דברי הקדמה

מאת

דוד בן־גוריון

חוליות ראשונות

מאת

דוד בן־גוריון

---

השנה החולפת בחיי הפועלים

מאת

דוד בן־גוריון

עולם קטן זה של משפחת הפועלים בארץ־ישראל – כמה פעוּטים ודלים לכאורה חייו ומעשיו. עולם זה אינו מצטיין לא בכמוּת גדולה ולא באיכוּת מרהיבת־עין. אין כאן חזיונות מבריקים ודרמות נשׂגבות; אין תנוּעות אדירות ומלחמות מרעישות. הכל מִצְעָר, פעוט, חדגוני – כך נדמה לזר, למתבּונן מבחוּץ בחיי הפועלים בארץ־ישראל. אבל כל מי שחי בעצמו בתוך עולם קטן זה; כל מי שנושא בלבו את שאיפותיו וחולם את חלומותיו וכל מי שעובד את עבודתו ולוחם את מלחמתו, יודע ומכיר כמה עשירים, מלאים ועמוקים החיים הללוּ; כמה יופי סמוּי מן העין צפוּן בתוכם; כמה גבוּרה נעלמה מפעמת, וכמה שירה אילמת מפכּה בתוך הקומץ הקטן של העובדים־הלוחמים. ורק זה יודע מה גדולה פה המלחמה המתפרצת כפעם בפעם בתוך הלבבות – אותו הקרב הפנימי בין תקוה ויאוּש, אמוּנה וספקות, חדוה וצער, התרוממוּת הרוּח ודכדוּך הנפש, פריחה וכמישה, מאמצי הרצון ואפיסוּת הכוחות – אלה הסימנים המובהקים של חבלי יצירה…

אין מגמתי פה לספר על זה. עכשיו, בעמדנוּ על מפתן השנה החדשה, רוצה אני רק לרשום רשימות קצרות מחיי הפועלים במשך השנה החולפת, זאת אומרת, לציין את המאורעות, המעשים והנסיונות היותר חשוּבים, שפעוּלתם היתה ניכּרת בשעתם ויש להם ערך ידוּע גם לעתיד.

מצבם החמרי של הפועלים הוּרע בשנה זו במרכז היותר גדול של הפועלים העברים – בירושלים. התמעטות הכנסות ה“חלוּקה” מבחוּץ והרקבון המכלה את בנינה מבפנים, שהביאוּ השנה את הישוב הישן לידי משבר, הראוּ את פעוּלתם גם על מצב הפועלים ובעלי־המלאכה – והרבה מהם נשארוּ בלי עבודה ובלי לחם. המוצא היחיד מהמצב הרע היתה ההגירה. להגירה גרמוּ עוד סיבות אחדות, כגון חוק הצבא¹. עזבוּ את הארץ הרבה פועלים ובעלי־ מלאכה, בעלי־משפחה ורוָקים. רק חלק קטון מהם פנוּ לפנים הארץ – למושבות ולחיפה (לעבודת הטכניקוּם).

ההגירה פגעה על פי רוב בפועלים מפותחים, והיא גרמה לא רק להפסד כמוּתי, אלא גם איכוּתי. אבדוּ לנוּ הרבה כוחות פרודוּקטיביים, בריאים, ודווקא באותו המקום שניזקק כל כך לכוחות כאלה.

התסיסה הציבוּרית הגדולה שנתעוררה בירושלים לרגל המשברים במוסדות החסד לא נתפשטה בקרב המוני הפועלים². הללוּ נשארוּ ברובם אדישים לכל עבודה ציבוּרית והסתדרוּתית. רק מועט קטון השתתף בתנוּעת הבחירות לוַעד העיר. כמקודם, רחוקים הם מהרוּחות המנשבות בקרב הפּועלים החדשים, ואינם חשים עדיין שוּם צורך להתאחד, להסתדר לשם הגנת עניניהם המשוּתפים והטבת מצבם. בית־הועד לפועלים, שנוסד אשתקד בקיץ, ונתקיים בעמל רב במשך חצי שנה, נסגר סוף סוף לרגל חוסר ההתענינות והתמיכה מצד המוני פועלים. גם אגוּדת פועלי הדפוס, שנתחדשה בתחילת השנה, כמעט שנתפרדה שוּב, הודות לרשלנוּתם ואדישוּתם של הפועלים. כל זה מראה לנוּ, ש“חומת ירושלים” עדיין לא הובקעה, ועוד הרבה עמל ועבודה דרושים כדי לכבוש את ה“מבצר” הזה.

המקום היחיד שבו התבצר מצב הפועלים בירושלים – זהוּ “בצלאל”. השנה נפתחוּ פה מחלקות חדשות, ונתרבה מספר הפועלים. עכשיו עובדים פה כשלוש מאות פועלים, מהגיל היותר צעיר (בני 10–8( עד הגיל היותר זקן (בני 60–50). אך במקום האור שם הצללים. מוסד זה, שנוסד ונתמך בפרוּטות העם, ושחייהם ועתידם של שלוש מאות משפחות פועלים קשוּרים בו – אין לפועליו כל דעה בהנהגתו, וגורלם של שלוש מאות העובדים נמצא כוּלו בידי ההנהגה האקטיבית. לשווא ניסוּ הפועלים לדרוש את זכוּתם, וגם ערכוּ שביתה; ההנהגה הבטיחה למלא את דרישתם – אבל לא קיימה את הבטחתה.

מצב הפועלים ביפו לא נשתנה כמעט השנה. כל השנה, כמו בשנה הקודמת, לא פסקה היציאה מן הארץ והכניסה אליה. רק בחיפה נתרבה השנה מספר הפועלים, לרגל ההכנות לבנין הטכניקוּם. אבל אלה לא נוספוּ מחוץ־לארץ, אלא הובאו הנה מיפו, ובעיקר מירושלים. מלבד העבודה הזמנית בטכניקום ובנמל תל־אביב, לא נוספו השנה מרכזי עבודה חדשים בשתי ערי החוף האלה.

הרבה יותר עשירים ומלאי חליפות ותמורות הם חיי הפועלים במושבות. אף כאן לא נתחוללו שינויים כמותיים חשובים. מספר הפועלים החקלאים כמעט שלא נתרבה ולא נגרע במשך השנה הזאת. אבל כאן נתהוו שינויים פנימיים ונעשו נסיונות חדשים שערכם רב מאד בשביל כל עבודתנו הישובית.

קודם כל אזכיר את הנסיון ליסד מושב של פועלים על יסוד חדש: על יסוד החרושת. כוונתי ל״מושבת״ בצלאל בלוד³. בנסיון זה שמנו הרבה תקוות. קיוינו שזה יהיה התחלה ליסוד ערי־גנים, שעבודת האדמה וחרושת המעשה מתאחדות בהן. מושבים כאלה היו יכולים לשמש מעבר קל מחיי העיר לחיי הכפר והיו נותנים את האפשרות להתישבות המונית, משום שפה מספיקים אמצעים מצומצמים. ועוד יתרון לזה, שהמתישב עומד תיכף ברשות עצמו, כי הוא מרויח מיד מפרי מלאכתו. לפי שעה לא נתאמתו התקוות האלה. המתישבים ב״מושבת״ בצלאל אינם שבעים רצון ממצבם ורוצים לברוח משם חזרה ירושלימה. ראשית, אין להם תנאים הכרחיים לקיומם (כגון מים), ושנית, אינם עומדים ברשות עצמם, אלא תלויים לגמרי בדעת המשגיח העומד על גבם. השעבוד הזה הוא קשה, עד שהביא אותם כבר לידי שביתה. מובן מאליו שמזה אי־אפשר עוד לדון בכלל על טיבו של מושב כזה.

כשנעבור מפה למושבות החקלאיות ניפגש קודם כל בחזיון אָפיי אחד – התרוקנות המושבות מפועליהם העברים והתרכזוּתם של אלה בחוות. חזיון זה התחיל עוד אשתקד והובלט ביחוד השנה. מושבות הגליל התחתון, שהעסיקו לפני שנים אחדות עשרות פועלים עברים – כמעט שנתרוקנו עכשיו לגמרי מפועליהן, ומלבד השומרים העברים אין אנו מוצאים שם אלא אי־אלה פועלים יחידים. כך הדבר גם בזכרון־יעקב. וגם ביהודה (בראשון וברחובות) אין עכשיו פועלים אשכנזים. רוב הפועלים הלכוּ ונתרכזוּ בחווֹת ביהוּדה ובגליל (לוד⁴, חוּלדה, כנרת, דגניה, מרחביה, פוריה ומגדל). נשארוּ במושבות רק שני סוגים מיוחדים: תימנים (ברחובות ובראשון),משגיחים ובעלי נחלות קטנות (בפתח־תקוה). כאן יש לפנינוּ מגמות ברוּרות המראות לנוּ על זרמים קבוּעים בחיי הפועלים, בהתאם לטיב החומר האנושי המחלק את הפועלים לסוּגים שונים. אנו רואים פה שנשארים קיימים בעבודתם רק אותם הפועלים המתאימים ביותר על פי מצבם האובייקטיבי ותנאי העבודה. מצד אחד התימנים, שצרכיהם מועטים ורגילים לעבודה, ובעלי משפחות – תפשוּ עמדה כלכלית קבוּעה בתוך המושבות והם הולכים ומתערים בעבודתם. מהצד השני, מהפועלים האשכנזים נשארים רק אלה שתפשוּ את ענפי העבודה היותר עליונים – את ההשגחה וההנהלה של העבודה. וגם מפועלי הסוג הזה מתבצרים ביחוּד אלה שהצליחוּ לרכוש להם נחלה קטנה, משק ביתי זעיר. כל שאר הפועלים שלא עזבוּ את הארץ והעבודה הלכוּ ונתרכזוּ בחווֹת. הרבה – מפני שהתנאים בחווֹת יותר טובים משבמושבות; השכר יותר גבוה, תנאי העבודה יותר נוחים וכדומה. אך לא כוּלם באוּ לחווֹת מהטעמים החמריים האלה. בין הפועלים של החוות יש כאלה שקָצָה נפשם בעבודה הסיזיפית במושבות במלחמה הקשה והבלתי־פוריה את יחסם של האיכרים לעבודה העברית, וביקשוּ להם מקום עבודה שרשמם יהא ניכּר בכל מהלך חייו ושבו יוּכלו להביא לידי גילוּי את רצונם, יזמתם וכשרון יצירתם. אלה הם הפועלים שנסתדרוּ בקבוצות וקיבלוּ את העבודה בחווֹת באחריוּת משותפת ובלי השגחת פקיד, העומד על גבם. הנסיון הראשון של קבוּצה כזו נעשה עוד לפני שנתיים. זה היה באום־ג’וני (היום דגניה). הנסיון עלה יפה. השנה נתכוננו קבוצות כאלה בדגניה, במרחביה ובלוד־חולדה, וגם בפעם הזאת התוצאות בכללן משביעות רצון. נסיון מעין זה נעשה גם במקצוע המטעים. בחדרה נתיסדה השנה קבוּצה במטרה לקבל בקבלנוּת את כל עבודת הפּרדסים. הנסיון הזה לא עלה יפה. הקבוצה נתפרדה. אולם כאן פעלוּ סיבות מקריות, אישיות ועוד ואי־אפשר לחוות דעה בכלל על כוח קיוּמן של קבוּצות כאלה במקצוע המטעים.

השנה הונח היסוד להגשמת הנסיון של ההתישבוּת המשוּתפת של אופנהיימר במושבה החדשה מרחביה. לפי שעה עומדים רק בתקוּפת ההכנה הראשונה, ועדיין אי־אפשר להגיד כלוּם על־דבר התוצאות. אך כמעט שנתברר כבר ששיטת ההתישבוּת המשותפת יש לה אחיזה בחיים הארצישראליים ומתאימה במידה ידוּעה להלך־רוּחם של הפועלים, ואם התישבוּת זו תלך בדרך שסימֵן לה אביה הרוחני אופנהיימר או בדרך שהחיים והמציאוּת הארצישראלית יתווּ לה – יש יסודות מספיקים להאמין שלהתישבוּת המשוּתפת בכלל יש עתיד גדול בארצנוּ.

מההתחלות החשוּבות שיש להן ערך גדול לביסוס מצב הפועלים במושבות צריך להזכיר גם את בנין הבתים לפועלים בפתח־תקוה ובחדרה. הבתים הללוּ נבנוּ מכספי הקוּפה הלאוּמית⁵ ומסכוּמים שונים שנתיחדוּ לכתחילה למטרה זו. דבר זה בא למלא אחד הצרכים היותר הכרחיים בחיי הפועלים. אולם חבל שהבתים לא נבנוּ במקומות שזקוּקים לזה ביותר ובמושבות שיש שם מספר הגוּן של פועלים קבוּעים ובעלי־משפחות – התימנים ברחובות ובראשון־לציון. הבתים, או יותר נכון – הצריפים, שנבנוּ פה על־יד המושבות, אינם מספיקים לכל המשפחות, והרבה מהן מוכרחות להתגולל ברפתים ובמרתפים בדוחק גדול – וזה מכביד בעד התערוּתו הגמורה של האֶלמנט הנחוּץ הזה במושבות.

הנסיונות וההתחלות החדשות במקצוע הישוּב הקרקעי נתנוּ דחיפה לפועלים החקלאים להתעוררוּת המרץ הציבורי והפּעוּלה ההסתדרוּתית. בשנים האחרונות גברה בקרב הפועלים האדישוּת לעבודה ציבוּרית ולכל נסיון של סידוּר הכוחות. ובאותה שעה דווקא גדלה ההתענינוּת של החברה הארצישראלית, של המוסדות הלאוּמיים בשאלת העבודה העברית, לא רק להלכה אלא גם למעשה. התענינוּת זו שנתבטאה בבנין הבתים, ביסוּד מושבות של פועלים, בסידוּר הקבוּצות המשוּתפות, במשיכת פועלים מזרחיים לתוך המושבות וכיוצא באלה. אכן, “שאלת הפועלים”, כלומר, שאלת העבודה העברית במושבות, לא פחות משהיא שאלת הפועלים הריהי שאלת האיכרים ושאלת הישוּב הכללית, משוּם שהיא נוגעת ביסוד קיוּמו של כל הישוּב החקלאי והיא יכולה להיפתר פתרון גמוּר ומספיק אך ורק על־ידי הכוחות המשוּתפים של המושבות והמוסדות הלאומיים שלנוּ. אבל הן החלוּץ והמורה־דרך בפתרון שאלה זו יכול וצריך להיות הפועל בעצמו. ודווקא במקצוע זה נתגלתה אצל הפועלים ליאוּת ואפיסוּת־הכוחות בשנים האחרונות. רוב הפועלים לא התעניין כלל במצב הפועלים וכל השאלות הכרוכות בזה, והמועט האקטיבי, שהיה מסודר בקבוצות שונות, כגון ב“השומר”, בקבוצות האריסוּת המשוּתפת, הצטמצם אך ורק במסגרת עבודתו הצרה, שבה השקיע את כל מרצו ומסירוּתו, אונו וזמנו, ולשאלות והתעוּדות הכלליות של הפועל לא שׂם לבו כל עיקר. אבל המציאוּת הציגה השנה לפני הפועלים החקלאים שאלות חשוּבות שדרשוּ את פתרונן, ועל־ידי כך ניתנה דחיפה להתעוררוּת היזמה הציבוּרית בקרב הפועלים. בתחילה בגליל ואחר כך ביהוּדה נתאספוּ הפועלים לאסיפה כללית לברר את השאלות העומדות לפניהם ולברוא את היסוד להסתדרות הכללית של פועלי המושבות. בשתי האסיפות האלה דנוּ הפועלים על יחסם למושבה הקואופרטיבית של אופנהיימר ועל דבר אָפני הסתדרותם. נבחרוּ ועדים מרכזיים שעליהם להיות באי־כח הפועלים בכל עניני העבודה, והם צריכים לסדר בכל מושבה וחוה וֹעד־פועלים מקומי שיעמוד אתם בקשר תמידי בכל מה שנוגע לפועלים. צריך להודות שעדיין לא נראתה פעוּלת ההסתדרוּת. בגליל כמעט שבטלה ההסתדרות לגמרי. חברים אחדים של הועד נאסרוּ (לרגל המאורעות במרחביה⁶) ושאר החברים אינם עושים כלוּם. סימן־חיים כל שהוּא הראה הועד שביהודה. הוּא התעסק במקצת במשיכת פועלים מזרחיים מירושלים לתוך המושבות. אך גם פה אין רישוּמו ניכר בחיי הפועלים. מלבד האדישות הציבוּרית של הפועלים גרמוּ לזה גם במקצת תנאי חייהם של הפועלים המכבידים על כל עבודה ציבוּרית. הפועלים האקטיביים עסוּקים בעבודתם המקומית ואינם יכולים להתמסר כדבעי לפעולה ציבוּרית רחבה. כאן מורגש צורך במשרד עבודה מרכזי שבו תתרכז כל העבודה ההסתדרותית והאינפורמציונית של הפועלים, ובכדי שמשרד זה יהא מוכשר לעבודה נחוּץ שיהיה גם בעל אמצעים חמריים מספיקים.

נצחונות חדשים נחל בשנה זו הענף היותר צעיר של העבודה העברית – השמירה. דהרות סוּסי החיילים העברים וצפירות השומרים בלילות נשמעות כבר בכל מושבות הגליל התחתון (מלבד מלחמיה), בחדרה ובחווֹת שביהוּדה – עוד מעט וגם ברחובות ישׂתרר השומר העברי. ובכלל הולך רעיון השמירה העברית, שלפני שנים אחדות נחשב בעיני ה“פיקחים” לרעיון רוּח, וכובש את הלבבות. בפתח־תקוה ובכפר־סבא הונהגה שמירה עברית חלקית, וגם בשאר המושבות נוטים יותר ויותר לשמירה עברית. מובן שלא מתוך הכרה לאוּמית, לא מתוך הרגשת החרפה והעלבון של השמירה הנכרית, שלא היתה אלא הכנעה, התרפסוּת ותשלוּם מס תמידי לגנבים ולשודדים ש“יגנוּ” על רכוּש היהודים וחייהם, אלא מתוך חשבונות פשוּטים, מתוך שיקוּל ההפסד החמרי הכרוּך בשמירה הזרה, ומתוך הוכחה שהדפיציט של השמירה העברית הוּא יותר קטן משל השמירה הזרה – קיבלוּ איכרינוּ שומרים עברים. ומובן, שלא כל המושבות הספיקוּ כבר לעשות את החשבון המסובך הזה – שהרי סוף־סוף לא דבר קל לעשות חשבון מדוּיק מכל הגניבות והמעילות של השומרים הזרים…

וחשבונותיהם של יוצרי השמירה העברית? חשבון ברוּר וקצר: נצחונות וקרבנות… עוד שנַים נפלוּ השנה הזאת, החברים יחזקאל ניסנוֹב ממרחביה וצבי ברטנובסקי מסג’רה.

לא רבים היו השנה המאורעות שבהם נשתקפה עמדתם הסוציאלית של הפועלים. אך גם מהמעטים יכולים אנו לעמוד על טיב המגמות השולטות בעולם המחשבות של הפועלים בארץ־ישראל.

במחצית השנה הראשונה פרצו במקומות אחדים שביתות; בחיפה (בבית־החרושת של “עתיד”), בירושלים (בדפוס לוי וב“בצלאל”), ובכנרת (בחוה הלאומית). בכולן לא הציגו הפועלים דרישות חמריות, ונלחמו רק נגד שרירות לבה והתנהגותה הגסה של הפקידות. דעת־הקהל היתה על פי הרוב על צד הפועלים. בשביתות השתתפו גם אותם הפועלים שהם להלכה נגד פוליטיקה פרולטרית־מעמדית. לא הועילה הפעם אפילו הטענה השגורה בפיות ה“לאומיים האמיתיים”, שהשביתה עלולה להפחיד את בעלי־הרכוש הרוצים להשתקע בארץ־ישראל, הפועלים הכירו למעשה באמיתות העיקר הסוציאלאי העברי, שאין הפועלים צריכים לוַתר על עניניהם המעמדיים לטובת עניניהם הלאומיים, משום שהפוליטיקה הלאומית היותר עקיבית היא הפוליטיקה הפרוליטרית של הפועלים. הפועלים עמדו על דרישותיהם – וניצחו. רק ב“בצלאל”, במקום שהפועלים אינם מסודרים כמעט לגמרי וגם חברתם אינה מפותחה, לא נהנו הפועלים מנצחונם, כי הפקידות לא קיימה את ההבטחות שנתנה לפועלים, כמו שהזכרתי כבר לעיל.

על חדירת הרוח הסוציאלאי־העברי לתוך הפועלים מעידה גם חגיגת מאי, שחגגו בשנה זו שלושת קלובי־הפועלים בירושלים, יפו וחיפה. בחגיגות האלה השתתף המון פועלים בלתי־מפלגתיים. התעמולה הפועלי־ציונית מצד אחד והתפתחות המציאות העברית בארץ־ישראל מהצד השני מכניסות לאט־לאט, אך בצעדים בטוחים, את ההכרה בלב הפועלים, ששני המומנטים של הסוציאלאיות כרוכים זה בזה וקשורים יחד בקשר פנימי, אורגני; שהפועל אינו יכול להבדיל את האינטרסים הלאומיים מהאינטרסים הפרוליטריים שלו, וכי כל מה שמביא לידי הסתדרותו, התפתחותו, הרחבת זכויותיו החברתיות ותגבורת כוחו החמרי והרוחני של הפועל – מביא על־ידי זה גופא תועלת לאומית כללית.

לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות. אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת־החיים וחוקי הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי־פוסקת. סוף השׂכר – לבוא.

“האחדות”, מס' 48־47, כ“ט אלול תרע”א

---

"חוקה אחת"

מאת

דוד בן־גוריון

למרות הוכחותיהם של מנַבלי־העט מצד בעלי־הפרדסים שלנו ביצירותיהם המדעיות והפיוטיות (עיין ב“יזכור” או ב“הצפירה”), הרי שאלה זו של העבודה העברית במושבות הולכת ומקבלת את פתרונה, אף כי, לפי שעה, פתרון זה הריהו יותר תיאוֹרי ממעשי.

הנסיונות הישוביים השונים ועבודת־המוח המרובה בחיפוש הדרכים והאמצעים לפתרון השאלה היסודית של הישוב לא עלו בתוהו. את התוצאות המושגות אפשר לסכם בשתי ההנחות הללו:

א) הטבה והקלה בתנאי חייהם של הפועלים, הנמצאים כבר במושבות, על־ידי יצירת משק ביתי פעוט;

ב) משיכת אלמנט חדש לעבודה הקרקעית, מתוך אותם היהודים המזרחיים המתאימים מעיקרא יותר, על פי טבעם, הרגליהם וצרכיהם, לתנאי העבודה במושבות.

מצד אחד נוכחנו, שאין הפועל יכול להתקיים במצבו אם נוסף לקושי הרב של תנאי העבודה והמשכורת עליו לסבול גם מהיוקר של צרכי האוכל והדירה. ואם אי־אפשר להרים את המשכורת עד כדי שתספיק לפועל קוּלטוּרי – הרי מן ההכרח לברוא אמצעים כאלה שיקטינו עד כמה שאפשר את הוצאותיו מבלי להפחית את צרכיו ההכרחיים. מטרה זו מושגת במידה מרובה במושבי־הפועלים שחושבים ליסד ובמקצת גם על־ידי בתי־הפועלים שנוסדו בפתח־תקוה ובחדרה.

אולם, מאידך גיסא, ראינו שעיקר הקושי של שאלת הפועלים האַגרריים נובע מתוך חסרון חומר אנושי מתאים מעיקרא לעבודה הקרקעית בתנאים הארצישראליים. כמה שלא יוטבו תנאי חייהם של הפועלים המצוּיים כעת במושבות ובחווֹת – בּרי, שרובם יעזבו בהקדם או באיחור את עבודת השדה, מפני הטעמים הידועים, שנתבררו כבר לא פעם ושתים.

במובן זה נעלה מכל ספק, שכניסת הפועלים התימנים למושבות, שהתחילה לפני שלוש שנים, ושהולכת עכשיו ומסתדרת, הריהי הופעה חשובה מהמדרגה הראשונה, בחיי הישוב. כי פה נמצא המפתח לפתרון הרדיקלי של שאלת העבודה העברית במושבות, היה זמן שדרשו כניסה זו לגנאי. לפני שנתיים או שנתיים וחצי היו נשמעות מעל אחד העתונים המקומיים טענות נגד התימנים, שהם רק דוחקים את רגלי הפועלים האשכנזים, והפסדם עולה על שכרם. עכשיו, מסופקני אם יש עוד אחד בין המתענינים בשאלות הפועלים הקרקעיים, שלא הכיר את היתרון הגדול של התימנים בשביל העבודה במושבות, את ערכם הכלכלי המיוחד, שהולך וגדל בה במידה שמספרם מתרבה במושבות. ולא רק ערך כלכלי בלבד; על־ידי כניסת הפועלים התימנים מתבצרת גם העמדה המדינית שלנו, על־ידיהם הננו מתעשרים בנתינים עותומנים חדשים במושבותינו – ואַל יהא דבר זה קל בעינינו! עכשיו, כשאנו זקוקים כל כך לכוח והשפעה מדינית בפנים הארץ, וכמעט כל המהגרים ממזרח אירופה עומדים בדבקות עקשנית כזו בנתינוּתם הזרה – הרי אין כוחנו המדיני יכול לגבור אלא על־ידי כניסת מהגרים עותומנים.

אך אין, כנראה, אַליה בלי קוץ.

כניסת התימנים למושבות גוררת אחריה את אחד הפצעים היותר מכאיבים בגוף עמנו: ריסוק־האיברים, ההתפוררות וההתפרדות לאשכנזים, ספרדים, תימנים וכו'. וההתבדלות לקהילות שונות. עד עכשיו נהנינו משפעה ציבורית זו רק בערים, עתה הרי נטעם מזה גם במושבות. התימנים הבאים למושבה אינם מתמזגים את יתר תושביה, אלא מכוֹננים מעין “מושבה בתוך מושבה”. במדור מיוחד, מובדלים ומורחקים בכל חייהם הציבוריים והמשפּחתיים מהבלתי־תימנים, הם מסדרים להם קהילה מיוחדת, ושני הצדדים, האשכנזים והתימנים, מביטים זה על זה כעל שני עולמות שונים, זרים.

אמנם גם הפועלים האשכנזים נשארו זרים במושבה, ואף עליהם הביטו ומביטים האיכרים ובעלי־הנחלות, אלה “האזרחים העיקריים”, כעל יסוד נכרי, שאין לו במושבה ולא־כלום, וגם הם אינם יכולים להשתתף בחיים הציבוריים של המושבה, ומשוללים זכות הבחירה; אבל הבדל זה הוא רק מעמדי, הבדל במצב הרכושי. הפועל האשכנזי, אף כי הוא משקיע את כל כוחותיו במושבה ומעשיר אותה בעבודתו ועובד להפרחתה הרוחנית, אך מכיון שאין לו נחלה, הרי “מן הדין” שיהא נחשב כזר. לזה כבר התרגלנו, ולא רק בארץ־ישראל. כך דרכו של עולם.

אולם זרוּתם זו של התימנים היא ממין אחר. כאן יש, מלבד ההבדל המעמדי, גם הבדל “לאומי”. זרוּת זו היא לא רק משפטית אלא גם – ובעיקר – נפשית. כאן יש לפנינו שני מיני יהודים משתי מדרגות: המדרגה הראשונה – יהודים סתם, בלי שם־לוַאי, והמדרגה השניה – יהודים “תימנים”. בוַדאי הננו אין־אונים כלפי קיר ההתנכרות וההתרחקות שהוקם במשך מאות, אפשר להגיד אלפי שנה. קרעים של עשרות דורות אינם מתאחים במעוף־עין אחד, וגם בארץ־ישראל לא יתוקן בתנודת־יד אחת מה שקילקלו חיים הגלוּתיים במשך זמן ארוך כה

אך יש סביבה אחת ששם יכולים ומחויבים להרוס את המחיצות ולבטל את התחומים – זוהי סביבת הפועלים. כאן אין כל מקום אף לנדנוד של הגבלה, אף לצל של התבדלות־בכוונה. כאן מחויבים הפועלים־סתם, בלי שם־לואי, להתיחס לחבריהם בשם־לואי כלחברים שווים. פה אין בעלי־זכויות ומשוללי־זכויות, מיוחסים ופחותים. בכל מפעליהם, הסתדרויותיהם ומוסדותיהם צריכים הם להתאמץ שהפועלים התימנים ישתתפו שם, ועל יסודות שווים.

כמדומה, שדבר זה כל כך ברור, פשוט ומובן מאליו, עד שאין כל צורך לבררו ולבססו עוד. האם יש אף פועל אחד שיחלוק על זה?

להלכה – כן. אף כי במעשה לא נעשה עדיין שום צעד מצד הפועלים האשכנזים להתקרב לתימנים. והלא ברחובות יושבים כבר פועלים תימנים יותר משלוש שנים. והיו כבר שתי אסיפות כלליות של פועלי המושבות ביהודה, אך שתיהן היו אסיפות של פועלים אשכנזים בלבד. ואותה ההסתדרות הבלתי־מפלגתית של הפועלים החקלאים, שנוסדה ונתבטלה וחזרה ונוסדה, גם היא מקפת רק את הפועלים האשכנזים.

אמנם לא כל כך נקל להכניס את התימנים לתוך החיים ההסתדרותיים, למשוך אותם לעבודה ציבורית משותפת. אך צריך לנסות, לעבוד. באסיפות הכלליות לא דיברו אפילו על זה. נתקבלה החלטה “לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים”, ולא זכרו להוסיף גם את הפועלים במושבות שלא נולדו תחת שמי רוּסיה!

ברם, יחס זה נתבטא עד עכשיו רק ב“שב ואַל תעשה”. עכשיו נעשה מצד קבוצה אחת של פועלים מעשה חיובי, המדגיש בפירוש את ההבדל שיש בין שני מיני הפועלים, את היתרון של האשכנזים על התימנים.

ב“האחדות”, גליון 20, אנו קוראים במכתב מראשון־לציון: הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב־פועלים על אדמת חובבי ציון¹ עיבדה את התנאים האלה:

1) כל חבר מקבל 7 דונם וכו'.

2) כל חברי המושב מקבלים שטח קרקע שווה.

3) מ־350 הדונם צריך להפריד 60־50 דונם בשביל מושב מיוחד של תימנים בן עשרים איש.

חברי הועדה, שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב של פועלים, לַמדונו, שלושת הדברים האלה:

1. פירושה של מלת “חבר” מה הוא? האם זה תואר נכבד המיוחד רק למיוחסים שיש להם פספורט רוסי, או כל פועל יכול להתעטר בעטרה זו?

2. מאיזה טעם צריך להפריד תחום־מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן?

3. משום מה נחוץ ל“חבר” 7 דונמים בשעה של“תימני” מספיקים 3 דונמים?

היו ימים (כמובן שזה היה בימים הטובים ההם של הפקידות הבארונית) וראשון־לציון היתה אסורה בלינה לכל “זר”; בזכרון־יעקב לא היו ה“זרים” רשאים אפילו להתפלל בבית־הכנסת של ה“אזרחים”, ועוד היום יש שם בית־תפילה מיוחד לזרים. מנהגים כאלה היו נאים לפקידות, והפקידות היתה נאה להם. אבל, שיחדוֹר יחס מעין זה גם לתוך הפועלים – זה מוזר קצת.

הפועלים האשכנזים עולים בוַדאי על התימנים. התפקיד שהם ממלאים עכשיו בחיי הישוב הוא בוַדאי פורה יותר מזה של התימנים. עדיין לא העריכו כראוי את כל מה שהכניסו הפועלים, שבאו במשך שבע השנים האחרונות מרוּסיה, לתוך הישוב הארצישראלי בכל המובנים; עד כמה הם עזרו לטהר ולרענן את האטמוספרה המחניקה, שנשארה מתקופת האפוטרופסות; עד כמה עזרו לבער את הרקבון שאכל את כל הסביבה הארצישראלית; עד כמה שהם חיזקו וביצרו את הישוב בגליל התחתון; עד כמה העשירו את החיים החברתיים והקוּלטוּריים של הישוב, מלבד אותו התפקיד הישר הגדול שמילאו בפתרון שאלת הפועלים. במובן זה התימנים בודאי נופלים מהם לאין ערוך. אך מה ענין יתרון רוחני אצל הגבלות חמריות בחיי הפועלים ותחומים ביחוסים שבינם לבין עצמם?

הפועל העברי צריך לזכור תמיד שעליו להיות לא רק בונה הישוב, אלא גם מוֹרהו במובן היותר רחב ועמוק של מלה זו. וכשם שהוא בורא בעבודתו הגופנית ערכים חמריים חדשים כן הוא צריך – לא פחות מזה – ליצור בחייו הרוחניים ערכים חברתיים חדשים של אמת אנושית וצדק אנוֹשי.

וקודם כל עליו לחרוֹת בזכרונו: בסביבות הפועלים, ביחוסיהם ההדדיים אין כל פריבילגיות, הפרשים ומדרגות. החוק היחיד השורר פה, הציווּי המוחלט – זהו שויון גמור בלי כל יוצא מן הכלל, בשום מקום ובשום דבר!

“האחדות” מס' 26־15, י“ד ניסן תרע”ב

בביקור ברוסיה, 1911

מתוך מכתב לאביו, לפני צאתו ללמוד באוניברסיטה

באוניברסיטה למשפטים בקושטא, 1914, ד. בן־גוריון, י. שוחט, י. בן־צבי עו"ד סטרומזה

המערכת הראשונה של “האחדות”: רחל ינאית, ד. בן־גוריון, י. זרובבל, י. בן־צבי

קבוצת חברי “פועלי־ציון” לפני גירוש ד. בן ־גוריון וי. בן־צבי מן הארץ, 1915.

יושבים: ד. בלוך־בלומנפלד, א. ש. ואלדשטיין, ד. בן־גוריון, י. זרובבל

עומדים: י. א. יאבלונקין, י. בן־צבי, מ. כרמון, י. יציב, א. המפיל

---

הסתדרות כללית ומקפת

מאת

דוד בן־גוריון

בועידה השלישית של פועלי יהודה

השאלה שאנו דנים בה עכשיו היא באמת שאלת צורת ההסתדרות. מהי הסתדרותנו – אגודה אומנותית מצומצמת כדוגמת האגודות הפרופסיונאליות שבאירופה, אם לא? כאן, במושבות ארץ־ישראל, אין עדיין התנאים ההכרחיים הקודמים הדרושים בשביל יצירת אגודות אומנותיות במובן הרגיל. אין פועל קבוע בעל עמדה כלכלית מבוצרה ואין מלחמה אומנותית. ומטעם זה לא עלו יפה עד היום הנסיונות השונים של יצירת אגודות אומנותיות במושבות. ואם “השומר” הצליח, הרי אין זה משום שהוא אגודה אומנותית טהורה. כאן פעלו גורמים נפשיים. הפועלים שבאו לארץ מתוך משאת־נפש עמוקה, מצאו בשמירה המסוכנת מקום להשקיע את מסירותם ומרצם וסיפוק למשיכתם הנפשית, ועל־ידי כך נעשה “השומר” לגורם כל כך חשוב לא רק בכיבוש השמירה, כי אם גם בכיבוש העבודה.

במושבות מורגש צורך בהסתדרות כללית, שהיא תוכל לספק אותם הצרכים המשותפים לכל הפועלים, שאין שתי המפלגות יכולות למלא. נחוץ בא־כוח של הפועלים כלפי חוץ: ועדי־המושבות, המוסדות והחברות הישוביים, וכלפי־פנים: בקרב הפועלים עצמם. נחוץ לפועלים מרכז ציבורי מאַחד לקרב את לבבות הפועלים, החדשים והישנים, המפלגתיים והבלתי־מפלגתיים, ולשתפם בעבודה כללית. נחוץ לבסוף מוסד הסתדרותי, שיוציא לפועל את כל אותן העבודות המשותפות לכל הפועלים בלי הבדל מפלגה, כגון אינפורמציה, סידור קבוצות, ייסוד מטבח, ספריות וקלובי פועלים וכיוצא בזה. שלושת התפקידים הללו צריכה למלא ההסתדרות, ולפיכך היא צריכה לכלול את כל הפועלים שבמושבות בלי הבדל, בין שהם בנאים או נגרים. אם יש לקבוצת פועלים עוד איזה צרכים אומנותיים מיוחדים, יכולים הם להתאַגד לאגודה פרופסיונאלית, כמו “השומר”, אגודת פועלי המוֹטוֹרים וכדומה. אולם הסתדרות זו צריכה להיות כללית ומַקפת את כל פועלי המושבות.

“האחדות” גליון 11, י“ז טבת תרע”ג.

בשער תקופה חדשה

מאת

דוד בן־גוריון

---

התאחדות הפועלים

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה בועידה הי"ג (האחרונה) של “פועלי־ציון”

כ“ב באדר א' תרע”ט – 22 בפברואר 1919

ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד העברי. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טוֹבי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הרשה, התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת “פועלי־ציון”, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהווּ בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו, אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור־המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוועה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים לתיקון – כיצד לרפא את הפצעים הנוראים השותתים דם. שליחי האומות מתכנסים לטכס עצה ולחפש דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

*

עמים רבים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. כמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת־השלום לחבר תכניות אינטרנציונאליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. גוברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית ורדיקלית. למרות בזבוז הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפוניים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דווקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוַיים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקרבו, ולהיפך: הוא הגבּירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכוּיותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דווקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנוּ עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו איפוא להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהווּ שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה בישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה־שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה בשבע שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים

בתחילת 1918 הופיע בארצות־הברית ספר רב־כמות של ד. בן־גוריון וי. בן־צבי “ארץ ישראל”. כן הוציאו חוברות על תפקידי “החלוץ”. “יזכור” – לזכר השומרים והפועלים שנפלו בארץ – יצא בעריכת ד. בן־גוריון וא. חשין.

בגדוד העברי, במלחמת־העולם הראשונה

מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבּנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד עשר שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד עשרים שנה לא תהיה נבדלת מכל ישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא, כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה, ואנו, שאיננו מאמינים בניסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. שתים־שלוש עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקוות גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי?” זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם. אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיוּ נוחים, דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ וישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרוּיות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרוֹר כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זוֹלוּת העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמה: מושבותינו לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאֶלמנט זר עויין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מיקח־טעות היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילוּ יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושוֹאה יוּמטוּ עלינו. הננו רואים איפוא עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

הדרך השניה היא של הפועל העברי.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאַחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, ביחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליָשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות היצירה שלו ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנם האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה. ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכנו – לבקר את עבָרנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חֶבֶר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת אלא בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרוּר הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותה. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל “פועלי־ציון” כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף על פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפרזיאולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומרצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא־יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו, שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חָיינוּ. שתי תנוּעות גדולות קמו בעם היהוּדי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנוּעה הסוציאליסטית המאַחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהוּדית הגדולה, וברוּסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפוּתה האקטיבית בשחרוּרה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאמנציפציה של היהוּדים, ביצירת ההגנה העצמית. אוּלם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנוּעות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיוּם של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלמות הראויה. תנאי החיים בגלות: חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הרבולוציונית הרוסית – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתיזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאליזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים, המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־המחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא, שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מהשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברינו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית, שאין למצוא אותה בשום פרוגרמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו איפוא אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מרצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגונים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמה לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התוינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקוות לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם כיצד יכולים הם למצוא את הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת פועלים בארצות אחרות: קיים היה ארגון כפול – פרופסיונאלי ומפלגתי־פוליטי. הארגון הפרופסיונאלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היום־יומיים ומרכז סביבות גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו הארגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. ארגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונאליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגנו גם בארץ־ישראל. היו לנו שתי מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של ארגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי־שעה ובין חיי־עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוּד קבוצה וכדומה והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכלליים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה, שצרכיה לא פחות מענינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות הישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, עניני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות הישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונאליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחוֹמים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולארגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקוֹת המפלגות גם בעבודה ישובית, וההבדל בין המפלגה והסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני הישוב כולו. וגם השאלה, שהיא לכאורה פרופסיונאלית בלבד, היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף על פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכלליים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגבּרת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי? שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: את מי הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו?

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודווקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות, שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעוּבדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על־ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

*

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו', כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונאלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח – כל עבודת בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפיים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו גם מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק עניני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות, שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות, המבטיחות שוק, יאָפשרו לנו לבנות בתי־חרושת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי־משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להיזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התאַרגנוּתם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה, אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזוֹלוּציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבּוּרג¹, שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל באמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצדן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ, שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

*

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי, אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לארגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלמנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוּד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקות העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ.

---

דברי תשובה [לבדיקה אם להוסיף ליצירה הקודמת]

מאת

דוד בן־גוריון

בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית, וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפּרינציפּ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפּרינציפּים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו רבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – ביחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – ידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־ידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו יודע את השפה – ייאָלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה.

*

הועדה שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על פרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על היסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לותר על סוציאליזם, זאת אומרת לוַתר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפשטיין¹ וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנוֹ. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפּ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האָכספלואטציה של הזולת – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרולטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד או ארגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהארגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאד. באמריקה הארגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום־יומיות וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. גם בארצות אחרות האגודות האמנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פּרינציפּ הכלליוּת. הפּרינציפּים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי־מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; ביחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד כי אם גם מתוך הכרה שכבר בָּשַׁל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפּרינציפּ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פּרינציפּ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. הארגון על יסוד פרופסיונאלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אם נִתֵּן יסודות יותר רחבים לארגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבוּר האקטיבי בארץ־ישראל, נתן להם תוכן רוחני רחב מאד, ועל־ידי זה נחזק גם את הארגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ראורגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפּרינציפּ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפּרינציפּ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוּני. הננו ממזגים אותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפּרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני: לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה” אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאד מטעמי אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

*

ההסתדרות שאנו באים ליסד תהיה הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשוּרה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק הפרטי. לא היינו רוצים לתת דריסת־רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. וּנאַרגן לא רק עובדים פיסיים, כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך הארגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו איפוא בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוּצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דמוקרטים, סוציאל־רבולוציונרים, סינדי־קאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

*

בנוגע להשגות החבר בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוֹציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות את הארץ ככל האפשר לא כפועלים שכירים, כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג רחב יותר מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את ההצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה הארגונית של האיחוד ולהשאיר לועידה הכללית את שאלת השם.

איחוד מעמד הפועלים ויעודו

מאת

דוד בן־גוריון

---

לוועידת הייסוד של ההסתדרות

מאת

דוד בן־גוריון

מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון

בשם הברית העולמית של פועלי-ציון אנו מקדמים בברכה את ועידת הפועלים בארץ-ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא-תקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בארץ-ישראל מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת-העבודה, לא רק בארץ, אלא גם בחוץ-לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי-הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצנו.

על הפועל העברי בארץ _– החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם _– הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העליה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת-צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי-עבודה נוהרים מכל ארצות פזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, תחת לגבר חיילים ולרכז כל מרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח-הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון-אונים לחסום את דרך העליה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי הישוב הבלתי-עמלים הם נעדרי-כשרון ומשוללי-רצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי-גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כל עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות-עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצועות-עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם יד יהודית, וכך הם מרחיבים ומבצרים את ישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קינאה ושינאה בתוך מחנה הפועלים. והעולים החדשים, ואתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר-פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור ישוב עברי עובד, שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי-זכויות ובני-חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי-העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגנציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקרעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנכרית, והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי-חשׁך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון-יצירה. וכשנולדה תנועת פועלי-ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת _– את הסכנה השוביניסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל-הבית הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמַפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ-ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונות הסוציאליסטית מהיות תורה מופשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם הישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא-מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון הישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה העמוק והנאמן ביותר, לביטוי החי במעשים ומפעלים. חלוצי העבודה בארץ-ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית על מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של ישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא זו בלבד שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו _– אלא להיפך, אחוזות הן זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי-ציון בחו"ל והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ-ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ-ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת _– כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה, – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי-עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקוותינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העליה ותכזיב את תוחלת-הניחומים האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העליה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו ישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע-נכרים, או תקום חברת-עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית _– ציונות העבודה?

באיחוד הפועלים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית, _– תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת-הפועלים היהודית בארצות הגולה היא כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני המשפיע ביותר בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון באנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ-ישראל עברית עובדת לא תצויר בלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ-ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי-ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, לפעולה ציונית-סוציאליסטית בתוך ארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל, בתוך תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ-ישראל עובדת, לסידור עליית-עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ-ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונית ולעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה, – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בארץ-ישראל צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי להפיח רוח-חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להיחלץ לבנין ארצנו _– תמצא הד כביר ותלבה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים להקמת כנסת-העבודה העברית בארץ-ישראל.

תל-אביב, י“ז בכסלו תרפ”ג

---

אחדות העבודה וההסתדרות

מאת

דוד בן־גוריון

אחדות המעמד העובד – זו היתה הסיסמה שחרתה על דגלה אחדות העבודה. במרכז התנועה והמלחמה שנתחוללה סביב יצירתה של א“ה לפני שלוש שנים עמדה שאלת האיחוד. במלחמתם נגד הפירודים הסידוריים והמפלגתיים, שפוררו את ציבור הפועלים והרפו את כוחם והמעיטו את דמותם, הבליטו והדגישו “המאחדים” את הצורך וההכרח של איחוד הכוחות ואיחוד הפעילות עד שנראה היה לרבים שאחדות-העבודה עומדת אך ורק על שאיפת האיחוד. ומשנוסדה ההסתדרות הכללית שבה קיבלה שאיפת האיחוד את תיקונה המלא וכל פועלי א”י נתאחדו בהסתדרות אחת ונוצר האורגן המשותף והכללי של כל המעמד העובד בארץ – נדמה להרבה חברים שבזה תם תפקידה של א“ה. “אותם החברים אשר הבינו את “אחדות העבודה” בפשטות ותמימות: איחוד כל הפעולה של הפועלים בא”י, ומשנוצרה ההסתדרות נוכחו לדעת כי למעשה ושלא על פי החוקה, אין כל פעולה אשר ההסתדרות לא תכיל אותה – חברים אלה רואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” (ז. דויד: לועידת “אחדות העבודה”, קונטרס קט"ו).

הבנה זו של א“ה, המצטיינת אמנם בפשטות ותמימות יתרה, לא עמדה על עצם מהותה ותוך תוכה של א”ה. ודאי היה זה עיקר גדול ויסודי בא"ה – איחוד כל הפעולה של הפועלים, – אולם לשם מה?

איחוד הפועלים לשם סידור עניניהם יום יום – בארץ אחרת היתה מטרה זו מספיקה לעצמה, גם כשאין איזה “לשם מה” מיוחד כרוך אחריה. אולם כלום באמת היתה פה, בארץ, מטרתה האחת והיחידה של א“ה לאחד את כל הפועלים בא”י? כלום היתה זו משאת הנפש כולה של א"ה – לאגד בהסתדרות אחת את אלפי הפועלים העברים הנמצאים פה – ותו לא? כלום לא היתה שאיפה אחרת, נעלה וכבירה, רבת תוכן וענין, עומדת מאחורי רצון האיחוד – שאיפה שראתה באיחוד רק אחד האמצעים והתנאים להתגשמותה?

איחוד המעמד העובד לא היתה המטרה, התכלית בפני עצמה, אלא כתנאי מוקדם למילוי שאיפתה ומגמת קיומה של אחדות העבודה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית. אחדות העבודה לא היתה רק נושאת הרעיון של הציונות הסוציאליסטית; היא שאפה להיות נושאת ההגשמה של רעיון זה. זה היה תכנה ומהותה וטעם קיומה של אחדות העבודה. א"ה הכירה, שהגשמת הציונות הסוציאליסטית מחייבת קיום מעמד עובד מאוחד, רב-אונים ואדיר-רצון, חדור הכרת שליחותו ואחריותו המעמדית בשינוי-גורלו ההיסטורי ותיקון-חייו של עמו. ומתוך הכרה זו עשתה אחדות העבודה גדולות במשך זמן קיומה הקצר. מפירורים חדלי-אונים ונעדרי-השפעה יצרה בבת אחת נוף-פועלים מוצק רב-פעלים ותושיה, שנעשה לכוח המכריע בחיי היישוב, סידרה פעולה תרבותית רחבה בקרב העובדים, הצעידה קדימה את התיישבות-העובדים, איגדה תנועה מקצועית והפיחה רוח-חיים חדשה בקרב הפועלים העירוניים, שקיומם ורישומים לא היה ניכר כלל לפני כך, הניחה את היסוד לעבודות ציבוריות גדולות ברשות העובדים ונתנה על ידי כך פתרון לשאלת העלייה, ואחרון אחרון חשוב, יצרה את הסתדרות העובדים הכללית והיתה לכוח המניע והפעיל הראשי בתוך ההסתדרות.

בהסתדרות זו הצליחה אחדות העבודה להגשים את איחוד המעמד העובד, אולם ההסתדרות איננה עדיין אחדות-העבודה; עולה היא על א“ה בהיקפה ומסגרתה הסידורית, אולם א”ה לא היתה מסגרת בלבד. א“ה היתה נושאת רעיון ומפעל היסטורי, וכל עוד ההסתדרות כולה לא קיבלה ממנה גם את המורשה הזאת, כל עוד כל חלקי ההסתדרות ואבריה, בלי שיור ניכר, לא ספגו לתוכם את תכנה המגמתי של א”ה בכל עמקו והיקפו – את תכנה רב-הצדדים של הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לא נמלאה תעודה של א“ה. רק מי שראה בא”ה ברית מעמדית של אגודות והסתדרויות מקצועיות בלבד – אינו מוצא, לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית, טעם וזכות לקיומה של א“ה. ואכן, כל אותם החברים שנתנו ידם לא”ה רק בגלל צורתה הסידורית המשוכללה, אינם מוצאים בה עוד חפץ ומסתפקים בהסתדרות הכללית בלבד. אולם לכל אותם החברים שבשבילם היתה א“ה נושאת הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לאלה ברור שבתוך ההסתדרות הכללית המקיפה את כל הזרמים והמגמות והכיוונים של ציבור הפועלים וגם אותם מחלקיו שאין להם כל מגמה וכיוון – שבתוך הסתדרות זו צריכה להתקיים א”ה מאוגדת, מבוצרת, שלמת הרצון והמחשבה, משפעת ואקטיבית – למען הדרֵך את ציבור הפועלים כולו ברוחה ולמען השלֵט את הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

“הרואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” – אינם רואים אלא מהרהורי לבם. לדאבוננו עוד רחוקה ההסתדרות מרחק רב מהיות אחדות העבודה. ולא מפני החוקה הרעה של וועידת חיפה, אלא בתוקף המציאות. אין ספק שמבחינה אובייקטיבית ציבור הפועלים כולו הוא חטיבה אחת, מיוחדת ומאוחדת, ודרכו בארץ היא רק דרך הציונות הסוציאליסטית; אבל אמונה זו עצמה היא לעת עתה רק נחלתה של אחדות עבודה והנוטים אליה, ועדיין יש חלקים וזרמים בקרב ציבור הפועלים המתנכרים לגמרי או למחצה ושליש ורביע לתפקידים ולצרכים המעמדיים של הפועלים או מתכחשים לתעודתו ואחריותו הלאומית, אלה ואלה אינם תופסים ומשיגים את האחדות הפנימית והאורגנית של המומנט הסוציאלי והמומנט הלאומי בתנועת הפועלים בארץ. מקצתם אינם מבינים שצרכי המעמד העובד, יצירתו ומלחמתו המעמדית, הם הם עצם צרכי התנועה הלאומית, יצירתה ומלחמתה, ומקצתם אינם מכירים שעצם תכליתה של השאיפה הסוציאליסטית ומובנה העליון של מלחמת המעמד העובד היא גאולת האומה ותיקון חייה מתוך גאולת העבודה ושלטונה. אולם אלה ואלה אינם פסולים לגבי ההסתדרות הכללית, שאינה בודקת את הציציות של העובד ואינה שואלת וחוקרת ל“אני מאמין” שלו. די לה שהוא עובד החי על יגיעו. יש מקום בהסתדרות לכל הדעות וכל הזרמים וגם לכל נטולי-זרם. ההסתדרות הכללית היא הסתדרותו של המעמד העובד כמו שהוא, ועליה להקיף את כל העובדים, בלי כל הגבלה בדעה ובהשקפה, וגם את בעלי הדעות הפגומות מבחינה מעמדית או לאומית.

אולם אחדות-העבודה עמדה על ההכרה המעמדית המטילה על המעמד העובד את האחריות ההיסטורית של גורל אומתו והדוחפת אותו לעצב וליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – בדמות חברת-עובדים בת-חורין.

מאמינים אנו, שהכרה זו תחדור לתוך כל ציבור הפועלים ותפעם בלב ההסתדרות כולו, אבל הדבר הזה יקום ויהיה לא מאליו, לא מתוך המהלך הפטלי של צעדי ההיסטוריה, אלא מתוך התערבות בת-הכרה ואדירת-רצון של קיבוץ מאוגד במטרה ובמגמה ברורה, הפועל לא כפרודות פזורות באקראי ולעת מצוא, אלא כגוש מוצק אחד, המשפיע ומדריך בכיוון מסויים ובתכנית קבועה ושיטתית, ז"א של מפלגה סוציאליסטית אקטיבית ובת-משמעת הפועלת ומפעילה בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות, מפלגה שמגמתה היא לא לגרוע מחוג פעולתה ויפוי-כוחה של ההסתדרות המעמדית, אלא להוסיף עליה, מפלגה שאדיר חפצה הוא – השלטת ההסתדרות על כל עניני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה, אולם מפלגה אשר לא תהפוך את ההסתדרות למפלגה ולא תגזור על הציבור כולו לדגול בדעותיה ובשמה, אלא תחנך על ידי פעולה מתמדת ושיטתית בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות את כל חלקי המעמד העובד ברוחה.

החברים השוללים את זכות קיומה של אחדות העבודה בתור מפלגה מבססים את שלילתם על הגנת ההסתדרות, שלמותה, ומלוא הקומפטנציה שלה. המגינים האלה על ההסתדרות בפני א“ה מתפרצים לתוך דלתיים פתוחות. אין א”ה מציגה את השאלה: מפלגה או הסתדרות; כך הציגו את השאלה המפלגות שהתנגדו ליסוד ההסתדרות ושלא השלימו עד היום את מגמתה רבת-התקיפות של ההסתדרות להרחבת הגבולין ולהשלטת ההסתדרות על כל עניני הפועלים, היישוביים והכלכליים, התרבותיים והציבוריים. אחדות העבודה לא תתנכר ליציר רוחה ולא תָצר את צעדיו. לא מפלגה המתחרה בהסתדרות ומצמצמת את גבולה רוצה וצריכה להיות אחדות העבודה, אלא להיפך, עוזרת ומסייעת נאמנה ומסורה להסתדרות, שתדאג בלי הרף לבצרונה וחיזוק השפעתה והעשרת תכנה עד שתהא ההסתדרות באמת לאחדות העבודה, לא רק בצורתה הסידורית, כי אם גם במלוא תכנה והכרתה שציונית-הסוציאליסטית.

בלי קיומה של אחדות העבודה, בלי קיומה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית, ערה ותקיפה, רבת-פעלים והשפעה, עומדת ההסתדרות ואתה יחד ציבור הפועלים לפני סכנה של התפוררות ודלדול, ירידה והתרוקנות מוסרית, אפס פעולה והשפעה מדינית. סימני שקיעה אלה נראים כבר במחננו, והמבוכה והרפיון של אחדות העבודה מוועידת חיפה ואילך הם הם שגרמו לכך.

––––––––

ההסתדרות מאחדת ומאגדת את חבריה על יסוד של ענינים ופעולות משותפים. לפני הוָסד ההסתדרות עמדה גם א“ה בעיקר על הפעולה המאוחדת. שאלות פרוגרמתיות לא תפסו בה את המקום המרכזי. א”ה זו איננה עוד. לאחר שההסתדרות ירשה את תכני פעולתה וצורת ארגונה של א“ה, נהפכה זו למפלגה המאחדת את חבריה על יסוד תכנית ועמדה משותפת בשאלות העיקריות של חיי העובדים ושאיפותיהם. בירור העמדה והתכנית של א”ה – שלא נעשה עדיין לאחר וועידת חיפה – הוא התפקיד הראשי של הוועידה הקרובה, שתהיה במובן ידוע וועידת היסוד של א"ה החדשה.

השאלה המרכזית שעל א"ה לפתור אותה או לחפש לה פתרון – היא שאלת הדרכים והאופנים של הגשמת הציונות הסוציאליסטית.

יז כסליו תרפג [קונטרס קיח]

---

שנתיים להסתדרות העובדים

מאת

דוד בן־גוריון

בוועידה השניה של הסתדרות העובדים

עלי למסור, מטעם הוועד-הפועל, דין-וחשבון מפעולות ההסתדרות מזמן היווסדה ועד היום. אם הדו"ח לא יהיה מלא – אין זו אלא אשמתי אני. בשנה הראשונה לקיום ההסתדרות הייתי בנכר, ולא חייתי את חיי ההסתדרות. ודווקא זו היתה שנת “הסערה וההסתערות” של ההסתדרות, שנת ההיאבקות הפנימית בין יצר הפירוד שחי בתוכנו בכוח המסורת ובין יצר האיחוד, שהלך וגבר עד שהשליט את עצמו על כולנו. זו היתה שנת היצירה והשכלול של מוסדות ההסתדרות בארץ, שנת ההתחלות הגדולות, שנת הרחבת ההיקף של עבודתנו, שנת החדירה למקצועות-עבודה חדשים וכיבוש עמדות כלכליות חשובות.

אפייה המיוחד של ההסתדרות

קולעות ומכוונות לתוך תוכם של הדברים היו המלים האחדות שהשמיע זה עתה הפרופסור איינשטיין¹ על אופיה המיוחד של הסתדרותנו, שכמותה אין למצוא בארץ אחרת. תנועתנו, תנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל, היא מיוחדת במינה בעולם כולו, אם כי יש לה יסודות כלכליים משותפים את תנועת-הפועלים בעולם. אמנם בכל ארץ וארץ מצטיינת תנועת-הפועלים באפיה המיוחד והעצמי. למשל, התנועה ברוסיה מצטיינת בריבולוציוניותה הסוערת, בהתרחקותה מכל פשרה וּויתור, בנטייתה הקיצונית להפשטה וסימטריה עיונית, בהתפצלות המפלגתית והפראקציונית, בחסרון חוש המציאות, ברוחה הקנאי, הסקטאנטי. ולעומתה – התנועה באנגליה, שהיא כאילו היפוכה בכל: אֶמפירית, אחוזה בכל נימיה במציאות הקיימת, רחוקה מכל דוקטריניות, פשרנית, צועדת לאט לאט ובביטחה, סובלת כל מיני ניגודים הגיוניים ועיוניים – וחדורה, למרות זאת, הרמוניה פנימית, והיא רבת כשרון ההתאגדות והפעולה ההמונית המעמדית.

והוא הדין בארצות אחרות. האופי הלאומי והתנאים הכלכליים והמדיניים המיוחדים שבכל ארץ וארץ מייחדים גם את תנועת הפועלים באותה הארץ ומַפלים אותה מתנועות חברותיה.

אולם לא לשינויים אלה בתכונה הלאומית ובמיבנה החברתי והמדיני של ארצנו אני מתכוון באמרי שתנועתנו היא יחידה במינה – אלא לכוח-המניע היסודי, השליט בתנועתנו ומהווה אותה למקור שממנה יונקת תנועתנו ולקרקע שעליו היא צומחת: לעליה. – תנועתנו היא תנועת עליה לעבודה. מהעליה אנו שואבים את כוחותינו, העליה היא שמהווה את תנועתנו, בכוחה אנו נישאים, ולהגברתה ולהרחבתה מכוּוָנות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צרכיה וכוחה.

ההגירה בכלל, בכל ארץ ובכל תקופה, היא בעצם תופעה ריבולוציונית. אין דבר מכניס שינויים עצומים בחיי האדם והחברה כנדידה לארץ חדשה. ואם כל הגירה כך, הגירה יהודית וארץ-ישראל – שלא במקרה ולא לשם מליצה קוראים לה עליה – על אחת כמה וכמה. בעליה זו פועלים שני כוחות איתנים הממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית – היצר הלאומי והיצר הסוציאלי. העליה שלנו לארץ-ישראל היא התגבשותן החיה של המגמות הלאומיות והסוציאליות המפעמות בדורנו בלב האומה העברית והפועלות ביתר שׂאת פה בארץ, בתנועתנו.

הרצון הדינאמי של תנועתנו הוא לא רק רצונם של אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ, אלא רצונם הקולקטיבי של הרבבות המשתוקקים לעלות והדופקים על שערינו.

תפקידה של העליה בתנועתנו

מיספרים אחדים מתוצאות המפקד דיים לסמן את תפקידה של העליה בתנועתנו. עד לפני המלחמה היו בארץ, לפי רשימות מיפקד העובדים שערכנו בי“ז באלול תרפ”ב, כשלושת אלפים עובדים שעלו לארץ משנת 1892 ועד 1915, מלבד כאלפים וחמש מאות מילידי הארץ, הרחוקים ברובם מתנועתנו.

במיפקד, נרשמו 16,608 עובדים, מהם 2,290 ילידי הארץ. 2184 לא הודיעו מתי עלו ואם הם ילידי הארץ או עולים; כל הנשארים, 12,034 עובד, ציינו את זמן בואם. מאלה נכנסו לארץ במשך שלוש השנים האחרונות – מתחילת 1920 עד סוף אבגוסט 1922 – 8277. במשך שנות 1919–1918 עלו 709 עובדים. אם נוסיף לאלה את 600 העובדים שעלו לארץ מאז המיפקד ועד היום ואותו חלק העולים החדשים שלא ענו על שאלה זו בגליונות המיפקד – ויש להעריך את מספרם למעלה מאלף – הרי למעלה מעשרת אלפים עובדים בארץ באו עם העליה החדשה, העליה השלישית.

זרם העליה הבלתי-פוסק שקולטת הסתדרותנו – קובע את מהותה ופעולותיה.

בבחירות לוועידת חיפה, לפני שנתיים, השתתפו 4,433 איש. אלה היו מייסדי ההסתדרות. מאז – כסליו תרפ“א – עד יום המיפקד – אלול תרפ”ב – עלה מספר חברי ההסתדרות עד 8,394; הריבוי – 3961 חבר. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 5,282 עובדים חדשים. יוצא, איפוא, ש-75% מכל העולים שנכנסו לעבודה בארץ מאוגדים בתוך הסתדרותנו. יותר ממחצית כל העובדים היהודים בארץ הם חברי ההסתדרות.

שאלת העבודה

השאלה הגדולה של ההסתדרות היתה – שאלת העבודה; הוטל עליה להכניס לעבודה אלפי עולים, שחלק גדול מהם לא חי קודם חיי-פועלים, ולהתאימם לתנאי-המציאות שבארץ. אלפי אנשים הועמדו לפני מהפכה יסודית בכל דרך חייהם. אלה שלא עבדו קודם – צריכים היו להתחנך בעבודה, ואלה שעבדו – נאלצו להחליף את מקצועם ולהסתגל לענפי-עבודה חדשים להם.

העובדים בארץ עסוקים במאה וששים ענפי-עבודה שונים, וחלק גדול מהם הם ענפי-עבודה שיד יהודית לא עסקה בהם מקודם בארץ. העולים החדשים חדרו בהמונים למקצועות-עבודה ולעמדות-עבודה שהיו חסומים בפני העובד היהודי בכל השנים הקודמות, וכבשום תוך זמן קצר.

כאלף וחמש מאות איש עובדים בעבודות ציבוריות שונות – ביניהם מאות של סוללים מאומנים, שכבשו את המקצוע הזה כמעט בן-לילה – מקצוע שיד פועל יהודי בעולם כמעט לא נגעה בו.

אמצעי-התחבורה – חוץ מעגלונות – היו סגורים בפני הפועל העברי בארץ – כמו בחוץ-לארץ – עד העליה השלישית. היום יש לנו כשבע מאות פועלים בכל ענפי התחבורה שהיא העורק המרכזי של החיים הכלכליים: ברכבת, בדואר, בטלפון ובטלגרף. גם בנמל כבשה העבודה העברית בשנים האחרונות את עמדותיה הראשונות.

גם אמצעי-התחבורה – האופיני ביותר והפרימיטיבי ביותר בארץ זו – הגמל – שהיה זר לנו כל ימי שבתנו בארץ במאות השנים האחרונות, נכבש סוף סוף על-ידי חלוצי העליה השלישית, ובחוצות תל-אביב אנו פוגשים אורחות-גמלים נהוגות בידי גַמָלים עברים.

שני המקצועות הראשיים, המעסיקים את האחוז הגדול ביותר של פועלינו, הם דווקא אותם ענפי-העבודה התופסים את המקום הקטן ביותר בחיינו הכלכליים בארצות הגולה: החקלאות והבנין.

2663 פועלים ופועלות, שהם כעשרים אחוז מכל הפועלים שציינו את מקצועם ברשימת-המיפקד, עסוקים בענפי החקלאות השונים. כל אלה, מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים, התנחלו בארץ. בענפי-הבנין השונים עובדים 2,196 איש, שהם 16,8% מכל הפועלים. כל אלה סיגלו להם את המקצוע הזה רק פה בארץ. ענף-עבודה זה כמעט כולו מכיבושיה של העליה השלישית.

בסוף שנת תרפ"ב היה ההרכב המקצועי של ציבור הפועלים בארץ (לפי תוצאות המיפקד של י“ז אלול תרפ”ב) כדלקמן:

10963 עובדים עבודה גופנית ב-126 ענפי-עבודה שונים: במקצועות החקלאות – 2663, בבנין – 2196, בעבודות ציבוריות ובעבודות פשוטות – 1551, באריגה, הלבשה והנעלה – 1273, מתכת – 967, עץ – 707, תחבורה – 629, הזנה – 487, דפוס – 281, שונות – 236.

מלבד אלה יש עוד 3550 עובד שמקצועם לא נתברר במיפקד.

לא קלה היתה המלחמה וההתאמצות לכבוש ענפי-העבודה החדשים. רבים וקשים המעצורים, ורק בכוח העליה ובלחצה הצליח הפועל העברי להתגבר עליהם. התחלת העליה ההמונית הגבירה את כוח-החדירה שלנו. מתוך התרחבות העליה נתרחבו אפשרויות העבודה שנוצרו ונתגלו תוך הגברת תנועתנו. לשם כך נאלצת היתה תנועתנו לחדש שיטת-עבודה, שכמותה לא ידעה תנועת-הפועלים היהודית בארץ אחרת. שיטה זו, שנתחדשה פה מתוך הכרח המציאות, היתה סידור-העבודה ברשות העובדים ועל אחריותם, סידור משקי-פועלים.

משקי העובדים

היסוד לפעולה משקית ברשות הפועלים הוכח קודם-כל בעבודה החקלאית. במלחמתו על זכות-העבודה במשק החקלאי בארץ נדחף הפועל העברי, בתוקף המציאות הכלכלית המיוחדת בארצנו – מציאות הפועל הזול הבלתי-יהודי – ליצירת משק-פועלים העומד ברשות עובדיו. היסוד למשקי-פועלים אלה הונח לא על-ידי העליה השלישית. היתה זו הירושה שהורישה העליה השניה להסתדרות. משק-הפועלים החקלאי הראשון נוצר לפני שתים-עשרה שנה. מאז כמעט לא פסק גידולו. אולם רק עם העליה החדשה נתרחבה ההתישבות העובדת במידה מרובה, ומה שנוצר ונתחדש בשתי השנים האחרונות עולה בכמותו – ובמידה ידועה גם באיכותו – על כל מה שנבנה במשך כל התקופה הקודמת.

עד תקופת ייסוד ההסתדרות (ראשית תרפ"א) היו לנו 692 עובדים ב-25 משקים חקלאיים על שטח של 25,000 דונם. בשנתיים אלו נוספו 12 נקודות על שטח של 42,000 דונם בערך ובהם 1058 עובדים. כמה עשרות פועלים עזבו את הנקודות הישנות, וכיום יש לנו 1628 עובדים ב-37 משקים חקלאיים על שטח קרוב ל-65,000 דונם. אמנם אין לזקוף את כל הגידול הזה רק על חשבון פעולתנו והתאמצותנו אנו. האמצעים והאדמה להתישבות זו ניתנו על-ידי קרן היסוד, הקרן הקיימת ויק"א, והמאמצים הם של העם כולו. בעיקר עלינו להודות להסתדרות הציונית על פעולתה היישובית החדשה. אך מה היה המקור, שממנו ינקה הפעולה הציונית בשנים אלה, זו שהניעה את העם להתנדבות לאומית לשם גאולת הקרקע וישובה, – אם לא עליית אלפי החלוצים, שבאו לגאול באונם ובנפשם ובעבודתם את האדמה שנרכשה בכספי העם. אוספי הכסף לא היו אנשי תנועתנו בלבד, אך תנועתנו בלבד, תנועת העליה והעבודה שלנו בארץ, היא היא שנתנה להם את המפתח ללב העם ולכיסו. רק בכוח העליה ובהשפעתה הישרה של העם, הצליחה התנועה הציונית להשיג את האמצעים להתישבות החדשה.

יתר על כן. בכוח הכסף בלבד לא היתה ההתישבות החדשה אפשרית כלל בתנאים הקשים השוררים בארץ. יודעים אנו איך נכבשו העמדות הישוביות החדשות האלה, באילו תנאים הוכשרו ונעבדו הקרקעות – במצוק כספי עד כדי מחנק, באין בתים לשבת, בחוסר אספקה עד כדי רעב, בחוסר ביטחון ליום מחר, בתוך סביבה נגועת-קדחת. ורק בלשד מיטב כוחותינו נעשתה ההתישבות החדשה, שבה נפגשו טובי פועלינו הישנים עם צעירי העולים החדשים. עם הרחבת ההתישבות וגידולה בשטח הקרקע ובמספר העובדים, באו גם תיקונים ושינויים עיקריים במגמת ההתישבות ויסודותיה המשקיים.

מראשית עבודתנו הנחנו ביסוד פעולתנו ההתישבותית את אחריות העובד על עבודתו ועל משקו. אולם אחריות זו היתה למעשה יותר שאיפה מאשר מציאות. שיטת המשכורת והתקציבים, שהיתה נהוגה עד לפני שנתיים, שיחררה למעשה את העובד מאחריות למשק. חברי הקבוצות היו מקבלים מהתקציב הישובי את משכורתם החדשית הקבועה, וקיומם לא היה מותנה כלל בהצלחת המשק. בשנתיים האחרונות הכניסה ההסתדרות החקלאית שינוי יסודי במובן זה – היא ביטלה את שיטת המשכורת והעמידה את קיום העובדים החקלאים במשקינו על תנובת משקם ותוצאות עבודתם. מתוך כך הולכת ומתגברת השאיפה להגדיל את אפשרויות הכלכלה העצמית והולכים ומתפתחים במשקינו ענפי-חקלאות המספקים לעובדים את צרכי-קיומם.

רק אחוז קטן מהעולים החדשים נקלט לעת-עתה בהתישבות החקלאית. בתוך אלף המתישבים החדשים נמצאים רק כחמש-שש מאות מבני העליה השלישית. עובדה זו אינה מקטינה את ערך ההתישבות בתוך תנועתנו, תנועת העליה לעבודה. העבודה החקלאית היתה הכוח-המושך-והדוחף המרכזי של העליה השניה, והיא היתה המגמה השלטת גם בעליה השלישית. רוב החלוצים שעלו בשנים האחרונות לארץ באו מתוך שאיפה לקרקע, לעבודת-האדמה, להתישבות חקלאית. – זה היה החלום שליווה כל חלוץ בדרכו המלאה חתחתים ותלאות מהגיהנום האוקראיני לארץ-ישראל.

הרצון הכביר להיאחז באדמה נתן את הכוח לעולים החדשים להתגבר על אלפי המעצורים והמכשולים שפגשו בדרכם הקשה לארץ. העבודות הציבוריות שעסקו בהם אלפי העולים בבואם לארץ – נראו להם רק כזמניות, כמַעבר לעבודת-האדמה, ולא מקרה הוא שפועלי העבודות הצבוריות נתאגדו בראשונה כסניף ההסתדרות החקלאית. עד היום הזה לא נעקר מלבות העובדים בעבודות הציבוריות והבנין הרצון הכביר להתישבות, ואחת השאלות הקשות ורבות-האחריות העומדות לפני תנועתנו היא – התישבותם של אלפי העולים החדשים בצורה זו או אחרת.

חלום ההתישבות של חלוצי העליה השלישית לא נתקיים. העבודות שנראו להם רק כזמניות נעשו קבועות. וכאן אנו באים למכשיר החדש שיצרה לה העליה החדשה בדרכה לעבודה בארץ – לקואופּרציה הקבלנית הגדולה, למשרד לעבודות ציבוריות ובנין.

עבודות ציבוריות ובנין

דורשי רשומות ימצאו שעוד לפני המלחמה היו בארץ קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות – ביישור החולות בתל-אביב, בסלילת דרכים ובנינים פה ושם. אולם המפעל הכביר של קואופּרציה המונה אלפי חברים עם היקף-עבודה של מאות אלפי פונטים שנוצר תוך זמן קצר – הוא כולו פרי העליה השלישית.

אסתפק במספרים אחדים:

היקף העבודה של המשרד במשך 25 חדשי קיומו (מראשית ינואר 1921 עד סוף ינואר 1923) היה בסכום של 496.735 לי“מ. מזה 263,450 לי”מ (54%) בעבודות ציבוריות, 211.900 לי"מ (46%) בבנין בתים. מ-2,000 עד 2,500 חברים עבדו בעבודות השונות שנתקבלו על-ידי המשרד במשך הזמן הזה. עבודת המשרד התפשטה בכל קצווי הארץ – מכפר-גלעדי עד באר-שבע, בשלושים ושש נקודות שונות: בערים, במושבות, בתחנות מסילת-הברזל, בתחנות הצבא ובכבישים. המשרד סלל את הכבישים הגדולים ביותר שנעשו בארץ בזמן האחרון על-ידי הממשלה, בנה את רוב השכונות העירוניות החדשות – בתל-אביב, ירושלים, חיפה וטבריה, התקין חפירות וסוללות, תעלות וצנורות, גשרים ומסילות-ברזל, והיה לקבלן ומסדר-עבודה הגדול ביותר בארץ.

יש לציין, שכמעט החלק החמישי של כל העבודה הזאת נעשתה על-ידינו בתוך משקי-הפועלים עצמם. מ-485 הבתים שבנה המשרד – 120 הם בתי-פועלים, מלבד מספר של רפתים ובניני-עבודה אחרים במשקינו: כפר-גלעדי, תל-חי, אילת-השחר, דגניה, עין-טבעון, בנימינה, בלפוריה, עין-חי, בן-שמן, נחלת-יהודה, ראשון-לציון (שכונת התימנים), כרכור, שכונת-ברוכוב, יפו (בית “המשביר” ) ועוד, בסכום של 60.975 לי“מ. גם מהעבודות הציבוריות נעשה חלק בתוך משקינו: 5 כבישים – בעין-חרוד, נהלל, מחנים, כפר-יחזקאל ודגניה ; חפירות בשכונת-ברוכוב, יבוש ביצות בנהלל ובעין-חרוד – בסכום של 34.100 לי”מ. בסך-הכל נעשו על-ידי המישרד עבודות שונות במשקינו בסכום של 95.075 לי"מ – 19% מכל עבודות המישרד.

מה נתנה לנו עבודת המישרד?

לגבי תנועתנו אין השאלה הזאת עומדת מבחינה מסחרית. לא חשוב לנו כל כך לדעת, אם המישרד יצא מכל עבודות אלו בריווח או בהפסד. לא הריווח המסחרי הוא המניע את עבודתנו. לתנועת-הפועלים חשובה הידיעה מה נתן לנו המישרד בכיבוש עמדות כלכליות, בחדירה לענפי-עבודה שונים, בהגברת כשרון ההנהלה העצמית בעבודה, זאת אומרת, הגברת כוחנו המעמדי בכיבוש העבודה ושלטונה.

והנה מה שעונים לנו המיספרים: במשך שנה וחצי הכשיר המשרד מחנה בנאים של 2210 איש, ולמעלה מאלף סוללים. עד לפני שנתיים היה כל המקצוע הזה סגור ונעול בפנינו בשבעה מנעולים. מלבד מיספר קטן של בנאים וסתתים מאומנים מבני הישוב הישן ובעלי-מלאכה מומחים יחידים מהעולים, לא היתה לפועל העברי כל דריסת-רגל בכר-עבודה זה. העבודה היתה מתנהלת על-ידי שני מיני פועלים: בעלי-מקצוע מומחים מעטים, שקיבלו משכורת גבוהה, חלקם יהודים וחלקם ערבים, והמון פועלים פשוטים זולים, כולם בלתי-יהודים, שעבדו בתנאים ירודים ששום פועל יהודי לא היה יכול להתחרות בהם. העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין לא פחות מאשר במקצוע החקלאות, ולא רק בתים פרטיים, אלא גם בתים ציבוריים של מוסדות וחברות ישוביות לא היו נבנים על ידי פועלים יהודים. והנה נתחוללה מהפכה: תל-אביב נבנית כולה בידי יהודים. שכונות גדולות חדשות בירושלים, טבריה וחיפה נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי פועלים יהודים, בהנהלתם ואחריותם. מאות פועלים, שלא אחזו מימיהם כף סיידים, התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין: חפירה, חיצוב, סיתות, בנאות, טיח, ריצוף, שרברבות, נגרות, צבעות ועוד.

השפעת המשרד על שוק־העבודה הכללי

למען העריך כראוי את פעולת המישרד יש לקחת בחשבון לא רק את עבודתו ותוצאותיה הישרות – אלא גם את השפעתו העקיפה על שוק-העבודה הכללי. רק הודות לקיום המישרד ושלטונו בעבודה ויכולתם של ההסתדרות וציבורי-פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות-בנין גדולות – נתבצר מצב הפועל העברי גם בעבודות המשק הפרטי. אם נקח בחשבון את תנאי-קיומנו בארץ: את חוסר-העבודה, המוכרח בארץ של עליה, השורר לא רק בירחי-החורף מעוטי-העבודה, אלא גם בקיץ, המאלץ את החברים בקיבוצי-העבודה להתחלק בעבודתם; את הקושי של העולה החדש להסתגל לעבודה ולהסתדר לשם הגנה מפני נותני-העבודה המנצלים את מצבו הקשה; את מצב המהגר בארצות אחרות, באמריקה למשל, כשה“ירוקים” כפותים בעבודתם ל“שיטת ההזעה”, ואם נוסיף לכל אלה את העובדה המכרעת שכאן מזומן לו לנותן-העבודה פועל מקומי שהוא זול יותר ונוח יותר לשעבוד שאינו יודע להתאגד ולהתקומם, ונאלץ למכור את עבודתו בתנאי-עבודה גרועים ביותר –אם נקח בחשבון את כל התנאים האלה שהם לרעתנו – ניווכח שעל אף הכל, הצליח העולה החדש לתפוס עמדה חשובה בעבודת-הבנין, גם בקבלנות הפרטית ובמשק הפרטי, ולעמוד בפני הלחץ של הורדת המחירים והתחרות העבודה הזולה. וכל זה הודות לקיום הקואופרציה הקבלנית שלנו, ששלטה במידה מסוימת על עבודת-הבנין, ובדרך בלתי-ישרה חייבה גם את הקבלנים הפרטיים להוסיף פועלים יהודים. אלמלא המישרד שלנו, לא היה הפועל העברי מוצא לו מקום כזה בעבודות הקבלנות הפרטית.

יש בתוכנו כאלה שמתוך אידיאולוגיה מסוימת הם שוללים את ערך הקואופּרציה הקבלנית ומשליכים כל יהבם על הרכוש הפרטי. הקבלן הפרטי הוא שיפתור לנו את שאלת העבודה למאות ולאלפי העולים. “אידיאולוגים” אלה אינם יודעים ואינם מבינים את המציאות הכלכלית של ארץ-ישראל. דיה אילוסטרציה אחת מעבודות הממשלה. במארס 1921 עבדו 1647 פועלים עברים בעבודות הממשלה, ואילו במארס 1922 הגיע מספרם ל-687 בלבד. ומאז הוא הולך ופוחת. באפריל ירד עד 415, במאי – 210, באבגוסט – 130, באוקטובר – 60, ובינואר 1923 לא היו אלא 20 פועלים יהודים. מהו פשר הדבר? הממשלה הפסיקה לאט-לאט את מסירת עבודותיה למשרד. במארס 1921 היו 88,89% של עבודות המשרד עבודות הממשלה, במארס 44,38%, באפריל – 33,20%, וביאנואר 1923 – 1,42% בלבד. כמעט כל עבודות הממשלה נמסרות בזמן האחרון לקבלנים פרטיים – יהודים וערבים. והקבלנים אינם נשמעים לאידיאולוגים שלנו והם מעדיפים דווקא את הפועל הזול, הבלתי-יהודי.

הפועל השכיר במושבה ובעיר

בגמר סקירתי על העבודה יש להעיר עוד על מצב העבודה השכירה בחקלאות ובשאר המקצועות במושבות. כאן עלינו לציין כשלון גמור. המלחמה הבלתי-פוסקת, שניהל הפועל העברי במשך שמונה-עשרה שנה על זכות עבודתו במושבות, עלתה בתוהו. מאז החלה עליית הפועלים לארץ לא נשתנה מצבנו במושבה; לא נתרבו בה פועלים עברים. גם ההתעוררות שהכניסה לארץ העליה החדשה, לא הועילה. גם המאורעות של מאי, שחשׂפו את הסכנה שארבה ימים רבים למושבות, לא הביאו לידי שינוי המצב. זמן-מה נדמה היה, גם לאחדים בתוכנו, שבני המושבות עמדו על הכרת היסוד הרעוע שעליו בנוי משקם, ושתי המושבות שאליהן הגיעה הרעה בכל מוראותיה – פתח-תקוה וחדרה – ראו את הכרחיותו של הפועל העברי לבטחונן וזמן קצר נהפכו למושבות עבריות ממש – אולם רק לזמן קצר; כשרק נראה היה לאיכרים כי הוסר להט החרב המתהפכת, שוב נושל הפועל העברי מעבודתו. חוללה השבועה החגיגית שנשבעו צעירי המושבה על קברי חלליהם, והעבודה העברית, שעמדה למושבה ביום צרה, נאבקת ונלחמת שוב בחוסר-אונים על קיומה העלוב והמדולדל באם-המושבות, כבשנים הקודמות. אותו המצב שורר בחדרה, רחובות, ראשון-לציון ושאר המושבות.

בעיר שונה המצב לטובה. בתל-אביב שולטת העבודה העברית בבנין, מאז מאורעות מאי, הודות למישרד לעבודות ציבוריות ובנין. בעבודה הנעשית בידי קבלנים פרטיים רק חלקה בידינו. הכנת החמרים נעשית בידי זרים. גרוע מזה המצב בירושלים, בה העבודות שאינן נעשות על-ידי המשרד, מעסיקות לרוב פועלים בלתי-יהודים. בירושלים נבנית עתה שכונה חדשה “רוממה”, ודווקא על-ידי חברה המכריזה על ציונותה – “המזרחי”, – ובה אין לפועל העברי כל דריסת-רגל. תופעות כאלה ישנן גם בחיפה וביפו. עם הקבלן הפרטי באה העבודה הזולה, הבלתי-יהודית. אציין רק מקרה אחד האומר “דרשני”.

קיימת בארץ חברה קבלנית לבנין בשם “הבונה”. חברה זו אספה כסף מציונים והכריזה על מטרותיה הלאומיות. בראשה עומדים ציונים ידועים. חברה זו מעסיקה ביפו פועלים בלתי-יהודים. אין אנו שוללים את זכות הפועל הערבי לעבודה. זכותו כזכותנו, בתנאי שלא יוריד את המחירים ולא יתחרה בנו להרע את תנאי-העבודה.

והנה באחת העבודות של “הבונה” פוטרו פועלים יהודים – ובמקומם באו לא פועלים ערבים מארץ-ישראל; אלא “הבונה” הציוני שלח שליחים למצרים והביא משם פועלים מצרים, המתחרים במחירי-העבודה גם את הפועל העברי וגם את הפועל הערבי.

וחברה קבלנית פרטית זו מכריזה על עצמה בחוץ-לארץ כמוסד לאומי ובין ראשיה נמצא גם אחד מחברי ההנהלה הציונית בארץ.

האיגוד המקצועי

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ ועידת חיפה, בהניחה את היסוד להסתדרות הכללית, החליטה שההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות. הבסיס והצורה של האיגוד המקצועי לא נקבעו בועידה הזאת. התנועה המקצועית גופה לא נתחדשה על-ידי ועידת היסוד. עוד לפני יסוד ההסתדרות הכללית נתקיימו בארץ אגודות מקצועיות. נסיונות מרובים לאיגוד המקצועי נעשו בארץ עוד לפני שש-עשרה שנה. ביפו וירושלים התקיימו אגודות מקצועיות שונות.

ההסתדרות החשובה ביותר שנתקיימה זמן רב היתה הסתדרות הפועלים החקלאים, שהם היו חלוצי תנועת-הפועלים בארץ. להסתדרות זו היו לא רק תפקידים מקצועיים צרים אלא גם – ישוביים. היא ניהלה את פעולת ההתישבות בארץ והיתה הגורם הראשי בחיי הפועלים. הסתדרות זו היתה בנויה מראשית יסודה על בסיס רחב והקיפה את כל הפועלים החקלאים למיניהם וסוגיהם וגם את הפועלים הבלתי-חקלאים אשר במושבות.

ההסתדרות השניה שהיתה קיימת לפני ועידת חיפה היא הסתדרות פועלי הרכבת. היא צעירה יותר מההסתדרות החקלאית – נוסדה רק לפני ארבע שנים – ואין בה חברים רבים כבאחותה הבכירה, וגם חשיבותה הישובית היתה לא כל כך גדולה. אבל גם היא היתה בנויה על בסיס תעשייתי – היא איגדה את כל פועלי הרכבת בלי הבדל אומנות ומקצוע: נגרים, מסגרים, טלגראפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד – כל העובדים ברכבת. היו גם אגודות צרות יותר – אגודת פועלי העץ, המתכת, הדפוס ועוד. בניגוד לשתי ההסתדרויות שנזכרו לעיל, שהיו ארציות ומקיפות את כל התעשיה, היו האגודות האחרות מקומיות ומצומצמות רק בחוג האומנות: נגרים, בפני עצמם, מדפיסים בפני עצמם וכדומה.

בחיפה, בוועידת-היסוד, לא עמדו על הפרובלימה הסידורית של האיגוד המקצועי: אם לייסדו על בסיס תעשייתי מקיף או על יסוד האומנות הצרה. וכך נשארו קיימות אגודות משני הטיפוסים ואליהן נוספו לאחר יסוד ההסתדרות – אגודות חדשות.

בשנה האחרונה החריפה השאלה הסידורית בתוך ההסתדרות לרגל פעולת המשרד לעבודות ציבוריות. משנגמרו עבודות המשרד בכבישים והוא עבר לעבודות הבנין, ורוב הפועלים נתרכזו בערים, צפה השאלה על דבר צורת הסידור המקצועי והיחס של האגודה המקצועית לפעולה הקואופרטיבית. פעולת המשרד, שהקיפה את תעשיית הבנין לכל ענפיה – יישור, בנאות, שרברבות, נגרות, מסגרות ועוד – נתקלה בקושי הנובע מתוך פירור האיגוד המקצועי הבנוי על האומנות הצרה. עובדי המשרד המסודרים לרוב בקיבוצים, שהיו מקבלים על עצמם בנין בתים שלמים, הופרעו בעבודתם על-ידי המחיצות המלאכותיות שהוקמו בין האגודות המקצועיות הצרות.

