את אשר ראו עיני ושמעו אזני בהיותי בארץ ישראל מראשית מלחמה. ורשמתי על ספר כל מה שנגע לבני עמי על אדמת הקדש
ותהי ראשית מלאכתי זאת באלכסנדריא של מצרים, אחרי עזבי את ציון בראשית שנת תרע"ו.
“חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי” ( ז כריה י"ג, ז')
(הצלב וחצי הלבנה, לפי רמזי הראב"ע)
מסעי לא“י בשנת תרע”ד 🔗
בשנת תרע“ג קניתי לי גן ברמלה, נטעתי עצי פרי, בניתי בית. ואחרי כן הלכתי אל הקאָנגרעס הציוני בוויען. ואחרי הקאָנגרעס שבתי לאמעריקא למשך חצי שנה. ואחרי חג המצות תרע”ד, אחזתי דרכי לשוב לציון. ובקץ ירח יוני באתי לקוסטאנציא, חוף ים השחור ברומעניען. ושם ישבתי באניה ההולכת לקאנסטאנטינאפאל, ובכ"ה יוני חדרה האניה אל לשון ים הבאספארי. בבקר השכם, עמדתי על ספון האניה להתענג על חמדת הטבע אשר אצל מהודו על שתי הגבעות הקרובות, איירופא לימין ואזיא לשמאל. ואף כי כבר עברתי במקום ההוא פעמים רבות, בכל זאת לא שבעה עיני תמיד מהתענג על צבי חמדתו. ועל לבי עלו המון מחשבות למראה שני חלקי תבל קרובים איש לרעהו, רק מרחק שתים או שלש מאות רגל רוחב לשון הים. אבל מה רחוקים המה בתכונתם, צפון מים, כגבוה שמים מעל הארץ. מצד אחד לימין, אנשים חרוצים, בעלי דעה, לב חושב ויד חרוצים. ופה לשמאל, שפלות ידים, עצלות, תרדמת אלהים, אי דעת, אין בנה, אף כי למראה עין איש הוא ככל האדם, הולך על שתים. אבל ידים נתן לו אַללאַה רק לחבקן בחיקו או לעשות את זקנו, רגלים לכרוע ולשבת עליהן, עינים להביט אל השמים אל מחמד ראַסול אַללאַה, פה לעשן את האַרגעלע, ולספר ספורי הבלים בשבתו, ורגליו סרוחות תחת ירכו. פה שם אלהים גבול בין האדם והפרא, והבאספארוס הוא מכתב אלהים, לוח חרות משני עבריו. “ידו בכל”, מצד אחד. ויד כל בו, בעבר השני. ולשון הים הוא הגבול בין שניהם.
קאנסטאנטינאפּאל 🔗
בקרוב האניה לחוף גאלאטה, והנוסעים ירדו, אל החוף. ראיתי כעשרה איש, ועל צואר כל אחד תלוי לוח ניר כתוב באותיות גדולות: “צדקה גדולה לבנין אנית מלחמה”, וביד כל אחד מהם קופה של צדקה וכלם מצלצלים בקופותיהם ונגשים אל כל הנוסעים האורחים, ויגשו גם אלי. לקופת הראשון השלכתי מעדזידי שלם, ויבוא השני ואתן לו חצי מעדזידי, וכן השָלישי והרביעי, עד כי כלו כל מטבעות הכסף אשר היו בכיסי, ולא יכלתי לתת עוד, עד כי שמעתי נחרת אחד מהם אשר קצף עלי. ולוא הייתי ירוק בתוגרמה, אז הלא, היה הדבר לפלא בעיני, כי מנדבות כאלה תבנה הממשלה אנית מלחמה, תחת לבקש נדבות לבנות בית חולים בבירת ממלכתה, או מושב זקנים, בית ספר או איזה בתי חסד אחרים שלא נוסדו עוד משנת רי"ג (1453) עד היום הזה. אבל בתוגרמה אין שואלים שאלות הבל כאלה, כי אין עונה עליהן. סרתי אל “מלון רובין” אשר על הגבעה הגבוהה נגד גן העיר, ושם מצאתי איזה אורחים אשר שבו מארץ ישראל, ומפיהם לא שמעתי כל בשורה טובה, רק תנואות על הציונים אשר יוליכו את העם שולל בשקריהם. ואני התאמצתי תמיד להוכיח כי שגו מאד, וכי לא יכלו לדעת תכונת הארץ במשך איזה שבועות, והציונים לא הבטיחו לאיש מאומה. יען אין להם מה לתת, ועל כל אוהב ציון לשען על בינתו, ישאל בעצת אנשים ישרים, ולא להשען על קנה רצוץ. ומה גם כי רוב, או כמעט כל הציונים אינם יודעים את הארץ, ורק את חזון לבם יספרו.
בשבוע השני, לבואי, בערב יום הראשון הלכתי לשוח בגן לשמוע נגינות מנגנים. כחמש מאות איש היו אז בתוך הגן, כלם איירופאים, אין תוגרמי ביניהם. ופתאם, אש אחזה בכל פנות הגן מכל רוחותיו. הבתים בתי עץ, וגדר עץ מסביב, והגן קטן מאד, כמאתים רגל רחבו, וארכו כשלש מאות. ותהי מהומה גדולה, כלם נִסו להמלט על נפשם, ובעמל גדול נמלטנו דרך השער אשר כבר היה ללהב אש נוראה. בשובי אל מלוני נגד הגן, חכינו כי יבואו מכבי האש כרגע, אבל לשוא קוינו, ורק אחרי חצי שעה, באו כעשרים איש, כלם יחפים, נושאים על שכמם תיבת ברזל, חציה מלאת מים. את התיבה הציגו על הארץ. אבל לא ידעו מה לעשות עם המים, כי כלי מזרק לא היו להם. ויעמדו מנגד ויתחממו נגד האש. וכל ההמון עומד, מביט על הלהב, ואין מניף יד לכבות את האש. וכרגע נוכחתי עוד הפעם, מה טובים סדרי אטאמאן, ועד כמה צדקו מושלי איירופא אשר התחננו אליה תמיד, כי תקיץ מתרדמתה. אבל ההשגחה העליונה לא נתנה אזנים לתוגרמה, עם גדול חסר לב ואזן.
איזה ימים עברו, ופתאם קול כדור קנה רובה נשמע מעיר סעראיעווא, כי נהרג יורש עצר עסטרייך. קול הכדור החריד לב כל העולם הנאור, כלם הרגישו כי קרובה מלחמה לבוא בשערי איירופא. הסערבּים אמרו להתנצל, אבל עסטרייך דרשה מהם תנאים קשים מאד אשר לא יכלו למלאות. ובתוך המהומה לשמע צלצלי חרבות, בעסטרייך, רוסיה וסערבּיען, והנה הקיצו גם פה, התוגרמים הצעירים, ויחלו גם המה, לצלצל בחרבותיהם החלודות, וידברו גבהה גבהה בעזות נמרצה, כמו היו אדירי התבל. כתבי העתים פערו פיהם כתנים לדבר נגד איירופא בכלל, מבלי להזכיר על מי ירמזו, ועם מי ידו גורל למלחמה. החוצפה הנוראה אשר שמעני מפיהם יום יום, גבהה עד שמים, והקוראים חשבו כי חרב תוגרמה מורטה נגד איטליה אשר זה לא כבר גזלה ממנה את טריפולי בלי משפט, או נגד בריטניה אשר לקחה לה את מצרים לאחוזת עולם, או עסטרייך אשר גזלה ממנה כברת ארץ גדולה, ועוד יותר נגד רוסיא אויבתה מעולם. וכלם הבינו כי מקור החוצפּה מברלין מוצאה. אבל גם זאת ידענו כי חרב אין ביד תוגרמה הדלה, אין כלי נשק ואין אניות מלחמה, ואין קשיטה באוצרה, ובעלי האוצרות באיירופא כבר סגרו את כיסם בחותם צר, ואין ממשלה אשר תלוה לה אף שקל אחד, ועל מה ישען כסיל בוטח זה? חידה היתה לכל תושבי בירת הממשלה. אבל עין בעין ראינו כי קרובה המלחמה לבוא מוויען ולב כלם היה חרד מיום הבא.
ביום ד' (28 יולי) הכינותי את עצמי ללכת ליפו. הלכתי אל הבּאַנק העברי לקחת משם חלק מכספי, אבל הפקיד דבר על לבי כי לא טוב לקחת את כספי אל הבאנק ביפו. שבתי אל מלוני, ובדרך, אצל הגשר, ראיתי המון רב הקיף את הבּאַנק העסטרייכי, נגשתי אליהם, ואשאל מה המהומה, ויגידו לי, כי הסערבים נאספו על הבּאַנק לדרוש את כספם. והדבר לא היה לפלא, אחרי אשר כלם ידעו, כי עוד מעט, והמלחמה תפרוץ בין שני העמים האלה. ועל לבי עלה הרעיון להחליף את שטרות הכסף אשר היו בידי, ולקחת מטבעות זהב במקומם. יותר מעשרים אלף פראנק בנירות עסטרייך, אשכנז, צרפת ואיטליה היו בידי, והבאַנק נתן לי מחירם בזהב בלי כל עמל, אף בלי קשיטה אחת.
ומחרת היום ההוא, יום ה' (29 יולי) ישבתי באניה צרפתית ההולכת ליפו. וביום הששי, למחרת היום נגשה האניה לחוף סמירנא. הנוסעים על האניה היו מעטים, רק ששה איש היינו בלשכה הראשונה והשניה, וכחמישים איש בלשכה השלישית. ובקרוב האניה אל החוף לא ירד ממנה אף אחד, מלבד רב החובל אשר הבטיח, כי בעוד שלש שעות נלך לדרכנו. מעל ספון האניה ראיתי, כי כל החוף שקט, כמו נם שנתו, אין תנועה ואין חיים, אין אנשים רצים ושבים, כדרכם תמיד על חף ימים, ומה גם בתוגרמה, אין אניות שיט הסובבות תמיד בלשון הים, אין מביא סחורות למכור לנוסעים באניתנו כאשר הסכינו בכל עת, אין בא אלינו, ואין יורד מאניתנו. ועוד יותר גדל הפלא כי רב החובל לא שב כל היום עד השעה העשירית בלילה, ואז הודיע לנו כי האניה תלך לדרכה רק למחרת היום (שבת) בשעה 10 בבקר. ראינו כי פני רב החובל זועפים, והננו מתלחשים בינינו כי איזה מקרה לא טהור קרה אותו, אבל לא ידענו מה.
בשעה העשירית אמנם עזבה האניה את החף, ותמהר ללכת במהירות נפלאה. וכחצות היום, הדביקו מודעה, כי עסטרייך הכריזה מלחמה על סערבּיען, ואז הבנתי כי רב החובל התמהמה תמול בבית הקאנזולים בסמירנא.
ביום הראשון בבקר קרבה אניתנו לחוף האי חיאס, והנה ראינו אניה חדשה יפה מאד, בשם “ניקאלי השני”, עומדת אצל החף. אבל אין כל ילוד אשה נראה על האניה. אך עד מהרה נודע לנו, כי הממשלה עצרה את האניה, ואת כל המונה, הפקידים והמלחים שלחה לקושטא. ואף כי לפלא היה הדבר, אחרי אשר לא תוגרמה ולא רוסיא הכריזו מלחמה אשה נגד רעותה. אבל אין שאלות ואין תשובות בתוגרמה, כי התשובה הכללית על כל השאלות, היא רק “אַללאַה יודע” או מן השמים ירחמו.
אניתנו עמדה שם רק שעה או שתים, ותמהר ללכת לדרכה. ואחרי עבור זמן קצר, הודיע רב החובל שנית, כי אשכנז קראה מלחמה נגד צרפת. ואניתנו עפה כעל כנפי נשרים, עד כי בערב הגיעה לחף בּיירוט, ורב החובל צוה על כל הנוסעים לרדת לאניה אחרת אשר עמדה כבר הכן. וברגע ההוא עלו על האניה כשלשים איש כמרים צעירים, והקאנזול הצרפתי בראשם, והוא דבר אליהם בקול חרד, וינחמם, כי המה שבים לארץ מולדתם חלוצים למלחמה נגד אשכנז אויבתה. ואנחנו עלינו על האניה השנית, אשר מהרה לעזוב את החף אחרי עבור שעה אחת. ובבוקר יום השני, והנה אנחנו עומדים אצל חף יפו.
ברדתנו מן האניה לסירות דוגה לגשת אל החף הרחוק מיל אחד. המלחים הערביים הראו עוד הפעם כי נתקיימה בהם ברכת המלאך: “והוא יהיה פרא אדם”. וכדרכם תמיד עמדו בלב ים, ולא הלכו אל החף עד אשר נשלם להם. וכלם יודעים כי אף אם ישלמו להם חמש פעמים, לא יתנונו לעזוב את הסירה עד אשר נשלם להם עוד פעם ועוד פעם, ועל כל דרישותנו להגיד לנו כמה לשלם. וכלנו ידענו את המחיר הקבוע, אבל הפרא לא יגיד לך כמה, רק תן כסף! וכמה שתתן לו, תמיד יצעק הב הב! ואני אשר ידעתי את הפראים האלה זה שנים רבות, יעצתי לנוסעים לבל יענו על כל צעקותיהם, וזמן רב לא יעמדו בלב ים. ואחד הפראים שמע את עצתי, ויגש אלי ויאחזני בזרועי לתת לו כסף, ואני הרימותי את מקלי, לרוצץ את גלגלתו אם לא יעזבני כרגע, אף הוצאתי את תעודת מסעי, למען יראו הפראים כי הנני “אמעריקאני”, מיוחס גדול בעת ההיא. כלם צעקו, המו ויתגעשו, וכסף לא השיגו מיד איש עד רדתנו על החף, ושם לקחתי מרכבה להביאני למלון בתל אביב.
יפו – תל אביב 🔗
לפנים בישראל, בעלות על לב הנביא לברוח מלפני ה', בלי תעודת מסע אמעריקאנית, התנפלו עליו המלחים, הערביים הפראים הקדמונים. אבל לא עתה, תחת ממשלת הכאליף וחסות נשר אמעריקא. רעדה תאחז פראים בשמעם שם “אמעריקא”. המרכבה עברה על פני בית מועצת העיר (סאַראַאי) והנה נעצרה המרכבה מהמון אדם רב אשר עמדו צפופים סביב הבית, ומספרם היה כאלף איש, ועל שלבי הבית עמדו איזה פקידי הממשלה, ואחד מהם הטיף לפני ההמון, כי באה העת לתוגרמה לרכז את כל כחתיה, ולהיות נכונה למלחמה בכל עת מצוא. כל השומעים הטו אזנם לשמוע. והנה אחד מן ההמון קם על רגליו וישאל: “מה לנו ולהלוחמים, אשכנז עסטרייך או צרפת, מה לנו ולהם?”. הדבר עודנו בפיו, וטרם כלה את דבריו, והנה כדור מות עף אל לבו וכרגע נפל שדוד, כי הפקיד המטיף שלח לו את הכדור ביד נדיבה. כל העומדים חרדו רגע למראה הרצח, ולא ידעו מה לעשות. והנה ערבי שני, משומד נוצרי רץ אל הפקיד, ויצעק אליו לאמר: “מה חטא האיש אשר הרגת על לא חמס בכפו, הן הוא דבר דברים נכונים ואמתים?”. וגם זה השני לא הספיק לכלות את דבריו, וכרגע שכב גם הוא מתבולל בדמו על הארץ. ולמראה הרצח הזה חרדו כל הנאספים, וכלם החלו לנוס במנוסת חרב. ואני עצרתי ברכבי לראות קץ המחזה. אבל במשך רגעים אחדים נשאר כל הככר והרחוב רקים מאדם. המקרה הנורא הזה ברגע אשר דרכה כף רגלי על אדמת ציון, נתן בלבי מחשבות נוגות לחדור להתבונן על המעשים לימים יוצרו. ירדתי למלון “ירדן” אשר אצל גן העיר תל אביב. פניתי אל הגן, ואמצא שמה איזה אורחים מאמעריקא, ובשמעם כי זה עתה באתי גם אני מאמעריקא, סבבוני לספר להם חדשות, וביניהם היה יהודי אחד מברוקלין אשר שמע את שמי, ויגש אלי ויברכני בעד מחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) באמרו אלי “כל דבריך אמת וצדק, ולוא היינו עתה בברוקלין, אז על כפים נשאוך”. כארבעה עשרה איש אמעריקאנים היו שם. וכלם הגידו, כי בעוד מעט וכלם יעזבו את הארץ בהוכחם כי לא יארכו הימים ותוגרמה תוציא גם היא את חרבה מנדנה. ומי בן ארץ אחרת יואיל להותר בארץ מאפליה זאת בעת מלחמה? ובחפצי לדעת חדשות מאיירופא, הלכתי אל בית סגן הקאנזול האמעריקאני, האשכנזי האדון הארדעג, ושם נודע לי, כי כבר בלעו האשכנזים את בעלגיען הקטנה ויעשו בה שמות נוראות כיד ווילהעלם הנדיבה. שאלתי את פי הקאנזול, היתכן הדבר? הן בּעלגיען עומדת תחת חסות כל מלכי איירופא, באופן כי איש לא יוכל להתנפל עליה, ומה גם בלי כל סבה מצדה. הקאָנזול הניע בכתפיו ולא ידע דבר מה יענני. ובין כה קבל טעלעגראמא כי גם בריטניא הכריזה מלחמה נגד אשכנז. ואז היה הדבר ברור, כי מלחמת גוג ומגוג פרצה בתבל, וכל איירופא כלה תהיה למאכולת אש, ומי יודע מה גורלנו פה בארץ. ורגע עלה על לבי השפק, אולי טוב לפני כי אשוב גם אני לאמעריקא. ואני הנני גלמוד, בלי משפחה, יושב אל עקרבים בין ערביים פראים מצד אחד, ונושאי צלב בעל שש קצות מצד השני (מגן דוד ר"ל). אך כצל עברו כל המחשבות הנוגות האלה, ונקוטותי בפני על חסרון כח לב. כי איך יכלתי אף לחשוב לנוס מן הארץ בעוד אשר כמאה אלף יהודים ישכנו בה. ואני אשר מעודי לא פחדתי אף משדי שחת, האני אברח מפחד איזה פרחח האוכלים מאבוס ציון המלא רק בחסדי אחי אזרחי אמעריקא? ואם לברוח, הלא ינוסו השפנים האלה ראשונה, בראותם את האבוס ריק. חרפה היא לי לנוס מן המערכה, ומה גם כי הייתי בטוח כי אמעריקא לא תתערב במלחמה הזאת בלי כל סבה. ומה גם לפי המסורה והמצוה אשר הנחילו לה אבות האומה, נשיאיה הראשונים, מסורה קדושה בפי רוזני הארץ, כי לעולם לא תתערב אמעריקא בעניני איירופא. ואני בתור אזרח אמעריקא אין לי מה לדאוג מצד ממשלת תוגרמה. אשר על כן הלכתי לבקר את ביתי וגני ברמלה אשר שם ישבה משפחה קרובה לי, אשר נתתי לה את הבית והגן בלי שלומים. ובבואי מצאתי הכל על מכונו, וגם באוצר ספרי אשר אספתי לא מצאתי מגרעת, ועל לבי עלה הרעיון לבנות עוד בית בעד אוצר הספרים, בית גדול עם חדרים למשכן סופרים עברים, אשר חשבתי להועידם לבוא לשבת בגני חפשי חנם, למען ינוחו מעבודתם, או יכתבו שם את ספריהם, בהיותם קרובים לביבליאטעקא גדולה אשר אתאמץ להגדילה יום יום. ובחלומות נעימים כאלה, אמרתי, וכן עשיתי, כי החלותי לקנות חמרי בנין שונים, אבנים סיד, מלט, קרשים ועוד. ושלשה יהודים חרשי עץ צעירים העמדתי להכין דלתות וחלונות. אף קויתי כי במשך הימים יצלח לי להכין מושב יהודים בעיר ההיא, אשר זאת היתה תכלית קנין הגן בראשיתו, ליסד ברמלה מושב לבני ישראל, בדעתי, כי לא כל יהודי מסוגל לסול מסלה ראשונה, כי כרבם אוהבים לבוא לאכול מן המוכן, ותל אביב או פתח תקוה הוכיחו כי כן הוא, אף כי ישלמו שמה פי חמישים מחיר כברת ארץ. ואני אמרתי תמיד “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”, אף כי שלמתי מחיר יקר בעד הפתגם הזה. ובין כה ראיתי כי טעיתי, אחרי אשר הממשלה החלה להראות את אגרופה ושיניה החדות. היא הכריזה כי כל עבד תוגרמה יבוא וירשום את שמו בין אנשי החיל אשר יבואו לעבוד בצבא. והערביים החלו לברוח אל הכפרים או לעבר הירדן, עזבו את שדותיהם בלי זרע. והממשלה החלה לגזול מכל עבדיה כל אשר מצאה ידה, כסף, כלי בית, סוסים, וכל מיני בהמה, החלה להריק את החנויות, וכל סחורה אשר מצאה לקחה לה, ואיש לא נועז לפתוח פיו, ואם דבר רק מלה אחת, עליו היה לדעת מראש, כי מלתו זאת תהיה האחרונה על דל שפתיו והוא ידום סלה. ושנאת עם הארץ נגד הממשלה גדלה יום יום, ובצדק. וכלם השמיעו פה אחד כי ינוסו מן המערכה ולא ילכו ללחום מלחמת תוגרמה אשר שנאו תכלית שנאה, ויקללוה קללות נמרצות. ומהתוגרמים אין איש אחד בכל הארץ מלבד שר הפלך, בירושלם. ומה גם אחרי בוא הרשע העריץ המשוגע ג’מל פאשא שונא הערביים שנאת מות, ולא בסתר השמיע כי יעשה אותם כעפר לדוש. כרוז על כרוז יצאו ממנו יום יום, והעם הטה לו עורף, וינוסו אל כל אשר נשאם הרוח. ואחינו כל בית ישראל חרדו מפני תנופת יד העריץ, ויחכו לרחמי שמים, כי מי יעמוד להם ביום עברות. פני היהודים חשכו משחור, והעריץ המושל הפרא ידו בכל, בכל רגע חבל תחבולות כחש ומרמה להתעולל בנו, וביחוד, יען כי רוב היהודים היו נתיני רוסיא אשר לחמה נגד אשכנז. ובראותי את כל הנעשה סביבי, רפו ידי, ואתנחם על הבנין אשר אמרתי לבנות, בהוכחי כי לא לאורך ימים אותר פה. והדבר היה כבר ברור בעיני, כי בעוד מעט ורעב יהיה בארץ. האניות כבר חדלו מבוא, ובארץ אין כל אם יסגר חף הים. וכסף הנדבות אשר שלחו אחינו לארץ ישראל מכל קצוי תבל חדל, ומה תקות האמללים החולים, הזקנים, הנשים והטף בלי עזרה מחוץ? כל מוסדי חסד וצדקה עמדו הכן להסגר, ומהם כבר נסגרו, ומה תהי אחרית כל אלה. כי על כן החלותי לחשוב מחשבות לאסוף את כל ספרי, את כל החפצים העתיקים אשר אספתי ליסוּד מוזעאום עברי, אספה נכבדה מכל מטבעות היהודים, ולשלחם כלם לאמעריקא, בדעתי עתה כי אין בטוחות אף לי המיוחס האמעריקאני, ובצאת השטן לחול במחולות, לא יקרא את תעודת מסעי, ואף בפני עבד אַללאַה לא יביט בעת אפו. ורק שמחה אחת קטנה הרנינה את לבי, בצאת הקול, כי הממשלה נכונה לבנות מסלת ברזל מחיפה ללוד ורמלה, למען תתאחד עם מסלת דמשק. אבל כל תקוה לימים טובים מאלה לא ראיתי. יום יום התאמצתי להשיג כתבי עתים מאיירופא למען דעת חדשות המלחמה. אבל מצאתי רק מחלת לב, שקרים וכזבים עד בלי חק, כזבים אשר גם נער קטן יכל להבינם. ואני חשתי כי כל התבל כלה סגורה בפני, חשך מכל רוחותיה, אין ברק אור, אין תקוה לחיים, אין מנוס מיד צר. גם הקאנזול האמעריקאני הגיד לי כי גם הוא יושב באשמנים ולא ידע עד מה, אף כי דזעמאל פאשא היה לו לאוהב, ותמיד סר אל ביתו, וגם הוא התאונן באזני, כי לא יוכל עוד לשבת פה, ומחכה רק לפקודת הממשלה בוואשינגטאָן אשר תקראהו לשוב לארצו. ובין כה כלנו ממששים באפלה וסביבותנו חשך מצרים, ענן כבד על ראשנו, חשך עולמים.
הכנות אשכנז היו סבת המלחמה בתוגרמה 🔗
כי יד אשכנז חולה את המלחמה הנוראה בשנת 1914, בזה אין עתה כל ספק בעולם, לרגלי המון הוכחות ואותות ומופתים אשר אין להכחישן.
אחרי תם מלחמת אשכנז בצרפת בשנת 1871, בעת אשר חשב ביסמאַרק כי הכניע גאון צרפת, ובמשך דור אחד או יותר לא תרים ראש. אבל בראותו כי בעבור רק ארבע שנים אחרי המלחמה כבר הצליחה לשלם את הסך הנורא חמשה מיליאַרד פראנק, זהב חמסים אשר גזל ממנה. ובראותו כי יום יום יגדל עשרה ואשרה, החל לחשוב מחשבות להכניע אותה עוד הפעם, ולתכלית זאת יסד את הברית המשולשת, אשכנז עסטרייך ואיטליה. בכל לב ונפש התאמץ למשוך את רוסיא בחכה, אך לא הצליח. כל הכסף אשר לקח מצרפת, נועד רק להגדיל חיל אשכנז בים וביבשה, ובכל שנה ושנה הוסיף מסים על העם לצרכיי מלחמה. כל העולם הנאור, וביחוד איירופא, כלם ראו והבינו כי אשכנז תכין את עצמה למלחמה גדולה ונוראה, כלם ידעו כי תקנא קנאה גדולה לבריטניה ורוב עשרה. ובמדה אשר הגדילה אשכנז בים חילה, נאלצה בריטניא להוסיף אומץ בים. וביבשה היו עיני אשכנז, וביחוד פרייסען, נטויות לא לבד על צרפת, אך גם אל הבאלקאנים. וראשית מעשיה היתה, להושיב מלכים לכסא ממלכות הבאלקאנים מנסיכי אשכנז. ובזאת הצליחה ברומעניען, בולגאריען ויון, ובשנת 1913 גם באלבאניה. ובין כה החלה להחניף את תוגרמה, וגם בזה הצליחה על ידי הבטחות שקר וחנף, כי קבלה תוגרמה את פקידי צבאות אשכנז למורים ולמסדרים על פי תכסיסי אשכנז, וגם שפת אשכנז החלו ללמוד, אף כי פקידי תוגרמה הביטו על פקידי אשכנז בעיני חשד תמיד, מלבד אשר לא יכלו נשוא את הדעספאטיזם האשכנזי וגאות היונקערים.
ווילהעלם השני נחל תורת ביסמארק רבו, וגם עלה עליו במזמותיו, ויחלום לחדש את ממלכתו על חרבות כסא רומא כימי קדם, ולחקות מפעלי נאפאלעאן הראשון, ועיניו צפו למרחוק לבלוע את כל התבל, ולתכלית זאת נסע תמיד מארץ לארץ, ובכל יום כמעט דבר חלקות היום למושל זה ומחר למלך אחר, ותמיד היה שם אלהים בפיו, ויקרא שלום לכל העמים והחרב מתחת למדיו. ובכל אשר פנה הרשיע. ווילהעלם שלח את אורביו לכל קצוי תבל, עד כי לא נשארה כל ממלכה בתבל, קטנה או גדולה נקיה ממרגלי חרש ואורבים אשכנזים. על כל בן אשכנז כקטן כגדול היה לדעת, כי אשכנז לגדולות נוצרה להיות המושלת בתבל. והפתגם “דייטשלנד איבּער אלל” (אשכנז נעלה על כל העולם) נשמע בפי כל “מיכל השוטה”. וכן ארגה את קוריה במשך ארבעים שנה, ותקו למצוא עת מכשרה להפיק זממה, עד אשר אנה אלהים לידה בהריגת יורש עצר האוסטרכי בסעראיעוו, את המקרה אשר בקשה ימים רבים.
בימים האחרונים הוסיף וויהעלם השני לשלוח את פקידיו לתוגרמה, עד כי היה אשכנזי גם לראש שרי צבאות הטורקים הצעירים, אשר ידעו מחשבת אשכנז, ויאמינו כי דבר לא יבצר מהם בהיותם שותפים לאשכנז, ומה גם בהיות ווילהעלם בדמשק, בעת אחת עם הריסת הדרכים והידיעות על יד טעלעגרף (קאָמוניקאַטיאן), המסד במצרים (בית ספר) הוא טוב מאד למטרה זאת ביחוד.
"איך שיהיה הדבר, עלינו להיות חזקים ומוצקים, למען תמצא ידנו להשמיד את אויבנו במכה גדולה אחת במזרח ובמערב. אך במלחמה הקרובה לבוא באיירופא, נחוץ מאד, כי הממלכות הקטנות יאלצו להלות אלינו, או לנצחם במלחמה, אם ימאנו. אחרי אשר על ידי תנאים ידועים נקל להרוס את מבצריהם ולנצח את צבאותיהם, ולפי הנראה, זה יהיה גורל בּעלגיען והאָלאַנד. לבלתי תת לשונאינו במערב מדרך כף רגל על האדמה, אשר יוכלו להתבצר נגדנו. ובצפון אין לנו לפחד מפני דענעמארק וארצות סקאנדינאוויא לנצח את כל הקמים נגדנו, ואם במקרה רע תאלץ דענעמאַרק לעזוב את מצב הבינים בחזקת יד בריטניא. אך בעת ההיא כבר יהיה הנצחון בידנו בים וביבשה. המחנה הצפונית אשר לנו תוכל להתחזק על ידי האָלאַנד נגד כל אויב במקומות ההם.
"בנגב עומדת שוויץ כחומה בצורה נגד צרפת, אשר בכחה להגן על מצבה הבינים, ולא תאונה לנו כל רעה.
"כאמור למעלה, השאלה היא בדבר הממשלות הקטנות וצבאותנו בצפון… ועלינו להיות נכונים למלחמת תגרה במחנה כבד מן הרגע הראשון. ולתכלית זאת עלינו לאסוף מחנה גדולה למען נוכל לאלץ את הממלכות הקטנות כי תבאנה לעזרתנו, או למצער כי יעמדו מרחוק מבלי עשות מאומה, או להשמידן אם יתיצבו נגדנו. ואם נוכל לפעול על לב הממשלות ההן כי יכוננו את מבצריהן באופן שיהיו לנו למחסה ומעוז, אז לא נחוץ יהיה לנו להתנפל עליהן. אכן לתכלית זאת עלינו להביא סדרים חדשים בצבאותנו בבעלגיען למנוע אותה ממלחמת תגרה. אפס אם צבאותיה יעמדו הכן רק למלחמת מגן נגדנו, ובזה יעזרו לשונאינו במערב, אז לא נוכל לתת לה כל ערובה כי תשאר במצב הבינים בשום אופן.
“על פי הסדרים אשר נעשה למטרה ולתכלית הזאת, נוכל לקות כי תמצא ידנו לקרוא מלחמת תגרה, בלי התמהמה, בעת אשר יהיו כל הסדרים כבר נכונים בחיל צבאותנו במורד הרהיין, אולטימאטום (המלה האחרונה) צריך להיות לזמן קצר, ובעוד מעט נתנפל על האויב, ובזאת נצדק בעיני העולם מהנוגע למשפטי עמים”.
הנה כי כן מכל תחבולות און אלה, נקל לראות, כי במשך שנה וחצי קודם המלחמה הכינה אשכנז את עצמה למלחמה הזאת, אשר עמלה בה ארבעים שנה. וככל הכתוב במגלת ספר זאת, כן עשתה באמת אחרי עבור כשנה וחצי. וראש השרים ה' בעטהמאן האלוועג עצמו לא בש להודות ביום הכרזת המלחמה, באזני הרייכסטאַג לאמר:
"אדוני הנכבדים, הננו עתה במצב הכרחי, וההכרח איננו "יודע כל חק ומשפט. צבאות חילינו כבר כבשו את לוקסעמבורג, "ואולי דרכו כבר גם על אדמות בעלגיען. אדונים נכבדים, הדבר "הזה הוא פרץ במשפטי עמים. אמת הוא כי ממשלת צרפת הודיעה "בבריסעל, כי תשמור על מצב הבינים בבעלגיען, כל עוד אשר "ישמרו גם מתנגדיה כזאת. בכל זאת הננו יודעים, כי צרפת עמדה "נכונה להתנפל על בּעלגיען, (ידיעת שוא ושקר אשר כבר הכחישו מכל עבר ופנה).
"צרפת יכלה לחכות, אך לא אנחנו, כי לוא התנפלה צרפת "על אגף חילנו במורד הרהיין, כי אז היה זה אסון גדול, כי על "כן נאלצנו לבלי שים לב למחאות לוקסעמבּורג ובּעלגיען הצודקות. "הרעה – הנני מדבר בגלוי – הרעה אשר עשינו, נשתדל להטיב, "ברגע אשר יגיעו חיל צבאותנו למטרתם. האיש אשר קרהו אסון "והוא לוחם בעד רעיון נעלה, רק הוא יוכל להבין איך לפרוץ לו “דרך”.
הדברים האלה יכו בחרפה על לחיי אשכנז בעד המלחמה הנוראה הזאת, והמון הרציחות אשר חלו ידי צבאותיה בבעלגיען וצרפת, ישארו רשום בדם על לוחות ספרי דברי הימים עד עולם.
הנה כי כן לא יפלא, אם תלמידי אשכנז הטורקים הצעירים החלו להצטיד עוד לפני ארבע או חמש שנים לקחת חלק במלחמה הזאת. אמת הוא, כי אשכנז לא דברה דבר ולא הניעה אף אצבע קטנה לעצור בעד איטליה בצאתה לכבוש את טריפולי מיד תוגרמה אהובתה. אפס לפי הנראה, הנה גם תוגרמה עצמה לא דאגה הרבה באבדן טריפולי, אשר לא יכלה להחזיק בה מעמד, יען אניות לא היו לה, והארץ ארץ פראים אשר לא הביאה לה כל פרי, ותוגרמה משלה עליה רק בשם, כאשר משלה בתימן או כממשלתה על הבעדואינים בעבר הירדן. וארץ מלחה ההיא לא יכלה לשלם לה מכסת ההוצאה להחזיק בה חיל צבא גדול, וגם איטליה עצמה לא תשבע ממנה רב נחת ימים רבים, ובתור בעלת ברית איטליה לא יכלה אשכנז לעצור בעדה, ותחת זאת, הבטיחה עזרתה לתוגרמה להשיב אליה את מצרים, ובהיות מצרים בידה, אז במה נחשבה טריפולי, ומה גם בהיותה שכנתה של טריפולי, תוכל להשיגה בכל עת שיעלה רצון לפניה, לעורר את הערביים בעלי דתה נגד איטליה הנוצרית. והאבן אשר קלעה אשכנז נטבע במצח הטורקים המאמינים, כי בעוד מעט, והמה יהיו המושלים במצרים ותעלת זועץ, ועם זה ימשלו גם על ים התיכון וים האדום, ומי זאב לא יתאו למאכל תאוה כזה העומד לנגד עיניו? והמאמינים לא חשו פן דבר בליעל יצוק באהבת אשכנז, זאת אשכנז הנודעה לכל יושבי תבל כי תשנא את כל האדם אשר על פני האדמה, וכלם ישנאוה משנה שנאה, ובכן הלכו כשור לטבח ויקראו, מלחמה!
האשכנזים, שדים או צבא מלחמה 🔗
יום יום הננו שומעים איזה חדשות נפלאות אשר חוללו ידי האשכנזים בחכמתם. ואחת מהנה, הוא אשר הרימו על נס, כי שד, חמס, גזל, רצח, שפך דם, תרמית וכו' היא חכמה עמוקה, עד כי בקרב הימים יש תקוה, כי ייסדו אוניווערזיטאט מיוחד לכל החכמות והמדעים האלה, אחרי אשר פראפעססארים מומחים בתורה הזאת כבר יש לה די והותר.
דרך כל רוצח, לרצוח את קרבנותיהם, ואח"כ לשרוף עליהם את הבית, לבל תוכל יד המשפט למצוא את הרוצח. וכן תעשה אשכנז עתה בצרפת ובעלגיען, אחרי רצחה את התושבים השלוים, להצית אש בבתיהם, ולהכרית כל אוכל ומחיה להם גם לימים יוצרו. כהאשכנזים כן עשו ההודים באמעריקא במלחמותיהם נגד האיירופאים, אף כי לההודים היתה צד משפט, אחרי אשר האיירופאים באו בגבולם לגזל את נחלתם. ובכן צדקו ההודים נגד אחיהם האשכנזים בהתנפלם באניות אויר על לאנדאן להרוג אנשים נקיים, נשים וטף.
-——–
זה לא כבר הביאו איש צבא אשכנזי פצוע, לבית החולים בעיר קטנה בצרפת, וימצאו בכיס מעילו יד אשה קטועה, ועל האצבעות ארבע טבעות מעולפות ספירים.
-——–
הרצח הנורא בטביעת לוזיטאניא, הצדיקו כל כה"ע באשכנז.
סבות שונות למלחמה 🔗
העלאלאנד אשר החליפה אשכנז במחיר זאנזיבאר אשר נתנה לבריטניה, כרגע השמיע ווילהעלם, כי האי הזה יהיה נכון לחף מלחמה, ויוציא עליו כחמש מאות מילליאָן מאַרק לבצרהו במצודות.
סאזאנאוו, היה קצר רואי, ועשה הנחות גדולות לאשכנז, ולא לבד כי לא עמד לשטן לה בבנין מסלת בגדד, אבל עוד הבטיח לה, כי רוסיא עצמה תשלום את המסלה עד טעהעראן בפרס, סאזאנאוו עלה לגדולה בעזרת “המאה השחורה”.
אשכנז הראתה פנים שוחקות לשכניה, בעת אשר חשבה מחשבות לרכוש את כל התבל, ובין כה הכינה הכל למלחמה נוראה, ותגדל את חילה בים, ובכל עז התאמץ ווילהעלם להגדיל את הצי, למען יוכל לעמוד נגד בריטניה. ואף כי הרגישו זאת בבריטניה. ופעם אחת בשנת תרס"ד הלך עדואַרד השביעי, דודו של ווילהעלם, ויתראה עמו, ועל פי עדואַרד היתה שומה, כי ווילהעלם העמיד את מכונת המלחמה לזמן לא רב. ובשנת 1912 רעשה בריטניה עוד הפעם ותשלח את הלארד האלדאן לברלין, והקיסר הצליח לעור את עיניו בשקר וחנף, ובשובו ללאנדאן השמיע, כי הכל טוב ויפה, ואין כל פחד. ובאופן כזה נסך רוח תרדמה על ברינטיה.
-——–
בשנת 1913 שנה אחת קודם המלחמה, שלחה אשכנז מלאכי שלום להטיף שלום בעולם, לכל שכניה, בעת אשר כבר שלפה את חרבה מתחת למדיה.
-——–
בראשית שנת 1914 כחמשה ירחים טרם פרצה המלחמה שלחה אשכנז ללאנדאן אורחים נכבדים בתור מלאכי שלום, והמלאכים היו רק אלה אשר הכינו את כל צרכי המלחמה, וראש מבטם היה לתור ערות בריטניה, מרגלים פשוטים.
-——–
אם ישנן סבות נכונות לקרוא מלחמת תגרה בכלל, בימינו, הוא ספק גדול. אחרי אשר עינינו רואות, כי כל עם יחפץ לשבת במנוחה, ואין איש אשר ישתגע להוציא בניו להורג ולהרוג אחרים אשר לא עשו לו רעה. ואם ישנה לפעמים איזה סבה קלה, הנה היא רק מצד המושל. מושל זה פגע בכבודו, וכבודו הלא הוא כבוד כל עמו אשר ימשל עליו במקל חובלים – בחסד אלהים. כל עם ועם יודע כי אם גם יצלח המושל במלחמתו לרד לפניו גוי אחר, לא תבואתהו טובה, בית איש זר לא ישיג, ואדמת העם המנוצח לא תנתן לו, ובנו אשר נפל במלחמה לא יקום לתחיה, וגם בכסף מלא עליו יהיה לשלם ימים רבים מחיר הנצחון אשר לא לו הוא רק למושלו העריץ. ואם אחרי כל אלה המה יוצאים למלחמה בעלות רוח המושל עליהם, הנה כלם ירגישו כי כצאן לטבח יובלו נגד חפצם. כלם יודעים כי נחש ינחש המושל בעורק העם בשם הדת או הלאמית. ובכל זאת לא ימצאו די כח לב להשמיע באזני המושל בשפה ברורה, לאמר: הרף! אסוף ידך! אין חפץ לנו במלחמה, כי איש לא עשה לנו רעה ולא נגע בכבודנו. רק העבדות אשר שקעו בה כל העמים עד הימים האחרונים, והבצה אשר טבעו בה שנות מאות או אלפים, עמוקה מאד. ולא במשך דור אחד או שנים יצאו למרחב מכבלי מושלים עריצים. ואם ימצאו המושלים איזה תואנה לקרוא מלחמה, הנה לא מצאה תוגרמה אף צל כל סבה קלה למלחמה הזאת, ומה גם אחרי אשר הכתה שק על ירך זה פעמים במשך שתים שלש שנים, וחובותיה עצמו משערות ראשה, עד כי לא נמצא איש בתבל אשר ילוה לה חמש קשיטות. כל הכנסות הממשלה נתונות לעמים אחרים אשר מכרה אותן כבר, וההכנסות אשר נשארו לה, אין די בהן אף לשלם לפקידיה, והארצות אשר לקחו ממנה הן לא ישיבו לה עד עולם, ומעולם לא חלמה כזאת ולארצות זרות הן לא יכלה לקות, וגם אין חפץ לה בהן, כי בעד חמש עשרה מילליאָָן טורקים אשר לה, הלא די והותר אדמתה הטובה והרחבה, אשר רבה שמה ושממה מאין עובד. כל חרשת מעשה הרחיקה על פי חקי סדום השוררים בארצה זה שנות מאות. כלנו יודעים כי בארצה נמצאים מיני מתכות יקרים, שמן אדמה, גחלי אבן ופחמים, וכאלה רבות. ומעולם לא נתנה הרשיון לאיש לחפר באדמה ולהוציא את עשרה, לא נתנה כל רשיון להביא מכונות ליסוד בתי חרשת, ויד איש לא נגעה עוד בכל אוצרות אדמתה הפוריה. התוגרמי העצל העובד את אדמתו, יעבוד רק למען יהיה לו די לחם לאכול, ויותר לא יחפוץ בתבל. ואם פקידי הממשלה יגזלו לחמו מפיו, הן רצון אַללאַה הוא, גזרה קדומה מן השמים. ואם כן מה לתוגרמה ולמלחמת תגרה? מה תרויח אם גם תנצח, ואם תנצח גם בפעם הזאת הלא יבוא הקץ לממשלתה עד עולם. ואיך ערבו הטורקים הצעירים את לבם להעמיד את עמם וארצם בסכנה גדולה כזאת הקרובה להפסד ורחוקה משכר? ואם היתה להם איזה סבה, מדוע לא השמיעו אף מלה אחת באזני בני עמם והמון עמים אחרים היושבים בארצם ואשר מספרם גדול ממספר הטורקים בכלל, כאשר יעשו מושלים אחרים החפצים להצטדק בעיני בני עמם אשר עליהם לתת את בניהם להקריבם למלך. אבל האמת הוא, כי לא מצאו כל סבה למלחמה, כאשר לא היתה כל סבה אחרת להוריד את עבדול חמיד מכסאו, רק החפץ לממשלה.
כל עמי תוגרמה יודעים ומודים, כי היה עבדול חמיד חכם מדיני מהלל, והוא אמר פעם אחת, כי הוא יושב על כסאו רק בחסדי מושלי איירופא אשר יריבו איש ברעהו ולא יוכלו להתפשר לחלק ביניהם את ירושתו. הוא ידע והבין טבע בני דתו היושבים תחת ממשלות צרפת ובריטניא, ולא חלם מעודו לקרוא את “הדגל הירוק” לעזרתו בכל מלחמותיו, בדעתו כי טוב להם בארצותיהן מאה פעמים יותר מבארצו, ואך שוא יקרא להם לבוא ללחום את מלחמותיו. כשלש מאות מילליאָן מאמיני איסלאם אמנם נמצאים בתבל, אבל כלם אינם בני גזעו, ואם שם “כאליף” נקרא עליו, אבל השם הזה הוא שאול עמו, ושלם ישלם שנה שנה לשומרי הדגל הקדוש במודענא, אחרי אשר התאר כאליף יאות רק לערבים ממשפחת מחמד, ולא ליוצא ירך אסמאן, ומעולם לא יצא למלחמת תגרה נגד כל ממלכה, ואז היה מלך חכם, רחמן וצדיק מושל ביראת אלהים, וכלם נתנו כבוד לשמו בעד חסדיו וצדקותיו, כי אמנם נתן פזר לאביונים כיהודים כנוצרים. וכאשר הורידוהו מכסאו, פתאם נהפך למושל עריץ בפי הטורקים הצעירים, ולא לבד כי הורידו את המושל, אבל גם את כל שריו ועבדיו הגדולים הורידו לטבח, עד כי לא נשאר להם כל חכם מדיני, ואף לא שר צבא אחד משוח מלחמה.
תאות הממשלה עורה את עיני הטורקים הצעירים, והתאוה הזאת גברה על חכמתם, עד כי נשענו על קנה רצוץ, על עזרת אשכנז, אשכנז היא אמנם ארץ חזקה אשר לה חיל כבד וצי אדיר. אבל לא בעד תוגרמה הכינה את כל צרכי המלחמה במשך יותר מארבעים שנה, ולא למען הציל את תוגרמה מידי צרפת ובריטניה ורוסיא, בקש ווילהעלם להשיג רשיון הסולטאן לבנות מסלת ברזל אשר תאחד את קאָנסטאנטינאפאל, הים התיכון עם לשון ים פרס, ברלין וקאנסטאנטינאפאל. ווילהעלם חשב מחשבה גדולה לתקוע יתד בשני הימים אשר לא היה לו כל חף לאניות במקומות ההם, וכל חפי הים האדום סגורים לפני אשכנז. ואם תהיה מסלת בגדד בידה, אז הלא בידה תהיה גם מסלת מעקקא, ומה נקל לה להשיג אחד מחפי ים האדום חף אקאבה או חודידא. והדבר הזה יהיה לקץ בעיני בריטניא, כי אז איננה בטוחה עוד בתעלת זועץ מצד אחד ובּאַבּ אל מאנדעבּ (עדן) והודו מצד השני, ואם תקנה לה אהבת תוגרמה מצד אחד, ואורבה אשר הושיבה בכל ארצות הקדם מצד השני, אז תהיה היא המושלת בכל ארץ הקדם. והטורקים הצערים חשבו כי עתה באה העת לקרוא למלחמה קדושה – על פי עצת ווילהעלם השני ובהסכמתו – בשם הדת והדגל הירוק. ולא הבינו כי לוא נאלצו ללחום מלחמת מגן, אז אולי באו מתנדבים לעזרתם. אבל לא למלחמת תגרה שאיננה קדושה, ומה גם כי המון רב מאמיני איסלם הנם עוד חצי פראים היושבים בארצות רחוקות אשר אין להם כל מושג מה היא תוגרמה ויחוסה אליהם. אמנם כלם יודעים את מעקקא עיר מקדשם, אבל מעקקא היא ערבית, ואיש אין בה אשר יבין אף מלה אחת בשפת תוגרמה. המה יודעים את ספר תורתם הכתוב ערבית ולא טורקית, ואם יבוא איש מהם למעקקא, אז יוכח, כי במעקקא שונאים את תוגרמה שנאת מות, בעוד אשר שם בריטניא נשא על כל שפה. ואשכנז היודעת את ארץ הקדם הרבה יותר מהתוגרמים, אמנם הצליחה על ידי אורביה לעורר רוח פרצים בין “המצרים הצעירים” אשר בעזרתה, בכספה ואורביה בראה את האגודה ההיא. ובכן האמינה כי כן תצלח בכל ארצות הקדם. רק דבר אחד לא ידעו האשכנזים כי האהבה אשר קנו בכסף ומרמה לא תארך ימים, ולא רחוק הדבר, כי ברבות הימים תהפך להם לרועץ, אחרי אשר מעולם לא הצליחו לקנות להם אוהבים טבעים, בשום מקום בתבל. והטורקים הצעירים אשר לא ידעו אף את ארץ מולדתם, אין כל פלא כי לא ידעו את ברלין, ויפלו בפח אשר פרשה אשכנז לרגלם. אשכנז לא הסתפקה במושבותיה הרחוקות באזיא אפריקא וים השקט, אשר לא הביאו לה כל פרי, ותעשה חונף לתוגרמה בימים האחרונים, ועבדול חמיד נתן לה זכויות מיוחדות יותר מאשר נתן לצרפת ובריטניה אשר השקיעו אוצרות זהב בארצו. ואשכנז באהבתה הגדולה לתוגרמה שלחה לה איזה פקידי צבא ללמדה סדרי אשכנז, אף כי התלמידים לא שבעו רצון ממוריהם. אשכנז תפשה את תוגרמה בצוארה לנשקה עד צאת נפשה. ועבדול חמיד חשב לטוב לו לאחוז את החבל בשני קצותיו, בריטניה וצרפת מצד אחד, ואשכנז מצד השני. ויחשוב כי באופן זה יהיה בטוח מרוסיא שכנו המסוכן. ולמהומות במוקדוניא ואלבניה הבטיח להביא תקונים וסדרים, ומעולם לא חשב למלא הבטחתו, ויהי אהוב ונחמד לווילהעלם השני. ומכל מלכי תבל היה ווילהעלם האחד אשר בא לקושטא להתעלס באהבים בארמון יילדיז. ובנפול עבדול חמיד ביד הטורקים הצעירים, פחדה אשכנז לטובה, ועל כן החלה להחניף את הגבורים הצעירים. ומלכי איירופא שבעו רצון באמת, בחשבם כי הטורקים הצעירים יחדשו את פני ארצם העזובה על פי הקָאנסטיטוטיאָן.
שנה, שנתים ושלש עברו, והקאָנסטיטוטיאָן נשארה רק פסת ניר חלק. ובריטניה וצרפת ראו ולא התבוננו כי אשכנז אורגת חוטיה בסתר. ורק איטליה מצאה עת נכונה לקרוע את טריפולי מיד תוגרמה, בדעתה כי אין ממלכה אשר תעמוד לשטן לה. ואחריה עמי הבאלקאנים, וביחוד בולגאריען ויון אשר לטשו עיניהן על קאנסטאנטינאפאל נגד רצון רוסיא, ועל כן לא יצאה לעזרתן. ולוא שררה ביניהן אהבת אחים, כי אז אולי באו למטרתן. עסטרייך כבר לטשה עיניה על שאלוניק זה ימים רבים, והנה נפל הנתח השמן הזה אל פי יון מבלי כל עמל. ועסטרייך שמחה כי מצאה סבה למלחמה בסערבּיען, ובזה מצאה אשכנז תואנה להגיע לקאנסטאנטינאפאל, אשר עיני רוסיא עליה כל הימים. ועל כן מהרה להוציא חרבה מתערה טרם הספיקו מלכי הברית להכין את עצמם מלחמה גדולה ונוראה כזאת. ולתכלית זאת תפשה את תוגרמה בצוארה ותדבר אל לב הטורקים הצעירים, כי תעזרם להוציא את מצרים מתחת ידי בריטניה, אשר ידעה בלי כל ספק, כי למטרה כזאת לא תגיע לעולם. אבל לא עזרת תוגרמה נחוצה היתה לאשכנז, רק תוגרמה עצמה, לבלעה חיים. והטורקים הצעירים נבלעו בפח אשר פרשה אשכנז לרגלם. ובכן קראה למלחמה קדושה מבלי כל סבה, ומבלי דעת היתה לשחוק, באמרה, כי תלחם בעד חרותה, חרות אשר היתה להלחם עם מנהלי ממשלתה הדעספאטים עצמם, שונאי חרות ואוהבי בּאַקשיש.
ועד כמה טחו עיני הטורקים הצעירים מראות נכוחה נראה מדברי מ“ע “טאנין” המדבר בשם הממשלה, ודבריו נעתקו במ”ע “קעלנישע צייטונג”, ואלה דבריו:
"למן היום אשר הכריזה ממשלתנו את ה קאנסטיטוטיאן, גדלה ההתנגדות נגד אשכנז בארצנו, יען קודם מתן הקאנסטיטוטיאָן, היו רבים מגדולי שרי הממשלה קשורים עם עניני אשכנז, ובנפול המושל נפלו גם המה, ופעולת רוח צרפת ובריטניא עלתה למעלה ראש, אך תחת להוציא תועלת ממצב כזה נשארה הדיפלאמאטיא הצרפתית והבריטית קרה ככפור לעמת תוגרמה, ולא שמו לב לנו. גם כבישת באסניען והערצאגווינא ביד עסטרייך, וכבישת טריפאלי ביד איטליה בעלת ברית אשכנז, לא יכלו למשוך לב תוגרמה אחרי אשכנז. אך עתה סרו כל המכשולים לרגלי אהבת אשכנז אלינו (?) עד אשר באנו בברית עמה, וצר לנו רק, כי המצב הזה אחר את המועד מעט. אך הננו מקוים כי רוח האהבה שוררת גם בעסטרייך – אונגארן כבאשכנז. וממשלת תוגרמה הבינה היטב את מצבה התלוי באויר בנוגע לצרפת ובריטניה ובעלות בריתן, וממשלתנו נשארה בודדה ועזובה משתי המחנות, הברית המשלשת מצד אחד, וצרפת ובריטניה ורוסיא מצד השני, ולא ידענו למי לפנות לעזרה. ולפי הנראה הביטו כלם עלינו כעל אבר מדולדל אשר הוא רק למשא על נושאהו, כי על כן עלינו היה לבוא בברית עם אחת הממשלות האדירות, אחרי אשר באופן אחר לא יכלנו לרומם קרן ארצנו, לא יכלנו לעשות תקונים ולהביא סדרים בארצנו פנימה, מחסר כסף. ואם לא נוכל עתה לתת עזר רב לבעלי בריתנו, הוא, יען כי לא היינו מוכנים למלחמה, ובכל זאת יש לנו כמיליאָן חיל צבא בארבעה מקומות מלחמה, ובידנו לתת עזר לא מעט לאשכנז, עסטרייך ואונגארן.
"העת הנכונה בעד אשכנז ועסטרייך אונגארן לפנות אלינו ולמצוא שכר עמלם היתה, בעת מלחמת הבאלקאן, שתי הממשלות ההן יכלו לעזור לנו הרבה, אך לא שמו לב אל הכח הטמון בעמנו הנרדם, ולא האמינו כי ניקץ לתחיה. אך הדבר כבר עבר, והנסיון ילמדנו דעת לימים יוצרו להוציא ממנו תועלת. ובהיות עניני ממשלתנו וממשלת ברלין בידים בטוחות, עתה, יש תקוה לעתידותנו.
“בבואנו בברית אשכנז ועסטרייך, טרם הספיקה לנו העת לנוח מעמל המלחמות אשר סבבונו, נתנו להן כל מה שהיה בידנו לתת, בתקותנו כי אחרי תם המלחמה נקצור גם אנחנו ברנה את אשר זרענו בדמעה. ועלינו להחל עתה בבנין עתידותנו על עמודים חזקים בעזרת בעלי בריתנו (?), להרים מצב הכספי והכלכלי. ולוא גם יהיה כי רק את טובתנו אנחנו מבקשים, אך את בריתנו את אוהבנו לא נפר גם להבא. ותמיד נעמוד על יד ימינם (?) ותקותנו תעודדנו כי אשכנז תחשבנו מעתה לבעלת ברית אשר תשוה לה”.
הדברים האלה נכתבו בראשית המלחמה, כאשר מצאה אשכנז את כל העולם הנאור לא מוכנים למלחמה. אך במשך הימים, כבר ראתה תוגרמה בלי כל ספק, כי כל יושבי תבל כמעט כבר התעוררו נגד אשכנז, ולעולם לא יתנו לה חפצה להשתרר על גוי ואדם, לפי התכנית אשר התוה לו דזינגיז חאן השני מושל אשכנז. וחזון שוא חזה לו הטאנין ועמו הטורקים הצעירים בהביטם תמיד למעלה, לתשועת זרים, מבלי הבט בראי לראות את עצמם. כי אמנם לוא היו באמת אוהבי עמם וארצם, יכלו להעלות את הארץ למדרגת ארץ נאורה כל העמים, אחרי אשר כל טוב הארץ היה בידם, ולוא ראו מלכי הברית כי יתאמצו לקים את אשר הבטיחו, בקחתם את רסן הממשלה בידיהם, כי אז מצאו משען עז בכל אשר פנו, ולא נאלצו עתה להוציא את בניהם להורג, ולהביא שואה על כל הארץ העניה והשוממה גם בימי שלום, בתקוה כוזבה, כי אחרי המלחמה ימלאו חוריהם זהב משלל גוים אשר תאסוף אשכנז. הטורקים הצעירים שכחו, כי בהכריזם “מלחמה קדושה” נגד הנוצרים, תעורר את שאלת ארץ הקדם בכל תקפה, וכל הממשלות האדירות תתאמצנה לפתור את השאלה הארורה הזאת, והשעיר הראשון לעזאזל תהיה תוגרמה מעוררת השאלה. והדיפלאמאטים העורים האלה זרעו רוח וסופתה יקצרו. ובאופן היותר טוב יודו לאלהים חסדו אם יצאו מהמלחמה הזאת ועצמותיהם לא תפזרנה לפי שאול.
