בראשית ההתישבות

השנה יימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על־ידי שבי־ציון – אם להוציא מהכלל את פתח־תקוה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על־ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל שהוקם על־ידי “חברת כל ישראל חברים” בשנת תר“ל (1870), וגן מונטיפיורי על־יד יפו, שנרכש בשנת תרט”ו (1855).

לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד למושבות ראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שכבר נפתרה השאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התישבותנו בארץ –יתר על כן: את גורל הציונות כולה – שאלת העבודה העברית.

והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצו. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי־הירש קאלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י.ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת־האדמה, בעמל־כפיים, בשינוי מבנה החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.

בועידה הראשונה של חובבי־ציון בקאטוביץ (י“ח חשון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום־הפתיחה שלו, כי

“המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסוֹל להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים. כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם המה איכרים – מעמל־כפיהם יראו טובתם ושכר־פעולתם נכון לפניהם – בני־העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, ועל־ידי זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשׂביענו מטוּבה. תאחז נא ידנו באֵת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען”…

ולא רק הוגי־דעות ודבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.

כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחד הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם:

“בתחילה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערבים”.

הפועלים העברים “נתרבו” במושבה – מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:

א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל;

ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט;

ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד"…

זה היה ארגון־הפועלים הראשון בתולדות התישבותנו החדשה בארץ.

ביום 21 במארס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל:

“מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…

רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב

עם התגברות העליה בשנות תר“נ־תרנ”א ועם יסוּד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאַחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:

א) "להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריוּת והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומידותיהם בתור יהודי ואדם ישר;

ב) לדאוג גם לאחרית תקותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בארץ־ישראל – על פי תנאים ידועים – לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו".

בתקנות שחיברו מיסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלאסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.

בהקדמה מנתחים מחבּרי התקנות את שתי צורות ההתישבות – הפילנתרופית והמסחרית – ומגלים את ליקוּייהן והם מנסים להתווֹת תכנית חדשה להתישבות עובדת.

א) "המתישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס כי הנסיונות הראשונים, כמחויב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם בתוהו ויגיעתם לריק – ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחוץ־לארץ סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היציאה הרבה לעומת השבח לא נמצא נחת – כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת־מה הביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המידות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…

ב) "השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחוץ־לארץ התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולנטעה, אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית על־ידי אחרים. השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע־כפיים וזיעת־אפיים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא יינתקו בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי־הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי־חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על־ידי בעלי־הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הַרבּוֹת יושבים מבני־ישראל על אדמת־הקודש.

ג) “שאלת הפועלים – השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם, וביתר שאת, שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר הֶחיה את הארי המת, גם אנו יִקרנו. הפועלים העברים המה להישוב מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…

העורך של השורות היקרות, אשר ליחן לא נָס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו – יחיאל מיכל פינס המנוח.

על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” – אריה־ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.

מיסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם:

“הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנוונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים, ויהיו בן־לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכוּשו בידו וילך לאחת המושבות. חובבי הישוב שמחו עליהם – אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. רבים מן החוזרים הללו לא היוּ לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה וגם רצו בה ובארץ מאד מאד – ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך…. אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור – עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צורך “להעמיד שבט מישבים בארץ, מישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מישבים העשויים להתרבּוֹת ולמלא את הארץ, מישבים אשר לא בפזרון־כספם אך בעמל־כפם ובזיעת־אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך "הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בארץ־ישראל בתור שכירי־יום ועמהם שאר חובבי הישוב מיסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני־ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:

א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם;

ב) בתתה אחרית ותקוה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".

התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה ובראשית הקיץ תרנ"ב בטלה האגודה.

מצב העבודה במושבות הבארון

הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. ממאתיים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון־לציון נשארו רק מעטים.

“אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הגזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).

בשנת תרנ"ח היו בראשון־לציון רק 97 פועלים ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי־מלאכה שונים.

“החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5–1,7 פרנק וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך הועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום… " (לוח ארץ־ישראל של לונץ, שנה ד', תרנ"ח).

העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב.

“המושבה הגדולה זכרון־יעקב – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים, והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בזכרון־יעקב עבודה כאלפיים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו בארץ־הקודש, בטח גם הם היו מסתפקים במועט” (חיים דוב משפיה בלוח ארץ־ישראל תרנ"ח).

כשביקר הבארון רוטשילד בחורף תרנ“ט בארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים”. אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי – וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הבארון את המושבות הנתמכות על ידיו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ).

“מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים והנשארים פנויים ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים והנשארים עובדי־אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש¹ ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל – מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו. על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? אולי יאָלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח ארץ־ישראל, ו' – תר"ס).

ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה הוכרחו לעזוב את הארץ, בעזרה הכספית שניתנה להם על־ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא יישארו בארץ.

הסופר א. ש. הרשברג, שביקר אז (תרס"א) בארץ, מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להיעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גס בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט־לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאוה, לא יתנום לחווֹת דעה בעניני ציבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של “חובבי־ציון”, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל בנס־ציונה יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר”…

מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המִפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר נערך על־ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים־עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פועלי יקב), בפתח־תקוה 52, בראש־פינה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.

שבע מהמושבות האלה – זכרון יעקב, יסוד המעלה, מתולה, פתח־תקוה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה – נתמכו על־ידי הבארון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:

“כ־360 קולוניסיטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות – ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1,500,000 פרנק,² שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות גם הן לסך של 1,200,000 פרנק בשנה, כך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על־ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות – הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבודז’ט השנתי עוד יותר עשיר. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני ארץ־ישראל, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה – כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת־זרע, כרמים, עצי־פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי ‘הכנסות’ מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על־ידי הרחקת המשפחות היתרות – היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאד: במחיר 40,000,000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה, לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן; כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע מאות אלף פרנק” (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).

זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה – שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם:

“עוד בשנת 1899 היה הבודז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמישים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) הוא בכל אופן יותר מעשרה מיליון” (שם).

וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…

מה מצאה העליה השניה?

לפני יותר ממחצית יובל שנים (1904–1906) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?

בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התישבות עובדת. “עבודה עצמית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות – עשרים וחמש במספרן – עמדו על טהרת “היזמה הפרטית”, כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתישבים הפרטיים אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הבארון רוטשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא־עברית.

סיכום קצר ודולה ממצב ההתישבות בראשית העליה השניה ניתן בשורות הבאות שנכתבו בסיון תרפ"ז:

“ההתישבות העברית עלתה בסכום של 90,000,000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה – מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין – היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח על פי התנאים הטבעיים של התישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ”ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בארץ־ישראל בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל, במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערבים, נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה, ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הֱוֵי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בארץ־ישראל, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערבים…

“… וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים” (ההדגשה במקור).

את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האיכרים, אלא עסקן ישובי ותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתישבים, אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.

תשעים מיליון – אלף איכרים – שלושת אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמש השנים הראשונות להתישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים, עלה באופן בינוני 90,000 פרנק זהב – או למעלה מ־5000 לא"י בוואַלוטה הנוכחית (וכל זה מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני25–50 שנה).

אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השניה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנים – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת הסבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהווּ בכיוון זה מאז ועד עכשיו – והבנת השנויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עוּבדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.

בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקוה:

“הימים ימי בציר ענבים והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנוּ לנוּ את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… – ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…

חיפה בתחילת תרס"ח:

“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית־חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.

נס ציונה, שבט תרס"ח:

“אדמת ואדי־חנין מסוגלה מאד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים: מספר הפועלים הערבים עולה יותר ממאתיים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…”

ירושלים, אדר ראשון תרס"ח:

“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית־מקלט לסופרים זקנים, סאנאַטוריום וכדומה. ואפ”ק הִלוָה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילוּ את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי. הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”

יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:

“לפני שנתיים חפרו פה הערבים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל. מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה – ואפילו מלאכה כזאת – נעשית על־ידי אחרים!…”

בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:

“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי, שגם משפחתו גרה במושבה. ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים, שלכל אחד ישנם 2–3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”

פתח־תקוה, תרס"ח:

“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקוה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשׂים לבנו, כי בפתח־תקוה עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מנינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…”

עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:

“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפתח־תקוה, כי יבנה להם באר על־ידי אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.

בשומרון ובגליל, ניסן תרס"ח:

“בכל הגליל – ובתוכם גם חדרה וזכרון – נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשפיה 1, באום ג’מל (בת־שלמה) 1, בסג’רה 45, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.

יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:

בתמוז (תרס"ח) התחיל הועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מועד הבניה שיבנה על־ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבנין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.

מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי, שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…

פתח־תקוה, תמוז תרס"ח:

“השמועה, שנתאמתה גם על־ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחדים מפתח־תקוה מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות”.

פתח־תקוה, תמוז תרס"ט:

“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים. מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־25–30, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות”.

באותו זמן עבדו בפתח־תקוה לכל הפחות 1200 פועלים ערבים.

