפני הדוברת, מצא בה שקוה למצוא: אודם קלוש מאד על הלסתות הבולטות במקצת.
אמש ישב זרחי אצל פינקל עד אחרי חצות הלילה, וליל אמש נבא כבר מטר סוחף זה הדופק היום בַּעְיָם רוחו על התריסים הירוקים של חלונות גן הילדים. תמיד הרגישה פינקל, כי תריסים ירוקים תלויים מחוץ לחלונות הגן. כשהיא יצאה אתמול מן הגן ללוותו, את זרחי, דרך המסדרון הארוך, הדהימה אותה החשכה העבה של המסדרון הצר והיא הרגישה, שיציאה פתאומית אל חשכה כזו יכולה להזיק לעיניה. גלוית עינים גדולות הביטה אל תוך החושך הממשי, ועיניה, כאילו פרצו מחוריהן ותלו כנגדה. זרחי, על יד הדלת הפתוחה, הזקיף את צוארונו ופסח מעל המפתן לא על האבן השקועה באדמה כמדרגה, אלא על גבי הקרקע הנמוכה. ואלמלא נאחז בידה, באקראי בעלמא, אפשר היתה נוקעת רגלו. אולם כך עבר הדבר רק בצעקתה: “אוי, יזהר!”
היום, כשהלך זרחי לבית הספר, עבר, בדרכו על יד הגן שלה, והיא ראתהו – במקרה – בעד החלון הפתוח. דבריו היו אליה דרך חטיפה וחפזון: הכבר שמעת? בליל אופל זה התנפל ערבי על יהודי צעיר אחד ב“משכן שלום” ודקָרהו בפגיונו. הצעיר הובל אל בית החולים, אך הערבי לא נתפס. אבוא הערב!
יבוא – מילא, אך מה בכל זה?
פינקל התהלכה כצל, מרושלת ומשועממת.
העבודה ביום זה בגן הילדים לא היתה כשורה. הדבר היה ניכר עוד מראשית היום. מחמת הגשם לא באו כל הילדים, ואלה שבאו, הביאה אותם השַמשת באחור זמן מרובה. וגן, שבתחלת יומו הופרע הסדר, שוב אין לו תקנה. הילדים עזובים כל היום, פורשים לזויות. הללו בוכים, ואין מי שיקנח את חטמם, והללו שוחקים אחורי הדלת בחשאיות מרובה, וכולם הסתר וסוד… והעוזרות מתהלכות כשסנוריהן אינם פרופים כל צרכם מאחור, והן מתלבטות ונתקלות זו בזו על גבי מפתן של כל פתח (הרבה פתחים בגן), או שהן עומדות ומביטות בחלון, ומבטן עגום ושומם ואינו מכוון לשום מטרה. גם העולם כולו משתקף להן קפוא ועומד.
מהעוזרות לא היתה פינקל מרוצה תמיד. היא היתה גבוהה מהן בהשכלתה. היא למדה תחלה בבֶּרן, ושם היתה ידועה לכל המורים והד“רים ה”בֶּרניים", שבאו אחר כך לארץ ישראל, ואף היום קבועים בינה וביניהם יחסים של נאורים-חברים. ורק לאחר שגבר “שממון ברן” עליה, לאחר שאותה עיר נתרוקנה מהמונה ועלז בה, הלכה ברלינה ונשתקעה שם בברלין. בעצם הכירה תמיד, שאין בה הרוך הנחוץ למחנכת ילדים קטנים. היא ידעה גם זה, ששורץ, הנערה שיש לה שנים לבנות וצוחקות, המתגלות תמיד מבין פתחי פיה, עולה על כל עוזרותיה, ויתרון לה גם עליה בעצמה בקו זה. מובן, ששורץ לא קרתה ולא שנתה כל כך הרבה כמוה, ולא התרועעה מעולם עם המורים הנמצאים עכשיו פה ושיש להם עָבר בברן. גם בברלין לא היתה שורץ, וידיעותיה בכלל מועטות הן, ואף על פי כן זה רק חדשים אחדים לבואה מוַרשה, והיא נעשתה היותר מקורבת אל הילדים. הילדים מראים לה סימני חבה מיוחדת, והעוזרות הגננות מתלחשות ביניהן, והן מיחסות את התרגזותה על שורץ לדברים שבקנאה.
אכן דבר זה לא בררה עוד פינקל לעצמה. עכשיו היא עומדת בפתח הגן הפתוח לחצר, מיוחדת עם נפשה. עכשיו היא יכולה להיות גלויה וישרת לב לגבי עצמה: מפני מה אני באמת נטפלת תמיד אל שורץ? האומנם אותו מקרה לא טהור שקרה היום לילד אֵהוד היה זה באשמת שורץ? והרי הוא אינו כלל חניך כתתה!… קנאה… כמדומה, שאין מה לקנא… בברן לא התרועעה, בברלין לא היתה… אלא חבה זו שנודעת לה מהילדים… הַ?… אך קנאה מה כאן?… הרי אני המנהלת… והיא עוד לגמרי חדשה… תנאי החנוך המקומיים אינם ידועים לה עדיין…. אין זאת אלא יד המקרה, כפי הנראה… מיד כשנמצא אהוד במקרה נתקלה בשורץ… ראשונה לפגישה וראשונה לפגיעה… אלמלי היתה באמת קנאה, היתה מצטערת מאד… כיצד? הן, אדרבה! שורץ עוסקת הרבה בטפוח הרגשות של הילדים… ואם יש לה השפעה הרי זה טוב. ובזה מתבטאת תעודת החנוך – משנה מפורשת אצל פסטלוצי.
אך לא! – קמה מחשבה ועִנתה את נפשה – מפני מה איני יכולה לשמוח בזמן ששורץ משחקת כל כך יפה עם הילדים? מפני מה כמעט מצער אותי אותו הצחוק הבריא המתגלגל צלול בתוך הגן, ששורץ מוציאה אותו מן הילדים באמנות של מחנכת אמתית?
קנאה – סובבו מחשבותיה על אותו הציר – כנראה, דבר שבלב הוא, שאין האדם שליט עליו. להפך. הקנאה היא השליטה, הצובתת את נפש האדם ואוכלת אותו לאט לאט. קנאה דבר שבטבע הוא, והיא קבועה בלב הילדים עוד משחר טל תינוקוּתם. ובכלל אין הגנאי שבמדה זו מרובה על הטבעיות שבה.
מעומדת כך הסתכלה פינקל בעצי הגן הערומים הרטובים בשלכת ובעלים ראשונים שהתחילו צצים ונִבטים. לה ההיה נדמה, שמחשבותיה פִכּו עכשיו חדשות במחה. אבל לאט לאט נזכרה, שהיא יחד עם זרחי דנו אמש בשאלה פסיכולוגית זו. וכמדומה, שהוא, זרחי, הביע את הרעיונות האלה. היא רק אמרה, שבשום דבר אינה מתקנאה, חוץ מזמרה. אילו היתה יודעת לזמר, אילו היתה ברוכה בקול נעים, כי אז היתה מאושרת; והוא, זרחי, הביא משל משורץ: הו שורץ ברוכה בקול צלול ודק, שאף על פי שאיננו חזק, אבל לבבי הוא מאד, ובכל זה רחוקה היא עדיין מאושר, כי האדם תמיד תובע ורוצה מה שאין לו.
בכמה חסרון טקט הביע זרחי משל זה. היא זוכרת, כי אחזתה עוית קלה בנחיריה, ואחר כך בפִנות שפתיה, ומיד נתעורר בה הרצון, שהוא יעזוב את חדרה.
בינתים, בכל שעת עמידה זו של פינקל, עסקה שורץ בסדור הילדים והילדות יד ביד, בעגול שלם. יתר הגננות עזרו לה בקושי בדבר הזה, וגם הן עמדו בסוף בעגול אחוזות בידי הילדות. שורץ עמדה באמצע העגול, כמרכז בתוך היקף, ונצחה על כל מחנה הילדים בשירת הבוקר, שהביאה אִתה מוַרשה:
אֵלי, אֵלי, תודתי לך,
ישנתי לֵיל נעים כל כך…
השעה היתה אז אחת עשרה, לפני הצהרים.
______________
בערב ירד מטר קשה. כל הרובע שקע במדמנה. הבתים הנמוכים מראיהם כמוכי חבילות זרדים רטובים. טושטש צבעם ואזלה שאננותם המזרחית. החנויות כולן סגורות. המנעולים העגולים הגדולים, התקועים בחוץ על גבי רצועת הברזל המבריח, אינם תלויים, אלא נשארו מעומדים בתוך הטבעת, באופן שחוריהם הגדולים הפוכים הם כלפי מעלה ומתמלאים מי קצף המטר. בתי הקָפה של הערביים פתוחים משהו, ואימה קדומה מבצבצת מתוכם. שם יושבים זקנים לאור עששית כהה מעשנת ושוקעים בחצי שינה, וקנה הנרגילות לא ימוש מפיהם גם בשעה שעיניהם מתעצמות. נדמה שהם עושים כך מחמת חובה, חובתה של מציצה תמידית יומם ולילה.
בשעה מאוחרת בערב זה בא זרחי אל פינקל. לאחר לא היתה פינקל סולחת הדבר. אבל זרחי, משום מה, משתמש אצלה בזכויות מיוחדות. מפני מה? דבר זה שוב אינו ברור. זרחי הוא אמנם הראשון שפגשה ברדתה מעל האניה. אן כן? וכלום זרחי אינו פוגש בעוד עלמות על החוף? כך הוא. טבעו מוזר בזה, שהוא מואס בנמוסיות קבועה. הוא בא בשעה שהוא רוצה, ומדבר על מה ואיך שהוא רוצה, נגד המקובל. זרחי, אפשר מאד, שיקח סוף סוף אשה בעלת מום, מכוערה, זקנה מאד. נגד המקובל.
עכשיו הוא בא, פתח את הדלת, ובלי אמירת שלום זרק את עצמו לתוך כסא הבד, שעמד תמיד בפנת החדר, ואשר מפאת קביעות ישיבתו בו היה קוראהו בשם “הכסא שלי”.
פינקל, מרוגזת, לא התאפקה הפעם:
– כיצד מרהיב איש לבוא אל גברת בשעה מאוחרת כזו בלילה? הלא יכולתי להיות עכשו גם לא-לבושה כצריך. הרי אין אני מחויבת לדעת, אם יבוא עוד האדון זרחי הערב, אם לאו.
– על זרחי – ענה זרחי כמדבר על גוף שלישי – אין מַקשין. הוא יכול לבוא תמיד, אם אינו מוצא דלת נעולה לפניו. הגברת צריכה היתה לנעול את הדלת, ואז הייתי שב, ובלי בושת פנים, אל תחת המטר.
– ומפני מה זה, אין הגברת מחויבת לדעת שאבוא – התקשה עוד זרחי אחרי רגעים אחדים של דממה – הרי אני בא תמיד, תמיד לכאן. היכן יש מקום אחר לבוא אליו?
– יודעת אני? לא “נתקבלו” באניה האחרונה עלמות חדשות?
– חדשות – למה החדשות, אם גם הישנות טובות הן! ועוד כמה טובות הן! אם זרחי בא אליהן, לגרש שעמומו ושעמומן יחד, אז שואלין אותו: “למה באת, אדון זרחי? השעה מאוחרת!” נִמוס, נמוס תפס אותן, והשעמום?
– ואצלי אין אתה משתעמם? במה אני משמחת כל כך? – שאלה פינקל בהתעוררות מועטה.
– כך. התמונות על גבי הקיר, כסא בד זה, דא, הא, מדברים אנו על שורץ…
– כנראה, הגברת שורץ מוצאת חן בעיניו. – העירה פינקל באירוניה דקה מאד.
– מה שייך חן? אין בה מה שיש בי: שעמום זה! וזה לבד די. עליזות, צעירות. התפעלות-ילדה, כאילו באה היום מחוץ לארץ.
פינקל בלעה גרגירים אלה בשתיקה והשקיעה עצמה בעבודה, שהיתה עסוקה בה קודם לכן – עבודת הכנה לשעור של מחר. היא ישבה לפני ספר משחקים גרמני, ועל שולחנה היו צבורות פסות ניר דקות, וקרטונים גזורים וגזוזים בתכניות שונות, מספרים שני מינים, גדולות, וקטנות שהן מעוגלות בקצותן, סרגלים רבועים ושטוחים, ועוד. בספר עִיְנָה ובידיה קמטה פסת ניר דקה ישר ולצדדין, באמצע ובחצאין ובקצוות. צריכה היתה לעשות ארנק של ניר על פי אפני ההוראה הרשומים בספר. לפי הכתוב מחויב הארנק להיות בעל שני כיסים ומִכסים על גביהם, והארנק אינו יוצא מתוקן. כמדומה, שהיא עושה הכל ככתוב. כתוב “קַמֵט בפנים” – קמטה בפנים, “לחוּץ” – לחוץ, ומשום מה יש רק כיס אחד במקום שנים?
– אפשר טעה הספר – אמר זרחי, אחרי שהסתכל בפינקל ובעבודתה ולא יכול לראות עוד בצערה.
אבל פינקל ידעה היטב, שהספר לא טעה, וסבת התבלבלותה מונחת במקום אחר.
היא לקחה פסה אחרת והתחילה עבודתה מראש, וזרחי הביט אל התקרה אשר כנגדו. תקרה זו הוא מכיר עוד קודם שהכיר את פינקל. חברו כתב לו מחוץ לארץ לקבל פני פינקל ולעשות בשבילה “כל אשר יהיה לאל ידו”, והוא הלך ושכר לה דירה זו, ואחר כך הלך ופגשה על החוף. נמצא – שהתקרה קודמת. כשהוא יושב ומעיין בה ורואה את רטיבותה, הרי הוא יודע את התקרה וכל כחה. משער הוא כמה זמן עבר כבר על תקרה זו למיום העשותה, איך היא מונחת ומה יחסה הישר אל הקירות אשר היא נשענת עליהם ואל הגג אשר למעלה הימנה, ועד כמה היא מקבלת השפעה מן החוץ, מן הגשם או מן השמש, דבר אחרון זה מספרים לו הרבה הכתמים שבתקרה זו– – – ופינקל גם היא, בעצמו של דבר, “דמיא לו לכשורא”… בקמטיה וברטיבות שבעיניה (אמנם עדיין חיות הן) אפשר לדעת בקֵרוב ימיה ותלאותיה. בקמטים, אחרי עיון, אפשר להכיר, אם הם באו מחמת חקירה ומחשבה, ואם מחמת שאיפות שנבלו, ואם מחמת רוגז וכעס כבושים, שאינם יוצאים לשום פֹּעַל. ומה יחסיה אל הספר ואל החיים? לה יש תביעות מהחיים, אבל לו – התביעות למה? התקרה, פינקל, שורץ – יחס אחד לו לשלשתן… אך יחס שורץ אליו – זהו ענין אחר. אולם אצל פינקל בכלל אין יחס חם למה שהוא, נאמר – אפילו לגברים. אוֹ הוֹ! הוא יודע אותה!
– הארנק לא נגמר – אמרה פתאום פינקל, ובעיניה היתה רטיבות של לֵאות.
– המח אינו עובד בסדר ובמתינות הדרושה אחרי יום קשה – העיר הוא.
אולם פינקל רצתה להוכיח דוקא, שהיא אינה עיפה כלל. ראשית, “לא היה היום כמעט גן”, כי לא באו כל הילדים מחמת הגשם, ושנית, אין הגן בכלל מיגע אותה. אדרבה, הוא נופח בה נשמת חיים… ואלמלא התינוקות לא היה העולם כדאי להתקיים.
– אלה הם דברי שורץ – העיר זרחי סתם בהביטו אל התקרה.
– למה דוקא שורץ? אלה הם דברי פרֶבל – החזירה פינקל בעקיצה חדה.
נברא שוב מצב בלתי נעים. עברה שעה מרובה של שתיקה. ואחר קם זרחי והביט אל כסאו שישב עליו, הסתכל היטב באותו בד שהומך והעמיק מחמת ישיבתו, ופנה בשאלה רצינית לפינקל:
– תאמר לי הגברת, מפני מה כסא בד זה נסמך תמיד על שלבו התחתון ולא על אלה שלמעלה הימנו?…
וכשראה שאין פינקל שמה לב לשאלתו, עמד וספר בקול את השלבים: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה. הרי חמשה!
צלילי קולו נשארו תלויים באויר החדר. אוזן לא קלטה אותם, והלכו ונתקעו במעלה התקרה.
אז חזר זרחי על אותם המספרים: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, והביט חודר אל עיני פינקל.
לבה של פינקל הורך במקצת, אבל לא חפצה להוכיח זה גלוי. וזרחי הרגיש בזה ונגש אל החלון והעיר כלאחר יד:
– האויר הוטב במקצת. השמים נתבהרו. בשחק נוצצים כוכבים. גלי הים…
– הומים, הומים ברעש כדאתמול – רטנה פינקל – מנוחה אין מהם.
ומיד התחרטה על המלים האחרונות. וכדי להוכיח אומץ רוח הציעה פתאום לזרחי לצאת אתה אל שפת הים.
– הן הגשם חדל כבר לגמרי!
עלטה עטפה אז את כל הסמטא. שלוליות מים עמדו בין בתים. כלבי הרחוב הצטמצמו במאורותיהם ונרדמו. אי אפשר היה לקוות לפגוש חי בדרך. ניצוצות אור של בתים רחוקים אבדו בחשכה, ורק פנס אחד עמד לא רחוק, יחידי, עזוב כיתום, בקרנה של הסימטא. הבהב לא בטח, וצעיף קדרות דקה אפפהו.
הם הלכו שלובי זרוע במהירות, ובמרחק שלשים צעדים מן הים מצאו סלע גבוה ועלו עליו.
מראה הים היה עוד עזיז ונורא. הגלים התרוממו בקצף, כאילו זרק אותם השמימה כח ענק טמיר הנמצא בנבכי המים. כל הים היה מרקחה, תבלול דלוח. גלים בלעו גלים וגלים פלטו גלים. עכורים וצחורים היו ודומים לשכבות הרים תלולים, גבוהים מעל גבוהים, המתפוררים ונופלים באדיר. וכל זה סחף ונסחף בערבוביה וברעש אל החוף, כאילו היתה שאיפה מתוך הכרה מפעפעת בים ומעוררתו לקרב, לכבוש עולמות רחבים אשר מעבר לגדותיו. רעד כוכבים מועטים ברום שמים ורעד אור של ספינה אחת שנעה ונדה במרחק האופק, כנוע עריסה של ילד, והדממה האדירה שגדרה סביב סביב את שאון הים וגברה עליו בשלוה של תקיף – לכל זה היה מראה הוד טמיר ואיום.
פתאום, מבלי שהרגישו בזה, עלה נחשול ושטף את הסלע שעמדו עליו. צעקה איומה התפרצה מפי פינקל בחשכה. זרחי אחז בה בחזקה ושניהם נשענו בידיהם אל כותל של גדר שעמד בקרבתם, ואך נעליהם ובגדיהם מלאו מים. הם ירדו מעל הסלע חרדים, וחזרו מיד אל הבית. זרחי חשש שמא יתקרר ולא ידע לשית עצות במכנסיו. פינקל כאילו דאגה לו ולבה הכה גלים. יודעת היא פינקל, שיש מקרים שהנחשול סוחף אחריו אנשים מאצל החוף. מה היו אומרים, אפוא, אלמלי נסחפו שניהם אל הים?
התעורר בה רגש של אדיבות הבא לאדם אחרי שנִצל מסכנה, ובפנים אורים מאד שאלה את זרחי שאלה זו.
ודומה היה לזרחי, שמעולם לא הביטה בו פינקל ברוך אשר כזה. יחס זה עורר אותו, ואמר:
– מה היו אומרים? אנשי ארץ ישראל היו אומרים כי אהבנו זה את זו עד מות, ועד בכלל… ויהי הנשף – ליל סער ודממה, ונשם פנינו אל הים למצוא בו קבר משותף.
– נו – אמרה פינקל נעלבת מהטון שבדבריו – כך היו אומרים אלה שאינם יודעים אותי, ושאינם מכירים את יחסינו. אני, לפחות, גם על דעתי לא עולה לאהוב אותך. איני יודעת מה. אתה בא אלי, אתה הולך. יש שבואך נעים לי (לא אוכל לכחד דבר זה), ויש לא כל כך. אבל לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש. אבל בוא וראה, כמה גדול כח המקרה! נחשול זה שעלה להציפנו היה מביא כל העולם לידי טעות.
– כל העולם לאו דוקא – אמר זרחי – יש מי שיודע שאין שום אהבה בינינו.
– כן, בודאי יש – אמרה פינקל ופניה נתכרכמו – מי כמונו יודעים.
– אבל אנו הרי היינו טבועים ומתים. בכל אופן, גברתי – פנה זרחי והביט ישר אל עיני פינקל – את אינך יכולה לאהוב אותי? גם אין הדבר עולה על דעתך?
– לא! – אמרה פינקל וצחקה, בהבינה שאין זרחי שואל שאלה זו ברצינות.
– לא – לא! – אמר זרחי בצאתו.
– אך רגע השתער הגל, ושוב תוקף השממון הנודף מכל, מכל, - הרהר זרחי בדרך.
_________
לאחר שני חדשים עמדה הגברת פינקל באולם המשחקים שבגן, וכל הגננות הכירו בה שהיא פזורת נפש היום ביותר, וצריך להזהר מפניה עד כמה שאפשר, לבלי הרעימנה. הילדים היו רחוצים, סרוקים ועליזים. בחוץ היה השְבַט הארצישראלי: תחילת פריחה חדשה, רעננות רכה וצעירה. בכל אשר אתה פונה ריח אביב בוקע ועולה חמדת שמש וירק דשא, זמירים ראשונים בין עפאים. דלתות הגן פתוחות לכל עבר, וריח העדן מנשב בכל החדרים, והילדים הנקיים והעליזים ככרובים מתהלכים בהם… עדיין לא היתה ברכת השחר. הילדים צוחקים והוללים, מתגוללים זה על זה, מחליפים כובעיהם, מתהלכים שלובים, וקוראים “אחת, שתים” בהעמדת רגל ימנית לפנים. ילדה אחת מראה לחברותיה עניבה חדשה ששלבה לה אמה היום בשערותיה, וילד בן ארבע, לבוש חולצה של מַלָח, תכלת ולבן, עולה על מפתן וקורא לצפור המנתרת באילן: קו, קו! קו, קו!… איפה הגברת שורץ? “לא יש” הגברת שורץ? – נשמעים לפרקים קולות ילדים שונים.
ללב פינקל חדר כמה פעמים קול שאלות אלה.
אך לאחר שהגיע זמן של “שחרית” שאלה גם היא את הגננות: היכן שורץ? הלא צריך לברך “אלי, אלי!”