הפּאליטיקא התוגרמית 🔗
ביום אשר הודיעה עסטרייך כי קראה את צירה מבעלעגראד, ותהי נכונה למלחמה, הודיע ראש המינעסטעריום הטורקי (גראן וויזיר) לכל צירי הממשלות בקאנסטאנטינאפאל, “כי תוגרמה תשאר במצב הבינים, ויתן בנה בלבם, כי מצב עניני תוגרמה יאלץ אותה לשבת במנוחה בלי כל ספק, אף כי עליה לעמוד על המשמר פן תגע המלחמה בעניניה, אחרי אשר יתכן כי המלחמה הזאת תעבור גבול שני הלוחמים. ובעת מצוא נוכל להוציא תועלת לנו באמצעים דיפלאמאטים. ואם אמנם במצב בינים לא נוכל להטות לאחד הצדדים, בכל זאת עלינו לאסוף את כחותינו לשמור על ענינינו וגבולותנו”. וברגע ההוא כבר החלה להכין את עצמה למלחמה. וכתבי העתים בכל הארץ החלו לדבר בלשון מדברת גדולות, כי עתה הגיע תור הזהב לתוגרמה להשיב אליה את כל הגזלות אשר גזלו ממנה הממשלות השונות. והדת נתנה כי כל איש מבן עשרים וחמש עד בן ארבעים וחמשה יצא לצבא, או לשלם 50 לירא טורקית. וגם העניים מכרו שמלתם לעורם, למען תמצא ידם לשלם את הכסף הדרוש. יען העם לא מצא כל חפץ לצאת עוד הפעם למלחמה חדשה, אחרי המלחמות אשר לחמו שנה שנה בימים האחרונים, ומכל המלחמות יצאו וידיהם על ראשם. נתיני ארצות אחרות, וגם נתיני תוגרמה הנוצרים מהרו לעזוב את הארץ גדודים גדודים, עד כי במשך עשרה ימים נסו יותר מעשרת אלפים איש יונים רק מקאנסטאנטינאפאל לבד, וכרבם ברחו לאמעריקא. ואף כי פקידי תוגרמה שמרו את הגבולים מכל משמר, אך הבּאַקשיש אשר היה תמיד המפתח לפתוח אף דלתות נחושה, הראה את כחו גם עתה, ורק תחת אשר בימי שלום השתפק הפקיד בעשרה פראנק, לקח עתה עשרה או עשרים לירא. ופקידי הטורקים הצעירים אספו כסף למילליאָנים בנקיון כפיהם, והמהומה גדלה מיום ליום בכל הארץ, וביחוד אחרי אשר הכריזה בריטניה מלחמה, נתכה חמת הצעירים על האנגלים, בלי ספק על פי פקודה מברלין. התוגרמים היו כבר נכונים להתנפל על יון וסערבּיען ברגע אשר ישמעו נצחון עסטרייך נגד סערבּיען. אפס כאשר נודע הדבר כי הרוסים בקוקז עברו את גבול תוגרמה בארמעניען ויכבשו את ערזערום הבצורה, אז אבדו פקידי הממשלה את ראשם ושכלם, ויחלו לחמוס ולגזול מכל הבא בידם. בעיר הבירה, הריקו את כל החנויות מכל אשר מצאו, אכל וכל צרכי האדם, ומכל האניות אשר עמדו על החף לקחו מחוט עד שרוך נעל. באיזה מקרים נתנו שטרי קבלה שאינם שוים אף את הניר אשר נכתבו עליהם. המון חנויות נסגרו לעולם, האופים חדלו לאפות לחם, ומחיר כל אכל עלה למעלה מכח העני לקנות, ועל כל פת לחם חוללו מהומות, ביחוד נשים וטף צעקו ללחם בכל רחובות העיר ואין מושיע. שבת כל מסחר, וכל מלאכה לא נעשתה מאין כסף ומאין לחם ושמלה. הסחורות אשר קבלו תמיד מאיירופא חדלו, מרכבות החשמל בעיר עמדו מלכת מאין גחלי אבן. כל בתי הבאנקים סגרו מטעם הממשלה, והמון העם אשר הפקידו את כספם, ביחוד בהבאנק הווינאי, צרו על הבאנק כל היום ויחוללו מהומות – למן היום הראשון אשר הכריזה עסטרייך את המלחמה נגד סערבּיען בעשרים ושמנה לירח יולי. חפי הבאספארוס והדארדאנעלים סוגרו מאין יוצא ואין בא.
ביום הראשון, אוגוסט 2, סגרה הממשלה את הפארלאמענט, אשר זה עתה נפתח.
איזה ירחים טרם פרצה המלחמה, פקדה אשכנז את הגענעראל ליימאן פאָן סאַנדערס להביא סדרים חדשים בצבאות תוגרמה, באופן שתוכל להיות נכונה למלחמה בכל רגע. ובראשית ירח מאי 1914 שלחה הממשלה הראשית מכתבים חתומים לכל ראשי ופקידי הערים בכל הממלכה, ותצו, כי יפתחו את המכתבים רק כאשר יקבלו פקודה על ידי הטעלעגראף. וכן היה, כי ביום ב', שלישי לאוגוסט, צותה לפתוח את המכתבים, ובכל מכתב נמצאה הפקודה להיות נכונים למלחמה, וניר אחד עם שני דגלי תוגרמה ירוקים, ותחתם חרב, קנה רובה וכלי תותח, ותחתם כתבת: "הכנה כללית למלחמה, "תתחיל ביום…….. ועל כל אלה אשר עליהם לצאת בצבא “לבוא ביום…….. אל המקום הנועד……..”
בעת ההיא הלכו טאַלאַת בּיי שר הפנים וחליל – בּיי נשיא הפּארלאמענט לבוקארעסט לתוך את הסכסוכים בין תוגרמה ויון. ולפי הנראה חשבו למשוך גם את רומעניען בחכה. וכה"ע אשר להממשלה רקדו כאילים משמחה יום יום, באמרם כי מעתה יופיע אור חדש על תוגרמה אשר הפילה את גורלה בידים בטוחות (אשכנז) ועל תוגרמה עתה, רק לחזק עמדתה על הים על ידי אניות חדשות ורבי חובלים חרוצים. וגם הדיפלאמאטיע התוגרמית היא במצב מאושר. ובכן, התקוה משחקת לפניהם, כי מעתה תצא תוגרמה מתחת עול איירופא ותעמוד ברשות עצמה ככל הממלכות האדירות, והדיפלאמאטים הבטוחים האלה לא הבינו, כי שאול פתוחה תחתם בחסדי אשכנז, ואשכנז עצמה תבלעם בעת רעבונה.
בעשירי לירח סעפטעמבער, הודיעה הממשלה לכל צירי ממלכות איירופא, כי "בחפצה להרים קרן ארצה, ולעשות תיקונים "בממלכתה למען תשוה לעמוד בשורה אחת עם כל הממשלות "הנאורות (?). והאות הנאמן לזה הוא, יסוד הקאנסטיטוטיאן "אשר נתנה לעמה, והקאנסטיטוטיאן הצליחה באופן נעלה מאד (?), "ורק מכשול אחד עומד על דרכה, והוא “הקאפיטולאטיאן”, אשר כל "נתיני ארצות אחרות עומדים תחת חסות הקאנזולים, ובכל "משפטיהם וריבותיהם וסכסוכיהם יפנו אל הקאנסולים ולא אל "שופטי תוגרמה. והדבר הזה יעמוד לה לשטן לכלות את מלאכתה "בסדרי התקונים אשר החלה לעשות, והנתינים הזרים חפשים "ממסים (מסי עבודת הצבא) וזאת יכבד על הממשלה את משאה. "ועל כן החליטה הממשלה, כי מראשון לירח אוקטובר (1914) תחדל "הקאפיטולאטיאן וכל ההנחות אשר התענגו עליהן כל הנתינים "הזרים, ויחד עם זה תשמור ת כל תורת משפטי העמים (?), "ותקוה כי כל הממשלות תשבענה רצון (?) וחלילה לה ממחשבה "זרה להכעיסן, ובכל לב תחפוץ לבוא בברית מסחר עם כלן על “יסודות משפטי עמים”.
כתבי עתים השונים בארץ לא דברו כמעט מטוב ועד רע, על דבר הדיפלמאטיע הכוזבה הזאת. ורק מכתב עתי “תאספירי עפקיאר” אשר להממשלה, הודה, “כי לא נוכל לקות, כי כל ממלכות איירופא ישבעו רצון מהודעת ממשלתנו, אבל מצד השני הננו נכונים לקבל ברצון כל מחאה מאיזה ממשלה שתהיה, למען נדע מי הוא לנו ומי לצרנו”.
למן העת ההיא, החלו כל כתבי עתים התוגרמים לשפוך מררתם על רוסיא צרפת ובריטניא יום יום, וכל אחד אמר להעביר את רעהו בחכמת הדיפלאמאטיע, ולא בסתר דברו – למרות חקי הדיפלאמאטיע – כי לא כימים הראשונים הימים האלה לתוגרמה, העומדת כבר מזוינה וערוכה למלחמה, ובידה עצה וגבורה לנצח את כל מנדיה, אוהביה לפנים. מלבד מכתב העתי אשר להממשלה, אשר היה האחד אשר דבר בלשון ערומים, כי חלילה לתוגרמה לחשוב מלחמה, ומה גם מלחמת תגרה.
ביום 29 לירח אקטאבער, כבר הכריזה תוגרמה מלחמה לרגלי התגרה בין אניות רוסיא ותוגרמה בים השחור. הכרוז הראשון היה לכל חיל הצבא, ויאריך בלשונו נגד כל אויבי תוגרמה. והתקוה הגדולה אשר תקוה, כי מהמלחמה הזאת תצא בזר נצחון בעזרת אשכנז, וכל הארצות אשר אבדה עד הנה תשובנה אליה. והכרוז השני היה, כרוז המלחמה הקדושה לכל מאמיני דת איסלאם בכל ארצות תבל, לאנשים ונשים (פעטיווא), וזה דבר הכרוז:
"השאלה הראשונה: – אם אויבים נכונים להתנפל על ארצות "האיסלאם, אם סכנה מרחפת על האיסלאם, אם במקרה כזה "מחויבים זקנים וצעירים, חיל רגלי ורוכבים בכל ארצות תבל "בכל מקום אשר בני דת מחמד נחיתים לקחת חבל ולעזור במלחמה "קדושה בכל נפשם ומאודם, אם יכריז הפאדישא (הסולטן) מלחמה "קדושה? – וענית אמן!
"השאלה השניה: – למן היום הראשון אשר רוסיא, בריטניא, "צרפת וממשלות אחרות העוזרות לשלש הממלכות הנזכרות קראו "מלחמה על הכאליף המחמדי וממלכת אָטאָמאַן בים וביבשה, "האם נחוץ כי כל המחמדים השוכנים בארצות שלש הממלכות "הנזכרות יקומו נגד ממשלותיהן לקחת חבל במלחמה הקדושה "הזאת? – וענית אמן!
"השאלה השלישית: – בכל אופן שיהיה, אחרי אשר המקרים "הביאו את הענין עד מרום קצו, והדבר תלוי, אם כל מאמיני "מחמד יבואו לעזור במלחמה הקדושה הזאת, והיה אם יבואו "לעזור במלחמת מצוה זאת, האם יענשו בעד הדבר הזה (מאת "האלהים)? – וענית כן!
"השאלה הרביעית: – המחמדים היושבים בארצות האויבים, "אשר יהיו נאלצים לצאת בצבאות אויבנו להלחם נגדנו, ואחרי אשר "על פי הדת אסור להם לעשות זאת, אף אם יסכנו חיי כל בני "משפחתם, האם ראוים המה לענש (מאת האלהים) ואם יחשבו "כרוצחים בעשותם כזאת, וענשם יהיה, כי ישפטו באש תפתה? – המענה, כן!
"השאלה החמישית: – אחרי אשר אבדה גדולה היא "להכאליף, יען מחמדים רבים יושבים ברוסיא, צרפת, בריטניא, "סערבּיען ומאנטאנעגרא ולוחמים נגד אשכנז ועסטרייך–אונגארן, "הגואלים הגדולים לממלכת המחמדים הגדולה, ואם כן, היענשו “אלה המחמדים הלוחמים נגדנו בענש קשה? – המענה, כן!”
ביום החמישי לירח נאוועמבער, הודיעה בריטניא, כי מלחמה לה בתוגרמה, וביום ההוא הודיעה כי ספחה את האי קפריסין לממלכתה. האי הזה היה תחת חסות בריטניא משנת תרל"ח, אחרי הקאנגרעס הברליני.
הכרזת מלחמה 🔗
ביום השבת בקר, בראשון לירח נאוומבער, נודע לנו, כי הכריזה הממשלה, כי מלחמה לה ברוסיא, צרפת, ובריטניא. הכרוז קרא לכל שלש מאות מליוני המחמדים לצאת לעזרת תוגרמה למלחמה קדושה נגד שונאיה מעולם אשר אמרו לבלעה חיים, אף כי איש לא שמע עד היום ההוא כי פרץ איזה ריב או חלוקי דעות בינה ובין הממשלות הנזכרות. ואין איש הבין כל סבה למלחמה נוראה כזאת. אמת הוא כי הממשלות ההן סבוכות במלחמה נוראה, ועל כן שעה מכשרת היא לאחוז בזנב הארי בעמדו על נפשו נגד יריביו. אבל אוי אוי לה לכבשה צולעה אם תעוז לגשת לגוב האריות. ואנחנו כלנו תושבי ציון הננו מאמינים כי אין ממלכה אחרת אשר תבוא לעזרתה, ואנחנו כלנו פה יודעים, כי הערבים שונאים את תוגרמה. ולא בסתר השמיעו כי מחכים המה לביאת הבריטנים לארץ הקדושה אשר יקבלום בזרועות פשוטות, וימלאו שחוק פיהם על הכרזת המלחמה הקדושה.
ביום השבת בצהרים בא פּחת ירושלם אל גן העיר, להטיף באזני העם, ויודיעם כי מרגע זה חדלה הקאפיטולאטיאן (חסות הקאנסולים), ולאזרחי ארצות אחרות אין מזח עוד בצירי ממשלותיהם. הערבים הפראים בשמעם את הדברים האלה יוצאים מפרש מפי שר הפלך, החלו לרוץ כמשוגעים בכל רחובות קריה, ובראותם איש יהודי עובר לפניהם החלו להכותו. ולאחרים מרחוק הראו בהעבירם את ידם הימנית על השמאלית הנה והנה כי ישחטום כבהמות. ופחד אלהים נפל על כל היהודים היודעים את הפראים בהשתובבותם. ואם אין לנו עוד מחסה בהקאנסולים מי יצילנו מכף עריצים. כל אניות איירופא חדלו מקרוב לחפי א"י, וגם יכלת לא תהיה בידנו להודיע צרתנו בתבל, וכל תקותנו עתה נשענה רק על צור ישראל בשמים, ועל שתי האניות האמעריקאניות אשר שטו הנה והנה במימי ים התיכון בין חפי סמירנא ואלכסנדריא להגן על אזרחי אמעריקא. והפחד הי הלא מפני חיל תוגרמה רק מזדון לב הערבים הפראים תושבי הארץ אשר השמיעו בפה מלא כי יהרגו את היהודים והנוצרים. וביחוד גדל הפחד בערי השדה והמושבות. ובירושלם לא גדלה הבהלה, אחרי אשר רוב תושביה המה יהודים ונוצרים, ויכלנו לקות גם לעזרת אנשי הצבא. אבל עיר אלהים חרדה לרגעים מפני תנופת יד המושל החדש, שר הים ומפקד עליון על כל המחנה הרביעי, דזעמאַל פּאשא.
דזעמאל פּאשא ברגע בּואו ירושלימה, הראה כי הוא שונא את היהודים והערבים, ולא יכל להביט בפני אשכנזי. ותהי ראשית מעשהו להשמיע כי היהודים אינם נאמנים לתוגרמה. ליהודים יש בתי כנסיות הרבה שאין להם צורך, ולפי דעתו די להם בשלשה בתי כנסיות בכל העיר. ליהודים בתי ועד ובתי דין מיוחדים, וכל אלה אך למותר, ומדוע לא ילכו לבקש משפט אמת וצדק אצל השופט התוגרמי–הערבי. הועדים בכל המושבות המה נגד החק, ועוד כאלה. ורעדה אחזתנו פן ימלא אחרי דבריו לבטל את כל המוסדים העתיקים האלה באמת. ראש הרבנים אמנם הגיש אליו מחאה ויראהו לדעת כי שקר העלילו על היהודים הנאמנים תמיד לאדונם הסולטאן. וכן החל דזעמאל פאשא להוציא פקודות חדשות לבקרים מבלי דעת בעצמו מה חפצו. קרא לעורכי כתבי העתים העברים ויהלך עליהם אמים כי אין די אהבה לתוגרמה בכליותיהם, ואין די שירות ותשבחות בעליהם, אף כי מלאו את עליהם תהלות שקר וחנף לגועל נפש. וכל הידיעות והבשורות משדה המלחמה נאלצו לכתוב רק מאשר קבלו יום יום מהפּאָליציי והיכל המשפטים, או אשר מצאו במכתב עתי הקושטאי “אָטאָמאַנישע לאיד” באשכנזית וצרפתית היו“ל בעיר הבירה ע”י יהודי אשכנזי אחד. כל שלטי החנויות אשר היו כתובים עברית או בשפות איירופא צוה למחוק, ולכתוב רק ערבית וטורקית. ובמשך הימים שנה את פקודתו לכתוב רק טורקית. ואחרי כן צוה כי יביאו את שלטיהם אל הפּאָליציי ושמה יכתבו בעדם, ועליהם לשלם מלבד שכר הכתיבה מס גדול לפי גודל השלט. וביפו התחכמו כל בעלי החנויות ויסירו את שלטיהם עד אחד מקצה העיר עד קציה, ולא נותרו רק שלשה או ארבעה שלטים בכל העיר. וכאשר הודיע כי בוא יבוא ליפו למשך שעה או שתים, צותה החכמה העליונה לצבוע בצבע אחד את כל החלונות והדלתות אשר בעיר, ואם בכל אלה אין די, הנה יצאה גזרה רעה ונוראה באמת (על פי עצת האשכנזים הרשעים) לנקות את הרחובות מכל חלאה, החלאה העתיקה אשר נקדשה כבר בשלש קדושות בארץ הקדושה בין הערבים והיהודים משנים קדמוניות, ואשר לא ראו נקיון מעולם, מלבד ברחובות האפקורסים בתל–אביב, ופתאום גזרה כזאת? והלצים לא ידעו בשת להתלוצץ על הבטלנים ביפו אשר חשבו כי מצוה רבה היא לגזור תענית צבור ולבקש רחמי שמים לבטל את הגזרה. אבל אוי אוי לדבר טוב אשר יוטל בחיק פראים. כי כאשר החלה הפּאָליציי להוציא את הפקודה לפעלת אדם, אז נהפכה הפקודה לגזרה באמת. את האחד הכו מכות רצח, ואת השני תפשו ברחוב ויטילו עליו לשלם כסף ענושים מבלי כל סבה. ביפו ראיתי כי תפשו מלמד אחר אשר הלך לתמו ויצוו עליו לשלם שני מג’ידי, וכאשר שאל מדוע? ענו, אם כן תשלם ארבעה. ובשאלו עוד מה פשעו? ענו, אם כן תשלם שמונה, וכאשר לא האמין למשמע אזניו כי יענישו איש הולך ברחוב בלי כל תואנה, ענו, אם כן תשלם ששה עשר מג’ידי. בכה האמלל ולא ידע מה לעשות, כי העלילו עליו, כי מצאו ברחוב קליפת תפוח זהב, ובלי ספק השליך העני הזה את הקליפה, אף כי כבר התגוללה ברחוב יום תמים או חודש ימים. והיהודים אשר דאבה עינם לראות בצרת אחיהם האמלל, ובדעתם, כי אם יוליכוהו אל בית הפּאָליציי, אז לא יצא עוד חי מכור הברזל ההוא, החלו לאסוף נדבות עד אשר שלמו את הכסף הגזול. ומעשים כאלה נעשו בכל רגע ובכל שעה במשך ימי הנקיון וימים רבים אחרי כן.
ביום אשר הכריזו את המלחמה, תפשו את מסלת הברזל אשר היתה בידי בעליה הצרפתים, וירימו דגל תוגרמה על כל התחנות ורבים מהפקידים גרשו וישימו תחתם איזה פראים אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם. ואלה אשר נשארו על משמרתם נאלצו ללכת לבית המשפט, ושמה השביעום באלה חמורה, כי ישארו נאמנים לתוגרמה. וממהפכה כזאת אין לדבר עוד עד כמה שונה המצב בעניני ההנהגה לרעה.
על פי פקודה מיוחדה נאלצו כל נתיני ארצות הלוחמות לעזוב את הארץ כרגע, ואלה אשר לא ישמעו לקול הפקודה ישלחו לארץ גזרה, ולאיזה ארץ? זאת לא ידע איש, אף לא הממשלה עצמה. וכלם החלו לנוס על נפשם לערי החף. ובכל אניה אשר קרבה לאיזה חף הצילו את נפשם הרוסים, הצרפתים והאנגלים, ורבם יהודים, אחרי אשר מספר הצרפתים והאנגלים הנוצרים היה קטן מאד. והרוסים הנוצרים היו רק אלה אשר ישבו על “ככר הרוסים” בירושלם, והממשלה תפשה את בתי תפלותיהם ורכושם החרימה, ובהם בתי ספר, בתי חולים, בתי נזירים ונזירות. והיהודים השכירו את בתיהם לכל בא בידם, ובתל אביב הושיבו גם שכנים חנם. אבל הממשלה באה ותדרוש מהשכנים שכר מעון, ותהי הרוחה להממשלה אשר מעולם לא היו לה בתים יפים וטובים כאלה, וכאשר העבירה את הפּאָליציי לבית הנזירות הצרפתי העומד בגן יפה בירושלם, אמר אחד הפקידים: “מאד יצר לי, כי אחרי המלחמה עלינו יהיה לשוב אל החורבה אשר ישבנו בה עד הנה”.
מהחנויות היהודים החרימה כל אשר מצאה, כל כלי ברזל ונחשת, כל כלי עבודה, עצים, בגדים, חבלים, שקים, נעלים, כל מיני בד ואף משי, כובעות, כרים וכסאות, סיד, גחלי אבן ופחמים, כל הנפט הנמצא בכל הארץ, נופת, ועל המושבות צותה להביא סוסים וגמלים ועגלות, ומ“פתח תקוה” לקחה את המכונות המרימות את המים להשקות את הגנים, ותשלח את פקידיה לעקור את הצנורות מתחת הארץ, כי אמרה לעשות צנורות מבאר שבע עד תעלת זועץ, ותקח מהם כשמונה אלף אמה בשתי פעמים, והוא בערך 4 קילאמעטער וחצי לאורך, והמרחק מבאר שבע עד התעלה הוא לערך 270 קילאמעטער, ולוא גם מצאה צנורות בעד כל המרחק הרב הזה, הן גם אז אין די בהם להשקות חיל צבא גדול עם הסוסים והגמלים במדבר הגדול ההוא תחת חם שמש לוהט. ובעת ההיא הן כבר אבדה כל תקוה להביא דבר מה מאיירופא, והמחסור הולך וגדול, והיוקר נורא, והעם נשאר ערום יחף ורעב. אבל חלילה להתאונן, אסור להגיד כי המצב רע, אסור לכתוב במכתבים, כל המכתבים ישלחו ראשונה לדמשק, כי שם מושב הצענזוריא. ואם כתבתי מכתב מירושלם ליפו אשר יביאוהו תמיד במסלת הברזל במשך ארבע שעות, שלחוהו לדמשק, ועל פי רוב שם היתה קבורתו, או שב אחרי איזה שבועות. ולשלוח מכתב ע"י איש ההולך ליפו, כבר דאגה הממשלה לבלי יהיה באיש חטא נורא כזה, ותעמיד שוטרים אשר נסעו תמיד במרכבות מסלת הברזל ויחפשו בבגדי כל הנוסעים פן ימצאו מכתב, מלבד אשר על כל אחד היה להראות ראשונה את תעודת מסעו, ולא בשו אף למשש תחת בגדי נשים ולעשות דדיהן.
כל סוסי העגלונים בעיר לקחה לה, עד כי נאלצנו ללכת רגלי, מהערבים לקחה את כל הצאן לזבוח לצבא חילה, וכן לקחה את הגמלים לשאת משאה, ובעלי הגמלים נאלצו ללכת עמם ולנהלם ולתת להם אכלם, והכל חנם אין כסף. ונקל להבין עד כמה גדלה המהומה, בארץ אשר אין לה מאומה, וכל דבר קטן או גדול נחוץ להביא מארצות אחרות. בכל הבנינים אשר החלו לבנות שבתה המלאכה, והפועלים הלכו בטל. ביד בעלי החנויות לא נשאר מה למכור, וביד העם אין קשיטה. המכתבים והכסף אשר הביאו תמיד בכל אניה מכל ארצות תבל חדלו. בעלי הבתים והעשירים עזבו את הארץ ונשארו רק אלה אשר לא ראו כל תקוה למצוא לחם במצרים, וארץ אחרת לנוס לא ידעו, אחרי אשר המלחמה פשטה בכל איירופא. ורק מעטים היו בין הגולים אשר היה בידיהם די כסף ללכת לאמעריקא, ורבים שבו לרוסיא. ונשים אשר בעליהן הלכו לאמעריקא נשארו עטופות ברעב עם ילדיהן, ורבים אשר שלחו כסף ע"י הדר. רופין חכו עד צאת נפשם. כל מוסדי צדקה וחסד בירושלם היו בכל רע. ולבבי נקרע לגזרים בבואי פעם אחת לבית מושב זקנים אשר מחוץ לעיר, ובראותי זקנים בני שמונים ותשעים בוכים בדמעות שליש כי לא בא לחם אל פיהם זה שני ימים. תושבי ירושלם אמנם עשו לטובת העניים ככל אשר מצאה ידם. אבל האם יכלו לעזור לכל ההמון הרעב בעת צרה כזאת.
ההכנות למלחמה 🔗
בנוהג שבעולם, אם אחת הארצות מכינה את עצמה למלחמה, הנה תכין לה מראש אוצרות תבואה וכל מיני מכלת, תכין לה בתי נשק, בתים לצבא, בגדים ונעלים לכל צבאותיה, בתי חולים בעד החיילים הפצועים, רופאים ובתי מרקחת, אינזינערים וכדומה, ומה גם כלי נשק שונים, מעברים או רפסודות למעבר נהרות, סוסים ועגלות, יש לה בתי חרשת לכלי נשק או תקנה כאלה בארצות אחרות, מלבד המון כסף וזהב לכלכל את חילה, ועוד המון הכנות נחוצות למלחמה. אפס לא כן חשבה החכמה העליונה בבירת תוגרמה, כסף אמנם אין לה. אבל האם תם כל הכסף בכיס כל העם הנושא את עלה? ואם בתים לצבא אין לה, מה לה ולבתים, כל עוד אשר האדמה עוד לא ברחה מתחת רגליה? ואם ביריעות השמים אין די לכסות גויות צבאותיה הערומים? ובבגדים ונעלים הן לא הסכינו הערביים עבדיה מעולם. ערומים ויחפים המה מיום הולדם, ובמה טובים המה עתה בעמדם בקשרי מלחמה מאז? ואכל? האם נחוץ באמת לפנק בשרם. תחת אשר בימי שלום יסתפקו בשנים או שלשה “פּתות” 1ליום, ומדוע לא די להם שתי פּתות ליום גם בעת מלחמה? וכסף מזומן, הן הבטיחה לה אשכנז מאה ועשרים מילליאָן מאַרק. ובאלה די לכלכל את פקידיה עת ידועה, וכתם הכסף הזה הנה תבטיח לשלם להם במשך הימים כאשר עשתה עד הנה מאז ומעולם. והפקיד או נושא איזה משרה ידע זאת מראש, ולא קוה לקבל את משכרתו מאת הממשלה לעולם, וישא את עיניו למקח שוחד, וכלי נשק הלא תשלח לה אשכנז, וגם פקידי צבא, לא תמנע ממנה. ובכן תמצא ידה להמשיך ימי המלחמה עד אין קץ.
ראשית דבר הטילה הממשלה מס על הערים בכלל, ועל אנשים פרטים בפרט. בתי מסחר שונים נאלצו להביא כסף יותר מכחם, ובאיזה מקומות החלו הפקידים לבקר בבתים ידועים למען תמצא ידם לקחת מכל אשר ימצאו. בבירוט מצאו בבית איש עשיר אחדי כלי בית יקרים ויקחום, וגם תכשיטי זהב וכסף לא מאסו. ואחרי כן החלו לבקר את כל החנויות, וכל אשר מצאו לטוב להם צוו לאנשי החיל לקחת מבלי שאול את פי אדוני החנויות. אצל האחד מצאו עצי בנין, ואצל השני כלי ברזל ונחשת, נעלים בגדים בגדי אנשים ונשים, בהטי שש ורקמה, או משי, סחורות לבגדים, עורות, רקועי פחים, כלי נשק, כלי בישול, קמח, חטה ושעורה, גחלי אבן, נפט, חוטי ברזל, מלט, סיד, נרות, סמי מרפא מבתי מרקחת, כתנות ועוד. ואחרי אשר הריקה את החנויות, מצאה חפץ גם במיני מגדים. ובירושלם לקחו מיהודי אחד טליתות של צמר, וכאר שמעה כי נמצאו סוחרים אשר הסתירו את סחורותיהם, צותה כי יומת האיש אשר תמצא בידו או ברשותו איזה מיני סחורה. וכן הכריזה פקודה נמרצה, כי כל איש יביא שני שקים רקים ושתי תיבות מרקועי פחים, והאיש אשר לא יביא ישפט במשפט הצבא. כלם אמנם הבינו מטרת השקים אשר על הממשלה היה להניח בהם את כל החפצים אשר אספה. אבל מטרת התיבות לא יכלנו להבין. אחרים אמרו, כי בהם יקחו מים לאנשי החיל והבהמות אשר תשלח לתעלת זועץ. ופקיד חכם אחד השמיע, כי הוא יודע אל נכון מה מטרת התיבות, לפי דבריו, החליטה הממשלה לחבר אותן אחת לאחת לרוחב ואורך, וכפול ארבע בקומה, ולעשות מהן גשר לעבור את תעלת זועץ, אשרי אשר התיבות הריקות תשיחנה במים. ואמנם בראשונה חשבנו זאת להתול נחמד, אשר בדא איזה לץ מלבו. אבל כאשר נודע הדבר ברבים, אז שמענו כזאת גם מפקידי צבא אחרים, באמרם, כי אין להם גשר אחר לעבור את התעלה. ומפה לפה שמענו ספור שורר בין העם, כי שלחה הממשלה אינזינער אחד לתור את התעלה, ויחוה את דעתו כי רק שחוק הוא לחשוב, כי בגשר כזה יעבירו את הצבא וכל כליו למצרים. והממשלה שמה עיניה עליו לרעה להמיתו, וימהר האינזינער ויברח למצרים. חקרתי ודרשתי ולא יכלתי למצוא אם אמת הדבר או לא. אבל ספורים כאלה יעידו על חכמת העם המושל, אשר יתן יד לספורים כאלה. והערבי הפראי אשר הסכין בספורי בדים מיום הולדו, יאמין בכל הבל אשר ישמיעו באזניו. וכאשר הוציאו פקידי הממשלה קול, כי ווילהעלם קיסר אשכנז נולד מוסלימאני, ורק בחזקת היד חנכוהו באמונת הנוצרים בילדותו. אבל עתה הפך עורף לדת ויהי למחמדי. ועל כן הוא תומך עתה ביד תוגרמה, האמינו הפתאים גם בזאת. וגם בכתבי עתים הערביים קראו לו שם חדש מוסלמאני.
באמרי “הכנות למלחמה” אינני חפץ להגיד כי הממשלה הכינה דבר מה. הן כסף לא היה בידה, חיל צבא לא שלחה לארץ הקדושה, בתים לצבא לא בנתה מעולם, חרב חנית וכידון, קני רובה ותותח לא נראה בכל הארץ, וכל הכנותיה נמצאו רק בצלחת איזה פקידים כתובות על ניר. וברגע אשר יצאה הפקודה לגיוס, נאספו אנשים וכסף, סוסים גמלים וחמורים גזלו בכל עבר ופנה, עשתרות צאן הביאו מן השדה אל העיר, לאנשי הצבא לא נתנו בגדים או נעלים, והאיש אשר ראה אספת אנשי הצבא על פני השדה, ראה לפניו רק אספסוף צוענים קרועים ובלואים, חשופי שת ויחפים, מהם ערים באחת מעיניהם, אלמים וחרשים, בם גם גבן וחרום, רעבים וצמאים וצרות לבם יכל כל איש לקרוא מפניהם הקודרים, והפקידים עצמם לא ידעו מה לעשות באספסוף כזה, אשר לא ידעו תכסיסי מלחמה מעולם. ועל כן שלחום מעיר לעיר כל הימים, עד אשר בא שר הים וראש פקידי המחנה הרביעית ג’מאל פּאשא, והוא צוה עליהם ללכת לעבוד בבנין מסלת הברזל.
בירח אפריל אחרי עבור יותר משמנה ירחים מתחילת הגיוס, באו לרמלה אל ביתי עשרים וארבעה יהודים מפנים הארץ רעבים ויחפים, ויספרו לי כי לקחום לעבודת הצבא בראשית הגיוס וישלחו אותם מכפר לכפר ומעיר לעיר, ועד העת ההיא טרם ידעו עוד לאיזה מקום יובילום ומה מטרת לכתם רגלי זה שמונה ירחים. ובכל העת לא נסתה הממשלה ללמדם תכסיסי מלחמה, ובכל פעם התגוררו איזה ימים בכל כפר ועיר. וכן ראינו חמש מאות איש אשר שבו ממלחמת תעלת זועץ, כלם קרועים ויחפים רעבים וצמאים ועורם צפד על בשרם, מבלי פקידים ובלי כלי רובה. וכאשר שאלתים אנה פניהם מועדות, ענו רק פה ברמלה המה מקוים לקבל איזה פקודה מה להם לעשות. האנשים ההם הראו לי כי רגליהם פצועות, אחרי אשר הלכו יחף זה כמה שבועות בין הררי חול וסלעים, מבלי לחם לאכול ומים לשתות, ורק בכל פעם אשר הגיעו לאיזה כפר, נתנו להם תושבי המקום לחם ומים, ויותר ממאתים איש מהם מתו בדרך. וסדרים כאלה שררו גם אצל בנין מסלת הברזל. ולא יפלא אפוא אם רבים נסו מן המערכה, ביחוד נסו הערבים לפנים הארץ בארץ הגלעד בין הבעדואים. וכן נסו רבים מהתושבים אשר היו להם גמלים וצאן, ובדעתם כי הממשלה תקח מהם כל אשר תמצא בידם, ברחו על נפשם עם גמליהם להתגורר במדבר ערב.
אניות מלחמה היו ביד תוגרמה במספר קטן. מלבד אניה אחת גדולה אשר התגוררה בים התכון במשך מלחמתה את איטליה. ובחף קושטא עמדו תשע חרבות אניות עץ אשר ראיתי במשך ימי שבתי בעיר ההיא, ואיש אחד תולה על בדי עץ ראיתי תמיד אשר הצביע את האניות ההן בצבע אדום. האניות ההן נראו לי כתבנית אנית קאלומבּוס, ואיזה לץ יכל לחשוב כי נועדו ללכת לבקש למצוא אמעריקא חדשה, ולולא נשענה על תשועת אשכנז, כי אז לא יכלה אף לחלום לקרוא מלחמה על בריטניה וצרפת. ואשכנז אמנם שלחה לה שתי אניות מלחמה. ובמשך הימים שלחה לה גם אניות השטות תחת המים אברים אברים ע“י מסלת הברזל, וגם אנשים לנהל את האניות לא נמצאו בתוגרמה, ואף לא מלחים פשוטים. ורק בירח אב תרע”ה באו איזה אנשים בבגדי מלחים ויתגוררו בחוצות ירושלם, אולי למען יראה העם, כי יש לאל יד תוגרמה להתחרות את בריטניה, לא לבד במימי הים, כי אם גם לנהל את אניותיה, על חף הר הזיתים.
שמעה תוגרמה כי הלוחמים באיירופא ישתמשו בחוטי ברזל לעשות חיץ, ותעש גם היא כמהם. ובאין חומר כזה בידה, הלכו פקידיה ויגזלו את הגדר סביב תל אביב, ואיזה פרדסי תפוחי זהב, וגם מגני אשר ברמלה לקחו כעשרת אלפים אמה. בבתי המלון ביפו באו השוטרים ויקחו את כל הכסאות והמטות, כרים וכסתות ושמיכות, וכל אשר מצאו לטוב להם. ובירושלם התפרצו באחד הלילות בבית היתומים אשר תחת הרב דיסקין, ויגזלו מכל החניכים את המטות והכרים, והאמללים הקטנים נאלצו להתגולל על מרצפת האבנים הקרות ובלתי חלקות. חנויות רבות הריקו ולא השאירו מאומה, ואם הסתירו איזה אנשים את סחורותיהם, הנה באה ההשגחה העליונה בעצמה לעזור לפקידי תוגרמה, בשלחה את בחירה “מלשין העיר” את “החנוני” היהודי, מענדיל קרעמער, והוא הוליך את הפקידים להראותם מקום מחבא הסחורות, ומענדיל קראמער עשה פימה עלי כסל, בחלקו שלל את הפקידים, מדם אחיו האביונים ולא לבד סחורות נסתרות, אבל גם אנשים חיים הביא יום יום. ומנהגו היה תמיד ללכת כל היום ברחובות קריה, ובראותו איש יהודי, נגש אליו וידרוש ממנו סך כסף, וכאשר שאלהו האיש, למה ועל מה זה? כבר היה מענה נכון בפיו: “עליך להתיצב לפני פקידי הצבא”. להשני ענה כי הוא חייב כסף מס הבית. להשלישי ענה כי הוא יודע, כי הסתיר את בנו לבל ילך לעבוד בצבא. להרביעי אמר כי הוא נתין רוסיא והממשלה חפצה לשלחו מן הארץ. לבעל מלון אחד אמר כי הוא יודע כי במלונו לא ישמרו חקי הנקיות, וידרוש ממנו שני נאַפּאָלעאן, וכאשר לא נתן לו חפצו, בא עם אחד השוטרים אל המלון, ויביט הנה והנה וירשום לו בספר וילך לו. ובעוד איזה שעות נקרא בעל המלון לפקודת העיר ויענישוהו לשלם כפלים, ולא הועילו לו כל טענותיו כי שקר הדבר. ובאופן כזה נצל אנשים למאות, עד כי פעם אחת הלך אחד ממיודעי להתאונן באזני הפקיד על הנבלות האלה, והפקיד ענהו, כי הוא יודע, כי רוב מלשינותיו שקר, אך מה לעשות והאיש (המלשין) נחוץ לנו, אף כי כלנו שונאים אותו, והמנהג כמנהג רוסיא Rossin Lubit donossov, no ne Donostchikov.
בירושלם הכינו חנות מיוחדה אצל שער יפו, בעד החדשות משדה המלחמה, אשר שמה ידביקו מודעות מכל נצחונות אשכנז ותוגרמה, ולפי המודעות ההן לא נשאר עוד כל נפש חיה כמעט בכל ארצות שונאי אשכנז. אבל השקר הכי גדול ישמיעו כתבי העתים האשכנזים לשים אשם המלחמה הנוראה הזאת בראש מלכי הברית, אחרי אשר הנסיון הורה כי לא היו מוכנים למלחמה, אף לא ידעו את הסכנה הגדולה הרובצת לפתחם לרגלי הכנות אשכנז. היא עורה גם עיני צִירי הממשלות בתת להם ענין להוללות ומשתה תמיד, והציר אשר לא מצאה ידו להוציא מאות אלפים למשתה ושמחה תמיד, נאלץ לעזוב את משמרתו, כאשר קרה להדר. וויליאם ציר ארצות הברית, כי כאשר נודע הדבר בברלין, כי עני האיש, ומשכרתו 17500 שקל לא תספיק לו לבלות ימיו במשתה תמיד, לא חפצה אשכנז לקבלו, ואף אחרי אשר נאלצה לקבלו, נאלץ לעזוב את משמרתו מרצונו הטוב מחסר כסף להשביע רעבון היונקערים הגאיונים.
כי ידעה תוגרמה חפץ אשכנז לפני שלש שנים ויותר, בזה אין כל ספק, כי מי תכן את רוחה לבנות את הכפר “באר שבע” לעשותו לעיר אם לא אשכנז? הן זאת היא תוגרמה אשר מעולם לא יסדה אף כפר קטן גם בלב ארצה, ולא בנתה אף לול תרנגולים לצבאות חילה. ופתאום התעוררה לכונן עיר מבצר על גבול החול ראשית מדבר יהודה למען יהיה לה מעבר לתעלת זועץ. והאם לא ראתה כי בימים האחרונים לפני המלחמה החלה אשכנז לכלות בנין מסלת הברזל הבגדדי בחריצות ובמהירות נפרזה? בריטניה אמנם ידעה יותר מהממשלות האחרות, ובכל זאת לא ידעה הכל, כאשר הראה הנסיון במבצרי הדארדאנעלים. רק תוגרמה לא הבינה כי שאול צעדיה יתמוכו בהשענה על אשכנז. הטורקים הצעירים החכמים בלי מדע אשר שאבו את כל חכמתם בבתי מרזח בפאריז ובברלין, טחו עיניהם מראות כי אשכנז כורה שוחה לרגלם, יען אם ינצחו מלכי הברית רוסיא, צרפת, בריטניה ואיטליה, ועמם עמי הבאלקאן, אז הן ימחה שמה ממפת התבל. ואם יעמוד הנצחון על יד ימין אשכנז ועסטרייך הלא יבלעוה חיים על קרבה ופרשה. ואם בטחו על הכרזת “מלחמה קדושה” כי יבואו כל מאמיני האיסלם לעזרתה, אבל האם הכו כל עמי האיסלם בעורון ולא יראו כי טוב להם עוללות בריטניה מבציר תוגרמה? בעוד אשר גם עור בשתי עיניו יכל לראות כי רק נחש ינחשו בקאנסטיטוטיאן, מלה ריקה באין תכן, אחרי אשר במשך שבע שנות ממשלתם האם שנו מצב הארץ אף כחוט השערה? האם נתנו אף גרגיר חפש לעמם? והאם תקנו אף תקנה טובה אחת במשך עת ממשלתם? ומדוע ישתגעו ויאמינו האיסלאמים ללכת בעינים עצומות אחרי הכליפית אשר יקנוה בכסף מידי הערביים במעקא ומאדענה, שנה שנה? תחת אשר הערביים יודעים כי הסולטאן התוגרמי מגזע המאנגאלים איננו הכליף האמתי, ולא לו הצדקה להקרא בשם “ראש המאמינים”. וכן הורה להם הנסיון, כי ביום אשר קרא הסולטאן למלחמה קדושה, מלאו הערביים שחוק פיהם, ואם השמיעו כתבי העתים התוגרמים, כי פה ושם התאספו מתנדבים תחת הדגל, הנה מי כמנו יודעים כי שקר הדבר, כי אמנם לא נמצא אף איש אחד בכל הארץ אשר בא בתור מתנדב מרצונו הטוב. אנחנו ראינו ודברנו את המתנדבים הטשערקעסים, והמתנדבים הבּעדואינים, וכלם התאוננו כי לקחו לצבא בחזקת היד, ומה גם בחורף, בעת העבודה בשדה ובכרם. ולוא חכו הטורקים הצעירים למתנדבים כאלה, כי עתה לא אספו אף עשרה אנשים לגרש יתושים “מהיכל ילדיז”. והמה שכחו כי גם המהפכה אשר חוללה ידם בשנת תרס"ט לא בכח העם עשו את להטיהם, רק בכח הצבא, והעם לא ידע. ולפי הנראה נבא לב העם כי לא ירויחו מאומה אם יחליפו דעספאט זה בדעספאטים אחרים, ירבעם או רחבעם.
כדברים האלה דברתי בשנת תרס"ט בהיותי בקושטא, וראיתי את החג הגדול ביום 23 יולי, היאהרצייט הראשון למתן הקאנסטיטוטיאן, באזני החכם בּאַשי. ואחרי כן כתבתי אליו מכתב ארוך בסגנון כזה, ובו השמעתיו, כי הונו הטורקים הצעירים את כל העולם בכלל והיהודים בפרט, חפש בפיהם ושקר בכליותיהם, ואין כל ספק כי בבטן אחת נוצרו החפש הקושטאי והפעטערבּורגי גם יחד, ושניהם מתו על פני אמם בצאתם מרחם. ואם תנצח אשכנז, אז לה יהיה הקרן והריוח, ולא לבד כי תבלע את תוגרמה, אבל גם רעותה עסטרייך– אונגארן תהיה לברות לשיניה ברגע אשר יסגור המושל הישיש את עיניו, אחרי אשר זה כבר לטשה אשכנז את עיניה על באהמען וטיראל, ורק אונגארן אולי תציל את נפשה, אם תקרע מעל עסטרייך למען יסד ממלכה לעצמה, ותתן ידה לשלום עם איטליה.
בנין מסלות הברזל 🔗
ראש דאגת הממשלה היתה בנין מסלת הברזל בין אפולא – רמלה למען תמצא ידה לאחד את המסלה יפו – ירושלם עם מסלת חיפה – דמשק, וכן לבנות עוד מסלה בין התחנה סעדזעט והעיר באר שבע, אשר שם הכינה הממשלה לרכז את כחותיה, יען היא העיר היותר קרובה למדבר יהודה, ומשם תוכל לשלוח את צבאותיה להלחם נגד תעלת זועץ. באר שבע איננה עיר במובן איירופי אשר כל איש יוכל למצוא בה חפצו לקנות ולמכור, או בכלל דברים שונים הנחוצים לתושבי ערים, רק כפר גדול פרוע ופראי כמו עזה, רמלה ולוד. ורק מים יש בה, אשר משם קותה הממשלה לקחת מים בעד הצבא בכלים מרקועי פחי ברזל וחמות – עור, אשר ינשאו על דבשת גמלים במרחק קרוב לשלש מאות קילאמעטער דרך מדבר החול הנורא, תחת שמש בוער כתנור בכל עתות השנה כמעט.
ראש האינזינערינם איש אשכנזי “מייזנער פאשא” – לפי הנראה איש יהודי – אשר בנה את מסלת מעקקא, ואשר עבד גם אצל מסלת בגדד, נקרא לבוא לארץ הקדושה לבנות את המסלות. בבואו לרמלה בעגלה רתומה לשלשה סוסים, וחמשה אנשי צבא רוכבי סוסים לוו את המרכבה. סר אל ביתי ראשונה, בשעה 8 בלילה בראשית ירח דעצעמבער, ויבקש ממני לתת לו חדר למשכן לו. אבל כל חדרי הבית היו מלאים ספרים עד אפס מקום, אף כי בכל לבי חפצתי לתת לו את חדרי האחד אשר ישבתי בו, כי בדברי עמו מצאתיו לאיש חכם ונבון ואיש רם המעלה. אבל הוא מאן לקבל את קרבני, ויקם ללכת, באמרו כי על שר העיר לדאוג לו. וכאשר לויתי אותו החוצה ובהיותו נכון לשבת במרכבתו, בא שר העיר ועמו איזה פקידים ושוטרים לקבל את פניו, וירוצו לפני מרכבתו ואבוקות בידיהם להאיר לו את הדרך, ויביאוהו לבית נזירים היוני. אבל אחרי כן בלכתו הנה והנה, סר כמה פעמים אל ביתי לאכול לחם, והאיש הראה תמיד את טוב לבו לישראל.
כמעט כל אנשי החיל היהודים נשלחו לעבוד אצל מסלת הברזל, ויעבדו עבודת פרך, מבלי תת להם לחם לאכול רק שתי פתות ליום, בלי בגדים ונעלים רק מאשר הביאו עמם. ואחרי אשר לא היו קורות עץ בעד המסלה, ולא מוטות ברזל, אף לא גחלי אבן להסיק, ומאיירופא לא יתכן היה להביא דבר, אחרי אשר חדלו האניות לבוא לחפי אה“ק וסוריא. על כן התחכמה הממשלה להרוס חלק ממסלת יפו – ירושלם במרחק 23 קילאמעטער מיפו עד רמלה, ותקח את כל החומר ההוא לבנות ממנו את המסלה החדשה. ואם מעטים היו קורות העצים, הנה מצאה הממשלה כי היהודים נטעו יערי עקאליפּטוס במושבותיהם ב”רחובות“, “פתח תקוה”, ועוד יותר ב”חדרה", ותצו לכרות את העצים מבלי שלם מאומה, כאשר לא שלמה מאומה בעד כל דבר אשר לקחה מאת העם. אבל תחת זה, שלמה בכסף מלא להאשכנזים אשר עבדו אצל המסלה בתור חוכרים או פועלים.
ראשית בנין המסלה מהתחנה אפולא – הקרובה להמושבה “מרחביה” – החלה זמן רב עוד קודם המלחמה, ומטרתה היתה אז לאחד את אפולא עם ירושלם דרך שכם. ובימי שלום יתכן היה לכלות את המלאכה, בזמן קצר. אבל לא בתוגרמה העצלה. ועל כן כאשר החלה המלחמה, אז ראו כי לא יתכן לכלות את המלאכה ההיא, אחרי אשר המסלה נמשכת בין הרים וגבעות, ובאיזה מקומות נחוץ היה לבנות גשרים ומנהרות, ובאין כל חומר למלכה כזאת, עזבוה מכל וכל, ויחלו לבנותה מאפולא עד רמלה דרך אדמת מישור. וגם את שכם עזבו, יען גם היא בין הרים מושבה. וכאשר נגמרה כמעט מלאכת המסלה הזאת, אז הביאו חמר לבנין במסלת סעדזעט – באר שבע, מדמשק ומשרידי חרבות מסלת בגדד, אשר חדלו לבנותה ביום אשר קראה תוגרמה מלחמה נגד מלכי הברית. ושקר גדול השמיעו כתבי העתים האשכנזים, כי בנין מסלת בגדד הולך הלוך וכלה, בעוד אשר ממשלת תוגרמה צותה כרגע לקחת את כל החומר לבנין אשר הכינו האשכנזים, רק איש לא ידע אם נעשה כזאת ברצון ממשלת אשכנז, או נגד רצונה, ורבים מהפועלים אשר עבדו שם, באו לארץ הקדושה בתקותם כי ימצאו פה עבודה.
פקודה יצאה, כי כל נוסע במסלת הברזל או בעגלה ישלם סך קטן בעד משפחות אנשי הצבא. ואני ראיתי ערבית אחת אשר לקחו את בעלה לצבא, והיא נשארה עם ששת ילדיה, ותבוא אל הפקיד ברמלה לבקש כי יתן לה מעט כסף לקנות לחם יבש, ויצו עליה לבוא ביום אחר, וכן הלכה כמה פעמים ולא השיגה מאומה. ובאופן כזה חדלו כלם מלכת לבקש עזר, והכסף הנאסף נשאר בכיס הפקידים. בתי משכן לצבא לא היה בשום מקום, וכן לא הכינה הממשלה בתי חולים, ורק אחרי עבור חצי שנה במלחמה אז ראינו בירושלם שתים שלש עגלות וחמש עשרה איש ושלשה רופאים אשר שלחה אשכנז בתור עזר להצלב האדום או חצי הירח האדום. ורק בירושלם אשר שמה מצאו בית חולים בין בתי הרוסים אשר לקחה לה הממשלה, ובין אנשי החיל אשר עמדו בשדה בתוך סכות – בד, נמצאו ג"כ איזה רופאים באחת הסכות, ושם הכינו מקום גם לחולים אשר התגלגלו על רצפת האדמה הלחה בחורף.
אוצרות חטים אשר לקחה הממשלה מיד התושבים חנם, אצרה בבתי יחידים אשר לקחה לה בחזקה, או בבתי הצרפתים, האנגלים והרוסים, ואחרי כן גם בבתי האטלקים, בתי המיסטיאָן, בתי תפלה ובתי נזירים. הכל מצאה הממשלה נכון לפניה מכל אשר בנו זרים.
מפיחי כזבים 🔗
חסר כתבי עתים בעת מהומת מלחמה נוראה כזאת, ומה גם בארץ הקדם, הארץ המלאה הולכי בטל, חסר עבודה ומלאכה אף בעד אנשים חרוצים. ובארץ המגדלת ערביים, העם הנודע לעם החי על שקריו אף בימי שלום, העם אשר הוליד על ברכיו סופרים כבעל “אלף ולילה אחד”, ובניהם יהודים הנודעים לרודפי חדשות, וקוראי כתבי עתים, מספרם רב מאד ביניהם, וכלם יושבים באשמנים, ולהם רק מכתב עתי “החרות” המדפיס רק דף אחד בכל יום, והדף מלא חדשות אשר יקבל מאת הפּאָליציי הטורקית בירושלם, ואיזה מודעות. מכתב עתי כזה הן לא יוכל לרות צמאון העם לחדשות. ועל כן נוסדו איזה לצים למנות את החסרון בשקרים והזיות, האחד שמע מפי איש נבון אשר לא הבין מה שקרא, והשני לא הבין מה ששמע, והשלישי לא קרא ולא שמע, רק ראה בחלומו, והרביעי אף חלום לא חלם, רק בדא מלבו ככל אשר הורהו רוח שגעונו. וכלם שטטו ברחובות העיר להשמיע את שקריהם באזני מיודעיהם, ולקבל מחירם שקרים אחרים. והמון הולכי בטל מכל המינים הלכו הנה והנה ויספרו מפה לאזן כל אשר קרה על שמי המלחמה, בארצות וערים אשר לא ידעו לקרוא בשם, אתמול נסו מאתים אלף איש מן המערכה ויפלו במי הים, והיום נהרגו שמונים אלף רוסים, ומחר נפלו חמישים אלף צרפתים שבי בידי האשכנזים. הטורקים כבשו מבצרי רוסיא בקוקז ויהרגו מהם רבבות, ומהטורקים לא נפצע אף אחד. כדורי הבריטנים המה רכים, ולפי הנראה נעשו מקמח פסח, אחרי אשר אין קרופ אחר אשר יעשה כדורים טובים ראוים לאכילה, וכל צבאות מלכי הברית המה רק צלמי אנשים, כל מאמיני איסלאם בכל התבל התקוממו נגד הצרפתים והבריטנים לוחציהם, ונכונים המה לצאת בתופים ובמחולות להתענג על הדרור אשר קראה תוגרמה לכל העמים. קיסר אשכנז נולד מחמדי ורק על פי מקרה חנך אצל הנוצרים, ועתה שב לדת אבותיו, וכתם המלחמה ילך למעקקא להתפלל על קבר מחמד ולהודות לו בעד כל נצחונותיו. אמעריקא אמנם לא יצאה עוד במחול, ותשלח מכתב לקיסר אשכנז, אבל הקיסר הגבור הנורא מלא שחוק פיו על האמעריקאנים הנמלים הקטנים, ועל היאפאנים הגמדים נתכה כאש חמתו, וישלח דברו ביד שרי צבאותיו לבל יחיו כל נשמה ביאַפּאַן, כי כן דבר המלך גם בשנת תר"ס בשלחו את צבאותיו לסינים, ויהי דברו לשרפי מעל הצעפּלינים להמטיר ברד אש וגשם כדורים על ראש יריביו, והתוגרמים כבר כבשו את חצי האי סיני 2טרם דרכה עוד כף רגל תוגרמי אחד על אדמת המקום ההוא. והאנגלים לא ישבו שם מעולם, מאין מקום לשבת במדבר שמם ההוא לבן איירופא, עד כי גם מספר הבּעדואינים הפראים קטן מאד בערבה ההיא.
בתל אביב, בגן הקטן אשר בה, יש ספסלים שונים להולכים לשוח, ולבטלנים. בעד בונדיסטים לבד, ומורים לבד. בעד “עברים” ובעד ה“פועל הצעיר” לבד. למנהיגים ואוכלי שאר עמם לבד. ורק למשקרים אין ספסל מיוחד, אחרי אשר להם קרא הגן דרור לשבת בכל המקום אשר יבחרו. והמשקרים הבינו למצוא חפץ בחפשיות תוגרמה והדרור אשר בגן, וייסדו להם אגודה מיוחדה, ובכל לילה התאספו בגן, וכל חבר ספר איזה שקרים אשר בדא היום בעיר, והשני התפאר כי השקר אשר בדא הוא, נעלה על כל ההולכים לפניו, ושקריו היו כבר למלה בפי כל יושבי העיר. והספסל האמלל נאלץ לשאת עליו משא כל המשקרים ולשמוע את כזביהם ולחשות, אחרי אשר הממשלה גזרה ותשים ענש מות על כל אשר ישמיע איזה דבר אמת, ומה יעשה באמת האיש אשר לו שתי ידים יתרות, ושתי רגלים מאין מקום ללכת בלי תעודת מסע, ולו גם לשון בחיך ואסור לדבר. ובכן עלינו היה לחכות כל היום עד אשר נשמע חדשות ליליות. ובהיותי אז במלון “ירדן”, אשר אצל הגן, הלך ה' גינצבורג בעל המלון בכל לילה לשבת שם במושב לצים ההוא עד חצי הלילה, ובשובו ספר לנו תמיד את החדשות אשר שמע מפי “כתבי עתים החיים” ההם, ונשבע ענג, מאין ענג אחר מזה.
אצל פתח “חדר החדשות” אשר יסדו האשכנזים בירושלם, עמדתי פעם אחת וקראתי מודעה ארוכה בשפת אשכנז אשר הדביקו אל הקיר, ואיזה יהודים עמדו סביבי לשמוע. וככלותי קרוא, ענה אחד העומדים “אם כן, אמת הדבר כי שמונים אלף אשכנזים נפלו חללים ביום אחד”. וכאשר שאלתיו מאין תדע זאת. ענה בלב בטוח, “הלא ברגע זה קראת זאת בעצמך”. וכאשר עניתי לו, כי בלי ספק לא הבין את אשר שמע ממני. אז ענני בגאון, נוא! אך זה הוא יהודי ואלה תכונותיו להכחיש מה שקרא בעצמו" וזאת לדעת כי כלם האמינו ויאמינו גם עתה, כי סוף סוף ינצחו ארבעת מלכי הברית ואשכנז תאבד דרך עם כל נצחונותיה. וכל היהודים החליטו פה אחד, כי אם ינצחו האשכנזים אז עליהם לעזוב את הארץ מנער ועד זקן ולא ישאר איש יהודי בארץ הקדושה. וההחלטה הזאת נוסדה על כל הרדיפות אשר החלה הממשלה לרדוף את הציונים והמוסדות על האיסור אשר אסרה (בסתר) למכור אדמה ליהודים, אף לא יהודי ליהודי אחיו. חסר חסות הקאנסולים וממשלת בית אשר נתנה הממשלה ביד הערבים הפראים, רשעת הנוצרים בקנאתם לישראל, אי–סדרי הפּאָסט התוגרמי, אשר איש לא יאמין לשלוח כסף על ידה, חקי סדום העתיקים אשר עמדו תמיד למכירה בעד איזה אגורות כסף, עלה עתה מחירם פי עשרה ביד פקידי הערבים, אי בטחון הרכוש והחיים אסור כל חרשת מעשה, אסור חפירות באדמה להוציא את אוצרותיה מבטנה חסר חפי ים למעמד אניות, אי–סדרי בתי שלום המכס, והדברים אשר יצאו מפרש דזעמאל פאשא כמה פעמים, כי הממשלה לא תתן עוד מדרך כף רגל ליהודים חדשים אשר יאמרו לבוא להאחז בארץ הקדושה, עד כי לא שם רסן לפיו מהשמיע כזאת בישבו את המשתה אשר עשו אכרי “ראשון לציון” לכבודו באמרו “אמת הוא כי כל אשר עשו היהודים בארץ הקדושה הוא טוב מאד, וכלם מצאו חן בעיני, ובכל זאת לא אתן ליהודים חדשים לבוא אל הארץ”. והדר. שמידט קאנסול אשכנז בירושלם אמר לאחד ממיודעיו כי נכונה אשכנז לעשות את ארץ הקדושה למדינה מיוחדה תחת יד נציב או נסיך מיוחד (בלי ספק אשכנזי), אחרי אשר כל מלכי הנוצרים יש להם חלק וענין בארץ הזאת, ומה תקות ישראל מנצחון אשכנז? ובקראנו במקרה באיזה מכתב עתי זאַרגאָני מאמעריקא, התפלאנו על אי ידיעת הציונים, בדברם טוב על אשכנז העומדת (לפנים) על יד ימין תוגרמה, בתקוותם תקות כסיל בוטח על תהו. ואם אמת הוא, כי שנאתם הצודקת לרוסיא הארורה תעשה זאת, אבל את האמת האחת לא ידעו עד כמה הרעה אשכנז לישראל באה“ק. אף לא ידעו כי מצב היהודים נתיני רוסיא בארץ ישראל טוב היה ממצבם ברוסיא עצמה אלף פעמים. ואם לא אהבתה ליהודים, רק שנאתה לתוגרמה עשתה זאת. אבל בין כה ובין כה היה מצבם איתן באה”ק. וכאשר קראנו את הדרשה אשר דרש ר' שמעריל לעווין בשובו מלאנדאן לנויאָרק, ויצדיק עלינו משפט תוגרמה, אז אמרו כלם, כי לוא בא ברגע ההוא לארץ הקדושה, כי אז על כפים נשאוהו ויטילוהו אל הים, או קרעוהו כדג. ואנחנו בארץ הקדושה לא ידענו עוד כי טבל את עצמו במקוה חדשה וכשרה, ויהי לנתין עסטרייך, זאת הממלכה הכבודה אשר היתה לפלגש בהרמון הסולטאן ומשומד מדיני, כמשומד דתי, הן עליו להראות כי הוא קאטוליק יותר מהפּאבּסט. ובהיותו אחד ממנהלי הציונית – במחיר עשרים אלף מארק לשנה – לא ידע להזהר בלשונו, ויהי למליץ יושר לאהוב פראנץ יאָזעף, ולא עלה על דעתו, כי נפש עמו הוא חובל בדברי הבלים, במחיר לא גדול.