תל־אביב, תמוז תרס"ט:

“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה בתחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקווֹת שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אוּלם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על־ידי פועלים נכרים. בשבוּע האחרון הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…

יפו, חשון תר"ע:

“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד דמדומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים – אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניה העברית, כי את כל הבנינים תפסו הנכרים – ורק שנים שלושה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על־ידי יהודים…”

פרדסי הפקידות, חשון תר"ע:

“כל העבודות העיקריות בפרדסי הבארון בפתח־תקוה ובואדי־חנין, במקוה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על־ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים. אך היא השיבה את פנינו ריקם”.

היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל

נמצאו כמובן גם אז “אידיאולוגים”, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל בעברי בנימוקים פוליטיים. הביטויים “שלטון הפועלים” ו“דיקטטורה” לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעל־ביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.

“דבּר דיברתי עם הטובים בבני המושבות – כך כתב אז א. בן־יהודה – ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” – כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…

דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוּריהם ועלוּ לארץ – היתה לעבוד עבודת־שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.

היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששׂררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באסיפת הנבחרים השניה, לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מארגון הישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ³ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האיכרים והפועלים היהודים, אוּלם עכשיו נתקלקלו היחסים, לאחר שיוסף אהרונוביץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינן מתאימות לישוב ולצרכיו”.

אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פתח־תקוה פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…

ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו, כתב בימים ההם (אלול תרס"ח):

“אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פאסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו ה”לחש" שמלחשים על כל אוזן של כל “בעל יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזו הברה של צעיר שוטה או גם רשע…"

כזה היה מצב העבודה העברית ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.

סיכום ומסקנות של אחד־העם בשנת תרע"ב

כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלושים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:

"נסיון של שלושים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף־סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ־ישראל, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוּע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צורך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבארץ־ישראל לא לנו הוא בהוֹוה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהוֹוה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על־ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.

“– – נשארה איפוא אך תקוה אחת: אלה הפועלים הצעירים, הבאים מחוץ־לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בארץ־ישראל ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר ייוָסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכוּנות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בארץ־ישראל, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד ישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על־ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי – המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד באלפיו ורבבותיו. בפתח־תקוה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 300–400 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).

מסקנה שנתבדתה

מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד־העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונוּת המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. “מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמיתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות” – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האמנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכלָיה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…

שאלות מרוֹת כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרוּיות העבודה העברית בהמון, כי היהודי ה“פיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות”, הנהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.

לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהוּדיים, או ראש־עיריה יהודי – דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ וּבעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העוּבדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול, שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו משה סמילנסקי – עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל־אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.

אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף־סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.

כשכתב אחד־העם את ה“סך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פתח־תקוה 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29, במושבות הגליל – עשרות אחדות).

במפקד שערך המשרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות), מלבד 136 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).

בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז–תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון 145, מושבות הגליל התחתון 125, הגליל העליון 6, כל המושבות יחד – 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומנויות חפשיות) ומשקי הפועלים מנו 429 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, אילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).

במפקד הראשון לאחר המלחמה שנערך על־ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נמנו במושבות 1968 עובדים (לרבות פקידים ואחרים). במפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות 2029 פועלים, 482 פועלות, יחד – 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בנין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושירוּת.

במארס 1930 – לפי המפקד שנערך על־ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7648 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון 1157, שומרון 1602, גליל 435. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבנין ובעבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 – 4,5%.

פלא העבודה העברית

כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפים פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז וייבוש, בסַבָּלוּת ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.

ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק – לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים, הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב־פועלים, ובית־ספר עברי הוקם בעבודה לא־עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא ייאמנו עכשיו כי יסופרו…

עמק הירדן ועמק יזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי־המלאכה והחרושת בערי הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוַת התקומה הלאומית הכרוכה בה.

איך קם הפלא הזה?

הפלא הגדול שחוללה ההתישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.

הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות־בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח – בעזרת ההון והמדע אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. ואין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי־החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוֹני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.

ואמנם היה יסוד לקטני־האמנה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי־יהודית, בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של המעביד הבלתי־יהודי – חוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי־העבודה העיקריים. גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות ואיכרי פתח־תקוה אינם הראשונים שהמציאו את החרם נגד הפועל היהודי.

אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי־מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוּטת־צרכים, ואֲמוּנה על שעבוד והכנעה וניצול בלי־גבול. אחד מסופרי עתון “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי ארץ־ישראל ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ־ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מִצער”… ה“מכביר” וה“מצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.

ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי־יהודית הנוחה לניצול.

מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?

המצפוּן הלאומי

אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפוֹר במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי⁴ היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא־כוח האיכרים, אבל כך יכול לדבר רק מי שהמצפּוּן הלאומי מדבר מתוך גרונו.

וז’וכוביצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוַת העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים ותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.

ואולי הגילוי הנהדר ביותר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדבָרַי, בבעל־הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – יעקב קרוֹל מפתח־תקוה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל־אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוַת העבודה העברית, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוַת העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגיבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אוּלם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצוה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגוּשפנקה הרשמית של התנוּעה ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אוּלם גילוּי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני ואשר נתישבו בארץ בעזרת התנוּעה הציונית – התכחשו למצפון זה ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.

בזכרון־יעקב ובראש־פינה אין כמעט דריסת־רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית מוחרמת בהם. בפתח־תקוה בלבד מנו ביום 13 באפריל 1931 – 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל בעבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות אלה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בנין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (בחקלאות בלבד).

והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבנין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפם ואין “לאומיותם” נפגעת מנישול הפועל היהודי.

הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.

ארגון פועלים

ויש אומרים: ארגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לארגון פועלים ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של ארגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנוּ יודה, שבלי ארגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי, שבעים ושבע – פועל יהודי בארץ־ישראל.

מעבר לעבודה בלתי־רגילה, בארץ־עליה העומדת בתחילת בנינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק־עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוֹיין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי – בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ובלי ארגון מעמדי אמיץ, בלי עזרת־חברים נאמנה, בלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, בלי מוסדות עצמיים מקצועיים, משקיים ותרבותיים, בלי מכשירי־כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כשרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורס עבודה עברית ואינו גורס עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל ארגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח ארגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא, שבתוך ים עבודה זולה ובלתי־מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת – אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות, הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על־ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך־מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת־חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח הארגון בלבד?

בתנועת־הפועלים בעולם לא ראינו אף דוּגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלים בעלי שתי רמות־חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” – יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על־ידי פועל זול ובלתי־מאורגן וישמור על רמת־חייו הגבוהה וכיבוּשיו הסוציאליים.

כוח העליה

מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בארץ־ישראל?

זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיוּמו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקוה לעתיד, אלא במעבר לחיי־עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחירות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי־חת ובלתי־נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציוה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת־החיים של העם. לא בכוח עצמם, אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללוּ את הפלא הגדול שעליו גאוַת המפעל הציוני ומאתו תקוַת עתידנו בארץ.

וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כך גם העליה תלויה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחינם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא־כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי”⁵ בשאלה זו.

וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התישבות עממית, על ציונוּת גדולה ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום, לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרוּיות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.

ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית כאשר לא עמדה אף פעם במשך כל חמישים השנים של התישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף – אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי. בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתישבות ההון הפרטי לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.

עבודה עברית וארגון משותף

מי שהוא שיסע אותי בקריאה: וארגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את הארגון המשותף.

אין אנו מחייבים ארגון משותף מתוך ויתור על עבודה עברית מלאה, ולא ארגון משותף מתוך חוסר אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית על עבודה עברית. אנו מחייבים ארגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים ארגון משותף בין הפועל היהודי שיבנה את המשק היהודי ובין הפועל הערבי העובד במשק הערבי, וכן ארגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לארגון משותף. שניהם תובעים או, או: או מלחמה לעבודה עברית, או ארגון משותף.

ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאליסטית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להילחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות” זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להווֹת מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני חיוני יותר ופורה יותר מאשר המלחמה על ריבוי אפשרויות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.

גם המדינאים של הציונות ה“צרופה”, היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי־הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בנין, בלא התנדבות עם – להם אין כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על־ידי שלטון ממונה ויסדר, כמו במקל קסמים, את עניני המדינה העברית על הצד הכי־טוב ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.

אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים ולשאלות המסובכות אנוּ מחפשים פתרון בכוחנו אנוּ. בכוחנו זה אנוּ רוצים גם לנסות לפתור יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משוּתפים בין עובדי שני העמים.

אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לארגון הפועל הערבי ואנוּ רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכלתנו, אם כי לא באנוּ הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלִינוּ לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית־היוצר לאומה העברית. ודווקא משום כך אנוּ רואים צורך וחובה להושיט יד־חברים לעובד הערבי, לעזור לארגוּנו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בינלאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא־גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנוּ, הפועלים, מעונינים בכך. כשם שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באיכר היהודי בזול תנובתו, ובעל בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשייתו.

המעונין מישהו בישוב העברי – מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהוּדי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטוּ תנאי־עבודה־ושכר גרוּעים וירוּדים מאלה שבמשק היהוּדי?

ה“ארגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את הארגוּן המשוּתף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין ארגון משוּתף ואין ארגוּן נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיוּמו, לפעוּלתו ולארגוּנו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בדחיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.

