לא נשלה את נפשנו, שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו – יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל עניניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקוה ואפשרות להבטיח צרכי העבודה ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי־עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן־העבודה (בין שנותן־העבודה הוא השלטון ובין הוא איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי, המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעונין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן־העבודה לא יבין, שאת תנאי־העבודה הוא צריך ומחויב לקבוע לא עם הפועל הבודד, ועם כל אחד בפני עצמו, כי אם עם ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית, שתיקבע על־ידי ההסתדרות בנוגע לשכר־העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת־החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.

נותני־העבודה עצמם, שאינם מוכים בסנוורים על־ידי שנאת־חנם להסתדרות העובדים, וכל אלה המעונינים באמת בפריחת הבנין והתעשיה בארץ, צריכים – לטובת עצמם ולטובת הבנין – לדאוג, ששום נותן־עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על־ידי ההסתדרות. אין הפועלים חוששים שמא על־ידי כך יתארגנו גם נותני־העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים עם חֶבר מאורגן ואחראי של נותני־העבודה בענף־עבודה שלם, מאשר עם כל קבלן וקבלן בפני עצמו.

חוזי־עבודה הסתדרותיים עשויים יותר מכל אמצעי אחר לצמצם את מקרי השביתות והסכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעונינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי־משׂטמה וספוגי־רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום”¹ רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.

הפועל החי על עבודתו יודע, שהשביתה היא חרב־פיפיות וגורמת בזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני אל יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו. אוּלם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי, ורק עם סוף החברה הזאת יסוּף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליוָה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ־ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה, כבכל ארץ אחרת, הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשליה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרוּתו וחופש פעולתו.

אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחיד האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזוין”. כשנותן העבודה יֵדע מראש, שאי־אפשר להרעיב את הפועלים, שאי־אפשר לפרק את איחודם, שאי־אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה – לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.

ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, בארגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשוּרותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבנין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.

י“ט שבט תרפ”ה.

דבר בעתו עשה הועד הלאומי בהקהילו את באי־כוח נותני־העבודה והפועלים לטכס עצה בדבר תיקון המצב הפרוע ביחסי הרכוש והעבודה בארץ. לפני האסיפה הובאה הצעת הממשלה על סידור שתי ועדות לתיווּך ובוררוּת, מורכבות ממספר שווה של באי־כוח נותני־העבודה והפועלים וממספר כזה של ממונים “נייטרליים”. ועדה אחת לתיווּך אין לה זכות הכרעה והחלטה במקרה של סכסוך בין נותני־העבודה והפועלים והיא אינה באה אלא לסייע בעצותיה ובעזרתה המוסרית ליישר את ההדורים והניגודים שבין שני הצדדים בדרך של פשרה והסכמה. הועדה השניה לבוררות – יש לה זכות להכריע ולחייב את שני הצדדים בכל ריב וסכסוך שנמסר לבוררוּתה. אוּלם מסירת הסכסוך לועדה זו היא רשות ולא חובה. ועדת הבוררים באה להכריע רק בהסכמתם המוקדמת של שני הצדדים.

הממשלה חשבה, כנראה, לכפר בהצעה זו את חטא רשלנותה בהגשמת החוקה להגנת העובד – אבל החטיאה את המטרה. אין כל צורך בעצות הטובות של הממשלה באיזה דרך לגמור את הסכסוכים שבין נותני־העבודה והפועלים. על הממשלה הוטל לחוקק חוקים אשר יצמצמו את סיבות החיכוכים והריבות ואשר יעקרו משרשם את הגורמים המרובים להפרעות־העבודה התכופות. אין הממשלה נדרשת ונתבעת להופיע בפני שני הצדדים הרָבים כרודף־שלום ומתווך – אלא להגשים את חוקת הגנת העובד, אשר תמנע בעד ההתנקשוּיות בזכוּיותיו האלמנטריות של הפועל, המקפחות את עניניו החיוניים.

גם אסיפת הועד הלאומי מצאה, שאין צורך בהתערבות הממשלה בסידור ועדות תיווּך ובוררים. סידורים אלה, התלויים לגמרי בהסכמת שני הצדדים המעונינים, מוטב שייעשו על־ידי המוסדות הלאומיים ויישענו על המשמעת הפנימית של הישוב.

אסיפת הועד הלאומי אף היא כמעט נכשלה בטעותה של הממשלה. גם פה הובלטה נטיה להסתפק לתיקון המצב אך ורק בסידור מוסד לתיווּך ובוררוּת, אוּלם באי־כוח ההסתדרות העמידו את האסיפה על תפקידה הנכון: לא רק למצוא דרך לגמר הסכסוכים שכבר פרצו, אלא בעיקר להפחית ולהמעיט עד כמה שאפשר את הגורמים והמניעים לסכסוכים. על הישוב עצמו הוטל לתקן את המעוּוָת של הממשלה ולהתקין בכוח הסמכות הלאומית תקנות להגנת העובד, אשר יישענו לעת עתה על הכוח המוסרי של ההסכמה הציבורית ועל התמיכה האקטיבית של המוסדות הלאומיים – ההסתדרות הציונית והאוטונומיה הלאומית בארץ (הועד הלאומי, העיריות העבריות וכו'). במשך הזמן יקבלו תקנות אלו גם תוקף חוקי של הממשלה.

באסיפת הועד הלאומי ניסו אחדים מהקבלנים לחייב את הפועלים לחדש מיד את העבודה בלי כל תנאים. אוּלם מדברי באי־כוח ההסתדרות הבינה האסיפה, שאין היא יכולה להכריע בגמר הסכסוכים, ההשבתות והשביתות. הועד הפועל של ההסתדרוּת הודיע ברוּרות ונמרצות, שאין כל מוסד חיצוני, לא של פועלים, יכול לקבל החלטה מחייבת בעניני השביתות. חופש־השביתה זהו נשקו היחיד האחרון של הפועל בהגנתו על זכוּיותיו ועניניו, ועל חופש זה לא יוַתר בשום תנאי. מטעם זה אין הפועלים מסכימים גם לחובת בוררות. הפועלים בארץ, כפועלים המסודרים בכל העולם, בכל הארצות בלי יוצא מן הכלל, מסכימים בשעת הצורך לועדות תיווּך ובוררוּת, אוּלם הבוררות היא בכל מקרה רשות ואינה נקבעת אלא בהסכמה מוקדמת של שני הצדדים.

במרכז עניני האסיפה הציגו באי־כוח ההסתדרות את הצורך הדחוף בקביעת חוקת־העבודה אשר תבטיח את הזכוּיות והענינים האלמנטריים, שהם תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית בארץ: הכרת הסתדרות העובדים בתור בא־כוחו היחיד של ציבור הפועלים בארץ בכל עניני העבודה; קביעת משכורת מינימלית, ההכרחית לקיומו של פועל בן־תרבות; תעריף מסוים לבעלי מקצוע, שנקבע בהסכם עם האגודות המקצועיות; קבלת פועלים לעבודה באמצעות ההסתדרות; פיטורי פועלים בידיעת ועד פועלי המקום לפי תקנות מוסכמות על־ידי שני הצדדים; פיצוּיים קבועים למקרי אסון; השתתפוּת בקופת־חולים; הגנה מיוחדת על עבודת נשים וילדים.

רק לאחר שייקבעו תקנות אלו יהיה ערך לועדות תיווּך ובוררוּת אשר יפשרו בשעת הצורך, בהסכמת הצדדים המעונינים, את הניגודים והסכסוכים אשר לא יחדלו גם לאחר קבלת התקנות הללו, כל זמן שיתקיים בארץ שלטון הרכוש. כפי שהורה הנסיון בכל ארצות הרכוש יש ברכה בועדות אלו במקרים מרובים, כי הפרעות־העבודה מזיקות לפועלים לא פחות מאשר לנותני העבודה; והסתדרות מקצועית, במידה שהיא יותר מאורגנת ובטוחה בכוחה, ממעיטה להשתמש בנשק השביתות. כשרון מלחמתה וכוח ארגונה הם הערובה הכי טובה להשגת דרישותיה הצודקות בדרך של משא־ומתן. במה דברים אמורים? כשיש לה האפשרות להשתמש בשעת הצורך בנשקה האחרון – בהכרזת שביתה. ומשוּם כך רואה התנוּעה המקצועית בחופש השביתה את התנאי המוקדם לאפשרות של משא־ומתן פורה.

עמדה זו של ההסתדרות הובררה לאסיפה כולה ונבחרה ועדה בת חמישה־עשר (חמישה מבאי־כוח ההסתדרות, חמישה מנותני־העבודה וחמישה מהמוסדות הלאומיים), שעליה הוטל לעבּד תקנות להגנת העובדים ולמוסדות תיווּך ובוררים.