הוללות ודברי חנף כאלה יתכן היה לשמוע רק מפי “פּאָליטישען אמעריקאני” הנכון למכור את עמו בכסף. והאיש הזה (שמעריל) מקבל רק עשרים אלף מאַרק לשנה מכיס הציונים. וכל סוחר בדם ישראל יודע, כי מחיר כזה הוא בזול גדול מאד. והציונים באמעריקא הן עינים להם ולא ראו כי גם הפּאַטריאָטים הגדולים אוהבי תוגרמה אשר הדפיסו והדביקו מודעות בכל רחובות ערי יהודה, לבקש את היהודים ל“התעתמן” (להיות עבדים לאָטאָמאַן) רק לבל יעזבו את הארץ, והמה עצמם ברחו מן הארץ. כזאת עשו בן יהודה ומאסענזאָהן (האחרון יצא בהיות כבר הרשיון בידו להשאר בארץ). ואחרי כן יצא הפּאַטריאּט שענקין ורעיו אשר מכרו את החול אשר אמל:ראשון לציון“, ואשר עשה עשר ויבנה לו היכל בתל אביב ופרדסים קנה לו ב”נס ציונה", וגם הוא לא בש עוד להטיף לצעירי רוסיא באלכסנדריא של מצרים, כי ישובו לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה, והוא הבטיח להם עזר כסף (מכיס הציונים או מכיס קאַנסול תוגרמי אינני יודע), ואם לא הצליח באלכסנדריא, קוה כי יצלח בנויארק והציונים באמעריקא אינם יודעים כי האורב יושב תחת שלחנם, ועוד כרה הכינו לכבודם בעד עשותם המזמתה למכור את עמם ביד צורריו. ואם אלה המה ציונים? זמרו לשמם הללויה!
דזאמעל פּאשא בא ירושלימה 🔗
חרדה אחזה ציון בשמעה דבר בוא השר הזה לעיר קדשנו, אם כבר ידעוהו מלפנים, או רק לבם נבא להם יום חשך, זאת טרם אדע אל נכון. כלם כיהודים כנוצרים, כערבים כטורקים, כלם אי נקי, חזו להם עתידות לא טובים. ואמנם הפחד אשר פּחדו לא פחד שוא היה, כי ברגע בואו החל להוציא פקודות וגזרות חדשים לבקרים. את כל הפקידים האשכנזים גרש וישיבם לעיר הבירה, כל איש אשר בא להתאונן באזניו נגד איזה עול, צוה להכותו מכות רצח. ובפה מלא השמיע באזני איש נכבד נודע לשם בכל ארץ הקדושה, כי שונא הוא את האשכנזים והערבים. את הקאימאקאם הצורר מיפו, לקח אליו להיות מזכירו. והצורר הוא, כבר אמר בפה מלא “כי יתאמץ כי לא ישאר אף יהודי אחד בכל ארץ הקדושה”. ועל פי עצתו, קרא דזעמאל פאשא בשם שלשים איש מתל אביב ויפו לבוא להתיצב לפניו. וביום הששי בערב באו לפניו כלם וידבר אליהם דברים קצרים ומתלהמים: “עליכם ללכת כרגע לקאנסטאנטינאפאל”. ויפן ויצא מחדרו בחרי אף טרם שמע מה יענו לו. והאנשים יצאו מבהלים ודחופים מבלי דעת מה חפצו ומה עול מצא בהם כי ישלחם לעיר הבירה, בלי כל ספק לא להאכילם דגן שמים, והאנשים יצאו המסדרונה ויבקשו את אחד מפקידיו. לשאול את פיו, אם יקבל איזה מליץ בעדם. והוא ענה כי כן יעשה רק בתנאי כי לא ישלחו אליו אשכנזי או ערבי. ועל כן מהרו לשלוח אנשים לבקש את ה' ענתבי לבוא כרגע, והוא לא אחר מבוא אף כי כבר השמיע הפעמון את השעה העשירית. את ה' ענתבי קבל ברצון, אחרי אשר הגיד לו כי הוא אזרח תוגרמה מדור דור ואבותיו כבר ישבו בארץ הזאת זה שמונה מאות שנה. ואחרי אשר שמע ענתבי כי יצא הקצף על הציונים, האומרים לכבוש את הארץ, הראהו לדעת כי רוב האנשים האלה אינם ציונים באמת, זה חנוני מוכר בגדים, והשני מוכר עורות או כלי ברזל. ועל כן הוריד את מספרם עד ארבעה עשר איש, ועליהם צוה לצאת מיפו למשך ט"ו יום. ורשיון נתן להם לשבת בתחום חמש ערים: חיפה, ביירוט, צפת, טבריה ועוד אחת מערי הגליל. וכן היה, כי שבו כלם ליפו, ומשם נסעו לערים הנזכרות. ומכסף הנאטינאַל פאָנד לקחו רק חמשה אלף פראנק להוצאות הדרך (כן התפארו כי לא הוציאו הוצאות רבות על חשבון העם). ורק שלשה איש שלח אחרי כן לקושטא ובינהם ה' חאנקין אשר קנה אדמה פעמים רבות בעד ציונים. ועד היום אין איש יודע מה נעשה בהם. על הענש הקל הזה לא התאונן רק איש אחד שענקין שמו, יען עליו לא נגזרה הגזרה, ויתאונן כי בלי ספק לא יחשבוהו לאיש בין אנשים. ולדאבון לבו לא יזכה לבוא בסוד הקרבנות (מאַרטירער) לטובת ציון אשר אהב סלה, זאת ציון ארץ זבת חלב ובּאַקשיש אשר לעט ממנה מלא הפה וגם שם בכליו.
מה היתה באמת מטרת ענש גלות ארבעה עשר איש למשך שבועיים, גלות נוראה להתענג במלון יפה על חף הים ולאכול מעדנים על חשבון הציונית מבלי קצין ושוטר עומד על גבם. זאת לא הבין איש. ומדוע נפל הגורל רק על הציונים בתל אביב ולא על ציוני ירושלם, המתחממים לאור הציונית ונהנים מזיו שכינתה לא פחות מהשנאָרער הגדולים בתל אביב. לצים אחדים חשבו, כי אמר דזעמאל פאשא להונות את הצוררים בדמשק אשר התאוננו באזניו על הציונים, ובענש זה ישכך את חמתם. ומביני דבר אמרו, כי דזעמאל פאשא לא ידע בין ימינו לשמאלו, וברגע אשר הראה ענתבי לדעת, כי שקר ענה הצורר הקאימאקאם מיפו. אבל כבר גזר גזרה ויכלם להשיב את גזר דינו מכל וכל. ועל כן הסתפק בענש קל. והנסיונות במשך הימים הוכיחו, כי אמנם צדקו אלה האחרונים.
תכונת רוח דזעמאל פּאשא 🔗
האיש הזה אשר היה רוח החיה בכל עניני ארץ הקדושה וסוריא, והמושל בממשלה בלתי מגבלה על החיים והמתים. ועד היום אין איש אשר ידע את תכונתו. הוא היה שר הים, אבל לא על מי הים, מלבד המים המעטים בים השיש. הוא נקרא בשם שר צבא המחנה הרביעית, והמחנה טרם היתה בעולם, כי בבואו לאה“ק לא היה בה אף צל כל מחנה, והמחנה אשר אסף מיהודים וערבים, היתה רק אספסוף ערומים ויחפים, בם עור ופסח. מבן עשרים וחמש עד ששים, וכלם יחדו מתגוללים תחת כפת השמים ואוכלים למעדנים מלא הכף קמח ערבי ליום, ואיש מהם לא ידע תפוש חרב או קנה רובה בידו, איש מהם לא הבין אף מלה אחת טורקית או אשכנזית, שפת המפקדים, ואיש לא נסה למדם תכסיסי מלחמה, עד אשר באו כחמשה אלף איש מצבא תוגרמה, ואלה היו אנשי צבא באמת, ואת כל האספסוף אשר אסף שלח לעבוד אצל בנין מסלת הברזל, אשר גם כסיל אדם יכל להבין, כי לעולם לא תמצא ידי להעביר את הצבא וחפציהם במסלה כזאת, אשר לא היה כל חומר לבנינה, ומה גם כי לא היתה כל תקוה להשיג פחמים, או רק עצים להסיק. ובכל אופן שיהיה, הן יכל להביא דבר מה רק מה שימצא בדמשק או אלעפא, כי בשתי הערים הנזכרות היו קצות שתי המסלות. ומנפות אזיא הקטנה וארמעניאן לא היה דבר מה להביא, לוא גם נגמרה מסלת בגדד. אחרי אשר הארצות הנזכרות הנה במצב פרוע ופראי מאה פעמים יותר מאה”ק וסוריא, הנחשבות כבר לארצות נאורות בתוגרמה. וגם בדמשק הגדולה אין כל צל לחרשת מעשה, ומעולם לא שמעו תושביה קול חליל מכונות, ולא ראו כל מכונה בעיניהם. מלבד המכונה האחת אשר חנן אלהים את עבדיו “המאמינים”, מכונה לכל פרא אדם להוליד חמשה או ששה פראים כמהו…
כל חושבי מחשבות, חשבו, חקרו, ולא מצאו תכונת רוח דזעמאל פאשא, אם איש טוב הוא, רך לב או אכזר, חכם או טפש, איש יודע הליכות מדינה או דעספאט פשוט. את הערבים שנא אבל פחד מהם, ובכל פעם אשר עזב את ירושלם מעולם לא נסע במסלת הברזל, וגם בנסעו במרכבת חשמל (אויטאמאביל) הסתיר את מסעו תמיד מעין רואים. ושמענו כי בנסעו בסוף הקיץ העבר בארץ הגליל, לקח לו את “השומר” העברי לשומר ראשו ואשר ילוהו על דרכו. העברים אשר בראשית בואו העליל עליהם כי אינם נאמנים לתוגרמה, אף כי כל עמי תוגרמה יודעים, כי אין עם אחר נאמן לתוגרמה יותר מיהודים. והנסיון הורה להם במלחמתם את בולגאריען לפני שלש שנים, כי נסו הנוצרים מגדוד תוגרמי ויפלו אל מחנה האויב, וזאת לא יעשו היהודים לעולם, ומה גם בימים האחרונים, בכבוש היונים את סאלוניק. וברגע אשר פרשו את ממשלתם על העיר האמללה ההוא, נשארו היהודים נאמנים לתוגרמה, והמונים המונים עמדו נכון לעזוב את העיר ללכת להשתקע בארץ הקדושה וסוריא בין אחיהם. רק תוגרמה לא נתנה להם חפצם, ולהתישב בין הפראים באזיא הקטנה טרם נולד האיש המשוגע. ואם נשארו רוב היהודים בארץ הקדושה תחת חסות מלכי איירופא ואמעריקא, הן לא בהם האשם, רק בתוגרמה עם כל אי סדריה ואי בטחון החיים והרכוש. הנני רואים כי לא עלה על דעת איש יהודי הגר הבא להשתקע באמעריקא להשאר נתין הארץ אשר עזב. וכן היה הדבר בלי כל ספק, לוא ידעו כי ישבו בטוחים בארץ אבותם, ואיש לא יחריד מנוחתם. ואחרי כל אלה, הן גם הנתינים הזרים בארץ הקדושה נשארו נאמנים לתוגרמה, אף כי לא היו נתיניה, ומעולם לא מצאה הממשלה צל כל בגד בישראל, מלבד נביחות מזכיר דזעמאל פּאשא הצורר, ואיזה צוררים אשכנזים ביפו וחיפה אשר רעה עינם בהצלחת היהודים במושבותיהם ובתל אביב. והאשכנזי קיבלער (סגן קאנזול ספרד ביפו) אמר פעם אחת: “תל אביב היפה והגנים היפים אשר ליהודים במושבותיהם נאותים רק לנו האשכנזים, ואם נגרש את כל היהודים מארץ ישראל, אז אבחר לי אני את הבית היותר יפה בתל אביב, והנשארים יקחו אשכנזים אחרים”. ועל פי הצוררים ההם חרץ דזעמאל פּאשא לחשוד את היהודים כי אינם נאמנים לתוגרמה מבלי צל כל אות ומופת. ואם כזאת יעשה איש מדיני שר וגדול? לסדרי, או יותר נכון לאי סדרי הנהגת הארץ לא עשה מאומה, ואם צוה לבלתי קחת שוחד, האם לא ידע כי לריק עמלו, והאם ראה מעולם כי יצוה איש באיסור גמור על חתול לבלתי געת בחריצי חלב ויעמוד? והאם לא השחוק הוא לצות על הערבי לבל יגנוב ולבל ישקר, ואף בּאַקשיש לא יקח? והאם לא ראה כי כל הפקידים אשר שלח ענוויר פּאשא לאה"ק היו כלם רודפי שלמונים וצוררי ישראל ממדרגה הראשונה 3אף כי אמת הוא כי איזה ממשרתיו ופקידי הצבא “התוגרמים” נזהרו מקחת שוחד, אבל רוב הפקידים הן ערבים המה, ולעשותם לאנשים ישרים אין כל תקוה בעולם, אף כי אחת היא, אם מטבעם המה משחתי המדות, או אי סדרי הממלכה השחיתום עד היסוד. ולזאת אין כל תרופה אחרת רק להרחיקום מכל משרה ופקודה בעולם, וכל עוד אשר לא תהיה כזאת, אין לנו היהודים אף צל כל תקוה להתנחל בארץ, וגם הממשלה לא תכון ביד תוגרמה לאורך ימים.
דבר קטן וטוב אמר דזעמאל פּאשא לתקן ביפו וירושם להרחיב מעט את הרחובות הצרים, ובכן הרסו את הקירות מחצר הרוסים בירושלם בשני מקומות, וכמאה איש צבא עבדו במלאכה הזאת. אך במשך שנה תמימה לא כלו את המלאכה אשר היתה דיה לחמשה איש איירופים לכלות את העבודה במשך שנים שלשה שבועות. והאיש אשר לא ראה את עבודתם, לא ראה שחוק ילדים מימיו. ובצבא חרוץ כזה החליט ללכת לכבוש את ארץ מצרים ותעלת זואץ מיד בריטניא, ואם לא אות הוא על ידיעותיו בתכסיסי מלחמה והנהגת ארצות, אבל הוא צוה ללכת למצרים ויהי מה.
המלחמה הראשונה אצל תעלת זועץ 🔗
החרב הוחדה, שני יהודים עניים מרודים יושבי חנויות קטנות ברחוב החסידים בירושלם, החיים על מלאכתם מלטישת סכינים, נתכבדו בכבוד מלכים, כי נתנה המשרה על שכמם – למרות רצונם - לנקות את כל החרבות אשר התגוללו בשכם, אולי עוד מזמן נוסעי הצלב, להסיר מהן את החלודה למען היות להן ברק. ובאלה יכין דזעמאל פאשא מטבח לגור אריה בריטניה הרובץ על יאור מצרים. והיהודים העניים המאשרים נאלצו לעבוד עבודתם בלי כל מחיר, באמור השר, כי די להם הכבוד הגדול לבד, ולחם לנשיהם וטפם יתן להם הנותן להם לכל בשר, ואם שני היהודים לא יכלו לכלות את המלאכה, הנה צוה השר להעמיד עשרה אנשי צבא לעמוד או לשכב אצל חנותם למען יעזרו על ידם חליפות, ובאמת נקו איזה עשרות חרבות. ובין כה התערבו שני ימי ראש השנה תרע"ה והמלאכה שבתה מכל וכל, וכל הכבודה נשלחה על דבשת גמלים לחברון ולבאר שבע.
מסלת אבן החל לבנות מחברון לבאר שבע, ואנשי הצבא החדשים נשאו את האבנים על שכמם ויניחון על המסלה. מכונה לפוצץ את האבנים לגזרים קטנים לא היתה בארץ, ועל כן נאלצו לפוצצן בידיהם. מלט להדביק את האבנים אין בכל הארץ, עגלות להוביל את האבנים לא היו בארץ מעולם, רק המספר המעט אשר היו ביד האכרים היהודים והאשכנזים. אבל סביבות חברון ובאר שבע אין מושבה עברית או אשכנזית, ועל כן נשאו את האבנים הקטנות בחצן. וכן עבדו בפרך עשר שעות ביום תחת שמש לוהט מבלי אף לחם יבש לשובע. וזה היה החסד הגדול אשר הבטיח הקאמאנדאט הירושלמי ליהודים, כי לא ישלחם למערכת המלחמה, ויתן להם עבודת-בית קלה, בעוד אשר כלם יודעים, כי על פי חקי דת האיסלם אסור לשלוח אי מאמינים למלחמה עם צבאות המאמינים, ומה גם במלחמה קדושה, אף כי הטורקים הצעירים אינם חסידים יראים, וגם לאנשי הצבא לא נתנו להתפלל אף פעם ביום. ובכל זאת חשבו להם לצדקה אף להונות ולרמות את אחיהם בדת לטובת ארץ מולדתם, כי אך פּאָליטיקא היא, וזאת הן תפארתם.
מלבד שתי ההכנות הנזכרות, נחוץ היה להכין לחם בעד הצבא, לחם ומים, לבל יאמרו הגוים, כי תוגרמה תתן לצבאותיה רק לחם יבש, ומה גם במדבר סיני השמם והיבש באין כל מעין מים. ובבאר שבע אמנם יתכן להשיג מים, ובאין כלים לשאוב את המים הלא יש אלהים בשמים והוא ידאג לנו. ובכן צוה שר הצבא לאפות לחם נקודים יבש, ובאין תנור להממשלה, הלא ישנם תנורים לאופים פרטים. והדת נתנה לאופים ההם לאפות בעד הממשלה על הוצאותיהם, ולהפועלים ישלמו האופים מכיסם. וכמו בכל עבודת הממשלה אשר החליטה לאחוז בעצת חכמי התלמוד: “מה הוא בחנם אף אתה בחנם”, כן עשתה עם הלחם. והחטה אשר לקחה חנם מאת הסוחרים או האכרים, הובילה אל כל בתי הטחנה, ותצו לטחון קמח בחנם. ורק לבעל הטחנה האשכנזי היושב לא רחוק מחצר מסלת הברזל בירושלם, לו שלמה בכסף מלא, כי כן הבטיח לי הוא בעצמו בהיותו בביתי ברמלה. וגם להאשכנזים האכרים במושבה שרונה או ווילהעלמינא, אשר נתנה להם עבודה אצל בנין מסלת הברזל שלמה מחיר גדול. וחסאן-בּיי הצורר ביפו צוה על בעל הטחנה היהודי, היושב אצל גן הבאראן, כי יטחן ביום השבת, וכאשר מאן היהודי לעשות זאת, שלח את רכבו עם עגלתו להביא אליו את ראש הרבנים ר' עוזיאל בשבת בלילה. הרב אמנם לא נסע בעגלה וילך אליו רגלי, והצורר הלך עליו אמים כי יצוה על היהודי לעשות את מלאכתו ביום השבת, והרב מאן לעשות זאת, ואז קצף עליו, ויצו על היהודי בחזקת היד לחלל את השבת, מבלי אשר לא היה כל הכרח למלאכה הזאת.
כן צוה הצורר כי יתאספו כל החייטים היהודים ביפו ומושבותיה, וכחמישים איש נאלצו לשבת מן הבקר עד הערב ולתפור בגדים בעד אנשי הצבא. רבים מהם צמו כל היום בעשותם מלאכתם, ובני ביתם צמו בבתיהם מאין פת לחם. ואם אחד החייטים עבד בלילה בביתו למען ירויח מעט לקנות לחם לבל ימותו בני ביתו ברעב, ויאחר לבוא בבקר רק איזה רגעים הכה מכות נמרצות, למען ישמעו אחרים וייראו. ובירושלם הלכו שוטרי הפּאָליציי מבית לבית ויטילו על הנשים לתפור כתנות בעד אנשי הצבא, ואם לא מצאו די בד, לקחה מהחנויות שש רקמה ומשי, ומאלה עשו כתנות בעד הפקידים, והכל חנם.
בראשית ירח יאנואר 1915 החלה הממשלה לשלוח את צבאותיה לתעלת זועץ וחצי האי סיני. כל המחנה הלכה בלי משטר וסדר, זה יחף וזה רעב, זה ערום בלי לבוש, והשני מדיו קרועים, האחד בלי כובע, והשני בלי מכנסים, ביד האחד שוט לסוס וביד השני מקל רועים או ענף עץ. ומאשר היה האיש אשר מצא איזה חרב עתיקה או קנה רובה מימי תובל קין. גזרי גשר עץ קבלו מאשכנז ויוליכום על דבשת גמלים, ועל שתי מרכבות מסלת הברזל הניחו ארבע סירות דוגה אשר לקחה הממשלה מיד הדיגים ביפו, ותוליך אותן לירושלם ותניחן בחצר מסלת הברזל. שאלתי לאחד מפקידי המסלה לאיזה תכלית תוליך הממשלה את הסירות ההן, ויענני, כי נועדו להשלח אחרי כן מירושלם לתעלת זועץ לעבור בהן את התעלה. ואני הפתי תעיתי לחשוב, כי שר הים דזעמאל פּאשא יעביר בהן את צבאותיו ממרום הר הזתים עד איזמאיל ביבשה, ולא ידעתי כי תוגרמה טרם הולידה טהאָמאַס עדיסאן שני, ולא המציא עוד מכונה להוליך סירות ואניות בים החל אשר במדבר סיני, ועל כן נשארו הסירות מתגוללות בחצר מסלת הברזל עד היום הזה.
ביום השני לירח פעברואר נסו התוגרמים להקים גשר לעבור את התעלה בשלשה מקומות, והאנגלים גרשום על נקלה, וישאירו אחריהם את כל הכבודה אשר ברגלם. ובמשך שלשה ימים אחרי המפלה הראשונה, נסו להתנפל שלש פעמים על תעלת זועץ אצל איזמאיל על יד קצה צפון יאור טימסא לעמת טוסום, ועל יד אלקאנטארא במרחק עשרים פרסא מאיזמאיל, ויגרשום האנגלים בלי כל עמל. אך בגשת חיל תוגרמה אצל “טור” על יד הר סיני בשנים עשר לירח פעברואר, שם היתה תבוסתם שלמה כי לא נשאר איש חי מכל ההמון הרב, ורק מחנה אחת קטנה אשר צוה עליה שר הצבא לעמוד מרחוק בתור צבא עוזר, נצלו ממות בטוח. ופתאם ביום בהיר אחד הודיעה הממשלה, כי חל צבאה עברו את התעלה, ויהרגו שנים עשר אלף בריטנים ושמנה עשר אלף לקחו שבי, ולרגלי הבשורה הטובה הזאת צותה על העם לחג חג הנצחון. אבל העם לא הניף יד ורגל, כי לא האמין לשמועה. ואיזה מפקידי הממשלה עצמם לא כחדו כי כל השמועה שקר וכזב, אף כי דזעמאל פּאשא עצמו שלח את הבשורה הטובה הזאת לירושלם ולהממשלה העליונה בעיר הבירה. ובאמת אחרי עבור כעשרה ימים, ואיזה אנשים אשר זכו לשוב משדה המלחמה ספרו נוראות על דבר המפלה הגדולה לחיל תוגרמה. ומה גדל עוד התמהון בקראנו בכתבי העתים, כי קיסר אשכנז שלח לדזעמאל פּאשא חרב של זהב מעלפת ספירים לכבוד נצחונו. ואז נוכחו כלם, כי גם “מיכל הטפש” כבר למד לדבר שקר וחנף, ועל כן לא האמין איש גם בנצחונות אשכנז. ואמנם לא נחוץ היה להיות נביא, או חכם בתכסיסי מלחמה להגיד מראש, כי מלחמה במצרים במצב כזה הוא מות בטוח, וחרפת עולם על ראש האיש אשר עלה רעיון רוח כזה על לבו. ולפי הנראה מדברי דזעמאל פּאשא אשר התפאר בגלוי “כי יום אחד קודם הכרזת המלחמה, שאלהו ציר בריטניא, לאיזה מטרה תכין תוגרמה את עצמה למלחמה, והוא ענהו, כי אין נפש תוגרמה למלחמה חלילה, וחפצה רק, כי בריטניא תשיב לה את מצרים ולא יותר” חוצפה ואולת כזאת מפי שר תוגרמי תראה לדעת, כי הוא, דזעמאל פּאשא עצמו, היה אחד ממחוללי רעיון המלחמה הזאת, והוא עצמו אמר להוציאה לפעלת אדם, מבלי דעת בין ימינו לשמאלו.
ראשית דבר לא ידע, כי כל הערבים והנוצרים בארץ הקדושה מקטן ועד גדול כלם שונאים את תוגרמה שנאת מות, ולשנאתם יש יסוד נאמן ובטוח. שנית לא ידע, או עשה עצמו כלא יודע, כי בלי כסף, בלי כלי מלחמה, בלי מסלות ברזל, בלי סוסים ועגלות לא יאסור איש מלחמה, לוא גם יהי הטורקי. הוא לא ידע או לא חפץ לדעת כי כל עוד אשר לא ישלים בנין מסלת הברזל מקאנסטאנטינאפאל עד ארץ הקדושה, אך שוא יבנה מסלת ברזל חדשה עד באר שבע. והמסלה ההיא לא היתה כל תקוה להשלימה אחרי אשר האינזינערים עצמם הודו, כי גם בעת שלום ובאין כל מפריע, תארך מלאכת המנהרות דרך הרי טוירוס, למצער שלש שנים. הענף עד אנגורא טרם נגמר, והדרך המלאה מנהרות בין קאניא ואדאנא במרחק עשרים פרסא, ומזה מנהרה אחת בת ששה או שבעה קילאמעטער שאין דומה לה בכל איירופא, מלבד “גאטהארד” בין שוויץ ואיטליה, ולא בידי תוגרמה תבנה, בלי מכונות מאשכנז ועסטרייך. ולהביא את המכונות עד הבאספאר דרך הדאנוי נחוץ היה להיות בטוח ברצונה הטוב של רומעניאן, וממוקשי רוסיא בים השחור. מסלת בגדד לא נגמרה, ולא היתה כל תקוה להשלימה, כל עוד אשר חף באססארה (בצרה) סגור לפניה. ומחוף אלכסנדרעטטא בים התיכון אין לדבר עוד, אחרי אשר לא נשארה אף סירת דוגה אחת לתוגרמה בכל מימי הים ההוא, הפתוח רק בעד אניות בריטניא, צרפת ואיטליה, ורוסיא (מצד וואלדיוואסטאק ודרך תעלת זועץ). ואחרי כל אלה, לא נראה אף צל כל תקוה, לבנות מסלת ברזל דרך החל הנורא במדבר סיני, אשר על הבונה מסלה כזאת לרפד את כל הדרך באבנים לעשות חיץ גבוה מפני החל הנשא תמיד על כנפי רוח זלעפות, או לבנותה במרום האויר על יסוד מוטות ברזל. ולמלאכה גדולה וכבדה כזאת לא יכלו לגשת אף האשכנזים מבלי אף מסמר אחד להתחלת המלאכה, ומבלי אשר יניחו די צנורות למשוך את המים מבאר שבע לאורך מאה ושבעים פרסה (לערך 274 קילאמעטער) ולא בידי פועלים ערבים פראים לכונן מסלה כזאת, ופועלים איירופים לא היו בארץ. ודזעמאל פּאשא הלא נוכח, כי לא מצאה ידו לגמור אף בנין מסלה קטנה מפולא (ממרחביה) דרך שכם לירושלם, מפני המנהרות והגשרים שהיו נחוצות לתשלום המלאכה, ויאלץ לעזוב את המלאכה ההיא. ויצו למייזנאר פאשא לבנות מסלה חדשה עד לוד ורמלה, למען תתאחד מסלת דמשק במסלת ירושלם, ועמה תתאחד גם מסלת אלעפפא (ארם צובה). אבל מכל המקומות הנזכרים אין מה להביא, מלבד אנשי חיל מאה"ק וסוריא, ולשלוח צבא רב למצרים נחוץ היה למצער ארבע מאות אלף איש, ולהארץ הקטנה והעניה הזאת (א"י) אין די לחם אף לחמשים אלף אדם ובהמה. וכל איש דעת בארץ הקדושה מלא שחוק על פיו על גאות האשכנזים אשר התפארו יום יום, כי בעוד מעט והטורקים חבריהם היקרים יבלעו את ארץ מצרים כבלעם עשן מקטרת הארגילע. ולא רחוק מלהאמין כי דזעמאל פּאשא לא ידע אף את הגעאגראפיע של ארץ ישראל, כאשר לא ידעוה גם פקידיו, כי לוא ידע זאת, איך לא עלה על לבו הרעיון לחפר תעלה מקצה ים המלח עד לשון-ים אקאבי, ומה נקל היה בנין תעלה כזאת ביד איזה מאות נערות הבעדואינים בנות שבע או שמונה כאשר עשו פקידי בוני המסלה אצל רמלה, אשר אספו המון נערות קטנות מבנות רמלה, ויאלצון לשאת עפר בכתנותיהן ובסלים קטנים ולהשליך את העפר על המסלה, ומהחל והעפר הרב מחפירת תעלה כזאת, יתכן היה לסתום את כל תעלת זועץ, ומים יכלו להביא באניה מקצה הירדן הנופל לתוך ים המלח עד אקאבי. ולבנות מסלת ברזל קצרה מירושלם עד ירחו לא דבר כבד הוא, ומה גם, כי מסלת אבן כבר נכונה שם. ומאי דעת הגעאגראפיע נוכחתי בדברי פעמים את פקידי הצבא ברמלה ובמלון “בער” בירושלם. ופעם אחת בא שר אלף (טאַבּור) אחד לחדרי, באהבתו להתוכח עמדי, וימצאני יושב נשען על השלחן, ומפת הארץ פרושה לפני, ויבקשני להראות לו אפוא היא ארץ הקדושה, ואיה היא ארץ מצרים ותעלת זועץ, וכאשר הראתי לו באצבעי כה וכה, ענה, כי לא יבין באופן כזה, ואני לקחתי ניר וארשום לו בעט עופרת בקוים וסימנים קלים להבין. אבל גם אז ענה עוד הפעם כי לא יבין, ויבקשני להראות לו באצבעו באויר, איה היא מצרים ואפוא הוא הים התיכון. ובשום אופן לא יכלתי להבינו את כל הענין הזה. והוא ספר לי, כי שמע מפי שר מאה אחד אשר שב ממלחמת תעלת זועץ, באמרו, כי אם יצוו עליו ללכת שנית לזועץ, אז ימית עצמו בחרבו כרגע, ועל כן חפץ לדעת איזה סכנה היא ללכת בדרך הזה. והפקיד הזה כבר למד לדבר אשכנזית, אך את הגעאגראפיע או למודים אחרים לא למד מעולם, וכן היו כל חבריו מבלי כל מדע והשכל, ואין איש יכל להוכיח, כי ראש שרי הצבא יודע יותר מפקידיו.
השמחה אשר השמיעה אשכנז בכל העולם, כי הטורקים לכדו כבר את כל חצי האי סיני, דיה היתה לשמח ילדים בצעצועי עץ, אף כי אמת הוא, כי גבול סוריא הוא במרחק ארבעים פרסא מבאר שבע אצל אודיא, ומשם והלאה עד זועץ נחשב לאדמת מצרים. אבל כל אלה המה רשומים על הניר, כי כסוריא כן מצרים לא החזיקו שתיהן באדמת מדבר שמם זה, ואין איש ישב עליה לא מצרי ולא סורי, מלבד איזה בעדואינים פראים נעים ונדים באיזה מקומות. ובעבור חיל תוגרמה דרך המדבר ולא פגשו כל מעצור בדרכם, הן בזאת עוד לא כבשו את הארץ, אחרי אשר בשובם מתעלת זועץ נשאר המדבר שמם כאשר היה בתחלה, וגבול מצרים וסוריא לא נמחק מן הניר. והשמחים בנצחון גדול כזה, מדוע פחדו לבנות את מסלת הברזל בדרך יותר טובה וקרובה, מיפו עד עזה ורפיא, ותוצאותה פּאָרט סעיד לאורך חף הים. ומיפו עד רפיא האדמה היא חזקה באין חל כמעט, וגם מים יש למצא, ובכל המרחק הזה יושבים בני אדם, כמו כן יושבים אנשים קרוב אל הדלתא. האמנם פחד דזעמאל פּאשא מאניות צרפת ובריטניא פן יקלקלו את המסלה בכדורי תותחיהם. והוא הן ראה, כי לא בתותחים קלקלו הבריטנים את המסלה מחף אלכסנדרטא, וישלחו רק מאה איש ויהרסו את המסלה במשך שני ימים ואיש לא עמד בפניהם. וכן באו ולקחו את מכונת הטעלעגראף וינתקו את חוטי הטעלעגראף בצידון ואיש לא דבר דבר, איש לא הניף אצבע להפריעם ממעשיהם, ואיש לא ברח מפניהם, והכל כאשר לכל נעשה בדעה מיושבה ובלי כל צל מלחמה מצד בריטניה. ועד היום עוד עשה כל סימן איזה דרך יבחר לבנות את מסלת הברזל מאודיא עד התעלה. אחרי שתי דרכים לפניו, האחת היא הדרך אשר בחר לשלוח את צבאותיו ראשונה בירח פעברואר דרך המדבר בקצות רוכסי הררי מאגהארא ויעללעג אשר עברו ביניהם. והדרך השניה, היא הדרך העתיקה אשר זה שנות מאות הלכו בה המצרים הנוסעים למעקקא, דרך אקאבא. והדרך הזאת היא טובה יותר לרגלי חלקת אדמתה, ואדמה חזקה, ורק מכשול אחד בה, כי תעבור מעל רוכסי הרים בקרבת אקאבא, והדרך מאקאבא עד תעלת זועץ לא רחוקה היא יותר ממהלך יום אחד על דבשת גמלים. ועד היום עוד יתגרד בגבחתו ולא ידע לחרוץ איזה דרך יבחר לבנין המסלה אשר ראו האשכנזים בחלומם, או חשבו להונות את כל העולם הנאור. ולא יכלנו לעצור משחוק פינו, בפגשנו במקרה בעלה זארגאני מנויארק, אשר בו כתבו החכמים הגדולים יושבי המרתף, כי המסלה כבר נכונה, ובעוד מעט יבואו האשכנזים והתוגרמים, ויחדו על מצרים, אשר יקחוה וישימוה במלתחה – ואולי יביאוה לברלין עם תעלת זועץ יחדו. העת הנכונה לעבור את המדבר מארץ הקדושה עד תעלת זועץ היא רק שנים שלשה שבועות בירח מאַרץ, אשר אז יחדל הגשם. ובקיץ אין די כח באיש ומה גם למחנה גדולה ללכת תחת שמש לוהט בוער כאש להבה במדבר האיום הזה, ולפעמים לא רחוקות בקום סערה, תכסה את כל המחנה בחל, ובנפלם לא יוסיפו לקום.
עצה וגבורה למלחמה! ותוגרמה אומרת לא בי היא.
השגעון הנורא אשר הלם ראש דזעמאל פּאשא ברעיון כבוש ארץ מצרים מצד המדבר, הפריעהו לבל יחשוב אף רגע, מדוע חכו הבריטנים יותר משלשה ירחים ולא נסו לכבוש את הארץ הקדושה בעת אשר לא נמצא בה אף אלף איש צבא. והנקל היה להם לבלוע אותה בעודה בכפם, ולהפריע בזה את כל מחשבותיו הטובות. והאנגלים הן ידעו ברור כשמש, כי אין אחד בכל העם אשר יעוז להניף אצבע נגדם, ובכל הארץ אין אף מבצר אחד, כי גם המבצר הקטן והעתיק אשר עמד על חף עכו הרסו הטורקים בידיהם, לבל ימצאו האנגלים תואנה לירות עליו, לפי חקי העמים. ולוא הורידו הבריטנים שלשים אלף איש על יד חף עזה, כי אז לא נחוץ היה לו אף לחשוב רעיון הבל כזה בבנין המסלה לזועץ, או גם לשלוח מחנה צבא רגלי דרך המדבר. והוא, השר, לא חשב מעולם, לפי הנראה, מה יעשה הצד השני, ואולי חשב כי האנגלים נמו שנתם ולא יקיצו עוד. אף כי לא רחוק מלהאמין, כי בריטניה וצרפת חכו לראות מה הרושם אשר תעשה הכרזת “המלחמה הקדושה” על לב המאמינים בכל העולם. ואולי פחדו באמת פן יתעורר כל עם איסלם באזיא ואפריקא, ויקום כאיש אחד להציל את הכאליף התוגרמי משני “הכלבים האפקורסים”.
והגבור להכין “פּאָגראָמים” על היהודים ביפו ביום ה' חנכה, תרע"ה, חסאן-בּיי, התחלחל בראותו, כי אניה צרפתית קרבה אל החף וממנה יצאה אניה אוירית קטנה, ובה יושבים שני אנשים ויעופו ממעל העיר. וכרגע צוה, כי כל הנשים והטף תעזובנה את העיר. וצו נתן כי תלכנה לחצר מסלת הברזל, ומשם נשלחו לרמלה חנם באין כרטיסי מסע. וכן הוליכו את הנשים מן הבקר עד חצי הלילה, מפחד פן תתנפל האניה האוירית להחריב את העיר. ורעדה אחזתהו בפעם אחרת, בעמדו על חף הים אצל בית שלום המכס, וירא והנה אניה צרפתית החלה לשלוח כדורי מות על ראשי המחנה הקטנה אשר רבצה על שפת הים אצל המקום הנורא “אליהו הנביא”, במרחק שעה אחת מן העיר. ויקם וינס אל הרחוב וישב במרכבה וינס מן העיר. ובראות אנשי הצבא המעטים את מעשהו וינסו גם המה, ואחרי אשר נוכח כי הצרפתים לא ירו על העיר, והאניה הלכה לדרכה, אז שב הביתה, וחמתו בערה בו על אנשי הצבא על אשר נסו מן העיר. וגבודות כאלה הראה עוד איזה פעמים, ועיני הצרפתים והבריטנים רואות בכל עת אשר שלחו אניות באויר לתור את הארץ. גם ידעו מהקשר אשר קשרו כל נכבדי הערבים בבירוט, בדמשק ובכל ערי יהודה להשליך מעליהם על תוגרמה, ורבים חפרו באדמה ויסתירו שם דגלי בריטניה, בתקוה להרימם ברגע אשר ישתערו האנגלים על הארץ הקדושה. והאנגלים לא נחפזו לבוא אל הארץ ולכבשה, ויאמרו לחכות עד אשר יבוא השטן ויסית את דזעמאל פּאשא ללכת למצרים, ואז יקבלוהו אותו ואת צבאותיו בזרועות פּתוחות על פי חקי “הכנסת אורחים” הנהוגים בארץ הקדם, ושר הים וראש שרי צבא המחנה הרביעית לא שם לב לקטנות כאלה, ויוליך את צבאותיו כצאן לטבח. ופקידיו כלם האמינו, כי לא יוסיף עוד לחשוב מחשבות ללכת שנית בדרך הזאת. אבל הוא רוח אחרת היתה עמו, אחרי קבלו את חרב גאותו מיד קיסר אשכנז, וישמיע, כי הלך ילך שנית ברב כח בדרכו הסלולה הראשונה.
אל המערכה בנסיון הראשון, הביא דזעמאל פּאשא רק עשרים וחמשה אלף איש, וכל המלחמה ארכה רק עד יום השלישי לפעברואר בלילה, אשר באמת לא היתה מלחמה, רק תגרה קלה. ובכל זאת אבדו התוגרמים שלשה אלף איש, ושנים עשר אלף נפלו שבי או מסרו את עצמם לשבי בידי חיל בריטניא ההודים. הבריטנים לא נסו לעבור את התעלה, ויחכו עד אשר יבואו התוגרמים קרוב אל התעלה. והאניות הרבות אשר שמרו את התעלה שלחו את כדוריהן במרחק גדול, תחת אשר כדורי תוגרמה נפלו במרחק 9000 מעטער מן התעלה. הנה כי כן נחל ווילסאן שר צבא בריטניה נצחון גדול במחיר זול מאד, כי רק 111 איש אבד, חללים ופצועים. והתוגרמים אשר נסו מן המערכה בלילה, השאירו אחריהם נשק רב וכלי מלחמה שונים. בין חללי תוגרמה נמצא פקיד אשכנזי מת, ובידו דגל לבן. המרמה הזאת היתה תמיד לכלי חפץ ביד צבאות אשכנז, להונות את אנשי מלחמתם גם באיירופא, ובהרימם את הדגל הלבן, ירו על שונאיהם, נגד כל תכסיסי מלחמה ומשפטי עמים. אבל ראש שרי ממלכת אשכנז כבר החליט בגלוי, כי “ההכרח לא ידע כל חק ומשפט”, ומדוע יהיו פקידיו טובים ממנו ומאדונו הקיסר עצמו?
ההתנפלות על ביתי ברמלה 🔗
ביום ב', באחד עשר יום לחדש יאנואר 1915, בשעה החמישית, לפנות ערב, ראינו מחנה של שלש מאות ושמונה עשר רוכבים טשערקעסים באה אל העיר רמלה. מאה מהם הלכו ישר ללוד במרחק שלשה קילאמעטער, והנשארים נשארו ברמלה. ואחרי עבור חצי שעה הביא אחד המוכתרים (שוטר) עשרים וחמשה רוכבים לביתי, עם כל כליהם וסמרטוטיהם, ואחריהם קהל גדול ערבים, זקן ונער, ופניהם צוהלים משמחה, בהראותם, כי גם דגל אמעריקא אשר רחף באויר מעל גג הבית לא הועיל לי בעת כזאת אשר סר מעלי צל חסות ממשלתי, לרגלי חק הקאפיטולאטיאן החדש. ואני לקחתי מקל בידי וגרשתי את כל ההמון מן הגן עם השוטר יחדו, כי ברגע ההוא נגש אלי שומר גני סוליימאן, ויספר לי כי זה הוא האיש אשר דרש ממני בּאקשיש על ידו, והוא לא נתן לו, אף כי דרש מידו כזאת שלש או ארבע פעמים, ופעם האחרונה אמר אליו השוטר, כי ימצא עת ומקום להתנקם בי, ועתה קים את דברו. והטשערקעסים התפשטו בכל הבית אשר היה מלא באלפי ספרים, ויותר מששים תבות מלאות, כבר היו נכונות להשלח ליפו ומשם על האניה לאמעריקא. והיום רד, ואדליק את מנורת הנפט על שלחנו, ואקח את העט בידי לכתוב טעלעגראמא אל הקאָנזול האמעריקאני בירושלם, ופתאם נגש אחד הטשערקעסים אל השלחן ויחטוף את המנורה וילך לו לחדר אחר, ומנורה אחרת אין בבית, ולקנות אחרת לא יתכן היה למצא בכל העיר הערבית אשר בה כעשרים אלף תושבים, ובעד כל דבר קטן נאלצנו לנסוע לקנות ביפו. וכאשר קרבתי אליו כי ישיב לי את המנורה הוציא קנה רובה ויעמידהו נגד פני להפחידני, ובשפת רוסיא נלעגה החל לצעוק ולחרפני, ואחריו עזרו עוד שנים מחבריו. ובראותי כי מלאו גם את חדרי ומטתי, וגם את היציע מלאו בחפציהם, ולא נשאר בעדי אף מקום לשבת, צויתי על סוליימאן שומר גני, כי יקח את חפצי הנחוצים ויביאם אל הסכה אשר בגן, הרחוקה כשלש מאות רגל מן הבית, והשומר נשאר ללון עמדי בסכה. הלילה היה ליל אפל מאד, וגשם שוטף התפרץ בלוית קולות וברקים כל הלילה, ולא ידעתי מכל הנעשה בבית. ומשפחת קרובתי נשארה בחדר קטן אחד, ויפחדו לצאת אלי אל הסכה.
שתי תיבות גדולות מלאות ספרים עתיקים ואינקונאבעלים יקרים כלם בלי כריכות אספתי לבדנה, אשר יעדתי להוליכם לירושלם לתת עליהם כריכות טובות, ואותן העמדתי על השבכה פתוחות טרם באו המשחיתים. ובליל גשם ההוא מצאו חפץ בתיבות הפתוחות ההן, ויריקו את כל הספרים וישליכום החוצה, ואת התיבות לקחו להם לישן עליהם. ובצאת שומרי בבקר השכם, שב אלי בפחד וקצף, ויספר לי כל אשר קרה לרכושי. יצאתי וראיתי ועיני נמלאו דם ודמעות בראותי את אוצרי היקר אשר בכסף לא יסולא. ואמהר ואשלח טעלעגראמא אל הקאנזול ואבקשהו כי ישלח איש אחד ממשרתיו לראות את החרבן בביתי. את הגן ופריו ופרחיו רמסו ושברו ברגליהם ורגלי סוסיהם, ואיש לא נועז לדבר דבר נגדם, יען “מתנדבים” המה אשר יצאו לעזרת בני אמונתם. המתנדבים האלה יצאו מרוסיא זה כשתים עשרה שנה, והממשלה האטאמאנית נתנה להם אדמה בסוריא חנם, בתנאי, כי בעת מלחמה יצאו חוצץ כלם בתור מתנדבים, כאשר עשתה לרבים מאחיהם אשר יצאו מרוסיא בשנת 1878 אחרי מלחמתה בתוגרמה. ומלבד בגני הביאו איזה מהם גם לגן ידידי ה' טויבקין מליבוי, אף כי אין שם כל בית מלבד סכת נוצר. והנשארים מהמתנדבים נשארו תחת חפת השמים ברחוב נגד בית הפּאָליציי החדש אשר לקחו מיד אשה אנגלית אשר יסדה שם בית ספר לערבים חנם, ואת האשה גרשו, כאשר גרשו את כל הנזירות הצרפתיות מבית תפלתן, ואל בתי הערבים לא הביאו אף אחד מהמתנדבים. עבר יום, יומים ושלש, בתקותי כי יבוא איש שלוח מהקאנזול, ופתאם באו עוד עשרים וחמשה מתנדבים ויכבשו את הבית והגן. אני וקרובתי יצאנו לבקש את המודיר (שר העיר) אשר היה תמיד מבאי ביתי וסכתי בלוית מרעיו, ונפגשהו ברחוב, והוא הלך עמנו לבית הטעלעגראף, באמרו כי הוא לא יוכל לעשות מאומה לטובתי, יען כל הממשלה היא עתה ביד פקידי הצבא. וכבואנו אל בית הטעלעגראף, יצא הוא עם פקיד הטעלעגראף לחדר אחר לדבר עמדו, ואחרי כן יצא אלינו וישמיענו, כי לא יוכל לקבל עוד טעלעגראמא אל הקאנזול, ולוא גם יקבל, גם אז הן יקבל הקאנזול את הטעלעגראם, אולי רק אחרי עבור חמשה ימים. ואז הבנתי כי גם הטעלעגראמא הראשונה לא באה עוד אל יד הקאנזול. ועל כן יצאתי במסלת הברזל לירושלם. ובבואי, התפלא הקאנזול כי לא שמע דבר המקרה, ולא קבל את הטעלעגראמא אשר שלחתי אליו לפני חמשה ימים. ואמנם עוד ביום ההוא ישב במרכבתו, ויצא אל הפחה, או שר הפלך, והוא הבטיח לו, כי יחקור את הדבר, ויצוה להרחיק את הטשערקעסים מביתי, ואני חשבתי כי כבר באתי למטרתי, ולא מהרתי לשוב הביתה ואתמהמה בירושלם שנים שלשה ימים. ולכתוב מכתב ולקבל מענה על ידי הפּאָסט הטורקי לא היתה כל תקוה רק על יד איש עתי. והנוסעים הנה והנה פחדו לקחת מכתבים בצלחתם, ואם שלח איש טעלעגראמא, קבלו הפקידים את הכסף, ואת הטעלעגראמא לא שלחו.
בעת ההיא, ביום השבת 16 יאנואר, היה גשם שוטף, וצעירי בני ישראל נקראו להרשם בספר פקידי עבודת הצבא, ויבוו כשלש מאות איש בשעה 7 בבקר קודם התפלה, ויעמדו בחוץ, והפקידים הוליכום אל הבית אחד אחד. וממטר וקור רעדו עצמות האומללים בעמדם כל היום כמעט במשך שמונה שנות בלי אכל ומבלי אשר התפללו, ויקוו, כי אחרי אשר ירשמו את שמותיהם בספר, ירפו מהם וישובו לבתיהם. ופתאם יצא אחד הפקידים בלוית איזה אנשי צבא, ויקרא אליהם: “יאַללאַ ! לכו הלאה!”, ויוליכום מחוץ לעיר וישלחום רעבים ורועדים מקר וגשם בדרך שכם. יהודים למאות או לאלפים מקרוביהם ואוהביהם עמדו כל העת לחכות עליהם, והנה מתלאה. ולב כלנו נמג ממראה אכזריות כזאת, אפס מי יוכל להושיעם? האמללים הלכו רגלי, והגשם לא חדל כל היום. רק בבוא הלילה, נתן הדר. אויערבאך מ“פתח תקוה”, אשר היה בעת ההיא בירושלם, מאה מג’ידי (לערך יותר מארבע מאות פראנק) וישכרו עגלות וישלחו בגדים ואכל לרדוף אחרי הצעירים האמללים, ואני שמעתי כי גם “ועד כל הכוללים” נתן איזה סך כסף לתכלית זאת. והעגלונים מהרו וירדפו וישיגו את האמללים אשר צמו כל היום עד שעה מאחרת בלילה, וילכו בלי כח תחת גשם שוטף, ותחי רוחם מעט כאשר השיגו את הלחם. וכל היהודים תושבי עיר הקדש נבוכו, בראותם גורל בניהם בנפלם ביד פראים. ונקל היה להבין, עד כמה פעלה עליהם הקריאה הגדולה אשר קראו הפּאטריאטים התוגרמים יום יום בכתבי העתים העברים לבוא ולהרשם בבית הפּאָליציי, כי חפצם להיות נתיני תוגרמה, וגרונם נחר מדבר יום יום על דבר החסד הגדול וההנחה הנעימה אשר עשתה הממשלה רק ליהודים באהבתה אותם, ורק אותם תקבל להיות נתיניה, תחת אשר לא עשתה כזאת להנוצרים הזרים היושבים בארצה. ורק דבר אחד שכחו להזכיר, כי מספר הנוצרים הזרים היה מעט מאד, והמעטים האלה יצאו את הארץ כרגע אשר הכריזה מלחמה. ובעד כל הון לא יכלה למצוא אף נוצרי אחד אשר יאות לקבל עליו על תוגרמה ולהיות הפקר כצפור דרור נגד כל מושך בקשת. ורק הנוצרים האשכנזים נשארו בארץ, כי הממשלה משכה להם חסד. ולוא גם אמרו לעזוב את הארץ, הן לא יכלה האניה האמעריקאנית לקחת מין סחורה אסורה כזאת בחיקה, מפחד אניות בריטניא וצרפת. ורבים מהיהודים האמללים אשר לא יכלו לעזוב את הארץ מבלי מצוא ארץ אחרת להסתר בה מחמת המלחמה, נאלצו רבים לקבל מרות תוגרמה על אפם וחמתם. ויום השבת ההוא הראה להם, כי נכונים להם עוד ימי חושך רבים בעתיד. והרוב הגדול נשאר תלוי באויר, מבלי קבל עליהם על תוגרמה, וגם לצאת את הארץ לא יכלו מאין כסף להוצאות הדרך, ומאין דעת אנה ינוסו לעזרה. ושמועות משמועות שונות שמענו מאלה אשר הלכו לאלכסנדריא של מצרים. אלה אמרו כי מצאו שם לחם ומנוחה, ואחרים ספרו כי יגועו שם ברעב, ודבר אמת לא ידענו, מאין עובר ושב ובאין מקבל מכתב משם.
ביום ב' 18 יאנואר יצאתי מירושלם, ובבואי אל מרכבת מסלת הברזל פגשתי את הדר. אויערבאך יושב את אחד מאוהבי, תלמיד חכם זקן, אכר ממושבה “קאטרא” (גדרה) ומדברים ביניהם “עברית לא-עברית”, המדוברת בין שתי הכתות החדשות, כת העברים וכת הבּונדיסטים בארץ ישראל. ובדעתי את שניהם ליראים וחרדים, שאלתי אותם, אם לא שמעו כי כל היהודים החרדים הנאמנים לעמם ולארצם קימו וקבלו עליהם כי כל איש השומע עברית – אשר דברו בן אמוץ ובן חלקיהו – לא ידברו בשפת אץ קוצץ החדשה אשר אביה אמורי ואמה חתית (בן יהודה והיפפיה בביתו…) וכאשר הבינותי להם, כי מאד נחוץ הדבר “כדי להוציא מלבן של הצדוקים” נענו לי כי צדקתי. ובבואנו לרמלה ירד הזקן לגני וילן עמי בסכתי, למען יקום בבוקר לשוב לביתו. ויהי כאשר ראה את הספרים היקרים אשר נפרזו לכל רוח לכל קצות הגן, ובעמדו אצל גן הספרים הקרועים הרטובים והמעפשים, ראה כי בא ערבי אחד וימלא תיבה מלאה מהספרים הקרועים ההם, וישימה על גב החמור וילך לו. אז נמס לבו ויקרע את בגדו כדין, בראותו כי בין הספרים נקרעו גם ארבעה ספרי תורה עתיקים כתובים על עור וגויל, והמה מתגוללים באשפתות. ואני צויתי להשומר לחפר בור גדול ונשים בו את כל הספרים הקרועים, והנם שם עד היום הזה.
חכיתי ימים אחדים אולי תבוא פקודת שר הפלך להסיר את נגע הטשערקעסים מביתי. אפס לשוא קויתי ולא שמעתי מאומה. והטשערקעסים יוצאים יום יום חליפות לבוז בז במושבות, כי כן צוו עליהם פקידי העיר בבואם אליהם לבקש אוכל להם ולסוסיהם. והפקידים ענו להם: “בידנו אין כל מאומה, לכו ופשטו במושבות היהודים וקחו לכם מכל הבא בידכם”. וכן עשו גם במושבות היהודים וגם בכפרי הערבים. ובהביאם את שללם מכרו להערבים בכסף מלא. ומחנה קטנה כשלשים איש מהם יצאו לחפש את האויב על חף הים, אף כי הפקידים עצמם ידעו כי אין דבים ואין יער. ופעם אחת ראיתי כמעט עין בעין אמץ לב הגבורים ההם אשר למדו חכמת “הפּאָגראָמים” ברוסיא ארץ מולדתם, כי בנסוע סוכן יהודי צעיר לימים אשר סר תמיד ללון בביתי, מיפו לרמלה, פגש בדרכו ארבעה טשערקעסים רוכבים הולכים ליפו, וישאלוהו אם אמת הדבר כי באו האנגלים ליפו, והצעיר ענה להם בשחוק כי כן הוא, וברגע אחד הפכו את סוסיהם וישובו קל מהרה לרמלה מלאי פחד וחלחלה.
באחד הימים בא אלי ערבי אחד ממכרי, וישמיעני סוד כמוס, כי אמנם באה פקודה משר הפלך להוציא את הטשערקעסים מביתי, אבל פקידי העיר כתבו אליו כי כל הענין הוא שקר, אף כי באחד הימים בא השר המודיר בלוית שנים מאוהביו ויראה בעיניו את כל החרבן אשר בביתי, ואני חשבתי כי כן יענה לשר הפלך, ואשכח כי גם הוא איננו יתר מכל אחיו הערבים אשר פיהם ידבר שוא מיום הולדם עד יום מותם. וישמיע באזני מיודעיו, כי לא יוציא את המשחיתים מביתי, לבל יאמרו כי יפחד מפני “האמעריקאני”. והערבי אשר הביא אלי את הידיעה הזאת, יעצני ללכת להתראות את שר הצבא ושר העיר ביפו, אחרי אשר רמלה עומדת ברשות שר הצבא היפואי, וכן עשיתי. ובואי ליפו, ובבואי לפני שר העיר (קאַמיקאַם) שאלני “האמנם לא יצאו עוד הטשערקעסים מביתך, ואני הן כתבתי לפקידי העיר זה לפני ימים אחדים כי ירחיקום מביתך?”, וכאשר שמע ממני, כי לא חתו גם מפקודת שר הפלך, שאלני, מה היא הסבה אשר ירדפוני ברמלה, ואען ואומר אליו “בּאַקשיש”, ואני לא הסכנתי באמעריקא ארץ מכורתי לתת בּאַקשיש, וגם ברוסיא ארץ מולדתי לא עשיתי כזאת מעולם. והשר הביט עלי בעיני חוקר, ויאמר אלי, שובה נא לרמלה, והיה בטוח, כי ברגע זה אכתוב שנית לפקידי העיר ההיא ולא תירא רע. וכן היה, כי למחרת היום יצאו כל הטשערקעסים מביתי, אחרי גנבם כל אשר מצאו, וגם קירות הבית והרצפה קלקלו בזדון. ופקודה מהקאנזול בירושלם באה לסגנו אשר ביפו יאקאב הארדעעג, כי ילך לרמלה ויראה בעיניו מכל אשר נעשה בביתי ויודיע לו בכתב. ואני שכרתי למענו עגלת צב, ויסע אלי בלוית הקאוואס (מלאכו) ומזכירו, נער יהודי אמעריקאני אשר התישב זה לא כבר ביפו. ובבואו אל ביתי, כבר חכו אנשים ונשים, ערבים, למען יעידו מה שראו בעיניהם. אבל הוא לא חפץ לראותם וגם מאן לחבר “פּראָטאָקאָל”, יען הוא אשכנזי אשר לא הצטיין מעולם באהבתו את היהודים, והוא תושב יפו ולו בית מלון “בחצר האשכנזים”, ופקידי העיר הערבים באים תמיד לביתו לאכול ולשתות, ואיך יעשה דבר אשר ידע כי לא יהיה להם לרצון. ואני בעשותי משתה למענו, בקשתיו לעשות את חובתו, וימצא בכל רגע תואנה אחרת להשתמט ממני. וכאשר נגש אליו שומר הגן לספר באזניו את כל אשר ראה בעיניו, גער בו לאמר: “בלום פיך!”. וכאשר לא הרפיתי ממנו, צוה על מזכירו, כי יעשה הוא את הפּראָטאָקאָל, והנער הטפש, כבר למד “חכמת בני קדם” לעשות בזהב ובכסף… כחק, ויכתוב מין פּראָטאָקאָל שלא יהיה, לא בשר ולא דג, ועוד הפעם דמי בראשי, כי לא נתתי בּאַקשיש.
אני כתבתי כל פרטי ה“פּאָגראָם” בביתי ואמסור את מכתבי אל יד הקאנזול מירושלם, והוא שלחהו להאדון הענרי מארגענטהוי ציר אמעריקא בקאנסטאנטינאפאל, ואחרי עבור זמן לא רב, קבלתי מענה הציר (על יד הקאנזול) אשר בו דרש לשלוח לו רשימה מדויקה מכל הספרים אשר השחיתו המשחיתים, וכן עשיתי, ואחרי זה הודיע הציר כי מסר את כל הענין על יד הוויזיר הגדול בקושטא.