הפועל היהוּדי לא “כבש” שוּם עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום־עבודה יהוּדי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום־עבודה ערבי כרוּכה בהרמת השכר. משם־כך אין כל אפשרוּת שכיבוּש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהוּדי יכול לכבוש רק את מקום־העבודה המגיע לו – מקום העבודה שנוצר בכוח ההתישבוּת והעליה העברית ולשמן, זאת אומרת העבודה במשק היהודי וחלק מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.

התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה־העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתישבות היהודית. המשק היהוּדי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתישבות היהוּדית אינה ממעטת את מקורות־העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי־ישרה, אם גם היא מעסיקה פועלים יהוּדים בלבד במפעליה. אפילו הופּ־סימפּסון⁶ לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלוּלים לסבול במקרים ידוּעים מפיתוּח ענפי־משק מפוּתחים יותר. בנין רכבת ותחבוּרת אוטומובילים עלוּלים לפגוע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהוּדים. אוּלם תוספת מקורות פרנסה וענפי־משק חדשים אינה מסוּגלת להמעיט בדרך־כלל את אפשרוּיות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם יוּכנסוּ לענפי־משק חדשים פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.

בשנת 1914 היוּ בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערביים וכ־9000 דונם יהוּדיים. שטח הפרדסים מגיע השנה ל־115 אלף דונם, בערך, מהם כ־65,000 יהוּדיים וכ־50,000 ערביים. שטח המטעים היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח המטעים הערבי גדל פי שנים וחצי. אילוּ היוּ כל הפרדסים היהוּדיים מעסיקים פועלים יהוּדים בלבד, לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לגַמָלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערביים.

מה אומרת, איפוא, בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית וארגון משותף במשק הפרדסים?

יש ששים וחמישה אלפים דונם יהודיים, חמישים אלף דונם ערביים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפים הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום, מעונינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. לשם כך הם עוזרים לארגונם ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי ארגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי, למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי־עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות – שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי כערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ – יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.

שליחות מעמד הפועלים

האיכרוּת המתנכרת ושכיריה, פליטי התנוּעה אשר מכרו את עטם ומצפוּנם בעד בצע־כסף, ונביאי־השקר של הציונוּת ה“גרגשית”⁷ משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרוּתו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים האפלים ביותר של ה“בעל־בית” שאינו מכיר ואינו מעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה חייו הכלכליים והסוציאליים.

פחות מכל מעונין הפועל היהודי בסכסוּכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעוּדה העליונה של דורנוּ רואה ציבוּר הפועלים בשני דברים: בנין ועליה, בנין ארץ ועליית־עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה – הרי זה פסול ומזיק. אוּלם בנין ועליה לא ייתכנוּ בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן־השתיה של התישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוּד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעוּבדה טבעית, מוכרחת ומובנת מאליה – לא יפרוק הפועל את אֲזֵנו.

רוצים אנוּ להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.

“בוסתנאי” שׂם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי־אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש. “בעלי אגרופים” אלה עמדו על ה“משמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סג’רה, חדרה, רחובות, תל־חי, חולדה, ירושלים וגם נפלו חלל, וחבריהם לא נרתעו לאחור – והמשיכו.

ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחירוף נפש – על משמרת העבודה העברית, על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…

פועלי ארץ־ישראל ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.

יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדק באימרות־בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי־לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה ואפילו נותנים יד לאויב.

גם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בנין ורוב מנין של פועלי ארץ־ישראל – הם רק בני בשר־ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוּונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממישהו בארץ אני מכיר בחולשות, בליקוּיים ובחסרונות שלנו, של פועלי ארץ־ישראל, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסתדרות אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש־פועלים נאמן לעבודה ולבנין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.

וציבור זה, מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ־ישראל, רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים עם המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות־העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרוּיות־הפועלים המעטות בעולם, שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומִרצה בהקמת משקים ושטיפּלה ומטפלת במשקים אלה בכל־כך דאגה ואהבה.

אנו חרדים לא רק למשק העובדים, אלא גם למשק הפרטי, המשמש מקלט לעבודה עברית.

הפועל היהודי, כפועלי כל הארצות, נושא בלבו חזון השחרוּר הסוציאלי ומאמין שיום יבוא ובעולם כולו וגם בארץ־ישראל יכּוֹן משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי־תרבות רואים בו עכשיו בהמת־עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם־ועד. הזכוּיות שתובע הפועל היהודי – זכוּיות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכוּיותיו, אבל רק מוכי־סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכוּיות ומנוצל כאשר הוּא היום, ושלא ידרוש לעולם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהא המשטר בעולם וּבארץ מה שיהיה. משק יהוּדי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהוּדי בהגיע התור למשטר העבודה.

אנוּ חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך – למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד – להבטיח את עניני המשק מצד אחד ועניני העבודה מצד שני, על־ידי משא־ומתן והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:

א) הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה;

ב) קביעת תנאי־עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסוימת.

ג) כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על־ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחיד, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתוּן אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנוּ פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנוּ שגם המעביד מעוּנין במניעת סכסוּכי־עבודה וזעזוּעים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סכסוּך – אוּלם אפשר להעמיד את הסכסוּכים על המינימום. בכל מפעלי־החרושת הגדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל־פה. הושלטו סדרי־עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם משא־ומתן לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין, שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנוּ לידי הסכם הדדי; ואם המשא־ומתן לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירוּבה של ההסתדרוּת הכללית. לבסוף עלי לציין את ההסכם אשר סוּדר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקוּדות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנוּ רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.

ויש רק שתי אפשרוּיות: הסכם או מלחמה. אנוּ רוצים בהסכם, אבל אם עניני העבודה וזכוּיות העובד לא יוּסדרוּ מתוך הסכם – ניאלץ להילחם.

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מישהו ראוי לשם־הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו אבל עתיד להיזכר ברטט קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים” – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות יהודה השוממה והעזובה ולחדש, אחרי אלף וּשמונה מאות שנים, את הברית בין ישראל וארצו. שוּם מִשגה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את זיווֹ וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו“, שלאורו עלִינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו לעולם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים עם חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבוֹת הראשונות לקִני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל”ו – הפועל היהודי – הציל את מפעל ההתישבות מפשיטת־רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה, והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.

בעלי “המנוחה והנחלה”, אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבכם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס – כשהיו מועטים; במשׂטמה ופחד – כשנעשו מרובים.

במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב, אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שווא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על ה“חטא” הציוני וה“סכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכוּתם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהוּדים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכוּיות שווֹת ומלאות במושבה היהוּדית. והפרדסנים היהוּדים, שרק הבצע נגד עיניהם, מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהוּדי – “פן ירבה”…

מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת־המעמדות בארץ־ישראל היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שוּם ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך ארגוּנו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפּה לגאולה. מתוך אמוּנה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך בטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוּניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות־אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהוּדי במלחמתו את כל המתנכרים הגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח ארגוּנו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאוּמית יבַצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.

כ“ד אדר א' תרצ”ב.

א.

לפני כעשרים שנה פרצה בארץ השביתה הראשונה בדרישת יום עבודה של שמונה שעות. הכבוד של התחלה זו עלה בחלקם של פועלי הדפוס בירושלם, ברובם, אם לא כולם, ילידי המקום. כבכל ארץ היו פועלי הדפוס גם בירושלם הכי נאורים ומפותחים בקרב הפועלים, והם הצליחו להתארגן הראשונים ולצאת במלחמה להטבת תנאי העבודה. ירושלם שבימים ההם היתה שונה לגמרי מירושלם של עכשיו, החלוקה משלה עדיין שלטון בלתי מוגבל. כמעט כל תושבי העיר התפרנסו וניהנו מהחלוקה, לרבות גם האלמנטים הפרודוקטיביים המעטים שהיו אז בעיר הקודש. ציבור הפועלים בעיר היה אז עדיין קטן מאד, ואף זה היה מתיחס ל“ישוב הישן”, שעמד תחת שלטון הכוללים השונים.

המעשה הנועז של פועלי הדפוס, בירושלם זו, הרתיח את כל העיר כמרקחה והחריד מרבצם לא רק את נותני העבודה, אלא את כל “יקירי קרתא” – הרבנים, הגבאים, מנהלי הכוללים, עסקני החברות, ואפילו את באי-כוח המוסדות המודרניים, כגון כי“ח הצרפתית ו”עזרה" הגרמנית. כל אלה חברו יחד מול הסכנה הכללית והכריזו חרם על השובתים, המורדים בקדושת המסורת של העבדות הניצחת והמעמידים בסכנה את קדשי האומה והדת. על חרם זה חתמו הרבים האשכנזים והספרדים, החסידים והפרושים, גבאי הכוללים האדוקים ומנהלי המוסדות ה“נאורים” – כל אלה, אשר בימים כתיקונם לא יכלו לשבת בכפיפה אחת והיו מנאצים ומשקצים זה את זה, עשו הפעם יד אחת לנדות ולהחרים את קומץ הפועלים פורצי הגדר.

