מסתרי ניו יארק או התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא: 🔗
(מאמר בקורת)
התנצלות המו"ל 🔗
קורא נכבד! אם יפלא בעיניךָ מה המרצני עתה להוציא לאור את המאמר “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא” אחרי אשר נדפס זה עשר שנים, ומדוע דנוהו אז לגניזה?
למען הגד לפני הקוראים קושט דבר אמת ולבלתי העלם מהם מכל אשר עברו עלינו, עלי ללכת עשר שנים אחורנית ולספר איך התנועה הלאמית התנועע אז כנוע עצי יער מפני רוח. וכל רוח מצויה יכל לעוררה עד היסוד בה ורוחות ושדים ומזיקים אשר חרקו עליה שן היו למכביר.
וגם בין המתימרים לאוהבי ציון ונושאי דגלה אשר מעט היו ונער יכתבם נמצאו משחיתים כאלה אשר אם לא חלקו להם כבוד כפי חפצם ורצונם אשר תארו בדמיונם, או לא נתנום למשול באנשים התמימי ממשלת בלי מצרים, כפי טבעם הדעספאטי, השחיתו כל חלקה טובה והרסו את אשר בנו הם ואשר בנו אחרים, ורחם לא ידעו. לדאבון לבנו כמעט כל אלה אשר עמדו אז בראש התנועה היו מאותו הַמין אשר רק להשתרר או להנשא על כפים ולהקרא לפניהם אברך היה כל מגמתם.
בעת ההיא נוסדה אגדה לציון בשם “ציון המצוינת” אשר מספר חבריה היו כ"נ המה רבני ניו יארק וסביבותיה המתנגדים להתנועה לבד אחד אשר היה חובב ציון אמתי. הם יסדו אגדתם בשם הזה למען יוכלו לבוא במחנה הציונים באין מפריע ולראות מפעלותיהם, ואם יעשו חיל אז יקומו כאיש אחד ויגדרו את דרך התנועה לבלתי לכת הלאה, כן ספר לפי תומו אחד מחבריה.
וכאשר שמעתי מעצתם זאת אמרתי כי אין טוב לנו להפר מחשבותם כ"א ליסד אגדה ממשכילי העיר וסופריה והאגדה הזאת תהיה כחומץ לשני שונאי ציון וכעשן לעיני אשר עינם רעה באושר התנועה.
אז קראתי להחכם הסופר ה' אפרים דיינארד אשר ידעתיו לחובב ציון באדעססא וגם קראתי ספרו “עתידות ישראל” אשר משאו יעלה בד בבד עם התנועה הלאמית הנוכחי, ויסדנו אגדה בשם “ספרת ציון” אשר תחת דגלה נאספו כמעט כל חכמי העיר וסופריה ומטרתה היתה לבנות בית לשם ספרתנו בעיר הזאת ולעמוד כחומה בין התנועה ומתנגדיה לבל יגעו בה לרעה. כל זה ימצא הקורא בעלי המה“ע “הפסגה” אשר הוא היה המ”ע האחד בארצנו אשר הטיף לציון.
האגדה הזאת עשתה חיל והיתה לתפארת ולשמחה לב לכל אוהבי אור ושערי ציון באמת ולחרדת לב לכל העטלפים המורדי אור ושונאי ציון.
אבל אש קדחה באף פלוני ודר. הוא, אשר התימר לחובב ציון והוא היה ממין אשר הזכרתי למעלה, מדוע ידי אחרים יסדו האגדה הזאת ולא הוא? ומדוע בחרו ליושב ראש את ה' א"ד ולא אותו? כל אלה לא נתנו מרגוע לנפשו ואחת נשבע באפו להדוף את היושב ראש מכסאו ולשבת תחתיו ואם לא יהיה לאל ידו לרשת את הכסא יצא בגזרה גם לי גם לך לא יהיה וישתדל בכל מאמצי כחו להרס את האגדה ולמחוק את שמה מתחת שמי ד'.
ובכן ויקח קרח את כלי תשמישו בידו ויקרא להינשוף והתנשמת ועוד עופות טמאים כאלה ויתפרצו אל בית האספה ובקולם ומחאותיהם הפרו את הנהגת ומשא ומתן האספה הזאת ויצעקו בקול אין לנו חלק בהיושב ראש ולא נחלה בהאגדה וכן עזב היושב ראש את כסאו ואת האולם וילךְ לביתו ומני אז האגדה החלה ללכת אחורנית עד שחדלה מתת פריה מכל וכל.