בראשית בואי לארץ הקדושה וקולות התותחים נשמעו בכל ארצות הלוחמים, לא האמנתי כי גם תוגרמה תצא במחול עם כל המשחקים על במת שדה קטל. ועל כן החלותי לבנות לי בית גדול שני, ליסד בו אוצר ספרים גדול, ואוציא שלשה אלף פראנק על החומר הנחוץ ליסוד הבנין. אכן בראותי אחרי כן, כי גם תוגרמה הכריזה מלחמה נפל לבי. ובראותי כי ראשית מלחמתה היא נגד היהודים בכלל והציונים בפרט, ובשמעי כי גם שמי נזכר בין החוטאים אשר נסעו אל הקאָנגרעס הציוני בוויען, אף כי לא היתה לי כל סבה לפחד מזה, בהיותי אזרח אמעריקא, אך מי יאמר לפרא עד פה תבוא! ובהוכחי כי הישוב החדש הולך וחרב יום יום, והאכרים היהודים כלם פה אחד משמיעים, כי לוא יכלו לעזוב את הארץ, כי אז לא נשאר אף אחד מהם בארץ, בהיותם עתה הפקר לכל זד ארור ופרא אדם, ולתשועת אחיהם באיירופא אין כל תקוה, נואשתי מכלות מלאכת הבנין, ואחליט לשלוח את ספרי לאמעריקא, ואני אשאר בארץ עוד איזה ירחים, למען אראה בעיני מכל הנעשה בציון בעת מהומה כזאת. ובדעתי, כי איש אין בארץ אשר ירשום בספר לזכרון עולם מכל הנעשה באה“ק, אחרי אשר כל הסופרים היו כלם לנתיני תוגרמה, ואין אחד בהם אשר תמצא ידו לכתוב דברי אמת מכל אשר ראה ושמע, ובכן חשבתי לי לחובה להיות האיש הנכון לתכלית זאת. ואמלא 79 תיבות מלאות ספרים וחפצים עתיקים, ואשלחן ליפו, למען תהיינה נכונות בכל עת לשלחן על ידי אניה אמעריקאנית. ואני החִלותי לחקור ולדרוש אם אמת כל השמועות אשר שמעתי מכל הנוגע לישראל, בדעתי כי השקרים צמחו לרגעים, אף כי דזעמאל פּאשא הודיע גלוי, כי ענש מות יושת על המספרים אף דברים אמתים. וכן הודיע מפרש כי יומת האיש אשר יגיד כי נפלו אצל תעלת זועץ יותר מאלפים איש. ועוד הפעם צוה לחג חג הנצחון החדש אצל ארדאגאן וקארט, אשר באמת שם הלכו התוגרמים שבי לפני חיל הצר הצורר במספר ארבעים וחמשה אלף איש, ובראשם כל שרי הצבא, ביום ב' לחדש יאנואר 1915, וביום החמשה עשר לחדש ההוא, נפלו מהם שבי ביד חיל רוסיא חמשה אלף איש ועשרת אלפים צאן ובקר אצל ערזערום, וביום 31 ליאנואר תפשו הרוסים את טאבריז. וכל אלה למעו הונות את העם, אשר לבו נבא לו כי שקר חג הנצחון, ואיש לא שמח לבשורות האלה, ומה גם בהודע להם התרמית עם עשרים וארבעה רוכבים כושים אשר באו ליפו רוכבים על גמלים, לבושי מכלול משונים. ויום אחד לפני בואם, צוה שר הצבא על כל יושבי העיר לצאת נגדם בתפים ובמחולות, יען הכושים האלה עבדו בחיל בריטניא ויברחו על נפשם ויספחו לחיל תוגרמה בעברם את הים סוף, ואם לא אות נאמן הוא כי תמים לב האביסינים עם תוגרמה, אף כי נוצרים המה ולא מושלמנים. ואמנם כלם יצאו לקראתם, ונערים ופראים גדולים חללו בחלילים וירקדו כעגלים לקראת האורחים הנכבדים ההם, ויעשו משתה לכבודם. וכשובם אחרי כן מן העיר, פתאם תמס הלכו, ועין איש לא ראתם עוד, כמו סגרה הארץ בריחיה בעדם. והולכי רכיל ספרו, כי הכושים ההם היו ערבים מאה”ק, והממשלה עצמה שלחה אותם, ויתחפשו בבגדי כושים. ואחרי החג ביפו שבו איש איש לכפרו, ובא האות, כי לא נראו בשום מקום אחר, וגם זכר לא השאירו אחריהם.
היו עותמנים! 🔗
הקריאה הזאת קראו כל כתבי עתים העברים, ועל קול הקריאה חתומים בן יהודה, דוד יעלין וענתבי: - “היו לאטאמאנים ולכו עבדו את תוגרמה אשר משכה לכם חסד, ותאות לקבל אתכם במספר עבדיה”. והקריאה נדפסה יום יום, ואיש לא שם לבו אליה, אחרי אשר גם נער קטן ידע, כי טוב לשבת אסור בכלא מהיות עבד תוגרמה. ועל כן לא נסו היהודים הזרים לקחת עליהם על תוגרמה כל ימי שבתם בארץ. אכן כאשר החלה הממשלה להלוך עליהם אמים, כי אלה אשר לא ינוסו לארץ אחרת וישארו בארץ הקדושה תשלחם לארץ גזרה למדברי ערב, נמצאו אנשים מספר אשר רשמו את שמותיהם להיות נתיני תוגרמה. בירושלם נרשמו בבית הרב החכם בּאַשי, וכל אחד השיג תעודה למען הראות לשוטרים כי כבר הודיעו דעתם להיות תוגרמים. ועל הנתינים החדשים היה לשלם 38 פראנק (בערך 7.50 שקל אמעריקאני) בעל כל נפש, ועל איש עני אשר חננו אלהים בבנים הרבה, היה לשלם סך רב לבלתי נשוא. ויתאונן העם, כי אין לאל ידו למלאות פקודת הממשלה מחסר כסף. והממשלה הודיעה, כי קבלה ידיעה מעיר הבירה והנחה עשתה לעניים לקבלם חנם, וירב מספר הנתינים החדשים במשך איזה ירחים בירושלם לבד עד אלפים ושלש מאות. ולפי הערך גדל המספר ביפו, יען שם היו פועלים רבים, מורי בתי הספר וגם איזה מתלמידי הגימאנזיום. רק החסד אשר עשתה הממשלה עם העניים בירושלם לא נעשה ביפו, יען הצורר חסאן-בּיי לא ידע כל ממשלה אחרת מלבד ממשלתו, והוא רעץ ורצץ את היהודים בכל אכזריות לבו הרע. ומה גדל קצף העם על איזה עוכרי ישראל בתל אביב אשר הדפיסו והדביקו מודעות להפחיד את העם כי ימהרו “להתעתמן”. וגם עצות טובות יעצו הזדים הארורים ההם – הנודעים לכל יושבי ציון כי עשו פימה עלי כסל מדם אביונים, מכסף הקדשים אשר יאספו כל אהבי ציון בכל העולם, שיינקין, דיזענגאף, רופין, טהאָן, זאגאראדסקי וכל האספסוף אשר אספו ב“משרדם” ומנהלי “יער הערצל” מהדבים הנוראים, מלבד איזה חיות טורפות קטנות הולכי על שתים. וכל אלה היו לבעלי טובות ופּאטריאטים תוגרמים, מפחדם פן יגרע ממספר הזהב אשר יקבלו בעד העניים, אם יודע הדבר כי המונים המונים עוזבים את הארץ. ונדיבי אמעריקא החלו כבר להריק את זהב הארץ ההיא לכיס בעלי טובות האלה, וידברו השכם ודבר בשם ציון האמללה ובשם תוגרמה ירום הודה אשר תמשך חסד לישראל זה יותר מארבע מאות שנה. רק את “כיסם” שכחו, ואת הפרדסים אשר קנו, וההיכלים אשר בנו לא זכרו. ובאמת, מי האיש הבא ערום ויחף לארץ עניה כארץ הקדושה, ובמשך זמן קצר עשה עשר ויבן היכלות, ועל יין ותירוש יתענג ועל ראש כל העם הנדכא ירמוס כבימי הזבארשציקים (המאספים) ברוסיא בימי ניקאָלאי הראשון ואחריו זמן ידוע. ואיש כזה הנושא עליו גם אות “מגן דוד” ובשם ציוני יתימר, ובעיני כל הבונדיסטים יכבד, ואשיסקין עליו סתרה לכסות על כל פשעיו, והממשלה ביפו תמשך לו חסד חנם… היתכן כי לא יהיה פּאַטריאָט תוגרמי ואשכנזי, אף כי את יהודי אשכנזי יתעב? ובכן שרצו הרעקלאמות בכל עבר ופנה, אף כי ידעו בעלי טובות האלה כי צוררי ישראל ביפו ירקמו בסתר להביא שואה על עם חרמם. כלם ידעו כי הערביים נכונים להתנפל על היהודים, המה ידעו כי הצעירים בתל אביב יסדו אגודה מחמש מאות איש לעמוד על נפשם ביום תוכחה, אף לא נעלם מהם כי האשכנזים ביפו וסביבותיה נוסדו עם פקידי העיר יחדו לגרש את כל היהודים מן העיר. המה ידעו, כי קטגור העיר, איש תוגרמי ישר דרך עמד לשטן נגד הצוררים אשר בראשונה קבלוהו באגודתם, ואחרי אשר נודע להם, כי איננו תמים דעים עמם, הלכו רכיל לפני דזעמאל פּאשא, בחפצם להרחיקו מן העיר, והשר קראהו לבוא אליו ירושלימה, ואחרי אשר לא מצא בו עול, שב ליפו. והצוררים לא נחו ולא שקטו, וילשינוהו לפני שרי הממשלה בעיר הבירה, ויקראוהו לבוא לעמוד למשפט לפניהם, ובין כה הרחיקוהו מיפו, והצוררים עשו את מעשיהם בלי כל מפריע, ופתאם בא השטן ויתו קו שחור על חשבון בעלי הטובות בתל אביב ביום ה' חנכה תרע"ה.
הפּאָגראָם ביפו 🔗
היום ההוא יהי חשך
הפחד אשר פחדנו בא ביום המר והנמהר, יום ה' חנכה תרע"ה, אבל לא בתמונתו אשר הציג הדמיון לפנינו. פחד פחדנו מפני ההמון הערבי אשר לא בסתר דבר כי ישמיד את כל היהודים, ופתאם כרעם נורא ביום בהיר התנפלה עלינו הממשלה בכבודה ובעצמה מבלי עזרת ההמון.
ביום ה' בבקר, קרבה אניה איטלקית לחף יפו, ההולכת לאלכסנדריא של מצרים, וכרגע יצאו כל שוטרי העיר, בלוית אנשי הצבא ויתפשטו בכל רחובות העיר, וכל יהודי אשר פגשו בדרכם, יהיה מי שיהיה, זקן או נער, טף ונשים, את כלם לקחו וינהלום כשבוים אל הפּאָליציי, וכאשר מלאו את כל הבית, הובילום לבית הנזירים היוני, ומהומה ומבוכה נוראה התחוללה בעיר. כלם נסו איש איש לביתו או לבית מכרו. האכרים והפועלים מהמושבות ברחו על נפשם, ובראות השוטרים כי אין יהודי עוד ברחוב, באו אל החנויות ויתפרצו אל הבתים החצרות ויוציאו את האמללים סחוב והשלך אותם לבית הכלא או לבתי הנזירים, ולא נתנו לאיש לקחת בידו מאומה מביתו או חנותו, ויחפשו בבגדי השבוים והשבויות, ויריקו את כיסם, כל אשר מצא חן בעיניהם, כסף זהב או חפצים יקרים בזו להם, ואם נסה איש לעמוד על נפשו, או רק לשאול, מדוע ולמה? הכה שוק על ירך עד כי לא יסף לשאול עוד.
אשה עבריה אחת ידועה ליפת תואר ורבת חן, והיא בעולת בעל, נתפשה בידי השוטרים עם שלשת ילדיה, ויוליכוה לבית ערבי עשיר ויסגרו את הדלת בעדה, ואת ילדיה הובילו אל בית הנזירים, צעקה האמללה כי יתנו לה את בניה, אך איש לא ענה לה. אחרי כן בא אליה אחד הפקידים וידבר על לבה כי תכין עצמה לקבל את פני השר… אך האמללה לא שמה לבה להנבל, ואחת צעקה כי ישיבו לה את בניה. והשר אמנם בא פעמים ושלש, ולא שמעה אליו ולכל דבריו הנעימים… ורק בשעה העשירית בלילה, לקחוה ויובילוה אל האניה.
בין השבוים, אשר מספרם עלה לשמונה מאות איש, היה מספר ידוע אשר קנו כבר כרטיסי מסע עוד טרם באה האניה. כל היום הוליכו את האמללים בסירות דוגה אל האניה האיטלקית, ואחרי עבור רגעי מספר, עמדו מוליכי הסירות בלב ים ויחלו לדרוש כסף מיד השבוים, וכל אחד נתן חפצם. ובכל זאת לא מהרו עוד לגשת אל האניה הגדולה, כי בראותם טבעות זהב על אצבעות הנשים, נזמים ותכשיטים אחרים עפו אל השלל, ויקרעו את הנזמים מתנוך אזניהן עם הבשר יחדו, וכן עשו עם הטבעות, וקולות השבוים והשבויות הגיעו עד חף בית שלום המכס, אשר שם עמדו הפקידים ושרי צבאותיהם ויראו מרחוק את כל הנעשה, וישחקו מטוב לב. והמלחים הרוצחים לא הובילו את השבוים אל האניה עד אשר כלו לנצל את כלם, וכן עשו כל היום, ואיש לא כהה בהם. בין העומדים על החף היה המון רב יהודים אשר חכו כי תשוב הסירה לקחת גם אותם, ועיניהם מלאו דם ודמע לשבר אחיהם ואחיותיהם, וגם ידעו בטח, כי בעוד מעט, וכן יהיה גם גורלם, והזעקה הקיפה את כל העיר, כי אמרו המלחים להשליך את השבוים אל הים, ואין קץ למהומה, ואיש אין בעיר אל מי לפנות לעזרה. טעלעגראמים או מכתבים לירושלם לא קבלו, ורק בשעה מאוחרת בלילה כאשר הביאו המלחים עוד סירה אחת מלאה יהודים אל האניה הגדולה, ופקידי האניה לא חפצו לקבלם מאין מקום עוד באניה, ובכן נאלצו להשיבם אל החף, ורק אז שבתה המהומה מעט.
ממחרת היום נודע הדבר בירושלם מפי עוברים ושבים, ותהם כל העיר, והערבים שמחו לאיד ישראל וחרפתו. ודזעמאל פּאשא אשר חובתו היתה להגן על התושבים, עשה עצמו כלא יודע. ומן הרגע ההוא נוכחנו כי תרעד הארץ תחת רגלינו והננו הפקר כדגי הים לעשות בנו כלה ואיש לא יוכל להושיענו. ויהי בהודע הדבר באלכסנדריה מפי שמונה מאות האמללים אשר הביאה האניה האיטלקית, מהרה הממשלה האנגלית ותתן לגולים את הבתים הגדולים על חוף הים אשר נועדו לקאראנטין, ותשלח להם אוכל פעמים ביום, על ידי יהודים אשר יסדו מין קאָמיטעט. והקאנזול הרוסי עזר לאנשים רבים, וביחוד הצעירים, אשר קוה לשלחם משם לעבוד בצבא רוסיא, ויתן לכלם הוצאות הדרך וכרטיסים על האניות אשר הוליכום מאלכסנדריא דרך חפי אלבאניען או דרך תעלת זועץ עד וולאדיוואסטאוק וחארבין, ומהם אשר מאנו לשוב לרוסיא, אמרו, כי אם נפל גורלם לעבוד בצבא, אז יותר טוב להם לעבוד בצבא אנגליה, והממשלה האנגלית קבלה אותם בזרועות פתוחות. רבים מהצעירים אשר ידעו איזה מלאכה לא פנו לא לפקידי אנגליה ולא אל הקאנזול הרוסי, וימצאו עבודה בעיר, או הלכו לקאירה, ומהם אשר מצאו גם משרות נכבדות, ורבים מצאו עבודה אצל הממשלה, אשר החלה אז להכין כל צרכי מלחמה, תחת אשר עד העת ההיא טרם הכינה דבר. וכל אניה איטלקית או יונית, ולפעמים גם אנית מלחמה האמעריקאנית, כלן הביאו גולי ארץ ישראל למאות ולאלפים לאלכסנדריא, וכל איש אשר יכל להציל את נפשו ברח מארץ הקדושה, והממשלה האנגלית קבלה את כלם ותתן להם מעון ואוכל. מלבד אלה אשר מצאו עבודה בעיר, אלה שכרו להם מעונות בבתי אנשים פרטים ויודו לה' חסדו במצאם מקום בטוח לחייהם, ויקראו גם לאוהביהם בארץ ישראל כי יבואו אליהם לאלכסנדריא. המכתבים הביאה תמיד האניה האמעריקאנית ותמסרם ביד סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו. וכן הביאה גם את הכסף בעד הבאנק העברי וכסף אנשים פרטים, ותהי הרוחה מעט, ועיני כל יושבי הארץ היו נטויות תמיד לבוא האניה האמעריקאנית.
על דבר הקאָמיטעא אשר יסדו באלכסנדריא בעת ההיא ומעשיו הטובים, כבר דברתי מעט בספרי “פחדו בציון חטאים”, בתור עד ראיה בבואי בראשית שנת תרע"ו לאלכסנדריא, אשר התמהמהתי שמה תשע עשרה יום, למען אוכל לחקור ולדרוש מכל אשר חפצתי לדעת דבר ברור.
ידיעות שונות עפו מפה לפה בארץ הקדושה, כי הפּאָגראָמים ביפו עשה רושם נורא על הציונים באמעריקא. אחרים ספרו כי הציונים בוואשינגטאן התנפלו על ציר תוגרמה וישליכו עליו בצים נרקבות, ולולא הפּאָליציי אשר התערבה בדבר, כי אז היה בכל רע, ועוד ספורים כאלה. והדבר נודע גם לנוצרים אשר שמחו על הדבר הזה, אך איש לא ידע עד כמה יש מן האמת בספורים ההם. והיהודים מביני דבר אמנם התעצבו אל לבם לשמע האולת הזאת, כי לא זו הדרך.
כתבי העתים במצרים הודיעו דבר הפּאָגראָם ביפו, ובמשך זמן קצר נודע הדבר בכל העולם הנאור. ובלי ספק ידע זאת גם ה' מארגענטוי ציר אמעריקא, ואם עשה דבר מה לטובתנו בענין זה, לא ידענו, אף כי ידענו כי הוא עמד תמיד על המשמר להגן על ישראל בכל כחו. רק הקאנזול האשכנזי בירושלם הדר. שמידט לא הודיע מזה דבר לממשלתו. ולא לפלא הוא עוד, כי בתוגרמה לא ידע מזה איש, אחרי אשר אסור היה להזכיר אף מלה אחת בלי רשיון הממשלה, עד כי גם כתבי העתים העברים בירושלם פחדו להזכיר את הדבר, מלבד ה“אחדות” להסאציאליסטים, אשר כתב מאמר אודות זה. וגם גבורי “הפועל הצעיר” התחבאו בחוריהם ולא הזכירו מאומה, והכל מפני חבתם לציון ולהיארמולקע האדומה. ומאלכסאנדריא שלחו טעלעגראמא להנשיא ווילסאן בוואשינגטאָן, ויודיעהו על דבר הפּראָגראָמים ביפו.
מארת צפעונים 🔗
כל עוכרי ישראל אשר בנו קן להם בתל אביב ובחפצם להתראות כבעלי טובות, אף כי ידעו כי כל העם יושב ציון בלי יוצא מן הכלל כלם יקללו זכרם, החלו להרעים ברעקלאמות נדפסות לדבר על לב העם הנדכא להרשם בספר “נתיני תוגרמה”, ולא בדברי חן ורכות, רק בפחדים ואיומים, וכל הקוראים קללום קללות נמרצות, ועל הפאסקווילים האלה לא חתמו הבוגדים את שמותיהם, בדעתם, כי לוא כזאת עשו, כי אז עליהם היה לצות לביתם, אחרי אשר לא בסתר דברו כל מרי נפש ביהודה, כי כל בעלי הטובות האלה באים על שכרם מאת הממשלה, אורבים המה לנפש עמם, כי על כן התמכרו למכור את עמם בכסף, ועם זה ימחו ממצחם כל אות אהבת ציון כאשר חשדה אותם הממשלה לשוא. אף כי במדה ידועה היו באמת ציונים נלהבים, בעמדם כל הימים לאכול לשבעה מאבוס ציון, עד כי כמעט בקעה בטנם מרוב אוכל, אכלו ויותירו, בנו בתים והיכלות, קנו פרדסים וגני חמד בדם בני ציון התמימים בכל העולם. ומי איש רשע רע כזה ולא יהיה ציוני, אף כי תמול היו בונדיסטים, אנארכיסטים וכל מיני “איסטים”, זה אוראַדניק בבאלטא, והשני נוהג בעגלה באדעססא, והשלישי חרש עצים או חיט במאהליוו. ופה היו לנציבים מטעם מענדל הראשון יר“ה, ועבדים רצים לפני מרכבת ווארבורג ורופין, וגם רסן הנהגת העיר וכל הנוגע לישראל תפשו בחזקת היד, אחרי אשר גם מזה לכסף מוצא. וגם הסרסרות לא דבר ריק הוא, והמה הלא “סרסרים מושבעים” מאושרים ומקוימים בגושפנקא דמלכא קדישא ר' מענדיל אוסישקין יר”ה, ובחותם האגודה הברלינית “להרמת מצב המסחר והקנין” בארץ ישראל, ואיך יוכלו להיות אחרת אם לא ציונים?
צר לי עליך ציונית אמללה כי נפלת בידים לא מטוהרות כאלה, ובשמלתך היקרה יכסו על כל פשעיהם. ולא התולים דבר הממשל, כי
אין חסידים בליובאוויץ.
אין קאַטולים ברומי.
ואין ציונים בציון.
אחרי כל אלה אחטא אל האמת, אם לא אגיד, כי רוב העם יושב תל אביב הנם אנשים ישרים, ומהם גם נכבדים מאד, אשר דבר אין להם עם האבוס, בהם גם חכמים ונבונים ושומרי תורה. ואשר לולא “בעלי הטובות” היו נכונים לפעול ולעשות הרבה לטובת הישוב. אפס בראותם את הנחש הכרוך על הציונית, נערו כפיהם מכל וכל, אף כי עינם דאבה לראות את המארה אשר הביאה משלחת מלאכי אדעססא וברלין. ולוא יכלנו להסיר את הנחש מעל צואר תל אביב, כי עתה היתה העיר הקטנה והנחמדה הזאת לאבן חן בעטרת הישוב החדש.
לא אספר בזה פרטי כל התועבות אשר נעשו בתל אביב, אחרי אשר לא זאת היא מגמת ספרי זה. אפס כל החפץ לדעת, ימצא פרטים רבים בספרי “פחדו בציון חטאים”.
הרדיפה אחרי הציונית, וטעות הממשלה 🔗
מלשינות כתבי העתים הצוררים לישראל בּבּיירוט, דמשק, חיפה ויפו, ודבת מזכיר דזעמאל פּאשא אשר היה לפנים קאימיקאַם ביפו, ולא השיג מכסת בּאַקשיש די נפשו הרחבה וכיסו הריק, ומבלי חשוב הרבה, ומבלי חקור דבר לאשורו, עלה רעיון מאשר בלב הדיפּלאָמאַט הגמד דזעמאל פּאשא לרדוף את הציונים וספרת ישראל. הוא חשב כי מלא הקומץ ציונים אשר ביהודה, הם המה אשר באו אל הארץ לרשת אותה ולגרש את התוגרמים מעל אדמתה. כזאת שמעתי מפרש אחרי כן מפי שופטי הצבא אשר עמדתי לפניהם למשפט. וכאשר נודע לו כי הסופר האמלל והמהלל, העור בשתי עיניו, ה' א. מ. לונץ, הדפיס בדפוסו ספר שירים ציוני בשם “כנור ציון”, אף כי לא הוא היה המדפיס הראשון, יען הספר ההוא כבר נדפס פעמים ברוסיא. ובכן שלח את פקידיו ויסגרו את בית דפוסו, ואת ה' לונץ הבהילו לבית המשפט, חפשו את הספר בכל העיר ולא מצאוהו, ויבוא לחפשו בבית אוצר הספרים “בית נאמן” אשר יסד הדר. חאזנאוויץ, ובראות המחפשים אוצר ספרים גדול כזה, השתוממו על המראה אשר לא ראו מעולם, וישאלו לאיזה תכלית נחוצים ספרים רבים, ומה יעשו בהם, ואם אין בזה תכלית מדינית נסתרה, אחרי אשר התוגרמי לא הסכין לראות כזאת אף בבירת הממלכה, ומה גם כי אין כל ספר ביד איש פרטי, אשר רק אחד מאלף יבין קרוא, וכאשר לא מצאו שם את הספר אשר חפשו, סגרו גם את אוצר הספרים, וכרגע היה בין ה' אהרן כהן פקיד אוצר הספרים ובין בית האסורים, לולא עמדו אנשים ידועים בפרץ. ואת ה' לונץ הועידו למשפט יום יום כמעט, ובכל פעם שאלוהו שאלות נבערות אשר כל השומע לא יכל לעצור משחוק פיו. זמן רב עמד בית דפוסו סגור, ואחרי אשר לא מצאו בו כל עול, הענישוהו לשלם חמשים לירא טורקית (בערך 230 שקל אמעריקא), והסופר האמלל אשר ידע כי לא חטא נגד הממשלה במאומה, כי אמנם בעת אשר הדפיס את הספר ההוא, הלא לא היה כל איסור מצד הממשלה להדפיס ספרים המדברים אודות הציונים, ואלפי ספרים כאלה הובאו מאיירופא לתוגרמה, אף טרם מתן תורת הקאָנסטיטוטיאָן ר“ל, ואז הלא משלה עוד הצענזוריא בתוגרמה בכל עז כחה כב”רוסיא הקדושה", ובכן הגיש מחאה נגד פסק הדין על ידי עורך הדין, אחנו ה' מאני בירושלם, ועד היום עוד לא נגמר המשפט האוילי הזה.
בראשית בוא דזעמאל פּאשא, עלה על לבו עוד רעיון נחמד לאסור את השפה העברית, לכתוב, לדבר או גם להתפלל בה, אפס אחרי אשר החליף את פקודותיו עשרת מונים יום יום, ולא ידע בעצמו מה ואיך להחליט דבר, וכל רעיונותיו ופקודותיו נשא הרוח. ובשמעו כי בעלי ה“אחדות” קוראים לעצמם בשם “ציונים”, אךף כי לא הזכירו בשם ציון בכל המחברות והעלים אשר הדפיסו, ומעולם לא היו רק סאָציאליסטים פשוטים אשר באו להתענג על הדרור והחפש התוגרמי אשר לא ראו ברוסיא, ואשר חלמו כי גם באמעריקא ואנגליה לא יתכן למצוא חרות גמורה כבתוגרמה, והילדים הגדולים האלה התענגו על רוב שלום, ויהיו בטוחים כי איש לא יקרא את עליהם בארץ הקדושה. והדבר אמנם היה לחק בישראל יושב ציון כי כל איש אשר אמר להסתיר סוד למען ישאר כמוס לאורך ימים, עליו היה רק לרשום זכרון בספר ה“אחדות”, ואז לבו נכון ובטוח כי איש לא יגלה סודו. ואת הציונים היקרים האלה חשב דזעמאל פּאשא כי המה גבורי ישראל אשר באו לגזול את ארץ ישראל מיד תוגרמה. ומה גם בהודע לו כי הנם סאָציאַליסטים רעוואָלוציאָנערים אשר ביד כל אחד מהם להחריב עיר ומלואה עם כל זבוביה ופרעושיה, ומספר צבאותיהם יגיע עד חמשה איש, ואיך לא תרעד האדמה תחת רגליו מפחד הענקים ההם, ויהי נבוך, רועד משואת פתאם, ויקרא “חרב על הציונים!”. ולפי הנראה לוא ידע הדיפּלאָמאַט המהלל הזה, כי כל כח מתנגדיו הוא ברגליהם, כי אז שם בסד רגלם. ובעד נצחון גדול כזה יכל לקבל עוד אות כבוד “הנשר השחור” מעולף ספירים מיד ווילהעלם השני משנה הנביא מחמד. אך מן השמים עצרוהו, וגבורי ישראל שמו רגלם כאילות וינוסו לארצות “יענקי דודעל”, ועיר אלהים נשארה בלי כל מחסה ומעוז בכף העריץ, והעכברים פחדו לתלות את הפעמון על צואר החתול, ויתחבאו בחוריהם. מיסדי “כת העברים” בארץ ישראל, בראשית שנת תרע"ד, אשר חוללו את המהומה בבתי הספר נגד ההילפס-פעראיין, הפיצו את השמועה בחוץ לארץ כי ה' אפרים כבן הלשין את הציונים לפני הממשלה, למען הנקם מהסופר דוד יעלין ואיזבל אשתו מחוללי המהומה. אכן פלא הוא, כי אין איש בארץ הקדושה אשר שמע כזאת, וגם ה' כהן עצמו לא שמע כי חשדהו בנבלה כזאת, ובערמה עשו המשקרים להרחיק עדותם. כי אמנם לוא אמת היה הדבר, כי אז היתה המלשינות דבר בעתו אז בעת המהומה או אחריה, תחת אשר במשך יותר משנה תמימה, איש לא דבר נגד הציונים, והממשלה לא נסתה לרדוף אותם. ולוא היה ה' כהן המלשין כי אז ידע את מי להלשין, אחרי אשר הוא יודע את כל יושבי ציון. ואין כל ספק כי ה' יעלין וכל המורים ותומכיהם היו הראשונים להוציא עליהם דבה, תחת אשר הממשלה התנפלה על אנשים אשר מעולם לא התערבו עם הציונים. הממשלה שמעה רק מפי הצורר מי שהיה קאימאקאם ביפו – אשר לא בסתר דבר באזני אחד מנכבדי היהודים, כי לא ישאיר אבן על אבן בבנין הציונית, וכלה גרש יגרש אותם מן הארץ. וכן הלשין לפני דזעמאל פאשא את כל איש אשר לא נתן על פיו, ודזעמאל פאשא מצא מקום להראות לפני הממשלה בעיר הבירה, כי מצא אמעריקא חדשה בציון, ויאמר לרדוף את הזרים אשר לא חפצו לקבל עליהם עול תוגרמה, ואחת היא אם היו ציונים או לא, בעוד אשר לא נגע בציונים נתיני תוגרמה, ובעיר הבירה הן לא ידעו מרדיפות כאלה בכל עת המלחמה, ואיש לא דבר רעה על הציונית. וכלם ידעו כי ציר אמעריקא ה' מארגענטוי היה מחסה ומעוז לציונית, והממשלה לא מצאה בו כל חטא, וכן לא מצאה חטא בהקאנזול האמעריקאני בירושלם, החסיד שבאומות העולם, הדר. גלאזברוק. ודזעמאל פאשא בכל מכתביו אליו, כנהו בשם “אוהב נאמן”, ותמיד בא אליו לבקרו, ויתמהמה בביתו איזה שעות בכל פעם. ובעיני אין כל ספק, כי הציונית היתה בעיניו רק כסות עינים למען הנקם מאלה אשר מאנו להביא צוארם בעול תוגרמה. הממשלה סגרה איזה בתי ספר בירושלם ויפו, אשר לא עמדו תחת רשותה, ולא סגרה את בתי הספר לחברת “כל ישראל חברים”, הקיימים על חשבון יהודי צרפת אויבתה, ורק יען כי אלה האחרונים עמדו ברשותה ורשיונה, ומנהלי הציונית הבטלנים באדעססא לא מצאו לנחוץ לקחת רשיון הממשלה ביסדם את הבתים ההם, כי נשענו על החפש התוגרמי הבנוי על יסוד הבּאַקשיש. והממשלה המקומית חשבה כי המיסדים והמנהלים המה באמת רועי ציון והציונית, ולא ידעה כי כל ציונותם היא בּאָקשישית. ואם יבואו ביום מחר רועים אחרים אשר תעיז ידם עליהם לגרשם מן האבוס, אז יחדלו כרגע מהיות ציונים, ויהיו כאחד האדם. וכראות דזעמאל פּאשא כי אלה אשר עשו פימה עלי כסל מהציונית קבלו עליהם נתינות תוגרמה, ולפי שנותם אינם מסוגלים עוד ללכת לעבוד בצבא,תחת אשר רבים מהצעירים עזבו את הארץ וילכו לעבוד תחת דגל בריטניה, השיבה לציונים ההם את תעודת מסעם הרוסית, ותשלחם מן הארץ למען ילכו לדבר באזני הצערים באלכסנדריא כי ישובו לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה. ושיינקין עצמו ענה לאיזה צערים באלכסנדריא אשר באו לבקש לחם מיד הקאָמיטעט, כי יתן להם הוצאות הדרך אם יאותו לשוב לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה. ידוע ידע דזעמאל פאשא, כי שיינקין וחבריו המה פאַטריאָטים גדולים, אחרי אשר עליהם לשוב לארץ הקדושה אשר עזבו שם את כל הונם, היכליהם ופרדסיהם. ובכן מי כמהם בטוחים כי יארבו לנפשות הצעירים… וישמיעו תהלת תוגרמה בארצות אחרות. וכסף הן לא יחסר להם בארצות גלותם, כל עוד אשכנז עומדת על תלה… כאשר הראה הנסיון אחרי כן. והאורבים ההם אמנם הלכו מארץ לארץ להשמיע תהלת תוגרמה, ובמצח אשה זונה הכחישו את כל השמועות על דבר הרדיפות בארץ הקדושה אשר ראינו כלנו בעינינו יום יום, אף כי אמת הוא, כי בכלל לא נרדפנו על צואר כברוסיא הקדושה, היחידה במינה בכל העולם הנאור, ואין איש ישר בכל התבל כלה, יהודי או נוצרי, היודע את רוסיא וידבר טוב עליה. ואנחנו מדברים פה אודות תוגרמה המתפארת בסבלנותה בנוגע לישראל, תוגרמה אשר כבר נוכחה במשך ארבע מאות וששים שנה, כי מכל הלאמים השונים היושבים בארצה, אין גם אחד אשר יהיה נאמן לה כיהודים. ולוא היה דזעמאל פּאשא איש מדיני חכם ונבון, כי עתה עליו היה למשוך את לב היהודים בחבלי אהבה. הוא כבר שמע מכל אלה אשר הציגם לפני שופטי הצבא, כי כל היהודים בתבל המה ציונים, כלם מתפללים זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה שלש פעמים ביום לשוב לציון ארץ אבותם, והוא לא הבין כי אם יגע בתקותנו לציון, יגע באישון עיננו. עליו היה להבין, כי אף אמנם אין לנו ארץ וממשלה מיוחדה בתבל, בכל זאת כח גדול לנו בכל ארצות פזורנו, ואם נתאחד לאגודה אחת גדולה בכל קצות תבל, לעבוד בלב אחד להשיב לנו את ציון, אז כחנו גדול ככח תוגרמה, ואולי עוד יותר. לתוגרמה ארץ בלי אנשים, ולנו אנשים בלי ארץ, ומעולם לא כבשה הארץ את אנשיה, ורק אנשים כבשו את הארץ. ודזעמאל פּאשא שכח או לא ידע, כי מלחמתו נגד היהודים המעטים בארץ הקדושה, היא מלחמה נגד כל עם ישראל בתבל. שכח כי כל עמי הבאלקאנים אשר מספרם היה גדול ממספרנו, בכל זאת לא יכלו לשחרר את ארצותיהם מעול תוגרמה, בלעדי עזרת אחיהם מושלי איירופא. ובמה היה בטוח, כי לא ישיגו גם היהודים עזרת איזה ממשלה גדולה בזמן מן הזמנים, ומי יכל להבטיח לו, כי לא יתעוררו כל היהודים בתבל לאסוף חיל כבד תחת יד בריטניה לקחת את ארץ הצבי מידה, תחת אשר עד הנה לא עלה כזאת על לב איש מהציונים. אנחנו כלנו חשבנו בלב תמים, כי תתן לנו תוגרמה להשתקע בארץ, להרים קרן המסחר, ההשכלה ועבודת האדמה, ולשבת בשלוה תחת דגלה, ולהיות נאמנים לה כל הימים, מבלי בקש עזרת ממשלות אחרות. דזעמאל פאשא לא זכר כי אחרי כלות המלחמה בהתאסף ראשי הממשלות לתוך את השלום, לא תשכח בריטניה לדרוש כי תספח את ארץ הקדושה לאחזתה במצרים, בהיותה לפנים חלק ממנה תחת יד מושלי מצרים. ועליו היה להבין כי כנוצרים כערבים השונאים את תוגרמה שנאת עולם, יהיו לעזר לכל עם אשר יבוא לכבוש את ארץ הקדושה, יהיה מי שיהיה, רק למען לצאת מעול תוגרמה אשר לקחה מהם את נפשם ורכושם, ולא נתנה להם מאומה במשך ימי ממשלה בציון.
דזעמאל פּאשא בשנאתו לאשכנז, הבין בלי ספק, כי אהבת אשכנז לתוגרמה היא קורי עכביש. אהבת מסלת ברזל הבגדדית, ובסור צל אשכנז ממנה, הן נקל לבריטניה לכבוש את ארץ הקדושה מצד הים, אחרי אשר ששת ערי הפרזות: עזה, יפו, חיפה, עכו, צר וצידון תאספנה כאסוף בצים עזובות. ומצד היבשה פתוחה הארץ מלשון ים אקאבה ותעלת זועץ, ושם דרך המדבר נקל למחנה קטנה לכבוש את מסלת הברזל המעקאית, ובחמשים אלף איש צבא מלמד יכסו את כל שלשלת ההרים מצידון לרוחב הארץ, ובלי עמל גדול תשארנה שתי המסלות חיפה – דמשק, ומסלת רמלה – באר שבע וירושלם ביד הכובשים. ואז אין כל ספק כי כל תושבי הלבנון אשר כבר היו נכונים לפרוק מעליהם עול תוגרמה יקומו כלם כאיש אחד, לשחרר את נוף סוריא, אחרי אשר כבר טעמו מעט טעם חפש תחת חסות צרפת זה יותר מחמשים שנה, וכבר נמצא בהם קשר בקיץ שנת תרע“ה, אשר אז נתלו אחד עשר איש מנכבדי בּיירוט. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי שתי הערים היותר גדולות ונכבדות, בּיירוט ודמשק תפולנה ביד הסורים, ברגע אשר ישמעו כי נכבשה ארץ הקדושה בידי זרים, ואז תשאר בידיהם מסלת בּיירוט – דמשק המשתרעת מעל ראשי הררי הלבנון, ועמה ענף המסלה לאלעפפא ובאופן זה תשאר ארץ הקדושה סגורה ומסוגרה לפני חיל תוגרמה תחת קיר ברזל. ולא דמיון כוזב הוא בעיני כל יודעי פרק בגלילות הארץ. ואם לא עשתה זאת בריטניה עד הנה, עוד לא אות הוא, כי לא תעשה זאת בבוא מועד. וכל אלה אשר דברתי עמם בראשית הכרזת המלחמה יזכרו בלי ספק, את אשר אמרתי אז, כי בריטניה לא תציג כף רגלה על אדמת קדש במהרה, אחרי אשר לא תאחר מעשות זאת בכל עת אשר תמצא נכון לפניה 4. ואם תנסה תוגרמה לשלוח מחנה גדול מקושטא או סמירנא לאה”ק, הלא לא יפלא מבריטניה וצרפת לחסום את הדרך בעדה אצל אדאנא או אלכסנדרעטא, ולכבוש חלק ידוע ממסלת בגדד. וזאת היא הסבה אשר לא נסו האשכנזים לשלוח את צבאותיהם לעזר לתוגרמה בדרך אזיא הקטנה, בידעם כי תחת נצחון אשר הסכינו באיירופא ימצאו קברם בדרך מות זאת. וכל איש יודע משפט מלא שחוק פיו על התפארותם, כי ילכו לעזר תוגרמה לקחת את תעלת זועץ, והדבר הזה היו לא יהיה לעולם. ואם תקותה על אשכנז תהפך לה למבטח בוגד, הן שוא בטחונה – או יותר נכון בטחון דזעמאל פּאשא – על איזה הוללים מבני ישראל אשר הלכו לאמעריקא, להבטיח לאחיהם הבטחות שקר וכזב בשם הטורקים הצעירים אשר הונו אותנו למן הרגע הראשון אשר לקחו רסן הממשלה בידם בשנת תרס"ח. איש לא יאמין בהם עוד, אף אם איזה צעירים הוללים הבאים על שכרם, יטיפו יום יום בכתבי עתים הזארגאָנים אשר בידהם לטובת תוגרמה, אשר אין להם כל מושג ממנה וממשלתה הנרקבה.
אמנם כן, הוא הדבר אשר דברתי, כי תעה דזעמאל פּאשא והתעה את הממשלה, ברדפו את הציונית מבלי חשוב הרבה, או לא חשב מאומה, בהשמיעו בראשית בואו לאה"ק: “כי עליו לכבוש את ארץ הקדושה ראשונה, טרם ילך לכבוש את מצרים”. וכאשר לא כבש את מצרים, כן לא יכבוש גם את כנען… ועוד חזון למועד, וימים ידברו 5.
הקאנזול האמעריקאני בירושלם ודז’עאַלעט המתורגמן 🔗
Dr. Otto A. Glasebrook, American Consul at Jerusalem and Dzelate the translator of the Consulate.
בהיותי בקאנסטאנטינאפאל בראשית ירח יולי, 1914, ובדברי עם צירנו ה' הענרי מארגענטהוי, והתאוננתי באזניו על הקאנזול האמעריקאני בירושלם, אשר עמד שם על משמרתו כמה שנים, ויהי לצנינים בעיני היהודים, ואז לא ידעתי עוד כי הדר.גלאזברוק נפקד זה לא כבר לקאנזול בירושלם. והציר הבטיח לי, כי הקאנזול החדש: “הוא ישיש נכבד ואיש ישר מאד”, ובכל זאת – אמר אלי – אם אמצא, כי דרכו לא יתכן, עלי למהר להודיע לו. אבל ברגע בואי ירושלימה, כבר שמעתי תהלתו בפי כל היהודים בלי יוצא מן הכלל, תחת אשר בסגן הקאָנזול, איש יהודי אמעריקאני צעיר לימים ה' אדעלמאן, מצאו מגרעות, עד כי לא שמעתי אף אחד אשר ידבר עליו טובות, וכלם שנאוהו. וכאשר עזב אחרי כן את ירושלם וילך לאלעפא (ארם צובה) אשר שלחתהו ממשלת אמעריקא להיות שם לסגן הקאנזול, ברכו כלם: “ברוך שפטרנו” מהיהודי הזה.
הדר. גלאזברוק היה כהן דת בצבא המגן בעיר עליזאבעט, נ. דזש. במרחק עשרה רגעים מעיר מגורי, וגם שם בעיר מושבו כבדוהו היהודים מאד, בידעם אותו לאוהב ישראל אשר לא רבים כמהו. ובהיותו מודע ואוהב לנשיאנו וואודרוב ווילסאן, ובדעתו את אהבתו לציון וליהודים, שלחהו ירושלמה. ועלינו להודות אלף פעמים לווילסאן נשיאנו בעד כל הטוב אשר עשה לישראל יושב ציון בשלחו את האיש היקר הזה, אשר היה לנו למלאך מושיע בעת צרה כזאת, ונחוץ שלא לשכוח, כי לא היה רק קאנזול אמעריקא, אחרי אשר כל נתיני הממלכות הלוחמות כלם עמדו תחת חסותו. רוסיא אמנם היתה האחת אשר מסרה את נתיניה תחת חסות איטליה, כי לא חפצה חסות אמעריקא, יען ציר אמעריקא הוא יהודי. אפס אחרי אשר יצאה גם איטליה למלחמה, וגם היא מסרה את נתיניה תחת חסות אמעריקא, הנה כי כן עברו גם נתיני רוסיא תחת חסות הקאנזול האמעריקאני אף נגד רצונה. ולא לבד היהודים, אך גם הרוסים הנוצרים היו שבעי רצון. כל מזכירי איטליה, רוסיא, צרפת, בריטניה עם כל סוכניהם ומשרתיהם בכל בתי הקאנזולים אשר היה להם, עברו כלם לבית הקאנזול האמעריקאני, וכל נתיניהם מלאו את הבית יום יום עד אפס מקום. והדר. גלאזבורק קבל את כלם בפנים צוהלים, וכל מה שהיה בכחו לעשות עשה בעד כלם בלי הבדל דת ולאם, אבל רוב עתותיו הקדיש לטובת היהודים. יען הם המה רוב תושבי ירושלם, ורבם נתיני ארצות אחרות. ולא לבד האשכנזים, אך גם מיהודי ספרד היו רבים נתיני צרפת, בריטניה, ספרד ואיטליה, וכלם נאלצו לפנות אליו בכל ענין וחפץ. מארצות שונות שלחו כסף על שמו איש איש לקרובו באה"ק. והוא בחר באיש יהודי היודע את כל מוצאי ומובאי העיר, ועל ידו נתן רשימת כל האנשים אשר קבל כסף למענם, וילך האיש ויבא את כל האנשים אל הקאנזולאט, וכלם קבלו את כספם בלי נכיון אף גרה אחת – לא כאשר עשה הדר. רופין אשר נכה עד 15 פּראצענט מהכסף אשר קבל בעד העניים – כן קבל כסף רב בעד מוסדי צדקה וחסד שונים, וכלם קבלו את כספם כרגע בלי כל נכיון ובלי כל תלאה. ובבוא ה' ווערטהיימער חתנו של ה' מארגענטהוי ויביא עמדו חמשים אלף שקל, נעשתה החלוקה בבית הקאנזול, וכאשר הודיע בשם ממשלת אמעריקא, כי נכונה אנית מלחמה אמעריקאנית לבוא לחף יפו לקבל את כל הגולים והמגורשים הנכונים לרדת מצרימה חנם, וגם אכל תתן להם בלי מחיר, ועל כל גולה רק לבוא אל הקאנזול להראות את תעודת מסעו, והקאנזול יחתום עליה, הנה באו אנשים בהמון, נתיני ארצות שונות, וידי הקאנזול ומזכירו המתורגמן היו מלאות עבודה, לכתוב רשיונות בעד כלם, ולחתום על תעודותיהם ולא לקח מיד איש אף קשיטה אחת, מעשה אשר לא עשה מעולם שום קאנזול בתוגרמה, אך העבודה היותר כבדה היתה על שכמו, בבוא אנשים רבים אשר לא היו בידם כל תעודה, ובלי תעודה, הן לא נתנה ממשלת תוגרמה לאיש לעזוב את הארץ, והקאנזול נאלץ למצוא דרך נכונה איך לחלצם מן המצר. באו נשים רבות אשר בעליהן יושבים באמעריקא, אבל בידיהן אין כל תעודה, ואין כל אות, כי בעליהן המה אזרחי אמעריקא, ואף כי הממשלה לא יכלה לגרשן, אכן נאלצו לעזוב את הארץ מפני זלעפות רעב, כי בימים האלה הארץ סגורה, אין מכתב ואין טעלעגראמא, והאמללות לא קבלו מבעליהן כל ידיעה או כסף, והקאנזול הישר באדם מצא דרך להושיע גם לאמללות ההן, ותלכנה לאלכסנדריא של מצרים, ומשם נקל היה לקבל מכתבים וכסף מאמעריקא, ואניות מלחמה האמעריקאניות קבלו את כל הגולים ברחמים רבים, ורבי החובלים שמחו לעשות צדק עם האומללים באופן נפלא מאד, עד כי יצא שם אמעריקא לתהלה ולתפארת בין כל העם, והערביים שאלו תמיד, איזה ארץ היא אמעריקא? איך יתכן כי תקבל נוסעים חנם, וגם אכל תתן להם כאות נפשם בלי כל מחיר, יהיה מי שיהיה, עשיר ורש יחדו. שמעו כי אמעריקא שולחת כסף רב לעזר היהודים, מבלי אשר עשתה כזאת כל ממלכה אחרת בעולם, ויתפלאו. ובאמת לולא חסדי ממשלת אמעריקא, וחסדי נדיבי עמנו אשר לא שכחו את ציון, כי אז רבו חללי ישראל בחוצות ירושלם, אף כי כל תושבי עיר הקדש התאמצו להקל ענות עניי העם, בתתם את נדבותיהם ליסוד בית תבשיל חנם או במחיר מצער מאד, אך סוף סוף קצרה ידם להושיע לכל האמללים אשר פרשו כפם להשיג פת לחם יבש להם ולטפם, אחרי אשר גם העשירים ירדו פלאים, וגם ביניהם היו כאלה אשר צמו יום ויומים מבלי הגש לחם לפיהם. ומהם אשר השיאו עליהם מות בידיהם, בהיותם כבר קרובים למות ברעב. והמחסור בעיר אלהים גבר מיום ליום, ותקות אביונים האחרונה היתה רק אמעריקא. ועל כן באו יום יום אל הקאנזול לשמוע, אולי בא מכתב או כסף מקרוב או מודע, ובחפצי לדעת תמיד מכל הנעשה בין המון העם, לא מצאתי מקום יותר מכשר לחקור ולדרוש מכל הנעשה בעיר מבית הקאנזול. ואהיה מבאי הבית כמעט יום יום. על כל נגע, כל צרה ותלאה אשר קרה בעיר, ידעו כלם רק דרך אחד ללכת אל הקאנזול האמעריקאני. וכל מקרה יוצא מן הכלל, הודיע הקאנזול אל הציר מארגענטהוי בעיר הבירה, וכלם ידעו כי יש לנו גואל בבירת תוגרמה העומד כצור נגד כל פגע ומכשול. ופעם אחת הייתי כהלום רעם בבואי אל הקאנזול אחרי טביעת האניה לוזיטאנא, והקאנזול אמר אלי:
You know that Mr. Morgenthau lost all his influence in Constantinople through the German propaganda against America.
וגם ה' הארדעעג סוכן הקאנזולאט האמעריקאני ביפו, והוא יליד ונתין אשכנז התוכח עמי פעמים בכל חם לבבו, ולפי דבריו רק באמעריקא האשם, כי טבעו האשכנזים את האניה הגדולה ההיא, בחפצו להוכיח כי על האניה ההיא הובילו סחורות אסורות, תחת אשר כל באי עולם כבר הוכיחו כי שקר הדבר, ופעם אחרת ספר לי הדר. גלאזבורק, כי אשכנזי אחד העיז פניו נגדו, באמרו אליו: “אחרי אשר נגמר נצחוננו ברוסיא, אז נלך להלחם עמכם אמעריקאנים”. חוצפה כזאת יתכן היה לשמוע מפי כל עולל ויונק אשכנזי, ופקידי אשכנז המעטים אשר באו אל הארץ מקושטא אין קץ לעזותם, כמו כבר כבשו את כל התבל, ועל כל שוכני ארץ להשתחות להדום רגלם, וגם על פקידי צבא תוגרמה דרכו ברגל גאוה, ובראותם פקיד תוגרמי ברחוב, ירקו בפניו, או מלאו שחוק פיהם, ותמיד הראו עליהם באצבע לאמר: “הנה החזרים האספסוף עדת כנים”, ועוד כנוים יפים כאלה.
פעם אחת בשובי מבית הקאנזול, פגשתי חבל נשים עבריות ואחריהן נערים ונערות, הולכות ובוכות, וכאשר נגשתי אליהן לשאול מה הדבר, ענו לי בשאלה אם אנני יודע משכן הקאנזול האמעריקאני, הנה הולכות אליו להתאונן באזניו, על אשר התנפלו שוטרי הפאליציי על חנויותיהן ויריקו אותן מבלי השאיר מאומה כמעט, ובשאלי אותן, אם בעליהן המה אזרחי אמעריקא, ענו, כי הקאנזול הטוב האמעריקאני לא יבדיל בין נתין אמעריקא או נתין ארץ אחרת, והנן בטוחות כי יעשה כל אשר בכחו לטובתן אף כי אינן בנות אמעריקא. ואמנם כל אשר היה בכחו לעשות עשה. כמעט יום יום נאלץ לנסוע לשר הפלך או לדזעמאל פאשא לבקש חסד או משפט, אף כי לא תמיד מלאו חפצו, ודזעמאל פאשא כבדהו מאד, ותמיד הבטיח לו לעשות טוב. רק בכל פעם סטר המלאך הממונה על השכחה על מצחו, וישכיחהו, כמנהג תוגרמה.
ביום הרביעי לירח יולי 1915, ביום אשר יחוג כל עם אמעריקא את חג חרותם, באו כל היהודים אזרחי אמעריקא לברך את הקאנזול, וימלאו את הבית עד אפס מקום, והוא דרש לפניהם דברים טובים ונחומים, ובין דבריו אמר, כי הוא מאמין באמונה שלימה כי עוד יום יבוא וישראל יקום לתחיה, ועוד יורה לכל העולם דעת צדק ומשפט. וגם אני ועוד שנים ענינו לו בתודה רבה על דבריו הנעימים ועל מעשיו הטובים לכל אדם בכלל ולבני ישראל בפרט. הקאנזול מצא תמיד ענין לראות את מנהגי ישראל הדתים, ויבוא פעם לברית מילה, פעם לחתונה או חג אחר ויהי שבע רצון. והיהודים אמרו להתאחד לתת לו תשורה נכבדה, או ליסד איזה מסד צדקה לכבודו, ואני תקוה כי כל היהודים באמעריקא ישתתפו באיזה זכרון נכבד אשר יעשו, להיות לו למזכרת נצח, למען ידע, כי הננו יודעים חין ערך איש יקר מחסידי אומות העולם.
מסלת הברזל הבּגדדית 🔗
כלם יודעים את המקום, בו ראשית ותחלת המסלה, כלם יודעים את המקומות אשר תעבור בהם, אך לא כלם יודעים אפוא הוא קץ המסלה. כי אמנם לא בגדד צריכה להיות קצה, רק לשון ים פרס. ומבגדד עד בצרה (באסרא) הוא מהלך שלשה ימים באניה על פני הנהר פרת ולשון הים, ואשכנז עם פתגמה הידוע “פאליטיק העולמי” (וועלט פאליטיק) הן לא יכלה להשתפק אם קץ המסלה יהיה בבגדד, מבלי כל תוצאה אל הים. ועל כן השתדלה אשכנז בכל העת קודם המלחמה, בבירת תוגרמה ובלאנדאן, כי יתנו לה רשיון למשוך את המסלה עד בצרה חף מעסאפאטאמיא אשר בלשון ים ההוא ישפוך הנהר “שהאת אל ערב” את מימיו, במרחק ששים פרסה מלשון הים, ובחלומה ראתה, כי במשך הימים תמצא ידה להמשיך את המסלה עד קוביית, מהלך מאה פרסה לבצרה, דרומית, ומשם הן יכלה להחריד את הדו הבריטית.
בירח נאוועמבער 1899 השיג ווילהעלם השני את הרשיון לבנות את המסלה, מיד אבדול חמיד סולטאן תוגרמה. ובשנה הבאה, (1900) התאמץ להשיג רשיון למשוך את המסלה עד קוביית Kuweit מאת השייך מובאראק מושל העיר ההיא, אך הקיסר אחר את המועד, יען בירח יאנואר 1899 כבר בא השייך בברית בריטניה.
עיני בריטניה לא טחו מראות את הסכנה המרחפת על ראשה ממסלת בגדד, ועל כן בברית עם השייך, אשר הבטיחה לו את חסותה ועזרתה, ואמנם בלעדי עזרתה לא יכל עמוד, אחרי אשר בראשית שנת 1901 באה אניה תוגרמית לקוביית ותאמר לאסור את השייך ולהוליכו לקאנסטאנטינאפאל – בלי ספק מטעם אשכנז. אבל כרגע באה אנית מלחמה בריטנית ותגרש את הטורקים עם אניתם, ובבוא האשכנזים אל השייך ויבקשו לשכור ממנו עשרים פרסה מרובעות מאדמתו, לא שעה אליהם, ולא חפץ לדבר עמם. ובזה הפריעה בריטניה את אשכנז מהפיק כל זממה בארץ הקדם. וזאת היא מטרת אשכנז גם עתה בהבטיחה עזרה לתוגרמה במעסאפאטאמיען, למען תשיג חפצה למצוא מוצא למסלתה אל הים אם תגרש את הבריטים מבצרה. וגם תוגרמה עצמה דרשה מהפארלאמענט להחליט הלואת שני מילליאן לטרא שטערלינג באשכנז, למען תוכל למהר לכלות בנין המסלה הבגדדית. ובין כה מת השייך הנזכר, ובנו השייך דזאביר יורשו, ספק גדול הוא אם ימשוך חסד לאשכנז יותר מאביו, אביו היה בן שמונים במותו, והבן יזכור ברית אביו עם בריטניה, כי כן היו תנאיה עמו. אביו היה איש חרוץ ומושל ישר, עד כי רבים נהרו לשבת בעיר בירת ממשלתו מפרס ומתוגרמה, וישבו שם בטח, את אשר לא יכלו למצוא בערים אחרות. איזה ירחים לפני מותו, קבל אות כבוד גדול ממשלת בריטניה, והלארד הארדינג אשר היה אז משנה מלך הדו סר לקוביית בדרכו לבצרה, אשר תפשה בריטניה מתוגרמה בעת ההיא, והלארד הגיש אליו את אות הכבוד, באמרו: “זה הוא אות כבוד ממלך בריטניה לאות אהבתו אליך ובריתו עמך, יען הנך שומר על הסדרים בממשלתו, אך לך דגל מיוחד, אבל באמת חסות בריטניה עליך היא, והנך בכל זאת מושל חפשי”.
ממשלת מובאראק תכיל את העיר קוביית ומאה פרסה למזרח ומערב, וכחמישים פרסה לצפון, ואף כי היה איש לא למד, ולא ידע כתוב וקרוא, בכל זאת הבין להכין בעירו כל הדברים הטובים אשר נעשו באיירופא וכבודו היה גדול בעיני יודעיו ומכיריו.
בנין מסלת בגדד נמשך חמש עשרה שנה עד המלחמה ולא נגמרה מלאכתה גם היום. ראשית, יען לא דבר נקל הוא להביא את כל החומר הדרוש למלאכה מאיירופא לארץ שוממה ועזובה, מבלי דרכים ומסלות. וזאת שנית, כי מעטים היו הפועלים האיירופים, ופועלי הערביים אינם שוים אף מחיר הלחם אשר יאכלו, ואם התנהלה המלאכה לאטי במקומות מישור, הנה שבעתים ארכה עת המלאכה בין הרי טוירוס, אשר שם נאלצו לבנות מנהרות רבות, ואחת מהנה ארוכה כשבעה קילאמעטער, מלבד אשר ימצאו הבונים מכשולים על כל מדרך כף רגל מצד פקידי תוגרמה, אשר בלעדי בּאַקשיש לא יוכל איש לעשות כל מלאכה, לוא גם יהיה בידו פורמאן הסולטאן עצמו.
ראש מטרת אשכנז היתה מעסאפאטאמיען, נהר פרת וחדקל, אך לא קאנסטאנטינאפאל, ועיר הבירה נחוצה לה רק בתור גשר ומעבר אשר בלעדה לא יכלה להגיע לקץ חפצה, וכל עוד אשר לא תאסוף אשכנז ידיה מאזיא הקטנה, לא תחדל בריטניה מהלחם נגדה, אחרי אשר בשום אופן לא תוכל לתת ניר לאשכנז במסאפּאטאַמיען, פן תחריד את ממשלתה בהדו, אף כי אין חפץ לבריטניה באדמת הארץ ההיא, יען אדמה לא תחסר לה בהמון כל ארצות ממשלתה. וכאשר השיגה את חף עדן לא בקשה עוד איזה כברות אדמה סביבה, כי די לה החף לבד, מפתח ים האדום לים הודו. ובריטניה עצמה הבטיחה לתוגרמה שלמות אזיא הקטנה בשנת 1878, ובעד חסדה זאת נתנה לה תוגרמה את האי קפריסין בשכירות במחיר תשעים ושלשה אלף לטרא שטערלינג לשנה. מלבד אשר הלארד ביקאנספיעלד הציל אותה מכף רוסיא בקאנגרעס הברליני בשנה ההיא. ומובן מאליו כי במסאפּאטאַמיען לבד איננה בטוחה עוד נגד אשכנז מכל וכל, כל עוד אשר מפתח הרי טוירוס ימצא בידי תוגרמה או אשכנז. ולתכלית זאת נחוץ לה לתפוש את אדאנה, ואולי גם אלעפפא (ארם צובה), ובהיות טראפיזאנד וערזערום ביד רוסיא, אז אין מזח עוד לתוגרמה מכל רוחותיה. מפתח אדאנא הוא ביד חף אלכסנדרעטא הקרוב אליה ומוקף בחומת הרי טוירוס מצד מערבית צפונית, והרי אמאנוס מצד מזרח, ולהתנפל על אלכסנדרעטא מצד הים הוא דבר מסוכן מאד, יען בלי ספק כבר התחזקה תוגרמה על מרומי ההרים הנזכרים, והמנהרה הארוכה דרך טוירוס אשר לא נגמרה עוד מלאכתה, ישמרוה עתה האשכנזים כאישון בת עין, וכעשרת אלפים איש אשכנזים יגינו עליה בכל עת המלחמה. חלק ממסלת הברזל אשר נבנתה קרוב אל הים, כבר נהרס במקומות רבים על ידי אניות אויר אשר השליכו כדורים ויהרסו את המסלה. וכן הרסו איזה מקומות גם במסלת באר שבע בארץ הקדושה, וגם הרסו גשר אחד קרוב לאדאנא במקום היותר מסוכן, ובמקומות ההם לא דבר נקל הוא לתקן את ההרס.