איננו יודעות – ענו הגננות שהתאספו בשקט סביב המנהלת.
– אפשר נתיגעה מהטיול של אתמול, מטיול ט"ו בשבט, שערכו תלמידי כל בתי הספר, – אמרה אחת.
– אני – העירה גננת אחרת – השתתפתי אתמול בטיול ל“מקוה ישראל”. היה כל כך יפה! כל כך נחמד! מענין! – והתיזה הרבה את הנון האחרונה.
– נו, ושורץ?
– שורץ לא היתה כלל שם, היא נסעה, כמדומני, עוד שלשום, לאחר סגירת הגן, למושבה אחת, ואמרה, שתשוב היום לבקר.
– כך נוסעין ואין שואלין ואין משגיחין על הילדים – רטנה פינקל.
פתאום נכנסה שורץ צוהלת, ושניה הלבנות הצוחקות הולכות לפניה.
– תברכוני נא במזל טוב! – קראה לכל החבורה – אני נהייתי לכלה.
– כלה! מז“ט! מז”ט! – תמהו וקראו כל הגננות בקול רם, ובשמחה.
לבה של פינקל הָלַם, אך גם פניה לבשו שמחות.
– מ-ז-ל ט-ו-ב – אמרה בטון מתון – עם מי?
– עם זרחי! – ענתה שורץ קצרות.
– זרחי? – נזרקה תמיהה מפי אחדות, ועיניהן ננעצו בלי משים במנהלת.
– כך? עם זרחי? – חזרה ושאלה פינקל הברה-הברה, והתאמצה לבל ירָאה בה כל אות מבוכה – ידעתי, שכך יהיה.
ומיד נודעה החדשה גם בין כל ילדי הגן.
שורץ התנפלה על הילדות היותר חביבות עליה והרימה אותן ממעל לראשה, והורידה אותן עד בין רגליה, ושוב הרימתן ונענעתן לצדדין באויר, ואחר נשקה להן נשיקות מאליפות.
– הגברת שורץ כלה… כלה טובה… היא גדולה… גדולדולה… פטפטו הפעוטות כל אותו היום.
וילד קטן, תימני אחד, מסורק יפה פאותיו הארוכות המסולסלות השחורות, רץ אחרי חבורה של ילדים וילדות בעברם מהאולם אל ה“כתה”, וקרא:
– כלה, כלה, הגברת פינקל כלה…
אז תקנו לו הילדות בהעוית פנים תמימים בתרעומת את שגיאתו:
– טפש! הגברת פינקל לא כלה… הגברת שורץ!
____
בערב שכבה פינקל על ספתה הצרה והנמוכה למול הכוננית הסגורה זכוכית כהה, המלאה ספרים גרמנים ועברים כרוכים יפה, וחשבה נוגות. מלה אוילית ורכה נזרקת מפי ילדים תמימים, וגם היא חץ פולח. עכשיו, כמדומה, שהכל נגמר. העוף האחרון התעופף. עזובה ושממה מלא העולם. מצחיק הוא הטבע של ראשית האביב לפרח שקמילה זרקה בו. לוח הלב חלק. וקמט עגול מתפשט והולך על הצואר. אך בעצם הדבר הן לא נשתנה כלום – משתרבב חוט מחשבותיה – הן היא בשעה שהחליטה ללכת לארץ ישראל ידעה כי לא תנשא שוב לעולם. המושג המוטעה שהיה לה מקודם על הארץ ה“חרבה ושוממה” והאידיאל שמלא את לבה להקדיש עצמה לעבודת העם ועתידו הם שהביאו אותה לידי החלטה זו. והיא רבות חשבה אז עד שהחליטה לעשות הצעד הזה. רבת נלחמה בנפשה. הן גם אחרי כל “התחלות” האהבה ונסיונות ההתקרבות הנפשית שהיו לה בחוץ לארץ יכלה עוד להשאר בבית אמה ולהנשא. רבים, רבים בעיר המולדת היו חושבים אותה לאושר להם. זה לא היה אמנם לאושר לה, אבל גם בכל אלה שבחוץ לארץ לא מצאה אושר. אלמלא כך הרי היו מסודרים חייה זה כבר. ד“ר א.ב.ג., כל מניעי גלגל התחיה עתה בארץ ישראל, בהיותם אתה בחוץ לארץ נשבעו לה אהבתם כמה פעמים, והיא, שלא יכלה סלוח את קלות דעתם, את הפרַזה ואת הפרוזה שלהם, דחתה אותם אחד, אחד. אבל בשביל מי דחתה אותם? ה”מי" הזה היה תמיד אבסטרקטי. הוא לא נמצא לה. הוא איננו מצטייר בשלמותו גם במחה. היא דחתה, והיא נדחתה. והשלמות והגֵאות, שהיא כאילו חפשה אותן, עזבו אותה לגמרי, לגמרי. עתה כשנתחלף “שממון ברן” בשממון ארץ-ישראלי, כשהכל מסביב כל כך פעוט, ולפעמים גם זעום, כשהיא רואה שכל אחד דואג פה רק לעצמו, לעצמו; פה, במקום הירידה האידיאלית והסביבה של פרוטות מבריקות, התעורר גם בה חפץ מוזר לרדת. עכשיו נוקב לבבה כל מכתב של אמה הבוכה מרה על גלמודות בתה ב“ארץ נכריה”. שום עליה שלה בחיים הצבוריים אינה משמחה, ועל כל פעולה ובשורה טובה שהיא מודיעה לאמה מארץ ישראל, עונה לה היא תמיד מלים קצרות חודרות אלו: “בתי, הכל טוב ונעים אצלכם, אבל אני, אמא שלך, שגדלתיך וטפחתיך ומתפארת בך, לא אוכל לשמוח כל זמן שלא תודיעיני כי מצאת מנוח לך”… וכמה נורא הדבר. הנה היא מרגישה כי טוב היה לה באמת לדאוג לעצמה. עכשיו הבהב לה האור הקלוש “זרחי”. היא אמנם לא נתקרבה גם לאור זה. היא שחקה בו והתעללה. והוא ערב ערב טייל אתה, ועל פני הגן היה עובר - - וטס… באזניה צלצלו פתאום מלים במנגינתן:
– היכן, היכן נעורי? הכוכבים רמו אותי – עתה אין לי כלום בעולם - - -
– איזו אסוציאציה!
אחרי לילה של אי-שנה ומחשבות מעַנות ומציקות קמה פינקל למחר לבושה רוח אחרת. היא התלבשה בזריזות והרגישה בה אומץ נפשי מיוחד. לתוך מחה נזדרק רעיון כמו מן החוץ ונדבק בו: “שִיבה אל האידיאל”! היא הרגישה בוז לעצמה על כל מחשבותיה והנהגתה ביחוד בימים האחרונים. כל יחסה לזרחי וכל מחשבותיה עליו וכל ליל אמש היו בעיניה לסִיוּט מבהיל אחד, שבא לה בתוקף העצבים. נשואין – היא נואשת מהם! זהו סוף סוף ענינם של בינונים, של אנשים מוגבלים. נשואין יוצרים רק ד' אמות. מעוף אידיאלי זר להם. זרחי (היא כמעט לא יכלה להעלות את שמו במחשבתה), כלום ראוי הוא לעורר בה אינסטינקט פרא של קנאה? היא מחויבת להבליג על הכל ולהזדכך. בוז לכל שפלות! הרי זה נורא! נורא! – המו נימי לבבה ברעדה – איך התיחסתי אל הגננות, אל שורץ, איך רבתה העזובה ב“גן”, בחנוך הלאומי, העברי. לשם מה באתי הנה? - -
ואותו היום לא הכירו הגננות את מנהלתן.
בזריזות וחיים סדרה את הילדים, שחקה אתם וצחקה עמהם. מיני משחקים חדשים, עליזים וחביבים, המציאה. על הנקיון פקחה וצותה לנקות את נאד המים והספלים. עם כל הגננות, ביחוד עם שורץ, התנהגה בחביבות מרובה, לכולן היטיבה פנים. נזדמן ובא ראש הועד של הגן, וגם אתו דברה בנמוס הראוי ובהכרת ערך. רוח חדשה של עדנה ורעננות נתפשט בכל הגן. שורץ יפתה היום והיתה מלאה חן וצחוק שבעתים, ועל כל הגננות לא היתה קשה כל מצוה ופקודה שיצאו היום מפי המנהלת, הגברת פינקל.
בהגמר שעות הלמוד והעבודה נפגשו כל הגננות פנים בפנים בצאתן כל אחת מחדרה, וכולן היו מרוצות מעבודת היום.
– אף פעם לא עלה לי שעור הבניה כמו היום. כל הילדים עשו את הבית ואת הגדר, גם את השער. אפילו בנחשלים ראיתי שנוי רב לטובה – ספרה אחת.
– ואצלי ישבו הילדים במין שקט מיוחד בשעת הספור על ה“גפרורים”. משמעת אידיאלית ממש! – התפעלה שנית.
– ואותי שאלה ימימה’לי שאלה כזו: "אם ה' כל כך גדול, כמו הארץ, איך הלך בגן לטייל?… – ספרה שורץ.
– באמת? כך שאלה? – השתוממה המנהלת מרוצה מאד – שמעי, שורץ, “מה יש לנו היום”? יום חמישי! בשבת תבואי אלי עם זרחי. אני מזמינה אתכם.
הזין והנון של “מזמינה” הודגשו דגישה חזקה. ההזמנה היתה מקרב לב.
– בעונג רב, גברתי! – ענתה שורץ בנעימות יהירית קצת על ההזמנה.
_____
בשבת בצהרים ישבו זרחי ושורץ בחדרה של פינקל. לכתחילה, כשנכנס זרחי וראה את ה“כסא שלו”, כסא הבד, כשהוא עומד בפנתו נסמך על שלבו התחתון, פעפעה חמימות בלבבו. בלי כונה כמעט נמשכו רגליו אליו. אבל פינקל הקדימה את הדבר והגישה לו בחבה גלויה כסא בראש שלחנה, “כסא לחתן”; על ידו ישבה שורץ, שהיתה מעט רצינית היום, לא לפי הרגלה. פינקל ערכה על השלחן הקטן, המכוסה מפה משובצת כחלחלים, תה, מיני ממתקים, וביחוד תפסו מקום אגוזים ושקדים.
השיחה – איש לא ידע משום מה – לא התחברה ביותר. פינקל, כמדומה, לא היתה אשמה בזה. היא היתה זריזה, ערה ומעוררת, צעירה יותר. שמלתה החלקה, הצרה, היתה מהודקת ומוטעמה – והבהיקה.
זרחי דבר קטועי מלין. הוא הרגיש, כי לב פינקל שומֶה יותר לשורץ. הוא פצח אגוזים בהתמדה רבה וחלק גרעיניהם לארוסתו. זו היתה מרימה עיניה ומבטת בערמומיות של אושר נעלם. חיוך רך וכבוש היה עובר לפעמים על פתחי פיה, ובעפעפיה כאילו בחנה לפרקים את אשר מסביבה. זו הפעם הראשונה שהיא בחדר המנהלת.
ופינקל, בעצם התאמצותה לשמח ולבדר אורחיה, הרגישה כי ה“חוט” תלוי כנגדה ואינה יכולה לתפסו. היא נגשה אל כוננית הספרים ורצתה להוציא את “גיתה”. היא תקרא שיר בהטעמה הראויה. ונזכרה, כי שורץ אינה נזקקת לגרמנית. הנה הסירה מעל הקיר תמונה אחת של רובנס: תמונת אשה צעירה בעלת חמשה שדים, שנים בימין, שנים בשמאל ואחד באמצע, והיא מבארת לאורחים, כי בתמונה זו התכון רובנס לסַמֵל אלילה, את אלילת השפע. והיא מרגישה, כי שורץ מתאדמת.
– ותמונה זו? – שואלת שורץ כדי להחלץ ממבוכתה.
– זו, הנערה המוסבה אל הקיר, הלבושה רק כותנתה לעורה, סמל המלנכוליה היא. לא עלינו שורץ! – מסיימת פינקל בצחוק.
לסוף קמו האורחים. כוסות התה לא נשתו לגמרי. אגוזים ושקדים פוצחו רבים מאד.
פינקל מזדרזת ומביעה תמהונה על המהירות.
– הנה, הסתכלי נא – היא פונה אל שורץ ומושכתה בידה למול החלון – בחלוני זה נראה ה“גן” שלנו. הנה הבית, והנה הגן היפה… כאן, בין גזעי האילנות, משחקים כל השבוע הפעוטות שלנו. בחלון הזה רואה אני תמיד את העתיד שלנו.
שורץ עומדת ומסתכלת בחלון שעה מרובה. בעיניה, כאילו היא רואה את עגול הילדים הרוקד שם על הדשא. זרחי עומד נשען עליה כמעט וידו על כתפה.
ופתאום נעקרת פינקל ממקומה ואומרת בקול שנצטרד:
– שלשה חלונות לי בחדר. אתם רואים? הנה בחלון השני הזה נראים לי בתי התימנים העניים, כל רפש השכונה “משכן שלום”, החנויות, הערבים, הדלות והדחקות היהודית – זהו חלון ההוה. וכאן – הפנתה פינקל ראשה לצד השלישי – כאן חלון העבר. פה נראים שרידי עתיקות העיר, זכרונות מבצרים קדומים שלנו. הנה מגדל שבור ראש. הנה ההר ההיסטורי. והנה בית קברות עתיק יומין. והנה אילנות זקנים מרובי שרשים. השרשים כבר נתפקקו ועלו מתוך קרקע אחיזתם.
פינקל עמדה כך לפני חלון זה ודברה. ופתאום הרגישה, כי היא עומדת לבדה מוסבה אל חלון העבר, ושורץ וזרחי עומדים כלפי חלון העתיד. הוא נשען עליה כמעט וידו על כתפה.
____
וכשיצאו שורץ וזרחי, זרקה פינקל עוד את מבטה על קליפות האגוזים והשקדים הרבות המוטלות פתוחות והפוכות על גבי מפת השולחן.
היא בקשה לגשת לנקות את המפה, אך הרגישה שהקליפות תשרוטנה בבשר אצבעותיה. זוהי עבודה בלתי נעימה לה תמיד.
אז הטילה את עצמה אפרקדנית על הספה הרכה הנמוכה, ובחשכת בין השמשות, שהתחילה שופעת אל החדר מ“חלון העתיד” נראו נוצצות שתי הדמעות הגדולות, שעמדו עוד קודם בעיניה. רגע עמדו בין הריסים, רעדו – ואחר כך נשרו על הלחיים, והגיעו באלכסון עד הקמט שעל הצואר. אחרי רגעים מועטים נשמעה בחדר גניחה קטועה, מתפרצת, שאי אפשר היה לכבשה עוד בלב.
בני החבורה הגדולה שבו מהטיול הגדול. עיפים וכושלים התנהלו כולם. כשיצאו לטיול היו רק שנים שלשה נחשלים, אשר הרגישו, כי הטיול הזה אינו לפי כחם הגופני, וגם ידעו היטב כי אין עינם הרוחנית או הרצון להכיר את מסתרי הארץ גדולים אצלם כל כך. ואולם גם בזה וגם בזה בושו להודות המועטים. דבר הטיול החלט ברוב דעות, “ואל תפרוש מן הצבור” כתוב בתוך לבו של אדם. הלכו. חמשה ימים וחצי שהו במדבר, והמים אזלו מכליהם, להט השמש היה עז, והחול היה עמוק, וסבוב ההר הגדול היה קשה גם לתקיפים שבחבורה. כולם הלכו והזיעו ונאנחו. כדאי להוסיף, שכמעט במשך כל ימי הטיול לא יצאה שירה מגרון המטיילים. ההליכה היתה כדבר של חובה, כמו על צָו, אלא שאיש לא ידע, כמובן, מי הטיל חובה זו. ביחוד עוררה צער השעה, שכל בני החבורה, ואף נפתלי, הראש והגבוה שבכולם, העפילו לעלות בהר זקוף אחד. כל הגבורים האלה נכפפה קומתם ונצטמקו ונתקטנו כחגבים, ורגליהם כרעו תחתיהם וכאילו יצאו לאחוריהם. וכך טפסו על גבי “כותל” עד ראשו שטופי יזע. אז שלטה ההכרה: “טיול שהותחל חיוב לגמרו”. והאומר מימרא זו היה אותו נפתלי, שהשיג ראשונה את ראש ההר. סבוב ההר קצר את הדרך – לפי השערת כולם – אולי עד כדי שליש, ואחר כך הוקלה במקצת ההליכה.
עתה, כששבו והיו עיפים ורצוצי גוף כולם, ומיד כשהכירו את הדרכים, הדרכים שהם סלולים וגלויים ומוליכים ברור למקום שהוא, נדמה היה להם, ששהו באותו מדבר “ארבעים שנה”; עתה, כשהתחיל ריח עשבים עולה לאף ובתים נראו פזורים במרחקי השטחים, וסוליות הנעלים, המאובקות קשה, דרכו בצמאון על רטיבות מים ששפכה ערביה על הדרך, בשאתה את כדה מאצל באר הנמצאת בואדי בקרבת מקום, וההכרה בגרה, כי הנה הם שבים אל העיר ואל הבית, עתה, כששכבו לנוח זמן מה תחת האשל הענֵף הזקן, העומד ערירי על יד הדרך, ושרק על פי פלא אין לאשל ה“נפלא” הזה או למקומו שום זכר היסטורי בארץ ישראל, עתה נהם נפתלי לאמר:
– טיול מענין, אבל חיבים להכיר, כי הוא קשה למאד.
– אין ספק, מענין, - העירו כל הנחשלים, פצועי הרגלים ואדומי החוטם וקלופי עור העורף.
נפתלי שם עינו במסכימים לו, ולמרות עיפותו המחלטת נצטחק בקרבו.
הוברר לו, שכל האימה של המדבר, וכל הכשלון והרעב והצמא וכבוי העינים כדאים הם לאנשים אולי בשביל אמירה קלה אחת:
– מענין.
ואולם –
כיון שמתקרבים אל העיר כדאי למהר, לראות פני חבר, ולאמר לו מיד:
– נו, נו, טיול!
הוא קם, והנחשלים שלא יכלו להניד אבריהם נזדרזו על ידי אחרים:
– “נעילה”! כחות חדשים! מן השארית שבשארית!
לאחר שעה היה מונח נפתלי כמשא כבד, פרקדן, לבוש בגדיו וצמוד נעליו, על הקרשים שלו.
שני הקרשים אשר סנטימטר וחצי הוא עביָם וסדק רחב ביניהם, אשר בו נכנס מקומט חלק חשוב ממעיל החורף של נפתלי ששמש לו מצע, דומים היו שרטטו רגע קל מחמת כובד המשא, ולסוף נשארו מונחים ובטוחים על שלש “תבות הנפט”. הסכן הסכינו. אלא שיחד עם היזע הקשה של הסנדלים נתבלטו רשמי העיפות העצומים על פניו של נפתלי. החזה הרחב נשם ארוכות, העינים הביטו בלי טעם, כעגילי זכוכית, ומסביב הפנים כמו חופף אד אדמומי לוהט.
כך אפשר היה להיות מוטל עד הבוקר, נְטול כל מחשבה ורצון.
אבל כיון שנתקרבו בין השמשות ובעל הבית, הדיָן, בעל הזקן הלבן והארוך ורחב הכתפים ומבליט הכרס, התחיל מתנענע אנה ואנה במסדרון הארוך, כמתכוין לעזוב את הבית פתוח, כדי ללכת להתפלל מנחה, והעדר בעלת הבית, הדיָנית הגבוהה והחזקה, נרגש מכבר, כי הלכה לספר עם השכנות על אחת הגזוזטראות שבשכונה, אז נבלט לעיני נפתלי המחזה הנחמד שמקבלת חצרו באותה שעה.
כיון שהדיין הולך והדיינית איננה ובטלו דין ודברים בבית ורב השקט במסדרון הארוך המכוסה זגוגיות רבות של צבעונין בתקרתו ובשני צדדי קירותיו, וכתמי השמש עושים להטיהם על גבי הכתלים, וקור נעים פורץ מכל קרן זוית. אז נראה שקט מצד מערב האגם המרופש אשר כולו אומר באשה, ומצד מזרח נרגשת הנעימות לשבת בגן הקטן המלבלב, אשר גם עצי תפוחי זהב אחדים נטע בו הערבי בעל הבית האמתי אשר בקומה העליונה.
אותו הערבי השחום מביט תמיד אליו בעיני לפידות, כאילו חשדו בדבר מה, שמא תאמר, כי הוא חושש לתפוחי הזהב, ואולם על אלה כבר הזהיר והזהיר לשכנים מראשית השנה: הוא עצמו יקריב אשכר, אשכול תפוחי זהב בכורים, ו“היַהוד”, בידוע לו, שלא ימרו את פיו ולא יהנו מהאסור. ליתר שמירה – הריהו עומד תמיד על הגזוזטרה, ועיניו משוטטות.
שמא תאמר: אשתו? ערביה זו, תפח רוחה. הריהי יורדת ועולה במדרגות תמיד כשהוא יושב בגן, ומתוך הרמת גלימתה השחורה העליונה נראית עד חציה שמלתה התחתונה הזכה, הורודה והצעקנית כל כך, כשפניה מכוסים. מנהג מוזר! הפנים מכוסים צעיפים שחורים והרגלים גלויות לעין…
אמנם כך מנהגה הוא רק, כשהוא, הערבי השחום, המביט תמיד בעיני לפידות, עומד על הגזוזטרה, או הויתו נמצאת בבית, ואולם כשהוא נוסע לשכם או לעכו, אז מופיעים פניה הצעירים, הרעננים והצחקניים… והעינים האפלוליות, הנראות כך מחמת הבטה תמידית שלהן בחשכה, מתנגשות עם קוי אור החמה, הנופלים בשעה זו גם על שפועי הבליטות של תפוחי הזהב. ופעם פגשה אותו בחוץ עטופת צעיף, ואמרה לו “שלום” עברי, וכשעמד, הרימה היא בחֵן את הצעיף לאטה, והוא הכיר אותה מיד בקמט הסנטר הורוד, החלק והצוחק, והיא מלמלה לו אז דבר מה. ואולם, מי יודע ערבית?… מי יכול לדעת מה שאמרה לו אז? כדאי היה אולי בשביל זה בלבד ללמוד ערבית. בנות ערב כל כך גמישות, כל כך מחוננות ומזוינות ב“נָשִיות”, וחומן כל כך טבעי ובריא - - - -
במסדרון הארוך השוקט נשמעו צעדים קלים טופפים. מה? הום!
מעל רצפת המסדרון נשמעים תמיד צעדי הדיין הזקן הנמוך והרחב, כשהוא צועד במגפיו הרחבים והכבדים, צעדי הדינית, האשה הגבוהה והכבדה, שהם צעדי און של תקיפה בבית, העושה הכל כרצונה, וצעדיו הוא הבריאים והמוקשים, כ“של גוי”, כמו שאומר הדין.