אחרי עבור שלשה חדשים באו אלי חברים אחדים, תמימים בדעותיהם לציון, אשר ידעו כי אני הייתי הראש והראשון ממיסדי האגדה הזאת ושאלוני מדוע חדלו האספות ומדוע יעלה כל עמלינו בתהו? ואחרי אשר ספרתי להם מכל אשר עברו עלינו, בקשו ממני ליסד אגדה אחרת תחתיה אבל לבלתי אסוף חברים בעלי ריב ומדון, ושמעתי לקולם ויסדנו עוד הפעם את האגדה הזאת ונוספנו לה שם כתרופה לחולים מסכנים, ותחת “ספרת ציון” קראנוה “מפיצי ספרת ציון”, ובשלש האספות הראשונות לא מצאנו איש אשר יאבה להיות יושב ראש, והפצרנו לה' א"ד שיקח המשרה הזאת על שכמו ויאות לנו.
ויהי כאשר ראה הדר. כי הופר עצתו ומזמתו לא עזרה לו ותחת כבוד הנחיל קלון, כי מעשיו הטובים נדפסו בהפסגה שנת תרנ“ח1 גליון 18 – 19 בהמאמר “שמים אור לחשך” ובהערת המו”ל שם על מאמר אחר. ויצא מן המחנה ויתחבר להמדפיס כתבי פלסתר הידוע, וישפךְ מררתו באחד מהמכתבים הנ"ל הכתוב בשפת בכל, על האנשים הטובים ממנו בכלל ועל מיסדי האגדה בפרט.
והיה ביום אכתב אי“ה דברי הימים לציון באמעריקא, מיום החל רוח הלאמי לפעם במחנה העברים בניו יארק, אזכור כל או”א2 כמפעלו ואציגם לפני הקוראים למען ידע דור אחרון מי היה לציון ומי לצריה.
ראשית מלאכתנו היתה להוציא לאור ספר בש"ע אשר ידבר על ציון ועל מקראיה. כל חכמי ישראל בעיר ניו יארק ורב אחד גדול בתורה הביאו חומר להבנין הזה וגם כותב הטורים האלה הביא המאמר “היהדות והתנועה הלאמית באמעריקא”.
ראש האגדה הסופר הידוע ההא“ד הביא מאמר כתוב בשם “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא” וכאשר החילותי לקרא את המאמר מצאתי כי הסופר נגע בקצה עטו בּכף ירךְ איזה אנשים, אם צדק היה במשפטו נגדם או לא דעת לא אוכל כי לא ראיתי ולא שמעתי מעשיהם על שדי ציון גם לא ידעתי אם לנו או לא לנו המה אבל מה שנוגע “לאבן בהו” אשר יעמידהו לעמוד הקלון, אדע נאמנה כי לא הפריז על המדה וכי גם אחד מאלף לא ספר ממעלליו ורק אפס קצהו גלה ממעשיו להקוראים, בכ”ז יצאתי במחאה גדולה נגד המאמר הנ“ל ובקשתי את בעל המאמר לתת מאמר אחר על מקומו למען לא נקניט את האווזים כי פן יצאו וישחיתו את הזרע אשר זרענו בשדי ציון, אבל כל עמלי להטות את לב בה”מ להצעתי נשאר מעל כי מנהלי החברה נתנו צדק לו באמרם כי אחרי אשר יחתום את שמו על המאמר אין אחריותו על האגדה כי רק איש פרטי נגע בכ' האנשים והאגדה נקיה מכל פשע, וכן בתור מדפיס נאלצתי להדפיסו כמו שהוא ותקותי היתה חזקה כי ביום תבוא האגדה על שכרי בעד הספר, תשלם לי גם בעד המאמר הזה.
אבל כאשר יצא המאמר הזה מתחת מכבש הדפוס והראתיו להמנהלים נדפס שחור ע"ג לבן, אז שנו את טעמם ותחת אשר אתמול אמרו נדפוס ולא נירא רע אמרו היום מות בסיר, ולשמחת לבי דנוהו לגניזה והצפנתיו.
לא אפריז על המדה אם אומר כי אגדה ספרותית כמו זו עשירה בתורה וחכמה והשכלה גם יחד וע“כ דעת לנבון נקל כי כ”א מחברינו הביא אשכר להספר ממבחר ילדי רוחו, זה בא בשירו וזה במאמרו, זה בתרגומו וזה במדרשו ובּילקוטו, ולא חסר לנו מאומה רק הכסף לעושי המלאכה, כי אין כסף לחברינו החכמים כש“כ ולא לחכמים וכו' וע”כ נטל היה עלי למלאות החסרון הזה וכאשר לא יכלתי לבדי לשאת את המשא הכבד הזה, קבלתי חתומים פראנומעראנטען אשר אחדים מהם שלמו מראש מחירו 50 סענט ורבים מהם הבטיחו לשלם בעת יקבלו את הספר אחרי קבלוהו הבטיחו עוד הפעם והבטחתם לעולם עומדת, בין כה ובין כה שלמתי אני ממיטב כספי לעושי המלאכה ובשכר זה זכיתי כי כל הפערלאג נמכר לי מטעם האגדה לצמיתות.