נבואת רבים אשר חזו עתידות קץ המלחמה בבאלקאן, לפי הנראה לא תקום ולא תהיה, אחרי אשר הבאלקאנים חדלו עתה מהיות ראש מטרת הלוחמים, והמלחמה הראשית תנטש על פני אזיא הקטנה. וכל העולם הנאור מקוה, כי שם ימצא חלום אשכנז את קברו. ובראות ווילהעלם השני כי תקות ה“וועלט-פּאָליטיק” אשר ברא בחזיונו עברה כצל, אז ילאה עד מהרה לשאת את תוגרמה על דבשתו, ותוגרמה תלאה מנשוא את הדעספאטיזמוס הפרוסי, ואהבתה ישא הרוח ברגע אשר יעצר זרם הבּאַקשיש לשטוף בצרורה הנקוב.
פּורים בביתי ברמלה (תרע"ה) 🔗
סביב גני חנה כדור מחנה אנשי חיל במספר אלף ושתי מאות איש (טאַבּור), ומחנה שניה כזאת עמדה מחוץ לעיר בדרך העולה אל המושבה “באר יעקב”. המישור סביב גני הוא “הגורן” בעד כל אכרי העיר. וראש העיר (ראש הבּאלאדי) בא אלי לבקשני לתת מים בעד אנשי הצבא, אחרי אשר אין מקום אחר לשאוב מים, ואני נתתי לו הרשיון בתנאי, כי יעמידו איש צבא מהמחנה לשמור על השער יומם ולילה, לבל יבואו כל אנשי הצבא בהמון, רק אחד או שנים יחדו, וכן עשו, כי העמידו שני אנשי חיל חליפות בכל שמונה שעות. ואיזה מפקידי המחנה אשר לא מצאו ענג ללון בסכות בד אשר הקימו להם, בקשוני לתת להם ללון באחד בחדרי ביתי, וארבעה או חמישה מהם לנו בביתי חליפות, ואהיה שבע רצון, כי מצאתי מהם אנשים ישרים, רק בלי כל מדע והשכל. כמעט כלם היו תוגרמים, ורק לפעמים רחוקות נמצא בהם ערבי אחד. סופרי המחנה, כרבם היו יהודים אשר ידעו שתי הלשונות ערבית ותוגרמית, ומספר היהודים במחנה בכלל מעט היה. וקודם הפורים בקשתי את שר האלף לתת חפשה ליהודים למשך שלשה ימים: יום השבת, יום ראשון, פורים ברמלה וביפו, ויום שני הוא הפורים בירושלם. ויבואו אלי כל היהודים אנשי הצבא אשכנזים וספרדים, ואכרה להם כרה בכל יום וילינו אצלי, ונקרא את המגילה כחק, ונאכל ונשת בענג רב, כי זכינו לשבת כשבת אחים בעת מהומה כזאת. ומצרות אחינו ברוסיא וגאליציען לא שמענו כמעט מאומה, מאין כתבי עתים מאיירופא, ורק לפעמים קראתי איזה עלים בבואי אל הקאנסולאט ביפו או ירושלם. ביום השני, הפורים הירושלמי, הלכו אורחי היקרים רגלי לשוח למושבות היהודים הקרובות, וגם שמה קבלום ברצון ויאכילום וישקום ביד נדיבה, ואחרי שלשה ימים שבו מהמושבות, ופקידי הצבא לא דברו דבר על אשר לא שבו במועדם, ונהיה שמחים.
בין פקידי הצבא היה רופא צעיר לימים ערבי נוצרי, אשר התפאר תמיד כי לקח אשה עברית לו לאשה, אחת מהמשפחות המיוחסות בצפת, בהיותה צעירה לימים, בת שש עשרה, והוא גנב אותה מבית אבותיה. והאיש טוב לב, ועל ידו הצליח לי להשיג חפשה לשני צעירי יהודה חלשים באמת אשר לא יכלו לעבוד עבודת פרך בבנין המסלה. ועוד איש אחד בא בימים, הצליח לי להציל בחסדי ראש הרופאים, איש תוגרמי, והאיש האמלל ההוא היה אב לששה בנים. ובכלל הראו פקידי צבא תוגרמה, כי רחוקים המה משנאת לישראל.
השעריף ממעקא 🔗
כשבוע ימים טרם בא השעריף ממעקא אשר הביא עמו את הדגל הירוק, כבר שמענו מפי כתבי העתים כי בירושלם נכונה הממשלה לקבלהו בכבוד מלכים. השעריף היה איש זקן בן שמונים, ועמו באו שני בניו, בני שלשים או ארבעים. ביום השבת באמצע ירח אפריל, בא ירושלמה, ותצא כל העיר לקראתו, ודזעמאל פּאשא “הגדול והקטן” בראשם, עם כל פקידי הצבא והקאנזולים, ויביאוהו העירה בתפים ובמחולות, ואיש לא ידע מה מטרת בואו, ולאיזה תכלית הביא את הדגל הירוק ושני בניו עמו. אפס אחרי עבור שבעה ימים מת ביום הששי, בשבוע ההוא, ורבים היו אשר חשדו את הממשלה במותו, אף כי לא נודע כל סבה. ושני בניו בחרו לשבת במלון יהודי, הנודע בשם “מלון בּער”. נגד גם העיר בעליה העליונה, ובמלון ההוא ישבו רק פקידי הצבא התוגרמים. והמקרה הביאני, גם אני לקחת לי חדר במלון ההוא, אחרי אשר לא מצאתי נחת במלון כרמל, ושם נודעה לי סבת בוא השעריף ירושלמה.
ממשלת תוגרמה ידעה, כי שתי הערים הקדושות מעקקא ומאדענא מתאמצות לצאת מעל תוגרמה, וכל העם מקצה עיניהם נטויות לבריטניה, ולהערבים בתימן הקרובה נאלצה לתת ממשלת בית כאות נפשם. הנה פחדה כעת בימי מהומת המלחמה, פן יקחו את הדגל הירוק ויביאוהו מצרימה, אחרי אשר ממשלת בריטניה נתנה להכעדיבּ החדש במצרים את התאר “כאַליף”, והיה אם יביאו גם את הדגל הקדוש מצרימה, אז הלא ידעו כל עמי האיסלם, כי חדל סולטאן תוגרמה מהיות ראש האיסלם, ולא לו המשפט לדבר בשם הדת. ועל כן צוה דזעמאל פּאשא כי יבוא השעריף עם הדגל ירושלמה, וירושלם הלא היא העיר השניה בקדושתה. ולבל יבין העם את חפצו האמתי, צוה לתת להשעריף כבוד מלכים. ובמות השעריף הלך בנו הבכור לבקש מאת דזעמאל פּאשא לתת עליו משרת שעריף בתור יורש כסא אביו, ועם זה יקבל חמשים לירא (216 שקל אמעריקא) טורקי לחדש, כאשר קבל אביו, אך דזעמאל פּאשא לא אבה שמוע. וכראות הבן כי אין לו מה לקות עוד מדזעמאל פּאשא, דרש ממנו למצער, כי ישיב את שני האחים לעיר מולדתם. ואחרי אשר הגידו לו, כי אין כסף בכיסם להחיות נפשם, הנה צוה לתת לכל אחד מהם ארבעה נאַפּאָלעאָן (בערך 16 שקל) לחדש. בכו ויתחננו לו, כי בכסף מצער כזה לא יוכלו לחיות. אבל הוא באחת, כי לא יוסיף תת כסף, וגם לא ישיבם לעיר מולדתם. ועוד יתרה עשה, כי צוה על האח הבכור לשבת בחברון עם הדגל הקדוש, לבל יהיה למפגע לו יום יום בבקשותיו. ובכן נאלץ הבכור לעזוב את ירושלם, והצעיר נשאר בעיר. ובראותו כי אין לו כל תקוה לשוב לביתו או להשיג די כסף מחיתו, צוה לבני ביתו במאדענא למכור את חנותו ולשלוח לו את הכסף, וכן עשו. מכסת הכסף אשר קבל (50 לירא) לא הספיק לו לזמן רב, וינס את מזלו עוד פעם לבקש את דזעמאל פּאשא כי ישלחהו לביתו, או יתן לו כסף די מחיתו. ובקשתו הועילה, כי נשלח גם הוא מן העיר, ויצוהו לשבת בעזה, כפר פראי גדול, אשר בלשון תוגרמה נקרא בשם “עיר”. אפס אחרי עבור כשלשה או ארבעה שבועות שם ירושלמה. האח הצעיר הזה הוא רם הקומה ויפה תאר, איש ערום וחכם לב, ומהלכו כבן מלך וכל יודעיו כבדוהו ויאהבוהו. ואני הסכנתי דרכיו והתבוננתי, כי בכל העת לא נסה לגשת אל אחד מפקידי הצבא אשר היו במלון, ותמיד ישב בעליתו בדד, או דבר עם בני הבית היהודים בעליתו. היו אמנם עוד איזה ענינים אשר אוכל להשמיעם רק בעת אחרת… לבל יבולע לאיש. ומדבריו נוכחתי כי שקר היו ידיעות כתבי העתים פה באה"ק, אשר ספרו, כי בריטניה היתה נכונה להתנפל ולהחריב את שתי הערים הקדושות מעקקא ומאדענא, והודות לחיל תוגרמה אשר גרשו את הבריטנים מחופי חודידא ויעדא, ובזה הצילו את הערים הקדושות מכליון חרוץ. אף כי אין איש דעת אשר האמין לשמועה הזאת, כי מי כבריטניה יודעת למשוך אליה לב כל העמים, ושגעון כזה לא יעלה לעולם על לב איש בבריטניא להחריב מקדש האיסלאם. ואני כבר אמרתי לאלה אשר פחדו פן יבואו הבריטנים ללחום בארץ הקדושה, כי הנני בטוח, כי לוא קרה כזאת, גם אז לא יהין הבריטי להשליך אף כדור אחד על ירושלם, העיר הקדושה לכל עמי התבל. והשקר הנזכר בדו כתבי העתים, למען הראות להערביים עד כמה תדאג תוגרמה לקדשי מחמד. וגם הערביים הנבונים הבינו כי שקר הדבר.
אחרי עזבי את ארץ הקדושה, נשארו בני השעריף עוד בירושלם, ובשובי לאמעריקא, כבר נודע מפי כתבי העתים, כי השעריף מרד בממשלת תוגרמה, ויכונן ממלכה קטנה בשתי הערים הקדושות. ולדאבון לבי לא אוכל עתה לדבר דבר אודות איזה ענינים נכבדים הידועים לי, ואולי יבוא היום אשר אוכל להשמיע את אשר נודע לי בענין זה…
הארבה 🔗
בתפשי עט בכף לכתוב אסון הארבה בארצנו הקדושה בשנה הזאת, תרע“ה, אמרתי אלכה לי לבחר איזה ממליצות הנביא יואל, אולי תתאימנה אל הארבה בימי. ובזכאי כי תמיד חשבתי את מליצות הנביאים לשירה רמה ונשגבה הרחוקה מן המציאות הפשוטה, חשבתי, כי לא עת עתה במאה הי”ט לחרבן, בתקופת הפראזא לכתוב מקרים כאלה במליצות רמות, לבל יאשימוני גבורי אץ קוצץ בעלי המהלך החדש, כי הנני אוהב מליצות כהנביא זעום נפשם, רחמנא לצלן. אבל מה ישתומם הקורא, כי גם במליצות הנביא לא מצאתי די מלים להביע את כל דבר האסון אשר ראו עיני. ובמלים פשוטות, הנני מחליט, כי במליצת הנביא מצאתי רק פראזא פשוטה בשפה נשגבה, או כי האסון בשנה הזאת עולה על האסון בימי הנביא, למצער באריכת ימי ממשלת הארבה, אשר ארכה יותר משלשה ירחים.
ביום הראשון כאשר התנפל על המושבה “עקרון” לא שמענו עוד מאומה ברמלה, ולמחרת היום באתי לתחנת מסלת הברזל לנסוע ירושלימה, ומצאתי אנשים רבים מחכים כמוני לבוא המרכבות. ופתאם שמעתי מפי איש אחד הבא מיפו, כי תמול נראה ארבה ביפו, והשני ענהו, כי תמול בא ארבה גם בגבול “עקרון”, ואנחנו פה לא ראינו ולא שמענו מאומה. ובעזוב המרכבות את רמלה, במשך עשרה רגעים בעברנו על פני עקרון לימיננו, ופתאם ראינו והנה מחנה ארבה כבד, מלא את האויר, עד כי כמעט לא נראה אור השמש, פתחנו חלונות המרכבה בחשבנו כי יעופו אלינו לתוך המרכבה, ובראותנו כי לא באו, שלחנו את ידנו החוצה לתפשם, אבל לא הצלחנו והארבה נראה לעינינו כסופת שלג ביום סער, והמחנה הלכה נגדנו, כמו באה מירושלם. הרחקנו לעבור עוד איזה רגעים, והמחנה הולך וגדול, וכל האדמה היתה כבר מכוסה כבצעיף ירוק, עד כי לא ראינו עוד את פני האדמה. ורק אחרי עבור כשעה וחצי בבואנו אל תחנת המושבה “ארטוף” קצה גבול תחלת הרי יהודה, נעלם הארבה, ועד בואנו ירושלימה דרך ההרים, לא ראינו עוד אף אחד מהם, ולא ראינו כל שדה או עץ נשחת, כמו לא עברו בדרך הזה.
למחרת היום, כבר שמענו בירושלם, כי פשט הארבה על כל פני השרון ויתנפל על המושבות והכפרים, וכלם יצאו לקראתם במקלות ובקולות תפים לגרשם. אבל לדאבון לב כלם, לא פנה הארבה ללחשים כאלה, ויאכל את תבואת השדה וכל ירק אשר פגש בדרכו, ויתנפל על כל עצי ויאכל את הפרי עם העלים יחדיו, עד כי נשארו העצים ערומים כבימי חורף באקלים קר. ובירושלם ראינוהו רק פעמים במשך איזה שעות בעופו מעל לעיר, ובעיר לא נגע לרעה, ולעת ערב לא נשאר ממנו אף אחד. וכמעט יכלנו לחשוב, כי מאן הארבה לחלל את קדושת העיר ולהשחיתה, ובשורות רעות עפו מכל עברים, היום השחית את השדות והגנים במושבה זאת, ומחר באחרת, וכלם כנער כזקן יצאו חוצץ לגרשהו, וכל עמלם לריק, וביחוד גדל הפחד מנבואת הכורמים, כי הארבה יניח את בציו באדמה עמוק מעט, ואחרי חודש ימים יקום דור חדש אשר יכסה את כל עין הארץ. ואחרי שלשה שבועות בשובי לרמלה, ראיתי משני צדי מסלת הברזל שדות רבים נשחתו, אבל לא כלם, וביחוד השחית את תבואת הקיץ וגני הירק ואיזה מיני עצי פרי אשר לא גמלו פרים. והארבה בא אלינו יום יום בבקר בזרוח השמש וימלא את האויר עד שעה 4 אחרי חצות היום, ואחרי השעה הרביעית נעלם פתאם, ולא נראה עוד עד מחרת היום בבקר. ויום יום עמדנו על המשמר, כלנו אנשים נשים וטף לגרשהו, ואם גרשנוהו רגע ממקום אחד התפשט בעוד רגע במקום אחר. באחד הימים ראיתי כי התנפל ברבבותיו על “עץ הערצל” בגני, ועיני דאבה מאד לראות בהשחיתו את העץ הזה היקר לי מאד. וזה דבר העץ: כאשר קניתי את הגן בשנת תרע"ג, מצאתי בו עצי פרי שונים, וביניהם ששה עצי תאנים גדולים מאד, אשר לא ראיתי כמהם בכל הארץ, ושנים מהם בקדמת הגן קרובים איש לרעהו במרחק מאה ועשרים רגל, ורעיון עלה בלבי, להקדיש את שתי התאנים הטובות האלה, לזכר דר' הערצל ור' דוד וואלפסאן. ואצו לעשות גדר סביב, ונטוע פרחים, וסביבם בקרבתם נטעתי יער עקאליפּטוס קטן, יכיל חמש מאות עץ בסדר ומשטר יפה, למען תעמוד התאנה בתוך היער על שם הערצל, והעץ גדול ועב מאד, ופרותיו יכבידו עליו בכבד משאם, עד כי ענף גדול אחד היה נכון להתפרץ, ואבנה קיר אבן תחתיו, ובדעתי היה לבנות אצל הקיר הזה “מצבת הערצל” כתבנית מצבתו על קברו בוויען, וכבר דברתי עם חרש אבן ביפו אשר הראיתי לי תמונת המצבה חרותה על ידי פאטאגראף ולולא חשבתי לעזוב את הארץ, או למצער לוא יכלתי להוציא את כספי מהבאנק, כי עתה הייתי נכון לעשות זאת כרגע, אך למצער חשבתי לשמור על העץ לבל יבולע לו, ואקרא אלי את שארי היושב בביתי ושומר הגן הערבי ושלשתנו התאמצנו לגרש את הארבה מענפי העץ ולא הצלחנו בעמלנו כל היום, ואף כי עפו כלם בשעה הרביעית, בכל זאת נשארו מהם הרבה בין ענפי העץ הסבוכים, והעץ גבוה, ואיש לא יכל להתרומם עד רום קצו. ולמחרת היום חדשו את פני המלחמה, ולא עצרנו כח לעמוד נגד הארבה החזק ממנו, אף כי לא הרפינו ממנו יום יום. בגני הערביים בשכונתי לא מצא הארבה מה להשחית, אחרי קציר השעורה, ועצי פרי אין להם אף אחד, כי על כן היה להם רק גני לשדה מלחמה. ואחרי עבור זמן מה, נעלם הארבה פתאם ולא יספנו לראותו, וכבר חשבנו את עצמנו למאשרים. ומה גם בלכתי איזה פעמים ליפו, ובקרבת העיר רבים מאד פרדסי תפוחי זהב, ושמה לא הגיע הארבה ולא נגע בכל עצי פרי, וביפו עצמה לא ראוהו בכל העת, כאשר לא ראוהו בירושלם, ורק זאת ידענו כי השאיר את ביציו בכל השדות והגנים, ופקודה יצאה מאת ממשלת העיר יפו וסביבותיה, כי על כל איש מבן שש עשרה עד ששים שנה להביא ששה ראטעל (37 וחצי לטרא) ביצי הארבה, או לשלם במשך שני ימים מעדזידי וחצי (1.30$ בכסף אמעריקא) והגובים יצאו לגבות את הכסף, ובעד ביצי הארבה קבעה מקום מיוחד מחוץ לעיר, ואיזה ערביים הפקדו לשקול את הבצים. ואלה אשר לא יכלו לשלם יצאו אל השדה ללקוט. רבים מהיהודים הולכי בטל הלכו ללקוט אל מושבות היהודים, והאכרים נתנו להם לאכול או שלמו בכסף, אבל בהביאם את הבצים אל פקידי המשקלת מצאו, כי נחוץ היה להביא עוד דבר נכבד יותר מביצי הארבה והוא “באקשיש”, אל האיש אשר הביא את המשקל הדרוש, אמרו כי לא הביא אף החלק החמישי, ועליו לשוב להביא עוד ארבעתים. ובלעדי זה לא נתנו לא שטר קבלה, והאיש אשר הביא חציא ליטרא עם שנים שלשה בישליק כסף, קבל כרגע “גט פטורין” וישב שמח וטוב לב. וברחובות העיר עמדו השוטרים וידרשו מכל הלך להראות להם שטר קבלה כזה, ואם לא היה בידו מה להראות, סחבוהו לבית הפאליציי לשלם כסף ענושים, ורבים פחדו ללכת דרך הרחובות הגדולים, ויסתתרו בבתיהם, וכראות “פקידי הביצים”, כי מעט מעט חדל העם מהביא, התחכמו ללכת בכבודם ובעצמם לחנויות ובתי יחידים למכור שטרי קבלה בזול גדול, ורבים קנו את “המציאות” האל.
לא עברו עוד ימים רבים, ופתאם והנה מתלאה, הארבה היונק הרך יצא מבטן האדמה, בהמון נורא למילליאנים על כל שעל עפר, ויחל לנתר על הארץ, ועוד ביום הראשון עלו על העצים ועל קירות הבתים ועל הגגות, ויאכלו את כל העלים אף מעצי סרק, וגם עור עצי פרי חשפו וישחיתו את העצים עצמם, ויבואו אל הבתים פנימה ויכסו את כל הרצפה והקירות, עד כי לא יתכן היה לשבת בית עוד, ובחוץ לא נראתה האדמה מכל וכל, כי כסוה בביליאנים ומילליארדים אין מספר, ויהי תאניה ואניה בכל הארץ, ומיפו וירושלם יצאו המון רב יהודים לעזור לאחיהם במושבות, ופקידי מסלת הברזל הובילו יותר מאלף צעירי ישראל מירושלם חנם, אשר יצאו לעזר לאכרי המושבות, ופועלים רבים הלכו אל המושבות אשר קבלו פראנק וחצי ליום בעד עבודתם, ותהי ראשית מלאכתם לחפור תעלות, ואת הארבה אשר זחל על הארץ גרשו אל התעלות ויכסום בעפר, ובכל עמלם לא הצליחו לקבר אף אחד מרבבה, או גם אחד ממילליאן, ובעוד אשר היהודים התאמצו בכל כחם ואונם להציל את השדות והפרדסים, הנה לא עשו הערבים העצלים מאומה כמעט, ורק במושבות הקטנות ביהודה התנחמו, בזאת אשר לא זרעו את השדות, כמו בקאסטינא ועקרון, אלה מחוסר זרע, ואלה מחוסר סוסים ועגלות לעבודה, אשר לקחה מהם הממשלה, ומלבד עורם לנפשם לא נשאר להם מאומה, ולא חשו לגרש את הארבה משדות לא זרועים, ודלותם נהפכה להם לאשר, ומעט הירק אשר היה להם, הן לא יכלו להציל בהיותם מתי מספר, אף כי גם בהמושבות הגדולות לא הצילו מאומה, וכל עמלם וכספם אבדו בתהו.
הארבה הצעיר הזה הנודע בכתבי הקדש בשם “הגזם” היה קטן בצאתו מרחם האדמה ראשונה. ארכו היה צאלל וחצי, אבל גדל יום יום, עד כי במשך חדש ימים ארך פי חמשה, ומעט מעט החל לפרוח באויר, וכאשר גדלו עוד, התרוממו באויר ויכסו עוד הפעם את עין הארץ, ולא נשאר מקום ריק מהם בכל חלל אויר הארץ, וזמן רב לא נראו בירושלם וההרים סביבותיה, אבל סוף סוף החלו לזחול מן השרון ויגיעו עד ירושלם, והמהומה גדלה בעיר, ובמשך ימים אחדים כסו את הגנות ויאכלו את כל העלים מהעצים, והשוטרים שטטו בכל הרחובות ויגרשו את כל האנשים אל מחוץ לעיר לחפור תעלות. וביום הראשון סוגרו כל החנויות בתוך העיר, מהם אשר הלכו לעבודת התעלות ומהם אשר פגרו מלכת ויסתרו בבתיהם, והממשלה פקדה לשלם לירא טורקית כסף ענושים בעד כל איש אשר לא יביא שטר קבלה כי הביא שמונה ראטעל (52 ליטרא) מהארבה הצעיר. ובמחיר הכסף לא שכרה אנשים לעבוד עבודת התעלות, ויהי הכסף לה והארבה לנו 6. אכן גם פה כביפו, מכרו הפקידים את שטרי הקבלה במחיר זול ברחובות העיר, וביחוד אצל שער יפו ומצודת דוד, ביחוד סבלו היהודים אשר נתפשו בכל עבר ופנה ויאלצו ללכת לעבוד מחוץ לעיר, ורבים הכו מכות נמרצות בידי השוטרים, עד כי באחד הימים נפל חלל איש יהודי צעיר כבן עשרים, והוא נתין עסטרייך, וכאשר נודע הדבר להקאנזול, צוה על כל נתיניו לבל ישמעו לקול השוטרים ולא ילכו לעבוד. וכן צוה גם הקאנזול האשכנזי, ומאש חדלה גם הממשלה לתפוש אנשים ברחושב כאשר עשתה עד הנה.
לרגלי הארבה החל הנגף בין הבהמות אשר מתו לאלפים, כי שתו מן המים אשר נפל בהם הארבה, והרופא צוה עלי לבלתי אכול בצים או בשר עופות, אשר בלעו את הארבה. מהתמנים בירושלם ראיתי כי לקטו ברחובות את הארבה אשר צלום ויאכלום, אבל מטעם הרופאים צותה הממשלה לבל יאכלום, ואשר לא ישמע יענש, ובכן חדלו מאכול את המעדנים האלה.
ביום הראשון כאשר התנפל הגזם על ביתי וגני, בבקר השכם, מהרתי ושכרתי איזה ערביים אשר יעזרוני לגרשם או לעצור מהלכם לבל יבואו אל הגן, אבל אחרי עמל איזה שעות, ראיתי כי גם אלף איש לא יעצרהו כח לגרשם, נערתי כפי, ובשובי הביתה לא מצאתי עוד מקום לשבת, כי כסו את כל הקירות בבית ובחוץ, על החלונות והרצפה, ובבית נשמע קול נחרתם מעל הגג ויעלו על המטות והכסאות לרבבות, עד כי לא נראו פני הרצפה או התקרה, ואצא אל הגן אולי אמצא מקום לשבת, או לעמוד במקום בטוח שלא יזחלו עלי, ולפחדתי ראיתי כי כסו את כל בגדי, וארוץ הנה והנה מבלי מצוא מנוחה ולא מקום לשבת, ואמהר לתחנת מסלת הברזל ללכת ירושלימה, אשר שם לא הגיע עוד הארבה.
הממשלה לא הניעה אף באצבע קטנה לבער אחרי הארבה, ולא שמה לב לאנקת האכרים, אשר כל הכורמים נבאו, כי הארבה ישאיר ביציו עוד הפעם, ובשנה הבאה יהיה לנו ארבה חדש, ותחת להקל עול האכרים, בשרה להם בשורה חדשה, כי בשנה הזאת תקח את “העשור” לא עשרה רק שלשים למאה. אחרי אשר הרבה אכל הגזם, ואם תקח רק עשרה למאה, הלא תפסיד הרבה. אמנם אך זה הוא הגיון ישר לא יבינוהו כל שדי שחת.
באחד הימים, והנה הרחנו ריח רע מאד, ובעוד מעט נוכחנו כי הריח הגיע אלינו מקברות פגרי הארבה אשר קברו בתעלות, שלחתי את שומרי לפקידי העיר, אולי יעשו דבר מה בענין זה, ואיש לא ענהו, ואז אמרתי לכל אוהבי ומיודעי כי כבר באה העת לעזוב את הארץ, כי מי יערוב לנו ערובה אם תעשה הממשלה דבר מה בפרוץ מגפה בימי המלחמה. ובאויר חם כבארץ הקדושה, ובעת אשר לקחה הממשלה את כל הרופאים בארץ לעבוד בצבא, ובארץ אשר אין להממשלה אף בית חולים אחד, וסמי מרפא אין להשיג בעד כל מחיר, והנסיון כבר הראה כאשר שבו אנשי הצבא המעטים ממלחמת תעלת זועץ, ומחלת הטיפוס פרצה במחנה, והממשלה לא עשתה מאומה, מלבד אשר פקדה לשמור על הנקיון איש איש בביתו, ובירושלם אמנם החלה לחפור צנור למי רפש, ותכביד אכפה על בעלי הבתים לשלם מחיר המלאכה מראש, אבל לגמור מלאכתו, יש תקוה רק לימות המשיח, ובערים אחרות לא נסתה אף להחל במלאכה, ואיך יתכן לשמור על הנקיות בלי תעלות וצנורות רק אַללאַה, או כסיל אדם הוא יודע.
מסלת הבּרזל יפו – ירושלם 🔗
אם יאמר איש להביא במשפט עלילות תוגרמה מהנוגע להרמת קרן ארצה, אשר לא נסתה בכל משך ימי ממשלתה, יותר מארבע מאות וששים שנה. הנה נקל לה עתה להראות באצבע, כי עשתה במשך שנת המלחמה, מה שלא עשו כל מלכי איירופא בשנות מאות. זה כתשעים שנה למיום אשר החלו לבנות מסלות ברזל בכל קצוי תבל, אף גם בארצות פראים אשר באו תחת חסות איירופא. ורק תוגרמה נשארה יחידה בתבל אשר לא חפצה לעשות “כמעשי הגוים”. ולולא צירי הממשלות בקאנסטאנטינאפאל אשר הכבידו אכפם עליה, כי עתה לא נתנה גם להבאראן הירש לבנות את המסלה הרומילית. והמסלה הקצרה לאנגארא לא מצאה לנחוץ להמשיכה עד סמירנא, ולאחד אותה עם עיר הבירה. ולולא בנתה אגודה צרפתית את המסלה הקטנה יפו – ירושלם באורך 87 קילאמעטער, כי עתה עלינו היה לנסוע עוד עתה בעגלה או לרכב על גב חמור ודבשת הגמל, כאשר עשינו עד הימים האחרונים. וכן בנתה אגודה צרפתית את המסלה בּיירוט – דמשק, וענף המסלה ריאק – אלעפפא אצל בעל-בעק, הנודע בשם “חרבות שלמה”. וגם מסלת חיפה - דמשק בנתה חברה אנגלית. והממשלה הטובה הניחה תמיד מכשולים על דרך הבונים, והמלאכה ארכה שנים רבות. ולולא “בּאַקשיש” לא יכלו לגמור את המלאכה אחרי מתי עוד, כאשר יראה הקורא הלאה, בדברי אודות מסלת האבן בין רחובות ויפו. לכל בוני מסלות ברזל בתבל נחוץ היה להכין כסף, אינזינערים, חומר לבנין ופועלים. ופתאם הראתה תוגרמה ביום בהיר אחד את חכמתה וחריצותה, כי החלה לבנות מסלה בלי כסף, בלי פועלים ובלי כל חומר, ורק בעזרת אינזינער אחד אשכנזי.
לרגלי המלחמה, כאשר החלה הממשלה לחשוב מחשבות לשלוח צבא רב נגד תעלת זועץ, ובלי מסלת ברזל לא יתכן היה אף לחלום חלום נעים כזה. פקדה לאחד את מסלת חיפה – דמשק את מסלת יפו – ירושלם, ולבנות גם ענף למסלה הזאת מהתחנה “סעדזעד” עד באר שבע. ותהי ראשית מלאכתה מתחנת פולא אצל המושבה “מרחביה”, ותחת לסול את המסלה ישר לירושלם דרך שכם, סבבו את המסלה מרחק רב, ויעזבו גם את שכם ויחלו לבנותה עד לוד ורמלה, יען לבנותה דרך שכם לירושלם נחוץ היה לבנות חיץ בין ההרים, וגשרים באיזה מקומות. ולבנין כזה נחוץ חומר למלאכה, עץ ואבן וברזל, ופועלים יודעי מלאכה. ובאין כל אלה, השתפקה בשלחה את האנשים אשר לקחה עתה לעבודת הצבא לחפור באדמה וליישר את המסלה, לשאת את האבנים על גבם. ובאין סדני עץ (שפּאַללען) להניח לרוחב המסלה, מצאו עצה נכונה לכרות את יער עצי עקאַליפּטוס אשר נטעו אכרי ישראל ב“חדרה” ויהי העץ הרך והלח הזה גם חומר להסיק את מכונת המרכבות. ואם אין פסי ברזל, התחכמו להרוס את המסלה יפו – רמלה לאורך 23 קילאמעטער ואת הפסים הישנים ההם הניחו על המסלה החדשה, ושפך העפר על המסלה נעשה בחפזון ובלי כל חזיון משני צדי המסלה, עד כי כאשר נסו להוליך עליה את המרכבות בפעם הראשונה, נפלו ונהפכו על פניהן.
פעם אחת הוגד לי, כי לא רחוק מביתי עובדות נערות קטנות לשפוך את העפר למסלה חדשה, ואצא לראות והנה אמת נכון הדבר. נערות ערביות מבנות העיר הובלו ביד חזקה, וביד כל אחת טנא קטן, ובידיה תאסוף את העפר מן השדה ותשפוך על המסלה, ובהן נערות בנות שבע ושמונה. וכל זה יען ברגע ההוא לא היו אנשי צבא בעיר, ולשכור פּועלים אין איש אשר יחשוב לו זאת למצוה רבה לשלם מכיסו, ואיזה חוכרים אשכנזים מהמושבות האשכנזיות, מצאו, כי עבודת נערות קטנות העובדות חנם לא תביא נזק לכיסם. ורק ה' הורוויץ, איש יהודי, אשר גם הוא היה בחוכרים, שכר פועלים מיהודי תימן. ואיזה מאות יהודים אנשי צבא עבדו אצל התחנה “טול כרם”. וכאשר נגמרה המסלה הזאת, כל רואיה מלאו שחוק פיהם, כי באמת היתה רק שעשוע ילדים, כי נופלת היא גם ממסלת יפו – ירושלם, אשר כבר היתה למלה בפי האורחים מאיירופא, כי בלעדי שני צמדי בקר אשר יאסרו אל מכונת הקטור, אין בכחה להוליך את הנוסעים ירושלימה במשך ארבע שעות. בתחנות אחדות אין מים, רק באמצע הדרך יש באר מים, ושם תכין לה המכונה את המים הנחוצים לה. ובכל תחנה אשר אין שם מים יכינו חבית לשפוך אליה מים מהמכונה בבוא המרכבות. בראשונה כאשר הרסו את המסלה מיפו עד רמלה, נאלצו כל הנוסעים מיפו לירושלם לבוא לרמלה בעגלה. בראשית הימים נסעו המרכבות פעם אחת ביום, ואחרי זמן קצר, החלו ללכת רק פעם בשבוע, מאין גחלים להסיק. ואני שחקתי מטוב לב, בנסעי מרמלה ביום אשר התנפל הארבה על ביתי, ומנהל התחנה הבטיח כי תבאנה המרכבות מדמשק בשעה 10 וחצי בבקר. ואני מהרתי לבוא בשעה 9, אחרי אשר לא מצאתי מקום לשבת בביתי מהמון הארבה, וגם לא טעמתי לאכול מאומה, והמרכבות לא באו גם בחצי היום, ופקיד התחנה הבטיח עוד הפעם, כי בוא תבאנה המרכבות בשעה 3 אחרי הצהרים. אבל גם אז לא באו, והמון רב באו מיפו ומהמושבות, וכלנו חכינו עד שעה 7 בערב. ובגשתנו לקנות כרטיסי מסע, ענה המנהל, כי אין לו אף אחד. ובכן לקח פסת ניר, ויכתוב כרטיס בעד כל אחד. אבל בראותו מספר הנוסעים כי רב הוא, אמר כי גם ניר אין לו. והנוסעים החלו לבקש איש איש בצלחתו, אולי ימצאו איזה ניר חלק. ויתחכם הפקיד, ויכתוב כרטיס אחד לכל ששה איש. אבל תחת לתת כרטיס ישר לירושלם, כאשר דרשו כלם, מאן לעשות זאת, ויתן את הכרטיסים רק עד אמצע הדרך, בין רמלה וסעדזעד, המקום אשר משם התחילו לבנות את המסלה החדשה עד באר שבע. ובמקום ההוא אין כל תחנה, רק ערמות עפר ואבנים, בורות ותעלות, ואיזה מרכבות עתיקות אשר לא תצלחנה עוד לכל מלאכה. ועלינו היה לעזוב את מרכבותינו, אשר הלכו מדרך באר שבע, וללכת לבקש את המרכבות המובילות ירושלימה, והלילה ליל אפל נורא, ולא ראינו מאומה, ואחד הפקידים הוליכנו אל המרכבות, ובכל רגע נפלנו על האבנים או בבורות, עד אשר זכינו לבוא אל המרכבות. אבל גם בהן אין אור ונשב משמים בחשך. והנה בא אחד הפקידים ויגרשנו ללכת לקנות כרטיסים, באחת המרכבות העתיקות, וברוב עמל באנו שמה. ובבקשנו לתת לנו כרטיסים, ענה, כי אין נר למאור, וכרטיסים אין בידו, ועליו לכתוב את הכרטיסים ושמות הנוסעים, ואיך יעשה זאת בחשך? וכל אחד מאתנו חפש בכיס מעילו איזה עצי גפרית, ולאורם כתב את הכרטיסים, כרטיס לששה או לשמנה איש, ואחרי שעה תמימה נסענו לדרכנו. אך בכל חצי שעה עמדו המרכבות. בראשונה חשבנו, כי נשחתה המכונה, או מצאו מכשול אחר על המסלה. אפס אחרי כן נודע לנו, כי יסיקו את מכונת הקיטור בשרשי עצי זית לחים, וכמה פעמים נכבתה האש, ועל כן חדלה המכונה את עבודתה. ואחרי עבור שבע שעות באנו ירושלימה בשעה 2 אחרי חצות הלילה, ולא נמצא אף עגלון אחד להביאנו העירה, או למצער נושא סבל. ומלבד השוטר האחד אשר עמד בשער לבקר את תעודות מסעינו, לא ראינו כל נפש חיה, יען על פי פקודת דזעמאל פּאשא אסור היה לנו להתראות בחוץ אחרי השעה השביעית בערב. השוטר החכם הביט על תעודות מסעינו לאור חצי הירח, ואין כל ספק כי לא יכל קרוא אף מלה אחת. ובזה תם מסע מסלת הברזל מיפו לירושלם, כי זאת היתה הפעם האחרונה להביא נוסעים פרטים לירושלם. ומאז והלאה נאלצו כלם לנסוע בעגלות.
המסלה מסעדזעד עד באר שבע עוד טרם נגמרה, ומבאר שבע והלאה דרך המדבר, נגמרה המסלה במחשבה, ותצא לפעולת אדם, אולי רק אז כאשר יעלה החמור בסלם. ואם גם הצליחה הממשלה לבנות את המסלה החדשה, הטובה באמת רק לשעשוע ילדים, הנה לא תביא כל פרי בכל ימי המלחמה מאין פחמים, כי להביא פחמים מבולגאריען או רומעניען לא יספיק לה הכסף לשלם מחירם הגדול, וספק גדול הוא אם תשיגם בכל מחיר. ואחרי כל אלה אין דרך להביאם לסוריא על דבשת גמלים. ומה גדול השגעון לחשוב עוד מחשבת הבל אודות בנין מסלת ברזל דרך המדבר מבלי כל חומר למלאכה, בלי פחמים, בלי מים, בלי מוטות ברזל, מבלי עץ, מבלי ישוב אנשים, תחת שמש בוערה כתנור אשר רק חודש ימים אחד בשנה (פעברואר) יסכון למעבר בני אדם. ואנחנו קראנו פה מאמר אחד במ“ע “פראנקפורטער צייטונג”, המרבה לספר את כל הנפלאות אשר עשה דזעמאל פּאשא בבנין המסלות, ואשר לפי דבריו נכונים האשכנזים לבוא במסלות האלה ולרדת מצרימה בעוד מעט. ובעד נפלאותיו אלה שלח לו קיסר אשכנז הרב – גאוה מצופה זהב ואבני חפץ, ונשחק על השקרים אשר ילעיטו בהם את:מיכל הטפש”. ובלי ספק ימצאו מאמינים בכולם אשר יאמינו בדברי מכתב עתי זה הנודע לתהלה בכל איירופא.
עוד בראשית המלחמה צוה דזעמאל פּאשא לתקן את מסלת האבן יפו – ירושלם, וירושלם – חברון. ואמנם זאת האחרונה תקנו מעט, יען בדרך הזה נשלחו אנשי צבא וצרכי מלחמה יום יום. אבל מסלת יפו – ירושלם היחידה אשר נשארה לנו לבוא מכל הערים והמושבות לחף הים או לירושלם, נשארה בחורבנה כבימי קדם.
מסלת אבן זאת נעשתה בשנת 1867 לכבוד הקיסר פראנץ יאזעץ, ומאז ועד היום לא תקנוה, וכל הדרך מלאה חתחתים, עד כי יסכנו הנוסעים בעגלות, ביחוד חצי הדרך בין יפו ורמלה. ויותר משלש מאות איש מאנשי הצבא החדשים נשלחו לתקן את הדרך ויעבדו איזה שבועות, ובכל העת הזאת חפרו תעלות צרות משני עברי הדרך לאורך שני קילאמעטער, והמסלה עצמה נשארה בלי תקון כמקדם. וכמה פעמים עמדתי לראות את העבודה, והנה שעשוע ילדים ולא יותר. ואחרי עבור יותר מחצי שנה, שפכו אבני חצץ בין יפו ומקוה ישראל לאורך חצי קילאמעטער, ושומרים אנשי צבא הפקדו לבלי נתון לאיש לעבור על האבנים ההן, כמו נעשו רק להביט עליהן, והעגלות מיפו נאלצו לסבב דרך רחוקה בין השדות. ופעם אחת בנסעי בעגלה במסלה ההיא, ונבוא אל המקום הזה, והשומרים לא נתנונו לעבור, וירד העגלון ממושבו ויקרב אל השומרים, ובמחיר בּישליק אחד השיג את ה “היתר” לעבור. ובכל זאת חמשים שנה מקבלת הממשלה כסף מכל עגלה היוצאת מיפו. ובחברון משלמים כל תושבי העיר שנה שנה מחיר המסע על המסלה אם יסעו או לא, ואת הכסף יגבו בחזקת היד, ולא לפעמים רחוקות במקל חובלים. זאת תורת חקי תוגרמה הישרים.
חרפת עם נבל 🔗
חרפת עולם לעם פּולין
“למתעב גוי לעבד מושלים” (ישעיה מ"ט)
לוא ידעתי כי הפּולאנים בני דת משה יקראו את ספרי, חי פרעה, כי לא יכלתי תפוש עט בכף להחריד את האוזים מרבצם, בדעתי, כי יכוני בלשון לפני האב הקדוש ברומא, או יהרגוני בהבל פיהם, אחרי אשר מלבד המאדיארים בני משה, אין עוד יהודים קאַטולים יותר מהפבאסט כהפולאנים בני משה. והנני בטוח כי לעולם לא ישמעו שם ספר עברי אף אם יכתוב מרורות נגד הפּולאנים הקדושים אוהביהם הנאמנים.
כתבי העתים המובאים מאיירופא הודיעו, מהמון רדיפות ורציחות אשר חוללו ידי הפּולאנים נגד היהודים בעת מלחמה הזאת. ואם ישתוממו העמים הזרים למעשי עריצי פולין, הנה לא דבר חדש הוא בעיני יהודי רוסיא פולין וגאליציען היודעים את כל התלאות אשר סבלו עד הנה במשך שנות מאות. וביחוד במאה האחרונה, למן היום אשר נחלקה ארצם בין רוסיא, עסטרייך ואשכנז. הפּולאנים נודעים לנו למדי למפיחי כזבים, חנפים, גאים ונעוי לב, משחתי המדות, העומדים בשורה אחת עם היונים והערבים. ולא נחוץ לנו לקרוא את דברי ימיהם, אחרי אשר די לי את אשר ראו עיני בימי ילדותי בפלך קאוונא, אף כי חבל ארץ ההוא לא לפולין יחשב. אבל רבים המה בחבל ההוא, וביחוד העשירים ביניהם הנודעים בין היהודים בשם “פריצים” בעלי נחלות גדולות. והיהודים היו תמיד חוכרי הנחלות וכמה ערים קטנות אשר אדמתן היו נחלות הפריצים.
תלאות אין קץ סבלו היהודים בכל מקום אשר יד הפריץ הגיעה, ואוי אוי היה ליהודי אשר נאלץ למצוא לחם מיד הגאים השובבים האלה, אין קץ ואין מספר לתעתועי הפריץ ושגעונותיו. רבים יזכרו עוד בחרדה את השר המשוגע “אוגינסקי” מריטאווע, פלך קאוונא, ועוד איזה ערים קטנות אשר נבנו על אדמתו. וכל תושבי הערים ההן, לא לבד כי כלם נאלצו לשלם לו שכירות האדמה אשר עליה בנו את בתיהם, אך כלם היו עבדים לו, עבדים אשר חייהם היו בידו להמית או להחיות, וכמהו היו לאלפים בין הגאים ההם. הנני זוכר באר הטיב את המרידה בשנת 1861, אשר רבים מהיהודים הנאורים עזרו על ידם בכל לב ונפש, ואחד מגדוליהם הודה אז בפה מלא, כי לולא עזרת היהודים לא יכלו להאריך את ימי המרידה אף שבוע אחד, ובכל זאת מה הגמול אשר גמלו לאוהביהם אלה, כי בכל אשר פנו הרשיעו. הנני זוכר כי יהודי קאוונא התפללו לאלהים כי יבואו צבאות רוסיא לגרש את הרוצחים הפּולאנים, כי בכל מקום אשר מצאו איזה יהודי מבלי מחסה, כרגע תלוהו על עץ מבלי כל סבה, רק לעשות להם שחוק. עטי ירעד בידי בזכרי, כי גם אבי נתלה בידם בפגשם אותו נוסע בעגלה – במרידה הראשונה בשנת 1831 – בהיותו בחור כבן שמונה עשרה, ושתי פעמים נפסקה החגורה אשר תלוהו עליה, ורק אז עזבוהו לנפשו כל עוד נשמה באפו, ומאז נחלה בשתי עיניו עד יום מותו. וחללים כאלה היו לאלפים בין היהודים האמללים אשר גורלם הפילם לשבת בין גוי פרא ושובב זה.
והנה עתה קודם המלחמה, הן ראו כל יושבי תבל את עריצותם נגד היהודים בפולין הרוסית, ואם לא מצאה ידם להרוג ולהשמיד את עם חרמם תחת שבט רוסיא, הנה הכינו להם מטבח כלכלי, ויגזלו את לחמם מפיהם, ויחלצום וירוצצום בכל עריצת עם פרוע. ובמשפט עלילת הדם בקיעוו נגד האמלל מענדיל בּייליס, היו כתבי עתים הפּולאנים היחידים בעולם אשר הצדיקו את המשפט, ויתנו צדק לרציחות שצאגילעוו שר המשפטים ברוסיא. ולא לבד בפולין, אבל גם באמעריקא החפשית, אשר בלעדי היהודים לא יכלו למצוא מעון ולחם בראשית בואם, והיהודים עזרו להם על כל מדרך כף רגלם, אך בכל עת מצוא הראו שנאתם לישראל כבארצם. ובעיר פּאַסייאיק במדינת נוי דזערסי, יסדו להם מכתב עתי קטן, אשר בו נבחו על היהודים יום יום. ובעת משפט בּייליס קרא תמיד, כי אמת נכון הדבר, כי היהודים צריכים לדם נוצרי לחג המצות, עד כי נקרא העורך לבית המשפט, והשופט הגיד לו בדברים ברורים, כי אמעריקא איננה אחת מארצות פּולין, ורק אז נאלם דומיה.
לב מי לא יתפלץ בשמעו עתה, בעת מלחמה נוראה זאת, אשר הפּולאַנים עצמם הנם לוחמים איש נגד אחיו בחיל אשכנז, עסטרייך ורוסיא, ואחים ישפכו דם אחיהם, כמנו היהודים הלוחמים איש נגד אחיו בכל צבאות איירופא, אזיא ואפריקא. עתה לא שכחו הפּולאנים את עריצותם וזדון לבם. עתה יעוללו עלילות שקר על שכניהם היהודים היושבים בפּולין, למען קחת את נפשם. בבוא חיל אשכנז בארצם, כרגע העלילו על היהודים, כי מרגלים ואורבים המה לטובת רוסיא. והאשכנזים הישרים תלו את כל היהודים אשר הראו עליהם הפּולאַנים. וברגע אשר ראו את צבאות רוסיא, העלילו, כי היהודים המה מרגלים אשכנזים, והרוסים הרוצחים תלום על העץ מבלי חקירה ודרישה, רק על מוצא פי איזה שכור פּולאַני. עד כי פעם אחת קרה בזאמושץ, כי כהן רוסי אשר עוד זיק יושר נשאר בלבו, הלך והעיד, וישבע באלהים נגד המשקרים עם הצלב בידו, ובזה הציל איזה יהודים ממות. שערורות כאלה קרו כמעט יום יום, וכל כתבי העתים בעולם מלאים מחאות נגד הפּולאַנים הרוצחים, עד כי התעורר גם אוהבם הנאמן, הסופר והמבקר הגדול, היהודי ג’עארג' בראנדעס, אשר כתב ספר שלם לטובת עם פּולין, אף כי לטובת היהודים לא טבל את עטו בדיו. ורק עתה התעורר וימלא פיו תוכחות להגיד לפּולאַנים פשעם נגד היהודים במאמר ארוך אשר נעתק ללשונות שונות, ובהמשך דבריו הוא כותב:
"אף כי לא נכון הוא מצדי לצאת בדברים בוטים נגד הפּולאַנים אשר הראו לי אותות אהבה וכבוד בשבתי ביניהם (בשנות 1886–1887) ועל כן הנני כותב בלב דוי:
שלילת זכיות אדם מיהודים, היא בטבע הרוסים. כל איירופא חרדה לשמע הרצח בקישיניעוו וערים אחרות. כלם יודעים, כי אספה את כל היהודים לתחום מושבם בפּולין וסביבותיה, עד אפס מקום בעדם לחיות או למות. רוסיא לקחה מהם זכות התנועה. רוסיא לא תתן להם הזכות ללמוד בבתי הספר ובאוניווערזיטאטים, רק במספר קטן, ורק אלה אשר גמרו חק למודם באוניווערזיטאט להם זכות לשבת בערי בירות הממלכה (פּעטערסבּורג ומאסקווא). אין זכות לעלמה עברית לשבת קרוב להאוניווערזיטאט בפּעטערסבּורג ומאסקווא, רק אם נרשמה בספר הזונות. וכבר קרה כי התאוננה הפּאָליציי על הנערות העבריות אשר לא שמרו את החק, ולא התפרנסו מתבל וזמה, ויבלו את שנותיהן בלמודי מדעים. רופא יהודי במאסקווא, אם בעל אשה הוא, תוכל אשתו לשבת עמו. אפס אם בן להם, בן שנתים לא תוכל אמו לקחתו עמה בנסעה במסלת הברזל, או לשבת עמו בעיר, יען אין כל זכות ישיבה לילד כזה, רק על ההורים לבקש חסד מאת הגענעראל גובערנאטאר, אשר רק בידו העז לתת לילד את הזכות לחיות בבית הוריו. באיזה מקומות אשר התנפלו על היהודים, יצאו הרוצחים נקיים מפשע. אחד מגדולי חכמי הכלכלה ברוסיא, והוא בעל נחלה גדולה אמר לי, כי בעת הבחירות אל הדומא הראשונה, הגידו לו, כי האכרים היושבים על נחלתו, כלם נתנו את דעותיהם איש איש לעצמו, וכאשר שאל אותם בתמהון לבאר לו מה הדבר, אחרי אשר באופן כזה הן לא יבחר אף אחד מהם. אפס האכרים ענוהו בשאלה: “האם לא יקבל כל נבחר סך כסף בכל ימי שבתו בבית הנבחרים, ואתה התחשוב כי נתן את כספנו לזרים?”. פעם אחת שאל האיש הנזכר את האכרים, אם לקחו חבל בפּאָגראָמים נגד היהודים בעיר הקרובה להם, אחרי אשר לפי דעת האיש הנה אנשים ישרים וטובי לב, ולא יוכל להאמין כי עשו נבלה כזאת. אך לתמהון לבו, ענוהו, כי אמנם כן עשו. וכאשר שאל אותם, מדוע עשו זאת? מאיזה סבה? ועל זאת ענוהו: “הלוא כמנו כמוך כלם יודעים, כי היהודים הרגו את אלהינו, ועל כן הרגנו אותם”. והאיש באר להם, כי לא היהודים בימים אלה הרגו את גואלם, ולא עתה קרה הדבר, ואף לא בארצנו ועל זה ענו האכרים בתמהון, מתי היה הדבר? אנחנו חשבנו כי מקרה הריגת מושיענו קרה בשבוע העבר, לא רחוק מפה, כאשר באר לפנינו כהן הדת.
"על פי תנאים ואופנים כאלה, נקל להבין את המהומות נגד היהודים. אפס בפּולין הרוסית, אשר העם יבין קרוא וכתוב, אם גם שם תפרוץ השנאה לישראל, על זה ישתומם כל איש. המון רב יהודים יושבים בממלכת פולין זה ימים רבים מימי קאזימיר הגדול (1309–1370) אשר מאהבתו לאסתר פלגשו פתח את שערי ארצו לפני היהודים, ויתן להם זכויות מיוחדות, ומאז רבו זכיותיהם ומספרם, אחרי אשר מלכי רוסיא סגרו אותם בפּולין, ואף כי נבדלו מהפּולאנים בבגדיהם, כיהודים בדענעמאַרק בימי האלבּערג, בכל זאת היו נאמנים לפּולין בכל לבם. עוד בשנת 1794 לחמה מחנה צבא יהודים חפשים תחת דגל קאסציוסקא, ושר האלף אשר להם נהרג בשנת 1809. ובשנת 1830 במרידת פּולין, דרשו היהודים מאת הממשלה הזמנית בפּולין לתת להם הרשיון לצאת בצבאותיה, אף חפצם לא נתן להם… גדולי עם פולין התאמצו אמנם לעצור בעד הרעה, כהסופר אדאם מיצקעוויץ אשר בכל ספריו דבר טוב על היהודים… ובשנת 1861 כאשר ירו הרוסים על ההמון ברחובות ווארשא, כאשר שרו “שיר העם”, יצאו היהודים במחאה גלויה נגד רוסיא, והמה עם רבניהם באו לבתי תפלות הנוצרים, והנוצרים לבתי כנסיות של היהודים להתפלל, ושמה שרו כלם את שיר העם: " Zdymen pozarow ". והדבר הזה פעל על רוח סופרנו הגדול ה' איבסען, עד כי זכר זאת כמה פעמים. ועתה בסערת שגעון הלאמית אשר הקיפה את כל איירופא, הכל נשכח.
"הסופר ירחיב לדבר עוד על דבר הבחירות בשנת 1912, אשר למרות הבוחרים היהודים בחרו באחד הצוררים לישראל, אף כי היהודים יכלו לבחור אחד מבני אמונתם, ורק בחפצם כי הנבחר מווארשא יהיה פּולאני מלידה ומבטן, ועל כן ותרו על זכותם, וידרשו מאת הפּולאנים כי למצער הנבחר לא יהיה צורר ישראל. אך על אפם וחמתם בחרו בקוכארשענווסקי הצורר, אשר השמיע בפה מלא, כי כל מגמתו להיות נבחר, רק למען תמצא ידו להשמיד את כל היהודים בפּולין, ומובן מאליו כי היהודים לא יכלו לתמוך ביד איש כזה, ויחפשו למצוא נבחר אחר איש ישר אשר לא ישנא את ישראל, אבל לא מצאו. עד כי הודיע הסאציאל דעמאָקראַט יגעללא כי הוא נכון להיות בחיר היהודים, ואמנם נבחר. ובחירתו לא מצאה חן בעיני מנהלי פולין, ועל כן ירדפו עתה את היהודים, אשר אלצום כי יבחרו באיש כזה.
"הננו יודעים, כי בכל משך ימי המאה האחרונה חתרו נכבדי עם פולין לעשות רעה לישראל. אבל עד הימים האחרונים עשו במחשך מעשיהם, יען פחדו מפני הנאורים באיירופא, אך עתה, לרגלי הבחירה האחרונה, הרימו את המסוה מעל פניהם, ויהיו לצוררים בגלוי… והסופר הולך ומספר את כל התועבות אשר חוללו ידי ראשי העם וסופריו הגדולים, אשר יזכיר את כלם בשמותיהם, וכן דרשות כהניהם בבתי התפלה, וכן עוררו כל כתבי העתים הפולנים את חמת העם בעלילת בּייליס, עד כי הסופר החפשי נעמאיעווסקי כתב ספר מיוחד לאמת את השקר הנודע, כי היהודים צריכים לדם נוצרי. ועוד יתרה עשה כי נסע מעיר לעיר להטיף נגד היהודים המשתמשים בדם נוצרי על פי חקי דתם.
"לשוא עמל לאדיסלאס מיצקעוויץ, ויבוא מפּאַריז מושבו התמידי לווארשא, ובאספה גדולה התחנן לבני עמו כי יחדלו מצרור את היהודים, אשר היו תמיד אוהביהם. אבל לא נמצא אף מכתב עתי אחד בפולין אשר הדפיס את דרשתו. וכל אלה קרה קודם המלחמה, ועל פי שנאתם לישראל, ירד סחר היהודים בפּולין, עד כי התרוששו. אך עתה בימי המלחמה התפרצה הלהבה ברעם ורעש, ורוסיא לא עשתה מאומה לכבות את האש.
"בימי הגיוס למלחמה הודיעו כתבי עתים הפּולאַנים באותיות גדולות בראש עליהם: “כי בבריטניא פרצו פּאָגראָמים נגד היהודים, אך הממשלה לא חשה לעזרת היהודים”. אף כי המודיעים עצמם ידעו כי שקר הדבר, וכל מגמת כתבי עתים ההם היתה, רק לעורר את ההמון הפּולאני כי יקומו גם המה להשמיד את היהודים.
"כאשר הרגישו מחסור בזהב וכסף, השמיעו כל כתבי העתים הפּולאנים, כי היהודים הסתירו את כל הזהב. ובאמת הראה הנסיון, כי אמנם שקים מלאים זהב וכסף נמצאו ביד נוצרים פּולאנים. וביד אחד מהם עשיר גדול ה' איגנאשעווסקי בלובלין, נמצא אוצר גדול זהב וכסף, אשר בעד חטאתו זאת נענש קשה, אך ביד יהודים לא נמצא מאומה מכמו אלה.
“כתבי העתים הפּולאנים הלכו רכיל, כי היהודים הוליכו בארון מתים מיליאָן וחצי רובל במטבעות זהב לאשכנז. וכאשר מחאו כל היהודים ורבניהם נגד השקר הזה, הדפיסו כל כתבי עתים הרוסים את המחאה, אך בין כ”ע הפולאנים לא היה אף אחד אשר הדפיס או זכר את דבר המחאה.
"אם אין די עוד באלה, הדפיסו הצוררים הפּולאנים עלה אחד בזארגאן, קול הקורא לכל היהודים להתקומם נגד ממשלת רוסיא, והצוררים ארבו לכל יהודי ברחובות העיר, וישימו את קול הקורא בצלחת בגדיהם בסתר, מבלי אשר הרגישו היהודים, וכרגע הודיעו זאת להפאָליציי, וכל יהודי אשר קול קורא כזה נמצא בצלחתו הומת כרגע.
"אחרי כל אלה, חדשו הצוררים הפּולאנים את העלילה העתיקה, כי היהודים השליכו סמי מות בבארות המים, וכי מת איזה קאָזאַק או איש צבא רוסי, העלילו הפּולאנים כי היהודים אשמים במותם.
"האשמה היותר גדולה אשר העלילו על היהודים היתה, כי מרגלים ואורבים המה, ויעלילו לפני צבאות רוסיא כי היהודים תומכים את האשכנזים, והיהודים הומתו כרגע. וכי באו האשכנזים, העלילו כי היהודים המה אורבים התומכים את צבאות רוסיא, והאשכנזים המיתום בלי משפט. ובאמת נמצא רשימה משמות האורבים, אך ביניהם לא נמצא אף יהודי אחד. וסוף סוף שלמו הפּולאנים בדמם בעונם, ובכל זאת יאמינו עוד גם עתה באשמת היהודים.