חלק מפועלי הבנין היו חברים באגודות פועלי הכביש, חלק שני – באגודת פועלי העץ, חלק שלישי – באגודת הטיחים או הבנאים וכו'. ופירור זה הפריע קשה בעד הפעולה ההארמונית והסידור המכוּון של המשרד ופועלי הבנין, שעבדו במשרד ובקבלנות פרטית.

במועצה השלישית של המשרד בחיפה (כ“ד – כ”ו ניסן תרפ"ב), שבה השתתפו גם באי-כוח פועלי-הבנין שאינם עובדים במשרד, נתבררה שאלה זו והוחלט ליצור הסתדרות מקצועית מקפת של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים בעבודות ההסתדרות (המשרד והקואופרטיבים) ובין שהם עובדים במשק הפרטי. בתוך הסתדרות-תעשיה מקפת זו היו צריכים החברים להתאגד באגודות אומנותיות לפי אומנותם: אגודות פועלי עץ, מתכת, שרברבות, בנאות וכו', בתור סקציות של הסתדרות-הבנין המקפת את כל פועלי התעשיה.

החלטות אלו של מועצת חיפה נתאשרו ביסודן על ידי הועד-הפועל של ההסתדרות בהסכמת מועצת ההסתדרות.

על סידור זה יצאו מערערים ביפו, ונקראה מועצת-צירים של סניף ההסתדרות ביפו (ד' אב תרפ"ב) שלקחו בה חלק יותר מאלף חברים. המועצה, שהיתה מורכבת ממאה צירים, אישרה את החלטות חיפה ברוב של ארבע חמישיות. המיעוט, כעשרים צירים, עזבו את המועצה ונפרדו מההסתדרות ויסדו “ועדת-הארגון” שנלחמה בהסתדרות. “ועדת-הארגון” הפיצה דיבות ועלילות, שההסתדרות מדכאה את האגודות המקצועיות, שמועצת פועלי יפו משתמשת נגדן בכוח המשטרה ועוד. אולם כאן נתבלט הכוח הצפון בהסתדרות. למרות המצב הקשה שבו נמצאת תמיד ההסתדרות לרגל חוסר-העבודה, ההתמרמרות השוררת בתוך חלק מציבורנו נגד מוסדות ההסתדרות מתוך אי-הבנה וקשי-המצב, ולפעמים גם מסיבות צודקות – למרות קרקע נוחה זו לכל נרגנות וחתירה נגד ההסתדרות, לא הצליחה “ועדת-הארגון” בתעלוליה, ומעט החברים שהתרכזו סביבה עם הפירוד, עזבוה אחד אחד ושבו להסתדרות. מסדרי “ועדת הארגון” שלא הצליחו במלחמתם הגלויה בהסתדרות, וזמן קצר לפני הבחירות לועידה זו הכריזו על ביטול “ועדת הארגון” וחזרו להסתדרות, המשיכו את מלחמתם בהסתדרות באמצעים לא-ישרים, והפיצו בעתונות מפלגתם² בחוץ-לארץ דיבות ועלילות למען הבאיש את ריח ההסתדרות בתוך תנועת-הפועלים בחוץ-לארץ. אולם לא היה זה המקרה הראשון של הפצת-דיבות בחוץ-לארץ נגד תנועת-הפועלים בארץ. ועוד נצטרך לדון בוועידה זו על תעתועים אלה מצד חלק ידוע שבתוכנו.

כיום קיימות בתוך ההסתדרות, מלבד הסתדרות הבנין שעדיין לא נתאגדה כראוי, שתי הסתדרויות ארציות: הסתדרות הפועלים החקלאים, המונה כ-2400 חבר, הסתדרות פועלי הרכבת המונה כ-300 חבר, ו-40 אגודות מקצועיות ואומנותיות מקומיות ביפו, חיפה וירושלים, המונות 5026 חבר.

ביפו: אגודת פועלי כביש ובנין; בנאות; עץ; מתכת; צבעים; פקידים טכניים; הובלה; עובדים ופקידים של “הדסה”; מורים; דפוס; מכבסה; עובדי מטבח ומלצרים; עור; אופים; מחט; ספרים; חובשות ואחיות; עובדי משרד; אגודה מעורבת.

בחיפה: נגרים; פועלי מתכת; בנין; סבלים; פקידים; מורים; עגלונים וחמרים; תופרות; עובדי “הדסה”; עובדות בבתים פרטיים.

בירושלים: דפוס; סנדלרים; חייטים; נגרים; עובדי “הדסה”; פקידים; מורים; אחיות; שמשים; בנין.

בטבריה ובצפת ישנם חברי הסתדרות, אך טרם התאגדו באגודות מקצועיות.

הקואופורטיבים לתעשיה

לפני עברי לדין-וחשבון של מוסדות ההסתדרות, עלי לסקור עוד על ענף משקי אחד של פעולתנו: הקואופרטיבים לתעשיה. האיניציאטיבה לפעולה משקית זו ניתנה על-ידי קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י). הרוב הגדול של הקואופרטיבים הקיימים נוצרו על-ידיה עוד לפני יסוד ההסתדרות. ההתחלה הראשונה נעשתה בחיפה. בטבת תרע“ט נוסד “עמל” – בית-חרושת למכונות והתכה. בפסח תרע”ט נוסד “כרמל” – בית-חרושת מיכני לנגרות. בסיון, אותה שנה, נוסדה ביפו הסנדלריה הקואופרטיבית הראשונה. אחריהם נוסדו קואופרטיבים שונים על-ידי “אחדות-העבודה” ו“הפועל-הצעיר”.

הנסיונות של התעשיה הקואופרטיבית, שנעשו בארצות אחרות, נכשלו ברובם. הקואופרטיבים הייצרנים, או שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההתחרות של התעשיה הקאפיטאליסטית או נהרסו מתוך חוסר הון חוזר ומסיבות אחרות. הקואופרטיבים המעטים שהצליחו, נסגרו לפני פועלים חדשים ונהפכו לחברות של שותפים פרטיים, ככל החברות הרכושניות.

כאן בארץ מצאו המפעלים הקואופרטיביים סביבה נוחה יותר לגידולם ולהתפתחותם. התעשיה הקאפיטאליסטית טרם קמה, והקואופרציה מצאה לפניה כר-פעולה חפשי והצליחה לרכז את הפועלים הטובים ביותר במקצועם. בחיפה, למשל, היו הקואופרטיבים שלנו הראשונים שפיתחו את מקצוע הנגרות והמסגרות, ובתי-החרושת הפרטיים שנוסדו לאחר מכן לא יכלו להתחרות בקואופרטיבים ונסגרו. באותו זמן גדלו ונתרחבו בתי-החרושת הקואופרטיביים שלנו. “כרמל”, שמנה ששה חברים בהווסדו, מונה עכשיו ששים חבר; “עמל” התחיל בשבעה חברים – ועתה יש בו עשרים חבר.

בסך-הכל קיימים עכשיו בארץ 17 קואופרטיבים המונים 277 חבר. מהם 11 ביפו: 1) נגריה “דרור” – 50 חבר (בהיווסדה – 7 חברים). 2) דפוס “אחדות” – 18 חבר (בהיווסדו – 7). 3) דפוס “הפועל הצעיר” – 25 חבר (בהיווסדו – 8). 4) “פועל המתכת” – בית-חרושת למסגרות – 15 חבר (בהיווסדו – 6). 5) קואופרטיב הנהגים “המעביר” – 18 חבר. 6) “המלביש” – 3 חברים. 7) מאפיה של מועצת פועלי יפו – 15 חבר. 8) סנדלריה “תועלת” – 8 חברים. 9) “הפטיש”– 3 חברים. 11–10) שתי מכבסות – 8 חברות.

בחיפה: 3: 1) “כרמל”– 60 חבר. 2) “עמל”– 20 חבר. 3) סנדלריה – 6 חברים.

בירושלים: 3: 1) סנדלריה “הכוח” – 5 חברים. 2) “דפוס הפועלים” – 8 חברים. 3) שרברב “חרות” – 5 חברים.

יש לציין גם את הנגריה של “גדוד העבודה” בעין-חרוד וקבוצת המכונאים של “גדוד העבודה” בירושלים.

פעולת ההסתדרות בייסוד הקואופרטיבים ובהרחבתם לא היתה רבה. מלבד הנגריה “דרור”, שנוסדה על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, בהשתתפות אגודת פועלי העץ ביפו, ו“פועל המתכת” שנוסד על-ידי אגודת פועלי המתכת ביפו, ונתבצר ע“י ההזמנות שניתנו לו על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, לא עזרה ההסתדרות ביצירת קואופרטיבים חדשים. הקואופרטיבים הישנים עמדו רובם ברשות הקפא”י, ומקצתם ברשות המפלגות, ולא היו נתונים לרשותה המלאה של ההסתדרות הכללית.

לאחר ששמעה המועצה דין-וחשבון מפורט ממצבו של כל קואופרטיב וביררה את שאלת איחוד הקואופרטיבים וריכוזם בהנהלה אחת, החליטה לסדר מרכז לתעשיה הקואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכלכלית שלהם, ויקשר את פעולתם עם פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ו“המשביר” ועם הקואופרציה היהודית והקואופרציה של הפועלים בעולם.

המרכז שנבחר במועצה, ושבו נכנסו באי-כוח הקואופרטיבים, המשרד, “המשביר”, הקפא"י והוועד הפועל של ההסתדרות – לא הצליח לרכז את פעולת הקואופרטיבים ולהתאים את פעולתם למסגרתם של שאר מוסדות ההסתדרות, והתבטל. ועדיין שאלת סידור הקואופרטיבים לתעשיה מחכה לפתרונה בהסתדרות הכללית.

שאלת הפועלת

בבואי לסקור פעולותיה של מועצת הפועלות, עלי לציין אמת מרה, שגם ציבורנו, המכיר להלכה בשוויון הגבר והאשה, לא נשתחרר למעשה מאותו יחס לאשה השורר בחוגים אחרים. גם בתוכנו לא תפסה עדיין החברה העובדת את מקומה הראוי לה בעבודה ובחיים. עצם קיומו וצורך קיומו של מוסד מיוחד בתוכנו בצורת מועצת הפועלות לשם הגנת האינטרסים של הפועלות אינו מוסיף כבוד לנו. נודה על האמת, שהעולה, החלוצה, הפועלת אינה פוגשת עדיין בתוך ציבור הפועלים את היחס החברי האמיתי בסידורי-העבודה, ובלי הגנה מיוחדת ועמידה על המשמר מצד החברות עצמן, עלולים אנו להזניח את צרכיהן החיוניים. אם נעבור, למשל, על רשימת הקיבוצים העובדים במשרד לעבודות הציבוריות, נמצא שמספר החברות העובדות בתוכם הוא כאין. רק בשני הקיבוצים הגדולים – “גדוד העבודה” ו“השומר הצעיר” – אנו מוצאים אחוז חשוב של חברות, התופסות מקום ניכר בכל עבודות הקיבוץ. כל שאר הקיבוצים מקבלים חברות כמעט אך ורק לצרכי המטבח. והחברות עדיין צריכות להילחם על זכותן לעבודה לא רק נגד נותני-העבודה, המתיחסים באי-אמון לעבודת האשה, אלא גם נגד הפועלים.

אין בתוכנו הסתדרות מיוחדת של פועלות, ואין צורך בהסתדרות כזו, אבל לא נוכל להתעלם מהאמת המרה, שדבר השוויון של האשה, המקובל אצלנו כמושכל ראשון, אינו בסידור עבודתנו ומשקינו. לא דאגנו במידה מספקת לאפשר לעובדת לחדור לכל אותם ענפי העבודה בעיר ובכפר המתאימים לה, ועדיין יש צורך במוסד מיוחד לפועלות שיעמוד על המישמר וידאג למעמדה הכלכלי והחברתי של העובדת שלא יקופח גם בתוך ציבור הפועלים.

הפעולה התרבותית

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ תנועתנו, ככל תנועת-פועלים, לא יכלה להצליח בלי פעולה תרבותית רבה ונמרצת. אי-אפשר לשלוט בעבודה, לסדר מוסדות, לבנות משקים וישובים, וכן להתאגד ולהילחם מלחמת הפועל – בלי בסיס תרבותי. והעבודה התרבותית היתה אצלנו תמיד חלק אורגני של עבודתנו בכללה.

את עבודתנו התרבותית מציין מוֹמנט אחד המיוחד אך ורק לתנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל – הנחלת השפה לעולים. הוטל עלינו להקנות, קודם-כל לפועל, את המפתח לאוצרות התרבות וקניני הרוח של העם – את לשוננו הלאומית. ובנדון זה עלינו לציין בשמחה נצחון רב. מתנגדנו וגם קטני-האמונה שבתוכנו הפחידו אותנו תמיד בעליה רחבה, שכרוכה בה סכנה לשפה העברית. אלה היו סבורים כי הלשון שנתעוררה לתחיה כשפת-דיבור על-ידי התאמצותם של יחידים לא תעמוד בפני גלי עליה המונית, שאינם שומעים עברית. והנה השיבה המציאות: 13,764 עובדים שנפקדו במיפקד ענו על שאלת ידיעתם את השפה ומהם יודעים לדבר עברית 12,611 (91,6%); לא יודעים לדבר – 1153 (8,4%). כארבעת אלפים עובדים למדו את הדיבור העברי רק לאחר בואם לארץ, רובם עולים חדשים שנכנסו לארץ בזמן האחרון. את כוח הדיבור העברי בקרב הפועלים אנו יכולים ללמוד גם מעובדה זו, שמספר היודעים לדבר עברית עולה על מספר היודעים קרוא עברית – חזיון שאין כמותו בשום מקום אחר. מאות אנשים שטרם למדו לקרוא עברית, כבר למדו את הדיבור העברי מסביבתם העברית.

אמנם העליה החדשה אינה עדיין העליה ההמונית שלה אנו מפללים, אולם עלינו למוד את הדברים בקנה-מידה ארצישראלי. לגבי מיספר הפועלים שהיו בארץ לפני העליה השלישית – הרי העליה החדשה הזאת היא המונית בטבעה. בשלוש השנים האחרונות בלבד נכנסו לארץ פי שלושה פועלים מאשר במשך כל שלושים השנים הקודמות, ומצבה של השפה העברית לא רק שלא נתערער ונתרופף אלא, להיפך, נתחזק ונתבצר.

נצחון תרבותי ולאומי זה עלינו לזקוף לא רק על חשבון ועדת התרבות וחבר מוריה המסורים והנאמנים – אלא קודם כל על חשבון הציבור הפועלים כולו, שהוא הוא ועדת התרבות האמיתית שלנו. הפעולה התרבותית הגדולה להפצת השפה נעשית על-ידי כל הציבור שלנו, על-יד המחרשה ובסדנא, בבית ובאוהל, באסיפות ובשיחות חברים.

על מצבו התרבותי של ציבור הפועלים מעידה אולי יותר מכל פעולת הספריה המרכזית של ועדת התרבות. מי שהוא מסופרינו יפי-הרוח האשים את הציבור בארץ, שאינו קורא ספרים. הדין-וחשבון של ועדת התרבות שלנו מכחיש לעז זה. הנה מיספרים אחדים. בטבת תרפ"א – בימי ועידת היסוד של ההסתדרות – נמצאו בספריה שלנו 7081 ספר, שנתקבלו מאת ועדת התרבות של “אחדות העבודה”. מאז נוספו 17,469 ספר וכיום נמצאים בספריה שלנו 24,500 ספר מהם 17,518 בעברית, 2510 ביודית, והשאר – בלשונות אירופיות שונות (רוסית 1944, גרמנית 1730, אנגלית 608, צרפתית 103, פולנית 83, איטלקית 45). לספריה זו יש 85 סניפים בארץ, בערים, במושבות, בקבוצות ובמחנות. תנועת הספרים מראה שבמשך הזמן עברו בסניפים השונים יותר מ-30.000 ספר.

בעבודתנו התרבותית היו גם ליקויים רבים. חסרה הסברה של עניני ההסתדרות ותנועת-הפועלים בכללה, גם בעל-פה וגם בכתב. ספרותנו עניה מאד במקצוע זה, ומוטל היה עלינו למלא החסרון הזה בעבודת הסברה בעל-פה – והדבר לא נעשה במידה הראויה, מחסרון מרצים. החברים המסוגלים לעבודה חינוכית זו שקועים וטרודים בעבודה המעשית של ההסתדרות ואינם יכולים להיפנות ולהיענות לצרכי עבודתנו התרבותית. ועדת התרבות עמדה על ליקוי זה, והיא ניגשה להוצאת ספר-לימוד לגדולים, מעין כריסטומטיה מחיי הפועלים ותנועת הפועלים בארץ.³

הפעולה הספרותית

הליקוי הגדול ביותר בפעולתנו התרבותית הוא – חסרון ספרות מקצועית. אין לנו עדיין אף קונטרס אחד על התנועה המקצועית, על הקואופרציה, על תנועת-הפועלים היהודית והכללית, על מקצועות-העבודה השונים, מלבד חקלאות, שלה מוקדש ירחון “השדה”, המוצא על-ידי ההסתדרות החקלאית. אלפי פועלים עוסקים בעבודת בניה: ביצענו עבודות קבלניות בבנין ובעבודות ציבוריות בחצי מיליון פונט – ובכל זאת אין לנו אף חוברת אחת על הבניה. גם ועדת התרבות וגם ההסתדרות לבנין לא דאגו למציאת טרמינולוגיה עברית למונחי הבנין. וכאן יש לציין את הפעולה המשמחת של הסתדרות פועלי הרכבת, שמספר חבריה הוא רק כשביעית ממספר חברי הסתדרות הבנין, וכוחותיה ואמצעיה התרבותיים הם מועטים ודלים עוד יותר, והיא כבר הוציאה שתי חוברות של העתון המקצועי “הקטר”, ובוועידתה הרביעית בחיפה (שבט תרפ"ב) קיבלה החלטה בדבר יצירת טרמינולוגיה עברית של המונחים הטכניים בעבודות הרכבת וחייבה את חבריה להשתמש במונחים עבריים בלבד בדיבורם.

בפעולה הספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית צעדיה. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם”⁴, ורק כעבור שנה לאחר יסוד ההסתדרות התחיל להופיע “פנקס” ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט עוד בוועידת חיפה. תחת זאת יש לציין את הפעולה הספרותית של הקיבוצים וציבורי הפועלים בהוצאת עלונים מקומיים, בכתב-יד ובהקטוגרף. “הסולל” – על ידי פועלי כביש טבריה – צמח וטבריה – מגדל, “מחיינו” על ידי “גדוד העבודה”, ועלונים אחרים שיצאו בזמן האחרון בערים ובקיבוצים. עלונים אלה מעידים על הצמאון והכשרון של ציבור הפועלים לביטוי עצמי חי ורענן.

פרטי עבודתה של ועדת התרבות בהנחלת השפה, חינוך ילדי הפועלים, השכלה לגדולים, נתפרסמו בהוספה מיוחדת ל“פנקס”.

המרכז לסטאטיסטיקה

בקשר עם פעולתנו התרבותית יש לציין מיפעל צעיר אשר יצרנו לפני זמן קצר – המעניה המרכזית של הסתדרות העובדים.

מועצת ההסתדרות, בישיבתה ביום ו' חשוון תרפ“ב, הטילה על הוועד-הפועל לגשת ל”ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות ולסידור שיטת כרטיסים“. לצורך זה החליט הוועד-הפועל לערוך מיפקד כללי של העובדים העברים בארץ, ולסדר מעניה מרכזית שתרשום בסדר ובקביעות את מקומו של כל פועל ופועל ואת תנועת העובדים ממקום למקום ומעבודה לעבודה. במיפקד היו צריכים להירשם כל אלה החיים על יגיעם הם בלי נצל עבודת זולתם – כל הפועלים השכירים, כל חברי הקבוצות והחבורות והעובדים במשקי ההסתדרות, בכפר ובעיר, הפקידים לסוגיהם – גם אלה שנבחרו למוסדות ההסתדרות, מורים, רופאים ודומיהם. יום המיפקד נקבע לי”ז אלול תרפ"ב.

המיפקד נערך כמובן, בלי סמכות ממשלתית ובלי מכונה אדמיניסטראטיבית גדולה – רק בעזרת החברים במקומות, והצלחתו היתה גדולה מאוד. נרשמו לא רק חברי ההסתדרות, אלא כמעט כל העובדים בארץ, למעלה מששה-עשר אלף וחמש מאות עובד ועובדת, מכל מקצועות העבודה, מכל העדות הרבות והשונות, הן מהישוב החדש והן מהישוב הישן, במאה ואחת עשרה נקודות-עבודה בארץ. זו היתה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית-תרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

טרם הספקנו לעבד את כל החומר הסטאטיסטי הרב שנאסף ביום המיפקד; החומר שעוּבד נתפרסם ב“פנקס” מיוחד לקראת הוועידה. במיפעל זה הנחנו יסוד למוסד סטאטיסטי-מדעי של תנועת-הפועלים בארץ. מעתה נדע ונכיר את עצמנו לא מתוך אומדנא והשערות, אלא ידיעה נכונה, ברורה ומדויקת על יסוד מנין ומספר. זוהי התחלה למחקר סוציולוגי של תנועתנו.

כדאי לציין, שעבודה זו נעשתה כמעט ללא אמצעים, על-ידי חבר מתנדבים. מלבד שני אנשים העובדים בשכר, עבדו במעניה במשך כל החדשים האלה מספר חברות שהתנדבו לעבודה זו שלא על מנת לקבל שכר, ועדיין אחדות מהן ממשיכות עבודת-התנדבותן, וכאן אני ממלא חובה נעימה להביע להן את הכרתנו העמוקה.

קופת חולים

ממוסדות הפועלים בארץ, שגדלו ונתרחבו עם יסוד ההסתדרות והתרחבות העליה, תופסת קופת-חולים מקום בראש. מוסד זה הוקם עוד לפני עשר שנים על-ידי ההסתדרות החקלאית, ובראשונה פעל בתוך פועלי המושבות בלבד. בשנות המלחמה חדר גם לעיר, וכשאר מוסדותינו היה מפולג לפי המפלגות. עם ייסוד ההסתדרות קמה קופת-חולים הכללית של פועלי ארץ-ישראל, וכיום זהו אחד המפעלים החשובים והמסודרים ביותר של ציבור הפועלים.

מעמד-הפועלים המתהווה מתוך העליה נתקל בקשיים רבים לא רק בדרך קליטתו בעבודה, אלא גם בדרך התאקלמותו בארץ והסתגלותו לתנאי החיים בסביבה החדשה. בניגוד לארצות-אימיגרציה אחרות שתרבותן גבוהה והיא עולה על זו שבארץ-היציאה, נתקל כאן העולה, וביחוד הפועל, בסביבה דלת-תרבות ובתנאי-חיים גרועים. המחסור בבתים, הישיבה בקיץ ובחורף באהלים בתנאים סאניטאריים רעים, עבודה במקומות נגועי-קדחת, חוסר-עבודה, מזון רע – בתנאים אלה לא היתה לו לפועל אפשרות קיום בלי עזרה רפואית מסודרת ובטוחה. ערכה ותפקידה הרב של קופת-חולים קובעים את מקומה החשוב בחיי הפועל.

מאז גמר המלחמה קיים אמנם בארץ מוסד כללי גדול ומסודר לעזרה רפואית – “הדסה” האמריקנית, – שעד הימים האחרונים היו גם אמצעיה הכספיים מרובים. היא עשתה גדולות בשדה העזרה הרפואית והסידור הסאניטארי בארץ ובישוב. אולם רק מוסד-פועלים העומד ברשות עצמו, המתנהל על-ידי הפועלים ועומד על יסוד של עזרה הדדית ועצמית, מוכשר למלא את התפקיד הקשה ורב-האחריות של עזרה רפואית לפועלים. רשאים אנו לציין בגאון, שציבור-הפועלים הוא היחידי בתוך הישוב העברי הנושא בכוחותיו הוא את החלק הגדול ביותר במשא העזרה הרפואית לחבריו.

בשעה שנהנה הישוב כולו ממוסדות “הדסה”, המתקיימים על כספי אמריקה, ולא הוועד הלאומי ואף לא ועדי המושבות והערים לא הצליחו לשתף את חלקי הישוב השונים בתקציב הרפואי על-ידי הטלת מסים מיוחדים למטרה זו, – הטיל הפועל העברי על עצמו, ברצונו הטוב, מס-חובה שסיפק את רוב התקציב שהוצא לעזרה רפואית על-ידי הסתדרות העובדים לחבריה.

במשך שבעת החדשים האחרונים לשנת החשבון של קופת-חולים, מא' אדר תרפ“ב עד א' תשרי תרפ”ג, עלה תקציב ההכנסות של קופת-חולים לסכום של 12,229 לירות מצריות. 65% מהסכום הזה בא מהפועלים עצמם: 6,105,89 לי“מ מתשלומי חברים ו-1,824,33 לי”מ ממס מקביל של המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים שלנו. שאר ההכנסות היו: ממחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – 3500 לי“מ, מס מקביל מנותני עבודה פרטיים 711,75 לי”מ, וכמאתיים לי“מ הכנסות שונות. ההוצאות במשך שבעת החדשים האלה היו 12613,95 לי”מ.

במשך שבעת החדשים גדלה קופת חולים גם במיספר חבריה וגם במוסדות הריפוי והפרסונל המדיציני שלה. בא' אדר תרפ“ב היה מיספר החברים של קופת חולים 3676, בא' תשרי תרפ”ג – 5746 חבר, ריבוי של 56,3%. נוספו שלושה סניפים חדשים. מיספר הרופאים של קופת חולים גדל מ-5 עד 10, מספר החובשות – מ-23 עד 35. באדר תרפ“ב היו בשש נקודות 6 חדרי-חולים, עם 50 מיטות. בסוף שנת תרפ”ב – ב-17 נקודות 17 חדרי-חולים עם 176 מיטות. הוקם בית-הבראה חדש בנצרת עם 21 מיטות, בשביל חולי עמק יזרעאל וסביבת חיפה. מיספר המבריאים הגיע ל-320 איש, מיספר ימי הכלכלה – ל-4512. על-יד רוב חדרי- החולים קיימים מטבחים מיוחדים של קופת חולים.

עתה עומדים לפני בניית בית-הבראה גדול של ההסתדרות במוצא, על שטח של 46 דונם שהוקדש למטרה זו מאת " קרן הגאולה". חלק מהכספים הדרושים לבנין נתקבל מאת חברינו באמריקה – על-ידי “אגודת הפועלים היהודית הלאומית”, מיסודה של מפלגת פועלי-ציון.

כשלושת אלפים חברי ההסתדרות טרם נרשמו כחברים בקופת-חולים, למרות החלטת ועידת חיפה המחייבת כל חבר ההסתדרות להשתייך לקופת-חולים. יש לנו עוד להילחם גם על תשלום המס המקביל מצד נותני העבודה והממשלה, כנהוג בכל ארץ נאורה. רק מעטים מנותני-העבודה הגדולים קיבלו על עצמם את המס הזה, הודות לפעולתן הנמרצת של מועצות-הפועלים העירוניות. רוב נותני העבודה משתמטים מחובה זו, מפני שאין עוד בארץ חוק המחייב את נותן-העבודה להשתתף בהוצאות קופת-החולים. על ההסתדרות להיאבק על חוק אֶלמנטאַרי זה.

“המשביר”

גם “המשביר”, כמו קופת-חולים, קדם לייסוד ההסתדרות הכללית. בשנות-החירום של המלחמה, כשסכנת רעב ממש נשקפה לציבור הפועלים בארץ הסגורה וקרועה מכל העולם, הוקם על-ידי ההסתדרות החקלאית מוסד לאספקה, שמטרתו היתה להשביר לחם לפועלים, על-ידי ריכוז יבולי המשקים של הפועלים ומכירתם במחירים נוחים לחברים. עם כניסת צבא-הכיבוש האנגלי לארץ, שפתחה את שערי הארץ לתבואה האוסטרלית, ירד פתאום מחיר הדגן, ו“המשביר” סבל הפסד גדול של 6800 לי“מ. המורים והפקידים, ש”המשביר" עמד להם בשעת מצוקתם, ניערו את חצנם מ“המשביר” ששקע בגרעון גדול. לעזרת “המשביר” המתמוטט באו הקבוצות החקלאיות וחברי “הגדוד העברי” שהיה קיים בארץ. הגדוד המציא ל“המשביר” כאלף ושלוש מאות לי“מ במניות ובפקדונות. עזרה זו איפשרה ל”המשביר" לפתוח סניף בטבריה שהכניס מיד מהפכה בגליל. מיד הורדו המחירים בכל החנויות.

לאט לאט הוטב מצבו של “המשביר”. הסוחרים החלו להתיחס אליו באֵימון, אף-על-פי שההנהלה הציונית נמנעה לבוא לעזרתו. ממכירת המניות גדל הונו של “המשביר”, ועם התחלת העבודות הצבוריות גדל מחזורו המסחרי. בשנת תרפ“א עלה מחזורו של “המשביר” לסכום של 85,245 לי”מ, והריווח הנקי, לאחר שסילק 3,364 לי“מ על חשבון הגרעון, הגיע לסכום של 574 לי”מ. בשנת תרפ“ב עלה המחזור לסכום של 108.864 לי”מ, והריווח הנקי – ל-2,916 לי“מ. על חשבון המניות נכנס ל”המשביר" בשנת תרפ“א 1,970 לי”מ, ובשנת תרפ“ב עוד 1,506. הון “המשביר” בסוף שנת תרפ”ב הגיע לסכום של 3,476,38 לי"מ.

תשעה הם סניפי “המשביר”: 2 בתל-אביב, 1 ביפו, 1 בירושלים, 1 בחיפה, 1 בטבריה, 1 בזכרון-יעקב, 1 ברחובות, 1 בבן-שמן.

בקשר עם חדירת המישרד לעבודות-ציבוריות לעבודות הבנין, נכנס “המשביר” השנה לענף המסחר בחמרי בנין, וסיפק את החמרים לכל הבנינים שנבנו על-ידי המישרד.

מלבד תפקידו בתור מוסד לאספקה, מילא “המשביר” ביחס למשקים החקלאיים גם תפקיד חשוב של מוסד לאשראי, בספקו למשקים החקלאיים חמרי בנין ומכולת בהקפה.

השנה ניגש “המשביר” לבנות לו מחסן במרכז המסחרי ביפו. זה יהיה הבנין העצמי הראשון למוסד פועלים בעיר.

במועצה האחרונה של בעלי מניות “המשביר”, שנועדה בחיפה בכ“ב–כ”ג ניסן תרפ"ב, נתעוררה השאלה בדבר הקשרים ההדדיים של “המשביר” וההסתדרות הכללית.

כקואופרטיבים לתעשיה, שנוסדו לפני ייסוד ההסתדרות, כן גם “המשביר”, טרם סיגל את סידוריו הפנימיים למסגרת החדשה, ונשאר עד היום כאילו הוא מחוץ להסתדרות. המוסד התנהל על-ידי הנהלה שנתמנתה על-ידי בעלי-המניות המעטים, בלי פיקוחו של ציבור-הפועלים הרחב המאוחד בהסתדרותו. מועצת “המשביר” החליטה, על פי הצעת באי-כוח הוועד-הפועל של ההסתדרות, שלוועד המפקח של “המשביר”, המורכב מתשעה חברים, ייבחרו ארבעה על-ידי מועצת בעלי-המניות של “המשביר” וחמישה – על-ידי הוועד- הפועל של ההסתדרות הכללית. כן החליטה המועצה לייפות כוח הוועידה הכללית של ההסתדרות להחליט בדבר הגדלת מניות-היסוד של “המשביר”, שתימצאנה ברשות ההסתדרות הכללית, ועל ועידתנו זו לקבל החלטה בענין זה.

בנק הפועלים

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ המוסד הצעיר ביותר בהסתדרותנו, שכבר הספיק לכבוש לעצמו עמדה מכרעת בפעולתנו הכלכלית, הוא באנק הפועלים. בוועידת חיפה נבחרה ועדה לעניני הבאנק, שהיתה צריכה להתחיל בהפצה מוקדמת של המניות ולנהל את המשא-ומתן את ההסתדרות הציונית, שהקציבה סכום של 50.000 לי“מ ליסוד באנק הפועלים. באחד באפריל 1921 חתמו ההנהלה הציונית והסתדרותנו על חוזה, שעל פיו הלוותה ההנהלה הציונית לבאנק הפועלים סכום של 30.000 לי”מ, והתחייבה להלוות, כעבור שנה לפתיחת הבאנק, עוד 9000 לי"מ, בתנאי שההנהלה הציונית תעביר מקרן ההלוואה להון היסודי של הבאנק, בתור מניות-בכורה, אותו הסכום שפועלי ארץ-ישראל יכניסו במזומנים תמורת המניות שירכשו.

ביום כ“ט בחשוון תרפ”ב (30 בנובמבר 1921) נקראה האסיפה המייסדת של הבאנק, בה נאשר החוזה עם ההסתדרות הציונית. כבר במשך הזמן הקצר – שמונה חדשים – שעבר מיום חתימת החוזה עד אישורו באסיפה המייסדת, עשתה ההנהלה הזמנית של הבאנק מחזור של 55.000 לי“מ, במתן אשראי לעבודות ציבוריות לקואופרטיבים, לקבוצות חקלאיות ולמוסדות-פועלים שונים. ליום האסיפה היו חבים לבאנק סך של 14.731 לי”מ, שהאסיפה המייסדת העבירה אותם לחשבון הבאנק. מאז עברה שנה בלבד, והצלחת הבאנק גם במכירת מניותיו, וגם במחזורו, עברה על כל מה שפללנו. בפחות משנה אחת נמכרו כל המניות של הבאנק בסכום של 30.000 לי"מ, חציין במניות-בכורה וחציין במניות רגילות, בהתאם לחוזה, ונתמלא כל ההון היסודי שלו, כפי שנקבע בתקנותיו.

קצת יותר ממחצית המניות הרגילות, 7523, נמכרו בארץ-ישראל עצמה. באמריקה, על-ידי פעולת המשלחת של ההסתדרות (בעזרת חברינו האמריקנים), נמכרו 6153 מניות, ובארצות אירופה השונות – 1342 מניה.

הואיל ונתמלא כל ההון היסודי של הבאנק, ראתה הנהלתו צורך לכנס, עוד לפני האסיפה השנתית הרגילה, אסיפה יוצאת מן הכלל של הבאנק במטרה להגדיל את ההון היסודי בשלושים אלף לי“מ, עתה מגיע ההון היסודי של הבאנק לששים אלף לי”מ. המחזור של הבאנק במשך השנה עלה לסכום של 30.000 לי“מ בקירוב, ההכנסה – 143.350 לי”מ; הוצאה – 142.218 לי"מ. זאת אומרת שהון הבאנק יצא וחזר במשך הזמן כארבע פעמים וחצי.

במשך הזמן הזה ניתנו על-ידי הבאנק הלוואות: למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – 77.000 לי“מ; לקואופרטיבים ולמוסדות – 12.000 לי”מ.

בעזרת הלוואות הבאנק נבנו יותר ממאתיים בנינים במשקים החקלאים שלנו בסכום של 63.000 לי"מ.

בלי עזרת הבאנק לא היו המשקים החקלאים שלנו יכולים להחזיק מעמד בשנה זו של מצוקה כספית ואיחור בהמצאת התקציבים להתישבות. גם פעולתו המקיפה הגדולה של המשרד בהיקפה הענקי לא היתה אפשרית בלי הקרדיט של הבאנק שלנו.

וציבור הפועלים ידע להעריך והוקיר את תפקידו של הבאנק “לעזור, לאמץ, לקדם ולסייע לכל ענפי עבודתם של מוסדות, אגודות או קיבוצים של פועלים” ואת הערכתו הביע לא רק בהפצת מניותיו, אלא גם בדאגתו בסילוק חובותיו לבאנק.

קופת־מלווה

המוסד הכספי השני שנוצר על-ידי ההסתדרות הוא קופת-מלווה. מטרתה לא היתה כמטרת הבאנק – לקדם על-ידי אשראי את העבודה – אלא לעזור בהלוואות לפועלים בשעת דחקם. הקופה נוסדה על-ידי הוועד-הפועל בחורף תרפ“ב, בשעת חוסר-העבודה הגדול, כשמאות חברים היו מחוסרי-עבודה והם נמקו ברעב ובחוסר-כל. היסוד לקופה שימשה הלוואה של 1000 לי”מ, שניתנה להסתדרות מאת מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית לשם הקלת המצב. החלטנו לא להוציא את הכסף לתמיכות, אלא לסדר קופת-מלווה על יסוד עזרה הדדית – כל חבר ירכוש מניה שמחירה 25 גרוש. קבענו הנהלה מרכזית ביפו שערכה את תקנות הקופה (נתפרסמו ב“פנקס” כרך א', עמוד 15) ופנתה לחברי ההסתדרות בקריאה לרכוש מניות הקופה. למרות המצב הדחוק נענו 2948: ביפו 1050, בחיפה וסביבותיה 896, בירושלים 129, בטבריה 171, בחדרה 114, בפתח-תקוה 73, ביתר המקומות 515. תשלומי החברים הכניסו סך 738,65 לי"מ.

סכומים אלה לא סיפקו את צרכי השעה החמורה, ומועצת פועלי יפו הכריזה על יום-עבודה לטובת קופת-מלווה, שהכניס 508,58 לי“מ. כן עשו גם מועצות הפועלים בחיפה, ירושלים, טבריה ופתח-תקוה וההכנסה היתה 441,42 לי”מ. ההנהלה הציונית הוסיפה על הלוואתה הראשונה, והון הקופה הגיע לסכום של 3903 לי"מ.

במשך זמן קיומה נתנה הקופה הלוואות ל-2010 חברים בסכום של 3767,94 לי"מ; ביפו ובחיפה – במרכזי מחוסרי-העבודה – ניתנו רוב ההלוואות למחוסרי-עבודה. אולם בירושלים, פתח-תקוה וטבריה, שבהן לא הורגש כל-כך חוסר-העבודה, נתנה הקופה הלוואות לסידורים בעבודה ולרכישת כלי-מלאכה.

מכל ההלוואות של קופת-מלווה נגבו עד היום רק 885 לי"מ. ריבוי הלוֹוים (יותר מ-2000 איש) המפוזרים בכל קצות הארץ והמחליפים מקומותיהם, מראה שהחברים עדיין אינם מעריכים כראוי את המוסד הזה שהציל לא רק את מחוסרי-העבודה, אלא את ההסתדרות כולה מאסון חוסר-העבודה.

היחסים עם הפועלים הערבים

בוועידת חיפה לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים הערבים, אולם שאלה זו הועמדה לפני הוועד-הפועל על-ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים יחד בתנאים שווים, גָמל הצורך בפעולה משותפת לעזרה הדדית ולהגנה על זכויות הפועלים כלפי הממשלה. באחת המועצות של ההסתדרות (יפו, כ“ח טבת – א' שבט תרפ”ב) הועלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה ההחלטה דלקמן:

"המועצה מוסרת לוועד-הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הוועד-הפועל ימנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגון זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים.

בתור בסיס פרינציפיוני לאירגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א) אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב) המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו–כ”ח שבט תרפ"ב) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת-אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ואי-אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא: “עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים. בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיגוד של הפועלים הערבים, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאַל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשור קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של הפועלים הערבים. אולם בכל שעת-כושר נעשו על-ידי הפועלים היהודים והערבים פעולות משותפות לשם הגנת עניני הרכבת: במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה. לא פעם התקיימו אסיפות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו יחד מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים אצל הנהלת-הרכבת והממשלה המרכזית בירושלים. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי-כוח מיוחד שנתנו גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, קביעת חוקת-הגנה שתבטיח את זכויותיהם המינימאליות של הפועלים העובדים ברכבת תקופה מסוימת. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו באמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו – כשהפועלים הערבים פנו אלינו בדבר דרישתם מהממשלה להקטין את שעות העבודה לפועלים המוסלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת-לב ומרץ לענינים המשותפים לפועל העברי ולפועל הערבי, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית, בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד עם הפועל הערבי.

הפעולה המדינית

ועידת חיפה לא כללה את הפעולה המדינית בחוג פעולותיה של ההסתדרות. אולם צרכי החיים גברו על הגבולים והצמצומים שרצו להטיל על ההסתדרות, ובתוקף צרכים ריאליים אלה נדחפו מוסדות ההסתדרות למעשים מדיניים. הוועד-הפועל עצמו היה ראשון שפרץ את הגדר הזאת ופנה לציבור הפועלים לעזור ולסייע לביצור האבטונומיה הלאומית של יהודי ארץ-ישראל ולביאת כוחה – הוועד הלאומי. מועצות-הפועלים בערים לקחו חלק אקטיבי בבחירות לעיריית תל-אביב ולוועדי הערים וניהלו את המלחמה על דימוקראטיזציה של הקהילות, הרחבת זכות הבחירה בעיריה, הטלת מסים ישרים ופרוגרסיביים. ההסתדרות גם עמדה בקשרים את מפלגת העבודה האנגלית בהזדמנויות שונות, וערכה פגישה את מנהיג הפועלים האנגלי, רמסי מקדונאלד, בשעת ביקורו בארץ אשתקד (שבט תרפ"ב). עתה, אחרי נצחונה של מפלגת-העבודה האנגלית בבחירות האחרונות לפארלאמנט ובבחירתו של מקדונאלד כראש האופוזיציה, ידעו כל החברים, גם אלה שהתנגדו לקשרים אינטרנציונאליים, את הערך המדיני הרב שהיו לפגישות הללו של ההסתדרות עם מנהיג הפועלים האנגלים. וכבר ראינו את התוצאות החשובות שהיו לביקור זה לכל מעמדנו בארץ. קשרים ופעולות אלו שהיו עד היום מקריים ורק לעת-מצוא– נצטרך להבא להמשיך בהם ולהגבירם באופן שיטתי.

הקשרים עם תנועת־הפועלים היהודית בגולה

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

פעולתה של תנועת-הפועלים בארץ-ישראל אינה יכולה, על פי עצם מהותה בתור תנועת-עליה, להצטמצם אך ורק בגבולותיה של ארץ-ישראל, ועוד ועידת חיפה ראתה צורך ביצירת “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי-עבריות, בין אלו שבארץ ובין אלו שבחוץ-לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ-ישראל עובדת”.

הפעולה החשובה הראשונה שנעשתה על-ידי ההסתדרות ביצירת קשרים את הפועלים היהודים בחוץ לארץ, לשם בנין ארץ ישראל עובדת – היתה המשלחת לאמריקה. החברים י. ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט נשלחו בקּיץ תרפ“ב, על פי החלטת מועצת ההסתדרות, לקשור קשרים את ההסתדרויות הפועלים היהודים באמריקה לשם הפצת מניות בנק הפועלים ומשיכת הפועל היהודי להשתתף בעבודתנו בארץ-ישראל. על התוצאות המעשיות של פעולת המשלחת שמענו כבר בדין-וחשבון של הבנק, עד יאנואר 1923 נתקבלו מאמריקה, על חשבון המניות שנמכרו, 6653 לי”מ, והפעולה נמשכת עוד על-ידי מפלגת “פּועלי ציון”, שלה נמסרו גביית התשלומין בעד המניות שנמכרו ומכירת מניות חדשות.

אולם בשליחת חברינו לאמריקה התכוונה ההסתדרות לא רק להשגת כספים בשביל בנק הפועלים; למשלחת היתה גם מטרה אחרת, החשובה אולי הרבה יותר _– מטרה חינוכית.

באמריקה יש חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים. הסתדרויותיהם המקצועיות הן הגדולות והמבוצרות ביותר בתנועת-הפועלים היהודית בעולם כולו. העתון היומי של הפועלים – “פאָרווערטס” – יש לו למעלה ממאתיים אלף חותמים וכחצי מיליון קוראים. חברת-הפועלים להבטחת-החיים ולעזרה הדדית – “אַרבייטער רינג” – מונה כשמונים אלף חבר. זה הוא כוח מדיני, לאומי וכלכלי ענקי. זהו הגוף המסודר ביותר בתוך היהדות האמריקנית. והשפעתו על כל עניני היהודים בעולם החדש היא עצומה. שנים רבות עמדה תנועה זו כולה תחת השפעת האינטליגנציה המתבוללת והאנטי-לאומית, והיתה רחוקה מכל עניני היהדות, אם כי במעמקי לבם נשארו המוני הפועלים נאמנים וקשורים לעמם. “פועלי-ציון” באמריקה עמלו ועשו הרבה לכבוש את הכוח הכביר הזה לטובת עניננו, אולם קשה היה לחדור לתוך התנועה ההמונית הזאת. ה“מכונה” האדמיניסטרטיבית של האגודות המקצועיות ואנשי מערכת ה“פאָרווערטס”, שהשפעתם היתה מכרעת בין מנהיגי היוניונים, עמדו כקיר ברזל בין המוני הפועלים ובין התנועה הציונית-סוציאליסטית “פועלי-ציון”.

מאורעות המלחמה, חורבן היהדות באירופּה והתגברות התקוות הציוניות עוררו את המוני הפועלים היהודים לפעולות לאומיות. לפני התעוררות זאת של ההמונים לא יכלו עמוד גם המנהיגים האנטי-לאומיים. בתנועת-הקונגרס שהכניסה מהפכה רוחנית ביהדות האמריקנית, תפסו הפועלים מקום בראש. זו הפעם הראשונה שנתכנסה ועידה של כל הפועלים היהודים באמריקה לשם מלחמה על הזכיות הלאומיות של היהודים בארצות אירופה. על-ידי המוני הפועלים היהודים נעשתה גם פעולה כבירה של סיוע לאומי לנגועי-המלחמה היהודים בכל הארצות. מתוך ההתעוררות הלאומית הכללית נתגברה גם התנועה הארצישראלית והכתה שרשים עמוקים בתוך המוני העובדים. “פועלי-ציון” כינסו קונגרס פועלים למען ארץ-ישראל, ובקונגרס זה לקחו חלק כרבע מיליון פועלים מאוגדים. הקונגרס אמנם לא נתן כל תוצאות מעשיות, אולם הוא שימש דימונסטרציה מדינית גדולה לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

עם הריאקציה הכללית שבאה בשנים האחרונות ביהדות האמריקנית ביחס לעבודה הציונית, רפתה גם התנועה הארצישראלית של המוני הפועלים. מפלגת “פועלי ציון” באמריקה, שהיתה הרוח החיה והכוח המניע המרכזי בכל התנועה הלאומית והציונית של היהדות האמריקנית, נחלשה בעצמה בעקבות הריאקציה הכללית, והשפעתה על המוני הפועלים נתמעטה כמעט עד אפס.

להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להסביר לו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו – זה היה תפקידה השני של משלחתנו לאמריקה.

חברי המשלחת באו בדברים את ראשי היוניונים, חברי מערכת ה“פאָרווערטס” ומנהיגי תנועת-הפועלים היהודית והם הצליחו לרכוש את הסכמתם לפעולה משותפת לטובת הבנק, וכבר היה מוכן “קול קורא” לפועלים היהודים חתום על-ידי מנהלי האגודות וההסתדרויות המקצועיות הגדולות העומדים בראש כל התנועה. אך כאן הגיחו מתנגדינו המושבעים, אנשי ה“בונד” שנתגלגלו לאמריקה, ובכל מאמציהם ניסו להפריע בעד השתתפות באי-כוח הפועלים בפעולה הארצישראלית. וכשהתנגדותם הפּרינציפּיונית לא השפיעה במידה מספיקה, בחרו בטכסיסי נרגנים והעלילו על חברי המשלחת עלילות שונות, כדי להבאיש את ריחם, ועל ידי כך גם את ריחם של פועלי ארץ ישראל בעיני המוני פועלים באמריקה. את הח' ב. כצנלסון האשימו ברדיפות ובמעשי אלמות נגד השפה היודית בארץ. אך המטרה העיקרית לחציהם היתה החברה מניה שוחט, שחידשו את העלילות הישנות עליה בדבר קשריה לפעולותיו של זובטוב *⁵ ברוסיה. החברה מ. שוחט הזמינה את המעלילים למשפט-כבוד, אך אלא התחמקו באמתלאות ותואנות שונות, כי עיקר מטרתם היתה לא המלחמה האישית נגד חברת המשלחת, אלא נגד שולחיה. הטכסיסים האלה הפחידו את רוב מנהיגי היוניונים, וברגע האחרון חזרו בהם מחתימותיהם שנתנו ל“קול קורא” בדבר הבנק.

חברינו בכל זאת לא נרתעו ופנו ישר להמונים, ובכל ערי אמריקה הביאו את דבר המיפעל הלאומי-סוציאלי שהפועל העברי יוצר בארץ. ידענו כי לא בבת-אחת נכבוש את המבצר האדיר הזה של תנועת-הפועלים היהודית באמריקה ועל כן היה ערך רב, לעבודתם החינוכית, לא פחות מאשר לעבודתם המעשית. אם נדע להמשיך את העבודה הזאת הרי לא רחוק היום והפועל היהודי באמריקה – שאין ערוך ליכלתו הכלכלית – יעבוד אתנו שכם אחד בבנין ארץ ישראל העובדת.

כאן עלינו לציין את המיפעל הנהדר של משלוח כלים ומכונות מאמריקה לפועלי ארץ-ישראל על ידי קפא“י.⁶ פעולה זו נעשתה לפני שנתים על-ידי “פועלי-ציון” האמריקנים ובה השתתפו לא רק חברי המפלגה, אלא גם המונים רחבים מתוך התעוררות והתלהבות כבירה. זה היה המעשה הרב הראשון של השתתפות ישרה מצד המוני הפועלים בחוץ לארץ בעבודתנו הארצישראלית. במשלוח הראשון נתקבלו 277 מכונות חקלאיות שונות, 3 מכונות-כביש גדולות, 18 מכונות לנגרות, 63 מכונות שונות, המון כלי עבודה ומכשירים קטנים לחקלאות, נגרות, סנדלרות ועוד, וגם ספריה שלמה (541 כרכים בלשונות אחדות) מעזבונו של המנוח ד”ר הלל זולוטרוב שנמסרה לועדת התרבות.

הקשרים עם תנועת הפועלים הבינלאומית

עם תנועת הפועלים הכללית בחוץ לארץ לא היו לנו עדיין קשרים מסודרים, מלבד פגישות מקריות שהיו לאחדים מאתנו בחו"ל. הח' דוב הוז נזדמן לוועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בווינה, והח' ב. כצנלסון – לוועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים. חברינו סיפרו בוועידות אלו על דבר תנועתנו בארץ, על פעולות המשרד לעבודות ציבוריות, על קבוצותינו ומשקינו החקלאיים, ובפעם הראשונה שמעו באי-כוח המקצועות האלה על דבר קיומה של תנועת-פועלים יהודית בארץ ישראל, המטפלת להלכה ולמעשה באותן השאלות המעסיקות את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית.

אם כי לא היו להסתדרותנו כל קשרים סידוריים את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית, לא נמנעו בשעת הצורך להשתתף בפעולת העזרה שסודרה על-ידי פועלי כל העולם לרוסיה הפועלית, כשרעב של כליה ומגפות איימו להחריב את השארית, שהניחו שונאיה הפנימיים והחיצוניים של ממשלת-הפועלים אחרי מלחמות ובלוקדות של ארבע שנים רצופות.

הוועד-הפועל של ההסתדרות פנה אז בקול-קורא לכל פועלי ארץ ישראל לבוא לעזרת הרעבים, וביום י“ז סיון תרפ”ב שלחנו על-ידי האינטרנציונל הוינאי⁷, את הסכום של 236,07 לי"מ, תרומות חברינו לנגועי הרעב ברוסיה. ­ בזה גמרתי את הדין-וחשבון מפעולות ההסתדרות.

הסתדרותנו – מהי?

ועוד מלים אחדות על ההסתדרות עצמה. דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער.

מהי הסתדרותנו?

יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אך לא אומרת כלום. אם מי שהוא יענה על השאלה “מה זה לב”? בהגדרה שזהו מן שריר-בשר, בעל צבע אדום, שמשקלו כך וכך, וצורתו זו וזו – כאילו לא אמר דבר. כל עוד לא יבאר את התפקיד הפיזיולוגי המרכזי והערך החיוני המכריע של “שריר” זה בגוף האדם. דוגמא זו הבאתי לא במקרה.

הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

תנועתנו, תנועת-הפועלים העברים בארץ ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית וסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

תנועתנו היא הביטוי המרוכז, בשפת המיפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים והמפעפעים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון יונקים הם.

כנימים הדקים של שרשי העץ החבויים בעבי הקרקע וגומאים את המיץ החי השוטף ועולה בשבילים נעלמים לתוך גזע העץ ומצמיח ענפים ובדים, עלים ופרחים, וגם פירות – כן גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ובעברה, ובשרשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות ומעביר את שפע החיים ומעמיד ומצמיח נוף חיי העבודה החדשים בארץ.

עשרות דורות של מאויי-הגאולה וחבלי-משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה – העליה מהגולה; ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

האיש אשר לא ידע את קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו – לא יבין ולא יכיר מהי תנועת-הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו. כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ ישראל.

---

לרשות הכלל

מאת

דוד בן־גוריון

עין־חרוד, אייר תרפ"ד

בוועידה הרביעית של “אחדות העבודה”

שמענו עכשיו הרצאה מענינת על ההבדלים שבין ההתישבות הקומוניסטית לבין יתר צורות ההתישבות. אולם בצורת העמדתה של השאלה על־ידי המרצה ישנה טעות מסוכנת. הח' אליעזר ליבנשטיין ניתח את צורות ההתישבות והראה על התוצאות השונות מנקודת־מבט אחת בלבד. דומה הדבר, אילו בא מישהו ושאל, איזה מקום טוב יותר להתישבות: בעמק השמן והמזובל, אשר במישורו מפכים מים רבים, או על ההרים בין הסלעים והטרשים. ברור כי רק תשובה אחת היתה יכולה להינתן, כי העמק הוא המקום הטוב להתישבות. אבל מי שיוציא מזה מסקנה כי עלינו להסתלק מאדמת ההרים – יטעה, ואנחנו נענה לו, כי נעבד גם את אדמת הטרשים שעל ההרים, ונמשיך את התישבותנו.

וכאן היא הטעות היסודית שבדברי ליבנשטיין – בהתחשב עם התנאים אשר בהם אנו עושים את עבודתנו.

עלינו לשאול את עצמנו: מה אנו עושים בארץ־ישראל – האם מטרתנו העיקרית היא להגשים בארץ את הקומוניזם או את הסוציאליזם; אני הייתי עונה: לא. באנו לארץ לשם הגשמת דבר אחד ומיוחד, – שאם כי שמו נפסל במידה ידועה, אך לא נמצא בשבילו שם אחר טוב הימנו, – הציונות: בנין־הארץ לשם בנין עם חדש. זהו התוכן היחידי הממשי, הכלכלי והמשקי של אותו דבר, שקוראים לו בשם ציונות. אנו עומדים בפני המציאות של הארץ ופני הכוחות שעליהם לבנותה, ואנו צריכים לקחת בחשבון את כל התנאים. באופן אחר יהיו הקומוניזם והסוציאליזם שלנו מלים ריקות בלבד. אנו יכולים להחשיב את הכוח המוסרי הצפון בקומוניזם, בדיקטאטורה של הרעיון המסגל את כל החיים אליו, אולם אנו צריכים לשים אל לב שאי־אפשר לבנות קומונה בארץ כל זמן שלא יהיה המכשיר שיעשה את העבודה הזאת, והוא – מעמד־העובדים המאוחד. והשאלה העומדת לפנינו ולפני ההסתדרות היא לא שאלת המושב או הקבוצה, אלא שאלה קודמת – לפקודת מי תעמוד כל פעולתו היישובית באיזו צורה שהיא. לגבי מטרתנו המרכזית אין הבדל בין קבוצה למושב, אם הם אינם עומדים לפקודת הכוח המגשים את הציונות, והוא – המעמד העובד כולו. מתוך השקפה שלנו אין ערך לקומונה, אם היא אינה כפותה למעמד העובד. ובשעה שאנו מדברים על צורות ההתישבות, עלינו לשים־לב בעיקר לזה, שיתמלא התנאי הראשון, והוא – שלטון מעמד־הפועלים על משקיו ועבודותיו. זוהי השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו ברגע זה. ולשם כך יסדנו את “חברת־העובדים”, שעליה לשלוט על משקי־הפועלים ועל הכיוון בעבודתנו.

אולם יחד עם זה עלינו לציין, שאף־על־פי שניתנה לנו מסגרת “חברת־העובדים” (אחרי מלחמה שהיתה לנו עם הכוחות האנטיציוניים שבהסתדרות העובדים), אין אנו חייבים להסתפק בזה בלבד, ועלינו ליצור את הכוח האנושי שיהפוך את המסגרת לדבר ממשי וחי. עוּבדה היא, שמפני החוסר בעובדים לא כבשנו השנה עמדות בעבודה. הוא שעיכב בעדנו להמשיך את עבודתנו בקלנדיה, והוא שלא נתן לנו לחדור לעבודות הטבק, כאשר רצינו ולא יכולנו לכבוש את העבודה במושבות בדרכים חדשות, וכל זה מפני חוסר קיבוצים מאורגנים, שיכלו להוציא־לפועל בהצלחה את כל העבודות ולעשות את שליחותו של מעמד־הפועלים. כשלון זה יוכל להביאנו לידי־כך, שאם נצטרך להרחיב בזמן הקרוב את התישבותנו על־יד עין־חרוד ותל־יוסף, – מי יודע אם נמצא את החומר האנושי שיהיה דרוש לזה.

עלינו מוטלת החובה ליצור קיבוצים מאורגנים שיכבשו עמדות ישנות ויסייעו להתישבות החדשה בעיר ובכפר. זוהי תעודתנו ולה אנו חייבים להפנות את תשומת־לבנו.

אולם דבר זה אינו ממַצה כל התוכן של הפרובלימות הישוביות שאנו עומדים לפניהן. עלינו להבין, שבארץ אין לנו די כוחות לברוא את הקיבוצים המאורגנים, ואנו צריכים ומחויבים לגייס את כל הכוחות שיש לנו גם בחוץ־לארץ. לשם כך עלינו לא להסתפק בקריאה ובתעמולה בלבד, אלא עלינו לברוא את האורגן שיקלוט לתוכו את הקיבוצים המאורגנים. הצעתי פשוטה היא: מצוות השעה של “אחדות העבודה” היא ־־ לאחד את כל הקבוצות של “אחדות העבודה” בעיר ובכפר, והחברים הקרובים לה ברוח, שיהוו קיבוץ ארצי גדול בעל משמעת חזקה, והוא יהיה הבסיס שימשוך לתוכו את כוחות־העבודה שיש לנו בארץ ובגולה, כדי למלא את התפקידים המוטלים עלינו בעתיד הקרוב ביותר. אולם עם כל זאת, עלינו לפעול גם בתוך המשק הפרטי הקיים כבר בארץ ואשר עוד יקום. אל לנו לזנוח אותו. אין אנו יכולים לוותר עליו כל עוד המציאות הארצישראלית אינה נתונה עדיין כולה בידינו.

---

הסתדרות המעמד או פדרציה של מפלגות?

מאת

דוד בן־גוריון

י“ג בטבת תרפ”ה

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח־תקוה נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי־הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלי מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על־ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדראטיבי המורכב באופן פּריטטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש, ורק מתוך הסכם כללי ובזכות הוויטו של המועט? ויכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה ־־ אחרים יגידו האוטופּית – שהָכרזה בפתח־תקוה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את “אחדות־העבודה” המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות־העבודה” שנוצרה בפתח־תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז־רצון ובלהט־אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העליה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפלות נתחדשה ביתר שאת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה ועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כ“ח כסלו תרפ”א).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד־האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תיווצר בוועידה הכללית, צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני ועידת חיפה אלה שפרשו מ“אחדות־העבודה” בפתח־תקוה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה הישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי־עולם, משאת־הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה לפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במידה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות־השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פעלי ארץ־ישראל, והסייגים של “רקין וגמין” שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכלי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, בלי להשגיח בחוקה הפורמאלית, אולם הרעיון הפדראטיבי, שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני, עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומיפגע בעבודת ההסתדרות מאז היווסדה עד היום הזה.

ועידת חיפה, כועידת פתח־תקוה, לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן, ועידת־הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לועידת־האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח־תקוה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, הישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה, הועבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי־הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמיפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת־הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העליה, ההתישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר בישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת־הפועלים היהודית, את תנועת “החלוץ”, את הפועל הבינלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המופנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והישוביים שעמדו רשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. יש ערך והשפעה למפלגה רק במידה שיש לדעותיה מהלכים בציבור. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אמון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת־פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה וההנהלה הנבחרת על־ידי כל הציבור האחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פּאַריטטיות הממוּנות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי־כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון־המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל “מעין” מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח־כפיה ושלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי־אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים? בפירוק־עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת־עול־ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת־ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדראטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדראטיבי, רעיון הפאריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא־יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל־ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל־ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפאריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת־הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפאריטט מבטיח מראש את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדראטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפּרינציפּיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדראטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי־פנים – הוא גם מקטין את כשרון־הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והועידה השניה כבר “העֵזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי־חשׂך, עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים, והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדראטיבי שׂם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפּראקטיקה הפדראטיבית: קנוניית־המפלגות בבחירות האחרונות למועצות־הפועלים העירוניות. שכיח הוא הדבר ששתי מפלגות עושות הסכם ביניהן על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימאלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד עמדה כללית ומשותפת עשויה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות ואת כוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת־השיתוף ביניהן אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, ל“אחדות־העבודה”. ייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם האם דיה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על־ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בצבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו גם חסרה כשרון־המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המיפעלים והמעשים והרשויות לא תיתכן ולא תצויר כל פעולה של קנוניית מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדראציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות, והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות־עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של הפועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהוכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי־הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להיענות לצרכי ההתישבות של אלפי הפועלים העירוניים. זמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. אחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחיה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת־העובדים אינה אלא דרישת “אחדות־העבודה”, וכי “הפועל־הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון־פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המיפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו. וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

אף־על־פי שההסתדרות קיימת זה ארבע שנים, טרם השתרשה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עליה חדשה, אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא חי את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמיפעל, ביצירה ובמלחה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים וההתנצחויות המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטאוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות־חוץ, ביחסי־נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדראציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד־הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דמוקראטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי־דעות, ובהכרעות הרוב כשהדעות מחולקות.

• – – – –

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות, שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.

---

המפלגה וההסתדרות

מאת

דוד בן־גוריון

י“ב בשבט תרפ”ה

בתנועת־הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת־אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.

לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במלואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.

וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויהיה. מעמד־הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העליה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי־לידה קשים ובלתי־פוסקים. וחבלי־לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.

מיום שקמו בארץ שתי מפלגות־הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.

הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח־תקוה בתחילת חורף תרס“ז. תכנית ה”איחוד" היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח־הפועלים (זה היה אז “משק־הפועלים” היחיד בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.

כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי “פועלי־ציון” (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי־מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז “הפועל הצעיר” ביפו (על תל־אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום־מה מאיחוד זה וחרדו לפתח־תקוה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן־מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.

הנסיון שלא הצליח בפתח־תקוה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו זמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח־תקוה נגד ייסוד אגודת־פועלים כללית בלתי־מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים־ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בוועד “החורש” היו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי־דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמאלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.

אחרי ביטול “החורש” באה תקופת ועדי הפועלים במושבות. גם מוסד־פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – קם אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.

בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי־איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולתה הישובית של ההסתדרות. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופסיונאליות" הצרה.

בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי־יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם ועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת־האיחוד בפתח־תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כ“ד אדר א' תרע”ט).

שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאליסטי ב“אחדות העבודה” בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפ"א).

יש להוסיף גם את מעשה האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח־תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשון תרפ"ה).

• – – – –

בפתח־תקווה הועמדה לראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של “אחדות־העבודה” מיצתה את כל תכנה של תנועת־הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת־חייו. זו היתה ההכרה שלמעמד־הפועלים בארץ אין מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם; שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת־עובדים בת־חורין ושוות־זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית היא עליה עממית גדולה, ובראשה עליה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – הציונות הסוציאליסטית – היא איחודה הגמור והשלם של תנועת־הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.

הציונות הסוציאליסטית ש“אחדות־העבודה” קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאורטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש־עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה. הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתישבות, התרבות והשמירה.

בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים, ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח־איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העליה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת־הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העליה בעבודה, בהתישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל אל כל הכוחות הציוניים־סוציאליסטיים בתנועת־הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת־אונים ואדירת־השפעה לשם כיוון כל הפעולה הישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.

כשלהבתיה הוצתה ולהטה בנשמת ציבור־הפועלים, על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור־הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד־חברים גם חלוצי העליה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.

בוועידת האיחוד בפתח־תקוה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ־ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.

לא על נקלה עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי־מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים־עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולאציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד, אחרי התאבקות קשה ובסבל רב, לקבל משנים־עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי באחרים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר־האיחוד לא היה אלא מַניבר סטראטגי שהוכן מראש, השתמשות במרמה בלוזונגים פופולאריים של איחוד, לשם עשיית קאפיטאל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.

תנועת־האיחוד הגדולה בפתח־תקוה העשירה והיפרתה את תנועת־הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות־העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי־לאומי מכריע בישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.

באה העליה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח־תקווה בארץ. בכוחה של העליה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט ככתבו וכלשונו, ונוסדה ההסתדרות הכללית.

נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת־הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו מפלגה מכוונת רבת־יכולת ואדירת־רצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.

עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת־הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות; ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.

ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגראמטית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלה ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת־הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהן יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון מראש במסגרת ההסתדרות.

פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה, תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת־הפועלים בארץ בתוך מסגרת ההסתדרות.

* * *

בימי פתח־תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת־הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ומפולגים. חמש־עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח־תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העליה החדשה נשתנה המצב.

העליה לא זו בלבד שהיא מעבירה אלפי עולים בגיל העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הוויתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת­־הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת־הפועלים בגולה. בתנועת־הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עליה ואין שאלות קליטת העליה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת־תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום־יום. אין לו המאוויים המעמדיים־לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד־צדדי, הוא סגור בתוך מקצועות עבודה אחדים שמקומם במשק הארץ אינו מכריע.

תנועת־הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העליה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי־ערכין בכל תפיסת־החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ובמכשולים ולא בן־לילה ייעשה.

יוצאי המעמד הבעל־ביתי העוברים לארץ לעבודה, מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית הכוזבת המתכחשת למעמד־הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר־הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים־מעמדיים של הפועל העברי בעליה, בהתישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.

ורק לאחר שעליה רבת־פרצופים־וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת־הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדכך על סדן המחשבה והמיפעל של העבודה בארץ.

פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת־הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העליה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.

מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של “אחדות־העבודה” על תכנה הפרוגראמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את “אחדות העבודה” להישאר בתור מפלגה המכוונת ומַפעלת את ההסתדרות.

“אחדות־העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת־הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המקודמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו אינם ניתנים להפרדה. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח־תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח־תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריווח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של “אחדות־העבודה” אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.

עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות־העבודה” בירושלים שנתכנסה לאחר היווסד ההסתדרות (כח־כט כסלו תרפ"א) בארבעת הסעיפים הבאים:

א) “המועצה של “אחדות־העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים הישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את “החלוץ” ותנועת־הפועלים העברית והכללית בעולם.

ב) את תעודתה רואה “אחדות־העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

ג) “אחדות־העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ־ישראל.

ד) “אחדות־העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).

• – – – –

מועצת “אחדות־העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר־יומה של תנועת־הפועלים בארץ.

הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהועמדה בפתח־תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת־הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתיצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי־פעולה ודרכי־השפעה וריכוזי־כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.

תנועת־הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה־מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת־תוכן וריבולוציונית נעשית נבובה ועקרה עם שינוי התנאים.

מעמד פתח־תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח־תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, מאוחד הוא בתוך־תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת־מאווייו, והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי־מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.

אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני־סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית־סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר גם אם תהיה קטנה ודלת־תוכן וחסרת־אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת־הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.

כוחה של ההסתדרות היום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור־דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחד ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו הישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן, ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.

משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח־תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.

מועצת “אחדות־העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת־הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, בישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת־הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה ויעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, בישוב, בעליה ובתנועה ציונית.

---

ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד

מאת

דוד בן־גוריון

¹

בתולדות ארגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו ידעה רק ארגון מפלגתי. לא הארגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות – כי אם הארגון האידיאולוגי – המפלגה – היה שליט אז בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בענינים פוליטיים וחינוכיים בלבד, אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באָפיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפולעים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון. והארגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה, אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ, לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהחמיר במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, העבודה והמעשה אשר להם התמסרו בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא די היה בהבדלי־נוסחאות וניוּאַנסים אידיאלוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הָקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שתי המפלגות, והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתיהן. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות ולאט לאט החלו להיוָצר תאי־ארגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש” (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף התארגנו הסתדרוּיות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” ׁׁ(תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרוּיות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון הארגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות־העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת ארגון כולל ומקיף של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלמותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האמון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"טׁ) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות־העבודה”, למפלגה־הסתדרות, בניגוד לרצון המאַחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני הארגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות־עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות־חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם יסוּד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנוּעה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן: סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אוּלם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיות ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתקורנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי הממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, המפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

*

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאַחה סוף סוף הקרע וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלמה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, “הפועל המזרחי”, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, שמקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות, כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהֶרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של “פועלי ציון” שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות, אלא הארגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לארגון “בלתי מפלגתי”; הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוֹסר מפלגה אחת. עצם העוּבדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיוּת. כשהציבור צריך לבחור בין שני ארגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לארגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואַנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרוּיות היה חלק גדול של הציבור, ואוּלי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי בארגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שועידת האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלמה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי, אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לאַרגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאות אחוזים.

*

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני הארגונים הללו? ומדוע אין אוֹרגן אחד יכול לעשות שתי שליחוּיות בבת אחת?

האַסוציאַציה שמעורר השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. בארצות אחרות המפלגה היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת הפועלים בכל הארצות זהו ארגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אוטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו, ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאוֹרגון אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחוץ־לארץ לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. ארגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת הארגון בארץ. גם שם הרכב המפלגה, הארגון הפוליטי, הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – הארגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן באות־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעוּלה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – ארגונים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן הוא – המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי מכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת הארגון שלנו, כמו דרכי פעוּלותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנוּעתנוּ, שליחוּתה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של ארגוננוּ.

*

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. כשהוא מופיע בציבור, בהכרח יעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני ארגונים: בארגון של תובעים – ההסתדרות, בארגון של נתבעים – המפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. ארגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם ארגון הנתבעים. החלוקה בין ארגון תובעים ובין ארגון נתבעים בכלל אינה אבּסולוּטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתָּבעוּת, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני הארגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפוּאית – מקופת־חולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מועדת התרבות, ביטוח חייו – מ“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחוּתו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק מכשירים פוליטיים, אלא בעיקר בנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות. גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

אמנם יש דורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה המפלגה אַקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי יסוּד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות־עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באַקטיביוּת ובזריזות; כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והִפרה את כשרון יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה גדול עוד יותר מההתחרות שבין ההסתדרויות מקבילות. מכיון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.

*

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תִדמה ולא תִשוה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קוֹאַליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המשגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוּני, הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביד אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החיאת תאי ארגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא ארגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלמותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכַוונת אותה.

ובארץ זו, שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, אין כוחה יפה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומיִצְרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאַפשרת ומחייבת את ארגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה? האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות, שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב״אני־מאמין״ שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלמותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת ״אחדות־העבודה״ בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקוה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם עמוקים יותר מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין ״אחדות־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוּד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אָפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח איפוא להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלת לכך.

*

תנועת הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס על־פי־רוב מן החוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נִקלה ועָקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחָלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. מַשתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגודלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוַיים שטפו באפיקם המשוּמר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכּוּן מחדש, באין עזרת הנסיון הצָבור, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמוּרות ומרוּבות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחם חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל״אני מאמין״ אלא ל״אני מקיים״.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוּניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני־היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

*

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם, בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. הארגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם, ואינה יכולה להיות, ארגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת ״פרופסיונלית״ את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה־מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום־יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה וארגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות הארגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכּמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר־מה למלא את החלל הריק.

הויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השׂוּמה על ההסתדרות, צורת הארגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אָפקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

*

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר נתישבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוּניים. כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאוַייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין ארגון של תובעים ולבין ארגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהוּת גמורה בין שני הארגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני הארגונים האלה שונים. מה שלגבי ארגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי ארגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המַגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־עבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר־עבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. הארגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזוּת הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי־עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל ארגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי־העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית, ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי ארגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון – הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא ארגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראִיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שוּמה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למָרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. ״המשביר״ מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, ״יכין״ – על פי חוקי הקבלנות, המשקיוּת החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם דשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ובלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על הסתדרות העובדים כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

ט׳–כ״ג שבט תר״ץ.

---

המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות

מאת

דוד בן־גוריון

במועצת ההסתדרות, כ״ה בתשרי תרצ״ב – 6 באוקטובר 1931

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל־30.060 איש, מהם 18.781 בערים, לרבות נַהרים, ים־המלח ועתלית, 7783 במושבות, 3496 במשקים. מספרים אלה כוללים 6787 נשי עובדים ו־1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על־ידי העליה ועל־ידי ארגוני־פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4683 חבר.

הפועלים שמחוץ להסתדרות

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע. בתל־אביב בערך 1800–1400, בחיפה 300–250, בירושלים כ־1500– 2000, בפתח־תקוה כ־400, ברחובות כ־400, בחדרה כ־150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים, שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים:

א) אלה שהם בתוך מסגרת ארגונית אחרת ״(הפועל המזרחי״, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה(;

ב) אלה שהם מחוץ לכל מסגרת ארגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות־פוליטיות, כגון הפועלים הרביזיוניסטים וחברי ה,,ברית"; מסיבות דתיות־פוליטיות, כגון ״הפועל המזרחי״; מסיבות מקצועיות־חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי־דין ושאר המקצועות ה״חפשיים״. הצד השווה שבין כל אלה – שהם מקיימים ארגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל ארגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי־מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני הישוב הישן (אך יש כאלה גם בתל־אביב), והפועלים שאין להם מקום־עבודה קבוע ומסוים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירות בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר־הארגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי עדות המזרח וגם לא־מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני, אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו עם העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים יוצאי ארצות המזרח במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי. מקצתו הוא מאורגן בהסתדרות, אולם ברובו הוא משתייך באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים בישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק בישוב הבעל־ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה, מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא־קל לארגן אלפי פועלים מפגרים, חסרי־הכרה,נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, מצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את ארגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת המעמדית הכללית. אבל גם בפנים, בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – הם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ – אין הארגון שלם ומתוקן.

״חברות אפלטונית ״

בסקירתי אתעלם במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות. על שדה הארגון והתרבות ושכלוּל הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדין־וחשבון המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו, כי עליה הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק־הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות ״חברוּת אַפּלטוֹנית״. לסוג זה שייכים, למשל, אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם בהסתדרותנו. הענינים המקצועיים והכלכליים של חבריה מסתדרים בארגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם הסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברות במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי־דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברוּת אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם ״נשי עובדים". ציבור גדול של חבֵרות, למעלה מששת אלפים, עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר ארגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

חברוּת פיקטיבית

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית לכאורה, מקיפה ההסתדרות את כל עניני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בנין בירושלים ובחיפה. פועלי הבנין היו יחד עם הפועלים החקלאים, מיסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 6–8 שנים שימשו נקודת־המוקד של התנועה בעיר הניחו יסוד לרבים ממפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם מַשבר הבנין וחוסר־העבודה שעשה שַׁמוֹת במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה בארגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים. ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות, הרי חברוּתם של רבים – דווקא בעלי־המקצוע והמאורגנים ב״קבוצות״ קבלניות – אינה אלא חברות פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: ״קבוצות״ הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על־ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

חברוּת מתוך אהדה

סוג ה״אוהדים״ – הקשורים להסתדרות לא מתוך עניניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף־רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי־אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה. מבעלי המקצועות חפשיים להיות קשורים דווקא בארגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן הסתדרותנו חברות הפטורה מכל זיקת־משמעת בענינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של ארגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

נשי עובדים

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברוּתן של ״נשי העובדים״. הללו מונים 6– 7 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו.אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברות זו של נשי העובדים. עבודת־הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של ארגון החברות למטרה זו, ועלינו הרחיב את הארגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי: לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה רוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים, וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי־המשפחה במחננו הולך וגדל,ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה, פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאיניציאטיבה ארגוּנית תרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחבֵרה אקטיבית, ערה ובת־הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת־העובדים כולה.

מצב חמוּר בין פועלי הבנין

חמוּר יותר הוא דבר החברות הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונּה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי־הבשר בתל־אביב זכו להקים את הארגון הכי־משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים: התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים, כי אם גם של בני עדות המזרח, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבניה הלאומית ושיתוק ״סולל־בונה״ וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוֹף את רצונו על אותם החלקים עושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסַכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע בארגון פועלי הבנין בירושלים ובחיפה היא לא חוסר־כוח, אלא בחוסר הרגשת־כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר־העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה הארגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את ארגוּנינו בחטיבות קטנות ומעוּטות־חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי־פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאַציה המקצועית. הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות, או לכל היותר מאות אחדות, של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות ארגוניות־חברתיות. במקצועות שבהם עסוקים פועלים מועטים, חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים ועֵרים המסוגלים לעמוד בראש הארגון ולהדריכו. בהרבה מקומות־עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להיכנס לועד הפועלים.

הפועל העברי במושבה

קשה ומעורר דאגה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הותיקים, בעלי־הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי רמה תרבותית גבוהה ועשירי נסיון ארצישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן ויזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעליות שלאחד המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הותיק האָמוּן על יחסי עבדוּת לשכירו, בפגי ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, הֶעדֵר סביבה תרבותית והוסר עזרה מדריכה ומכַוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת ארגונית ומשקית. הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות־עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת־האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין ״שתי האומות״ – אומת השׂבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים. בעיר יש אסיפות, קוֹנצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות, המנעימים או ממלאים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר־העבודה הבלתי־מספיק, על חוסר־העבודה העוֹנתי, על תנאי הדירה הירודים, על גזילת זכויות אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערוֹת, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

תפקיד הקיבוצים במושבות

יש במושבה נקודות־אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את ארגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר־העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופא. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון – מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיר״, ו״גורדוניה״ וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, ״שחריה״ בגליל, קבוצת ל״ג בכפר־סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העליה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העליה ה״רביעית״ וה״חמישית״ לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיד״ ו״גורדוניה״. מלבד היותם מקלטי העליה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת־אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העליה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום־יומית למגמותיה ויעודה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לכל שאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק היא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש והיצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העליה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וּותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העליה הצעירה במושבה וליוו אותה בכל מאמציה ונסיונותיה הקשים והפּוֹרים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארצ־ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא הוא ששימש סעד ומשען וכוח מַפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים. ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר העזרה של חברים ותיקים מבני העליה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא הוא שנתן את אותותיו במוּעקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה״בודדים״. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתיצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הקשה ביותר של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי־נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקיבוצית – ומכאן המוּעקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

הפועלים הבודדים בגליל עזובים לנפשם

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור כבפגישה זו. נתאספו בכנרת באי־כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל, שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה, מלבד מושבה אחת או שתים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העליה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. הם סובלים מחוֹסר־עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לאו דווקא מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא־גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים ועזובים לנפשם, בתוך מסיבה עניה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפּרוֹבינציאַליות והנַאיביות המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלוּת ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל־יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי־קבוצות המרַכזים בתוכם חברים ותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי מעצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת־מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי־התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשא־נפש וגורל־חיים, אשר למדות קירבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאוּת, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון־המעשה הציבורי – וכמעט לא יאָמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחת והסתדרות אחת, אשד תעודת־חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

חברים מספרים על המצב במושבה

מושג נאמן על מצב־הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות אפשר לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה״מוסדות״ ומה״שורה״ במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר העליה השלישית במושבה גדולה קובל:

״העולה הצעיר בבואו הֵנָה נבוך. יחס הפועל הותיק מַתמיה ומצַֹער אותו. אינו מוצא אַטמוֹספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו; אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל־ביתיוּת מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמוּרה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאסיפת הנבחרים ולועידה היא מתגלה.

״הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי פּחתה ההתלהבות. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. מצטרפים לארגונים להתישבות. אם ההתישבות לא תצא לפועל – יהיה מַשבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של החלוּציות העצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ– יתלכד הפועל סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוַתר להסתדרות״.

חבר צעיר מטובי עסקני ״החלוץ״ בחיץ־לארץ וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן:

״אותי חינכו בחוץ־לארץ לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחוץ־לארץ. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין עניניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את עניניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים, והוא נוהה אחרי גיבורי הפראזה על מדינה עברית, שבה הוא חולם להיות שר־פלך״.

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים:

״מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדוֹמינוֹ, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתענינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל־פה – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות: מקומיים, ומתל־אביב באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דוּנם או חצי דוּנם. רוצים לבנות בית״.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התישבות. התישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. הלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה נוחים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית.

״ציבור הפועלים המקומיים – מסיח חבר שני – הוא פרובינציאלי, רמתו האינטלקטואלית אינה למעלה מבינונית. היקף ראִייתוֹ צר, שקוּע בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

״מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיוֹ החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפּנסַציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי ענין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחַיה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל בלי היוֹתה נתוּנה במסגרת ציבורית – יש בה סבנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרוּתי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנו. אין דבק.

"יש לדאוג לחינוך הבודדים. מקובל שיש לעשות פעולה חינוכית רק יבחוץ*לארץ, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעוּת. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי ארץ־ישראל. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך "העט היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים״.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר:

״אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאַחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרוּת. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרוּת. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העליה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל. בדברים על ירידה ועליה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנוּ. פרובלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיוּם המשפּחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

״חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים. הוא קשר את חייו עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אוּלם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתיחד את שאלותיו, הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת״.

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל גם לגבי שאר המושבות:

״מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בענינים פוליטיים וישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא ישקע ביוֵן המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרוּת והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאירם באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יותר מדי כשרון־הסתגלוּת למציאוּת הבעל־ביתית. הבעל־ביתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוַיי הדור, נשקפת ככנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחוץ־לארץ אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הדגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרוּת לחיי הפועל, ל״קטנות״ חייו – והן מ״קטנוֹת״ אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל״.

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור־פועלים גדול אשר הועמד בחזית הקשה והחשובה ביותר של עבודתנו בארץ. – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

הקשיים המיוחדים בבעיותיה הארגוניות של ההסתדרות

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה הארגוּנית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד הפועלים בארץ מערכת ארגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל ארגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו. גם הארגון של הפועל בעיר עולה בכמוּתו היחסית ובאיכוּתו המוחלטת על ארגוני הפועלים שברוב הארצות. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי, יש לציין התקדמות מרובה בכשרון־הפעולה ובהרחבת השטח של הארגון גם בעיר וגם בכפר. ועדת הביקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו מציינת לשבח, כי ״סדרי הפעולה במוסדות הארגוניים הולכים ומשתכללים״. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטאטי, אלא הולך וגדל בלי־הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. הזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו, תובעים ממנוּ מאמצים בלתי־רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת־החיים חדשה שמתחיל בה הפועל־העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות¹ אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשד תנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה מראש, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של תנועת פועלים ״נורמלית״ וסטאטית. לא די שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכּוֹן דרך משותפת. מסגרת ארגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאַחדת את כל הציבור הנתוּן במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו הארגוני מצד תכנו ואָפיו התרבותי.

         ד. בן גוריון

ריבוי בני השכבות שלא קיבלו חינוך תנועתי

אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העליה השניה ובראשית העליה השלישית. מלבד העליה החלוצית, המהווה עדיין רוב בנין ורוב מנין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני עדות המזרח. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטאן, סוריה, קאוקאז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) ועובדים מחוּגי בעלי־המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמוּשכלות ראשונים – הם לגביהם שפת־חרטומים. עיקרי תנוּעתנוּ הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב; רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנוּעה. סוג זה אפשר למצוא בקרב הפועלות בבתי החרושת בתל־אביב. ועדיין לא נתַנוּ לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

התאמת הפעולה התרבותית לשכבות האלה

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת ״דבר״ והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים, מוכיחה שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את הענינים מקרוב, יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ יימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה גדולה יותר את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני עדות המזרח – שאינם יכולים ליהנות מ״דבר״, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון, ודווקא אלה עלולים להיות טרף לשארלאטאנים ולאוַאנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הרביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על־ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באסיפות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות ובישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם. יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לטעת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

הנמכת הרמה התרבותית של ציבור הפועלים

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק ״החלוץ״ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל ב״החלוץ״ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת ״החלוץ״ – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ, ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ. נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב״שאלות הגדולות״ נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין, והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום־יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות הארגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלנו בארץ, הערכה ריאַלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה הברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת² יש לבאר לא רק בחילוקי־דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארצישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עבָרה של תנועתנוּ, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאַבקוּיותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברוּבו לציבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה, שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוּא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי־אמצעיות בין הסוּגים והחוּגים השונים המהווים את ציבור הפועלים, ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

סכנת הביוּרוקרטיזציה

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה. הסתדרות ענֵפה ומסועפת כהסתדרותנו, המַקפת שליש מהישוב ומרַכזת את כל צרכי חבריה ועניניהם בשטח הארגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתישבות והעליה, מן ההכרח שיהיה לה אפאראט גדול. מתוך השוואה למוסדות מקבילים קיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפאראט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ואפקטיבי יותר. ונאמנה עדות ועדת הביקורת המרכזית על התקדמות המוסדות ״בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה רציונלית יותר של התפקידים בין העובדים, בהנהלה אחראית יותר של עניני הכספים, בדאגה לאיזוּן התקציבים, בתיקון משק המסים״ וכו". אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת־מניות, וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפאראט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אַטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שוּתפים לגורל ולמשאת־נפש, בלי מגע חי, בלתי־אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכּוֹן ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לארגון בר־קיימא וכושר־פעולה.