הטופפת שם עתה תרנגולת? או שמא בת אוז הביאה הדיינית הזוללה?
הרחיב נפתלי את שולי חוטמו והתנחר קמעא. באמת התנחר. נשמע שעול קל ונעילת דלת בחשאי, באופן מסתורי, - ואולם אז קהה כבר חוד ההקשבה של נפתלי, ועיניו נתעצמו קשה, וראשו נטה הצדה.
______
למחר, בעשר שעות בבוקר, פקח נפתלי עיניו במחשבה על אודות “רגלי התרנגולת”. ואז נכנסה דרך דלת חדרו הפתוחה הדינית הגבוהה בלוית השכנה החדשה, שהיתה דקה וצנומה, ששכרה לה את החדר בעבר המסדרון כנגד חדרו. הוא שכב כדאתמול, ושתי הנשים לגלגו עליו:
– אמש “נתהפך” כל הבית, נסתדר גט חדש לזוג הצעיר. האשה הצעירה תבעה את הכתובה בקול בוכים וקרובי הבעל עמדו על דעתם, והיו קולות עד לשמים, - ו“נפתלי” שכב ישן. לא היה איכפת לך כלל, כנראה, מה שתתוסף בעולם גרושה צעירה חדשה, - כך דברה הדיינית בקול של גבר, והשכנה הצעירה לִותה את דבריה בצחוק עצבני.
ונפתלי שוכב ושומע רוב הפטפוטים והפרטים מחיי הזוג הצעיר ומכל אשר נפל “בינו ובינה”. ובאמצע הדבורים מציגה הנואמת לפניו את השכנה החדשה “שהשתוקקה לראותו” כל הימים שהיה הוא במדבר:
– הרי לך גם שכנה טובה! בשביל כל דבר אני צריכה לדאוג לו. שמא הגיע הזמן שתשתה כוס חלב? או אולי יש לך חום? משוגעים! אבותינו הלכו במדבר, כי “לא נחם אלהים” אלא בדרך זו, והללו הולכים המדברה ברצונם הטוב, ולא עוד אלא שמקבלים גם קדחת. שנוי אויר כזה! בודאי תקדח, היֵה בטוח!
והיא נגשת וממשמשת בראשו:
– מה תאמרי, גברת זק, יש לו חום? הרי אני, מה אני יודעת? אל שונאי, רבש"ע, ידיעותי. בנותי הן לא פה הן כולן, ואני – כמו שאומרים – זקנתי מקדוח. אבל את, היית באוניברסיטה, את אומרת.
וגברת זק אומרת, שהיא היתה באוניברסיטה אחרת, ללמוד “מחלת הפילוסופיה”. והיא צוחקת. ונגשת ואוחזה בידה הרכה והקרה את ידו החזקה והחמימה ושומעת לקול הדופק כמומחה. ומביטה לתוך עיניו, ואומרת:
– אין כלום. הנה הוא מזיע. וחסל!
– אם כן, מה אתך? – טוענת הדיינית – אִלֵם! שוכב כפריץ ושתי נשים משמשות אותו. תיכף תהיה כוס חלב. החלבן אֵחר היום. גם אישי לא אכל עוד. אישי! על שונאי, על אוררי, רבש"ע! – ויוצאת.
הרגיש נפתלי צורך לדבר דבר מה. אולי יבקש את הגברת זק לשבת, ואולם הנה היא עצמה לוקחת כסא ויושבת על ידו, ורואה הוא אותה בשבתה, שרגליה הדקות קצרות כל כך, עד שאינן מגיעות לרצפה. מתבישת היא במקצת על סקורו זה והיא מרימה רגליה ומשעינה אותן על קרשיו. מביט הוא הצדה, אל עבר הכותל. כי הן הכל כבר ברור לו: “יפת תואר” זו היתה בודאי אכּסטרנית, ונדחקה ונכנסה למחלקה שמינית באיזו עיר פרובינציאלית בדרום רוסיה, ואחר כך היתה “מודרנית”, ונתנה שעורי התפתחות בקבוצת “צעירי ציון”, ותעתה יום ותעתה לילה, עד שהגיעה לגנף, ואולי פשוט – לבּרן, ורעבה ושמעה בודאי שעורים באוניברסיטה בסוציולוגיה, פילוסופיה, פילולוגיה, יוריספרודנץ (הלא היא מרבה כל כך לדבר…) וגם באמנות. יש לה בודאי שייכות לאמנות. וכמובן שהיתה חברה לחברה סטודנטית, ששמה כמובן מאליו “קדימה”. והתוכחה עם נמושות של ה“בונד”, ובודאי נוצחה. הללו לגלגו, כדרכם, על חוסר קרקע – והיא עמדה ונסעה לארץ ישראל. הרי, שהרגלים נשענות על קרשיו שלו באחיזה של ממש, כאילו מצאה כאן קרקע. ומכאן כל פשטות היחס… הום. ואולם למה “תרבה תדבר גבוהה”? ולמה היא פותחת פיה באופן לא יפה כל כך? העצבנות הנָשית.
– הום! – נוהם הוא שוב.
והיא: אני התוכחתי עם “מכּס השחור” ושמעתי אחת עשרה הרצאות של “עמוד עולם” על יהוה (היא מונה על אצבעותיה הרועדות) ועל דנטי… ועל פולוס והשפעתו ועל מחמד ועל הגל ועל הרומניטיזמוס של חצי המאה הי"ט ועל מרכּס ועל אנגלס ועל האמנות ועל הסוציולוגיה שבאמנות ועל “ישראל הצעיר”… אתה שמעת בודאי על המפלגה החדשה הזו?
– הום! – נוהם הוא בשלישית, ופניו מתעותים.
והיא כנגד עוות פניו פוערת פיה באופן מכוער יותר, כ“מודבקת” ממנו, ופניה מתעותים באופן מבהיל. עד שזה הכיעור מושך עליו עיני נפתלי לראות בזרוּת. צריך להכיר כיעור כזה.
היא עושה בידיה מול פניו ומדברת בעצבנות ומבליעה מלין מלין, וקצף פיה נזרק:
– אני שמעתי על אודותיך. נפתלי שמך, אומרים עליך, שאתה איש מענין. מורה, פועל. ואני, הן גם אני באתי בשביל זה. שם באוניברסיטות לא כלום, לא כלום, ממש לא כלום. חסרו לי החיים. ואני תמיד שאפתי לחיים. קרקע, מרחקים, מזרח, שמש. (היא מוציאה קול צפצוף משונה: ש-מ-ש…) ובתוך כך נתקלקלו עצבי באופן נורא. כיצד לומר? אני מזדעזעת מכל ניד. הנה הזזת רגל ואני התנודדתי. נסיתי ללמוד חכמת הרפואה חצי סימסטר, אבל לא יכולתי להביט בפני מת. פעם התעלפתי בין כתלי האוניברסיטה. ואבי הוא רב בעיר קטנה ברוסיה, ובילדותי למדתי עברית, ובאתי לכאן להיות מורה. פה, בתי הספר - - - אני, כשם שאתה רואה אותי, לא הייתי מורה מעודי, ועצבי הם - - -
וכאן מתנער פתאום נפתלי מעל קרשיו וקם במלוא קומתו באמצע החדר ופושט מעילו מעליו ואומר:
– הגברת זק רואה כי אני כולי מכוסה יזע, ועלי להחליף כתונת. ותצא נא מכאן. בבקשה, שתצא!
ואת זה נהם בקול עז ומפגיע והתחיל מיניה וביה לשלשל את כתנתו מעל לראשו.
_____
לכאורה, כאן היא השלוה האמתית. אותו דבר הנוקב את הלב עד תכליתו כאילו הולך וניטל. אתה מרגיש, שאין אתה שוכב באורוה של סוסים וזבל לא ישופך ראש.
אתה מרגיש, שאין אתה נמצא בחוה המסוגרת על שערי הברזל שלה בשמונה שעות בערב, ולבבך יפָתח אז על כרחך לכל מיני פחדים וחששות והאוזן נטויה לשמוע כל רשרוש מבין הקמה. אף אין אתה עומד תחת שרב השמש על גבי ערמת הכרי וזורה במזרה גרעינים ואבק ואתה תוהה ומתעכב רגע, כמחכה לרוח הקליל אשר יקרה, וכל ריסי עיניך אחוזי מוץ הם; אתה חש, שהד קולות של חלופי יריות מרתיחים, אותו ההד התועה באויר ימים אחדים אחרי כל התנגשות עם ערביאים והלב מרקד קליל כנגדו, הנה הוא נבלע ונתקע רחוק רחוק ממך ומסביבתך אל אחורי אחד ההרים שבגליל. כיון שעברת מן הגליל ליהודה, הרי כאילו חלפו הרתת וגם הגילה הסתומה שבאותה רעדה, ונצנפו אותם השמים החדשים ונטמרו סודותם בחובם, והאופק השטוח והבהיר, אותו האופק היהודאי, מתוח מגולה ממעל לראשך, ואתה, בן-אדם, נעשה לאחד האנשים הפשוטים, התמימים והבהירים, המתהלכים עלי אדמות, ורוח קדשך לקוח ממך. שמה עזוב יוסף בודד בקברו, המתרומם על שפועי ההר, ודממה כבדה מסביב עוטתהו. תחת אותו הגל התחוח נובע גל דמים, רותחים, רעננים, ומראה פניו הקפואים נשקף אליך מתוך העפר, וכל הדממה שמסביב היא כבדה ומלאה ריח שרף של עופרת, והשמים דובבים ורועדים, והכל כמו נתון על סדן של יצירה, וכאן – כאן המיה של “חיים”, בני אדם תוססים והולכים בחפזה, והלב כל כך ריקן, והפיות כל כך מרבים להג, והשמים כל כך מרוצים ושוקטים ואתה מתהלך בשעת עבודתך כאילו אינך עובד.
הרי זה המסדרון הגדול הארוך, בשעת בין השמשות המתמלא צללים מרגע לרגע. כאן עומד גם שלחן האכילה לדיין ולדיינית, ועליו פרושה מפה לבנה, שיש עליה כתמי יין, כאן נמצא גם העמוד, שעליו מונחת תמיד הגמרא חולין והרבה דפים קמוטים בה. כאן באים גם לראות ולהתראות בעלי דין שונים עם הדיין. נדמה, שכל החיים מתהוים פה אך במסדרון. הכל.
שלוה זו, שאין בתוך תוכה כלום. מה רצתה הדיינית ממנו, שנסמכה אליו בכסאה. ישבה ושחה שיחות מני קדם. ודאי שהיו לה נעורים וימי עריגה. הן היא בת כפר היא, ואביה היה בעל אחוזה, ובעלה הקודם היה סוחר, ולנדוניתה הראשונה נתנו לה כלי כסף ומחרוזות מרגליות, שהוא, הדיין, גם עינו לא ראתה אותן עוד מעולם, ומי יודע את שוין האמתי. וכי היא כך, סתם דיינית? אילו אמרו לה מקודם שכך יושחרו פניה בארץ-ישראל, בודאי שלא היתה מתרצה לכך, אבל ה“מזל השחור” גרם. ועיניה מתמלאות דמעות מים. ברם אין לה על מה להתאונן. אלא כשהערבים מתארכים, והדממה שלטת מסביב למנורה, והבעל הנוהם חרש מתוך הגמרא, כמו מתוך הינומא, מורגש בזקנתו, אז מתחילים נעורים זכרונות ערבים מתוקים, כשהיה גם אז שקט מסביב למנורה, אלא שמסך אדום ארוך היה חופף על הדלת של חדר המטות, ובעלה ההוא, הסוחר, היה זקוף ורענן.
ואולם מה יכול הוא לעזור בזה? מה היא דופקת על דלת לבבו? הרי מוטב לה, שעזבה אותו עכשיו בשעה האחרונה של בין השמשות לבדו והלכה לה אל השכנות לספר עמהן על אחת הגזוזטראות, והוא יושב לו כך ומתעטף יותר ויותר בצללי החשכה ההולכים וממלאים את אורך המסדרון, ועוד מעט ישקע בהם גם לובן כד התה של שבת העומד על השלחן מעת הצהרים - - -
– – – נוע-נוע. כנראה מנצנצים כבר כוכבים, והדיין חוזר מבית התפלה. הנה גם היא הולכת אחריו וקול צעדיה ישמע. בחושך המסדרון בוקע אורו של גפרורו, המנורה מודלקת, ושיָרי פרורים של שבת מוארים על המפה. והנה הדיינית, שעיניה שרויות עדיין כמו תוך רשת של דמעות, מביאה כוס כסף גדולה ונר בעל צבעונין מעשה עבות, והדיין מבדיל בקול על היין דברי קודש בנגון, ודברים היוצאים מן הלב “גוט וואך” בקול של בן אדם. ובאותה שעה פורשה הרבנית מתוך צער אל חדר המטות. כולי האי? ואולם בדיחה ביותר היא דעתו של הדיין. הוא מטייל ארוכות על פני המסדרון ושר “אליהו הנביא”, ומיד כשהוא מספיק לגמור, הריהו שואל לתֵּה של מוצאי שבת ומבקש את הסוכר לפוצצו לכל ימי השבוע. אלא שהרבנית עסוקה עדיין בחדר המטות וכאילו היא מתיחדת שם עם סוד נעורים כמוס. שומעים איך היא מזיזה מתחת המטה את הארגז הכבד, ארגז העץ, אשר פסי פח צהוב סובבים עליו מלמעלה ומודבקים אליו במסמרמרים עגלגלים שראשיהם צהובים רחבים, ואשר הוא תמיד מושך את עיני נפתלי בהציצו לתוך אותו החדר. ואולם הדיין כאינו שומע. הוא נגש בעצמו אל הארון ומוציא גליל סוכר עבה ומניחו על השלחן, ובידו השניה הוא אוחז בכוס של זכוכית, ומפוצץ בחודה של תחתית הכוס את גליל הסוכר לשברים שברים. וכאן הוא מטיל ליצנות כלפי נפתלי, היושב כתָמֵהַּ על ה“פלא” הזה.
– חושבים אתם כי האמנות שלכם היא? למַה שאנו הזקנים ובעלי התורה יודעים במסורת מאבות אבותינו, אין אתם נזקקים! אני מפוצץ בכוס של זכוכית חתיכות סוכר בכל מוצאי שבת קודש לכל ימי השבוע.
ונפתלי מודה, שהוא רואה אמנות כזו בפעם הראשונה, וכאילו הוא מרים את ידיו לנסות גם הוא במלאכה, אבל לבו מהסס, שמא תשבר הכוס על הגליל. ומתבדחה דעתו של הדיין שוב, והוא זורק גירא בעיני הצעירים ובעיני הציונים, אשר מאפע הם נחשבים.
– טפשים, בכסף יקנו את הארץ! ואם תאמר מקרא מלא: “ולא בכסף תגאלו”? מה איכפת להם הפסוק? חַ-חַ-חַ כסף! הבל הבלים! כל זמן שלא תרום קרן התורה לא תרום גם קרן ישראל.
ובאותה שעה נכנסת הדיינית, וידיה מלאות פמוטי כסף ומנורות כסף וכוסות כסף, כולם מועמדים בסדר על השלחן, ובעין הברק הם עומדים, גם ממלחת אחת של כסף מוזהב, מעשה זוג, מזה ומזה, מוצאת מקומה בין הפמוטות.
וכאילו אינה מתכונת כלל לנפתלי, אלא לבעלה, ובעוד עיניה חבויות תחת צעיף דק של דמעות, כמו מתריזה היא כלפי הדיין:
– כלום ראית, כלום חזית מימיך את אשר אתי בארגז? הבט וראה, כל אלה מהנדוניא הראשונה. אוי לי ואוי למזלי, למה לי כל אלה? אימתי אשתמש בהם בא"י?
ונפתלי מביט בדיין ורואה איך זה מתחיל לבלוע את רוקו, ואיך עיניו נצמדו אל ברק הכסף, ואיך הוא מהפך ומהפך באותה הממלחת הקטנה, וחוזר וממשש פמוט זה וזה ועיניו לא תשבענה.
– וכדומה שיש לך גם מרגליות – אומר הדיין מבויש ומחומם ולשונו משתרבבת יגעה בין שניו – כמדומה, שכך אמרת פעם.
והדיינית הגבוהה עומדת כפופה קצת על גבי כלי הכסף, ועיניה מטפטפות דמעות אל תוכם, אל שפוני טמוני אוצרותיה.
ובאותה שעה זע לבו של נפתלי גם למראה אשה זו. והוא התרומם מעל מושבו רק בחזור הגברת זק מטיולה.
_____
לאחר ימים אחדים ישב נפתלי בערב על איצטבת האבן שבחצר, ורגליו נשענו על הקרקע. היו על עלי העצים והירק רסיסי לילה, מזהירים וכהים, ותלויים כפנינים במחרוזת. במרחק הגן הומש חושך, והיה מורגש, כי הסתתר שם סוד כבד, אלא שהוא עלול לפרוץ מהזוית כדי להחריד.
להפך, בקירוב מקום לנפתלי שפך הסהר אור כהה על פרחי הרותם המפיצים ריחם מעל גבעוליהם הארוכים. זוהר קלוש זה רצד גם על תלתליו של היושב, על מצחו הגבוה, מבלי נגוע בקמטיו, וגם העביה של הגברת זק הנשענת על ברכו הלבינה. הרעיף הירח מֵרוֹם טפות דממה נעימה, מישנת, כמעט כלורופורמית, שירדו לאטן עם גלי האויר השקט ונפלו בנעימות מסתורית על ריסי עיני היושבים ונזלו אל הלב, שנפתח לקראתן. אחוזי כח הלילה ישבו. הדממה שכנה גם מאחוריהם במסדרון הגדול ומאחורי המסדרון, בחדר השינה של הדיין והדיינית, שהיו נרדמים יחד שנת צדיקים. ורק הרגיש נפתלי בשבתו כאן בלהב מנורתו אשר השאיר בחדרו, ובצללים המאפילים על קרשיו, ובעיני הערבי השחום הצופה מעל הגזוזטרה מלמעלה.
ואולם הנה גם הוא נטל את נרגילתו הקרה וכבר נכנס הביתה בחשאי.
ערב קסמים ונדודים.
ונוגות-נוגות צופות עיני נפתלי אל גדר החצר ואל שברי הזכוכיות הירוקות התקועות זקופות בחודיהן בערבוביה ואור הסהר משתעשע בהן.
בכל – נֹגהּ, ובכל – עצבון.
והגברת זק, נשענה ומתרפקת עליו, הגבר האלם, נציב הקרח, דברה.
מאין התחילה? מן הירח? – לא. מהחבצלת הסמוכה לגדר שנפתח לבה וחרש־חרש בא אליה הלילה ומזריע בה את סודו העמום. ואין ספק שזו החבצלת מאושרת. הו, כמה!
מעין זו, כמדומה, היתה ההתחלה.
אחר כך שאלה:
– מדוע הוא גא כל כך? וזעפו התמידי מה הוא? ושתקנותו הגדולה מה אומרת?
וכפות ידיה הקטנות רעדו וזחלו על ברכו השמאלית והתנענעו עליה, כאילו היתה זו פסנתר.
והוא אומר לה כך, בחטיפה: פסנתר שאין לו קול.
והיא נעלבה. והיא שתקה. שתקה רגע, ואחר כך הביטה לעיניו ומצאה אותן מורדות, ונשאה עיניה אל מצחו המתבלט ועולה, והוא לא נתכנס אל תוכו. ואדרבה, היה כמקורב אליה יותר. ואז אמרה: “מצח זה דומה לשל אבא… הרב”. ולא התאפקה – ונשקה לו.
והוא לא נזדעזע, אבל מצא לנחוץ משום מה לומר לה, “להקדים” דבר.
– “אני, גברת זק, אינני בגדר אוהב”… והוא הוסיף להביט נוגות על הגדר.
והיא אמרה:
-ואני לא אוכל היות אהובה. חרס הנשבר אני החיים מסביב באוניברסיטה סאנו בתאוה תמיד. אני הגברת ראיתי, שכל הסטודנטיות גופן מפותח ועיניהן העטופות בצעיף דק ורועד מסתורי יורות רשפי אש, ואל האוניברסיטה הן באות משולבות בזרועות חברים ואהובים, ובערבים הן בחורשות הירוקות אשר על ההרים. מה? שאלתי. מה הן עושות שם? קנט, קנט, קנט. “העולם הוא הויה אחת, שהרצון שולט בה”. הפילוסופיה ואידיאלי האנושיות! ואולם יום אחד עמדתי לפני המראה וראיתי את עצמי כעורה כל כך! כולי גוצה, צנומה, דקה, חורת פנים ושפה, צל ולא אדם, צל ולא אשה, ולא נִתן לי שיור אלא השערות האלה… הרי שהתחלתי לרדוף את האהבה, את האהבה הפשוטה, את האהבה הטבעית, הטובה. נשיקה אחת, חבוק, לטוף כל שהוא. כל הפילוסופיה התנדפה בפני אלה. כל קנט ושפינוזה – בעד נשיקה! אל אלהים! יומם ידעתי סערה ולילה לא ידעתי מנוחה. הלמודים המתים נעזבו כליל והלבבות החיים לא הדבקו, ולא עוד אלא שאני ידעתי ואני יודעת שלא אדע אהבה זו לעולם, זו האהבה, שהיא נחלת בני הנעורים בכל הדורות. לא פגשתי בכל רדיפותי מבט חם אחד של גבר, לא זכיתי בחיי ללטיפה רכה אחת אשר הלב עמה, ואני נאחזתי בסבך צעירים, נתליתי על צוארם, קפצתי על ברכיהם, רדפתי אחריהם כמשוגעה, ובלי אמונה. ככל אשר דבקתי כן נדחיתי.
– בודאי! – נפלט מבין השפתים הצמודות של נפתלי.
– הוי מי כמוני ידעה זאת, כי כך מוכרח להיות, אלא שלא יכולתי ואיני יכולה לעשות אחרת. אני רוצה, אני מוכרחה לטעום מהאהבה. היא עומדת לפני כדבר חי, כגוש מוחלט. כהויה מציאותית. אפשר לגעת בה לפורר כל שהוא ממנה. וכך הן עושות הכל, הכל.
והיא התיפחה ורעדה עליו בבכי היסטרי.
ונפתלי ישב כמטושטש, רגע רצה להסיר מעליו גויה מדולדלה ועצבנית זו: מה לי ולך? מי הקרה אותך לפני? ולבו צוַח בו: היכן הצלה?
ואולם ידו האחת היתה מוטלת עליה כמגִנָה מפני אסון, ואצבעות היד השנית שחקו בצמות השערות העבות, התלוליות. הוא ישב כבוש רגש וצער, ומתוך חרוק שנים לטף את שערותיה.