השביתה ההיא לא הצליחה – ה“חרם” ניצח. ואולם זה היה נצחונו האחרון. כוח חדש הופיע בארץ, כוח אשר נועד לשנות ולחדש אל כל פני הישוב ואת כל ערכי החיים והחברה בארץ; החלה “העליה השניה” – עלית העולים (אז עוד טרם השתמשו בתואר חלוצים). ומה שלא עלה בידי קומץ קטן של פועלים בודדים חסרי אונים בתוך הסביבה הנרקבה של הישוב הישן – קם ויהי עם התרַבות ציבור הפועלים בארץ מתוך העליה העובדת.

תולדות עשרים שנות הישוב האחרונות אינן אלא תולדותיה של תנועת הפועלים העברית הצעירה, הגוברת ומתרחבת בכוח העליה והכובשת בארץ עמדה אחרי עמדה ומטביעה את חותמה על פני כל הישוב, כחדש כישן. במשך עשרים השנה נוצר בארץ משק פועלים עמוק-שרשים ורב-ענפים בכפר ובעיר, הוקמה הסתדרות פועלים מבוצרת ורבת-יכולת והוצקו כלי הנשק הנאמנים בידי הפועלים במלחמתם המעמדית.

ב.

שינויים אלה חלו בתחומי הישוב העברי. הישוב הערבי כאילו נשאר קופא על שמריו, ללא תמורה וללא תנועה. הפועל הערבי המשיך לעבוד בתנאים כאשר עבדו אבותיו ואבות אבותיו מדורי דורות – בשכר עבודה זעום ובשעות עבודה בלתי מוגבלות, בהכנעה גמורה לבעלים ובלי כל הרהור של התקוממות והתנגדות. על אשיות המשך הפרימיטיבי של הישוב הערבי נשתמרו גם היחסים הפרימיטיביים שבין בעל הבית ופועלי.

אולם תגבורת תנועת הפועלים היהודית, ארגונה המוצר, מלחמתה וכיבושיה הכלכליים והחברתיים לא יכלו להשאר בלי רושם והשפעה על הפועל הערבי בארץ. גם בלי התערבות ישרה של ההסתדרות, בלי כל פעולה מכוונת מצד הפועל היהודי המאורגן, היה הפועל הערבי מוכרח במשך הזמן להתעורר ולהתנער משפל מצבו. עצם קיומה וכוחה של ההסתדרות היה מוכרח להראות את אותותיו ולעורר תסיסה בקרב ציבור הפועלים הערבים. אותות אלה נראו ראשונה בשדה העבודה המשותף של הפועלים היהודים והערבים – בעבודת הרכבת, במקום שפועלי שני העמים העבדו בצוותא אחת ובתנאים שווים תחת הנהלה אחת, אולם גם בענפי עבודה שבהם היו הפועלים הערבים והיהודים נפרדים ורחוקים אלה מאלה והיו עובדים בתנאים שונים בלי כל מגע חברתי וכלכלי ביניהם – אי אפשר היה שהפועל הערבי לא יושפע מארגונו של הפועל היהודי ולא ילמד מדרכי מלחמתו.

שביתת ווילַנד ביפו היה האות הראשון; אחריה באה שביתת הנגרים והחטטים הערבים בחיפה, שנגמרה עכשיו בהצלחה מרובה, אם כי לא בנצחון גמור. גם פה וגם שם הוצגה דרישת שמונה שעות העבודה בראש הדרישות. השביתה ביפו בבית חרושת של של בעלים גרמנים נגמרה בנצחון שלם ומהיר בלי כל קשיים יתרים. לא כן השביתה בחיפה. כאן פרצה שביתה בבת אחת בהרבה מקומות עבודה, אצל בעלים ערבים ( רק עשרה ממאה ועשרים השובתים הם עובדים אצל בעלים גרמנים), ולא בבתי חרושת, כי אם בבתי מלאכה המעסיקים ברובם רק 4 – 8 פועלים כל אחד. לאחר שביתה של 12 יום (יז – כט תשרי) שבו הפועלים לעבודה, לאחר שהבעלים הסכימו ליום עבודה של תשע שעות, במקום 21 – 14 שהיו נהוגות עד היום.

נפרץ הפרץ בחומת הניצול הבלתי מוגבל של העבודה הערבית, והפועל הערבי התייצב בשורת חבריו הפועלים היהודים הלוחמים שתי עשרות שנים את מלחמת המגן והשחרור של העבודה בארץ-ישראל.

מצד זה מסמנת שביתה זו התחלה של תקופה חדשה ביחסי העבודה והרכוש בישוב הערבי וביחסי הפועל העברי והערבי בארץ, אולם לשביתה זו נודע עוד ערך מיוחד – ערך מדיני-לאומי.

ג.

השביתה בחיפה לא הצטמצמה בתחומי סכסוך כלכלי בין פועלים ובעליהם. כמו פועלי הדפוס בירושלם לפני עשרים שנה הוצגו השובתים הערבים בחיפה לא רק בפני החזית המאוחדת של נותני העבודה, אלא גם בפני מערכה כבדה את כל הכוחות השליטים ורבי ההשפעה בציבור הערבי – כלי הקודש של הכנסיה הקטולית, ה“פני” של העדות הערביות השונות והעתונות ה“פטריוטית” של האגודה המושלמית-הנוצרית. מעל במת הכנסיה הקטולית ומעל עמודי העתונות “הלאומית” המטרו חזיזים ורעמים על ראשי פורצי הגדר ומפירי מסורת העבר, אולם במקום ה“חרם” הירושלמי הופיע כאן נשק יותר מסוכן ומורעל – ההסתה והשיסוי נגד היהודים “הציוניים” שידיהם בכל המעל הזה. הכמרים הנוצרים והפטריוטים של “כרמל” ניסו להסביר לשובתים, שיום עבודה של שמונה שעות מעמיד בסכנה את הדת והמולדת ומחזקת רק את ידי ה“ציונים” הרוצים לנשל אותם מן הארץ, והם דרשו מהפועלים להתרחק מדרכי מסיתיהם ומדיחיהם היהודים ולשוב לעבוד את אדוניהם 12 – 14 שעות, כאשר עבדו אותם אבותיהם ואבות אבותיהם מאז ומעולם.

השיסוי הזה החטיא את מטרתו – השובתים לא ניפתו לדברי הכוהנים ומגיני המולדת, ועמדו במרדם והצליחו. העובדה המאַלפת החיה של תנועת הפועלים היהודית התגברה הפעם על הבערות וכבלי המסורת. הפועל הערבי טעם את טעם המלחמה להשבחת תנאי העבודה ואכל את פריה. ומעשה קל ופשוט זה לכאורה, שתפס בעתונות היומית פחות שורות באשר איזה ביקור של פקיד ממשלתי גבוה, נושא בחובו שינוי ערכים רבי-תוצאות ביחסים הלאומיים והחברתיים בארץ…

ד.

האמת ניתנה להאמר: לא רק בחוגים הבורגנים, כי אם גם בחוגים רבים של ציבור הפועלים העברי מתיחסים להתעוררות זו של הפועל הערבי וראשית מלחמתו המעמדית בחוסר הבנה מספיקה, ולפעמים גם בדאגה והיסוס. עד היום עוד לא נקבעה בהסתדרות עמדה ברורה ומסויימת בשאלת הארגון הבין-לאומי. מצד אחד – שוללים ומתנגדים גמורים הרואים בפעולת הארגון הבין-לאומי סתירה ליֵעוד הלאומי של הפועל העברי וחתירה תחת עמדתה הכלכלית של העבודה העברית בארץ. מאידך גיסא יש הרואים בפועל היהודי רק שליח וסוכן, שכל תפקידו הוא לארגן את הפועל הערבי, ומתוך כך הם דורשים מההסתדרות לשנות את כל מבנה ודרכי פעולתה, הקושרים בקשר אורגני את צרכי מעמד הפועלים היהודים וצרכי קליטת העליה העובדת, ולסגל את עצמה אך ורק ל“ארגון המשותף”, שבו הם רואים את התעודה המרכזית של הפועל היהודי.

שתי העמדות המתנגדות, הסותרות זו את זו, יש בהן תכונה אחת משותפת: שתיהן אינן תופסות את תנועת הפועלים העברית בארץ במלוא מהותה המורכבת ובהיקף תפקידיה המרובים והמסובכים, הנעוצים זה בזה, שתיהן נאחזות רק באחד מסימניה וגילוייה הבולטים, זו בסימן זה וזו בסימן שני, מבלי לראות את השילוב הפנימי האורגני המבריח את כל הקומפלכס של הענינים והיעודים ה“לאומיים” וה“מעמדיים”, המהווים את תכנה של התנועה.

כאילו בכוונה מסויימת להבליט את התסבוכת המיוחדת של עניני הפועל העברי בארץ חלה שביתת הפועלים הערבים בחיפה, באותו זמן שבחיפה זו גופה הושם על ההסתדרות להגן על העבודה העברית ב“נשר” מפני הקנוניה של נותן העבודה היהודי והפועל הערבי הזול… האין בשתי פעולות אלו המתנהלות ע“י הסתדרות אחת סתירה פנימית?… האפשר לאחד את הדרישה והמלחמה לעבודה עברית את ה”ארגון המשותף" וסידור שביתת פועלים ערבים?… היתכן למנוע ביד אחת בעד כניסת פועלים ערבים לבית חרושת יהודי וביד השניה לארגן את הפועלים הערבים? האין צדק והגדיון בדברי האומרים או – או? או נאמנות לאומית או סולידריות מעמדית בין-לאומית? או עבודה עברית או “ארגון משותף”?