ציבור הפועלים שואף לעבודה שלֵוה ובלתי מופרעת בתנאים המאפשרים קיום נורמלי לעובד בעבודתו; והמעשים יַרְאו עד כמה נאמן הרצון הזה בצד השני המעונין אף הוא בכך – לפי דבריו באסיפת הועד הלאומי.

ג' אדר תרפ"ה.

מתוך הרצאה בועידה החמישית של “אחדות־העבודה”

מדי פעם מופיעות לפנינו הצעות מ“ימין” ומ“שמאל” להוציא את הלשכה מידינו וליסד לשכה “נייטרלית”, ממשלתית או עירונית, כלשה בכל הארצות. אילו היה לנו מעמד קיים, משק בנוי ומדינה עומדת על תלה, היינו בוודאי מסכימים למסור מכשלה זו של הדאגה למחוסרי עבודה ותיווּך העבודה לממשלה ולעיריות; אוּלם במצבנו כיום בארץ אין אנו יכולים ורשאים לסלק מעל עצמנו את הדאגה הזאת, הדאגה לקליטת העולים, למחוסרי־עבודה ולחלוקה צודקת של העבודה בארץ. התיווּך וסידור העבודה בידי עצמנו ושלטוננו על שוק העבודה הוא תנאי הכרחי לקיוּמו של הפועל בארץ, כי מבלעדינו אין כוח המעוּנין בהקלטת העולה והפועל העברי בעבודה והמוכשר לעשות זאת בתנאים הקשים של שוּק העבודה בארץ. בלי לשכת העבודה שלנוּ ובלי משק פועלים עצמי לא נחדור לעבודה במשק ההון הפרטי. לא היינוּ מסוּגלים לחדור באלפינו למושבה, כמו שחדרנוּ השנה, אילוּלא משקינוּ החקלאיים; ולא היינוּ חודרים לעבודת־הבנין הפרטית כאשר חדרנו, אילוּלא משקנוּ השיתוּפי בקבלנות הבנין, והוּא הדין בלשכה. יש אולי מקום אחד, ששם יש לדבר על מוסד עירוני לתיווּך העבודה – זהו תל־אביב, וגם זה בתנאי אם יהיה בידי העיריה לחייב את כל נותני־העבודה לקבל פועלים רק דרך הלשכה שלה; אבל לא ייתכן סידור לשכה נייטרלית בידי הקהילה, ועוד פחות מזה בידי העיריה, בחיפה או בירושלים. הקהילה אין לה כל שליטה על שוק העבודה; והעיריה, שאינה כולה עברית, לא תוכל לספק את צרכי העבודה העברית, התלויה עכשיו כמעט רק בשוק־העבודה העברי, אשר תנאיו שונים מתנאי שוק־העבודה הערבי. אם רוצים נותני־העבודה להשתתף בלשכת העבודה – אין לנו כל יסוד להתנגד לכך, אוּלם בתנאי אחד: שיתקשרו את ההסתדרוּת בחוזי־עבודה.

החזקת לשכת העבודה היא לא זכות ויתרון כי אם חובה ומעמסה להסתדרוּת, אבל אין ההסתדרוּת יכולה להשתחרר מחובה זו, כל זמן שאין גוף אחר אשר יטיל אותה על עצמו.

כ“ג חשון תרפ”ז.

הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת ארץ־ישראל לקראת יצירת חוקת הגנת העובד. בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לארץ־ישראל המנדטורית אין זכר לחוקה זו. חקיקת הגנה על זכויות העובדים, שהתפתחה בעקב המשטרה הקפיטליסטי במאה השנים האחרונות, תחילה באנגליה (1802) ואחר־כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד עם גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.

תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת־הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת־אונים. העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים. תנועת־פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית. כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים. לא רק בימי השלטון העריץ של עבד־אלחמיד, אלא גם בימי “התורכים הצעירים”.¹ המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת), אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של “אחדות וקידמה” בשנת 1908 והתיקונים המועטים שנעשו על־ידי “התורכים הצעירים” בימי שלטונם לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.

בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית. ארץ־ישראל ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי. בארץ החלו שינוּיים מדיניים, ישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט הבינלאומי הוכר הבית הלאוּמי העברי. הארץ נכבשה על־ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית. החלה עליה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבָּה את עָשרה. הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת. צומח ממעד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו. למרות שינוּיים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים. תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אַנגוֹרה חוק ומשטר חדש. וברוּר הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי ארץ־ישראל. הארץ, אשר ישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוּקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים. ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת־חוּקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכוּיות העבודה, שעליה הוטל התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.

מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצוּיים לעובדים הנפגעים בעבודתם. החשיבות היא לא רק בתוכן הפקוּדה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן, היא פגוּמה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – אלא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף־סוף, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.

פקוּדה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בארץ־ישראל, באשר הוא עובד. הזכויות המובטחות בפקוּדה זו לעובדים חלות, כמובן, על כל פועלי הארץ, ללא הבדל – כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי־מאורגנים. אבל אנו יכולים לציין, שהגורם לפקוּדה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרוּתו הכללית. בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחוּתו החלוצית של מעמד הפועלים הארצישראלי. בכוח ארגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחוץ־לארץ (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חִייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובכך סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.

מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד במינו בתנועת־הפועלים היהודית בעולם. זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי. עוּבדה זו מיחדת ומפלָה את המעמד העובד העברי בארץ־ישראל בתוך תנועת־הפועלים היהודית בעולם. ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ אחרת, מלבד ארץ־ישראל, שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי. תנועת־הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פינה – לפעמים פינה נידחת, לפעמים פינה יקרה – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים. רק בארץ־ישראל נעשו תנועת־הפועלים היהודית ותנוּעת־הפועלים הארצישראלית לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, ארגוּנו ומלחמתו של הפועל העברי מַתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארצישראלי.

*

הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאוּתו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה. לרגל אסון שאוּנה לאחד הפועלים בפתח־תקוה – ידו נגדעה על־ידי המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים העובדים במוטורים בפרדסים. הועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין־גנים, שבוּעות תרע"א) דנה כבר בשאלה זו, והועידה השניה בפתח־תקוה (חנוכה תרע"ב) קיבלה החלטה האומרת:

“הועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים”.

ההחלטה לא נתקיימה. ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת. מספר חבריה היה קטן. נסיונה הארגוני היה מִצעָר: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שָׁככה ההתעוררוּת הראשונה והדבר נשתקע.

לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש – ביתר שׂאֵת. ציבור הפועלים גדל, ארגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בנין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה. ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבנין. גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי־חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות־מות. במשך שבעה חדשים – מיוני 1925 ועד תחילת ינואר 1926 – נרשמו במחלקה הסטאטיסטית שעל־יד הועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל־אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.

ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיווּנים שונים. מצד אחד דרשו מנותני־העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים; מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצוּיים לפועלים נפגעים בעבודה; מצד שלישי דאגה ההסתדרות למניעת הפגעים, ובעירית תל־אביב הכניסו באי־כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו. מנותני העבודה אשר לא ביטחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.

רק בתי־החרושת הגדולים בארץ (“נשר”, “שמן”, חברת החשמל, “סיליקט”) ביטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות. הרוב הגדול של נותני־העבודה, וביניהם גם קבלני בנין, לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן־העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא־ומתן ישר מתוך הסכם הדדי. נותני־העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם כך.

לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל־הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו. הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד. פועל שנהרג בעבודתו – אין בעל־הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו. אין כמעט אף מקרה־אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא־כוחו להוכיח במשפט, שבעל־הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי. נותני־עבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי־אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצוּיים, בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.

היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר. הועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היוָסד ההסתדרות וקבע ועדה מיוחדת לעיבוד הצעה. הועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפ"ג) החליטה לקבל את הצעת הועדה “על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה”, והטילה על הועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה. בתחילת קיץ תרפ"ד הגיש הועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצוּיים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם. הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר ועברוּ חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר־מה. ההסתדרות פנתה למפלגת־העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד־העבודה הבינלאומי בג’נבה. במושב האחרון של ועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא־כוח משרד־העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת ארץ־ ישראל על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד. גם בפרלמנט האנגלי עוררוּ צירי מפלגת־העבודה, על פי דרישת באי־כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת, והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בעלי בריתה האינטרנציונליים הראו סוף־סוף את פעולתם, ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקוּדה הראשונה להגנת העובד – פקוּדת הפיצוּיים.

לפי הפקוּדה המוצעת חייב כל נותן־עבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקוּדה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, לשלם פיצוּיים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה על אי־תשלום פיצוּיים.