ונדנודה וקול בכיה התגברו בחיקו.
בבכי דומה לזה הן היא נכנסה פעם אל חדרו לפנות בוקר, לבושה שמלה תחתונה, וזרועותיה היו חשופות, ושערות בתי שחיה נתגלו. ולא בכתה אלא על שום שלא ישנה כל הלילה והיתה מאכל לשִני הצער וטרף למחשבות אשר כָעָש אכלוה, והוא, היושב בחדר, אשר הוא – החדר – ממש מול חדרה שלה, ישן “שנת ישרים”, דומם, כאבן, ולא היה איכפת לו כלל.
אותו הטון. אותו הבכי.
ורגע נבעה פרץ של רחמים בלב של נפתלי. הוא כבש את עצמו, ואת סערת הגועל דחה, ושפתיו – אלו השקרניות – כמעט בלי משים נפלו ונדבקו אל צמותיה, ונשקו נשיקות קרות, עזובות, יתומות – נדבות.
ואז הרגיש, כי הוא המית את עצמו – בנשיקה.
הרי שנשתתקו הגניחות האחרונות. ואולם דומם רעדו עוד אצבעות ידיו בין צמותיה המשולשלות. צמות אלו באמת יפות הן. בנות משקל.
אבל עיניה של הגברת זק היו עצומות בתוקף, בכח של עוית. פניה היגעים והצמוקים גלויים כלפי הלבנה, והוא, נפתלי, על כרחו נזרק מבטו לפעמים על גֵו-אוד זה הכבוי אחרי בערה, אלא שלרוב מזדמן מבטו ברגע שעננה עוברת על פני הלבנה, וחושך יורד ומעטיף את שניהם ברעדה.
– נו!
מי התנודד ופלט בנַהֲמָה מלה זו? - - -
עוד לא נשתחרר לבו של נפתלי מכובד הצער והשממה שבחדריו, וכבר עבר גיחוך של צער על שפתיו, להסתכלותו בפוזה המשונה שלו עצמו עכשיו ובגויה השוכבת בחיקו, אחוזת תרדמת מתלאה. חושך הכביד בגן. זוהר הרסיסים כבה. החבצלת נתעלמה. בשמים כאילו עבר רוח חפזון וחרדה. דומה היה, שמתחלפים שם עתה המשמרות.
הוא נטל בזהירות את הגוף הקטן של הגברת זק הנרדמת, קם ונשאו לאט, כאשר ישאו את התינוק, ובחדרה השכיבה על מטתה, ויצא בחפזה – משוחרר.
____
למחר בבקר הודיע נפתלי הודעה גלויה לדיינית: “או אני, או היא”. ובפני הדיין הוסיף והפליט פסוק: “חסר משוגעים אני?” איני רוצה! והדיין ענה בצחוק בנגון הגמרא: כו-פין אותו עד שיאמר רו-צה אני.
ואולם, אחרי יציאת זק מדירתה, לא נִתַּרצו עוד עניני החיים בכלל לפני נפתלי.
קפוא ומאובן ישב בערב אחד לפני שלחנו, ומראתו הקטנה, התלויה בלי מסגרת ומשוברה בקצה כחצי עגול, על הקיר שכנגדו. ישב ארוכות והסתכל במראתו וראה את פניו הרחבים והמגושמים והשזופים ואת הקמט העמוק אשר בין שתי עיניו ואת שפתו התחתונה העבה הבולטת הרבה ותלויה כמנעול לפתחי פיו, ולא לאט עבר לידי הסתכלות לתוך נפשו או כאִמרה שרחפה על שפתו זו התחתונה: לתוך “הבל ההבלים” שלו. ואולם “ההסתכלות” לא הועילה לו מאומה. זרותו ושתקניותו ויחסו של מה בכך לכל “אותם הדברים” – נשארו זרים לו לעצמו. את מהות חייו לא תפס ופתרון לא מצא במחשבותיו לכל “אותם הדברים” הנוגעים למהותו. רחפו לפניו הקוים הכלליים: בית אמו, ימי אכסטרניותו, רשמי פוגרום, ארץ ישראל - - - - הַ, כבר מלאו חמש שנים לשבתו בארץ. הרי תקופה, שלפעמים רוקדים לכבודה עד אחרי חצות. ואולם, כיצד הוא עבר מהעבודה על “תלמי לבבות” להעבודה על תלמי השדה? הרי מפני שהחנוך עצמו לא ידועה מהותו. הוא שעמד ושנן יום יום לתלמידיו: “אהבו את עמכם, את ארצכם ואת שמיכם”, ועוד היו לו מלין, והעם, לפי עומק ההכרה, אינו. תלמידיו מדולדלים מעליו ו“הוא” מעליהם. גם הארץ אינה של “העם”, ואף השמים אינם נקנים כך, מתוך פסוק שב“ספורי המקרא”. הרי גרעינים בריאים, נשמות רכות וקולטות הרי שאפשר היה לחנך, אילו היה ידוע כיצד, אילו היה ידוע מה לחנך. עומד העם לפני דבר שאינו יודע מהו – “התחיה”, וסגר עליו מדבר החיים והרוחות והשאיפות. עמוד! לא שאתה מוסיף כחות על הראשונים, אלא שאתה בא ליצור מין דבר חדש, ואתה, היוצר כביכול אינך אלא ישן ישן, וקשור באלפי שלשלאות אל הנושן והעבוש. נמצא, שהרצון משולשל אחורנית. והוא יצא החוצה, אל האדמה, וראה חדש תחת השמש. יומם חרש תחת רבואות קרניה, ולילה נרדם תחת השמים המסודדים. והריהו היה כאילו פשט את כל הישן והעבוש, והתחיל מתקופת “בראשית”, והוסיף ועבד והטיל יזע, וזכה. הוא ראה גם את הצמיחה! שנה ראשונה קצרו הערביים הפלחים את שבליו בעמק, שניה – גנבו את השפון מעל הגורן בהר, ובשלישית – נהרג חברו השומר. כך. זה היה מומנט חי. עדיין כמו קרוש הדם מול עיניו. אילו פגע הכדור בו, ואמו… והוא, שכתב את המכתב לאבות חברו ההרוג למרחקים: “אל תבכו, אל תעצבו! בנכם נפל חלל על הררי יהודה, ולו שם בין גבורי ישראל אשר ינון לנצח”. כך, ברם, מאז נעשו השמים כל כך אפַּטִיים, והתכלת – הרי היא סוף סוף חד גוָנית, ושדרות הפועלים נעשו כל כך עצובות וקודרות, והשומרים נשמטו-נשמטו, ונמאס עליו המטבח בחוָה, מטבח של גברים מבשלים, וחזר.
הוא נושא הכל בדומיה, בתוך לב של “חומת יריחו”, אבל התמוה אינו מתפרש. דומה, שהצבעים המה כל כך חזקים, וקו החיים יוצא מטושטש. אין הוא כגברת זק. עצבי ברזל לו ורוגז אין להם. אלא שיש רוגז המעמד, זעזוע כל החיים מסופם ועד סופם, מעיקרא דהויה פירכות, פירכות.
ושוב הסתכל במראה וראה את דלת חדרו אשר מאחוריו. מאחורי הדלת, על רצפת המסדרון, מתהלכים, כמו תדיר. הדיין הכרסתני הרחב והדיינית הבריאה הגבוהה, אשר שניהם נוקשים על הרצפה בנעליהם הכבדות, ובבוקר בבוקר מביאה הדיינית את כוס החלב ויושבת על “מצעו” ומבקשה ממנה לקרוא מכתבי בנותיה אשר באמריקה, שהן כולן מאושרות. שלש בנות יש לה שם מבעלה הראשון, ושתים “ממנו”, מ“הרב”. אלא שבכל זאת אין נחת, הַ – אין נחת. ודמעות מים עומדות בעיניה תמיד. “כיון שהן כבר באמריקה הרי יכלו לחיות יחד”. והנה הן מפוזרות ומפורדות, זו בניו-יורק וזו בבוסטון, ואחת בצ’יקגו, ואחת “לגמרה על הסטור”, ואחת אינה נשואה עוד כל עיקר, ודוקא הבינונית. ואפשר שזו תבוא עוד הנה. יש לה חשק לארץ ישראל. כך, כך – היא גונחת. ומביאה לו את תמונתה, תמונת שרה’קי… והוא מסתכל בה ובכפתורי חזה היוצא במלואו כתיבה של עמוד, ומהרהר… בדבר מה אחר.
ועתה, ריח טגון של בצלים ושמן עולה מהמטבח הקטן. עומדת שם הדיינית הגבוהה ומסמיכה ראשה אל תקרתה של המטבח הנמוכה ורוקחת את השמן ואחר כך את הבצלים ואחר כך תגיש לו “קציצות” נפוחות, עבות, חמות, בעוד שעיני השמן מתבעבעות עליהן וריחן נודף כל כך חדש ומגרה התיאבון, והכל אומר: תבשיל של נשים.
והריהו יושב ואוכל, אלא שהתחיל לועס יותר מדי נתח “קציצה” בין שניו והלוגם הקודם דומה שנתקע קצת בגרון: צפה אמו לקראתו, וקרבו מחלחל. בארץ ישראל נוהגין “לשכוח” את הגלות. ב“ארץ אבות” מזניחים את האבות ואת האמהות אשר בנכר. ואולם הוא לא קבל ממנה שום דבר זה כששה חדשים, ברור הדבר, כי מתה. נו, זה יכול להיות. הפנים החביבים, הפטריארכאליים, הקמוטים, לא ירָאו עוד לפניו לעולם. וצנור של חום עולה לעיניו ופניו מתכרכמים, מתחמרמרים. נדמה לו, שהוא כבר חשב על זה פעם, והעובדה “מתבררת” לו, בכל אופן ראוי לכתוב גלויה.
והוא יצא עם ערב, מבלי כתוב, אל הדרך ל“בית העם”. משם הגיעו לאזניו קולות של הלולא וחנגא ושעטות נעלים קלות של נערות צעירות מפרכסות ברקודיהן. “הנה החיים” – קפצה מחשבה כנגדו, ולעיניו הצטיירה בתמונת רגע כל הכנופיה של הפנים הידועים לו, של ה“חוגגים” התמידים אשר ב“נשפים מתנשפים”, הנה הנם: חניכי הסמינר וקורסי הגננות חורי הפנים וצמודי העור וענוגי הידים, בלוית הפועלים והפועלות המגושמים, כבדי הידים והרגלים, המתפרצים אל תוך הרונדה, בלוית אינטליגנט בעל זקן ההולך לפניהם, והכל מצטרף ומתמזג ומעלה קולות והבל וזעה.
והריהו נכנס ועומד מן הצד, כדרכו, לכל החבורה הזאת, וכדבר שחשב עליו תחלה הוא רואה את הגברת זק הנמשכת אל תוך סערת העגול. הנה גופה הצנום והזעיר חבוש במחוך בולט ומלא כסתות, אשר עליהן נבא יחזקאל הנביא. הַ? הנה מושכת את ידה שורת בתולות מעבר מזה, ואת ידה השניה מושכת שורת צעירים מעבר מזה. חלילה, היא לא תקָרע. הנה הצעירים עזבוה, וידה נשארה תלויה, מושטה.
ואד חם וקשה עולה ואבק עבה עם ריח בשרים ממלא את כל החלל. הקירות מזיעים, הנשימה מתקצרת, ולבנת השמלות וזרועות הידים החשופות מכהה עין, וקול צרוד של נער משורר נלעג עולה ממעל לכל הערבוביה המחניקה:
תֶּחֱזַקְנָה רַגְלֵי אַחְיוֹתֵינוּ הַמְחוֹלְלוֹת…
משפעת הכרה של “החיים” לא יכול נפתלי לעמוד על רגליו. הוא השתען בתוקף אל הקיר ועצם את עיניו במרירות. ותמונת פני אמו, הפנים הפטריארכאליים, הצנועים, הקמוטים, החביבים, עלתה שוב לפניו. הנה היא עטופה בתכריכין ונשאת על כתפי אנשים ממעל לערבוביה… ההלויה גדולה ועצומה, הכל מספרין אחרי מטתה, ויש פורצות בבכי תינוקות… הלאה, הלאה, ובזעקה, נשאת המטה.
והוא התנודד קשה, ובעמל פרץ לו דרך לצאת מן הבית.
לאסתר
א
הוא חורש תחת הרי הגלבוע.
האדמה שחורה, רכרכה, אדמת העמק.
המחרשה מעמיקה, הופכת ברגבים, מעלה תלילים מלוא פיה.
וארוך התלם. מגבול המושב עד ההר.
על גבול המושב עוד מוארה האדמה השחורה, אבל משם והלאה מאפילים־מאפילים צללי הגלבוע. נסגרת החמה בנרתיקה. צנה קלה מלטפת, אופפת.
במחרשתו הוא הופך בתלילים ובמחשבתו הוא הופך בשאלת הקבוץ הגדול והקבוץ הקטן, בהנחות ובעקירות שהיו בהרצאת המרצה אמש בצריף האוכל.
האמת היא, שכבר הורחק מכל אלה הפרובלימות שהיו לפנים נושאי חייו. זה חמש שנים שהוא במושב – ונשתתק.
הוא ירד מן הדוכן אל המחרשה.
מהנחות ועקירות בפרובלימות סוציאליות ולאומיות להנחות ועקירות בתלמי קרקע. משדה הוכוחים על חיים יוצרים – לשדה העבודה והיצירה ממש.
לפנים היה הוא, מנחם, בבחינת הדובר של אתמול. לסברות פיו יִחֲלו מאות, והוא היה כובש פניו בקהל לנצחו ולשעבדו אליו.
ועתה – עם בוקר יצא היום לבדו אל חלקת השדה הזאת. והוא כובש פניו בקרקע לנצחה ולשעבדה אליו.
לפנים עקר הרים וטחנם זה בזה בכח הוַכחנות.
עתה – מה שמח היה אילו יכול בכח ידיו לחרוש את ההרים האלה אשר לפניו.
ההרים אשר לפניו.
הוא התקרב עתה במחרשתו אליהם.
צללים אפלוליים, צוננים, כתרוהו.
הוא רחוק עתה מאד מן המושב, והרעיד במקצת.
מה שיכול לעלות על דעתו של עם ישראל זה! מוזר ונפלא כל ענין העקירה משם וההנחה כאן.
כאן, דוקא כאן.
לוקח בן ישראל את עצמו ותוקע אותו ההרה, אל בין הרי בגלבוע.
בקפיצה אחת מן הפלפול אל חיי עבודה.
כפסיעה אחת – מרחק אלפי קילומטרים בשטח. מגבעות אלקסוט שבליטא – עד פסגות הגלבוע.
ובנוחו כאן נשאב פסוק מתחום ילדותו, מגירסת ינקותו:
הָרֵי בַגִּלְבּוֹעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם.
וחיוך עבר על פניו:
– אף מן הקללה אל הברכה רק שעל אחד. בכחו הוא לברך את “הרי בגלבוע”.
וכאשר שב עם המחרשה, הלוך וסַיֵס אחרי סוסו המושך בעול, הלכו ורבו נצנוצי השמש על שדהו, ולאט לאט היתה הסביבה שטפון של אור.
נסתחף שדהו של מנחם נחשולי זוהר שנשפכו בשפע ובעיָם הכו בכח על קדקדו.
הוא התקרב אל המושב והחרישה כבדה עליו ביותר. זעה דלוחה נטפה מעל פניו, אד דק כסה את אור עיניו ורגליו התחננו שכיבה על מזרונו הדק והטלוא אשר על מטתו, היוצאת יתדות ברזל דוקרות, אשר בחדרו.
משום מה נזכר בחדרו שבבית אמא.
גם שם חם היה.
אבל לא היה צורב, בוער.
נצנוצי אורה היו.
מתהום הילדות, מלִמוד ואִמון וגִדול הינקות, עולה זכרונה של האם.
זה היה עוד לפני הטלטולים, לפני תקופת הנדנודים, בהֵל נר שניהם בבית. אבא הלך זה כבר לעולמו, אבל צלו היה עוד חי בבית. ואמו והוא התהלכו שקטים, אטיים, מלוּוִים באורו, ועיניהם נוצצו עוד מנוגה נגד נשמתו. אמו נתחזקה בו והוא – בה. והיו אור וחום ועינים מודלקות להט עולם רחוק, וידו של אמו סוככה על ראשו ולטפתהו בחשאי.
– איָה היום? מה אִתָּהּ?
– האין גם פניה חרושים קמטים־קמטים, אשר חרש הוא בהם מאז, זה עשרים שנה, שנע ונד בערים ובמדינות, ובמלונות ובבתי אוכל, ובאספות ובועידות, והיה תלוש מבית אמא?
הוא סיים את החרישה וחש לחדרו המשותף לששה.
הלא ערב שבת היום.
השכיב עצמו על המטה היוצאת יתדות ברזל דוקרות, ועל לבו לחץ כאב מולדת, כאב אמא.
חבריו גם הם שבו כבר מן העבודה. נכנסו ויצאו והרעישו חדר ומְתים. התרחצו והשתכשכו במים מועטים ובסבון רב. התפשטו והתלבשו אגב נעימות זמר ממרחקי מולדת, והשכיבו עצמם עיפים איש איש על מטתו והדליקו סיגריותיהם.
וכבר הבהילו ובאו בין השמשות.
וחשכה נעימה לָאֲטָה בחדר, היא חשכת דורות הבאה תמיד ביום כזה ובשעה כזאת.
בחשכה האירו הסיגריות המודלקות בפיות החברים על מטותיהם.
ואת עיני מנחם כסה יגון געגועים.
הוא האמין לראות את נרות השבת של אמו, שהיו מודלקים בשעה כזאת. דומה היה כרואה את פניה המוארים וכשומע את לחש קדשה.
– אמא, אמא.
וקולו לא נשמע ושפתיו לא נעו.
ב
לאחר שנה גר מנחם עם אמו בחדר מיוחד.
המושב הקצה להם חדר־משפחה, הרשה להם תבשיל מיוחד.
אמו כפופה וגוצה עמדה עליו, על מנחם בנה, לסַפֵּק לו את כל אשר יבקש.
היא נגמלה מן העיירה בגולה, מחייה “המסודרים” וקבועים, מחברת הנשים בעזרת בית הכנסת, מהתענוג ללכת בכל ראש חודש על “קברי אבות”, מנתינת צדקה לעני פושט יד, משיחה חיה עם שכנותיה תמיד, ועלתה, לבקשת בנה, לארץ ישראל.
ובנה קבל אותה בזרועות פתוחות בבואה.
העבר החי, הרחוק, טפח על פניו בראותו אותה, ונפשו התמוגגה בקרבו. הוא שלב את ידו בזרועה והביאה למושב.
– אמא, אמא! – דובבו שפתיו בלחש טמיר.
הוא נקה את החדר המיוחד להם, סדר את כליו, את מטתה, את הבאת צרכי כל יום.
– אל תדאגי, אמא. הכל יהיה בטוב.
– וכי מה יחסר לי עתה? עם בני כאן – הכל כאן.
והלך מנחם לעבודה, והיא התפללה בסדור ועל פה:
– שמור, אלהי, את בני, את בני היחיד, תפארת אביו, מכל יסורים וענויים, מכל בידואים.
ואולם במשך הימים הרבים נתעוררה האם בשאלותיה:
– בני, למה תחשה בבית ולמה ידום לבבך? הלא אנכי טובה לך מעשרה חברים.
– בני, הלא אדם חי אנכי, ואני פה בודדה. בין זרים אנכי ושפת לא ידעתי אשמע.
– בני, עזבתי עיר מולדתי ואת קבר אבא ועברתי ימים ומדינות והגעתי עד הלום. למה, בני?
– בני, הלא אשה זקנה אני ומעטים יהיו עוד ימי חלדי עלי אשמות. ומי ומי ילַוֵני לבית עולמי ואיפה אקָבר?
– בני, רואה אני ופניך אלי לא כיום בואי לארץ, ועתה מה לי פה ומי לי פה, ולמה אהיה עליך למשא?
ומנחם מתעורר לענות ולנחם ומלים אין בפיו.
– אמא, אני יודע שאַת סובלת, אבל כולנו סובלים.
אז תתעורר האם בכאב הבדידות:
– אתם סובלים ומדברים, ואני – פֶה לי ולא אדברה. מתהלכת במשא הדומיה אנכי. עם שחר אתה קם ויוצא לעבודה. בכליון עינים אני מחכה לשובך עם ערב. אתה בא, וגם אז רק לשעה קלה. מיד מצלצל פעמון המושב: אספה. הרצאה. יודעת אני מה? ואני כמו נכריה במושב, נכריה בארץ ישראל.
ולב מנחם כואב ורועד:
– אמא למה תציקי לי בדבריך?
– ומה לי לעשות? כל היום אני עזובה, שותקת. למי אומַר ולמי אדבר? הלא אשכח את חכמת הדבור, בני. הלא אשכח שיש לשון בפי.
– אמא – מתנצל מנחם – אנחנו באנו הנה לעבודה, לעבודת כל היום. לא עת דברים לנו. דרושים לנו פה כחות צעירים. עובדי האדמה. לה, לאדמה, אנו צריכים לתת את כל כחנו ואת כל זמננו. ביום אנו עובדים ובערב אנו מסדרים עבודה ליום המחר. ובלילה אנו ישנים שנת עובדים עיפים.
– ובכן, אין מדברים פה כלל בארץ ישראל? עובדים עבודת האדמה! מה העבודה הזאת לכם? עבודת אלהים חדשה? הלא שם במקום שאתה קורא לו “גלות” היה האכר הפשוט עובד עבודה זו. ובמה טוב אתה, בני, ממנו, מהגוי, האכר הפשוט? הוא היה המביא את החטה ואת השפון ואת השקים המלאים תפוחי אדמה. וחוששתני לומר, שכחו היה יפה מכחך.
– כגוי ההוא רוצים גם אנו להיות, אמא. גם אנו רוצים להוציא לחם מן הארץ, להביא את החטה ואת השפון ואת השקים המלאים תפוחי אדמה מיבול ארצנו!
– וזהו כל האושר שזכינו לו, אני ואתה, אחרי כל שנות למודיך ועבודתך! להיות כגוי, כאכר הפשוט! וגם זה, כמדומה, לא חדוש. בחורי ישראל כבר דומים לגויים, כמדומה, בכל.
– אמא אל תציקי לי בדבריך. אל תדברי כך.
וכשמנחם מוציא מפיו מלים אלה בהקפדה מתלקח לבה של האם על בנה. אבל היא מתאפקת, כובשת את כאבה ואומרת בנחת:
– בני, אני למדתיך לדבר, ואתה מלמדני לשתוק.