מה שנוגע להמאמר אשר ידובר בו אף כי דנוהו לגניזה בכ“ז נשאר זכרו בּספר בהמאמר “ציון וירושלים” להחכם י”ד אייזענשטיין אשר יזכירו מפורש צד 12 בהערה בזה"ל "החכם הסופר אפרים דיינארד כתב בקרת על זה חוברת בשם “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא”.
הנני לעורר כי עוד טרם יצא הספר מתחת מכבש הדפוס נבחרתי ליושב ראש האגדה, וע"כ החתומים אשר קבלו את הספר ואחרי קראם את המאמר “ציון וירושלים” ואת המאמר “התפתחות” לא מצאו בספר, התאוננו רע באזני לאמר הבה לנו את המאמר הנזכר, ומדוע נשמט? מה זה היה בו אשר עינכם רעה לתתו לנו? שאלות שונות כאלה באו אלי מכל עברים ולכלם הבטחתי כי לעת מצוא אוציאו לאור בחוברת מיוחדה.
ועתה הקרה ד' לפני סוחר אחד אשר יאמר לקנות את כל העקז. הספר “ספרת ציון” אשר נמצאים בידי אבל בתנאי אם אמלא את חסרון המאמר הנ"ל בחוברת מיוחדה להדביקהו אל הספר ולהשלימו, וזהו אשר המריצני עתה, אחרי עבור עשר שנים, להוציאו לאור כי בזה אקוה לעשות שתי טובות, אמלא את הבטחתי ואולי אמצא במכירתו מה שאבדתי בהדפסתו.
ומה שנוגע להמאמר ותוכנו, היינו לאנשים אשר הוכו בשבט סופר, עד ד' ועדים האנשים אשר היו עמדי ואשר עודם חיים אתנו היום, כי אני הייתי האחד נגד מאמר הבקורת הזה בכלל וביחוד בגלל האחד הנזכר שם, אשר עתה נ“ע ומנוחתו ב”ש, מכירי היה וכבדתיו בעבור נדבת לבו כי היה לאחי־עזר לרבים אמללים אשר בקשו ממנו עזרה בצר להם.
יואל אַראנסאן, 127 איסט בראדוויי.
התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא 🔗
שוא עמלו איזה סופרים להוכיח כי מקור התנועה הזאת נובע מבאר תלאות ישראל בארצות חשךְ אשר כבר נלאה העם לשאת ולסבול, כי על כן החל לבקש לו חפש, כי אמנם לוא כזאת היתה, אז עליו היה לבקש מנוס לו בימי הבינים, בימי צרה ויגון אשר כמוהם לא נשמע תחת השמים למיום הוסדה הארץ. ימים רעים היו לישראל בימי האינקוויזיטיאן הארורה. בימי חשךְ באשכנז ועסטרייךִ, ובכלל הם לא ראו מנוח בכל ארצות תבל, ואף כאשר פתחה ממשלת תוגרמה את שערי ארצה לפני גולי ספרד ותתן להם לראות אור וחפש, ומושלי תוגרמה נתנו להם משרות נכבדות, ודון יוסף הנשיא היה למושל על איזה איים וחלק מארץ הקדושה, ובכל זאת לא עלה על דעת היהודים לבקש להם ארץ מולדת, ולא בקשו חשבונות רבים, ודי היה להם רק לדעת כי תנתן נפשם לשלל ואיש לא יגזל לחמם מפיהם ולא יפריעום מנשוא תורתם על שכמם, אךְ מעולם לא האמינו כי עוד כחם במתנם לעמוד על רגליהם. המה ידעו רק זאת כי עליהם להמקות בעונם אשר לא חטאו, ועד עת קץ חללה להם לחשוב מחשבות כי תסמכם זרועם, ובראותם עדן ועדנין חלפו ואין קצה לקץ, הנה החלו לבקש ולמצוא סודות ורמזים לעתידותיהם בספרים עתיקים, ותחת אשר הקץ היה בידם בכל עת אךְ לא ראוהו דרך בתי העינים אשר שמו על חטמם.
אמנם כן, אסיר כלא לא יחלום לעטרת מלךְ, ודי לו אם תבוא תקותו לראות אור שמש.
האור המעט אשר חדר כמעט רגע דרךְ בקיעי בית יהודה. החלונות השקופים מבחוץ והאטומים פנימה אשר פתחו למו העמים באיזה ארצות איירופא, הראו לישראל כי שוא יבקשו ארבות בשמים, ורוח העת אשר נשבה על פני כל העמים ותתן בלבם להתאחד למען תמצא ידם לשבת על אדמתם בטח. הרוח הזאת חלפה עברה גם על פני יהודה להראות לו את הדרך המובילה אל הקץ אשר שוא בקשוהו במסתרים ימים רבים. הנה כי כן, לא ימי חשךְ, כי אם אור יום הראה למו את המסלה, אפס לא כלם ראו את המסלה הנכונה, וכן נטו רבים הצדה.