הפועל הנפגע מקבל מחצית שכרו – ולא יותר מ־150 גרש לשבוע – אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר־העבודה של שלוש שנים לפני מותו, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לירות מצריות.

*

הצעת הפקוּדה הארצישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי. תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית. הממשלה הארצישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינוּיים וקיצורים, וכולם לרעה. – – –

למען לא תהיה פקוּדת הפיצוּיים פקודה לבטלה – הכרחיים התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקוּדה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;

2) השוואת הפקידים לפועלים;

3) תשלם פיצוּיים בעד תחלואים מקצועיים;

4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של איבוד גמור של כושר העבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;

5) הגדלת המינימום של פיצוי במקרה מות – עד 200 לירה, והמכסימום עד 300 לירה;

6) הגדלת מינימום התשלום השבוּעי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למִצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;

7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני־העבודה או קרן ביטוח ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצוּיים גם במקרה פשיטת־רגל של נותן־העבודה וגם תקל על העול מעל נותן־העבודה היחיד.

י“ז–כ”ג כסלו תרפ"ז.

כפי שמודיעים מלונדון, נתקבלה בימים אלה בפרלמנט האנגלי החלטה, שיש לה ערך חיוני בשביל העבודה העברית בארץ ובשביל מלחמתו המעמדית של הפועל הארצישראלי בכללו. הידיעה אומרת, שבמשא־ומתן על דבר המִלווה הארצישראלי קיבל הפרלמנט סעיף המחייב את הממשלה להנהיג את “סעיף השכר ההוגן” בכל עבודה בנמל ובשאר העבודות שתיעשינה בכסף המלווה.

סעיף זה נהוג בחוזים שהממשלה והעיריות באנגליה עושות עם קבלנים המקבלים עבודות מהממשלה או מהעיריה. מוצאו בהחלטת הפרלמנט האנגלי, שנתקבלה ראשונה בשנת 1891 ותוקנה במידה רבה בשנת 1909.

ההחלטה ההיא אומרת:

“הקבלן יהיה חייב, תחת עונש של קנס, לשלם שכר־עבודה ולשמור על שעות עבודה שאינם נופלים בטיבם מאלה המוּכּרים באופן כללי בין נותני־העבודה ובין האגודות המקצועיות (או, כשאין שכר ושעות עבודה מקובלים, מאלה הנהוגים למעשה בין נותני־עבודה טובים) באותו המקום שבו נעשית העבודה. יתר על כן, תנאי העבודה המקובלים בעולם ובמקצוע הנוגעים בדבר יובאו בחשבון לשם בחינה, עד כמה “השכר ההוגן” משתמר למעשה. על הקבלן אסור יהיה להעביר או להקצות, ישרות ועקיפות, למי שהוא או למי שהם איזה חלק של קבלנות בלי הסכמה בכתב מאת מחלקת העבודה. מסירת חלק עבודה לקבלן שני אסורה, מלבד זו הנהוגה במקצוע הנידון. הקבלן יהיה אחראי על שמירת סעיף “השכר ההוגן” על ידי הקבלן החלקי”.

הסעיף הנ“ל נכנס לתוך כל חוזה קבלני, שהממשלה או העיריה עושה עם איזה קבלן שהוא והקבלן חייב להודיע לפועליו על התנאים של הסעיף הנ”ל. רק קבלנים השומרים את תנאי העבודה האלה רשאים להיות קבלנים ממשלתיים. בשנים האחרונות נהוג אפילוּ שהממשלה ממציאה למועצה הכלכלית של קונגרס האגודות המקצועיות רשימת הקבלנים המוּכּרים על ידיה, למען שהאורגן העליון של התנועה המקצועית יוכל לבחון, אם אמנם שומרים הקבלנים האלה על תנאי השכר והעבודה, כפי שמחייב אותם הסעיף הנ"ל.

הממשלה בארץ־ישראל היא,כידוע, נותן־העבודה הכי גדול בארץ. ברכבת, בטלגרף, בדואר, בכבישים, בבנינים ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום מאות ואלפים פועלים. מלבד עבודת הרכבת, הדואר והטלגרף, המתנהלת ישרות על־ידי פקידות הממשלה, נעשות כל שאר העבודות על־ידי קבלנים. השיטה הנהוגה עד עכשיו במסירת עבודת הממשלה לקבלנים היא שיטת ההכרזה הפומבית, וכל המוזיל – זוכה. אין הממשלה מתענינת כלל בתנאי העבודה, ולא איכפת לה אם הקבלן מעביד נשים וילדים בשנים־שלושה גרשים ליום ומנצל פועלים בוגרים בדרגת ההפקרות. שיטה זו מביאה לידי כך שתנאי העבודה של הממשלה הם הגרועים ביותר בארץ. קבלת ההצעה הכי זולה, בלי דאגה לתנאי העבודה, מוכרחה להגדיל בלי קץ את הניצול וההפקרות והורדת השכר. התוצאה היא שהפועל היהודי, מלבד מספר קטן של פועלים מאומנים ומומחים, מוּצא לגמרי מכל עבודות הממשלה, ולא עוד, אלא גם הפועל הערבי המקומי עלול להידחות על־ידי הפועל המצרי והחורני והסורי, המוכשרים להתחרות בו בזול עבודתם.

הדרישה הצודקת והחיונית של הפועל העברי לחֵלֶק מתאים בעבודות הממשלה, מתאים לחלק הישוב היהודי במסי הארץ, מספרו וערכו של הפועל היהודי, לצורך העבודה של הישוב היהודי – נכשלה עד היום הזה בשיטה עיוולת זו של קבלנות, הרודפת אך ורק אחרי הזול. הממשלה העמידה פנים של רודפת שויון וטענה, שאין היא יכולה לתת יתרון ופריבילגיה לסוג אחד של פועלים, לפועל היהודי, ולשלם לו שכר־עבודה יותר גבוה, בשעה שפועלים אחרים מקבלים שכר־עבודה יותר נמוך, ואין היא יכולה גם למסור עבודה ל“סולל־בונה”, שהצעתו בנויה על עבודה יקרה, בשעה שיש קבלנים זולים ממנו.

לשווא טענה הסתדרות העובדים, שעל הממשלה לדאוג לא רק לכיסו של משלם המס, כי אם גם לקיוּמו של העובד, שהוא־הוא המקור העיקרי לכל עָשרה והתפתחוּתה של הארץ.

כמו בשאלת חוקת הגנת העובד נשארה הממשלה חֵרשה לתביעות הפועל העברי, שהיא תביעת העבודה המאורגנת בארץ. הסתדרוּת העובדים נאלצה להעביר את המלחמה ללונדון ולג’נבה, ובעזרת בעלי־בריתה במפלגת־העבודה הבריטית הוצגה בפרלמנט האנגלי שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה.

על פי דרישת שליחי ההסתדרות עורר ציר מפלגת־העבודה סְנֶל את שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה הארצישראלית, כשדנו בפעם הראשונה, בחודש יולי שעבר, על המלווה הארצישראלי. הפעם, כששאלת המלווה הארצישראלי נפתרה בחיוב בפרלמנט האנגלי, הציג שוב את דרישת “סעיף השכר ההוגן” הקולונל ווג’ווּד, שזה רק שב מביקורו בארץ־ישראל, והדרישה נתקבלה על־ידי הפרלמנט. על הממשלה הארצישראלית חובה להכניס את “סעיף השכר ההוגן” בחוזה כל עבודה שתיעשה בכספי המלווה.

עוד אין אנו יודעים איך תפרש הממשלה בארץ־ישראל את “סעיף השכר”, למעשה ואם תבין, שהדבר אשר הוטל עליה בעבודות המלווה – מחייב אותה בכל עבודה שהיא, בין של המלווה ובין של אמצעים אחרים. ההסתדרות תצטרך לעמוד על המשמר בארץ ובחוץ־לארץ ביתר שאת ולחזק את מלחמתה על חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלתיות ועל הטבת התנאים בכלל בעבודות אלו; אולם נציין בשמחה, שהצעד הראשון, המכריע בכיווּן זה, נעשה.

ח' טבת תרפ"ז.

בסוף השנה האזרחית שעברה קיבלה תוקף חוקי הפקוּדה בדבר העסקת נשים וילדים בתעשיה, שנתפרסמה בהוצאה מיוחדת של העתון הרשמי מיום 29 בנובמבר 1927. זוהי הפקודה הראשונה שחקקה ממשלת ארץ־ישראל להגנת הנוער העובד, והשניה – להגנת העובד בכלל. הפקוּדה הראשונה להגנת העובד בארץ היתה פקוּדת הפיצויים לפועלים במקרי אסון בעבודה, שאף היא קיבלה תוקף חוקי בראשית שנת 1927.

