רקע
דוד בן־גוריון
זכות העבודה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הרצאה במחנה הנוער העובד


ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:

א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;

ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, ועל־כן מותר לנו לבוא לארץ־ישראל.

ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה, וזכותנוּ בארץ אינה נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות־קיוּמו אינה מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך, זכות קיומו של ציבור – על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז־הכובד של כל השאלה.

הויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפּלוּטוֹקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדוּת האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), הרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים, הרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; הם נחוצים רק במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוּציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.

ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוּסיה וגרמניה הן מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים, לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין או ברוסיה אינה בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוּסיה אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה הוכיחה, שלא נוכל להתקיים שם – ואנו מחפשים אמצעים כדי שנוכל להמשיך את קיוּמנוּ. כאן בארץ ימצא רצון־הקיוּם שלנו את תיקונו, מפני שני דברים: א) בארץ הזאת ישנן אפשרוּיות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהם ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוּד, ולנו הכוח לנצלן; ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו, באשר אנו קשוּרים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.

הרצון היסודי הזה לקיוּם אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו, כילד זה שאינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים, אשר ייצרו פה מקורות־עבודה־ומחיה חדשים, ובאחיזתנוּ ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרוּת הרודפת אחרינו בכל ארצות נכר. אנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה, החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים, ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים, כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה; אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.

תנועת־הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפּציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנוּ אנו ולא על עבודת אחרים. זכותנוּ לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודתם של אחרים.

ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל הערבי והעם הערבי – אין זו שאלה המַתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאוּת אובייקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב, ובבואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיוּם שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.

השאלה הזאת עומדת לפנינו רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאוּמי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו קיבוץ היסטורי, לעת־עתה חלק קטן, אשר צו־קיומו וגזירת־חייו הביאו אותו הנה ופקדו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עלייתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הזה הנו ענין של מקרה; לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונו האינדיבידוּאלי של כל פרט ופרט. לא קאפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים, אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לארץ־ישראל ומשנה לשנה מתרבים מחנות “החלוץ” השואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הנאמנה ביותר, כי אלה שבאו הנה הנם רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה“אנחנו” הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלה המציאוּת של ישוב ערבי בארץ.

אילמלא היה הציבוּר היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית גדולה יותר, ואילו הכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני בלבד – איני יודע אם היתה עומדת לפני הציבור הזה בעיית הערבים ואם היתה נוצרת פה תנוּעת־פועלים יהודית, שעליה האחריות ובידה הכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20, או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאוּת הארצישראלית מתנגדת לכך. במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרוּיות־עבודה חדשות שאיפשרו להם להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התישבות חדשה, זאת אומרת מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעוּבדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פתח־תקוה ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרוּת הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש לנו זכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהם פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי – יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – היא העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – עבודה עברית בארץ־ישראל. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בארץ־ישראל נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה ואין הוּא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיוּמנוּ בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח־עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית. והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.

בימי התורכים היה בארץ הזאת חוק האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע ולבנות עליה. מה ביטל את החוק הזה? – את החוק הזה ביטלה אותה העוּבדה: רצון הקיום של האוּמה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.

התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת־לוַאי של חדירת פועלים יהודים לארץ ולא הצדקת קיוּמה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות גדולה יותר. אבל היה יכול להיות גם להיפך: שבארץ הזאת יושבים 700–800 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנוּיות בארץ, קרקעות מנוצלות למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות־הארץ בלתי־מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת־חיינוּ – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להעלות את רמת־חייהם. אין לכם, הערבים, הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאוּת, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את אנשי ביל"ו, את בוני פתח־תקוה, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו על־ידי תאוַת הבצע של יחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שַׁמָש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.

אולם זכות העבודה שלנו בארץ אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית אשר לוּקח מהפועלים הערבים, אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש; ובמקומות אלה אין זכותנוּ לעבודה מופקעת מפני שבעל־הבית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנוּעת־הפועלים, ואתה התנוּעה הציונית, יכולה להכיר בזכות קפּיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכוּיות שלנו, בזכות העם כולו, בזכותו לעבודה. לא בעל־הבית שעיניו רק לבִצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוַת הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. בעל־הבית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שיכניס פועלים זולים לא־יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, על־ידי העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 10–20 שנה במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיבידוּאלית ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.

ועוד דבר, שהוא יסודי לעבודתנוּ בארץ: גדלה של ארץ־ישראל נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פּחות ממחציתה של ארץ־ישראל, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופּוטמיה כילכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע לא נשתנה מאז), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את שטחה של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנוּ את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרוּת לעבודה חקלאית.

אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בארץ־ישראל הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו הגרמני עשיר־התרבות על תרבותו הוא. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור עוני ושממה על הארץ הזאת. לא נודה בזכות להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר לא רוצים לשנות את פרצופה הלאוּמי. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנוּ.

עוד דבר אחד אין לשכוח בויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על ארץ־ישראל כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא־נכון גם יחד. ארץ־ישראל הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרתו של העם היהודי. מחוץ לזה – אין ארץ־ישראל חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד השייך לעם הערבי, והוא גדול פי 100 מהשטח של ארץ־ישראל. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בארץ־ישראל אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאוּתה, לקיוּמה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 400 מיליונים כבאירופה אלא 14 מיליונים; דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם של הערבים לא יספיקו לכך. כי מסופּוטמיה בלבד היתה פעם מאוכלסת יותר מכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש בידי הערבים הרבה ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האוּמה הערבית מהתישבותנוּ בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיוּמנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10 ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית, כי אם להיפך.

היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה אנושית וסוציאליסטית, אינם מפוקפקים. בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלתנוּ, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך: העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטאטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי ותקומת העם העברי בארץ ישראל אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האוּמה הערבית.


ט“ו תשרי תרצ”ג.

המלצות קוראים
תגיות