מסלת ציון היתה רחוקה כבר מלב רבים באשכנז, צרפת ובריטניא, אשר יצאו פתאום מעבדות בזויה לראות אור וחיי חפש, ועיניהם כהו מראות תמורה כזאת, ויתעו לחשוב כי כבר בא הגואל לישראל, וזה הוא קץ הפלאות באמת, וכן התאמצו להרחיב צעדיהם ללכת מהרה לקראת אור מתעה הזה, עד אשר הגיעו כמעט אל הדרךְ אשר לא ישובו ממנה עד עולם, וראשית מעשיהם היתה לתת דגלם ביד אויב, ומסוה שמו על חוטמם לבל ילךְ רכיל להשמיע חרפתם בגוים כי ממי יהודה יצאו. רוח ישראל היתה להם לזרא ותורתו לגדופים, בתקותם כי במחיר זה ימצאו גואלים בין העמים ויהיו ככל הגוים בית ישראל, ולא התבוננו כי אור עץ רקבון חשבו לאור שבעת הימים, וכל עוד אשר לא יוכחו כי כסף סיגים מצופה על חרש נתנו להם העמים מחיר תורת קדשם, אין כל תקוה כי ישובו אל עמם. אפס אם המה לא ראו זאת, הנה לא טחו עיני אחרים בארצות אחרות לראות נכוחה.
הסופרים והמטיפים לציון אשר היו כלם מבני הדור החדש, עמדו בין שני עמודי אש וקרח בראשית התנועה. מעבר מזה החרדים אשר חרדו לחלומם הנעים פן יקיצו ובעיניהם יראו כי חלום נעים לא ישביע נפש רעבה, ומעבר מזה המתבוללים אשר חרדו לשלומם פן יחסדם הרואה כי לא נכון רוחם את העמים אנשי חסדם אשר אמרו בצלם יחיו.
העת עשתה דרכה ותסל מסלה לציון בלב בניה ברוסיא ורומעניען, מבלי הבט על שתי המחנות אשר יצאו לקראתם למלחמה.
בחירי בני ציון אשר לא האמינו מאז בחלומות היראים, פקחו עיניהם, והנה ראו כי גם קוי האור אשר חדרו אל משכנות יעקב במערב איירופא לא יגיהו חשכנו, ואף אם יבוא הגואל לישראל בידי העמים, אךְ אז הן לא ימצא עוד את מי לגאול, אחרי אשר נוכחו כי כימי דור אחד כבר רחקו מגבול ישראל, ועוד דור אחד או שנים ושמם ימחה מספר קורות עם יהודה, אשר על כן חרצו לצאת ביד רמה נגד שתי המחנות, ויאמרו ציונה נעלה! כי מציון תצא תשועת ישראל, ושם על אדמת יהודה לא נהיה לנציב קרח מקר החרדים ולא נכוה מאש המתבוללים.
ובכן התעוררה התנועה הלאמית, ובמשך שנים מעטות נהרו אלינו גם רבים מגדולי הרבנים היראים, עד אשר היתה כמעט לקנין כל העם.
אמעריקא. 🔗
אחרי עבור איזה שנים נוסדה אגודת “חובבי ציון” הראשונה בנויארק. בכח האגודה הזאת היתה למשוךְ אבירים בכחה לוא עמדו בּראשה אנשים רמי המעלה, או למצער אנשים האוהבים שערי ציון באמת. אפס לא אח אחת מאלה היו לה, כי על כן לא גדלה ולא עשתה פרי, ולא האצילה מרוחה על הערים האחרות. במשךְ השנים נוסדו עוד שתים שלש אגודות בבאסטאן, בבאלטימארע ושיקאגא, ומלבד באלטימארע כלו בעשן ולא נשאר להן כל זכר. בנויארק התנהלה האגודה בעצלתים בידי חמשה איש מהמון דלת העם, וכל איש דעת ואוהב ציון נדד הלךְ ממנה לרגלם, ולולא אלפים שקל כסף אשר היו שמורים באוצרה, וכל אחד מהמנהלים חכה לרשת נחלתה, כי אז כבר נפחה נפשה.