"בכל ערי פּולין התנפלו הפּולאנים עצמם על היהודים ויהרגום, בזזו את בתיהם ורכושם גזלו חמסו ושדדו בעצם היום לעיני רואים. וכן המה עושים עוד היום הזה בנפות ווארשא, ראדאם, פעאריקאוו וקעלץ.
"עדי ראיה ספרו לי, כי ראו אנשי חיל יהודים בתי חולים, כי הכו בשגעון, לא ממהומת המלחמה, רק ממראה עיניהם אשר ראו בעברם דרך הערים הנהרסות, ובראותם חללי אחיהם וחרבות בתיהם, ומהם טעו לחשוב כי הנהרגים המה הוריהם, אחיהם או בנותיהם.
“שכחו הפּולאַנים כי על ידי מעשים כאלה הביאו שואה על ארצם, ואיך יקוו כי יקומו לתחיה עוד הפעם, בעשותם המזמתה לעיני כל יושבי תבל ואני אינני כותב בתור יהודי, רק כאיש המרגיש מכאוב אנשים נקיים הנרדפים על צואר בידי החזקים מהם, ומסבה זאת הייתי אוהב לפּולין, עד כי בהיותי בשנה זאת באמעריקא, התנפלו עלי כתבי העתים העברים לחרפני, על אשר לא כתבתי לטובת היהודים”.
העתקתי קצור דברי בראנדעס, רק למען הראות כי גם האוהב הנאמן לפולין התפלץ לשמע תועבות בני פּולין ועלילותיהם נגד היהודים, אף כי גם בלעדי כתב אשמה זה, ידענו מה היא פּולין, בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו תועבות העם הזה. ועל כל הסופרים בישראל לרשום זאת זכרון בספר, למען יספּר לדור אחרון, ובכל עת ידעו סופרי דברי הימים, כי נכתם עון פּולין, חרות בצפרן שמיר על לוחות השמים. זכור נזכור את עמלק דורנו, אף אם חלומם יקום ומושלם מקרבם יצא, וארצם תהיה לממלכה מיוחדה. הנה תקותי חזקה כי חרותם לא תאריך ימים, אחרי אשר לא לגוי נבל כזה להיות גוי מושל, ולא נחוץ להיות נביא לחזות עתידות, כי ימי חשך נכונו למענו, תחת התקות הטובות אשר יקוו מהבטחות מושלי אשכנז ועסטרייך לעשותם לגוי. ובשמעי קול צעקת דם בני עמי השפוך בידי עריצי פּולין, הנני מרגיש בנפשי, כמו קול אל נקמות קורא בכח לכל איש היודע תפוש עט בכף לאמור:
לך הנבא ואמרת לגוי נבל, עם פּולין, כה אמר ה' אלהי ישראל: בידכם בני פּולין הפקדתי את עמי זה שש מאות שנה, וגם בימי שלום ואשר השפלתם רוח בני עמי וכבודם. כרמש היו בעיניכם, כזוחלי עפר. אך אמרתי אחטם לכם, אולי תשכילו ותטיבו דרככם באחרית הימים. אמרתי כי יחדו עם בני עמי תתענגו על רוב שלום בארצכם הפוריה, ותהיו לברכה בתבל. אכן חללתם ברית אחים, ותוסיפו לשפוך דם נקיים, דם יהודה צועק אלי מאדמתם, והדם הנקי על ראשכם יטוש, כי על כן יעצתי עליכם רעה, עבדי עבדים תהיו עד עולם, מרמס לרגלי שכנכם, לא תמותו אך גם לא תחיו, למען תראינה עיניכם בניכם ובנותיכם נתונים לעם אחר ללחום מלחמותיהם, לחמיכם זרים יאכלו ואתם תרעבו, בעון בצעכם, בפשע בניכם וחטאת כהניכם תזרו בגוים, כי מלאה סאתכם, נאום ה' אלהי ישראל. דם נקיים שפכתם, דם ירדפכם ודם לא ימוש מביתך פולין עד עת קץ .
הטורקים הצעירים 🔗
טעות גדולה היא באיירופא ואמעריקא אשר ישמעו תמיד את השם “טורקים צעירים”, ויחשבו, כי באמת נמצאה אגודת צעירים משכילים, בני הדור החדש, החפשים בדעות, אוהבי ארץ מולדתם ומתאמצים להטיב מצבה, כצעירי רוסיא תלמידי האוניווערזיטאט, והמון סופריהם אשר נלאו נשוא עקת מושלם העריץ והמון פקידיו הרשעים, ויקרבו את דמם ומאדם על מזבח אהבת ארצם, ויחוללו מהומות ומרידות למען תמצא ידם לנתק את מוסרותיהם ולתת חפש לעמם, עד כי כל העולם הנאור נטה אחריהם, וכל איש ישר יברך חילם, וכולם נכונים לסעדם ולתמכם עד אשר יביאו גאולה לעמם ולכל העמים השונים השוכבים למעצבה תחת רגלי זד ארור אשר ירמסם כטיט חוצות. אך בתוגרמה אין כל זכר לכמו אלה, וגם השם “טורקים צעירים” כמעט לא נודע בארץ הזאת, אחרי אשר באמת אין צעירים ואין זקנים. בתואר זקנים יתארו את כל פקידי הממלכה אשר עבדו לפנים תחת ממשלת עבד אַל חמיד, והצעירים המה אלה אשר הרימו את העטרה מעל ראשו וישימוה על ראש אחיו, ויתנו לו תואר סולטאַן. אבל רק את השם והתואר נתנו לו, אך לא את הממשלה, אחרי אשר רק זאת היתה מגמתם, כי ימשלו המה בשם הסולטאַן, ולמראית עין להונות את כל העולם נתנו לעמם מין קאָנסטיטוטיאָן, אך לא חפש. כל החקים הנושנים אשר כבר אבד עליהם כלח, נשארו בתקפם, ויוסיפו עליהם עוד חקים מעיקים חדשים, עוד מסים חדשים, עוד מלחמות חדשות, רק למען מלא תאות בצעם. רבים מהם היו פקידים גם לפנים, אך לא יכלו לרות צמאונם לממשלה ובצע מעשקות, ויקנאו בגדולים מהם אשר שמנו מדם אביונים ויבלו כל ימיהם בכל תענוגות בני אדם.
זכיות הסולטאַן הנן בלי גבול. בידו לבד החיים והמות, רק הוא לבדו יכל להמית את כל נתיניו מבלי שאול פי איש, ורק בפדיון כסף יכל איש לקנות את חייו, והזכות הזאת הביאה אוצרות כסף וזהב לכיס המושל, אשר אין קץ להוצאותיו הגדולות, ועיני פקידיו רואות וכלות, כי לא מצאה ידם לעשות כמתכונתו. כי על כן, ברגע אשר לקחו הצעירים את הממשלה בידם, הערימו סוד לפלס חמס ידיהם בארמעניען, ולא יען כי שונאים המה את הארמענים יותר מעמים אחרים, רק יען הארמענים יושבים באשמנים בלב הארץ, בארץ רחוקה מדעת והשכלת איירופא, בחבל ארץ באין דרכים ומסלות, באין כתבי עתים וספרים, באין עוברים ושבים מאיירופא, ובאין רואה ושומע מחוץ, הלא נקל היה לטורקים הצעירים לכלות בהם חמתם ולבוז את רכושם, ולהתנצל אחרי כן, כי הארמענים יחשבו מחשבות מרד. והממשלות האדירות אשר חובתן היה להגן על אחיהם הנוצרים, לא עשו מאומה לטובתם, על פי החק האוילי, כי כל ממלכה לא תוכל להתערב בעניני ממלכה אחרת פנימה, אף כי פעמים רבות כבר התערבו בעניני תוגרמה פנימה, כאשר נגע הדבר ללבם וכיסם, אך מה הגמול אשר יכלו לקות מיד הארמענים האמללים. והטורקים ידעו זאת על פי נסיונות ימים רבים, ועל כן שמום כעפר לדוש, הרגום בלי חמלה, טף ונשים עם עוללי טפוחים (בשנת תרס"ט) ורכושם היה לבז.
על פי הקאנסטיטוטיאָן, אשר על פיה חק ומשפט אחד לכל עמי תוגרמה, הנה הדבר ברור, כי על כל העמים, כיהודים כנוצרים היה להביא את בניהם לצבא, ואם אסור הדבר על פי חקי דת האיסלם, הלא הנחה עשו, כי כל איש יכל לפדות את נפשו מחובת הצבא במחיר אלף פראנק, וכן עשו כלם באמת, ומיליאָנים אין מספר הובאו לכיס הפקידים. אך ההנחה הזאת ארכה רק שלשה ירחים, ואחרי עבור תשעים יום, נדרשו עוד הפעם להחלץ לצבא, או לשלם אלף פראנק שנית, ואחרי כן שלישית עד אין קץ. עד כי העניים פשטו עורם מעל עצמותם, ואחרי אשר לא נשאר בהם כח עוד לשלם, נאלצו לצאת לצבא. ובעיני ראיתי, איש יהודי עני מהמושבה “עקרון”, איש זקן, אשר למראהו היה בן ששים וחמש או יותר, עור בשתי עיניו, ונער קטן נוהג בו, נאלץ לכתת את רגליו כמה פעמים ליפו, מבלי כסף בכיסו לשלם מחיר עגלה. ואחרי אשר קראו לו דרור, הנה פקדו עליו לבוא עוד הפעם ועוד הפעם, יען הדרור אשר נתנו לו, איננו חפש תמידי.
הנה כי כן, בתנאים כאלה, לא יפלא אפוא, כי נמצאו המונים המונים אשר ינהו אחרי ממשלת הזקנים לפנים, והנם נכונים להודות לאלהים חסדו, לוא זכו להיות עבדים עוד הפעם לעבּד אַל חמיד “העריץ”, תחת הצעירים הצדיקים אשר כשאול לא ישבעו כסף חמסים. ואין כל ספק בעולם כי ממשלת זדון זאת לא תאריך ימים, או ארצם תשאה שממה, ובניה ישארו עבדי עולם לממשלות זרות.
איזה פעמים דברתי עם פקידי הצבא ברמלה וירושלם, וכלם עד אחד מודים, כי המלחמה הזאת תורידם לבאר שחת. מעיני כלם לא נעלם, כי המה לוחמים ברוח, מבלי כל תקוה להבנות ממנה, לוא גם יעמוד הנצחון לימים אשכנז. אחרי אשר בנצחון אשכנז יהיו התוגרמים לברות לה ראשונה. ואם תנוצח אשכנז, אז הלא תהיה תוגרמה השה לעולה על מזבח מלכי הברית, ומבשרה לא ישבעו. ואם לא הבינו מניעי אופן הממשלה דבר פשוט כזה, הלא מקומם היה להיות רועי צאן, ולא מנהלי ממלכה גדולה העומדת כשה נאלמה בין כפירי אריות זה כמאתים שנה, ובכל רגע היא נכונה להיות טרף לשיניהם. עצה וגבורה למלחמה, מלבד אוצרות כסף וזהב ובטחון העם למושלו, וכל אלה הן יחסרו לתוגרמה, ומה יש לה?
כל איש ישר נאלץ להודות, כי כמה פעמים עול עשו הממשלות האדירות לתוגרמה, וכלן שמחו לאידה אם הצליח ביד איזה ממשלה לקרוע ממנה איזה חבל ארץ. אך בפעם הזאת, אשמה בראשה אם תקרע לגזרים, ואף כי אמת הוא, כי לא בעם תוגרמה האשם, רק ברועיו הרעים. אבל גם להעם עינים לראות, ולא עליהם היה ללכת כשור לטבח אחרי מאשריו המתעים, ואם עינים להם ולא יראו, הן אמנם צאן אובדות המה, ולא לעם כזה להיות גוי מושל.
באשמנים 🔗
הננו יושבים בחשך, כמתים באשמנים כלנו ביום כבלילה. בלילה אין נר למאור, אין נפט, אין אור חשמל כבכל ארצות תבל. הננו יושבים איש איש בחדרו או בחצרו ונהנים מאור הירח מאין אור אחר, ובלילות אפלים הננו יושבים ומשוחחים בדממה לבל ישמע קולנו, יען אזנים לקיר, ואורבים מתחפשים על כל מדרך כף רגל. בעניני מדינה, פּאָליטיקא אסור לדבר, ובכל זאת כל דברינו היו תמיד רק עניני המלחמה, אף כי רוב המון העם לא ידע בין ימינו לשמאלו. קוראי כתבי עתים בעיר אלהים המה כמעט כלם מזרע יעקב, ומעט הנוצרים אשר נשארו בעיר. הערבי והתוגרמי איננו קורא מאומה. וליהודים המבינים רק עברית נשאר רק עלה אחד, יכיל דף אחד בכל יום ושמו “החרות” והעלה הזה הוא רק מין “מודעה מאת הפּאָליציי”. בכל יום שולחים אליו, או מענדל קרעמער מביא אליו ידיעות הממשלה להדפיסן, ןרק לפעמים רחוקות יעתיק איזה מאמר מדיני ממכתב עתי “אָטאָמאַנישע לויד” מקאנסטאנטינאפאל, אשר יקבלוהו בירושלם פעם בשבוע, אחרי עבור שני שבועות,והוא כתוב אשכנזית וצרפתית. והחרות מקבל את הטעלעגראמען מצירי אשכנז ועסטרייך בקושטא, ע“י הפּאָליציי, המלא תמיד נצחונות וחרופים וגדופים נגד מלכי הברית צרפת בריטניה ורוסיא. והקוראים העברים כהנוצרים לא יאמינו אף מלה אחת מכל הנדפס שם. הקאָנסולים אינם מקבלים שום מכתב עתי, מלבד הקאנזול האשכנזי אשר על פי מקרה יפול לידו איזה עלה בן חדש ימים או יותר, ובלב כלנו חשך גם בצהרים. הננו מגששים כעורים ולא נדע מאומה, מכל הנעשה בתבל הגדולה. מכתבים לא יגיעו אלינו, עד כי אין אנחנו יודעים מה גורל אחינו הנגרשים אשר הלכו לאלכסנדריא, זאת העיר הקרובה אלינו אשר נוכל להגיע אליה במשך עשרים שעה אף באניה ההולכת אַט. ומה יעשו שם האמללים בארץ נכריה, בלי כסף, בלי מודע ואוהב, ואף כי יש שם קהלה ספרדית מסודרה, הנה אספוק מאד אם דאגה לגורל אחיהם הגולים, אחרי אשר בכלל סדרי קהלותיהם רחוקים מאד מסדרי קהלות ישראל בין האשכנזים, ובצדקה וחסד לגרים לא הצטיינו מעולם, וגם לעניי בני עדתם לא ימהרו לפתוח את כיסם, וככל בני ארץ הקדם הנם קרים ככפור בהגיע התור לעזור לאחיהם האביון, ומה גם לגרים אשר לא יאהבו, וביחוד באלכסנדריא אשר לא הצליחו עוד גולי רוסיא ורומעניען ליסד להם עדה מסודרה, מחסרון אנשים נכבדים וישרים, עד כי שם יהודי אשכנז באלכסנדריא מנאץ גם בפי יהודי איירופא… ומה תקוה לגרים אשר באו עתה מארץ הקדושה, אף כי בלי ספק נמצאו בניהם גם אנשים טובים מהקודמים לפניהם. אין אנחנו יודעים מה נעשה לאחינו יושבי עמק הבכא ברוסיא במלחמה הנוראה הזאת. אמנם שמענו לפעמים, כי הפּולאנים העלילו על היהודים לפני פקידי רוסיא כי אינם נאמנים להצר החסיד והקדוש. ולמחרתו לפני פקידי צבאות אשכנז מצאו עלילה אחרת. ובזאת הננו מאמינים באמונה שלמה כי כל הדברים האלה הנם יותר מאמת, אחרי אשר כלנו יודעים את הרוסים, את הקאָזאַקים ואת הפּולאנים הנופלים גם מהרוסים, גם מהקאָזאַקים. עם טמא שפתים זה נוכל להכיר גם באמעריקא החפשית בזדון לבם הנשחת אולי יותר מכל עמי התבל. הננו שומעים כי בכל מקום אשר באו האשכנזים לפולין דברו חנף לישראל, ובכל זאת נתנו להפּולאַנים לרדות בהם כחפץ לבם, וגם בזאת אנחנו מאמינים, יען הננו יודעים את האשכנזים ולבם הטוב לישראל מימי לוטער ועד שטעקקער בימינו. עוד לא שכחנו את האנטיסעמיטיזמוס הפשוטה והמדעית אשר הפיצו בתבל בכלל וברוסיא בפרט. ועתה באו לרוסיא לראות בעיניהם מה הפרי אשר הביא הזרע אשר זרעו בראשית שנות השמונים למאה הי”ט. הננו שומעים כי בצרפת אמרו לשלוח את צעירי יהודי רוסיא לעבור בצבא נגד רצונם, וגם זה יתכן להאמין, כי מי ישיב את פני הקאנזול הרוסי ריקם? אחרי אשר גם בארץ הקדושה דרש כזאת הקאנזול הרוסי. אבל למצער נמצא שמה בפאריז סופר מהלל אשר הרים קול צעקה גדולה נגד העול הזה, ויחדלו. גם מבריטניה שמענו, כי מכתב עתי הגדול “טיימס” הלשין על היהודים באמעריקא כי כתבי העתים הזארגאנים אשר להם, כלם עומדים על ימין אשכנז, אך מי יאמין להטיימס? ומכתב עתי זה הן לא זאת היא לו הפעם הראשונה לעולל עלילות כי הציונים נמכרו לאשכנז, ואנחנו כלנו יודעים כי שקר הדבר. אמת הוא כי במקרה ראינו פה שנים שלשה עלים מה“פאָרווערטס” המגביה עד לשמים שיא אשכנז, אפס ממכתב עתי זה אין לשפוט על כתבי עתים האחרים. ה“פאָרווערטס” הן כבר מכר את עמו, ואין כל פלא אם ימכרהו עוד פעמים בכל יום אם רק ימצא קונה, יהיה מי שיהיה, אשכנזי או כושי. אבל חלילה לחשוב מחשבת און על עורכי כתבי עתים האחרים, ומה גם בעת מלחמה, ימי השוק (היריד) לכתבי עתים, ובעת הזאת הן יאספו כסף רב במשפט ויושר, ומדוע ילכו לנוע אל “מיכל השוטה” אשר באופן היותר טוב אין בכיסו אף דאללאר אחד, מלבד “מארקען” אשר גם בעת שלום מחירם רק 24 סענט באמעריקא, ובעת מלחמה הן ירד מחירם בלי ספק, ולעולם לא יעלה על לב איש יודע את אמעריקא להשוות את העת הזאת לעת הבחירות. ובעת הבחירות הן גם כתבי העתים בשפת הארץ כלם דורשים ומטיפים משום “דרוש וקבל שכר”, בּיזנעס הוא, ועל בּיזנעס אין כל “פקפוק” בעולם. וגם הרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם ר' שלום אלחנן יפה בכבודו ובעצמו יתן להם הכשר גמור חתום בגושפנקא דמלכא, מאן מלכי רבנן. ובכן פסקנו הלכה למעשה פעם אחת בשבתנו בבית אחד ממיודיענו ב “מאה שערים”, כי אין למדים מה“פאָרווערטס”, וכתבי העתים הזאַרגאָנים באמעריקא הנם “אָללרייט”.
הננו יושבים בחשך, ורעה עוד מכל אלה, כי לא נודע לנו מאומה אף מהנעשה בארצנו, בתוגרמה. הננו שומעים לפעמים מנצחונות התורקים על יד הדארדאנעלים, וכשאני לעצמי האמנתי תמיד החצי, בדעתי, כי התוגרמי הוא איש מלחמה. והנני זוכר את הגבורות אשר הראו אצל פלעוונא נגד הרוסים. הנני יודע כי התוגרמים הנם רוכבים מהירים, התוגרמי מסתפק במועט, ככר לחם וגבינה יבש די לו לחיות בהם ימים על שנה, במותרות לא הסכין מעודו, וימים טובים מאלה לא ראה גם בביתו. שמועות בעל פה שמענו מפי הערביים, כי האנגלים נלחמים אצל אלעפפא וינחלו נצחון, ולא האמנתי אף מלה אחת, בדעתי, כי בקפיצת הדרך לא יכלו לבוא מבאסארא. ומצד ים התיכון הן על האנגלים היה להתנפל ראשונה על אדאנא או אלכסנדרעטטא, ומשם עד אלעפא עוד רב הדרך. שמעתי, כי כבשו הטורקים את חצי האי סיני והאמנתי, אחרי אשר לא חכמה רבתי ולא גבורה נפלאה נחוצה לכבוד מדבר שממה מאין יושב, ובאין עומד לשטן. שמענו כי כל תושבי הודו התקוממו נגד בריטניא לגרשה מן הארץ, ואיש לא האמין בשקר כזה. ראינו אניות אויר צרפתיות משוטטות מעל לראשנו ומשליכות מודעות נדפסות בשפת ערבי הקוראות לערביים בארץ הקדושה לקום נגד תוגרמה אויבתם אשר פשטה את עורם מעל עצמותיהם, ונהיה בטוחים, כי לא יהינו הערבים להניע יד ורגל נגד תוגרמה, אף כי בכל לב היו נכונים למרד לוא מצאה ידם. והנסיון הוכיח אחרי כן כי אמנם נמצא בהם קשר, וביום אחד תלו אחד עשר איש מנכבדי בּיירוט, ואיזה מהם גם בירושלם ויפו. ופעם אחת קרה, כי ברמלה גזלה הממשלה מיד ערבי סוחר בהמות ארבעים וחמשה כבשים, ואחרי כן קנה לו חמשה כבשים אחרים, וגם את אלה גזלה ממנו, ויעמוד ברחוב העיר אצל בית המשפט, ויקרא בקול גדול: “מה לנו ולממשלת תוגרמה גוזלת לחמנו מפינו, הן שני אחים לי עובדים בצבא והנם קרועים ויחפים ורעבים ללחם, וגם את הכבשה האחרונה לקחו ממני, והממשלה תנחמנו כי בעוד מעט נלך לכבוש את ארץ מצרים, ואני אומר מי יתן ויכלתי לשבת במצרים והייתי מאשר ככל הערביים היושבים שם תחת צל בריטניה, ולוא היתה נפשנו תחת נפשם, והיינו גם אנחנו מאשרים כמהם, ואנחנו פה הננו כעפר לדוש תחת רגלי תוגרמה”. ערביים רבים הקיפו את האיש הדובר וכלם נתנו צדק לדבריו, אבל לא ענו מאומה, ופקידי הפּאָליציי שמעו גם המה, ואיש לא פקש עליו עונו, כי מהתוגרמים אין אחד ברמלה. ובכל פעם בבוא מקרה לידם דברו דברים בוטים כמדקרות חרב נגד הממשלה, אבל בפועל לא עשו ולא יעשו מאומה לרגלי דלותם.
שמענו כי בולגריא מתרפקת על דודנו ישמעאל, גם ידענו כי אשכנז עומדת על גבה ודוחפת את פערדינארד בן ארצה לצאת לישע תוגרמה, בתקותו להציל את הנתח השמן אשר נפל לפי יון בלי כל מלחמה, את שאלוניקא וחלק מקדוניא הסערבית, והנסיון הראה, כי נתנה הרשיון להוביל בלי מלחמה לתוגרמה דרך ארצה כחפץ אשכנז. מבין השורות קראנו כי סערבּיען הקטנה הראתה גבורות נפלאות בחילה הקטן נגד עסטרייך, אפס מי יודע אם תמצא יד רוסיא לצאת לעזרתה, כי ממקום אחר אין לה כל תקוה לעזרה מלבד עזרת כסף.
פתאם ראינו בירושלם כי גרשה הממשלה את בית הספר לאטלקים אשר היה בחצר גדולה מנגד להבנין הנפלא אשר בנתה איטליה, והבנין טרם נגמר כלו, והקאנזול האטלקי צוה כרגע כי יעזבו הבונים את מלאכתם וישובו לארצם. והדבר היה ברור כי לא יעבו ימים רבים, ואיטליה גם היא תתערב במלחמה נגד עסטרייך אויבתה מעולם, ובלי ספק מצאה עתה עת מכשרה לקרוע ממנה את טריעסט, פיומא ואת המצודה החזקה פאלא, מפתח ים האדריאטי. וכלם האמינו, כי ברבות הימים תכבש לה גם את “אוולאנא”
המפתח למבוא ים האדריאטי מים התיכון דרך ברינדזי. ואני בעצמי אשר מצאתי תמיד ענין בדברי ימי מלחמות העמים בימי קדם וכן בימינו, וידעתי כי צבאות איטליה עוד לא הצטיינו לא בגבורתם ולא בחכמתם בכל מלחמותיהם. אבל גם זאת ידעתי, כי צבאות עסטרייך נופלים גם מהם, ובכל מלחמותיהם בשנים האחרונות תמיד הכו מכות נמרצות מיד שונאיהם. והנני זוכר עוד, כי אוהביהם עתה, האשכנזים, התנפלו עליהם בשנת 1866, ובמשך שבוע אחד כבר עמדו רגליהם בשערי וויען, ולולא עזרת רוסיא לא יכלה עמוד אף נגד אונגארן בשנת 1848. ובאחד הימים בשבתי בבית הקאָנסולאַט האמעריקאני ביפו, הביאו טעלעגראמא מציר איטליה בקאנסטאנטינאפּאל, אשר בה הודיע, כי קבל רשיון מה' מארגענטוי ציר אמעריקא, כי בבוא האניה האמעריקאנית לחף יפו, תקבל גם את נתיני איטליה להוליכם לאלכסנדריא. הנה כי כן, כבר ידענו ברור, כי כלה ונחרצה המלחמה בין איטליה ועסטרייך. וכל האותות הראו, כי המלחמה לא תגע בתוגרמה, אחרי אשר אין כל סבה לאיטליה לקרוא למלחמה נגד תוגרמה, טרם נרפאו פצעיה בטריפולי, אף כי גם המלחמה ההיא היתה בלי כל סבה מצד תוגרמה, ואיטליה ככל אחיותיה הממשלות הגדולות, מצאה ארץ קרובה לה, ונחוצה לה מאד למען עצור זרם העמיגראטיאָן השוטף מארצה לצפון ולדרום אמעריקא, ובמשך הימים במצאם שם מנוחה ועושר ישכחו את מקור מחצבתם, ואם הדבר נחוץ, אז הן לא ילך כל מושל לשאול שאלת אסור והיתר לקחת או לגנוב ארץ שלמה עם כל יושביה, נחוצה היא! וזה די, ומי זה ילך לשאול את פי אזרחי הארץ אם יאותו להענות תחת יד המנצח. ובכן לקחה גם איטליה חלקה, וכל רעותיה עמדו אז על דם הנגזל וידמו סלה, אף כי אשכנז ועסטרייך חרקו שן על הנתח השמן הזה אשר נפל לפי איטליה, תחת אשר אשכנז עצמה כבר היתה נכונה לבלוע את טריפּאלי בכל עת מצוא, אך איטליה קדמה לה, בדעתה את מחשבת אשכנז ותמאן לחכות עוד. אבל עתה, לוא גם מצאה איזה סבה, הן אין עוד מה לקחת מתוגרמה, כי מלבד עורה היבש לא נשאר לה מאומה כמעט, ובכן, נקל היה להבין כי המלחמה תשאר רק בין איטליה ועסטרייך. ואני מהשקפתי בתור יהודי, מאד גרסה נפשי לראות כי יגדל מספר היהודים תחת ממשלת איטליה, הטובה לנו יותר מכל ממלכות איירופא ואף בריטניא בכלל.
באחד הימים באו שלשים ותשעה איש כהנים ונזירים איטלקים מירושלם ליפו, לחכות שמה עד בוא האניה האמעריקאנית. ואחרי עבור כשני שבועות, והאניה לא באה בעתה, צוה דזעמאל פּאשא להשיב את האנשים ההם ירושלימה. סבות לא בקשנו, בדעתנו כי כן גזרה חכמתו העליונה, ואין לשנות. אפס אחרי כן נודע לנו, כי הלכו לחיפה, ומשם לוקחו באניה אמריקאנית, ותוליכם לחף קרעטא.
הסכסוכים באיירופא 🔗
מרומעניען ארץ הדמים שמענו, כי היא מתעתדת לפול בזרועות אשכנז, ובלי ספק הבטיחו לה “בּאַקשיש” שמן מבשר עסטרייך או סערבּיען, אף כי רוסיא הבטיחה להשיב לה חלק מבּעססאראבּיען, ועל חלוף כזה אין לנו לבכות או לשמוח, עמלק קטן או גדול, אחת הוא, ארורים גם שניהם.
בשבתי באחד הימים, בסכת גני ברמלה, וחושב מחשבות אולי תמצא ידי לגלות את פני הלוט, מה יהיה גורל הישוב החדש בארצנו אחרי המלחמה, יעצוני כליותי, כי ראשית דבר נחוץ לדעת גורל העמים הלוחמים, וגורל שכניהם העומדים מנגד ולא יתערבו במלחמת גג ומגוג זאת, אשר בלי כל ספק ישמע גם קולם באספת השרים אשר יתאספו לתוך את השלום. אף כי הדבר היה ברור בעיני, בלי כל ספק בעולם, כי יארכו עוד ימי המלחמה ארבע או חמש שנים, ולוא גם ישבּתו מריב לזמן ידוע עד אשר יבואו לידי פשרה – אשר לא האמנתי ולא אאמין גם עתה – הן גם ימי הפשרה יארכו למצער שנה תמימה או יותר, אחרי אשר לתוך שלום רק בין שני לוחמים, גם אז ימשך הדבר ימים רבים, ומה גם בהיות מספר הלוחמים רב, ובכל עת יגדלת מספרם.
אשכנז עומדת כעת על מרום פסגת הצלחתה, וגם עסטרייך אשר חרדה לרגעים מפני תנופת יד רוסיא, הרימה ראש. וראש השרים בברלין הודיע על ידי סוכניו בשוויץ מה יהיו תנאי השלום אשר תדרוש אשכנז. ראשית דבר ישלמו לה מלכי הברית כסף וזהב אין מספר, באופן שלא ישאר אף קשיטה אחת בכל ארצותיהם למשך שנים רבות, מפחד פן יכונו להם כלי נשק עוד הפעם. בּעלגיען האמללה אשר בלעה בעושק ונליז, החצי תהיה לה, ומושל אכזרי תושיב על כסאה למוץ את דמה, לבל תחשוב עוד מחשבת נקם. את פולין תעשה לממשלה מיוחדה תחת חסות אשכנז למען תהיה לה כחומה בצורה נגד רוסיא. ענגלאנד תאלץ להשיב לה את אחוזותיה באפריקא, וכל הימים בתבל יפתחו לפניה בלי כל מפריע. את צרפת תעניש בענש כסף אשר לא תוכל שאת, ואת האדמה אשר כבשה עד הנה תחזיק לערבון או לא תשיב לה לעולם. ורוסיא תשלם כסף ענושים, באופן שלא תספיק לה כל הכסף וכל הזהב הנמצא במכרי הרריה בסיבּיר, ולוא גם תמכור את כל האנטיסעמיטים והקאָזאַקים בארצה במחיר שקל לגלגלת, גם אז תמעט מכסת הכסף די שלומים לאשכנז. ורק דבר אחד לא יכלתי להבין, למה תדרוש מבריטניה לפתוח לפניה שערי כל ימי התבל אשר לא היו סגורים לפניה מעולם, הן אשכנז כבר פרשה כנפי מסחרה על כל חפי העולם הישן והחדש, ואניות מסחרה שטות בכל קצוי תבל באין מפריע. תעלת זועץ לא נסגר לפניה מעולם. שער בּאַבּ אַל מאַנדאַבּ (עדן)פתוח לכל אניות התבל, וגבעות הערקולעס בלשון ים גיבראלטאר לא הפחידוה מעולם, ואף גם בהתערב ווילהעלם השני בריב לא לו במאראקא, לא עלה על דעת בריטניה לסגור לפניו שערי ים התיכון. בריטניה לא סגרה עד הנה את תעלת אמאנס בעד כל אניה, ולשון – ים פרס גם היא פתוחה, תחת אשר תעלת קיעל היא באמת סגורה, יען לאשכנז היא. ואם כן מה חפצה בדרישת פּתיחת הימים? האמנם השתגע ראש שרי אשכנז לחשוב, כי תתן לו בריטניה חלקה, חלק כחלק בכל מפתחות ימי התבל אלה, למען תהיה אשכנז המושלת עליהן? ואם כן הוא, מדוע לא יבקש לו ווילהעלם השני גם עטרת קסרית הודו? ואמנם נמצאו פּתאים בין פקידי צבא הטורקים הצעירים אשר חשבו כי בעוד מעט וחפץ אשכנז ישלם. אף כי אין איש דעת אשר האמין כי בתם לבב חשב שר אשכנז, כי חלום כזה יש לו איזה ערך, ורק למען הפחיד את אויביו ולהתפאר לעיני בעלי בריתו, השמיע גאוה כזאת, בדעתו ברור, ככל אשר ידעו כל יושבי תבלּ, כי כל מלכי הברית לא היו מוכנים למלחמה גדולה ונוראה כזאת, ולא בחדש אחד תמצא ידם להכין כל צרכי מלחמה, את אשר הכינה אשכנז במשך ארבעים שנה. ובכל זאת לא קם חלום ווילהעלם אשר התפאר כי במשך שלשים יום תעמודנה רגליו על אדמת פאריז. ומלכי הברית אף כי עתה המה עומדים בקשרי מלחמה, הנה ידיהם מלאות עבודה להכין הכל כל אשר פגרו מלהכין קודם המלחמה. ובעיני כל איש נבון הדבר ברור כשמש בצהרים, כי עתה היא רק התחלת המלחמה ומלכי הברית ענו לחלום ראש שרי אשכנז, כי ימשיכו את ימי המלחמה עד אשר יפילו את החרב מיד היונקערים בפרייסען, וכל עוד אשר לא יהיו בטוחים בשלום אמת אשר יעמוד לאורך ימים לא ישבו חרבם אל נדנה. והנני מאמין באמונה שלמה כי באופן אחר לא יבוא הקץ למלחמה הזאת אף אם תארך עשרים שנה. ועל שאלת הכסף ימצאו מלכי הברית פתרון בטוח יותר מאשכנז אשר נשארה סגורה בארצה, ושונאיה יכתירוה מכל עברים מאין יוצא ואין בא. ושאלת הלחם וכל מיני מכלת באשכנז לא תפתור אף אם יהיו בידה כל אוצרות קרעזוס, רוסיא ואמעריקא, שתי הארצות אשר הספיקו לה כל צרכי אוכל למשך ארבעה ירחים בכל שנה, חדלו מהביא, ולולא הצליחה אשכנז לכבוש את מכרי הברזל והגחלים מיד צרפת, כי עתה עליה היה כבר להפיל חרבה מידה, ועוד מיני מתכיות אחרים יחסרו לה גם עתה. ואם התפארה אשכנז על בריטניה, כי כספה ישאר בארצה, תחת אשר בריטניה תוציא את כספה באמעריקא, הנה גם כסיל אדם יבין, כי גאוה כזאת טובה לגמולי מחלב, אחרי אשר בכל לב היתה נכונה בכל רגע לעמוד במקום בריטניה להשיג את כל הדרוש במחיר כספה, ואשכנז תוציא את כספה לתוגרמה מבלי השיג כל חפצה. מילליאנים אין מספר תפזר לכל האורבים אשר שלחה לכל קצוי תבל לסכסך את אויביה בכל ארצות הקדם, באמעריקא ובאפריקא, מלבד כח ארצות איירופא. מחיר שטרות כספה ירד מאד, וכסף עסטרייך ירד עד עפר, עד כי לא רחוק הדבר, כי עסטרייך תפשט את הרגל, ובנפלה, תקומה לא תהיה גם לאשכנז, וסוף סוף תהיה לה תוגרמה למעמסה כבדה מנשוא, ובלי עזרתה לא תוכל תוגרמה עמוד אף שלשים יום. ואם לא הצליחו מלכי הברית עד הנה לכבוש את הדארדאנעלים, הנה מי יערוב לנו, כי ביום מחר לא תתעורר גם יון להתיצב על ימין מלכי הברית, למרות עיני מלכה האשכנזי. יון מפחדת מפני בולגריא, ואם תבוא האחרונה בברית אשכנז ותוגרמה, הנה אין בטוחות ליון רק אם תתן את ידה לצרפת ובריטניא, אשר גם עתה כבר לקחו לערבון את האי מאטאלין בידם, האי הנחמד העומד כחומה בצורה נגד שער לשון‑ים סמירנא ומפתח לאזיא הקטנה, מלבד המון איים אחרים בים האיים הקרובים אל הדארדאנלים, וכל איי יון הנם כחומר בידי אניות צרפת ובריטניה, אשר בכל רגע תוכלנה להכביד אכפן על יון אם תאבה או תמאן. ואיטליה מאחור תוכל לקחת לה לערבון את האי קארפו, וביד אשכנז אין כל במה לבוא לעזרתה לא בים ולא ביבשה. וספק גדול הוא אם תמצא ידה אף לתת לה עזרת כסף. ואם יסגרו מלכי הברית את חפי יון, אז על הארץ הקטנה והעניה הזאת למות ברעב במשך חדש ימים, יען בעבודת האדמה לא הגדילו היונים עשות. רוב אייה מכוסים הרים רמים ונשאים והשפלה אשר בין ההרים נטועה עצי פרי המביאים שכר טוב לעובדיהם יותר מתבואות השדה, ורוב תושבי האיים מביאים לחם וכל מיני מכלת מחוץ לארצם. פחמים לאניות ומסלות הברזל יביאו מענגלאנד, ועתה שמענו כי שלחה אניות לאמעריקא להביא כל אשר לא יכלה להביא מבריטניה, ולפי הנשמע חזקו דברי ראש שרי יון וויניציאלוס מדברי המושל. וויניציאלוס ראש השרים ודיפּלאָמאַט מהלל נודע לאוהב נאמן למלכי הברית, והוא עומד על המשמר להמשיך את ארצו בקשרי המלחמה, ויוכל להיות כי מטרתו היא להתנפל על קאנסטאנטינאפאל מצד היבשה, אחרי אשר כמחצית העיר ההיא מיושבה יונים אשר לא יוכלו להיות לעזר גדול במלחמה. וסימנים רבים יוכיחו, כי אין חפץ לצרפת ובריטניה לתת את רוסיא להתנפל על קאנסטאנטינאפאל ולכבשה, ואף כי רעה היא להם במלחמה הזאת, בכל זאת יותר נעים היה להם לראותה נחנקה בגרונה, מראות נתח גדול ושמן כזה בפיה. וזאת היא לפי דעתי הסבה, כי עד היום לא נסתה רוסיא לשלוח צבא רב דרך קוקז להתנפל על קושטא, ודבר כזה היה בכחה לעשות, ומה גם עתה, כאשר אספה תוגרמה את כל כחותיה סביב הדארדענעלים, ואז היתה לה המלחמה מפנים ומאחור.
כתבי עתים האשכנזים מתפארים, כי בעוד מעט ויפתחו לפניהם כל הדרכים לבירת תוגרמה, ואז יעלו לקחת את מצרים מיד בריטניה. אמנם, כי ימצאו דרך לקושטא יתכן להאמין, אם תפתח בּולגאריא לפניהם שערי ארצה. אך כי יצלחו לסול מסלה לתעלת זועץ, אספוק מאד אם יאמינו בעצמם בתקוה כוזבה כזאת, אשר לא תבוא לעולם. האשכנזים יודעים את הדרך מקושטא לזועץ הרבה יותר מהתוגרמים עצמם. יודעים המה כי לא יתכן להביא חיל גדול לנהלם דרך ישימון ומדבר שממה, ויודעים המה כי לעולם לא יספיקו להביא צדה וכלי נשק למצער בעד שלש מאות אלף איש, אחרי אשר בדרך הרחוקה מקושטא עד אלעפא לא ימצאו מאומה, והדרך מלאה חתחתים אין מספר, בלי מסלות ברזל כמעט, והמסלות המעטות הנן בעלות פס ברזל אחד, באופן כי המרכבות לא תוכלנה להפגש באמצע הדרך. המרכבות הנן קטנות כתיבות עץ אשר אין בכחן להכיל כלי נשק כבדים, ולהוביל כלי נשק גדולים על דבשת גמלים גם כן לא יתכן על רכסי הרים, ואם כל הגמלים באזיא הקטנה יאספו הימצא להם? מים לשתות מעט מאד, מלבד אשר לכל מסלות הברזל בכל הארץ אין גחלים להסיק, זה ירחים אחדים. גם עצים יבשים להסיק לא היו מעולם בתוגרמה. ואם יאמרו להביא חומר לבנין המסלות שלא נבנו עוד, ולגמור מלאכת המנהרה הגדולה דרך הרי טוירוס ימשך הדבר שנים רבות, ובבואם אחרי עמל אין קץ לבאר שבע אשר שם הוא תחלת המדבר הנורא, אז יפול לבם בראותם שאול פתוח לפניהם, ורק לאזני חסרי דעת יוכלו להשמיע הבלים כאלה. ודזעמאל פּאשא המתפאר כי ילך עוד הפעם לתעלת זועץ, יודע כי “הדבור הוא בזול”, והערביים לא ימלאו אחרי דבריו, מאין שומע לו, לוא גם יחפוץ לעשות זאת באמת, יען מהפקידים, כאנשי הצבא כלם עונים קול אחד, כי רק הוא לבדו חפשי ללכת בדרך ההוא, אבל איש לא ילך אחריו, מלבד אם יביא מחנה גדול מהתוגרמים, ובלשון מדברת גדולות לבדה לא יכבשו את ארץ מצרים. ובעיני הדבר הוא ברור, כי כל חפץ אשכנז הוא רק לתקוע לה יתד נאמן בבירת תוגרמה, ודי לה אם תשים בה אלף או אלפים מפקידי צבאותיה, ואיזה עשרות אלף מחיל צבאה לחזק את עמדתה בקושטא. וכבר בא האות, כי הבטחון אשר בטחה תוגרמה כי אשכנז תשלח לה מחנה אנשי צבא, היה מבטח בוגד, ולוא גם הקימה את דבריה, אז אוי אוי היה לה לתוגרמה מהאורחים הגיאיונים האלה. ונחוץ שלא לשכוח כי ענוויר פּאשא שר המלחמה הוא הרוח החיה עתה בכל אופני הממשלה, והאיש הוא מהיר חמה, גא מאד, וכגל אבק שרפה בהרימו אש, כן תתך חמתו ברגע אשר ישמע מלה אחת לא לפי רוחו מפי איזה פקיד צבא אשכנז, ובקצפו הוא נכון לחבל את כל מעשי ידיו מבלי התבונן לאחרית הדבר, ולא סוד כמוס הוא בעיר הבירה, כי כל פקידי צבא תוגרמה שונאים את האשכנזים וגבהות לבם. ואם נמצא איזה סופר במכתב עתי “פראַנקפורטער צייטונג” המנבא עתידות מצרים בידי אשכנז ותוגרמה, הנה נכון הדבר כי מוחו מלא תבן, אם לא במרמה ידבר להונות את תוגרמה.
מאת הממשלות הקטנות הסקאנדינאוויות אין אנו יודעים פה מאומה, כמו לא היו בתבל. אבל הן לא יתכן כי מתו כלם, או הנם הוזים שוכבים כמו לא היו בתבל. אבל הן לא יתכן כי מתו כלם, או הנם הוזים שוכבים כמו לא נגעה המלחמה אל לבם, והמלחמה כבר נטושה על פני ים הבאלטי. ים הלבן כבר קרע את מעיל הקרח אשר נשא זה ירחים רבים, וחף ארחאנגעלסק כבר פתוח לפני אניות בריטניה להביא כלי נשק לרוסיא, ורוסיא החלה לבצר את איי האָלאנד הקרובים לשוועדן, וסכנה מרחפת על ראש הממשלה הקטנה הזאת מאת הדב הלבן, ושנאתה העתיקה לרוסיא טרם נמה שנתה, ומצד השני חרב שלופה ביד אשכנז מהלכת עליה אמים למען תצא לעזרתה. דענעמארק עוד לא שכחה בלי ספק את שלעזוויגר האלשטיין אשר קרעה אשכנז מאדמתה, ונקל להבין כי עוינת היא את אשכנז. נארוועגיען הראתה תמיד פנים צוהלים לבריטניא, ואין לבה לאשכנז. ואשכנז אשר בלעה את בּעלגיען, יען נחוץ היה לה להתפרץ לצרפת ובּריטניה, מדוע לא תעשה כן בהיות הדבר נחוץ להתפרץ לרוסיא? והאָלאַנד שכנתה הקרובה בלי ספק לא על שושנים תדרוך. כל חפי מימיה בים הצפוני צפוים למלחמות בכל רגע בין אניות אשכנז ובריטניא, ואם עד כה החביאה אשכנז את כל אניותיה בתעלת קיעל, אך הן לא לעולם תסתר מפחד צי בריטניה, ומי יודע אם לא יקראוה למלחמת בינים נגד רצונה, וביום בהיר אחד תוכל להתנפל על האָלאנד בלי כל סבה. ויותר מכלם סכנה מרחפת על ראש הארץ הקטנה והנחמדה שוויץ, זאת הארץ העומדת בלב איירופא, ומצבה בעמים הוא כמצב בּעלגיען, אבל היא מוקפה במלחמות מכל ארבע רוחותיה, צרפת איטליה אשכנז ועסטרייך. ואף כי הרוב הגדול מתושביה מדברים שפת אשכנז, אבל לבם לצרפת, ואת אשכנז ישנאו עם עסטרייך חברתה. והשנאה הזאת לא שנאת חנם היא, אשכנז חללה את כבודה לא פעם אחת, אורבים אשכנזים מלאו תמיד את הארץ בכל עבר ופנה גם בימי שלום, וחקי שווייץ היו לה למשחק, אף כי היא עצמה חתמה על ברית האמנה אשר הבטיחו שלמות שווייץ בשנת 1870. ובשנת 1889 נוסדו יחד זה ווילהעלם אוהבנו עם בּיסמאַרק מודענו ויפילו עליה גורל לחלקה בין אשכנז וצרפת לפי מכסת מספר דוברי שפת אשכנז וצרפת, ואחרי אשר רוב תושביה מדברים אשכנזית, הנה חלקה הגדול יפול בידה. וכאשר עשה ווילהעלם עתה לבּעלגיען, כן חשב אז לעשות לשווייץ. זאת הארץ הקטנה והברוכה העומדת לנס עמים בסדריה הטובים ובחקי ממשלתה הישרים, אשר לא לחרפה היה לעמים גדולים וכבירים לבוא לקחת מפיה לקח. ואין כל פלא כי תתאמץ בימים האחרונים להתקרב לצרפת יותר ויותר, ועם זה להפיץ את השפה הצרפתית למען ישכחו מעט מעט את השפה האשכנזית, וגם השפה האיטלקית תתפשט בין תושביה היושבים על גבול איטליה. ובין כה היא עומדת על הר געש מפחד אשכנז ועסטרייך, אבל אין אנחנו יודעים מה נעשה בה. הנה כי כן, בבוא מועד לאספת שלום, הנה לא יעמדו גם העמים הקטנים הנזכרים מנגד, וכל אחד ידרוש בטחון לשלמות ארצו, ואז גם עלינו לחשוב, מה יהיה גורל ציון בפרט – מבלי דבר עתה מגורל ישראל בכל ארצות המלחמה בכלל.
פה בארץ הקדושה כבר החליטו כל היהודים פה אחד כקטן כגדול, כי אם תשאר ארץ הקדושה ביד תוגרמה, אז לא ישאר אף יהודי אחד על אדמת ישראל, אחרי אשר אין לנו מזח עוד בצירי ממלכות איירופא, ותוגרמה עוינת אותנו, והערבים הפראים ישנאונו, ואין איש בטוח בחייו בכל רגע. רכושנו הפקר לכל שודד ומרצח, לקנות ולמכור אדמה לא יתנונו, בתי חרשת מעשה אסור ליסד על פי חקי הפראים, ואם אין חרשת מעשה ועבודת האדמה, הלא נשאר לנו רק רשיון אחד למצוא קבר בעמק יהושפט, וגם זה רק אם יצלח איש למות במשך שלשת הירחים אשר לו הרשיון להתמהמה בארץ קדשנו. ודזעמאל פּאשא הן הזהירנו זה כמה פעמים בדברים ברורים לאמר: “כי לא יבואו עוד יהודים חדשים לארץ ישראל, על זאת תדאג קאנסטאנטינאפּאל, וכי ימעט מספר היושבים בה מכבר, בעד זאת אדאג אני”. אף כי גם זה אמת הוא, כי איש לא חת ולא פחד מדבריו אלה, על פי הרגש הטבעי היושב עמוק עמוק בלבנו, כי ארץ קדשנו לנו היא אף אם אלף פעמים יבעלוה אדונים זרים. ודזעמאל פּאשא איננו הצורר הראשון, וארצנו היקרה לנו עתיקה מטאמערלאן וטשינגיז כאן, ועמנו חי חי הוא אף כי לא אדמת אבותיו, תחת אשר בני עמו של דזעמאל פּאשא עומדים על אדמתם ורגלם האחת בקבר. אך לעולם הן לא נוכל להסתפק בחלומות ורגשי לבב לבד, עלינו לעמוד על המשמר ולהביט סביבותינו למען נדע מה לעשות בבוא מועד. שמענו אמנם מרחוק כי אחינו באמעריקא ובריטניה מתעתדים להתאסף בקאנגרעס כללי לעבוד לטובת אחינו האמללים בארצות אשר משפטם גזול בכלל, ובעד ארץ אבותינו בפרט, ותגל נפשנו. אף כי טרם נדע מי המה המנהלים, והמנהלים המה העיקר בענין גדול ונכבד כזה, כי אוי אוי לנו אם מנהלנו יהיו המתבוללים העשירים, וכפלים תגדל הצרה, אם בעלי הברית הבונדיסטים ובכללם כח אלה הנכונים למכור את עמם בעד בצע כסף או כבוד יעמדו בראש הקאָנגרעס. כאשר הראני הנסיון באספת הקאָנגרעס הציוני בוויען בשנת תרע“ג, כי אמנם רק למראה עין היה ציוני, ותוכו מלא הות… ובכל זאת תקעו כל כתבי העתים בשופר גדול ויריעו בשמחה כי הגדילו לעשות. ואם כזה יהיה גם גורל הקאָנגרעס האמעריקאני, אז טוב ממנו הנפל. אך מי יודע מה ילד יום, ואני יושב פה באשמנים, רחוק מביתי כששה אלף מיל, ושמועות נכונות אין להשיג, ואינני יודע אם להאמין בדברי “החרות” אשר הודיע, כי האיש הדגול מרבבה “העורך” דין המהלל ה' לואס בראנדייס מבאסטאן נכון לעמוד בראש הקאָנגרעס האמעריקאני, ואם אמת השמועה, תגיל נפשי מאד, כי גדול האיש ויקר, ולבו טוב לציון, ולוא ילוו אליו גם האדונים נתן שטרויס והשופט הר”מ זולצבערגער, מה טוב.
מפי השמועה למדתי, כי הקאנזול האשכנזי פה בירושלם הדר. סמידט, אמר לאחד מאוהביו, כי אשכנז חושבת ליסד בארץ הקדושה ממשלה מיוחדה, ובלי ספק תחת חסות אשכנז, ומי יתן ולא נזכה לראות כזאת לעולם.
דעתי אודות עתידות ציון, היא דעת כל היהודים תושביה, כי התקוה האחת לעת עתה היא, כי סוף סוף יצאו כל מלכי הברית כמנצחים מהמלחמה הזאת, ואז תקח לה בריטניה את הארץ הקדושה, וצרפת תפרוש כנפיה עוד הפעם על הלבנון וחלק גדול מסוריא, או גם סוריא כלה. ארץ הקדושה נחוצה לבריטניה יותר מבּעלגיען לאשכנז. ארץ הקדושה היא החומה לתעלת זועץ, ובשום אופן לא תתן לעם אחר למשול עליה. בריטניה היא האחת אשר עז בידה לעצור בעם פרא כהערביים, כי כבר הסכינה בכמו אלה. אדמת ארץ הקדושה לא נחוצה לה, אחרי אשר אין מדה ואין קצב לאדמת אחוזותיה בכל ארצות תבל. האכר הבריטי לא יבוא לעולם לעבוד אדמת הקדש אשר מחירה יקר מאין כמוה, תחת אשר כל בריטי החפץ בעבודת האדמה, יוכל להשיכ אדמה חנם בקאנאדא, בריטיש קאלומבּיא, אוסטראליען וזעלאנד החדשה ברגע בואו בלי מחיר ובלי כל עמל. ואם יבואו סוחרים ובעלי הון ליסד בתי מסחר וחרשת מעשה מה טוב. ענגלאנד נותנת תמיד חפש גמור בכל מדינותיה, וכל אזרחיה יאהבוה באמת ובתמים. ואם כל חקי סדום בארץ הקדושה ימחו מספר החיים, אז הארץ פתוחה לפנינו לקנות אדמה, ליסד ערים חדשות, לבנות בתי חרשת ולהביא אליה סחר גוים. ואם ניסד עוד “אגודות אניות” אז לא רחוקה התקוה, כי במשך עשר שנים יעלה מספר בני יהודה על מספר בני ערב. ואז אם יבוא אלינו דזעמאל פּאשא לבקרנו לא נגרשהו חלילה, כאשר עשה לנו, למען ידע כי לא כניני טעמערלאן, ניני אברהם יצחק ויעקב. ובין כה, עינינו למרום כי תבוא תקותנו, וידנו לא תחדלנה מעבוד עבודתנו הקדושה לציון בלי הרף ובלי שפלות ידים. ובבוא מועד לאספת השלום, עלינו להגיש את עצומותנו לפני צירי כל הממשלות על ידי גדולי חכמי ישראל הנודעים בתבל, אשר כח בהם לעמוד בהיכלי מלך ושרים. ועלינו להשיג הסכמות ממשלת אמעריקא, צרפת, בריטניא ואיטליה, ולא נעלים עין גם מהסכמות שרי הממשלות הקטנות למען נהיה בטוחים ברוב דעות, ואז תקוה לעתידותינו. ועד העת ההיא, הנה חובתנו הראשונה היא לתמוך את הישוב הישן והחדש. הישוב עומד עתה על פתחי שאול, ואם לא תבוא עזרה מרחוק, סכנה נוראה לפנינו, עניי העם גועים ברעב, הפועלים ילכו בטל, רוב החנויות סגורות, וגם העשירים המעטים יאכלו לחמם בדאגה מפחד יום הבא, ורובם כבר עזבו את הארץ, כל מוסדי צדקה וחסד נכונים למשואות אם לא יחישו אחינו לעזרתם, וכל הישוב יחרב ויהרס.
עתידות ציון 🔗
חסיד שוטה הנותן “פּדיון” לרבו למען יתפלל בעדו אל אלהיו, בטחונו חזק כי אלהים ישלח לו עזרתו בזכות תפלת הצדיק. הדר. הערצל אמנם האמין גם הוא, כי אם יצלח לו לתת כופר פדיון ארצנו הקדושה להצדיק עבּדול חמיד, אז ישיג חפצו. וכל אחד מאתנו האמין אז כי לוא מצאה ידו לתת את הבּאקשיש שבעים וחמשה מילליאָן פראַנק, יכלנו למצער לקות, כי יצליח בדרכו. אבל על מה יבטחו עתה החסידים הציונים? המאמינים כי מתוגרמה תבוא ישועת ציון. הטורקים הצעירים הנם נקיי כפים, בּאַקשיש בסתר לא יקחו, כי חרפה היא לאנשים נאורים חניכי פּאַריז לקחת שוחד, ועל כן התחכמו לקחת ביד רמה ככל אות נפשם, ומאומה לא יבטיחו מחיר הגזלה. ליהודי ארץ הקדושה עשו חסד גדול בקבלם אותם תחת חסות תוגרמה, ומחיר החסד הזה פשטו עורם מעל עצמותם, ויבטיחו עוד כי לא יתנו עוד ליהודי לבוא לציון, ולא למכור אדמה לאזרחיה היהודים, ולעת עתה אין אנחנו רואים אף צל כל תקוה מהצדיקים האלה, ומה הבטחון אשר יבטחו הציונים, ועל מה ולמה ירימו עד שמים צדקת תוגרמה? אף כי אינני אומר כי הטורקים הנם רעים מעמים אחרים אשר לא יתנו לנו להרים ראש. אבל בשום אופן אינם טובים מהם – מלבד רוסיא ורומעניען ‑. ומשנת 1840 אשר אז השיגו היהודים את הפירמאן להשותם עם בני העמים האחרים, לא ראינו כל דבר טוב אשר עשתה תוגרמה לישראל, זכיותיהם נשארו על הניר, ומעולם לא יצאו אל הפועל, פּאָגראַמים ועלילות דם קרו לא אחת ושתים בארצה, אף כי רובם אמנם היו בידי הנוצרים, אבל הממשלה לא שמה לב, ובמעט בּאַקשיש יצאו הרוצחים לחרות. כן היה בדמשק, בסמירנא, שאלוניק, קרעטא, פּאָרט‑סעיד, רהאדאס ועוד, בעוד אשר כל כבוד וגדולה ועושר נפל לחבל להארמענים אשר כל הממשלה כמעט היתה בידיהם, ולא יען כי עלו בכשרונותיהם על היהודים. ואף גם כאשר מצאה בהם קשר בעיר הבירה בשנת 1896, ואחרי ההרג הרב אשר הרגה בהם ששה אלף איש במשך איזה שעות, נשארו רבים מהם על משמרתם בעבודת הממשלה. ועתה אחרי אשר החלה לקחת אנשים לצבא גם מהנוצרים גם מהיהודים, ובמלחמתה את בּולגאַריען, עזבו רבים מהנוצרים את המחנה וינוסו למערכת האויב, בכל זאת לא הרימה ראש בני ישראל למעלת פקיד או שר מאה, מלבד אחד, בן אחד מנכבדי המושבה “רחובות” אשר ראיתיו בקאנסטאנטינאפּאל, ובין כל פקידי הממשלה רחוק למצוא איש יהודי, אף כי בכשרונותיהם וידיעותיהם נעלים המה על התוגרמים בכל ענין. המשרה אשר נתנה על שכם החכם בַּאַשי, היא לטובת עצמה, יען עליו החובה לגבות את המסים, אשר לולא זאת עליה היה להפקיד פקידים מיוחדים. והנסיון הורה לה, כי המסים על ידי פקידיה ישאר תמיד באמתחתם, ומשכרת הרב שלמו היהודים.