אז יתריז הבן:
– אבל אי אפשר, אמא, שתחוי את דעתך עלי ועל… השקפת עולמי ועל הרעיונות הממלאים את נפש הצעירים – – –
– אבל הלא אמך אני – מחננת האם את קולה – ומי יגיד לך דבר, אם לא אמא?
אז הפליט מנחם ואמר:
– אבל, אמא, יש לי עוד אמא.
– מה, בני? מה? – קפצה הזקנה ברתיחות – בן אתה לשתי אמהות? מה פירוש? יש לך עוד אמא? כיצד? מה?
והזקנה עומדת נבהלת, כטרופה במחשבותיה, ומנחם מתקרב אליה ושם ידו על כתפה להרגיעה:
– אמא, יש לנו עוד אמא אחת, והיא: אמא־אדמה. גם היא מגדלת את בניה, גם היא חרושה קמטים על פניה, גם היא מבקשת שנשמור עליה ונכבדנה. גם היא…
אז היתה הבעת פני הזקנה ספק חיוך ספק תרעומת. היא הוציאה אנחה כבדה מלב:
– גם אני שחורה כאן כאדמה.
נטרד ונרגז פרש אז מנחם מאמו.
הוא מהר לרתום את סוסו לעול והלך אחרי המחרשה וכבש פניו בקרקע.
והתלם ארוך, מקצה גבול המושב ועד הר הגלבוע.
דירתו של ר' וילוילי בשפלת “מאה שערים” – שני חדרים נקיים. כאן הוא יושב, לבוש לחצאין, כמעט כל היום כפוף על הגמרא ופניו אל מול הקיר.
אופן־למודו – מיוחד במינו: הוא לומד בשתיקה, כמעט בשעמום. הגמרא הגדולה, מסכת חולין, פתוחה לפניו, מבהקת בלובן הנייר, במרחב השולים, באותיות ספיר. היא פתוחה על־פי רוב באמצע, גל דפים מה וגל דפים מזה, ןר' וילוילי הצנום והמצוקמ, בעל הפנים הדקים והכחושים, השחורים־הצהובים, יושב כפוף־ראש, כנחבא בין הדפים.
משוטטות עיניו הגדולות במרחב, במרחב הספר, מציצות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, מופנות לפעמים מצד שמאל לימין, מתעכבות על נקודה ואינן זזות אלא אחר נהימה דקה המוּצאת מן הפה השותק, הידים ממשמשות בכה ובכה, המוח עובד לאטו והגוף אינו נע מתוך התרגשות, כאילו הוא מוכן לכל גילוי העתיד לבוא בסוגיה.
אותה נהימה, דרך זמר, כאילו עוברת מעולם לעולם, יוצאת מפה פשוט וחמרי של העולם הזה וחודרת אל תוך עולם אחר, רוחני, עיוני, ושם מצלצלת בהֵדָהּ הזר, כאילו נכנסה לרשות שאינה שלה; אלא שמיד באה השתיקה הרחבה, העיונית, הבולעת את ר' וילוילי כולו, והד הנהימה אובד, מתמזג ונעלם בשתיקה הממושכת.
יש אשר יקום ר' וילוילי מעל כסאו ושלחנו הישנים, יגש אל ארון־ספריו ויפתח את דלתו בדממה, ומבפנים תענה לו הדממה, היא הדממה הכבדה, הטמירה בספרים המועמדים הכבדים.
כל אותן הגמרות, שמדת־גובה אחת להן והן עומדות צפופות בשתי השורות העליונות, וכל אותם ספרי־הפוסקים העבים, המסודרים למטה, כולם עומדים בדממה ומציצים ישר לתוך עיניו של ר' וילוילי: כבר אמרנו כל מה שהיה לנו לומר.
רושם זה בא עם כל פתיחת־ארון. מִכְסה אפור מכַסה את זגוגיות הארון בפנים, צבע כהה לעור הכריכה של כל הספרים, זכוכית אחת שבורה סתומה בחתיכות חתיכות שלנייר, – הכל מצטרף לרושם־הדממה ולמבט האפל, שנותן הארון בהפתחו בר' וילוילי בשעה שהלה מבקש פתרון עתיק לשאלות מחו החדשות.
יש ארון קודש בבית כנסת בעיירה, שאינו מצופה מחוץ בששר של זהב ואריות אינם עומדים על גבו, ואף על פי שהוא נפתח כמעט בכל יום – דממת קודש מלפפת את כל המסתכל בו פנימה, והיא סודית קדמונית.
ר' וילוילי קשור אל מקומו. עשר שנים הוא יושב על כסא זה לפני שלחן וקיר זה ולומד. הוא בא אל הישיבה לתת את שעורו רק פעם או פעמים בשבוע. אף שם הוא ממעיט לדבר. הוא רק מטעים לפעמים הלכה אחת, משפט אחד “כלומר” אחד, בלוית תנועת־יד, – ומיד עומדים הטובים שבתלמידים על הכונה, והם לעצמם מוסיפים ומפרשים, מרחיבים ומעמיקים.
ואולם את עיקר חדושיו מקבלים תלמידיו בביתו, אלה התלמידים הותיקים. הם יושבים בקרבתו ומסתכלים בפניו ובולעים את אויר־שתיקתו ואת מלותיו הבודדת, הנפלטות כאילו על כרחו, מתוך אי רצון לבוא בשיחה גם עם תלמידיו. למה להאריך? מה הרעש?
כספריו כן ר' וילוילי דוממים ויודעים הכל ונמצאים תמיד יחד, במקום אחד. אין נחיצות אף בתפילה בצבור. בפנת הבית, על יד ארון הספרים, הוא עומד מעוטף בטליתו ותפליו ומתפלל בכונה, מן הלב. שפתיו דובבות חרש, וכמעט אין קולו נשמע.
רק תפלה אחת בשבוע – תפלת ערבית של מוצאי־שבת – מנהגו הפרטי של ר' וילוילי הוא להתפלל אותה דוקא לפני הכותל המערבי. בספרים, בקונטרסי קדושים, אין העלאה מיוחדת לתפלה זו; אבל ר' וילוילי נקט תפלה זו כתפלת חיים לכל ימות־השבוע. ואין דבר מעכב בעד ר' וילוילי מלכת אל ה“כותל” בשבת עם דמדומים. לא שטפי גשם, לא קור חודר עצמות, לא חולשת הגוף, אף לא ישיבת אורחים בבית. מיד, בנטות יום של שבת לערוב, חוגר ר' וילוילי את מטפחתו האדומה על בטנו, יוצא מביתו ב“מאה שערים” והולך את מהלכו הרב עד הכותל המערבי.
על־פי רוב עומד הכותל באותה שעה שומם. אין בן־אדם מצוי על המרפסת שלפניו. האבנים הכבדות שקועות בתרדמת האלפַּים וכאילו הן מכונסות לתוך עצמן ודבר אין להם עם הפלא הגדול, שעליו ישתוממו כל באי ה“כותל”; ורק מתוך אִלמוּת הן מספרות סוד קדמוני, מחריד, הפורש על עצמו רקמת חלום עתיק יומין.
ולר' וילוילי אבן קבועה ב“כותל”, שעל־ידה הוא מתפלל תמיד ואינו מחליפה באחרת. שחורה וסדוקה היא האבן ושקערורית גדולה בה עד כדי הכנסת ראשו של ר' וילוילי. – וכשמתקרב ר' וילוילי בדרכו אל ה“כותל”, – מיד נעשות פסיעותיו יותר מהירות וחטופות. שקערורית האבן כאילו קוראת לו בדממה מרחוק. והוא ממהר ומטיל עצמו אל תוך אותה אבן ומוסר לה את נשמתו. רגעים רבים עומד הוא דומם, ראשו שקוע בתוך האבן הגדולה ופיו מודבק אליה, כהצמד אוהב אל שפתי אהובתו, וקירות לבו הומים, הומים בלי הגה. אחר – מתחילות אנחותיו וגניחותיו, שמשתפכות זו אחר זו מתוך לבו אל תוך לב־האבן, באין שומע…
כך דרכו. אלה הן החביקה והנשיקה היחידות, שר' וילוילי יודע.
עוברים רגעים, ולאט לאט מתכנסים יהודים בודדים, שחושבים לזכות מיוחדת להם להתפלל עם ר' וילוילי ב“מנין” תפלת ערבית זו. ועם צאת הכוכבים עוקר עצמו ר' וילוילי מתוך חיק־האבן. אחד מן המתכנסים נגש בדחילו ואומר: “מנין יש”, ור' וילוילי, בלי להעיף עין מסביב, מתחיל בקול נגינה עורגת, לבבית:
– והוא רחום יכפ–א–א–א–ר עון…
__________
ורייזלי, אשתו של ר' וילוילי, צעירה, בריאה, ועינים דולקות לה. פניה עגולים, נחמדים. שער הראש הצעיר נִתַּן אל תחת התער, ומטפחת דקה ירקרקת מהדקת היטב את הפאה הנכרית שעל ראשה ומגלה ככל האפשר את המצח הבריא, הבולט, המעוגל; וקצות המטפחת קשורים לאחור. היא שומרת על נקיון החדרים, משגחת על בעלה, מטפלת בו בכבוד, מקשבת לדברי תלמידי־החכמים הצעירים, העוטרים אותו ומשבחים את גדולתו בהתרחקם מעליו לקצה־הבית; אלא שהיא אינה רואה את פני־בעלה כמעט כלל. זה עשר שנים שהיא מביטה אליו מצד ערפו. בשבתו על כסאו למול הגמרא ולמול הקיר.
ר' וילוילי נוהג בה מנהג פרישות זה כמה. בנים אין לה. את האוכל היא מגשת לפניו ועיניה דולקות שלא כרגיל. אבל הוא עיניו נתונות בגמרא, ושעת־כושר לבוא עמו בשיחה אין לה.
יודעת רייזלי את אהבתו של בעלה אל ה“כותל המערבי”. היא מכרת באבן המיוחדת לו והיא יודעת, שבעלה מחבק את האבן ומנשקה. וכשהיא עומדת בקרבתו ועיניה דולקות, היא חשה בקוֹרו את קור־האבן, שהוא מביא עמו מתפלת מוצאי־שבת.
יש שמתכנשים בחורים אחדים אל הבית, והם מתהלכים צפופים בחדר הקטן ומתלהבים בלמודם: סוגיה חמורה לפניהם. רייזלי כבר מכרת בנעימות השונות של הפרכות והישובים. ומכרת היא בפניו את האברך היותר מצוין בישיבה, את יונה, אף אם לא דברה אליו דבר מעולם. רייזלי מתהלכת בין הבחורים ועיניה הדולקות מושפלות. היא יודעת, שהכל מתלהבים מרמזי פי בעלה, – ונוח לה, וטוב לה.
ואולם יש שבשעות כאלה תלבש רייזלי עצבת. וכיון שיש אנשים סביב־בעלה, הרי היא יכולה להשתמט. ואז חובשת היא במטפחת את ראשה ומחישה צדיה בכל המהלך הרב עד הכותל המערבי.
היא עוברת את כל רפשה של מאה שערים, מגעת אל הרחבה ההומה שלפני שער־יפו, נחפזת על פני חנויות הירקות, על פני חנות ממכר הדגים, על פני חנויות ממכר הבד, נכנסת אל תחת הקורות המאהילות ומאפילות כמו אל תחת הינומא, חוזרת ומתפתלת בכל נפתולי המבואות, יורדת במדרגות החלקלקות, נכשלת ונתקלת והולכת כקופצת, והנה היא – על יד ה“כותל”.
ומיד היא מתנפלת על אותה האבן, “של בעלה”; מסתכלת בה תחילה בעיניה הדולקות והמחננות, אחר היא מַחֲלֶקֶת אותה בידיה, נדחקת אליה בגופה הגמיש ונוגעת בה בפתחי־פיה. באותה שעה היא מרגשת, כאילו נגעה בפי בעלה, כאילו באה במגע עם כחו של בעלה, עם שיור רוחו ונשמתו אשר במקום הזה. הלב הבריא, הרענן והכואב, משתפך אז בתפלה לאל־עליון, לאל אשר ענה לשרה, רבקה, רחל וחנה, והוא מבקש חן וחסד, הריון לברכה, זרע כשר, והעינים הדולקות דומעות דמעות רותחות, והן שופעות אל תוך גומות האבן הקרה.
_________
יונה הוא מן האברכים היותר מצוינים בישיבה, כי על כן הוא אורח תמידי אצל ר' וילוילי. אין הוא מן החריפים אלא מן הבקיאים. די לר' וילוילי להפליט מפיו מימרא אחת – ויונה “זורק גמרות” שונות ומראה בקיאות גם בפוסקים. ר' וילוילי מחייך לו לפעמים בהחזיקו בידו את מטפחתו האדומה. ויונה מחזיק בידו את מטפחתו הלבנה ומראה באותה שעה פנים של קצת פזור־נפש, כאילו חס לו ליהנות מחיוכו של ר' וילוילי. ואולם יש אשר ר' וילוילי מראה בחוש את הנאתו וידו המחזקת במטפחת האדומה שומה על ראשו של יונה, כאומר: אתה כל הנאת־עולמי. באותה שעה מזהירים גם פניו של יונה, פניו הטובים, הבהירים, הגלויים, שזקן קטן ורך כמשי סובב אותם. אז מתלקחות עיניו השחורות של יונה מתוך הכרת החשיבות והן משוטטות ברוחב החדר ונופלות גם על פניה שלה, של רייזלי, שתמיד היא עומדת או יושבת מאחורי ערפו של ר' וילוילי ושיש לה תמיד עבודה בחדר זה לתקן ולסדר, ועיניה תמיד דולקות, כאילו בעל־כרחה, ופאתה הנכרית מהודקת הדק היטב מעל לפניה המלאים, הבריאים והבהירים.
וכיון שיונה יושב תמיד כמעט מול ר' וילוילי, הרי שעיניו נחות על־פי רוב בחלל החדר. וכשהיא, רייזלי, מגשת אוכל לר' וילוילי, הרי היא נמצאת סמוכה לבעלה וליונה. עיניה דולקות מעל לראשו של בעלה היושב בכפיפה, וחלילה לה להפנות מבט כל שהוא כלפי יונה. דבר זה נעשה רק ממרחק כשהיא עובדת בקצה החדר, מאחורי ערפו של בעלה, היושב ערום למחצה, בתחתוניו הלבנים, ומפיו מתמלטות נהימות־נהימות כשהוא מנענע תנועות קלושות במטפחתו האדומה, ויונה יושב כנגדו, משיב ומרחיב הלכה, מנענע תנועות רחבות בידו המחזקת מטפחת לבנה, ועיניו מתלקחות בלהבת עונג, ומשוטטות במרחבי חלל החדר, ונופלות על פניה העגולים והצחים, שלא בכונה, ועל עיניה הננעצות פתאום בפנים העגולים והצחים והגלויים כנגדה… ודלֵקה בדלֵקה נפגשות.
ואז מכסה אדמומית שלא מדעת את פני האשה הצעירה. מבטי־עיניה משתפלים, מוחה הולם שלא כדרכו, ולבה רוחש כבוד והערצה לבעלה ולתלמיד ותיק זה, היושב ממולו ופניו מאירים כל כך בתורה, ולבושו נקי, ועיניו הטובות כה מושכות – שלא מדעת שניהם.
_________
והיה שביעי של פסח, שחל בשבת, יום אחד אחרי סיום הש"ס על־ידי ר' וילוילי ותלמידיו. בבית רבו האורחים־התלמידים, ורייזלי היתה לבושה שמלה חדשה, מבהקת, ופניה הטובים האירו בזיו של יום טוב. היא התהלכה חפשיה בין האורחים והגישה לשולחן מטעמים ויין, אף נועם־אמרים חלקה לכמה מן האורחים ובפרט ליונה “האורח הקבוע”, שהרבה לשתות מן היין לכבוד יום טוב ולכבוד הסיום, לחיי ר' וילוילי ולחיי המסובים, והיה מבודח מאד בדעתו.
אף ר' וילוילי היה לבוש מכנסים עליונים, שחורים, ושתה רוב הכוס, ושלא כרגיל הרבה “לדַבר בתורה”, בענין המצוות שהזמן גרם, ונעץ הלכות־פסח בהלכות סוכה ואתרוג, עד שבא לדרוש גזרה שוה: נאמר כאן “ושמחת בחגך” ונאמר שם “ויין ישמח”, והפיק מוסר השכל ודרך־ארץ, וקולו נשמע, שלא כרגיל, בכל חלל החדר, שאור יום־טוב בו, וכל האורחים היו קצת כמבושמים ועם זה היו תמהים לר' וילוילי, שמדבר חליפות עם זה ועם זה, ועצור במלים לא יוכל.
אלא שפתאום נשתתק. הורגשה שקיעת־החמה – בירושלים שוקעת החמה פתאום – ושעת דמדומים אפלים צנחה לתוך החדר. שבה ונחה על ר' וילוילי רוחו התמידית, עצבות אלמת אפפתהו, והוא מהר לחגור את מטפחתו האדומה ויצא מן הבית, ופניו, שרשמי הכרכומים לא נמחו עוד מעליהן, מועדות אל ה“כותל”.
יצאו אחריו כל האורחים ויונה בתוכם, כשהוא קצת כושל ברך וכובעו שמוט במקצת הצדה, ורייזלי מלַוה את כולם עד הפתח ופוסעת שנים־שלשה צעדים מחוץ לפתח, ובפניה המאירים היא מברכת את האורחים לזכות לשנה הבאה.
הרחיק יונה ללכת – וחזר.
משום מה חזר? – אפשר לא הרגיש בטחון ברגליו בכל הדרך. אפשר צללו באזניו דברי־הברכה של אשת ראש־הישיבה ומשכוהו לאחוריו, או אולי משום ששכח את מטפחתו הלבנה על השלחן.
הוא חזר ונכנס הביתה בשעה שדמדומי בין־ערבים כבדים שררו בו. בחדרו של ר' וילוילי עמדה באותה שעה רייזלי על יד הגמרא הסגורה. אף היא היתה נרגשת במקצת. רוחה המה, ועיניה, אחוזות רשת־דמעה, נוצצו בחשכה. ידה האחת היתה שמוטה על הגמרא ובידה השניה החזיקה במטפחת של יונה, שמצאה על השלחן.
הוא נגש אל השלחן ואחז במטפחתו בקצה השני והרגיש, שרייזלי, כמתכונת למסור לו את המטפחת, מחזקת בה בקצה.
וכך עמדו זה מול זו על יד הגמרא הגדולה, שניהם אוחזים במטפחת, ויונה מרגיש את קרבת רייזלי אליו.
נדמה לו, שהיא דומה לו ממש בגבהה ושהיא נלהבת ועיניה יוקדות יותר מן הרגיל, ושביבי־אש מתמלטים ונופלים לתוך לבבו, וחום של גוף גמיש מלפף את פניו ומכהו בתמהון, עיניו תועות ולבו תועה, וראשו כאילו מתכופף לאט־לאט לעומת המצח העגול, הבולט, המהודק בפאה הנכרית ונקרב אליו…
רגע נמשך הדמיון – והיה כלא היה.
______
ובאותה שעה נשק ר' וילוילי נשיקה חמה, מקירות־הלב, את השקערורית השחורה והקרה שבאבן ה“כותל”, ועקר עצמו בכח ממקומו ופתח בנגון עורג ולבבי:
– והוא רחום יכפ – א – א – א – א – ר עון…
א
על מגרש רחב ונקי, נטוע במקצתו שדרות ארנים ואלונים, הנמצא במעלה ירושלים החדשה – הוא “מגרש הרוסים” – נמצא בית־הכניסה הפרבוסלבי, עם מגדליו ופעמוני הנחושת הכבדים־הנוצצים, הנראים מתוך אשנבי המגדלים העליונים. זה בית־הכניסה – התחנה הראשונה בדרך הקודש בה ילכו הציילנים הבאים לארץ הקודש ממרחקים, מערבות סיביריה, מפלכי רוסיה הפנימיים, באלפיהם מדי שנה בשנה.
על השטחה הרחבה אשר מסביב לבית הקודש הזה משתטחים הציילנים על חבילותיהם ועל קומקומיהם, עיפים ויגעים מטלטולי הדרכים, ובעיניהם מהבהבת אש הקדושה של ארץ הקודש, אשר זכו להגיע אליה ולדרוך על עפרה.
מסתפקים במועט, בפת חרבה וטשַאי לה, הם נכונים ללכת עוד מאות מילים, אל כל אשר יורם הכהן הגדול בקומתו מאחיו, המתרומם מעל כל הגולגלות החשופות־הנמוכות, ופיו ממלמל פסוקי תהלים וידיו עסוקות עתה בהתרת חבילותיו או בצליבה תכופה, בהתבוננו אל כל סביבתו, אל שפע האור והזיו השורה על כל המגרש ואל תמונות הקודש החרותות־הצבועות על משקוף הדלת ועל המזוזות של בית־הכניסה.
עוד לא נסתלקו אתמול שיירות הציילנים לדרכן, מפני שהכהן אשר בירושלים, שהגיע תורו ללוותן, “לא הרגיש את עצמו בטוב”, ומשום כך התפללו אתמול כל האכרים הציילנים לבריאותו בחרדת־נפש, והיום הגיעה כבר שיירה חדשה, לא גדולה, אשר, מפני דוחק במקום, נתכנסה ונתכוצה סביב לגדר החוצצת בין אנשים ובין עמוד אבן עתיק, ארבעה מטרים ארכו, המונח בחריץ המגרש, לתמהון כל עובר על מראהו ועל כבדו, אם כי הוא מפוצץ במקצת; ונתבלבלה דעתם של כמה ציילנים במדה זו, שבטרם הספיקו להביט את כתבות הקודש ואל הפעמונים, נפלו על גדרת עמוד אבן זו וקראו את הכתובת על הפח, אותיות לבנות על פח שחור, האומרת: עמוד אבן זה נמצא בשנת 1851 וגו'.
– אבא, אבא! – קראה מרוסיה אל הכהן הזקן, אשר נצטרף אל השיירה עוד שם, על היבשה במולדת, – הנה עמוד מלפני יותר מששים שנה…
והכהן עמד באותה שעה בתפלה. ומרוסיה בושה על עצמה פתאום, כי הנה לא כמנהג שיכלה לנהוג בכהן בזמן היותם בדרך, והם היו שכיחים זה לגבי זו, יכולה היא לנהוג בו על אדמת הקודש.
הנה הוא, הכהן הזקן, עומד בתפלה לפני האם הקדושה, והיא פרצה אליו במלים סתם, על עמוד אבן, וקול רם נתנה אל תוך האויר הקדוש של ירושלים.
דבורה נפסק, והיא הרכינה ראש בעלבון.
ב
בית הכהנים הבנוי חדרים־חדרים, קנים תחתיים ושניים, עמד על גבול המגרש, לא רחוק מבית־הכניסה. קול הפעמונים נשמע תמיד בתוכו, ובחלונות החדרים העליונים, שבאחד מהם גר הכהן הצעיר, טריפון, נראו הפעמונים גם בכל כבדם וקללם.