בלכתי למסעי לכל קצות אַרצות הברית, פגשתי על דרכי המון רב מגולי רוסיא ורומעניען אשר הביאו אתם את אהבתם לציון מעבר לים, אבל חסרי אונים היו הכחות המפוזרים האלה להרים נס לציון ביד רמה. ביחוד הרגשנו חסרון מכתב עתי ברוח ישראל למיום חדלו “הלאמי” ו“הפסגה”, ולהותנו נוספו עוד המון כתבי עתים בשפת צוען (זארגאן) אשר השליכו שקוצים על ציון ומקראיה, ואם החלו איזה שונאי ציון לתת מכתב עתי עברי המדבר חציו בשפת ירושלם וחציו בשפת נאווגאראד, הנה זאת היתה ראשית מבטם להביא שואה על הפסגה ועורכה איש חרמם. הנה כי כן אךְ שוא כלו עינינו מיחלות כי ינשא דגל ציון על חומת בת יהודה יושבת אמעריקא.
“שבי ציון”. 🔗
שמרני אל מאוהבי
ומאויבי אשמר אני.
לוא קם השטן הבוחר בירושלם להסית בנו את כל המשחקים על במת משחק בבית משחק העברי בנויארק, כי אז לא יכלו לצחק בנו יותר ממיסדי שתי האגודות “שבי ציון”.
תכנית האגודות אמנם טובות היו מאד, ולוא התנהלו בידי אנשים ישרים, אוהבי עמם וארצם, בכחם היה להביא רב טוב לארצנו הקדושה בכלל ולהתנועה הלאמית בפרט. אבל עיני המנהלים ראו מרחוק לא לבד ארץ זבת חלב ודבש אשר יוכלו לשבור רעבונם, כי אם גם ארץ אשר עפרה זהב ומהרריה יחצבו שקלי אמעריקא… רוב חברי האגודות לא היו אוהבי ציון מעולם, ורק כאשר הציעו המנהלים בראשונה כי בדי מאה שקל כסף די לקנות בית שדה וכרם בארץ הקדושה, ואיש איש ישב תחת גפנו ותאנתו ולחמו לפיהו יביא בלי כל עמל, הנה לא יפלא כי במשךְ שנה אחת נאספו חמש מאות איש תחת דגל האגודה הראשונה, אשר שלמו כל אחד שקל כסף בכל שבוע. הנה כי כן אספו כשלשים וחמשה אלף כסף, ויאמרו לקנות כברת ארץ מיד הבאראן ראטהשילד. וכאשר ארכה להם העת לחכות החלו לדרוש את כספם, ואמנם השיגום בנכיון עשרת אלפים דאל. (חמשה אלף עלו הוצאות המסע בפעם הראשונה לראות את הארץ) ואח“כ התלקטו מחדש כארבעים או חמשים איש ויאמרו לחדש נעורי האגודה, ויקנו את האדמה, והמנהל הלךְ עוד הפעם לאה”ק, ושם הביא את כספם לקברות, ועתה אין כסף ואין מושבה.
האגודה השניה נוסדה בידי איש אשר היה ראש האנארכיסטים, אף הוציא לחשך מ“ע בשפת בבל בעד “הדגל האדום”. אפס הדגל האדום לא ישביע נפש רעבה, ויהי לרופא חולים היודע כל מדוי מצרים, וגם בזה לא הצליח, כי על כן היה לחובב ציון, ואוהביו השמיעו במחנה, כי אביו אשר בא לאמעריקא צוה עליו במפגיע לעזוב את האנארכיזמוס ולהיות לחובב ציון, ורבים ישרי לב האמינו בּו ויעזרו על ידו. אבל הוא לא אבה לתת לעם לחכות לגאולה ימים רבים כאשר עשה המנהל מהאגודה הראשונה, ובראותו כי שמונה אלף כסף כבר נמצא בכיס האגודה, או יותר נכון בכיסו, אמר ועשה, וילךְ לשוח באה”ק והכסף שם בכליו, והאגודה נשארה פתאום בלי כסף ובלי מנהל ותהי כלא היתה.
כאשר עמדה עוד האגודה הזאת בעצם תקפה, ואין איש ידע מחשבת המנהל לבלוע חיל זרים, אז קם נגדו בעל “היודישע גאזעטטען” לחרפו ולגדפו בלוית כל האגודה, בחפצו כי יחלק עמו בנחלת העניים האמללים, אפס כאשר נודע הדבר כי נתפש המנהל בכף, אז חדל שרהזאהן להתחרות בו, ויהי אוהבו, ולא יסף לדבר אודותיו ואודות האגודה למטוב ועד רע, ואף כי בקשו חברי האגודה לגלות שולי המנהל על פניו, אךְ אז היה שרהזאהן כאלם…. שתיקותא בחר….
מר ממות אמנם האשה
ומ"ר ממנה האיש.