העול הנורא אשר סגרה בעדנו את כל קברות אבותינו הקדושים בארץ ישראל לא יכפר לה עד עולם. עול כזה לא עשתה אף רוסיא או רומעניען. ואם יש איזה טענה מצד הערביים “הישמעאלים” על קברות האבות, ובית תפלת אמאר, אבל מה להתוגרמים המאנגאלים ולאבותינו הקדושים? מי נתן להם המשפט לסגור עלינו את כל המקומות הקדושים ולא יתנונו אף להביט עליהם, וכמה פעמים אסרה עלינו אף לגשת לכותל המערבי שארית פליטת מחמדנו. ובשנה העברה אסרה הממשלה להציג שם איזה ספסלים או כסאות בעד הזקנים אשר לא יוכלו לעמוד על רגליהם שעות אחדות, ופעמים רבות ידו אבן על כל הקרב לכותל המערבי, והממשלה לא תפריע את האספסוף ממעשיהם, ואף כי הממשלה נתנה את המקום הקדוש הזה במתנה להבאראן ראטהשילד, והבאראן היה נכון לשלם כסף רב מחיר המתנה, ואחרי כל זאת האם נתנה לו בפועל? לא דובים ולא יער, כי כן הוא טבע התוגרמי, תמיד יבטיח ולעולם לא יקיים. והדבר הזה הוכיח להדר. הערצל, כי שוא הבטחות תוגרמה וינער כפיו ממנה. ואני הן בעיני ראיתי בקץ תרס"ב בבואי בלוית וואלפסאן לקאנסטאנטינאפאל את כל הכבוד הגדול אשר כבדהו הסולטאן, ומי יכל להאמין אז כי כל אלה היתה רק אחיזת עינים מצד תוגרמה. ועתה אחרי אשר גם הערצל גם וואלפסאן אינם עוד בארץ החיים, עתה מי ילך לנו? אולי הטפש באדעססא, הסרסרים בתל אביב, או הסוחרים הקטנים בברלין? אמנם כן, ידעתי צעקת איזה בונדיסטים ומלמדי תנוקות, כי אין להם חפץ “בהשתדלות”, טוב ויפה! אבל האם ימצאו די כח לב לבוא לקאָנסטאנטינאפּאל ולאחוז בזקן הסולטאַן לבקש משפט, ואם לא יאבה שמוע יוליכוהו אסור בחוטי ציציותיהם לבית מדרשו של ר' ליב שרה’ס, כי יתן לו שתין פולסא דנורא, האף אין זאת גבורי ישראל! ואנחנו כלנו הן ידענו את תנואותיכם. כלכם תאמרו להיות מנהלים ומנהיגים, ועל כן אתם אומרים כי שקר ההשתדלות על ידי אנשים גדולים ונכבדים אשר לא תגיעו עד קרסולם, למען תהיו אתם השתדלנים בשם כל העם אשר לא שלחתם, ואשר לא יאמין בכם לעולם. ואם לא כן הוא, הבו לנו את חכמתכם ועצותיכם הטובות, כי עתה באה העת לכם, העת לצוד דגים במים עכורים בימי מהומת מלחמה הזאת…
בענג, אך גם בלב דוי שמעתי מפי מורה ראש, חסיד וטפש גליציאני, וכן מפי אורב יהודי בתל‑אביב הבא על שכרו: “כי עלינו להשליך יהבינו על אשכנז ועסטרייך, כי ישיבו לנו את ארץ קדשנו”. והנני מפחד פן ימצאו עוד חכמים כאלה בחוץ לארץ, אשר שכחו כי בשנת 1878 בעת הקאָנגרעס בברלין, אשר אז השתדלו בריטניה, צרפת ואיטליה בעד זכיות היהודים ברומעניען, הנה היו רק שרי אשכנז ועסטרייך אשר עמדו על ימין רוסיא וצוררי רומעניען לסוך דרכי צירי חכ“י בסירים. וגם אז מלך המלך הטוב והמטיב פראנץ יאָזעף המושל גם עתה 7 ואשר עד היום עוד לא מצא די יושר בלבו להוציא את “הילזנער” לחפשי, ולענוש את הרשעים המעלילים. ועלילת הדם בטיסא עסלאר לא נגרע מכבודה מאומה נגד עלילת בּייליס בקיעוו. ובספר קורות הפּולאנים הצוררים לישראל בפּולין הרוסית בשנים האחרונות, הן לא יפקד גם זכר הצוררים הפּולאנים בגאליציען תחת ממשלת הקיר”ה הרחמן פראנץ יאָזעף, הוא המלך החסיד אשר מכר את ישראל יושב וויען ביד הצורר לועגער (שר"י) לעשות בהם כטוב בעיניו, וממנו תקוו לגאולת ציון, ומאיש הנושא עליו תאר “מלך ירושלם” תחכו כי יחלק מכבודו לר' מענדיל אושיסקין? או אולי מווילהעלעם השני, אשר מבלי יכלת לשלוח את אניותיו לים האטלאנטי הציף את כל איירופא בים של דם ודמע, זה טאמערלאן השני אשר גם דם עבדיו הנאמנים חשב כמים, ההוא יחוש לגאולת ישראל?
בריטניה 🔗
התקוה האחת והנכונה לשיבת ציון, היא בריטניה, היא ולא אחרת, יהיה איך שיהיה קץ המלחמה. ביד בריטניה גורל ארץ הקדושה, וכאשר לא תתן לעולם את תעלת זועץ ביד זרים, כן לא תוכל לתת גם גורל ארץ אבותנו בידי ממשלה אחרת, לוא גם יהיה אוהבה היותר נאמן. והבל יפצה פה פתאים המאמינים, כי בנפול תוגרמה, תפול ארץ הקדושה בידי הרוסים, אחרי אשר אין בכח רוסיא לבוא לאה"ק ביבשה לעולם. ומצד הים, הלא בריטניה היא האחת מושלת ים התיכון, וארץ הקדושה היא החומה הבצורה החוסה על תעלת זועץ. ולא רחוק הדבר, כי במשך הימים תאחד את ים המלח עם לשון ים אקאבי על ידי תעלה, ואז תברא תקופה חדשה בארצנו השוממה והעזובה, כאשר בראה במצרים. בריטניה יודעת כי היהודים ישארו לה נאמנים עד עולם, וכל מביני דבר בארץ הקדם, כלם פה אחד מחליטים, כי תוגרמה לוחמת עתה את מלחמתה האחרונה, מלחמת הגסיסה. היהודים נתיניה אמנם ישארו לה נאמנים עד צאת נפשה. אבל בעדנו, יהודי כל ארצות התבל אינני רואה כל נחיצות להיות כסילים בוטחים על תהו, או חנפנים שפלים לעשות דדיה, עלינו להביט בפני המקרים האחרונים בעינים פקוחות, ולא להמשך אחרי איזה מאמרים כתובים בכתבי עתים עברים בידי איזה מורים בטלנים הרואים רק את חוטמם. עלינו כל בית ישראל לאסוף את כל כחותינו לבוא בדברים את ממשלת בריטניה, נבחר לנו אנשים מגדולי עמנו בכל ארצות פזורנו ונשלחם לונדונה, טרם כלות המלחמה, אנשים אשר ידברו בשם כל ישראל וברוחו. בריטניה יודעת ערך כשרונות היהודים וכחם יותר מתוגרמה, כי אמנם לוא הבינה תוגרמה מה הוא כח ישראל, כי עתה לא היתה ארץ פראים, ולא היתה אמללה. אבל עם בריטניה לא נחוץ לנו להרבות דברים, היא מבינה אותנו ואנחנו מבינים אותה. הננו מבינים סוד “שאלת ארץ הקדם”, והננו יודעים כי סוף סוף תמצא בריטניה את פתרונה, היום או מחר. ובשבת היהודים על אדמת קדשם תחת מחסה עזה, אז לא נהיה האחרונים בפתרון השאלה… הדר. הערצל בשעתו, בחכמה עשה כי קנה מניות ממסלות ברזל הבגדדית, בצפיתו כי המסלה ההיא תביא חיים חדשים באזיא הקטנה. ובכן נחוץ היה כי לא יהיו היהודים האחרונים בתחית הארץ ההיא. ולוא הבינה תוגרמה את אשרה, כי אז נתנה לישראל זכיות מיוחדות בכל רחבי ארצה, ובכחה היה למשוך אליה לב רבבות אלפי ישראל מכל קצוי תבל בכלל ומרוסיא בפרט, ובידה היתה להפיח רוח חיים באף פגרה הגדול. אבל היא לא הבינה מעולם ולא תבין גם עתה מה טוב לה. תוגרמה אשר באה מלב אזיא הסכינה לחיות על חרבה מאות בשנים, ולא שמה לב להשכלת איירופא, ותועים לחשוב, כי גם עתה ימשלו ביד חזקה על עבדיהם. עורים המה הטורקים הצעירים ולא יראו, כי כמעט כל עמי התבל כבר חלצו את צוארם מעל נוגשיהם, אף כי המושלים היו עצמם ובשרם. ואם גם המלחמה הזאת לא תפקח את עיניהם, מראות כי על שבכה יתהלכו, אז לא יראו עוד אור לנצח.
המלחמה הקדושה, אשר עליה השליכו יהבם, כי שלש מאות מילליאָן מחמדים יבואו כלם לעזרתה, ובמספר עצום כזה יוכלו לבלוע את כל התבל. חלומם זה הוליכם שולל, ובמשך כל עת המלחמה איש לא שעה אליהם, ובזה הלא די היה להוכח כי חלום שוא חלמו, ואם המחמדים בני דתם פנו להם עורף, מה יוכלו לקות מאשכנז השופכת דם בני דתה בלי חמלה, כי תצא לעזרתה בבוא יום פקודתה. מכל ארצותיה באיירופא הן לא נשאר בידה מאומה כמעט בלעדי עיר הבירה ואדרינאפאל, ושכניה עריה יכתירוה מכל עברים. ואם לא מצאה עוד יד בריטניה לפרץ לה דרך הדארדאנעלים, אבל נקל לה בכל עת לסגור עליה את הים התיכון, ואז נגזרה היא מארץ החיים, כי רק דרך אחד ישאר פתוח לה, והוא דרך קושטא - אנגארא, וגם הדרך הזה איננו עוד בטוח מצד רוסיא. והבטחון האחד אשר ישאר לה אחרי תם המלחמה, הוא רק “אַללאַה ומחמד נביאו”. ועל קנה רצוץ זה ישענו הציונים החדשים בעלי ברית תלמידי קראפאטקין.
אל יתעה הקורא בדברי נגד הציונים החדשים, כי כונתי על המון העם אוהבי ציון הנותנים את כספם או עמלם לטובת ציון. חלילה לי מזאת, כמהם כמני הנני אוהב שערי ציון. הישוב הישן והחדש, כלם אהובים לי כנפשי, כמהם כמני הוצאתי כסף רב ועמלתי במשך ל"ח שנה. כמה פעמים הלכתי לארץ הקדושה וקניתי לי נחלה במקום אשר עמלתי ליסד שם ישוב יהודים חדש. ואם אומר להתל בהם או לחרפם, הנה חרפתי אל חיקי תשוב, יען לא טוב אנכי מהם. אפס בדברי רתת עם הציונים בתל אביב, ברלין, אדעססא או נויארק, הנני מדבר לא נגד נותני הכסף, רק נגד הלוקחים, ולא נגד העובדים לטובת ציון בתם לבב, רק נגד המנהלים, הרועים את נפשם ולא את הצאן. הרועים הרעים האלה אשר תפשו את הממשלה בידם אחרי מות הדר. הערצל הנם ציונים רק בשם, ואגודתם נוסדה ממין “ערב רב” של קולטוריסטים, בונדיסטים, פועלי ציון, הפועל הצעיר, סתם סאציאליסטים אשר עזבו את ארצם בריבם את ניקאלאי השני, סרסרים במעיל “לשכת המודיעין”, סוחרים עקספלואטאטארים בדמות “משרד” (פּאלעסטינא אַמט), “כת העברים” אשר מטרתה להביא כליון חרוץ על היהדות בארץ ישראל, ולהושיב על כסאה את הקולטורא הארורה אשר בדו מלבם, וסתם הולכי בטל, החיים על חשבון האבוס הציוני.
ואם נשארו עוד איזה אנשים ישרים ונכבדים בתוך המחנה, הנה מלבד אשר מספרם מעט, אך גם המעט הזה יעזבו בקרוב את המערכה ברצונם או שלא ברצונם. וכאשר נאלץ הדר. נארדוי כן יאלצו גם ה' קאהן מהאג, גם הדר. גאסטער, בענטוויטש, קאווען וגרינבערג ואחד העם מלאנדאן, פישער מאנטווערפען ועוד מעטים כמהם לעזוב את העדר. ואינני חפץ כי יאמינו לי הקוראים על דברתי, רק יחפשו לשמוע מה בפי האנשים אשר שבו מארץ הקדושה בשנה האחרונה. ובאמעריקא ישאלו נא את פי מלאכי “האחוזות” אשר עזבו את הארץ בקץ שנת תרע“ד, ויוכחו כי רק טפה מן הים גליתי בספרי “פחדו בציון חטאים”. ורק אחת אבקש, כי איש לא יתן אמון על דברת ה”שנאָרער" אשר באו לאמעריקא אל הדוד העשיר לאסוף נדבות בעד… כיסם. ואף אם לא יתנו את הכסף על ידם, יקבלו חמשים למאה כחק בארץ הקדושה בעד כל השדרי“ם מאספי נדבות מהישוב הישן או החדש בלי כל הבדל. אך הבדל אחד יש ביניהם, כי אלה יתמכו בידי עניים, חולים, זקנים ות”ח, ואלה יתנו יד לבונדיסטים ולהדגל האדום.
אלה לה', ואלה לעזאזל.
עתידות ערב והיהודים 🔗
כי התאמצו עתה כ נבוני בני ערב להשליך מעליהם על תוגרמה, אין זה סוד כמוס, וגם דזעמאל פּאשא ידע זאת בראשית בואו, ועל כן השמיע פעם אחת בשפה ברורה לאמר: “טרם נלך לכבוש את ארץ מצרים, עלינו לכבוש את ארץ הקדושה ראשונה”. וכרגע החל להראות להם נחת זרועו, ועד היום האחרון משל ביד חזקה, כפי אשר הורוהו מוריו האשכנזים האמונים עלי שכר ומקל חובלים.
האיש אשר לא ראה את הערביים בארצותיהם עתה, ויודע אותם רק מפי סופרי דברי הימים, ויתבונן עליהם מהשקפתו על בגדד וקארדאווא וספרותם בימי קדם, לאיש כזה אין כל צדקה לשפוט עליהם בימינו. והאיש אשר יכירם עתה פנים אל פנים וישפוט עליהם מהשקפת בן איירופא או אמעריקא, ימצא בהם עם נבל, עם אשר נתקיימה בו ברכת אלהים “והוא יהיה פרא אדם” במלואה. ואף כי לא עם סכל, אבל עם מלא תוך ומרמה, עם משחת המדות, אשר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. המרמה לחמו והגנבה חיי רוחו, עם אשר שד, חמס ורצח כשחוק הוא בעיניו רק למען מלא הות נפשו, עם עז פנים ככלב ומג לב כשפן, עם משתפק בפתותי לחם יבש לא מצדקתו רק מעצלותו, עם מואס דעת, אשר לא ימצא כל חפץ לחנך את בניו לעשותם לאנשים החיים מעמל כפם. הנער בן שש יודע כבר לנהל את חמור אביו ולשלוח ידיו בגנבה, עם אשר רק אחד מאלף יודע קרוא וכתוב, ואם תחפש בנרות לא תמצא כל ספר בביתם, ואין להם כל מושג מספרותם העתיקה. עם אשר כל מוסרות עורקיו נתקו, ואין לו כל רגש לאמי או מדיני. ואם נמצא אחד מאלף יוצא מן הכלל, לא ימצא כל דרך ואופן לדבר אל אחיו אשר לא יבינו כל שפה ואם תשמע איזה ידיעה מפי הערבי, תדע, כי כלם יודעים רק על פי השמועה, בעל פה, איש מפי איש. הערבי נכון להאמין לכל שמועת שקר והבל, מאין לו כל מושג בחיים להבדיל בין האמת והשקר. ואם יאמר איש לשקול בפלס רשעת האשכנזי והיוני, מרמת הפּולאני וגאותו, ורוע לב הרומיני והארמעני, אז במאזנים ישאו תכונת לב הערבי בכלל, אף כי יש מעטים יוצאים מן הכלל. ומההנחה הזאת, נקל לשפוט, מדוע נתן העם הזה גוו למכים לתוגרמה אשר תמשול עליהם במקל חובלים, בארצם, אשר מספר תושביה עולה לשלשה עשר מילליאן, ופקיד תוגרמי אחד בעיר נוהג בם, ואת כל צבאות חיל תוגרמה המעטים בכל ערי מושבותיהם יכלו להטביע ברוק פיהם. ובמקומות רבים, הנה גם אנשי הצבא המה אחיהם בני ערב, ובכל זאת לא עלתה על לבם כל מחשבה זרה למרוד בתוגרמה. והמעטים בדמשק ובּיירוט אשר קשרו עליה בימים האחרונים, היו הנוצרים ילידי הארץ, אחרי אשר חצי העיר בּיירוט היא נוצרית. ובדמשק נמצאה “מושבה אמעריקאנית” במערב העיר בשפולי ההר, נוצרים אשר אספו כסף באמעריקא ויסדו להם מושבה מיוחדה בנויה בטעם אמעריקא, ואשר הביאו עמם רוח חפש מארץ החדשה, והמה הפיחו רוח מרד בלב תושבי העיר ההיא, עיר עשירה ורוכלת עמים זה אלפי שנים. אבל הערבים היושבים בדד בעריהם וכפריהם, ישכבו למעצבה, ותרדמת מות נפלה עליהם, מלבד הבּעדואינים הפראים והחפשים אשר עד היום לא יכלה הממשלה לשים חחים בלחייהם, וחקי תוגרמה למשחק להם. הממשלה אמנם פקדה על כתבי העתים להודיע, כי המון רב מהבּעדואינים באו כמתנדבים לעזרתה עתה בימי מלחמה. ואנחנו כלנו ראינו אותם בירושלם בבואם מחברון בערך ששים איש, כלם לבושים כתנות בד לבן, וקנה רובה ישן נושן בידי כל אחד. ואחרי שעה או שתים כבר ידענו, כי לא דובים ולא יער, לא מתנדבים ולא בּעדואינים, רק ערביים ככל ההמון, אשר צותה הממשלה כי ילבשו כתנות לבנות, למען יצטיינו מיתר אנשי הצבא הערומים והיחפים, ואותם קראה בשם “בּעדואינים מתנדבים”, כאשר עשתה עם “הכושים אשר ברחו מעול בריטניה, ויסתפחו לצבא תוגרמה” לפני ירחים אחדים ביפו. וחפץ תוגרמה ללמוד תחת “ההומבוג” מאשכנז לא הצליח לעור עיני תושביה, והערביים הערומים הביטו על כל אלה בשחוק קל ולא שמו אל לב.
המשפט אשר חרצתי על הערביים, איננו משפט כללי על כל הערביים, רק על הערביים בערב. הערביים בצפון אפריקא המה בעלי תכונות אחרות, וביחוד שונה תכונת הערבי בטוניס לטובה מיתר אחיו, ואינני יודע אם ממשלת צרפת פעלה עליהם לטובה, או שינוי מזג האקלים, או סבה אחרת עשו זאת. הנני זוכר את הערבים במצרים טרם באה הארץ ההיא תחת מחסה בריטניא, אשר במשך שלשים ושלש שנה השכילו מעט, אבל בתכונתם לא ראיתי עתה כל שינוי כמעט, בעוד אשר הערבי האזיאטי עומד חי לפנינו כאשר ראינו תארו בכתבי הקדש לפני שלשה אלף שנה, עם כל חסרונותיו, והערבי הספרדי אשר איזה סופרי דברי הימים תארוהו בתור אדם המעלה, סופר, משורר, פלוסוף, רופא חכם, יודע בינה לעתים וכל המדות הטובות שמנו חכמים בדור נאור, הנה צר לי להשמיע כי אינני מאמין גדול בכל הכתוב בדברי הימים הכללים. האיש המעמיק לחדור בפרטי ספורי דברי הימים, יגלה כרגע, כי דברי הימים לכל עם ועם נכתבו בעד המושלים וברוחם. רוב דברי הימים יכילו רק מלחמות המושלים איש ברעהו, התחתנות בני המלכים, סכסוכיהם, גאותם, נצחונותיהם או מפלתם. כל סופר כתב לפי רוח המושל למצוא חן בעיניו או בעיני בני עמו, ודברי “ימי העמים” אין לנו באמת. ואם יאמר איש למצוא ציור ומושג נאמן מתכונת רוח עם ידוע, יעמול לשוא אף אם יחפש בנרות בספרי דברי הימים, יען לא בעד העם נכתבו, ואולי לא מצאו העמים אז כל חפץ בספרים כאלה מלבד אשר הסופרים עצמם לא היו מלאכי אלהים אשר ירדו משמים ארץ לזכות את התבל ויושביה בספורים אמתים רחוקים משקר וחנף. ומה גם אם נשפוט ממראה עינינו בימינו, אז לא נאבד הרבה, אם נעלה ספרים רבים ממין זה על המוקד. הננו רואים ושומעים יום יום עט שקר ביד סופרים הבאים על שכרם הכותבים לפי רוח המושל על פי “פקודת הפאליציי”. כתבי עתים המה עתה המושלים בתבל, ועל “דעת הקהל” שאיננה במציאות, ורק כתבי העתים בדו זאת מלבם, למען יאמינו כלם, כי המה, כתבי העתים, מדברים בשם הקהל, וכלם יודעים כי זה הוא שקר מוחלט, והכותב בשם “דעת הקהל” הוא איש אחד היושב שם בתא מיוחד במרתף או בעלית קיר, הרואה ושומע רק שריקת נות ביתו בערב בשובו ממלאכתו, ובשבעו ממרורים ישפוך חמתו על כל איש אשר לא יאהבהו, או אם לבו טוב עליו, ישמיע תהלת איש נבל וחלל רשע בתקותו להבנות ממנו, יהיה איש פרטי, מושל עריץ, או להפך, וכתבי עתים האלה הן יכינו את החומר לסופרי דברי הימים, ובאופן היותר טוב נמצאו לפעמים סופרים נאורים בין שרי הצבא ושרי הממלכה, אבל רק רוממות מושליהם כל מגמתם. ואם נמצא אחד אשר נסה לגלות איזה “סוד מהחדר”, יצוו לשרוף את ספרו כאשר ראינו ברוסיא אחרי מלחמתה עם יאפּאן. ומי יגיד לנו מספר “נשרפים” כאלה בארצות אחרות, וביחוד בארצות הפראים או חצי פראים, אשר העמידה הממשלה “מלאך דומה” ולו תאר “צענזור” ובידו חרב שלופה להעבירה על צואר הסופר אשר יכתוב לא לפי רוחו. ואם הדבר הוא אמת מחלטה בין סופרי העמים, אשר בהם נמצאים רבים עשירים, הנה אין כל ספק באמתת המשפט הזה על סופרי ישראל הנשכרים בלחם לעורכי כתבי העתים ורבם ככלם עניים אשר משען לחמם האחד הוא העט, ומה יעשו האמללים האלה בעלות עליהם רוח המושל נותן לחמם?… ומי איננו יודע, כי הסופרים בימינו מספרים תהלות תוגרמה אשר לא ראו מעולם, ומי איננו יודע, כי לא נסה אף אחד הסופרים באה“ק לספר רשעת הערביים והמון הרציחות, שד, חמס, גזל, משפט ועלילות שוא יום יום, ועל כל שעל ושעל. ומי איננו יודע כי רק מפחד הממשלה שמו הסופרים יד לפה, ומי איננו יודע כי “המשולחים” מהישוב החדש אשר הלכו עתה בימי המלחמה לאמעריקא ותרמיל מלא ציונות למכור, לא ימצאו כל עול בעלילות תוגרמה, בתקותם לשוב לציון כ”בעלי טובות" אשר סבלו תלאות הדרך רק למען החיות את הישוב. ובלי ספק לא יעיזו לחלל שם הערביים הטובים שארי בשרינו היקרים, והמון העם האוהב שערי ציון באמת בלי תקות בּאקשיש, ימשש כעור באפלה, וכתבי עתים העברים או הזארגאנים באמעריקא ירימום אל על אם ימצאו בהם חפץ, כדרכם תמיד בבוא איזה אורח בלתי קרוא היודע כתוב איזה מאמר בעברי טייטש, או להטיף בקהל עם במליצות הבל וגוזמאות אין מספר. אפס אם צלחו כבר, ואם יצלח עוד להונות את העם זמן ידוע, אבל הן לא לעולם ישב שקר לכסא, והנני בטוח כי עוד ימים באים וצדקת מבקרים ישרים תצא כנוגה. מבקרים אשר לא מכרו את דעתם בכסף, כהמבקר החרוץ ה' סמילאנסקי, ועוד סופר אחד בארץ הקדושה אשר אקוה כי לא לעולם יחשה גם הוא, ואז ידע העם מי המה אוהביו באמת, ומי המה אשר הוליכו שולל ימים רבים במחיר כבוד וכסף. ואני הנני יודע, כי לא אנחל כבוד מספרי זה, וגם מחיר ההדפסה לא ישוב לכיסי, וידעתי גם כן כי יקומו המון נבלים לנבל את שמי, וכמעט יכלתי להביא במספר את כל המון כתבי עמל, אשר יעופו על ראשי מכל עברים, ולא כבד עלי לקרוא בשם כותביהם, אבל הן לא בעד כבוד סופרים אלחם, ובכסף לא מכרתי את עטי מעולם גם בהיות הכסף נחוץ לי, ומה גם עתה לעת זקנתי אשר אין לי בו כל חפץ.
בלב מתנה ובאמונה שלימה, הנני משמיע את דעתי, כי ארץ הקדושה לא תשאר תחת עול תוגרמה אחרי המלחמה, ודעתי זאת היא דעת כל תושביה אי נקי. ובריטניה, היא היא אשר תשים משטרה בה, היא ולא אחרת. אם ימרדו בני ערב בארץ הקדושה נגד תוגרמה, הדבר תלוי עד כמה ימשכו ימי המלחמה, אם יבוא השלום במשך שנה או שנתים, אז יאריכו אפם וישיאו עולם בדומיה, אחרי אשר בזמן קצר תקצר ידם להתחבר עם אחיהם בכל אראביסטאן. המון העם הוא עני ודל וחסר השכלה, ועשיריו ונבוניו המעטים אין בכחם להרים דגל המרד, ואף אם יצלחו לעשות זאת, לא יוכלו להפיק זממם אולי רק בדמשק וביירוט, אבל לא בארץ הקדושה אשר תושביה הנוצרים מעט, וכרובם גם המה עניים. אפס אם תמשך המלחמה לאורך ימים, אז יתעוררו אחיהם הפראים בתימן ויתחברו עם ראשי כהני הדת במעקקא ומודענא, ובעזרת בריטניא ירימו נס המרד, ואז נקל יהיה גם לאחיהם באה“ק וסוריא לבוא בברית עמם, ותוגרמה לא תעיז לשלוח חיל צבאותיה לערי מקדשיהם להלחם בהן, ומלבד אשר המורדים יוכלו לכבוש את מסלת הברזל מעקקא–דמשק מצד אחד, תהיה בריטניא לעזר להם מבאסארא לאורך הנהר פרת מצד אחר, וחפי לשון ים פרס עד עדן מצד השני, ובגדד עם חלק מסלת ברזל האשכנזית תהיה להם זרוע לחסום את הדרך בעד צבאות תוגרמה העומדים במאזול, ורוסיא הלא כבר פרשה את כנפיה על פרס, ולוא גם תחפוץ פרס לבוא לעזרת תוגרמה, תקצר ידה לעשות זאת מפחד רוסיא ובריטניה, כאשר לא התערבה במלחמה עד עתה 8. הודעות תוגרמה, כי איזה משבטי ערב באו כמתנדבים לעזרתה, הוא שקר וכזב, אף כי יש ערביים בן צבאותיה, אבל אלה המה אשר לקחה מהם ביד חזקה, וברגע אשר ירימו נס למרד, יהפכו עורף לפקידיה, וינוסו למערכות אויביה, ובעבור צבאות תוגרמה דרך ארמעניען מעיר הבירה או קו–קז, לא תוכל לקות לטוב מאת הארמענים אשר החריבה עתה את ארצם עוד הפעם, נוספות על החרבן בשנת תרס”ט, זאת תוגרמה עצמה אשר השאירה מדבר שממה בארץ ההיא, ושרידי תושביה נמוגים ברעב, אף לא תוכל להעביר חיל גדול בלי מסלות סלולות, דרך מדבר לא זרוע, באין לחם ואין כל, ומי יודע אם לא ימהרו הרוסים לזנב את הנחשלים, או ימצאו עת מכשרה לכבוש את המצודות החזקות בארמעניען, ובמשך זמן ידוע יגרשו את הטורקים ממושבותיה בארמעניען, ולא נחוץ להיות נביא, כי אחרי הנצחון תשאר הממשלה ביד בריטניה, והנצחון הוא בטוח מהמשפט, כי לשמור על הנצחון ולאכול מפריו כבד יותר מהנצחון עצמו, הוא אמת בלי כל ספק מהנוגע להערביים, לשמור על הנצחון נחוץ כסף, דעת ומשטר, וכל אלה יחסרו להערבי, ובלי בריטניה יהיה לריק עמלם ונצחונם, ואז תשית בריטניה את ידה על הארץ כאשר עשתה במצרים.
והיהודים?
בבוא הארץ תחת חסות בריטניא, בלי ספק לא תשנה את משטרה אשר שמה בכל מושבותיה, תושיב נציב מושל ראשי על עניני הארץ פנימה ותתן לעם חקי חפש ישרים כבמצרים, ומבני הארץ הנאורים תבחר לה פקידים ותשלם להם ביד נדיבה לבל ישאו עיניהם אל הבאקשיש, תחת השגחת אחד מפקידיה הישרים, חקי סדום הנהוגים מטעם תוגרמה ימחו מספר החיים, וחקים חדשים יוחקו להרמת קרן העם והארץ, בתי ספר שונים יוסדו, בתי חרשת יקימו רבים אשר לא יכלו להשיג רשיון ממשלת תוגרמה, העושר הטמון בארץ אשר לא נתנה ממשלת הפראים לגעת בו יגלה במשך זמן קצר, ועושר הארץ רב לפי מדתה הקטנה, אדמת הגלעד הברוכה תפרח בידי אכרים חרוצים, ובלחיי הבעדואינים הפראים תשים חחים, אחרי אשר מפני הפראים האלה יגורו גם הערבים השקטים, כי גם על כפריהם יתנפלו לבוז בז בכל עת מצוא, הערבי יפחד מפני הבעדואין יותר מהאיירופי, יען הוא יודע יותר תכונת לב הפרא הזה. ממשלת בריטניא אמנם לא תתן לאיש לנגוע בקדשי הנוצרים והמחמדים, ובלי ספק לא תתן להערבי לנגוע גם בקדשי בית ישראל ואל ידינו ישובו כל המקומות הקדושים לנו – למרות עיני הבּונדיסטים הממלאים שחוק פיהם על קדושת הארץ – כי מי עם מאמין בכתבי הקדש כעם בריטניא, ובעת אחת אל לנו לשכוח, כי אגודה גדולה ונכבדה מהנוצרים בבריטניא אשר תעודתה היא להשיב את ישראל לנוהו, עומדת ותעמוד עוד לימינינו, וכבר הדפיסה ספרות שלימה בענין זה, וגם באמעריקא רבים חבריה.
בהודע הדבר בעולם, כי באה ארץ הקדושה תחת מחסה בריטניא, ינהרו אליה היהודים מכל קצוי תבל, יהודי רוסיא יהיו הראשונים בלי ספק, אבל גם יהודי בריטניא ואמעריקא לא יהיו האחרונים, ורבבות אלפי יהודים אשר הלכו לראות את הארץ במשך שלשים וחמש שנה האחרונות וישובו בפחי נפש, יתעוררו לבוא עוד הפעם, ובפעם הזאת ימצאו בה חפץ. ממשלת בריטניא תבנה חפי ים חדשים, תחת אשר תוגרמה לא נסתה לעשות זאת בכל חפי ארצה, עד כי לולא אגודה צרפתית אשר בנתה חף קאנסטאנטינאפּאל, לא יכלה כל אניה לגשת אל החף עד היום, הרעיון לבנין מסלת ברזל לאורך חף הים מפארט סעיד עד בּיירוט, יצא לפועל, ואם לא תבנה בידי הממשלה, תעשה זאת אגודה פרטית, יען כלם מבינים מה נכבד הדבר לאחד את מצרים את ארץ יהודה, שתי הארצות אשר תמלאינה אשה מחסור רעותה. ומה נכבד מרכז פּארט סעיד, אשר אליו יבואו מאפריקא מצד אחד, ומאזיא מצד השני, מרכז אשר אליו ינהרו כל אניות התבל עם סחרן הגדול, ומה נכבד יהיה לבנות עיר חדשה לעמת פּארט סעיד מצד אזיא, אשר משם תחל המסלה החדשה לאורך חפי ארץ יהודה, והיהודים החרוצים ימהרו למצוא חפץ במסחר ועבודה, ולא יחכו עד אשר יבוא אחד ממיליאן לקנות לו חמשים דונם אדמה (4 דעסיאטין או 17 אקער) ולעמול שנים רבות עד אשר יצלח לאכול לחם יבש, ובצלים לקנוח סעודה מפרי אדמתו, כי אם יהיה דרור בארץ, אז לא יתכווצו עוד במאורותיהם ביפו וירושלם לאכול איש בשר רעהו, כהאמללים בתחום המושב ברוסיא, ואז תחל באמת תקופה חדשה על אדמת ציון.
בכל כתבי העתים העברים בתבל המדברים אודות הציונית, לא פגשתי מעולם אף אחד אשר התעורר לשאול ולבאר את הסבה, מדוע לא התעוררו יהודי ספרד בתוגרמה, לוא גם מתי מספר לעבוד לטובת ציון, ליסד איזה מושבה, בית חרשת מעשה או ענין אחר לטובת הישוב. אף כי אמת הוא, כי תוגרמה החשוכה נסכה עליהם תרדמה עזה, בכל זאת, היתכן כי לא ימצא בהם אף אחד מרבבה, איש רגש אשר יקח חלק ביסוד הישוב החדש? אבל הדבר יתבאר על נקלה, כי ציונינו לא ידעו זאת, ואם יש אנשים בישראל אשר אינם יודעים את ציון ותוגרמה, הם המה הציונים, והמעט מהם היודעים, חלילה להם לפתוח פה, להשמיע דבר אמת, אמת מרה אשר לא תביא כל פרי. והאמת הוא כי יהודי תוגרמה היודעים את ממשלתם, יודעים כי כל מעשינו ועמלנו בארץ הקדושה תולים על בלימה. המה יודעים יותר ממנו כי הננו הולכים על גשר של גיר. המה יודעים, כי אם יש איזה צל של ממשלה בעיר הבירה, הנה ככל אשר יתרחק האיש מעיר הבירה יחלש גם צל הממשלה, עד כי במקומות הרחוקים תשתרר אנארכיה גמורה, אחת היא אם ברצון הממשלה או לא. אבל זאת ברור הוא, כי הממשלה יודעת זאת, ולשנות את פני הדבר לא תוכל לרגלי הרקבון אשר הניחה ביסודות ממשלתה. ואם תאמר להביא סדרים בארצה, וחקים ישרים בעד נתיניה עליה להפוך את הקערה על פיה. וזאת אשר התפארו הטורקים הצעירים לעשות ולא עשו, יען באמת לא צעירי ימים המה אשר לא טעמו טעם חטא, רק צעירים אשר לא זכו עוד עד הימים האחרונים לטעום טעם הבּאקשיש המתוק. כת מדיני כזאת יבינו באמעריקא אלה היודעים את “הרעפארמער” הרבים, אשר הבטיחו כי אם תבוא הממשלה לידם, אז יביאו גאולה לעולם, וכאשר זכו להפיק זממם, אז שבו להיות “רגילים” ושמם החדש “רעפארמים” החביאו בכיסם, ושמם לא נזכר עוד. ואלה המה הטורקים הצעירים אשר אחינו הספרדים יודעים אותם, וכלם בלי יוצא מן הכלל, כלם מודים, כי טוב היה להם תחת שבט “המושל העריץ” עבדול חמיד, מהתענות תחת ידי המתהללים בשקר, הטורקים הצעירים. ומנהלי ציון המעטים היודעים זאת, למדו גם המה להיות דיפּלאמאטים, לדבר הרבה מבלי הגיד מאומה, המה יודעים רק אחת כי בעלות מחיר כל צרכי אוכל נפש, נחוץ היה גם להם להעלות את המחיר אשר קצבו חז“ל “מילי בסלע ושתיקותא בתרי”, והעם רואה ושומע קהל מחוללים מכים בתף, ומשמיעים קול רעש גדול, ואיננו יודע מה המהומה, מה החג. העם יודע רק אחת כי הוא נתבע למשכן, ונותן לעגל, המנהלים מבטיחים במכתביהם אל בני הגולה, כי הישוב החדש יפרח כשושנה, בעוד אשר באמת כבר נהרס הרוב ממנו ומשרידי חרבותיו לא תשאר אבן על אבן אם תמשך המלחמה, עוד שנה או שנתים. ואם לא תבוא בריטניה לקחת את הארץ תחת ידה, אז אין כל תקוה לישוב החדש בחסדי הטורקים הצעירים, והערבי ישאר פרא אדם, שודד ורוצח במדה יותר גדולה, יען עתה נשאר באמת ערום ויחף, בלי לחם לשובע, ומי יודע אם לא תפרוץ עוד מגפה בעם אחרי כלות המלחמה, והרעב יכבד יום יום, והממשלה אומרת הב הב בלי הרף, וגם אנשים ישרים יהפכו לפעמים לשודדים אם יציקם הרעב. ומה גם הערבי, אשר חשבנוהו תמיד ל”עם הדומה לחמור", הלא יהפך על נקלה ל “חמור הדומה לעם”, חמור שאיננו יודע משפט שלי שלי ושלך שלך, והערבי גם הוא יודע רק המשפט “שלך שלי” מיום הולדו עד לקבר יובל. – הנה כי כן, אחת אמרתי כי רק מבריטניא ישועת ציון, והיא האחת אשר תוכל לתת להערבי הפרא לב בשר, הערבי אשר עלינו לשבת עמו יחדו, אם נאבה או נמאן.
כתבי עתים הטורקים יתפארו, כי הערביים במצרים נכונים למרד נגד בריטניה, אבל שכחו להזכיר כי לוא גם הצליחו “המצרים הצעירים” גם אז לא יתאחדו לעולם עם תוגרמה, אחרי אשר כבר טעמו טעם חרות ומשטרי איירופא אשר הנהיגה בריטניה במצרים. בריטניה אשר בראה את החף הגדול באלכסנדריא, אשר לא רבים כמהו בתבל, חף מסחר וחף לאניות מלחמה, ואין קץ לאוצרות זהב אשר הוציאה במצרים, עד אשר במשך שלשים שנה, הננו רואים את אלכסנדריא כראות פני פאריז ביפיה וליווערפול בסחרה. בריטניה, לא תוגרמה יצרה בתי חרשת מעשה, והיא נותנת עבודה למאות אלפי איש. היא הביאה סדרים בעבודת האדמה, בחקי ומשפטי הארץ. היא, בריטניא, נתנה בטחון החיים והרכוש במשך זמן קצר כזה, אשר לא יכלה תוגרמה לתת בכל ימי ממשלתה.
חרבּן הישוב החדש והישן 🔗
בתפשי עט בכף לדבר אודות חרבן הישוב החדש, אשר כבר נוכח הקורא בין דברי המפוזרים בספרי זה, וכבר שמע את דעתי אודותיו, הנני חושב, כי חובה עלי לתת בנה בלבו, כי רק מאהבתי לציון אדבר את דברי, וכי רק נביאי שקר הטיפו לעם לאמר, שלום שלום ואין שלום, ורק מפיחי כזבים ידברו עתה אל העם, כי ציון עומדת על תלה, והישוב הולך הלוך וטוב, כל דבריהם שקר וכזב, אלף פעמים שקר. הישוב הולך וחרב יום יום. הישוב החדש, ביסוד המושבות האחדות איננו הישוב החדש, באמת, ולוא גם יסדו עוד איזה מושבות כאלה התלויות בשערה מההשקפה המדינית והכלכלית, גם זה איננו ישוב. הישוב האמתי איננו תלוי ביסוד איזה בתי ספר, יען גם הישוב הישן היה לו בתי ספר, ולוא גם בתמונת ישיבות ותלמוד תורה, אשר נתנו לנו יהודים נאמנים לד' ולישראל ולארצו, אף כי לא ידעו פירוש המלה “לאמית”. כל איש יהודי הדבק בעמו ושומר דתו, ואוהב לשבת בארץ הקדושה, הנהו כבר גם לאמי גם ציוני, אף כי לא נשא את הסמל הציוני ה“מגן דוד” על כנף מעילו. הישוב החדש, החל באמת, בבוא יהודים לשבת בערים העתיקות או בנין ערים חדשות, ביסוד איזה בתי חרשת, בבוא בעלי מלאכה ואומנים לבנות את הערים, אומנים אשר לא היו בארץ עד העת ההיא, אומנים חדשים אשר אצלו מרוחם על האנשים מהישוב הישן אשר לא חשו ליפות את מלאכתם, בחשבם כי אין דורש ואין מבקש לאומנות יפה. האורחים החדשים אף גם אלה אשר לא השתקעו בארץ הפיחו רוח עז ותקוה באף בעלי כשרון שונים להקיץ מתרדמתם. הבצאלאל, בית חרשת מטוה, בית חרשת שטיין ביפו, מעשה אבני מלט מרובעות, צעצועי אבן שונים, עבוד עורות, חרשת עץ לדלתות וחלונות, ועוד כאלה, הם המה אשר יסדו את הישוב החדש. והאורח אשר בא לתור את הארץ בתקותו למצוא איזה מסחר או מלאכה, וראה כי ההולכים לפניו עשו והצליחו, לא פחד גם הוא מנסות את מזלו. ובאופן כזה הקימו את העיר הקטנה והיפה מאד “תל אביב”. וכמתכונתה יסדו את “זכרון משה” בירושלם, והפרור “רחובות” מחוץ לעיר בירושלם על ידי יהודי בוכארא וגרוזיא, אף כי אינן יפות כתל אביב, בכל זאת עשו דבר טוב, עד כי חשבו ליסד עוד פרור כזה סביב ירושלם. וגם “גבעת שאול” על ההר הנשקף על פני “מוצא” תביא תועלת ברבות הימים. וכל אלה עשתה יד הישוב החדש, והישוב הטוב והיפה הזה נוסד על תהו ביד קלי דעת אשר האמינו בטובת לב תוגרמה וקלת דעתה.
תוגרמה, אשר אהבתה לישראל תוכל לשמוע מפי כל נער היושב אחרי התנור ביעהופּיץ. וזאת תוגרמה השונאת את הנוצרים, בכל זאת נתנה להם כל חפצם. וליהודים אוהביה לא נתנה הרשיון לקנות אדמה, אם המה נתיני או אזרחי ארצות אחרות, ואף לאזרחיה היה הדבר קשה כקריעת ים סוף, ביחוד יהודי רוסיא. והיהודים החכמים קנו איזה כברת אדמה על שם איש אחד, נתין תוגרמה, או האָלאַנדי, והקניה נאשרה על ידי הרב, או ועד העיר (היהודי) אשר גם הוא (הועד) איננו מאשר כחק. ובספר הועד נרשם, כי כברת האדמה אשר קנה ה' כבן מהאג חלק לחלקים קטנים, וכל חלק נרשם על שם האיש אשר קנה ממנו את החלק, אף כי ה' כהן עצמו לא ידע מזה מאומה, וכל אחד בנה לו בית על חלקת אדמתו, והממשלה איננה יודעת מזה יותר מה' כהן. ובדרשה לשלם לה מס הבתים, היא דורשת מה' כהן מס בעד כל בתי העיר, ויושבי הבתים נחשבים רק כ“שכנים” היושבים בבתי זרים. ואם יקרה כי תאמר הממשלה לקחת לה את אחד הבתים, אז אין ל“השכן” כל צדקה לבוא להתאונן, כי עשו לו עול, אחרי אשר לא הוא אדון הבית. ובאופן כזה קנו רבים אדמה ובתים איש מרעהו בערים ובמושבות, וכל רכושם ואחוזתם תלוי באויר. ומצד השני יש יסוד לקלות דעת זאת, בדעתם, כי גם אם יצלח איש פרטי להשיג שטר מקנה על אדמתו, הוא רק בעיר ולא במושבה, וגם על זה עליו להוציא כסף רב ועמל אין קץ, ולא כל איש הוא כביר כח לו וסבלן לשאת את כל העמל, ולא כל איש יאות להוציא הוצאה גדולה בעד שטר המקנה מאשר ביד הממשלה, בהיותו בטוח, כי הרב והועד לא יעשו עול. אף כי זכיתי כבר לראות יותר מפעם אחת בעשות הועד עול גדול. ועל פי סדרים כאלה נרשמו גם בתי חסד שונים על שם איש פרטי, יען אין כל זכות לעדה לקנות דבר על שמה, ורק זכות אפוטרופוס לה. וכבר קרה פעמים רבות, כי לא יכלה העדה להוציא את הבית מיד המחזיק בו, ורבבות כסף יוציאו למשפטים כאלה. אמנם יש חק, אשר כל איש יוכל להקדיש את ביתו או אדמתו לטובת העדה או הקהלה, ועליה להועיד איזה אפוטרופוס, אבל אז אין להקאנזול כל צדקה עוד להתערב או לקחת את האדמה תחת חסותו, ורק ממשלת תוגרמה תשאר בעלת הבית, ולא רבים המה המאמינים בצדקתה. והנה עתה בסור צל הקאנסולים מעלינו כל נתיני ארצות אחרות, הננו הפקר בנפשנו ורכושנו, ואין לנו למי לצעוק. עד הנה בהיות איזה סכסוך או ריב בין נתין זר והערבי, היה הקאנזול שופטנו, ולהממשלה לא היתה כל צדקה לאסור במאסר כל נתין זר, תחת אשר עתה, בבוא הפרא לביתי לדרוש בּאַקשיש, ואני אינני ממהר לתת לו כחפצו, כרגע ימצא עלי עלילה כי חרפתי אלהים ומלך, אף כי לא יבין את לשוני, והשופט יאמין לו, בדעתו, כי יבוא על שכרו בעד אמונתו. הנה כי כן מי פתי יבוא היום לשבת אל עקרבים בין עם פרא אשר לו חקי סדום כאלה, לוא גם ישיג הרשיון להשתקע בארץ יהודה. ואחינו הספרדים בעיר הבירה וסביבותיה הבינו זאת יותר מהזרים, כי על כן המה נתיני תוגרמה המה מימי קדם. ולא יפלא עוד, כי לא יבואו לשבת בציון ולא יעזרו להישוב החדש הנוסד על קורי עכביש.
כששים למאה מאחינו ביפו ותל אביב, ראשי מוסדי הישוב החדש נגרשו או ברחו מן העיר בחורף תרע“ה. והעובר ב”נוה שלום“, יראה כי כמעט כל החנויות סגורות, והעיר נשארה ריקה ושוממה, ותל-אביב היתה לתל שממה, ובכל רחובותיה אשר המו מאדם נראה רק צל אנשים מספר. בתי כנסיות ביפו אשר היו תמיד מלאים, והעובר ברחוב שמע תמיד קול מתפללים, מטיפים או לומדים, יתפלא עתה, כי נחוץ לקרוא אנשים ל “מנין”. רננת פועלים בערב, זמרת מנגנים, וצהלת אגודת “מכבי”ם” חדלה, יותר מארבע מאות תלמידי הגימנאזיום עזבו את הארץ, יען לא חפצו להתהדר ביארמולקא אדומה ולהיות “טורקים צעירים”. המורים הראשים, דר. מאסעזאהן, באגראטשאוו, לוריא ועוד מנכבדי המורים ברחו או נגרשו. כל בתי המלון, אשר בשנה העברה לא היה די מקום בעד המון האורחים, כלם רקים מאדם, וחוכריהם לא ישלמו עתה אף קשיטה לבעליהם. בתים גדולים ונחמדים סגורים על מסגר, וברבים מהם באה הפּאָליציי ותקח את כל כלי הבית. שומרי תל אביב היהודים גרשה הממשלה, ותחתם הביאה שומרים ערביים, אשר רבם המה בעלי ברית הגנבים והשודדים. משומרי היהודים במושבות לקחה הממשלה את קני הרובה, ואת השומרים אמרה לקחת לעבוד בצבא, ורבים נסו על נפשם. יערות עצי עקאליפּטוס אשר נטעו בעמל רב, עד אשר זכו לראות עצים רעננים, ו“בחדרה” כבר הביאו מכונות לעשות קרשים, צותה הממשלה לכרות את העצים, העצים האלה, אשר ראש מטרת נטיעתם היתה ליבש את הבצה הגדולה אשר במושבה ההיא, הבצה הנודעה לחרדה אשר הובילה לקבר מאות אכרים מן היום אשר נוסדה המושבה, ואשר בימים האחרונים נקו העצים את האויר, הנה באה הממשלה הטובה ותנף עליהם ברזל, והאויר ישחת עוד הפעם. וכן עשתה גם ב“פתח תקוה” ו“רחובות”, ורק בעזרת בּאַקשיש הצליחו להציל מעט משיני הגרזן. על הבּאנק העברי גזרה כליון, ואלפי איש אבדו את כספם ומסחרם. וכפי אשר הגידו לי פה אחד כל מנהלי הבּאנק, אין כל תקוה להשיבו לתחיה, ורבים מהערבים אמנם מתאוננים כי לרגלי גירוש היהודים, אבדו משען לחמם. אבל מי ישים לב להם ולתלונתם. בקיץ הזה (תרע"ה) שלחה הממשלה אנשי חיל ל“פתח תקוה” לתפש את הפעלים היהודים לגרשם מן הארץ, ותאסר את כלם, ותושיבם במלון “בעללא–וויסטא”, וכשלשה ירחים היו עצורים יותר משלש מאות איש בבית אחד, עד אשר תבוא אנית מלחמה אמעריקאנית להוליכם לאלכסנדריא של מצרים. על דר. באגראטשאוו העליל ערבי אחד, כי הכה איזה נער ערבי, וכלם ידעו כי שקר הדבר, והממשלה גזרה עליו, מאסר שנה אחת, אך לאשרו הצליח להמלט על נפשו לאלכסנדריא של מצרים.
זקנים וזקנות בירושלם אשר באו לפני שנים רבות לבלות יתר שנותיהם על אדמת קדשם, מבלי אשר נגעו זבוב בקיר, גורשו בלי חמלה. כמעט כל מיסדי ובוני הפרור “רחובות” בירושלם, נגרשו כלם מן הארץ, ורבם אנשים זקנים, ובהם רבים עשירים לבשו כלי גולה, ובתיהם נשארו שוממים. את כל היתומים אשר גזלה את יצועם מתחתם בלילה אחד, אלצה כי יהפכו לתוגרמים, בתקותם, כי כאשר יגדלו תקח מהם אנשים לצבא. כל עשירי ישראל אשר לא חפצו לאבד את כל רכושם ובתיהם ויקבלו עליהם מרות תוגרמה, הנם עתה עניים ואביונים, כידידי האיש היקר הרב ר' יעקב יצחקין מדערבענט, איש עשיר, אשר הניח ששה כרמים גדולים בדאנגיסטאן, ויבוא לארץ הקדושה לבלות יתר שנותיו, וייסד את המושבה “באר יעקב” וכרמים גדולים לו, בא עד ככר לחם, עד כי נאלץ למכור מעט מעט את אוצר ספריו לשבור רעבון ביתו, וכמהו עוד רבים.
הממשלה פקדה עתה בסתר לבל ימכרו אדמה או בית לאיש יהודי. אף לא יהודי לאחיהו, בתקותה לרשת את נחלתם, ולהרחיקם מעל אדמת אבותם. ואם נמצאו עוד ציונים תמימים בתבל המאמינים בישרת לב תוגרמה ובאהבתה לישראל, אז, אז תקוה לכסילים מהם.
האכרים במשבותיהם כצללים יתהלכו מבלי דעת מה לעשות ועל מה לקות. הצעירים לוקחו לעבודת הצבא, ועוד מרבים לקחת בכל עת. רוב אדמתם לא נזרעה, מאין זרע לזריעה וסוסים לחרוש, ועגלות למשא, ותמיד עליהם להיות מכניסי אורחים לא קרואים, שוטרים הבאים מן העיר במלאכת הפקידים וקוראים הב הב, ואם אין מה לתת עוד, יסחבום אל בית המשפט בעיר, ו“הכפרה” הראשונה הוא המוכתר (השוטר) היהודי, כי בבואו העירה ובידו אין די כסף יכוהו מכות רצח, כמנהג תוגרמה. וכלנו ראינו ושמענו אנקת המוכתר מפתח תקוה, אשר הכוהו מכות נאמנות, יען לא יכל להביא די כסף למלא נפשות שני השודדים, חסאן בּיי וסגנו הפסח, אשר פקודתו היתה רק אחת “להכות” לכל הבא לבית המשפט ביפו (במשך הקיץ נהרג בידי ערביים ברמלה). אחד משני אחים בעקרון אשר לוקחו לצבא, הביא כסף פדיונו חמשים לירא טורקית בירושלם, וכאשר קבלו את כספו לא הרפו ממנו וישלחוהו לעבודת הצבא, וכאשר פתח פיו לבקש כי למצער ישיבו לו את כספו, צוה הפקיד כרגע להפילו על הארץ ולהכותו “מאה מלקות” על רגליו, עד כי כפשע היה בינו ובין המות.
הארבה אשר עשה שמות בארץ, והאכרים היו החללים הראשונים, לא לבד, כי לא השתדלה הממשלה לתת להם עזרתה, אך התאמצה עוד לאכול את יתר החסיל, ותשים “מס הארבה” על כל העם, מין “פרנסה” חדשה, לא שערוה כל שעירי שחת. ותחת ה“עשור” על כל יבול האדמה ופרי העץ, הודיעה, כי בשנה הזאת תקח שלשים למאה, ואם המון העם יגוע ברעב, הן לא בה האשם, יען לא היא הביאה את הארבה, ולא עליה היה לגרשהו. ואם לא למדה אל דרך אשכנז לדאוג בעד העם לבל ימות ברעב, בחלקה את הלחם במדה כקטן כגדול, כעשיר כרש, מי יועידה למשפט, אחרי אשר גם על פי משפטי העמים אין לכל ממלכה הצדקה להתערב בעניני ארץ אחרת, ומה גם עתה, אשר מורה ומדריכה עצמו, שכח כל חק ויפר כל ברית עמים, ומי יאשימה אם התלמיד איננו יודע יותר מרבו, ולתוגרמה הלא די והותר, כי השיגה “סמכת רבנות” מהרב הכולל ווילהעלם השני, ומה לה עוד?
יום יום שולחת הממשלה את ידיעותיה אל תא–החדשות אשר תדפיס רק עקזעמפּלאר אחד במכונת הכתיבה - אשר לקחה בהלואה או בקשה את האמעריקאני הצעיר הסוכן למכונות “זינגער” כי יעשה הוא את המלאכה חנם – כתוב אשכנזית וצרפתית, ובערבית בכתב יד, באין מכונת כתיבה בשפה הזאת. וכל ידיעותיה הנה רק נצחונות אשכנז ועסטרייך אשר תקבל מאת צירי הממלכות ההן בקושטא, מלבד נצחנותיה היא. יום יום יתקוממו שבטי ערביים שונים באזיא ואפריקא נגד הבריטנים נוגשיהם ונספחים לצבאות תוגרמה אשר תבטיח להם גאולת הגוף והנפש. והקוראים או השומעים את כל החדשות האלה יניעו ראש, ירמזו בעיניהם ומתלחשים מפחד האורבים. אך בכל עת מצוא בראותם את מכיריהם ומיודעיהם, ידברו בשפה ברורה כי לא יאמינו אף מלה אחת בכל אשר קראו או שמעו. יהודי ספרדי אחד ממכירי, אשר יתערב תמיד בין הערביים אשר יסחר אתם, ספר לי, כי בכל פעם בבואו לחנותי הערביים, ישאלוהו, אם לא שמע איזה חדשות אחרות ממקורים נאמנים, בדעתם כי היהודים קוראים כתבי עתים אחרים ומקבלים מכתבים מאיירופא, תחת אשר לא יאמינו מאומה מהודעות הממשלה, ובכל רגע יחכו כי בוא יבואו ה“אינגליז” לגרש את התוגרמים. שני ערביים הודו לי כי קברו דגלי בריטניה במעבה האדמה, למען יהיו נכונים להרימם ברגע אשר יבואו הבריטנים לארץ הקדושה. ובהוכיחי על פניהם, כי סכנה מרחפת על ראשם אם יודע הדבר להממשלה, ענוני, כי אחד מחבריהם אמנם יושב עתה בבית האסורים, יען הממשלה חשדה אותו, כי לא תמים לבו עמה, אף כי לא מצאה בביתו מאומה, מאשר בקשה, והנם בטוחים כי ימי ממשלת תוגרמה באה"ק ספורים, אך לא יאמינו כי בכחם ועוצם ידם יוכלו להמיש צוארם מעול תוגרמה. המה יודעים, כי לוא גם יתאחדו כל שבטי ערב באזיא, לא תמצא ידם ליסד להם ממלכה מיוחדה, מחסר כשרון דעת וכסף לבנין גדול כזה במאה העשרים, ועל כן עיניהם נטויות לבריטניא, ואנחנו מה? האם יש לנו תקוות יותר טובות ובטוחות?
היהודים בצבא תוגרמה 🔗
על פי חקי דת האיסלם אסור ל“כופרים” לעבוד בצבא המאמינים, ומעולם לא נלקחו יהודים ונוצרים לצבא, רק למן היום אשר לקחו הטורקים הצעירים את רסן הממשלה בידם, החלו לקחת גם כופרים. ועוד יתרה עשו במלחמה “הקדושה” הזאת, אשר גם ה“מקילים” בדת לא יכלו להביט בלב מתנה על חלול קדושת הצבא באופן מבהיל כזה, ויעשו הטורקים הצעירים בלהטיהם, וישמיעו בגלוי, כי לצבא הכופרים לא ילמדו כח תכסיסי מלחמה, ולא יתנום להתערב בין המאמינים, ויהיו רק לפועלים, רקחים, טבחים, נושאי סבל, נוהגים בעגלות או חמרנים, ובכלל כל עבודת פרך הנחוצה בעת מלחמה, רק במערכות הלוחמים לא יבואו. ובכן אין כל יכלת לעשות את היהודים לפקידים או שרי מאה. עד כי גם הרופאים, האיזינערים, סופרים וכאלה, נשארו אנשי חיל פשוטים. על הרופאים אשר משכורתם בצבא הוא 8 – 10 לירא טורקית לחדש בכלל, מצאה הממשלה חטא, כי השיגו תעודותיהם באיירופא ולא נתאשרו בתוגרמה, ועל כן לא נתנה להם תואר אופיציר, ולא משכורת. ובשאלי איזה פעמים את פי היהודים העובדים במערכה, ענו כלם, כי לוא קבלו אותם לעמוד במערכות המלחמה, כי אז חשבו את עצמם למאושרים, יען לאלה תתן הממשלה בגדים ואוכל. ועובדים בזמן קבוע, תחת אשר להם, להפועלים לא יתנו מאומה, ועובדים עבודת פרך בלי מנוח, ועל פי רוב, עבודת פרך לא לפי כחם, ותמיד המה מוכים ומעונים. ואמרי אליהם, כי אחרי כל אלה למצער הנם בטוחים בחייהם, ענה לי ספרדי אחד, כי גם בעבודתם עתה לא יאמינו בחיים, תמיד הנם רעבים ללחם, ערום ויחף ילכו כל הימים, ועובדים תחת שמש לוהט, תמיד נענים ונדכאים, ובעד כל דבר קל יפילום על הארץ ויכום על הרגלים בלי דין ומשפט, ולפעמים יבקשו את המות כמטמונים, ומהם אשר הכו באמת עד מות על לא דבר.