באופן זה משמשת שנת 1927 שנת־התחלה למתן חוקים סוציאליים בארצנו, כי לא במשטר התורכי ולא בימי השלטון האנגלי משנת 1917 ואילך לא הכיר המשפט השורר בארץ בהגנה חוקית מיוחדת של הפועל והפועלת בפני ניצול מופרז ומפרך, ונדרשה פעולה ומלחמה מתמדת מצד הסתדרוּת העובדים הכללית בארץ־ישראל ובעלי־בריתה בחוץ־לארץ (תנועת־הפועלים הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם) למען הכריח את הממשלה לשים במידת־מה קץ להפקרות השוררת בארץ ביחסי הרכוש והעבודה ולהציב גבולות לאפשרוּיות הניצול הבלתי־מוגבלות.

בתזכיר שהוגש על־ידי הועד הפועל של ההסתדרות לממשלה לפני יותר משלוש שנים (ביום ט“ו בטבת תרפ”ה) צוין, שבארץ עובדים אלפי נערים מגיל 16, מאות ילדים בגיל רך, וביניהם לא מעטים הילדים מגיל 10־7 שנים, בלי כל השגחה על זמן העבודה, על משכורת השוליות, על התנאים הסאניטאריים, ובלי כל דאגה מצד הממשלה ונותני־העבודה לאפשרוּיות החינוך והלימוּד המקצועי ועתידם הגופני והתרבותי של הילדים העובדים.

בתזכיר דרש הועד הפועל מאת הממשלה לאסור עבודת ילדים עד גיל 13 בכל מלאכה, חרושת, חקלאות, שירות ופקידות מלבד עבודת בית וחקלאות, שבה עסוקים רק בני משפחה; להגביל את יום העבודה לילידם בגיל 15־13 שנה בשש שעות; לאסור עבודת נוער (עד גיל 17 שנה) במשך הלילה (משעה 7 בערב עד 7 בבוקר); לאסור קבלת ילדים לעבודה בלי תעודת רופא על בריאות הילד; לחייב את נותן־העבודה לנהל רשימות העובדים למטה מגיל 17; להרשות לילד שעות מנוחה בעבודה, באופן שהילד לא יעבוד יותר משלוש שעות רצופות; ולבסוף לקבוע פיקוּח ממשלתי, בשיתוף הפועלים ונותני־העבודה, שישגיח על תנאי עבודתם של השוליות והילדים העובדים, ידאג להשתלמותם בעבודה וחינוכם התרבותי והגופני, ויאפשר את המשכת לימודיהם בשיעורי־ערב מקצועיים וכלליים.

פקוּדת־החוק שפירסמה הממשלה לאחר יותר משלוש שנים מיום שהגיש לה הועד הפועל את הצעתו הוא – לא מילאה את כל דרישות ההסתדרות ולא סיפקה את צרכי־הנוער; אך למרות מגרעותיה וליקוּייה יש בפקוּדה זו כיבוש רב־ערך לא רק לנוער העובד, כי אם לכל ציבור הפועלים.

בפקוּדה זו הונח היסוד החוקי הראשון ליום־עבודה של שמונה שעות, לחובת יום־מנוחה בשבוע, לאיסור עבודת־לילה של האשה העובדת והנוער העובד ולאיסור עבודת ילדים בגיל רך.

מה נותנת הפקודה הארצישראלית להגנת הנוער העובד?

א) איסור העסקת ילד למטה מבן (או בת) 12 בכל מפעל תעשייתי. בשם “מפעל תעשייתי” קוראת הפקודה לכל מפעל שבו מעבּדים דברים או משנים חומר, יוצרים או מעבירים חשמל וכוח מניע אחר מכל סוג שהוא, אולם “מפעל תעשייתי” אינו כולל שום פעולה חקלאית ושוּם מפעל המעסיק רק את בני משפחת בעל המפעל.

ב) איסור העסקת נוער (למטה מגיל 16) במפעל תעשייתי במשך מעת־לעת למעלה משמונה שעת המנוחה.

ג) איסור העסקת נוער במפעל תעשייתי למעלה מחמש שעות רצופות.

ד) איסור העסקת נוער במפעל תעשייתי משעה 7 בערב עד שעה 6 בבוקר.

ה) איסור העסקת אישה משעה 10 בערב עד שעה 5 בבוקר, או במשך 11 שעות רצוּפות שיש בהן השעות הללו, זאת אומרת: משעה 6 בערב עד 5 בבוקר או משעה 10 בערב עד 9 בבוקר. אולם איסור אינו חל במקרה יוצא מן הכלל, כשאפשר להוכיח לבית־המשפט כי העסקתה של האשה נצרכה לרגל סיבה בלתי־תלויה הגורמת להפסקת העבודה באופן בלתי נראה מראש, או כשמטפלים בחמרים טריים העלולים להתקלקל מהר, והעבודה נחוצה לשם שמירת החומר מקלקול ודאי.

ו) חובת יום־מנוחה אחד בכל שבעת ימים לנוער עובד במפעל תעשייתי.

ז) איסור עבודת נוער ונשים במקצועות מסוכנים (כגון עשיית מראות, תוצרת אַספלט וביטון, מלאכת עופרת לבנה).

ח) איסור העסקת נוער ונשים בניקוי מכונות בשעת תנועתן.

ט) חובת רישום הנוער העובד. בעליו או מנהלו של מפעל תעשייתי, המעסיק ילדים למטה מגיל 16, חייב לסדר ולהחזיק רשימה בעברית, ערבית או אנגלית, של כל הילדים העובדים. ברשימה יצוינו הפרטים האישיים, טיב עבודתם ושעות עבודתם למעשה של כל אחד מהם יום יום.

הפקוּדה מיַפה את כוחו של הנציב העליון להתקין תקנות לשם קביעת הגיל שלמטה ממנו אין להעסיק ילדים בעבודות ומלאכות מסוימות; לשם קביעת העבודות והמלאכות הנחשבות למסוכנות; לשם קביעת התנאים שבהם יעסיקו ילדים ונשים במפעלי תעשיה; לשם הטלת חובות על אנשים המעסיקים ילדים; לשם שחרור כמה מפעלים מחובת הפקודה הזאת בשלמותה או בחלקה ולשם הגשמת סעיפי הפקוּדה. מפקח, שימוּנה לתכלית זו על־ידי הנציב העליון, תהא לו הרשות להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד לחשוד שבו מעסיקים נשים וילדים בניגוד לפקוּדה זו, לשם חיפוּש ובדיקה. כל איש המעסיק או שהעסיק ילד או אשה במפעל תעשייתי וכל פקיד של איש כזה חייב להמציא למפקח, על פי דרישתו, כל הידיעות שבידו ביחס לתנאי העבודה וההתנהגות של הילד או האשה.

כל מי שעובר, או מנסה לעבור, על אחד הסעיפים של הפקודה או אינו ממלא את דרישותיה עלול להיענש במשפט לקנס של לא יותר מחמישים לירה בעד כל עובד, העסוק בניגוד לסעיפי הפקוּדה, או למאסר של לא יותר מששה חדשים או לשני העונשים יחד.

ראינו, איפוא, שהפקודה ממלאה חלק גדול מדרישות ההסתדרות להגנת הנער העובד, אך לא כל הדרישות. הפקודה אינה חלה על חקלאות, מסחר ושירות. הגיל האסור בעבדה והגיל המוגן הוא נמוך יותר מדי. אין חובת בדיקת רופא לנער עובד. רשימת העבודות המסוכנות לקויה בחסר. כמעט אין כל הגנה לאשה העובדת.

פקודה זו הושגה הודות לכוח ארגונו של הפועל העברי והנוער העובד ומלחמתה המתמידה והשיטתית של ההסתדרות הכללית בארץ ועזרת בעלי־בריתה האינטרנציונליים: מפלגת העבודה הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם. אולם הפקודה אינה מבטיחה עדיין הגנה מספיקה לנער העובד, ועוד פחות מזה לאשה העובדת, ועל ההסתדרות הכללית להמשיך את מלחמתה בעד התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקודה על הנוער העסוק בחקלאות, עבודות ציבוריות ובנין, הובלה, מסחר ושירות.

2) העלאת גיל הנוער המוגן לכל הפחות ל־17 שנה, וגיל הילדוּת האסור בעבודה – עד גיל 14 שנה.

3) הבטחת יום־מנוחה של 36 שעות רצופות בשבוע לנוער ולאשה.

4) קביעת יום־עבודה של 6 שעות לנוער.

5) קביעת יום־עבודה של 8 שעות לאשה העובדת והגנתה.

6) שחרור האשה מעבודה לפני הלידה ולאחריה למשך זמן מספיק בלי ניכוי שכר עבודתה.