שני מנהלי האגודות האלה, ועוד איש אחד מלמד דרדקי ורוכל, אשר היה גם הוא לרופא בחסדי האנשים הטובים אשר מכרו אז תעודת רופא במחיר שלשים שקל ברחוב העסטער. לשלשת האנשים היקרים האלה חייבים כל שונאי ציון תודה רבה, יען בלעדם לא מצאה גם יד שרהזאהן להוביל לקברות את כל הרעיון הקדוש.
השלישי, מי הוא?
– – איש גדול בענקים, קומתו זרת, משכמו ומעלה גבוה מנמלה, עבי גבו קש יבש, רוחב לבו חור מחט, וכיסו…. כפתחו של אולם, בידו חמש אצבעות ארוכות, ופיהו מלא לשון מדברת עזות, ומעשהו, רוכל, נושא שמן־רצין בילקוטו לרפא שבר בנות אירלאנד, אבן־בהו שמו.
ולהענק הגמד הזה עינים כעיני העטלף לראות גם בחשךְ, וירא את הכסף בצלחת אגודת “חובבי ציון” ויצר לו, ותשפךְ לארץ מררתו פן יקדמוהו אחרים, ויאמר להיות עורךְ מ"ע בשפת מצרים בשם “שולמית” על שם האגודה. בפיו דבר ובידו מלא, ובמשךְ תשעה ירחי עמל הצליח להביא גאולה לכספם. את הדפוס והעלה מכר לבכור שטן, לראש שונאי ציון ויהודה, ועם זה שת קציר לכל התנועה הלאמית באמעריקא לימים רבים, יען בראות העם כי אךְ לכסף עיני המנהלים נשואות, נער כפיו מתמוךְ בידי האגודה. הנה כי כן רק שם האגודה נשאר זכרון בספר, ואיש לא ידעה ולא אבה לדעתה.
עברו ימים רבים.
שם ציון נשכח כמעט כמת מלב העם. מ“ע הלאמי, ואחרי כן הפסגה אשר עבדו על הררי ציון בחרף נפש חדלו. גם מכתב עתי “איזראעליט” בבאלטימארע תחת יד החכם וו. שור אשר היה לפה לציון ולכל דבר טוב בישראל נדמה. ורק משפחת שרהזאהן לא נלאתה מהשליךְ שקוצים על תקות ישראל, אין שקר ותרמית בעולם אשר לא הביאו מנחה על מזבח שנאתם לישראל וטובי בניו. אין משומד ואנארכיסט בכל ארצות הברית אשר ידע תפוש עט בכף, אשר לא היה עורךְ למכתב עתם או סופרם, או למצער כלי למעשיהם, בדעתם כי הנבלים ההם היו תומכי כבודם בכל עת, ועל עזותם יוכלו להשען, כי אין איש ישר אשר יצא להלחם אתם. אפס בראותם, כי כל האנשים הטובים בישראל ירחיקו את עליהם כטומאת הנדה, ויאמרו לנאץ שם ציון וכל הקוראים בשמה גם בשפת עבר, ואחרי אשר אין אחד מכל המשפחה הכבודה הזאת יודע תפוש עט בכף, על כן היתה ראשית דבריה אלי, למען אהיה אני לעורך מ”ע עברי בעדה.
בן יקיר להמשפחה הזאת “חאצקעלע” שמו, ויבוא האיש אלי ביום השביעי לחג המצות (תרנ"ב?) ויבקשני להחל לתת מ“ע בשפת עבר על הוצאות בני משפחתו, אכן אחרי אשר השמעתי באזניו כי ציון היא כל חיי רוחי, וכל קדשי בית ישראל קדושים לי, וטוב עמי וכבוד בניו הנאמנים לא אמכור במחיר כל אוצרות חשךְ וכל כפר לא יטני מדרכי, בעוד אשר לבני משפחתו נחוץ מכתב עתי רק למען יהיה בידיהם ככנור בידי זונה נשכחה, חלף הלךְ לו, וימצא איש כלבבו, איש אשר בעד שקל כסף אחד, לא לבד את עמו ונחלתו, כי אם גם את נפשו ימכור למלךְ בלהות, והוא היה לעורךְ מ”ע “העברי” הכתוב חציו בשפת ירושלים וחציו בשפת נאווגאראד. ובשפת עלגים החל להשליךְ שקוצים על כל יקירי בני ציון אשר עמדו כעצם בגרונם, ושונאי ציון ראו כן שמחו, ואף כי אבדה המשפחה היקרה הזאת כסף רב בכל שנה בהוצאות מ"ע זה לחשךְ, בכל זאת החזיקו באזניו, רק לבלתי תת ניר לציון על אדמת ארץ החדשה, כאשר השמיעו בפה מלא, לא כחדו.