צבא מתנדבים לפעולה תרבותית־חינוכית

יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האַקטיב ההסתדרותי לפעולת התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוּגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינוּ המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר, ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף־בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על־ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתוּנים במצוקה כספית, אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת, לאָשרנו, להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית־החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין ותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ; האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

---

היעוּד החלוצי של פועלי החרושת

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס ארצי של תאי מפא״י בועדי הפועלים במפעלי תעשיה וחרושת

א׳ שבט תש״ג – 7 בינואר 1943

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחדים, והוּא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח תנופתה. שנַים הם כלי תנועתנו – ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

אני מוסיף להאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים – אני מקווה שהרבה חברים שותפים לאמונה זו – שלתנועת הפועלים בארץ מספיק ודרוּש רק כלי אחד, הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאַחד את כל הפועלים ואת כל הפעוּלות, אולם עוד לא ניתן לנו דבר זה. ולא מתוך זדון של אֶלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנוּעתנו, הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מכסימום פועלים או מכסימום פעוּלות, מכסימום פועלים קודם. משום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמַלנו וגם הצלחנוּ להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על משמר אחדותה של תנועת הפועלים ושלמותה, והצליחה, באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחוּתו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה – ההסתדרות והמפלגה – נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה, אולם כל השלמה עם ליקוּיים ופגמים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות; או שהם לא מאורגנים כלל או מאורגנים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמוּר זה אין להמתיקו בציוּן סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך – וודאי לא במידה מדאיגה כזו – אלמלא נחלש בתוך תנוּעתנוּ, גם בהסתדרות וגם במפלגה, ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה – הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילוּ אנוּ שקוּעים יותר מדַי בחלוקת השלל הקיים, ורָבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשוּרה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות להסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנוּ עכשיו להניח אף פועל אחד בארץ מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

ואף זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשווא נושאת ההסתדרות את שם כלל העובדים, ושיש ברצונה וביכלתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא; ותהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציונות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, אשר תהיינה – יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העבדים בארץ־ישראל. אין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד – אלא על־ידי טיפוח יחסי חברוּת אמיתיים עם הארגוּנים האלה ושמירה על כלליוּתה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרוּת גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

הדבר השלישי: עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולוּ גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו לא תמלא את שליחוּתה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואוּ, אם היא דק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנוּעה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

והדבר הרביעי: ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דמוקרטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה בכל שנה ושנה. דמוקרטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דמוקרטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד, הדמוקרטיה צריכה להתקיים יום־יום, והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, והפעוּלה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנוּעת־הפועלים בארץ – מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדמוקרטיה. בשעה שאנו גורסים להלכה ולמעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם – אלא על־ידי המעמד ועל־ידי העם – ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל הבוחרים מעדיפים הם לעבוד – בשם כלליוּת כביכול – על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך ״אנשי־שלומנו" הנאמנים.

תנועתנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואַוַנגרדיוּת של כת מיוּחסים – אם כי תבעה חלוציות מכסימלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנוּעת הפועלים, וגם ביצעה הגמוניה זו. תנוּעתנוּ שוללת ״חלוציות פרופסיונלית״ המתנשאת על ״המון״ בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיוּ חלוציים. מפני זה אנו שוללים את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אַוַנגרדים ומובחרים – ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידיו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל ומתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחורים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונוּ את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירורים וקרעים בתוכנוּ, במפלגה ובהסתדרות, ונתמוטטה באופן מסוכן אחדותה של תנועת הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד – עלול כל מפעל העבודה בארץ והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצווים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, היקפה הארגוני וכושר הסתערוּתה – תורם¹ גם קרנה של ההסתדרות ויעלה, ערכו של הפועל בישוב ובציונוּת.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות – אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקוּיים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקוּיים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדוּת. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הוויתנו היחידה במינה; אוּלם יש ליקוּיים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנוּ, ואחריותם עלינו. חולשתה של ההסתדרות וחולשתה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא איזו דמות תהיה ל״פועלי־ציון״־שמאל ול״השומר הצעיר״ ול״העובד הציוני״. החברים הנמצאים במסגרות אלה – הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה. איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננוּ לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.

ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממאֵרת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית – הדי זה בשוּרה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנו בחיינו היתה בהתערותנו החקלאית בארץ־ישראל, והפועל החקלאי היה למיסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שוּתקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים – הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר שאת מפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות ויצרו, כמעט ״יש מאַין״, חרושת מסועפת לספק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבים והולכים. זו אינה יצירה קיקיונית – אם כי הקוניוּנקטוּרה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כמו זו שנוסדה לפני המלחמה – עלינו לדאוג לקיוּמה ולהרחבתה גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ – וגם כרבע מחברי ההסתדרות. גורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהוּדי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה, עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכוּפלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהוּדית – בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי עבודה הוגנים ורמת־חיים מַדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שׂוּמה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר עבודתו וטיבה, בפדיונו ובחוּשיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאוּת המפותחת ביותר בעולם. מדוּע ייבצר מאתנוּ להקים פועל חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בחקלאות?

בשעה זו הרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ, אוּלם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת חוּץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה – אלא על־ידי טיב העבודה ופדיונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחוּתו, את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת, כחקלאות, היא מקום ההתישבות הקבוּעה של העובד היהוּדי. חלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין כפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מן הכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע, שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה, אף לא רובה, ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנוּעתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבה. כשם שאין אנוּ מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני – אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מקלט בעבודה, גם בלי מניע רעיוני. אוּלם שוּמה על תנועתנוּ לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני־משק אלא בוני־תנועה והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות – אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת – על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ – על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, האוצר המוסרי והתנוּעתי, במפלגה ובהסתדרות.

---

פועלי הבנין והתנועה

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא״י, ב׳ בתמוז תש״ד – 23 ביוני 1944

מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום; 2) היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת – מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך; 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה, אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו איפוא מקצוע הנתון לתנודות קוניוּנקטוּרליות יותר מכל מקצוע אחר והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. פועל בנין אינו יכול לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמרה בנייתו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשוּם כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחד, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם כל לגבי פועל הבנין, ארגון ארצי.

הסתדרויות מקצועיות– לשם מה?

השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרוּיות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרוּיות ארציות. ואף על פי כן אני מציע יסוּד הסתדרוּיות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונוּ את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום, עובד הפועל בבנין, מחר – בחרושת, ומחרתיים – בעבודה אחרת. ואם יוצרים הסתדרוּיות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיַקשוּ את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צכיסטית. ועוד, אם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג לענינים המקצועיים בלבד ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק מעליה את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבד קבוע במקומו ובמקצועו. אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת יישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאד, אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאוּת של עבודת־בנין גדולה והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10–5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבוּעות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוַתר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהחבר רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.

זכות הקביעות לפועלי הבנין

עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה החבר רמז תובע כל השנים – הקניית זכוּיות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תַקנה זכוּיות של קביעוּת לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שוּם פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנוּ נלחמים על קביעוּתו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4–3 ימים בשבוּע. אנוּ נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחד שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.

פריון העבודה ושכלול העבודה

יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרוּתה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוּכל להתחרות עם פועלים על־ידי הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהוּדי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הועד הפועל של ההסתדרות והנהלת ״סולל־בונה״ לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון העבודה בלבד איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצוֹר, ולפועל היהוּדי יש נכס – המוח שלו. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנוּעתנוּ.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילוּ, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000–800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל עבודתנו ולכל הציבור. ואין חשש שתיוָצר על־ידי כך שנאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונוּ בעין־חרוד, במשמר־העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשנאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים־למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה קריצ׳מן – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים – שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו – אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות. גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהוּדית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קפּיטליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף והוא המקבל את שכר־העבודה. הוא הקונה את מכשירי הייצוּר ואת חמרי־הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. ייתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.

״סולל־בונה״ והסתדרות פועלי הבנין

וכמה מלים על ״סולל־בונה״. ״סולל־בונה״ איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי ״סולל־בונה״ איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבוריות. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיר, מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דווקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה – לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה ש״תנובה״, המשביר המרכזי, סולל־בונה״ והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. לא מקרה הוא ש״סולל־בונה״ נעשה בעל בתי־חרושת ולא יהיה משום מקרה אם ״סולל־בונה״ ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן ״סולל־בונה״ מוכרח להיות מוסד של חברת העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה ש״סולל־בונה״ עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקרתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל ״סולל־בונה״.

ייתכן שמ״סולל־בונה״ נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ, אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מ״סולל־בונה״ מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. ״סולל־בונה״ מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במשטר שבו אנו חיים. ״סולל־בונה״ צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.

ההכרח בגרעין חלוצי בציבור פועלי הבנין

פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב־כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא דק כענין מקצועי בלבד, אלא ראִיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין, כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה־שנתיים כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחד המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שיסדו את ״גדוד־העבודה״, את קיבוצי ״השומר הצעיר״. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה, שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור פועלים ושל תנוּעתנו בכללה, והוּא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיווּן יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה, בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.

אל פחד מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות

יש להקים הסתדרוּיות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועד הפועל של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועד הפועל אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי ארץ־ישראל. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמרוּת הכלל. ההסתדרות הכללית – בועידותיה, במועצותיה, ובועד הפועל – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע – כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת, כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית־חרושת, אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. אני מקוה שתהיה עליה גדולה וההסתדרות הזאת תיזקק, יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, לעזרת ההסתדרות הכללית. ואף על פי כן, אַל פחד! אַל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידוּת. יחיד – לא תמיד נשאר בנאמנותו, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו משגה? – יעשו וילמדו מהמשגה.

---

המדיניות הציונית ופועלי ארץ־ישראל

מאת

דוד בן־גוריון

¹

זה חמש שנים עומדת המערכה הפוליטית שלנו במרכז חיינו. כחבר ההסתדרות הציונית וכציוני אני תובע ממשלחת ההסתדרות לקונגרס־פועלים בינלאומי תמיכה מלאה ושלמה, ללא סייג וקיצוץ, בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית, שהן לפי הכרתי תביעותיו של העם היהודי, כי אין כרגע נציגות אחרת וארגון אחר לעם היהודי מלבד ההסתדרות הציונית.

אינני מדבר כאן בשם ההסתדרות הציונית ולא בשם הנהלתה. ואינני מדבר בשם המשמעת הציונית, אם כי אני מחשיב מאד ענין מרוּת הכלל בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית, בשאלה חיונית של קיומנו. אך אני תובע בשם דבר חשוב יותר: בשם הענינים החיוניים של העם היהודי, בשם המערכה המדינית. אני מדבר כאן כחבר מועצת ההסתדרות, וכאחד החברים העמוסים באחריות המדינית של התנוּעה הציונית, כאחד השליחים של תנועת הפועלים והתנועה הציונית גם יחד במערכה המדינית.

נגד בוכהאלטריה כפולה

אינני מנהל בוכהאלטריה כפולה. אינני אחד באהלי ואחד בצאתי. אין לי שתי מדיניות, ולא הבינותי את הויכוח במזכירות הועד הפועל, שלא השתתפתי בו, לצערי, שבו נימקו את הניסוח המיוחד של התביעות הציוניות על־ידי ההסתדרות בשם עצמאות מעמדית. אינני גורס ציונות אחת בתנועה הציונית וציונות אחרת בהסתדרות העובדים. בכלל אינני גורס בוכהאלטריה כפולה. אינני יכול להיות כולי כחול־לבן בחוץ־לארץ וכולי אדום בארץ. אינני יכול להתהלך כל השנה רק בדגל האדום, ולהסתירו כשבא אורח עשיר מאמריקה לחגיגה שלי, ולהניף אז רק דגל כחול־לבן. אינני יכול לתבוע מארצות אחרות פתיחת חזית שניה ולדרוש לעצמי נייטרליות עד שהיטלר יפלוש לארצי.² אינני יכול להטיף לגלי שביתות בתוך המלחמה, לא לצדכי הטבת תנאי העבודה, אלא לשם סיטוּאציה של מהפכה סוציאלית, ולהנמיך את דגלי הציוני מתוך עמידה על קרקע הריאליזם של המשטר הקיים גם לאחר המלחמה. אינני יכול לחנך את הנוער לדיקטטורה של מפלגה אחת ולדרוש מהרוב שיבטל את דעתו בגלל המיעוט. אינני יכול לדרוש קולקטיביות רעיונית במפלגתי ולחייב משטר סיעות במפלגה אחרת. אינני יכול לעשות פשרות עם ההון הפרטי ולהסתגל לטעמו של כל תקיף, אם זה מועיל למשקי ולאנשי־שלומי, ולהטיף לעמדה רבולוּציונית לא־מציאותית כשהדבר נוגע לכלל הפועלים. אינני יכול לעשות קואליציה עם ״המזרחי״ נגד ארץ־ישראל העובדת בהוּנגריה, ולהילחם נגד כל קואליציה עם ״המזרחי״ בארץ־ישראל. אינני יכול להטיף לאחדות ישראלית בשם מדינה דו־לאוּמית וללגלג על אחדות ישראלית בשם מדינה יהודית. אמנות זו שהתמחו בה אנשי ״הציונות הגדולה״ ו״הסוציאליזם המהפכני״ בתוכנו – אינה לפי טעמי, כי אני שולל כל בוכהאלטריה כפולה.

התאמה בין שאיפות תנועת הפועלים ועניני האומה

לפני כעשר שנים וחצי הוטל עלי, יחד עם עוד שני חברי במפלגת פועלי ארץ־ישראל, חלק לא קטן בעול של ההנהלה הציונית. זה היה בקונגרס ה־18 ב־1933. בכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר קונגרס זח, במושב השני של הועידה הרביעית (כ״ג בטבת תרצ״ד), חשבתי לחובה להסביר לציבור הפועלים מהי הדרך שבה צריכים ללכת שליחי תנועת הפועלים בתוך התנועה הציונית, ואמרתי:

״על סיעת הפועלים בקונגרס נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו, מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.

״לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה – הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפוּתם של באי־כוח הפועלים בהנהלה:

״א. נאמנות ליעוּד הפועל. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והארגוניים עם תנועת הפועלים; אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוַיים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה;

ב. נאמנות ליעוּד האומה. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה; אם איננו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה; אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שווה זכוּיות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.

״ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים – איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוַיים והיעוּדים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה, ולא להעדיף את האינטרסים המיוחדים של שולחיו על האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאיננו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה, מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים העברית. ולא מאתמול, עוד לפני כעשרים וחמש שנה, על עמודי העתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ, הבעתי אמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוַייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאוַייה ההיסטוריים של האומה.

״הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמה של מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים. וכשבא־כוח הפועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוַיי המעמד העובד וצרכי העם כולו״.

ואני סיימתי אז את דברי במלים אלה:

״בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשווֹת לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי, שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאָשיות קיוּמו מתמוטטות, וחרב חדה מתהפכת על ראשו – לגורלו אנו אחראים ואת שליחוּתו אנחנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכלתנו – בנאמנות, באחריות ובאומץ״.

מ״אני מאמין״ זה לא זזתי אף רגע במשך עשר שנים אלה ולא אזוז כל הזמן שאעשה באיזו שליחות ציונית או באיזו שליחות הסתדרותית, ולעולם לא אנהל שום בוּכהאלטריה כפולה – אחת פה ואחת שם.

מאזן הפעולות של הנהלת הסוכנות

אף כי לא הייתי אף פעם מהמרוצים, גם בטרם שנכנסתי לעול ההנהלה וגם אחר כך, ביחוד אחר כך – אינני מתבייש, לא כציוני ולא כשליח תנועת הפועלים, בפעולה של המחלקה המדינית, במידה שזאת היתה, באופן מיוחד פעולה של המחלקה בירושלים. משהו נעשה, משהו גם הושג בעשר שנים אלה בשטח העליה.

עניני העליה הם בכל זאת ענינים שאינם כל כך טפלים בתוך המעשים הציוניים. באותה הודעה שמסרתי במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית לפני עשר שנים, בסוף טבת תרצ״ד, עמדתי גם על עניני העליה ודיברתי על תכנית חוֹמש של העליה ואמרתי את הדברים הבאים:

״בחמש השנים הקרובות (זה היה ב־1934) צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים. ולמען נוכל לעמוד בבוא השוֹאה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מכסימלי. זאת צריכה להיות תכנית החוֹמש שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים״.

בשבילי הכפלת מספר הישוב אז לא היה אידיאל, ולא היה זה הרבה, אבל זה לא היה כל כך קל. היינו אז, לפגי עשר שנים, רבע מיליון יהודים בארץ. זו היתה תוצאה של מפעל ״חובבי־ציון״ והציונות המדינית במשך ששים שנה, וביחוד במשך חמש־עשרה השנה שלאחר המלחמה האחרונה, מאז הצהרת בלפור והמנדט; ולהעלות בחמש שנים מספר כפול של יהודים אינו דבר קל כל כך. המציאות לא אימתה בדיוק את השערותי. המלחמה באה לא בעוד ארבע־חמש שנים, אלא בעוד חמש שנים וחצי, אבל תכנית החוֹמש נתגשמה.

כאשר פרצה המלחמה מנינו כחצי מיליון יהודים בארץ. מספרנו הוכפל. הישג זה בא גם הודות לנסיבות אובייקטיביות, הודות למצוקה, אבל מצוקה והכרח היסטורי אינם מביאים תמיד באופן פאטאלי ואבטומטי לידי תוצאות חיוביות, אם אין ראיית הנולד ואם אין מאמץ מתמיד למען הפנות אותם למסלול של יצירה.

במשך הזמן הזה היתה רכישה קרקעית גדולה בעלת ערך התישבותי ופוליטי לא קטן – רכישת החוּלה. הוגבר הישוב בצפון. זה בא לא בלי קשיים פנימיים. מטובי הציונים, מהלוהטים לפעולה לגאולת הקרקע, עיכבו לא מעט, והיתה דרושה עמידה נמרצת, עקשנית ונאמנה של ההנהלה המדינית לבצע דבר זה למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים.

ושוב לא יהיה זה אמת, אם נזקוף זה רק על חשבון ההנהלה או המחלקה. היו גורמים אשר היתה להם יד בהישג זה, אנשים שעמדו בראש חברת הכשרת הישוב: יהושע חנקין, ד״ר יעקב טהון וד״ר א. רופין ז״ל.

נעשה משהו – דבר לא קטן־ערך בשטח הבטחון, כאשר החלו המהומות. גוּיס על ידינו כוח מזוין יהודי, כאשר לא היה בארץ זו מאז היתה המלחמה היהודית האחרונה בפיקודו של בנימין מטבריה, בתחילת המאה השביעית.

היו הופעות פוליטיות בועדת פיל, בועידת לונדון. היה גיוס לצבא במלחמה זו – גם להגן על הארץ, אם חלילה תהיה פלישה, וגם להשתתפות כיהודים בכל החזיתות באירופה נגד היטלר, והיתה מערכה פוליטית נגד ״הספר הלבן״ והיא עוד נמשכת.

תפיסה חדשה של הפעולה המדינית

אולם לא הייתי עומד כלל על הדבר הזה, כי אין לי ברגע זה ענין לא לדין־וחשבון ולא להשוואות אלא יש דבר אחד שנתחדש על־ידי ההנהלה הזאת, שיש לי הזכות להיות בתוכה זה למעלה מעשר שנים, והחידוש הזה נוגע ישר לענין שבו אנו עומדים.

בהנהלה זו נתחדש משהו בדרכי הפעולה הפוליטית. ושוב אינני זוקף זאת רק לזכות חברינו, כי אין מחלקה מדינית אלא הנהלה קולקטיבית, וכל מה שאנו שוגים וּמֵרֵעִים לעשות – כולנו אחראים על כך, וגם אם יש משהו חיוּבי – לפעמים ייתכן גם דבר כזה – יש לכל ההנהלה זכות לכך, ולא לפלוני ואלמוני. נתחדש דבר, וחידוש זה צריך להשריש בתנועה. החידוש הוא: תפיסה חדשה של מהות הפעולה הפוליטית. לא ראינו בפעולה הפוליטית שיחה בלבד של נציגינו עם שליטי העולם ותקיפיה. לא שזילזלנו ולא החשבנו שיחה – ידענו ערכה, גם בחיוב, אם היא מוצלחת, וגם בשלילה, אם היא חלילה אינה מוצלחת, וגם זה קורה לפעמים. אבל ראינו את המשען העיקרי של הפעולה הפוליטית לא בדברי נציגים ושיחותיהם, אלא בפעולה הציבורית של כוחות העם, בהפעלת העם, בגילוי רצונו יום־יום, בגיוס רצונו, בגיוס יכלתו. אני אומר זאת לעתון, שהשבוע כל כך לא הבין מה שאמר ברל כצנלסון³, ולעתונים אחרים, וביחוד לציבורנו. אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים ובציונים יחידים. הייתי חושב את זאת לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילוּ לא היוּ חלוצים מלבדנו.

אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילוּ לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל״ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח־תקוה, ושלא יעריכו ולא יכירו כגילוי עליון של חלוציות את מפעל חייו של יהושע חנקין, של א. רופין, של פנחס רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר⁴ ומולר⁵ וכמותם במחנות אחרים, במפלגות אחרות ובמעמדות אחרים.

תנועת הפועלים – חוט השדרה של התנועה הציונית

אבל, אני אומר כציוני, לא תיתכן שום פעולה פוליטית ושום מערכה פוליטית של הישוב ושל העם, אם בתוך המערכה הזאת לא יתפוס ציבור הפועלים את המקום המרכזי, כי הוא הכוח הגדול ביותר בישוב. ואין זה מקרה. זה טבוע בעצם מהות ההגשמה הציונית בתוך הישוב. אילוּ לא היה זה כך, היתה הציונות מסתלפת. ואין לתאר פעולה מדינית, ואין לתאר מערכה מדינית בלי התגייסותו המלאה והמכסימלית של ציבור הפועלים. שוּם הצלחה, ושום חן־וחסד של נציגים לא יועילו בשיחות עם שליטי לונדון או ואשינגטון או מוסקבה, אם העם, הישוב, וציבור הפועלים לא יהיו מגויסים. ולא יהיה גיוס הישוב והעם בלי גיוּסו של ציבור הפועלים במלוא כוחו, משקלו המוסרי, הרעיוני והפוליטי.

וכל פעולתנו היתה מאפע, אילו גם היינו בעלי כשרון פי כמה ומוצלחים פי כמה ונושאי חן־וחסד פי כמה, אילוּ היינו יחידים, אילוּ היינו בונים רק על הכשרון שלנו או על הנאמנות שלנו או על המומחיות שלנו. אם עשינו משהו ואם יש תקוה שנעשה משהו – הרי זה מפני שפעלנו כשליחים, מפני שמאחורינו או לפנינו או אתנו פעל ציבור, מפני שהיה רצון של ציבור, ואנחנו היינו לו לפה, ומבלי שהציבור יהיה מגוּיס ופעיל וער – אין ערך למה שתעשה ההנהלה, זאת או אחרת, הטובה או הרעה ממנה.

כשאנחנו עומדים עכשיו במערכה (ואני אומר זאת לא לתפארת המליצה; שום מליצה לא תגיע עכשיו לשיא הטרגיות שבה אנו חיים) אשר בכמוֹתה עוד לא נמצא העם היהוּדי – לא תיתכן עמידתנו בה בלי גיוס מלא של העם כולו, וקודם כל, של הציבור הזה המיוצג כאן, שעליו להיות למופת בחלוציותו, בהתלכדוּתו, בנאמנוּתו לשליחות ההיסטורית, אשר הוא ממלא בארץ מאז היותו ועד היום הזה.

אינני מאמין שאפילו בארצות אחרות אפשר לעשות פעולה מדינית רק על־ידי נציגים. אבל שם יש לנציגים כלים: צי, צבא, מכס, תקציב וכיוצא באלה; להם יש שלטון על טריטוריה. לנו אין אף שמץ מהדברים האלה. לנו יש רק העם, הציבור, שבו פועם אותו הרצון הפועם בנו.

משום כך אני רואה חשיבות כל כך גדולה ומשקל כל כך רב למעמד הזה. אין אנו מביאים לעתים תכופות יותר מדי – באשמתנו או באשמת אחרים – ענינים פוליטיים לשולחן ההסתדרות. אוּלם כרגע לא אנו, אלא הנסיבות העמידו את ההסתדרות – לא את המפלגות בהסתדרות, אלא את ההסתדרות כולה – את 130 אלף חבריה, כגוף אחד ויחיד, בפני שאלה פוליטית: איך יופיע ציבור זה בפני פורום פועלים בינלאומי גם בשאלת אחדות הפועלים, שעליה אדבר אחר־כך, וגם בשאלה הפוליטית של העם היהודי.

אין זה מקרה שכיח (במובן זה אולי בפעם הראשונה) שההסתדרות תועמד בפני בירור הפרובלימה הציונית הפוליטית במלוא היקפה. ייתכן שזה לא נוח מבחינת היחסים הפנימיים, ייתכן שמבחינה זו – הדבר בא לא בעתו, אבל ההיסטוריה איננה מותנה אך ורק בענינים התכסיסיים של הסיעות והמפלגות.

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. יש לקדם בשמחה שהתעורר הרצון פה ושם להקים מחדש אחדות פועלים עולמית. עומד להיקרא קונגרס שידון בשאלה זאת ואנחנו מוזמנים אליו. אנחנו חייבים לקבוע עמדה בשאלות אשר לא קבענו לגביהן עמדה, ואשד אולי לא כדאי מתוך חשבונות פנימיים, שהם חשובים (בעיני חשבונות פנימיים של ציבורנו אינם דבר קל), לקבוע לגביהן עמדה. אבל יש חשבון גדול יותר, חשבון של הכלל כולו ושל התנוּעה כולה. ואנחנו נתבעים לקבוע עמדה. אין אנחנו יכולים להשתמט מזה, כי ההשתמטות גם היא כמוה כקביעת עמדה, עמדה שלילית.

חזון המדינה – חלק אורגני של הציונות הסוציאליסטית

ויש, קודם כל, טענה קודמת לעצם הבירור. שואלים: האם אין פרוגרמה ציונית? האם ב־1897 לא ישבו בבאזל ולא ניסחו מהי הפרוגרמה הציונית המדינית? האם ביטלו מאז את הפרוגרמה הזאת? למה לנו כל הויכוח הזה?! – ומפני זה אתחיל בבירור מושגים ומונחים מרכזיים אחדים המנסרים בחלל הויכוח הפוליטי: ״מדינה יהודית״, ״מדינה דו־לאומית״. ״פריטט״.

אם להאמין לעתונים מסוימים, שאינם נוהגים לתקן את דבריהם כשמעמידים אותם על טעותם, הרי כל ה״אסון" הזה של מדינה יהודית הוכנס אלינו פתאום באופן אוּזוּרפטורי בזמן האחרון על־ידי אנשים שנתפסו לרביזיוניזם, ואני עבדכם הנני ״אויב העם מספר אחד״ בחטא הזה. אבל אני נמצא בחברה לא כל כך גרועה: אתי ד״ר ח. וייצמן, ההסתדרות הציונית באמריקה, ״הדסה״, ״פועלי־ציון" – ״צעירי־ציון״ באמריקה, גם ״פועלי־ציון" שמאל באמריקה, התנועה הציונית באנגליה, באפריקה, בקנדה, באוסטרליה, כל המפלגות היהוּדיות בארץ־ישראל, פרט לשתים: ״אגודת ישראל״ ו״השומר הצעיר״. אולם אני חושב שנחת־רוח זו שעתון ״משמר״ ממציא לרביזיוניסטים – איננה מגיעה להם. לא הם המציאו את המדינה היהודית.

אמנם, ב־1931 היה ויכוח גדול בקונגרס הציוני על ה״ענדציעל״, כשהרביזיוניסטים רצו אז, ב־1931, שהתנועה הציונית תבדוק מחדש את הנוסח הפוליטי שלה ותקבל נוסחה חדשה ותפרש מה הוא ה״ענדציעל״. הייתי אחד מאלה אשר התנגדו לכך בכל תוקף, ואינני מתחרט. בין המתנגדים האלה היה עוד יהודי אחד – המנוח מ. אוסישקין – אשר ״שלל״ את המדינה היהוּדית, ועוד יהוּדי אשר פעם היה ציוני פרוגרסיבי, אבל עכשיו נעשה יחד אתי ״רביזיוניסט״ – יצחק גרינבוים. אנחנו שללנו אז, ובצדק, הכרזה על ״ענדציעל״ של מדינה יהודית ונלחמנו נגדה, והרוב קיבל את עמדתנו.

אבל באותו קונגרס ב־1931, שבו נלחמתי נגד הכרזת סיסמה של מדינה יהודית, אמרתי בנאומי:

״מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית הוא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיוּתו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״.

אני מניח שאולי יש מישהו שאיננו מבין עברית ואיננו יודע כראוי מה זאת ״קוממיות ממלכתית כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״. אבל ציבורנו, אני בטוח, מבין, אם כי אין לי התקוה שגם ציטטה זו תופיע באותיות גדולות על עמודי ״משמר״, המזכה אותי מזמן לזמן בציטטות. ארצנו ארץ קטנה. ציבורנו עוד קטן, 130 אלף חברים אין זה מחנה עצום כל כך. וכאן לא קל כל כך לסלף דעת מתנגד, כל זמן שיש לכל אחד החופש להביע את דעתו.

אך בקונגרס ההוא לא חידשתי בזה כלום. מדינה יהודית, עצמאות שלמה של האומה העברית במולדתה, שויונה הממלכתי עם כל האומות החפשיות בעולם – זה היה מן הרגע הראשון התוכן והחזון של התנוּעה הציונית. עוד בטרם היות המלה ״ציונות״ היה זה החזון של דורות יהודים, היה זה החזון של אלה שעלו על המוקד. מחזון זה נולדה התנועה הציונית המודרנית. ולא מפני שהסתלקו מהחזון ניסחו בשנת 1897 את הנוסח אשר ניסחו, אלא התאימו את הנוסח לנסיבות הזמן. לא קיבלו אפילו את הטרמין שנתחדש עכשיו, ״פיקוח בינלאומי״, ודחו אותו, אם כי היתה הצעה כזאת בקונגרס ההוא. הציעו אז ״פאֶלקאָר ראֶכטליך" – ודחו זאת, ולא מפני שהתנגדו לערובות בינלאומיות (כי לא פיקוח בינלאומי רצתה התנועה אלא ערובות בינלאומיות), אלא מפני שלא ראו למתאים להכריז על כך בניסוח פרוגרמה פוליטית בנסיבות הזמן.

אבל לא היה ציוני, לא היה יהודי, שלא ידע מהי השאיפה של התנועה הציונית. אתם יודעים שבקונגרסים הכריזו והודיעו שאין אנו שואפים להשתלט, כשם שאין אנו רוצים שישלטו עלינו – לא לשעבד ולא להשתעבד. עכשיו מנסים לצורך הדיסקוּסיה להסיק שבזה הסתלקה התנוּעה הציונית מהחזון המדיני, מחזון של קוממיות ממלכתית יהוּדית, ממדינה יהוּדית.

תסלחו לי אם עוד פעם אצטט, אבל הפעם אני שמח שאינני מצטט את עצמי – אלא דברי אדם, שעדיין הוא נאמן על עתון ״משמר״, המפרסם סיסמאות עקורות מתכנן. במיסמך ״היסטורי״, שנתחבר על־ידי המנהיג והמומחה הפוליטי של ״השומר הצעיר״ החבר מ. בנטוב, נאמר בנוגע להכרזת העיקרון הזה של אי־השתלטות בזו הלשון:

״אולם לדאבון הלב לא היתה נוסחה של אי־השתלטות מכוּונת לבוא במקום נוסחה של מדינה יהודית. היא היתה מנוסחת בלשון שאיננה פועלת ברעיון של מדינה יהודית. אף על פי שאי־השתלטות נעשתה לנוסחה רשמית של הקונגרס הציוני, בכל זאת הוסיפו המפלגות המהוות את הקונגרס, פרט לבודדים יוצאים מהכלל, לשאוף להקמת מדינה יהודית ולהתנגד עם זה בכל תוקף לסיסמת הדו־לאומיות״.

יש לנו כאן עדות מוסמכת – ראשית כל שהכרזת אי־השתלטות לא באה במקום המדינה היהודית, כי אם להיפך, שיחד עם עיקרון זה דגלנו גם להבא בשאיפה של מדינה יהודית ובהתנגדות לסיסמה של דו־לאומיות. אני חושב שקביעה זו היא התשובה הקולעת ביותר לדימגוגיה של אנשי ״משמר״, המכריזים ערב ובוקר, שמדינה יהודית זהו דבר חדש וזוהי הזדהות עם הרביזיוניזם.

אולם בנטוב בציטטה זו לא גילה כל חדשות. הוא רק קבע עובדה פוליטית הידועה לכל אחד המכיר את התנועה הציונית. חזון המדינה היהודית היה חלק אורגני של תנועת הפועלים הארצישראלית ותנועת ״פועלי־ציון״.

לפגי 25 שנה, ביום הזה, נתאסף חלק לא קטן מציבור הפועלים בארץ, שהיה אז קטן מאד, להקים את אחדות הפועלים השלמה. היא לא הצליחה במלואה – הוקמה רק אחדות הרוב, לצערם של אלה שרצו לאחד את כולם, הוקמה ״אחדות־העבודה״. על המצע של האיחוד היו חתומים ארבעה חברים בלתי־מפלגתיים: ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז, ושני ״פועלי־ ציון״: בן־צבי ובן־גוּריון. במצע האיחוד ניתנה הגדרה מהי השאיפה של התנועה הציונית, ושם נאמר: ״מַשׂאת התנועה הציונית היא עם ישראל השב בהמוניו לארצו, הוֹיה לעם חפשי, שליט בארצו, מסדר את חייו ברשותו״.

כעבור שנתיים הגישו ״פועלי־ציון" תזכיר למפלגת העבודה על גבולות הארץ ובתזכיר נאמר בין השאר: ״שאלת הגבולות בארץ־ישראל צריכה ויכולה להיפתר רק במובן אחד בלבד – לצור את ארץ־ישראל כיחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״. על התזכיר היו חתומים שלמה קפלנסקי ודוד בן־גוריון. ובכן, אפילו המלה ״קומונוולט״ כבר היתה ידועה גם אז, ולא נתחדשה במלון בילטמור. ואני רוצה להעיד, שגם אני וגם קפלנסקי, ידענו כבר אז שיש ערבים בארץ־ישראל. ואני יכול להעיד על קפלנסקי, מפני שאני ראיתיו בארץ כבר בשנת 1912. ואפילו אני ידעתי פחות או יותר שיש ערבים בארץ־ישראל. נפגשתי אתם בפתח־תקוה, בסג’רה, בזכרון־יעקב, במסחה, בשדות, בכרמים, גם בלילות מאחורי הקיר, אחר כך גם על ספסל הלימודים באוניברסיטה התורכית בקושטא וגם במקומות אחרים. גם כתבתי יחד עם י. בן־צבי ספר על ארץ־ישראל, שבו היו יותר מ־300 עמודים מוקדשים רק לערבים בארץ־ישראל.

ובכן, שנינו ידענו שיש ערבים. ואף על פי כן האמנו, ואמרנו זאת למפלגת העבודה שהשאיפה היא ליצור כאן קומונוולט, קהיליה יהודית.

ולפני כן, כשרוב פועלי ארץ־ישראל היו עוד במַדי צבא, היתה מעין ועידה פוליטית יהודית בלונדון, ובין המשלחות היה גם שליח של הפועלים החבר י. וילקנסקי. הפרוטוקולים של אותה ועידה לא נתפרסמו, אבל יש מכתב מאחד ממבַשרינו ומורינו הגדולים ביותר, נ. סירקין. הוא כתב אז לנו, לארץ, כי בכינוס הראשון שנתקיים בלונדון לאחר המלחמה (זה היה בקיץ תרע״ט) ״ביררנו תכניות מעשיות להגשמת המדינה היהודית״. והוא כותב לנו:

״לדעת וילקנסקי אפשר לישב בנגב שלוש מאות אלף משפחה, ודרוש לזה הון של שלושת אלפים מיליון פרנקים (בכסף שאנחנו רגילים בו עכשיו הרי זה 120 מיליון לא״י). זאת אומדת לברוא אפשרות של קיום עירוני לעוד מספר מתישבים כזה, אשר יתישבו בארץ בערים ישנות וגם חדשות ויעסקו במלאכה ובתעשיה. זו היא התכנית הרחבה הרוצה במדינת יהודים ממש, בארץ־ישראל עברית, בקיבוץ גלויות ובתקומת האומה״ (קונטרס ד׳, ט״ו סיון, תרע״ט).

לי לא ידוע שכבר אז, בימים ההם, בימי יסוד ״אחדות־העבודה״ ב־1919, כאשר וילקנסקי עשה את התכניות של הקמת מדינה, וכאשר ״אחדות־העבודה״ הכריזה על זה, וכאשר ברית פועלי־ציון״ ימין הודיעה על זה למפלגת העבודה – לא ידוע שכבר אז נתקיימה המפלגה הרביזיוניסטית. אבל בתוכנו פעמה השאיפה והיא היתה אחד הכוחות המניעים בתנועתנו – להקים קוממיות יהודית במולדת, שויון ממלכתי, מדינה יהודית.

הנוסחה של המדינה הדו־לאומית

את הנוסחה של מדינה דו־לאומית קיבל ״השומר הצעיר״ מן המוכן מאחרים, כחלקים רבים אחרים מתכניתו. עד כמה שאני זוכר, היתה זו המצאה של ״ברית־שלום״ מלפני כ־20 שנה. אני הוזמנתי פעם לאסיפה של ״ברית־שלום״ זו. זה היה לפני 19 שנה, בתרפ״ה. היה ויכוח ביני וביניהם. אמדתי להם, שלא הם הראשונים שהכירו בחשיבות של טיפוח יחסי שכנים עם הערבים; אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, עשינו זאת לפניהם, בדיוק כמו שאנחנו נלחמים למדינה יהודית לפני הרביזיוניסטים. אמרתי להם, שהיהודים לא יקבלו את הנוסחה הדו־לאומית וגם הערבים לא יקבלו אותה, כי השאלה העיקרית היא שאלת העליה – אם יבואו המוני יהודים לארץ הזאת. לא ״רבים" כאשר נאמר אז, כי מה זה ״רבים״? היהודים הם רבים גם באמריקה, וגם ברוסיה. אנחנו רוצים רוב. אנחנו רוצים רוב ביחס לעם היהודי, ואנחנו רוצים מדינה יהודית. ועוד אז ציינתי: יש כל מיני מדינות – יש מדינה מדכאה ומשתלטת, אנחנו מתנגדים לה; יש מדינה של צדק לאומי ושויון לאומי ושויון סוציאלי – זו המדינה שלנו. הם נשאלו אז, מה זאת אומדת ״מדינה דו־לאומית״, אם הכוונה לדו־לאומית כמו בקנדה? בקנדה יש שני לאוּמים – הבריטים הם רוב, הצרפתים הם מיעוט, יש להם שויון לאומי; הלשון הצרפתית, התרבות הצרפתית שלטת, אבל זוהי רק זכות הצרפתים שבקנדה – אין להם שום זכות להביא צרפתים מצרפת או מאיזה מקום אחד. הם גם אינם דורשים לעצמם זכות כזאת. האם מדינה דו־לאומית כזאת אנחנו רוצים?

בפגישה שניה שהיתה לי עם אנשי ״ברית־שלום״ (חשון תר״ץ) התוכחנו שוב על הנוסחה הדו־לאומית, ואמרתי להם:

"הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ״ברית־שלום״ הרימו על נם, אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עוּבדה קיימת, שבארץ־ישראל ישנם יהודים וערבים, הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה – אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי־דעות בינינו לבין ״ברית־שלום״. עוּבדה זו מה טיבה? האם זוהי עוּבדה סטאטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסין בארץ, לא שינוּיי גרעון, אלא שינויי תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – אתם מתכחשים לעיקר.

״ההשוואה של ארץ־ישראל לקנדה או לשוייצריה עלולה רק להטעות. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים, למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושויון פוליטי. אולם זכויות אלה הובטחו אך ורק לצרפתי קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך. והוא הדין בשוייצריה. הכזה הוא מושג הדו־לאומיות בארץ־ישראל? האמנם ארץ־ישראל היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ־ישראל הוא לא ביחסים שבין יהודי ארץ־ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו. מה אומרת איפוא הנוסחה של מדינה דו־לאומית? אם כוונתם לומר שעליית היהודים והִתרַבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם. לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. לדעתי אנו מצוּוים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי ארץ־ישראל. אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ־־ישראל בשביל העם העברי וארץ־ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו הך.

״האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות־ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה. בשביל האומה היהודית זוהי הארץ האחת והיחידה, אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע״ (״אנחנו ושכנינו״, קפ״א–קפ״ג).

במועצת ההסתדרות ל״ו, לפני שבע שנים, נשאל ״השומר הצעיר״ על־יָדִי שאלה שנתפרסמה אחר כך בדפוס ב״פנקס״ ההסתדרות מספר 10 (יולי 1938), ועד היום לא נתקבלה עליה תשובה. אין זה ענין של פולמוס, זהו ענין פוליטי ואידיאולוגי ממדרגה ראשונה, ותנועה המתימרת להשתלט על התנועה הציונית ועל ציבור הפועלים חייבת להודיע לציבור את עמדתה, למען ידעו כולם ויוכלו לשפוט. הם נשאלו בזו הלשון:

״איני מפקפק בציונותם של חברי ״השומר הצעיר״, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מה היא המדינה הדו־לאומית שהם דוגלים בה, מה הוא ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי, ומהו ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מהו גורל העליה במדינה דו־לאומית, היוּצב בה גבול מספרי לעליה יהודית? היגזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסין, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו־לאומית פירושה פריטט פוליטי או מספרי, או רק שיווּי־זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא ייתכן שיווי־זכויות למיעוט ערבי במדינה יהודית – גם אזרחי וגם לאומי?

״כל זמן שאנשי ״השומר הצעיר״ לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודעים מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות״.

על שאלות אלה לא ניתנה – עד כמה שידוע לי הדבר – כל תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה, אם כי אנו נפגשים עם אנשי ״השומר הצעיר״ במסיבות הסתדרותיות וגם במסיבות ציוניות, ויש להם כל האפשרויות להבהיר את עמדתם.

פּריטט מהוּ?

עלי לברר הפעם גם את המושג של פריטט. יחד עם הרבה חברים אחרים במפלגת פועלי ארץ־ישראל הייתי בעד פריטט פוליטי בשלטון המנדט, וכמדומני שמפלגתנו היתה היחידה בתנועה הציונית במשך זמן רב שנקטה עמדה זו. עמדתנו היתה, שכל עוד אין לארץ זו עצמאות וזכות לעצמאות ושולט כאן ממונה מטעם חבר־הלאומים, יש לשתף את היהודים והערבים בשלטון על־יד ממשלת המנדט – כשתי חטיבות שוות. שולט כאן משטר מנדטורי, משום שלפני היות פה רוב יהודי אין תושבי הארץ מסוגלים למלא את התפקיד העיקרי המוטל על ארץ זו: תפקיד עיקרי זה איננו שלטון עצמי. אין זה נכון להגיד שערבי ארץ־ישראל מסוגלים פחות לשלטון עצמי מערבי עיראק או סוריה. אולם ארץ זו, בתוקף מעמדה ההיסטורי והגיאוגרפי וקשרה עם העם היהודי ומעמדו, יעודה לשמש מרכז של קיבוץ גלויות יהודי וקוממיות ממלכתית של עם ישראל. ותפקיד זה אין ערבי ארץ־ישראל מוכשרים ורוצים למלא, ומשום כך הופקד ממונה מן החוץ – שלטון המנדט – לשלוט בארץ עד שיבוצע דבר הקמת ״הבית הלאומי״. אמרנו: כל עוד ממשלת המנדט שלטת בארץ זו – יש לשתף גם היהודים והערבים בשלטון על יסוד פריטטי.

עד כמה שאני זוכר, היתה זאת העמדה של מפלגתנו בלבד. ודאי היו לה תומכים בודדים במפלגות אחרות, אבל היא לא נעשתה לפרוגרמה של התנועה הציונית עד נובמבר 1936, עם בוא ועדת פיל לארץ. אז הצעתי בשם ההנהלה לדרוש בועדה זו – ואנחנו הלכנו לועדת פיל כדי להילחם על קיום המנדט – לקבל את הפריטט הפוליטי בימי המנדט. הצעתי הצעה זו בשם ההנהלה לועד הפועל הציוני ובויכוח הסברתי שאין זה ניסוח המטרה הסופית, כי אפילו הניסוח בפרוגרמת באזל לא היה ניסוח המטרה הסופית אלא נוסחה של תחנת־ביניים, של תחנת־מעבר, וגם המנדט הוא רק דבר זמני. לא לנצח יתקיים המנדט.

בעד מה הצביע רוב פועלי ארץ־ישראל

לפני שלוש שנים נתקיימו בחירות לועידת ההסתדרות, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל קבעה במצע־הבחירות עמדה גם בשאלות המדיניות. היא לא הסתפקה בנוסח המדיני שנקבע לפני 47 שנים בקונגרס הציוני הראשון – כי מאז נשתנו הנסיבות והצרכים. במצע ביררה מפלגתנו את עמדתה כלפי רעיון הפריטט והמדינה הדו־לאומית ואמרה:

״כל עוד ארץ־ישראל נתונה למשטר המנדט, שהוא – על כל ליקויי הגשמתו – משטר בינלאומי, הנתון לביקורת ולהכרעה בינלאומית, ומתבסס על הודיה בעקרונות מוּכּרים במשפט העמים, ובתוכם גם הכרת הבית הלאומי היהודי, מבקשת מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בהחלטת מועצת המפלגה, שבט תרצ״א) לכוון את המשטר המדיני בארץ על עקרון שויון הנציגות המדינית של שני העמים״.

דייקה המפלגה ואמרה:

״שיתוף שווה של באי־כוח היהודים והערבים, יחד עם ממשלת המנדט, בהנהגת עניני האיץ״. המונח ״מדינה דו־לאומית״, הלקוח בהקפה ממדינות שבהן נתונים עמים שונים במצב סטאטי, אינו מבטא ביטוי כלשהו את הצרכים הדינמיים המיוחדים לעם היהודי בארץ־ישראל. ואכן מונח סתום זה, כפי שנמצאנו למדים, יכול להתישב גם עם מדיניות ״הספר הלבן״.

״משטר של שויון הנציגות של שתי חטיבות לאומיות המכוון לכך ששום עם ״לא ישתלט על זולתו, לא ישעבד ולא ישתעבד״, יש בו משום פתרון בתקופה שבה נמצאת הארץ במשטר בינלאומי. אך במדינה העומדת ברשות עצמה עלול שויון פוליטי־פורמלי זה לשתק כל קידמה כשעַם־הרוב אינו רוצה להודות בצרכיו של עַם־המיעוט. על אחת כמה וכמה אין בו במשטר כזה כדי להבטיח את עניניו החיוניים והיחידים במינם של העם היהודי, כשעַם־הרוב שולל אותם ביסודם. יתר על כן, משטר כזה אין בו גם הכוח אשר יבטיח את קיומו הוא גופו מפני לחץ הרוב, וימנע אותו מליהפך למשטר רגיל של רוב ומיעוט, ואם ארץ זו תבחר להצטרף לגוש הארצות אשר הרכב אוכלוסיהן דומה ביסודו לעַם־הרוב, הרי אז נהפך אותו עם, שהנהו מיעוט ניכר בארצו, למיעוט בלתי־ניכר בגוש הארצות.

״תכניות מעין אלו מוסרות מראש את גורל הישוב העברי וגודל העליה העברית לחסדה של מציאות מתנכרת. גם אם יצורפו להן הבטחות על גבי הנייר אין כאן כדי להבטיח הבטחה של ממש שום אינטרס חיוני – אף לא כלכלי וסוציאלי ותרבותי – של העם היהודי. המיעוט, הנאלץ להיאבק קשה על זכויות חייו בתוך ארצו, מי יקום לו בתוך הגוש הכולל?

״משטר זה גם מוציא מראש כל ייצוג עצמאי של האימה היהודית, כעם בין העמים, בפוֹרוּם בינלאומי – לכשיקום חוק ומשטר עולמי חדש וישראל יהיה נדון לאֵלם״.

לי נעים לצטט ציטטה רבת־תוכן זו, כי אין לי שום חלק בעיבוד המצע הזה. לא הייתי אז בארץ, ואין במצע זה אף מלה אחת שאני הצעתי, אם כי אני מזדהה עם כל מלה שבמצע, מראשו ועד סופו.

בעד מצע זה הצביעו 61,000 חברי ההסתדרות (מתוך 88,000). אמנם עכשיו מנסים לפסול זכויות של רוב ומנסים להשליט מיעוטים, אבל בתנועת הפועלים הארצישראלית יוסיף לשלוט העיקרון הדמוקרטי, ולא הצבעה כהצבעה המסולפת בועד הפועל של ההסתדרות, שבה הֵפֵר חלק אחד אמונים כלפי בוחריו וחבריו. ההצבעה של פועלי ארץ־ישראל בבחירות גילתה את רצונו האמיתי של ציבוּר הפועלים ורוב של שבעים אחוזים דחה את הנוסח של מדינה דו־לאומית, והבחין בין פריטט בתקופת המנדט ובין התקופה של עצמאות. אני מצטער לציין שעד היום הזה לא ענה ״השומר הצעיר״ על השאלות שהוצגו לו בהסתדרות – בעל־פה ובכתב – והתחמקות זו של ״השומר הצעיר״ מהבהרת עמדתו בשאלה מדינית מרכזית אינה מעידה על רצינות פוליטית ואומץ מוסרי.

תחבולה לבלימת פי היריב

״השומר הצעיד־׳ אמנם סירב להסביר לנו, כיצד הוא מישב את הקמת המדינה הדוּ־לאומית עם צרכי העליה ועם השאיפה הציונית – השאיפה לעצמאות ממלכתית ולשויון ממלכתי של העם היהודי במולדתו. אבל למען האמת עלי לציין, שאם כי ״השומר הצעיר״ התחמק מהבהרת עמדתו לציבוּריוּת הפועלית והציונית בפומבי – הרי לא טמן לגמרי את ידו בכיסו:

״הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי״ – לא, חס ושלום, ליגה לאומית, יהודית־ערבית, אלא ליגה חד־לאומית על טהרת היהדוּת, מעין ״ברית־שלום״ שמאלי יהודי – קבעה ועדה מיוחדת ״מתוך שיתוף עם ״השומר הצעיר״ לעבד תכנית קוּנסטרוקטיבית בשביל מדינה דו־לאומית⁶, וליושב־ראש הועדה נתמנה מ. בנטוב מ״השומר הצעיר״. וכאן עלי לגלות סוד, שבנטוב אסר על גילוּיוֹ, באשר אין אני מקבל מרוּתו של בנטוב וחבריו. ואני רוצה להגיד לשבחו של בנטוב שהוא פתר שאלה חשובה שבה מתחבטים אלה אשר רוצים בדיקטטוּרה,.ואין להם אמצעי כפיה וטירור לשם השתקת יריביהם. החבר בנטוב המציא תחבולה מחוכמת, כיצד לשלול חופש הדיבור והויכוח ממתנגדיו ולסגור את פיהם גם בתוך משטר דמוקרטי, והתחבולה היא פשוטה ככל המצאה גאונית. הוא, בנטוב, כותב ספר שבו הוא מסביר דעותיו, מפיץ את הספר בארץ ובחוץ־לארץ ומשלח אותו לכל מי שהוא רוצה, והוא מדביק עליו פתק: אסור בחרם דרבנו גרשום לצטט אותו ולהתוַכח אתו. ואם כי הספר מלא סילופים ודברי־בלע המזיקים לציונות ולמערכה המדינית של העם היהודי, והוא נשלח לעשרות ולמאות אנשים בארץ ובאמריקה, ומגיע, כמובן, לממשלה ולפקידות ולאויבים אחרים של המדיניוּת הציונית – הרי בגזירת חרם דרבנו גרשום של בנטוב ניטל חופש הדיבור מכל ציוני הרוצה להוקיע את הסילופים והנזק של ספר זה. אולם אני מכריז ומודיע שתחבולה זו של בנטוב לא תסגור את פי, ובמידת יכלתי אעשה לאַל את הנזק שגרם בנטוב בחיבורו ה״סודי״.

ארבע נוסחאות להגדרת המדינה הדו־לאומית

משלחת של ההסתדרות עומדת לנסוע ללונדון לקונגרס פועלים בינלאומי, ויש לדעת במה תסע משלחת זו, ומהי התכנית הציונית־המדינית של חבריה. הנופיע בפני פועלי העולם בתביעת מדינה דו־לאומית או בתביעות ציוניות?

יש ארבע נוסחאות שונות למדינה דו־לאומית: נוסחה אחת של ד״ר י. ל. מגנס, נוסחה שניה של חברנו ש. קפלנסקי, ושתי נוסחאות של מ. בנטוב.

הנוסחה של מגנס

הנוסחה של מגנס: עליה עד פריטט מספרי, עד אשר נשתווה למספר של הערבים, אבל זה תלוי בתנאי – אם ארץ־ישראל תצורף לפדרציה הערבית של הארצות השכנות; אם לא – לא תעלה העליה על 40%. זוהי נוסחה א׳ של מדינה דו־לאומית.

הנוסחה של קפלנסקי

הנוסחה של קפלנסקי שונה, כמובן, מנוסחתו של מגנם. קפלנסקי הוא ציוני מדיני, אבל גם הוא מתנגד עכשיו לתביעה שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית. לזכותו של קפלנסקי יש לציין שאין הוא מסתיר את דבריו כבנטוב, ואין הוא אוסר על חבריו להתוכח אתו בפומבי. דברי קפלנסקי נתפרסמו בכלי־המבטא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקובץ ״אחדות־העבודה״ ב, המוקדש לבירור בעיותינו המדיניות. מפלגה זו מקיימת חופש הויכוח והבירור, גם בענינים שהמפלגה כבר קבעה בהם עמדה ברורה. קפלנסקי מציע מדינה דו־לאומית על יסוד חלוקת הארץ ל״שני אזורים לאומיים – איזור הגליל והחוף ואיזור שכם–חברון״. האיזור הראשון ליהודים, השני – לערבים. לפי דעת קפלנסקי ״רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו ועד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון״.

השלטון הארצי, לפי תכנית קפלנסקי, יהא מיוסד על פדרליזם פריטטי. בין היהודים והערבים יֵעָשה הסכם על מכסת עליה לתקופת שנים, עד שיושג שויון מספרי בין היהודים ובין הערבים, עם ערובות להמשכת העליה כתום תקופת נסיון זו. יֵעָרך גם הסכם על קניית אדמות להתישבות יהודית בתקופת ההסכם וגם על הצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה של ארצות המזרח התיכון בתנאים מסוימים.

אם לא יושג הסכם בין הנציגות היהודית לבין הנציגות הערבית במועצה הפדרלית – תימסר העליה לסמכותם של האזורים היהודי והערבי, אשר יתהווּ במשך תקופת ההסכם, ועליה יהודית תימשך רק באיזור היהודי. הוא הדין בעניני קרקע.

קפלנסקי מציע איפוא חלוקת הארץ – בלי שתקום מדינה יהודית בחלק היהודי.

כשדנו בועד הפועל על הרכב המשלחת לקונגרס הפועלים בלונדון הציע יצחק טבנקין שקפלנסקי יהיה חבר במשלחת, ואחד מנימוקיו היה: ״צריך שבמשלחת יהיה חבר אשר יתנגד לחלוקה, והחבר הזה הוא קפלנסקי״. זהו נימוק מתמיה. איני יכול לקבל את קפלנסקי כסמל המלחמה נגד חלוקת הארץ.

אתם יודעים שאני עבדכם הייתי ב־1937 בפרינציפ בעד קבלת מדינה יהודית בחלק של הארץ, אם כי התנגדתי לחלוקה לא פחות מטבנקין. הויכוח הזה עבד זמנו. אם כי אילו היתה קיימת מין מכונה של וולס המחזירה אותנו לעבר, והייתי חוזר עכשיו ל־1937 – הייתי נוקט עכשיו שוב אותה עמדה שנקטתי אז. עכשיו אני דורש מדינה בכל ארץ־ישראל, לכל הפחות בכל מערב ארץ־ישראל.

אז היו חברים אשר התנגדו לחלוקה משני נימוקים שונים: היו שהתנגדו – מפני שמדינה יהודית בחלק של הארץ פירושה סגירת שאר חלקי הארץ לעליה יהודית. אם כי חשבתי אז, שמבחינת ראיית הנולד הם טועים, אבל הוקרתי את הנימוק וציינתי זאת לא פעם, וגם השתוממתי שציוני בעל אמונה ציונית עמוקה יש לו כוח לדחות הקמת מדינה יהודית, מתוך אמונה באפשרות התישבותנו בכל הארץ. והיו כאלה אשר התנגדו למדינה יהודית – לא לחלוקה התנגדו, אלא למדינה יהודית. בקונגרס העשרים ב־1937 הכריז בנטוב בשם ״השומר הצעיר״ שהמטרה הציונית ״לא תתגשם באותה המדינה היהודית הקטנה, ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה. ריכוז ההמונים הגדול הזה יוכל להתגשם רק על יסוד משטר דו־לאומי לאו־ץ־ישראל״, ולכן הם מתנגדים לכל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ.

שונה היתה התנגדותו של קפלנסקי. הוא היה בעד חלוקה ונגד מדינה יהודית. הצעתו אז היתה לא שתי מדינות נפרדות סוברניות, אלא שני אזורים אוטונומיים בברית פדרלית, אשר אמנם באיזור אחד לא יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, אלא שהאיזור היהודי לא יהיה מדינה אלא חלק פדרלי. הוא נשאר בדעתו זו עד היום הזה, וגילה שוב דעתו זו לפני חצי שנה בקובץ ״אחדות־העבודה״. אינני מניח שמישהו מהחברים, שהיו בישיבת הועד הפועל של הסתדרות, לא קרא את המאמר הזה. קפלנסקי הציע לנהל גם עכשיו את ההתישבות מתוך מגמת חלוקה אזורית! לא להתפזר, אלא לרכז את ההתישבות שלנו באיזור אשר יהווה במשך הזמן איזור יהודי. אני חולק בכל כוחי על דעת קפלנסקי, ובהנהלה הציונית דרשתי – לא לבדי, אלא עם שאר החברים – שננהל כך את הפעולה ההתישבותית שלנו, שיהיה קשה מאד לחלק את הארץ, אם מישהו ירצה בכך. גם בהתפרסם ״הספר הלבן״ עמדתי יחד עם שאר חברי על כך, שנעשה את ההתישבות ־שלנו, למרות ״הספר הלבן״, דווקא במקומות המרוחקים. וההנהלה מנהלת, את פעולתה ההתישבותית במגמה הפוכה מזו שמציע קפלנסקי: להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה – אם אחרים ירצו בכך.

אבל אם אומרים שההרכב הוא פרוגרמה ושצריך להיות במשלחת איש המסמל את המלחמה בחלוקה, אינני תופס מדוע בחר טבנקין דווקא באיש הדוגל בפרוגרמה שיש בה, לכל הדעות, כל הרע של חלוקה, בלי קצת הטוב של מדינה יהודית – עצמאות יהודית.

נוסחה א׳ של בנטוב

ועכשיו – על שתי התכניות של בנטוב: תכנית אחת מיוסדת על הצעתו של קפלנסקי: פדרליזם אזורי; השניה היא המצאה מקורית, כנראה, של אנשי ״השומר הצעיר״: תכנית של פדרליזם עדתי. לפי התכנית של פדרליזם אזורי תחולק הארץ לשנים, בכל חלק יהיה רוב ומיעוט, באיזור היהודי – רוב יהודי ומיעוט ערבי, באיזור הערבי – רוב ערבי ומיעוט יהודי. ירושלים תוכרז כבירה הפדרלית, ולא תיכלל לא באיזור היהודי ולא־באיזור הערבי:

״סבורים אנו כי מפאת חשיבות המקום שהיא תופסת בחייהם הרוחניים של שני העמים (? – ד. ב״ג) קשה לשער שאחד מהם יסכים להכללתה באזורו של זולתו״.

בניגוד לקפלנסקי אין בנטוב מתוה את התחומים שבין שני האזורים, ונימוקו עמו: ״הבלעת חבל זה או אחר באיזור זה או אחר אינה ענין עקרוני״. אולם קריאת שמות לאזורים הוא ענין חשוב ובנטוב מקפיד על כך שלא יקראו חלילה לאזורים ״איזור ערבי״ או ״איזור יהודי? – אלא ״איזור המערב״ או ״איזור תל־אביב״ ו״איזור המזרח״ או ״איזור שכם״.

ואם כי אין בנטוב רוצה לקרוא לאיזור שכם בשם איזור ערבי – אין הוא נמנע בתכניתו מסגירת שערי העליה, סגירה מוחלטת ומלאה, ל״איזור שכם״:

״ההחלטה ביחס להיקפי העליה החדשה וביחס להרכבה תהיה מסורה לממשלת כל איזור ואיזור. במלים אחרות – לממשלות האזורים תהיה הזכות לקבוע את מכסת העליה ולבקש מאת הממשלה הפדרלית את המספר הדרוש של רשיונות עליה, ואילי הממשלה הפדרלית תהא מחויבת להקצות כל מספר של רשיונות שנדרש על ידי ממשלות האזורים״.

אולם בנטוב הוא חכם ורואה את הנולד: אם לממשלת האיזור היהודי תהיה סמכות מלאה לקבוע מספר הרשיונות – הרי ייתכן שתדרוש מכסות גדולות והריהו מקדים ״רפואה למכה״, והוא קובע חוק:

״כל ממשלה אזורית תשלם תשלום קבוע לקופה הפדרלית בעד כל רשיון עליה שתבקש – – סידור כזה המחייב פרעון מיַדִי לקופה הפדרלית בסכומים גדולים, עשוי לפעול כמעצור לגבי אלה שיהיו פזיזים מדי בהכנת הערכותיהם על מכסות העליה״.

ועוד סכנה אחת מונע בנטוב בתכניתו הדו־לאומית: שמא יבואו יהודים מ״איזור תל־אביב״ ויתישבו ב״איזור שכם״, והריהו מחוקק חוק:

״כל אזרח ארצישראלי תוכל להיות לו זכות תושב רק באחד משני האזורים, וכן בבירה הפדרלית״.

אין עינו של בנטוב צרה ביהודי עשיר שרוצה לבלות את זמנו ופגרתו ב״איזור השכמי״ – אולם זכות זו לא תהיה לפועל יהודי שירצה לחפש עבודה ב״איזור המזרחי״, והחוק שהסוציאליסט המהפכני קובע במדינה הדו־לאומית אומר:

״כל אדם שהוא תושב באיזור אחד יוכל לבלות את פגרתו באיזור השני ואף לבלות את ימיו שם, אם יהיה מתקיים מרכושו או מהכנסתו הקבועה, בלי שיעבוֹד. ואילו אם ירצה אדם כזה לפתוח עסק או להתישב על הקרקע או לקבל כל מין עבודה, חייב יהיה לבקש רשיון מיוחד לכך מממשלת האיזור, וזו תהא לה סמכות גמורה ומוחלטת להיענות לבקשה זו או לדחותה, לפי שיקול דעתה היא ולפי ראות עיניה בכל מקרה ומקרה״.

בנטוב מוסיף:

״נדמה לנו כי השיטה המתוארת בזה – יש בה ערובות מספיקות לכל איזור בפני כל מיני תוצאות מזיקות של מדיניות עליה של האיזור האחר. באופן כזה יוכל כל איזור ואיזור לאחוז במדיניות המתאימה לו ולאינטרסים שלו בכל הנוגע להכנסת עולים ולאסור כניסתם לאיזור״.

ודין העליה כדין ההתישבוּת במדינתו של בנטוב:

״הערבים וגם היהודים יוכלו לחוק חוק האוסר מכירת קרקע באזורם הם לתושבי האיזור השני בלא רשות מיוחדת״.

וגם כאן אין דאגתו רואת־הנולד של בנטוב מניחה ליהודים חופש מלא אפילו באזורם הם, והוא מוסיף חוק חדש:

״אף על פי שכל ענין תחוקת הקרקע יהא מסור לאזורים, רוצים היינו שהממשלה הפדרלית תהא מוסמכת להתקין תקנות למינימום של הגנה הדרוש לעובדי האדמה של שני האזורים״.

עינו של בנטוב פקוחה גם על האיזור הערבי, שבו מותר לאסור על יהודים תושבי האיזור היהודי לרכוש קרקעות. הוא מרגיע את אלה אשר יאמרו: היות ובאיזור הערבי ישנם יהודים, ולהם, כתושבי האיזור, יש הזכות לרכוש קרקעות – יש סכנה שיהודים אלה (תושבי ״איזור שכם״) ירכשו קרקעות בשביל עולים יהודים המתישבים ב״איזור תל־אביב״. בנטוב לקח בחשבון גם ״סכנה״ זו, והריהו מפרש ומדגיש:

״יש לזכור כי קניית קרקע בלא אפשרות להמשך עליה ממש אין לה כל חשיבות בעיני היהודים, ועל צד האמת תהיה לממשלת האיזור הערבי היכולת להחליט אם מותר ליהודים מן האיזור השני להתישב על קרקעות שנרכשו בדרך זו״.

שמא אין הסברה זו מניחה את הדעת של שוחרי ״הציונות הגדולה", הרי בא בנטוב ומוסיף:

״נוסף על כך, חקיקת חוקים להגנת עובדי האדמה המבוססים על עקרון ‘שטחי המחיה’ עשויה למנוע במידה מספקת העברת קרקע באיזור, באותם המקרים שבהם תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״.

והיות שאת הסמכות לחוק חוקים להגנת עובדי האדמה מוסר בנטוב לממשלה הפדרלית, הדי תוכל ממשלה זו לאסור למעשה העברת קרקעות מערבים ליהודים גם ב״איזור היהודי״ בכל אותם המקרים, אשר לפי דעת הממשלה הפדרלית ״תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״

ומה יהא אז על התישבות יהודית ב״איזור היהודי״, מבלי חופש רכישת קרקעות? – על שאלה קטנה זו אין תשובה בחיבור הקונסטיטוציוני המפורט של בנטוב וחבריו.

מלבד עליה והתישבות, הענין החשוב ביותר הוא בלי ספק דבר הבטחון וההגנה במדינה הדו־לאומית. אולם בנטוב מקדיש לשאלה זו רק שני סעיפים דלים, בשעה שהוא מקדיש עמודים רבים לשאלת הלוקת המסים והשירותים.

״נוטים אנו לדעה שחיל המשטרה יהא כפוף לשיפוטה ולהנהלתה של ממשלת האיזור. ואוּלם בידי מיניסטר הפנים צריך יהיה להניח מידה ידועה של פיקוח כללי ולהקנות לו סמכות מיוחדת לשימוש בשעת חירום״.

כלומר, במקרה של מתיחות לאומית – יהא הפיקוח והשלטון של המשטרה, אפילו באיזוד היהודי, למיניסטר־הפּנים הפדרלי, אשר בלי רוב יהודי בארץ, הריהו על־פי טבע הדברים מוכרח להיות ערבי; וכך יימצא גורל החיים והכבוד של היהודים במדינה הדוּ־לאומית בידי שלטון ערבי…

ואשר להגנה הצבאית מציע בנטוב משטר דו־לאומי ממש:

״צבא קבוע מצומצם, שיגויס על יסוד של התנדבות ומיליציה, לפי הדוגמה של שוייצריה. – – אין אנו רואים צורך להציע הצעות מפורשות בענין הרכב הצבא. אך לדעתנו חשוב לקבוע את הרכב מנגנון הקצינים. דעתנו היא כי במערכות הקצינים צריך יהיה לקיים דבר־מה בדומה לעקרון הפריטט בין ערבים ויהודים״…

חבל שבנטוב לא גילה לנו מה יהא על פריטט־קצינים זה בשעה של מתיחות ומהומות. לפי הגיון דעתי העניה, סידור צבאי זה פירושו ארגון מלחמת־אזרחים פּרמַננטית בין יהודים וערבים.

נוסחה ב׳ של בנטוב

אולם באמתחתו ה״סודית״ של בנטוב יש עוד תכנית של מדינה דו־לאומית. ואם בתכנית הראשונה שתיארתי בקצרה יש למצוא עקבות של חיקוי בלתי־מוצלח לתכניתו של קפלנסקי, הרי האלטרנטיבה השניה שמציע בנטוב היא, עד כמה שידוע לי, מקורית לגמרי, ואיני מכיר לא בהיסטוריה הפוליטית של האנושות ואף לא בתיאוריה הפוליטית של חכמי המדינה ומתכני המדינה אף דוגמה כלשהי שתהא דומה למדינה הדו־לאומית שמגיש לנו בנטוב בספרו ה״סודי״.

האלטרנטיבה השניה נקראת בפי בנטוב בשם ״פדרליזם עדתי״ והיא ״מבוססת על רעיון של שותפות שווה בין שתי עדות לאומיות בהנהלת המדינה. העיקרון שהונח ביסודה של תכנית זו היא – חלוקת הארץ (!) לשתי עדות, אשר לכל אחת מהן יהא תפקיד כפול: לנהל את הענינים הלאומיים הפנימיים ולהשתתף בצורה קיבוצית בהנהלת עניני המדינה״.

לאחר שמתחתי בועד הפועל הציוני ובמסיבות אחרות ביקורת על תכניותיו הדו־לאומיות של בנטוב, הופיעה הודעת הליגה הסוציאליסטית והקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״, שאין הם מקבלים את האלטרנטיבה הראשונה של בנטוב המבוססת על חלוקת הארץ לשני אזורים, אולם הם ״ממליצים בקוים כלליים על הצעת הפתרון המבוסס על שויון מדיני בין שתי החטיבות הלאומיות בארץ־ישראל (״פדרליזם עדתי״), שבה תומך רוב חברי הועד והיושב־ראש שלה״ (מ. בנטוב). אני לא אַקשה כאן כיצד הגיע הספר ה״סודי״ של בנטוב וחבריו לחברי הליגה ו״השומר הצעיר״, לאחר שהוא, לדברי בנטוב, ״מיסמך חשאי בהחלט ואין להזכירו בפומבי או להפיצו באופן פרטי בלא נטילת רשות״. ייתכן, שגם הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״ ״מעלו״ באמון שנתן להם בנטוב – ואולי הותר להם מה שנאסר על אחרים. די לי לציין שהליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיד״ דנו על תכניותיו ה״סודיות״ של בנטוב והחליטו ״להמליץ״ על האלטרנטיבה השניה של המדינה הדו־לאומית – הפדרליזם העדתי, ועלינו איפוא להתיחס בכובד־ראש גמור לתכנית זו, שמאחוריה עומדת תנועה שלמה הדוגלת ב״ציונות גדולה״ דווקא. נראה כיצד מגשימים ״ציונות גדולה״ וכיצד בונים מדינה דו־לאומית בתכנית מאושרת על־ידי הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״.

היות והתכנית פירושה, לפי לשונו של בנטוב, ״חלוקת הארץ לשתי עדות״ – הרי חשוב לקבוע מה זאת עדה וכיצד היא מאורגנת ומה הן זכויותיה, ואיך מחלקים השלטון או ה״ארץ״ בין שתיהן. ואמנם בנטוב מתחיל פרק זה בספרו מבירורים בשאלות אלה, והפרק הדן בכך נקרא ״עקרון החלוקה״.

״החוקה תצטרך ראשית כל לקבוע הוראות ליצירתן של שתי עדות מאורגנות, שאחת מהן תכלול את כל הערבים ואחת תכלול את כל היהודים. אך יש מקום לשאול אם אפשר למצוא נוסחה חוקית להגדרת העובדה״, כי האדם הוא ערבי או יהודי. ״משום כך נראה לנו – כי העיקרון האחד שכוחו יפה לקבוע את חלוקת בני ארץ־שראל מלכתחילה לעדות הוא: בחירה חפשית לכל אדם להצטרף לעדה שהוא רוצה בה. אך משנעשתה הבחירה הרי צריכה היא להיות מעין נתינות של עדה, שתעבור בירושה, ואשר אי־אפשר להמירה בלא איזו פורמליות מיוחדת. – – כל אדם שרכש את הנתינות הארצישראלית יהיה חייב להצהיר באיזו משתי העדות הוא בוחר. שום אזרח של ארץ־ישראל לא יוכל לעמוד לגמרי מחוץ לעדות המוכרות או לעבור מעדה לעדה בלי הסכמתן של שתי העדות״.

משטר נפלא ופרוגרסיבי! ומה יהא על מקרים של נישואי־תערובת וילדים מנישואים אלה? לבנטוב יש תשובה מוכנה:

״לדעתנו, מן הדין כי לילדים אלה תינתן הברירה לבחור בעדה שירצו בה, לאחר שיגיעו לשנות בגרוּת״.

אבל מה יהיה דינו של אזרח בארץ שאינו לא ערבי ולא יהודי? היכריחו יווני, ארמני, חבּשי או אנגלי ליהפך ליהודי או לערבי – אם הוא רוצה להישאר אזרח ארצישראלי או להתאַזרח מחדש? על שאלה זו לא ניתנה תשוּבה. אולם לפי החוקה הפרוגרסיבית והסוציאלית של בנטוב לא תהא כלל זכות אזרח באו־ץ־ישראל לבן־אדם שאינו יכול ואינו רוצה להיות ערבי או יהודי, לאדם שכזה לא תהא כלל זכות קיום פוליטית בארץ!

״המוסדות האֶכּסקוטיביים של הנהלת העדות יהיו האֶכּסקוטיבה הלאוּמית הערבית והאֶכּסקוטיבה הלאוּמית היהודית״ (אם כי בנטוב תובע שויון לשתי העדות, הריהו מקפּיד להקדים תמיד את העדה הערבית). – – ״יש לצמצם היקף השיפוט של השלטון העצמי של העדה לענינים דלקמן: חינוך, השכלה ותרבות בכלל; עזרה סוציאלית ושירות סוציאלי, לרבות עזרה לתכניות קונסטרוקטיביות, העשוּיות להקל על קליטתם של עולים חדשים בארץ על יסוד פדרטיבי. יש להקנות למועצה הלאומית סמכות להטיל על בני העדה מסים ישירים נוסף על מסי המדינה״. – – ״ואשר לממשלה המרכזית של המדינה, הצעותינו גורסות קיום 'אסיפת המדינה׳ שתהיה מורכבת ממועצת המדינה ושתי המועצות הלאוּמיות, הכינוס הזה יבחר בכל ארבע שנים באכּסקוטיבה של המדינה, שתהא בת ארבעה חברים – שני ערבים ושני יהודים. אכּסקוטיבה זו תשמש קבינט ותנהל כל עניני המדינה – כל חבר בקבינט ישב בנשיאות הקבינט למשך שנח אחת, ובתקופת נשיאות זו ייקרא בשם נשיא המדינה. במשך שנת נשיאותו תהא לו לנשיא דעה מכרעת בכל אותם הדיונים בישיבות הקבינט אשר בהם תהיינה הדעות שקוּלות״.

על פי תכנית מקורית זו יעבור השלטון משנה לשנה על פי התור מקודם לערבי, אחר כך ליהודי, וחוזר חלילה. המדינה נחלקת איפוא לא בשטח, אלא בזמן. שנה אחת – מדינה ערבית, שנה שניה – מדינה יהודית.

מה יהיה גורלה של העליה במדינה ״דו־לאומית״ זו?

וזוהי התשובה שנתן בנטוב, ו״השומר הצעיר״ ממליץ עליה:

״בדברנו על בעיית העליה – אומר בנטוב בפרק הדן בפדרליזם אזורי – יכולים היינו לנקוט בצורת פיקוח אבטומטית, דהיינו, על־ידי הגדרה מדויקת של תחומים טריטוריאליים אשר בהם תצטמצם הקליטה. על פי סידור זה יוכלו הערבים להימנע מן התקלה אשר, לדעתם, עלולים הם לסבול ממנה. – שיטה שאין בה חלוקה טריטוריאלית לא יוּכלוּ להיות בה הגבלות טריטוריאליות.

״על כן מציעים אנו כי לפרלמנט לא תינתן שום סמכות לטפל בבעיית העליה, פרט לקביעת רמות־מינימום, כמו ביחס לחינוך ובריאות, שעל העולים יהיה להתאים להן. התפקיד עצמו של קביעת שיעור העליה על פי אַמת־המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים, וכן הפיקוח על שירות העליה צריך להיות מסור לגוף מיוחד – מועצת העליה של המדינה. מועצת העליה תהא מורכבת מארבעה חברים שימונו לכל ימי־חייהם או לפחות לשתים־עשרה שנה. הם יתמנו על־ידי הצעה שתתקבל פה אחד (ואם לא? – ד. ב״ג) בקבינט. בדרך כלל תהא המועצה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי. –

״אולם אנו חוששים כי אם לא נביא בחשבון את האפשרות של חילוקי־דעות רציניים בין החברים היהודים ובין הערבים של המועצה, כי אז תימתח ביקורת קשה על תכניתנו ובצדק ישאלו אותנו כיצד נתגבר על המַשבר בלי שדבר זה יגרום נזק לשום צד. לאפשרות כזאת נוטים אנו להציע כי תיקבע הוראה, המניחה את ההחלטה הסופית במקרה של משבר כזה – בידי הקבינט.

״אל נכון יזכור הקורא, כי גם הקבינט מורכב מערבים ויהודים חלק כחלק. ––

״יש יסוד להניח, כי חברי הקבינט יגלו בכל שאלה מסוימת מידה גדולה יותר של הבנה הדדית ממועצת העליה, ובה יוּכלוּ לבוא לחלל החלטה. ואם לא יוכלו להחליט – יוכל הקבינט לקבל החלטה ברוב דעות בעזרת דעתו המכריעה של הנשיא ולחסל על־ידי כך את המשבר״.

כלומר, בשנה אחת שבה יהיה נשיא ערבי – אפשר יהיה לסגור שערי הארץ, בשנה השניה – אפשר יהיה לפתוח אותם. לפי הפדרליזם האזורי תורשה העליה בחלק אחד של הארץ, ותיאָסר בחלק השני. לפי הפדרליזם העדתי, הנתמך על־ידי ״השומר הצעיר״ והליגה סוציאליסטית – תותר העליה היהודית לשנה אחת ותיאסר לשנה השניה.

הוא הדין בעניני קרקע. תוקם ״מועצה להעברת קרקעות״ שתורכב לפי דוגמת מועצת העליה, וגם

״העברות קרקע, פרט לסכסוכים משפטיים הנדונים בבתי־משפט לקרקעות, יעמדו מחוץ לשיפוטו של הפרלמנט ויבואו בפני המועצה להעברת קרקעות. שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית אלא אם נתאשרה על־ידי המועצה, וזו תתן את הסכמתה לאחר שתברר באמצעות המוסד המתאים לחקירה, אשר יעמוד תחת פיקוחה, כי עובדי האדמה הנפגעים על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מחיה מספיק, אשר ממנו יוכלו להתפרנס בצורה לא גרועה, ואולי אף טובה יותר, משהתפרנסו ממשקם הקודם״.

״המועצה תצטרך להחליט על כל מקרה לחוד, ויש ליתן לה סמכת להתקין תקנות בענין התנאים והפרוֹצדוּרות של העברות קרקע, ולתקנות אלה יהיה תוקף של חוק מחוקי המדינה. כמו כן תהא זו חובת המועצה לבחון ולאשר כל תכנית לפיתוח קרקע ולפיתוח חקלאי, שהממשלה או איזה מוסד אחר יגשו לבצען. ליד המועצה הזאת תהיה ועדה מיעצת להעברות קרקע, ומאחר שהגנת הפלח היא שאלה המענינת בעיקר את הערבים, צריך ליתן לאבסקוטיבה הלאומית הערבית אותו מעמד כלפי המועצה הזאת שיהיה לאכסקוטיבה הלאומית היהודית ביחס למועצת העליה.

״הפרוצדורה במקרה שהדעות במועצה תהיינה שקולות צריכה להיות שווה לפּרוצדוּרה שהוצעה למועצת העליה. אף כאן אם יהיה משבר, יצטרך הקבינט לחסלו, והחלטתו בענינים אלה תתקבל באותו אופן שהצענו ביחס להחלטות בעניני עליה במקרים דומים״.

אכן זוהי תכנית להגשמת ״הציונות הגדולה״ אשר ״השומר הצעיר״ הכריז שלא תיתכן אלא במדינה דו־לאומית. לבסוף נודע לנו סוד המדינה הדו־לאומית ש״השומד הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית ממליצים עליה: ליהודי אי־אפשר יהיה לרכוש קרקע, אלא אם כל קניה נתאשרה על־ידי מועצה של שני ערבים ושני יהודים, והמועצה חייבת קודם כל לבדוק אם עובדי האדמה ״הנפגעים״ על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מִחיה מספיק (ואם ירצו לפתוח חנות, או לעבוד בבית־חרושת? – ד. ב״ג), וגם אז אין המועצה חייבת לתת את הסכמתה, ובשנה שנשיא הקבינט יהיה ערבי אפשר יהיה לאסור כל קניה גם אם אין שום ערבי ״נפגע״ על ידיה. וגם אם מוסד יהודי כבד רכש אדמה וירצה לפתח אותה לקליטת עולים או הרחבת ההתישבות הקיימת – לא יוכל לעשות זאת בלי אישור מוקדם של המועצה, והמועצה תוכל לסרב, והענין יובא לקבינט, והקבינט שוב יוכל לסרב – עד שיהודי יהיה נשיא ויכריע בקולו.

תכנית זו, המונעת, למעשה, כל רכישת אדמה וכל פיתוח יהודי שיטתי גם באדמות שכבר נרכשו על ידי יהודים – נתאשרה על־ידי הקיבוץ הארצי ״השומר הצעיר״ ועל־ידי הליגה הסוציאליסטית ״בקווים כלליים״, ובמשטר שכזה רוצה ״השומר הצעיר״ להגשים את ״הציונות הגדולה״ שלו.

כשמָתחתי, בישיבת הועד הפועל הציוני, ביקורת על תכנית זו של בנטוב, שבעיני היא תכנית אנטי־ציונית, קם בנטוב והודיע בין השאר את הדברים האלה: ״התעודה הזאת (כלומר, הספר ה״סודי״ שמָתחתי עליו ביקודת. – ד. ב״ג) מתארת משטר קונסטיטוציוני אשר יתגשם כאשר היהודים יהיו רוב בארץ״. אני מצטער להגיד שב״תעודה״ של בנטוב אין זכר ורמז לרוב יהודי. ייתכן שדבר זה, דבר הרוב היהודי, הוא בעיני בנטוב דבר קטן שלא כדאי להזכירו ב״תעודה״ התופסת מאה ועשרים וחמישה עמודים בפוֹרמַט גדול. האם לא נכון היה לגלות ״סוד״ זה של רוב יהודי – גם בתוך הספר, ולא רק כישיבה סגורה של הועד הפועל חציוני? בהקדמה לספר מדובר על תקופת־מעבר, אבל אין בה רמז לרוב יהודי בטרם תוקם המדינה הדו־לאומית.

אני קראתי את הספר (או ״התעודה״ בלשונו של בנטוב) באמריקה, וכמה אנשים שקראו את הספד דנו אתי על התכניות הללו, ואף אחד לא ידע את ה״סוד״ הכמוס על רוב יהודי תחילה. אם הודעתו של בנטוב בועד הפועל הציוני היא אמיתית – מדוע העלים ״פרט״ קטן זה מקוראי ספרו?

הסבור בנטוב שיש סיכוי כלשהו שהערבים יסכימו לתכניתו – אם התנאי הוא, שהיהודים יהוו תחילה רוב בארץ, עוד בטרם קמה ״המדינה הדו־לאומית״?

ואולי נעלם התנאי ה״קטן״ הזה מהספר כדי לא להרגיז את הערבים? ואולי יש לבנטוב ו״השומר הצעיר״ שתי תכניות: אחת לערבים בלי רוב, ואחת לועד הפועל הציוני – עם רוב? ל״סוציאליזם המהפכני״ של ״השומר הצעיר״ פתרונים.

אולם אין לקפח זכותו של בנטוב וחבריו: הוא עשה שירות טוב לציונות, בפענחו סוף־סוף את תוכן הנוסחה ה״מהפכנית״ של ״השומר הצעיר״. סוף־סוף אנו יודעים מה זאת מדינה דו־לאומית: חלוקת הארץ – בשטח או בזמן; איסור עליה והתישבות יהודית במחצית הארץ או במחצית הזמן. ותודתי לקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״ ולליגה הסוציאליסטית שהבהירו את עמדתם – ומשתי החלוקות בחרו את החלוקה לפי הזמן, או לפי העדוֹת, אם להשתמש בלשונו של בנטוב. כעת אנו יודעים לכל הפחות מה זאת ״ציונות גדולה״ בלשונו של ״השומר הצעיר״. ועלי להגיד ברורות ונמרצות: התנועה הציונית – ואני מאמין שגם תנועת הפועלים הארצישראלית – דוחה בלי כל היסוס ״ציונות גדולה״ זו ותתנגד בכל כוחה ל״דו־לאומיות״ זו המציעה לסגור בפנינו את הארץ מחצה – במקום או בזמן, מבלי שיהיה לכך אפילו איזה סיכוי שהוא, שבמחיר ויתור זה יסכימו הערבים לעליה והתישבות יהודית במחצית השניה של הארץ או של הזמן.

טשטוש ניגודים בשאלה מרכזית

ומפני שידוע לי התוכן הממשי של ״המדינה הדו־לאומית״ שמטיף לה ״השומר הצעיר״ לא יכולתי לקבל את דבריו של טבנקין בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו על הוראות למשלחת ההסתדרות – שכאילו אין הבדל בין מדינה יהודית לבין מדינה דו־לאומית, ושכאילו אין כלל שאלה במה נלך, אלא העיקר הוא שילכו כולם וידרשו את הדבר המשותף והמוסכם. איני יכול להיות שוּתף לתביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״, ואיני יכול לקבל את טשטוש העמדה בשאלה מרכזית וחיונית זו. שום נימוק תכסיסי – וייתכן כי לטבנקין היו נימוקים תכסיסיים חשובים – אין בכוחו ואין בזכותו לטשטש את הניגודים המדיניים הקיימים בין התביעות המדיניות שלנו ובין התביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״. כי יותר מבכל זמן אחר עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו, מה הן תביעותינו הציוניות בשעה זו.

על סף ההכרעה

העולם כולו עומד על סף ההכרעה. איני יודע אם באמת יביא הנצחון לידי תיקון מלא של העולם ולידי סיום סוציאליסטי של המלחמה. אולם ברור שהעולם לא ישוב להיות מה שהיה לפני 1939.

אין זה מקרה שבבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות, שחלו בזמן המלחמה, הופיעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל במצע שיש בו גם תביעות מדיניות, והתביעות מנוסחות לא לפי הגירסה של הקונגרס הראשון הבאזלאי לפני 47 שנה, אלא לפי הצרכים של ימים אלה. ושבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הצביעו בעד פרוגרמה פוליטית זו שיש בה 4 סעיפים:

א. עצמאות מדינית המבטיחה את מרוּתו של העם היהודי על העליה ועל הבנין במסגרת התנאים המדיניים החדשים;

ב. עזרה קוֹנסטרוּקטיבית בינלאוּמית לעליה ולבנין המולדת;

ג. נציגות יהודית בחבר הלאומים העתיד לקום;

ד. חופש פעוּלה ציונית בכל הארצות וחופש ארגון עליה יהוּדית מכל הארצות.

לא רק פועלי ארץ־ישראל – התנועה הציונית בעולם כולו הכירה בצורך להגדיר מחדש את תביעותינו המדיניות בנסיבות החדשות. כאשר חזרתי לפני שנה וחצי מאמריקה, מצאתי שהועד הפועל הציוני מתוַכח כבר שנתיים על ניסוחים אלה וקבלת ההחלטה נדחתה מזמן לזמן מסיבות שלא אני ולא ההנהלה היינו אחראים להן. ההנהלה הביאה סוף־סוף לועד הפועל הציוני ניסוח של פרוֹגרמה מדינית – לא ניסוח של מטרה סופית ולא ניסוח אידיאולוגיה ציונית. בניסוח של מטרה סופית אין צורך ואין גם יכולת, לדעתי, לנסח אותה. מי ינסח בשביל הדורות הבאים את המטרה הסופית שלהם? התנועה הציונית גם לא היתה יכולה למצוא את השפה המשותפת בשביל ניסוח מטרה סופית. בשביל דבר שכזה לא היינו אנחנו, הפועלים, יכולים להסתפק בנוסח ״מדינה יהודית״ – והיינו אומרים ״מדינה יהודית סוציאליסטית״. וגם זו אינה עדיין מטרה סופית. אנחנו מקווים שנזכה עוד להקים מדינה יהודית סוציאליסטית בימינו. ושאיפה זו, לדעתי, צריכה לכוון את כל פעולתנו. אולם גם מדינה זו אינה המטרה הסופית – כי אנו נושאים עינינו למשטר בעולם שאין בו מדינות בכלל.