7) הוספת עבודת הגפרורים וניקוי הבורות לרשימת העבודות המסוכנות האסורות על הנוער.

8) הבטחת חופש של שבוּעיים במשך השנה וחופש בימי החג בשביל הנוער והאשה בלי ניכוי שכר עבודתם.

9) איסור קבלת נוער לעבודה בלי תעודת בריאות מאת רופא מומחה.

10) פיקוח סניטרי על־ידי רופא מוסמך על עבודת הנוער והנשים.

11) עזרת הממשלה לשיעורי־ערב ולשיעורים מקצועיים בשביל הנוער העובד.

12) שיתוף באי־כוח הפועלים המאורגנים בפיקוח על מילוי פקודת ההגנה.

עד שיושגו התנאים הדרושים – על ההסתדרות הכללית, וביחוד על הסתדרות הנוער העובד, לעמוד על המשמר לשם הגשמת הפקודה. החוקה הטובה ביותר אין לה כל ערך אם היא נשארת על הנייר. הגנת הנוער העובד למעשה תלויה קודם כל בעֵרותו, ארגוּנו ופעילותו הזריזה והמתמדת של הנוער העובד עצמו.

ב' אדר תרפ"ח.

שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הויכוח הציוני.

הויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין המפלגות המיוצגות בהנהלת הציונית ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על־ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרוּת הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניוּת החדשים, הרי אין, כמדומני, אף ציוני נבון וישר אחד אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניוּת הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכוּיותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנוּעה הציונית ויכלתה הריאַלית.

נתישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם ויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות; הויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאוּת, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרוּיות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעוּלה התישבותית תכניתית של ההסתדרוּת הציונית עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאֵרת הספסרוּת, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתישבות החקלאית – אין להם תיקוּן בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאוּמי רב־אונים מזוין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעוּלה מקפת ומרחיקה ראות.

ומחוץ לענינים של המדיניוּת הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרוּתיים – אין ויכוח יותר חמוּר ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופיהן בתנוּעה הציונית כשאלה זו.

 *

שלושה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ: א) התנכרוּת חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמוּרה והחיוּנית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ; ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל ארגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים. סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר, מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי־אחים, המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאוּת ומקורם אינו נעוּץ בחוויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא בנסיבות מלאכותיות הנערכות על־ידי גורמים חיצוניים העוינים לעבודה העברית ולתנוּעת הפועלים; ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכוּיות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתישבים מזמן לזמן מתוך משא־ומתן בלתי־אמצעי של הצדדים או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.

אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוּש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים, שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש. ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פּרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי־עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.

התנועה הציונית קבעה עמדה ברוּרה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה נאמנות המפלגות השונות לעמדה זו בפועל – זוהי שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הויכוח המתנהל עדיין –ובשעה זו ביתר שׂאֵת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הויכוח הכפול הוא:

א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה – או ארגוני פועלים מפלגתיים;

ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או על־ידי כפיה חיצונית של איזה מוסד עליון.

בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.

 *

מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות, החל מהמתקדמים וגמוֹר ברביזיוניסטים.

“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת התישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות־חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת ‘מוסד עליון לבוררות לאומית’, מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאוּת אנשים בלתי־מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.

כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו, אשר, כידוע, אינם מכירים במרוּת אסיפת־הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.

במשא־ומתן שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד“ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר ועדת בוררות של חמישה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים; ועדה זו גם תמַנה בוררים בכל עיר ומושבה והם יְיַסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידיה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד”ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתיעץ עם חבריו בארץ.

מנהיג המתקדמים בארץ, ד"ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על־ידיו

“הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאוּמית, על חוקת־עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם וארגוניהם; לא ‘חוזים קולקטיביים’, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו; לא בוררות מחייבת לתקופת ה’הסכם' העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה’צדדים', שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, כעיקר ארגוני של אותה חוקת־העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה” (“הארץ” מיום 8.1.35).

אולם, דא עקא, שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את “חוקת העבודה הכללית” ובאיזה כוח “תוטל כחובה על הכל”, ומה ייעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל“עיקר המרות הלאומית” ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואסיפת־הנבחרים בדבר העבודה העברית, שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” ולא נתקיימה?…

שלוש ההצעות הללו של באי־כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסגנון ובניסוחן, אולם הצד השווה שבהן, שכוּלן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפויה על־ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על־ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?

 *

רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי־העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעל־ביתית. בורות כפויה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב, שארצות הדיקטטורה או המדינות הפאשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות. דוקא הארצות הדמוקרטיות ביותר התקינו חובת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפאשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר־כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטריה – שתי ארצות דמוקרטיות, שבתוכן הגיעה תנועת־הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של ארגון, השפעה וכוח.

הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אוּלם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אלה אשר תמכו בחוק הבוררות.

לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הנאָ"פ)¹ ואחר – באיטליה הפאשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה הונהגה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפיה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים כאחת.

 * באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?

חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:

א) עבודה מאורגנת מוכּרת בחוק. – לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסוים, העלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. ארגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, וארגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסוימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק־הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.

ב) חוקי הגנת עובד. – מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק, אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומתאים אותם למקרים מסוימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו גדול לפעמים. אוּלם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זילנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות־המופת בתחיקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.

ג) כוח כפיה ממלכתי. – בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם; בלי כפיה ממלכתית תיכן רק בוררות מוסכמת.

חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלויה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה. ברם, בארצות הדמוקרטיות לא הספיק אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע כל סכסוכי־עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק־הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה: או שהמעביד היה סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי־העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אוּלם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא על־ידי שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפיה כללית המתפשטת על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.

 *

כל המדבר על הקמת משטר בוררות בארץ־ישראל, במובן של בוררות כפיה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים – אינו אלא מתעתע. הציונים הבעל־ביתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת ארץ־ישראל תחוקק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת ארץ־ישראל לא תחוקק חוק כזה. הממשלה עושה חוקים המכוּונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה, ובשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי־מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוּונת לישוב היהודי – ול“ישוב” אין עדיין שום אמצעי־כפיה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצויה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח לרגע שפועלי ארץ־ישראל יסכימו לחובת בוררות, ואסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות, האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש העלאת השכר, ובמקרה שהמעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד־בוררות נבחר על־ידי הקונגרס או על־ידי אסיפת הנבחרים, יקבע את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו כל בעלי המלאכה ובעלי בתי־החרושת? היוַתר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבאו בדברים עם הפרדסנים ובעלי התעשיה, שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופראסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלא הסתדרוּת “הציונים הכלליים” בארץ, שהאדונים הללו עומדים בראשה, עומדת במגע קרוב לארגוני המעבידים, תומכת בהם ונתמכת על־ידיהם. הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרוּת הלאוּמית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?

האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופראסקי וגם לגליקסון, שארגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?

 *

הצעת חובת הבוררות, המנסרת בחוגי הציונות הבעל־ביתית, לא היתה אף פעם מכוּונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה ואשר יטיל עליו, למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצוָה הלאומית האלמנטרית – מצוַת העבודה העברית. הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעל־ביתיות – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים – ותומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפות הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה, ששום מפלגה ציונית בעל־ביתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת; הן אין זה מקרה, שהעתונוּת הבעל־ביתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעל־ביתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצוה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.

הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלי־בתים מדברים על חוקת בוררות וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.

גם כשהתקינו בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות – ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחר: מגן החוק. מגן זה היה משולש: חוק זה הכיר בארגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי־עבודה הוגנים ופרוגרסיביים, המתאימים לצרכי פועל תרבותי בעל רמת־חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי־עבודה הוגנים על המשק בכוח כפיה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.

 *

אפשר לדון ולהתוַכח אם כפיה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפיה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפיה בכל, בגוף ובנפש. לעת עתה לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפיה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפיה המכוּונת נגדם. תהא דעתנו על טיב הכפיה מה שתהיה – ברור שאין לדבר על משטר המחייב כפיה, מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלווית כפיה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרַמה עצמו או את האחרים.

האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזוּעים בלתי־פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת־הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא, ואת המוצע היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן, בהסכמת שני הצדדים, את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.

בהרבה ענינים אחרים באה תנועת־הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת־הפועלים בארצות אחרות.

תנועת־הפועלים הארצישראלית מעולם לא שללה מראש ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני מסכים אף הוא לבוררות.

בדין־וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז), שבה נדונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:

“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למרקה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על־ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.

ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין־וחשבון נאמר:

“שורה שלמה של סכסוכי־עבודה סודרה על־ידי בוררות, שנתמנתה על־ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על־ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על־ידי בוררות”.

“ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה בארגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן־העבודה ורק במקרה של זלזוּל בעניניו החיוניים מצד נותן־העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון, בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. ההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוּכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תיפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכוּיותיהם”.

הועידה השלישית, שבה השתתפו גם צירי הפועלים הרביזיוניסטים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:

“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרוּיות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי ארץ־ישראל צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדוּיותיהם”.

 *

לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ובלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל המַמרה את פקוּדת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדמה לעצמנו משטר המזַוֵג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצוּר וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד – נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; גם המעביד וגם העובד אינם חופשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרוּת עליונה שאינה זקוּקה לדעתם ולרצונם הפרטי.

אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מעניננו לברר; משטר כזה הוא מעֵבר למציאוּתנו – ועוּבדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי מציאותנו אנו, והם: משטר הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, והתפקידים ההיסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.

עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?

 *

דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח תנאי עבודה הוגנים, או להיזקק לבוררות בכל מקרה של סכסוך עם פועליו. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נוטלים על עצמם התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד השוכר פועלים, וכל פועל הנשכר לעבודה, ואפילוּ רק ליום אחד – עוֹשים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.

בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.

הסכם זה, שהיה מלכתחילה הסכם אינדיבידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך הזמן, לרגל ארגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא הארגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או ארגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי חופש מלא לשני הצדדים לבוא לכתחילה לידי הסכם ביניהם או לא, ולאחר שבאו לידי הסכם – נשאר להם החופש להמשיך בו, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עוּבדת הארגון צמצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.

הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר לארגון המקצועי את זכותו לבוא בדברים עם המעביד ולקבוע את תנאי העבודה. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. לא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה מול זה, אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.

 *

בארצנו, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה ויכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק, אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי־מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנעשה מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, שכל אחד מהם מכיר באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, מטיל חובות ומעניק זכויות; הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע סכסוכים והפרעות וזעזוּעים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם, כמובן, יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות מראש על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוּכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, או בנוגע לתנאי קיוּם החוזה. כהסכם מחייב הא מגביל לתקופת ההסכם את החופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים. ומשום כך אחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו – אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. לכן אין הסכם־עבודה שלם ומחייב, אם אין בו סעיף על בוררוּת־חובה בכל תקוּפת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי – שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.

הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחוּתו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי־עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של “בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים, הקובעים את תנאי־העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו, שהרכבה ייקבע מתוך הסכם, כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים”.

 *

שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בנין הארץ זהו הענין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בנין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוַת הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. כמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאַמצים את בנין המשק הם ענינו של כלל העם. והתנועה הציונית, המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוַיים ההיסטוריים של האומה העברית, אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.

אמנם, אין לתנועה הציונית כוח של כפיה ושלטון חוקי ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, גם אם הם משוללים כוח־שלטון ממשי.

התנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול, בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.

הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שלעיניה הצרכים האמיתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:

“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור־העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווּך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.

הקונגרס ציין “בקורת־רוח את הסכמי־העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לחתימת חוזי־עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".

על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:

"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח – – רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי־עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים. – –

ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:

1) תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;

2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה יימסרו כל הסכסוכים שיתהווּ בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;

3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות על־ידי עובדים ומעבידים".

 *

אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.

המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב, המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. מתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד. כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעל־ביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”; וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת לבן ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם ה“מהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.

התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל ארגון לאומי בישוב ובציונוּת עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני”, המנסים לערער את כיבושי המחשבה והעבודה של הפועל העברי.

תנועת הפועלים הארצישראלית, הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית – שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות ה“לאומיוֹת” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית”, העומדים, כביכול, מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדימגוגיה הנבובה של הסיסמאות ה“מהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית, המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.

גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית, מזדהים צרכי העבודה עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפיה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונוּת, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח על־ידי חוזה קולקטיבי תנאי־עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה על־ידי בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים.

ז' אדר א' תרצ"ה.

¹

את הסכם־העבודה יש לבחון ולשפוט, קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציבור־הפועלים ולצרכי העבודה, אם הוא עשוי להגביר את כוחו של מעמד־הפועלים במלחמתו לעבודה, לתנאי־עבודה הוגנים ולזכוּיות העובד, אם הוא מוסיף כוח לארגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של מעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת־הפועלים הארצישראלית.

שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותם הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את הארגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, והוא צריך להידחות, אם גם דחיה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוּב ובציונות, מהכשלת ארגוּנו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור־פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.

מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם, המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.

 *

תכנו של ההסכם קובע את ערכו וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת־ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממַצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במשא־ומתן נוסף. בין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אוּלם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם. ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת; שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין ארגוני פועלים; המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת”; המונע “התחרות בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי־העבודה”; המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”; המקיים את זכות ההסתדרוּת “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסוים, שייכים להסתדרות, ו“השביתה מחייבת את המיעוט”, השייך לארגון שהיה מוּעד להפרת שביתות.

 *

ההסכם כולל גם הגבלה: במקום־העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) – הרשות בידו לדרוש מהרוב, שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות; ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות – רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.

אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום־עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד אי־אפשר יהיה להכריז שביתה במקום כזה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום־עבודה יעבדו רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים מראש שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בעלי־בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז שביתה בתנאים אלה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות, ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה על־ידי המעביד.

רגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות־עבודה “מעורבים” – יש בה ויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם ויתור זה אינו אלא פורמלי והוא נובע לא מההסכם, כי אם מהכרח המציאות, במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצאו בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרשו להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותם לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.

אולם תמורת הויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה – ועל־ידי כך מגביר ההסכם את כוח הארגון המקצועי וכשרון מלחמתו.

 *

שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו מראש. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים; רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.

היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?

שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש וחצי שנים. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים בהסתדרות ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות־פועלים רביזיוניסטית והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו ארגון מיוחד. הארגון הראשון קם בתל־אביב ומועצת פועלי תל־אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לארגון זה. הועד הפועל של ההסתדרות החליט על חתימת הסכם־עבודה עם הארגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי תל־אביב ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בתל־אביב בתשרי תרצ"ב (5.10.31).

בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הויכוח בשאלה זו. לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:

"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים משני טעמים:

א) מפני הסכנה שברביזיוניזם;

ב) מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטים עם התנועה הרביזיוניסטית.

"אני רואה ברביזיוניזם סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני. אנוּ יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות עלולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוויר כל מה שנעשה על־ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנוּ מכנים את הרביזיוניסטים בשם פאשיסטים אנוּ עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילוּ להיטלריזם יש הגיון ידוּע; אנוּ יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשורין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קאריקאטוּרה של פאשיזם – קאריקאטורה גרועה, נלעגת, אבל מסוכנת. אוּלם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת־הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל על־ידי תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיו וכוונותיו ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת־הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנוּעה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ ייפתחו לרווחה² ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?

"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים עם העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל־בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.

"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צריך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת ארגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננוּ נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עיריית תל־אביב³ והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.

“עלינו לראות בהם, קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. עלינו לעשות הסכם עם כל ארגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה. דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אני מצוּוים על אחריות רבה”.

 *

בגמר הויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם ארגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת:

"צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים, שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכוּיותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונוּת – מחייבים ארגון מקיף ואיחוּד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת־עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה”.

 *

תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים, שהגיעו מיד לאחר הועידה הרביעית.

עוד לפני הועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מוּעדים (שביתת פרומין)⁴. ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז שהיא “מסירה את הכתם המוסרי מהמלה מפיר־שביתה” והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיוָסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.

אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה, שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).

באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים”. במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים, שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מארס 1932) הכנסתי אינטרפלציה על דבר השיסוי הפלילי המתנהל ב”חזית העם"⁵ נגד אישים ידועים.

“הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג וראטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם בישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – נישא כולנו באחריות אם חס־ושלום יישפך דם”… (“דבר” 2061, כ“ב אדר א' תרצ”ב).

זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלוזורוב.

בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנה הרביזיוניסטית. באותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנוּעה הרביזיוניסטית ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי, המשמש רק אמצעי בידי הפאשיזם היהודי.

במסקנות של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממַצים ונוסחו על ידי ב. כצנלסון נקבע כי

"מציאותם של חלקים חלוציים ופועלים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך־רוח ושיקול דעת ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.

"הרביזיונזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכוּת העבודה מכל יהוּדי שאין בידיו פנקס־חבר שלה. נוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונפולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל ארגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורוּתם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו. כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי, העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.