אין מן הצורך לגולל את כל סבכי השאלה העברית-ערבית בארץ למען ענות על השאלה הזאת.

ה.

הפועל היהודי העולה לארץ לחיות בה חיי עבודה, לבנות בתוכה את מעמד הפועלים ולהגשים את היעוד ההיסטורי של המעמד: להיות לעם כלו, נתקל בארץ בקיום עבודה ערבית זולה ובלתי מאורגנת החותרת תחת אפשרות קיומו והחוסמת בעדו את הכניסה לעבודה. המשק הקיים בארץ, המשק הערבי, בכפר ובעיר, בנוי כולו על יסוד עבודה זולה ומשועבדת ומעוטת צרכים, והשאלה המכרעת, שאלת-החיים, בבחינת שאלת לחיות או לחדול, לגבי הפועל היהודי היא השאלה: האם המשק החדש אשר יוקם בארץ ואשר רק הוא מוכשר לשמש קליטה לעבודה העברית – אם אף הוא יבנה על יסוד עבודה זולה, וממילא לא עברית, או העבודה העברית היקרה, המאורגנת, התרבותית, תבנה ותקיים את המשק החדש?

שאלה זו אינה בעצם רק שאלת הפועל היהודי. זוהי השאלה הציונית. מפתרונה תלוי עתידו של העם העברי, תלוי גורל הגשמת הציונות. כך או כך – א“י תבנה. התפתחות ההון לא תפסח גם על ארץ קטנה וחרבה זו, ביחוד לאחר שא”י נמשכה לתוך המסלול של האימפריה הבריטית העולמית. כוחות ההון והעבודה החסרים בארץ עלולים להתמלא מצד אחד על ידי ההון הבין הלאומי, ומצד שני על ידי המוני האוכלוסים המדולדלים והמרובים הנמצאים למכביר בארצות השכנות, בדרום בצפון ובמזרח. בין שיבוא ממקורות יהודים ובין שיבוא ממקורות בין לאומיים, מוכשר לפתח את הארץ גם בעבודת קוּלים, ועֵדה האינדוסטריאליזציה המהירה של ארצות אסיה הגדולות: הודו וסין. מצרים לבדה מוכשרה להספיק לארץ מאות אלפי ידים זולות בתכלית הזול; לא עבודה אחת נעשתה כבר עד עכשיו בארץ על ידי הממשלה ועל ידי קבלנים פרטיים בפועלים מצרים זולים, העובדים כמעט בתנאי עבדות גמורה.

וכל מי שגורס ציונות ואינו גורס בנשימה אחת עבודה עברית – עבודה לא זולה, אינו אלא מתעתע. הגשמת הציונות היא הגשמת בנין הארץ בעבודה לא זולה, שיש בה כדי קיום נורמלי וסיפוק לצרכיו של הפועל העברי. כל חתירה תחת העיקר המכריע הזה מקעקעת ומערערת את כל בנין הישוב העברי והורסת עד היסוד את תקוות העם העברי לגאולה בארץ. הפועל העברי במלחמתו הקשה ורבת המכשולים על עבודה עברית במשק החדש המרים את הארץ משפלותה ודלותה הכלכלית – אינו עושה רק את שליחותו המעמדית אלא ממלא שליחות לאומית ומכרעת בגורל עמו.

ו.

המלחמה לעבודה העברית מקבל בתנאים המיוחדים של המציאות הכלכלית בא"י צורה של התנגדות לעבודה הערבית, ואלה שאינם מסוגלים לחדור לתוך תוכם של פרוצסים היסטוריים ואינם רואים אלא את קליפתם הזמנית, מוצאים במלחמה זו ביטוי לניגודים יסודיים שבין הפועל העברי והערבי בארץ, ומכאן המסקנה: או שפוסלים את המלחמה על עבודה עברית ורואים בה שוביניזם ריאקציוני של “האחדותניקים”, או שכופרים בסולידריות המעמדית שבין הפועל העברי והערבי, קובלים על “אחדות העבודה” אשר בגלל רצונה להראות את כשרותה הסוציאליסטית לבני בריתה באינטרנציונל ובמפלגת העבודה האנגלית, מכניסה את ההסתדרות בסבך “הארגון המשותף” הסותר ומסכן את ענינינו הלאומיים בארץ.

ואין להעלים עין מהעובדה: יש כיום ניגוד עצום בין הפועל היהודי ובין הפועל הערבי. ובכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתייצב השאלה: פועלים עברים או פועלים ערבים? ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ומוכרח יהיה להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הוא. כל התחמקות והשתמטות ממלחמה זו באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא אינה אלא בגידה בתעודת-החיים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו.

אולם מי שרואה בניגוד הקיים עכשיו בין העבודה העברית ובין העבודה הערבית ביטוי לניגודים לאומיים יסודיים, המציגים את הפועלים היהודים והערבים בשני מחנות אויבים, מתחרים באשר הם יהודים וערבים, אינו רואה את פנימיותם ותכנם ההיסטורי של הדברים. וטועים שני הצדדים, גם אלה המחייבים את הניגוד כמסקנה טבעית של העבודה העברית ושוללים משום כך את השיתוף המעמדי שבין הפועל היהודי והערבי, וגם השוללים זכות המלחמה על העבודה העברית בשם השיתוף המעמדי.

ז.

היה זמן שהתנועה הציונית התעלמה לגמרי משאלת הישוב הערבי בארץ ועשתה את חשבונותיה כאילו א“י היתה ארץ ריקה מאדם ומחוסרת אוכלוסין כל עיקר. הזמן של ציוניות נאיבית זו עבר כבר לבלי שוב. אולי עוד ישנם ציונים בודדים מטיפוסו של ז’בוטינסקי היודעים אמנם על מציאותו של הישוב הערבי בארץ, אולם הם רואים אותו כמשגה שאפשר לתקנו… הציונות האחראית, וביחוד הציונות הסוציאליסטית , אינה יכולה לשגות בתעתועי-שוא אלה. הישוב הערבי בארץ הוא חלק אורגני, בלתי נפרד של ארץ-ישראל, הוא מעורה בארץ, עובד בה ובה ישאר. לא לרשת את מקומו ולא להבנות מחורבנו באה הציונות. ואין כלל צורך בנימוקים של צדק ושל יושר, אלא פשוט משום דבר זה לא יתכן. אמנם נישול המון תושבים מאדמתם בכוח הזרוע אינו דבר בלתי אפשרי גם בימינו אלה, ורק עכשיו היינו עדים לנישול מאות אלפי יוונים מתורכיה, ומאות אלפי תורכים מיוון, אולם רק מטורפי דעת או נוכלים יכולים ליחס רצון כזה לעם היהודי בארץ-ישראל. ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה. את התגשמות הציונות אנו רואים בעלית המוני עם יהודי אשר יקימו בארץ משק חדש, לא במקום המשק הערבי הקיים אלא נוסף לו, וייצרו אפשרויות עבודה רבות וחדשות, לא במקומות העבודה הערבים הקיימים, אלא מחוצה להם, וירחיבו את הגבולות הכלכליים אשר בארץ עד כדי קליטת רוב יהודי גדול אשר יחיה בארץ יחד את העם הערבי היושב בתוכה. דבר זה יתכן, כאמור, רק בתנאי שהמשק החדש, בעיר ובכפר, בחקלאות ובחרושת, יבנה ע”י עבודה יהודית, שהיא עבודה יקרה ביחס לעבודה הערבית המצויה עכשיו בארץ, וביחוד ביחס לשפע מקורות העבודה הבלתי מוגבלים כמעט הנמצאים בארצות השכנות.

ח.

בראשית בנין הארץ מקבלת המלחמה על העבודה העברית צורה של התחרות וניגוד בין העבודה העברית והעבודה הערבית הקיימת בארץ; משמעותה הכלכלית החברתית של מלחמה זו היא הגנה על עבודה לא זולה, עבודה תרבותית ומאורגנת בפני ההתחרות הרבה של עבודה זולה ובלתי מאורגנת. מלחמה זו במגמתה ההיסטורית היא גם מלחמה הל הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי של הפועל הערבי קיים בארץ. הפועל הערבי יכול לקוות להשבחת תנאי חייו ועבודתו רק אם הפועל העברי יצליח במלחמתו נגד בנין הארץ בעבודה זולה. כשתנתן האפשרות להקים בארץ כלכלה חדשה הבנויה על ניצול עבודה זולה, עבודת קוּלים, לא רק שהפועל העברי לא תהיה לו עוד כל דריסת רגל בארץ זו, אלא גם הפועל הערבי הקיים בארץ לא יצליח עוד להתרומם משפל מצבו מפני הזרם הבלתי פוסק של עבודה זולה, אשר תשטוף הנה ממצרים, מסודן, מעבר הירדן ומשאר הארצות השכנות. או בנין הארץ בעבודה לא זולה עברית, אשר מוכרחה להביא, בכוח הכרח הברזל של עובדות כלכליות, לידי ביסוס כל השדרות העובדות של הערבים בארץ והרמת מצבם וארגונם, או בנין בארץ בעבודה זולה לא עברית, אשר היא מוכרחה להביא לידי תוצאות הפוכות: הכבדת העול והשעבוד על ההמון העובד ולחץ מתמיד נגד התארגנותו ומלחמתו על השבחת תנאי עבודתו וחייו.