ודאי שסמיכה זו של בית הכהנים אל בית־הכניסה היתה, כדי שיוכלו הכהנים לבוא מהר אל העם המחכה לתפלה ולברכה. הן כה גדול צמאון העם הבא ממרחקי תבל להתיחד בתפלה קדושה על גבעה בירושלים, במקום התהלך המושיע, במקום נשא דבריו “הוא עצמו” ורפא עורים וחרשים וכל בעלי־מום.
הנה הכהן וסילי, אשר חלון חדרו מוסב אל בית־הכניסה, דק וגבוה הוא, פניו חורים וענוגים וזקן שחור וקצר מסב את לחייו המשֻפּות. כולו שקוע בספרי הקודש ועיניו נוצצות באש מלובה בניצוצות קדושה. פרוש מן העולם ומן הסביבה הוא. הוא מרבה לטייל בין שדרות האלונים בחוץ, רגליו נוגעות ברַכות בדשא הרענן והרטוב בעוד טל בוקר עליו, ועיניו מביטות נוגות־נוגות ברסיסי הטללים אשר בראשי העלים, נפשו כולו עריגה למסתורין של מהות הנצרות.
הה. הוא היה כבר בנצרת, במקום עמדה ערשו של המושיע, הוא טבל כבר בבארה של מרים, ובסוּף הירדן לן לא לילה אחד, ובמעין אלישע את רגליו השהה, ואת רחוב הענויים מדד ממש בשעלו, ואת עיניו הוא נושא למערב בכל שעה של שקיעה המשתפכת באופק שמי ירושלים, ואף־על־פי־כן…
את אשר תבקש נפשו לא ימצא. לחייו משופות ורגליו כושלות ולבו חלל. הוא פרש כבר מקבוצי אנשים, מאָרחם ורבעם ומחשבתם. אף לתפלה יוקיר שפתיו… ופעמים הוא יושב על הספסל אשר בשדרה ומתבונן אל כל קהל החוחולים הבאים עמוסים צרורותם. והם עצמם כחבילות חיות מתנועעות, כולם עיפים ומאובקים ומעונים מדרך ים ויבשה, ומחשבתו מציקה: אנה הם עולים? – – –
ובעוד נפשו כמהה למצוא את סוד הקדושה שבהוית הארץ ועיניו ממצמצות ונבטות למרחקי האופק, עוברות על פניו פתאום שלש האחיות היוָניות הצעירות, אשר עלומיהן ואש בתוליהן נודפים מגלוי הלוח החלק והורוד של לבן, מזרועותיהן החשופות ומתוך מתיחות הגרבים אשר צבע העור להן ומתוך אותה הטפיפות הקלה, הצודה.
אז נפשו תאבל אליו והוא מרכין ראש בכאב.
ג
בין שאר הכהנים שבבית והכהן טריפון בתוכם שרר עתה משא־ומתן קשה. לא היו עניני הכספים המתקבלים מכל חלקי רוסיה כשורה. הרינון שנשמע גם אחרי ולדימיר הכהן הראש התחיל גובר יותר בימים האלה. הכהנים וטריפון בלשונו החדה והצלולה התחילו נרגנים בחדריהם־כּוכיהם: היכן אלפי הרובלים, עשרות אלפי הרובלים, מאות אלפי הרובלים, הנשלחים בקדושה והמתקבלים ומתמזמזים בידים לא־אמונות? עד מתי יהיה כן? צריכים הדברים להגיע לפטרבורג, למקדש קרמל במוסקבה הקדושה! לא צריך ללכת לתפלה, למלא את עבודת הקודש לפני העם! משום מה באמת ירבה טריפון להתפלל משאר הכהנים? וכי משום שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל חבריו ופרקו נאה ושערות ראשו וזקנו מגודלות וקולו ערב יהיה הוא תמיד המתפלל עם כל הציילנים? יודיע הוא לעם “שאינו מרגיש את עצמו בטוב”, ודי.
הרינונים הלכו וגברו. אי־שביעת הרצון התפשטה בבית. נשמעו לפעמים דברי גדוף, וגם בסגנון של נבול פה. החדר היבש של טריפון, אשר חלונו נשקף אל הדרך שכמה, התחיל להיות קצת מאיים. הכתלים היו ריקים, זועמים. ספר תהלים בלה היה מונח על השלחן, בגדיו, בגדי הקודש, היה מושלכים בפאתי מטה, רוח מן החוץ היתה הומה בחור העגול אשר ממעל לחלון ומתריזה אל פני החדר, והאם הקדושה, המוארה באש אדומה, היתה נבטת, עטופת יגונים קדושים, מתוך זוית החדר המזרחית־צפונית.
מרתה הפסחת, העוטיה בלואים, העולה יום יום במדרגות בית־הכניסה לצלצל בפעמונים לתפלה, היתה האחת אשר הבינה לרעו של טריפון, כשהיה סר וזעף, ואשר ידעה לשדלו ולפיסו. אלמלא הוא – אמרה מרתה תמיד בלבה – כל התפלה מה היתה עליה? באים המונים מכל העולם, מתענים בדרך, צמים ארבעים יום, וכי אפשר להם בלי תפלה בירושלים? הכהנים האחרים הללו – יסלח להם המושיע! – מה קולם? צרוד, שבור, מרוסק, או דק מדי או עבה מדי, אבל טריפון – מי כמוהו! תפלת פיו נופת צופים. טריפון מתפלל, מי לא ישמע? קולו מנסר בקצב, בעוז, בחדירה אל הלב. הכל מנשקים את שולי שמלתו בחילו ורחימו. מידיו יבורכו. בדבר פיו יסלחו עוונותיהם. אלמלא הוא – כלום היו באים כל הציילנים ירושלימה? שמו הולך למרחקים, שמו נשא במרומים.
ד
וטריפון היה עומד לפרקים בחלון ומשקיף עצובות. היה מזקיף את כל שעור קומתו ומסתכל בהר הזיתים הקדוש, במגדל הטור המחודד, הגבוה, המתנשא לדקור את הרקיע בלבו. רואה את המסגדים בימין, את שממת הככר בשמאל, את הדרך הלבנה המובילה שכמה, את הבליטה השסועה אשר לסלעי הגיר המשתרעים על חלק רב מן ההר, וכל אלה הוגו את נפשו והרעיפו טפין־טפין של עצבות בלבו. אלמלא היא, מרתה, – חשב גם טריפון, – מה היה עליו, השומם, הגלמוד, הערירי! מרתה לוקחת את כלי הלבן שלו, כובסתם יפה, תולה אותם על החבל במגרש מול חלונו, ועשרות אנשים ביום כופפים את ראשיהם לפני שמלותיו בעברם תחת החבל. אף זאת, מרתה מצעת לו המטה, מסדרת לו את כלי־הבית כששעתה פנויה, מספרת לו מכל שיחות הציילנים, על כל הבאים והבאות.
גם הבוקר עמד משמים בחלונו. דרך שכם זו שנשקפה עתה לעיניו הזכירתהו את הדרך המזרחית ליריחו, הרחבה מדרך שכם, אשר בה הלך זה לא כבר בראש חבורה גדולה של ציילנים. צלב הכסף הגדול היה על חזהו, ובמקלו בעל גולת הכסף, היא הגולה המבהיקה ונוחה כל־כך לידו השמנה – הוא המקל העומד עתה בפנה – הראה לכל ההמון את דרך הקודש שעבר המושיע. הראה כל סלע שישב עליו המושיע לנוח. כל באר מים אשר שתה ממנה. כך הוא הולך ומראה ומורה. הרגלים כמו נשאות מאליהן, המקל כמו מתנועע באויר מאליו, הפה כמו ממלמל מאליו אל כל ההמונים המרובים הדומים כל כך זה לזה…
הילך מחר שוב?
והוא הרגיש את שממון נפשו כשממון אשר בחדרו מאחוריו. עיניו הביטו נכחן בלי טעם, גופו הכתפני כמו הושח וצומצם, ובלב עלו זכרונות נעורים:…מרחקי מולדת בעבר רחוק, סביבת כפר רעננה, בכורי הבחרות, עוונות ראשונים, למודי המוסר בבית־הספר לכהונה והרדיפה אחר החטא באינטרנט של בית־הספר… הכל היה לפני עולמים… כמה סבל וכמה כיסופים… הא? ממרחקי הזמן עולה לפניו נקודה בהירה, מחממה… בה פני אותה ריבה, רכה גוצה, אשר פתה ביער… מה?
הוא הזדקף פתאום. מה שוממת עתה התקרה מעל ראשו, מה בלה ומשוממת זו מרתה המשמשת לו… ומשום מה אין שום התעוררות נפשית לקחת ספר ביד, לשפוך תפלה חשאית לאלהים?
עברו באותה שעה גם על פניו “שליחות היצר”, אותן שלש האחיות היוניות, העוברות כדרכן במגרש הזה בשעה קבועה בכל יום, ועלומיהן ואש בתוליהן נדפו מגלוי הלוח החלק והורוד של לבן. שוב נאחזה בסבך מחשבתו אותה נקודה בהירה ומחממת ממרחקי הזמן… אותה ריבה רכה – ומרתה נכנסה אל החדר.
– שלום עליך, אבא! – אמרה והפסיקה את תעתועי מחשבותיו.
הוא לא הסב את פניו אליה, היא הביאה לו את לבניו והתחילה מסדרתם, ופיה לא פסק מלמלל:
– אכן ימים! מכל העולם באים. זקנים וזקנות וצעירות. כל העולם בחטא וכולו צריך ודוי. בלי מים קדושים שלנו הכל טמא ומזוהם. אבא טריפון! כשאני מצלצלת בפעמונים, צריך מיד לבוא לתפלה. כל העולם ממתין לתפלתך המשתפכת כאבקת המור. מי אינו יודע את הכהן טריפון? הכל אומרים: יאריך ה' ימיו. לעבור נהרות ומדבריות ולשמוע את תפלתו. עודם על הים וכבר שומעים את קולך מירושלים. יעשו אחרים מה שיעשו, לא אחטא בשפתי, יעשה גם ולדימיר הקדוש מה שיעשה, אבל אם אין פניך, אבא, הולכים עם הציילנים, ונהפך הכל לתוהו ובוהו ויראת שמים תבָּטל חס־ושלום מן העולם. כמה פעמים כבר שאלה אותי היום מרוסיה, עלמה נחמדה ויקרה – חטא כבד ודאי שקוע בתוך לבה: – מתי תראה מראה אבא טריפון? מתי תשמע קול אבא טריפון?
ה
וכשחזר אבא טריפון להביט בחלון לפנות ערב היתה כבר החלטה בלבו: לצאת מחר עם הציילנים ליריחו. לא העלמה “הנחמדה והיקרה” גרמה לכך, אף־על־פי שבמשך כל היום לא פגה מלבו החמימות המיוחדת המלַוָה את השם “מרוסיה”. שם זה הזכירהו מה ולא ידע מה. חמימות רכּה צרבה את פניו, ובעיניו התלקחה אש קלה, מוזרה. אכן, לא, לא. הגיון פשוט היה בהחלטתו: מה יתעקש? כך גורלו. העינים נשואות אליו והרגלים נטויות אחריו. אכן הוא הכיר, כי מתגנבת אל לבו מחשבה מגרה: אגב הילוך יראה את “מרוסיה” בעיניו. ומחשבתו המגרה הצעידתהו קדימה: אגב הילוך ישים ידו על ראשה. אגב – אולי גם בוא תבוא אליו… כך, לסריקת שערותיו. הוא ישב על הכסא. כאן ישב. והיא, כמו מניה, טניה ואניה, תבוא ותסרוק את שערותיו מאחוריו, לאט־לאט, את שערותיו הסבוכות כל־כך ודורשות יד אמונה… ואפשר תשים גם את ידיו בתוך שרוולי בגדו הנפוחים, בשעת לבישה.
ומשום מה עלה בלבו ביתר חוד זכרון אותה ריבה רכה שפִּתה ביער… אהה, לפני חמש־עשרה שנה… כמה פעמים התוודה כבר על חטא זה, חטא ילדות שצורב ובוער במעמקי הנפש, שעולה בלב, לפעמים, דוקא בשעת התרוממות הרוח, בשעת הטפה למוסר ולצניעות מעל הקתדרה בבית־הכניסה, על־יד שלהבות הנרות ובתוך אוירה מחממת ומאדמת של קטורת.
וראה את ווסילי קם מעל ספסלו וענף האורן חדר אל בין שערות ראשו. וסילי החור, משופה הלחיים, המסתגף, שלא טעם טעם חטא, והוא מבקש את מהות המסתורין של הנצרות, והולך תמס עם נפשו, עם געגועיו, עם מאווייו…
הוא נרעד רגע ועזב את החלון.
ועם בוקר נתרוקן כל המגרש. במקום אנשים צפופים נשארו פקקים, קרעי נירות, שברי כלי־חרס, קצווי ככרות לחם שחור, “רוסי”. כל הציילנים קמו ממקומותיהם בראותם מרחוק את אבא טריפון עם צלב הכסף הגדול על חזהו. התחילה תנועה ישרה, צפופה, חבורתית, אחרי הכהן ההולך בראש ובידו מקל הגוּלה של כסף. היתה צפיפות וכפיפות אל המנהיג, כאלה אשר לעדר הרחלים. עמד אבא כהן ועמד העם עמו. הלך אבא כהן והלך העם עמו, אחריו, בכפיפת ראש, בצמידת עינים, בחיל שלא להקדימו ולצאת לפניו. ברכוז מבט של הִסוס: שמא יעמוד, שמא ילך, שמא ירים כאן את מקלו, שמא תזל כאן אמרת קדשו.
מקרב ההולכים בהמון התבלטה מרוסיה. רכה וּורודה וכמעט גבוהה היתה. ראשה היה עטוף מטפחת דקה ושקופה, שירדה על מצחה. מתחת למטפחת נצנצו שתי עיניה הבהירות, שמצמצו בשמש ונתלטפו בזהרו שנפל על חלקת פניה וצואריה וזרועות ידיה המגולות, הטפוחות. השקיפה מרוסיה במרחבי השדות הקדושים, הזינה עיניה בגדרות הצבר הגבוהות הנותנות גם פרי מאכל, חמדה את אשכלות התמרים היורדים בשפע מן הצמרות ואשכלות חזה התרוממו וירדו בנשימתה. היא היתה כולה באוירה של קדושה, ולרגעים נתנה מבט צנוע, רוחש תודה לאבא טריפון, על מחזות היפעה הקדושה אשר לפניה.
ואבא טריפון עומד ונושא את מקלו ברמז למרחק ידוע: שם גבעה קדושה. פולוס התפלל שם. ושם – מעבר לחורשה – עמד מתיא בתפלה. במקום ההוא, שעכשיו שמם, היתה דרך, בה הלכו אורחות המדינים שקנו את יוסף ובה התהלך ישו. אחר כך קולל המקום והיה לגל אבנים עד היום הזה. הקהל נושא את עיניו, כמו מכונה אבטומטית, אל מול כל מקום רמז של המקל, משתומם, ממצמץ בשפתיו, נאנח או מחייך מתוך דמע.
עמדו על־יד מעין ופתח הכהן בשתיה מהמים הטובים והמתוקים. אחר הוציא כל אחד את ספלו לרוות נפשו מים. עתה בטל הסדר שהיה קודם לכן. איש באשה נתקלו, זרוע בזרוע התנגשו, והיה כעם ככהן. הותרה הרצועה ותחת שמי הקודש נתהוו חיים של חולין… הרגלים טבעו במי בצה קלה שנתהוותה מסביב, רסיסי מים נפלו על כל בגד, והעם שתה בצמאונו את המים בדרך הקודש, כאשר שתה את היי"ש בארץ מולדתו, בפנים רוסיה. ומכיון שבטלו התחומים, נמצא הכהן טריפון עומד על־יד מרוסיה, מסתכל בה בשעת הערבוביה, אוחז שלא מדעת בידה הטפוחה ומשהה, מסתכל אל ריסי עיניה המורדים בבישנות.
– מה שמך? – שאל הכהן את מרוסיה בקול נמוך.
– מרוסיה! – נשמעה תשובה חשאית בקול נעים, מלטף.
– ממרחקים ארוכים? – נשמע קול שאלה יותר רם.
– מבריאנסק! – נשמעה אותה תשובה חשאית.
ונרעד טריפון: מה?
“בריאנסק”, “בריאנסק” – נתבלבל במוחו. והוא הלא היה שם… אותה ריבה רכה… האם גדלה וגבהה כל־כך? והאומנם מרוסיה היה שמה?… כן… לא…
ומאז, בכל הדרך, כאילו נתבלבלה דעתו הקדושה. תועתעו חושיו. לקה רוחו.
הוא נסה לעבור במהירות על פני המקומות ההיסטוריים, תחת התמרים ועל־יד הקברים, ואולם ההסבר נעשה קשה לו. הוא, טריפון, – לשונו הלטושה והצלולה בגדה בו. הוא נסה להרחיב את הדבור. שלח ידו באויר צפונה ונגבה, קדמה וימה, ומקלו הגיד על כל: על הליכות האבות אברהם יצחק ויעקב, על כל הסביבה הזאת, על תעיתו של יוסף הצדיק בשדות האלה – ואבא טריפון אהב את יוסף! – על שבילי ההרים בהם דָרך אליהו, אבל אזניו לא שמעו את מוצא פיו. התחיל לערבב את אברהם ואת דוד, את יצחק ואת שלמה ואת פולוס ואת מתיא וכשהגיע ליריחו – – –
בכל אותה הדרך נשאה מרוסיה את ראשה העגול והיפה אל הכהן טריפון ושתתה בצמאון את דבריו, ופחד ורחב לבה לכל מראה עיניה ומשמע אזניה. ויש אשר ראתה את מבט עיניו זרוּת נצמד אל פניה, כמתאמץ לדלות סוד מתהום עיניה, ובלבה חלחל רגש של ביישנות עמוקה, אשר לא ידעה מהו ומהיכן הוא.
ו
שב אבא טריפון עיף ונטרד מן הדרך ומרתה היתה הראשונה שבאה לחדרו. היא הרבתה מלמל כדרכה: כל הציילנים פה אחד: אין כאבא טריון בעולם כולו. הלא גם שם היו להם כהנים ומטיפים לימים “ראשונים” ומועדים, אבל דברים כשמן בעצמות שמעו רק מפי אבא טריפון. מרוסיה זו, נלהבה וחסודה וחמודה כל־כך, הריהי נכונה לרחוץ אל רגליך, אבא, לשתות את מימיהן. אני אמרתי לה, כי אבא טריפון זקוק לסריקת שערותיו, שערות הקודש אשר לו, והיא אמרה: אין כמוה סרקנית, וברשותך הקדושה תבוא אליך לפנות ערב.
ושוב היתה שעת בין־הערבים, כשעמד הכהן טריפון להסתכל בחורשת הארנים אשר מול הבית ובכהן וסילי, שכאילו לא זז מיום שלשום ממקומו ועדיין הוא חובש את ספסלו ועדיין כמו ענף של אורן נתון בסבך שערו ועדיין מהות העולם והנצרות סתומה לפניו. היתה שעת השקיעה. שקעה שמש ירושלים וזהרוריה האחרונים שחקו בקלל הפעמונים. המית המגרש הלכה ונדַמה, צללים התחילו עוטפם את כל אשר מנגד. גם הדרך הלבנה, השכֶמית, נתעטפה קדרות. איכה הועם הכל! איך נעלם פתאום השמש! מירכתי המגרש עוד עלו באפלולית האויר קולות מניה, טניה ואניה, הכובסות את לבני הכהנים וקול החביט החובט בכתנות המלאות מים, הנפוחות, המוציא כתמים וסחי מתוכן. הנה ערבוב צלצלי עליזים. הלא הן, מניה, טניה ואניה, כולן נחמדות ועגולות ובאות אליו, נערה־נערה בתורה, לסרוק את שערותיו מאחוריו ולשים את ידיו בתוך שרווליו הנפוחים. עתה… אורחת זו… “בריאנסק”… שוב עלה אודם צורב בעור פניו הדק, ואש זרה התחילה משחקת בעיניו… “אש בריאנסק” הכבויה… והוא היה כולו נעירה־תסיסה־צפיה.
ובטפיפה קלה נכנסה מרוסיה באותה שעה אל החדר והתחילה מהדסת מפנה לפנה לסדר כל דבר במקומו, לנער אבק הימים… ומיד וכל אשר בחדר קבל צורה אחרת. התחילו נושמות בו צעירוּת ורעננוּת. מעל ראשה של מרוסיה לא הוסרה המטפחת הדקה, השקופה, אשר כסתה את מצחה עד העינים, הכל היה עטוף בשביס של קדושה, של קדושה חמימה. הכהן התהלך אחת הנה ואחת הנה ועשה תנועות של קודש. על השלחן הקטן היו מונחים הפעם שנים שלשה ספרים. אחד בכריכה יפה וצלב זהב על מכסהו. על־ידם כתבי השליחים, הברית החדשה, בתיבת אבן ישנה, צלבים ושרשראות, סמלים מעשה צדף וגמל עשוי עץ זית, ועוד כמה מנחות שהגישו לו הציילנים. בגדי החול היו תלויים על מסמר הקיר ועליהם בגדי הקודש, מעשה רקמה, שש משזר, המיוחדים לפגרא או להלוית המת. ועל תמונת האם הקדושה כאילו הוסף צעיף של מסתורין. היה נדמה, כי האם הקדושה מתכנסת לתוכה ומתרחקת ועוזבת לאט־לאט את החדר…
– הנה רבים הביאו מתנות לאבא טריפון, ולה אין מנחה בידה. ובמה תִּכַּף לו לאבא? – כאילו נפלטו מאליהן מלים אלו מפיה בנקותה את הסמלים ואת השרשראות על השלחן.
– אין צורך, אין צורך! – אמר הכהן הקדוש – אם לבך טוב. רחמנא לבא בעי.