"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקום לספק־ספיקא, כי אנוּ מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל ארגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים להסכם אתם, אשר יכיל שלושה דברים:

א) הבטחת עבודה עברית;

ב) הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;

ג) חלוקת עבודה צודקת.

"מענינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה – מעניננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.

“כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך־עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתיחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל”.

מתוך נאמנות לעמדה זו ניסוּ חברינוּ בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן־מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה. אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.

הרביזיוניזם לא היה מעונין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת־עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין ארגוני הפועלים. הבית“רים שעשו הסכמים על דעת עצמם נצטווּ על־ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנוּעת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מיליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל ארץ־ישראל העובדת; כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב, שגירתה את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה; הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת־רגל כספית לרגל מעמסת חובות וחוסר הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה; רדיפות התיירים⁶; התעמולה וההסתה הערבית; מאורעות אוקטובר⁷; שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית; החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד בישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים; הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת – כל אלה נטעו תקוה ואמונה בלב אויבינו שכוחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תיהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ”ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכשלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון.

“מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה. היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה ועל שליחוּתה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.

לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים ונעשתה לארגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.

לא נכשלה גם ההנהלה הציונית, שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה. היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פּחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים – חולקים עלי בענין זה, נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספירה בישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.

 *

ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות “המזרחי” לדון אתם על המצב הפנימי בציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. “המזרחי” סרב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.

פרשת המשא־ומתן בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המשא־ומתן יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במשא־ומתן זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תיגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה ולפני המשא־ומתן בלונדון ביקרתי במכוּוָן בפולין לראות את מצב־הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל ארגוני הנוער של ארץ־ישראל העובדת, הציונים הכלליים ו“המזרחי”. נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו ברץ היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאמון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.

ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במשא־ומתן עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטים.

את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־הלכה, בחינה יורידית ופרינציפּיונית; ובחינת־מעשה, בחינה שימושית ומציאותית.

מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותנו ומסגרת התפתחוּתה הדינמית?

התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות תנועתנו, במגמת עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידוּלו בארץ.

 *

ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם: א) חלוקת־עבודה, ב) סדר שביתות, ג) השלטת עבודה עברית, ד) יחסים עם מעבידים. בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.

רוב המתוַכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור; ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר רגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.

בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות עבודה. כל התאבקוּתו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. אין זו דאגת יחיד ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מארגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.

שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל ולא כל פועלי ארץ־ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי השביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת ובבנין, המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובבנין כמו בחקלאות ובעבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית, אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת, החוזרת יום־יום, יש בחלוקת־עבודה. כל הנפגע בחלוקה זו – נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר, העלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. אנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת, אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.

 *

היה זמן שאמרנו: חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לארגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות חילקה עבודה לא רק לחברי ההסתדרות, אלא גם למבקשי־עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי־מאורגנים.

והנה הופיע בארץ פועל אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לארגון, אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לארגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות. זה היה “הפועל המזרחי”. הועמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכוּת עבודתו של “הפועל המזרחי”. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכוּתו לעבודה. אוּלם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית לא ניתן הדבר להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על־ידי לשכת העבודה של ההסתדרות ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. פרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין “הפועל המזרחי”, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין דוד שמואל דוד⁸ בתל־אביב, שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל־אביב (ו' אב תרפ"ג). היחסים בינינו ובין “הפועל המזרחי” לא היו אז טובים יותר מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטים. גם מאחורי “הפועל המזרחי” עמדה אז מפלגה פוליטית, עוינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי תכסיס פוליטי, אלא מתוך שיגרה מעמדית, רצופה קנאות דתית ושאיפות קלריקאליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת? – בהסכם־עבודה עם “הפועל המזרחי”.

כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם “הפועל המזרחי”, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה ויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, ויתור על אחד העיקרים היסודיים והיקרים ביותר של תנועתנו – יחידוּת ההסתדרוּת. ההסתדרוּת כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים והשלימה עם ארגון־פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסריים והנפשיים וכוחות־היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל אינו יכול להעריך את גודל הויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו ויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה; ויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם ויתור זה היה הכרח־המציאות והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה, אלא נתחזקה. שונתה המסגרת, אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים, אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. נמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא על־ידי לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. “הפועל המזרחי” חדל מהיות נשק בידי מפלגת “המזרחי” וכלי־שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו “המזרחי” הבעל־ביתי, ונהפך לבעל־ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.

 *

והנה הועמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה, הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ, צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה, הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת־העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות העם ולא כולה מסוגלת לנתק בבת־אחת את קורי־החוויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. חלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.

והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה ובהריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה? ואם יש לו – איך יזכה בה?

הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכְּנות – אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא נִתֵּן לוֹ לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?

תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבדוה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכוּת. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום; ההכרה בזכות זו היא נשמת תנוּעתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו.

אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? על־ידי פרוטקציה? והשאלה כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דווקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי־שרת בידי בעל־הבית, בידי אויבי הפועל; והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו פועל בעבודה על פועלי ההסתדרוּת – דווקא כאן נעשית חלוקת־העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוּח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות־מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות ולבכר על פניהם את הבית“רים והתימנים שאינם בהסתדרות. רק לפני כשנה או שנתיים היה סכסוך חמוּר בבנינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות ו”הפועל־המזרחי" וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.

 *

זכות־העבודה מחייבת חלוקת־עבודה צודקת, ואין חלוקת־עבודה צודקת בלי חלוקת־עבודה מאורגנת. המסגרת הארגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות־עובדים אחת, שבה שווים כל העובדים בזכוּיותיהם וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת־תור הנקבעת על־ידי ציבור־הפועלים כולו באופן דמוקרטי. תנועתנו לא תסתלק לעולם מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו ליהנות מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטיה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת־עבודה צודקת של העבודה ושויון כל פועל בקבלת־עבודה – ניתן ליעשות בתנאי־המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי הארגון העומד מחוצה לה.

תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר רגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים – הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי ארץ־ישראל והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה־בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת כתביעה של מונופולין בשוק העבודה וכשלילת זכות־עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבידה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר – אולם הפירצה הראשונה בחומה, אשר הציפה את כפר־סבא בעבודה זרה וזולה ואחר כך גם מושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר“ץ (אפריל 1930), בין המפקדה של ברית־טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית”ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת.

“באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי ה”ברית" הודיעו, שהם עומדים תחת פקוּדת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא־ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית“רים יצא את ה”ברית“, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי ה”ברית“, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את הארגון הקיים ולסכן על ידיו את כל ההישגים של העבודה העברית” (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).

אותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה, עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטיה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים לעבודה, היה רצון להסכים אתם על חלוקת עבודה צודקת, ובלבד שתהיה מאורגנת; אולם העובדה שכל האשמה נופלת על הבית"רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משַׁנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנוּעת־העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערֵבים זה לזה. ואין תנוּעתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.

ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לחתום על הסכם המבטיח חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת ושויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל ארגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על־ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שניה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה יידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנוּעת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין⁹ ברחובות? הנתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוּ גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?

לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הגשמה אשר יקיים חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם־העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:

"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה, שיבטיח שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת.

"שתי ההסתדרוּיות מתחייבות למנוע התחרוּת בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי העבודה.

“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.

 *

הפרק המוקשה אשר עליו התנגחו כל השוללים והמתדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי ההסכם מראש, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמשא־ומתן ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו', אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אֲזֵניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. סעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט, רמז, דרוש, סוד – אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. ההסכם אומר: יש שני ארגוני פועלים, אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד הארגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי הארגון השני ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לארגון זה או לארגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן (לפי הצעתי – פחות מרבע) הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום והרוב מחליט מה שהוא מחליט והחלטתו מחייבת את המיעוט; ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידיכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אוּלם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או ישנה לרעה על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק־דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.

 *

בסערת הויכוח שנתעוררה בעקב המשא־ומתן בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים עם האנרכיה ההסתדרוּתית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות, כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית – מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האינרציה, מקלט ב“סכנות” הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני, כי זכות השביתה וחופש־השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של הארגון המקצועי ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. אין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעֵבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית, כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים, בקבעם ש“בראשית היתה השביתה” ו“השביתה היא הקווינט־אֶסנציה של ההסתדרות”. הגנת זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל ארגון־העבודה בחברה מעמדית.