הפועל היהודי הנלחם על קיומו והממלא שליחות לאומית במלחמתו על עבודה עברית בכל המשקים הנבנים מחדש בארץ – נעשה באופן אובייקטיבי גורם מכריע ביצירת האפשרויות להרמת מצבו של הפועל הערבי וההמון העובד הערבי הנמצא בארץ. כל עוד הפועל הערבי הוא ירוד, חסר תרבות, בלתי מאורגן, מסתפק במועט וניתן לניצול ולשעבוד בלי גבול – מכוונת מלחמת ההגנה של הפועל העברי נגד התחרות העבודה הזולה של הפועל הערבי. אולם במידת הצלחתו של הפועל העברי, עם התגברותו והתרבותו בארץ, עם הרחבת בסיס עבודתו ומלחמתו המעמדית – יתעורר ויתגבר גם הפועל הערבי ויתרומם משפל מצבו, ובעזרת הפועל היהודי ילחם על הטבת תנאי עבודתו עד שיתרומם במשך הזמן לאותו הגובה הכלכלי והחברתי שעליו יעמוד הפועל היהודי, ובאותו שמן ימשיכו שניכם יחד את המלחמה על שמירת דרגת החיים של הפועל במשק הארץ הקיים והמתפתח והנבנה מחדש.

כשפועלי “נשר” היהודים נלחמו נגד מסירת עבודת החציבה לקבלן ערבי, שהכניס לעבודה פועלים מצרים זולים, עמדה מלחמתם בניגוד לאינטרס האישי של אותו מספר הפועלים הערבים העסוקים בחציבת המלט, אולם מלחמה זו עומדת בהתאמה גמורה לאינטרס המעמדי של הפועל הערבי בארץ לא פחות מאשר לאינטרס המעמדי של הפועל היהודי.

לא הפועל הערבי באשר הוא ערבי מסכן את אפשרויות עבודתו של הפועל היהודי, כי אם הפועל הערבי באשר הוא בלתי מאורגן ומתחרה בזוֹלוּתו.

ט.

הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי לכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות אחרים מהמשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן תרבות. אולם הפועל העברי יש לו ענין רב, ענין חיובי, לעזור לפועל הערבי להלחם להטבת תנאי חייו ולהרמת מצבו בכל מקום אשר הוא עובד שם. זוהי לא מצווה סנטימנטלית לצאת ידי חובת סולידריות מעמדית הכתובה בתורה, אלא זוהי מצוות הקיום, חובת הסולידריות המעמדית החקוקה בספר החיים. כל עוד שבצדו של הפועל העברי יתקיים בארץ פועל ערבי העובד 12 – 14 שעות, והמשתכר 10 – 15 גרוש לא יתכן הדבר שיעלה בידי הפועל היהודי לקיים יום עבודה של 8 שעות ושכר מינימלי של 30 – 40 גרוש.

גורל הפועל היהודי נקשר את גורלו של הפועל הערבי בארץ. תנאי חייהם כרגע הם שונים, הבדלים כלכליים חברתיים ותרבותיים עצומים חוצצים ביניהם, נדמה כאילו תהום לא תסתם רובצת ביניהם. אולם כל מי שרואה לא רק את היום כי אם גם את המחר, לא רק את המציאות הקיימת והקפואה כי אם את מגמת התפתחותה, מי שמבחין את הכוחות הגנוזים ואת האפשרויות החבויות המתגלים בתוקף השינויים הדינמיים שהם סודה של ההיסטוריה – יכיר כבר כיום בתוך סבכי חיינו המלאים מעקשים וניגודים וסתירות ונטיות מתרוצצות ומתנגדות – את הנתיב המוליך לקראת המטרה המשותפת של מעמד הפועלים בארץ. הנתיב הזה אינו ישר ואינו כבוש, ולא מעטים יהיו המכשולים והמעצורים אשר נתקל בהם עד אשר נפלס אותו.

הפרובלימות של תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל אין דוגמתן בכל תנועת הפועלים שבעולם לקושי, לתסבוכת, ללא פתרון כמעט. מעמד הפועלים היהודי בארץ אינו קיים עדיין, אנו עומדים רק בראשית התהוותו. עלינו לברוא כמעט יש מאין. עלינו לשנות את ערכי חיינו. ועלינו להתחיל הכל מ“בראשית”. בפעם הראשונה בתנועת הפועלים היהודית הוטל על הפועל העברי אחריות ארצית, טריטוריאלית, אחריות של בנין מדינה. אנו נתקלים פה בעם השונה מאתנו תכלית שינוי בכל, בלי יוצא מן הכלל, והעם הזה פוגש אותנו בהכרח בלי הכנה, בחשד, באיבה, בהתנגדות, בהפרעה, במלחמה. הפועל של העם הזה חותר תחת קיומנו גם כשאין לו נגדנו כל כוונה רעה. הוויתו הירודה חותרת תחת קיומנו, הוא כולו נתון תחת שעבוד המסורת וכל כוחות המסורת העויינים לנו, הרואים בנו את אויבם הגדול; לפועל הזה אלינו להושיט יד-חברים, יד נאמנה ונקיה. ולא מתוך התרברבות והתנפחות ואף לא מתוך התבטלות והסתגלות; בלי כל התכחשות ליעודנו הלאומי, בלי כל התנכרות לשליחותנו המעמדית, נאמנים תמיד למהותנו ולעבודתנו, עלינו להגיש לפועל הערבי עזרת-אחים, אחים בעבודה ובגורל העבודה, למען יתרומם משפל מצבו, למתן יתנער מבערותו ועבדותו, למען יתחזק – ונתחזק.

תל-אביב, חשוון תרפ"ו (קונטרס רלז)

(מתוך הרצאה בוועידת אחדות העבודה)

איני יודע, אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי ולהבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו “ארגון משותף”. חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר עם לבי. אם נכון הדבר–ולי אין ספק שאחדות העבודה מאמינה בדבר זה – שהפועל העברי בארץ-ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ-ישראל, הרי מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים, א"י אינה לנו אכסניה. עלינו לעַצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה – ולא יתכן שנתעלם ממציאותו ומגורלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות שלנו תנועת של שחרור ושל גאולה, תנועה הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ – והכרה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו – עתידנו, ואנו אחראים לו. השאלה אינה רק מוסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר הארץ, ליצור בה מעמד פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בן קיימא – אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי ישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהשליה זו של קלי-מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניזציונית לסתום במהרה את התהום שבים הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי – ניכשל גם אנחנו. כי אי אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי מאורגנת ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורת רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעוניין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית המלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצִדה תתקיים חרושת ערבית זולה. לארץ זו יכנס גם הון בין-לאומי. הנכונים אנו להסתלק מכל אפשרויות העבודה שהון זה ייצור בארץ? הממשלה עומדת להוציא לפועל עבודות ציבוריות גדולת. כיצד נפלס לעצמנו נתיב לעבודות אלו? באיזה כוח נכריח את נותני העבודה, שאינם זקוקים לעזרתנו הלאומית ולתמיכת המוסדות הציוניים, שיבכרו בעבודתם דווקא את הפועל היקר ולא את הזול והמסתפק במועט? או כלום נוריד את שכרנו עד כדי שכר הפועל הערבי, ונקיים בארץ שתי רמות של שכר עבודה גם לפועל היהודי – אחת במשק היהודי והשניה במשק הבלתי יהוד? אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כח גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר הירדן, ארם נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצת של הפועל הערבי בארץ, והתבוא השתתפות זו, אם רמת-חייו ושכר עבודתו של הפועל לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה? גם חוקת הגנת העובד, שהיא בשבילנו צורך חיוני, דורשת להגשמתה את השתתפותו הפעילה של העובד הערבי. אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחוייבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחוייבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. זהו יסוד האמתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של הכרה הסוציאליסטית – ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר. המסקנה המוכרחת הנובעת מתור הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו; אין אנו ראשים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבודתם, ואין אנו צריכים להמנע ממטרת-חיינו מפני אי-הבנה שבה נפגשת עבודתנו בין שכנינו. תנועת הפועלים בארץ, כמות שהיא, בכל שיעור קומתה ובהכרת שליחותה הלאומית הגדולה, צריכה לפנות לפועל הערבי בלי כל העלמה והערמה ולהגיד: נושיט יד איש לאחיו ונעבוד יחד כחברים. באנו לסול את הדרך לעמנו לשוב לארצו ולבנותה, ובתור כאלה אנו רוצים לכרות אתכם ברית חברים, ברית עובדים. אנו נכנס לברית זו כמו שהננו, ואנו מקבלים אתכם כמו שהנכם. יש לנו צרכים וענינים משותפים. נלחם עליהם יחד. הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסנו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית-עבודה. לשם הקמת ברית זו אין אנו משנים אף במשהו את מבנה-הסתדרותנו. אם נעשה שינויים במבנה הסתדרותנו – נעשה זאת רק מתוך צרכינו אנו, ולא מתוך רצון לסגל אותם לצרכי הפועל הערבי. ארגוננו צריך להלום את צרכינו ותנאי חיינו אנו. וארגון הפועל הערבי צריך להלום את תנאי חייו וצרכיו הוא, וברית העובדים העברית-ערבית צריכה להיות מבוססת על שתי חטיבות לאומיות אבטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה. והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן.