ובכן לא התאספנו לנסח מטרה סופית, לא התכוַנו גם לנסח מחדש אידיאולוגיה ציונית. התנועה שהיא תנועת־עם אינה צריכה ואינה רשאית לנסח השקפות אידיאולוגיות ולחייב בה את חבריה, גם אין לה צורך ממין זה.

היה צורך – וככל שאנו מתקרבים לקץ המלחמה, הצורך גובר והולך – לנסח מה הן התביעות המדיניות האַקטואַליות של העם היהודי בתקופה זו. לא נוכל לפעול ולא נוכל להצליח, אם לא נדע ברורות ולא יֵדע העולם על מה נלחמים עכשיו.

כל התנועה הציונית הכריעה בעד מדינה יהודית

ההסתדרות הציונית אינה מדינה, היא גם איננה מדינה בדרך. זה ארגון המתקיים בנס גדול. אין דומה לה בעולם. אין בעולם הסתדרות של עם מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם, בלי שום קיום ממלכתי. ההסתדרות הציונית אין לה סמכות, אין לה שום כוח כפיה, אין לה שום פּרירוֹגַטיבה ממלכתית, אבל יש עליה תפקידים של בנין מדינה – תפקידים ממלכתיים; אין לה שום כוח ליצג עם, אבל תפקידה ליצג את העם היהודי. ונוסף לפיזור הגיאוגרפי יש פירוד פנימי, תרבותי, מסורתי, מעמדי, אידיאולוגי. אין זו מפלגה – זו הסתדרות המאַחדת בתוכה כל מיני יהודים, כל מיני דעות, לשונות ותרבויות. גם בימים כתיקנם קיומה של ההסתדרות הציונית הוא דבר הדורש מאמץ גדול, מסירות גדולה, והסתדרות זו ביצעה משהו במשך 46 שנות קיומה.

והנה קיומה של הסתדרות זו הועמד במשבר תוך כדי ימי המלחמה. נותקו הקשרים בין ההסתדרות ובין חברי ההנהלה, ללא יכולת לקיים את המשטר הקוֹנסטיטוציוני אשר היה למופת ואשר הסתדרות העובדים ומפלגות יהודיות בארץ צריכות ללמוד ממנו. כי בהסתדרות הציונית נתקיימו הבחירות לקונגרס, באופן מסודר, מתוקן, לפי הקונסטיטוציה. ובחירות בהסתדרות הציונית הן קשות יותר מאשר בחירות לכנסת־ישראל ומאשר בחירות להסתדרות. והנה נמנעה האפשרות הזאת. כבר ארבע שנים לא היה קונגרס (זה קרה גם במלחמה הקודמת). גם אי־אפשר להיפגש, מבלי לדבר כלל על האסון הגדול שקרה לנו באירופה, אשר עוד איננו יודעים את היקפו. והיתה סכנה לא קטנה, שבתוך הקרע והניתוק הזה, בתנאים המיוחדים שבכל ארץ וארץ, ישתרר תוהו ובוהו בתנועה הציונית בשטח הרָגיש ביותר – בשטח הפרוגרמה הפוליטית.

ואני מודה לחזן ולחבריו, שהם מלמדים אותי פרק בציונות, שבכל התנאים יש להמשיך את העבודה בארץ־ישראל, ואין לתלות את הציונות, את בנין הארץ, בשום תנאי. מכל מלמדי השׂכלתי. אולם אני מכיר חברים שעבדו בארץ עוד לפני הצהרת בלפור ולא חיכו אפילו ל״פיקוח בינלאומי״ שנעשה עכשיו למלה האחרונה של הציונות הפרוגרסיבית והגדולה ולחכמה הפוליטית העליונה. חברי אלה, שטרם שמעו את הלקח של החבר חזן, באו לעבוד בארץ בלי שום תנאי, וראו בעליה, בהתישבות, במלחמה על עבודה עברית, שמידה והגנה – את הדבר הראשוני, המַתמיד, שאיננו תלוי בשום נסיבה ובשום תנאים פוליטיים. ואני מאמין שבעניין זה לא שונתה דעתנו ולא תשתנה. שום איש אינו מציג את השאלה על הפסקת עבודתנו. להיפך, עלינו להגביר אותה במלוא יכלתנו ועקשנותנו החלוצית. אולם אנו דנים על מדיניותנו הציונית – על המערכה המדינית כלפי חוץ, על תביעות העם היהודי מממשלת המנדט ובעלי־בריתה. מערכה מדינית זו עומדת עכשיו במרכז חיינו. מהרגע שהופיע ״הספר הלבן״ עמדה המערכה הפוליטית במרכז הציונות. לא מפני שבתקופת ״הספר הלבן״ אנחנו לא נעבוד – נעבוד, במסגרת ומחוצה לה. אבל אנחנו נושאים עינינו לממַדים גדולים של הפעולה, ואיננו יכולים להשלים עם מיטת־החנק הזאת שהשכיבו אותנו בתוכה. ומשום כך ״השומר הצעיר״, הליגה הסוציאליסטית, ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״ דנו בשאלות הפוליטיות. ובדיון חדש זה, בנסיבות חדשות, נוכח צרכים ותנאים חדשים, בלי אפשרות של כינוס קונגרס, בלי אפשרות אפילו של כינוס הועד הפועל הציוני הרחב – היתה סכנה שכל הסתדרות ציונית ארצית וכל מפלגה וסיעה ציונית תקבע לעצמה מדיניות משלה, תשתרר בתוכנו אַנדרלָמוּסיה, והפעולה המדינית שלנו תשוב לתוהו־ובוהו. אמנם לא תמיד גם הסמכות של הקונגרס מספיקה – היא רק סמכות מוסרית. יש אמנם סעיף של משמעת שאנחנו נלחמים לו (אגב, הייתי רוצה לעקור את הטעות בנוגע לרביזיוניסטים: מעולם לא הוצאנו אותם מההסתדרות הציונית. לחינם אנחנו מעלילים על עצמנו – אנחנו הטלנו עליהם סעיף של משמעת לרוב, והם סירבו לקבל על עצמם ודרשו קביעת ״משטר־הסכמים״ בהסתדרות הציונית, שעל פיו אי־אפשר לעשות כלום בלי הסכמת המיעוטים, וכשהתנועה הציונית לא רצתה לשמוע על משטר הרסני זה – יצאו מההסתדרות על מנת לשבור אותה), אולם במשמעת בלבד אי־אפשר לנהל תנועה.

וקרה נס, שלמרות הקשיים האובייקטיביים – נמנע התוהו־ובוהו. התנועה הציונית בכל רחבי הגולה, שבהם היא חפשית… (אינני רוצה לקחת על עצמי לדבּר בשם היהודים השחוטים, אבל אני בן ליהדות פולין, ומכיר את היהדות הזאת כמו כל אחד מאתנו, ואין לי צל של ספק כי אילו היו קיימים והיה אפשר להתוַעד ולקבוע עמדה – היו קובעים את העמדה שנקבעה על־ידי ציוני אמריקה בכל רחבי התנועה), כל חלקי התנועה שיכלו לדון ולברר, קבעו עמדה פוליטית אחת. והעמדה היא מה, שקוראים בשם ״בּילטמור״.

עצם הדבר הזה הוא הישג ציוני פוליטי ממדרגה ראשונה. איננו יודעים עוד אם גדולי העולם, הידידים והלא־ידידים שלנו בין הגויים, יעזרו לנו, אבל קודם כל צריך שנעזור לעצמנו, שיהיה לנו בעצמנו רצון קולקטיבי. וציונות מַתחילה מקיום רצון קולקטיבי של יהודים. והנה לאחר שהועד הפועל הציוני התוַכח שנתיים, הביאה ההנהלה הציונית שלוש תביעות פוליטיות – לא מטרה סופית ולא מטרה אידיאולוגית, אלא שלוש תביעות פוליטיות לתקופה הזאת, האומרות:

א) לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב) להעניק לסוכנות היהודית שלטון על העליה ואת כל הסמכות הדרושה לבנין הארץ ולפיתוח אדמותיה;

ג) לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אלו הן התביעות. הן נתקבלו אחרי דיונים של שנתיים או שלוש בכל רחבי העולם ובציבור הפועלים בארץ.

מה בפינו לקונגרס־הפועלים?

עכשיו, שנתיים לאחר שניסחה והגדירה התנועה הציונית בעולם את מדיניותה – נקראת הסתדרות העובדים להופיע בפני פוֹרוּם בינלאומי. והיא לא יכולה להופיע שם מבלי שתאמר דברים ברורים קודם כל בנוגע לשאלה הזאת: האם היא דורשת מפועלי העולם לתמוך, לעזור לתביעות המדיניות של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, או לא?

יש דברים בעבודה שלנו שאינם תלויים באחרים ואותם נעשה בכל התנאים, אבל יש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה, ואנחנו דורשים אותה מכל העולם, מכל האנושות, מכל העמים, ואנחנו – הפועלים היהודים – דורשים אותה קודם כל מפועלי העולם. גם מבחינה ריאַליסטית הפועלים בעולם הם עכשיו כוח פוליטי גדול, ולא רק גדול אלא גדל והולך, ובכל הארצות הגדולות. והשאלה היא אם אנחנו דורשים מהם תמיכה בתביעות המדיניות של התנועה הציונית. זוהי השאלה הקודמת לכל שאלה אחרת בנוגע להשתתפותנו בקונגרס הפועלים.

לא הוצגה השאלה העיונית, מהי התכנית המדינית של ההסתדרות. אין הכרח שההסתדרות תנסח תכנית מדינית. ולא משום שאין לה סמכות – סמכותה של ההסתדרות היא, לדעתי, בלתי־מוגבלת. אולם אין ההסתדרות מחויבת לקבוע עמדה בשאלות שנויות במחלוקת, אלא כשיש צורך מיוחד בכך. וכשההסתדרות נתבעה להופיע בפוֹרוּם־פועלים בינלאומי ולהשמיע את תביעות עם ישראל – עליה להכריע בשאלה גם כשדעת מספר חברים אינה נוחה מכך. עמדה פוליטית, עקרונית בשאלה זו קודמת לכל שיקול תכסיסי תנועתי. אינני מזלזל ביחסים פנימיים – אני אחד מאלה שהם חולי־אחדוּת מיום בואי לארץ, ועד היום הזה לא רפתה בי האמונה שביסודו של דבר אנו מאוחדים, ואני רואה בכל חבר ההסתדרות מועמד לחבר המפלגה, ובכל פועל יהודי מועמד לחברוּת בהסתדרות. רצון זה לאיחוּד אינו מונע ויכוח פוליטי או אידיאולוגי. גם בקרב חברי מפלגה אחת – אם היא רק בנויה על חופש מחשבה – ייתָכנו חילוּקי־דעות. וההסתדרות נתבעה עכשיו להגיד את דברה לפועלי העולם: התוּכּר זכותו של העם היהודי בלי עזרת תנועת הפועלים העולמית? התיתכן עזרה זו – מבלי שתידרש על־ידי פועלי ארץ־ישראל? אם יש חילוקי־דעות בתוכנו, נדון, נברר ונכריע. ההסתדרות אינה ברית של מפלגות – היא יחידה קיבוצית, היא ארגון המעמד, ופועלי כל העולם עומדים להתאסף, ולא ייתכן שאנחנו נבוא שם בלי תביעות, ובתוכן – שיתמכו בדרישותיו של העם היהודי. כי אם לא מהם נדרוש את התמיכה – ממי נדרוש? השתמטות מעמדה היא עמדה. ולא יכולתי להתנחם בזה שהמיעוט בועד הפועל הציע, שאסור יהיה לפעול נגד התביעות של ההסתדרות הציונית. היה טוב אילו היה המיעוט מחליט זאת בשביל עצמו בפעולתו יום־יום, אבל בפני פוֹרוּם בינלאומי, אי־תמיכה היא התנגדות, היא אמירה להם: אין אתם צריכים לתמוך, כי גם אנחנו איננו תומכים. וכלום אנחנו רוצים לבודד את העם היהודי, שיוכל לדבר רק אל הבּוּרז׳ואַזיה העולמית?!

השאלה המוקדמת שיש לענות עליה בהֵן ברור או בלאו ברור היא: אם אנו דורשים או לא דורשים מפועלי כל העולם תמיכה בשלוש התביעות של העם היהודי. על הסעיף הראשון – פתיחת שערי ארץ־ישראל – אין ויכוח. הויכוח הוא על שני הסעיפים הבאים: הסעיף השני – שלטון הסוכנות על העליה, והשלישי – מדינה יהודית.

בענין הסעיף השני היה ויכוח כפול ביני ובין החבר יערי, בשעה שנידונה בועד הפועל הציוני לפני שנה וחצי הפרוגרמה הפוליטית של ההנהלה. הויכוח היה על היקף העליה ועל סמכות העם היהודי לנהל את העליה. אני דרשתי – זה היה לפני השמדת יהודי פולין, או לפני היות ההשמדה ידועה לנו – שמיד אחרי המלחמה נעביר את כל הפליטים היהודים מפולין ומארצות אחרות לארץ־ישראל. יש לנו דוגמה מאחרי מלחמת העולם האחרונה, כשהעבירו במשך זמן קצר כמיליון וחצי פליטים מתורכיה ליוון האירופאית. גם עלינו להעביר מיד לאחרי המלחמה המוני פליטים לארץ, ולשם כך נחוץ שמַפתח העליה, השלטון על העליה, יימסר לנו, לעם היהודי, לנציגות העם היהודי, כלומר, לסוכנות היהודית – לא ליהודי ארץ־ישראל, אלא לעם היהודי כולו. על זה ענה לי יערי בהתנגדות כפולה – גם בהתנגדות להעברת הפליטים וגם בהתנגדות לשלטון הסוכנות על העליה. יערי אמר אז:

״האם נדרוש ריפּאטריאַציה, האם נדרוש החזרת הבתים והקיוּם של אותם מיליוני הפליטים בפולין, או נביא אותם שברי־הכלים, פושטי־היד הרצוצים, הנה, לארץ־ישראל? אני אומר: אינני מוַתר על ריפאטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר לפולנים את עמל היהודים במשך מאות שנים. אני רוצה שיחזרו לבתיהם ובמשך עשר עד חמש־עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן, שגם יילחמו לכל־הפחות על כך לקבל את מה שגזלו מהם. כמובן, שחלק מהפליטים יעלה ארצה. – – – אבל בוַדאי שזאת לא תהיה מנוסה מהגולה אחרי פוגרום איום של המון רצוץ ושבור שאין שום כוח שיוכל לסדר אותו״.

ואשר לתביעת שלטון יהודי, שלטון הסוכנות היהודית, על העליה, אמר יערי:

״הצענו דבר אחד. הצענו לדרוש שיוּתן לסוכנות מה שהיה לה קודם במקצת. היתה לה אוטונומיה בסידור העליה. ואני דרשתי הגבּרת הסמכות הזאת לאחר המלחמה. דרשנו הגבּרת הזכויות על קרקעות הממשלה״.

שרתוק שאל אז: מי יקבע מידות העליה? ויערי ענה:

״על כל פנים ברור, שאנו לא נוכל לקבוע זאת בעצמנו!״

במקום תביעתנו למסור לסוכנות את השלטון על העליה, הציע חזן בשם ״השומר הצעיר״ ״לכונן בארץ־ישראל משטר מדיני תחת פיקוח בינלאומי אשר יעניק לסוכנות היהודית את הזכות לנהל את העליה היהודית״. לא הזכות של קביעת מידות העליה בעצמנו, כפי שטען שרתוק, אלא "הזכות שהיתה לסוכנות מקודם״ – אוטונומיה בסידור העליה, שהשלטון הזר קובע מידותיה.

בועד הפועל של ההסתדרות הצטרפה גם סיעה ב׳ לעמדה של ״השומר הצעיר״. עמדה זו של המיעוט בועד הפועל של ההסתדרות פוגעת קשה במלחמתנו המדינית, ואני פונה אל החברים שהצביעו, אשר לא שקלו אולי ברגע ההוא במידה מספיקה, אלא עשו זאת מתוך דאגה לענינים אחרים – אני פונה עכשיו אליהם שיתנו את ידם בלי סייג לתביעה של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, כפי שהיא נוסחה בסעיף השני: שלטון על העליה.

מדוע נוּפלה מכל עם?

ועכשיו לסעיף השלישי, ועליו המלחמה: ״לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית – באנגלית קוֹמונוולט״. נוסח זה קבע נשיא ארצות־הברית, שהיה לו חלק בניסוח הצהרת בלפור, וגם תנועתנו – בכל אופן חלק של תנועתנו – בתזכירה למפלגת־העבודה הבריטית, שבו נאמר: ״לצור את ארץ־ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״.

רשאי קפלנסקי להסתלק עכשיו מתביעה זו שחתם עליה אז – התנועה אשר בשמה תבע אז קפלנסקי, יחד אתי, אינה מסתלקת ממנה.

אומדים לנו שתביעה זו פסולה מבחינה מוסרית וסוציאליסטית, כי יש בה ״השתלטות״. שוללי המדינה מנסים לתאר את התנועה הציונית, המאוחדת עכשיו יותר מבכל זמן אחר בתפיסתה המדינית, כאילו היא רוצה לדכא הערבים, לשלול זכויותיהם האזרחיות והלאומיות בארץ, כאילו כל ציוני אמריקה, אנגליה, קנדה וכו' ובראשם וייצמן, וייז, ברודצקי וכל שאר חברי ההנהלה נתפסו לרביזיוניזם, רחמנא ליצלן.

אני דוחה עלילות אלו בכל כוחי המוסרי. הצגת תביעת המדינה היהודית כרצון להשתלט ולדכא – היא סילוף האמת. בהרבה ארצות ישנם ישובים שאינם בני עם אחד, ואיש אינו אומר שיש השתלטות. אמריקה – יש בה הרבה מיעוטים: יש מיעוט יהודי, אירי, אנגלי, גרמני, איטלקי, אך לא שמענו שיש השתלטות. יש ברוסיה הסובייטית ארצות שאינן מעוֹר אחד; לא כולם ויאֶליקוֹרוּסים, לא כולם ביאלוֹרוּסים, ולא שמענו שיש שם השתלטות. גם שם יש יהודים ויש מיעוטים אחרים, יש להם שויון אינדיבידואלי, פוליטי, אזרחי, לאומי. אין אומדים שזוהי השתלטות, ומדוע רק היהודים ״ישתלטו״, אם תהיה מדינה יהודית?

לכל העמים יש זכות למדינה, ורק אנחנו הננו בבחינת עם מצורע; רק נגדנו צריך לעשות סייגים מיוחדים, בכדי שלא נדכא. אנחנו איננו טובים מאחרים, אבל איננו גם רעים מאחרים! מה הפסול הזה בעצם הרעיון של מדינה יהודית? שלילת זכות היהודים למדינה משלהם היא שלילת שויון העם היהודי, שלילת הכבוד מכל יהודי באשר הוא יהודי. זוהי חתירה תחת האידיאה הציונית, מפני שהאידיאה הציונית מתחילה מזה שאנחנו שווים בכל – כבודדים וכעם. לנו, כיחידים, מגיע בכל מקום בעולם אותן הזכוּיות המגיעות לכל יחיד אחר – לא כמלוא נימה יותר ואף לא כמלוא נימה פחות. אינני יודע אם נשיג זאת, אבל זוהי זכותנו, ונעמוד על זה. ברגע שאנחנו מסתלקים מזה – הסתלקנו מן הצלם האנוֹשי. אומדים לנו שמדינה יהודית פסולה מבחינה סוציאליסטית – זהו חילול הסוציאליזם! הסוציאליזם איננו מחייב שהעם היהודי יוּפלה לרעה מכל העמים האחרים בכל העולם. אמרו לנו פעם שעלינו לשמש משחה בגלגלי הרבולוציה – ציבור הפועלים בארץ לא יצטרף לאמירה זו.

אומרים לנו: זה לא יהיה, זה לא מעשי, אי־אפשר שיהיה רוב יהודי.– מה המעשיות הזאת? האין מקום? האין אדמה להתישבותם של יהודים רבים? האין אפשרות עבודה? האין אפשרות להקים חרושת? האין ים מצפה לגאולתו על־ידי ספנים, דייגים ועובדי־נמל יהודים? מנין ה״מעשיות״ הזאת שרוב יהודי לא יקום ולא יהיה?

הנימוק: הערבים לא יסכימו

אומרים: הערבים לא יסכימו – ייתכן, אם כי אינני יודע מנין בטחון זה. הן היה זמן שהסכימו.

ואני רוצה ברגעים אחדים לנסות לנתח את החכמה הזאת של הפּרוֹגנוּסטיקים שלנו, הבונים הכל על מה שאחרים יסכימו או לא יסכימו, יכריעו או לא יכריעו. מה פירוש הדבר שאחרים לא יקבלו זאת? האם אי־קבלתם הוא דבר נתון בהיסטוריה בגזירת קדומים, כדבר פאטאלי, שאם גם נטיח ראשנו בכותל לא נשנה כלום? אמנם, מה שעשה היטלר הוא האַרגוּמנט הגדול ביותר נגד המדינה היהודית. אבל לא רק נגד המדינה היהודית, כי אם נגד כל קיום היהודים. אך אנחנו אומדים: הננו משהו, יש עוד יהודים בעולם, יש קיבוצים יהודים קטנים וגדולים, יש צרת ישראל, יש ישוב יהודי בארץ, גילינו יכולת, גילינו כוח, יש לנו תומכים, יש גם מעוּנינים בהגשמת הציונות. אין אנו כוח מכריע בעולם – אבל יש לנו משקל־מה. אין אנו אפס. לרצוננו היהודי, רצון קיומנו הלאומי, לכשרון עבודתנו בארץ, למצוקתנו ההיסטורית, לקשרנו ההיסטורי עם הארץ, להבטחות ולהתחייבויות שניתנו לנו – יש איזה משקל. על כך נוֹסדת המדיניוּת הציונית, ועל כף המאזניים הבינלאוּמית עלינו להניח את רצוננו, יכלתנוּ, תביעתנוּ, כוחנו – ונכוֹנוּתנוּ להיאבק ולעמוד בשער. אומרים לנו: לא, כי ראו באיצטגנינות שהאחרים לא יקבלו את תביעותנו, ובין נילחם על משהו ובין אם לא נילחם, זה לא יביא לידי שינוי. אך אם כך הדבר – שהדברים הם גזורים ואין לנו מה לעשות – נשב כל אחד בבית, ואיש לאוהליך ישראל. אבל האין זו שלילת הציונות, כפירה בציונות החלוצית והסוציאליסטית – כי זו האחרונה מעמידה הרבה על ערך האדם הלוחם, העובד, היוצר, וכוחנו אינו דבר שאפשר לבטלו. אם נכריע או לא – אינני יודע, אבל משהו נשנה.

אינני מקבל גזירות מראש; אנחנו נאבקים ואנחנו ניאבק גם כשנדע שצפויה לנו תבוסה. כך עשינו גם בימי תל־חי. היה אז ויכוח אָפייני מאד בינינו ובין ז׳בוטינסקי, כשנפגשנו אתו בגדוד היהודי בסוף המלחמה הקודמת. אנחנו אמרנו: להגן על תל־חי; הוא אמר: לא. בתור מומחה, בתור איש־צבא, עשה ז׳בוטינסקי את החשבון שלא נצליח בהגנה, ולכן, מוטב לעזוב את המקום מראש. אנחנו אמרנו: לא לעזוב, גם אילו ידענו שלא נצליח. יש חשיבות בעצם העמידה, בעצם המלחמה, בעצם ההגנה. יש ערך לעוּבדה שיהודים מגינים על נקודה שנוצרה על־ידיהם ואין עוזבים אותה בלי התגוננות. אני חושב כי לא שגינו. מה שהוא ראה בתור מומחה – היה אולי נכון: כמה חברים נפלו; השאר הוכרחו לעזוב; המקום נשרף. אבל איש לא יאמר עכשיו שהגנת תל־חי היתה לשווא. אפילו ז׳בוטינסקי ניסה לנצל אחר כך את שם תל־חי, שהפך להיות שם כבוד וגאון בנוער העברי וקרא את הנוער הרביזיוניסטי, אשר הוא אירגן, על שמו של יוסף טרומפלדור.

אינני חייב להיות מובטח מראש בנצחון במלחמתנו לארץ־ישראל, למדינה יהודית למען הילחם על כך. לי מספיק לדעת שהדבר מגיע לנו ושהדבר ייתכן. ודאי אין הדבר קל ולא מונח בקופסה. אך מי זה יוכל להגיד שהדבר לא ייתכן?

זכותנו – כזכות כל עם

הכרעה בינלאומית לטובתנו תיתכן – על כך תעיד ההכרעה שנפלה במלחמה הקודמת. יש לנו עדות מוסמכת – לא ממקור ציוני, יהודי, אלא ממקור בריטי, רשמי – שהצהרת בלפור בשנת 1917 התכוונה לאפשרות של מדינה יהודית, ונשיא ארצות־הברית וילסון אמר זאת בפירוש עוד בשנת 1919.

אבי ״הספר הלבן״ ניסה להגיד לנו, כי לא ידעו אז שיש ערבים בארץ־ישראל. הוכחנו את אי־האמת באמירה הזאת. ויש לנו עדות, שהושמעה בפרלמנט האנגלי על־ידי מזכיר הקבינט של המלחמה בימים ההם, אֶמרי, כי דנו בשאלת ארץ־ישראל במשך חדשים, והשיקול בענין הערבים היה אחד השיקולים החשובים בכל הענין הזה, ואף על פי כן הכריעו כפי שהכריעו. אם כן, היתה פעם הכרעה. מה הבטחון שלכם, שלא תהיה גם הפעם הכרעה לטובתנו?

עוד המלחמה נמשכת, ודעת הקהל באנגליה, אמריקה ורוסיה מרוכזת במאמץ המלחמה. העולם אינו מורכב ממלאכי־השרת, וכל עם – עניניו קודמים לעניני עמים אחרים. העולם אינו יודע עוד מה קרה לנו. המלחמה תיגמר, וכל האמת האיומה והמחרידה על השוֹאה אשר באה עלינו תתגלה לעיני העולם בכל תהוֹמיוּתה הטרגית, והעולם יזדעזע, כי הדבר אשר קרה אותנו עוד לא קרה לשום אומה ולשון; וקרה לנו מה שקרה לנו – אך ורק באשר אנו חסרי מולדת ועצמאות.

האם אין לנו הפעם הזכות לתבוע את עלבוננו ההיסטוֹרי על ההפליה אשר הפלו אותנו מכל העמים, ולדרוש שיעמידו אותנו במצב אחד עם כל העמים? האין לנו הזכות לדרוש לעצמנו אותו מעמד ואותו בטחון שיש לכל עם עומד ברשות עצמו? האין לנו הזכות לתבוע שימסרו את גורלנו לידינו אנו – למען נוכל בכוח עצמנו וברשות עצמנו להושיע לעצמנו?

עוד לא שמענו את התשובה, ומה אתם ממהרים לתת תשובה שלילית בשמם? מי מילא את ידכם? ומה קוצר הרוח? ואם לא קיבלו עדיין את דברנו בקונגרס האמריקאי, האם לא ניאבק עוד? ואם ״הספר הלבן״ עוד לא נתבטל – האם לא נילחם בו?

יש צורך היסטורי שנגיד לעולם מה אנחנו רוצים, מה מגיע לנו. ומגיע לנו לא פחות מעצמאות שלמה, כמו לכל אומה חפשית. ואנחנו לא נדכא, כמו שאחרים לא מדכאים. ואם אתם רוצים – נִתֵן כל מיני ערובות. ואם אומרים שתי התביעות הראשונות, ואין מוסיפים את השלישית – מדינה יהודית – מְרוֹקנים מתוכן פוליטי את הסעיף הראשון, על פתיחת השערים.

המלחמה למדינה יהודית – מלחמה לעליה גדולה

יש בתוכנו אנשים שאינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים, שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בוַדאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא ״מדינה יהודית בארץ־ישראל״ אלא ״ארץ־ישראל כמדינה יהודית״. אולם מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות שום סכנה אחרת מלבד החלוקה – הוא מוכה סנוורים. יש סכנות חמורות פי כמה. עוד ״הספר הלבן״ קיים, וסכנותיו אינן חשש לעתיד – אלא מציאות קיימת. יש גם סכנה ש״הספר הלבן״ בצורתו הקיימת יתבטל, אולם המודיפיקציה לא תהיה טובה הרבה מהמשטר הקיים עכשיו. אפשר להניח כמעט בוַדאות שלא יעזו להפסיק לחלוטין את העליה לאחר המלחמה. אבל יש סכנה שיתירו עליה רק במידה שתשאיר אותנו מיעוט נצחי. יש סכנה כזאת. אינני בודה אותה מהלב. ולא די שאנחנו אומרים עליה, יש לפרש איזו עליה. לפני כמה שנים היתה זו אולי שאלה אקדמית; השערים היו אז פתוחים, פחות או יותר, ובאו רק אלפים מעטים של יהודים לשנה. עוד בשנת 1927 באו רק כשלושת אלפים יהודים. ואני זוכר שהיה ויכוח, בשעה שארלוזורוב נכנס להנהלה הציונית בשנת 1931, אם לקבל את השדיול של שלוש מאות רשיונות או לא. זו היתה העליה אז.

לא כן עתה. עלינו לברר לעצמנו ולאחרים: איזו עליה אנו דורשים ומה היקפה.

״השומר הצעיר״ אומר: ״עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית״. אבל מי יקבע את יכולת הקליטה? ומה שיותר ממשי – מי ייצוֹר את יכולת הקליטה? האם יכולת קליטה היא שיעור נתון, עומד וקבוע על פי גזירת הטבע – או שהוא משתנה ומתחלף לפי הנסיבות, ותלוי בכוחות שבידם נמצא גורל הארץ, פיתוחה ומקורותיה המשקיים והכלכליים?

אמרתי בועד הפועל הציוני: אילו היו פותחים לי סדק לעתיד ויכולתי לראות מה יהיה בעוד 10–5 שנים, ובסדק הזה הייתי רואה רק דבר זה שלא תקום מדינה יהודית בעוד 10–5 שנים – הייתי מוסיף להילחם על מדינה יהודית עכשיו, כי מלחמה זו הכרחית למען עליה גדולה. אם נסתפק בתביעת עליה בלבד – ייתכן שיתנו לנו עליה, אבל ישמרו על כך שנישאר מיעוט בארץ. ואי־אפשר בדיון על העליה להתחמק משאלה גורלית זו: מיעוט או רוב? זוהי עכשיו למעשה השאלה המדינית. שום התחמקות לא תועיל כאן: לא האנגלים ולא הערבים לא יתחמקו משאלה זו.

רוב או לא רוב – זוהי השאלה; פירוש הדבר: מדינה יהודית או מדינה ערבית?

החברים שמטעמים פרינציפיוניים או תכסיסיים מתנגדים למדינה היהודית – אני תובע מהם שיסבירו פעם אחת ובדברים ברורים: אם הם מאמינים שתיתכן עליה גדולה בגמר המלחמה הזאת, או שזה ייתכן רק לאחר מהפכה סוציאלית בעולם? ואל יהפכו את השאלה מי רוצה יותר במהפכה סוציאלית ומי פחות. בתוכנו אין שום מחיצה בין הציונות שלנו ובין הסוציאליזם שלנו. אין לנו שתי מגמות, ואין בתוכנו ״סתירה טרגית״ בין ציונות ובין סוציאליזם. אנחנו במאה אחוז ציונים ואנחנו במאה אחוז סוציאליסטים, אבל הסוציאליזם יכול להתגשם בעולם גם לאחר שהעם היהודי יישמד עד אחד. יכולות פרובלימות פוליטיות לאומיות להיפתר גם במשטר לא סוציאליסטי. יש עמים היושבים בארצם, ויש להם עצמאות ויש להם שאלות סוציאליות, אבל אינם זקוקים לאֶמיגרציה, לקוֹלוֹניזציה. אין קשר של זמן בפתרון שתי הבעיות: הלאומית והסוציאלית. ואני שואל: המאמינים אתם שתהיה עליה בממַדים־גדולים והתישבות גדולה? אני.אומר שאנחנו נעבוד גם במשטר רע. אבל לא תיתכן עליה גדולה והתישבות גדולה בלי סמכות ממלכתית. איך תעשו התישבות גדולה בנגב בלי סמכות ממלכתית להביא את המים מהצפון, להפקיע אדמות, לחפור תעלות שתעבורנה על אדמות איכרים? איך תקימו חרושת גדולה אשד תקלוט מאות אלפים, בלי סמכות ממלכתית במכס, בתחיקת עבודה, בקשרים אינטרנציונליים, בקבלת סחורות וחמרים גלמיים וכלים, כשהכל נמצא בידי ממשלות? אין עדיין סוציאליזם, אבל יש כרגע ״אטטיזם״ בעולם, והוא יהיה קיים אחרי המלחמה הזאת. איך יישמע קולנו בעולם, אם לא תינתן לעם היהודי נציגות ממלכתית, אשר תשמיע את קולה בואשינגטון, במוסקבה ובלונדון? תימן, סוריה והלבנון ישלחו נציגים לכל המקומות האלה, והעם היהודי יהיה אילם, מפני שאין לו נציגות, והוא יעמוד מאחורי הדלת ויתחנן בפני איזה פקיד של קוֹנסוּליה שיקבל אותו.

שלוש התביעות של התנועה הציונית קשורות זו בזו, הן מתנות זו את זו מבחינה פוליטית. ותנועת הפועלים בארץ־ישראל, חלוץ ההגשמה הציונית, חייבת לדרוש מפועלי העולם לתמוך בתביעות הללו.

מה הם גבולות סמכותה של הסתדרות העובדים

בויכוח נתעוררה שאלת אחדותה ומהותה של ההסתדרות, ונשאלה שאלה: היכולה הסתדרותנו לפעול בשעת הצורך בשטח הפוליטי?

חזן הסביר שבהסתדרות אפשר לפעול בענינים פוליטיים רק מתוך הסכם. גם טבנקין בעצם הטיף לרעיון זה – אם כי במלים אחרות. איני יכול, לצערי, להצטרף לדעתם של חזן וטבגקין בענין זה.

אם הסכם פירושו מאמץ לעמדה אחת של ההסתדרות – זהו דבר רצוי מאין כמוהו! אבל אם הסכם פירושו שבלי ההסכם אין ההסתדרות יכולה לפעול – הדבר הזה הוא הרס ההסתדרות כגורם ציוני, סוציאליסטי ופוליטי כאחד.

שלילת זכותה של ההסתדרות לפעול בהכרעת הרוב בשטח הפוליטי לא רק שהיא מתנגדת למסורת של תנועתנו מאז היות ההסתדרות, אלא שהיא מתעלמת מהתכונה המהותית של ציבורנו.

פועלי ארץ־ישראל אינם חיים מפי חוקה כתובה. הם חיים מפי צרכיהם החיוּניים ומפי יעודם ההיסטורי. וכשם שצרכיהם החיוניים אומרים אחדות פועלים – היעודים ההיסטוריים שלהם אומרים להיות לפה לעם היהודי בפני פועלי העולם. והעם היהודי זקוק לפה זה. אין לו הרבה אפשרויות של הופעה. לפי שעה אינני רואה אף אפשרות אחת של הופעה בינלאומית. פה ושם יכולים אנחנו להידחק לאיזה מקום, או בהזדמנות של הבאת תשורות, או בהזדמנות אחרת, אבל בפורום בינלאומי – לא.

זה יהיה פורום בינלאומי מכריע, ולפחות יהיה אחד הגורמים הגדולים ביותר. בשלוש הארצות־הלויתנים: רוסיה, אמריקה, אנגליה – בדרגות שונות מעמד הפועלים הוא גורם גדול. כמעט אין לתאר איזו עזרה שהיא בין בגולה, בין בשטח ההצלה ובין בשטח המשטר העתיד של הארץ וגורלה, שתיקבע על־ידי הגורמים הפוליטיים והעולמיים, מבלי סיוע והשפעה של מעמד הפועלים באותן הארצות.

והרי זה מגוחך, אם מישהו יוציא את הפנקס ויחפש, אם בחוקת ההסתדרות כתוב שמותר לה לעשות את הדברים האלה. פועלי ארץ־ישראל – לא מעניין אותם מה כתוב בחוקה. הדבר כתוב בחייהם, לנשמתם! והשאלה היא: אם כאן יושבת ההסתדרות או לא? האם זו היא מסיבה של 135 פועלים יחידים או זאת היא נציגות של מאה ושלושים אלף פועלים? כשאני ישבתי בועד הפועל, בשעת ההצבעה, לא הרגשתי שכל המצביעים רואים את עצמם לא כיחידים אלא כנציגים ושליחים. לא ראיתי שהם שואלים את עצמם, מהו רצון הציבור אשר שלח אותם לועד הפועל. מסיבה זו היא מועצת ההסתדרות רק אם לחברי המועצה יש הרגשה שהם שליחי מאה ושלושים אלף פועלי ארץ־ישראל ועושי רצונם. רצונם של פועלי ארץ־ישראל – זוהי החוקה. ופועלי ארץ־ישראל רוצים להיות לפה לעמם – לשם כך באו ארצה.

גם לא מעניין אותי דבר היחסים הפנימיים. יש ענינים חשובים יותר מיחסי סיעות וכיתות. זוהי שעה היסטורית. כאן לא נתכנסנו לסדר ענינינו הפרטיים, הסיעתיים והכיתתיים. אין אנו רק שליחיהם של מאה ושלושים אלף, שלהם בלבד. איננו מסגרת לפועלים שישנם, אלא גם לרבים שעוד יבואו, ואנחנו צריכים להתלכד אתם, לא רק בינינו. מה שיעמוד להכרעה בעולם זהו לא גורלנו אנו פה בלבד. גורל המיליונים בגולה יחַתך בתקופה זו, ולפועלי העולם יהיה חלק בהכרעה. למיליונים בגולה יש תביעה. אי־אפשר במידה כזאת לזלזל בדעת מאות אלפים ציונים מאורגנים ולומר שהם אינם יודעים מה הם סחים ומה הם רוצים, אלא בא איזה קוסם והוא בילבל להם את הראש והטיל עליהם איזו פרוגרמה עם שם משונה – ״בילטמור״. להיתפס להלך־מחשבה כזה יכול רק מישהו שלא מהעולם הזה, שאינו מרגיש את דופק לב העם היהודי בכל הגולה, בין של אלה שיכלו להתאסף ולקבל החלטה, ובין של אלה שלא יכלו להתאסף ונשארו אילמים מאונס. רבים, אולי מיליונים, לא הצביעו בעד מדינה יהודית – מפני שנשחטו בינתים… וגם החיים וגם המתים תובעים מאתנו שנהיה להם לפה. לי קשה קצת לקבל את התפיסה שפועלים יכולים לפעול רק מתוך הסכם כללי. באיזו ארץ נהגו כך? האם את המהפכה בצרפת עשו על פי הסכם? ואם היה מישהו שלא הסכים – האם לא היו עושים אותה? והאם כך פעלו ברוסיה, באוסטריה? תורה חדשה! האם מעמד הפועלים איננו יכול לפעול לפי צרכיו, לפי רצונותיו, לפי יעודיו, אלא לפי הסכם וחוקה?

הענין העומד לפנינו איננו, אמנם, המהפכה הסוציאלית, אבל לפועלי ארץ־ישראל הוא אינו פחות חשוב. בשבילם לעת עתה זו היא המהפכה שלהם – זוהי מהפכת חייהם.

נבוא לקונגרס הפועלים בעניננו הגדול

אפשרות עליית המונינו לארץ – זוהי המהפכה שלנו. בלעדיה לא יהיו לנו חלק ונחלה במהפכה הסוציאלית. מהי ה״מעשיוּת״ הרבה שתקפה דווקא בענין חיוּני זה את ה״מהפכנים״ הגדולים שלנו? כל העולם עומד ערב מהפכה – ורק אצלנו הכל יקפא על שמריו! אין זו הרגשת המיליונים היהודים שנשארו בחיים. הם חרדים ותובעים ומקווים ומצפים, ואנחנו שליחיהם. אין להם שליח אחר מאשר הפורום הזה. אינני נאיבי לחשוב שפועלי כל העולם אין להם שום דאגה אחרת מלבד דאגתנו. אבל לנו אין דאגה אחרת מלבד דאגתנו, ומשהו אולי נוכל להשמיע להם. ומה הדבר שאנחנו צריכים להשמיע להם בכל הכוח המוסרי, בכל האמת הפנימית אשר בלבנו? אני שומע שלא דבר תוחלת העם היהודי ותביעתו, לא גאולת מולדתו ברשות עצמו – העיקר עכשיו בהופעתנו בקונגרס הפועלים שנציג את עצמנו לראווה בכל גוני הקשת של התפצלותנו הסיעתית! איני מאמין שהדאגה הראשונה של פועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה היא להציג לראווה את צבעי הקשת שלהם בקונגרס העולמי. אני מעז לחשוב שפועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה יש להם ענין, ענין הכלל, והם יביאו את הענין שלהם – ולא תצלום הגונים. והם – אפילו פועלי אמריקה המסכנים האלה, והאנגלים והרוסים על אחת כמה וכמה – שיש להם קצת יותר מאתנו, הם באים בעניניהם. אולם אנחנו נבוא קודם כל להצטלם, שחס־ושלום לא ייגנז איזה גון הגונים, ולשם שמירה על כל צבעי הקשת וגוני הסיעות נגנוז את הענין שלנו. לא! זהו סלף דמותו ורצונו של הפועל העברי. לקונגרס פועלים עולמי נלך בענין הגדול שלנו, ואם יש ויכוח בינינו מהו הענין הגדול, נדון, נחליט – אבל נחליט לפי הכרתנו הפוליטית, ולא לפי התכסיס הסיעתי.

ואשר למשמעת – כציוני אינני מזלזל לגמרי בענין המשמעת הפוליטית בציונות. גם אני הייתי יחד עם יערי וחברים אחרים שלחמו על זאת. אבל לא באתי הנה לשם הזכרת ענין המשמעת, ולא במקרה. הסתדרות העובדים אינה מסונפת להסתדרות הציונית, ולא מפני שאיננה ציונית – אינני מכיר הסתדרות ציונית יותר בעולם – אלא מפני שהיא הסתדרות העובדים. היא צריכה להיות הבית הכללי של כל עובד ושל כל מי שעתיד להיות עובד, ומשוּם כך אין הדעה וההשפּעה מַתְנות את החברות בהסתדרות. אין חבר ההסתדרוּת חייב להיות חבר בהסתדרות הציונית, והמשמעת של ההסתדרות הציונית אינה מחייבת את הסתדרות העובדים. היא מחייבת את המפלגות הציוניות, אבל כאן אינן יושבות מפלגות, כי לדעתי ההסתדרות אינה ברית של מפלגות. ברם, יש דבר־מה חשוב יותר מאשר משמעת ההסתדרות הציונית.

מהו הדבר שנביא לפועלי העולם בשם העם היהודי? – שלושה דברים:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ;

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים.

מה קודם למה?

למען הבהרת השאלות אבקש מכם להניח שמעולם לא נשמעה התביעה של מדינה יהודית, יש רק תכנית שהחבר בן־ירוחם משום מה מיחס אותה לחבר ציזלינג – להביא הנה מיליון יהודים בזמן הקרוב ביותר.

ואני שואל: תכנית זו כשרה או לא? מעשית או לא? הנפסלת תכנית זו – מפני שהיא עלולה להרגיז את הערבים? המותר לנו לדרוש זאת – גם כשאין לנו בטחון שבאי־כוח הערבים יתמכו בה? היתמכו החברים בן־ירוחם וציזלינג בתכנית זו – רק אם תהיה להם ערובה מראש שקונגרס הפועלים הבינלאומי יתמוך בה? המותר לבוא בתביעה זו לקונגרס, גם אם מיעוט בתוכנו – נגיד ״השומר הצעיר״ – מתנגד לה?

ויסבירו נא לי שוללי ״בילטמור״: כיצד יעלו בזמן קצר מיליון יהודים וכיצד יְיַשבו אותם בארץ – בלי שיהיה בידינו השלטון על העליה ועל בנין הארץ?

מתריסים נגדי: האם צ׳רטר קודם להתישבות או התישבות קודמת לצַ׳רטר? ואני נזכר בשאלה הקדמונית: ״מה קודם למה, התרנגולת או הביצה? – ואינני יודע לענות. מצד אחד תרנגולת מטילה ביצה – יוצא שתרנגולת קודמת; מאידך גיסא: מנין באה תרנגולת? מביצה – יוצא שביצה קודמת. וכבר מתחבטים בשאלה זו אלפי שנים, אבל עוּבדה היא שיש תרנגולת ויש ביצים.

ובכן, צ׳רטר קודם או התישבות קודמת? בענין זה היו הרבה חליפות בתיאוֹריה הציונית, אבל החליפות באו לא מתוך שהתברר שלא נחוץ צ׳רטר, אלא קרה לנו מה שקרה לאותו שועל: כשאי־אפשר לו להיכנס לכרם, הוא אומר שהענבים חמוצים. לא נסתלקו מהצ׳רטר מפני שמצאו שלא נחוץ צ׳רטר להתישבות, אלא משום שאי־אפשר היה להשיג אותו. הרצל ניסה – לא עלה בידו. נמצאו אז יהודים, ואני עבדכם הייתי בין היהודים האלה עוד טרם ששמעתי מהחבר ריפטין על חשיבות היער לרמת הכובש, שאמרו: נעשה מה שאפשר לעשות בינתיים בלי צ׳רטר. ועשו – והִצליחו.

אם החבר ריפטין יהיה ישרי עם עצמו, הרי יודה שהויכוח בינינו איננו ויכוח של מצדדי נטיעת יערות מצד אחד, ושל מצדדי דקלרציות והכרזות מצד שני. קראתי דברי בחור אחד, כי לנו, ״אנשי בילטמור״, אין צורך בעבודה התישבותית, באשר יש לנו מדינה. יודע אני, שהבחור לא האמין בעצמו במה שכתב.

התנועה הציונית לא חדלה מעולם מהמחשבה שיש צורך בצ׳רטר וב־2 לנובמבר 1917 נדמה היה שהצ׳רטר הושג. צ׳רטר זה לא ניתן ליהודי ארץ־ישראל על יסוד העובדות הקיימות בארץ – הצהרת בלפור ניתנה לעם היהודי שעדיין לא היה בארץ – כי לא תמיד קודמות העוּבדות לזכויות.

אתן דוגמאות קוֹנקרטיות יותר. יש מפעל חשוב בארץ ושמו מפעל רוּטנבּרג. הוא לא נבנה מקודם ואחר כך באה ההכרה – הוא נוצר מפני שניתנה הזכות. וניתנה הזכות לא מפגי שהיה צורך בחשמל, אלא על יסוד זה שאמרו, כי יקומו בתי־חרושת בארץ־ישראל ויבואו לשם אנשים. וזה היה אחד הגורמים להביא אנשים. זה היה צ׳רטר לא על יסוד התישבות ועליה קיימת, אלא צ׳רטר שהביא להתישבות ועליה. וצ׳רטר אחר – מפעל האשלג: לא עבדו קודם בים המלח ואחר כך השיגו זכויות, אלא השיגו זכויות ואחר כך נוצר המפעל.

בשבילי, המדינה היהודית וגם הציונות כולה הן דק דבר אחד: עבודה עברית. עבודה עברית בשדה, בסדנה, בנמל, באניה, באוירון, בצבא, במשטרה, במשרדי המיניסטריונים, בפרלמנט – בכל מקום. והנה צריך לתת למיליון אנשים עבודה, קרקע, מים, דרכים, בטחון, אניות – ונחוץ איזה מכשיר לזה, נחוצים תנאים מדיניים. יש קודם כל השאלה על רשיונות עליה למיליון יהודים; אומרים לי: לא נחוצים רשיונות. מנסיוני אני יודע שאפשר לעלות לארץ בלי רשיון, וזה שלושים ושמונה שנים שאני כאן עולה בלתי־ליגלי, אך אינני מתאר לי שזה אפשר לעשות עם מיליון אנשים. למיליון אנשים נחוץ מעבר, נחוצה הסעה. האם אפשר לעשות זאת בלי כל הקלות ממדינות היציאה, בלי הקלות במדינות המעבר, ובלי הקלות בארץ הקולטת? והנה באו הציונים־ואמרו: תמסרו את פתח העליה לעם היהודי, השלטון על העליה – לסוכנות היהודית, היא תתן את הרשיונות.

אך אין זה מספיק לתת סרטיפיקטים. אנחנו מביאים יהודים לארץ־ישראל – לעבודה ולהתישבות. והנה בקונגרס הפועלים ישאלו אותנו, היכן ניַשב את־היהודים? – נגיד להם: יש אדמה פנויה, והם יגידו: למיליון יהודים נחוצה הרבה אדמה. נגיד להם: יש הרבה אדמה. ישאלו: איפה? נגיד: בכל הארץ – בצפון, בעמק הירדן ובעמק החוף, אבל בעיקר בדרום. ישאלו אותנו: מים יש? – בלי מים אי־אפשר לישב. נגיד להם: יש מים בצפון. אך הם יודעים, שאין להביא מים מליטני לנגב בעגלה ובחביות, כמו שעושים בהרבה משקים חדשים. השקאת הנגב מחייבת פעולה, שרק מדינה יכולה לעשותה; זה מחייב הפקעה של אדמות; זה מחייב קוֹנצסיה, צ׳רטר בלע״ז, על צינורות ועל השקאה. זה מחייב שלטון ממלכתי.

ולא את כולם נישב על הקרקע. נחוצות עוד עבודות. יכולת קליטה יש ליצוֹר. וזה תלוי, קודם כל, בממשלה, מפני שממשלה – זה גורם כלכלי. בידה המשק ובידה כוח. אם כוח זה יכול להטיל מכס על היבוא – אפשר להקים ״נשר״, וָלא – הוא לא יקום; ואם השלטון יתן רשיון – יבנו תעלת מים מִיָם התיכון לים המלח, לא יתן – אי אפשר לבנות, באופן בלתי־ליגלי אי־אפשר להשיג אדמוֹת. לכל זה נחוץ שלטון.

באים ועונים לנו: נדרוש פיקוח בינלאומי. מה יעשה פיקוח בינלאומי? נחוץ שלטון על קרקעות, חוק שיאַפשר להפקיע קרקע שאין מעבדים אותה. נחוץ חוק על בנין נמלים, על סלילת דרכים, על חפירת תעלה. איך תישב מיליון יהודים בלי זה? – לזה נחוץ שלטון יהודי. לכן אמרה התנועה הציונית: מדינה יהודית.

אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה; שלטון יהודי על עליה; מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא? ואני שוב שוכח, לצרכי ההסבר, את הסעיף השלישי. כדי להעלות מיליון יהודים בזמן קצר יש צורך שתהיה הכרעה על כך במקום מוסמך, וכל הכרעה על עליה יהודית בזמנינו אלה חייבת לענות תחילה על השאלה: מוּתר ליהודים להיות רוב או עליהם להישאר מיעוט? לפני 15 שנה אפשר היה להחליט על עליה בלי לפסוק הלכה רוב או לא רוב. לא היה אז צורך להעמיד את השאלה והתנגדנו להעמדתה, כי לא היה זה צורך העליה וצורך ההתישבות. זו היתה רק הרגזה בלתי מועילה ובלתי מוכרחת, גם של הערבים וגם של האנגלים.

אך מאז נשתנו הדברים, ושום ציטטות לא תועלנה. עכשיו זוהי השאלה הראשונה: אם יגידו עליה – ישאלו איזו עליה, רוב או לא רוב. זוהי השאלה המכרעת. עצם ענין העליה מציג את השאלה הפוליטית. ולמען שתהיה החלטה על משטר של עליה – שיאפשר העלאת מיליון – מוכרחה להיות החלטה שמותר להקים מדינה יהודית.

עליה מהירה של מיליון יהודים – הפירוש הנכון של תכנית בילטמור

והילכך שלוש התביעות קשורות זו בזו, ובבת־אחת מוכרחים להחליט על כולן. אבל כשיחליטו שמותר להעלות מיליון – אין פירושו של דבר שכבר העלו מיליון. אלה הם שני דברים שונים. מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. בטרם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון, איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה. אני רק יודע שלמען ביצוע עליית המונים והתישבותם יש הכרח במדינה.

ב״אקונומיסט״ נדפס מאמר, שאני שולל בהחלט את כל הפרוגרמה שלו, על מדינה דו־לאומית ועל פריטט; אבל בו יש דבר חשוב ביותר – הוא תובע העלאת חצי מיליון יהודים לארץ מיד. אם כן, לא בעלי הזיה, אלא עתון כלכלי אנגלי מדבר על עליית חצי מיליון יהודים מיד. ואם מישהו ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה לא בשם ההנהלה או בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי לתכנית בילטמור הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך.

האם זה מעשי או לא? האם נגייס את העם היהודי לשם כך או לא? האם נסביר את זה לעולם או לא? האם נעשה את ההכנות לכך או לא? האם נחנך את הציבור לכך או לא? אם נדבר על לבנו שהדבר הזה לא ייתכן – אז ודאי לא ייתכן. הגויים לא יכפו עלינו מיליון יהודים, גם לא מאה אלף יהודים. אך אם עונים בחיוב, זה מחייב לקבל את כל שלושת הסעיפים, באשר הדברים תלויים זה בזה: לא יתנו עליה גדולה אם לא יסכימו שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, ומדינה יהודית בשבילם זהו רוב. ואת ההחלטות יש לקבל מיד. הביצוע של העלאת מיליון לא יהיה אולי מיד. אמנם ההנהלה, עד כמה שידוע לי, מעבדת תכנית של העלאת מיליון יהודים ויישובם בזמן הקצר ביותר. המומחים שיש לנו בארץ עובדים על כך, אבל זה לא ייעשה ביום אחד. אינני יכול לענות על השאלה השלישית, אִם המדינה תקום מיד. לא זוהי השאלה העומדת לפנינו. הצירים בקונגרס הפועלים לא ישאלו אותנו זאת. אנחנו תובעים מהם שיקבעו כי ארץ־ישראל נועדה להיות מדינה יהודית, ארץ של רוב יהודי. כבר אמרו זאת פעם. אמדו זאת בנובמבר 1917. אין אנחנו חיים ב־1917 אלא ב־1944, ויש 600 אלף יהודים בארץ. אנחנו אומרים: הכפילו את המספר הזה, וכל מעצורים, כביכול, להקמת המדינה – יוסרו. לדעת כל הגויים וגם לדעת כל הערבים – רוב יהודי בארץ פירושו מדינה יהודית.

אי־אפשר לנהל בוכהאלטריה כפולה ולהכריז בישיבה סגורה בועד הפועל הציוני על רצון לרוב – ואחר כך בפומבי להזהיר את התנועה הציונית מתביעות שיש בהן ״הרגזת״ הערבים. הדבר העיקרי שמרגיז את הערבים – הוא ריבוי יהודים בארץ; רוב יהודי – על אחת כמה וכמה. ומי שאומר רוב ואינו אומר מדינה – אינו אלא תמים או מיתמם, ואולי משהו גרוע משניהם.

ורק עוד הערה אחת על משמעותה של מדינה יהודית. אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים. בארץ־ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים – ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. לא רק שויון אינדיבידואלי, אלא גם שויון עדתי: אוטונומיה מלאה בכל עניני לשון, דת, תרבות וכדומה. במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה – אם יהיה ראוי לכך. אבל משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה: ולמען – תושביה – אלא מדינה שיעודה העלאת המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת.

---

לקראת הבאות

מאת

דוד בן־גוריון

בועידה הששית של ההסתדרות, ט“ו בשבט תש”ה – 29 בינואר 1945

חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים ליחֵד כּנס אחד של הועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי לא-גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה – קדמו להם הוגים עשירי רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי-עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף על פי כן היו אלה אנשי-בראשית, ראשוניים, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – התווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוֹממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהוויתם את מלוא תכניה האנוֹשיים של משׂאת התקומה והשחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה; והם אשר יצקו את דפוסי תנועת-הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקוֹנסטרוּקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.

אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה ברל ז"ל, האיש האחד מאנשי העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חָשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו אף פעם וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו לשיקולי העבר, כי הוא מלא אימת-הקורות וחרדת הבאות.

החרדה לגורל יהדות הגולה

כי בא הדבר אשר לא יגוֹרנו, אשר לא יגוֹר איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגוֹרנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות-הסגר, שפטים, גם שפטי מות, אבל לא יגוֹר איש את אשר בא.

אך לא על זאת אדבר. ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דבָרַי אני לַעוּ. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבּאוֹת. כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, אפילו באירופה, לרבות פולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, וצריכה להיות חרדה, גם לגורלם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה. ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד, גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, ולכל היהדות אשר בגולה, וחרדה לישובנו, לארצנו – מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית-הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעבָרה, אלא לצפות לאחרית-הימים. אבל, מה בצע באחרית-הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; לא האנושות – היא תגיע למה שתגיע, אבל אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע אליה בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, שאמרה: “נצח ישראל לא ישקר”. מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

לעלות ארצה מיד – רצון השרידים

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית אשר אמרה, כי עבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טיפין טיפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עֲבָרֵנו מזה אלף, אלפיים, שלושת אלפים שנה, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה אשר בטחה שיהודים אחרים, ולאו דווקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות ציוני רוסיה, פולין וליטא, לעלות ארצה. והנה אנו עומדים לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים. אין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. כולנו נפגשנו עם פליטים מעטים, אשר בנס הצליחו להגיע הנה מבית-הקברות שבאירופה – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; ולא כ“ציונים”, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך אידיאולוגיה, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב שרידים בודדים בתוך בית הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף יהודים בפולין, שני אחוזים מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד מהם אפוף דמויות יקרות שנרצחו, רואה לפניו רחובות ושוָקים שהיו מיוּשבים מכּריו וידידיו ובני משפחתו שאינם. חמישים אלף אלה, שנשארו בחיים, אין מפצירים בהם להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן. ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא מפי בא-כוח הממשלה הפולנית הלוּבּלינית, נציגם המובהק ונושא-דברם של “כוחות המחר” בפולין, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות שמענו, שגוֹיי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

משבעים אלף יהודי יוון נשארו ששת אלפים, אולי עשרת אלפים. אינני יודע אם שרידים אלה היו ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאותם אידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם רק גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אבל גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה, כי אם הם לא יעלו מיד לארץ אין הם בטוחים שיתנו להם לצאת מבולגריה. הם אולי עדיין אינם יודעים את הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות-מחר” יהודים מאושרים ומוּכּרים בגושפנקה של “כוח-המחר” המשתלט באירופה, והם אומרים: לא נִתֵּן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח-המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומיים עמד פה חבר, שליח שנשלח על-ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה. הוא היה בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש שם והוא מספר לנו שמ-300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות – ולא לעלות כ“ציונים” לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

מה בפינו לאוּדים המוּצלים?

האוּדים המוּצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח-המחר, להגיד לו מה יעשה; יתירה מזה: אין בידינו המפתח לכוח-האתמול – אם להשתמש בטרמינולוגיה הזאת – אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. אין אנחנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד, ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אבל אין אנו צריכים להתבייש בדלוּתנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, אשר רצונם לצאת מבית-הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה גם לאחר נצחון “כוחות-המחר”, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם ולבנות יחד אתנו מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדוֹמיניונים הבריטיים, כי ייתכן שגם הם ייזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: “רצונכם רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוֹש, נעשה למען יקום רצונכם-רצוננו; אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד”. האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תיעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, על פי כל תורת הגונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתים תנסה שארית ישראל לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אוירו של המשטר החדש באירופה ורק לאחר עשר או חמש-עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שנִתֵּן להם? כלום זאת היא השאלה שמיליון היהודים שואל אותנו? ואני שואל: הנדע עכשיו להיחלץ ולחלץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? ודווקא מפני שהיא דלה ומעטה נגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אַפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד בקרוב בימינו.

וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, לאחר שנשמעת התביעה, החרדה הזאת של האוּדים המוצלים: הצילו אותנוּ מיד ובשלמות! – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ גלויות מלא ושלם, גם מארצות שלא היתה בהן יד האסון הגדול ועדיין אין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה טפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכלתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות, ואולי פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה יגָמר בעוד חדשים או בעוד שבועות אחדים ויוּסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זאת היא הזכות היחידה של יהודים לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שתוסר מעליהם סכנה זו אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם, גם בעינינו אנו, וגם בעיני העולם הגדול שוחר הדמוקרטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? אמנם, עם גמר המלחמה אין חשש בלתי-אמצעי להשמדה על-ידי תליינים. אבל האין לפחֵד ממיתת-נשיקה? האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת-נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר הוא לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותיו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך; ומשום כך כה גדולה החרדה בלב השרידים עצמם. והשאלה היא האם אִתָּם אנחנוּ בחרדה הזאת והאם נעשה את כל המאמצים ההתישבותיים והפוליטיים, הנדרשים מאתנו, כלפי פנים וכלפי חוץ, כדי לקיים רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?

ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה, יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה, אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוַת עמים ושכולו אהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים אל עקרבים. עקרבים אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם. בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו מרגישים היהודים שהם יושבים על הר-געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקרבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. ייתכן שיש יותר ממיליון או פחות ממיליון. אני אומר מיליון כדי לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת יעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.

החרדה לגורל הארץ

אבל יש עוד חרדה – מה יהיה גורל הארץ הזאת? לא באחרית-הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תפול הכרעה בקרוב, ייתכן שלא תפול שום הכרעה, אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים במשטר הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן יישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אַבּסוֹלוּטית שעליה אין להוסיף. שם נאמר שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. באמתלה של השלמה יתנו לנו להמשיך את העליה בגבולות של אלפים אחדים, ואולי רבבות אחדות יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. ייתכן שגם לאחר בוא 75,000 העולים, שניתנו לנו על פי הספר הלבן, עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זה: זהו גזר-דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה ינהגו בנו בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, כל אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור – בלי גידול מתמיד – על המשק הזה ועל רמת הפועל, על מעמדה של האשה ועל בית-הספר, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

האם ערוכה ההסתדרות לקראת הבאות?

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו, לשתי האפשרויות הצפוּנות בבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מחושל ומחוסן לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים ולעמוד במערכה – אם תוטל עלינו? ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפוּנה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה יהודית ולפני מפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפי השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, רוב יהודי אירופה יישארו במקומם לעולם…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת. גם כאשר הם יתנו לנו את כל מבוקשנו: את כל הסמכות הממלכתית – כפי שאנחנו דורשים מהם – לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית; וימסרו לנו את כל השלטון על העליה; וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים אלה, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות-כוח, נמלים מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוּסינו מעולם במשא כזה. אבל ההיסטוריה איננה שואלת אותנו, היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמשטר בארץ. תכניתנו המדינית כבר נדונה בכל האינסטאנציות: גם בהסתדרוּת, גם בישוב וגם בתנועה הציונית ובכולן הוכרע ונתקבלה. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך אני פטור עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו? וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה ההסתדרות, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפוּיים לה ולישוב?

ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת בכל הענינים: גם בפעולה מקצועית, גם בפעולה פוליטית ובקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מיסדי מדינה, מחַדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמות.

אני שואל, אם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמורות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. אני אומר: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה. היא לקויה בשני דברים: בחוסר אחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר: ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ-ישראל, ולא מוסד זה או אחר. ואני צריך אולי להקדים הקדמה קצרה: אולי איני רשאי כל כך לדבר על ההסתדרות, זה שנים אחדות אני עומד, במידה רבה מאד – מן החוץ, וּוַדאי שאינני יודע הרבה מאד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ויכול להיות שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, וביקרתי והצעותי הן פרי ההסתכלות הזאת.

יש בהסתדרות שני גושים: הגוש ההתישבותי של הפועלים העובדים במשקם והגוש של פועלים שכירים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי – הראשון בחוסר אחדות, והשני בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

הליקויים בגוש ההתישבותי

הגוש ההתישבותי – כשלושים אלף איש – לקוי בחוסר אחדות, בפיצול, בהתפלגות, בהסתכסכות פנימית. בו יש מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא מעט וגם הוּדלח על-ידי התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מן החוץ, ואני מדבר בכל הדחילו ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. ובתור שכזה קשה לי להבין כמה דברים. הנה פינת-יקרת זאת של עמק-הירדן – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית – פריון זה, שפע מים ושפע שמש; ומה שיקר משמש וממים ומאדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבעמק, היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת-פועלים ובכל מקום שהוא: שם הכל חיים בקוֹמוּנה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי ושיש לו צורך ברכוש פרטי; הכל חיים רק בתוך הכלל; הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת, עם יעוד-חיים אחד; והקבוצות הללו, השוכנות זו ליד זו, על אדמה רצופה, הן מפולגות: שוּרה אחת של קבוצות מרכזן נמצא, נגיד בחוּלדה; שורה שניה של קבוצות – מרכזן בעין-חרוד, והשלישית – במשמר-העמק. והדבר תמוה: הרי בכל הקבוצות אותו משטר-חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית – ואף על פי כן הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. במקום שכל סגל הקבוצות הללו יהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה ינצלו יחד את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים לפתח ולהגביר יכולת הקליטה – והרי כולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, “חולי-אהבה” במובן הטוב ביותר של המלה – במקום כל אלה יש גבולות, יש “טאבּוּ”. אינני בטוח אם עוד כיום – מחר וַדאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו ללמוד יחד בבית ספר אחד; והם לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות; ואינם חיים בצורות-חיים שונות – ואינני רואה אסון אם ילדים יהודים, החיים בצורות-חיים שונות, נפגשים יחד בבית-ספר אחד – צורת חייהם היא אחת, ובכל זאת לא יוכלו ללמוד בבית-ספר אחד. קראתי הרבה ספרות על ההבדלים בין הקבוצות השונות ועדיין אני עומד בעם-הארצוּת שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ולא זו בלבד שיש בכך נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים. זהו מקור כל ההתפלגוּיות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ-ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.

הליקויים בגוש הפועלים השכירים

והגוש השני, גוש הפועלים השכירים – כ-70 אלף איש – אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשתי הארצות האלה משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוּסים. אנחנו לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, אשר לא ידע שום עם בעולם. באנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו אנו, מתוך מאמצינו אנו. לגבי התפקיד העומד בפני הפועל היהודי בארץ, לקוּי ציבור זה ביכלתו החלוצית, בהכרתו ובנכסיו התרבותיים, ומסופקני, אם במצבו, כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה הצפוי לנו.

יש לעמוד על התיקונים הנדרשים בשני הגושים. ואתחיל מקודם בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים, וכל התיקונים האלה יש להם מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

חוסר עצמאות של השכירים

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל ומתוך זיקה לכלל ומרוּתוֹ. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית – אולם אין במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין מרות הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כל-שהיא בעניני ההתישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עוּבדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הוא עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע. הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו ואיננו זקוק לא לסמכות ולא להוראה מצד הציבור כולו.

ולעומתו גוש הפועלים השכירים, שההסתדרוּת כולה מטפלת אך ורק בו ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העוּבדה שהגוש השני, גוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכל ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, אולי לא היחידה, גם לא העיקרית, למצב הפגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקווים כלליים. ואני יודע שיש בתוך הפועלים השכירים אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים ביותר שבדגניה, בעין-חרוד, בנהלל ובמשמר העמק. אך אם אנו רוצים שציבור הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם; וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול ויקר וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על-ידי מוסד זה מוֹכרים הפועלים בגוש ההתיישבותי, לא את עבודתם (שכּן הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם, והוא הקובע במידה לא קטנה את תנאי חייהם. אבל מעולם לא שמעתי שהועד הפועל ינהל את “תנובה”, ושבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל הפועלים לנהל את המוסד הזה והיא תחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין כך. מפני שבדרך כלל יכול הציבור לסמוך על פועלי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרה שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את מצב השוק ולא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה וחס, מקרה כזה, רשאית ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים שההסתדרות התערבה. יש איפוא צורך שגם הפועל השכיר יקבע בעתיד בעצמו – לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן: כל אלה העובדים במקום וחבריהם העובדים באותו מקצוע או באותה תעשיה – את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי-העבודה, את השביתה, את המשא-ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

מרוּת הכלל אינה מנוגדת לאחריות עצמית

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – אני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואילחם גם להבא על מרוּת הכלל. מרות כלל הפועלים, בחיי כל פועל, ומרות כלל האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבורה. יש מקום ויש חובה להתערבות הכלל בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית-חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות משגה, לטעות בשיקול דעתם: עד היכן רשאים הם ללכת בתביעותיהם המקצועיות ומה הגבול שאסור לעבור אותו; מתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. ואני אומר: מוטב שהפועלים ישגו ויעשו שביתה שלא לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים אף פעם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי: אינני אדם הלהוט אחרי שביתות ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן של רבוֹלוּציוניוּת מעמדית. ואף על פי כן אני מחייב הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה. ולדוּגמה שביתה אחת מפורסמת מאד – השביתה האחרונה של המורים.

אני חושב, שהיא היתה משגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; היא היתה משגה כלפי הילדים; והיתה משגה כבד לא פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי. היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי לראות שלא כולם מבינים את זה. זו היתה שביתה שלא לצורך וללא תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

לא רצוי להתערב יותר מדי מלמעלה

אני שואל את עצמי: אילו היו המורים בהסתדרות העובדים, ואני יושב בועד הפועל של ההסתדרות וביָדַי השלטון ויכול להטיל ואֶטוֹ, מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטוֹ. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על כרחם את השביתה, כי בזה הייתי גורם נזק גדול יותר. זה היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי יכול לתת להם כל מה שהם דורשים, קודם כל מפני שלא הייתי מסוגל למלא את דרישותיהם. ואפילוּ דרישותיהם צודקות, לא תמיד הן בנות ביצוּע, מכיון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הועד הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הועד הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה משגה, וגם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקי הועד הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא, אתה תכריע. לפי חוקת הועד הפועל אתה צריך להכריע. אמרתי: לפי חוקת הועד הפועל אני יכול להכריע, אבל אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמַתי, ודאי יהיה מקרה, אשר אם יהיה ביָדַי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת – כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ויהיו האחריות וההכרעה מוטלות על הציבור גופו שעומד לשבות. לפעמים ישגה בהכרעתו, אבל מוטב שיכריע על דעת עצמו וילמד משגיאותיו.

אך לא תמיד הוא שוגה, אם כי אני רחוק מאלה שיש להם מושג אידילי על הפועלים. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם קלי-דעת ומחוסרי-אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אַל פחד, יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה, יען כי כרגע קל מאד, גם באמצעים לא כשרים, להסית פועלים, מכיון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה, שהוא ימנע את המשגה.

הכרעה עצמית בפעולה המקצועית

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. דבר שני – הפועלים השכירים עוד פחות מאשר הפועלים במשק העצמי יכולים לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין שום ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דמוקרטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות, ועוד עכשיו, נדמה לי, יש קנטון אחד או שנים בשוייץ שכל חוק מתקבל על-ידי כל אנשי הקנטון. דבר זה איננו אפשרי אצלנו. כאן אפשר לפעול רק בעזרת שליחי הציבור. ושליחי הציבור הם נבחרים, אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, בלי דעת מי הוא נבחרוֹ; ואין הנבחר חייב לתת דין-וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי בית-החרושת ליבּר, “לוֹדזיה”, “עסיס”, “נשר”, כל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, כדי שיוכלו לדרוש ממנו דין-וחשבון על כל פעוּלה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.

זיקה אישית של הנבחר לבוחריו

וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמישים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנוֹנימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו ולא יכול לבוא אליו אחר כך בטענה, אלא מספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם; הוא אחראי בפניהם; הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם; עליו למסור להם דין-וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מיוֹריטריות. אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבּחר ויהיה אחראי באופן בלתי-אמצעי כלפי בוחריו.

איגודים ארציים על יסוד תעשייתי

הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים, על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מספר לפני הבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר נכון – אם הוא אומר דבר נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בועידתה השניה. את ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מבנה ההסתדרות” הפותחת בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה. ההצעה הזאת נתקבלה על-ידי הועידה והיא נכנסה לחוקת ההסתדרות, שפרקה השלישי – על האיגוד המקצועי – פותח במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עסוקים – בלי הבדל אומנות ומשלח-יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלוֹאה, והיו סיבות היסטוריות לכך. אמנם, נתקיימו הסתדרויות ארציות אחרות – של פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, הפקידים. אבל היו גם פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. על פי רוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, אחר כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" אז – “השומר הצעיר” עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, והיחידים שזכו לך היו מ.פ.ס. ו“פועלי-ציון” שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי בנין. על הסתדרות פועלי חרושת עדיין לא היה יסוֹד לדבר, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית-חרושת לסבון פה, בית-חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות, אבל בינתיים נשתנו הדברים.

כיום יש כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם בנמל, בבנין ובתחבורה, ורובם בבתי-החרושת. וחוסר הארגון וערבוב הארגון ועודף הארגון הקיים בין פועלי בתי-החרושת הוא אחד הגורמים לחוסר אחריות ולחוסר עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ-ישראל, כי ציבור פועלי החרושת הוא אחד הציבורים הגדולים ביותר, 35–30 אלף איש בערך. הגיעה, איפוא, השעה לישר את הקו, להקים הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכּסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת והם יוכלו לנהל בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית את עניניהם ברשות עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרוּתוֹ. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם לא רק לפי יעודה, אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת, ויש לה שפע תפקידים, אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על-ידי אוֹרגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. כאמור, ציבור פועלי ארץ-ישראל אולי סובל מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בועד הפועל ובמועצות-הפועלים אינן כלי ההולם את צרכי הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא ארגון מעורב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה מצד אחד ואינן קשורות אחת בחברתה במקום שיש צורך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח ארצי.

ההכרח בפעולה תרבותית-חינוכית רבתי

והדבר הרביעי: שום תיקונים אוֹרגניזציוניים, גם המשוכללים ביותר, לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש הפועלים הגדול, שבו תלוי, בכל אופן – בזמן הקרוב, עתידה של ההסתדרות. ובעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאד דברים, גדולים הרבה יותר ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו, יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד ושצריכים לבוא. ועל ציבור הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מוּתנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש להם עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעו התנועה, תנועת הפועלים והתנועה הציונית, והעם היהודי בדורות האחרונים, את מיטב מאמציהם. מאמצים כאלה לא הושקעו בתוך הפועלים שהם הולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. וציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכָּלו הבתים היהודיים האמידים, הבעלי-בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי-בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך-ארץ, כי אלה היו אבותינו, זה אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאד חברים, שבנו את התנועה, אשר הם נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, אשר השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופית והחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו עכשיו, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הביאו בני הבעלי-בתים האלה.

חבר ההסתדרות איננו נפסל בעינַי אם הוא איננו ממוצא פרוליטרי טהור, אבל עכשיו יהיו רבים מאד ממוצא פרוליטרי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת. העליה עכשיו תהיה ביסוֹדה מדלת-העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם דואגים לתרבותו של הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם היעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצ-ישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור ועומד העם ועומד העולם – אינו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה ואין ביכלתו לעמוד במבחנים הקשים הצפויים לנו ולמלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עשוי להטיל עלינו.

שׂוּמה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת-תנופה ורבת-אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים; לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. בלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה בקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

עד כמה שידוע לי נעשתה התחלה קטנה וחשובה על-ידי הועד הפועל, ואני יודע איזה הד מצא זה בתוך ציבור הפועלים. הציבור שלנו אינו כל כך אסיר-תודה, ואינו רגיל לציין לשבח גם דברים שהם ראוּיים לשבח, אבל יש רק דברים מעטים שבפגישות עם פועלים שמעתי מציינים אותם לשבח, וזוהי הפעולה של מחלקת ההסברה. וצריך לא רק להמשיך את הפעולה אלא להרחיבה, לעשות אותה בכוח גדול. יש לראות בזה אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים גדולים וקשים. לא זו בלבד שחייבים אנו לבער את האנאלפביתיזם, ההולך ומתרחב בציבורנו – כי ציבור אנאלפביתי נכנס לשורותינו – אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, אשר הכשיר אותו ליצירה הגדולה והמפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. כי על כן יודע הוא מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, של אדם עובד, המעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות, אלא לטעת בלבו הכרת היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, והוא נאבק עליו יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים. כן יש לנטוע בו את ההכרה, כי מאחוריו עומד העם היהודי התובע ומבקש את הצלתו. והוא, האדם העובד, שליח העם הזה והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר, על-ידי שנַראה לו את המפעל שאנו עושים בארץ, ומה יכול הפועל ליצור גם בתנאים של עכשיו, גם לפני בוא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה היהודי והפועל היהודי ומה עושה העם היהודי. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא על-ידי יניקה הדדית; שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; לא רק מה שאנחנו עושים בשדה, אלא מה שיש לעשות; יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות-החוף, ויראה גם מה שנעשה על-ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות ומה שאפשר לעשות – ולמראה-העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את העולים, מאין שאבו החלוצים הראשונים את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשוּרה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ובמכשירי-חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד-מחץ” ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית-החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה, אשר התישבו בעמק, אינם עילוּיים, אלא זכו להתחנך בבית בעל-ביתי, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מפועלי החרושת לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי-בתים”, אשר נִתֵּן את החינוך הזה לאלה אשר הוריהם, מתוך עניותם, לא יכלו לתת להם.

הפעלת חברים בעלי סגולות מוסריות לפיקוח מתמיד על המתרחש בתוך ציבורנו

והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי צדק – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים. יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל וּלאַבטוֹריטה מוסרית בקרב בציבור שלנו. ואף על פי כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות, והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, עם טענותיו ועם קוּבלנוֹתיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעתים בתביעות צודקות לעריכת מגבית, מפדה וגיוס, בלי להזכיר בחירות, אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם היא באה מצד החבר ובין אם היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את כל העבודה הישירה המוטלת עליו. אף על פי כן אני יודע, שכל אחד נפגע שבאים אליו רק בשעה שיש איזו תביעה, או בשעה שיש איזה סכסוך. הציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, אינו מושרש, אין לו חברה, אין לו ידידים, לרבים אין משפחה, יש בדידות, והחיים אינם קלים ביותר ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בתוכו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

אני יודע, יש אצלנו מוסד ביקורת, מוסדות פיקוח על המוסדות שלנו, ובמידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להעיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי הפועלים שאני פגשתי אותם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו בגלל מוסדות אלה. אך אין די בזה. לא די בזה שיש ועד מפקח לקופת-חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשוּרה בקופת-חולים, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. יש לפעמים צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים לגבי המצב. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים בהסתדרות והמשטרים והמוסדות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית-חרושת בין הפועלים הותיקים, שכבר עובדים שם שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, שנזרק לתוך בית-החרושת; האם פוגשים אותו חברים ותיקים כמו חבר, תוך יחס חברי, או פוגש יחס ציני; ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם משום שהפועלת חלשה יותר יש יחס חברי של הפועל אליה כמו לחבר שווה או לא; ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך הוא נפגש ואיך הוא נקלט.

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראות ראִיה חדשה ולהאזין האזנה חדשה. הציבור שלנו צריך לבוא לידי ביטוי; אי אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה לי שיש קצת עודף. יש אצלנו המון בירורים, אולי עודף של בירורים. ואף על פי כן אין ביטוי לציבור כולו, מפני שבכל הבירורים האלה יש אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי זמן הייתי עושה סטאטיסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה ובין שזו אסיפה של מפלגה ובין שזה כינוס של ההסתדרות; אפשר גם לא לבוא לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם מעז להופיע בציבור ולדבר, ולא כל אחד יש לו כשרון לכך, אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא על-ידי פגישה אנושית עם בית-חרוֹשת זה, עם חֶבר פועלות אלו, עם נוער צעיר זה, עם מספר עולים – לא באסיפה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבּר איש אל אחיו וכל אחד יכול לדבר, וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, אין צורך בכך אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפּגשו מזמן לזמן עם מספר פועלים במקצוע זה, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בירושלים, בחיפה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. לא רק לבעל כשרון היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד מאתנו יש משהו בלבו, בנפשו, ואין אנחנו יודעים מה חשוב יותר. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע: אנשים אשר אינם עובדים בשום מוסד של ההסתדרות, והם בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם יהיה לעבור בלי הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף פועלים לענף פועלים, לכל סוגיהם ומיניהם ועדוֹתיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, בשביל לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור, אבל זו תיתכן רק בפגישה אישית בלתי-אמצעית כזאת, לראות אם הציבור נוהג כשורה ביחס שבין אדם לחברו, של החזק לגבי החלש, הותיק לגבי החדש, הפועל לגבי הפועלת, האשכנזי לגבי התימני והמזרחי, הקשיש לגבי הצעיר, ולהיפך. אין הדבר הזה יכול להיעשות על-ידי המוסדות הקיימים, ונחוצים אנשים מיוחדים לכך על פי סגולותיהם המוסריות והאינטלקטוּאליות, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שזה תפקידה של ועד הביקורת.

חינוך הפועל להקפדה על טיב עבודתו

והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר לטיב-עבודה גבוה ולשכלול יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלוי לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק שלנו ההולך ומוּקם בתנאים קשים, כמעט בלתי-אפשריים. מומחים אמרו לנו, שבכלל לא יקום משק יהודי בארץ-ישראל, משק אירופאי של אנשים אירופאיים, מפני שאנחנו מוקפים עבודה זולה ומשק פרימיטיבי. אנחנו חיים עכשיו בתנאים מלאכותיים, בתנאים של מונופולין, בתנאים של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, ולא טוב שיאריך ימים. נצטרךְ לעמוֹד בהתחרות לא בתקופה שלֵוָה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאד של אחר המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על-ידי הורדת רמת חיינו, על-ידי הורדת השכר ועל-ידי תנאי עבודה גרועים. קודם כל לא נעמוד בהתחרות זו. כמה שלא נוריד את רמת מחיתנו, יש בינינו כאלה שהם מורידים אותה יותר ויותר, והפועל היהודי לא יתקיים בתנאים אלה. הוא יעמוד רק בדבר אחד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

יצרנו פועל חקלאי, אשר לא היה במציאות בעם היהודי זה מאות בשנים ואשר איננו נופל בטיבו, בשכלולו, במומחיותו מהפועלים החקלאים המעוּלים שבעולם – בקליפורניה ובדניה ובאוסטרליה. אני יודע שהיו תנאים מסייעים לכך: היתה עזרת העם והמשק העצמי של הפועלים, כאן – תנאי מסייע, ההסתדרות. אם הפועל החרשתי שלנו ופועל הבנין שלנו ופועל הים שלנו לא יעלו על דרגה עליונה (והם יכולים לעלות על דרגה עליונה כמו חברינו בחקלאות) בשכלולם המקצועי, בשלטונם בעבודה, בפריון עבודתם – ופריון עבודה איננו הזעה – לא נעמוד: לא יעמוד המשק, לא יעמוד הפועל היהודי ולא נעמוד בבאות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. על-ידי כך נעלה את אחריותם, על-ידי כך נעלה את הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מתוך אובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שווֹת עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי שלנו.

ההסתדרות ארגון כללי ואינה בודקת דעות חבריה

מלים אחדות לקומפלקס השני – בדבר האחדות.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה של אחדות כל פועלי ארץ-ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלוֹאה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר ומספר גדול יותר הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו מצד ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם שרק 40–30 אחוז מהם יהיו מאורגנים; אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו אפילו 25 אחוז של פועלים לא-מאורגנים.

מסרו לי – ואין אפשרות לבדוק את המספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש כ-45 אלף פועלים מחוץ להסתדרות, מהם כ-33 אלף שאינם מאורגנים בכלל וכ-15–10 אלף מאורגנים בארגונים אחרים. ואני אומר: דבר זה איננו הכרחי. דבר זה לא ייתכן. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ-ישראל. עד כאן וַדאי יסכימו הכל. מכאן ולהבא לא הכל: היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את הדעות של חבריה. היא מארגנת פועלים רק לפי שני סימנים: אם האדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, הוא יכול להיות קוֹמוּניסט, הוא יכול להיות רביזיוניסט, הוא יכול להיות מי שיהיה; אין זה עסקנו לבדוק בדעות. זה לא רק פוגע במידת הארגון, אלא גם במהות ההסתדרות. אנחנו ארגון כללי של פועלים ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. יפגע במשמעת – יוּצא, אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים וגם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים – הסתדרות כללית של פועלים, זאת אומרת פתוחה לכל פועל ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני; ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי. ההסתדרות היא ציונית-סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הוויתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ-ישראל.

מַקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רביזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למַקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ-ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדוּמים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ-ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט ולא כל יהודי העובד בארץ-ישראל מוכרח להיות ציוני, אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי; ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההוויה. אל יפחידו אותנו.

יזמה להכנסת הפועלים הבלתי-מאורגנים להסתדרות

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, ולא מפּני שהם קומוניסטים או רביזיוניסטים. ודאי, הם אשמים, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. אני מציע לועד הפועל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי-מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה. נפגשתי עם פועלים כאלה, שאלתי אותם. הגעתי לפועלים כאלה על-ידי בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. שאלתי אותו: מי אביך? והוא אמר לי את שמו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה מסכסוכים פנימיים בהסתדרוּת בתל-אביב. אז הוּא הוּצא מההסתדרוּת, אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי והוא סיפר לי על רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ואיך אתה מחוּצה לה? ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עליו ולא דורשים ממנו שום דבר. יש רבים כמוהו. יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שמעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים מחבריה ומטילה עליהם חובות.

נחוצה איניציאטיבה להכניס להסתדרות את הבלתי-מאורגנים. אסור להשלים עם עמידת רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. עלולה להיות קטסטרוֹפה – בין שנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמוּרות, בין שיתחוללו מַשברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי – אם חלק גדול של פועלי ארץ-ישראל לא יהיה במסגרת ההסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היהודי. אני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מעניין אותם מה יהיה גורל הארץ ומה יהיה גורל העם היהודי ומה תפקידו של פועל. לא צריך להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה כזאת, ונגבש גרעינים איניציאַטיביים – יהיה כינוס של אלפים, אולי של עשרות אלפים, והם יצטרפו להסתדרות.

דאגה לפועל הדתי שירגיש בהסתדרות כבתוך שלו

אבל אין זה מספיק. יש פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהועד הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי רצון רב להצטרפות “הפועל המזרחי” להסתדרות. מוכרחים לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר ב“הפועל המזרחי”. ואני אומר לכם: אם אנחנו נשכח את קיומם, ולא בשעה שד“ר לייבוביץ יזכיר לנו (אינני יודע אם טוב או לא טוב שיש סיעה של העובד הדתי, אבל טוב שיש בתוכנו פועלים דתיים); אם אנחנו נשכח את קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור פועלים שאינו שומר שבת על פי כל חוקי ה”שולחן-ערוך" אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העוּבדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום-עבודה בשבת, - כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום העבודה בפני פועל דתי וחרד, ואיננו יכולים להשלים עם מצב המפלה בין פועל לפועל, ושיהיה מקום שבו יוכל פועל אחד לעבוד והשני לא. גם אילולא היה קיים “הפועל המזרחי” ולא נתארגנה סיעת עובד דתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שבשבת תשבות העבודה בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יחיו מעבודה ויהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למשטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בביתו. כמובן, אם לא יסתפק באוירה המאַפשרת לו להיות בתוכנו והוא ירצה להשתלט עלינו ולכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה!

אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תהיה כל כך נוֹאלת לחשוב שתטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. וזה ענין למשטר של חברוּת שצריך להיות בתוכנו, בין פועל דתי ללא דתי; לזכור את רגשותיו ואת יחסו ולדעת לכבד את זה באופן חברי. לא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אוירה כזאת תשרור בתוכנו, יִכְבַּד הדבר על “הפועל המזרחי” לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לדבר שבפוליטיקה.

הכשרת התנאים להצטרפות המורים להסתדרות

לא נוכל להשלים גם עם העוּבדה, שציבור גדול וחשוב, שדרוש לנו עכשיו יותר מתמיד, כמו המורים, יעמוד מחוצה לנו. ואם ההסתדרות תקבל את המבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, בקביעת דרכם המקצועית – נסיר מכשול גדול של הפחד ואי-הרצון, שיש למורים להצטרף להסתדרות.

שאלת “החלוץ”

בשאלת “החלוץ” האחיד¹. אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על-ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. הייתי נדהם כאשר ראיתי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מפעל ציוני כללי ובין מפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעוּתם והם באו אלינו. אינני יודע אם התישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, עומדת בסתירה למפעל פועלים. ואינני יודע מאיזה זמן נשתבשה המחשבה אצלנו, שאם התנועה הציונית מחנכת חלוצים בגולה ללכת לארץ לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות, הרי יש בזה ניגוד לעצמאות פועלית ולערכים חלוציים. אבל זה ויכוח תיאוֹרטי שאינני מוכן לעשות אותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. לי היה סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי-קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל שבתוכנו, כשהם בעצמם היו בארצות האלו, עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו השליחים שלנו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. שליחינו ברומניה מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות-המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל רק בדגל אדום” – אמרו החברים, כל החברים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל לצאת גם בדגל הציוני!” אולם פעולתנו בגולה מכוּונת על-ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ-ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים ובמריבות וּויכוחי-הסרק של מפלגותינו וסיעותינו – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ-ישראל. המאור הזה הוא משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ-ישראל והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והַצעתי פשוטה. אני שומע שאצלנו דוגלים עכשיו בגוני הקשת, ורוצים להעביר לגולה את כל תורת המריבה – מדוע הקבוצות בעמק-הירדן מפולגות לשלושה גופים. טוענים שהנוער בפולין ובבולגריה וביוון מוכרח לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנה של חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית וגזירה היא מלפנינו, ואין להימלט ממנה. אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נַקנה ונַנחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו – עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברוּת בהסתדרות, חברוּת בהסתדרות הציונית, ההתישבות העובדת, חקלאות וכו' וכו'. את הדברים “החשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.

אחדות ציונית סוציאליסטית

והדבר האחרון – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – זהו דבר האחדות הציונית – סוציאליסטית של פועלי ארץ-ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרביזיוניסטים, עם “הפועל המזרחי” ועם “אגודת ישראל”. בימים הקשים שעלולים לבוא עלינו תהיה זאת שאלת חיים בשבילנו. ואני אומר, שדבר זה ייתכן אם יהיה רצון כּן, אם תהיה אמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד קטן יותר, אבל חשוב לא פחות – איחוד של נושאי החזון הציוני-הסוציאליסטי, זה היה תמיד דרוש לנו, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים. כי חָשך עלינו עולמנו. לא אציע שום דבר; אני “איש מפלגה”; אני “מעונין”; “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל חיי, ואני גם איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אבל אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי-דעות בכל מפלגה ומפלגה, ואלה קיימים לא רק במפלגה שאני חבר בה – והם גלויים בפני כל הציבור – אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת חיים, המתיצבת בפנינו, שלא תעורר חילוקי-דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין החברים האלה מתפלגים, אף על פי כן אינם יוצרים סיעות נפרדות ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מ“השומר הצעיר” מציעים למפלגת פועלי ארץ-ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם אינם נותנים לנו הזדמנות ללמוד מדוגמה שלהם. את חילוקי-הדעות מכריעים במפלגה אחת בלי סיעות, דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים נסיון למצוא דרך משותפת, נוסחה מאוחדת, אבל כאשר הדבר אינו מצליח – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מחפשים פתרון משותף, ואם הפתרון אינו נמצא מכריעים בדבר.

ואני שואל: מדוע לא ייתכן, נוכח מה שקרה, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, נוכח הקשיים החמוּרים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על-ידי כל המפלגות בהסתדרות, כל אלה שמאמינים באחדותם של פועלי ארץ-ישראל, כל אלה שיש להם חזון ציוני-סוציאליסטי – וכולם יודעים שיש חזון כזה, שעליו ימסרו כולם את נפשם; והדברים האלה אשר אנחנו מוכנים למסור את נפשנו עליהם הם המאחדים אותנו, הם משותפים לכולנו – מדוע לא ייתכן שתיקרא ועידה על-ידי כל המפלגות שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים-סוציאליסטים בלתי-מפלגתיים, שאינם בשום מפלגה, לועידה ציונית-סוציאליסטית מיסדת, שתקים בשעה זו איחוד ציוני-סוציאליסטי גדול, אשר בו יהיו חילוקי-דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, ושבו ייעשו מאמצים בכל שאלה מעשית למצוא מוצא משותף ולהגיע להחלטה משותפת, ואם לא – יכריע הרוב. וכל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי-מפלגתיים, יתחייבו, לפני קריאת הועידה, לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בין בשאלות פוליטיות, בין בשאלות התישבותיות, בין בשאלות הסתדרותיות, בין בשאלות ארגוניות; יתחייבו לקבל עליהם מרוּת הכלל, כלל הפועלים הציונים-סוציאליסטים, שיש ביניהם אמנם חילוקי-דעות, אבל יש להם ערכי-חיים משותפים וגורל-חיים ויעוד, וחזון היסטורי מרתק אותם. אני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ-ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני-סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!

---

דברי תשובה [להכניס כפרק 'לקראת הבאות' 30169]

מאת

דוד בן־גוריון

עוד ייפתחו הלבבות לשמוע איש את שפת רעהו

חברים, לא ניתנה כל תשובה בויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דְבָרַי בפתיחת הויכוח: אם נוֹכח הקשׁיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני-הסוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שלהם ערכי-חיים משותפים, וגורל-חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

לא ניתנה כל תשובה לשאלה זו. החברים, שנדמה לי, כי היו צריכים לדבר בשאלה זו, עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות, זה שש−שמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, יכול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלמותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדות ובשיקוצים ובקטרוגים. אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך ימים ערלים ואטומים. קול רם יותר, תקיף יותר ומשכנע יותר ידבר אל כולם, אל כולנו, ואי-אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית-נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות-איוב בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת הדמים והאֵלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והטפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך עוד לא התיאשתי מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו, כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

אין לתחום תחום בין שאלות גדולות של הכלל ובין צרכים קטנים של הפרט

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאד בועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שוֹאה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה מאד הוא העם העובד המעט הזה בארץ-המולדת הקטנה. לדעתי, אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמבצר-עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא מבצר-עוז וחומה חיה גם לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה ולכל יהודי באשר הוא. והתחומים בין שני הדברים יונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני. מבלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, במציאות משונה זו. כאן אין מקום לפועל יהודי, כאן אין מקום להסתדרות כזאת, כאן אין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילין, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזן והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא-גאולה. מקורה ומַעין-כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחר היטלר, בתוך כוחות-אתמול ובתוך כוחות-מחר (גלות היא גלות בתוך כל משטר, ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ גלויות במולדת).

אך מבלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה; מבלי שתעמוד לימינם בכל אוֹנה הארגוני, המוסרי, המשקי, בכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי-אנוש יום יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות; מבלי שההסתדרוּת לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על ה“גדולות” ייהפכו לדבר-שפתים ומלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה-צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת-אוֹמן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעוֹרה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.

חיזוק בדק-הבית לקראת ימי הכרעה

בועדה המתמדת התרעמו עלי על שעירבבתי בפתיחתי את הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמַלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק-הבית, ומשום כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראִיית השוֹאה והשעה הטרופה, האיומה והגדולה, כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק לאחר שלושים, עשרים או עשר שנים, אלא מתוך תעודת הדור בימי-ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען נכּוֹן ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק הבית. ואלה המתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו ציבור קטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל-אל-כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפיים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת בלפור וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי-ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח וכל העולם נראָה לנו אז ככוח-המחר; את החלוקה הפשטנית והתמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול וזו כולה מחר, לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה לאין ערוך עדיף: לא מיליון ומאתיים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר עוד לא היה. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית בגליל, היתה הסתדרות חקלאית בשומרון והיתה הסתדרות חקלאית ביהודה. היו קלוּבּי פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת “הפועל הצעיר” והיתה מפלגת “פועלי-ציון”.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה כל כך הולם את המושג “מפלגה” שהרים החבר גוטהלף על נס, מפלגת-העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות, אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות, והתפקיד המרכזי של מפלגת-העבודה הבריטית – תפקיד של ארגון בחירות – לא עמד במרכז של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות וביסוּד קבוצות. מפלגת “הפועל הצעיר” יצרה את את אם-הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת “פועלי-ציון” יצרה את קבוצות אַַילת השחר, תל-חי וכפר-גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יִסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – “הארגון המקצועי הארצי” הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוּד “אחדות-העבודה” בפתח-תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח-תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, כפי הפחד שמנסים להטיל עלינו עכשיו, אלא היא אשר יזמה להקים את אחדות כל פועלי ארץ-ישראל בעיר ובכפר, את “אחדות העבודה”, מבלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאים, וגם לא את המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ-ישראל נתנו אז בפתח-תקוה ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ-ישראל מהעליה השנייה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי “החלוץ” מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר-כך גם יוצאי “החלוץ” מארצות אירופה, ובעיקר מרוסיה – גברה התסיסה והלכה עד שקמה בחיפה בימי חנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל.

וכך עמד ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים, עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוֹנַנו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדוּת אירופה היתה קיימת בשלמותה, והיהדות הרוּסית לא היתה עדין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופפו באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היוָסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבּורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על-ידי מַניחי-היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורינו בהתקנת כלי האחדות שלנו?

ברית אמת בין הקיבוצים ובין פועלי החרושת

החבר ריפטין, מתוך צורך לנגח אוֹתי או חברַי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי-החרושת ובין אנשי הקוֹמוּנות” של “השומר הצעיר” והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על-ידי “השומר הצעיר”. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני “השומר הצעיר” – כבר היתה קיימת ברית בין הקוֹמוּנות, אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט – קבוצות, ובין פועלי בתי-החרושת. אמנם, גם מספר הקבוצות וגם מספר בתי-החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני לא מטעה אותי היו אז שני בתי-חרושת – היקב בראשון-לציון ובית-החרושת של שטיין ביפו; וכבר אז ידעו “ללחום” – והיו גם שביתות בבתי-החרושת – ואפילו במושבות, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על-ידי “הברית החדשה”. רבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת החבר ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. לא מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת רבולוציה אינה אלא קונטר-רבולוּציה – אלא מבַצרים, מרחיבים, משכללים ומגבּירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השנייה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות הפועלים, אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, יגעי-כפים ועובדי-רוח, מכל הגלים והעדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה”, שדיבר עליה ריפטין, אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה. כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי-חרושת אחדים נתבעת על-ידי המהפכה שלנו – אלא ברית-אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי-החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדוּת כל פועלי החרושת, אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ-ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוּד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת – אלה הם שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת-העולם הקודמת, תיקַנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.

לא ריב נוסחאות אלא מנוף להרים משא כבד

אולם שום רבולוציה אינה מתגברת בבת-אחת ובשלמות על המשטר הישן, והמהפכה שנעשתה על-ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המשטר הישן. אני מתכוון ל“משטר” הישן של הגלות ושל תנועת הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המשטר הקיים בארץ; זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלוּת, פיזור, נכר ועבדות, שבו היה נתון העם היהודי; מהפכה נגד תרופות-אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר; נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת-אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. זו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון ואחדות עושי-המעשים ואסירי-החזון, בהסתדרות פועלים אחת ובמפלגה אחת ובמפלגה ציונית סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי-פועלי והבלתי-ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על-ידיה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית-סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על ידיה עוד מפלגוֹנת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “משטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת-דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפּלגות נאמנות על אנשי-שלומן, ועם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רָבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר ובין הטפל, בין המוקדם ובין המאוחר, בין מה שתלוי בנו ומוטל עלינו, ורק עלינו, ובין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו. כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים מכל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום; ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.

דרושים מאמץ מתמיד ועקשני, אורך-רוח וסבלנות כלפי גילויי-העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות, גם בלשון ותרבות, גם בארגון וגם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים; גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים, באשר אנו כביכול חלשים וחסרי אונים; לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה, הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא שום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני-החורין.

זוהי דרך לא קלה; יש שאנו מצליחים בדרך זו ויש שאנו נכשלים; ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר; יש אי-התאמה טרגית בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוֹף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זה תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר; ואם לא נצליח מחר נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו עלולים להפסיד את הזמן. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי השילוֹח ההולכים לאט.

אין שיתוף בביצוע ללא אחריות להחלטה

איני מקבל תורת החבר ג. לנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי-אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה על-ידי הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר

להפגין בלי-הרף את התנגדותו – מותר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות משותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הקביעה. אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולקביעה.

---

תנועתנו שונה מכל תנועת פועלים אחרת [להכניס כפרק 'לקראת הבאות' 30169]

מאת

דוד בן־גוריון

החבר גוטהלף¹, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבּור פּאַרטי” שלנו (מפלגת-העבודה הבריטית), והמפלגות − אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב החבר גוטהלף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ותפיסה זו של מפלגת-העבודה הבריטית. ה“לייבּור פּאַרטי” באנגליה ענינה העיקרי הוא בחירות פּוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. מעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי-ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר ואין היא חותמת על חוזי עבודה עם המעבידים. טלו את כל אלה מההסתדרות – ולא ישאֵר ממנה כמעט ולא-כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל-אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות ההסתדרות - עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו, ומעט מאד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת “פועלי-ציון” בארץ מיום היוָסדה ועד התחסלותה, לשם הקמת אחדות גדולה יותר, ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפרלמנט – אם כי בימים ההם היו גם פרלמנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.

פחד שווא מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות

במרכז חיינוּ עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ותוך מושגים והשוואות משובשים וחסרי-שחר מנסה החבר גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא מזהיר אותנו לא ללכת שוֹלל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרוּתה העליונה, באשר אלה הם “טרייד-יוּניוֹנים”, רחמנא ליצלן, ו“טרייד יוניונים” כיודע היו בעוכרי תנועת הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מפיו מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולנד וסקנדינביה – אם כי גם אצלם התקיימו “טרייד-יוּניוֹנים”; ולא להסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה במלחמה זו מה שקרה בצרפת. אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, אף על פי כן יכלו קומץ קומוניסטים, שהתנגדו אז למלחמה, להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער – יחד עם מאתיים המשפחות העשירות, שהשתלטו על המשק הצרפתי – את מאמץ המלחמה של העם הצרפתי; ולעומתה אנגליה, בה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר גם כשארצם נשארה לבדה ובודדה במערכה, גם כאן ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (ובעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומות נתכו בלי הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים. ואף באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוֹליגרכיה הפּלוּטוֹקרטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר.

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ומדוע לא הצליח אוסואלד מוסלי להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון, אם כי לא היו מיליוני סוציאליסטים ואף לא רבבות קומוניסטים?

אין אני חייב לחזור עכשיו לויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתיים הוחלט הדבר בועידה, כפי הצעת המפלגה; אולם תמוה הדבר שהחבר גוטהלף, המפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היוֹת ההסתדרות הארצית בלתי-קשורה להסתדרות כללית והיוֹתה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כן פה; אצלנו ההסתדרוּיות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית ( שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי מרותה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.

על מה מתמודדות המפלגות?

גוטהלף, הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבּור פּאַרטי”, מבכּר “התמודדות” של מפלגות על “התמודדות” של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות לדעתו על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם, ואילו ארגונים מקצועיים “מתמודדים” על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת עם פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא “התמודדות” זאת. האם תציג הסתדרוּת פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים כשם שאין “התמודדות” בין מועצות הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין “התמודדות” של מפלגות ו“התמודדות” של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ה“התמודדות” בין המפלגות, שהחבר גוטהלף מלמד עליה זכות. אני אינני בלתי-מפלגתי ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה; להיפך, אני רואה בה צורך חיוני. אבל אני סבור שלמעמד הפועלים יש צורך רק במפלגה אחת ותיתכן רק מפלגת-פועלים אחת, וכל היתר – כנטול דמי; ואני שולל בהחלט הדעה שה“התמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם. מי מהמפלגות טוענת שהיא ציונית יותר מחברתה? אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי יאמר לי כי ל. לויטה או דוד צירקין הם פחות או יותר ציונים מיעקב אורי או מיוסף ברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת-ברנר ונען וחוּלתה ודפנה ובית-הערבה ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל-יוסף, אשדות-יעקב, כפר-גלעדי, עין-חרוד, אפיקים ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ-ישראל? ומי יאמר לי שיעקב חזן או מרדכי בנטוב או יעקב ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומבּ או משאול מאירוב או מלוי שקולניק, או שמרחביה ומשמר-העמק הם יותר סוציאליסטיות או פחות סוציאליסטיות מחולדה ומגבע או מגבעת-השלושה וכנרת?

מישהו מהתוַכחים העיר שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה מדוע שער-הגולן ודגניה ואשדות-יעקב ואפיקים ובית-זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. באמנה שאיני מבין, כשם שאיני מבין מדוע י. טבנקין וש. לביא וי. חזן וי. שפרינצק ופ. לוביאניקר ומ. יערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעינַי אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי-חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסה וסגנון, ו“מתמודדים” באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם קיים בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הריהו קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, ורק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי-דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת. והוא הדין להיפך. רק קיום המחיצות הנפרדות משַׁווה לויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהן כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד “אחדות-העבודה”. בועדה זו השתתפו שני באי-כוח של “פועלי-ציון” וארבעה באי-כוח של הבלתי-מפלגתיים. באי-הכוח של “פועלי-ציון” היו: הח' י. בן-צבי ואני עבדכם, ובאי-הכוח של הבלתי-מפלגתיים היו: י.טבנקין, ש. יבנאלי, ברל כצנלסון וד. רמז. ואנחנו, ה“פועלי-ציוֹניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים” והבלתי מפלגתיים, החברים טבנקין ורמז ויבנאלי וברל, רצו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו במונח “תנועת-הפועלים”, והבלתי-מפלגתיים דרשו – “תנועת-העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב“הפועל הצעיר”. ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלמה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד-פועלים או תנועת-פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברַי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בועידת “פועלי-ציון” בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה ואנחנו ויתרנו. ועידת “פועלי-ציון” החליטה פה אחד לתת יד להקמת “אחדות-העבודה”. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.

מה פירושו של ויכוח מילולי?

לאחר שנוסדה “אחדות-העבודה” נתקלנו שוב בויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בועידה השניה של ההסתדרות הכללית. היינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בועידה הראשונה, בועידת-היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת-יסוד. בפרק על חוק פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהובאה ההצעה הזאת למליאה של סיעת “אחדות-העבודה” קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטוּת ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד. הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במפעל ההתישבותי הכניס באותה ישיבה במלחמת-הקודש על נוסח “מלחמת-המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה עמד על הנוסח המפשר של" מלחמת מגן ושחרור" – בשביל דרכי שלום עם “הפועל הצעיר” ועם “השומר הצעיר”, ששניהם פחדו אז פחד מות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב, לאחר שעברו הרבה שנים, נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ-ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת “השומר הצעיר” וגם על דעת “הפועל הצעיר”.

לאחר שכפרתי קרוב לארבעים שנה בחשיבותן של נוסחאות נוּקשות שאין תוכן כברן, באים עכשיו חברים – ברל רפטור, ל. לויטה, י. ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת הפועלים בגלל ויכוחים מילוּליים על נוסחאות ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי – יחד עם כל העם היהודי) על הקמת מדינה יהודית.

חזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית-ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר-שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בעֵרוֹת והתמַחיתי בפילוגה של תנועת הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה “אחדות” מלאה ושלמה² בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית-הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות איך פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המוּעד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים הבערתי אש בבית-ההסתדרות.

מה איפוא הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי, כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות ה“משוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות-הברית. חזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה. לא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא משטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דמוקרטיה, חירות, שלטון כוחות-המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקוה וסיכוי ליהודים; ולמרות הלחץ המתגבר של היֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת-נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש, ובאשר הם מפחדים שאם יחכוּ – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה; כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה, ואני מודה: גם בלבי גדולה החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה, ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלותם לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”³.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות-המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם מסלידה אותו, או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטרגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות אירופה. לדידם יש פנאי ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על כוח-המחר. אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר ומתפרצים לעלות ארצה מיד; הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתוַכח ולריב – הריהו ענין זה.

מולדתו של מי היא ארץ-ישראל?

אני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט. אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד-לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ-ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי ולעם הערבי” – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוּף מושג יסודי של תנוּעתנוּ, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים רק לנו, ובין הויכוחים שלנו בהקשר ליחסי-חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר, שאני רק ציוני סתם וחזן אומר שהוא ציוני “גדול” נשתווה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו וּנכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

הנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ-ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

ואם אני שומע, כי החבר בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ-ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם “השומר הצעיר”? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?

התפקיד המרכזי של השעה – העלאת יהודים רבים מארצות שונות

נשאלתי על-ידי החבר זרובבל: מה הן התכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? יש לו לזרובבל זכות מוסרית להציג שאלה כזאת, ולי יש הזכות לענות, כי אני עומד כאן כאחד משליחי פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות ולא כשליח הסוכנות. לא רציתי בכנס זה של הועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אַקטוּאַליוּתה, דחיפוּתה ורצינוּתה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה, שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בבדק-הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי-אפשר כמעט שלא לדון) גם על השוֹאה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא-כוח הסוכנות, חייב תשובה.

ואני רוצה קודם כל להגיד, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו החבר ג. לנדואֶר בויכוח זה.

החבר לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופה, יהדות רוסיה ויהדות אנגלו-סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. החבר לנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכלו לצאת מארצות מגוריהם. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו להם לצאת אין לנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכּוֹן לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת-הכובד של התפקיד הציוני רואה לנדואֶר באמריקה, והוא – להנחיל ליהודי אמריקה את התורה הציונית בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת-עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה. לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהחבר לנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה, לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו, אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה. ומצבם של השרידים באירופה, מלבד חלק קטן מהם, נעשה ללא נשוא. התפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית הוא לא פתיחת בתי-ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות המזרח ומארצות אחרות, לארץ-ישראל.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא גופא כוח מושך כביר. אולם לפי שעה אינו מספיק כוחה המושך של הארץ, אלא אם נוסף עליו כוחה הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ורומניה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוּני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאַפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה-מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.

הייתכנו עליה גדולה וקליטתה בלי סמכות ממלכתית ואמצעים ממלכתיים

אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן, היא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון, ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי-החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור החבר לנדואֶר, גם להבא יבוא אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן-היסוד, ויש הקרן הקיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם ולישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים. אבל אינני מקבל בשלווה פילוסופית פרספּקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של החבר לנדואֶר ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים – וזאת לא נעשה רק בכוחות הישוב, ועל-ידי הקרנות בלבד, ואף לא במשטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא יקומו בלי משטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של עשרות אלפים על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. התכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההעפלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, לא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה. ואין זו “נוסחה מילולית” אלא מציאוּת דווּיה ומשוועת. עדיין איננו אדונים לגורלנו; וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם; אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי נאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר, על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המות ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? איזו דוגמה לכך מצאתם בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה ייתכנו בכל התנאים הפוליטיים ובכל משטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו הצגתי כמה וכמה פעמים לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל-פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ-ישראל, את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לועד הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ-ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת בלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ-ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על-ידי התישבות רחבת-מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסייה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ-ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטרגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל הפחות הילדים שבתוכם, שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על התישבותם בארץ-ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים המועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית, שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ-ישראל”.

אחד האישים הבריטים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכלליים של פתרון זה, ואף על פי כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.

משטר ממלכתי-ציוני – ערוּבה יחידה להצלת שרידי השואה

החבר לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוּכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המספר הזה מדויק, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליונים צרפתים שהובאו לעבודה בבתי-חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים – אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצה השני, ויצטרכו להעבירם ממקום למקום. החבר לנדואֶר מדבר על כך כעל עוּבדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ-ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם ויש סיכוי שבין המיליונים המועברים יהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והייתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? עלינו להילחם על משטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאַפשרו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות.

צדק לנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעליית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו ילד אחד בלבד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה-מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי-בערה. אנו חיים בתקופה קטסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקטסטרופליוּת. אין מנוס ואין מפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על-ידי הועד הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש-תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמוֹר” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד על פי חלילו את כל העם היהודי – את יהודי אמריקה וקנדה ואנגליה ודרום-אפריקה ואוסטרליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד. דברי הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למשטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבינלאומי והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בועד הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויוּרשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אַקטואַליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

– – – "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. אם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים: בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

– – – “ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".

דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטרגי ודחוף, תקוַת ההצלה האחת לשארית אירופה.

י“ט שבט תש”ה.

חברת העובדים

מאת

דוד בן־גוריון

---

התפקיד המשקי של ההסתדרות הכללית

מאת

דוד בן־גוריון

הצעה

א) תפקיד ההסתדרות הכללית הוא – לסדר ולנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של ציבור העובדים בעיר ובכפר, ברשותה היחידה והכוללת של ההסתדרות.

ב) משמעת־העבודה של ההסתדרות מוטלת על כל חבריה בנידון המקום, המקצוע והסדר של העבודה.

ג) כל משקי הקבוצות החקלאיות והקואופרטיבים העירוניים לתוצרת והספקה, על כל רכושם, עוברים לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית. היבול ופרי התוצרת של משקי הפועלים בעיר ובכפר הם קנין ההסתדרות.

ד) ההסתדרות היא הקבלנית היחידה של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ.  כל הפועלים בעבודות הממשלה, ההסתדרות הציונית, החברות הלאומיות ובעלי הרכוש הפרטי – עובדים מטעם ההסתדרות הכללית, ומשכורתם נכנסת לקופת ההסתדרות.

ה) כל צרכי העובדים: מזון, הלבשה, מעון, תרבות, רפואה, חינוך ילדים וכו' – מוספקים על־ידי ההסתדרות ועל חשבונה.

ו) בסידור העבודה והמשק דואגת ההסתדרות בראש וראשונה לאַפשר את ההספקה לחברים באמצעי התוצרת הקיבוצית של ציבור הפועלים עצמו.

ז) בסידור העבודה והנהלתה בכל מקום משתתפים: 1) מומחים בעלי מקצוע, האחראים בפני ההסתדרות; 2) באי־כוח ההסתדרות; 3) באי־כוח הפועלים המקומיים.

ח) עד שמצב העבודה והמשק יאַפשר השוואה גמורה של תנאי חיי הפועלים בכל הארץ, קובעת ההסתדרות מפקידה לפקידה מינימום ומכסימום של שכר העבודה לפי תנאי המקום והזמן.

ט) ההסתדרות משתמשת גם בעזרת מומחים בעלי מקצוע שאינם מחברי ההסתדרות, ואלה מקבלים את שכרם לפי מחירי השוק. באותה שעה דואגת ההסתדרות לחינוך ואימון חבריה בכל ענפי העבודה ונותנת אפשרות לחרוצים שבהם להתמחות מקצועית.  

י) עד שההסתדרות הכללית נוטלת על עצמה את התפקיד הנזכר, נוסד צבא־עבודה בעל משמעת, המסדר ומנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של חבריה על היסודות הנזכרים.

יא) “אחדות העבודה” מגייסת מיד את כל חבריה לצבא־העבודה. כל חברי “אחדות העבודה” מחויבים בלי כל ערעור להישמע לפקודת הנהלת צבא־העבודה בנוגע למקום, למקצוע ולסדר של העבודה.

הערות להצעה

שיטת העבודה והמשק הנהוגה עכשיו בתוך ציבור העובדים בארץ– המשקים הקואופרטיביים (הקבוצות החקלאיות, הקואופרטיבים העירוניים, “המשביר”) העומדים ברשות עצמם מצד אחד, והעבודה הפרטית של הפועלים השכירים והקבלנים מצד שני – מתנגדת לאינטרסים של המעמד העובד ואינה מותאמת לצרכי העליה וההתישבות.

הקואופרטיבים העירוניים, שברובם הם מיסודה של קפא“י, הם למעשה משקים פרטיים של קבוצת שותפים, המנצלים – לא פחות מכל משק רכושני אחר – את הציבור, ובתוכו את העובדים. שליטת הקפא”י ברכוש הקואופרטיב אינה אלא פיקציה משפטית משוללת כל תוכן ממשי. אמצעי ציבור הפועלים (קפא"י), שנועדו למעמד הפועלים כולו, מושקעים בעסק פרטי של קבוצת שותפים, שאינם תלויים במעמד העובד; חברי הקואופרטיב משתמשים ברכוש הפועלים אך ורק להנאתם הפרטית. קיומו של הקואופרטיב ושגשוגו אינו משביח ומרים את מצבו של מעמד הפועלים, אלא, להיפך, גורם לו הפסד: הקואופרטיב העומד ברשות עצמו מוציא מתוך מעמד הפועלים את בחירי עובדיו המקצועיים והמנהלים, והופכם לבני מעמד בעל זכויות העומד בכל עניניו ושאיפותיו מחוץ למעמד הפועלים, וציבור העובדים מפסיד על ידי כך כוחות יצירה ועבודה הדרושים לו בשביל שחרורו ועמידתו ברשות עצמו.

והוא הדין בקבוצות החקלאיות. חברי הקבוצה אמנם מרגישים את עצמם בתור חלק בלתי נפרד של ציבור העובדים כולו ונושאים בעול ההסתדרות לא פחות משאר הפועלים החקלאים, אולם הרגשה זו אינה נובעת מתוך עוּבדות המשק ואין לה שורש בטבע הכלכלי של הקבוצה. משקי הקבוצות אינם משמשים להנאת כל ציבור העובדים ולהבטחת קיומו בעזרת תוצרת חקלאית הנמצאת ברשותו, אלא הם קנינם הפרטי של חברי הקבוצה. היחסים הכלכליים של משק הקבוצה למעמד הפועלים אינם שונים בכלום מיחסיו של כל משק פרטי רכושני אחר וחברי הקבוצה עתידים, בהכרח הנובע מתוך טבעו של המשק הפרטי, לצאת ולהתבדל מתוך מעמד הפועלים.

העיקר של הלאמת הקרקע, שאנו רואים בו את היסוד ליצירת חברת־עובדים חפשית, נהפך לאימרה ריקה, חסרת תוכן בשיטת הקבוצות הקיימות. כשכל המשק הוא רשותו הפרטית של היחיד או של קבוצת יחידים, אין קנין הלאום בקרקע אלא פיקציה משפטית. הקרקע היא חלק אורגני ובלתי נפרד של המשק, ואין הלאמת הקרקע בלי הלאמת המשק.

כל אותן הפרובלימות הקשות שבהן מתלבטות הקבוצות – שאלת המשפחה, עבודת פועלים שכירים, גרעונות וכו' – אין להן פתרון בתוך הקבוצה הפרטית, העובדת מחוץ לשיטת משק־עבודה כוללת ורבת־ענפים, המאַחדת בתוכה את החקלאות והתעשיה, ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

“המשביר” אף הוא אינו אלא חברת־הספקה רכושנית ביסודה. הניגודים בין חברי הקבוצות בתור מוכרי יבולם הפרטי ובין הצרכנים העירוניים, וכמו כן הניגוד בין הקואופרטיבים המוכרים פרי תוצרתם ובין כל הציבור הצרכן, לרבות ציבור העובדים – אינם מתישבים על ידי “המשביר”, שאינו אלא מתַווך מסחרי על יסודות רכושניים בין המוֹכרים השואפים להרבות את מחיר תוצרתם ובין הקונים הצרכנים.

העבודות הציבוריות בקבלנות – אחד מענפי העבודה הכי־חשובים בארץ בהוֹוה ובעתיד – אף הן סובלות מהאנרכיה השוררת בכלכלת הישוב העובד. בהיותן קרועות מהמשק החקלאי הן מתקשות בסידור ההספקה של חבריהן וכורעות תחת יוקר הפרודוּקטים הנקנים בשוק. הן תלושות מהפעולה הישובית ומחוסרות תקוה להתישבות והתערוּת בקרקע.

רע מכולם הוא גורל הפועלים העסוקים בתור שכירים במשקים של בעלי הרכוש הפרטי. בתוך האנרכיה של העבודה אין הפועל מסתדר בעבודה שהוא מתאים לה והיא מתאימה לו, אלא כל עבודתו תלויה במקרה ובהזדמנות עיוורת. הפועל מנוצל על כל צעד ושעל לא רק על־ידי בעל העבודה, כי אם גם על־ידי בעל המלון, בית־האוכל, החנות, בעל־הדירה וכו'. הוא סובל ממקריוּת העבודה, מחוֹסר העבודה, ממחלות..

המון הפועלים החדשים משוללים עזרת חברים, מחנכים ומדריכים בעבודה, כי בשיטת המשק והעבודה האנרכית מתחמקים העובדים המנוסים, החרוצים והמומחים, מעבודה משותפת עם הפועלים הטירונים, והרי הם מסתדרים בפני עצמם בקבוצות חקלאיות, קואופרטיבים, חבורות קבלניות, מבלי להתחשב עם צרכי העולים החדשים.

ההסתדרות הכללית של העובדים בצורתה הקיימת אינה אלא מוסד של באות־כוח פוליטית ואדמיניסטרטיבית של העובדים. למרות ההחלטה הפורמלית, שההסתדרות מנהלת דווקא את הפעולה הכלכלית והישובית, ולא את הפעולה המדינית של ציבור העובדים, אין להסתדרות זו כל תפקיד כלכלי ישובי, אלא אדמיניסטרטיבי בלבד.  ההסתדרות אינה מנהלת את העבודה הכלכלית והישובית של העובדים, כפי שמנוסח בתקנות ההסתדרות, אלא אך ורק את התיווּך של הפעולה: המשא־ומתן עם ועד הצירים, עם הממשלה, עם שאר המוסדות, התערבות בסכסוכים וכדומה.

הפעולה הישובית והכלכלית הישרה עומדת מחוץ לרשות ההסתדרות. בפעוּלה זו, בשדה העבודה והכלכלה של הישוב העובד, עדיין שוררת אַנרכיה גמורה, ומאנרכיה זו תוצאה לכל הניגודים והסתירות, הליקויים והנגעים, הרפיונות והכישלונות שבחיי העבודה ומשקי העבודה.

ולאנרכיה זו מחויבים עכשיו לשים קץ. אנו עומדים לפני עליה גדולה והתישבות רחבה, בלעדיהן אין יסוד לעולמנו ואין תקוה לעתידנו. ותנאי מוקדם לעליה ולהתישבות רחבה של עובדים – תיקון המַסד, שעליו תיבּנה כלכלת הישוב העובד בארץ.

במקום האנרכיה – סדר ומשמעת, במקום פירודים וניגודים – איחוד ואחריוּת הדדית, במקום ביצור חלקים בודדים על חשבון הכלל ולרעתו – ביצור המעמד העובד כולו בכוחות משותפים. במקום משקים פרטיים ויחסי כלכלה רכושנים בתוך העובדים גופם – משק עבודה כללי ומשותף לכל ציבור הפועלים בארץ, משק עבודה שמגמתו היסודית היא סיפוק צרכי הישוב העובד באמצעי התוצרת העצמית שלו.

וזהו תפקידה המשקי של הסתדרות העובדים. לא מוסד של באי־כוח למשא־וּמתן כלפי חוץ וכלפי פנים, אלא חֶבֶר עובדים המסודרים ומאוחדים בעבודתם ובחייהם הכלכליים, שלרשותו עוברים כל המשקים החקלאיים והקואופרטיבים העירוניים, שבידו נמצאים סידורן והנהלתן של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ ושעליו מוטלת ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

ו' אלול תרפ"א.

---

איחוד כלכלי

מאת

דוד בן־גוריון

ביודעים ובלא־יודעים התיצבה תנועת הפועלים בארץ מראשית צעדיה על דרך היצירה המעמדית העצמית. מניעים חיצוניים ופנימיים דחפו אותנו ליצירת משקי עובדים בכפר ובעיר ומשנה לשנה הולכת ומתגברת בתוכנו השאיפה לסדר את העבודה, החקלאות והחרושת ברשות העובדים ועל אחריות העובדים, והולכים ורבים המפעלים הכלכליים הנמצאים בידי ציבור הפועלים. מתוך הכרה ברורה או מתוך יצר בריא הבין והרגיש הפועל העברי בארץ, שהאמצעי הנאמן להגיע למטרה היא הגשמת חלק מן המטרה עצמה. בדרכו להגשמת הציונות הסוציאליסטית – הקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – יצר הפועל העברי את התאים והגרעינים הראשונים של חברה עובדת זו.

אולם אם נבחון את מפעלינו בקנה־המידה של הציונות הסוציאליסטית – וקנה־מידה אחר אי־אפשר שיהיה בכל פעולתנו – ונשאל את נפשנו באיזו מידה מקרבים אותנו כל מפעלינו אלה להקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – נמצא שבלי תיקונים יסודיים, כלכליים וחברתיים, במבנה המשקים ויחסיהם ההדדיים, לא תמלא עבודתנו את שליחותה ההיסטורית.

מהי התכלית הכלכלית החברתית של כל עבודתנו בארץ? הרחבת אפשרות העליה, קוֹממיוּת כלכלית ויחסי־חברה נעדרי קיפוח וניצול. במצב הקיים אין המשקים שלנו, בין בכפר ובין בעיר, ממלאים אף אחת משלוש המשאלות הללו.

שיטת המשקים הבודדים העומדים ברשות עצמם, ברשות הקיבוץ הקטן שבכל משק ומשק, יש בה כל המגרעות של המשק הפרטי הקטן בלי המעלות הכרוכות במשק האינדיבידואלי הטהור ואין בה אף אחד מהיתרונות של המשק הגדול. המשק הקיבוצי הקטן לא יוכל עמוֹד בפני ההתחרות של משקי הרכוש המנצל, ואם על פי נס יצליח בכל זאת – ייסגר וייהפך למשק פרטי של קבוצת שותפים. הקיבוץ הבודד המושל במשקו לא ידאג בעבודתו לצרכי העליה. במקום הדאגה להרחבת כשרון הקליטה של המשק ישים כל מעייניו בביצור מצבו הפרטי על חשבון האמצעים הציבוריים. ענפי המשק השונים, בחקלאות ובחרושת, הקרועים זה מזה, לא יתבצרו ולא יסתייעו מתוך עזר וחיזוק הדדי, אלא, להיפך, ישאפו להיבנות זה על חשבונו של זה (דוגמה בולטת: המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים). ואחרון אחרון גרוע: משקי הקיבוצים הבודדים העומדים ברשות עצמם יצרו תהום בין הפועלים השכירים שאין להם יחס וקשר, חברתי וכלכלי, אל משקי העובדים, ובין הציבורים בעלי המשקים. המעמד העובד יתפלג לשני מעמדות: למעמד פועלים שכירים חסרי־רכוש ומעמד עובד “בעלי־ביתי”, שרק כפשֹע בינו ובין המעמד ה“בעל־ביתי” החי על ניצול. בלי השפעת גומלין בין היצירה העצמית של מעמד העובדים ובין מלחמתו המעמדית, בלי קשר כלכלי חברתי אמיץ אשר לא ינתק בין העובדים השכירים ובין העובדים במשקיהם הם – צפויה סכנת התפוררות והרס לכל פעולתנו המעמדית בארץ ולכל עבודתנו הלאומית.

גם בפעולתנו הציבורית והסידורית היינו לפני שנים אחדות קרועים וגזורים לאגודות אגודות, שכל אחת מהן עמדה כולה ברשות עצמה ופעלה על אחריותה הפרטית. ציבור הפועלים בארץ הבין והכיר שבלי רשות אחת כוללת של כל המעמד העובד, שתכַנס את כל הגופים החלקיים – לא תצלח עבודתנו. נוצרה “אחדות העבודה”, ואחר כך הסתדרות העובדים הכללית. את האיחוד הסידורי והציבורי הזה עלינו להשלים באיחוד כלכלי.

עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תאַחד את כל משקי העובדים בעיר ובכפר בקואופרציה אחת לתוצרת והספקה לשם כלכלה עצמית של המעמד העובד כולו.

לתכלית זו תתכונן ההסתדרות הכללית בתור “חברת־עובדים להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה”, ותאוּשר באופן משפטי על פי חוקי הארץ.

חברה זו אינה חברה של מניות (התאגדות הרכוש) אלא ברית עובדים (התאגדות אישים) ואינה נבנית על יסוד של מניות אלא על יסוד של תרומות חברים שנעשות לקנין־צמיתות של החברה. שיעור התרומה נקבע בסכום מינימלי למען יוכל כל פועל להשתתף בחברה (10–25 גרוש).

כל חבר ההסתדרות מחויב להיות חבר בחברה. הנהלת החברה נבחרת בועידה הכללית של החברה, שהיא גם הועידה הכללית של ההסתדרות, באופן שהועד הפועל של ההסתדרוּת הוא למעשה הנהלת חברת העובדים.

החברה מרכזת בידה את סידור ההספקה של כל חבריה, ולתכלית זו היא מאגדת אותם בכל מקום באגודת־נהנים בתור סניף החברה. “המשביר” מסתדר בתור ברית אגודות־הנהנים, המתנהלת על־ידי מחלקת ההספקה של חברת־העובדים.

ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים משמשת בסיס נאמן ובטוח לתוצרת העצמית של החברה, עד כמה שתנאי הארץ מרשים שוקדת החברה לסדר את ההספקה של חבריה מתוך התוצרת הפנימית בחקלאות וחרושת, הָחֵל מהספקת צרכי המזון והמחיה מתוך משקיה החקלאיים וגמוֹר בהספקת בתים על ידי סניף הבנין של החברה.

החברה מנהלת ברשותה את ההתישבות של חבריה בעיר ובכפר. החברה מקבלת באריסוּת עולמית את אדמת הקרן הקיימת לשם התישבות חבריה והיא יוצרת ברשותה “קרן להתישבות”, לבנין בתים ולרכישת כלי־עבודה חקלאיים וחרשתיים וחמרי עבודה מכל המינים.

כל רכוש משקי העבדים הקיימים בעיר ובכפר עובר לרשות קרן ההתישבות של חברת־העובדים.

הקרן מקבלת מאת המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הציונית, יק"א ועוד) הלוואות לזמנים ארוכים (99 או 49 שנה) במַתכּוֹנת יחסית קבועה לפי הסכומים שהיא עצמה מכניסה לקרן מהכנסותיה הפנימיות או מהלוואות פנימיות של חבריה (למשל, על כל 100 לי“מ של החברה 1000 לי”מ הלוואה), ומלבד זאת היא מוציאה שטרי התחייבות (אובּליגציוֹת) בתשלומין לעשרים או עשרים וחמש שנה בערבות האפותקאית של בתי החברה.

החברה מישבת את חבריה לפי דרגת הכנתם בעבודה במשך זמן קבוע על פי תקנות החברה. ההתישבות היא עירונית וכפרית. בכל מרכזי העבודה העירוניים הגדולים רוכשת החברה קרקעות ליסוּד שכוּנות עובדים בחקלאות וחרושת, שיספקו לציבור הפועלים את צרכי המחיה (ירקות, חלב, ביצים, בשר), הלבשה והנעלה וכו'. גם ההתישבות מחוץ לערים לא תיבנה על המשק החקלאי בלבד, כמו שנהוג בהתישבות החקלאית הבלתי־רציונלית והבלתי־ציונית – משום שאין כשרון קליטתה רב לקבלת העליה), אלא על משק רב־צדדי בחקלאות וחרושת, בכיווּן של הספקה עצמית של מכסימום הצרכים של המתישבים ועודף תוצרת בשביל בשוק הפנימי (של החברה) והחיצוני.

אין החברה מישבת חבר שלא מילא את חוק דרגת העבודה הנקבע על־ידי הסתדרות העובדים. חוק זה קובע את הזמן המינימלי שעל כל חבר חדש (עולה) לעבוד בעבודות הרֶזֶרביוֹת של ההסתדרוּת ואחר כך בעבודות הקבלניות של מחלקת העבודות הקבלניות של החברה או בעבודה פרטית לפי תנאי ההסתדרות.

בכל משקי החברה נקבעת משכורת מינימלית ומכסימלית, לפי תנאי כל מקום ומקום ובהתאמה ידועה למחירי השוק; עודף ההכנסות נכנס לקרן להתישבות של החברה לשם הרחבת המשקים הקיימים ויצירת משקים חדשים. לפי הצורך והתועלת היא מפרישה אחוזים ידועים מעודף ההכנסה של משק ידוע ומחלקת אותם בין העובדים באותו משק.

הרווחים של ברית אגודות הנהנים (“המשביר”) מקצתם מוחזרים לנהנים לפי מתכונת קניותיהם, מקצתם מוקדשים למוסדות התרבות של ההסתדרוּת הכללית והשאר נכנס לקרן ההתישבות של חברת־העובדים.

המשרדים הטכניים לחקלאות וחרושת של החברה מפקחים, יחד את באי־כוח האגודות האומנותיות של ההסתדרוּת הכללית, על טיב העבודה במשקי החברה ועבודותיה הקבלניות. דרך בנק הפועלים עוברות כל האופציות הכספיות של חברת־העובדים למחלקותיה השונות, ובו מתרכזת גם הנהלת החשבונות של כל מוסדות החברה. הבנק מאַרגן גם את הקרדיט הפנימי של חברי חברת־העובדים על־ידי הוצאת שטרות כסף של החברה בסכומים מוגבלים ברכוש החוזר בעין הנמצא ברשות המוסדות השונים של החברה.

אין כוונת ההערות הקודמות לקבוע מסמרים בבנין חברת־העובדים. יצירות כאלו אינן מתהוות על פי תכניות מסוימות מלמפרע. חיי הציבור הם מורכבים ומסובכים וקפריזיים ואין הם נשמעים להגיון המופשט ולנוסחה הקבועה. בשרטוטים הכלליים שסימנתי רציתי רק לסבר את האוזן ולממש במקצת את רעיון חברת־העובדים, שנראה לי הכרחי ומחויב המציאות בשעה זו. אפשר לשנות קו זה או אחר, אפשר להוסיף ולגרוע פה ושם מבלי לערער ולקעקע את הבנין בכללו.

מה שהוא תנאי הכרחי, לדעתי, בסידור חברתנו העובדת והצלחת פעולתנו – הוא: ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים, בתור מַשתּית אשר עליה נבנה את התוצרת העצמית שלנו; איחוד כל משקי העובדים בכפר ובעיר ברשות אחת תחת שלטונה של ההסתדרוּת הכללית, המאושרת בתור חברת־עובדים, וסידור עבודות המשק בכיווּן של כלכלה עצמית.

י“ז כסלו תרפ”ג.

---

ברשות עצמנו

מאת

דוד בן־גוריון

מהויכוח בועידה השלישית של “אחדות העבודה”

– – – זה כחמש־עשרה שנה הכרנו שהעבודה הישובית שנעשתה לפנינו בנויה על יסוד רעוע, וניסינו דרך חדשה. לא מתוך שאיפה לעצמיוּת וחידושים, אלא מתוך הכרה שאין עבודה זו עבודה ציונית, שהיא סותרת את מהותה הפּנימית של הציונות – התחלנו בעבודתנוּ אנו. מביקורת עברנו לפעולה ויצירה עצמית. אולם נשארנו עומדים בחצי הדרך. מחשבתנו לא הגיעה לקצה דרכה, שאנו נעשה את העבודה בארץ ברשתנו, והעבודה בחוץ־לארץ, שממנה יונקת עבודתנו בארץ, תיעשה על־ידי אחרים.  ולא עמדנו על הסתירה הפנימית: שתנועה שאינה תנועתנו, שאינה חדורה כולה במגמתנו אנו, לא תוכל להיות המקור והיסוד של עבודתנו.

עכשיו – בשעת משבר זו – התיצבה לפנינו בכל היקפה ועמקה השאלה: באיזו דרך נקים את התנועה הציונית שלנו, תנועה אדירת־רצון ורבת־יכולת, חדורה אחריות היסטורית, שתעמוד לפקודת הכיבוש והבנין של הארץ על־ידי העובד העברי, ותמצא את האמצעים הדרושים למחיה והתישבות רבה של עובדים ברשות עצמם.

יצירת רשות ציונית, רשות ציונית של עובדים, הוא תנאי מוקדם ראשון להגשמת הציונות. בלי רשות זו לא תיכון עבודתנו בארץ. בלי תנועה ציונית חדשה העומדת כולה ברשותנו, אין עתיד ותקוה לפעולתנו. התנאי המוקדם השני להגשמת הציונות הוא יצירת הרשות הכלכלית המשותפת של מעמד העובדים, אשר תהא שלטת בכל משקינו, מפעלינו וחיינו הכלכליים בארץ, יצירת “חברת־העובדים”.

יצרנו הסתדרות עובדים כללית. תנועתנו בארץ יש לה כל אותם הצרכים ודרכי הפעולה והמלחמה של תנועת הפועלים בכל הארצות, וההסתדרות בצורתה הקיימת מסוגלה לספק את הדרישות הרגילות של התנועה הכללית. אולם אנו איננו הסתדרות פועלים סתם. מלבד התפקידים הרגילים, הכלליים, של הסתדרות הפועלים מוטל עלינו עוד תפקיד מיוחד במינו – כי אנו הננו הסתדרות של כובשים, כובשי ארץ ובוניה. אנו מנהלים עליה ופעולה משקית וקולוניזציונית ואנו אחראים לגורל הארץ ועתידה.

לתפקיד הזה, תפקיד הכיבוש והבנין, אין ההסתדרות הכללית מותאמת עדיין בצורתה הקיימת. אין ההסתדרות מנהלת את הפעולה הזאת ברשותה. היא אינה אלא מתַווך בין עובדי המשקים ובין נותני האמצעים והעבודה. אין היא שלטת במשקים ואין לה ערוּבה שהמשקים יעמדו לפקודת עבודתנו ההיסטורית, וברשות המעמד העובד, גם לאחר שלא יהיו זקוקים עוד לתקציבים ולסרסרוּת של מוסדות ההסתדרות. המפעלים הכלכליים שלנו הם מפוררים, ומפני כך – חדלי־אונים ודלי־ערך. אין התאמה וכיווּן בפעולתם ומשום כך אין יכולים להפיק מהם את התועלת המכסימלית המוכרחה, ואחרון חשוב – אין האמצעים הדרושים להרחבת פעולתנו המשקית וביסוסה. עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תשלוט בכל המשקים ותכוון את פעולתם ואשר תסדר את כל חיינו ויחסינו הכלכליים כלפי פנים וכלפי חוץ ותרכוש את האמצעים הדרושים לבנות את משק העובדים בארץ.

השאלה הגדולה היא קודם כל שאלת האמצעים. ואת הפתרון לשאלה זו עלינו לחפש בשני מקומות: בפנים, בתוכנו, ובחוץ – בתנוּעה שלנו בחוץ־לארץ. קיומנו הכלכלי בארץ הוא היסוד והבסיס הראשון לריבוי האמצעים, הוא גם המפתח לאמצעים בחוץ. אין אנו בעלי־רכוש ואין לנו הון אגוּר. אולם קיימים אנו בעבודתנו, המסַפקת, אם גם בצמצום ובדוחק, את צרכינו. ציבורנו גדל, אנו מונים עכשיו כעשרים אלף נפש, בערך רבע מכל הישוב העברי בארץ. אנו מוציאים למחיתנו סכומים עצומים. אילו עשינו חשבון היינו מוצאים, שאנו מוציאים להספקתנו כמליון פוּנט לשנה, אם לא יותר.

על ידי ריכוז ההספקה ברשותנו, הספקת כל העובדים על־ידי העובדים במוסד אחד כללי, אנו מרכזים בידינו סכומים עצומים, העולים על כל התקציבים השונים למיניהם, שחלק גדול מהם יוכל לשמש לשם ביסוסם והרחבתם של משקינו בכפר ובעיר. אין אנו יכולים להכין פה בארץ ובעבודתנוּ אנו את כל הדרוש לקיומנו ולקיוּם משקינו. לא רק עכשיו, כי אם גם להבא נהיה זקוקים לפרי תוצרת חוץ.  גם הארצות העשירות ביותר אינן מספקות לעצמן את כל צרכיהן מתוצרתן הן, ומה גם ארץ דלה וקטנה כארצנו. אולם יכולים אנו להכין את רוב צרכי המזון, הנעלה והלבשה, וכן גם חלק גדול של צרכים אחרים פה, בעבודתנו הקיבוצית, בתוצרת משקינו בכפר ובעיר.

באמצעי ההספקה המרוכזת בידינו, אנו מבטיחים לנו הון קיים משלנו, הון שילך ויגדל משנה לשנה עד רְבוֹת מספרנו בארץ, לביסוס משקינו והרחבתם. זהו היסוד הראשון ליצירת הכלכלה העצמית שלנו – כלכלה עצמית בלתי־תלויה באחרים.

ברור שאמצעי ההספקה בלבדם לא יספיקו לבנין המשק שלנו. אין הבוֹר מתמלא מחוּלייתו ועלינו למצוא אמצעים מן החוץ וקודם כל ובעיקר – קרדיט ועלינו להכין ולהכשיר את הבסיס להשגת הקרדיט. עלינו לברוא את הרשות הכלכלית המשקית, שהיא תקבל בקרדיט ובדרכים אחרות את האמצעים לבנין המשק.

רכוש משקי העובדים הוא עכשיו בלי בעלים. באופן פורמלי אמנם יש לו בעלים, מבחינה כלכלית הוא כאילו הפקר. הבעלים הפורמליים, 'ההסתדרוּת הציונית, יק"א ומוסדות לאומיים אחרים, שהשקיעו במשקים את הונם, אינם מנהלים את המשקים ואינם מפקחים על פעולתם. עובדי המשק אינם קבועים ואחריותם על המשק והרכוש אינה קבועה. וברגע שייקבעו בתמידוּת במשק והמשק יהיה בפועל משקם הם – ייהפכו המשקים למשקים פרטיים של קבוצות שותפים אשר יהיו לרועץ למעמד הפועלים כולו ויפנו עורף לצרכי העליה.

הדרך היחידה, הדרך הכלכלית והחברתית כאחת, המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו, ביחס למשקי העובדים היא – הלאמת המשקים, זאת אומרת העברת כל המשקים לרשות מעמד העובדים כוּלו, לרשות מעמד העובדים המסודר לשם פעולתו המשקית־הכלכלית ב“חברת־העובדים” מאושרת ומקוימת כחוק וכדת.

ההסתדרות הכללית בצורה של “חברת־עובדים” צריכה להיות שלטת בכל משקי העובדים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת. חברת־עובדים זו, בעלת המשקים, המרכזת בידה את כל הפעוּלה הכלכלית בארץ, את פעולת ההתישבות, ההספקה, הקבלנות והתעשיה הקואופרטיבית, היא תהיה המכשיר שלנו בהשגת הקרדיטים והאמצעים. חברה זו תיסד את קרן ההתישבות של העובדים, וכל האמצעים הלאומיים הנועדים להגברת עליית העובדים והתישבותם בארץ ייכנסו לתוך קרן זו. המשקים הקיימים ישמשו בסיס לקרדיט וכל משק חדש אשר ייבּנה באמצעינו – יגדיל ויחזק את בסיסנו: הקרדיט.

“חברת־העובדים” לא תהיה חברה של רכוש אלא כשמה: חברת־עובדים. מניית החברים תיקבע בשיעור קטן שכזה, שכל פועל, חבר ההסתדרות, יוכל להשתתף בחברה. אולם החברה תוכל על יסוד הוֹנה הכללי, משקה והכנסותיה לסדר הלוואות פנימיות בארץ בתוך חבריה וכן גם הלוואות בחוץ, בצורת מניות־רווח, בלי זכות דעה או בצורה של אוֹבּליגציות המשתלמות לזמנים ארוכים. הבתים אשר החברה תבנה לחבריה ישמשו ערובה להלוואות אפותקאיות וכל שאר ענפי הקרדיט.

קרן ההתישבות, אשר תרכז סביבה את כל מרצה של תנועתנו בעולם, תהיה למוסד הכספי הראשי של חברת־העובדים בפעולתה הישובית בכפר ובעיר.

במשק הקואופרטיבי של תנועת הפועלים העולמית, בקואופרציה האנגלית והאירופית, נמצא בעל־ברית כלכלי לפעולתנו הקואופרטיבית בארץ. אנו נמציא לפועלי אנגליה את פרי הארץ, את התוצרת החקלאית שלנו, ונקבל תמורתה מכונות וחמרים שמוצאם מאנגליה. עם ביסוס עבודתנו ופירסומה בתנועת הפועלים בעולם נרכוש במשך הזמן גם קרדיט מהקואופרטיבים האיטרנציונליים להרחבת עבודתנו הישובית. גם תנועת הפועלים היהודית, שעד היום נשארה זרה ורחוקה למפעלנו – תיכּבש על־ידי הפעולה שלנו. מפעלנו הישובי, המפעל של “חברת־העובדים”, הוא יהיה המַפתח ללב הפועל היהודי והוא אשר יבטיח לנו את עזרתו, את אונו ואת הונו.

כ“ט כסלו תרפ”ג.

---

חברת־העובדים

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה בועידה השניה של ההסתדרות

הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוֹריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסוימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות החיים, מתוך צרכי העבודה יום־יום, מתוך מלחמת־קיום קשה, מתוך רצון להקל וּלאַפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן, מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים הגיעה הפעולה לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.

המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על־ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העליה השניה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשֹתה עדיין על־ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חֶבֶר־פועלים קיבל בשכר מסוים לעשות “בַּחַר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למִלה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעות חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה.  כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת־בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת ישוּר החולות ומלאכות בלתי־מקצועיות אחרות.  בבנין גופא לא עסק עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שסללה הנהלת יק“א בדרך משֹרוֹנה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפוּן ל”קבוצה“.  בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החוה מסר לה עיבוד חלק מהמשק על אחריוּתו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריוֹנה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על־ידי אדמיניסטרציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסוימת ולשמה.

הקולקטיב לא היה בר־קיימא, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקאפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתישבותית הראשונה, סודרה על אדמת הקרן הקיימת, באוּם־ג’וּני (דגניה), ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנוּת תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים ברווחיו של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הרקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי־אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטרציה של חות הקרן הקיימת בכנרת, שהגיעוּ עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את פיטורי הפקיד.

גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבּוּדה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.

אחרי דגניה באה מרחביה, אחריה – תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.

הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת קפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים: “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.

בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרע"ו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעוּת, התגבשוּ החיים הקוֹמוּנליים – חיי השוּתפוּת המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתישבות העובדת: הוקם המפעל ההתיישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמית והלאָמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיינית והצרכנית.  נוצרה רשת ענֵפה דל משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאֹשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומַברחת את ציבור הפועלים וּמחַיה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בּבוּאה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים חיוּניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.

גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו נתלית כל תנועתנו בארץ, לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המיניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענֵף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.

הסתעפות פעוּלתנוּ המשקית מציגה לפנינו שלוש שאליות:

א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות, ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?

ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני, של מפעלינו המשקיים?

ג. מנַיִן נקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?

את הפתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת־העובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עלונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכַוונת, מחוקקת ויוזמת, כדוגמת הרשות המקצועית הנתוּנה בהסתדרות הכללית.

כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשוּרה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמם. תנועתנו צומחת מתוך העליה ועמדת לשירות העליה.  מאמצינו בארץ הם מַאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על־ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית, מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.

אנו מיסדים קואופרטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על־ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו איש את רעהו כבני משפּחה אחת, וכל יחסינו היו בנויים על אמון אישי. היתה קיימת בתוכנו קוֹנטרוֹלה משפחתית, קונטרוֹֹלה שאינה עומדת על חוקים שבכתב אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים, והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנוּ יכולים לבנות הכל על היחס והאמון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומַקנה זכוּיות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנוּ לעולם ועד.  סוד החיים הוא השינוי הבלתי־פוסק ואין לנו רשות ואפשרוּת ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרוּת הכלל, מרוּת התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.

אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. גם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפּקד מקומנו. זוהי חובתנוּ לעם וחובתנוּ לעצמנוּ. ולא מתוך פסילת האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרוּת אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוּונת לקליטת העליה בעבודה ובהתישבות היא פעוּלה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעונינת בפעולה זו. המטרה הציונית נבנית על ידיה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מפעלינו ומשקינו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי־גדר – משום שאנו דוחקי־קץ.  לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פסילת השקל והקונגרס, אלא מתוך אי־הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עליה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התישבות עובדת. תבענו התישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בּמְעַשים. הפעולה המשקית, שהיא מגופי ההגשמה הציונית, מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעוּלה, אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כוח כלכלי גדול. כל פועל נוסף הוא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשֹתכרים אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו, כל סניף של חברת־העובדים באיזה מקום שהוא – הוא נושא “המשביר” באותו מקום.  בריכוז כל עניני האספקה ברשותנוּ אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו.

כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל באמצעיו העצמיים בלבד. מדוע ייבּצר מאתנוּ להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת הפעולה על בסיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל־כלכלה בר־קיימא? במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המשען הראשון לפעולותינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיביים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים לשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשתנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי־אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעוּלה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחוץ־לארץ. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניה והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעוּלת הכשרה ואיסוף האמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה המובנת והמשפעת ביותר – בשפת המפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.

לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים, תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.

לשם כל המטרות האלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יוּרידית בצורת “חברת־עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיווּן והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרוּת העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות המקצועיות, ואין שום גוף ושום תא רשאי לפעול על דעת עצמו, אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העליה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוּכּרת ומאושרת בחוק ממשלתי.  כי במשא־ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היוֹתה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו, אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית; לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקה רשמית.

אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה מפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוּונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת־העובדים וההסתדרות־העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת־העובדים. ועידת ההסתדרוּת היא ועידת חברת־העובדים. זהות זו בין הסתדרות־העובדים ובין חברת־העובדים צריכה לשמש יסוד בל יִמוֹט בכל ארגוננו וסידור פעוּלתנוּ. חברת־העובדים אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסוים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידיים.

יסודות לתקנות

א. השם

ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים הקואופרטיבית להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות ואספקה” לפי חוקי הארץ.

ב. חברות

כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת־העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר, אם אינו חבר בהסתדרות הכללית.

הערה: בתקנות ייכנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכוּיות החברים במשקי החברה.

ג. התפקיד

ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.

ד. סמכות

חברת־העובדים הנה בעלת המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית.  היא יוצרת מוסדות, מפעלים, קרנות, וברשותה נמצאות מניות־היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה שנהוגה שם שיטת משכורת) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת־העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.

כ“ג שבט תרפ”ג.

---

חרושת

מאת

דוד בן־גוריון

חוסר העבודה, בטלה מדלדלת ומדכדכת, מבוכת־יאוש, התמרמרות, עזיבת המערכה – שוועה זו בוקעת ועולה זה חדשים מתוך האהלים והמחנות, האסיפות והעתונות של הפועלים בארץ, והֵדם רועד ומחלחל בלבות אלפי חלוצינו בכל התפוצה.

מקום התורפה הוא תל־אביב, נקודת התרכזותם של מחוסרי־העבודה, אך אין זו שאלת המקום. טרם הכינו שרשים עמוקים בקרקע העבודה בארץ. טרם הורחב שטח היניקה וההתערוּת שלנו במידה כזו שנוכל לשֹאת חוסר־עבודה ממושך באחד המרכזים, בלי זעזועים כבדים, העלולים לערער ולקעקע את קיומנו בארץ כולה. המוּעקה הקשה והכואבת של מאות בטלים ורעבים משקעת את מוסדות ההסתדרות בהתאמצוּיות סיזיפיות ומדלדלת את כוחות הנפש של הציבור ושליחיו. כל המרץ והמחשבה נתונים אך ורק לדאגה אחת – סידורי עבודה בכל תנאי, לזמן־מה להצלה פוּרתא, בכל מיני קומבּינציות, בלי הבחנה אם בעבודות אלו אנו יוצרים נכסים כלכליים בני־קיימא שירחיבו ויחזקו את בסיס העבודה, יסוד קיומנו בארץ, או אם אנו מבלים ומבזבזים את הוננו ואוֹננו לעבודות טלאי וסרק שאין להן פירות וקיום.

אנו גם נותנים חילנו לזרים. מתוך לחץ המצב האיום אנו משיגים בהתאמצויות שמתוך יאוש אמצעים ציבוריים ולאומיים ובונים במחירי־רעב ובלי תשלומים בתים וכבישים לבעלי נכסי־דלא־ניידי ובמאמצינו אנו אנחנו מגדילים את הצפעים הציבוריים שכל ארסם שלוח לעבר מעמד הפועלים. וכל זאת – חלף שנים־שלושת ימי־עבודה בשבוע.

מתוך דאגה רבה ונאמנה לעליה אין אנו מרשים לעצמנו לזלזל בכל אפשרות עבודה שהיא, בכל תנאים שהם, ואנו מוסיפים להתלבט בהמצאת כל מיני הקלות זמניות וחלקיות לחוסר־העבודה. ומדרך־קוצים זו לא נזוז גם להבא.

אולם דרך זו – והבחנה זו חייבים להדגיש ולהטעים בכל מאמצי הכרתנו ורצוננוּ – אינה יכולה להיות דרך־המלך של תנועתנו. אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להסתפק במועט ולהיאחז בצפרנינו בכל פירור־עבודה ורגע קיום, אבל אנו נכרע וניכשל וניפול בנופלים אם נדגול בהסתפקות במועט, אם ההסתפקות במועט תיהפך לשיטת עבודתנו וכיווּנה.

בעבודה לסירוגין, בעבודה בחילופין, מקרית, בעבודת יומיים־שלושה בשבוע לא נקים בארץ מעמד פועלים, ולא נקיים את הסתדרותנו, שעליה הוטל מטעם ההשגחה ההיסטורית תפקיד מרכזי ומכריע בכיבוש ארץ, תקומת עם ועיצוב חברה חדשה, חברת־העובדים, אשר בשם ציונוּת תכוּנה.

אנו נחטיא את המטרה אם נראה בשאלת העבודה רק דאגה למחוסרי העבודה ונסתפק בכך. את מצבם של מחוסרי־העבודה אפשר להקל על־ידי כל עבודה שהיא – אבל את בסיס עבודתנו וקיומנו, את גוף הסתדרותנו, את מעמדנו הכלכלי והחברתי, את שורש אחיזתנו ויניקתנו בארץ – נחזק ונבצר ונבטיח רק בעבודה קבועה, תמידית, בטוחה, במשך כל ששת ימי המעשה, לאורך כל שבועות השנה, ובעבודה שערכה קיים ופירותיה שמורים; עבודה המסוגלת להתפשט מתוכה עצמה ולשמש כלי־קיבול לעליה מתרחבת וגדלה. ויצירת אפשרוּיות רחבות של עבודה כזו היא עכשיו הצורך המרכזי של השעה ההיסטורית.

מה טבעה ואָפייה של העבודה הזאת?

עד גמר המלחמה היתה העבודה במושבה כמעט המשען היחיד של עבודתנו. עם פרוץ העליה השלישית גדלה גם פעולתנו ההתישבותית. במשך ארבע השנים האחרונות גדל שטח החקלאות העובדת פי ארבעה מאשר בעשר השנים הקודמות. עם זאת ברור שאין החקלאות, גם אם יתרחבו תחומיה, מסוגלת לקלוט את העליה החדשה, גם זו המוגבלת והמצומצמת של ימינו אלה, וּודאי שלא תעצור כוח לספק את הצרכים של עליה גדולה ורחבה, שבלעדיה אין זכות ותוכן ויסוד לכל קיומנו בארץ. ההתישבות החקלאית היתה והנה ותוסיף להיות חוט־השדרה של תנועת־העבודה בארץ, המניע המרכזי של העליה החלוצית, הנשמה המחַיה והכוח המֹפרה של כל פעולתנו. אבל לא נעצום את עינינו בפני גבולי יכלתה. מהחקלאות בלבדה לא תיוָשע העליה.

העליה השלישית שנשאה בחזון ההתישבות מצאה את הדרך לחקלאוּת כמעט חסומה וגדורה לפניה ונאלצה להבקיע מסלולים חדשים לעבודה, ובכוחות עצמה כבשה כר־פעולה חדש ויצרה, כמעט בן־לילה, את המכשיר רב־האונים וגדול־הפעלים־והמאמצים, הנקרא בשם “משרד לעבודות ציבוריות ובנין”, שציין קו־פעולה חדש, ופתח אפקים רחבים ואפשרוּיות רחבות בעבודות ציבוריות, ויצר בסיס ותוכן לעליית־האלפים הראשונה – ומי יודע אם לא הוא הוא שהציל את כל התנועה הציונית בתקופה זו של תקוות מופרזות אפס־פעוּלה ואכזבות מרות מפשיטת־רגל והתרוקנוּת תכנה.

מכשיר זה עוד ימלא תפקיד חשוב ואחראי במאמצי העליה בדרכה רבת־המכשולים־והפגעים לעבודה בארץ. וההסתדרוּת ממלאה כרגע שליחות גדולה של העליה בבצרה ובבססה את המכשיר הזה בצורתו החדשה “סולל־בונה”, בצורת חברה מאושרת בעלת הון משלה, בתור הבת הבכירה של “חברת־העובדים”.

עם זאת הגיעה עכשיו השעה למתוח קו־פעולה חדש, רחב, רב־ האפשרוּיות וגדול־האופק אשר יפתח מקורות־עבודה חדשים ואשר ישאב כוחות ואמצעים מתוך חוגים חדשים רבי־מספר ועשירי־אמצעים ואדירי־כשרון־המעשה שלא השתתפו עד היום בעבודותינו הקודמות, ואשר ישמש בסיס נאמן ואיתן ליצירותינו המשקיות בחקלאות ובעבודות ציבוריות.

הגיעה השעה לגשת להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים ברשות, הפועלים, באמצעיהם ובמאמציהם, לא בניגוד לקווי פעולתנו הקודמים, לא מתוך המעטת דמותם וצמצומם להבא – אלא להיפך, לשם הרחבתם, ביסוסם, קביעותם והצטרפותם להקמת משק־פועלים אדיר, רב־ענפים, הנושא את עצמו וגדל מתוכו.  מפעלי־חרושת אשר יעסיקו בקביעות מאות ואלפים פועלים ואשר ישמשו מקלט בטוח ונאמן לעליה בצד ההתישבות החקלאית, העבודות הציבוריות והבנין ומשקי הרכוש הפרטי.

מפעלים אלה ידרשו, כמובן, אמצעים כבירים. היימצאו לנו האמצעים האלה? אני עונה באמונה ובבטחון גמור: כן! האמצעים הכבירים יימצאו אם רק יימצא בנו הרצון, האומץ והעוז להשיג אותם, ואם תגבר בנו ההכרה שבָֹּשַל הצורך במפעלים גדולים. איננו מעריכים כראוי את יכלתה של תנועתנו.  לא יכלתו של פלוני ואלמוני, אף לא יכלתו של מוסד זה או משנהו, כל אחד מאלה הוא מוגבל ומלא ליקויים – אני מדבר על יכלתה של התנועה, של תנועת פועלי ארץ־ישראל, שמרכזה הסתדרוּת העובדים הכללית, והיקפה יתפשט בכל הארצות ויכלול את כל הבריא והרענן וצמא־ההתחדשות שבתוך הנוער העברי, תנועת־הפועלים והתנוּעה הציונית. בתנועת פועלי ארץ־ישראל מקופל, כמו בעוּבּר בראשית גידולו, כל כוח ההפראה והצמיחה של מרץ היצירה הגנוז והכמוס בתוך ההמון העובד והנוער העברי. מתוך המועקה המדכאה של קשי מצבנו בארץ אין אנו רואים את האותות החדשים המבשרים תקופה חדשה בעבודתנו להבא: התקרבות המוני הפועלים היהודים לתנועתנו, התלכדות כל ענפי הציונות הסוציאליסטית סביב ההסתדרות, התתעוררות הנוער הדוגל בשם העבודה בארץ – כל הביטויים והגילוּיים האלה של השפעתה המוסרית של תנועת פועלי ארץ־ישראל המגובשת בתוך ההסתדרות הכללית.

חזון האיחוד שנרקם בפגישת הגדוד האמריקני והארצישראלי במדבר מצרים ומצא ביטויו בועידת “אחדות־העבודה” בפתח־תקוה – חזון הקמת ציבור־פועלים מאוחד בארץ שישמש מנוף, מחנך ומדריך להמוני הפועלים ובני־הנעורים היהודים בכל הארצות וירכז את כל מרצם ועבודתם לבניית חברת העבודה העברית בארץ־ישראל – חזון זה מתחיל לרקום עור. אלפים ורבבות מטוֹבי פועלינו ונעורינו בכל הארצות, מברית הרפובליקות המועצתיות ברוסיה ועד ארצות־הברית באמריקה, עֵרים לכל המתהווה בתוך תנועת פועלי ארץ־ישראל ונכונים להיענות לקריאת ההסתדרות.

חצי מיליון הפועלים היהודים המאורגנים באמריקה – הכוח המאורגן המדיני והכלכלי העצום הזה, הגדול ביותר בעם היהודי כולו בכל הארצות – החל מתנער.  עוד אינו עומד כולו בתוכנו, אוּלם התנגדוּתו וזרוּתו לעבודתנו היא כבר נחלת העבר.

כשהצעתי במועצת־ההסתדרות האחרונה ליצור קרן־החרושת בסך שלושים אלף פוּנט ולפנות לפועלי אמריקה שיאספו את הקרן הזאת – נראתה הצעה זו להרבה חברים כהפלגת הדמיון. והנה כעבור ימים אחדים בלבד לאחר סגירת המועצה קיבל הועד הפועל של ההסתדרות מכתב מאמריקה, שבו מודיעים לנו על החלטת ראשי ההסתדרוּיות של הפועלים היהודים באמריקה לאסוף קרן של מאה וחמישים אלף דולר בשביל פועלי ארץ־ישראל.

האמצעים הדרושים להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים נשיג לא רק מתרומות של חברינו וידידינו בכל הארצות. למפעל זה נוכל למשוך גם את אמצעי ההון הפרטי הרוצה להשתתף בבנין הארץ, ועם זאת שואף להבטיח את קרנו ורווחיו.  לא שיתוף הפועלים במפעלי הרכוש הפרטי ורווחיו – שאינו אלא לרועץ למעמד הפועלים – אלא להיפך: שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי הפועלים, המתנהלים על־ידי מוסדות ההסתדרות ונמצאים ברשות חברת־העובדים, ולתת לו חלק ברווחים או להבטיח לו אחוזים קבועים.

שצורה זו של שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי פועלים אפשרית, מראה לנו המציאות הכלכלית של רוסיה הסובייטית. אף שם משתתפים בעלי־רכוש זרים במשקי השלטון המועצתי. העובדה שיש שם לבעל־הרכוש עסק את ממשלת־פועלים ולא רק את משק קואופרטיבי של פועלים – אינה טעם לשבח אלא לפגם.

מפעלי החרושת אשר תקים ההסתדרות עלולים לתת כיווּן חדש לכל פעולתנו הישובית בארץ. כל בתי־החרושת של ההסתדרות יתרכזו בנקודות הישוביות של פועלי העיר החדשה – עיר העבודה.

הרעיון של יצירת עיירות חקלאיות לפועלי העיר ולעובדי הרכבת לשם ביסוס קיומם ועתידם של פועלי העיר – שהכריזה עליו ועידת “אחדות־העבודה” לפני שנה ושנתקבל בועידה השניה של ההסתדרות הכללית מתוך הכרת “הצורך לרכז את פעולת ההתישבות של פועלי העיר ועובדי הרכבת ולכוונה במגמת בנין שכונות־שדה גדולות בקירבת הערים בקשר עם משקי ירקות, פירות, עופות וחלב” – הרעיון הזה העומד להתגשם בשם “שכונת־עובדים”, ימצא את תיקונו ותכנו המלא והשלם במפעלי־חרושת גדולים, אשר ישמשו נקודות אחיזה ומשען כלכליות מרכזיות לקיומן העצמי של השכונות.

שכונת־העובדים התלויה כולה בעבודה שכירה בעיר הזרה לא תיכּוֹן, וגורלה יהיה כגורל מושבי־הפועלים שעלו לפני חמש־עשרה שנה במחשבתם של “חובבי־ציון” למען אַפשר עבודה שכירה עברית במושבות – על־ידי הוספת משק ביתי זעיר שיקל את קיום הפועל בעבודתו אצל האיכר. בלי ביסוס משקי רחב העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בעבודת העיר הזרה, תהא השכונה תלויה על בלימה. ההתישבות העירונית של הפועלים תיכּוֹן אם תתבסס על חרושת עצמית של פועלים. מפעלי החרושת ישמשו גרעין כלכלי איתן אשר סביבו יתרכזו גם פועלים שעבודתם היא במשק הפרטי בעיר, וכל הישוב החרשתי הזה, העובד במשקי הפועלים שבתוך השכונה ובמשקי הרכוש הפרטי שבעיר, יוּקף איזור חקלאי של משקי חלב וירקות, פירות ועופות. משקי חרושת של הפועלים אשר יתרכזו בשכונת־העובדים, לא יהיו תלושים מן הקרקע ומורחקים מן הטבע והשדה – כחרושת הקפּיטליסטית.

החרושת והחקלאות, המכונה והטבע, בית־החרושת והגן, המוטור והפרה, הפטיש והמעדר יתלכדו יחד בעיר העבודה החדשה, בגיא־החרושת.

ה' שבט תרפ"ד.

---

"ניר"

מאת

דוד בן־גוריון

מהויכוח בועידה החקלאית

אני רוצה בדברי אלה לעמוד רק על שתי שאלות: שאלת החברות ב“ניר” ושאלת מניות־היסוד הניתנות לחברת־העובדים. התקנות של “ניר” אינן הלכה למשה מסיני, ומניח אני כי יש למצוא ביטוי יותר מעוּלה ונוסחאות יותר טובות משמצאנו אנחנו, מנסחי התקנות המוצעות לפניכם. אולם עיקר התקנות הוא לא ב־32 הסעיפים – אלה יכולים להיות טובים או רעים ונתונים לשינוּיים. העיקר הוא בסעיף שאינו כתוּב כלל בתקנות, והוא שקובע את מהותו וערכו של “ניר” וסעיף זה הוא – הזהות שבין “ניר” ובין הסתדרות הפועלים החקלאים. מי שאינו רואה את התקנות לאור סעיף זה – מחטיא את המטרה, וכל הצעה שיש בה ביטול הזהות – הופכת את הקערה על פיה.

“ניר” אינו דבר חדש, ובודאי שאינו “טרוֹסט לניצול” ולא “גרדום המונף על היצירה האורגנית של ההסתדרות החקלאית”. “ניר” אינו אלא ההסתדרות החקלאית – לא פחות ולא יותר. בלי הנחה זו אין להתוכח לא על “ניר” ולא על חבר־העובדים. חברת־העובדים זהו לבוש משפטי משקי של ההסתדרות הכללית.  ו“ניר” – של ההסתדרות החקלאית, ולשניהם אין סמכות אחרת וחברוּת אחרת מאלה שיש להסתדרות.

“ניר” אינו לא סוציאליזציה ולא קואופרציה במובן המקובל. אין זה מוסד לריכוז רכוש, לא טרוֹסט. הוא לא בא לרכז הון באופן קפיטליסטי לשם ניצול וגם לא באופן קואופרטיבי לשם המעטת ההוצאות או הגדלת השכר, כארגון קואופרטיבי של צרכנים ויצרנים. “ניר” הוא גדול וחשוב מזה. “ניר” כהסתדרות הוא ריכוז של עובדים לשם יצירה התישבותית. “ניר” זוהי חברת העובדים החקלאים לשם הרחבת ההתישבות העובדת. ואם מישהו רוצה ללמוד על “ניר” מדוּגמת הקואופרציה באנגליה, שבה מאורגנים הצרכנים בקואופרטיבים, והקואופרטיבים בברית של קואופרציות – הרי זה מראה כי אינו מבין חברת־העובדים מהי. היסוד של חברת־העובדים הוא האיש העובד וכשרונו ורצונו ויכלתו ביצירה המשקית. כל ההון והרכוש שאנו מרכזים בחברת־העובדים אינו אלא אמצעי לברוא יסוד של קיום לאיש העובד ולכלל העובד, לעם העברי השב לארצו.  ההון הוא בידינו רק כדי לשמשנו בעבודתנו וביצירתנו. כשם שהמקל אינו יד והמשקפיים אינם עינים אלא כלי־עזר – כך ההון והרכוש לגבי חברת־העובדים אינם אלא אמצעים וכלים להגברת כשרון יצירתו ההתישבותית של העובד. העיקר הוא – הפועל וכשרונו להשתמש בכלים אלה. דבר זה יש לקבל או לשלול. הבסיס של חברת־העובדים ו“ניר” הוא – הפועל וארגוּנו לשם יצירה משותפת ברשות המעמד.  לשם כך דרושה זהות בין חברת־העובדים ובין ההסתדרות הכללית, זהות בין “ניר” ובין ההסתדרות החקלאית. הבוחרים המחליטים ב“ניר” הם הבוחרים והמחליטים בהסתדרות, בין אלה שיש להם כבר משק ובין אלה שאין להם.

אפשר כמובן להציע ליצור גם ארגונים אחרים, ואנו מסדרים גם ארגונים אחרים.  אנו מיסדים קואופרטיבים, ואפשר ליסד ברית של קואופרטיבים – אבל אין זו יכולה לבוא במקום “ניר”. ב“ניר” צריכה להישאר הזהות האישית בינה ובין ההסתדרות, אם כי אין זהות התפקידים.

ועכשיו לשאלת מניות־היסוד.

בועידה זו דוּבּר הרבה על היחסים שבין המתישבים – הפועלים החקלאים – ובין המישבים – קרן־היסוד והקרן הקיימת. והיו חברים שראו ב“ניר” רק חברת המתישבים. זוהי טעות. אין “ניר” רק חברת מתישבים בלבד. “ניר” כהסתדרות החקלאית יותר משהיא ארגון של מתישבים היא צריכה להיות ארגון מישב. ערכה של “ניר” ותפקידה החשוב הוא בהיותה הסתדרות מישבת. דבר זה קובע את אָפייה של תנועתנו ומפלה אותה מתנועת פועלים אחרת. בארצות אחרות המשק נתון ומעמד הפועלים נתון. מלחמתו של מעמד הפועלים היא מלחמה על שחרור הפועל הקיים ושלטונו על המשק הקיים. אצלנו אין עדיין משק ואין עדיין מעמד, אנו רק שליחים, ושליחותנו היא ליצור משק עברי ולפלס דרך להתישבות העם כעם עובד, אין אנו אלא חלוצי העם העובד הזה.

כל אחד לעצמו הוא מתישב, ויש לו הדאגות, החובות, הצרות, התביעות של מתישב, והציבור בכוחו המאורגן ובאמצעיו המרוכזים צריך לטפל בכל אלה ולהגיש עזרה למתישב. אולם אנו נתחייב בנפשנו אם נראה את עצמנו רק כמתישבים ותובעים ונסתפק בתפקיד לבצר ולבסס את עמדותינו הקיימות. כל הקיים אינו אלא מכשיר להקמת עמדות חדשות. כל ציבור הפועלים הנמצא בארץ אינו אלא מנוף היסטורי ליצירת המעמד העובד שיהיה לעם. במובן זה אנו מישבים.

בארצנו אין ההון בלבד יכול ליַשב. גם רוטשילד במיליוניו הרבים לא הצליח להקים התישבות עברית, כי לא נשען על העובד המתישב. תנועתנו הכירה בערך היוצר של העובד – הנושא והנשוא גם יחד במהפכה שעלינו לחולל בחיי העם. אנו מאחדים בגופנו את המתישב והמישב, את מגשים הציונות ואת התגשמותה, ובשאת סוד כוחה וגדולתה של תנועתנו.

וזהו פשר מניות־היסוד הנתונות לחברת־העובדים, לעשותה כוח מכריע ב“ניר”. אם תשכחו שמאחרי התקנות המוצעות עומדת ההסתדרות עם כל מה שיש בה – עם כל המַאוַיים, הרצונות, הכיבושים והמפעלים של תנועתנו – יש בתקנות אלו להטיל אימה ופחד על ציבור הפועלים החקלאים שכאילו מרכיבים עליהם בכוח שלטון אנשי העיר בצורת מינהלת חברת־העובדים, כאשר נוסח הדבר בויכוח על “ניר” לפני הועידה. אולם אם תראו את ההסתדרות הכללית ואת תפקידה ליַשב יהודים בארץ־ישראל כפועלים – תכירו שאין להקים מחיצה בין העיר ובין הכפר, ואין לצמצם את כל התפקיד המישב של תנועתנו רק בהסתדרות החקלאית בלבד. אין אנו רוצים שהעיר תהיה לחנוונים ושבכפר ישב ה“מוּזשיק” מחוסר התרבות שחלם עליו מ.ל. לילינבּלוּם. אנו רוצים להקים עם עובד העומד על מרום הפסגה התרבותית;  אנו רוצים בהתישבותנו החקלאית בכפר לספק את מרבית צרכינו לא רק מפרי השדה אלא גם מפרי המלאכה, החרושת, המדע והאמנות, לבל יהיה הכפר תלוי כל כך בעיר, ואנו רוצים שהעיר הנבנית בארץ־ישראל – ויש הכרח שתיבּנה גם עיר כמו שיש הכרח ברכוש פרטי – תקים מסביבה שכונות־עובדים ותקיף אזורים חקלאיים, למען לא ייעקר גם העובד העירוני מהאדמה ולא יוּרחק לגמרי מריח השדה וידע אף הוא טעם גן וירק ועץ משלו.

אין חברי ההסתדרות החקלאית בלבד יכולים להיות הפוסקים האחראים בכל שאלות ההתישבות. כל ציבור הפועלים, בין בכפר ובין בעיר, מעונין בפעולה ההתישבותית ואחראי לגורלה.

אילו היו בהסתדרות הציונית מאורגנים מַגשימי הציונות, ולא רק קוֹני השקלים, כי אז היינו צריכים למסור לארגוּן זה את מניות־היסוד. אולם ההסתדרות היחידה של מגשימי הציונות היא הסתדרות הפועלים בארץ. לא אנו לקחנו לעצמנו את הגשמת הציונות במונופּולין. להיפך, אנו בורחים ממונופולין ורוצים להנחיל את רצוננו לעם כולו, אלא שאחרים “מסתפקים במועט” ומשתמטים מהגשמת הציונוּת, ואנוּ העמסנו על עצמנו ביודעים וברצון את כל הנטל: את היעוד ההיסטורי של גאולת העם במהפכת־העבודה בארץ. ונושא היעוּד הזה לא רק הפועל החקלאי אלא כל הבא לעבוד בארץ־ישראל, וכל העובדים, בין אלה שזכו בעצמם להתישב על הקרקע בכפר ובין אלה שהוטל עליהם או שבחרו לעצמם לעבוד בעיר – הם שותפים ביצירה ומכריעי גורלה. זהו פשר מניות־היסוד.