בסערת הויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפראקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פאשיסטית ההורסת את הארגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השעבוד הפיאודלי של תקופת ה“צכים” בימי הביניים ומסגירה את פועלי ארץ־ישראל בידי אויביהם בנפש, – בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. בהרבה מקרים היינו מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.

התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלישי נייטרלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי”, אלא על־ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים; לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.

כל הפראקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.

 *

הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.

כל שביתה המוּכרזת על־ידי ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטים, והוא הדין להיפך.

“במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י').

הסכם זה מסיר, איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. ארגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות שביתה, ושזכות השביתה המוּכּרת מחייבת לא רק את חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה, אלא גם את חברי הארגון שאינו בהסתדרות; ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין היא שביתת־הגנה ובין היא שביתת־תנופה כשרה היא ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו משום חידוש. אוּלם אסור להתעלם מהעוּבדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי והיו מוכנים אפילוּ להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרוּ למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב. וכן סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה לפני שנתיים. ארגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על־ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות הכללית.

“במקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרוּת השניה מגיע עד… פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שתוצע מקודם בוררות למעביד”.

"אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות.

"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושת המקרים הבאים:

1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת;

2) אם המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות;

3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).

גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ובין לתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסוים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.

כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסוימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה, במקרים אחרים – לא.

 *

אולם, טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחור מסוים של פועלים מהארגון השני דורש זאת, אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:

א) מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים;

ב) גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכמו הפועלים לבוררות.

ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי

א) “לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות; חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרוּת שלו – להסתדרוּת ה”לאוּמית“, אשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”

ב) “רק מי שמניח שבעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).

עלי להודות שאיני מניח ולא הנַחתי אף פעם ש“בעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו, מבין שמוטב לו בשביל קלות הויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “סיבה מספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.

בבחינה המעשית, המציאוּתית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאוּת, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.

אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרוּת – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. תנוּעת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרוּת, אבל ינמק בסיבה אחרת, ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים, או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.

ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת – ביטול זכותו של המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו בפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל, אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל ואין הוא רוצה לבוא במשא־ומתן עם פועליו, או שהוא אינו מציע, על פי האיניציאטיבה שלו, בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש מקרים כאלה במציאוּת המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעוּלה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.

 *

אולם לאחר הכל נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד. ונשאלת השאלה: האין במקרה זה ויתור קשה, והאין בויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?

אין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המיעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה ויתור בלתי־מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכוּיות הרוב. בסינאט האמריקני אין הרוב יכול לאַשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות־הברית לבית־המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות־הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם, שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעוּ שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך ויתור מצד שני – אלא האסיפה המיסדת של המדינה או של הארגון המקצועי קבעו מראש ערובות בשביל זכוּיות המיעוט ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיוּנית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום ויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.

אמנם ההסתדרוּת הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק ויש להשתמש בו בזהירוּת רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרוּת שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הועד הפועל של ההסתדרוּת.

אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרוּת ובין זכות העיכוב הניתנת לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרוּתי יטיל ואֶטוֹ על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של משא־ומתן או באמצעי־לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאַנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה ולא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.

אולם השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, כל אימת שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלוּת מאשר חבר חברי ההסתדרוּת, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאוּמית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס עצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי לוַתר על התועלת שהשביתה עשויה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב במקום עבודה. ההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25 אחוז אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרוּת להציע בוררות לפני הכרזת שביתה. אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש לעולם בזכותו – והויתור בעינו עומד.

 *

בתולדות תנועתנוּ, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלוּ בחוסר פשרנוּת וּוַתרנוּת, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה ויתורים אשר חילצו ממצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברֶסט־ליטוֹבסק¹⁰, הכרזת הנאֶ"פּ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של ויתורים שהיה בהם משום הצלה בתולדות רוסיה הקומוניסטית. ויתורה של “אחדוּת־העבודה” על האחדוּת הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, ויתוּר על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת־הפועלים הארצישראלית לשם הקמת ההסתדרוּת הכללית היא דוּגמה מובהקת של ויתוּר מפרה וגואל בתולדות תנועתנוּ. עצם הסכם־עבודה – ולאו דווקא זה שנחתם בלונדון, אלא זה המקובל עכשיו על השוללים, ההסכם עם “הפועל המזרחי” – הוא מסוג הויתורים האלה. פועל עם פועל אינו עושה הסכם, אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרוּת מחליטה וקובעת. עשיית הסכם בין ההסתדרוּת הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו ויתוּר, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפּיונית מופשטת, אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאוּתית. כשעומדת ברירה לַפועל: לא הצטרפות להסתדרוּת כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים ייכנסו להסתדרוּת, אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנוּעת־הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשַׁווֹת נגד עיניה לא רק את מחוז חפצה, אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעקוף אותם בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.

 *

נניח שאין הסכם, אולם יש מציאוּת כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרוּת; 25 שייכים לארגוּן של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתיעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעוּ תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בעלי־בריתנוּ בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים; אולם אם לא תציעוּ בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 במעלי־בריתנוּ בחוץ לעבוד במקומכם. נניח לרגע שמנהל האגוּדה המקצועית שבידו ההכרעה אינו רפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני, אלא קומוניסט מובהק. היעלה על דעתו להכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעוּלה מקצועית ומשביתה יחליט בנסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון; שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.

אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים, כי אז אין להציע בוררות אפילו בנסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשוּת בעניני העבודה? האימרה שנפלטה בויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנוּ, אינה צודקת” – עומדת בניגוּד לכל הפּראקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.

בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המוּעד להפרת שביתות והוּא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתה, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקום מסוים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבוּתו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.

*

שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך: א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות; ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות. שני הדברים האלה כוזבים.

שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, ופחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהארגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה פּוחתות השביתות. ריבוי שביתות זהו סימן מובהק של ארגון פּרימיטיבי וחלש.

ועוד פּחות משההסתדרוּת להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב, לא רק המעבידים בארץ יחסם לבוררות הוא כזה; בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים, כביכול, של בעלי־הבתים, היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע על חובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.

אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרוּת ויבטיחוּ לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.

אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום־עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה, לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אֶפקטיבי להגנת זכוּיותיהם. כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות. והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל, ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.

החבר ז. אהרונוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן־העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר, שאת השביתות הוא ימנע על־ידי הפועלים הרביזיוניסטים ומהבוררות כבר ידע להישמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.

ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת בוררות, ובהסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים ייקבעו המועד למן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות והזמן והתנאים לקיומה, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרוּת ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.

בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים. המעביד לא יורשה להשתמש לרעה בזכות הניתנת למיעוט של פועלים, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בירור וקונקרטיזציה על־ידי משא־ומתן עם הצד השני גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על־ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיוּם הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטלת את עיכוב השביתה”.

 *

שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות – הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוּון לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אַנַרכיה והפקרוּת בשוּק העבודה ולמניעת קנוּניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.

הפרק השני מכוּון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני הארגונים – לרגוּלציה מוסכּמת בהכרזת שביתה.

בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמשא־ומתן הנוסף יש לקבוע את תכנם הממשי: א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר; ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי־עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות־חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.

הרביזיוניסטים, ככל שאר הציונים הבעל־ביתיים, הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות ו”הפועל המזרחי", אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרוּת להשלטת העבודה העברית והמשא־ומתן הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.

חשיבות יתירה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים. הויכוח הממושך, שלא פסק עד היום, בין תנוּעת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר בוררות – הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרוּת והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.

 *

כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.

ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרוּת, ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.

מהי האלטרנטיבה של ההסכם? – לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרוּת, אלא חוסר הסכם. והאפשרוּיות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא; אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות; חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפתח־תקוה בחורף תרצ“ג¹¹; המשכת הקנוניה בין הפועלים ה”לאומיים" ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי הישוב וסכנה חמורה של סילוף דמות תנוּעתנו מבפנים ומבחוּץ.

 *

בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית, כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגוּן המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרוּת העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.

לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פקדון, פקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעַצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו 70,000 החברים אשר בהסתדרוּת העובדים. מכל שכבות העם, לשדרותיו ולמעמדותיו באו והיוּ לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, נסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזירת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכוּר־העליה יותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו: תמורת־מקום, תמורת־גוף, ותמורת רוח, כי ימצאוּ פה מולדת, עבודה וחזון.

אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת־אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפּועלים לא ישקר. עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרוּת העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.

י“ב אדר ב', תרצ”ה.