והוא ישב על הכסא ופרש את שערותיו לאחוריו מעבר למשען הכסא, ומרוסיה נגשה אליו ועשתה בזהירות ובצניעות. ידיה נגעו נגיעה קלה בשערותיו ואף גם בקדקדו ואף גם במצחו. היא סרקה לאט־לאט. אחזה קווצות שער שחורות בין אצבעותיה הלבנות, קלעה אחת הנה ואחת הנה, ופזרה את המקלעות בבת־אחת ושוב קלעה ברעד קל העובר על ידיה. וכשנתרגלה למעמדה וכששאפה להארת מצח הכהן יותר ויותר, העבירה את עצמה מלאחוריו אל לפניו, עמדה והחליקה על המצח הרם ולטפה בידיה החמות את רקותיו שהלמו, את אזניו שצלצלו, את גבות עיניו, שערפל של דמע היה נסוך עליהן, את לחייו שבערו ואדמו, והוא הכהן הקדוש, ישב כבוש פנים בשמלתה, כבוש יסורים ותסיסת דמים עזים, רותחים, וברכיו לחצו בסערת בערת התאוה, כמו שלא בהכרה, את מתניה החטובות, החמות, וכשנפלו ידיה על פתחי פיו, כמו מאליהן, נשק להן בלט…
– “בריאנסק”! “בריאנסק”! – הלם בראשו הולם פעם – – –
ז
ולמחרת היה יום גנוסיה. בית הכניסה קלט אל תוכו את השיירה הקודמת וגם את האחרונה. אלפי נרות בערו בנברשות המצוחצחות והאירו את מעמקי הבית. לחש קודש שרר ורחש מסתורי התהלך. היה מבחינת “גילה ברעדה” בלב כל הצילנים, שזכו להיות בבית־הכניסה בירושלים ביום שלגנוסיה. נתפשטו הקמטים של בגדי החוחולים ונתעדן הבשר של הציילנות הזקנות. מרתה הזהירה בזוהר של קדושה: היא, הצלצולי פעמוניה, העֵזה את כל הקהל הגדול הזה לתפלת היום. כל הכהנים היו לבושים בגדי השרד, מדים של קודש, ענודים בשרשראות צלבים נוצצים, צלבי זהב וכסף ואבנים יקרות, שגווני בבואתם נתערבו בגווני מלילות הזכוכית והבדולח, שתלו ממאות הנברשות אשר בתקרה ועל כל הכתלים.
על הדוכן עמד הכהן טריפון, זה שבכניסתו לבית הרעיד לב כל הציילנים, והוא עבר על פניהם, בדרך שפונתה לו, ברשרוש איצטלת הקודש, כשמצחו הגבוה מאיר, כששערותיו סדורות צמות וכשהוא מבהיק בצלבי זהב וכסף.
הוא עמד ישר אל מול הקהל המשתוקק, השותה בצמא את צלו, פיו פלט צלולות, מלה־מלה, בעוזה ובכל משמעותה הנאמנה, החותכת, אם כי בסוף קולו נשמעה צרידה קלה.
כאבנים מדרדרות נפלו המלים בכל חלל הבית:
הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.
כִּי פְּשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד – – –
הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי – – –
תְּחַטֵּאנִי בְּאֵזוֹב וְאֶטְהָר. – – –
אנחות כבושות נשמעו תכופות מפנות בית־האל, דמעות פרצו מעינים. הידים הכו על כל לב: על חטא… על חטא…
והכל כורעים על הארץ, משתחווים ומודים.
אז יגשו הציילנים אל שורת הכהנים הארוכה והישרה אשר על הבמה. איש־איש שופך את חטאו באוזן הכהן, דומע, בוכה, מבקש סליחת אלהים, נושק ליד הכהן ועובר.
מרוסיה היתה בין הנגשים האחרונים. חורון רך היה שפוך על פניה. עיניה החיות והבהירות היו מושפלות לארץ, ופסיעותיה רעדו.
היא נגשה, כמו נדחפת, עד אבא טריפון. סגור לבה נפתח. חטא נעוריה, שהכביד על לבה מלפני חמש־עשרה שנה ואשר לשם וידויו באה ירושלימה, מצא עתה את בטויו. מלים מרוסקות ודלות שפכה בחיק אבא טריפון ואליהן נלוו גניחות קלות, מרעידות…
– הרחק… חורשה… אצל… בריאנסק…
והכהן טריפון לא שמע היטב את הפרטים. הוא עמד ישר, בעוד לבו תועה ועיניו כמוכות סנוורים והלמות רקותיו גוברת בעוז.
הוא התחזק על עמדו והושיט את ידו למולה, למול מרוסיה, והיא החזיקה בה לאטה ונשקה לה חשאית. מרוסיה הלכה ואחרות נגשו בזו אחר זו לאט־לאט, והכהן עוד הוסיף לעמוד ישר, לבלי מוש, ועיניו בהמון ההולך ונמוג.
RISA GRUND
אור הפנס, שהודלק קודם על המרפסת, הפריע במקצת למסובים. היה בו משום חידודין־חידודין בעין וגם לא התאים למצב הרוח הכללי. מן הנפט ומן הגפרור ומן החולין היה בו בשעה שמסביב נשבה רוח אטית מערבית, כשליחת מצוה, ללטף פנים, לחזק נשימה ולשובב נפש. החלט לכבותו, ובאותה שעה כאילו התעופפו היתושים והוֹגָה מפריע לאינטימיות החברה. הכוכבים נראו באורם האמתי, אף כי האנשים התעטפו אז בכהות של צללים. עתה התאים הכל, כמדומה, אל הרי ירושלים, שנשקפו אל המרפסת בקדמוניותם הקוסמת. ודאי, שאילו בקע אור הירח פתאום לא היה גם הוא מפריע מה שהוא. גם בו יש דבר מה מן המתאים אל זוך האויר ועדינות הוד מעלתו של הטבע בשכונה הזאת, המשתרעת בנחת על הר ועמק במרחק קילומטרים אחדים מירושלים. החבורה על המרפסת היתה הפעם כמעט מעור אחד, קרובה לענינים ספרותיים, אוהבת לספר ולשמוע מעשיות, קצת חידודים שלא מן הענין, ובכלל – נושאים שיש בהם מן המגָרֶה. בעדינות טפלה בחבורה בעלת הבית שכבר לא היתה צעירה ביותר, אבל הלב הנדיב עוד פָּעַם בקרבה. מעשי תופינים התנוססו בסלסלות; תפוחים, אגסים, והעיקר אשכלות ענבים מלאים ובשלים וגדולים בלטו מה“פירמידות”. המענין היה גם זה, שכל הפירות היו תנובת הגן היפה של בעלת הבית, המשתרע מול המרפסת עד “רחוב החלוץ”. משהובעה העובדה הזאת מפי בעל הבית הגבוה כתמר וארך הידים נשבה רוח של רצינות על כל. עם בליטת הפירות הגדולים הורגשה והודגשה פרשה של עמל. כמה עבודה הושקעה במגרש סלעים זה (והוזכר מאליו הצירוף “סלעי ירושלים”) עד שנעשה בר פרי, והידים הארוכות האלה, ידי בעל הבית החרוץ, כמה יבלות הועלו עליהן. תחלה פָּעַל הפועל. הסלעים נוקרו בנקר: הך־הך, הך־הך, אחר כך התעופפו מעל מרום גגות בכח של אבק שרפה, אחר כך הוסעו בדקר, סוקלו ושמשו גדרות ומרפסות, ובעפר האדמה שבלט מתחתם טפל אחר כך בעל הבית הנוטע: ערב־ערב והשקאה, בוקר־בוקר ונכישה ועדירה. המורה בבית ספר תיכוני, מר אזרחי, שישב סמוך לנשים, הקשיב גם לקול שיחה משם על הפירמידות, שאף שנקנו ב“המשביר” נאות הן, ובעיקר – מתאימות לגודל השלחן ולאשכלות הענבים התלולים. אי הגדרת המטרה לכנוס החבורה הזאת הערב הזה הקלה מאד על הנאספים כרוח, הקלה שנשבה על פניהם. היתה הטבת לב בפירות, היו שיחות קצרות של מה בכך, תבלין של בדיחה מפולפלת. הסופר בעל הסנטר הכפול היה אומר דברים של מה בכך ומצטחק בקול צהלה לא עדינה, והנשים העדינות, מלבד אחת, שהיתה דומה לספינה מהלכת, היו מחזיקות אחריו בקול צלצול זך ומדרדר, שהיה מוצא הד בהרי ירושלים. הפקיד, שההנהלה הציונית נשענת עליו, היה מתון ומונה מלים בחשיבות, כאילו הוא משלם משכורת לנמוכים ממנו, והאמן מ“בצלאל” דבר על הפוליטיקה הלוקלית, בשאלת הבחירות לועד השכונה הממשמשות ובאות. בכל השיחות, וגם בזְמָרים, שנשמעו בנעימה בהשתתק כל שיחה, לא היה עוד כדי משקל ומרכזיות של נקודה. אכן, הן יכלו להגמר גם כך, בלי משקל ומרכזיות של נקודה. אנשים עובדים ועיפים היו, והרשות בידם להתאסף על המרפסת הזאת לשם בידוח ופריקת משא החיים והנחת הדעת, אלא שזה מר אזרחי, המקובל כאיש שיחה ושאינו מבקר בתמידות את המרפסת, לא גרע עין מן הפירמידות התלולות אשכלות ענבים, שדרך אגב הלכו ונתרוקנו, ולא גרע אוזן משיחות הנשים שבקרבתו על פירמידות אלו או דומות להן, שאפשר להשיג במחיר קצת יותר גדול או קצת יותר קטון בחנותו של פלוני שברחוב יפו או במחסנו של אלמוני שבעיר העתיקה. נאחז אזרחי בפירמידות האלה וזכר את נסיעתו למצרים, וטיסתו בחשמלית ברחובות קהיר עד חולות הפירמידות וכל אשר ראה שם ואיך שראה שם, ובכח אסוציאציה נזכר בנסיעתו לפני שש שנים בבקעת אירופה, וכל אשר קרהו אז. תמה על עצמו שנשכח ממנו כל אותם הימים כל המעשה ההוא, ועתה נכספה נפשו להעלותו מתהום הזכרון, ונסה לצרף תו לתו, קו לקו. בינתים שררה שתיקה בחבורה, ואחד הפליט: נראה, שאזרחי מכין את עצמו לספר מה. הוא שתק והשתיקה מסביב כבדה יותר, וכאילו הכל נמסר לשלטונה של הרוח הקלה, המלטפה, ההומה לה אט, על פי רמזי הכוכבים הטופפים מלמעלה.
– נשיר שיר מה – אמרה האשה שבצורת ספינה מהלכת, ופתחה פיה בפצח שירה. משום הכבוד נענו לה אחדים מן המסובים, אבל הלווי הלך הלוך ורפה, והמזמרת נשארה בסולו, קול עלוב ומוחלש, שהסתיים בצויץ של צפור.
נסה אחד להתעורר בשיחה על ענין רציני, על מעשה התנפלות, שהיתה בשבוע שעבר על המוביל של הנוסעים מן העיר עד השכונה ועל מצב בריאותו של הילד שנפצע באבן חדה במצחו. נכנסו הגברים בשיחה זו על רפיון יד הממשלה, על שנאת הזרים לישראל, והנשים נתעוררו לשיח על העולל הפצוע, שעדיין לא יצא מכלל סכנה: שמא נפגע המוח.
בין כך ובין כך נתרומם הניבו של החבורה. דנו על האנטישמיות שבעולם, על ההתבוללות היהודית שבגלות, על חוסר יסוד של קיום לאותה היהדות, על אחוזי היהודים המועטים באמריקה שנתפסו עד עתה לציונות. רוח הסופר נעכרה עליו, כאילו נטלה ממנו אותה שעה העליזות הצרפתית המלותהו תמיד. הוא נסה לאכול את אשכלות הענבים האחרונים בתאבון, והשריגים שיצאו מרוסקים וממוצצים מידיו ומפיו נמלטו, כנסים מן הדליקה, אל הצלחת, שעמדה מוכנה לכך.
– דבר מה עליז, מן האהבה, מן החיים! – בקשה נפשו בקול.
ושוב נשתררה שתיקה על המרפסת הנטויה אל מול השחקים העמוקים, הבהירים, המכוכבים. ובינתים נתכנס אזרחי לתוך עצמו, והוא מוכן לצרף קוי המאורע שלו זה לזה בקול, שהקול יפה לזכרון. הוא קוה, שיפתח בספורו והזכרונות יעלו בד לבד ויצטרפו לתמונה.
– כך־כך! – נפלטו מפיו מלים קטועות ראשונות בתוך השתיקה הכללית על המרפסת ובאשר מסביב לה, בקרוב וברחוק.
– דברתן על פירמידות (ופנה אל הנשים) ודברתם על חוסר יסוד ביהדות (ופנה אל הגברים), ואלה הזכירוני מעשה ביסוד ובפירמידות, מעשה בי, שהיה לפני שש שנים, מעשה לא ארוך ולא קצר, לא מעציב ולא מבדח, שאילו ספרתיו בתור מעשה שהיה באחר, אפשר שלא היה בו מן הענין, אבל כיון שהיה במספר עצמו היושב כאן לפניכם, לפיכך – כדאי, אולי, להשמיעהו לכם, וקל וחומר כשהחבורה משעממת הערב במקצת.
הרעידו הנשים את כתפיהן קצת, והן עושות כונות מיוחדות לשמיעה, נתקרבה יותר בעלת הבית, שלא היתה צעירה ביותר אלא שהלב הנדיב עוד פעם בה, והסופר התכון לשמוע בכל זאת דבר פיקנטי.
זו היתה צפיה שנצטרפה אליה דממת האילנות, שעלתה מעומק הגן, וזה, אזרחי, פתח לספר לאטו:
– אומר אני, שהמרפסת הזאת יפה היא, שהשמים האלה יפים הם בכוכביהם, שהגן רב התנובה החמודה שלפנינו נאה הוא, שהחיים המזרחיים בארץ ישראל בני ענין הם, אלא שבכל זאת – אומר אני – חייב אדם היושב כאן מספר שנים להפליג לזמן מועט לאירופה. ישיבת קבע בארץ ישראל – אומר אני, אף שהנני כמדומה, ציוני טוב – סוף סוף משעממת, ואולי גם מחלידה את הנשמה. כאן אנו מסתובבים בעוגה צרה, רואים תמיד אותם שמי התכלת – ולהביט תמיד רק על תכלת גם זה משעמם – אותם פני האנשים והנשים. לא. כך להאריך לא טוב הוא. טוב להיות משנה מקום, להפליג על פני ים, לשוטט עם חשמלית, להזין עין ממיטב היצירה הטכנית שיצרו בני אדם, לפחות, בעולם הישן המערבי, להותעות אחרי ברק מגרה עין ותועפות מותרות וקסמים של חיי סאון ואון שוטפים, סוחפים, גורפים בדָכְיָם. ודאי שסדן העולם אחד הוא, והאור אשר שם, בעולם הגדול, גם הוא מתעה הרבה, ויגון בני אדם בוקע ממצהלות מריעים ומתופפים; אבל היוצא מהעולם המזרחי אל המערב – ימים ראשונים מכים עליו בעזוז חייהם, בשמחת און ובצהלת אבירים, והוא כנדהם מעוז החיים, מן השפע ומן התועפות. כאן, בשממון חיינו ובערבות החשופות, אנו מכירים בכוחות אלוה ומתקרבים אליו, ושם, בסערת החיים והתנועה, בין החומות הגבוהות, המחַדות עיר ומְתים, נשכח אלוה ונראה האנוש בכל תעצומותיו, בכל פעלו במלחמתו עם היסודות הראשונים לשעבדם, להכריעם, לנצלם. שקוע במחשבות אלה עמדתי ברחבת בית הנתיבות בעיר בירה אירופית אחת. איש לא הכיר בי שאני בן המזרח, אבל בי עבר רוח השכרון בראותי את המערב בכל תנועת חייו וזרמתו, שהשתקפו בעיר היפה הזאת במדה שלא ראיתי כמוֹהן מעודי. הרגשות נרדמות תחת שכבות אבק של חיים דוממים נעורו בי, ואני אמרתי עם לבי: מה טוב להגרף עם החיים הסואנים האלה, לרוץ אחריהם ולהעלם במעמקיהם, לתעות־לתעות אחרי אור זהבם. מחלון קרון הרכבת נשקפה אלי צעירה יפת תואר ויפת מראה ואני, מבלי חשוב הרבה, לקחתי לי כרטיס לדרך רחוקה והטלתי את עצמי אל הקרון הזה. נזדמנתי עם הצעירה בתא אחד שבקרון, ואיש לא היה מלבדנו. אני טְרוד דרכים, גבר מטולטל ממרחקים, שזוף שמש המזרח, והיא צעירה כבת עשרים ושתים, בהירת פנים חטובים ויפים, ועיניה תכלת עמוקה, שקטה, נוהרת. עתה ראיתי שהיא יותר יפה משחשבתי בתחלה, והרגשתי את עצמי מאושר, שאני יכול לנסוע בחברתה דרך ארוכה מאד. כשש עשרה שעות, לפי שהגידה לי את מחוז חפצה מיד. בחורה גרמניה בהירה זו – אמרתי בלבי – תהיה משוש דרכי הארוכה. הייתי בטוח מן השיחה הראשונה, מפתחי פיה הקטן־העגול בהשיבה לי נעימות על שאלותי, שנדחפו מפי זו אחר זו, שאוכל לבלות אתה בנעימים את שעות הערב והיום של נסיעתנו המשותפת. הייתי במצב של מעוֹרָר וזחה עלי דעתי. סדרתי חפציה וחפצי והתכוַנתי שתהיה לנו ישיבה נעימה ומקורבת, והרכבת נשאתנו מיד בסערה. מן השעה הראשונה ישבנו ושוחחנו כמעט בגלוי לב. יש אנשים שאתם רואים אותם בפעם הראשונה בחייכם ואין מחיצות של זרות ביניכם, ואתם מספרים עמהם על הכל, כאילו הייתם ידידים ימים מרובים למאד. מבט עיני התכלת של הבחורה הזאת, שלפני רגע קט, צדד את לבי והרוַני אושר, ואני חגותי כאשר נדבה לי את מבט עיניה בשניה ובשלישית. הייתי כגבר עֲבָרו יֵין נעורים וחמדה. היא, ריזה נרונד, שגמרה בית ספר גבוה, בת הורים טובים אמידים, היושבים בלב גרמניה, יודעת נגון וזמר, צופיה הליכות בית אמה, אהובת הוריה, שלא יצאה מגבול גרמניה וחוצה, ואני, אלכסנדר מקסימי (כך התודעתי לה) עברתי ימים וארצות, ראיתי עולם ומלואו, ועודני מתייר את העולם בכל גוניו ותהפוכותיו. בנאמנות ספרה לי ריזה גרונד את תולדות חייה הפשוטים, הנוחים, חסרי המאורעות, המפַכִּים לאטם בעִירָהּ, תולדות קצרות ופסוקות, ואני לא פסקתי מִסַפר על מאורעות חיי העשירים, שבדיתים בזה אחר זה. בלבי גדל משעה לשעה הצורך להיות מעַנין בעיני הילדה היפה אשר למולי, וכח היוצר שבי לא נכזב, וצרפתי ספור לספור, מאורע למאורע, מעשה מדינה אחת למעשה מדינה חברתה, ורתקתי חוליא בחוליא, ענין בענין, ושרשרת ארוכה של גונים ואפקטים ומעשים ומראות פתחתי לפני ריזה גרונד. היא הסתכלה בי בעיניה הגדולות, התכולות, והאמינה באמת ובתמים באמת שביצירותי, ואני הייתי בעיניה כאדם בלתי רגיל, שהעולם והחיים פתוחים לפני כספר, ובידי לתת צורה ספרותית למראות ולמאורעות אשר ראיתי. בכל זה היה מן הנגוד לאמת, כי על צד האמת, הרי היא, ריזה גרונד, בת העולם הסוער והשואן, ואני, אלכסנדר מקסימי, בן העולם המזרחי הישן, אלא שאני הייתי כשתוי עד לשכרון מֵחֶבְטַת החיים הסואנים אשר טפחו על פני, ומצאתי ענין להמצא בלבוש שאינו שלי. אני מודה על האמת, שהייתי בהתעוררות מרובה וכל מאמצי הפנימיים היו מכוונים למשוך אלי את לבה של ריזה גרונד, עד שכל יצירה לא נבצרה ממני באותה שעה.
– ההיית גם באוריינט? – שאלתני העלמה בשימה בי מבט החן שלה.
– איזו שאלה! – עניתי בהתפארות – וכי מי משכיל בזמננו שלא בקר את האוריינט?
ואני מציף עליה את ספורי על המזרח. אני מספר על ערי החוף של הים התיכון, על החיים הפנימיים, על סדרי המשפחה, על לבושי הגברים והנשים, על השקט והשלוה והקפאון והרשלנות והנרגילה, ואני נותן את לבי, שעתה הגיעה השעה לספר לעלמה נכריה זו על התאמצות עמי להקים את ביתו בפלשתינה. אני ידעתי, שריזה גרונד חושבת אותי לאיטלקי או ליוני, ואולי גם לגרמני, שהדיאלקט שלו אינו גרמני טהור כשלה, ונוח היה לי במצב כזה, דוקא, לספר על פעולות היהודים בפלשתינה, ונסיתי לפתוח בזהירות:
– הייתי גם בפלשתינה…
– אך זוהי ארץ ארץ שוממה, חרבה, שאין בה כלום מן הענין, – אמרה היא מיד.
– כיצד להגיד? כן. זה אמנם כך – המשכתי בגמגום – ואולם יש שם שמים עמוקים ובהירים ותכולים כעיניך…
– האמנם? – אמרה היא בלי רצון – ואתה שזוף ושחום ושחרחר כאדמת מולדתי – הוסיפה לי בקומפלימנט, ומיד המשיכה – נעזוב נא פלשתינה זו. רק מעט מאד אני זוכרת עליה מימי ילדותי בלמדי את שמה בגיאוגרפיה. שמא היית גם במצרים? את מצרים אני זוכרת מעט יותר, מאז למדנו על תולדות הפרעונים.
– ודאי שהייתי גם במצרים! – עניתי ואמרתי.
– האומנם? ואת הפירמידות ראית? ואת הספינכס ראית? ואת הקברות בלוכסור ראית? – המטירה עלי שאלותיה במאור פנים ועינים וצפתה לתשובתי.
– איזו שאלה! – המשכתי אנכי – וכי אפשר להיות באוריינט ולא לראות את מצרים, שרבבות תיירים מבקרים אותה מדי שנה בשנה?
ואני מתאר לפניה את אלכסנדריה, את פורט סעיד, את תעלת סואץ, וביחוד אני מרבה בצבעי קהיר, עיר זו, שעתיקות ומודרניות בה נפגשו, ששממון ורעננות בה נשקו. אני מתאר את קהיר שביום ואת קהיר שבלילה, את סגולות מצרים ואת יאורה ואת מטעיה ואת תנובת עשרה ואת שלטון הבריטים בה, ומכניס ראשי בפוליטיקה גבוהה.
– ואולם מה שם עם הפירמידות? – אין ריזה גרונד יודעת מנוחה, ונפשה בשאלתה.
– הייתי על יד הפירמידות. עד התחלת החולות נסעתי בחשמלית, ומשם עליתי על גבו של גמל…
– גמל? – ועיני ריזה גרונד גדלו ונהרו – אני רק תמונת גמל ראיתי, ואתה – גמל ממש ורכבת על דבשתו.