תל-אביב כג חשוון, תרפ"ז

(הועידה החמישית של אחדות-העבודה, עמוד 157–159)

מהויכוח בועידה החקלאית, סיון תרצ"א

השאלה העומדת לפני הועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנוּ עומדים לפני שערים סגוּרים, גזירות והתנקשוּיות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונוּת והתפוררוּתה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושׂיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנוּ מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבּחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דובּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקנות תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבוּתה החיונית של קניית תוצרת עברית, אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילוּ משק קבוּצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי, אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהוא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנוּ יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכספורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא, שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתוכח עם “פועלי־ציון שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנים של מלחמה ומאמצים. אולם אין הועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של “השומר־הצעיר”. למען האמת עלי להגיד, שלא רק “השומר הצעיר” – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהוּדה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה, שאין בו מקום לשום פשרה, לשום ויתוּר, לשוּם השלמה – כי בנפשנוּ הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אוּלי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן, הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוּץ הארצי – נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענוֹת גבוּרה. בעקבות “פועלי־ציון־שמאל” הכריז גם “השומר הצעיר” על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

החבר בנטוב ניסה לנַבל כאן את תנועתנו ולרמוז, שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים ואחת כלפי חוץ. אני תובע מבנטוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוַתרים על מלחמתנוּ לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי ובמשק העירוני?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לועדת החקירה של שאו,¹ שבו העמדנו את כל הציונוּת ואת כל מפעלנו בארץ על זכות העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו, שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר על־ידי סְנֶל² וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת־הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית ובערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר ה“ספר הלבן” של פאספילד,³ המונה אותנו ב“חטא” העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים, ועלי להגיד לחבר בנטוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מ“פועלי־ציון” שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנים של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל על־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים, אבל עדיין אנוּ רחוקים מנצחון מלא. עוד שוּמה עלינוּ להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא, אבל את “השומר־הצעיר” אני שואל: בשני המצעים שלכם ולעידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעוּלתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לארגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם ובמלים ברוּרות ופשוּטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוּע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונוּת הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילוּ היה לנוּ דין־ודברים רק אתכם – לא היה אוּלי כדאי לעמוד על שינוּיי־גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות, שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנוּעתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתנוּ אתם אחוזים בכל העבודה שאנוּ עושים בארץ. אוּלם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגרמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופאשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ ונוער זה יקבל ברצינות את דבריכם המעוקמים. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש ויש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין לכם כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שארגון־הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? ארגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש בפני ארגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנוּ חלק־מה בארגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנוּ שואפים לקומוּנה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדבָרַי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנוּ כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנוּ כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומוּנה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו ענין בארץ־ישראל ובארגון ובמשטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו היא במלחמה על עבודה עברית.

לא אענה לבנטוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברוּרות מהי עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה. קראתי את מצעי “השומר הצעיר” מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הועידה באתי בדברים את קיבוצי “השומר הצעיר” במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות־הבוסר שלכם?

כאן, בועידה החקלאית, כשבנטוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו, גם אני אינני דורש יותר ממכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוּע יש לבנטוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי “השומר הצעיר” שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? אלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה קבלנות מיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקות העם היהודי. אתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית.

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראַזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי ארץ־ישראל מתכחשת ל“ארגון המשותף”, מתנכרת לפועל ולפלח הערבי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה“פשרנים” האלה של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשׂטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברוּרה לשאלת הפועל העברי. ואוּלי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלת העבודה העברית תנתן על־ידי הפועל הערבי, אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאד – ואל תחפשו לכם מפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, יש בהן אונאה עצמית או אונאת אחרים. מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבּר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ובפשטוּת רבה “השומר הצעיר”. אוּלם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושת עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הרזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיוּם. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא יֵדע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם מספיק שכר זה. אנשי הקיבוץ הארצי, אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס, שוכחים, שמלבד ההכרה והארגון יש עוד דבר ששמו מציאוּת כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה. מציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל, אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה, אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת־החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובארגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולרים ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולרים ליום רק כדי לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגון את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אַפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של “השומר הצעיר” כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העובדה העברית בארגון הפועל הערבי.

לדעתנו, הבדלים אלה טבועים במציאוּת הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה ואשר רק לשם עבודה עברית מוּתר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור ונאמן, וגם הוּא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקוה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, כי רק במקרה כזה אפשרי ארגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, במה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים: כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקות־חייהם האחת; הלחץ של מאוַיי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשינו בכותל, חתרנו נגד הזרם ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאים יהודים המכונסים בועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמוד ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד, אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – ניסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם ארגון מעמדי. גם פעולה משקית, וגם “אפלציה לאומית” – זו שהחבר בנטוב מודה בה בעל־פה כאן בועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפלציה לישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס.

ויש כוח גם לאפלציה לאומית בטהרתה: הצמאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנַוולותה, כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבוּתה ובצביונה העברי – אף הוא שקוּל במידת־מה על כף המאזניים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שווא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כשלון אחרי כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא ארגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שווא, אונאה עצמית, שיטה אוטופיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת ארגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מ“השומר הצעיר” אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלת העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתכם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של הפועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינַמי: לפני משק ההולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק ההולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת ארגונית רבת־נסיון, או בעבודה זולה, מחוסרת תרבות ונתונה בקושי לארגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה. שאלה זו אתם רוצים לפתור בארגון הפועל הערבי? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לארגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? – בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום, בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח הארגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהל, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אוּלם הפועל הערבי המאורגן על־ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוגה, מבית־דגון, מסרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו לי, חברי “השומר הצעיר” על טהרת המרכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוּע יוכרח האיכר היהוּדי להיכנע לה? החבר אורנשטיין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. החבר אורנשטיין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש רזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לחבר אורנשטיין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אוּלם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינַמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינמי. אולם אם החבר מרדכי אורנשטיין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית, מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידנו להכריח אותו איכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית, בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי ארגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנוּ, האוטופיסטים, מאמינים בכוחו ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

אם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים ארגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות, ולשנות תנאי חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות ואלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ, באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי; אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מבנה הכלכלה הערבית בארץ. אבל השאלה העומדת לפנינו היא, איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החמרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והארגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית, שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שווא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית על־ידי ארגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי, שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. ארגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מארגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ארגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגוּלותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיוּ גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי, לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית. הפחד של “השומר הצעיר” מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מַבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלמים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים, ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קפיטליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית – לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות, אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק מהאוטופיה המדריכה את מנוחת אורנשטיין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקוה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים, אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדס, אלא בלב המושבה, בבנינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לנצחון שלם? – איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים; איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנה יותר מהתנכרות האיכר. וכאן, בועידה הזאת – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק ענינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אוּלם הפועל העברי הוא השליח של האומה, ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האֶפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשׂטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנוּ דרך אחרת; העבודה שאנוּ עושים היא לא רק עבודתנו, אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.

הרצאה במחנה הנוער העובד

ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:

א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;

ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, ועל־כן מותר לנו לבוא לארץ־ישראל.

ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה, וזכותנוּ בארץ אינה נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות־קיוּמו אינה מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך, זכות קיומו של ציבור – על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז־הכובד של כל השאלה.

הויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפּלוּטוֹקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדוּת האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), הרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים, הרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; הם נחוצים רק במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוּציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.

ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוּסיה וגרמניה הן מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים, לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין או ברוסיה אינה בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוּסיה אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה הוכיחה, שלא נוכל להתקיים שם – ואנו מחפשים אמצעים כדי שנוכל להמשיך את קיוּמנוּ. כאן בארץ ימצא רצון־הקיוּם שלנו את תיקונו, מפני שני דברים: א) בארץ הזאת ישנן אפשרוּיות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהם ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוּד, ולנו הכוח לנצלן; ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו, באשר אנו קשוּרים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.

הרצון היסודי הזה לקיוּם אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו, כילד זה שאינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים, אשר ייצרו פה מקורות־עבודה־ומחיה חדשים, ובאחיזתנוּ ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרוּת הרודפת אחרינו בכל ארצות נכר. אנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה, החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים, ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים, כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה; אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.

תנועת־הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפּציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנוּ אנו ולא על עבודת אחרים. זכותנוּ לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודתם של אחרים.

ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל הערבי והעם הערבי – אין זו שאלה המַתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאוּת אובייקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב, ובבואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיוּם שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.

השאלה הזאת עומדת לפנינו רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאוּמי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו קיבוץ היסטורי, לעת־עתה חלק קטן, אשר צו־קיומו וגזירת־חייו הביאו אותו הנה ופקדו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עלייתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הזה הנו ענין של מקרה; לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונו האינדיבידוּאלי של כל פרט ופרט. לא קאפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים, אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לארץ־ישראל ומשנה לשנה מתרבים מחנות “החלוץ” השואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הנאמנה ביותר, כי אלה שבאו הנה הנם רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה“אנחנו” הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלה המציאוּת של ישוב ערבי בארץ.

