לא נשלה את נפשנו, שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו – יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל עניניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקוה ואפשרות להבטיח צרכי העבודה ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי־עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן־העבודה (בין שנותן־העבודה הוא השלטון ובין הוא איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי, המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעונין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן־העבודה לא יבין, שאת תנאי־העבודה הוא צריך ומחויב לקבוע לא עם הפועל הבודד, ועם כל אחד בפני עצמו, כי אם עם ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית, שתיקבע על־ידי ההסתדרות בנוגע לשכר־העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת־החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.

נותני־העבודה עצמם, שאינם מוכים בסנוורים על־ידי שנאת־חנם להסתדרות העובדים, וכל אלה המעונינים באמת בפריחת הבנין והתעשיה בארץ, צריכים – לטובת עצמם ולטובת הבנין – לדאוג, ששום נותן־עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על־ידי ההסתדרות. אין הפועלים חוששים שמא על־ידי כך יתארגנו גם נותני־העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים עם חֶבר מאורגן ואחראי של נותני־העבודה בענף־עבודה שלם, מאשר עם כל קבלן וקבלן בפני עצמו.

חוזי־עבודה הסתדרותיים עשויים יותר מכל אמצעי אחר לצמצם את מקרי השביתות והסכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעונינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי־משׂטמה וספוגי־רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום”¹ רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.

הפועל החי על עבודתו יודע, שהשביתה היא חרב־פיפיות וגורמת בזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני אל יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו. אוּלם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי, ורק עם סוף החברה הזאת יסוּף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליוָה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ־ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה, כבכל ארץ אחרת, הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשליה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרוּתו וחופש פעולתו.

אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחיד האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזוין”. כשנותן העבודה יֵדע מראש, שאי־אפשר להרעיב את הפועלים, שאי־אפשר לפרק את איחודם, שאי־אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה – לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.

ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, בארגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשוּרותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבנין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.

י“ט שבט תרפ”ה.