כ“א שבט תרפ”ו

---

פעולה משקית והון מעמדי

מאת

דוד בן־גוריון

מתוך הרצאה בועידה החמישית של “אחדות־העבודה”

עם יסוד “ניר” הושלם באופן נורמלי בנין חברת־העובדים; אין זאת אומרת, כי חברת־העובדים כבר קיימת למעשה. הקימונו מסגרת ועלינו למלאה בתוכן חברתי וכלכלי. תוכן זה לא יתמלא בבת אחת. ביסוד חברת־העובדים התכוַנו בשורה הראשונה לשני אלה: להגביר את כשרון יצירתו וקוממיוּתו המשקית של מעמד הפועלים ולהבטיח את שלטון המעמד על כל מפעליו, מוסדותיו ומשקיו של ציבור הפועלים. לשם כך עלינו לדאוג עכשיו לשני דברים: הון מעמדי והנהלה משקית עליונה. בלי שני אלה לא תיתכן כל פעולה כלכלית שיטתית מכוּונת של חברת־העובדים. כל המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות כורעים עכשיו תחת סבל האחריות הישובית המוטלת עליהם, בלי שיהא להם ההון המספיק למילוי תפקידם בהצלחה. ואת ההון הדרוש לנו עלינו להבטיח משני מקורות: מאמצים לאומיים ומאמצים עצמיים.

בשיתוף ההון הלאומי במוסדותינו נתקלנו עד עכשיו במכשול גדול העלול לסכן את כל פעולתנו המשקית – בקיפוח האוטונומיה של מוסדותינו. ועידת ההסתדרות תצטרך להכריז מלחמה נמרצה נגד משטר האפיטרופּסוּת שההנהלה הציונית מנסה להכניס לתוך מוסדות ההסתדרות. כוח היצירה של הפועל העברי בארץ יונק מתוך רגש האחריות המלאה למפעלו, מתוך ההכרה שאין הוא משמש מכשיר עיוור בידי אחרים, אלא מביא בעבודתו לידי גילוי את כל עצמוּתו, וכל שלטון זר עלול רק להמית את נשמת היצירה ולהקהות את רגש האחריות.

בהון הלאומי בלבד לא נוכל לשים את כל מבטחנו. בלי הון מעמדי, אשר לא רק יעמוד ברשותנו, אלא גם ייצבר וייאסף על־ידינו, לא נחזיק מעמד וגם לא נמשוך הון לאומי. לא כל חלקי ציבור הפועלים בארץ הכירו בבת אחת בצורך של כלים משקיים מיוחדים והון עצמי של מעמד הפועלים בארץ, אולם עכשיו אין כמעט חוג אחד בתוך ההסתדרות אשר יכפור בזה. אולם אם גם הוּכּרה הלכה זו על ידי כל ההסתדרות, הרי למעשה לא התגברנו על חשבונות וּטרוּניות מפלגתיים ודבר הקמתה של הקרן המרכזית של התנועה – הקפא“י – עלול להיהפך לסלע מחלוקת בהסתדרות.  נודה, שגם בריתנו אינה נקיה משמץ אשמה בדבר זה. חלק מחברינו בגולה עשה משגה כבד בהתנגדו לדרישה של “אחדות־ההעבודה” בענין מסירת הקפא”י מרשות הברית לרשות ההסתדרות. לאחר יסוּד ההסתדרות הכללית לא היה עוד מקום בארץ לפעולה משקית מיוחדת של מפלגות, והקפא''י – המכשיר הראשון שנוצר על־ידי פועלים לשם פעולה משקית עצמית בארץ – היתה מחויבת לעבור מיד לרשות ההסתדרות. הברית עיכבה את ההעברה הזאת במשך שנים אחדות ועיכוב זה גרם ליצירת יחס לא טוב למוסד זה מחוץ לחוגי מפלגתנו. איני מתכוון בזאת להזכיר עוון, כי אם אני רוצה להיות צודק ביחס לאלה שאינם צודקים לגמרי ביחס לקפא“י. עלינו להכיר שבעצמנו גרמנו במידה ידועה ליחס השלילי לגבי הקפא”י מצד חלקים שונים של ההסתדרות בארץ ובעלי בריתה בגולה. ברם, הזכרת אשמתנו אינה מצדיקה את העמדה השלילית ביחס לקפא“י, עכשיו, לאחר שהיא עברה לגמרי לרשות ההסתדרות ונתבטלו כל הזכוּיות המיוּחדות שהיו לברית “פועלי־ציון, במוסד זה. ההתנגדות לקפא”י המתגלה עכשיו בחוג מסוים בהסתדרות אינה אלא טרוּניה מפלגתית, והטענות הנשמעות בחוג זה נגד הקפא”י אינן כנות. לא נכון שאוסף הכספים בשביל הקפא“י נעשה בצורה הפוגעת בכבוד פועלי ארץ־ישראל.  הועידה של ארץ־ישראל העובדת, שהחליטה על העברת הקפא”י לרשות ההסתדרות, החליטה על מס עצמי לקפא“י, והמגביות לטובת הקפא”י נערכות באותן הדרכים שנערכות המגביות לשם הקרנות הלאומיות והמוסדות האחרים של הפועלים. ואשר לעצם הצורך בקרן מרכזית אשר תספק את כל צרכי התנועה ותשמש גם להשקעות חוזרות וגם לקרן אבודה בשביל השקעות בלתי־חוזרות (כגון עזרה תרבותית, רפואית, ארגוּנית) – אין כל חילוקי דעות בהסתדרות. ביחוד זקוקה הקואופרציה היצרנית לקרן זו, ועל ועידת ההסתדרות להכריז על הקפא"י כעל הקרן המרכזית של תנועתנו, המשוּתפת להסתדרות בארץ ולכל בעלי־בריתה של ארץ־ישראל העובדת בגולה.

כ“ב חשון תרפ”ז.

עבודה עברית

מאת

דוד בן־גוריון

---

עבודה עברית

מאת

דוד בן־גוריון

בראשית ההתישבות

השנה יימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על־ידי שבי־ציון – אם להוציא מהכלל את פתח־תקוה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על־ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל שהוקם על־ידי “חברת כל ישראל חברים” בשנת תר“ל (1870), וגן מונטיפיורי על־יד יפו, שנרכש בשנת תרט”ו (1855).

לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד למושבות ראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שכבר נפתרה השאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התישבותנו בארץ –יתר על כן: את גורל הציונות כולה – שאלת העבודה העברית.

והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצו. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי־הירש קאלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י.ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת־האדמה, בעמל־כפיים, בשינוי מבנה החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.

בועידה הראשונה של חובבי־ציון בקאטוביץ (י“ח חשון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום־הפתיחה שלו, כי

“המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסוֹל להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים. כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם המה איכרים – מעמל־כפיהם יראו טובתם ושכר־פעולתם נכון לפניהם – בני־העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, ועל־ידי זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשׂביענו מטוּבה. תאחז נא ידנו באֵת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען”…

ולא רק הוגי־דעות ודבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.

כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחד הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם:

“בתחילה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערבים”.

הפועלים העברים “נתרבו” במושבה – מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:

א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל;

ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט;

ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד"…

זה היה ארגון־הפועלים הראשון בתולדות התישבותנו החדשה בארץ.

ביום 21 במארס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל:

“מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…

רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב

עם התגברות העליה בשנות תר“נ־תרנ”א ועם יסוּד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאַחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:

א) "להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריוּת והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומידותיהם בתור יהודי ואדם ישר;

ב) לדאוג גם לאחרית תקותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בארץ־ישראל – על פי תנאים ידועים – לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו".

בתקנות שחיברו מיסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלאסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.

בהקדמה מנתחים מחבּרי התקנות את שתי צורות ההתישבות – הפילנתרופית והמסחרית – ומגלים את ליקוּייהן והם מנסים להתווֹת תכנית חדשה להתישבות עובדת.

א) "המתישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס כי הנסיונות הראשונים, כמחויב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם בתוהו ויגיעתם לריק – ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחוץ־לארץ סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היציאה הרבה לעומת השבח לא נמצא נחת – כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת־מה הביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המידות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…

ב) "השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחוץ־לארץ התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולנטעה, אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית על־ידי אחרים. השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע־כפיים וזיעת־אפיים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא יינתקו בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי־הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי־חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על־ידי בעלי־הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הַרבּוֹת יושבים מבני־ישראל על אדמת־הקודש.

ג) “שאלת הפועלים – השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם, וביתר שאת, שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר הֶחיה את הארי המת, גם אנו יִקרנו. הפועלים העברים המה להישוב מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…

העורך של השורות היקרות, אשר ליחן לא נָס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו – יחיאל מיכל פינס המנוח.

על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” – אריה־ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.

מיסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם:

“הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנוונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים, ויהיו בן־לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכוּשו בידו וילך לאחת המושבות. חובבי הישוב שמחו עליהם – אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. רבים מן החוזרים הללו לא היוּ לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה וגם רצו בה ובארץ מאד מאד – ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך…. אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור – עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צורך “להעמיד שבט מישבים בארץ, מישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מישבים העשויים להתרבּוֹת ולמלא את הארץ, מישבים אשר לא בפזרון־כספם אך בעמל־כפם ובזיעת־אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך "הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בארץ־ישראל בתור שכירי־יום ועמהם שאר חובבי הישוב מיסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני־ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:

א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם;

ב) בתתה אחרית ותקוה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".

התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה ובראשית הקיץ תרנ"ב בטלה האגודה.

מצב העבודה במושבות הבארון

הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. ממאתיים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון־לציון נשארו רק מעטים.

“אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הגזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).

בשנת תרנ"ח היו בראשון־לציון רק 97 פועלים ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי־מלאכה שונים.

“החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5–1,7 פרנק וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך הועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום… " (לוח ארץ־ישראל של לונץ, שנה ד', תרנ"ח).

העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב.

“המושבה הגדולה זכרון־יעקב – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים, והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בזכרון־יעקב עבודה כאלפיים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו בארץ־הקודש, בטח גם הם היו מסתפקים במועט” (חיים דוב משפיה בלוח ארץ־ישראל תרנ"ח).

כשביקר הבארון רוטשילד בחורף תרנ“ט בארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים”. אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי – וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הבארון את המושבות הנתמכות על ידיו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ).

“מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים והנשארים פנויים ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים והנשארים עובדי־אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש¹ ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל – מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו. על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? אולי יאָלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח ארץ־ישראל, ו' – תר"ס).

ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה הוכרחו לעזוב את הארץ, בעזרה הכספית שניתנה להם על־ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא יישארו בארץ.

הסופר א. ש. הרשברג, שביקר אז (תרס"א) בארץ, מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להיעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גס בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט־לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאוה, לא יתנום לחווֹת דעה בעניני ציבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של “חובבי־ציון”, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל בנס־ציונה יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר”…

מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המִפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר נערך על־ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים־עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פועלי יקב), בפתח־תקוה 52, בראש־פינה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.

שבע מהמושבות האלה – זכרון יעקב, יסוד המעלה, מתולה, פתח־תקוה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה – נתמכו על־ידי הבארון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:

“כ־360 קולוניסיטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות – ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1,500,000 פרנק,² שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות גם הן לסך של 1,200,000 פרנק בשנה, כך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על־ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות – הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבודז’ט השנתי עוד יותר עשיר. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני ארץ־ישראל, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה – כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת־זרע, כרמים, עצי־פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי ‘הכנסות’ מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על־ידי הרחקת המשפחות היתרות – היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאד: במחיר 40,000,000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה, לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן; כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע מאות אלף פרנק” (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).

זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה – שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם:

“עוד בשנת 1899 היה הבודז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמישים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) הוא בכל אופן יותר מעשרה מיליון” (שם).

וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…

מה מצאה העליה השניה?

לפני יותר ממחצית יובל שנים (1904–1906) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?

בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התישבות עובדת. “עבודה עצמית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות – עשרים וחמש במספרן – עמדו על טהרת “היזמה הפרטית”, כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתישבים הפרטיים אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הבארון רוטשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא־עברית.

סיכום קצר ודולה ממצב ההתישבות בראשית העליה השניה ניתן בשורות הבאות שנכתבו בסיון תרפ"ז:

“ההתישבות העברית עלתה בסכום של 90,000,000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה – מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין – היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח על פי התנאים הטבעיים של התישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ”ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בארץ־ישראל בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל, במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערבים, נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה, ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הֱוֵי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בארץ־ישראל, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערבים…

“… וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים” (ההדגשה במקור).

את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האיכרים, אלא עסקן ישובי ותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתישבים, אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.

תשעים מיליון – אלף איכרים – שלושת אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמש השנים הראשונות להתישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים, עלה באופן בינוני 90,000 פרנק זהב – או למעלה מ־5000 לא"י בוואַלוטה הנוכחית (וכל זה מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני25–50 שנה).

אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השניה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנים – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת הסבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהווּ בכיוון זה מאז ועד עכשיו – והבנת השנויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עוּבדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.

בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקוה:

“הימים ימי בציר ענבים והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנוּ לנוּ את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… – ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…

חיפה בתחילת תרס"ח:

“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית־חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.

נס ציונה, שבט תרס"ח:

“אדמת ואדי־חנין מסוגלה מאד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים: מספר הפועלים הערבים עולה יותר ממאתיים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…”

ירושלים, אדר ראשון תרס"ח:

“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית־מקלט לסופרים זקנים, סאנאַטוריום וכדומה. ואפ”ק הִלוָה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילוּ את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי. הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”

יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:

“לפני שנתיים חפרו פה הערבים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל. מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה – ואפילו מלאכה כזאת – נעשית על־ידי אחרים!…”

בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:

“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי, שגם משפחתו גרה במושבה. ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים, שלכל אחד ישנם 2–3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”

פתח־תקוה, תרס"ח:

“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקוה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשׂים לבנו, כי בפתח־תקוה עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מנינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…”

עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:

“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפתח־תקוה, כי יבנה להם באר על־ידי אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.

בשומרון ובגליל, ניסן תרס"ח:

“בכל הגליל – ובתוכם גם חדרה וזכרון – נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשפיה 1, באום ג’מל (בת־שלמה) 1, בסג’רה 45, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.

יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:

בתמוז (תרס"ח) התחיל הועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מועד הבניה שיבנה על־ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבנין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.

מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי, שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…

פתח־תקוה, תמוז תרס"ח:

“השמועה, שנתאמתה גם על־ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחדים מפתח־תקוה מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות”.

פתח־תקוה, תמוז תרס"ט:

“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים. מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־25–30, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות”.

באותו זמן עבדו בפתח־תקוה לכל הפחות 1200 פועלים ערבים.

תל־אביב, תמוז תרס"ט:

“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה בתחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקווֹת שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אוּלם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על־ידי פועלים נכרים. בשבוּע האחרון הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…

יפו, חשון תר"ע:

“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד דמדומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים – אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניה העברית, כי את כל הבנינים תפסו הנכרים – ורק שנים שלושה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על־ידי יהודים…”

פרדסי הפקידות, חשון תר"ע:

“כל העבודות העיקריות בפרדסי הבארון בפתח־תקוה ובואדי־חנין, במקוה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על־ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים. אך היא השיבה את פנינו ריקם”.

היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל

נמצאו כמובן גם אז “אידיאולוגים”, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל בעברי בנימוקים פוליטיים. הביטויים “שלטון הפועלים” ו“דיקטטורה” לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעל־ביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.

“דבּר דיברתי עם הטובים בבני המושבות – כך כתב אז א. בן־יהודה – ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” – כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…

דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוּריהם ועלוּ לארץ – היתה לעבוד עבודת־שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.

היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששׂררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באסיפת הנבחרים השניה, לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מארגון הישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ³ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האיכרים והפועלים היהודים, אוּלם עכשיו נתקלקלו היחסים, לאחר שיוסף אהרונוביץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינן מתאימות לישוב ולצרכיו”.

אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פתח־תקוה פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…

ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו, כתב בימים ההם (אלול תרס"ח):

“אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פאסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו ה”לחש" שמלחשים על כל אוזן של כל “בעל יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזו הברה של צעיר שוטה או גם רשע…"

כזה היה מצב העבודה העברית ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.

סיכום ומסקנות של אחד־העם בשנת תרע"ב

כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלושים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:

"נסיון של שלושים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף־סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ־ישראל, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוּע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צורך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבארץ־ישראל לא לנו הוא בהוֹוה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהוֹוה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על־ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.

“– – נשארה איפוא אך תקוה אחת: אלה הפועלים הצעירים, הבאים מחוץ־לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בארץ־ישראל ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר ייוָסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכוּנות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בארץ־ישראל, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד ישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על־ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי – המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד באלפיו ורבבותיו. בפתח־תקוה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 300–400 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).

מסקנה שנתבדתה

מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד־העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונוּת המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. “מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמיתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות” – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האמנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכלָיה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…

שאלות מרוֹת כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרוּיות העבודה העברית בהמון, כי היהודי ה“פיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות”, הנהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.

לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהוּדיים, או ראש־עיריה יהודי – דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ וּבעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העוּבדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול, שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו משה סמילנסקי – עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל־אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.

אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף־סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.

כשכתב אחד־העם את ה“סך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פתח־תקוה 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29, במושבות הגליל – עשרות אחדות).

במפקד שערך המשרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות), מלבד 136 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).

בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז–תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון 145, מושבות הגליל התחתון 125, הגליל העליון 6, כל המושבות יחד – 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומנויות חפשיות) ומשקי הפועלים מנו 429 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, אילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).

במפקד הראשון לאחר המלחמה שנערך על־ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נמנו במושבות 1968 עובדים (לרבות פקידים ואחרים). במפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות 2029 פועלים, 482 פועלות, יחד – 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בנין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושירוּת.

במארס 1930 – לפי המפקד שנערך על־ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7648 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון 1157, שומרון 1602, גליל 435. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבנין ובעבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 – 4,5%.

פלא העבודה העברית

כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפים פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז וייבוש, בסַבָּלוּת ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.

ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק – לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים, הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב־פועלים, ובית־ספר עברי הוקם בעבודה לא־עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא ייאמנו עכשיו כי יסופרו…

עמק הירדן ועמק יזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי־המלאכה והחרושת בערי הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוַת התקומה הלאומית הכרוכה בה.

איך קם הפלא הזה?

הפלא הגדול שחוללה ההתישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.

הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות־בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח – בעזרת ההון והמדע אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. ואין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי־החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוֹני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.

ואמנם היה יסוד לקטני־האמנה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי־יהודית, בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של המעביד הבלתי־יהודי – חוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי־העבודה העיקריים. גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות ואיכרי פתח־תקוה אינם הראשונים שהמציאו את החרם נגד הפועל היהודי.

אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי־מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוּטת־צרכים, ואֲמוּנה על שעבוד והכנעה וניצול בלי־גבול. אחד מסופרי עתון “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי ארץ־ישראל ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ־ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מִצער”… ה“מכביר” וה“מצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.

ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי־יהודית הנוחה לניצול.

מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?

המצפוּן הלאומי

אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפוֹר במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי⁴ היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא־כוח האיכרים, אבל כך יכול לדבר רק מי שהמצפּוּן הלאומי מדבר מתוך גרונו.

וז’וכוביצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוַת העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים ותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.

ואולי הגילוי הנהדר ביותר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדבָרַי, בבעל־הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – יעקב קרוֹל מפתח־תקוה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל־אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוַת העבודה העברית, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוַת העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגיבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אוּלם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצוה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגוּשפנקה הרשמית של התנוּעה ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אוּלם גילוּי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני ואשר נתישבו בארץ בעזרת התנוּעה הציונית – התכחשו למצפון זה ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.

בזכרון־יעקב ובראש־פינה אין כמעט דריסת־רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית מוחרמת בהם. בפתח־תקוה בלבד מנו ביום 13 באפריל 1931 – 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל בעבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות אלה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בנין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (בחקלאות בלבד).

והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבנין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפם ואין “לאומיותם” נפגעת מנישול הפועל היהודי.

הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.

ארגון פועלים

ויש אומרים: ארגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לארגון פועלים ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של ארגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנוּ יודה, שבלי ארגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי, שבעים ושבע – פועל יהודי בארץ־ישראל.

מעבר לעבודה בלתי־רגילה, בארץ־עליה העומדת בתחילת בנינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק־עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוֹיין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי – בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ובלי ארגון מעמדי אמיץ, בלי עזרת־חברים נאמנה, בלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, בלי מוסדות עצמיים מקצועיים, משקיים ותרבותיים, בלי מכשירי־כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כשרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורס עבודה עברית ואינו גורס עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל ארגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח ארגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא, שבתוך ים עבודה זולה ובלתי־מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת – אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות, הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על־ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך־מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת־חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח הארגון בלבד?

בתנועת־הפועלים בעולם לא ראינו אף דוּגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלים בעלי שתי רמות־חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” – יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על־ידי פועל זול ובלתי־מאורגן וישמור על רמת־חייו הגבוהה וכיבוּשיו הסוציאליים.

כוח העליה

מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בארץ־ישראל?

זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיוּמו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקוה לעתיד, אלא במעבר לחיי־עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחירות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי־חת ובלתי־נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציוה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת־החיים של העם. לא בכוח עצמם, אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללוּ את הפלא הגדול שעליו גאוַת המפעל הציוני ומאתו תקוַת עתידנו בארץ.

וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כך גם העליה תלויה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחינם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא־כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי”⁵ בשאלה זו.

וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התישבות עממית, על ציונוּת גדולה ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום, לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרוּיות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.

ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית כאשר לא עמדה אף פעם במשך כל חמישים השנים של התישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף – אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי. בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתישבות ההון הפרטי לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.

עבודה עברית וארגון משותף

מי שהוא שיסע אותי בקריאה: וארגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את הארגון המשותף.

אין אנו מחייבים ארגון משותף מתוך ויתור על עבודה עברית מלאה, ולא ארגון משותף מתוך חוסר אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית על עבודה עברית. אנו מחייבים ארגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים ארגון משותף בין הפועל היהודי שיבנה את המשק היהודי ובין הפועל הערבי העובד במשק הערבי, וכן ארגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לארגון משותף. שניהם תובעים או, או: או מלחמה לעבודה עברית, או ארגון משותף.

ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאליסטית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להילחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות” זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להווֹת מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני חיוני יותר ופורה יותר מאשר המלחמה על ריבוי אפשרויות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.

גם המדינאים של הציונות ה“צרופה”, היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי־הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בנין, בלא התנדבות עם – להם אין כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על־ידי שלטון ממונה ויסדר, כמו במקל קסמים, את עניני המדינה העברית על הצד הכי־טוב ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.

אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים ולשאלות המסובכות אנוּ מחפשים פתרון בכוחנו אנוּ. בכוחנו זה אנוּ רוצים גם לנסות לפתור יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משוּתפים בין עובדי שני העמים.

אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לארגון הפועל הערבי ואנוּ רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכלתנו, אם כי לא באנוּ הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלִינוּ לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית־היוצר לאומה העברית. ודווקא משום כך אנוּ רואים צורך וחובה להושיט יד־חברים לעובד הערבי, לעזור לארגוּנו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בינלאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא־גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנוּ, הפועלים, מעונינים בכך. כשם שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באיכר היהודי בזול תנובתו, ובעל בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשייתו.

המעונין מישהו בישוב העברי – מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהוּדי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטוּ תנאי־עבודה־ושכר גרוּעים וירוּדים מאלה שבמשק היהוּדי?

ה“ארגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את הארגוּן המשוּתף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין ארגון משוּתף ואין ארגוּן נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיוּמו, לפעוּלתו ולארגוּנו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בדחיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.

הפועל היהוּדי לא “כבש” שוּם עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום־עבודה יהוּדי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום־עבודה ערבי כרוּכה בהרמת השכר. משם־כך אין כל אפשרוּת שכיבוּש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהוּדי יכול לכבוש רק את מקום־העבודה המגיע לו – מקום העבודה שנוצר בכוח ההתישבוּת והעליה העברית ולשמן, זאת אומרת העבודה במשק היהודי וחלק מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.

התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה־העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתישבות היהודית. המשק היהוּדי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתישבות היהוּדית אינה ממעטת את מקורות־העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי־ישרה, אם גם היא מעסיקה פועלים יהוּדים בלבד במפעליה. אפילו הופּ־סימפּסון⁶ לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלוּלים לסבול במקרים ידוּעים מפיתוּח ענפי־משק מפוּתחים יותר. בנין רכבת ותחבוּרת אוטומובילים עלוּלים לפגוע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהוּדים. אוּלם תוספת מקורות פרנסה וענפי־משק חדשים אינה מסוּגלת להמעיט בדרך־כלל את אפשרוּיות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם יוּכנסוּ לענפי־משק חדשים פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.

בשנת 1914 היוּ בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערביים וכ־9000 דונם יהוּדיים. שטח הפרדסים מגיע השנה ל־115 אלף דונם, בערך, מהם כ־65,000 יהוּדיים וכ־50,000 ערביים. שטח המטעים היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח המטעים הערבי גדל פי שנים וחצי. אילוּ היוּ כל הפרדסים היהוּדיים מעסיקים פועלים יהוּדים בלבד, לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לגַמָלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערביים.

מה אומרת, איפוא, בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית וארגון משותף במשק הפרדסים?

יש ששים וחמישה אלפים דונם יהודיים, חמישים אלף דונם ערביים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפים הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום, מעונינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. לשם כך הם עוזרים לארגונם ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי ארגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי, למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי־עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות – שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי כערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ – יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.

שליחות מעמד הפועלים

האיכרוּת המתנכרת ושכיריה, פליטי התנוּעה אשר מכרו את עטם ומצפוּנם בעד בצע־כסף, ונביאי־השקר של הציונוּת ה“גרגשית”⁷ משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרוּתו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים האפלים ביותר של ה“בעל־בית” שאינו מכיר ואינו מעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה חייו הכלכליים והסוציאליים.

פחות מכל מעונין הפועל היהודי בסכסוּכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעוּדה העליונה של דורנוּ רואה ציבוּר הפועלים בשני דברים: בנין ועליה, בנין ארץ ועליית־עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה – הרי זה פסול ומזיק. אוּלם בנין ועליה לא ייתכנוּ בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן־השתיה של התישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוּד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעוּבדה טבעית, מוכרחת ומובנת מאליה – לא יפרוק הפועל את אֲזֵנו.

רוצים אנוּ להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.

“בוסתנאי” שׂם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי־אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש. “בעלי אגרופים” אלה עמדו על ה“משמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סג’רה, חדרה, רחובות, תל־חי, חולדה, ירושלים וגם נפלו חלל, וחבריהם לא נרתעו לאחור – והמשיכו.

ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחירוף נפש – על משמרת העבודה העברית, על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…

פועלי ארץ־ישראל ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.

יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדק באימרות־בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי־לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה ואפילו נותנים יד לאויב.

גם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בנין ורוב מנין של פועלי ארץ־ישראל – הם רק בני בשר־ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוּונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממישהו בארץ אני מכיר בחולשות, בליקוּיים ובחסרונות שלנו, של פועלי ארץ־ישראל, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסתדרות אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש־פועלים נאמן לעבודה ולבנין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.

וציבור זה, מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ־ישראל, רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים עם המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות־העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרוּיות־הפועלים המעטות בעולם, שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומִרצה בהקמת משקים ושטיפּלה ומטפלת במשקים אלה בכל־כך דאגה ואהבה.

אנו חרדים לא רק למשק העובדים, אלא גם למשק הפרטי, המשמש מקלט לעבודה עברית.

הפועל היהודי, כפועלי כל הארצות, נושא בלבו חזון השחרוּר הסוציאלי ומאמין שיום יבוא ובעולם כולו וגם בארץ־ישראל יכּוֹן משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי־תרבות רואים בו עכשיו בהמת־עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם־ועד. הזכוּיות שתובע הפועל היהודי – זכוּיות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכוּיותיו, אבל רק מוכי־סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכוּיות ומנוצל כאשר הוּא היום, ושלא ידרוש לעולם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהא המשטר בעולם וּבארץ מה שיהיה. משק יהוּדי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהוּדי בהגיע התור למשטר העבודה.

אנוּ חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך – למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד – להבטיח את עניני המשק מצד אחד ועניני העבודה מצד שני, על־ידי משא־ומתן והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:

א) הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה;

ב) קביעת תנאי־עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסוימת.

ג) כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על־ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחיד, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתוּן אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנוּ פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנוּ שגם המעביד מעוּנין במניעת סכסוּכי־עבודה וזעזוּעים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סכסוּך – אוּלם אפשר להעמיד את הסכסוּכים על המינימום. בכל מפעלי־החרושת הגדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל־פה. הושלטו סדרי־עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם משא־ומתן לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין, שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנוּ לידי הסכם הדדי; ואם המשא־ומתן לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירוּבה של ההסתדרוּת הכללית. לבסוף עלי לציין את ההסכם אשר סוּדר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקוּדות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנוּ רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.

ויש רק שתי אפשרוּיות: הסכם או מלחמה. אנוּ רוצים בהסכם, אבל אם עניני העבודה וזכוּיות העובד לא יוּסדרוּ מתוך הסכם – ניאלץ להילחם.

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מישהו ראוי לשם־הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו אבל עתיד להיזכר ברטט קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים” – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות יהודה השוממה והעזובה ולחדש, אחרי אלף וּשמונה מאות שנים, את הברית בין ישראל וארצו. שוּם מִשגה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את זיווֹ וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו“, שלאורו עלִינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו לעולם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים עם חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבוֹת הראשונות לקִני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל”ו – הפועל היהודי – הציל את מפעל ההתישבות מפשיטת־רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה, והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.

בעלי “המנוחה והנחלה”, אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבכם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס – כשהיו מועטים; במשׂטמה ופחד – כשנעשו מרובים.

במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב, אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שווא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על ה“חטא” הציוני וה“סכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכוּתם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהוּדים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכוּיות שווֹת ומלאות במושבה היהוּדית. והפרדסנים היהוּדים, שרק הבצע נגד עיניהם, מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהוּדי – “פן ירבה”…

מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת־המעמדות בארץ־ישראל היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שוּם ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך ארגוּנו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפּה לגאולה. מתוך אמוּנה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך בטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוּניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות־אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהוּדי במלחמתו את כל המתנכרים הגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח ארגוּנו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאוּמית יבַצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.

כ“ד אדר א' תרצ”ב.

---

הפועל העברי והערבי

מאת

דוד בן־גוריון

א.

לפני כעשרים שנה פרצה בארץ השביתה הראשונה בדרישת יום עבודה של שמונה שעות. הכבוד של התחלה זו עלה בחלקם של פועלי הדפוס בירושלם, ברובם, אם לא כולם, ילידי המקום. כבכל ארץ היו פועלי הדפוס גם בירושלם הכי נאורים ומפותחים בקרב הפועלים, והם הצליחו להתארגן הראשונים ולצאת במלחמה להטבת תנאי העבודה. ירושלם שבימים ההם היתה שונה לגמרי מירושלם של עכשיו, החלוקה משלה עדיין שלטון בלתי מוגבל. כמעט כל תושבי העיר התפרנסו וניהנו מהחלוקה, לרבות גם האלמנטים הפרודוקטיביים המעטים שהיו אז בעיר הקודש. ציבור הפועלים בעיר היה אז עדיין קטן מאד, ואף זה היה מתיחס ל“ישוב הישן”, שעמד תחת שלטון הכוללים השונים.

המעשה הנועז של פועלי הדפוס, בירושלם זו, הרתיח את כל העיר כמרקחה והחריד מרבצם לא רק את נותני העבודה, אלא את כל “יקירי קרתא” – הרבנים, הגבאים, מנהלי הכוללים, עסקני החברות, ואפילו את באי-כוח המוסדות המודרניים, כגון כי“ח הצרפתית ו”עזרה" הגרמנית. כל אלה חברו יחד מול הסכנה הכללית והכריזו חרם על השובתים, המורדים בקדושת המסורת של העבדות הניצחת והמעמידים בסכנה את קדשי האומה והדת. על חרם זה חתמו הרבים האשכנזים והספרדים, החסידים והפרושים, גבאי הכוללים האדוקים ומנהלי המוסדות ה“נאורים” – כל אלה, אשר בימים כתיקונם לא יכלו לשבת בכפיפה אחת והיו מנאצים ומשקצים זה את זה, עשו הפעם יד אחת לנדות ולהחרים את קומץ הפועלים פורצי הגדר.

השביתה ההיא לא הצליחה – ה“חרם” ניצח. ואולם זה היה נצחונו האחרון. כוח חדש הופיע בארץ, כוח אשר נועד לשנות ולחדש אל כל פני הישוב ואת כל ערכי החיים והחברה בארץ; החלה “העליה השניה” – עלית העולים (אז עוד טרם השתמשו בתואר חלוצים). ומה שלא עלה בידי קומץ קטן של פועלים בודדים חסרי אונים בתוך הסביבה הנרקבה של הישוב הישן – קם ויהי עם התרַבות ציבור הפועלים בארץ מתוך העליה העובדת.

תולדות עשרים שנות הישוב האחרונות אינן אלא תולדותיה של תנועת הפועלים העברית הצעירה, הגוברת ומתרחבת בכוח העליה והכובשת בארץ עמדה אחרי עמדה ומטביעה את חותמה על פני כל הישוב, כחדש כישן. במשך עשרים השנה נוצר בארץ משק פועלים עמוק-שרשים ורב-ענפים בכפר ובעיר, הוקמה הסתדרות פועלים מבוצרת ורבת-יכולת והוצקו כלי הנשק הנאמנים בידי הפועלים במלחמתם המעמדית.

ב.

שינויים אלה חלו בתחומי הישוב העברי. הישוב הערבי כאילו נשאר קופא על שמריו, ללא תמורה וללא תנועה. הפועל הערבי המשיך לעבוד בתנאים כאשר עבדו אבותיו ואבות אבותיו מדורי דורות – בשכר עבודה זעום ובשעות עבודה בלתי מוגבלות, בהכנעה גמורה לבעלים ובלי כל הרהור של התקוממות והתנגדות. על אשיות המשך הפרימיטיבי של הישוב הערבי נשתמרו גם היחסים הפרימיטיביים שבין בעל הבית ופועלי.

אולם תגבורת תנועת הפועלים היהודית, ארגונה המוצר, מלחמתה וכיבושיה הכלכליים והחברתיים לא יכלו להשאר בלי רושם והשפעה על הפועל הערבי בארץ. גם בלי התערבות ישרה של ההסתדרות, בלי כל פעולה מכוונת מצד הפועל היהודי המאורגן, היה הפועל הערבי מוכרח במשך הזמן להתעורר ולהתנער משפל מצבו. עצם קיומה וכוחה של ההסתדרות היה מוכרח להראות את אותותיו ולעורר תסיסה בקרב ציבור הפועלים הערבים. אותות אלה נראו ראשונה בשדה העבודה המשותף של הפועלים היהודים והערבים – בעבודת הרכבת, במקום שפועלי שני העמים העבדו בצוותא אחת ובתנאים שווים תחת הנהלה אחת, אולם גם בענפי עבודה שבהם היו הפועלים הערבים והיהודים נפרדים ורחוקים אלה מאלה והיו עובדים בתנאים שונים בלי כל מגע חברתי וכלכלי ביניהם – אי אפשר היה שהפועל הערבי לא יושפע מארגונו של הפועל היהודי ולא ילמד מדרכי מלחמתו.

שביתת ווילַנד ביפו היה האות הראשון; אחריה באה שביתת הנגרים והחטטים הערבים בחיפה, שנגמרה עכשיו בהצלחה מרובה, אם כי לא בנצחון גמור. גם פה וגם שם הוצגה דרישת שמונה שעות העבודה בראש הדרישות. השביתה ביפו בבית חרושת של של בעלים גרמנים נגמרה בנצחון שלם ומהיר בלי כל קשיים יתרים. לא כן השביתה בחיפה. כאן פרצה שביתה בבת אחת בהרבה מקומות עבודה, אצל בעלים ערבים ( רק עשרה ממאה ועשרים השובתים הם עובדים אצל בעלים גרמנים), ולא בבתי חרושת, כי אם בבתי מלאכה המעסיקים ברובם רק 4 – 8 פועלים כל אחד. לאחר שביתה של 12 יום (יז – כט תשרי) שבו הפועלים לעבודה, לאחר שהבעלים הסכימו ליום עבודה של תשע שעות, במקום 21 – 14 שהיו נהוגות עד היום.

נפרץ הפרץ בחומת הניצול הבלתי מוגבל של העבודה הערבית, והפועל הערבי התייצב בשורת חבריו הפועלים היהודים הלוחמים שתי עשרות שנים את מלחמת המגן והשחרור של העבודה בארץ-ישראל.

מצד זה מסמנת שביתה זו התחלה של תקופה חדשה ביחסי העבודה והרכוש בישוב הערבי וביחסי הפועל העברי והערבי בארץ, אולם לשביתה זו נודע עוד ערך מיוחד – ערך מדיני-לאומי.

ג.

השביתה בחיפה לא הצטמצמה בתחומי סכסוך כלכלי בין פועלים ובעליהם. כמו פועלי הדפוס בירושלם לפני עשרים שנה הוצגו השובתים הערבים בחיפה לא רק בפני החזית המאוחדת של נותני העבודה, אלא גם בפני מערכה כבדה את כל הכוחות השליטים ורבי ההשפעה בציבור הערבי – כלי הקודש של הכנסיה הקטולית, ה“פני” של העדות הערביות השונות והעתונות ה“פטריוטית” של האגודה המושלמית-הנוצרית. מעל במת הכנסיה הקטולית ומעל עמודי העתונות “הלאומית” המטרו חזיזים ורעמים על ראשי פורצי הגדר ומפירי מסורת העבר, אולם במקום ה“חרם” הירושלמי הופיע כאן נשק יותר מסוכן ומורעל – ההסתה והשיסוי נגד היהודים “הציוניים” שידיהם בכל המעל הזה. הכמרים הנוצרים והפטריוטים של “כרמל” ניסו להסביר לשובתים, שיום עבודה של שמונה שעות מעמיד בסכנה את הדת והמולדת ומחזקת רק את ידי ה“ציונים” הרוצים לנשל אותם מן הארץ, והם דרשו מהפועלים להתרחק מדרכי מסיתיהם ומדיחיהם היהודים ולשוב לעבוד את אדוניהם 12 – 14 שעות, כאשר עבדו אותם אבותיהם ואבות אבותיהם מאז ומעולם.

השיסוי הזה החטיא את מטרתו – השובתים לא ניפתו לדברי הכוהנים ומגיני המולדת, ועמדו במרדם והצליחו. העובדה המאַלפת החיה של תנועת הפועלים היהודית התגברה הפעם על הבערות וכבלי המסורת. הפועל הערבי טעם את טעם המלחמה להשבחת תנאי העבודה ואכל את פריה. ומעשה קל ופשוט זה לכאורה, שתפס בעתונות היומית פחות שורות באשר איזה ביקור של פקיד ממשלתי גבוה, נושא בחובו שינוי ערכים רבי-תוצאות ביחסים הלאומיים והחברתיים בארץ…

ד.

האמת ניתנה להאמר: לא רק בחוגים הבורגנים, כי אם גם בחוגים רבים של ציבור הפועלים העברי מתיחסים להתעוררות זו של הפועל הערבי וראשית מלחמתו המעמדית בחוסר הבנה מספיקה, ולפעמים גם בדאגה והיסוס. עד היום עוד לא נקבעה בהסתדרות עמדה ברורה ומסויימת בשאלת הארגון הבין-לאומי. מצד אחד – שוללים ומתנגדים גמורים הרואים בפעולת הארגון הבין-לאומי סתירה ליֵעוד הלאומי של הפועל העברי וחתירה תחת עמדתה הכלכלית של העבודה העברית בארץ. מאידך גיסא יש הרואים בפועל היהודי רק שליח וסוכן, שכל תפקידו הוא לארגן את הפועל הערבי, ומתוך כך הם דורשים מההסתדרות לשנות את כל מבנה ודרכי פעולתה, הקושרים בקשר אורגני את צרכי מעמד הפועלים היהודים וצרכי קליטת העליה העובדת, ולסגל את עצמה אך ורק ל“ארגון המשותף”, שבו הם רואים את התעודה המרכזית של הפועל היהודי.

שתי העמדות המתנגדות, הסותרות זו את זו, יש בהן תכונה אחת משותפת: שתיהן אינן תופסות את תנועת הפועלים העברית בארץ במלוא מהותה המורכבת ובהיקף תפקידיה המרובים והמסובכים, הנעוצים זה בזה, שתיהן נאחזות רק באחד מסימניה וגילוייה הבולטים, זו בסימן זה וזו בסימן שני, מבלי לראות את השילוב הפנימי האורגני המבריח את כל הקומפלכס של הענינים והיעודים ה“לאומיים” וה“מעמדיים”, המהווים את תכנה של התנועה.

כאילו בכוונה מסויימת להבליט את התסבוכת המיוחדת של עניני הפועל העברי בארץ חלה שביתת הפועלים הערבים בחיפה, באותו זמן שבחיפה זו גופה הושם על ההסתדרות להגן על העבודה העברית ב“נשר” מפני הקנוניה של נותן העבודה היהודי והפועל הערבי הזול… האין בשתי פעולות אלו המתנהלות ע“י הסתדרות אחת סתירה פנימית?… האפשר לאחד את הדרישה והמלחמה לעבודה עברית את ה”ארגון המשותף" וסידור שביתת פועלים ערבים?… היתכן למנוע ביד אחת בעד כניסת פועלים ערבים לבית חרושת יהודי וביד השניה לארגן את הפועלים הערבים? האין צדק והגדיון בדברי האומרים או – או? או נאמנות לאומית או סולידריות מעמדית בין-לאומית? או עבודה עברית או “ארגון משותף”?

אין מן הצורך לגולל את כל סבכי השאלה העברית-ערבית בארץ למען ענות על השאלה הזאת.

ה.

הפועל היהודי העולה לארץ לחיות בה חיי עבודה, לבנות בתוכה את מעמד הפועלים ולהגשים את היעוד ההיסטורי של המעמד: להיות לעם כלו, נתקל בארץ בקיום עבודה ערבית זולה ובלתי מאורגנת החותרת תחת אפשרות קיומו והחוסמת בעדו את הכניסה לעבודה. המשק הקיים בארץ, המשק הערבי, בכפר ובעיר, בנוי כולו על יסוד עבודה זולה ומשועבדת ומעוטת צרכים, והשאלה המכרעת, שאלת-החיים, בבחינת שאלת לחיות או לחדול, לגבי הפועל היהודי היא השאלה: האם המשק החדש אשר יוקם בארץ ואשר רק הוא מוכשר לשמש קליטה לעבודה העברית – אם אף הוא יבנה על יסוד עבודה זולה, וממילא לא עברית, או העבודה העברית היקרה, המאורגנת, התרבותית, תבנה ותקיים את המשק החדש?

שאלה זו אינה בעצם רק שאלת הפועל היהודי. זוהי השאלה הציונית. מפתרונה תלוי עתידו של העם העברי, תלוי גורל הגשמת הציונות. כך או כך – א“י תבנה. התפתחות ההון לא תפסח גם על ארץ קטנה וחרבה זו, ביחוד לאחר שא”י נמשכה לתוך המסלול של האימפריה הבריטית העולמית. כוחות ההון והעבודה החסרים בארץ עלולים להתמלא מצד אחד על ידי ההון הבין הלאומי, ומצד שני על ידי המוני האוכלוסים המדולדלים והמרובים הנמצאים למכביר בארצות השכנות, בדרום בצפון ובמזרח. בין שיבוא ממקורות יהודים ובין שיבוא ממקורות בין לאומיים, מוכשר לפתח את הארץ גם בעבודת קוּלים, ועֵדה האינדוסטריאליזציה המהירה של ארצות אסיה הגדולות: הודו וסין. מצרים לבדה מוכשרה להספיק לארץ מאות אלפי ידים זולות בתכלית הזול; לא עבודה אחת נעשתה כבר עד עכשיו בארץ על ידי הממשלה ועל ידי קבלנים פרטיים בפועלים מצרים זולים, העובדים כמעט בתנאי עבדות גמורה.

וכל מי שגורס ציונות ואינו גורס בנשימה אחת עבודה עברית – עבודה לא זולה, אינו אלא מתעתע. הגשמת הציונות היא הגשמת בנין הארץ בעבודה לא זולה, שיש בה כדי קיום נורמלי וסיפוק לצרכיו של הפועל העברי. כל חתירה תחת העיקר המכריע הזה מקעקעת ומערערת את כל בנין הישוב העברי והורסת עד היסוד את תקוות העם העברי לגאולה בארץ. הפועל העברי במלחמתו הקשה ורבת המכשולים על עבודה עברית במשק החדש המרים את הארץ משפלותה ודלותה הכלכלית – אינו עושה רק את שליחותו המעמדית אלא ממלא שליחות לאומית ומכרעת בגורל עמו.

ו.

המלחמה לעבודה העברית מקבל בתנאים המיוחדים של המציאות הכלכלית בא"י צורה של התנגדות לעבודה הערבית, ואלה שאינם מסוגלים לחדור לתוך תוכם של פרוצסים היסטוריים ואינם רואים אלא את קליפתם הזמנית, מוצאים במלחמה זו ביטוי לניגודים יסודיים שבין הפועל העברי והערבי בארץ, ומכאן המסקנה: או שפוסלים את המלחמה על עבודה עברית ורואים בה שוביניזם ריאקציוני של “האחדותניקים”, או שכופרים בסולידריות המעמדית שבין הפועל העברי והערבי, קובלים על “אחדות העבודה” אשר בגלל רצונה להראות את כשרותה הסוציאליסטית לבני בריתה באינטרנציונל ובמפלגת העבודה האנגלית, מכניסה את ההסתדרות בסבך “הארגון המשותף” הסותר ומסכן את ענינינו הלאומיים בארץ.

ואין להעלים עין מהעובדה: יש כיום ניגוד עצום בין הפועל היהודי ובין הפועל הערבי. ובכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתייצב השאלה: פועלים עברים או פועלים ערבים? ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ומוכרח יהיה להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הוא. כל התחמקות והשתמטות ממלחמה זו באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא אינה אלא בגידה בתעודת-החיים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו.

אולם מי שרואה בניגוד הקיים עכשיו בין העבודה העברית ובין העבודה הערבית ביטוי לניגודים לאומיים יסודיים, המציגים את הפועלים היהודים והערבים בשני מחנות אויבים, מתחרים באשר הם יהודים וערבים, אינו רואה את פנימיותם ותכנם ההיסטורי של הדברים. וטועים שני הצדדים, גם אלה המחייבים את הניגוד כמסקנה טבעית של העבודה העברית ושוללים משום כך את השיתוף המעמדי שבין הפועל היהודי והערבי, וגם השוללים זכות המלחמה על העבודה העברית בשם השיתוף המעמדי.

ז.

היה זמן שהתנועה הציונית התעלמה לגמרי משאלת הישוב הערבי בארץ ועשתה את חשבונותיה כאילו א“י היתה ארץ ריקה מאדם ומחוסרת אוכלוסין כל עיקר. הזמן של ציוניות נאיבית זו עבר כבר לבלי שוב. אולי עוד ישנם ציונים בודדים מטיפוסו של ז’בוטינסקי היודעים אמנם על מציאותו של הישוב הערבי בארץ, אולם הם רואים אותו כמשגה שאפשר לתקנו… הציונות האחראית, וביחוד הציונות הסוציאליסטית , אינה יכולה לשגות בתעתועי-שוא אלה. הישוב הערבי בארץ הוא חלק אורגני, בלתי נפרד של ארץ-ישראל, הוא מעורה בארץ, עובד בה ובה ישאר. לא לרשת את מקומו ולא להבנות מחורבנו באה הציונות. ואין כלל צורך בנימוקים של צדק ושל יושר, אלא פשוט משום דבר זה לא יתכן. אמנם נישול המון תושבים מאדמתם בכוח הזרוע אינו דבר בלתי אפשרי גם בימינו אלה, ורק עכשיו היינו עדים לנישול מאות אלפי יוונים מתורכיה, ומאות אלפי תורכים מיוון, אולם רק מטורפי דעת או נוכלים יכולים ליחס רצון כזה לעם היהודי בארץ-ישראל. ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה. את התגשמות הציונות אנו רואים בעלית המוני עם יהודי אשר יקימו בארץ משק חדש, לא במקום המשק הערבי הקיים אלא נוסף לו, וייצרו אפשרויות עבודה רבות וחדשות, לא במקומות העבודה הערבים הקיימים, אלא מחוצה להם, וירחיבו את הגבולות הכלכליים אשר בארץ עד כדי קליטת רוב יהודי גדול אשר יחיה בארץ יחד את העם הערבי היושב בתוכה. דבר זה יתכן, כאמור, רק בתנאי שהמשק החדש, בעיר ובכפר, בחקלאות ובחרושת, יבנה ע”י עבודה יהודית, שהיא עבודה יקרה ביחס לעבודה הערבית המצויה עכשיו בארץ, וביחוד ביחס לשפע מקורות העבודה הבלתי מוגבלים כמעט הנמצאים בארצות השכנות.

ח.

בראשית בנין הארץ מקבלת המלחמה על העבודה העברית צורה של התחרות וניגוד בין העבודה העברית והעבודה הערבית הקיימת בארץ; משמעותה הכלכלית החברתית של מלחמה זו היא הגנה על עבודה לא זולה, עבודה תרבותית ומאורגנת בפני ההתחרות הרבה של עבודה זולה ובלתי מאורגנת. מלחמה זו במגמתה ההיסטורית היא גם מלחמה הל הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי של הפועל הערבי קיים בארץ. הפועל הערבי יכול לקוות להשבחת תנאי חייו ועבודתו רק אם הפועל העברי יצליח במלחמתו נגד בנין הארץ בעבודה זולה. כשתנתן האפשרות להקים בארץ כלכלה חדשה הבנויה על ניצול עבודה זולה, עבודת קוּלים, לא רק שהפועל העברי לא תהיה לו עוד כל דריסת רגל בארץ זו, אלא גם הפועל הערבי הקיים בארץ לא יצליח עוד להתרומם משפל מצבו מפני הזרם הבלתי פוסק של עבודה זולה, אשר תשטוף הנה ממצרים, מסודן, מעבר הירדן ומשאר הארצות השכנות. או בנין הארץ בעבודה לא זולה עברית, אשר מוכרחה להביא, בכוח הכרח הברזל של עובדות כלכליות, לידי ביסוס כל השדרות העובדות של הערבים בארץ והרמת מצבם וארגונם, או בנין בארץ בעבודה זולה לא עברית, אשר היא מוכרחה להביא לידי תוצאות הפוכות: הכבדת העול והשעבוד על ההמון העובד ולחץ מתמיד נגד התארגנותו ומלחמתו על השבחת תנאי עבודתו וחייו.

הפועל היהודי הנלחם על קיומו והממלא שליחות לאומית במלחמתו על עבודה עברית בכל המשקים הנבנים מחדש בארץ – נעשה באופן אובייקטיבי גורם מכריע ביצירת האפשרויות להרמת מצבו של הפועל הערבי וההמון העובד הערבי הנמצא בארץ. כל עוד הפועל הערבי הוא ירוד, חסר תרבות, בלתי מאורגן, מסתפק במועט וניתן לניצול ולשעבוד בלי גבול – מכוונת מלחמת ההגנה של הפועל העברי נגד התחרות העבודה הזולה של הפועל הערבי. אולם במידת הצלחתו של הפועל העברי, עם התגברותו והתרבותו בארץ, עם הרחבת בסיס עבודתו ומלחמתו המעמדית – יתעורר ויתגבר גם הפועל הערבי ויתרומם משפל מצבו, ובעזרת הפועל היהודי ילחם על הטבת תנאי עבודתו עד שיתרומם במשך הזמן לאותו הגובה הכלכלי והחברתי שעליו יעמוד הפועל היהודי, ובאותו שמן ימשיכו שניכם יחד את המלחמה על שמירת דרגת החיים של הפועל במשק הארץ הקיים והמתפתח והנבנה מחדש.

כשפועלי “נשר” היהודים נלחמו נגד מסירת עבודת החציבה לקבלן ערבי, שהכניס לעבודה פועלים מצרים זולים, עמדה מלחמתם בניגוד לאינטרס האישי של אותו מספר הפועלים הערבים העסוקים בחציבת המלט, אולם מלחמה זו עומדת בהתאמה גמורה לאינטרס המעמדי של הפועל הערבי בארץ לא פחות מאשר לאינטרס המעמדי של הפועל היהודי.

לא הפועל הערבי באשר הוא ערבי מסכן את אפשרויות עבודתו של הפועל היהודי, כי אם הפועל הערבי באשר הוא בלתי מאורגן ומתחרה בזוֹלוּתו.

ט.

הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי לכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות אחרים מהמשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן תרבות. אולם הפועל העברי יש לו ענין רב, ענין חיובי, לעזור לפועל הערבי להלחם להטבת תנאי חייו ולהרמת מצבו בכל מקום אשר הוא עובד שם. זוהי לא מצווה סנטימנטלית לצאת ידי חובת סולידריות מעמדית הכתובה בתורה, אלא זוהי מצוות הקיום, חובת הסולידריות המעמדית החקוקה בספר החיים. כל עוד שבצדו של הפועל העברי יתקיים בארץ פועל ערבי העובד 12 – 14 שעות, והמשתכר 10 – 15 גרוש לא יתכן הדבר שיעלה בידי הפועל היהודי לקיים יום עבודה של 8 שעות ושכר מינימלי של 30 – 40 גרוש.

גורל הפועל היהודי נקשר את גורלו של הפועל הערבי בארץ. תנאי חייהם כרגע הם שונים, הבדלים כלכליים חברתיים ותרבותיים עצומים חוצצים ביניהם, נדמה כאילו תהום לא תסתם רובצת ביניהם. אולם כל מי שרואה לא רק את היום כי אם גם את המחר, לא רק את המציאות הקיימת והקפואה כי אם את מגמת התפתחותה, מי שמבחין את הכוחות הגנוזים ואת האפשרויות החבויות המתגלים בתוקף השינויים הדינמיים שהם סודה של ההיסטוריה – יכיר כבר כיום בתוך סבכי חיינו המלאים מעקשים וניגודים וסתירות ונטיות מתרוצצות ומתנגדות – את הנתיב המוליך לקראת המטרה המשותפת של מעמד הפועלים בארץ. הנתיב הזה אינו ישר ואינו כבוש, ולא מעטים יהיו המכשולים והמעצורים אשר נתקל בהם עד אשר נפלס אותו.

הפרובלימות של תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל אין דוגמתן בכל תנועת הפועלים שבעולם לקושי, לתסבוכת, ללא פתרון כמעט. מעמד הפועלים היהודי בארץ אינו קיים עדיין, אנו עומדים רק בראשית התהוותו. עלינו לברוא כמעט יש מאין. עלינו לשנות את ערכי חיינו. ועלינו להתחיל הכל מ“בראשית”. בפעם הראשונה בתנועת הפועלים היהודית הוטל על הפועל העברי אחריות ארצית, טריטוריאלית, אחריות של בנין מדינה. אנו נתקלים פה בעם השונה מאתנו תכלית שינוי בכל, בלי יוצא מן הכלל, והעם הזה פוגש אותנו בהכרח בלי הכנה, בחשד, באיבה, בהתנגדות, בהפרעה, במלחמה. הפועל של העם הזה חותר תחת קיומנו גם כשאין לו נגדנו כל כוונה רעה. הוויתו הירודה חותרת תחת קיומנו, הוא כולו נתון תחת שעבוד המסורת וכל כוחות המסורת העויינים לנו, הרואים בנו את אויבם הגדול; לפועל הזה אלינו להושיט יד-חברים, יד נאמנה ונקיה. ולא מתוך התרברבות והתנפחות ואף לא מתוך התבטלות והסתגלות; בלי כל התכחשות ליעודנו הלאומי, בלי כל התנכרות לשליחותנו המעמדית, נאמנים תמיד למהותנו ולעבודתנו, עלינו להגיש לפועל הערבי עזרת-אחים, אחים בעבודה ובגורל העבודה, למען יתרומם משפל מצבו, למתן יתנער מבערותו ועבדותו, למען יתחזק – ונתחזק.

תל-אביב, חשוון תרפ"ו (קונטרס רלז)

---

היחסים עם הפועל הערבי

מאת

דוד בן־גוריון

(מתוך הרצאה בוועידת אחדות העבודה)

איני יודע, אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי ולהבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו “ארגון משותף”. חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר עם לבי. אם נכון הדבר–ולי אין ספק שאחדות העבודה מאמינה בדבר זה – שהפועל העברי בארץ-ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ-ישראל, הרי מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים, א"י אינה לנו אכסניה. עלינו לעַצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה – ולא יתכן שנתעלם ממציאותו ומגורלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות שלנו תנועת של שחרור ושל גאולה, תנועה הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ – והכרה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו – עתידנו, ואנו אחראים לו. השאלה אינה רק מוסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר הארץ, ליצור בה מעמד פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בן קיימא – אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי ישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהשליה זו של קלי-מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניזציונית לסתום במהרה את התהום שבים הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי – ניכשל גם אנחנו. כי אי אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי מאורגנת ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורת רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעוניין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית המלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצִדה תתקיים חרושת ערבית זולה. לארץ זו יכנס גם הון בין-לאומי. הנכונים אנו להסתלק מכל אפשרויות העבודה שהון זה ייצור בארץ? הממשלה עומדת להוציא לפועל עבודות ציבוריות גדולת. כיצד נפלס לעצמנו נתיב לעבודות אלו? באיזה כוח נכריח את נותני העבודה, שאינם זקוקים לעזרתנו הלאומית ולתמיכת המוסדות הציוניים, שיבכרו בעבודתם דווקא את הפועל היקר ולא את הזול והמסתפק במועט? או כלום נוריד את שכרנו עד כדי שכר הפועל הערבי, ונקיים בארץ שתי רמות של שכר עבודה גם לפועל היהודי – אחת במשק היהודי והשניה במשק הבלתי יהוד? אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כח גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר הירדן, ארם נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצת של הפועל הערבי בארץ, והתבוא השתתפות זו, אם רמת-חייו ושכר עבודתו של הפועל לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה? גם חוקת הגנת העובד, שהיא בשבילנו צורך חיוני, דורשת להגשמתה את השתתפותו הפעילה של העובד הערבי. אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחוייבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחוייבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. זהו יסוד האמתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של הכרה הסוציאליסטית – ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר. המסקנה המוכרחת הנובעת מתור הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו; אין אנו ראשים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבודתם, ואין אנו צריכים להמנע ממטרת-חיינו מפני אי-הבנה שבה נפגשת עבודתנו בין שכנינו. תנועת הפועלים בארץ, כמות שהיא, בכל שיעור קומתה ובהכרת שליחותה הלאומית הגדולה, צריכה לפנות לפועל הערבי בלי כל העלמה והערמה ולהגיד: נושיט יד איש לאחיו ונעבוד יחד כחברים. באנו לסול את הדרך לעמנו לשוב לארצו ולבנותה, ובתור כאלה אנו רוצים לכרות אתכם ברית חברים, ברית עובדים. אנו נכנס לברית זו כמו שהננו, ואנו מקבלים אתכם כמו שהנכם. יש לנו צרכים וענינים משותפים. נלחם עליהם יחד. הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסנו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית-עבודה. לשם הקמת ברית זו אין אנו משנים אף במשהו את מבנה-הסתדרותנו. אם נעשה שינויים במבנה הסתדרותנו – נעשה זאת רק מתוך צרכינו אנו, ולא מתוך רצון לסגל אותם לצרכי הפועל הערבי. ארגוננו צריך להלום את צרכינו ותנאי חיינו אנו. וארגון הפועל הערבי צריך להלום את תנאי חייו וצרכיו הוא, וברית העובדים העברית-ערבית צריכה להיות מבוססת על שתי חטיבות לאומיות אבטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה. והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן.

תל-אביב כג חשוון, תרפ"ז

(הועידה החמישית של אחדות-העבודה, עמוד 157–159)

---

השאלה המרכזית

מאת

דוד בן־גוריון

מהויכוח בועידה החקלאית, סיון תרצ"א

השאלה העומדת לפני הועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנוּ עומדים לפני שערים סגוּרים, גזירות והתנקשוּיות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונוּת והתפוררוּתה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושׂיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנוּ מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבּחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דובּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקנות תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבוּתה החיונית של קניית תוצרת עברית, אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילוּ משק קבוּצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי, אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהוא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנוּ יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכספורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא, שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתוכח עם “פועלי־ציון שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנים של מלחמה ומאמצים. אולם אין הועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של “השומר־הצעיר”. למען האמת עלי להגיד, שלא רק “השומר הצעיר” – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהוּדה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה, שאין בו מקום לשום פשרה, לשום ויתוּר, לשוּם השלמה – כי בנפשנוּ הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אוּלי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן, הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוּץ הארצי – נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענוֹת גבוּרה. בעקבות “פועלי־ציון־שמאל” הכריז גם “השומר הצעיר” על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

החבר בנטוב ניסה לנַבל כאן את תנועתנו ולרמוז, שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים ואחת כלפי חוץ. אני תובע מבנטוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוַתרים על מלחמתנוּ לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי ובמשק העירוני?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לועדת החקירה של שאו,¹ שבו העמדנו את כל הציונוּת ואת כל מפעלנו בארץ על זכות העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו, שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר על־ידי סְנֶל² וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת־הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית ובערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר ה“ספר הלבן” של פאספילד,³ המונה אותנו ב“חטא” העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים, ועלי להגיד לחבר בנטוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מ“פועלי־ציון” שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנים של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל על־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים, אבל עדיין אנוּ רחוקים מנצחון מלא. עוד שוּמה עלינוּ להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא, אבל את “השומר־הצעיר” אני שואל: בשני המצעים שלכם ולעידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעוּלתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לארגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם ובמלים ברוּרות ופשוּטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוּע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונוּת הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילוּ היה לנוּ דין־ודברים רק אתכם – לא היה אוּלי כדאי לעמוד על שינוּיי־גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות, שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנוּעתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתנוּ אתם אחוזים בכל העבודה שאנוּ עושים בארץ. אוּלם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגרמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופאשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ ונוער זה יקבל ברצינות את דבריכם המעוקמים. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש ויש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין לכם כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שארגון־הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? ארגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש בפני ארגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנוּ חלק־מה בארגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנוּ שואפים לקומוּנה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדבָרַי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנוּ כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנוּ כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומוּנה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו ענין בארץ־ישראל ובארגון ובמשטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו היא במלחמה על עבודה עברית.

לא אענה לבנטוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברוּרות מהי עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה. קראתי את מצעי “השומר הצעיר” מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הועידה באתי בדברים את קיבוצי “השומר הצעיר” במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות־הבוסר שלכם?

כאן, בועידה החקלאית, כשבנטוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו, גם אני אינני דורש יותר ממכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוּע יש לבנטוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי “השומר הצעיר” שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? אלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה קבלנות מיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקות העם היהודי. אתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית.

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראַזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי ארץ־ישראל מתכחשת ל“ארגון המשותף”, מתנכרת לפועל ולפלח הערבי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה“פשרנים” האלה של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשׂטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברוּרה לשאלת הפועל העברי. ואוּלי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלת העבודה העברית תנתן על־ידי הפועל הערבי, אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאד – ואל תחפשו לכם מפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, יש בהן אונאה עצמית או אונאת אחרים. מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבּר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ובפשטוּת רבה “השומר הצעיר”. אוּלם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושת עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הרזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיוּם. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא יֵדע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם מספיק שכר זה. אנשי הקיבוץ הארצי, אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס, שוכחים, שמלבד ההכרה והארגון יש עוד דבר ששמו מציאוּת כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה. מציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל, אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה, אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת־החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובארגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולרים ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולרים ליום רק כדי לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגון את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אַפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של “השומר הצעיר” כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העובדה העברית בארגון הפועל הערבי.

לדעתנו, הבדלים אלה טבועים במציאוּת הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה ואשר רק לשם עבודה עברית מוּתר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור ונאמן, וגם הוּא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקוה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, כי רק במקרה כזה אפשרי ארגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, במה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים: כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקות־חייהם האחת; הלחץ של מאוַיי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשינו בכותל, חתרנו נגד הזרם ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאים יהודים המכונסים בועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמוד ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד, אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – ניסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם ארגון מעמדי. גם פעולה משקית, וגם “אפלציה לאומית” – זו שהחבר בנטוב מודה בה בעל־פה כאן בועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפלציה לישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס.

ויש כוח גם לאפלציה לאומית בטהרתה: הצמאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנַוולותה, כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבוּתה ובצביונה העברי – אף הוא שקוּל במידת־מה על כף המאזניים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שווא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כשלון אחרי כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא ארגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שווא, אונאה עצמית, שיטה אוטופיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת ארגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מ“השומר הצעיר” אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלת העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתכם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של הפועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינַמי: לפני משק ההולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק ההולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת ארגונית רבת־נסיון, או בעבודה זולה, מחוסרת תרבות ונתונה בקושי לארגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה. שאלה זו אתם רוצים לפתור בארגון הפועל הערבי? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לארגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? – בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום, בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח הארגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהל, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אוּלם הפועל הערבי המאורגן על־ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוגה, מבית־דגון, מסרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו לי, חברי “השומר הצעיר” על טהרת המרכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוּע יוכרח האיכר היהוּדי להיכנע לה? החבר אורנשטיין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. החבר אורנשטיין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש רזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לחבר אורנשטיין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אוּלם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינַמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינמי. אולם אם החבר מרדכי אורנשטיין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית, מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידנו להכריח אותו איכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית, בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי ארגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנוּ, האוטופיסטים, מאמינים בכוחו ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

אם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים ארגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות, ולשנות תנאי חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות ואלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ, באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי; אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מבנה הכלכלה הערבית בארץ. אבל השאלה העומדת לפנינו היא, איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החמרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והארגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית, שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שווא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית על־ידי ארגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי, שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. ארגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מארגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ארגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגוּלותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיוּ גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי, לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית. הפחד של “השומר הצעיר” מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מַבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלמים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים, ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קפיטליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית – לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות, אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק מהאוטופיה המדריכה את מנוחת אורנשטיין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקוה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים, אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדס, אלא בלב המושבה, בבנינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לנצחון שלם? – איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים; איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנה יותר מהתנכרות האיכר. וכאן, בועידה הזאת – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק ענינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אוּלם הפועל העברי הוא השליח של האומה, ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האֶפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשׂטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנוּ דרך אחרת; העבודה שאנוּ עושים היא לא רק עבודתנו, אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.

---

זכות העבודה

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה במחנה הנוער העובד

ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:

א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;

ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, ועל־כן מותר לנו לבוא לארץ־ישראל.

ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה, וזכותנוּ בארץ אינה נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות־קיוּמו אינה מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך, זכות קיומו של ציבור – על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז־הכובד של כל השאלה.

הויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפּלוּטוֹקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדוּת האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), הרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים, הרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; הם נחוצים רק במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוּציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.

ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוּסיה וגרמניה הן מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים, לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין או ברוסיה אינה בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוּסיה אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה הוכיחה, שלא נוכל להתקיים שם – ואנו מחפשים אמצעים כדי שנוכל להמשיך את קיוּמנוּ. כאן בארץ ימצא רצון־הקיוּם שלנו את תיקונו, מפני שני דברים: א) בארץ הזאת ישנן אפשרוּיות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהם ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוּד, ולנו הכוח לנצלן; ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו, באשר אנו קשוּרים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.

הרצון היסודי הזה לקיוּם אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו, כילד זה שאינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים, אשר ייצרו פה מקורות־עבודה־ומחיה חדשים, ובאחיזתנוּ ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרוּת הרודפת אחרינו בכל ארצות נכר. אנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה, החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים, ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים, כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה; אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.

תנועת־הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפּציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנוּ אנו ולא על עבודת אחרים. זכותנוּ לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודתם של אחרים.

ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל הערבי והעם הערבי – אין זו שאלה המַתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאוּת אובייקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב, ובבואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיוּם שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.

השאלה הזאת עומדת לפנינו רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאוּמי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו קיבוץ היסטורי, לעת־עתה חלק קטן, אשר צו־קיומו וגזירת־חייו הביאו אותו הנה ופקדו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עלייתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הזה הנו ענין של מקרה; לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונו האינדיבידוּאלי של כל פרט ופרט. לא קאפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים, אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לארץ־ישראל ומשנה לשנה מתרבים מחנות “החלוץ” השואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הנאמנה ביותר, כי אלה שבאו הנה הנם רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה“אנחנו” הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלה המציאוּת של ישוב ערבי בארץ.

אילמלא היה הציבוּר היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית גדולה יותר, ואילו הכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני בלבד – איני יודע אם היתה עומדת לפני הציבור הזה בעיית הערבים ואם היתה נוצרת פה תנוּעת־פועלים יהודית, שעליה האחריות ובידה הכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20, או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאוּת הארצישראלית מתנגדת לכך. במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרוּיות־עבודה חדשות שאיפשרו להם להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התישבות חדשה, זאת אומרת מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעוּבדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פתח־תקוה ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרוּת הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש לנו זכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהם פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי – יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – היא העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – עבודה עברית בארץ־ישראל. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בארץ־ישראל נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה ואין הוּא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיוּמנוּ בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח־עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית. והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.

בימי התורכים היה בארץ הזאת חוק האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע ולבנות עליה. מה ביטל את החוק הזה? – את החוק הזה ביטלה אותה העוּבדה: רצון הקיום של האוּמה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.

התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת־לוַאי של חדירת פועלים יהודים לארץ ולא הצדקת קיוּמה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות גדולה יותר. אבל היה יכול להיות גם להיפך: שבארץ הזאת יושבים 700–800 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנוּיות בארץ, קרקעות מנוצלות למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות־הארץ בלתי־מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת־חיינוּ – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להעלות את רמת־חייהם. אין לכם, הערבים, הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאוּת, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את אנשי ביל"ו, את בוני פתח־תקוה, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו על־ידי תאוַת הבצע של יחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שַׁמָש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.

אולם זכות העבודה שלנו בארץ אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית אשר לוּקח מהפועלים הערבים, אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש; ובמקומות אלה אין זכותנוּ לעבודה מופקעת מפני שבעל־הבית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנוּעת־הפועלים, ואתה התנוּעה הציונית, יכולה להכיר בזכות קפּיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכוּיות שלנו, בזכות העם כולו, בזכותו לעבודה. לא בעל־הבית שעיניו רק לבִצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוַת הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. בעל־הבית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שיכניס פועלים זולים לא־יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, על־ידי העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 10–20 שנה במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיבידוּאלית ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.

ועוד דבר, שהוא יסודי לעבודתנוּ בארץ: גדלה של ארץ־ישראל נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פּחות ממחציתה של ארץ־ישראל, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופּוטמיה כילכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע לא נשתנה מאז), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את שטחה של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנוּ את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרוּת לעבודה חקלאית.

אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בארץ־ישראל הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו הגרמני עשיר־התרבות על תרבותו הוא. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור עוני ושממה על הארץ הזאת. לא נודה בזכות להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר לא רוצים לשנות את פרצופה הלאוּמי. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנוּ.

עוד דבר אחד אין לשכוח בויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על ארץ־ישראל כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא־נכון גם יחד. ארץ־ישראל הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרתו של העם היהודי. מחוץ לזה – אין ארץ־ישראל חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד השייך לעם הערבי, והוא גדול פי 100 מהשטח של ארץ־ישראל. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בארץ־ישראל אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאוּתה, לקיוּמה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 400 מיליונים כבאירופה אלא 14 מיליונים; דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם של הערבים לא יספיקו לכך. כי מסופּוטמיה בלבד היתה פעם מאוכלסת יותר מכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש בידי הערבים הרבה ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האוּמה הערבית מהתישבותנוּ בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיוּמנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10 ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית, כי אם להיפך.

היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה אנושית וסוציאליסטית, אינם מפוקפקים. בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלתנוּ, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך: העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטאטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי ותקומת העם העברי בארץ ישראל אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האוּמה הערבית.

ט“ו תשרי תרצ”ג.

---

שיטת פעולתנו

מאת

דוד בן־גוריון

מהויכוח בועידת ההסתדרות

רוב המתוַכחים מ“השומר הצעיר” אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווּננוּ. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה ה“שלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק הארגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אוּלם ה“שיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. ה“שיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה, אלא בתוכם, במהותם. ה“שיטה” אינה מופשטת ממה שאנו עושים, אלא המעשה בעצמו, המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על הארגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציינים לעומתה שיטה אחרת. לא שמענו מה טיבה של השיטה האַלטרנטיבית. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שוּם שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנוּעת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתוּנים מסוימים וקבוּעים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף ביותר לא ישנה את הפתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלמנטים של הפרובלימה אינם משתנים, ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתוּנים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא הנסיבות האינטרנציונליות שבהן נתון מפעלנו והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הועידה הזאת ולכל התנוּעה שלנו – הרי אין שוּם שיטה ושוּם נסיון ושוּם כיווּן, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיווּן אשר על פיו מתנהלת תנוּעתנוּ זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת, ורק זאת, מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים. לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ולא שינוּי המצב בארץ – שינוּי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות ורבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאוּת הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קווֹ המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב, וארץ־ישראל בתוכן, “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה שלנו – של “השומר הצעיר”, של “פועלי־ציון” ושל הפועל הציוני הכללי – היא המטרה המשותפת לכל הועידה הזאת, בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבוּנה, בראִיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק ראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק, אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם מתגשמת המטרה.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהרפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלוּוים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. “השומר הצעיר” היה ממחייבי המנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי “השומר הצעיר” על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח “פועלי־ציון” שמאל. האם שינו עמדתם הפוליטית, או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וֶשֶׁר ואֶרֶם “מפועלי־ציון”: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן, שאילוּ היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המנדט יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו איננו רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות ל“פועלי־ציון” שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם, ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצוּוָה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והיעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור־יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה העומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, “השומר הצעיר”, פועלים דתיים, “פועלי־ציון” שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" יִכּוֹן בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? ואם לא תוציאום, האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבת? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להבטיח לו אוכל כשר בבית ההבראה – או לא?

ויש גם “ברית טרומפלדור”. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניזם. אבל מה תעשו אתם? יש נוער יהודי בגולה המתחנך על־ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות, או תאמרו לו: “אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד”?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי: היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או שבהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם ממינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שנִתֵּן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, לחיות בה חיי עבודה, ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? אַל תדברו גבוהה גבוהה ואַל תלגלגו על העממיוּת ואַל תספרו מעשיות על “הסתגלוּת לאלמנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה ויעודה ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו שלנוּ בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את יעודה. זוהי הכרה מעמדית, זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פּחות ולעתים יותר – הבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית, ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידיכם – התתנו להם לבוא לארץ, או לא? ואם בידכם יהיה לכַוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו, תוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־חרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלוּ תמיד – כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו “פועלי־ציון” שמאל, אם תזכה לכך שהפועלים יטילו עליה להיות שליחם, תתנהג אך ורק על פי שיטה זו. וָלא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנוּ במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הוגן ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים ליצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי־עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו עובד בלי הסכמת בעל־הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי – ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם־ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. אנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על־ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, בוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים; ויש בוררות מוסכמת על־ידי שני הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זילנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוּסיה וסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפּיטליסטי בתקופת הנאָ"פּ¹. אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכּרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה) ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבדה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת. והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרוּת לא נתנה ידה לסיסמה זו, מפני שבמציאותנוּ אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרוּת את הבוררות המוּסכמת, והדבר העומד לויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסוימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סכסוך – יימסר לבוררות; אחרת אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה אלא גם ביחס לעבודה גופא במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על רווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו רווח וניצול, ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. הפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פּאראזיט. דוקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנוּ יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאוּת, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוּד כשעובדים כשכיר־יום במשק פּרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה, אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום־יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוּד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שיֵדעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעוּנינים בקיום המשק – ואני יודע שכל מי שירצה יוכל בנקל לסלף את דבָרַי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה העלולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי, שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור ארגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – למען הבטחת תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכוּיות הארגון והטבת המצב, בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום הארגון המקצועי והמעמדי, אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני; וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנוּ הפּנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשחרוּר־העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו פרושׂ מעלינו – ומעולם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך אותו. זהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנוּעתנוּ שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליוּת אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוּד. ההתרוצצוּת שדיבר עליה בא־כוח הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל “השומר הצעיר” עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיוּת. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאוּלה מלאה ושלמה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלמה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בּוּנד”² מַקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. וה“השומר הצעיר” מקשה עלינו: מעמדיוּת ועממיוּת הם תרתי דסתרי. ואנחנוּ אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי³ וסוּפראסקי⁴, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוַת־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכוּיות ההמונים, קיום פריבילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיוּת יש סתירה. אוּלם בין המעמדיוּת שלנו, הבנוּיה על עבודה, שויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריבילגיה – בין מעמדיוּת זו ובין עממיוּת אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא חשש לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. אין אנו זקוקים להכשרו של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלמה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאד לשמוע דווקא מאנשי “השומר הצעיר” שלילת העממיוּת, בשעה שהם כופרים במציאוּת ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרוּת הציונית. בן־גוּריון: איפה אתה נפגש ונלחם בסופראסקי ובז’בוטינסקי אם לא בהסתדרוּת הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנוּעה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרוּת הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנוּ המעמדית בציונות, כמו מלחמתנוּ המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשחרוּרו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנוּ.

חרדה לאחדוּת המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברוֹ ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ;

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכוּיות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו;

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיוּת עצמית – מתוך נאמנות ליעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שחרורו.

י“ט שבט תרצ”ג.

מאבקים

מאת

דוד בן־גוריון

---

חוזי־עבודה וקרן־שביתה

מאת

דוד בן־גוריון

לא נשלה את נפשנו, שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו – יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל עניניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקוה ואפשרות להבטיח צרכי העבודה ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי־עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן־העבודה (בין שנותן־העבודה הוא השלטון ובין הוא איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי, המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעונין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן־העבודה לא יבין, שאת תנאי־העבודה הוא צריך ומחויב לקבוע לא עם הפועל הבודד, ועם כל אחד בפני עצמו, כי אם עם ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית, שתיקבע על־ידי ההסתדרות בנוגע לשכר־העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת־החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.

נותני־העבודה עצמם, שאינם מוכים בסנוורים על־ידי שנאת־חנם להסתדרות העובדים, וכל אלה המעונינים באמת בפריחת הבנין והתעשיה בארץ, צריכים – לטובת עצמם ולטובת הבנין – לדאוג, ששום נותן־עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על־ידי ההסתדרות. אין הפועלים חוששים שמא על־ידי כך יתארגנו גם נותני־העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים עם חֶבר מאורגן ואחראי של נותני־העבודה בענף־עבודה שלם, מאשר עם כל קבלן וקבלן בפני עצמו.

חוזי־עבודה הסתדרותיים עשויים יותר מכל אמצעי אחר לצמצם את מקרי השביתות והסכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעונינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי־משׂטמה וספוגי־רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום”¹ רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.

הפועל החי על עבודתו יודע, שהשביתה היא חרב־פיפיות וגורמת בזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני אל יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו. אוּלם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי, ורק עם סוף החברה הזאת יסוּף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליוָה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ־ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה, כבכל ארץ אחרת, הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשליה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרוּתו וחופש פעולתו.

אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחיד האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזוין”. כשנותן העבודה יֵדע מראש, שאי־אפשר להרעיב את הפועלים, שאי־אפשר לפרק את איחודם, שאי־אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה – לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.

ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, בארגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשוּרותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבנין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.

י“ט שבט תרפ”ה.

---

ליחסי העבודה והרכוש

מאת

דוד בן־גוריון

דבר בעתו עשה הועד הלאומי בהקהילו את באי־כוח נותני־העבודה והפועלים לטכס עצה בדבר תיקון המצב הפרוע ביחסי הרכוש והעבודה בארץ. לפני האסיפה הובאה הצעת הממשלה על סידור שתי ועדות לתיווּך ובוררוּת, מורכבות ממספר שווה של באי־כוח נותני־העבודה והפועלים וממספר כזה של ממונים “נייטרליים”. ועדה אחת לתיווּך אין לה זכות הכרעה והחלטה במקרה של סכסוך בין נותני־העבודה והפועלים והיא אינה באה אלא לסייע בעצותיה ובעזרתה המוסרית ליישר את ההדורים והניגודים שבין שני הצדדים בדרך של פשרה והסכמה. הועדה השניה לבוררות – יש לה זכות להכריע ולחייב את שני הצדדים בכל ריב וסכסוך שנמסר לבוררוּתה. אוּלם מסירת הסכסוך לועדה זו היא רשות ולא חובה. ועדת הבוררים באה להכריע רק בהסכמתם המוקדמת של שני הצדדים.

הממשלה חשבה, כנראה, לכפר בהצעה זו את חטא רשלנותה בהגשמת החוקה להגנת העובד – אבל החטיאה את המטרה. אין כל צורך בעצות הטובות של הממשלה באיזה דרך לגמור את הסכסוכים שבין נותני־העבודה והפועלים. על הממשלה הוטל לחוקק חוקים אשר יצמצמו את סיבות החיכוכים והריבות ואשר יעקרו משרשם את הגורמים המרובים להפרעות־העבודה התכופות. אין הממשלה נדרשת ונתבעת להופיע בפני שני הצדדים הרָבים כרודף־שלום ומתווך – אלא להגשים את חוקת הגנת העובד, אשר תמנע בעד ההתנקשוּיות בזכוּיותיו האלמנטריות של הפועל, המקפחות את עניניו החיוניים.

גם אסיפת הועד הלאומי מצאה, שאין צורך בהתערבות הממשלה בסידור ועדות תיווּך ובוררים. סידורים אלה, התלויים לגמרי בהסכמת שני הצדדים המעונינים, מוטב שייעשו על־ידי המוסדות הלאומיים ויישענו על המשמעת הפנימית של הישוב.

אסיפת הועד הלאומי אף היא כמעט נכשלה בטעותה של הממשלה. גם פה הובלטה נטיה להסתפק לתיקון המצב אך ורק בסידור מוסד לתיווּך ובוררוּת, אוּלם באי־כוח ההסתדרות העמידו את האסיפה על תפקידה הנכון: לא רק למצוא דרך לגמר הסכסוכים שכבר פרצו, אלא בעיקר להפחית ולהמעיט עד כמה שאפשר את הגורמים והמניעים לסכסוכים. על הישוב עצמו הוטל לתקן את המעוּוָת של הממשלה ולהתקין בכוח הסמכות הלאומית תקנות להגנת העובד, אשר יישענו לעת עתה על הכוח המוסרי של ההסכמה הציבורית ועל התמיכה האקטיבית של המוסדות הלאומיים – ההסתדרות הציונית והאוטונומיה הלאומית בארץ (הועד הלאומי, העיריות העבריות וכו'). במשך הזמן יקבלו תקנות אלו גם תוקף חוקי של הממשלה.

באסיפת הועד הלאומי ניסו אחדים מהקבלנים לחייב את הפועלים לחדש מיד את העבודה בלי כל תנאים. אוּלם מדברי באי־כוח ההסתדרות הבינה האסיפה, שאין היא יכולה להכריע בגמר הסכסוכים, ההשבתות והשביתות. הועד הפועל של ההסתדרוּת הודיע ברוּרות ונמרצות, שאין כל מוסד חיצוני, לא של פועלים, יכול לקבל החלטה מחייבת בעניני השביתות. חופש־השביתה זהו נשקו היחיד האחרון של הפועל בהגנתו על זכוּיותיו ועניניו, ועל חופש זה לא יוַתר בשום תנאי. מטעם זה אין הפועלים מסכימים גם לחובת בוררות. הפועלים בארץ, כפועלים המסודרים בכל העולם, בכל הארצות בלי יוצא מן הכלל, מסכימים בשעת הצורך לועדות תיווּך ובוררוּת, אוּלם הבוררות היא בכל מקרה רשות ואינה נקבעת אלא בהסכמה מוקדמת של שני הצדדים.

במרכז עניני האסיפה הציגו באי־כוח ההסתדרות את הצורך הדחוף בקביעת חוקת־העבודה אשר תבטיח את הזכוּיות והענינים האלמנטריים, שהם תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית בארץ: הכרת הסתדרות העובדים בתור בא־כוחו היחיד של ציבור הפועלים בארץ בכל עניני העבודה; קביעת משכורת מינימלית, ההכרחית לקיומו של פועל בן־תרבות; תעריף מסוים לבעלי מקצוע, שנקבע בהסכם עם האגודות המקצועיות; קבלת פועלים לעבודה באמצעות ההסתדרות; פיטורי פועלים בידיעת ועד פועלי המקום לפי תקנות מוסכמות על־ידי שני הצדדים; פיצוּיים קבועים למקרי אסון; השתתפוּת בקופת־חולים; הגנה מיוחדת על עבודת נשים וילדים.

רק לאחר שייקבעו תקנות אלו יהיה ערך לועדות תיווּך ובוררוּת אשר יפשרו בשעת הצורך, בהסכמת הצדדים המעונינים, את הניגודים והסכסוכים אשר לא יחדלו גם לאחר קבלת התקנות הללו, כל זמן שיתקיים בארץ שלטון הרכוש. כפי שהורה הנסיון בכל ארצות הרכוש יש ברכה בועדות אלו במקרים מרובים, כי הפרעות־העבודה מזיקות לפועלים לא פחות מאשר לנותני העבודה; והסתדרות מקצועית, במידה שהיא יותר מאורגנת ובטוחה בכוחה, ממעיטה להשתמש בנשק השביתות. כשרון מלחמתה וכוח ארגונה הם הערובה הכי טובה להשגת דרישותיה הצודקות בדרך של משא־ומתן. במה דברים אמורים? כשיש לה האפשרות להשתמש בשעת הצורך בנשקה האחרון – בהכרזת שביתה. ומשוּם כך רואה התנוּעה המקצועית בחופש השביתה את התנאי המוקדם לאפשרות של משא־ומתן פורה.

עמדה זו של ההסתדרות הובררה לאסיפה כולה ונבחרה ועדה בת חמישה־עשר (חמישה מבאי־כוח ההסתדרות, חמישה מנותני־העבודה וחמישה מהמוסדות הלאומיים), שעליה הוטל לעבּד תקנות להגנת העובדים ולמוסדות תיווּך ובוררים.