במשך הימים ההם נוסדו איזה אגודות לציון בבאסטאן, שיקאגא ובאלטימארע, ומלבד האחרונה, ארוכה לא היתה להן. האגודה בבאלטימארע עומדת גם כעת, ולוא נמצאו למצער עוד עשר אגודות כאלה בכל ארצות הברית, אז יכלו לעשות רב טוב לציון, כי אמנם להאגודה הזאת נאוה כל תהלה, וכל אוהבי ציון באמת יזכירו את שמה לברכה בארץ.
עדת ישראל בבאסטאן היא העדה היותר נכבדה בכל ארצות הברית, וכל העומדים בראשה המה אנשים ישרי לב, משכילים ואוהבי עמם, ואם אגודתם לציון לא יכלה להחזיק מעמד, לא בראשי העם האשם, ולפי הנראה היו צעירי העם בעוכרה, אשר לקחו את הענין הקדוש הזה בידם, ובידם תמס הלכה. ואולי היתה גם יד פרידערמאן באמצע, האיש הזה אשר כנה עצמו בשם “רב” בעיר ההיא הנודע לשונא ציון מאין כמהו – בלעדי חותנו יעקב ליפשיץ בקאָוונא – והאיש הזה כבר הראה את פחזותו אחרי כן גם בנויארק.
הקאנגרעסס הראשון בבאזל. 🔗
(בשנת תרנ"ז)
לוא נפתחו ארבות השמים וכל צבא המרום במרום המטירו ברד ואבני אלגביש על ראש שונאי ציון וישראל, או לוא הוציא האב הקדוש שוכן סינסינאטי את החרם הגדול מאוצרו נגד כל מטיף לרעפארם האוכל שבלול חי או תמס, אז לא נבהלו האלופים המטיפים לרעפארם, כאשר חרדו לשמועה, כי מכל קצוי תבל יבואו צירי בני ציון היקרים להתיעץ על דבר עתידות עמם. כרצח בעצמותם היתה הבשורה האיומה כי עוד נצח ישראל חי ושומרי חומת ציון עוד לא נמו שנתם.
אמנם כן! היתכן? היתכן כי העם הזה אשר ידברו על לבו השכם ודבר יום יום כי יאבד עצמו לדעת, ובסתר לבם כבר האמינו כי בעוד מעט והוא לקברות יובל, ואשר על כן העריצו את תפלת “הקדיש” יותר מכל קדש תחת השמים. היתכן כי פתאם יקום העם הגוסס הזה על רגליו מבלי שאול את פי רופאיו הרוצחים? היתכן כי כחתן עוד מלבש פאר אפריון לצאת לחיים חדשים? היתכן כי יעזבו המתים את שדה הקברות מבלי רשיון החברה קדישא? והמה, הקברנים יראו זאת וישימו יד על פה? ומה אחרית כיסם…? היו לא תהיה כזאת!
והנה קול מלחמה במחנה הרעפארמים!
ראש המשחיתים כארי התנשא, וישרוק לכל שרץ ועוף טמא למינהו להתאסף תחת דגלו, ופתאום יצאו מחוריהם, כלם קהל גדול, בם עור ופסח, מצורעים וחשופי שת, זרזיר מתנים וחזיר מיער, כל עז פנים וכל בור אשר לא ידע ספר, וכלם התנפלו על אוהבי ציון ילידי רוסיא עם חרמם, ויצחק הלבן ראש המשחיתים בראשם לפקד צבא מלחמה, אף כי לבם נבא להם כי בפעם הזאת תכבד עליהם המלחמה, עוד קאנגרעסס אחד, עוד מגפה אחת גדולה כזאת, והמטיפים לבן מרים יצאו וידיהם על ראשם. והנה כי כן נאלצו להלחם כנואשים מנפול כבני עולה.
פתאום נשמע קול רננה במחנה הבוגדים! לוא הופיע כבוד ישו הנוצרי בבית מדרשו של יצחק הלבן, ולוא נשאה “האם הקדושה” על כנפי רוח קדשה, ותשק על ראש בנה הצעיר אזרח “נצרת החדשה”, אספוק מאד אם שמחו יותר מאשר שמחו לקראת הבשורה הנעימה, כי נחה רוח אלהים רעה על חמשה מטיפים לרעפארם באשכנז, אשר יצאו במחאה נגד האספה בבאזל, רוח שקר זה וכל משלי אפר אשר השמיעו ברבים באשכנז, היה כחרב ביד נער בידי כל בוגד בעמו בארץ החדשה, וכל המון הבורים האלה לא בשו להשמיע בכתבי עתים בשפת הארץ, כי אהבת ציון היא נגד חזות הנביאים וכתבי הקדש – אשר לא ידעו אותם רק מפי השמועה, ואחריהם החרו החזיקו רוב כתבי העתים בשפת ההמון, וביחוד אלה אשר עורכיהם המה אנארכיסטים או משומדים, והמה הלא הרבים בארץ.
