רקע
דוד בן־גוריון
היחסים עם הפועל הערבי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל - המרכז לתרבות ולחינוך - המחלקה להסברה; 1964

מתוך הרצאה בועידת “אחדות־העבודה”


איני יודע אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי ולהבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו “ארגון משותף”. חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר עם לבי.

אם נכון הדבר – ולי אין ספק ש“אחדות־העבודה” מאמינה בדבר זה – שהפועל העברי בארץ־ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ־ישראל, הרי מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים; ארץ־ישראל אינה לנו אכסניה. עלינו לעצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה – ולא ייתכן שנתעלם ממציאותו ומגורלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות שלנו תנועה של שחרור ושל גאולה, הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ – והכרה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אָחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו – עתידנו, ואנו אחראים לו.

השאלה אינה רק מוּסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר בארץ, ליצור בה מעמד־פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בר־קיימא – אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי יישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי־מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהשליה זו של קלי־מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניזציונית לסתום במהרה את התהום שבין הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי כל ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי – ניכּשל גם אנחנו. כי אי־אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי־מאורגנת, ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורה רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעונין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם גם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית המלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי־שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצדה תתקיים חרושת ערבית זולה.

לארץ זו ייכנס גם הון בינלאומי. הנכונים אנו להסתלק מכל אפשרוּיות העבודה שהון זה ייצוֹר בארץ? הממשלה עומדת להוציא לפועל עבודות ציבוריות גדולות. כיצד נפלס לעצמנו נתיב לעבודות אלו? באיזה כוח נכריח את נותני־העבודה, שאינם זקוקים לעזרתנו הלאומית ולתמיכת המוסדות הציוניים, שיבכרו בעבודתם דווקא את הפועל היקר ולא את הזול והמסתפק במועט? או כלום נוריד את שכרנו עד כדי שכר הפועל הערבי, ונקיים בארץ שתי רמות של שכר־עבודה גם לפועל היהודי – אחת במשק היהודי והשניה במשק הבלתי־יהודי?

אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כי גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר־הירדן, ארם־נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצה של הפועל הערבי בארץ, והתבוא השתתפות זו, אם רמת־חייו ושכר עבודתו לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה?

גם חוקת הגנת העובד, שהיא בשבילנו צורך חיוּני, דורשת להגשמתה את השתתפותו הפעילה של העובד הערבי.

אולם אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחויבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחויבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. זהו היסוד האמיתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של ההכרה הסוציאליסטית – ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר.

המסקנה המוכרחת הנובעת מתוך הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו; אין אנו רשאים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבדותם, ואין אנו צריכים להימנע ממטרת־חיינו מפני אי־הבנה שבה נפגשת עבודתנו בין שכנינו.

תנועת הפועלים בארץ, כמות שהיא, בכל שיעור קומתה ובהכרת שליחותה הלאומית הגדולה, צריכה לפנות לפועל הערבי בלי כל העלמה והערמה ולהגיד: נושיט יד איש לאחיו ונעבוד יחד כחברים. באנו לסוֹל את הדרך לעמנו לשוב לארצו ולבנותה, ובתור כאלה אנו רוצים לכרות אתכם ברית חברים, ברית עובדים. אנו ניכּנס לברית זו כמו שהננו, ואנו מקבלים אתכם כמו שהנכם. יש לנו צרכים וענינים משותפים, נילחם עליהם יחד.

הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסנו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית־העבודה.

לשם הקמת ברית זו אין אנו משנים אף במשהו את מבנה הסתדרותנוּ. אם נעשה שינויים במבנה הסתדרותנו – נעשה זאת רק מתוך צרכינו אנו, ולא מתוך הרצון לסגל אותם לצרכי הפועל הערבי. ארגוננו צריך להלום את צרכינו ותנאי חיינו אנו וארגוּן הפועל הערבי צריך שיהלום את תנאי חייו וצרכיו הוא. ברית־העובדים העברית־הערבית צריכה להיות מבוססת על שתי חטיבות לאוּמיות אוטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים, אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן.

כ“ג חשון תרפ”ז.

המלצות קוראים
תגיות