ציבור הפועלים שואף לעבודה שלֵוה ובלתי מופרעת בתנאים המאפשרים קיום נורמלי לעובד בעבודתו; והמעשים יַרְאו עד כמה נאמן הרצון הזה בצד השני המעונין אף הוא בכך – לפי דבריו באסיפת הועד הלאומי.

ג' אדר תרפ"ה.

---

לשכת עבודה

מאת

דוד בן־גוריון

מתוך הרצאה בועידה החמישית של “אחדות־העבודה”

מדי פעם מופיעות לפנינו הצעות מ“ימין” ומ“שמאל” להוציא את הלשכה מידינו וליסד לשכה “נייטרלית”, ממשלתית או עירונית, כלשה בכל הארצות. אילו היה לנו מעמד קיים, משק בנוי ומדינה עומדת על תלה, היינו בוודאי מסכימים למסור מכשלה זו של הדאגה למחוסרי עבודה ותיווּך העבודה לממשלה ולעיריות; אוּלם במצבנו כיום בארץ אין אנו יכולים ורשאים לסלק מעל עצמנו את הדאגה הזאת, הדאגה לקליטת העולים, למחוסרי־עבודה ולחלוקה צודקת של העבודה בארץ. התיווּך וסידור העבודה בידי עצמנו ושלטוננו על שוק העבודה הוא תנאי הכרחי לקיוּמו של הפועל בארץ, כי מבלעדינו אין כוח המעוּנין בהקלטת העולה והפועל העברי בעבודה והמוכשר לעשות זאת בתנאים הקשים של שוּק העבודה בארץ. בלי לשכת העבודה שלנוּ ובלי משק פועלים עצמי לא נחדור לעבודה במשק ההון הפרטי. לא היינוּ מסוּגלים לחדור באלפינו למושבה, כמו שחדרנוּ השנה, אילוּלא משקינוּ החקלאיים; ולא היינוּ חודרים לעבודת־הבנין הפרטית כאשר חדרנו, אילוּלא משקנוּ השיתוּפי בקבלנות הבנין, והוּא הדין בלשכה. יש אולי מקום אחד, ששם יש לדבר על מוסד עירוני לתיווּך העבודה – זהו תל־אביב, וגם זה בתנאי אם יהיה בידי העיריה לחייב את כל נותני־העבודה לקבל פועלים רק דרך הלשכה שלה; אבל לא ייתכן סידור לשכה נייטרלית בידי הקהילה, ועוד פחות מזה בידי העיריה, בחיפה או בירושלים. הקהילה אין לה כל שליטה על שוק העבודה; והעיריה, שאינה כולה עברית, לא תוכל לספק את צרכי העבודה העברית, התלויה עכשיו כמעט רק בשוק־העבודה העברי, אשר תנאיו שונים מתנאי שוק־העבודה הערבי. אם רוצים נותני־העבודה להשתתף בלשכת העבודה – אין לנו כל יסוד להתנגד לכך, אוּלם בתנאי אחד: שיתקשרו את ההסתדרוּת בחוזי־עבודה.

החזקת לשכת העבודה היא לא זכות ויתרון כי אם חובה ומעמסה להסתדרוּת, אבל אין ההסתדרוּת יכולה להשתחרר מחובה זו, כל זמן שאין גוף אחר אשר יטיל אותה על עצמו.

כ“ג חשון תרפ”ז.

---

פקודת הפיצויים

מאת

דוד בן־גוריון

הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת ארץ־ישראל לקראת יצירת חוקת הגנת העובד. בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לארץ־ישראל המנדטורית אין זכר לחוקה זו. חקיקת הגנה על זכויות העובדים, שהתפתחה בעקב המשטרה הקפיטליסטי במאה השנים האחרונות, תחילה באנגליה (1802) ואחר־כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד עם גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.

תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת־הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת־אונים. העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים. תנועת־פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית. כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים. לא רק בימי השלטון העריץ של עבד־אלחמיד, אלא גם בימי “התורכים הצעירים”.¹ המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת), אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של “אחדות וקידמה” בשנת 1908 והתיקונים המועטים שנעשו על־ידי “התורכים הצעירים” בימי שלטונם לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.

בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית. ארץ־ישראל ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי. בארץ החלו שינוּיים מדיניים, ישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט הבינלאומי הוכר הבית הלאוּמי העברי. הארץ נכבשה על־ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית. החלה עליה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבָּה את עָשרה. הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת. צומח ממעד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו. למרות שינוּיים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים. תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אַנגוֹרה חוק ומשטר חדש. וברוּר הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי ארץ־ישראל. הארץ, אשר ישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוּקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים. ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת־חוּקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכוּיות העבודה, שעליה הוטל התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.

מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצוּיים לעובדים הנפגעים בעבודתם. החשיבות היא לא רק בתוכן הפקוּדה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן, היא פגוּמה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – אלא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף־סוף, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.

פקוּדה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בארץ־ישראל, באשר הוא עובד. הזכויות המובטחות בפקוּדה זו לעובדים חלות, כמובן, על כל פועלי הארץ, ללא הבדל – כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי־מאורגנים. אבל אנו יכולים לציין, שהגורם לפקוּדה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרוּתו הכללית. בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחוּתו החלוצית של מעמד הפועלים הארצישראלי. בכוח ארגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחוץ־לארץ (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חִייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובכך סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.

מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד במינו בתנועת־הפועלים היהודית בעולם. זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי. עוּבדה זו מיחדת ומפלָה את המעמד העובד העברי בארץ־ישראל בתוך תנועת־הפועלים היהודית בעולם. ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ אחרת, מלבד ארץ־ישראל, שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי. תנועת־הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פינה – לפעמים פינה נידחת, לפעמים פינה יקרה – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים. רק בארץ־ישראל נעשו תנועת־הפועלים היהודית ותנוּעת־הפועלים הארצישראלית לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, ארגוּנו ומלחמתו של הפועל העברי מַתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארצישראלי.

*

הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאוּתו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה. לרגל אסון שאוּנה לאחד הפועלים בפתח־תקוה – ידו נגדעה על־ידי המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים העובדים במוטורים בפרדסים. הועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין־גנים, שבוּעות תרע"א) דנה כבר בשאלה זו, והועידה השניה בפתח־תקוה (חנוכה תרע"ב) קיבלה החלטה האומרת:

“הועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים”.

ההחלטה לא נתקיימה. ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת. מספר חבריה היה קטן. נסיונה הארגוני היה מִצעָר: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שָׁככה ההתעוררוּת הראשונה והדבר נשתקע.

לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש – ביתר שׂאֵת. ציבור הפועלים גדל, ארגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בנין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה. ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבנין. גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי־חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות־מות. במשך שבעה חדשים – מיוני 1925 ועד תחילת ינואר 1926 – נרשמו במחלקה הסטאטיסטית שעל־יד הועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל־אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.

ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיווּנים שונים. מצד אחד דרשו מנותני־העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים; מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצוּיים לפועלים נפגעים בעבודה; מצד שלישי דאגה ההסתדרות למניעת הפגעים, ובעירית תל־אביב הכניסו באי־כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו. מנותני העבודה אשר לא ביטחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.

רק בתי־החרושת הגדולים בארץ (“נשר”, “שמן”, חברת החשמל, “סיליקט”) ביטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות. הרוב הגדול של נותני־העבודה, וביניהם גם קבלני בנין, לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן־העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא־ומתן ישר מתוך הסכם הדדי. נותני־העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם כך.

לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל־הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו. הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד. פועל שנהרג בעבודתו – אין בעל־הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו. אין כמעט אף מקרה־אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא־כוחו להוכיח במשפט, שבעל־הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי. נותני־עבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי־אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצוּיים, בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.

היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר. הועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היוָסד ההסתדרות וקבע ועדה מיוחדת לעיבוד הצעה. הועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפ"ג) החליטה לקבל את הצעת הועדה “על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה”, והטילה על הועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה. בתחילת קיץ תרפ"ד הגיש הועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצוּיים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם. הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר ועברוּ חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר־מה. ההסתדרות פנתה למפלגת־העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד־העבודה הבינלאומי בג’נבה. במושב האחרון של ועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא־כוח משרד־העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת ארץ־ ישראל על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד. גם בפרלמנט האנגלי עוררוּ צירי מפלגת־העבודה, על פי דרישת באי־כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת, והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בעלי בריתה האינטרנציונליים הראו סוף־סוף את פעולתם, ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקוּדה הראשונה להגנת העובד – פקוּדת הפיצוּיים.

לפי הפקוּדה המוצעת חייב כל נותן־עבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקוּדה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, לשלם פיצוּיים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה על אי־תשלום פיצוּיים.

הפועל הנפגע מקבל מחצית שכרו – ולא יותר מ־150 גרש לשבוע – אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר־העבודה של שלוש שנים לפני מותו, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לירות מצריות.

*

הצעת הפקוּדה הארצישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי. תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית. הממשלה הארצישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינוּיים וקיצורים, וכולם לרעה. – – –

למען לא תהיה פקוּדת הפיצוּיים פקודה לבטלה – הכרחיים התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקוּדה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;

2) השוואת הפקידים לפועלים;

3) תשלם פיצוּיים בעד תחלואים מקצועיים;

4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של איבוד גמור של כושר העבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;

5) הגדלת המינימום של פיצוי במקרה מות – עד 200 לירה, והמכסימום עד 300 לירה;

6) הגדלת מינימום התשלום השבוּעי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למִצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;

7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני־העבודה או קרן ביטוח ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצוּיים גם במקרה פשיטת־רגל של נותן־העבודה וגם תקל על העול מעל נותן־העבודה היחיד.

י“ז–כ”ג כסלו תרפ"ז.

---

עוד כיבוש

מאת

דוד בן־גוריון

כפי שמודיעים מלונדון, נתקבלה בימים אלה בפרלמנט האנגלי החלטה, שיש לה ערך חיוני בשביל העבודה העברית בארץ ובשביל מלחמתו המעמדית של הפועל הארצישראלי בכללו. הידיעה אומרת, שבמשא־ומתן על דבר המִלווה הארצישראלי קיבל הפרלמנט סעיף המחייב את הממשלה להנהיג את “סעיף השכר ההוגן” בכל עבודה בנמל ובשאר העבודות שתיעשינה בכסף המלווה.

סעיף זה נהוג בחוזים שהממשלה והעיריות באנגליה עושות עם קבלנים המקבלים עבודות מהממשלה או מהעיריה. מוצאו בהחלטת הפרלמנט האנגלי, שנתקבלה ראשונה בשנת 1891 ותוקנה במידה רבה בשנת 1909.

ההחלטה ההיא אומרת:

“הקבלן יהיה חייב, תחת עונש של קנס, לשלם שכר־עבודה ולשמור על שעות עבודה שאינם נופלים בטיבם מאלה המוּכּרים באופן כללי בין נותני־העבודה ובין האגודות המקצועיות (או, כשאין שכר ושעות עבודה מקובלים, מאלה הנהוגים למעשה בין נותני־עבודה טובים) באותו המקום שבו נעשית העבודה. יתר על כן, תנאי העבודה המקובלים בעולם ובמקצוע הנוגעים בדבר יובאו בחשבון לשם בחינה, עד כמה “השכר ההוגן” משתמר למעשה. על הקבלן אסור יהיה להעביר או להקצות, ישרות ועקיפות, למי שהוא או למי שהם איזה חלק של קבלנות בלי הסכמה בכתב מאת מחלקת העבודה. מסירת חלק עבודה לקבלן שני אסורה, מלבד זו הנהוגה במקצוע הנידון. הקבלן יהיה אחראי על שמירת סעיף “השכר ההוגן” על ידי הקבלן החלקי”.

הסעיף הנ“ל נכנס לתוך כל חוזה קבלני, שהממשלה או העיריה עושה עם איזה קבלן שהוא והקבלן חייב להודיע לפועליו על התנאים של הסעיף הנ”ל. רק קבלנים השומרים את תנאי העבודה האלה רשאים להיות קבלנים ממשלתיים. בשנים האחרונות נהוג אפילוּ שהממשלה ממציאה למועצה הכלכלית של קונגרס האגודות המקצועיות רשימת הקבלנים המוּכּרים על ידיה, למען שהאורגן העליון של התנועה המקצועית יוכל לבחון, אם אמנם שומרים הקבלנים האלה על תנאי השכר והעבודה, כפי שמחייב אותם הסעיף הנ"ל.

הממשלה בארץ־ישראל היא,כידוע, נותן־העבודה הכי גדול בארץ. ברכבת, בטלגרף, בדואר, בכבישים, בבנינים ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום מאות ואלפים פועלים. מלבד עבודת הרכבת, הדואר והטלגרף, המתנהלת ישרות על־ידי פקידות הממשלה, נעשות כל שאר העבודות על־ידי קבלנים. השיטה הנהוגה עד עכשיו במסירת עבודת הממשלה לקבלנים היא שיטת ההכרזה הפומבית, וכל המוזיל – זוכה. אין הממשלה מתענינת כלל בתנאי העבודה, ולא איכפת לה אם הקבלן מעביד נשים וילדים בשנים־שלושה גרשים ליום ומנצל פועלים בוגרים בדרגת ההפקרות. שיטה זו מביאה לידי כך שתנאי העבודה של הממשלה הם הגרועים ביותר בארץ. קבלת ההצעה הכי זולה, בלי דאגה לתנאי העבודה, מוכרחה להגדיל בלי קץ את הניצול וההפקרות והורדת השכר. התוצאה היא שהפועל היהודי, מלבד מספר קטן של פועלים מאומנים ומומחים, מוּצא לגמרי מכל עבודות הממשלה, ולא עוד, אלא גם הפועל הערבי המקומי עלול להידחות על־ידי הפועל המצרי והחורני והסורי, המוכשרים להתחרות בו בזול עבודתם.

הדרישה הצודקת והחיונית של הפועל העברי לחֵלֶק מתאים בעבודות הממשלה, מתאים לחלק הישוב היהודי במסי הארץ, מספרו וערכו של הפועל היהודי, לצורך העבודה של הישוב היהודי – נכשלה עד היום הזה בשיטה עיוולת זו של קבלנות, הרודפת אך ורק אחרי הזול. הממשלה העמידה פנים של רודפת שויון וטענה, שאין היא יכולה לתת יתרון ופריבילגיה לסוג אחד של פועלים, לפועל היהודי, ולשלם לו שכר־עבודה יותר גבוה, בשעה שפועלים אחרים מקבלים שכר־עבודה יותר נמוך, ואין היא יכולה גם למסור עבודה ל“סולל־בונה”, שהצעתו בנויה על עבודה יקרה, בשעה שיש קבלנים זולים ממנו.

לשווא טענה הסתדרות העובדים, שעל הממשלה לדאוג לא רק לכיסו של משלם המס, כי אם גם לקיוּמו של העובד, שהוא־הוא המקור העיקרי לכל עָשרה והתפתחוּתה של הארץ.

כמו בשאלת חוקת הגנת העובד נשארה הממשלה חֵרשה לתביעות הפועל העברי, שהיא תביעת העבודה המאורגנת בארץ. הסתדרוּת העובדים נאלצה להעביר את המלחמה ללונדון ולג’נבה, ובעזרת בעלי־בריתה במפלגת־העבודה הבריטית הוצגה בפרלמנט האנגלי שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה.

על פי דרישת שליחי ההסתדרות עורר ציר מפלגת־העבודה סְנֶל את שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה הארצישראלית, כשדנו בפעם הראשונה, בחודש יולי שעבר, על המלווה הארצישראלי. הפעם, כששאלת המלווה הארצישראלי נפתרה בחיוב בפרלמנט האנגלי, הציג שוב את דרישת “סעיף השכר ההוגן” הקולונל ווג’ווּד, שזה רק שב מביקורו בארץ־ישראל, והדרישה נתקבלה על־ידי הפרלמנט. על הממשלה הארצישראלית חובה להכניס את “סעיף השכר ההוגן” בחוזה כל עבודה שתיעשה בכספי המלווה.

עוד אין אנו יודעים איך תפרש הממשלה בארץ־ישראל את “סעיף השכר”, למעשה ואם תבין, שהדבר אשר הוטל עליה בעבודות המלווה – מחייב אותה בכל עבודה שהיא, בין של המלווה ובין של אמצעים אחרים. ההסתדרות תצטרך לעמוד על המשמר בארץ ובחוץ־לארץ ביתר שאת ולחזק את מלחמתה על חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלתיות ועל הטבת התנאים בכלל בעבודות אלו; אולם נציין בשמחה, שהצעד הראשון, המכריע בכיווּן זה, נעשה.

ח' טבת תרפ"ז.

---

חוקת הגנת הנוער העובד

מאת

דוד בן־גוריון

בסוף השנה האזרחית שעברה קיבלה תוקף חוקי הפקוּדה בדבר העסקת נשים וילדים בתעשיה, שנתפרסמה בהוצאה מיוחדת של העתון הרשמי מיום 29 בנובמבר 1927. זוהי הפקודה הראשונה שחקקה ממשלת ארץ־ישראל להגנת הנוער העובד, והשניה – להגנת העובד בכלל. הפקוּדה הראשונה להגנת העובד בארץ היתה פקוּדת הפיצויים לפועלים במקרי אסון בעבודה, שאף היא קיבלה תוקף חוקי בראשית שנת 1927.

באופן זה משמשת שנת 1927 שנת־התחלה למתן חוקים סוציאליים בארצנו, כי לא במשטר התורכי ולא בימי השלטון האנגלי משנת 1917 ואילך לא הכיר המשפט השורר בארץ בהגנה חוקית מיוחדת של הפועל והפועלת בפני ניצול מופרז ומפרך, ונדרשה פעולה ומלחמה מתמדת מצד הסתדרוּת העובדים הכללית בארץ־ישראל ובעלי־בריתה בחוץ־לארץ (תנועת־הפועלים הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם) למען הכריח את הממשלה לשים במידת־מה קץ להפקרות השוררת בארץ ביחסי הרכוש והעבודה ולהציב גבולות לאפשרוּיות הניצול הבלתי־מוגבלות.

בתזכיר שהוגש על־ידי הועד הפועל של ההסתדרות לממשלה לפני יותר משלוש שנים (ביום ט“ו בטבת תרפ”ה) צוין, שבארץ עובדים אלפי נערים מגיל 16, מאות ילדים בגיל רך, וביניהם לא מעטים הילדים מגיל 10־7 שנים, בלי כל השגחה על זמן העבודה, על משכורת השוליות, על התנאים הסאניטאריים, ובלי כל דאגה מצד הממשלה ונותני־העבודה לאפשרוּיות החינוך והלימוּד המקצועי ועתידם הגופני והתרבותי של הילדים העובדים.

בתזכיר דרש הועד הפועל מאת הממשלה לאסור עבודת ילדים עד גיל 13 בכל מלאכה, חרושת, חקלאות, שירות ופקידות מלבד עבודת בית וחקלאות, שבה עסוקים רק בני משפחה; להגביל את יום העבודה לילידם בגיל 15־13 שנה בשש שעות; לאסור עבודת נוער (עד גיל 17 שנה) במשך הלילה (משעה 7 בערב עד 7 בבוקר); לאסור קבלת ילדים לעבודה בלי תעודת רופא על בריאות הילד; לחייב את נותן־העבודה לנהל רשימות העובדים למטה מגיל 17; להרשות לילד שעות מנוחה בעבודה, באופן שהילד לא יעבוד יותר משלוש שעות רצופות; ולבסוף לקבוע פיקוּח ממשלתי, בשיתוף הפועלים ונותני־העבודה, שישגיח על תנאי עבודתם של השוליות והילדים העובדים, ידאג להשתלמותם בעבודה וחינוכם התרבותי והגופני, ויאפשר את המשכת לימודיהם בשיעורי־ערב מקצועיים וכלליים.

פקוּדת־החוק שפירסמה הממשלה לאחר יותר משלוש שנים מיום שהגיש לה הועד הפועל את הצעתו הוא – לא מילאה את כל דרישות ההסתדרות ולא סיפקה את צרכי־הנוער; אך למרות מגרעותיה וליקוּייה יש בפקוּדה זו כיבוש רב־ערך לא רק לנוער העובד, כי אם לכל ציבור הפועלים.

בפקוּדה זו הונח היסוד החוקי הראשון ליום־עבודה של שמונה שעות, לחובת יום־מנוחה בשבוע, לאיסור עבודת־לילה של האשה העובדת והנוער העובד ולאיסור עבודת ילדים בגיל רך.

מה נותנת הפקודה הארצישראלית להגנת הנוער העובד?

א) איסור העסקת ילד למטה מבן (או בת) 12 בכל מפעל תעשייתי. בשם “מפעל תעשייתי” קוראת הפקודה לכל מפעל שבו מעבּדים דברים או משנים חומר, יוצרים או מעבירים חשמל וכוח מניע אחר מכל סוג שהוא, אולם “מפעל תעשייתי” אינו כולל שום פעולה חקלאית ושוּם מפעל המעסיק רק את בני משפחת בעל המפעל.

ב) איסור העסקת נוער (למטה מגיל 16) במפעל תעשייתי במשך מעת־לעת למעלה משמונה שעת המנוחה.

ג) איסור העסקת נוער במפעל תעשייתי למעלה מחמש שעות רצופות.

ד) איסור העסקת נוער במפעל תעשייתי משעה 7 בערב עד שעה 6 בבוקר.

ה) איסור העסקת אישה משעה 10 בערב עד שעה 5 בבוקר, או במשך 11 שעות רצוּפות שיש בהן השעות הללו, זאת אומרת: משעה 6 בערב עד 5 בבוקר או משעה 10 בערב עד 9 בבוקר. אולם איסור אינו חל במקרה יוצא מן הכלל, כשאפשר להוכיח לבית־המשפט כי העסקתה של האשה נצרכה לרגל סיבה בלתי־תלויה הגורמת להפסקת העבודה באופן בלתי נראה מראש, או כשמטפלים בחמרים טריים העלולים להתקלקל מהר, והעבודה נחוצה לשם שמירת החומר מקלקול ודאי.

ו) חובת יום־מנוחה אחד בכל שבעת ימים לנוער עובד במפעל תעשייתי.

ז) איסור עבודת נוער ונשים במקצועות מסוכנים (כגון עשיית מראות, תוצרת אַספלט וביטון, מלאכת עופרת לבנה).

ח) איסור העסקת נוער ונשים בניקוי מכונות בשעת תנועתן.

ט) חובת רישום הנוער העובד. בעליו או מנהלו של מפעל תעשייתי, המעסיק ילדים למטה מגיל 16, חייב לסדר ולהחזיק רשימה בעברית, ערבית או אנגלית, של כל הילדים העובדים. ברשימה יצוינו הפרטים האישיים, טיב עבודתם ושעות עבודתם למעשה של כל אחד מהם יום יום.

הפקוּדה מיַפה את כוחו של הנציב העליון להתקין תקנות לשם קביעת הגיל שלמטה ממנו אין להעסיק ילדים בעבודות ומלאכות מסוימות; לשם קביעת העבודות והמלאכות הנחשבות למסוכנות; לשם קביעת התנאים שבהם יעסיקו ילדים ונשים במפעלי תעשיה; לשם הטלת חובות על אנשים המעסיקים ילדים; לשם שחרור כמה מפעלים מחובת הפקודה הזאת בשלמותה או בחלקה ולשם הגשמת סעיפי הפקוּדה. מפקח, שימוּנה לתכלית זו על־ידי הנציב העליון, תהא לו הרשות להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד לחשוד שבו מעסיקים נשים וילדים בניגוד לפקוּדה זו, לשם חיפוּש ובדיקה. כל איש המעסיק או שהעסיק ילד או אשה במפעל תעשייתי וכל פקיד של איש כזה חייב להמציא למפקח, על פי דרישתו, כל הידיעות שבידו ביחס לתנאי העבודה וההתנהגות של הילד או האשה.

כל מי שעובר, או מנסה לעבור, על אחד הסעיפים של הפקודה או אינו ממלא את דרישותיה עלול להיענש במשפט לקנס של לא יותר מחמישים לירה בעד כל עובד, העסוק בניגוד לסעיפי הפקוּדה, או למאסר של לא יותר מששה חדשים או לשני העונשים יחד.

ראינו, איפוא, שהפקודה ממלאה חלק גדול מדרישות ההסתדרות להגנת הנער העובד, אך לא כל הדרישות. הפקודה אינה חלה על חקלאות, מסחר ושירות. הגיל האסור בעבדה והגיל המוגן הוא נמוך יותר מדי. אין חובת בדיקת רופא לנער עובד. רשימת העבודות המסוכנות לקויה בחסר. כמעט אין כל הגנה לאשה העובדת.

פקודה זו הושגה הודות לכוח ארגונו של הפועל העברי והנוער העובד ומלחמתה המתמידה והשיטתית של ההסתדרות הכללית בארץ ועזרת בעלי־בריתה האינטרנציונליים: מפלגת העבודה הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם. אולם הפקודה אינה מבטיחה עדיין הגנה מספיקה לנער העובד, ועוד פחות מזה לאשה העובדת, ועל ההסתדרות הכללית להמשיך את מלחמתה בעד התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקודה על הנוער העסוק בחקלאות, עבודות ציבוריות ובנין, הובלה, מסחר ושירות.

2) העלאת גיל הנוער המוגן לכל הפחות ל־17 שנה, וגיל הילדוּת האסור בעבודה – עד גיל 14 שנה.

3) הבטחת יום־מנוחה של 36 שעות רצופות בשבוע לנוער ולאשה.

4) קביעת יום־עבודה של 6 שעות לנוער.

5) קביעת יום־עבודה של 8 שעות לאשה העובדת והגנתה.

6) שחרור האשה מעבודה לפני הלידה ולאחריה למשך זמן מספיק בלי ניכוי שכר עבודתה.

7) הוספת עבודת הגפרורים וניקוי הבורות לרשימת העבודות המסוכנות האסורות על הנוער.

8) הבטחת חופש של שבוּעיים במשך השנה וחופש בימי החג בשביל הנוער והאשה בלי ניכוי שכר עבודתם.

9) איסור קבלת נוער לעבודה בלי תעודת בריאות מאת רופא מומחה.

10) פיקוח סניטרי על־ידי רופא מוסמך על עבודת הנוער והנשים.

11) עזרת הממשלה לשיעורי־ערב ולשיעורים מקצועיים בשביל הנוער העובד.

12) שיתוף באי־כוח הפועלים המאורגנים בפיקוח על מילוי פקודת ההגנה.

עד שיושגו התנאים הדרושים – על ההסתדרות הכללית, וביחוד על הסתדרות הנוער העובד, לעמוד על המשמר לשם הגשמת הפקודה. החוקה הטובה ביותר אין לה כל ערך אם היא נשארת על הנייר. הגנת הנוער העובד למעשה תלויה קודם כל בעֵרותו, ארגוּנו ופעילותו הזריזה והמתמדת של הנוער העובד עצמו.

ב' אדר תרפ"ח.

---

יחסי־עבודה: משטר הסכמים או משטר בוררות

מאת

דוד בן־גוריון

שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הויכוח הציוני.

הויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין המפלגות המיוצגות בהנהלת הציונית ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על־ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרוּת הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניוּת החדשים, הרי אין, כמדומני, אף ציוני נבון וישר אחד אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניוּת הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכוּיותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנוּעה הציונית ויכלתה הריאַלית.

נתישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם ויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות; הויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאוּת, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרוּיות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעוּלה התישבותית תכניתית של ההסתדרוּת הציונית עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאֵרת הספסרוּת, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתישבות החקלאית – אין להם תיקוּן בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאוּמי רב־אונים מזוין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעוּלה מקפת ומרחיקה ראות.

ומחוץ לענינים של המדיניוּת הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרוּתיים – אין ויכוח יותר חמוּר ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופיהן בתנוּעה הציונית כשאלה זו.

 *

שלושה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ: א) התנכרוּת חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמוּרה והחיוּנית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ; ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל ארגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים. סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר, מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי־אחים, המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאוּת ומקורם אינו נעוּץ בחוויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא בנסיבות מלאכותיות הנערכות על־ידי גורמים חיצוניים העוינים לעבודה העברית ולתנוּעת הפועלים; ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכוּיות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתישבים מזמן לזמן מתוך משא־ומתן בלתי־אמצעי של הצדדים או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.

אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוּש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים, שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש. ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פּרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי־עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.

התנועה הציונית קבעה עמדה ברוּרה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה נאמנות המפלגות השונות לעמדה זו בפועל – זוהי שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הויכוח המתנהל עדיין –ובשעה זו ביתר שׂאֵת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הויכוח הכפול הוא:

א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה – או ארגוני פועלים מפלגתיים;

ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או על־ידי כפיה חיצונית של איזה מוסד עליון.

בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.

 *

מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות, החל מהמתקדמים וגמוֹר ברביזיוניסטים.

“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת התישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות־חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת ‘מוסד עליון לבוררות לאומית’, מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאוּת אנשים בלתי־מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.

כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו, אשר, כידוע, אינם מכירים במרוּת אסיפת־הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.

במשא־ומתן שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד“ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר ועדת בוררות של חמישה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים; ועדה זו גם תמַנה בוררים בכל עיר ומושבה והם יְיַסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידיה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד”ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתיעץ עם חבריו בארץ.

מנהיג המתקדמים בארץ, ד"ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על־ידיו

“הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאוּמית, על חוקת־עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם וארגוניהם; לא ‘חוזים קולקטיביים’, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו; לא בוררות מחייבת לתקופת ה’הסכם' העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה’צדדים', שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, כעיקר ארגוני של אותה חוקת־העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה” (“הארץ” מיום 8.1.35).

אולם, דא עקא, שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את “חוקת העבודה הכללית” ובאיזה כוח “תוטל כחובה על הכל”, ומה ייעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל“עיקר המרות הלאומית” ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואסיפת־הנבחרים בדבר העבודה העברית, שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” ולא נתקיימה?…

שלוש ההצעות הללו של באי־כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסגנון ובניסוחן, אולם הצד השווה שבהן, שכוּלן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפויה על־ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על־ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?

 *

רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי־העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעל־ביתית. בורות כפויה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב, שארצות הדיקטטורה או המדינות הפאשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות. דוקא הארצות הדמוקרטיות ביותר התקינו חובת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפאשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר־כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטריה – שתי ארצות דמוקרטיות, שבתוכן הגיעה תנועת־הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של ארגון, השפעה וכוח.

הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אוּלם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אלה אשר תמכו בחוק הבוררות.

לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הנאָ"פ)¹ ואחר – באיטליה הפאשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה הונהגה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפיה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים כאחת.

 * באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?

חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:

א) עבודה מאורגנת מוכּרת בחוק. – לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסוים, העלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. ארגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, וארגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסוימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק־הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.

ב) חוקי הגנת עובד. – מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק, אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומתאים אותם למקרים מסוימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו גדול לפעמים. אוּלם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זילנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות־המופת בתחיקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.

ג) כוח כפיה ממלכתי. – בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם; בלי כפיה ממלכתית תיכן רק בוררות מוסכמת.

חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלויה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה. ברם, בארצות הדמוקרטיות לא הספיק אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע כל סכסוכי־עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק־הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה: או שהמעביד היה סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי־העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אוּלם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא על־ידי שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפיה כללית המתפשטת על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.

 *

כל המדבר על הקמת משטר בוררות בארץ־ישראל, במובן של בוררות כפיה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים – אינו אלא מתעתע. הציונים הבעל־ביתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת ארץ־ישראל תחוקק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת ארץ־ישראל לא תחוקק חוק כזה. הממשלה עושה חוקים המכוּונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה, ובשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי־מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוּונת לישוב היהודי – ול“ישוב” אין עדיין שום אמצעי־כפיה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצויה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח לרגע שפועלי ארץ־ישראל יסכימו לחובת בוררות, ואסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות, האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש העלאת השכר, ובמקרה שהמעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד־בוררות נבחר על־ידי הקונגרס או על־ידי אסיפת הנבחרים, יקבע את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו כל בעלי המלאכה ובעלי בתי־החרושת? היוַתר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבאו בדברים עם הפרדסנים ובעלי התעשיה, שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופראסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלא הסתדרוּת “הציונים הכלליים” בארץ, שהאדונים הללו עומדים בראשה, עומדת במגע קרוב לארגוני המעבידים, תומכת בהם ונתמכת על־ידיהם. הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרוּת הלאוּמית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?

האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופראסקי וגם לגליקסון, שארגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?

 *

הצעת חובת הבוררות, המנסרת בחוגי הציונות הבעל־ביתית, לא היתה אף פעם מכוּונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה ואשר יטיל עליו, למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצוָה הלאומית האלמנטרית – מצוַת העבודה העברית. הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעל־ביתיות – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים – ותומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפות הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה, ששום מפלגה ציונית בעל־ביתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת; הן אין זה מקרה, שהעתונוּת הבעל־ביתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעל־ביתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצוה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.

הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלי־בתים מדברים על חוקת בוררות וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.

גם כשהתקינו בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות – ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחר: מגן החוק. מגן זה היה משולש: חוק זה הכיר בארגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי־עבודה הוגנים ופרוגרסיביים, המתאימים לצרכי פועל תרבותי בעל רמת־חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי־עבודה הוגנים על המשק בכוח כפיה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.

 *

אפשר לדון ולהתוַכח אם כפיה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפיה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפיה בכל, בגוף ובנפש. לעת עתה לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפיה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפיה המכוּונת נגדם. תהא דעתנו על טיב הכפיה מה שתהיה – ברור שאין לדבר על משטר המחייב כפיה, מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלווית כפיה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרַמה עצמו או את האחרים.

האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזוּעים בלתי־פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת־הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא, ואת המוצע היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן, בהסכמת שני הצדדים, את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.

בהרבה ענינים אחרים באה תנועת־הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת־הפועלים בארצות אחרות.

תנועת־הפועלים הארצישראלית מעולם לא שללה מראש ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני מסכים אף הוא לבוררות.

בדין־וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז), שבה נדונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:

“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למרקה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על־ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.

ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין־וחשבון נאמר:

“שורה שלמה של סכסוכי־עבודה סודרה על־ידי בוררות, שנתמנתה על־ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על־ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על־ידי בוררות”.

“ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה בארגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן־העבודה ורק במקרה של זלזוּל בעניניו החיוניים מצד נותן־העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון, בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. ההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוּכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תיפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכוּיותיהם”.

הועידה השלישית, שבה השתתפו גם צירי הפועלים הרביזיוניסטים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:

“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרוּיות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי ארץ־ישראל צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדוּיותיהם”.

 *

לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ובלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל המַמרה את פקוּדת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדמה לעצמנו משטר המזַוֵג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצוּר וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד – נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; גם המעביד וגם העובד אינם חופשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרוּת עליונה שאינה זקוּקה לדעתם ולרצונם הפרטי.

אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מעניננו לברר; משטר כזה הוא מעֵבר למציאוּתנו – ועוּבדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי מציאותנו אנו, והם: משטר הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, והתפקידים ההיסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.

עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?

 *

דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח תנאי עבודה הוגנים, או להיזקק לבוררות בכל מקרה של סכסוך עם פועליו. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נוטלים על עצמם התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד השוכר פועלים, וכל פועל הנשכר לעבודה, ואפילוּ רק ליום אחד – עוֹשים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.

בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.

הסכם זה, שהיה מלכתחילה הסכם אינדיבידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך הזמן, לרגל ארגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא הארגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או ארגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי חופש מלא לשני הצדדים לבוא לכתחילה לידי הסכם ביניהם או לא, ולאחר שבאו לידי הסכם – נשאר להם החופש להמשיך בו, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עוּבדת הארגון צמצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.

הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר לארגון המקצועי את זכותו לבוא בדברים עם המעביד ולקבוע את תנאי העבודה. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. לא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה מול זה, אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.

 *

בארצנו, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה ויכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק, אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי־מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנעשה מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, שכל אחד מהם מכיר באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, מטיל חובות ומעניק זכויות; הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע סכסוכים והפרעות וזעזוּעים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם, כמובן, יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות מראש על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוּכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, או בנוגע לתנאי קיוּם החוזה. כהסכם מחייב הא מגביל לתקופת ההסכם את החופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים. ומשום כך אחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו – אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. לכן אין הסכם־עבודה שלם ומחייב, אם אין בו סעיף על בוררוּת־חובה בכל תקוּפת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי – שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.

הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחוּתו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי־עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של “בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים, הקובעים את תנאי־העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו, שהרכבה ייקבע מתוך הסכם, כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים”.

 *

שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בנין הארץ זהו הענין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בנין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוַת הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. כמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאַמצים את בנין המשק הם ענינו של כלל העם. והתנועה הציונית, המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוַיים ההיסטוריים של האומה העברית, אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.

אמנם, אין לתנועה הציונית כוח של כפיה ושלטון חוקי ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, גם אם הם משוללים כוח־שלטון ממשי.

התנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול, בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.

הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שלעיניה הצרכים האמיתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:

“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור־העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווּך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.

הקונגרס ציין “בקורת־רוח את הסכמי־העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לחתימת חוזי־עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".

על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:

"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח – – רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי־עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים. – –

ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:

1) תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;

2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה יימסרו כל הסכסוכים שיתהווּ בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;

3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות על־ידי עובדים ומעבידים".

 *

אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.

המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב, המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. מתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד. כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעל־ביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”; וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת לבן ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם ה“מהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.

התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל ארגון לאומי בישוב ובציונוּת עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני”, המנסים לערער את כיבושי המחשבה והעבודה של הפועל העברי.

תנועת הפועלים הארצישראלית, הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית – שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות ה“לאומיוֹת” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית”, העומדים, כביכול, מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדימגוגיה הנבובה של הסיסמאות ה“מהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית, המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.

גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית, מזדהים צרכי העבודה עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפיה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונוּת, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח על־ידי חוזה קולקטיבי תנאי־עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה על־ידי בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים.

ז' אדר א' תרצ"ה.

---

הסכם העבודה

מאת

דוד בן־גוריון

¹

את הסכם־העבודה יש לבחון ולשפוט, קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציבור־הפועלים ולצרכי העבודה, אם הוא עשוי להגביר את כוחו של מעמד־הפועלים במלחמתו לעבודה, לתנאי־עבודה הוגנים ולזכוּיות העובד, אם הוא מוסיף כוח לארגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של מעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת־הפועלים הארצישראלית.

שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותם הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את הארגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, והוא צריך להידחות, אם גם דחיה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוּב ובציונות, מהכשלת ארגוּנו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור־פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.

מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם, המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.

 *

תכנו של ההסכם קובע את ערכו וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת־ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממַצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במשא־ומתן נוסף. בין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אוּלם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם. ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת; שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין ארגוני פועלים; המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת”; המונע “התחרות בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי־העבודה”; המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”; המקיים את זכות ההסתדרוּת “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסוים, שייכים להסתדרות, ו“השביתה מחייבת את המיעוט”, השייך לארגון שהיה מוּעד להפרת שביתות.

 *

ההסכם כולל גם הגבלה: במקום־העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) – הרשות בידו לדרוש מהרוב, שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות; ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות – רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.

אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום־עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד אי־אפשר יהיה להכריז שביתה במקום כזה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום־עבודה יעבדו רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים מראש שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בעלי־בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז שביתה בתנאים אלה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות, ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה על־ידי המעביד.

רגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות־עבודה “מעורבים” – יש בה ויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם ויתור זה אינו אלא פורמלי והוא נובע לא מההסכם, כי אם מהכרח המציאות, במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצאו בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרשו להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותם לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.

אולם תמורת הויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה – ועל־ידי כך מגביר ההסכם את כוח הארגון המקצועי וכשרון מלחמתו.

 *

שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו מראש. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים; רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.

היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?

שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש וחצי שנים. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים בהסתדרות ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות־פועלים רביזיוניסטית והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו ארגון מיוחד. הארגון הראשון קם בתל־אביב ומועצת פועלי תל־אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לארגון זה. הועד הפועל של ההסתדרות החליט על חתימת הסכם־עבודה עם הארגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי תל־אביב ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בתל־אביב בתשרי תרצ"ב (5.10.31).

בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הויכוח בשאלה זו. לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:

"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים משני טעמים:

א) מפני הסכנה שברביזיוניזם;

ב) מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטים עם התנועה הרביזיוניסטית.

"אני רואה ברביזיוניזם סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני. אנוּ יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות עלולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוויר כל מה שנעשה על־ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנוּ מכנים את הרביזיוניסטים בשם פאשיסטים אנוּ עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילוּ להיטלריזם יש הגיון ידוּע; אנוּ יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשורין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קאריקאטוּרה של פאשיזם – קאריקאטורה גרועה, נלעגת, אבל מסוכנת. אוּלם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת־הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל על־ידי תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיו וכוונותיו ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת־הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנוּעה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ ייפתחו לרווחה² ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?

"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים עם העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל־בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.

"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צריך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת ארגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננוּ נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עיריית תל־אביב³ והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.

“עלינו לראות בהם, קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. עלינו לעשות הסכם עם כל ארגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה. דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אני מצוּוים על אחריות רבה”.

 *

בגמר הויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם ארגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת:

"צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים, שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכוּיותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונוּת – מחייבים ארגון מקיף ואיחוּד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת־עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה”.

 *

תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים, שהגיעו מיד לאחר הועידה הרביעית.

עוד לפני הועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מוּעדים (שביתת פרומין)⁴. ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז שהיא “מסירה את הכתם המוסרי מהמלה מפיר־שביתה” והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיוָסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.

אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה, שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).

באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים”. במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים, שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מארס 1932) הכנסתי אינטרפלציה על דבר השיסוי הפלילי המתנהל ב”חזית העם"⁵ נגד אישים ידועים.

“הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג וראטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם בישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – נישא כולנו באחריות אם חס־ושלום יישפך דם”… (“דבר” 2061, כ“ב אדר א' תרצ”ב).

זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלוזורוב.

בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנה הרביזיוניסטית. באותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנוּעה הרביזיוניסטית ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי, המשמש רק אמצעי בידי הפאשיזם היהודי.

במסקנות של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממַצים ונוסחו על ידי ב. כצנלסון נקבע כי

"מציאותם של חלקים חלוציים ופועלים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך־רוח ושיקול דעת ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.

"הרביזיונזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכוּת העבודה מכל יהוּדי שאין בידיו פנקס־חבר שלה. נוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונפולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל ארגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורוּתם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו. כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי, העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.

"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקום לספק־ספיקא, כי אנוּ מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל ארגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים להסכם אתם, אשר יכיל שלושה דברים:

א) הבטחת עבודה עברית;

ב) הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;

ג) חלוקת עבודה צודקת.

"מענינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה – מעניננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.

“כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך־עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתיחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל”.

מתוך נאמנות לעמדה זו ניסוּ חברינוּ בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן־מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה. אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.

הרביזיוניזם לא היה מעונין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת־עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין ארגוני הפועלים. הבית“רים שעשו הסכמים על דעת עצמם נצטווּ על־ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנוּעת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מיליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל ארץ־ישראל העובדת; כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב, שגירתה את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה; הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת־רגל כספית לרגל מעמסת חובות וחוסר הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה; רדיפות התיירים⁶; התעמולה וההסתה הערבית; מאורעות אוקטובר⁷; שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית; החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד בישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים; הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת – כל אלה נטעו תקוה ואמונה בלב אויבינו שכוחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תיהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ”ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכשלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון.

“מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה. היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה ועל שליחוּתה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.

לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים ונעשתה לארגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.

לא נכשלה גם ההנהלה הציונית, שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה. היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פּחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים – חולקים עלי בענין זה, נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספירה בישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.

 *

ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות “המזרחי” לדון אתם על המצב הפנימי בציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. “המזרחי” סרב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.

פרשת המשא־ומתן בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המשא־ומתן יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במשא־ומתן זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תיגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה ולפני המשא־ומתן בלונדון ביקרתי במכוּוָן בפולין לראות את מצב־הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל ארגוני הנוער של ארץ־ישראל העובדת, הציונים הכלליים ו“המזרחי”. נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו ברץ היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאמון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.

ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במשא־ומתן עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטים.

את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־הלכה, בחינה יורידית ופרינציפּיונית; ובחינת־מעשה, בחינה שימושית ומציאותית.

מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותנו ומסגרת התפתחוּתה הדינמית?

התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות תנועתנו, במגמת עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידוּלו בארץ.

 *

ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם: א) חלוקת־עבודה, ב) סדר שביתות, ג) השלטת עבודה עברית, ד) יחסים עם מעבידים. בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.

רוב המתוַכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור; ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר רגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.

בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות עבודה. כל התאבקוּתו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. אין זו דאגת יחיד ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מארגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.

שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל ולא כל פועלי ארץ־ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי השביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת ובבנין, המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובבנין כמו בחקלאות ובעבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית, אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת, החוזרת יום־יום, יש בחלוקת־עבודה. כל הנפגע בחלוקה זו – נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר, העלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. אנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת, אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.

 *

היה זמן שאמרנו: חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לארגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות חילקה עבודה לא רק לחברי ההסתדרות, אלא גם למבקשי־עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי־מאורגנים.

והנה הופיע בארץ פועל אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לארגון, אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לארגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות. זה היה “הפועל המזרחי”. הועמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכוּת עבודתו של “הפועל המזרחי”. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכוּתו לעבודה. אוּלם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית לא ניתן הדבר להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על־ידי לשכת העבודה של ההסתדרות ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. פרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין “הפועל המזרחי”, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין דוד שמואל דוד⁸ בתל־אביב, שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל־אביב (ו' אב תרפ"ג). היחסים בינינו ובין “הפועל המזרחי” לא היו אז טובים יותר מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטים. גם מאחורי “הפועל המזרחי” עמדה אז מפלגה פוליטית, עוינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי תכסיס פוליטי, אלא מתוך שיגרה מעמדית, רצופה קנאות דתית ושאיפות קלריקאליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת? – בהסכם־עבודה עם “הפועל המזרחי”.

כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם “הפועל המזרחי”, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה ויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, ויתור על אחד העיקרים היסודיים והיקרים ביותר של תנועתנו – יחידוּת ההסתדרוּת. ההסתדרוּת כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים והשלימה עם ארגון־פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסריים והנפשיים וכוחות־היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל אינו יכול להעריך את גודל הויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו ויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה; ויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם ויתור זה היה הכרח־המציאות והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה, אלא נתחזקה. שונתה המסגרת, אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים, אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. נמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא על־ידי לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. “הפועל המזרחי” חדל מהיות נשק בידי מפלגת “המזרחי” וכלי־שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו “המזרחי” הבעל־ביתי, ונהפך לבעל־ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.

 *

והנה הועמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה, הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ, צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה, הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת־העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות העם ולא כולה מסוגלת לנתק בבת־אחת את קורי־החוויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. חלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.

והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה ובהריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה? ואם יש לו – איך יזכה בה?

הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכְּנות – אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא נִתֵּן לוֹ לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?

תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבדוה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכוּת. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום; ההכרה בזכות זו היא נשמת תנוּעתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו.

אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? על־ידי פרוטקציה? והשאלה כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דווקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי־שרת בידי בעל־הבית, בידי אויבי הפועל; והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו פועל בעבודה על פועלי ההסתדרוּת – דווקא כאן נעשית חלוקת־העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוּח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות־מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות ולבכר על פניהם את הבית“רים והתימנים שאינם בהסתדרות. רק לפני כשנה או שנתיים היה סכסוך חמוּר בבנינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות ו”הפועל־המזרחי" וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.

 *

זכות־העבודה מחייבת חלוקת־עבודה צודקת, ואין חלוקת־עבודה צודקת בלי חלוקת־עבודה מאורגנת. המסגרת הארגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות־עובדים אחת, שבה שווים כל העובדים בזכוּיותיהם וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת־תור הנקבעת על־ידי ציבור־הפועלים כולו באופן דמוקרטי. תנועתנו לא תסתלק לעולם מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו ליהנות מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטיה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת־עבודה צודקת של העבודה ושויון כל פועל בקבלת־עבודה – ניתן ליעשות בתנאי־המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי הארגון העומד מחוצה לה.

תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר רגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים – הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי ארץ־ישראל והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה־בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת כתביעה של מונופולין בשוק העבודה וכשלילת זכות־עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבידה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר – אולם הפירצה הראשונה בחומה, אשר הציפה את כפר־סבא בעבודה זרה וזולה ואחר כך גם מושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר“ץ (אפריל 1930), בין המפקדה של ברית־טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית”ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת.

“באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי ה”ברית" הודיעו, שהם עומדים תחת פקוּדת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא־ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית“רים יצא את ה”ברית“, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי ה”ברית“, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את הארגון הקיים ולסכן על ידיו את כל ההישגים של העבודה העברית” (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).

אותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה, עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטיה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים לעבודה, היה רצון להסכים אתם על חלוקת עבודה צודקת, ובלבד שתהיה מאורגנת; אולם העובדה שכל האשמה נופלת על הבית"רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משַׁנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנוּעת־העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערֵבים זה לזה. ואין תנוּעתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.

ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לחתום על הסכם המבטיח חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת ושויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל ארגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על־ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שניה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה יידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנוּעת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין⁹ ברחובות? הנתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוּ גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?

לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הגשמה אשר יקיים חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם־העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:

"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה, שיבטיח שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת.

"שתי ההסתדרוּיות מתחייבות למנוע התחרוּת בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי העבודה.

“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.

 *

הפרק המוקשה אשר עליו התנגחו כל השוללים והמתדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי ההסכם מראש, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמשא־ומתן ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו', אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אֲזֵניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. סעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט, רמז, דרוש, סוד – אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. ההסכם אומר: יש שני ארגוני פועלים, אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד הארגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי הארגון השני ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לארגון זה או לארגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן (לפי הצעתי – פחות מרבע) הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום והרוב מחליט מה שהוא מחליט והחלטתו מחייבת את המיעוט; ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידיכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אוּלם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או ישנה לרעה על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק־דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.

 *

בסערת הויכוח שנתעוררה בעקב המשא־ומתן בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים עם האנרכיה ההסתדרוּתית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות, כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית – מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האינרציה, מקלט ב“סכנות” הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני, כי זכות השביתה וחופש־השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של הארגון המקצועי ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. אין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעֵבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית, כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים, בקבעם ש“בראשית היתה השביתה” ו“השביתה היא הקווינט־אֶסנציה של ההסתדרות”. הגנת זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל ארגון־העבודה בחברה מעמדית.

בסערת הויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפראקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פאשיסטית ההורסת את הארגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השעבוד הפיאודלי של תקופת ה“צכים” בימי הביניים ומסגירה את פועלי ארץ־ישראל בידי אויביהם בנפש, – בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. בהרבה מקרים היינו מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.

התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלישי נייטרלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי”, אלא על־ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים; לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.

כל הפראקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.

 *

הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.

כל שביתה המוּכרזת על־ידי ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטים, והוא הדין להיפך.

“במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י').

הסכם זה מסיר, איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. ארגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות שביתה, ושזכות השביתה המוּכּרת מחייבת לא רק את חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה, אלא גם את חברי הארגון שאינו בהסתדרות; ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין היא שביתת־הגנה ובין היא שביתת־תנופה כשרה היא ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו משום חידוש. אוּלם אסור להתעלם מהעוּבדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי והיו מוכנים אפילוּ להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרוּ למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב. וכן סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה לפני שנתיים. ארגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על־ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות הכללית.

“במקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרוּת השניה מגיע עד… פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שתוצע מקודם בוררות למעביד”.

"אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות.

"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושת המקרים הבאים:

1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת;

2) אם המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות;

3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).

גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ובין לתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסוים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.

כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסוימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה, במקרים אחרים – לא.

 *

אולם, טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחור מסוים של פועלים מהארגון השני דורש זאת, אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:

א) מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים;

ב) גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכמו הפועלים לבוררות.

ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי

א) “לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות; חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרוּת שלו – להסתדרוּת ה”לאוּמית“, אשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”

ב) “רק מי שמניח שבעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).

עלי להודות שאיני מניח ולא הנַחתי אף פעם ש“בעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו, מבין שמוטב לו בשביל קלות הויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “סיבה מספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.

בבחינה המעשית, המציאוּתית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאוּת, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.

אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרוּת – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. תנוּעת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרוּת, אבל ינמק בסיבה אחרת, ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים, או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.

ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת – ביטול זכותו של המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו בפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל, אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל ואין הוא רוצה לבוא במשא־ומתן עם פועליו, או שהוא אינו מציע, על פי האיניציאטיבה שלו, בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש מקרים כאלה במציאוּת המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעוּלה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.

 *

אולם לאחר הכל נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד. ונשאלת השאלה: האין במקרה זה ויתור קשה, והאין בויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?

אין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המיעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה ויתור בלתי־מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכוּיות הרוב. בסינאט האמריקני אין הרוב יכול לאַשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות־הברית לבית־המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות־הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם, שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעוּ שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך ויתור מצד שני – אלא האסיפה המיסדת של המדינה או של הארגון המקצועי קבעו מראש ערובות בשביל זכוּיות המיעוט ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיוּנית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום ויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.

אמנם ההסתדרוּת הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק ויש להשתמש בו בזהירוּת רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרוּת שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הועד הפועל של ההסתדרוּת.

אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרוּת ובין זכות העיכוב הניתנת לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרוּתי יטיל ואֶטוֹ על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של משא־ומתן או באמצעי־לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאַנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה ולא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.

אולם השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, כל אימת שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלוּת מאשר חבר חברי ההסתדרוּת, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאוּמית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס עצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי לוַתר על התועלת שהשביתה עשויה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב במקום עבודה. ההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25 אחוז אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרוּת להציע בוררות לפני הכרזת שביתה. אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש לעולם בזכותו – והויתור בעינו עומד.

 *

בתולדות תנועתנוּ, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלוּ בחוסר פשרנוּת וּוַתרנוּת, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה ויתורים אשר חילצו ממצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברֶסט־ליטוֹבסק¹⁰, הכרזת הנאֶ"פּ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של ויתורים שהיה בהם משום הצלה בתולדות רוסיה הקומוניסטית. ויתורה של “אחדוּת־העבודה” על האחדוּת הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, ויתוּר על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת־הפועלים הארצישראלית לשם הקמת ההסתדרוּת הכללית היא דוּגמה מובהקת של ויתוּר מפרה וגואל בתולדות תנועתנוּ. עצם הסכם־עבודה – ולאו דווקא זה שנחתם בלונדון, אלא זה המקובל עכשיו על השוללים, ההסכם עם “הפועל המזרחי” – הוא מסוג הויתורים האלה. פועל עם פועל אינו עושה הסכם, אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרוּת מחליטה וקובעת. עשיית הסכם בין ההסתדרוּת הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו ויתוּר, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפּיונית מופשטת, אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאוּתית. כשעומדת ברירה לַפועל: לא הצטרפות להסתדרוּת כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים ייכנסו להסתדרוּת, אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנוּעת־הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשַׁווֹת נגד עיניה לא רק את מחוז חפצה, אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעקוף אותם בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.

 *

נניח שאין הסכם, אולם יש מציאוּת כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרוּת; 25 שייכים לארגוּן של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתיעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעוּ תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בעלי־בריתנוּ בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים; אולם אם לא תציעוּ בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 במעלי־בריתנוּ בחוץ לעבוד במקומכם. נניח לרגע שמנהל האגוּדה המקצועית שבידו ההכרעה אינו רפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני, אלא קומוניסט מובהק. היעלה על דעתו להכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעוּלה מקצועית ומשביתה יחליט בנסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון; שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.

אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים, כי אז אין להציע בוררות אפילו בנסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשוּת בעניני העבודה? האימרה שנפלטה בויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנוּ, אינה צודקת” – עומדת בניגוּד לכל הפּראקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.

בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המוּעד להפרת שביתות והוּא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתה, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקום מסוים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבוּתו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.

*

שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך: א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות; ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות. שני הדברים האלה כוזבים.

שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, ופחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהארגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה פּוחתות השביתות. ריבוי שביתות זהו סימן מובהק של ארגון פּרימיטיבי וחלש.

ועוד פּחות משההסתדרוּת להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב, לא רק המעבידים בארץ יחסם לבוררות הוא כזה; בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים, כביכול, של בעלי־הבתים, היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע על חובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.

אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרוּת ויבטיחוּ לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.

אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום־עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה, לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אֶפקטיבי להגנת זכוּיותיהם. כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות. והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל, ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.

החבר ז. אהרונוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן־העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר, שאת השביתות הוא ימנע על־ידי הפועלים הרביזיוניסטים ומהבוררות כבר ידע להישמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.

ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת בוררות, ובהסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים ייקבעו המועד למן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות והזמן והתנאים לקיומה, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרוּת ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.

בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים. המעביד לא יורשה להשתמש לרעה בזכות הניתנת למיעוט של פועלים, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בירור וקונקרטיזציה על־ידי משא־ומתן עם הצד השני גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על־ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיוּם הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטלת את עיכוב השביתה”.

 *

שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות – הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוּון לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אַנַרכיה והפקרוּת בשוּק העבודה ולמניעת קנוּניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.

הפרק השני מכוּון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני הארגונים – לרגוּלציה מוסכּמת בהכרזת שביתה.

בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמשא־ומתן הנוסף יש לקבוע את תכנם הממשי: א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר; ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי־עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות־חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.

הרביזיוניסטים, ככל שאר הציונים הבעל־ביתיים, הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות ו”הפועל המזרחי", אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרוּת להשלטת העבודה העברית והמשא־ומתן הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.

חשיבות יתירה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים. הויכוח הממושך, שלא פסק עד היום, בין תנוּעת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר בוררות – הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרוּת והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.

 *

כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.

ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרוּת, ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.

מהי האלטרנטיבה של ההסכם? – לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרוּת, אלא חוסר הסכם. והאפשרוּיות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא; אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות; חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפתח־תקוה בחורף תרצ“ג¹¹; המשכת הקנוניה בין הפועלים ה”לאומיים" ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי הישוב וסכנה חמורה של סילוף דמות תנוּעתנו מבפנים ומבחוּץ.

 *

בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית, כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגוּן המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרוּת העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.

לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פקדון, פקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעַצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו 70,000 החברים אשר בהסתדרוּת העובדים. מכל שכבות העם, לשדרותיו ולמעמדותיו באו והיוּ לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, נסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזירת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכוּר־העליה יותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו: תמורת־מקום, תמורת־גוף, ותמורת רוח, כי ימצאוּ פה מולדת, עבודה וחזון.

אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת־אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפּועלים לא ישקר. עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרוּת העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.

י“ב אדר ב', תרצ”ה.

תנועת העבודה והמדינה

מאת

דוד בן־גוריון

---

ההסתדרות במדינה

מאת

דוד בן־גוריון

בועידה השמינית של ההסתדרות ו' ניסן תשט"ז – 18 במארס 1956

חברים, אני אפתח בארבע שאלות “מה נשתנה”?

א) במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות העובדים בארצות אחרות?

ב) במה נשתנתה מדינת ישראל מכל שאר המדינות? ג) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות?

ד) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה? ואולי שאלת השאלות היא – כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנות ליעודי ההסתדרות והמדינה?

אך לפני שאנסה לענות על השאלות, אני רוצה להביע הסכמתי המלאה לתביעה שהשמיע הבוקר החבר נמיר על דצנטרליזציה ודמוקרטיזציה (אני מבקש סליחה על המלים הזרות) של הארגון המקצועי. אני הסכמתי לכך עוד לפני אחת־עשרה שנה, בועידה הששית של ההסתדרות, שבה הצעתי:

א) להקים הסתדרויות ארציות לפי תעשיות;

ב) להחליט על עצמאות האחריות, ההגדרה וההכרעה העצמית של הסתדרויות אלה בפעולות המקצועיות, תוך מסגרת כללית ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו אשוב לשאלות שהצגתי.

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממצה יחוּדה העיקרי והמַהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מיסדיה ובוניה הביאו ליסודה ההסתדרות ועיצבו דמותה ומגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מיסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מיסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משַׁני אורח־החיים של העם, כּובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה. ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החפשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד – היתה המגמה המכַוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגת הפועלים המעטים הנמצאים בארץ, השקודים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחת המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, להנחילם לשון־עמם המאַחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם והיא משמשת מופת לאנוֹשוּת הנאבקת על גאוּלתה.

בכל ענפי פעוּלתה ההתישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית, ראתה ההסתדרות לפניה גם צרכי יום־יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה על הטבת תנאי העבודה והשכר ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחָלצוּת המתישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנוֹשיות של מעמד העובדים ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכוּיותיה ההיסטוריות במולדתה; על שויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדוֹת ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות, ועל אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביַמאוּת ובאויר – ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי חברה חדשים בנוּיים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון – והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכִיוֵן פעולותיה – אולם אחריותם ושליחותם ההסיטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו. גם מדינת ישראל, עם היותה עמוסה בכל המוטל על מדינות אחרות, היא יחידה במינה ושוֹנה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה – רק ששה אחוזים, בימינו אלה – 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים – ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו, הרבים מאתנו פי כמה, חורשים מזימות למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן: קיבוץ גלויות רב־ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינון הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוּס כל חלקי הארץ; קיום ריבונתוה של המדינ, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

אך עלינו לעמוד עכשיו בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה, כי בתקופה זאת אין העם היהודי בישראל ואין ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרוּת ערוכים לקראת משימות אלה המַתנות עתידנו וקיומנו. ואיננו ערוכים הן בגלל השינויים אשר נתחוללו בעם ובציבור הפועלים מאז היוָסד ההסתדרות והן בגלל ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית בתוך מחננו אנו.

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותיים ואיכותיים, במבנה ההסתדרוּת, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעה הפּנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית – כשם שחלו שינויים גדולים ורבי ערך ומשמעוּת בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: בכסלו תרפ"א נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6.8% מכל הישוב. בעת יסוּד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000 נפש. חברי ההסתדרות היווּ אז 24% מכל הישוב. במשך 27 שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות – פי ארבעים בערך.

בתקוּפה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החמריים והחברתיים. הוקמו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית – בנק הפועלים, “המשביר”, “סולל־בונה”, “תנובה”, הקואופרציה האשראית והקבלנית, קופת־חולים, “משען”, “מדור לדור” ועוד – וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנוּעת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. שתי מפלגות העליה השניה: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגוּ לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1930 בארץ, ואיחוד “פועלי־ציון”, צ.ס. ו“התאחדות” בגולה. על־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכַוון בישוב ובתנועה הצינוית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים. ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות הישוב העברי, הכשיר הקמתה של המדינה היהוּדית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההסיטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של ציבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים; בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפַלגות בציבור על חשבון מגמות האיחוד והליכּוד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה כל הזמן ההגמוֹניה הרעיונות בהסתדרות בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בציבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליה ציבור פועלי העיר. וגם בציבור זה פָּעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיוֵן פעולותיה.

מקורות העליה, שמהם נבנתה תנוּעת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים – אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. השוֹאָה שבאה על יהדוּת זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

במאה התשע־עשרה ובעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים היה העם היהודי בעיקרו עם אירוֹפּי. בסוף המאה השמונה־עשרה מנה העם היהודי בערך שני מיליונים ורבע, מהם ישבו כששים אחוזים באירופה, בעיקר באירופה המזרחית. בסוף המאה התשע־עשרה מנה העם היהודי 10.5 מיליון, מהם ישבו למעלה מ־83% באירופה. במזרח אירופה בלבד נתרכזוּ אז למעלה מששים אחוזים של העם היהודי. בארצות אלו נולדה במאה התשע־עשרה הספרות העברית החדשה, הספרות היהודית, תנועת חיבת־ציון, תנוּעת הפועלים היהודית, ההגנה העצמית, ופה מצאה התנועה הציונית, שנוסדה בשנים האחרונות של המאה התשע־עשרה, משענה העיקרי. מארצות אלו באה התנועה החלוצית הראשונה, ויוצאי ארצות אלה יִסדוּ הישוב העצמאי בארץ.

הזיקה של יהדוּת מזרח אירופה לארצות מגוריה היתה חלשה. יהודי רוסיה, פולין, ליטא, גליציה, רומניה ועוד, לא ראו עצמם חלק מהעם השליט, והמונים נדדו לארצות עבר הים. משנת 1880 עד 1914 נדדו מאירופה המזרחית למעלה משלושה מיליונים יהודים, ועד תחילת מלחמת־העולם הראשונה עוד כמיליון אחד, ואף על פי כן היתה היהדות האירופית רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי עד מלחמת־העולם השניה. בתחילת 1940 מנה העם היהודי למעלה מ־16 וחצי מיליון. מהם ישבו עדיין באירופה קרוב לעשרה מיליונים, אולם כשלושה מיליונים של יהודי רוסיה היוּ כבר מנותקים מאז המהפכה הבולשביסטית משנת 1917 מהעם היהודי בעולם, והעליה לארץ באה מארצות פולין, ליטא, רומניה, הונגריה, גרמניה, צ’כוסלובקיה ושאר ארצות אירופה.

והנה באה השואה הגדולה, אשר כמוה לא היתה אף בהיסטורית רבת־הפּורענוּיות של העם היהודי, ויהדות אירופה, אשר ממנה בא לנו כל המאור הרוּחני והמוסרי במאתים השנים האחרונות־ נחרבה, נהרסה ונשמדה ולא נשארו ממנה אלא אוּדים מועטים, מדולדלים וחסרי־אונים, ונסתם לעולם הגולל על המַעין הגדול אשר ממנו שאבה התקומה היהודית בדורות האחרונים את אונה, כשרה, אמצעיה, נכסיה, חזונה, אנשיה וכוחותיה המגשימים.

ונדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל – המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם בארץ – איבדו את עמם, שָׁכלוּ את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם, וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם. ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה, אשר הניחו יסודותיה וציפוּ לבואה, אינם.

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה, כ“ג־כ”ח בכסלו, תרפ“א – 4–9 בדצמבר 1920. אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים – “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" (המאוחדים כיום במפלגת פועלי ארץ־ישראל), “החורש” בגליל, “השומר”, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירוּשלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסוּדה, כגון: “המשביר”, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת־העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ. וגם בראשית המדינה היה החזון.

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים. סוג אחד של מדינות, אלה שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן, על־ידי התמרדות והתקוממות מאוּרגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, במזרח־אירופה ומרכזה, הודו, בורמה, ציילון ועוד, ביבשת אסיה. ויש סוג שני, שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות – באמריקה, באוסטרליה – עד שהמתישבים החדשים נתגברו ויצאו לרשות עצמם, בארצות־הברית, המדינות באמריקה הלטינית והדומיניונים הבריטיים בקנדה, בניו־זילנד ובאוסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית. כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד לשלטון זר. העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאַלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שׂריד יהודי בארץ, אבל תנוּעת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טוּפח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגָמוּל מעבודה ומאדמה.

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם. בקרב 650,000 היהודים אשר נמצאו בארץ ביום יִסוּד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו, כי המדינה באה להקל על חיינו שחָייִנוּ תחת שלטון המנדט הבריטים או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריוּת והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאוּת יהודית בישראל זו, שקמה בתנאים הגיאופּוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

משלוש בחינות – מבחינת בינלאוּמית, מבחינת הארצות השכנות ומבחינת מצבו של העם היהודי בעולם – הוּרע מזלה של ישראל מאז קומה לפני כשמונה שנים. העולם היה מפוּלג לשני גוּשים יריבים והמתיחוּת ביניהם הלכה וגברה ונקרא לה שם חדש: מלחמה קרה, וספק אם מתיחוּת זו תעבור בקרוב או תתמעט. אָמנם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש הגושים היריבים נתנוּ ברכתן להקמת מדינת היהודים בחלקה של ארץ־ישראל, ושתיהן הכירו בה מיד לאחר קומה, תחילת ממשלת ארצות־הברית, ומיד אחר־כך ממשלת ברית־המועצות. אולם המתיחות הבינלאומית הגוברת נתנה אותותיה במצב הבינלאוּמי של ישראל, וה“העיסקה הצ’כית” היא רק ביטוי חדש וחריף של תהליך לא חדש שהחל עם המהפכה הבולשביסטית ונתגבר אחרי מותו של לנין.

מדינת ישראל נקטה מאז נוסדה ועד היום הזה קו של ידידות עם כל המדינות שוחרות השלום מבלי לבדוק במשטרן הפנימי. ולמרות התנגדותה הפרינציפיונית והמתמדת של ברית־המועצות לציונות, שהגשמתה היא נשמת אַפה של מדינת ישראל, חתרה ממשלת ישראל כל השנים, בכל הרכב שהוּא – ובממשלת ישראל היה כל השנים רוב פועלי – ליחסים תקינים עם ברי־המועצות, כמו עם שאר המדינות בקווי־היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, שבה לא השתתפו שתי המפלגות שהיו אז מאוּחדות במפ"ם, נאמר, כי “מדיניות החוץ של ישראל תהא מוּשתתת על נאמנות לעקרונות המוּנחים ביסוֹד מגילת האוּמות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות”.

בקווי־היסוד של הממשלה שקמה אחרי הבחירות לכנסת השניה (17.10.51) נאמר, כי “הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. בקואליציה המוּרחבת שקמה בסוף דצמבר 1952 (בהשתתפות “הציונים הכלליים”) נאמר שוב: “טיפּוּח יחסי ידידות ועזרת גומלים עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. ורק בממשלה שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת השלישית, שבה משתפות שתי מפלגות פועלים שהיו כל השנים באופוזיציה, נוסף לסעיף הקבוּע על “טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”, סעיף חדש על “הידוּק קשרים עם כל הארצות המסייעות לבטחונה ולפיתוחה של ישראל וּמאַפשרות לקיבוצים היהוּדיים בתוכן להשתתף בבנין הארץ ולעלות אליה”. דווקא ממשלה זו ראתה צורך להדגיש, כי מעמדה של היהדות באחת המדינות הוא גורם חשוב ביחסינו עם אותה מדינה.

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעוּבדה, כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגוּשים היריבים נמצאים המרכזים היהודיים הגדולים בתפוּצה: בארצות־הברית למעלה מחמישה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים, שהם יחד כשבעים אחוז מיהדוּת הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה. היהדות הרוסית, שמנתה בתקופת הצארים כחמישה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה. היהדות אמריקאית, שבתחילת המאה התשע־עשרה מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמישים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשנוּתקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התיצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשׂימה הראשית של מדינת ישראל – קיבוּץ גלויות ובנין משק עצמאי, כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהודי אמריקה, ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקאית. יהדות רוסיה, המונה עכשיו כמחצית יהדוּת אמריקה, אין ביכלכתה להשתתף, זה כשלושים שנה, במפעל הארצישראלי; לא באנשיה, לא בעזרה חמרית ולא בעזרה מדינית. למעשה, שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקיבוץ גלוּיות בפועל – יהדות רוסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדות אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים, כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה, וברוסיה ייפתחוּ פעם השערים לעליה.

מבחינת הסביבה הגיאו־פּוליטית שונה מצבה של ישראל בימינו שינוי יסודי ממה שהיה בימי הבית הראשון או אפילו בימי הבית השני. בכל התקוּפות היתה ישראל מדינה קטנה ובין שכנותיה היו מעצמות אדירות: מצרים וּבבל בימי בית ראשון, פּרס ויוון, ואחר כך הפרתים והרומאים בימי בית שני. אולם ישראל קמה בשלישית לאחר שכל המזרח התיכון וכל צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוֹקוֹ, נכבשו על־ידי דת האיסלם, והלשון הערבית היתה ללשונם של כל העמים השוכנים על גדות ים התיכון המזרחי והדרומי־ מבּבל, סוּריה ולבנון ועד מצרים, לוּב, תוניס, אלג’יר ומרוקו – המונים כשבעים מיליון נפש. לפני 1914 לא היה אף אחד מהעמים האלה עומד ברשות עצמו. רוּבם היו משוּלבים בקיסרוּת העוֹתוֹמנית או נתוּנים תחת שלטון בריטי, צרפתי, איטלקי וספרדי. היום אנו מוּקפים תשע מדינות עצמאיות: לוב, מצרים, סוּדן, סעודיה, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק – כולם דוברות ערבית, מוּסלמיות, ורק באחדוֹת מהן (מצרים, בבל, סוּריה, לבנון) יש מיעוטים נוצרים, יהודים, כורדים ודרוזים. שטח המדינות האלה הוּא 3.5 מיליון מיל מרובע (שטח הגדול פּי 438 משטח ישראל), ומספּר אוכלוסיהן 51.2 מיליון (פּי 30 מאוכלוסי ישראל).

ארבע הארצות הגובלות ממש עם ישראל – מצרים, ירדן, סוּריה, ולבנון – תופסות שטח של למעלה מ־500,000 מיל מרוּבע, פּי 62 משטחה של ישראל, ואוכלוסיהן הן 29 מיליון, פּי 16 מישוּבה של ישראל. שש מהמדינות הללוּ עשוּ בנו מלחמה מיד לאחר הכרזת המדינה: מצרים, ירדן, סוּריה, לבנון, בבל וסעודיה, ואף אחת ממדינות ערב אינה מכירה בקיוּמנוּ. גם שלוש הארצות הצפון־אפריקאיות, שאינן עומדות עדיין ברשות עצמן לגמרי – תוניס, אלג’יר ומרוקו – נלחמות עכשיו על עצמאוּתן, ומלחמתן אינן עולה בתוהו.

ספק אם יש עוד מדינה בעולם שבעיית בטחונה היא כה חמוּרה כזו של ישראל. בעל־בריתה הנעמן היחיד של מדינת ישראל אשר בא ויבוא לעזרתה בכל עת ובכל תנאי – היא יהדות העולם, ומשום כך מצבה, חירוּתה וחופש פעוּלתה של היהדוּות בארצות שונות נוגעים בנוּ לא רק כיהוּדים, כחלק מן העם היהוּדי, אלא מַתנים במידה מרוּבה עתידה, קיוּמה, בטחונה וגידוּלה של ישראל. ומדיניוּת החוץ של ישראל מוכרחה לקחת בחשבון בשוּרה הראשונה את זיקתה ליהדות העולם ומצבה של יהדוּת זו בארצות שונות. מבחינה זו אבדן יהדוּת אירופה היא המכּה האנוּשה ביותר שהוּכּתה מדינת ישראל עוד לפני היוָלדה, ורוב הקשיים שנוצרוּ במדינה בשנים אלה מקורם בפורענות איומה זו.

לאחר קום המדינה עלו ארצה כשבע מאות אלף עולים, בתוכם כמעט כל שׂרידי קרבנות הנאצים אשר הצליחו להימלט מכבשני האש בטרבלינקה, אושוויץ, דאכאו ועוד – והשאר, גוֹלי ארצות המזרח, אפריקה ואסיה, בעיקר ארצות האיסלם. הדבר האָפייני של העליה לאחר הקמת המדינה הוּא ניתוּק הקשר או הזיקה בין העליה ובין הציונוּת. העולים אינם ציונים, והציונים אינם עולים, מחוּץ ליחידי־סגוּלה. המדינה פּתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהוּדי – ומלבד שארית הפּליטה של טבוּחי הנאצים עלוּ בהמוניהם רק יהוּדי ארצות האיסלם.

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבּעשרים ושבע השנים שחלפוּ מאז יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתחילת 1956 נמנים עמה 552,145 חבר. אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהווּ גם במדינה וגם בהסתדרוּת. נעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה. סימניהם התגלוּ עוד כמה שנים לפני כן והשינוּי העיקרי הוא שלאט לאט פּינה המניע החלוּצי את מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשוּ אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד בכללו, כשליח האוּמה – נהפכוּ מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהוּת שלמה ביניהם. בראשית התנוּעה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסוּדה ולגידוּלה של ההסתדרוּת עד התיצבוּת פּועלי ארץ־ישראל בראש התנוּעה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנוּעה ומכוון פּעוּלותיה. בדין־וחשבון הראשון שמסר הועד הפּועל מפעוּלת ההסתדרות מיום יסוּדה עד הועידה השניה – בשבט תרפ"ג, 1923, לפני 33 שנים – יכול היה נציג הועד הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלה:

“הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנוּעת הגאוּלה של העם, מרכז תנוּעת הדם של עורקי תחייתנו הלאוּמית והסוציאלית. תנוּעתנוּ, תנוּעת הפּועלים העברית בארץ־ישראל, היא התמצית המגוּבּשת של כל התסיסה הגדולה, הלאוּמית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנוּ. תנוּעתנוּ היא הביטוּי המרוּכז בשׂפת המפעלים והמעשים של מאוַיי התקופה ושאיפות השחרוּר וההתחדשוּות המפעמות ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ”.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה. וּמשני טעמים: שלילי וחיוּבי:

1) כָּהָה אוֹרוֹ של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדוּתו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבוּת ההדדית וגדל כוחו של האינטרס החלקי־האישי, המקצועי, המשקי, הגוּשי והמפעלי;

2) במדינת ישראל קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולל מהסתדרות העובדים. ועלינוּ להסיק משתי עוּבדות־יסוד אלה המסקנות המוּכרחות.

בתקוּפת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחוּתה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהוּדיים. המשכת תפקידים אלה לאחר יסוּד המדינה היא מעמסה מיוּתרת על ההסתדרוּת ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומקורות מימי הארץ. למען הבטיח חלוּקת־עבודה צודקת ויעילה – וגם הצדק וגם היעל בחלוּת העבודה הם חיוּניים לעובד ולמשק – יש צורך בלשכת־עבודה ממשלתית בשיתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח, כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוּקתם צריכים להיות בידי המדינה, ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוּח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחישוּף מקורות מים נעלמים להפראת האדמה הצחיחה, שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוּזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסוּר. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ה“הגנה” ומילאה בתקוּפה ההיא שליחות לאוּמית רבת־הוד וּגבוּרה, כאשר עשה “השומר” בזמנו. אבל עם הקמת המדינה – הבטחון הוּא משׂימה ממלכתית ראשונית, וצבא־הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים – כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים. מבלי לעמוד על פּרטים אני סבוּר, שיש לקבוע כלל יסודי: כל שירוּת הדרוּש לכלל האזרחים – על המדינה לעשותו.

כשאני אומר מדינה, אין הכוונה למנגנון הממלכתי דווקא. שירוּתים רבים אפשר לקיים בצוּרה יעילה יותר על־ידי ארגוּני הנהנים והצרכנים, כמו למשל שירוּת הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וציבורי, אם, למשל, השירות הרפוּאי ייהפך כולו לשירוּת המתנהל על־ידי מנגנון פּקידוּתי של המדינה, לאחר שהרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, אירגנו בכוחות עצמם עזרה רפוּאית על־יסוד עזרה הדדית, שהגיעה לרמה גבוהה. אוּלם המדינה חייבת להבטיח ביטוּח־בריאוּת כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגוּן מבוּטחים של קוּפּת־חולים, יקבל עזרה רפוּאית ישר על־ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האוטונומיה של ארגוּני המבוּטחים בקופת־חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפוּ לארגוּנים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרוצה בריכוז כל הפעוּלות האזרחיות וכל המפעלים בידי המנגנון הממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות – בעיריות ובמועצות המקומיות – כך היא צריכה לאַמץ היזמה העצמית של ציבורי אזרחים בכל צרכי ציבוּר, שאינם צמוּדים לתחומים טריטוֹריאליים. אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טיפלה בו לפני יסוּד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט – אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

היקף־הפעולה המיוּחד להסתדרות לא יצטמצם, גם לאחר יסוד המדינה, בפעוּלה מקצועית וקואופרטיבית, לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליח ההיסטוריה היהוּדית וחלוץ מַגשים של העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפכני, אם לא תהיה גם להבא ברית מחַדשי מולדת ואומה ובוני מדינה למופת. זאת אומרת, חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אַפליה וניצול. והיא תעשה שליחוּתו ההיסטורית של המעמד העובד, אם יחד עם פעוּלתה המקצועית תהיה בשוּרה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ותבין מעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבוּת – אין עוד הבדל בין עבודה עברית ועבודה לא עברית. כל פועלי ישראל, יהודים ולא יהודים, שווים בזכוּיותיהם ובחובותיהם. מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהוּתה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה ממשקל העבודה העברית המונח ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, על רמת פריונה ומעמדה בעם. והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה – אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל הונאה עצמית השינוּיים שנתחוללו בתוכנו מאז קום ההסתדרות, וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו רק מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתוך ציבור הפועלים, ושינויים עמוקים יותר חלו בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוּד ההסתדרות, ודמוּת העולים לאחר קום המדינה אינה כדמוּת העולים משנות השמונים במאה ה־19, עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולאו דווקא מניע החזון והיעוּד ההיסטורי. ציבור הפועלים אינו קרוּץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנו העליה השניה והשלישית; נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות; והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי־הביניים; ורוב העולים לא ידעו מאבק השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית, אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד לאחר מלחמת־העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתישבוּת, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלוּיות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה ובהתישבות, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה. וההכרח שמביא לעליה ולהתישבות – אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים לאומיים וסוציאליים הקורנים מתוך העבודה וההתישבות, עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתישבים לעיר, למסחר ולרוֹכלוּת. המעבר של יהודי הגולה, הגמולים מאות שנים מעבודה ומאדמה – לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מערכה זו נתעצם הישוב וחודשה ריבונוּת ישראל. ריבונות זו לא תתקיים – אם מהפכה זו לא תתמיד ולא תגבּר חיילים במדינה. ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאַיימות על קיוּמנוּ, צפוּי לנוּ הרס פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה כוחה מהם – יסתתמוּ וייבשוּ.

ואל נתגעגע לשווא ל“ימים הטובים ההם”, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של “השומר”, של “ההגנה”, של עליה ב'. ואל נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב־אונים בעם ובמעמד העובד, כי קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוּציות הצרוּפה: קמה לנוּ מדינה ריבונית, שיש ביכלתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי־אמצעים שלא חלמנוּ עליהם ב“ימים הטובים ההם”, ודוגמה מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוּא צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מיוסדת כוּלה על התנדבוּת, ואילו בצבא־הגנה לישראל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מישב, מפַתח, כאשר לא יכול להיות שום ארגון מתנדבים לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה שנים אלה, כיבוּשי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי – כוּלם פרי המדינה. התקדמוּתנוּ, התעצמוּתנוּ וּביצוּע חזוננוּ בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמוּת המדינה אינה נתונה מראש, והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביזמתה לבצע אותן המשימות אשר בשליחוּתן עשינוּ זה חמישים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

תעוּדתה הנוספת של תנוּעת הפועלים, נוסף על הפעוּלה המקצועית והקואופרטיבית לאחר הקמת המדינה, היא משום כך כפוּלה:

א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבַצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה;

ב) ליזום פעוּלות חלוּציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיכולוגיות – שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי – נתרכז הישוב היהודי ברוּבו ברצוּעה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך – הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישֵׁי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע לעולם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא ייבּנו על־ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהוּדית. להלכה, כל חלקי תנוּעת הפּועלים מכירים, כי פיזוּר האוכלוסין ואיכלוּס השטחים הריקים הוּא צורך חיוּני וגורלי של המדינה. למעשה, עושים כוּלם ההיפך. כל הגוּפים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב דווקא. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק פּועלים הזקוּק לבנק הפּועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפּוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירוּשלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוּכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמוּבן שפה מופיעים כל עיתוני הפּועלים. ובתל־אביב, בירוּשלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוּח, כל טוֹבי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות־הספרים, ורק חלק קטן, מִצְעָר, של הנוער החלוּצי וחלק ניכּר של העולים החדשים הולכים לסְפָר, לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנוּעה ברוּכה “מן העיר אל הכּפר”, ונעשית פעוּלה מוּצלחת “מהאניה להתישבוּת”. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפּועלים והגוּפים ההתישבוּתיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם אין אנוּ נושאים רעיון פיזוּר האוכלוסין לשווא – עלינו להתחיל מ“פּיזוּר” המוסדות; בנצרת ובבאר־שבע, בבית־שאן, בצפת ובאילת – צריכים להימצא מוסדות הממשלה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצטרכוּ גזברי המשקים ומנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירוּשלים בכל שבוּע לקבל מִלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית וּמַדעית. אין גם כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של “דבר” בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית־שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון ברגע האחרון, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי. פּיזוּר מוסדות זה מחייב ראשי התנוּעה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתישב בצפון ובדרום. ואם מהם נבצר הדבר – איך ידרשוּ זאת מאחרים?

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוּטין בעיית העבודה העברית – אבל המאבק על העבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפרנסים מעבודה בארצות גלוּתם. גם רבים מהפועלים הותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוּסרי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם – גם עבודה גוּפנית וגם עבודה רוּחנית, במקום תיווּך, רוכלוּת ומסחר, או פּרנסות גרוּעות מאלה – ובלי נקיטת אמצעים על־ידי המדינה, ההסתדרות והגוּפים ההתישבותיים להגדיל מספּר העובדים היצרניים על חשבון השירוּתים והתיווּכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוּץ מאבק מוּסרי רעיוני וממלכתי והסתדרותי לא רק על ערך העבודה – אלא על הגבּרת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמכוה מרמת־החיים שלנו, והפּער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת־חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה – אבל היא אינה מבוססת על פּרי עבודתנו. בלי רמת תפוּקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבּסיס המוּסרי של רעיון העבודה של תנוּעת הפּועלים, ואנוּ מערערים עצמאוּתנו וריבונוּתנוּ; דיבוּרינוּ נגד פּאראזיטיוּת וניצוּל עבודת זרים הם דברי־הונאה, כל עוד אנוּ מעלים רמת חיינוּ על חשבון עזרה מן החוץ.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלתי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה – נידרדר במדרון כלכלי ומוסרי, שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאוּתנו הכלכלית תלוּיה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעוּל הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כּושר התחרות בשוּק הבינלאוּמי. בלי יצוּא הולך וגדל – אין לנוּ עתיד כלכלי, והיצוּא לא ייתכן בלי הוזלת הוצאות היִצוּר. לא הורדת השכר, אלא העלאת התפוּקה – היא המפתח לעצמאוּת כלכלית. הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינוּן המדינה – יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה, כלומר על הרמת התפוּקה למען קיוּם המדינה והתעצמוּתה.