ואני מספר לריזה גרונד הרבה־הרבה על טיבו של גמל, כיצד מבריכים אותו וכיצד מקימים אותו, ומה דרך תנודתו ומה הלכות הליכתו ועוד ועוד. ואני מרגיש, שספורי המזרח שלי כצרי לנפשה של ריזה גרונד.
– כל כך מענין האוריינט! כל כך!
אז אנסה לנטות ולהטות:
פלשתינה גם היא מענינת: היהודים… קמים שם…
וריזה גרונד מעוה למולי פתאום את פניה היפים ונוהמת נהימה של ספק בטול וספק בוז.
אני נעלב וכובש את עצמי. ריזה גרונד, העלמה היפה, מראה אותי על השדות הרעננים, המרהיבים עין, המשתרעים לשני עברי מסלת הברזל ופניה מחייכות מתוך רעננות וחיים, ואני שוכח הכל ושואב עונג מגלוי שמחתה ונדבק לאור פניה הצף עלי ומשכרני:
– ריזה, ריזה, כמה נהדר המקום הזה, אין זה כי אם בית אל המוזה וזה שער היפעה!
– ומי היא המוזה? – שואלת היא אותי בסקרנות ומשפילה את עיניה.
– ריזה – המוזה! – אני ממהר ועונה.
ואנו מביטים איש ברעותו, וקלוח של נגוהות עיניה זורם עלי. שעות עוברות עלינו עם טיסת הרכבת והחבֵרוּת בינינו הולכת ונעימה ומתוקה. הרכבת נשאת בסערה, ואנו נשאים בתוכה על גלי עדן. חזר בלבנו הרגש הטוב, הנדיב, החבֵרותי. אודה, שנשכח ממני המזרח עם שממונו וסלעיו וקדרותו ואימתו הקדומה, ואני נשביתי שבי בקסמי פרחי המערב, בדיקנות התלבושת ההדוקה של בת המערב, שנדפה חיים וטבעיות בריאה מהממת כל חושי בקרבי. פעמים נרדמנו רדימה קטועה מתוך ישיבה על ספסלינו, ובהקיצנו נתחדשו שיחותינו וקבלו גון לבבי עוד יותר. אני תמהתי, שאין נוסע בא אל התא שלנו בכל הדרך להפריענו מאינטימיות חברתנו, ובודאי תמהה גם ריזה על כך. אבל – כך היה. אור הבוקר הרענן הציף עלינו לבדנו בתא, והוא היה החבר השלישי לנו. כשנזכרתי אז בדמות המשונה, שנתגלגלתי בה בנסיעתי זו, נתעורר גיחוך בתוך לבי עמוק עמוק, ואני התאמצתי להעמיקו בו עוד יותר; וכשהתחיל לכרסם בי מעשה התכחשותי לעמי נתעוררה בי גם קצת מן הכעס על עצמי ופני לבשו בודאי הקפדה והרגזה. ואולם ריזה עמדה באותה שעה בפרשת תסרוקת והתקנת חולצת המשי שלה והטבת פניה, וממזלף האפרסמון שלה זלפה בכונה גם עלי. אני רקדתי ממקומי וקראתי: כבר השכרתִּני למדי, ריזה! ואולם באמת עם אור הבוקר נצטללה עלי דעתי. אז פגה גם החמימות ששררה בתא כל הלילה, ואני נעשיתי יותר שקט וכבוש. בנגוהות אין ההרגשה כמו בדמדומים. עם הפשרת זוהר בחלון חולף מקרבנו מה ששכן בתוכנו, בשעה שדבר חדש במקומו עוד לא נספג ולא נקנה. גם בעיני ריזה כבה מה שלָן בהן כל אותן השעות שעברו, אם כי חִנה ויפעתה לא נמחו. היא התמתחה וגבהה קצת יותר מאחרי הלילה, ומרפקה האחד נגע בי כל רגע, כאילו לא איכפת. ערכנו סעודת בוקר, וריזה הוציאה ממלתחתה סרדינים וכרכשאות ושוקולדה מן המובחר. ערבה לנו הארוחה המשותפת, ולידידותנו התחילו צצות כנפים חדשות. רגעים היינו כמכירים חדשים ובקשנו בטויים ראשונים. הדמיונות המזרחיים שלי פרחו ממני והייתי כנתון בתוך חלל גדול שנתרוקן. היא, ריזה, היתה מיושבת במציאות שלה, בכסופיה לראות עוד היום לפנות ערב את אבותיה, בַהֲלָנָתָהּ את עינה בשדות ארצה ומולדתה, במרחבי עולם השעורה. השעורה הזאת אהובה מאד על ריזה, כי לאבותיה בית חרושת לשכר ופירמתם ידועה בין בתי החרושת לבירה בארץ הבירה השמנה, הריחנית, משקה התמיד לכל אדם בגרמניה. כמה וכמה מתחרים קמו עתה על הבירה של בית החרושת אשר לאבותיה, אבל כולם לא ישוו ולא ידמו. הגרמני האמתי – וריזה מדברת רק על גרמנים אמתים – מבחין מיד בין הבירה שלהם ובין זו שלבתי חרושת אחרים. צר לה, שאין עמה בירה מן המוכן, אבל אם רצוני לבוא לבית אבותיה – הם ישמחו בודאי עלי – שתה אשתה שם בירה מופלאה, ותאורי על המזרח יקבלו, תחת השפעת הבירה הטובה, ברק מיוחד. תאבוני התחיל מגרה אותי אחרי הארוחה השמנה שאכלנו יחד, ואני חשבתי רגע: כמה וכמה יהיה מוזר הדבר, אם אתגלגל פתאום לתוך עיירה גרמנית, כולה גויים, אוכלי טרפה ושותי בירה, מבלי אין בית כנסת ובית ספר עברי. איך אתיישב בעיירה מוזרה כזאת ואיך יביטו שם עלי, ואני נושא בתוכי תשעה קבין של יהדות לאומית ותורתו של אחד העם! הדבר, אמנם, פיקנטי מאד, ובזמן אחר כדאי היה לעשות מין נסיון כזה, אבל – – עתה – – חס ושלום. אנכי הודיתי מאד על ההזמנה והבטחתי לבוא לעת אחרת, כי עתה אצה לי הדרך.
– האם נשוי אתה? – מצאה עכשיו העלמה הגרמנית שעת הכושר לשאלני.
נתכרכמו פני ונבוכותי:
– אני? כלום יש לי אפילו שערה לבנה אחת? הן הלבנת השערות סימן לנשואין בימינו.
ריזה התנודדה עתה מצחוק ואמרה:
– השדָה אינה נוראה כל כך…
אני בקשתי מפלט לנפשי בשיחה צדדית, מרוממת. שאלתי לערי סְפָר אחדות ולגבולותן, אם נכנסו לרשות הגרמנית או לרשות הטשיכוסלובקית. היא בררה לי כמה ענינים, ודרך אגב עמדתי על רוחב השכלתה של ריזה גרונד, על אפקי המחשבה הרחוקים, שהיא מקיפה בשכלה, ועל יחסה האנושי, הטוב, לכל האומות הקטנות, שהשתחררו אותה שעה מתחת ידן הקשה של ממשלות תקיפות אשר רדו בהן. האסטונים, הפולנים, הליטאים, הלטבים – על כולם חוט של חסד משוך מאת ריזה גרונד, השואפת להתפתחותם ולעמידתם ברשות עצמם ולגידול תרבותם המקורית. ואני, כמו בלי משים, ערבתי בשיחה גם את האומה הטשכית. כאן נתלהבו ונתעוו פניה של ריזה גרונד כמו בשעה שהזכרתי אתמול את היהודים.
– הטשכים, מבין אתה – דברה, ובלי מבוכה נפשית פנימית – אינם כאחרים. הם אינם ראויים עוד לנהל את עצמם ולהיות בלתי תלויים בנו הגרמנים. הם עוד פראים גמורים, ברברים. ספרותם, כביכול, מה היא? ההקימו קנט אחד? היש לה שילר וגיתה משלהם? הם לקחו ממנו עתה את מעינות הרפואה, את מקורות הפרנסה שלנו, את קרלסבד, את מרינבד וכו'. ואולם זה רק לפי שעה. עוד ינתנו לבקורת חוזי הברית שנחתמו על פי צו המנצחים ואנחנו עוד לא תמנו לגווע, וכשם שאנו בטוחים ביציאת הצרפתים מן הרוהר כן נבטח בשיבת בנינו לגבולנו.
ראיתי, שנגעתי בנקודה נפשית, יסודית, וריזה גרונד מרוגזת. היטב חרה לה דברי. בחרות אפה היתה אמנם יפה בגופה שבעתיים, אבל אני נוכחתי כי כל השכלתה האנושית, ההומנית, עלולה להתנדף ברגע שיפגע חושה הפטריוטי. ואני, למה אני שותק לה לגרמניה גאיונה יפה זו? תחרד נא גם היא, בקומי להגן על עמי ועתידותיו ותקוותיו! נקוטותי בנפשי ולא יכולתי לברר לעצמי מה אתי במסבה הזאת. החלל הריק של תא הרכבת שלנו היה מתוח עלי כרשת מעיקה, ואני כדג שנצוד מתלבט בה. הייתי כנתון בין חומות השדות הזרים שהקיפוני, ואף השמים מעל, שנשקפו מחלון הרכבת, שכנו עלי כמעמסה, כהעיק עגלה מלאה. לא האמנתי בנפשי, כי אוכל להשפיע משהו על עלמה זרה זו שתבין לרגשותי, וגם – אומר את האמת – לא קמה בי רוח לפזר את כל רקמת הבדיות וההגדות שרקמתי לה בכל אותן השעות שעברו. רקמה־רקמתים היו, סבך בסבך עשוי, אפיקי קורים בקורים, שבעצמי שכחתי את תחלתן ונעוץ המשכן. כך הוא האדם. אפילו אדם גבור, יש שתוקפת אותו חולשה רוחנית, והוא נתון בה תקופת מה ואינו יודע להחלץ. כמה הייתי רחוק אז מן המזרח, מן התום והפשטות שבו! דמיתי, שהנני נמצא לא בלבד בקרון רכבת אירופית, אלא גם בתוך פקעת של להטים דיפלומטיים, שהייתי קורא פעמים בכל יום תמיד בעתונות, ואני מסובך בכל סבכי המאורעות הרודפים זה אחר זה בבהלה, בכל פגעי הרומנים ובכל מקסמי השוא והתעאת האורות המרקדות והקורצות והמכהות והמַדחות.
– היודעת את, לאן אני נוסע? – זרקתי בכל זאת שאלה קטנה.
– לא עלה על דעתי עוד לשאלך – ענתה היא.
– יש קונגרס יהודי ציוני באחת מערי טשכוסלובקיה.
עתה נצטרפו לי במשפט אחד גם יהדות וגם טשיכוסלובקיות, ואני הרגשתי שהקדחתי את עצמי. היא צחקה במלוא הפה:
– שני עמים פגעים לאנושיות. ודאי תהיה שם בתור קורספונדנט? – הוסיפה ושאלה.
– ודאי, בתור תייר ובתור מסתכל.
– ואתה מקוה, שזה יהיה מענין?
– אפשר. הנה מסריק, נשיא טשכוסלובקיה והפילוסוף שלה, כתב דברים מענינים על היהודים ותנועת תקומתם. בכל אופן לא אפסיד שם הרבה זמן, ובכל אופן יהיה שם מענין כמו בהסתכלות בחיי תושבים גרמנים בעיירה, שאוכלים שם כרכשאות ושותים שם בירה.
ריזה גרונד צחקה משום מה על העוקץ שלי בקול רם, ואחר אמרה בסגנון של החלטה:
– אבל אני לא אאמין לעולם שהיהודים מוכשרים לתקומה, כשם שאינני מאמינה בתקומת הטשכים.
– ובתקומת הליטאים, למשל, האמנת פעם בחייך?
ריזה נבוכה, ואמרה:
– אגיד את האמת: לא. לא חשבתי אף פעם עליהם.
– ועל היהודים כבר עבר דור של תחיה. הם בונים ערים ומושבות בפלשתינה אשר בקרתי.
היהודים? – תמהה תמיהת עוז ריזה גרונד – זאת היא אגדת המזרח שהבאת לי. אתה אינך מכיר את היהודים – הוסיפה ואמרה אלי בהשפילה את קולה סמוך לאזני ובהשתדלה להשפיע בו – היהודים חיים חיי אויר, הם סוחרים וסרסורים ושונאי עבודה ומבוזים.
פני באותה שעה האדימו בודאי מאד, כי הרגשתי את התלקחות חרוני בקרבי, והייתי דומה לאיש שעברו סף רעל. להבו גם פניה של ריזה גרונד, ואחר הפסיקה את השתיקה בקול לעג רן:
– עם שחרב וארץ שחרבה זה כאלפים שנה!
– היהודים – אמרתי ולשוני השתרבבה בפי – שבפלשתינה מדברים עתה גם בלשונם העברית הקדומה.
כאן פרצה ריזה בצחוק אבירים:
– אינטרס להחיות שפה מתה! למה כל זאת? ודאי. שריח שממון של דורות קדומים עבושים נודף ממנה. מה יכולה שפה זו ליתן לאוזן הערה והמבחינה צלילים דקים של האדם האירופי?
אני ישבתי סוער והיטב חרה לי עד מות. רגע אמרתי לקרוע את מסוי ולדבר גלויות עם חברתי הגרמניה המשכילה, המפותחה, ולהגיד לה כל אשר עם לבבי באותה שעה, שכל רום לבה וזדון דעותיה וכל השכלתה ויפיה כאָפַע הם בעיני אם יש לה השקפות מוטעות כאלה על אחי היהודים ועל שפתם שפת הנביאים. כך חשבתי, אבל כך לא עשיתי. לא הרגשתי את עצמי בשום אופן מוכשר לגלוי לב בתא הקרון של הרכבת האירופית. לא הרגשתי בי כח לחלץ את עצמי מן הקורים הארורים אשר אפפוני וסביב שתו עלי. חבוש וכבוש ישבתי, וודאי שמין הבעה בהמית היתה על פני. לעומתי, הרגישה ריזה את עצמה כזו שידה על העליונה ושראויה לקבל מיד זר של דפנים. נשתררה דומיה, ואני, מדוכא מעוצר זעם ומרי, פתאום נתעוררתי והצעתי שאלה לבת לויתי:
– ואת הלשון הליטאית את יודעת?
– לא, לצערי.
– ולא שמעת פעם לשון יפה זו?
– אף פעם; ואתה יודע אותה?
– ודאי! – עניתי.
– מה צלילה וטעמה?
– נפלאים. רוצה את ואדבר עמך בלשון זו.
– אדרבה! – נדבה לי ריזה המנצחת תנועת חן.
ואני התחלתי לדבר אל ריזה גרונד עברית: ריזה, את ילדה יפה, יפה מאד; את ילדה טובה, טובה מאד. לך עינים תכלת; לך שפתים שני; לך לחיים שושנים; לך מצח רם, נאה; לך שערות משי; אני אוהב אותך, ילדתי!
דברתי ופרשתי כל מלה וכל משפט, וריזה גרונד – פניה האדימו ויפו שבעתים, ועיניה הזהירו ככוכבים והיתה מלאה חדוה.
– אבל שמע נא! – טענה אלי – הלא זו שפה נחמדה, שיש לה צלילים נפלאים, שהם גם רכים וגם חזקים, ממש מוסיקה!
– אמנם כן, כך אומרים רבים עליה, על השפה הליטאית.
– מה מאושרה הייתי, אילו יכולתי לדבר בלשון זו כמוך! – הוסיפה ואמרה ריזה.
– רצונך ואלמדנה אותך. יש לנו עוד שבע־שמונה שעות נסיעה. במשך זמן זה, כשאין לנו עבודה אחרת, אני יכול ללמדך ליטאית, ואת, בכשרונותיך הטובים, תספיקי בודאי ללמוד הרבה.
הצעתי נתקבלה בחדוה, ואני אמצתי את כחי הפדגוגי ללמד את ריזה גרונד עברית. אני צריך להודות, שכשרונותיה הפליאוני. כח זכרונה היה יפה ביותר, ולריזה היה חשק של אש ללמוד “ליטאית”, שפה יפה זו. למדתיה שמות עצם, תארים, שמות בני משפחה, מספרים, פעלים בזמניהם, והבחורה שוקדת ולומדת. באזניה קולטת ובפיה פולטת. הנה היא משמיעה משפטים קצרים, ארוכים יותר, עיקריים, צדדיים; ואת אשר היא חוששת לשכוח רושמת היא בפנקסה הקטן באותיות לטיניות, כשהיא מביעה את התפעלותה מעת לעת:
– הלא לשון זו מצלצלת כה נאה! הלא זו לשון רננה!
ריזה גרונד החזירה לי עד מהרה את התשבחות שפזרתי לה קודם:
– אלכסנדר, אתה ילד יפה, יפה מאד; אתה ילד טוב, טוב מאד; מורה מצוין! אני אבוא הביתה ואומר: אמא, אמא טובה שלי, אני יודעת ליטאית; אני יודעת טוב מאד ליטאית; כמה תשמח אמא! כמה ישמח אבא!
וכאן הרקידה ריזה את רגליה תחתיה, וששה ושמחה וצחקה בקול רם. ואני יושב לפניה, לפני גרמניה גאיונה זו, וצוחק בעומק לבי בנקמתי בה על דעותיה הנפסדות על עמי ועל לשונו. במשך שעות אחדות עברתי עם ריזה לשיחה בלשון החדשה וגם נהלתי את יחסי הידידות עמה בלשון זו. אני נשקתי למצחה מתוך התפעלותי על כשרונותיה המצוינים וגם מתוך מה שרציתי לפרש לה את הפועל “נשוק”, והיא השיבה לי נשיקתה.
– “נשיקה מתוקה”, “נשיקה מתוקה” – חזרה ברגש על צליל החרוז הזה וחזרה גם במעשה…
והתחילו בינינו שעות טובות ומתוקות ביותר. התהפוכות שברוחי היו לקבועות, אי־האמת – לאמת, הזרות המכעיסה – לחבֵרות נאמנה. עמדנו והשקפנו באשנב התא ושמנו לבנו אל טיסת הרכבת המגמאה שטחים ומרחקים, הרים ועמקים, מנהרות ונהרות. הכל מתמזג ומתאחד לפנינו בכח החשמל, הכל – רכסים ובקעות, עקוב ומישור, שממות ופורחות, רחוקות וקרובות. ריזה הרגישה את נאמנותי והוקרתי לה, והיא לחשה לי ברון קולה בליטאית־עברית:
– אני או־ה־בת או־תך, מ־אד, מ־אד. אתה – בחור – טוב.
שכרון הרעננות והיופי של ריזה נִסַך עלי והייתי הלום חמדה וכסופים ונתון כבמצרף של אש. פעמים היה ראש ריזה נטוי על כתפי ופיה דבוק אלי ונוטף רגשות לב במלים הפשוטות שהן כה יקרות לאדם: אני או־ה־בת, ל־בי טוב לך… שמעתי כל מלה, שפת ביתי ומולדתי, ודמי תסס בי בעוז, בקדחון.
ואולם – לא ארכו עוד השעות. עם טיסת הרכבת ועם נטות השמש נתקרבו שדות עיר מולדתה של ריזה. כסופי געגועיה לבית אמה הודלקו בנפשה, כל חושיה הערנים עברו בה, ולבה הצעיר פָּעַם בה בהולם להב. היא ערגה כבר לראות את אמה ואת אביה, ובמקום תא הרכבת את חדרה הנוח והטוב והשקט והמואר. הרגשתי גם אני בשעת הפרידה המתקרבת, ועם כל המצוקה המרה שבגזר הגורל החותך ומפריד בין נאהבים וידידים הרגשתי שהתוהו ובוהו של עולמי מתחיל להתבהר ושהגיעה לי שעה של צלילות הדעת. גדל שקשוקה של הרכבת, וסוף סוף עמדה בתחנת העיר הגדולה. אני אוסף את חפצי ריזה גרונד ולבי מתעורר לחומלה עליה בשל הרגע הבא, הרגע הפותר, שהייתי כבר מוכן לו. ריזה יוצאת מן הרכבת ואני נושא אחריה את חפציה ומעמידם על הרחבה. נשבה רוח נעימה בחוץ והורגש רעד הדמדומים הראשונים, ואני הרגשתי עצמי כיוצא מן אניה ומעמיד רגליו על היבשה, על קרקע של מציאות. אפשר, גם ריזה הרגישה מעין זאת. בין המוני אנשים שגלשו מקרונות הרכבת והתנועעו כגלים על הרחבה עמדנו שנינו מביטים זה בפני זו ויד ריזה נתונה כולה בידי. הבטתי אל עיני התכלת היפות והטובות שנדמה היה לי, שקרום דמע רך פרוש עליהן, ושהן נבטות אלי בהכרת תודה על חיי הרכבת שבלינו יחד בהבנה ובידידות. אני נענעתי את ידה ועיני הביטו ישרות אל פניה. אותו רגע היה נדמה לי, שהיא מביטה אלי ברטט מפני מה שהוא ומבקשת מחסה אצלי מפָּנָי. ואולם החלטתי כבר היתה בהירה, מוצקה. לכבוש אותה עוד – אי אפשר היה. ואני אמרתי לריזה ברורות, ובתוקף:
– דעי לך, ריזה, שאני יהודי, והלשון שלמדתיך עברית היא, שפת אמי ועַמי…
ריזה נתחלחלה והוציאה את ידה מידי. עיניה השפלו ופניה חורו, ונראתה כאילו אחזתה עוית.
ואני – עבר הרגע של קריעת המסוה, שהיה קשה לי כקריעת ים סוף. הרגשתי הקלה בלבי. עשיתי את אשר הייתי צריך לעשות זה כבר, לפי הצו הפנימי של נפשי. הרגשתי, ששבתי אל האמת שעזבתי, אל הנכון, אל עצמי.
וריזה גרונד עמדה לפני מבולבלת דעת, כולה מתועתעת. עיניה מושפלות ארצה, כתפיה רועדות, והיא כעזובה ונטולת משען.
ואולם היא התעודדה ונשאה את יידיה ותלתה אותן על כתפי ואמצה את עצמה אלי, כשפיה לוחש לאטו:
– אלכסנדר, אף אני יהודיה אנכי.
ונשמע הצליל האחרון, ואני הוטלתי מהר אל הרכבת ונִשֵׂאתי הלאה בסערתה.
___________
וכאשר סיים אזרחי את ספורו נפלט צחוק מדרדר, שהיה כבוש זה כמה:
– מענין!
– טִפּוּס!
– מתחלה ידעתי שכך יהיה.
והירח בכל מלואו שהה כבר מעל המרפסת.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.