אילמלא היה הציבוּר היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית גדולה יותר, ואילו הכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני בלבד – איני יודע אם היתה עומדת לפני הציבור הזה בעיית הערבים ואם היתה נוצרת פה תנוּעת־פועלים יהודית, שעליה האחריות ובידה הכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20, או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאוּת הארצישראלית מתנגדת לכך. במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרוּיות־עבודה חדשות שאיפשרו להם להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התישבות חדשה, זאת אומרת מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעוּבדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פתח־תקוה ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרוּת הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש לנו זכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהם פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי – יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – היא העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – עבודה עברית בארץ־ישראל. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בארץ־ישראל נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה ואין הוּא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיוּמנוּ בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח־עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית. והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.

בימי התורכים היה בארץ הזאת חוק האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע ולבנות עליה. מה ביטל את החוק הזה? – את החוק הזה ביטלה אותה העוּבדה: רצון הקיום של האוּמה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.

התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת־לוַאי של חדירת פועלים יהודים לארץ ולא הצדקת קיוּמה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות גדולה יותר. אבל היה יכול להיות גם להיפך: שבארץ הזאת יושבים 700–800 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנוּיות בארץ, קרקעות מנוצלות למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות־הארץ בלתי־מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת־חיינוּ – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להעלות את רמת־חייהם. אין לכם, הערבים, הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאוּת, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את אנשי ביל"ו, את בוני פתח־תקוה, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו על־ידי תאוַת הבצע של יחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שַׁמָש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.

אולם זכות העבודה שלנו בארץ אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית אשר לוּקח מהפועלים הערבים, אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש; ובמקומות אלה אין זכותנוּ לעבודה מופקעת מפני שבעל־הבית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנוּעת־הפועלים, ואתה התנוּעה הציונית, יכולה להכיר בזכות קפּיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכוּיות שלנו, בזכות העם כולו, בזכותו לעבודה. לא בעל־הבית שעיניו רק לבִצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוַת הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. בעל־הבית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שיכניס פועלים זולים לא־יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, על־ידי העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 10–20 שנה במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיבידוּאלית ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.

ועוד דבר, שהוא יסודי לעבודתנוּ בארץ: גדלה של ארץ־ישראל נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פּחות ממחציתה של ארץ־ישראל, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופּוטמיה כילכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע לא נשתנה מאז), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את שטחה של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנוּ את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרוּת לעבודה חקלאית.

אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בארץ־ישראל הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו הגרמני עשיר־התרבות על תרבותו הוא. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור עוני ושממה על הארץ הזאת. לא נודה בזכות להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר לא רוצים לשנות את פרצופה הלאוּמי. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנוּ.

עוד דבר אחד אין לשכוח בויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על ארץ־ישראל כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא־נכון גם יחד. ארץ־ישראל הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרתו של העם היהודי. מחוץ לזה – אין ארץ־ישראל חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד השייך לעם הערבי, והוא גדול פי 100 מהשטח של ארץ־ישראל. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בארץ־ישראל אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאוּתה, לקיוּמה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 400 מיליונים כבאירופה אלא 14 מיליונים; דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם של הערבים לא יספיקו לכך. כי מסופּוטמיה בלבד היתה פעם מאוכלסת יותר מכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש בידי הערבים הרבה ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האוּמה הערבית מהתישבותנוּ בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיוּמנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10 ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית, כי אם להיפך.

היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה אנושית וסוציאליסטית, אינם מפוקפקים. בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלתנוּ, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך: העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטאטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי ותקומת העם העברי בארץ ישראל אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האוּמה הערבית.

ט“ו תשרי תרצ”ג.

מהויכוח בועידת ההסתדרות

רוב המתוַכחים מ“השומר הצעיר” אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווּננוּ. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה ה“שלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק הארגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אוּלם ה“שיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. ה“שיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה, אלא בתוכם, במהותם. ה“שיטה” אינה מופשטת ממה שאנו עושים, אלא המעשה בעצמו, המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על הארגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציינים לעומתה שיטה אחרת. לא שמענו מה טיבה של השיטה האַלטרנטיבית. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שוּם שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנוּעת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתוּנים מסוימים וקבוּעים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף ביותר לא ישנה את הפתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלמנטים של הפרובלימה אינם משתנים, ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתוּנים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא הנסיבות האינטרנציונליות שבהן נתון מפעלנו והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הועידה הזאת ולכל התנוּעה שלנו – הרי אין שוּם שיטה ושוּם נסיון ושוּם כיווּן, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיווּן אשר על פיו מתנהלת תנוּעתנוּ זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת, ורק זאת, מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים. לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ולא שינוּי המצב בארץ – שינוּי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות ורבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאוּת הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קווֹ המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב, וארץ־ישראל בתוכן, “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה שלנו – של “השומר הצעיר”, של “פועלי־ציון” ושל הפועל הציוני הכללי – היא המטרה המשותפת לכל הועידה הזאת, בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבוּנה, בראִיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק ראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק, אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם מתגשמת המטרה.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהרפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלוּוים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. “השומר הצעיר” היה ממחייבי המנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי “השומר הצעיר” על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח “פועלי־ציון” שמאל. האם שינו עמדתם הפוליטית, או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וֶשֶׁר ואֶרֶם “מפועלי־ציון”: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן, שאילוּ היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המנדט יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו איננו רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות ל“פועלי־ציון” שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם, ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצוּוָה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והיעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור־יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה העומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, “השומר הצעיר”, פועלים דתיים, “פועלי־ציון” שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" יִכּוֹן בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? ואם לא תוציאום, האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבת? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להבטיח לו אוכל כשר בבית ההבראה – או לא?

ויש גם “ברית טרומפלדור”. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניזם. אבל מה תעשו אתם? יש נוער יהודי בגולה המתחנך על־ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות, או תאמרו לו: “אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד”?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי: היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או שבהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם ממינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שנִתֵּן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, לחיות בה חיי עבודה, ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? אַל תדברו גבוהה גבוהה ואַל תלגלגו על העממיוּת ואַל תספרו מעשיות על “הסתגלוּת לאלמנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה ויעודה ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו שלנוּ בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את יעודה. זוהי הכרה מעמדית, זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פּחות ולעתים יותר – הבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית, ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידיכם – התתנו להם לבוא לארץ, או לא? ואם בידכם יהיה לכַוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו, תוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־חרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלוּ תמיד – כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו “פועלי־ציון” שמאל, אם תזכה לכך שהפועלים יטילו עליה להיות שליחם, תתנהג אך ורק על פי שיטה זו. וָלא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנוּ במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הוגן ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים ליצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי־עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו עובד בלי הסכמת בעל־הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי – ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם־ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. אנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על־ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, בוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים; ויש בוררות מוסכמת על־ידי שני הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זילנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוּסיה וסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפּיטליסטי בתקופת הנאָ"פּ¹. אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכּרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה) ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבדה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת. והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרוּת לא נתנה ידה לסיסמה זו, מפני שבמציאותנוּ אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרוּת את הבוררות המוּסכמת, והדבר העומד לויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסוימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סכסוך – יימסר לבוררות; אחרת אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה אלא גם ביחס לעבודה גופא במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על רווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו רווח וניצול, ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. הפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פּאראזיט. דוקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנוּ יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאוּת, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוּד כשעובדים כשכיר־יום במשק פּרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה, אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום־יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוּד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שיֵדעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעוּנינים בקיום המשק – ואני יודע שכל מי שירצה יוכל בנקל לסלף את דבָרַי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה העלולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי, שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור ארגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – למען הבטחת תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכוּיות הארגון והטבת המצב, בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום הארגון המקצועי והמעמדי, אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני; וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנוּ הפּנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשחרוּר־העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו פרושׂ מעלינו – ומעולם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך אותו. זהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנוּעתנוּ שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליוּת אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוּד. ההתרוצצוּת שדיבר עליה בא־כוח הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל “השומר הצעיר” עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיוּת. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאוּלה מלאה ושלמה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלמה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בּוּנד”² מַקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. וה“השומר הצעיר” מקשה עלינו: מעמדיוּת ועממיוּת הם תרתי דסתרי. ואנחנוּ אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי³ וסוּפראסקי⁴, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוַת־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכוּיות ההמונים, קיום פריבילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיוּת יש סתירה. אוּלם בין המעמדיוּת שלנו, הבנוּיה על עבודה, שויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריבילגיה – בין מעמדיוּת זו ובין עממיוּת אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא חשש לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. אין אנו זקוקים להכשרו של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלמה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאד לשמוע דווקא מאנשי “השומר הצעיר” שלילת העממיוּת, בשעה שהם כופרים במציאוּת ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרוּת הציונית. בן־גוּריון: איפה אתה נפגש ונלחם בסופראסקי ובז’בוטינסקי אם לא בהסתדרוּת הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנוּעה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרוּת הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנוּ המעמדית בציונות, כמו מלחמתנוּ המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשחרוּרו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנוּ.

חרדה לאחדוּת המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברוֹ ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ;

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכוּיות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו;

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיוּת עצמית – מתוך נאמנות ליעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שחרורו.

י“ט שבט תרצ”ג.