תנוּעת הפּועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה שהטיף לה גם ברוכוב, כי יעוּדו של המעמד הבורגני ליצוֹר, ויעוּדו של מעמד הפּועלים – לשחרר. אחרי חיפּוּשים וגישוּשים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית, הגיעה העליה השניה, ואחריה גם העליה השלישית, לידי מסקנה, שעל הפועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה, אלא עליו להיות בעצמו מתישב וּבונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של ציבור הפּועלים בתקוּפת המדינה נדרשת ביתר שׂאת, כי המדינה פתחה לפנינוּ שטחים נרחבים אשר לא ייבּנוּ בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים; בלי היזמה החלוּצית ובלי העזרה הממשלתית המתוּכננת והמכוּונת, לא נאַכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוּכלסים דרוּשה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיביים, הקבּלניים והיצרניים – בתנאי שגם פה ימלאוּ תפקיד חלוּצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוּצרים ובהשבּחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כָּשרם הסגוּלי לבַצר עצמאוּתה של המדינה, לעבוד יותר טוב, למַעט בשירוּתי תיווּך המיַקרים התוצרת ולהוריד המחירים.

בעצם בעלוּת ההסתדרות או בעלוּת המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאוּמי, אם אין בעלוּת זו אמצעי להגבּרת היִצוּר ולביצוּר עצמאוּתנוּ הכלכלית. משקי הפּועלים יתנוונוּ גם בעשׂותם רווחים, אם לא יצליחוּ לגלות יזמה חלוּצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פּריון העבודה ולא יוזילוּ המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, יש כר נרחב לשוּתפוּת נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

המשׂימה הקשה אוּלי ביותר שהטילוּ עלינוּ השינוּיים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדוּת אירופה – היא מיזוּג גלוּיות. מי שרואה בעם בארץ חלוּקה לשני מעמדות בלבד – בּוּרגנוּת ופרוליטריון – חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להן כל זיקה למציאוּת חיינוּ. אני מפקפק אם המעמד העובד בארץ חלה עליו ההגדרה המַרכּסיסטית של הפרוליטריון. בעזרת העם יצרוּ לעצמם פּועלי ישראל משקי חקלאוּת, חרושת, מלאכה, תחבורה ימית, כאשר אין לשוּם מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפּיטליסטית. יש במדינה משקים קפּיטליסטיים, ועלינוּ לעודד זרם הון פרטי ויזמתו הפּרודוקטיבית וכן לשקוד על הצלת ההון היהוּדי בגולה. אבל מרוּבים במדינה גם משקים פּועליים וגם משקים ממלכתיים ורוב העובדים השׂכירים, למעלה משבעים אחוּז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרוּת של פועלים שׂכירים בלבד, כתנוּעה המקצועית בכל שאר הארצות. בתוכה מאוּגדים מתישבים חקלאים, שבידם רוב האדמה המעוּבּדת במדינה, בידם קואופּרטיבים של תחבוּרה, קואופּרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים. הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד – הם משקי המדינה. הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחוּ במציאוּת שונה לגמרי.

החלוּקה רבת־המשמעות המיוּחדת לנו והמציגה בפנינו תביעות חמורות היא החלוקה בין הישוב הותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היוּ בישוב גם לפני יסוּד המדינה, אבל אז היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידוּתו של העם נתגלתה ונתחשלה ביתר שׂאת במלחמת הקוממיוּת. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפער בין הישוּב הותיק וחלק של הישוּב הישן שנשתרש כבר בארץ ובין רוּבו של הישוּב החדש – שלא נשתרש עדיין – צופן בחוּבו סכּנות חמוּרות גם לבטחונה של המדינה וגם למעמדה של תנוּעת הפועלים בעם.

תושבי המעבּרות וישוּבי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד. אבל אחדוּתו ואחידוּתו של המעמד העובד אינה נתוּנה מאליה ומחוּיבת המציאוּת. אין זה מן הנמנע, שהמוני עובדים יתנוּ ידם לאויביה המוּשבעים של תנוּעת הפּועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, גם של העם כולו, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנוּעת הפּועלים נתוּנה ומובטחת מראש. בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת החבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס. אמנם אין סתירת מוּכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. אך במה דברים אמורים? – אם האינטרסם הוּא אינטרס הכלל. לרבים, לחלק גדול מחברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי, לכל היותר מקצועי, מקומי, גוּשי. אינטרס זה אינו מזדהה בשלמוּתו עם החזון, ולפעמים הוּא סותר אותו, ופועל שהוא חבר ההסתדרות יכול לתת ידו למפלגה פאשיסטית או לארגון אחר העוֹיין לתנוּעת הפּועלים ולשליחוּתה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלוּיות. אולם הפּער החברתי, התרבותי והרוחני, במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל ישוב־עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומַדריכים מנוסים בחקלאוּת, בבטחון, בחיי חברה – אין כל בטחון שישובים אלה יעמדוּ ביום פקוּדה. וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימַגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עוינים למדינה ולכוחות המתנכּלים לתנוּעת הפועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי העולים אנשי המושבים, הותיקים והצעירים; אולם חיזוקם המוּסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מההתישבות העובדת – כי אין להעמיס כל העול על התישבות זו – אלא גם מהעיר ומהמושבה בלווית מורים מובחרים, אחיות ורופאים, שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישוּבי הסְפָר לזמן־מָה – היא סימן טוב לציבור הפועלים. הליכה זו לשבוּע או לשבוּעיים נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה, החוזרים מביקורים אלה, מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי־הספר – אבל אין היא פּותרת בעיית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממוּשך. רק שוּתפוּת רבת־ימים בין טובי הנוער בישוב הותיק ובין העולים יסתום הפער הרה הסכנות הבטחוניות והחברתיות.

אסוּר לנו גם להתעלם מהעוּבדה, כי רבבות חברים הנמנים עכשיו עם ההסתדרות לא קיבלו כל השׂכּלה יהודית ואנושית; רבים מהם גם לא יודעים קרוֹא וכתוֹב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמישים, אבל המרכז לתרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השׂכּלת בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספּר שנים קצובות. צבא־הגנה לישראל עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להירתע מהקשיים. חברוּת בהסתדרוּת של פועל שאינו יודע לקרוא היא פיקטיבית, ואוּלי גם גרוּע מזה.

אינני מאלה המזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיוּם ההסתדרוּת. בלי כל אלה לא תיכּון ההסתדרות. אבל אין אלה אלא הפּיגוּם, ולא הבנין עצמו – בנין ההסתדרות הוּא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוּדי מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנוּעתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושות מהפכה עמוקה שלא היתה כמוה זה אלפי שנים: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלוּיים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היום־יומיים בפיתוּח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילוּיי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלוּלי הטכניקה משנים בימינו כל תנאי החיים, הבריאוּת, הריבוּי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. המדינה ותנוּעת הפועלים חייבות לראות בפיתוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע – ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה – אחת המשימות המרכזיות של פעוּלתן החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. ויש שטחי רוח אחרים, שהשם מדע אולי אינו הולם אותם, אבל חשיבותם אינה קטנה ממדעי הטבע, כגון: היסטוריה, ספרוּת, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנוּת, ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במוּבן הצר, כי המדע מסועף ומפוּצל, ומוּמחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצוּמצם במדעים, ובלי השׂכּלה אנושית רחבה יתרושש האדם. ולכן המדינה, וזאת אומרת – גם תנוּעת הפּועלים, אינה יכולה להסתפּק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפּח כל נכסי הרוּח של העם היהוּדי והאנושות כולה. אוּלם חובה עלינו להדגיש דווקא מבמה זו, כי אם לא יעמיקו אנשי הרוח את קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה – הם לא יַפרוּ ולא יעלוּ תרבּוּת העם. רק שיתוּף נאמן בין עובדי הרוּח ובין אנשי העבודה יעשירו יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחת. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב“פיזוּר אוכלוסין”. חוקרי הנגב, למשל, לא יתרמוּ מלוא יכלתם למחקר המדבר אם לא יתישבוּ במדבּר. המהנדסים והחימאים, הקשורים עם מפעל ים־המלח, הפוספאטים או מכרות אחרים בנגב – צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקוּמוּ בערבות הנגב. – –

ועלי לומר דבר בלתי פופולרי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורטים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתרכים למטה מהמינימוּם ההכרחי) – הוא חטא שלא יכופר נגד התגוֹננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתישבות – יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגבּרת הכּוֹננוּת הצבאית וגם הגדלת העליה וגם הרחבת ההתישבות וגם חיסול המעברות וגם ריבוי השיכון בהתישבות הותיקה וגם העלאת שכר הפועלים וגם הורדת המחירים וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות הללו מתישבות יחד; למעשה הן סותרות זו את זו, ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפוּיות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו – מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה היא גם הכוח העיקרי אשר, מחוץ לצה“ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפּתח בימינו הרעה. וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה”ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאוג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש וראשונה ציבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת יצירה ואחריות זו, ייבחנו עכשיו – אם ידעוּ להעדיף צרכי בטחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

ואני חייב לסיים בדבר שאין בסמכוּתה של ההסתדרוּת להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בועידת ההסתדרות, והוּא: אחדוּת פּועלי ישראל. הפּילוּגים בתנוּעת הפּועלים, יותר מכּל גורם אחר, הפחיתוּ כָּשרה החלוּצי, החלישוּ כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוּסרית. פּילוּג זה, אם יתקיים לאורך ימים, עלוּל, יחד עם השינוּיים האחרים שחלוּ בעם ובציבוּר הפועלים כולו – לערער עד היסוֹד מעמדה המדריך והמכַוון של תנוּעת הפּועלים במדינה.

ביסוּד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוּצלח להביא לידי שיתופן של כל מפלגות הפועלים בממשלת ישראל – על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי־היסוד מצאו כל מפלגות הפועלים, ממפ"ם ועד הפועל המזרחי, המצע הרעיוני המשוּתף לכוּלן. וכל פּועל יוּכל לשאול בצדק: מדוּע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משוּתף זה, אם הוא משותף באמת? ואם השיתוף במצע אינו אמיתי ואינו עמוק – לא יהא לו קיוּם. בנוסחאות מוּצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריוּת משוּתפת – אין ערך ממשי ובר־קיימא. ובדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה הובעה לא פּעם חרדה ותקוה: חרדה – שאם הדבר ייכּשל, יוּרע המצב בתוך התנוּעה והקרעים יתעמקו; תקוה – שעבוֹדה ואחריוּת משוּתפת במדינה יביאו לידי קירוּב לבבות ואיחוּי הקרעים. אחדות פּועלים אינה צריכה להתבסס על קולקטיביוּת רעיונית ושפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת־פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חילוקי־דעות. אחדוּת הפועלים תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוֹד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ, ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנוּיות במחלוקת.

אני בטוּח כי דמותה של המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פּנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנוּעת הפּועלים בעם ובמדינה, תלוּיים במידה רבה ביכלתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאַחד איחוּד פּוליטי. אני בטוּח כי זה הרצון העמוק והכּן של רוּבם הגדול והמכריע של פּועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פּטוּרה מלהשמיע קריאה זו. מן ההכרח שקריאה זו תישמע במוּקדם או במאוּחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פּועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות – בהתנערוּת מוּסרית ובתנופה חלוּצית – למיזוּג גלוּיות, להפרחת השממה, לפיזוּר האוכלוסין, ליזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכלתה ותפוקתה, לצמצוּם השירותים, להגברת העבודה היצרנית, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה, לחזון התקוּמה הלאוּמית והסוציאלית, להגברת הנאמנוּת והעזרה למדינה, לחיזוּק הבטחון והכוננוּת הצבאית בחזית ובעורף, לגיוּס הנוער להליכה לכפר ולישוּבי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון – לחידוּש אחדוּתה ושלמוּתה הפּנימית של תנוּעת הפּועלים בהסתדרוּת־עובדים כוללת אחת ובמפלגת־עבודה מאוּחדת ויחידה.

---

חובתנו

מאת

דוד בן־גוריון

דברי־פתיחה בועידת הסתדרות הפקידים

לועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת־ישראל, ויוּרשה לי להקדיש הערותי המעטות לענף חדש זה בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום־העבודה של כל אחד מחבריה, אך משום מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום־עבודתי־אני.

ודאי ידובר פּה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי־יסוד בלבד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת־ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומַפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת־ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן־חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עצמו עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת־הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן־חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האֵמוּן והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים, באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת־ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשׂימה הגדולה והקשה של קיבוץ־גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמוֹר בהתישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני־הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.

ואף על פי כן לא נגרע מערכם החיוּני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת־ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשוּרה הראשונה על־ידי עובדיה, כי המשׂימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר־פעולה, חריצות, נאמנות – יידָרשו גם לפקידות המדינה, אךְ אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת־ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עליה והתישבות רבתי – אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מַתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבּחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה וּבעם – נתבע ליזמה חלוּצית והתנדבוּת מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוּונת בראש וראשונה לעושי־דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים, אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת־ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאַין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. וכשאני אומר “אינם מספיקים”, אני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שׂוּמה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה ההר ולהגיע לפסגה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא – אינו היום אלא שלב לשיא חדש, גבוה יותר. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי־ליאות את כושר פעולתו, את פריון עבודתו, את רמת ידיעתו, את מידת חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכוּתה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצוּת מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מסַפקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחוץ־לארץ – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחוֹפי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה־האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה; הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט את המדינה. ועובד המדינה לא יצא ידי חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה ולא יפגוש את האדם החי – הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטוּאיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת־ישראל נבנית על־ידי עם דווּי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספּק את כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, לא אחד, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומיגע, כאוּב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית, כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מצודקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת־אדם ואהבת־ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותו לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית, ולהשריש אותו במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחוה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילוּת מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, זאת אומרת, העובדים בשדה ובבית־החרושת, בנמל ובשדה־התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי, ציבורי או פרטי, עבודת־יד ועבודת רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת־ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי־מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות מכסימלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה, גם למדינת־ישראל וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראוּיים לשליחות שנפלה בגורלנו.

כ“ב סיון תש”ט

---

לועידת הסתדרות "הפועל המזרחי"

מאת

דוד בן־גוריון

כלאחד מאזרחי מדינת ישראל ועובדיה, תרשו נא לי להביע דעה באחת השאלות שהועמדו או צריכות לעמוד בועידתכם:

תרומתכם לאיחוד כל העובדים והפועלים בהסתדרות־עובדים כללית (או כפי שקוראים לזה – הצטרפות להסתדרות העובדים).

אני רואה בהתפצלות העובדים לפי השקפות פוליטיות ודתיות נזק חמוּר לעניני העבודה והעליה מצד אחד, ולאחדות האוּמה וצביוֹנה המיוחד – מצד שני.

אני יודע ומעריך עמדתכם בשאלת הדת, אולם גם מבחינת השקפתכם הדתית איני משוכנע שאתם מועילים לדת בהתבּדלוּתכם מכל ציבור הפועלים בעניני עבודה וחברה ומדיניוּת. פעם עשתה זאת אגודת־ישראל ביחס לכלל היהודי, ואיש מהם לא יגיד שחיזקו על־ידי כך את הדת בתוך הכלל. וטוב שהם נוכחו בטעותם ואין הם פורשים עוד מכלל האוּמה.

איני סבור שיש ל“המזרחי” יסוד להצטער על שלא נשמע בענין זה לדעת ה“אגודה”, והשתתף עם ה“חפשים” וה“אפיקורסים” בהסתדרות הציונית. לא העם היהודי, לא הדת היהודית ואף לא העמדה של “המזרחי” סבלו מזה, להיפך.

בהתבדלותכם מכל מחנה הפועלים בעניני עבודה, חברה, התישבות, קואופרציה, משק ועוד – אתם הופכים בעיני רוב העובדים את הדת לקרדוֹם פוליטי־מפלגתי ומרחיקים מעליכם המוני פועלים דתיים ומספר גדול יותר של פועלים “מסורתיים” שאינם שומרים אולי כל מצווֹת השולחן־ערוך, אבל אין לראות בהם שונאי־דת; ואתם מסייעים (בלא יודעים) לחוגים אנטי־פועליים להסתייע בנימוקים דתיים כביכול נגד עניני ציבור הפועלים.

העוּבדה שאתם משתתפים יחד עם לא־דתיים בכל ארגון והסתדרות ומפעל, מחוץ למסגרת העבודה והעובדים, קשה להסביר אותה באופן מניח הדעת, ומתקבל הרושם אצל הרבה פועלים שכוחות ריאַקציוניים משתמשים בכם לנגח את ציבור־הפועלים המאורגן – בעניני עבודה, זכויות מוניציפליות, מדיניוּת וכו'.

נדמה לי שבהתבּדלוּתכם זו אתם גם מחבלים באחת המטרות הרוחניות שלכם. אם רוצים לבנות הווי יהודי, ללא כפיה ואונס דתי (וגם אתם, כמדומני, מתנגדים לכפיה בעניני דת), אם רוצים לשמור על הצביון היהודי של חיינו, על צביונם של חגינו ומוֹעדינוּ, שיהיה משותף גם לאלה שאינם מקפידים על השולחן־ערוך, ורוצים לבצר האחדוּת היהודית במידה המכּסימַלית – אין דרך מעוּלה יותר מִשבת־אחים של כל העובדים במסגרת אחת. ברור שזה לא ייתכן בלי כבוד הדדי וסוֹבלנוּת הדדית, שאינה כוֹפה בעניני מצפוּן ודת ואינה פוגעת פגיעה גסה ברגשות חברים; ואיני מניח שסוֹבלנות זו וכבוד הדדי זה אין למצוא בתוככם ובתוך המוני העובדים בהסתדרות.

אבל אין להתעלם מהעיקר – מהאינטרס המשותף ומהחזון המשותף של כלל העובדים בכפר ובעיר, ומהיעוד החלוצי הצפוי לו, והתבּדלוּתכם, מן ההכרח שפוגעת קשה בעיקר זה ומסלפת בהכרח את דמותכם וגם את דמותם של שאר הארגונים הנפרדים שנשענים עליכם. איני יכול למצוא שום דבר לא ב“תורה” ולא ב“עבודה” שמחייב או מכשיר אפילו את הפירוד הזה – אלא אם הסתדרות העובדים חשודה על כפיה בעניני דת ומצפון או אי־התחשבות בּרגשוֹת ובצרכים המיוחדים של חבריה הדתיים. לפי מיטב ידיעתי אין היא חשודה על כך.

ואם מוּתר ל“איש מן החוץ” להביע דעה – הייתי מיעץ לועידתכם בכל הרצינוּת שתעיינו מחדש, ובלי דעה קדומה, בשאלה חשובה זו.

מדינת־ישראל עומדת בפני מבחנים חמוּרים, וכל פירוד מיותר ובלתי־הכרחי מכביד על מלחמת קיומה הקשה, וביחוד כשפירוד זה פוגע בציבור המהווה בהכרח רוב בנינו ורוב מנינו של העם – בציבור עובדי הכפר והעיר; יותר מדי גדולה אחריותו ההיסטורית של ציבור זה בפני העם היהודי ועתידו, שירשה לעצמו התפצלות והתפרדות שאין בהן הכרח.

כשם שהשתתפותכם בהסתדרות הציונית לא פגעה בעקרונות הרוחניים שלכם ולא חייבה את כל ההסתדרות הציונית לקבל את השקפתכם המיוחדת – כך השתתפוּתכם יחד עם כל שאר העובדים בהסתדרות כללית אחת לא תפגע בעקרונות הרוחניים שלכם ולא תחייב את כל ההסתדרות הכללית לקבל השקפתכם המיוחדת. ובתוך ההסתדרות תצליחו בלי ספק לנטוע בלב הציבור כולו יותר כבוד והערכה לערכי המסורת – מאשר תעשו במחיצה נפרדת.

זכיתי לעבוד עם חבריכים יחד כשהייתי מזכיר הסתדרות העובדים הכללית ואני שמח שזכיתי לעבוד עם חבריכם בסוכנות היהודית ואחר־כך בממשלה הזמנית והקבועה למדינת־ישראל.

יודע אני חילוקי־הדעות, אבל מאמין אני גם בקשרים ובאחריות המשותפת, ואני תפילה שהמשותף יתגבר על המפריד, ותמצאו דרך נאותה לשמור מכל משמר על הערכים המיוחדים שלכם ולעבוד שכם אחד עם כל ציבור העובדים בכל אותם הענינים המשותפים לכולם.

ט' חשון תש"י.

---

ברית בוני מדינה

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפת פועלים בחיפה, במלאות ארבעים שנה להסתדרות,

כ“ו טבת תשכ”ג – 22.12.1962

לא הייתי נוכח בועידת היסוד של ההסתדרות, כי נשלחתי אז יחד עם קפלנסקי עליו השלום, מטעם “אחדות העבודה”, ללונדון בשליחות מדינית למפלגת העבודה. אולם השתתפתי בחבלי הלידה של ההסתדרות מראשיתם – והללו נמשכו כשלוש שנים – ובועידה השניה של ההסתדרות, בכ“ג שבט תרפ”ג, מסרתי דין־וחשבון על פעולת ההסתדרות בשתי שנותיה הראשונות, שנמשך שש שעות ונפסק בתחילתו על־ידי הופעתו של פרופסור אלברט איינשטיין בועידה, שאמר: “בהערצה ובהשתוממות ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שהולכים אתם לבנות הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. בשני משפטים אלה מיצה גאון האנושות במאה העשרים את יחודה של הסתדרות העובדים ויעודה. אין ספק, שעד הקמת המדינה – ואיני יודע אם איינשטיין חלם עליה והאמין בקיומה – היתה ההסתדרות היצירה הגדולה ביותר בישראל, גם בארץ וגם בעם. אני מפקפק אם גאון המדע בדורותינו שיער, שמשלושת חברי הנשיאות בועידה ההיא, שהוא נכח בה, יהיה אחד מהם הנשיא השני במדינת ישראל, אחד – היושב־ראש הראשון של הכנסת, והשלישי – ראש־הממשלה הראשון בישראל. מובטחני, כי שלושת חברי הנשיאות האלה לא העלו כלל וכלל דבר כזה על דעתם. ואף־על־פי־כן אני יודע, כי יוזמי איחוד הפועלים לפני יותר מארבעים שנה – אם כי מספר הפועלים העברים אז לא הגיע אלא לאלפים אחדים – ידעו היטב מהו היעוד ההיסטורי של הפועל העברי בארץ־ישראל. בועידת האיחוד הראשונה, שנתקיימה בפתח־תקוה, כשנתיים לפני יסוּד ההסתדרות, נתקבלה החלטה הדורשת: “ערבות בינלאומית ליסוּד מדינה עברית חפשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־העמים.” עד כמה שידוע לי היתה זו ההחלטה הראשונה, שנתקבלה אי־פעם באיזו מפלגה ציונית שהיא, על מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הדין־וחשבון שלי בועידה השניה של ההסתדרות סיימתיבהגדרה על מהותה של ההסתדרות:

"הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

"תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

"בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקוה וחזון יונקים הם.

“עשרות דורות של מאוַיי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעוֹרים בתנועתנו, בתנועה זו, שראשיתה העליה מהגולה, ואחריתה בעבודה בארץ – מי ישורנה”.

לפני שבועות אחדים ציין חבר צעיר, כבן 22, מקיבוץ עין־גב, באסיפת צעירים בבית ברל, את ההבדל בין הדור הצעיר, בני גילו, שגדלו ונתחנכו במדינה, ובין הקשישים שהגיע ולגיל בגרות לפני חידוש המדינה. הוא אמר דבר שכדאי להרהר בו, אם כי אינו נכון במאה אחוזים: “לכם, שגדלתם ונתבגרתם לפני קום המדינה – טען – הקמת המדינה היתה בגדר נס. ואילו לי ולבני גילי, שגדלנו מילדותנו או מנעורינו במדינה (הוא היה בן תשע בהכרזת עצמאותנו) המדינה הוא דבר טבעי, שאין בו שום פליאה”.

גם חבר ההסתדרות בימינו מקבל כדבר טבעי קיומו של ארגון זה, יחיד במינו, המונה למעלה משבע מאות אלף חברים. אולם החברים שהיו ביסוּד ההסתדרות, וכמה שנים לפני יסוּדה, ידעו בכמה קשיים וּויכוחים פנימיים, ובכמה ספקות והתלבטויות, קם ארגון זה. אבל היתה אז הרגשה שהפועל העברי בארץ נושא שליחות היסטורית גדולה, גם לאומית וגם חברתית; והרגישו שלשם כך עליו ללכד שורותיו ולפעול מתוך אחדות פנימית, אחדות שלמה, כוללת: מקצועית, תרבותית ומדינית כאחת. זה היה הרעיון של “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה באדר תרע“ט (1919). בקובץ “אחדות העבודה”, שהופיע ביפו בשנת תרע”ט, מסופר:

“שאלת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת הוצגה לראשונה בכל מלואה בתוך גדוד המתנדבים הארצישראלי; השאלה נתעוררה לרגל פגישת חברים מ”פועלי־ציון" שבארץ־ישראל (אשר עלו בגדודי המתנדבים האמריקנים) עם חברי הסתדרות הפועלים החקלאים אשר בגדוד הארצישראלי. בפגישות השונות, בשיחות ובמעשים נתגלתה הבנה הדדית בשאלות היסודיות של חיי העבודה ועתידה, של בנין הארץ על־ידי העובדים וברוח העבודה הסוציאלית, של יצירת תרבות עברית עממית, של איחוד הכוחות בגולה לבנין העם ברוח הציוניות־הסוציאַלית, וההכרה של נחיצות איחוד הכוחות לפעולה משותפת – נתחזקה בגלל הרגשת החשיבות המיוחדת של המצב הנוכחי, לקראת העבודה הצפויה לנו. במדבר תל־אל־כביר, מקום חנייתם של הגדודים, היו השאלות מתבררות בקבוצות, קבוצות. באסיפות פומביות נקראו הרצאות בנידון על־ידי ד. בן־גוריון וברל כצנלסון. סודרה גם ועדה, אשר אליה נכנסו חברי “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר” ובלתי־מפלגתיים – לעבד את תכנית האיחוד".

רעיון איחוד פועלי ארץ־ישראל קדם אצלי לעלותי לארץ. בן־עירי, שלמה צמח, שעלה ארצה שנה לפנַי, היה יחד עם עוד שלושה מבני־עירי ממיסדי “הפועל הצעיר” בראשית 1906. באמצע 1906 הוא חזר לזמן־מה לפלונסק וסיפר לי על “הפועל הצעיר”. אני הייתי אז חבר “פועלי־ציון”. בשיחה התברר, שאין בינינו כל חילוקי־דעות והסכמנו לאחד “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” בארץ. הדבר לא נסתייע, אולם בועידת־היסוד של “פועלי־ציון”, בסוכות 1906 במלון “ספקטור”, הרציתי על יסוד הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ. נתעורר ויכוח לא על עצם הרעיון ההסתדרות הכללית, אלא אם לכתוב בפירוש הסתדרות של פועלים יהודים – או של פועלי ארץ־ישראל (כלומר גם ערבים). ישראל שוחט היה מהראשונים שתמך בדעתי לפרש הסתדרות כללית של הפועלים היהודים בארץ. אחרי ויכוח ארוך הוחלט ברוב גדול שייאמר בפירוש “הסתדרוּת כללית של פועלי ארץ־ישראל”.¹ נסיון ראשון לארגונה נעשה בפתח־תקוה בתרס"ז (1907), אולם “הפועל הצעיר” התנגד לכך.

כשחזרתי, יחד עם י. בן־צבי, מגלות אמריקה עם הגדוד העברי ונפגשנו בתל־אל־כביר עם הגדוד הארצישראלי שבו שרתו ש.יבנאלי, ב.כצנלסון, דב הוז, א.גולומב, ל.שקולניק־אשכול ורוב פועלי ארץ־ישראל – נזדמן לידִי הקובץ “בעבודה” ובו מאמר של ברל כצנלסון בשם “לקראת הימים הבאים”. קראתיו ושמחתי לראות, שאנו תמימי־דעים בכל השאלות שנגע בהם המאמר. מיהרתי אל ש.יבנאלי (היה בלתי־מפלגתי), שהכרתיו עוד מעבודתנו במושבות הגליל (הוא עבד ביבנאל, ואני עבדתי בסג’רה, אבל נפגשנו יחד ונתידדנוּ), ואמרתי לו: “קראתי דברי ברל, ואיני רואה כל יסוד להיותנו נפרדים זה מזה”. לפי הצעתו נפגשנו עם ברל ובפניו חזרתי על דבריו. בגדוד הארצישראלי היו כמה חברים מ“הפועל הצעיר”, שמרדו בהחלטת מפלגתם נגד ההתנדבות לגדודים, ביניהם היה ל.שקולניק, וברל הציע להיפגש עם אנשי “הפועל הצעיר” באהלו של שקולניק. נפגשנו – והוחלט על עריכת אסיפה פומבית בענין זה, ושנינו, ברל כצנלסון ואנוכי, דיברנו על איחוד כללי וכולל של פועלי ארץ־ישראל. הדברים היכו גלים בגדודים, והד הדברים הגיע גם לארץ.

כשקיבלתי חופשה ושבתי לארץ־ישראל נפגשתי עם י. שפרינצק ושוחחתי אתו על האיחוד – אבל לא עלה בידי לרכוש אותו לרעיון זה. לאחר שסתרתי את כל נימוקיו נגד האיחוד, אמר לי: “יש לנו סגנון אחר מאשר ל”פועלי־ציון“, ולא נוכל לוַתר על סגנוננו”.

באותו זמן נתעוררה גם יזמה מקבילה – לאַחד שלוש הסתדרוּיות הפועלים החקלאיות שהתקיימו אז בנפרד: הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. נבחרה ועדה לאיחוד שלוש ההסתדרויות האלה להסתדרות ארצית אחת, וגם לברר אפשרות איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל.

“חברי הועדה פנו לועדים המרכזיים של מפלגות “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון", בדבר עיבוד תכנית משותפת לאיחוד פועלי ארץ־ישראל. לועדה עצמה לא היתה תכנית מוכנה. “הפועל הצעיר” הסתלק מהשתתפות בבירור השאלות ועיבוד התכנית בהודעה, שהוא אינו נכנס בשום משא־ומתן, היכול להעמיד על הפרק את שאלת ביטול המפלגה או טשטושה. “פועלי־ציון” הסכימו לבירור השאלות, ואחרי ישיבות אחדות משותפות הסתדרה ועדת־האיחוד, אשר עליה היה לעבד הצעת התכנית ולברר את הרעיון ברבים. לועדה נכנסו: ד.בן־גוריון, י.בן־צבי (“פועלי־ציון”), י טבנקין, ש.יבנאלי, ב.כצנלסון וד.רמז (בלתי־מפלגתיים), שחתמו על הצעת תכנית האיחוד, שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון בשם “התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה”.

"בהתאם לעבודת הועדה הוחלט לקרוא: על פי הזמנת הועדה החקלאית – ועידה כללית של הפועלים החקלאים; על־פי הזמנת ועדת האיחוד – ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל, בעיר ובכפר, ושל המתנדבים בגדודים מאמריקה, מקנדה ומארגנטינה.

“מפני מפריעים חיצוניים אשר לא פסקו היתה הועידה הולכה ונדחית מפעם לפעם, עד אשר סוף־סוף עלה הדבר לסדר בפתח־תקוה את הועידה של ההסתדרות החקלאית ביום כ”ד אדר א' תרע“ט, ואת הועידה הכללית – תיכף לאחריה, בימי כ”ו–ל' אדר א'.

“לועידת ההסתדרות החקלאית בפתח־תקוה קדמו ביפו ועידות של שתי המפלגות: “פועלי ציון” ו”הפועל הצעיר". הראשונה נתקיימה בהשתתפות החברים שבאו כמתנדבים מאמריקה וקנדה והיתה פתוחה לקהל. על תכנית האיחוד הרצה ד.בן־גוריון. אחרי ויכוחים סוערים ומשא־ומתן רב נתקבלה הצעת האיחוד פה אחד, בתוספת הצעות לשינויים בשם ובתקנות. ועידת “הפועל הצעיר” היתה סגורה, והחלטתה לא נתפרסמה בקהל עד לשעת היאסף הועידה החקלאית.

"הבחירות לועידה החקלאית עברו בכל מקום לפי סיסמה אחת: בעד האיחוד או נגדו. כל עשרים וחמשה אנשים שלחו ציר ולועידה (יצאו מן הכלל הנקודות הישוביות הקטנות, שהותר להן לשלוח ציר גם בחצי המספר הנ"ל). נבחרו בסך הכל 58 צירים לועידה החקלאית. מהם נבחרי “פועלי־ציון” – 19, נבחרי “הפועל הצעיר” – 11, בלתי־מפלגתיים (בהם גם חברי “הפועל הצעיר”, מחייבי האיחוד) – 28.

“בועידה הכללית של פועלי העיר והכפר השתתפוּ 81 ציר; מהם – 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של החיילים המתנדבים שהגיעו מחוץ־לארץ. כולם יחד היו באי־כוח של 1871 איש” (קובץ “אחדות העבודה”, 1919)

לפני הועידה אירעה תקלה. בישיבת הועד הזמני (כך קראו אז למה שנקרא אחר־כך הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל) עמדו לבחור ששה צירים שיצטרפו למשלחת ההנהלה הציונית לועידת־השלום, העתידה להתכנס ולהחליט על גורל הצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי. היה הסכם חשאי ששנים מהששה יהיו פועלים: אחד מה“פועל הצעיר” ואחד מ“פועלי־ציון”. המועמד של “הפועל הצעיר” היה י. וילקנסקי, המועמד של “פועלי־ציון” – אני. אנחנו כולנו הצבענו בעד וילקנסקי ושאר ארבעת הצירים “הכלליים” המוּסכּמים. אולם הפועלים הבלתי־מפלגתיים – ובראשם י טבנקין – סירבו להצביע בעדי, ולא מפני שהתנגדו לי אישית; להיפך, היחסים בינינו היו מאד חבריים, אלא לא רצו להצביע בעד מועמד של “פועלי־ציון”, ונמנעו מהצבעה, ועל־ידי־כך נבחר במקומי האיכר אייזנברג מרחובות. רבים מחברי, שלא היו מלכתחילה נלהבים לאיחוד, אמרו לי: “אתה רואה מי הם? ועם אלה אתה רוצה להתאחד”. והאיחוד הועמד בסכנה. אני עניתי לחברים: “אתם רואים מהו הנזק של פירוד? כשנהיה מאוחדים לא יקרו דברים כאלה”. תמכו בי בכל כוחם בעמדה זו – י. בן־צבי, רחל ינאית וד"ר ואלדשטיין. הקרע נתאחה והמשא־ומתן על האיחוד לא נפסק.

תחילה, כאמור, נתקיימה ועידת הפועלים החקלאים. בועידה היו מיוצגים כשבע או כשמונה מאות פועלים חקלאים. שנים מצירי “הפועל הצעיר”, שלמה לביא ובן־ציון ישראלי, הצטרפו, בניגוד למפלגתם, למחייבי האיחוד שבקרב הבלתי־מפלגתיים. הויכוח הגדול על האיחוד נתקיים בועידה זו. הרצאת היסוד בראשית הועידה נישאה על־ידי ברל כצנלסון והיא נתפרסמה במלואה בקובץ “אחדות־העבודה” משנת 1919 בשם “אחדות העבודה”. עיקרי רעיונותיו, שלא נתישנו גם בימינו אלה, נתמצו בדברים אלה:

“הוויתנו כיום, אחרי התמזגות מודרגת של שנים, מאפשרת את האיחוד. השאיפה ליצירה, פעולה פוריה ושלֵוה, מחייבת אותי, אולם רב יתר מחייבת את איחודנו העליה החדשה. כל מה שהיה לנו עד עתה: ביל”ו, הפועלים והאיכרים הראשונים, תנועת העבודה, השמירה, הדיבור העברי, ההתנדבות לגדוד – כל זה הוא רק זעיר־אנפין לעומת התקוה; בת־קולה של הגאולה דופקת בכוח ועוז על הלבבות ופותחת שערים. אולם הארץ, הארץ – התדעה היא לקבל את עוֹליה שָׁביה? להלכה מוסכם הדבר, אולם מה רב המהלך מן ההסכמה ועד ההגשמה. להגשמת רעיונות של מחר נחוצים מניעים כבירים. נחוץ להתגבר על הֶרגלים, הקבָּלַת פני העליה החדשה תדרוש לא רק אמצעים כספיים ענקיים – כי אם גם רצון והבנה, יחסי־אדם ועזרת־רֵעים. אולם איך תיעשה עבודה זו? האפשר לתאר כי תיעשה אף היא כנופיות כנופיות, כששנים או חמישה אוחזים בטלית? הנפגוש את העולה במחיצות, בשאלת מי אתה, מאני שלומנו? נתאחד ואל נשאיר כל סדק לכניסת רוחות פשרה ורפיון לאומי. פירצה קוראת לגנב. לנו, לכלל הפועלים המאוחד, אין להיסגר מפני הרוחות החדשות המנשבות. שלשלת ההיסטוריה היא אתנו – וכל החוגים אשר בתוכם מפכים מעינות החלוציות ועליית העבודה הם בעלי־בריתנו הטבעיים. רצון האיחוד עוד מרחיק – צפוּנה עוד התקוה לרכז סביב לפועל המאוחד בארץ את פזוּרי הרוחות בגולה הנאמנים לעבודה ולשאיפותיה בארץ. כיצד ייבנה האיחוד הסידורי של פועלי ארץ־ישראל? – על יסוד האחדות שבחיים, לא על יסוד של סעיפי אמונות והלכות דעות. כל תנועת שחרור דורשת חירות מחשבה והרגשה. השאיפה המאחדת היא: ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושָׁוֵי־זכויות, החיה על יגיעה, שַׁליטה ברכושה ומסדרת עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה. יסודותיה: הלאמת הקרקע, הון לאומי ליצירת המשק ולמלוה לעובדים. עליה עממית, קבוצות־עובדים חפשיות המנהלות את עבודתן ברשותן, תנועה חלוצית המפלסת בחייה דרכים לעם, תחיית הלשון העברית והנחלתה לעם, תרבות עממית מקיפה".

אחרי הרצאת ברל החל הויכוח. תחילה סירבו חברי “הפועל הצעיר” להשתתף בויכוח עד שקם יבנאלי ותבע בכוח רב ובהתרגשות עמוקה מחברי “הפועל הצעיר” שיבררו מהו הבסיס המוסרי המבדיל אותם מן הרוב. אליעזר יפה ויוסף שפרינצק ענו ליבנאלי:

“התוַכחנו בינינו. שלושה חדשים היו ימי בירור טרגי בינינו. הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. יש מחיצות, ואין בכוח אמירת ‘אמן’ להפיל את המחיצות. אף רגע איני מטיל ספק בכוונתכם הטובה, אבל זהו רק אֶכספרימנט שאין אנו מאמינים בו. אנחנו קבוצת אנשים המקושרים על יסודות מסוימים לנו: עבודה ושפה; תגידו כי התוכן אחד הוא, אולם ההבדל הוא בסגנון”.

י. טבנקין ענה לדברי שפרינצק:

“עד עכשיו היו לנו קבוצות בודדות בארץ, ואם המפלגתיות הרעילה את חיי הקבוצות בארץ, הפריעה לפעולת הסתדרות העבודה הישובית, עיכבה בעד התפתחותה החפשית – מה יהיה בעבודה הישובית הרחבה העומדת לפנינו? אם עבודתנו הישובית, המדינית, התרבותית היא אחת, משותפת לכולנו, אם במקצועות אלה של פעולה ציבורים אין בינינו הבדלים – ואין אתם יודעים להראות על הבדלים כאלה – אזי ביטול הפילוג הישובי, המדיני והתרבותי הוא חובה. נחוצה לנו עתונות אחת אשר תדבר בשם כולנו; הפירוד כרגע הוא רק פרי המסורת – מפני זה קשה אפילו לתפוס אותו”.

שלמה לביא אמר:

“לי ביחוד, בתור חבר של “הפועל הצעיר”, קשה ההרגשה שאני עומד להיפרד ממסיבתי. אבל מרגיש אני שעלי לעשות זאת. עלינו להתאחד בכדי להפיל את הקירות האלה אשר אינם נותנים לנו להבין איש את רעהו. יש לנו, לכולנו, רק דבר אחד: גאולת העם והארץ. מה שמחוץ לזה – אינו יכול לעמוד בפני איחודנו”.

תוך כדי המשך הויכוח הכניס פרנקל בשם “הפועל הצעיר” הודעה, וזו לשונה:

“ועידת “הפועל הצעיר” מיום כ”ב־כ"ג אדר מאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצת ראשון־לציון, האומרת, כי “אין הועד המרכזי נכנס במשא־ומתן של איחוד כזה אשר יש בו טשטוש המפלגה” – אולם מציעים "לשם התאמת הפעולה ואיחוד נוצר מוסד מכַוון (רגולטיבי) בצורה של משרד עבודה מאוחד. חוג הפעולה של משרד העבודה הוא:

א) להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה, מתוך הסכם ואינפורציה הדדית;

ב) המשרד המאוחד מביא במקרים האפשריים לידי הבעה משותפת את רצונו המשותף של כל ציבור הפועלים וחלקיו המאורגנים בשאלות ידועות;

ג) החזקה והנהלה של מוסדות משותפים לכל פועלי הארץ במושבה ובעיר, כמו לשכת עבודה מרכזית וכו';

ד) משרד העבודה המאוחד נוצר על־ידי ביאת־כוח שווה מצד “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון” וההסתדרות החקלאית. הרחבת המוסד הזה נעשית בהסכם הדדי מוחלט של שלושת החלקים הללו".

י. טבנקין השיב להצעה של “הפועל הצעיר”:

“אנו הצענו הצעת איחוד. “הפועל הצעיר” הציע הצעה של פירוד. הרכבת משרד העבודה, זה שהוצע פה, אינו מתאים לדרישות האלמנטריות של שויון כללי. כי חבר המפלגה ישתתף פעמיים בבחירת ביאת־כוח הפועלים: גם על־ידי המפלגות, וגם בתוך ההסתדרות. יש בהצעה זו גם הבטחת ההגמוניה של המיעוט, כי אין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק הסכמת המיעוט. ויש גם ביטול המוסד כולו. ממה נפשך: אם אין חילוקי־דעות – למה הפדרציה? ואם יהיו – הלא אי־אפשר יהיה להחליט כלום ולפעול מבלי להסכים תמיד למיעוט, איזה שלא יהיה”.

הצעת האיחוד, כפי שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון, הועמדה להצבעה שמית, ונתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי “הפועל הצעיר”, שנתכנסו שוב לדון בשאלת האיחוד.

מיד אחר־כך נפתחה ועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, מן הכפר ומן העיר. היו מיוצגים 1871 איש. זה היה בכ' אדר תרע"ט (1919).

אחרי ויכוח של יומיים נתקבלה התכנית פה אחד, אך התעורר ויכוח חריף על השם. אחדים מ“פועלי ציון” עמדו בכל תוקף על כך, שהאיחוד ייקרא בשם “מפלגה”. ברל והבלתי־מפלגתיים תבעו בכל תוקף השם “התאחדות”. הדבר היה בחמש לפנות בוקר, ובגלל שאלת השם עמדה הועידה בפני התפוצצות. הייתי יושב־ראש, והחלטתי להפסיק הישיבה, כדי שהצירים ינוחו ויירגעו. הדבר הועיל. כשנתכנסנו שוב בעשר בבוקר נתקבל השם “התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי ארץ־ישראל – אחדות העבודה”. הועידה הבינה שיש לשים הדגש על אחדות, כפי שאמר אז י. טבנקין:

“אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליזם וכו' – למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבות הימים לעם עובד עברי”.

יסוד “אחדות העבודה” בשנת 1919 היה מפעל־האיחוד החשוב והראשון בתנועת הפועלים בארץ, הראשון ולא האחרון, והוא שהביא לידי הקמת הסתדרות העובדים הכללית, שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת, שכן גם “אחדות העבודה” עצמה היתה יצירה חברתית חדשה, ללא דוגמה קודמת. אולם כרגיל בין יהודים הוחרפו היחסים בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר”. “הפועל הצעיר”, עם היותו בעיקר מפלגה מדינית, התחיל עוסק בכל הענינים המקצועיים של פועלים, שכרגיל עוסקת בהם רק הסתדרות מקצועית.

וכאן יש לציין זכותו הגדולה של יוסף טרומפלדור, שחזר בימים ההם מרוסיה ארצה. כידוע, הוא היה פה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה יצא את הארץ כנתין רוסי, והקים באלכסנדריה של מצרים גדוד נהגי הפרדים – הגדוד היהודי הראשון, שהוקם במלחמת־העולם הראשונה בצבא הבריטי. לאחר תבוסת הצבא הבריטי בגליפולי, שלשם נשלח הגדוד של טרומפלדור, חזר טרומפלדור לרוסיה ויִסד את “החלוץ”. היה בדעתו לארגן צבא יהודי שיעלה לארץ, אבל בינתיים פרצה המהפכה השניה, המהפכה הבולשביסטית, והדבר נעשה בלתי־אפשרי, וטרומפלדור שב ארצה, לאחר יסוד “אחדות העבודה”. כשראה הפולמוס החריף בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – פרסם ב“קונטרס” (שבועון של “אחדות העבודה”) וב“הפועל הצעיר” הצעה, שפועלי ארץ־ישראל יבחרו צירים למועצה אשר תקים מוסדות משותפים:

1) לשכות עבודה;

2) לשכות מודיעין;

3) קופת חולים;

4) בתי־הגירה;

5) בתי־אוכל;

6) שעורי־ערב;

7) קופת־הלוואות.

המועצה תעזור גם בסידור אגודות מקצועיות.

“אחדות העבודה” לא היתה שלמה עם הצעה זו, אבל חובת האיחוד קדמה אצלה לכל דבר, ופירסמה מיד תשובה, שבה ביקרה פרטי ההצעה ויסודותיה, ועם זאת הודיעה שהיא מוכנה לקבל את ההצעה בלי דחיות ועיוּנים.

ב“הפועל הצעיר” עוררה ההצעה ויכוחים וספקות. י. טרומפלדור לא זכה לראות בקיום הצעתו, כי בי“א אדר תר”פ נפל יחד עם עוד שבעה חברים וחברות על הגנת תל־חי.

כעבור חודש נתפרסמה ב“קונטרס” מיום י“ד ניסן תר”פ (1920) הצעה חדשה על איחוד בחתימת “חבר”. הצעה זו הרחיקה לכת מהצעת טרומפלדור. היא קראה לכנס ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל – להקים ברית של כל האגודות המקצועיות, שתנהל כל הענינים המשותפים של ציבור העובדים. הועד העליון של הברית יהיה באוּת־כוח יחידה בכל הענינים הישוּביים והמעשיים של ציבור העובדים בארץ ולמפלגות הפועלים לא תהיה הזכות לטפל למעשה באותן הפעולות הנכנסות לחוג הענינים של מוסדות הפועלים המשותפים (לשכת העבודה, קופת־חולים, ועדת התרבות, בנק הפועלים, משרד טכני ועוד) או של האגודות המקצועיות, שבהן יסתדרו כל הפועלים והעובדים.

לאחר משא־ומתן ממושך נתכנסה ועדה משותפת של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” (הוגו ברגמן, ש. יבנאלי, ד.סברדלוב, ז.רובשוב, ד.רמז, אליעזר שוחט) והסכימה לכנס ועידה כללית של כל פועלי ארץ־ישראל לשם קביעת הפעולה המשותפת לכולם ויצירת המוסדות הדרושים לכך. אולם הותנה במפורש, על־פי דרישת “הפועל הצעיר” כי “שאלת ביטול המפלגות אינה נכנסת לסדר היום של הועידה הכללית”.

הועד הפועל של “אחדות העבודה” החליט לקבל הצעות הועדה, ועם זאת ראה חובה לגלות דעתו, כי לא השיתוף הבלתי שלם, השומר על הפירוד המפלגתי ביסודו, הוא אשר יבטיח בנין העבודה בארץ ועמדת הפועלים בתנועה הציונית.

ועידת היסוד של ההסתדרות נתכנסה בחיפה בימי כ“ד–כ”ח כסלו תרפ“א (סוף 1920) בהשתתפות 87 צירים אשר יִצגו 4433 בוחרים, מהם היו 37 של “אחדות העבודה”, 26 של “הפועל הצעיר”, 16 של גוש “צעירי ציון”, “החלוץ” ו”השומר הצעיר“, 2 של מ.פ.ס.ע.² ושנים של קבוצות מיוחדות, שמהם הצטרף אחד ל”אחדות העבודה“, ואחד – ל”הפועל הצעיר".

בועידה הוצעו שלוש הצעות ארגוניות: של “אחדות העבודה”, של “הפועל הצעיר” ושל “החלוצים והעובדים החדשים”. כיסוד נתקבלה הצעת “אחדות העבודה” ליצור “הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”. לסעיף השני של הצעת “אחדות־העבודה”, כי “ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם לשם סידור כל הענינים, הכלכליים, התרבותיים של כלל העובדים בארץ ובנין חברת־העובדים העברית בארץ־ישראל”, דרשו חברי “הפועל הצעיר” להקדים המלה “וגם” ולפני המלה “התרבותיים”, וזה נתקבל.

הזכרתי בתחילת דבָרי חבר צעיר מעין־גב על יחסו ויחס בני גילו למדינה כדבר טבעי. אותו דבר חשים עכשיו מאות אלפי חברי ההסתדרות, שנצטרפו אליה ב־20–25 השנים האחרונות כלפי הסתדרותם – שקיומה הוא דבר טבעי ומובן מאליו. זוהי, לדעתי, הרגשה מוטעית. גם ההסתדרות וגם המדינה אינן נתונות עדיין, ובלי ה“נס” שהקים את המדינה, ובשעתו גם את ההסתדרות, אינו בטוח אם שתיהן יקיימו את יעודן.

לא אעמוד כאן על ההבדל שבין ההסתדרות והמדינה. צדק דוד רמז המנוח בקראו לפני קוּם המדינה את ההסתדרות בשם “מדינת ההסתדרות”. ההסתדרות נוסדה בהכרה ובמכוּון כברית בוני מדינה, ולפני קום המדינה היה מוטל עליה למלא תפקידים ממלכתיים כלליים, מה שאין כן עכשיו, כשיש מדינה יהודית ריבונית. אולם אני רוצה לעמוד כאן על הצד השווה שבין ההסתדרות והמדינה. הדבר שהתכּוַנוּ להקים בועידת פתח־תקוה בשנת 1919, ואחר־כך בועידת חיפה בסוף 1920, היה – עם עובד בן־חורין, המסדר כלכלתו תרבותו ברשות עצמו.

בהקמת המדינה התכּוַנוּ לקיבוץ גלויות. איני אומר קיבוץ כל הגלויות, כי איני יודע אם זה ייתכן; והתכּוַנוּ לעַצב פה עם עברי שיהיה לעם־סגולה ולאור־גויים במשטרו, תרבוּתו, במבנה חברתו, בעצמאותו הרוחנית, הכלכלית והמדינית, ובאורח חייו המושרשים בנבואה הישראלית ובכיבושי המדע. וזוהי אונאה עצמית מסוכנת להניח כי כבר הגענו למצב נורמלי שאינו זקוק ל“נס”. ואמנם המדינה הוקמה ב“נס” – והנס היה הרוח החלוצית, שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים. בלי הרגשת האחריות הגדולה, בלי עירוּי הכוחות המופלאים הגנוזים באדם הישראלי, בלי הכושר והרצון החלוצי להפעילם בחיי יום יום, ולא רק ברגע דרמתי של סכנה בולטת, אלא בתמידות, בעבודה, בהתישבות, בחינוך, בקליטת עולים, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון המדינה, בהעלאת האדם – גם ההסתדרות וגם המדינה יכזיבו. לא כל הקיים מובטח בקיומו; והעיקר אינו במסגרת – אם כי רחוק אני מלזלזל במסגרת, לא זו של ההסתדרות ולא זו של המדינה, שתיהן יקרות. אבל רק האדם בהסתדרות והאדם במדינה הוא שיקבע את גורל שתיהן ואת אָפין וערכן. אילו הייתי רוצה למצות בפסוק אחד במה תלוי גורל הכלים העיקריים האלה, הייתי אומר: אם האדם המכונס בתוכם ידע להיות לא רק תובע מאחרים, אלא קודם כל – תובע מעצמו. גדולתם של יוצרי ההסתדרות וגדולתם של מיסדי המדינה היתה בכך, שהם קודם כל תבעו מעצמם, ובעצם הם תבעו אך ורק מעצמם. ואין זה מקרה שיש זהות רבה בין מיסדי ההסתדרות ובין מיסדי המדינה. תביעה מעצמו – זהו הסימן הבדוק והנאמן של מה שקוראים בשם חלוציות.

איני יודע אם כל אותם 4433 הבוחרים לועידה הראשונה של ההסתדרות, וכל אותם 650,000 היהודים שהיו בשנת יסוד המדינה ובניהם ניצחו במלחמת הקוממיות, היו חלוצים, אבל רק בזכות אלה שהחלוציות היתה המניע המתמיד בחייהם ובמעשיהם – נוצרה ההסתדרות וקמה המדינה.

יתכן שרוב חברי ההסתדרות בימינו יש להם רק זיקת אינטרס ותועלת למדינה. אין בכך כל אסון. יתכן שרוב אזרחי המדינה הם רק שומרי חוק ולא יותר. אף בכך אין כל נזק. אבל היעודים של ההסתדרות והמדינה יכזיבו אם בשתיהן לא יפעל כוח חלוצי, עתיר־חזון ורב־תושיה, וידריך פעולתו. זוהי התעודה המוטלת על המפלגה גם בהסתדרות וגם במדינה.

ואסיים דבָרי בסעיף הראשון של “ציוּני דרך” אשר הצעתי לועידת המפלגה ביום 18.5.56:

“המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי־מסויגת לצרכים, לערכים וליעודים של העם, המדינה והמעמד העובד; רק מילוּי השליחות ההיסטורית של שלושת אלה להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי־ארץ־ישראל כָּשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי ישראל, המדינה והעם. ורק נאמנות מתמידה זוֹ תקבע ותבטיח מעמד זה של המפלגה גם להבא”.

---

ביובלה של דגניה

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת מרכז מפא“י בדגניה, י”ב בכסלו תשכ"א – 1 בדצמבר 1960

יש מאורעות המסעירים בשעתם את הציבור וממלאים דפי העתונות. אם הדברים מתרחשים בארץ שיש בה פרלמנט – הרי הם מדובבים חברי הפרלמנט, ויושבי־קרנות עוסקים בכך יומם ולילה, אבל במשך הזמן הם צוללים לתהום הנשיה ואין זוכר אותם. ויש מאורעות, שבשעתם אין איש שׂם לב אליהם ואין זכר להם בשום מקום; לא מתוַכּחים ולא כותבים עליהם, אבל הם פותחים תקופה חדשה, או מבצעים מעשה היסטורי גדול. ואם כעבור שנים אתה תוהה ומחפש עקבות ראשיתו של מעשה בעתונות של אותה תקופה – כמעט אינך מוצא בה כל זכר, ואתה מתפלא לקהוּתם של בני אותו הזמן, בו התחולל המעשה המַפרה, והם לא ראו ולא הבינו. לפעמים גם העושים עצמם לא הרגישו בגדלות המעשה שעשו. דבר זה חל במידה רבה על דגניה בראשיתה.

לי זכור הדבר – לפני היותו. עבדתי לפני חמישים ושתים שנה ויותר במקום זה לפני שנוסדה דגניה. הייתי פועל בחוַת כנרת של הקרן הקיימת, שהשתרעה משני עברי הירדן וכללה גם אדמת אום־ג’וני והייתי בארץ כאשר קמה הקבוצה בדגניה, ואינו זוכר שמישהו דיבר אז על כך, או שדנו על כך בעתונות. בימים האחרונים הרהרתי: אולי זכרוני בגד בי, כי סוף־סוף עברו מאז כחמישים שנה. עלעלתי בעתונים מהימים ההם, גם בעתון “הפועל הצעיר” וגם בעתון “האחדות” – השבוּעונים של שתי מפלגות הפועלים שנתקיימו בימים ההם. מצאתי דברים על מאורע אחד, שקדם ליצירת דגניה וגרם במידה רבה להתהווּתה. הכוונה לשביתת פועלי חוַת כנרת. שביתה זו עשתה רושם בשעתה, באשר היא נעשתה על אדמת הקרן הקיימת וקשור בשמו של ד“ר א. רופין המנוח. בימים ההם לא היה עדיין כל כך מקובל ולא העריכוהו כפי שאנו יודעים להעריכו היום; הוא היה אחד האישים המפוארים ביותר, שקמו בתולדות הפעולה ההתישבותית של התנועה הציונית. השובתים בכנרת היו מטובי הפועלים בארץ בימי העליה השניה והשביתה היתה נגד מנהל החוָה ד”ר ברמן, שטען כי ההפסדים נגרמים על־ידי העבודה העברית. השביתה נסתיימה בכך, שגם הפועלים השובתים וגם המנהל, שנגדו נערכה השביתה, עזבו את המקום. דבר זה עשה רושם בארץ. אבל ד“ר רופין, הממונה העליון על פעולת ההתישבות של ההסתדרות הציונית בארץ, היה איש מקורי, בלתי־כבול להרגלי מחשבה ולעבָרוֹ המסחרי, והחליט לעשות נסיון חדש – למסור חלק מאדמות הקרן הקיימת, זה שבעבר הירדן (אדמת אום־ג’וני), לקבוצת פועלים, שיעבּדוה על אחריות עצמם. נסיון כזה כבר נעשה מקודם על־ידי מנהל חוַת יק”א בסג’רה, אליהו קרויזה, והצליח. קבוצת הפועלים בסג’רה, שנקראה בשם “קולקטיב”, גמרה עבודתה בסוף השנה ברווח, נוסף על משכורתה החדשית, והנסיון נמשך עוד שנה – ושוב בהצלחה, ואחרי שנתיים נתבטל משום־מה. איני יודע אם ד"ר רופין ידע על נסיון זה או לא. הוא מסר אדמת אום־ג’וני לקבוצת פועלים במשכורת של חמישים פרנק לחודש לכל פועל ובתנאי שאם יהיה בסוף השנה רווח – יחולק שווה בשווה בין הפועלים ובין הקרן הקיימת. השנה נסתיימה ברווח, והוכח שהפסדי חוַת כנרת לא נגרמו על־ידי עבודה עברית. הקבוצה נשארה לעבוד עוד שנה, בתנאי השנה הקודמת ולבסוף החליטה להישאר במקום בקביעות. זה היה חידוש גדול – אבל לא עשה עדיין כל רושם בארץ. למלה “קבוצה” בימים ההם לא היתה עדיין המשמעות שקנה מונח זה בימינו. לקבוצה היתה, בכל הימים, לפני עשרות ומאות שנים, משמעות של חבוּרה, והעובדה שחבוּרה עיבדה אדמות אום־ג’וני בלי מנהל לא עשתה כל רושם. איש בארץ לא ראה בכך משום מעשה חשוב ומחַדֵש. לא דוּבר על כך בעתונות. עיינתי בספרוּת הימים ההם, עד תחילת מלחמת־העולם הראשונה, ולא מצאתי למעשה זה כל זכר. לאחר חיפושים מרובים מצאתי משהו בזכרונותיה של שרה מלכין, אבל בשנים־עשרה העמודים של זכרונותיה תפס ענין אום־ג’וני רק שתי שורות. היא באה לארץ־ישראל בשנת 1905 ועבדה בפתח־תקוה, אחר־כך הלכה לגליל, לסג’רה, משם לחדרה. ולבסוף היא מספרת בזו הלשון: “קבוצת חברים של הקומונה בחדרה הלכה לעבוד על דעת עצמה באדמות הקרן הקיימת ולהחליף פועלים”. איש לא שם לב לדבר זה, וזה לא היה חדש. כאמור נעשה דבר כזה בסג’רה שנים אחדות לפני קבוצת אום־ג’וני.

חיפשתי בדבריהם של אנשי דגניה עצמם. מצאתי משהו בדברי אחד החברים של קבוצת דגניה, שאיננו עוד אתנו היום – יוסף בוסל ז"ל. אבל מי שקרא דברים אלה בשעתו לא היה מעלה על דעתו ליחס להם משמעות רבה או מיוחדת.

לפני שאצטט דברי בוסל אני רואה חובה לומר, שאי־אפשר להבין התהווּתה של דגניה, חשיבותה והתפתחותה בלי לדעת מהותו של “הפועל הצעיר” בימים ההם. הייתי אז בר־פלוגתא של “הפועל הצעיר”, שהתנגד לסוציאליזם, אבל הוקרתי את החיוב שבו. “הפועל הצעיר” באידיאולוגיה שלו, בניגוד למפלגת “פועלי־ציון” שנמניתי עם חבריה, לא הקיף עולם ומלואו, והפרוגרמה שלו נתרכזה בפסוק אחד, שבו, כמו בתא הראשון של העוּבּר ברחם אמו, היה גלום כל הישוב וכל מה שעתיד לצאת ממנו, לא רק בימינו אלא גם בימים יבואוּ. והפסוּק הוּא: “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. דברים פשוטים אלה, מובנים מאליהם בימינו, אבל אז היה בהם חזון רחוק מאד מהמציאות הקיימת, חזון שטובי הוגי חיבת ציון לא האמינו בהתקיימותו, ואנשי העליה השניה, גם חברי “הפועל הצעיר”, גם חברי “פועלי־ציון” וגם בלתי־מפלגתיים – אלה היו שלוש החטיבות בציבור פועלי ארץ־ישראל בימים ההם – ראו בחזון זה תפקיד חייהם: ישוב יהודי ומשק יהודי בכפר ובעיר מיוסד על עבודה עברית. “הפועל הצעיר” התרכז והצטמצם אך ורק ברעיון זה.

בוסל אמר את דבריו בועידה של “הפועל הצעיר” בשנת 1911, והם מובאים ב“ספר בוסל”. אילו לא ידעתם מה נעשה בדגניה במשך חמישים שנות קיומה ומה נעשה בישובים אחרים – אילת השחר, כפר גלעדי, משמר העמק, עין־חרוד, עין־גדי ויטבתה – מסופקני אם הקטע שאקרא מדברי בוסל היה אומר לכם משהו. אבל בדברים אלה גנוזים שרשי המפעל הקיבוצי הנהדר והמופלא שקם בחמישים שנים אלה.

ואלה דברי בוסל:

“האידיאל שלנו אינו צריך להיות – לברוא פרוליטריון קרקעי, כי אם לפַתּח אלמנט של עובדי אדמה, אם בתור פועלים אצל אחרים, או בתור עובדים אצל עצמם. אני מדבר על שיטה שתתן באמת חופש אינדיבידואלי לפועל ושגם לא יצטרך להשתמש בעבודתם של אחרים. צריך לזכור, כי אחד החסרונות היותר עיקריים שיש במצבו של הפועל עתה הוא, כי הפועל הנהו יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שׂכלוֹ ובקיאוּתו. כי בעבודת האדמה דרוּש כשרון היצירה, כשרון ההמצאה”.

איני בטוח אם כל החברים יודעים שקבוצת דגניה, זו הקבוצה של חברי הקומונה בחדרה, לא התכוונה כלל וכלל להתישב בקביעות באום־ג’וני (או דגניה – בשמה העברי).

היה אז ויכוח ב“הפועל הצעיר” אם פועלים צריכים להתישב על האדמה – אז קראו לכך “להתאכר” – או לא. אחד מטובי מנהיגיו של “הפועל הצעיר”, יוסף אהרונוביץ, טען, שתפקידנו הוא להיות אך ורק פועלים שכירים, ולא “להתאכר”. זאת יעשו “בעלי־בתים”. אנשי קבוצת דגניה, כאמור, לא חשבו כלל בתחילה להתישב בקביעות על האדמה. הם באו להוכיח, שפועלים יהודים יכולים לעבוד בלי מנהלים ובלי לגרום להפסדים. וכאן היה טמון הגרעין של היצירה הגדולה, שלפי שעה אין דוגמתה בעולם – גם לא בארצות המכוּנות בשם “סוציאליסטיות” – של משק קיבוצי, של קומונה של פועלים העומדים ברשות עצמם. הדחף העיקרי היה להבטיח עבודה עברית. רבים אולי יראו בכך מגרעת ואני רואה בכך כל הגדלוּת והאיתנוּת של אנשי הקבוצה הראשונה. כי שאלה זו – אם הארץ תיבּנה בעבודה עברית או לא – היתה השאלה הגורלית של העם היהוּדי. בלי עבודה עברית לא היה קם שום דבר חדש בארץ, שום ישוב עצמאי, אלא היתה נוצרת כאן – בארץ המולדת – גלות, ואולי גלות יותר מכוערת מאשר בארצות אחרות, באשר הסביבה היתה – ועדיין הינה – מכוערת יותר מאשר היתה ברוב ארצות הגולה באירופה, שמשם באה כמעט כל העליה עד הקמת המדינה.

עובדי אום־ג’וני מיצו רעיון העבודה בכל היקפו ועמקו. אותם 12 או 15 הראשונים, שבאו לעבוד באום־ג’וני בלי מנהל מן החוּץ, נוכחו לדעת, כי עבודה עברית תיתכן, ותיתכן לאו דוקוא בעבודה שכירה. המוּנח “עבודה עצמית” עוד לא היה קיים אז וחסרונו של מונח זה הביא את בוסל לדבר סחור סחור, ש“הפועל הוא יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודת אחרים מאשר את מצוַת שכלו ובקיאוּתו”. אחרי שנתיים של עבודה שכירה – כי חברי דגניה, כפי שכבר נאמר, היו מקבלים משכורת חדשית של 50 פרנק לאיש – הגיעוּ למסקנה שאין צורך לנדוד ולחפּשׂ מקום־עבודה אחר ויש לבסס ישובם לא כ“נפעלים”, כ“ממלאי פקודת אחרים” – אלא כפועלים המקיימים “מצוַת שכלם ובקיאותם”, כלומר ישוב בלתי־תלוי לגמרי באחרים, אלא בהם עצמם. והקבוצה קיבלה מאז משמעוּת חדשה, מחדשת, של ישוב עובד לכל משמעוּתו העמוּקה.

רוצה אני לעמוד על השאלה: מהו הרעיון המרכזי של הקבוצה או של הקיבוץ (לפנים הבחינו בין שני אלה; בימינו שתי מלה אלה הם שמות נרדפים לדבר אחד). ועלי לבקש מהחברים שיזדיינו בקצת סבלנות, כי עומד אני להשמיע דברים אפיקורסיים, בלתי־מקובלים, ואולי גם מרגיזים. החבר יצחק מאור, החי שנים רבות בקיבוץ, אמר, כבדרך אגב, שמהות הקיבוץ הוא – שויון. אני מעֵז לשלול שלילה מוחלטת את הדעה כי מהות הקבוצה והקיבוּץ הוא שויון.

מכיוָן שאני משוכנע שיצירתה של דגניה היתה לא רק מאורע מקומי ולא רק מאורע ארצישראלי או יהודי בלבד, אלא מאורע עולמי, ולקיבוץ יש משמעות כלל־אנושית – אני רואה חשיבות רבה בכך, שנראה בעינים פקוחות מהותו וחשיבותו האמיתית של הקיבוץ. זה לא שויון. אין זה מקרה שביחס לקיבוץ מדברים על חיים קולקטיביים, קוֹמוּנַליים ולא על חיים אֶגליטריים. בקיבוץ יש שיווּי־זכוּיות, אבל אין שויון, באשר בקרב אנשים אין שויון, ולא יתכן שויון, ולא נחוּץ שויון. לגבי זכוּיותר יש צורך שכל האנשים יהיו שווי־זכוּיות, אבל אין שני אנשים שהם שווים זה לזה: אין שויון בעבודה; אין שני אנשים המסוגלים לעבוד במידה שווה אותה עבודה; אחד חרוּץ יותר, אחד – פחות; אחד רגיל בעבודה – אחד לא. ואין שויון בצריכה: יש אדם שרבע ככר לחם משביע אותו, ויש אדם הזקוק לפחות מזה או ליותר מזה. אין שויון בגודל המשפחה: אחד נשוּי ואחד רוָק, אחד יש לו שני ילדים ואחד – ארבעה או גם חמישה. גם טעמם של חברים בקיבוץ – כטעמם של אנשים בכל מקום אחר – אינו שווה. אין שויון בשכל, אין שויון בנסיון, אין שויון בקומת האדם, אין שויון בתלבושת, אין שויון באינטרסים הרוחניים. ואין כל אידיאל, כל מוֹתר בשויון. רק רובוטים יכולים להיות שווים זה לזה, ולא אנשים חיים.

לקיבוּץ יש תוכן יותר עמוק, יותר עשיר ויותר אנושי, והייתי אומר: יותר קוסמי ויותר אלוהי משויון – וזה שוּתפוּת. הקיבוץ עומד על שותפות מַכסימלית של חבריו. שותפות זוהי התכונה האנושית והקוסמית הגדולה, החיוּבית והמַפרה ביותר בהיסטוריה ובטבע. מה זה עם? שותפוּת של זכרונות היסטוריים, שותפות של תקווֹת, של סכנות, של לשון, של תרבות, של גורל. מה זאת משפחה? שותפות גופנית ונפשית, שותפות בחיי מין, באהבה לילדים, שותפות של דאגה ושל מסירות הדדית. מה זו מפלגה? שותפות של ערכים ושל משימות ופעולות המכוּוָנות להגשים ערכים אלה. מה זה מעמד? שותפות של תנאי חיים, של סבל, של מַאוַיים. ואין מושג יותר חיובי, מַפרה, רב־תוכן מאשר שותפות בחיי עם, בחיי חברה, בחיי משפחה, והאידיאל האנושי העליון – שותפות המין האנושי. בקיבוץ ובקבוצה מתגשם עיקרון השותפות יותר מאשר בכל חֶבֶר אנושי. הקיבוץ בנוי על שותפות כלכלית, חברתית ותרבותית, לא כשאיפה – אלא כהוויה, כחוויה; לא רעיון ואידיאל – אלא מציאוּת חיה, מתמדת.

חבר צעיר, חדש, ותיק, רוָק, בעל־משפחה, צעיר, זקן – כולם שותפים למשק, לעבודה, לאחריות, להנאה, לצער, לרווחה, למצוקה; הביטוי התיאורטי של הקיבוץ (קוֹמוּנה בלעז) הוא לא שכר שווה לכל אחד, אלא “לכל אחד – לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכלתו”. זהו עיקרון של שותפות ולא של שויון.

זוהי משמעותה הגדולה של התנועה הקיבוצית וזוהי הבשורה הגואלת שהיא נושאת בתוכה לעובד, לעם ולאנושוּת. דרך הגאולה היא דרך השותפות. המעמד העובד ישתחרר; אם להשתמש בסגנונו המגומגם של בוסל – יחדל להיות “נפעל” ויהיה “פועל”; לא יהיה זקוק למלא פקוּדת אחרים, זרים, מעבידים, אלא יקיים “מצוַת שכלו ובקיאותו” – אם ידע לשתף פעולה. גאולת העובדים היא בשותפותם – בשותפות השאיפה, בשותפות המאבק, בשותפות הביצוע. השותפות היא דרך הגאולה היחידה של עמנו. במידה שתגדל שותפות ההכרה היהודית, שוּתפות התרבוּת היהוּדית, שוּתפות הגורל היהודי, שותפות בבניית הארץ, משוּתפוּת מינימלית של אהדה עד שותפות עליונה בהגשמה – בה במידה תתקדם גאוּלתנוּ. היהוּדים בזמננו נחלקים ל“דתיים” ול“חילוניים”. איני נוטה להשתייך לא לראשונים ולא לאחרונים. אני מאמין בשותפות יהודית עליונה, בשותפות עבָרנוּ ועתידנוּ, שלכוּלנוּ חלק בה, אם מעט ואם הרבה.

גם גאולת המין האנושי תלויה בהגברת השותפות בין עם לעם. אנוּ עדים בימינו להשתחררות עמים – באסיה ובאפריקה, ושנה שנה מתרבים חברי הארגון של האומות המאוחדות. העם בדאהומי שווה־זכוּיות לעם בארצות־הברית. לכל אחד מהם יש זכות שווה בעצרת האו"ם. אבל כל עוד לא תקום בין העמים שותפות כלכלית ותרבותית וכל עם יוכל ליהנות מכל מתנות הטבע והידע האנושי לפי יכלתו ולפי צרכיו – אין לשויון זה ערך רב. רק אם כל העמים יהיו שותפים גמורים בכיבושי הטבע, בהישגי המדע, באוצרות התרבות – רק אז יקום חזון נביאינו “לא ישר גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

שותפות אנושית קיימת מבראשית ימי האדם, אבל היא היתה מוגבלת לחוג אנושי מצומצם – למשפחה, לשבט. התקדמות האדם באה עם התרחבות תחומי השותפות, ממשפחה לשבט, משבט לאוּמה; ואנוּ עומדים בימינו על סף השותפות של המין האנושי – או חורבנו.

בהקמת ארגון האוּמות המאוחדות נעשה צעד ראשון לשותפות אנושית – אבל עדיין אין זו אלא מסגרת ריקה מתכנה האמיתי של שותפות: בלי שותפות בנכסי הרוח והחומר של העמים המתקדמים והמפותחים ביותר – מסגרת זו אין בה ממש, וזכוּת גדולה היא לישראל הקטנה והצעירה שהיא תורמת – במידת יכלתה הצנוּעה – להגברת השותפוּת בידע, בחינוך, בתרבות, בבריאות.

עצמאות העמים המשתחררים מעול זר תהיה פיקציה אם לא ישתפוּ אותם בהקדם האפשרי ברכוש החמרי והרוּחני שצברו העמים העשירים. המשטר שאליו נשואות עינינו – ולא חשוב באיזה “איזם” נכנה אותו – הוא משטר של שוּתפוּת בין כל אישי העם, כלומר עם שאין בו “נפעלים” ו“פועלים” לפי הטרמינולוגיה של בוסל, כלומר נותני פקוּדות ומקבלי פקוּדות, מעבידים ועובדים, אלא החברה כולה בנויה על שוּתפות שמבטיחה לכל איש את צרכיו ולוקחת מכל איש לפי יכלתו. הגאולה לא תהיה שלמה עד ששותפוּת זו תהיה נחלה פנימית של כל עם – ונחלה משוּתפת של כל העמים – שוּתפוּת בינלאומית אמיתית.

מסופקני אם הקבוצה הראשונה שבאה מחדרה – שבה חיתה כקומונה – לאום־ג’וני ידעה מלכתחילה מה שהיא עומדת לעשות. הם הגיעו לשותפות קיבוצית מלאה אחרי גישושים של שנים אחדות – מתוך דבקות עמוקה ברעיון העבודה ונאמנות מתמידה במבצע העבודה, שהפכה אותם מ“נפעלים” ל“פועלים”. וכשהקבוצה הגיעה למרום הכרתה וחדלו להיות פועלים שכירים, המקבלים שכר שווה, והפכו לקומונה, לשותפות כשיטת־חיים – רבו השוללים והמתנגדים, שטענו כי שותפות כזו לא תיתכן: הפועל החזק והפועל החלש, הפועל בעל־המקצוע והפועל מחוּסר המקצוע, הפועל שיש לו משפחה גדולה והפועל שאין לו משפחה – לא יוכלו להיות כולם כאחד שותפים למשק ולפרי המשק. אבל קיומה של דגניה במשך חמישים שנה, וצמיחת עשרות ומאות קיבוצים בכל חלקי הארץ הוכיחו שהדבר אמנם יתכן – וברכתו רבה וגדולה.

כי השותפוּת היא יסוד היקום, העיקרון הנצחי של הקוסמוס. מחלקיקי האטום שאינם נתפסים בעין ועד מערכות השמשות לאין־סוף – הכל מהווה יחידה אחת עולמית, נצחית; אף אטום אחד אינו הולך לאיבוד, אף אטום אחד אינו בודד – אלא יש זיקה לכל הסובב. יש השפעה הדדית, זיקה הדדית, יניקה הדדית. הדברים פושטים צורה ולובשים צורה – והקשר ההדדי אינו נפסק לעולם. זה חל על החי, על הצומח ועל הדומם. כולם תלויים זה בזה – ביודעים ובלא־יודעים.

איני בטוח אם הדור השלישי בדגניה יודע, כי הבתים הראשונים בדגניה נבנו לא בעבודה עברית ובודאי אין לחשוד את יוצרי דגניה, שלא היו נאמנים לעבודה עברית. אבל לא היו אז בארץ בנאים עברים. ואלמלא ההכרה בחשיבות העבודה לא היו לנו עד היום בנאים וספנים וטייסים עברים, כי אלה לא היו קיימים כמעט בשום ארץ אחרת. אולם הכרת חשיבות העבודה וערכו של העובד הביאה לידי “התרבוּתו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. והכרת העבודה כעיקרון יסודי בחיי אדם וחברה מוליכה לשותפות בעבודה ולחירות העבודה ולשלטון העבודה. זהוּ הלקח ההיסטורי הגדול, שתנועתנו, ודגניה בראשה, נתנו לא רק לתנוּעת הפועלים הארצישראלית אלא – אני מאמין באמונה שלמה – למין האנושי כולו. ועבודה פירושה גם עבודה גופנית וגם עבודה רוחנית. ועיקרון השותפות מחייב שלא יהיה פער בין עבודה גופנית ורוּחנית. השוּתפות השלמה והמלאה בחיי אדם וחברה אומרת: שותפות בנכסי החומר ונכסי הרוח של האדם, ולכל אדם – לפי צרכיו, ומכל אדם – לפי יכלתו.

בשבוע שעבר ביקרה אצלי משלחת ממאלי – מדינה חדשה באפריקה השחורה. שאלתי חברי המשלחת: התוכלו להקים קיבוץ במאלי? ענו לי: לא. מדוע? – שאלתי. השיבו לי: לקיבוץ נחוצים פילוסופים, ואצלנו אינם. גם הם השתמשו בסגנון מגומגם כבוסל בשעתו; כשהם אמרו “פילוסופים” התכוונו לאישים בעלי ערכים עליונים. אבל אם היום אינם – אין כל סיבה שלא יהיו מחר. במידה שתרבה השותפוּת הבינלאומית – יהיו גם הערכים העליונים נחלת כל העמים.

איני שותף לרגש־הנכאים, הבוקע לעתים תכוּפות בכינוסי הקיבוצים. קובלים, שאחוז הקיבוצים בחיי הישוב הולך ופוחת. איני בטוח כל כך בחשבון האחוזים, אבל החשבון בכללו הוא מוטעה. דגניה היא שיא, אבל אין שיא בלי מסד, והמסד – מן ההכרח שיהיה רחב וגדול פי כמה מהשיא, והמסד הוא העבודה. מסד זה היה נעדר ברוב הגדול של עמנו בגולה, והוא נעדר גם עכשיו, אולי יותר מאשר לפני שנים. מסד זה הולך וקם רק בארץ. זוהי אחת התמורות המופלאות בחיינו. תמורה שניה היא הסתמכות על עצמנו ועל כוחנו – ללא תלות בזרים. שתי תמורות עיקריות אלה בתקומתנו לא הושלמו עדיין – כשם שלא הושלם עדיין קיבוץ־הגלוּיות הנדרש והאפשרי. ואי־אפשר להתעלם מהשואה שהשמידה לא רק ששה מיליונים של יהודים – שליש של העם היהודי בעולם – אלא אותם ששת המיליונים שהם היו מניחי היסודות לגאולתנו הלאומית ונושאי התמורות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שהצמיחו התישבותנו המחודשת וערכי המוּסריים והרעיוניים.

נסתם המקור הראשי, ממנו שאב מפעלנו המהפכני היוצר כוחותיו המַפרים. אילמלא קרה, מיד אחרי השואה, הנס הגדול של תקומת ישראל העצמאית – ספק אם היה קיום לכל המעשה שעשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מאז יסוד פתח־תקוה בשנת 1878. במדינה ניתן לנו המכשיר האדיר, מכשיר של שותפות – הפעם שותפות ממלכתית – המסוגל לחולל תמורה גואלת בחיי עולים, שכאילו אינם זקוּקים ומוכשרים לתמורה זו. תמורה זו מתחילה מאָלף – ולא ביום אחד תגיע עד תו, כאשר הגיעו אליה יוצרי דגניה. עלינו להתחיל להנחיל למאות אלפים עולים ערכי־יסוד, שההיסטוריה האומללה בארצות מוצאם שללה מהם במשך מאות שנים. גם מדינה, כמו הקיבוץ, היא מכשיר של שותפות, מכשיר שיש בכוחו לחייב, מה שאין בכוחו של קיבוץ, אבל אין בכוח המדינה להקפיץ לשיא את אלה שאינם מסוגלים להגיע לשיא מכוח עצמם. על המדינה להבטיח את המסד: הכושר והאפשרות של עבודה, ובימינו, יותר מאשר לפני חמישים שנה, הכושר והאפשרות של עבודה תלויים ביֶדע, ואין משימה פנימית חשובה יותר מסתימת הפער בידע בין שרידי יהדות אירופה ובין העולים משוללי הידע במשך דורות בארצות מוצאם.

משימת דורנו – הדור שלאחרי השואה ואחרי הקמת המדינה – היא כינון השותפוּת הרוחנית והחמרית בין העדות ובני העדות שהפיזור בגולה הפריד ביניהם לא רק במרחקים גיאוגרפיים, אלא גם במרחקים תרבותיים. מדינה יש לה כוח כפיה – אבל אין היא יכולה להתקיים על כפיה, אלא על שותפות, על הרגשת השותפות ההיסטורית של בני עם אחד. שיווּי־זכויות כלפי החוק הקיים בישראל, כשהוא בלבדו, אינו מבטיח שותפות זו. בלי שיתוף כל אזרחי המדינה בנכסי החומר והרוח הנוצרים במדינה – השויון הפורמַלי אין בו ממש ואין לו ערך רב.

דגניה הולידה לנו לא רק עשרות קיבוצים בכל קצות הארץ. בלי דגניה לא היתה קמה גם נהלל וגם כפר־יחזקאל; ובלי נהלל וכפר־יחזקאל – לא היוּ קמים מאות מושבי־העולים בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה.

דגניה ובנותיה הן ילידות החלוציות האישית של יוצרי תנועתנו ומניחי היסודות של מדינת ישראל. מושבי־העולים הם ילידי היזמה החלוצית של מדינת ישראל. החלוציות האישית היתה כל השנים נחלת יחידים – גם בעליה הראשונה, גם בעליה השניה ובכל העליות שבאו אחריהן. החלוציות הממלכתית חלה על כלל האזרחים, אבל כוחה מוגבל. היא מכינה האפשרויות של התעלוּת האדם, אבל אין בכוחה לגזור על האדם להתעלוֹת. תביעה זו באה רק מבפנים ויונקת מהדוגמה החיה. החלוציות האישית כוחה בעומק, החלוציות הממלכתית כוחה ברוחב. רק במיזוג שני סוּגי החלוּציות האלה נשתלט על שני הממַדים של התמורה, שעלינוּ לחולל בהמוני העולים. בחלוּציוּת ממלכתית נכונן את המסד; הדוגמה החיה של החלוּציוּת האישית תעלה אותנוּ עד השיא.

יובלה של דגניה הוא חג גדול, לא רק של תנוּעת הפועלים, אלא של האומה. באחד העתונים נשאלה שאלה: מהו החג של דגניה, וכי לא קדמה לה פתח־תקוה? מובטחני, שחברי דגניה יגידו כמונו: הבו גודל למיסדי פתח־תקוה; להם זכות ראשונוּת; בלעדיהם לא היה קיים אולי בכלל כפר עברי. היתה דרושה העזרה רבה, יזמה חלוצית ותנופת חזון להקים כפר יהודי ראשון בדורותינו. אוּלם דגניה תיקנה מה שעיווּ ממשיכי המיסדים של פתח־תקוה, ולא רק תיקנה – אלא חידשה.

אבל יובלה של דגניה אינו חג בלבד – אלא אתגר לתנוּעה, אתגר לנוער. הנוער בימינו גילה מעשי גבורה רבים, שלא רבים כמוהם בתולדותינו, במלחמת הקוממיות, במִבצעים רבים שבאו אחריה, במערכת סיני. אולם לא קשה לאדם הרגיל ביותר ליהפך לגיבור ברגע דרמתי. יצירת דגניה אינה פרי התרוממות־רוח ברגע דרמתי מסוים; זוהי התאזרות רוחנית ותנופה יוצרת ונאמנות לחזון כל ימי החיים.

זוהי המשמעות של האתגר הבוקע מיצירתה וחידושה החברתי והאנושי של דגניה.

דוד בן־גוריון היה בשנות פעילותו בהסתדרות מראשי מכווניה של המפלגה המנהיגה – קודם “אחדות העבודה” ולאחר־מכן מפלגת פועלי ארץ־ישראל – ועד היום הוא מנהיגה המוּכּר. לא היתה שאלה משאלות הישוב והתנועה הציונית שלא דן בה במאמריו ובנאומיו, והם מהוים מסכת שלמה, ציונית־סוציאליסטית. המביא לבית־הדפוס נתן לבו לצמצם את המבחר בעניני ההסתדרות בלבד ולהפרידם מענינים אחרים, שאין להם נגיעה ישירה אליה. אך לא ניתן לו הדבר במלואו. שכן ההסתדרות מעולם לא הגבילה את עצמה בענינים הפרופסיונליים של הפועלים, והיא חתרה להרחיב את תחומי פעולתה ולהאדיר את השפעתה על כל המתרחש ומתהווה בישוב העברי בארץ ובתנוּעה הציונית; ולא נעשה דבר חשוב בהסתדרות בלי בירורים וּויכוחים, שהם באו לידי ביטוי התפיסות השונות של המפלגות והזרמים שבתוכה. הדבר משתקף פה ושם במבחר, שהוכלל בו גם הויכוּח במועצת ההסתדרות נ"א בחודש מארס 1944: אם לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון לתמוך בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית (“לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים”). לויכוח הזה, “המדיניות הציונית ופועלי ארץ־ישראל”, שהיה מדיני ובעל חשיבות היסטורית מיוחדת, נתלווה גם ויכוח על גבולות סמכותה של ההסתדרות להטיל על שליחיה הוראות מחייבות בשאלות שיש בהן חלוקי־דעות.

הדברים במדור “חוליות ראשונות” נכתבו 7– 10 שנים לפני יסוד ההסתדרות, ובכל זאת ראה המביא לבית־הדפוס צורך לכללם בספר, שכן יש בהם ראשי פרקים לתפיסתו הרחבה של דב“ג על התארגנות הפועל העברי בארץ, שהנחתה אותו בכל שנות פעילותו בהסתדרות: עצמאותו של העובדה העברי (בפרק “הקפא”י והמשרד הפועלי־ציוני בארץ־ישראל") ושלילתה של שיטת ה”פקידות" מן החוץ (בפרק “הפקידות והפועלים”); חיוב הפעולה ההתישבותית של הפועל, בניגוד לשיטת ההתישבות של המושבות (בפרקים “עין גנים” ו“כפר סבא”); התנגדות חריפה להפליה שבטית בתוך תנועת העבודה (בפרק “חוקה אחת”); כוֹללוּת ההסתדרות (בפרק “הסתדרות פועלים כללית ומקפת”). ועל הכל – הכרת ערכו העצמי של הפועל העברי והכרת שליחותו הלאומית ההיסטורית, שמיצה אותה בפסוק, שנכתב עוד לפני ועידת אום־ג’וני: “כי אם יש למי שהוא הזכות לבוא ולהכריז בגאון: ‘אם אני כאן – הכל כאן’ – אין זה אלא הפועל העברי”.

הדברים במדור “בשער התקופה החדשה”, שנאמרו כשנתים לפני יסוד ההסתדרות, מקפלים בתוכם את חזונה, תורתה ופעלה של תנועת העבודה בישראל.