אך חדל נא עטי ממחזה המשחת והמגאל הזה במחנה האויב, הבה נשים פנינו אל מחנה ישראל. גם המכונה היותר טובה לא תנוע אם לא תגע בה יד חכם חרשים, גם אבק שרפה לא יתפרץ אם לא תגע בו יד האש, ורעיון גדול ונשגב הטמון בלב העם לא יצא מסתר מחבואו, כל עוד לא תוליד העת איש אשר רב כח לבו להפיח בו רוח חיים.
כשנים עשרה מאות אלף איש זרע יעקב ילידי ארצות הסלאווים מתגוררים בארצות הברית, ומהם רבים אשר הביאו אתם רעיון תחית הלאם על אדמת אבותנו. וביחוד אלה אשר הביאו תורתם בלבם, וכסופרי ישראל ברוסיא אשר היו הראשונים להפיץ את הדעה הזאת בין העם, כן התאמצו לעשות גם על אדמת קאלומבוס, ואם לא הצליחו להפיח בו רוח חיים, אבל למצער הכינו את אבק השרפה, את החמר לבנין ציון.
כקול שופר שדי בצאתו לעורר רפאים מקבריהם היתה הבשורה הנעימה והיקרה, כי צירי עם אלהי אברהם התפקדו לעלות באזעלה, כל לב אוהב עמו וחבל נחלתו פחד ורחב לשמועה, כי פקד ד' את עמו, ויחלו לחשוב מחשבות לצאת מגיא ההרגה לנאות שלום. שם ד"ר הערצל ונארדו נשמע מכל פנה, ומקצה יאור לארענס עד חוף ים השקט נשא שם ציון על כל שפה. מאנטרעאל וסאן פראנציסקא נשקו, ולוא עמדה העיר באזל בלב אמעריקא, כי אז נהרו אליה מכל עברים, ומבשרי חזיתי זאת בהיותי בעת ההיא בסאן פראנציסק, אסור בחבלי עבודתי לטובת האכרים מבני עמי, אשר לא יכלתי לעזבם אף רגע, כעל גחלי רתמים עמדו רגלי בראותי מרחק שבעת אלפים פרסא מפריד ביני ובין באזל, ולוא למצער בנויארק הייתי, כי אז פרשתי ארבות ידי לחצות מי ים האטלאנטי. בעת ההיא לא ידעתי נפשי, עורקי לא שכבו יומם ולילה, כל חושי בי היו בבאזל, ורגש כזה חשתי גם בעורקי אוהבי ציון ממיודעי ואוהבי, וכן עבר זרם חשמל הזה דרך עורקי וגידי כל הנאמנים לעמם, ולבי נבא לי כי בפעם הזאת ינשא דגל ציון על חומת בת יהודה לאורךְ ימים.
בעת ההיא התעורר ידידי החכם ואוהב עמו ה' וו. שור לתת את “הפסגה” עוד הפעם, ויקדישו כלו לטובת ציון. יום יום נוסדו אגודות ציון חדשות בכל ערי ארצות הברית, עד כי במשךְ איזה ירחים נוסדו כשלש מאות אגודות בארץ. מיסדי האגודות ומנהליהן היו רבם ככלם חובבי ציון אשר הביאו אהבתם אתם מעבר לים, כל מחשבות המיסדים בערי השדה היו טהורות וקדושות לציון, וכן קוינו כי ידי אוהבי ציון באמעריקא תעשינה גדולות ונפלאות, על אף כתבי העתים למטיפי הרעפארם אשר לא חדלו מהשליךְ עלינו שקוצים בפה ובכתב, ואחריהם כתבי העתים לאנארכיסטים וסאציאליסטים בנויארק ופילאדעלפיא.
בּעת ההיא החל אחד מאחינו יליד רוסיא ה' פארווין לתת מ“ע בשפת הארץ בשם “כוכב ישראל” Star of Israel בשיקאגא, הוא היה מכתב עתי הראשון בשפת אנגליא כתוב בידי יליד רוסיא לטובת ציון. מ”ע הזה היה קדש לציון וישראל, וכל רואיו שמחו בו, אבל חטא חטאה בת עמי כי לא ידעה ערכו ולא תמכה בימינו, עד אשר אסף נגהו, לדאבון לב כל אוהב ציון באמת, כי אמנם בכח מ“ע הזה היה למלא חצץ פה כל דובר נבלה על ציון וישראל, ומכתב עתי אחר עוד לא נולד לישראל יושב ארץ החדשה, ו”הפסגה" לבדה חסרת אונים היא לדבר כאות נפשה ונפש דורשי שלום ציון באמת, ומתי ימנה החסרון הזה? אל אלהי ציון הוא יודע!
אפרים דיינארד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.