בשביעי של פסח תרע“ה, בבקר באו חמש מאות איש, ויעמידו את אהליהם סביב ביתי, האהלים האלה נעשו מבד לבן, אבל עתה חשך משחור תארם. ומהם באו אל גני ויבקשו לתת להם מים. שומר הגן אמר להם, כי יתן מים רק לאנשי צבא, אך לא לצוענים או בּעדואינים, אבל המה הוכיחו כי אנשי צבא גם המה, אף כי ערומים ויחפים, ויספרו לו כי עתה שבו מהמלחמה אצל תעלת זועץ, אשר היתה זה לפני איזה שבועות. וכאשר אמר להם השומר, כי אדון הגן הוא “יהודי אמעריקאני” הלכו להם, ויבחרו מהם איש יהודי אחד ספרדי לשלחו אלי, וידבר עברית, ויספר לי, כי גם הוא בא עם המחנה הזה, ויוציא מתרמילו איזה פתותי מצה, ויבקשני לתת לו אכל כשר וגם מקום לנוח, ויספר לי כי המצות נתנו לו האכרים היהודים בעברו עם המחנה דרך המושבה “קאסטינא” תמול, וכן נתנו לו במושבה “קאטרא”, ושם מצא איזה ממיודעיו, אחרי אשר בשנה העברה היה שומר ב”רחובות", ויראני את רגליו הפצועות בלכתו יחף כל העת, וכל המחנה תועה בלי פקיד, מכפר לכפר, ובכל כפר נתנו להם הערביים מעט לחם, וכל עוד נשמתם בהם. ובעברם דרך העיר עזה, אמר להם איזה פקיד כי ילכו לרמלה, ושמה יגידו להם מה לעשות. שני ימים חנו האמללים סביב גני, ואחרי כן צוו עליהם ללכת לחיפה, וכן הלכו בלי מנהל ובלי לחם. וכאשר שאלתי מדוע אין בידם כל חרב או קני רובה, ענוני כי קנה הרובה הכבדים לא יכלו נשוא בלכתם דרך המדבר, תחת שמש בוער כתנור בים החול, ובכן השליכו את כל המשא הכבד אשר היה בידם, אחרי אשר עגלות או גמלים לא היו להם.
ביום כ"ד ניסן, בשבתי בסכתי אשר בגן, ראיתי כי נפתח השער וששה איש באו, והשומר הראה להם ללכת ישר אלי אל הסכה, אחרי אשר אמרו לו כי יהודים המה, והשומר ידע, כי עליו לתת לבוא לכל איש יהודי, אף באישון לילה מבלי שאול את פי. והאנשים נגשו אלי, וכל אחד מהם נשק את ידי כמנהג ארץ הקדם, וידברו אלי עברית. וכאשר שאלתי, מי המה, מאין באו ומה חפצם. ענוני, כי המה אנשי צבא, ומספרם עשרים ושנים איש. וזה כתשעה ירחים לוקחו לעבוד בצבא, אבל כל עבודה לא נתנו להם, אף לא לחם לאכול ובגד ללבוש, רק פקדו עליהם ללכת לאיזה עיר אשר שכחו את שמה, וילכו לאט לאט, מכפר לכפר, ובכל עיר קטנה או גדולה התגוררו שבוע או עשרה ימים, ואחרי כן פקדו עליהם ללכת לעיר אחרת, עד אשר באו ביום הראשון של פסח ירושלימה, וישארו בעיר עד יום אתמול. ובירושלם הגידו להם, כי בעברם דרך רמלה ישאלו לשמי, וכן עשו. ובראותי את ענים, מדויהם קרועים, יחפים, ועורם צפה על עצמותיהם נמג לבי, ואוציא מכיסי איזה סך כסף ונתתי על ידם, אבל כלם פנו פניהם ממני וימאנו לקחת, וכל תחנוני כי יקבלו את מתנתי לא הועילו, שאלתי אותם אולי המה רעבים, וכרגע אצוה לתת להם אכל, וגם זה לא קבלו, ואשאלם מה שם עיר מושבם, ויענוני, כי שם העיר הוא “סוליימאן” ורחוקה שלשה ימים ממערכת המלחמה בין הטורקים והרוסים בקו‑קז, ומספר היהודים בעיר מושבם הוא מאתים משפחה, וטרם לוקחו לעבוד בצבא באו שוטרי הממשלה ויקחו מהם כל אשר מצאו, כסף וסחורה ואוכל וינצלום, ואחרי כן שלחום בדרך לא ידעו, וגם עתה אינם יודעים מתי ואפוא יהיה קץ מסעם. ואחרי אשר ישבו עמדי כשלש שעות, ויספרו לי עוד ענינים אשר חפצתי לדעת, קמו ללכת, ובצאתם מן הגן, רדפתי אחריהם, ואקרא אלי איש אחד מהם, ולמרות רצונו נאלץ לקחת ממני את הכסף אשר מאנו לקבל ראשונה. ויהי הדבר לפלא בעיני, כי לא יכלתי להאמין כי עשירים המה עד כי יחשבו להם לחרפה לקחת את נדבתי.
אחרי כל ההבטחות, כי לא ישלחו אלי את היהודים לעמוד במערכת המלחמה, בכל זאת קבלו רבים מהם, אם מצאו ביניהם צעירים ורעננים, ובעיני ראיתי בשבתי בבית האסורים בירושלם (כאשר אספר הלאה), כי הביאו איש יהודי צעיר לימים כבן שלשים, גבה הקומה ויפה תאר, איש צבא מן המחנה, והוא יליד רוסיא, אשר מצאו בו חטא נורא, כי ראוהו בצאתו לרחוב לבוש מעיל מצבע אחר מעט, יען את המעיל אשר נשא תמיד נתן על יד הכובס, ובעד החטא הזה, יצא משפטו להכותו על רגליו חמש עשרה מכות בכל יום במשך שלשה שבועות אשר ישב בבית האסורים, וכאשר הביאוהו לבית הכלא כבר לא יכל לעמוד על רגליו מהמכות הראשונות, תחת אשר כל אנשי הצבא הערביים היו לבושים קרעים, טלאי על טלאי, יחפים, ובלי כובעות, ואיש לא שעה אליהם, אחרי אשר הממשלה לא נתנה לה מאומה, ואף קני רובה לא היו בידיהם, יען כל עבודתם היתה רק להסיע אבנים, לחפור באדמה, או ללכת בטל, כי לא למדום תכסיסי מלחמה, מפחד פן יהיו לרועץ לתוגרמה במשך הימים, ותוגרמה הלא יודעת כי הערביים ישנאוה, ובכל עת מצוא הנם נכונים למרד, ולא מחכמה עשו להעיר חמת הערביים, ועל כן מצאו פקידי תוגרמה להתנקם מהיהודים למצער היהודים שאין להם קרוב או גואל בין כל משפחות האדמה אשר ידרוש דמם.
יחס היהודים להדארדרנעלים ושאלת ארץ הקדם 🔗
שאלת ארץ הקדם היתה לשאלה, למן היום אשר החל כוכב תוגרמה לרדת זה כמאתים שנה. פעטער הגדול כבר חשב מחשבות לחדור לארץ הקדם, ולהכניע את תוגרמה. נאפאלעאן הראשון, אמר פעם אחת: “תנו לי את קאנסטאנאינאפאל ועשרים אלף צוענים, והנני קיסר כל ארצות איירופא”. בריטניה וצרפת החלו לפתור את השאלה הגדולה הזאת מצד אחר, מצד אפריקא ואזיא. שתי הממלכות האלה ידעו, כי לא זו הדרך לפתרון השאלה בכבשם את קאנסטאנטינאפּאל, הבאספארוס והדארדאנעלים. בדעתם, כי עיני כל המוסלמאנים בתבל נטויות אל הסולטאן, הכאליף, הפאדי-פאשאה, אשר הכירוהו למושל בחסד אלהים על כל המאמינים, והנוגע בו נוגע בבבת עינו. ועל כן התאמצו להכניע את המוסלמנים בארצות הפראים הגדולות והברוכות מאת הטבע, ויהפכון לארצות נאורות ברב או במעט, ויתנו לעמי הארצות הנכבשות חקים טובים, למען הראותם את ההבדל הגדול בין ממשלה נאורה, ובין ממשלת תוגרמה החשוכה, לבל ינהו אחרי הסולטאן אשר לא יתן גם לבני עמו להרים ראש. בריטניה, אשר כל חפצה היה להיות המושלת על כל מימי ימי העולם, לא לבה הלך לרשת את האדמה, רק את חפי הים. וכן כבשה את כל מפתחות הימים הגדולים, את גיבראלטאר מפתח הים התיכון וים האטלאנטי, את בּאבּ-אַל-מאַנדעם אצל “עדן” העתיקה, הרחוקה כמהלך שתי שעות מן הים, ותבנה לה עדן חדשה על שפת מפתח הים האדום וים הודו. לשון ים פרס אצל בּאסארא, המפתח לבגדד וסחר פרס לקחה לה באפס יד ובלי כל מלחמה, רק במחיר הטוב אשר עשתה לתוגרמה להצילה מיד רוסיא אויבתה, ותבצר שם עמדתה במבצרים חזקים על גדות נהר פרת. תעלת זועץ אשר חפרוה הצרפתים לקחה בכסף, בקנותה את רוב המניות מיד אגודת בוני התעלה, בחכמת דיזראעלי-ביקאנספּילד, נשיא המיניסטעריום. ורק את חוף אלכסנדריא של מצרים לקחה בחרבה, ובראשונה בנתה רק חוף לאניות סוחר, ורק בימים האחרונים נעשה לחף אניות מלחמה, ועתה הוא אחד החפים הגדולים בתבל, ואת מצרים הרימה למעלת ארץ נאורה ועשירה, למען יראו המוסלמנים מה בינה ובין תוגרמה. זאת מצרים העזובה והעניה, אשר בעיני ראיתיה טרם באה תחת חסות בריטניה, ועוד גם עתה במשך שלשים וחמש שנים, עוד לא ספחה את הארץ לאחת מארצות ממשלתה. ושם בריטניה עוד לא נקרא עליה, אף לא התערבה בחקי הארץ פנימה, והכדיב מושל הארץ מבני ערב ימשול גם עתה על הארץ, ולפני שלש שנים הוסיפה לו תואר כבוד “כאַליף” ראש המוסלמנים, את אשר לא חלם מעולם כל מושל במצרים. ולבריטניה אין רק נציב אחד בארץ להשגיח על סדריה, והוא גם שר צבאותיה, באופן כי כל גוף הארץ הוא מצרי, ורק הנשמה היא בריטנית, וכן תתנהג בכל ארצות ממשלתה בתבל, ובזאת קנתה לה לב כל העמים. והדיפּלאמאטיא הבריטית התאמצה תמיד לעמוד לימין תוגרמה נגד רוסיא אשר היתה נכונה לבלעה חיים בכל רגע. בריטניא עשתה יד אחת עם צרפת וסרדיניא לעזור לתוגרמה במלחמת סעוואסטאפעל, ותכניע את גאון רוסיא, ותנאי השלום היו, כי אסרו על רוסיא לבנות מבצרים על חפי ים השחור, ואסור לה לבנות צי מלחמה בים ההוא. וכן אסרו עליה מלכי הברית להעביר אף אנית מלחמה אחת דרך הבאספארוס והדארדאנעלים, וכל אלה רק למען הרחיקה ממחשבתה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל. ומנצחון רוסיא בתוגרמה בשנות תרל“ז-ח, לא הרויחה מאומה כמעט, עד כי נהפך לה נצחונה לאבל, כי אחרי אשר כבר עמדו צבאותיה בסאן סטעפאנא פרור קאנסטאנטינאפּאל, ותאמר לשלוח את צבאותיה, בלתי חמושים דרך חוצות העיר, רק לראותה, וגם חפצה זה לא נתנו לה. ובקאָנגרעס השלום בברלין בשנת תרל”ח, היה דיזראעלי רוח החיה בכל אופני השלום, והוא בחכמתו הכניע את רוסיא, עד כי יצאה מאת הקאָנגרעס וידיה על ראשה. והנני זוכר עוד את המאמרים המלאים רעל וגדופים במ"ע “גאלאס” על ראש “היהודי הארור”, אשר השפיל לארץ גאון רוסיא בערמתו, עד כי גם ערמת בּיסמארק לא עמדה לה לרוסיא, זה בּיסמארק איל הברזל נמס מפני אש היהודי, הבּריטי. ואחרי שתים עשרה מלחמות אשר לחמה רוסיא עם תוגרמה לא יכלה להפיק זממה. וכל אלה עשתה יד בריטניה רק לבל תתן למוט רגלי הסולטאן הכאליף, וכן עשתה גם לצרפת בכל עת מצוא. היא התערבה במהומת הדרוזים ותקח את הרי הלבנון תחת חסותה, ותשמור על הסדרים, את אשר לא יכלה תוגרמה לעשות. והלבנון היה בימינו לגן עדן נחמד לכל רואיו ותושביו, אף בנתה חפים לאניות ומסלות ברזל, תחת אשר תוגרמה עצמה לא עשתה מאומה לטובת ארצה. תושבי אלגיר וטוניס שמחים בחלקם כי יצאו מעול תוגרמה תחת חסות צרפת, אף כי צרפת לא נתנה לנתיניה החדשים את החפש אשר נתנה בריטניה לארצותיה הרחוקות.
אמת הוא, כי לא התערבו צרפת ובריטניה במלחמות עמי באלקאן הקטנים נגד תוגרמה, אחרי אשר תמיד הזהירוה להטיב דרכה עם נתיניה הנוצרים, והיא לא שמה לב לכל ההזהרות, ומדרכיה הנלוזים לא סרה אף בראותה את החרב על צוארה. ואם הצליחה פעם אחת במלחמתה נגד יון הקטנה והחלשה בשנת תרנ"ז, יען בריטניה וצרפת עמדו מנגד, כי לא הסכימו למלחמת יון ולחלומותיה לכבוש את האיים בים התיכון וחפי אזיא הקטנה, ולעולם לא יתנו לה למשול על מפתחות ים העגאי ולסגור עליהם דרך הדארדאנעלים. וזאת היתה חכמת דיזראעלי אשר שכר את האי קפריסין מתוגרמה במחיר 93 אלף לירא שטערלינג לשנה, אף כי האי לא הביא כל פרי לבריטניה, וכל ערכו הוא, יען הוא המפתח לחפי אזיא הקטנה, על פי מצבו הגעארגראפי. ורק עתה בראשית המלחמה, הודיעה בריטניה כי לקחה לה את האי לאחזת עולם, וזאת היתה האבדה הראשונה אשר אבדה תוגרמה בלי שפך דם. וכן הלא עשתה גם איטליה בלקחה לה את האי רהאדוס רק לפי שעה עד אשר יעזבו צבאות תוגרמה את טריפאלי, ובלי ספק, תשכח להשיבו לבעליו, אף כי אמת הוא, כי כל מלחמתה עם תוגרמה היתה בלי משפט וצדק, רק לקרב קץ פתרון שאלת ארץ הקדם, ותחליט גם היא לקחת נתח שמן מבשר החולה, בחשבה כי הוא נוטה למות. ורוסיה מצדה אשר ידיה היו אסורות מבלתי יכלת לפרוץ לה דרך לים התיכון ולהשיג איזה חף ים פתוח כל השנה, חפשי מקרח, ומעמד בטוח לאניות מלחמה, נאלצה להסתפק בכבוש קוקז, בתקותה כי יצלח לה למצער לכבוש את שארית חפי ים השחור מצד אזיא בארמעניען, ומצד בוכארא וטורקעסטאן נקל היה לה לחדור לגבולות פרס ולהחריד את בריטניה מפאת הודו דרך אפגאניסטאן, העוינת את בריטניה בסתר, וכל הימים היתה רוסיא לצנינים בעיני בריטניה, עד כי נאלצה לתת לה יד ותבוא בברית עמה, ויחדיו לחלק שלל, והברית הזאת הביאה פחד בלב תוגרמה, ותתן יד לאשכנז כאשר ינוס איש מפני הדב ויפול אל פי הארי. תוגרמה ראתה כי קץ ממשלתה באיירופא קרוב לבוא, וכבר נמצאו באמת יודעי בנה לעתים בארץ הסולטאן, אשר חזו לו עתידות לא טובות אחרי מלחמת הבאלקאן האחרונה, ועצתם היתה להעביר את כסא המלוכה מסטאַמבּול לאחת מערי אזיא, וראש מבטם היתה דמשק, ובזה חשבו להציל את שארית הממלכה האדירה לפנים, בתקותם, כי שם באזיא לא יחרידו הזאבים את רבצה. וכבר נשלח אינינער בריטאני מהלל לתור את הארץ ולחות דעתו במה ואיך להרים מצב אזיא הקטנה בכלל, למען תצלח למלוכה, אף כי כל איש דעת לא יכל להבין על מה כל העמל הזה חנם, כי לוא הבינו הטורקים הצעירים לעשות תקונים בחבל ארץ מושבותם באיירופא, כי אז למותר היה להם לבקש מפלט באזיא, ואם ינהלו את ממשלתם באזיא כאשר נהלו באיירופא, אז תקומה לא תהיה להם גם שם.
פתרון שאלת ארץ הקדם אשר ממנו חתו כל אדירי התבל לפני חמשים שנה, בהיות תוגרמה ממלכה אדירה, חדל עתה מהיות צלם בלהות למושלי איירופא, ויום יום קרעו איזה נוצות מאברותיה ולא קרם אסון, עד אשר נחלש כח תוגרמה, ולא היה עוד ממי לפחד, ומאמיני האיסלם היושבים בארצות רחוקות שכחו כמעט את הכאליף אשר שמעו רק את שמו, והמאמינים אשר הלכו לבקר את קבר נביאם במעקקא הביאו לארצם רק בשורות מעציבות מהערביים תושבי הערים הקדושות העוינים את תוגרמה, ולא עלה על דעתם ללכת לעזור לה במלחמה הזאת, ומלכי הברית כמעט לא שמו לב להכרזת המלחמה הקדושה אשר הכריזה תוגרמה, ואחד מכתבי עתים הקרובים להממשלה בפאריז, ענה על הכרזת המלחמה לאמר: תוגרמה קראה עלינו מלחמה, אבל אנחנו לא נעשה זאת, ולא נקרא עליה מלחמה ורק אם תתנפל עלינו, אז הננו נכונים נגדה. ובאמת לא הרים איש את ידו נגדה עד אשר שלחה את צבאותיה לנסות את כחה אצל תעלת זועץ אחרי עבור יותר משלשה ירחים. ויוכל להיות כי מלכי הברית חכו לראות מה יעשו המוסלמנים באזיא ואפריקא, ומה יענו “למלחמה הקדושה” אשר הכריז הסולטאן. אפס אחרי ראותם כי המוסלמנים שוקטים בארצותיהם, אז החליטו להשתער על הדארדאנעלים, אף כי גם אז נמצאו מתנגדים למלחמת הדארדאנעלים בין שרי בריטניה, בדעתם, כי נתנו די עת לתוגרמה לחזק את מבצרי הדארדאנעלים בעזרת אשכנז, ויודעי מלחמה שערו כי לא יתכן לכבוש את קאנסטאנטינאָפּאָל מצד הים, אבל לפי הנראה היתה מטרה אחרת לעיני חפצי קרבות, ראשונה חשבו, כי תוגרמה תאלץ למשוך את צבאותיה אשר התגרו עם הרוסים בקוקז להביאם לחוף ים השיש, ובזה יתנו יד לחיל רוסיא למהר לבוא לעזרתם דרך ארמעניען. וזאת שנית, כי חשבו לפעול על לב עמי הבאלקאנים כי יבואו גם המה להספח למלכי הברית, בראותם כי צרפת ובריטניה הביאו את הדארדאנעלים במצור, וגם בטחו כי בזאת ימשכו אחריהם לב איטליה, אשר התנועעה הנה והנה מבלי דעת מה להחליט במשך תשעה ירחי המלחמה, ואולי פחדו בסתר לבבם, פן תתנפל רוסיא בכל כחה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל ולא רוחם, אחרי אשר מאז מעולם התנגדו לזה, ואם לא יכלו להתנגד לה עתה בגלוי, בהיותה בעלת בריתם, ויאמרו לנסות את מזלם טרם תצלח רוסיא לבוא עד הבאספארוס. וגם קוו כי יון תצא לעזרתם 9ולמצער יהלכו אמים על בולגאריען לבל תלך אחרי אשכנז. אבל בשתים טעו צרפת ובריטניה. האחת כי לא שלחו את צבאותיהן מחנה גדולה בפעם אחת. ושנית כי השאירו במצרים יותר ממאתים אלף איש מבלי כל עבודה, רק למען ישמרו את תעלת זועץ, בעוד אשר גם חמשים אלף היו די והותר לתכלית זאת. ואחרי כל אלה נחלו הבריטים נצחון גדול פעמים. האחת אצל אנשאק, והשניה אצל סובלא, ולוא שלחה להם עזר במועדו, אז אולי נחלו נצחון גמור. אפס כאשר נספחה בולגאריען לתוגרמה ואשכנז, והדרך נפתחה לבירת הסולטאן וכל תקות נצחון אבדה, אז נאלצו מלכי הברית להסיע את צבאותיהם לשאלוניק ולחזק שם את עמדתם, ואולי החליטו אז כי קץ המלחמה יהיה בארץ הקדם הקרובה ולא באיירופא. ועם קץ המלחמה יקרבו גם קץ שאלת ארץ הקדם, ואולי ימצאו לה פתרון שלם. ולפתרון השאלה הארורה והסבוכה הזאת אין כל תקוה כל עוד אשר כח אשכנז חדש עמה, כי תחת אשר לפני חמשים שנה לא התחשבו עמה, הנה עתה כבד הדבר הרבה יותר מלפנים, טרם החלה אשכנז לכבוש לה מושבות באזיא ואפריקא, וטרם החלה להתחרות במסחר עם בריטניה וצרפת, ובעת אשר השיגה אשכנז את הרשיון מאת הסולטאן לבנין מסלת בגדד, מהרה בריטניא ותשיג זכיות מיוחדות בלשון ים פרס ולאורך נהר פרת עד בגדד, וזאת היתה הסבה כי לא מהרה אשכנז לכלות מלאכת בנין המסלה במשך שנים רבות, בדעתה כי הפרי אשר תביא המסלה יפול בגורל בריטניא אשר בידה מפתח הים, המבריח את פרס עם בגדד, ותוצאותיו למזרח הרחוק, ולאיירופא דרך ים האדום אשר גם מפתחות עדן ותעלת זועץ בידה, ועל כן התאמצה אשכנז להשיג רשיון. ועתה לוא גם יצלחו לגרש את תוגרמה מאיירופא, גם אז לא ימצאו פתרון לשאלת ארץ הקדם כל עוד אשר לא יכנעו את אשכנז עד רדתה, ועוד זאת, כי שאלת הבאלקאן תתעורר מחדש, וכל זמן אשר לא יקרעו את באסניען והערצאגווינא מיד עסטרייך, למען תהיינה למנה, לחלקן בין עמי הבאלקאן, אין תקוה לשלום בין עמי באלקאן הקטנים, אשר כלם יתנפחו כברבורים, וכל אחד מהם מבקש לבלוע את רעהו ולהבנות מחרבנו, ואם גם ישיגו חפצם לקרוע את הנפות באסניען והערצאגווינא, גם אז ספק גדול הוא אם ישבו בשלום ולא יסתכסכו ממלכה בממלכה, אחרי אשר ראש מגמת אשכנז הוא לסכסך עם בעם כי יריבו תמיד איש ברעהו, ובין כה תעשה בלהטיה, למשול עליהם, ומה גם כל עוד אשר רוסיא תומכת את סערביען ועוינת את בולגאריען, ועין מלך איטליה נטויה על מאנטענעגרא ארץ ממשלת חותנו. ואלבניה תלויה באויר, וידי כלם נטויות לחטוף איזה נתח במקדוניא, אשר תושביה מעורבים מבולגארים סערבים ויונים, וכל אחד העמים ההם מתאמץ לפרוש כנפי ממשלתו עליה. ואם לא יתאחדו כל העמים הקטנים בבאלקאן ליסד רעפּובּליק אחת גדולה תחת נשיאות אחד מהם, לא ישבו על אדמתם בטח. ביסוד רעפּובּליק בבאלקאן תחלש פעולת רוסיא, אשר סכסכה עם בעם גם היא למען תוכל לחתות אש מיקוד בידי זרים, אחרי אשר על ידם קותה להגיע למטרתה לפתוח לפניה שער מצד הבאספארוס, והננו זוכרים עוד כי בראשית ירח יוני 1914 כשני ירחים קודם המלחמה, לא התעצל ניקאלאי השני לבוא לקוסטנציה ברומעניען לדבר על לב קארל מלך רומעניען להתאחד עמו, וכעבור ימים אחדים אחרי עזבו את רומעניען, ופתאום דרשו שניהם מאת תוגרמה לפתוח לפניהם את הדארדאנעלים. ועתה אם תצא אשכנז בעטרת נצחון ותוגרמה תשאר כמו שהיתה קודם המלחמה, אז תשאר גם שאלת ארץ הקדם בלי פתרון, ואולי סבוכה עוד יותר מאשר היתה לפנים טרם היו עמי הבאלקאנים לממלכות קטנות עומדות ברשות עצמן, ואם תנוצח אשכנז, ועמה תפול גם תוגרמה אז תתרחב השאלה עוד יותר, תוגרמה לא תוכל לשבת בשלוה גם באזיא בין הערביים השונאים אותה. על יד דמשק עומדים הדרוזים שונאיה מאז, ביירוט הנוצרית וסביבותיה בלבנון כבר נסו להקרע מתוגרמה, ובשנה העברה היו נכונים למרד בכל רגע, ותוגרמה עצרה בעדם בחרב ובדם. מעקקא ומודינא עמדו תמיד כעצם בגרון תוגרמה, והמסלה האחת אשר בנתה תוגרמה בלי כל מטרה מסחרית להרמת קרן ארצה, היא מסלת הברזל למעקקא דרך ערבות חיל ומדברות שוממים, רק למטרה מדינית, למען תוכל לשלוח את צבאותיה לדכא את הערביים המורדים, ובא האות על זה, כי לא האריכה את המסלה עד לאחת מערי חף ים האדום למען הגדיל את המסחר בפנים הארץ, לבלתי תת תואנה לבריטניה או לאיזה ממשלה אחרת לחדור אל הארץ, ותמאן לחזק את ידי הערביים ולהשכילם בינה לדעת מה גדול אסונם תחת מרות תוגרמה. ואם תשאר קאנסטאנטינאפאל בידי מלכי הברית, סכנה נוראה היא לבל תפרוץ מלחמה בין האוהבים עתה, ואין כל ספק, כי אין אחת בין הממשלות האדירות אשר תסכים כי איזה מבעלות בריתה תמשל עליה, אם לא, כי יסדו ועד מנבחרי כל הארצות ובאי כח לנהל את כל עניניה בשם כל הממשלות.
ותוגרמה, לוא גם ישאר לה צל ממשלה באזיא, לא תוכל להחזיק מעמד אף חמש שנים, ולוא גם ישאירו לה איזה חפי ים באזיא הקטנה. סמירנא היא עיר נוצרית ויהודית, וחוף אדאנה לא יהיה לעולם לחוף מסחרי או מדיני ביד תוגרמה, כי מעולם לא נסתה לבנות חף ים, ואגודות עשירי איירופא לא ימצאו חפץ להשקיע את כספן בחוף כזה אשר לא יביא כל פרי, יען התוגרמי איננו סוחר מטבעו, ואין כל תקוה כי יפרח המסחר באיזה חף ים בידי תוגרמה, ואין אות יותר נאמן מזה, כי אחרי אשר בנו זרים את החף בסמירנא, אשר לה לשון ים ארוכה איזה מיל, ולוא היתה העיר והחף ביד איזה ממשלה נאורה, כי עתה היתה סמירנא לרוכלת עמים, משני עברי לשון הים נמצאים הרים גבנונים אשר המה עליה סתרה וקרוב למבוא לשון הים נמצא האי הנחמד מאטאלין העומד כשומר לראשה, ובכל זאת נשארה סמירנא עיר פראית ועניה כאשר היתה לפנים, וחוף אלכסנדרעטא, שהוא החף הטבעי והמפתח לאזיא הקטנה מים התיכון, מה הוא עתה, אם לא שחוק נערים, ורק בריטניא הבינה מה נכבד המקום הזה, ותקח לה את האי קפריסין העומד נגד אלכסנדרעטטא, והאי קפריסין הוא שומר לראשה, ולוא ישאר גם חף אלכסנדרעטטא ביד תוגרמה, לא יועיל לה מאומה, בכל עת אשר המפתח הוא ביד בריטניה, ומה תסכון לה בגדד, אם באססארה לא לה תהיה עוד עד עולם, חוף אקאבא הטבעי אשר יכל להביא ברכה לחצי האי סיני וארץ הקדושה, לוא נמשכה תעלה ממנו עד ים המלח, נשכח בלי משים וחוף חודידא ביד איזה ממלכה נאורה, יכל להביא ברכה לאדם רב בפנים אזיא, לוא נבנתה מסלה למודענא ומעקא הסגורות עתה לפני כל העולם הנאור בחסדי תוגרמה, המפחדת פן יחדרו איזה קוי אור במחשכי חבל הארץ ההוא, ותפקחנה עיני תושביה, ולהאנושיות בכלל אין חפץ בממלכה בטלנית כזאת אשר לא תדאג לשלום נתיניה, וכל חפץ מנהליה הוא רק לחלק רכוש הארץ לפקידיה, ובימינו אלה לא תכון ממלכה כזאת, אשר במשך ארבע מאות וששים וחמש שנה לא הראתה כל כשרון במסחר, בחרשת מעשה או באיזה חכמה ומדעים, עד כי לא הולידה אף חכם מהלל אחד, ולא בראה כל ספרות אף כספרות העמים הקטנים אשר השליכו זה לא כבר את עולה מעל צוארם, עד כי קשה לעורכי כתבי עתים בשפת תוגרמה להשיג סופרים אשר יכתבו בעדם בשפת הארץ, וכל כתבי העתים אשר להם איזה ערך כלם כתובים בצרפתית, ועתה נמצא גם אחד מהם בצרפתית ואשכנזית “אטטאמאנישע לאיד” הנוסד ביד יהודי אשכנזי, ולא לממלכה כזאת למשול על עמים ולאמים שונים בימינו, ולא ממנה תקוה אם תיסד ממשלה חדשה בארצותיה באזיא, בעוד אשר עמים נאורים יכתירוה מסביב, ולא לאורך ימים תכון ממלכה כזאת, אשר מזעזיה יקיצו חדשים לבקרים להזכירה כי כבר הגיעה המאה העשרים, והסכסוכים בבית ובחוץ לא יתנו לה מנוח, ושאלת ארץ הקדם תשאר תלויה באויר גם אחרי אשר יגרשו את תוגרמה מגן עדנה על יד ההעללאספאנט 10.
חלומות יון לפרוש כנפי ממשלתה על אזיא הקטנה, אשר כפשע היה בינה ובין המלחמה עם תוגרמה בירחי יוני ויולי בשנת תרע"ד ישארו חלומות נעימים לימים רבים. וכאשר אמרה בריטניה לתת לה את האי קפריסין לאחוזה אם תצא לעזרתה במלחמתה על הדארדאנעלים, לא מצא קאנסטאנטין מלכה האשכנזי עת מכשרה לקבל את המתנה היקרה הזאת לטובת נתיניו, יען מאן להיות זרוע לשונאי אשכנז. קאנסטאנטין הוא מושל בחסד אלהים כהסולטאן בתוגרמה, וארץ יון לא טובה הרבה מתוגרמה. הארץ הברוכה ההיא יכלה להיות לגן עדן לכל תושביה, לוא גם היה מספרם פי עשרה ויותר. עבודת האדמה היא עזובה כבתוגרמה, חרשת מעשה דלה ועניה, בני יון שונאים את הגר, מי שיהיה, ואם לא יוכלו לנצלו, אין להם חפץ בו, ועל כן לא יבוא איש זר לשבת בתוכם, ומסחרה דל וקטן עד כי גם היהודים ילידי הארץ לא יבואו לשבת בעיר הבירה שהיא ראשית רכלתה, וכמעט כל היהודים אשר בממלכה השפלה הזאת יושבים אל עקרבים בקארפו, ומספרם שם כשלשה אלף איש, וכמעט כלם עניים ואביונים, יען לא יתנו להם לשלוח במסחר ידיהם כחפצם, אף כי אין חק גלוי לרעת היהודים, ויהודי זר יבוא אל הארץ רק לפעמים רחוקות לקנות אתרוגים בקארפו, או ירד מן האניה ההולכת מאלכסנדריא לקאנסטאנטינאפּאל דרך פירעאוס, לראות חרבות אטהען, ובראותי אותה בפעם הראשונה בימי נעורי, אמרתי אז בלבי, מי יתן ואזכה לעמוד גם על חרבות בוקארעשט ופעאערסבורג ועוד איזה ערים כאלה, ומה גדול האסון לישראל יושב שאלוניק למן היום אשר באו בני יון ויכבשוה, וסחר שאלוניק ירד פלאים, מאין איש זר אשר יבוא לעשות בה מסחר וקנין, ועם שפל ובזוי כזה יאמר להרקיע שחקים למשול בעמים ולאמים שונים, ועלינו היהודים להודות לד' חסדו, כי לא נסחפה ארץ עמלק זאת בזרם המלחמה, יען אין כל ספק כי במלחמה היו היהודים הראשונים להוציאם להורג, ואחרי המלחמה היתה לה תואנה לחלק שלל בנצחון מלכי הברית.
ותוגרמה עצמה, אשר בשלה כל הסער, והיא היא אות השאלה בשאלת ארץ הקדם, תוגרמה אשר בה יתפארו עתה האשכנזים, ואהבתם גדולה ונפלאה כאהבת האשכנזי לשכר בייערן, יאמרו עתה כי הסולטאן הוא איננו חולה חלילה, ומצב תוגרמה איתן כעמוד ברזל, אבל שכחה אשכנז לשאול את פי התוגרמים עצמם, אף כי אמת הוא כי צבא תוגרמה לא נופל הוא מצבא רוסיא, אבל עם תוגרמה יצא למלחמה כאיש ההולך למות, כלם שאלו למי המלחמה ומה נרויח לוא גם יעמוד הנצחון לימיננו? בעד מה נלחם, ומה חפצנו? הן כל הארצות והנפות באיירופא כבר נאבדו לנו לעולם, ויד אשכנז לא תשיג להשיב לנו את האבדה, ורבים מהמבינים בעם היו כמעט שבעי רצון בהקרע הנפות האחרונים מתוגרמה, באמרם כי הנפות ההם אשר רוב תושביהם המה נוצרים, הביאו לתוגרמה רק צרות ותלאות חדשות שנה על שנה מבלי כל תועלת לעם המושל, מלבד לאיזה פקידים אשר על הבאקשיש פרנסתם, התוגרמי כבר נלאה נשוא עקת המלחמות אשר נשא על שכמו כל ימי חייו, אחרי אשר כמעט לא עברה אף שנה אחת בלי מלחמה בתוגרמה, והוא יודע כי לעולם לא יונח לו, כל עוד אשר ימשול על עמים אחרים, ולמה יוציא את בניו להורג למען מלאות תאות נפש איזה פאשא, ולא רבים בין המון התוגרמים אשר יבכו על אבדן שבט מושלם באיירופא, ואם תיסד תוגרמה בירת ממשלה חדשה באזיא, אז, לא יעזוב התוגרמי את קושטא או אדריאנאפאל ללכת לאזיא הפרועה והשוממה, ונסיון מאות בשנים כבר הראהו כי לא ביד מושלי ופקידי אטטאמאן להחיות מדבר שמם, ולמה ילך לשבת בין עם אשר לא ישמע לשונו והשונא אותו שנאה נצחת (הערביים), ואין לנו אות יותר נאמן מזה, כי עד היום כבד למצוא איש תוגרמי בארץ הקדושה וסוריא, וטריפולי, ומלבד ראשי פקידי הממשלה הנשלחים מעיר הבירה אין איש תוגרמי, בשלשת הנפות האלה, ואין איש אשר יבין שפת תוגרמה, אין מכתב עתי תוגרמי, ואין בית ספר תוגרמי, וגם פקודות הממשלה נדפסות רק בערבית או צרפתית או שתיהן יחדו, וגם עור בשתי עיניו יוכל לראות כי לא ביד ממשלה כזאת לרד גוים ולהושים ארצות נשמות באזיא, ובאזני שמעתי מפי איזה פקידי הצבא ברמלה וירושלם, כי לא נעלם מהם, כי אבדה תוגרמה לרגלי מלחמתה האחרונה נגד מלכי הברית. כלם יודעים ומבינים, כי קנה רצוץ הוא משענת אשכנז, ורוח כי יחלוף על פני בּולגאריען יען לבלתי תת מעבר לאשכנז דרך ארצה, וכל עמלה יהיה לריק. ותוגרמה הן היא יתומה בתבל, כי כל שכניה היו לאויבים לה כקרובים כרחוקים, ועיני המבינים לא טחו מראות כי לא אשכנז היא הארץ אשר תדרוש שלום תוגרמה המוסלמנית, תחת אשר תשנא גם את הנוצרים בני דתה אם לא זכו להראות ספרי יחוסם עד ההונים הוריהם, ואם אשכנז הפיחה בה עתה רוח חיים כמעט רגע, בכספה וזהבה ובעזרת פקידיה בצבא תוגרמה, הן רק לטובת עצמה עשתה זאת, בתקותה לסול לה מסלה מקושטא עד בגדד. והיה אם חפצה זה לא יצלח, אז תשאר תוגרמה בּודדה ועזובה, ומלכי הברית יבלעוה חיים, תחת אשר עד הנה תמכוה על ערש דוי ולא נתנוה למות, ולהאמין בנצחון אשכנז לפרוץ לה דרך לבגדד, נחוץ להיות יותר מפתי, והטורקים הצעירים הלכו כשור לטבח אחרי מדיחיהם, למען הראות גבורתם, וכי לא מתה עוד תוגרמה, וישכחו כי לא בידם לעור את עיני כל העולם. כלם יביטו עתה על תנועת תוגרמה, כעל הגוסס אשר לא לפעמים רחוקות יתעורר ויראה סימני חיים פתאם. וכעבור איזה שעות ואיננו. וכמעט נעלה מעל כל ספק, כי זה יהיה גורלה, ואם תסח ממשלת תוגרמה מגדות הבאספארוס ותאלץ לתקוע אהלה על אדמת אזיא, גם אז תשאר מחלת הסרטן בבטנה. העמים הפראים תושבי הארץ ביחד עם שלש עשרה מילליאן ערביים שונאיה, מספרם גדול הרבה ממספר הטורקים אשר ישארו נאמנים לה. כי גם לאורך נהרות פרת וחדקל, בבגדד כמו במאזול מספר הטורקים נער יכתוב, ולא בכחה לעצור בעדם, כאשר לא עצרה בעדם עד כה. ארץ הקדושה הערבית – הנוצרית, ובמדה קטנה גם עברית, וסוריא הנוצרית – הערבית, שני הנפות האלה לא ישארו ביד תוגרמה, לוא גם יעמוד הנצחון לימין אשכנז, - אשר אין איש מאמין בזה מלבד עורכי כתבי העתים הבאים על שכרם, או אינם יודעים בין ימינם לשמאלם – בריטניה לא תוכל לתת לעם זר למשול ביהודה, כל עוד אשר תעלת זועץ היא בידה, והתעלה הלא היא הספיר הנוצץ בעטרת ממלכתה, וארץ הקדושה היא החומה הבצורה למחסה התעלה, אשר בלעדיה היא צפויה תמיד לסכנה, ואם החומה הזאת תהיה בידה, אז היא בטוחה מכל רוחותיה, ובמדה אשר תשמור על תעלת לא-מאנש, אשר לרגלי זה באה בברית עם צרפת, כן עליה לשמור על תעלת זועץ בריח ים התיכון וים האדום (ים סוף), וסוריא אשר עמדה עד הנה קשורה בנפש צרפת, ועמי הלבנון עמדו גם תחת חסותה, ויהיו שמחים, כי לא נגעה בהם יד תוגרמה לרעה כלכל נתיניה, ובכל עת היו נכונים למרד, והיה המקרה הראשון אשר יתן להם איזה סבה למרד, יקומו כלם כאיש אחד נגד תוגרמה, וצרפת השומרת צעדיהם בכל העת, תהיה הראשונה לבוא לעזרתם. ודי יהיה להם את יתפשו את בּיירוט, דמשק ואלעפא ושתי המסלות בין הערים הנזכרות, והנם כבר אדונים בטוחים בסוריא, ולא בכחה תגבר תוגרמה על תושבי שלשלת ההרים ההם. ולהמורדים נקל מאד לתפוש גם את מסלת מעקא, והערביים בכל מקומות מושבותיהם יהיו שבע רצון ועוזרים על יד שונאי תוגרמה, ולוא גם יצלח לתוגרמה לכונן את ממשלתה באזיא, גם אז לא תכון ממלכתה ולא תשקוט במכונה, כל עוד אשר לא תהפך סדרי ממשלתה ממסד עד הטפחות, ושוא דברו בעלי החלומות להושיב גולי ישראל בארץ מאפליה ההיא, וברור הוא בעיני כי בעלי החלומות עצמם לא ראו את הארץ, וסדרי חייה, ולוא באו וראו בעיניהם גורל היהודים תושבי פנים הארץ, אזרחיה מעולם, כי אז נערו כפיהם מהשתדלות נבערה כזאת, ואם בעיר גדולה כדמשק, רוכלת עמי אזיא לא יוכלו היהודים אזרחיה למצוא לחם, וכלם הנם דלים ואביונים, עניים בכסף ובדעת, וכן הוא גורלם גם באלעפא (ארם צובה) ומה גם במאזול ואורפא (אור כשדים). ואיזה תקוה נשקפה לנו עוד להושיב עוד גולים חדשים בערים הקטנות, או גם במושבות, רחוקים מאלהים ואדם, רחוקים מחפי ים, ורחוקים מהשכלת איירופא, והתקוה האחת היא רק לעשותם לפראים כשכניהם, ואביונים כמהם, ולוא גם תבטיח תוגרמה את עזרתה, אשר אין בכחה לתת, ומעולם לא נסתה להושיט יד עזרתה לנתיניה להטיב מצבם, ואף גם לבני עמה לא עשתה כזאת, ומי פתי יבטח על תהו?
שאלת ישוב ארץ ישראל, לא תוכל להפתר, רק אם תפתר שאלת ארץ הקדם בכלל. ארץ הקדושה היא חלק נכבד בארץ הקדם, אשר עיני כל העמים נטויות אליה, ואם לא במדה גדולה כשאלת הבאספארוס והדארדאנעלים, או תעלת זועץ, אבל בשום אופן לא במדה קטנה ממדת שאלת לשון – ים באב אל מאנדעב או לשון ים פרס וגיבראלטאר. וההבדל הוא רק, כי כל המקומות הנזכרים כבר חדלו מהיות שאלות, ושאלת ארץ הקדושה עוד טרם התפתחה, ואם תתפתח, אז, לא ברגע אחד תפתר. גדולים חקרי לב לשאלה נכבדה כזאת, אשר מלבד מצבה הגעאגראפי אשר משך עליה עיני הדיפלאמאטיע האיירופית, שהיא שאלה חמרית, הנה יש עוד שאלה אחרת יותר נכבדה, והיא השאלה הדתית, המחמדית עם בית תפלת אמאר בירושלם העומד תחת השגחת ה“שעך אחל איסלם” ראש כהני הדת. רוסיא מתאמצת בכל כחה לקנות או להשיג באופנים אחרים את כל המקומות הקדושים, והמאנאפאל אשר לקחה לה להיות למחסה על היונית הקאטולית, ותבנה לה בתי תפלה ובתי נזירים במקומות שונים באה“ק. וכן עשו היונים, הארמענים, הכושים, האבעסינים, הלוטעראנים, האשכנזים, הבריטנים, והקאטוילים הצרפתים והאטלקים, והאמעריקאנים, וכל אחד מהעמים הנזכרים מתאמץ בכל כחו לקנות את האדמה עם לב הערביים, ולכלם בתי ספר אשר יקבלו נערים ונערות חנם ללמדם תורת דתם, ולפעמים גם לחם ובגד יתנו, והמון רב בטלנים יחיו ויתענגו איש איש על חשבון ממשלתו, מלבד נדבות יחידים, אין קץ לכל ההון הרב אשר יפזרו למען החזיק מעמד בארץ ישראל. ובבוא העת לפתרון שאלת ארץ יהודה, אספוק מאד אם תפתר ביד הדיפּלאמאטיא לבדה, מבלי אשר יתערבו גם ראשי הדתות, כהשעך אל איסלם, והאב הקדוש ברומי, וראשי הדתות בארצות הלוחמות, ועל היהודים לעמוד הכן בעזרת הממשלות הנאורות לתת להם מקום בסוד יועצי הממשלות, והראשונות במעלה הנה ארבע הממשלות האדירות, אמעריקא, בריטניה, צרפת ואיטליה, ובכלל הננו בטוחים כי תעמודנה לימיננו. וכן נוכל להיות בטוחים גם בבולגאריען, תחת אשר אין כל ספק כי אשכנז, עסטרייך ותוגרמה תעמודנה לשטן לנו, כאשר כבר הראה הנסיון בקאנגרעס הברליני בשנת תרל”ח, גם אז עמדו עסטרייך אשכנז ורוסיא נגדנו בשאלת היהודים ברומעניען. וגם זאת לדעת כי לא רבים בקרבנו היודעים והמבינים את שאלת ארץ הקדם, וביחוד באמעריקא נמצאו רק שנים שלשה יהודים אשר היו צירי ממשלתנו בחצר הסולטאן, ושם למדו לדעת מה היא תכן השאלה, אבל המון בני עמנו לא ידעו ולא יבינו מאומה. וגם הדיפּלאמאטים האיירופים לא הסתפקו בידיעותיהם עד אשר הלכו בעצמם לראות את כל ארצות הקדם בעיניהם וללמד דעת תכונת יושביהן. ועל כן לא נקל יהיה לנו לבחור אנשים אשר כח בהם לעמוד בסוד דיפּלאמאטים מהירים. ומלבד מארגענטהוי שטרויס או סיימאן וואלף, אינני רואה עוד איש אחר באמעריקא, תחת אשר באיירופא, ובייחוד בצרפת, בריטניה ואיטליה, יתכן למצוא אנשים אשר ילכו לפנינו.
רבים מתנאי השלום אחרי המלחמה הזאת, יהיו תלוים בפתרון שאלת ארץ הקדם ולא באיירופא לבד, והנצחון במזרח הקרוב יקרב את הקץ למלחמה הזאת. אף כי אינני מאמין כי בפעם הזאת תפתר שאלת ארץ הקדם, ושאלת היהודים במזרח הלא היא סבוכה בתוך שאלת הקדם, וכל עוד אשר לא תפתר האחת, אספוק מאד אם יתכן לקות לפתרון השניה.
עוד יש שאלת היהודים בפרס התיכונה, זאת הארץ החוטאת הרודפת את ישראל בלי חמלה, הנה יש תקוה, כי חלק מארצה ישאר תחת חסות בריטניה, ולא כבד יהיה להם למצוא בית ולחם על גדות לשון ים פרס בואכה בגדדה. ובאמת כבר באה העת, כי תחדל פרס הארורה מהיות מושלת גוים, וחרפה היא למאה העשרים, אשר בה יתימרו גויי איירופא ואמעריקא, כי נתנו לחיה טורפת, שפלה ובזויה כזאת להדיך עמים תחתיה. והפתגם “אין מקום לממשלת פראים במאה העשרים” צריך להיות משל בפי כל צירי הממשלות בועד השלום. ולא לבד בעד הפראים בארץ הקדם, אך גם בעד הפראים הנאורים באיירופא הנאורה. ואם אשכנז ועסטרייך תעשינה את פולין לממלכה עומדת ברשות עצמה, אז עלינו לעמוד על המשמר, כי לא תהיה לנו רומעניען שניה. ואולי עוד רעה ממנה, אחרי אשר ברומעניען האשם הוא רק בראש הממשלה, ועם ההמון הפשוט יכלו היהודים לשבת שקט ושאנן כאשר היה לפני ארבעים שנה ברוסיא. תחת אשר בפולין המצב הוא אחר, הפּולאני כעם ככהן, כנקלה כנכבד כלם שונאים את ישראל, ורוב גדול מהם המה משחתי המדות אשר לא לחרפה תהיה להם לעמוד בשורה אחת עם הפרסים או הערביים, עד כי בבואם לאמעריקא, דלים ואביונים, ובכל עת פנו ליהודים לעזרה, יען מלבד היהודים לא יוכלו לדבר עם איש, ובכל ימי חייהם לא ילמדו לדבר אנגלית. ובכל זאת המה היו הראשונים והיחידים אשר נועזו להתנפל על היהודים, והם המה אשר יסדו מכתב עתי אנטיסעמיטי בעיר פאסייאיק בנוף גוי דזערזי. ובעת משפט בייליס בקיעוו, נבחו הפולאנים באמעריקא על ישראל, ויצדיקו את הדין על עם חרמם האוכל והשותה דם נוצרי, בעוד אשר רבים מהם מצאו לחם מידי יהודים, ולאשרנו הננו אזרחים באמעריקא, ובארץ הברוכה הזאת לא יוכלו הפראים להרים ראש. אבל בפולין ארצם, אם תהיה הממשלה בידם, ברור בעיני כי גורל ישראל יהיה רע ומר מאה פעמים יותר מברוסיא, אף אם ישיגו משפטי אזרחים, ואף אם תשאר תחת חסות אשכנז ועסטרייך, וביחוד זאת האחרונה, הן כלנו יודעים גורל ישראל בגאליציען אף כי אין להם להפּולאנים ממשלה לעצמם.
כי ישלחו הציונים ציר או צירים לועד השלום אחרי המלחמה, בזה לא אספוק אף רגע. אך מכשול גדול אחד עומד על דרכנו, כי לא נוכל לשלוח ציר מתוגרמה, לוא גם נמצא איש ראוי למלאכות כזאת. יהודי נתין תוגרמה לא יסכין את נפשו ונפש עמו במלאכות מסוכנה כזאת, ופחדם איננו פחד שוא, ולנו נחוץ מאד ציר מתוגרמה, היודע את הארץ ותחלואיה. ועל הציונים לשים לב להרים את המכשול הזה באיזה אופן שיהיה, כי בלכתנו לצאת במחול העמים בפתרון שאלת ארץ הקדם עלינו להעמיד איש מקרב הארץ פנימה, היודע מחסורי העם ומכאובו יותר מהדיפּלאמאטים מחוץ, וחלילה לנו לעזוב את הדבר ביד המקרה.
העיר שאלוניק אשר נפלה בידי יון, בראה למעננו עוד שאלה חדשה, אשר עלינו להתאמץ בכל עז למצוא פתרונה. במושב בני ישראל בתוגרמה, היתה שאלוניק בירת היהודים, ועדתה היהודית היתה הנכבדה בכל הארץ יותר הרבה מקהלת ישראל בקאנסטאנטינאפאל. מאזני שיווי המשקל בעיר ובחוף היו ביד היהודים, עד כי היתה באמת עיר עברית, והממשלה משכה להם חסד, נגד היונים צורריה וצוררי ישראל אשר מספרם עלה עד ארבעים אלף, ומספר היהודים משבעים עד שמונים אלף, מלבד עשרת אלפים איש מכת שבתי צבי, אשר גם המה התקרבו תמיד אל היהודים, ולולא פחד הממשלה התוגרמית, כי עתה שבו אל היהדות זה כבר. ועתה בסור פחד תוגרמה מעליהם, איש לא יוכל להפריעם משוב לדת אבותיהם. אבל כל עדת ישראל בכלל אבדה ערכה ומצבה, למן הרגע אשר באו היונים החדשים, נוספות על אחיהם הצוררים אשר ישבו בעיר מלפנים, והממשלה בידם, ועדת ישראל ירדה מכבודה, ממסחרה ועשרה, ולא תוכל להרים ראש, וכבר היו נכונים לעזוב את העיר מכל וכל מפני עקת היונים. ואין כל תקוה בעולם כי ישבו היהודים בטח תחת ממשלת עריצים, אשר גם בהיותם תחת ממשלת תוגרמה, וכלם ידעו כי הממשלה עומדת לימין היהודים הנאמנים לה, ובכל זאת נסו תמיד להתנפל על עם חרמם בשאלוניק כמו בסמירנא ובכל ערי מושבותיהם תחת ממשלת אטטאמאן. וכבר התעוררה השאלה, אם לא יתכן לעשות את העיר לעיר חפשיה העומדת ברשות עצמה, וחף הים יהיה חף חפשי, אחרי אשר לממשלת יון אין כל משפט מנצח על העיר הזאת, והצדקה היתה לבולגאריען לפרוש עליה דגלה. ועל כן לא יפלא, כי לא מצאו מלכי הברית כל הפרת משפט עמים בלקחם את העיר לראש מושב צבאותיהם, אחרי אשר לא ליון היא בצדק ומשפט. ובידי מלכי הברית, צרפת בריטניה ואיטליה להחליט גורלה עתה, מבלי הבט למחאת יון, אשר היתה לגוי מושל בחסדי צרפת ובריטניה, ושתי אלה עם רוסיא הבטיחו את שלמותה. ועתה נהפכה לאויב למלכי הברית בחסדי מלכה הרשכנזי. ועתה אם יעוררו היהודים את שאלת שאלוניק, אשר גם תוגרמה, גם עמי הבאלקאן ימצאו בה חפץ. עתה יש תקוה להאמין כי נצליח להוציא את העיר מיד יון ולהעמידה ברשות עצמה, ותעמוד תחת מחסה צרפת ובריטניה או איטליה, וליהודים תהיה הרוחה.
רע ומר מאד היה גורל היהודים במקדוניא גם בהיותה תחת יד תוגרמה, לרגלי ריבות הבולגארים הסערבים והיונים אשר מלאו את הארץ חמס, היהודים במאנאסטיר נשאו נפשם בכפם תמיד, וחייהם היו תלואים להם מנגד יום יום, עד כי פחדו לצאת מקיר העיר חוצה. וכן פחדו יהודי הסביבה ואף יהודי שאלוניק ללכת אליה, ומספר יהודי מקדוניא נגרע יום יום, מפני חמת חצי הפראים תושביה. ועל צירי ישראל לועד השלום לשים לב לגורל אחינו הנדחים בפנה ההיא, אשר יכלו למצוא בה עבודה ולחם, יען אדמתה היא טובה ופוריה ואוירה נעים, והארץ במצבה הפראי צריכה לחריצת היהודים. אחת מתבואת הארץ היא, הטאַבּאַק הטורקי, הנודע לתהלה בכל התבל, וחלק גדול מסחר הטאַבּאַק באיירופא ואמעריקא הוא בידי היהודים, ולוא השיגו היהודים במקדוניא הזכות לבטחון החיים והרכוש, כי עתה העשירו את כל המדינה בחריצותם ובריתם אם אחיהם באיירופא ואמעריקא.
אפגאניסטאן, זאת הארץ עומדת כנקודה שחורה בשאלת ארץ הקדם. אפגאניסטאן היא “תוגרמה הקטנה” במדה ידועה, ע"פ תכונתה ודתה, ומצבה הגעאגראפי. האפגאנים כלם המה מאמיני מחמד, ועל הסולטאן התוגרמי יביטו כעל יורש כסא מחמד וראש המאמינים, ובכל עת הנם נכונים לצאת לעזרתו. וכאשר הכריזה תוגרמה את “המלחמה הקדושה” בקש הסולטאן עזרת העמיר אשר בידו היה לשלוח מאה אלף איש צבא חמושי נשק איירופא, וכלם האמינו כי בעוד מעט וקאבול עם קאנסטאנטינאפאל נשקו. אבל עד היום עומד העמיר במצב הבינים ולא הניע אצבע לטובת תוגרמה אהובתו, וזה הדבר:
זה כשבעים שנה עמדו רוסיא ובריטניה כשני חשופי עזים אשה מול רעותה באזיא התיכונה, ורק אפגאניסטאן עמדה באמצע לשטן לשתיהן. רוסיא התאמצה תמיד להתקרב לאפגאניסטאן למען תמצא ידה לפרוץ לה דרך להתנפה על הודו הבריטית, ולתכלית זאת בנתה את מסלת הברזל הפרסית עד סאמארקאנד, ועוד מסלה ממערוו עד גבול כושקלינסק ותהי נכונה כבר להאריך את המסלה עד העראט, ומצד השני חברה את המסלה הסיבירית עם מסלת קוקז, על ידי המסלה ארענבורג – טאשקענט, למען תמצא ידה חהביא כל צרכי מלחמה מרוסיא האיירופית. ובריטניה מצד השני, פרשה כנפיה על באלודזיסטאן, ותבצר את עמדתה על יד קוועטא, אחד המבצרים הגדולים בתבל ביבשה, כגיבראלטאר על הים, ושם אחדה את המסלה ההודית עם מסלת חאמאן החדשה על גבול אפגאניסטאן, ובזה סגרה את השער המערבי להודו, דרך קאנדאהאר או דרך זייסטאן. וכן החלה בריטניה לבנות עוד מסלות ברזל למען תהיה נכונה נגד התנפלות רוסיא, ורק אחרי בואה בברית רוסיא, אז חדלה מהכנותיה למלחמה.
בריטניה הצליחה להושיב את אבּדור רחמן על כסא אפגאניסטאן, ועד היום הוא חתן בבית חותנו, ומקבל מאה ועשרים אלף לירא שטערלינג לשנה מאוצר בריטניה להוצאות היכלו, ובעזרתה הצליח להביא סדרים בחיל צבאותיו, ובהיות כסאו נכון, התאמץ להשקיט סערת לב העם המלא חימה נגד בריטניה. ובראותו כי בריטניה ורוסיא באו בברית, ושתיהן עומדות על גבול ארצו, הנה לא יפלא אם יגפהו לבו משאגת ארי והמית הדב משני עבריו, אשר בלי עמל רב יכלו למגר לארץ כסאו, ולחלק את ארצו בחבל בין שתיהן. ועל כן נאלץ להשיב את פני סולטאן תוגרמה ולא בא לעזרתו, אף כי בני עמו היו נכונים לעשות זאת. וכתבי עתים התוגרמים כבר התפארו, כי בעוד מעט ואפגאניסטאן תכריז מלחמה נגד מלכי הברית. ואמנם מלחמה כזאת יכלה להביא תלאות רבות לרוסיא ובריטניה מצד השבטים השונים, אשר כרבם המה מוסלמנים, ובמלחמתה, יכלה אפגאניסטאן למשוך אליה לב השבטים הפראים לצאת לעזרתה. ובעת אשר בריטניה יודעת כי הבּאַקשיש יענה את הכל בארץ הקדם, ידעה עתה גם להודיע להעמיר, כי אם לא ישקוט במכונו, אז אחריתו מרה, ובכן אסף את ידיו והארץ שקטה.
רבים מחוקרי דברי ימי עמי הקדם, יאמרו להוכיח כי מספר גדול מבני ישראל התערבו בהאפגאנים, אשר ישבו שם מימי גלות שלמנאסר, ולעד יביאו, כי פני האפגאנים דומים לפני יהודים. והאגודה הבריטית אשר הוציאה כבר ספרים רבים להוכיח, כי הבריטים המה שרידי עשרת שבטי ישראל, תשען על האגדה כי הבריטים מוצאם מאפגאניסטאן אשר שם ישבו גולי ישראל, ומשם באו ויתישבו באיי בריטניה באיירופא. ובשנת תרנ"ט, בהיותי בלאנדאן נקראתי לבוא לאספותיהם, וגם כתבתי מחברת מיוחדה אודות הענין הזה, אשר בה הוכחתי, כי אם באמת ובתמים יתאמצו להשיב את ארץ הקדושה לישראל, כאשר יוכיחו בכל ספריהם, אז, הלא עליהם לצאת לעזרתנו לא בספרות לבד, אחרי אשר ביד בריטניה יש אמצעים יותר בטוחים להשיב לנו את נחלתנו. אך כפי אשר שמעתי מפי איזה מנכבדי חברי האגודה, הנה השטן העומד על דרכם הוא, התנגדות עשירי ישראל בבריטניה ליסוד מדינת יהודים בארץ יהודה. ואמנם, בריטניה איננה האחת בתבל, ועשירי ישראל בכל ארצות פזורנו, הלא לקחו להם קרנים לנגח את עמם בכל הארצות. וכבריטניה כן צרפת, וכרוסיא כן אשכנז, ועשירנו אלה אשר איש לא בחר בהם להיות ראשי העם ומנהליו, ירוצו תמיד, בכל עת ובכל מקום לפני המנגנים, ומביאים אסון לעמם. והנני ירא כי גם עתה, אחרי תם המלחמה, יצאו לדבר בשם העם לפני ועד השלום, שליחי ארצות הלוחמות. ולא רחוק הדבר, כי יביאו עלינו אסון אשר לא נדע שחרה.
שאלת היהודים הכללית אשר עלתה עתה על שלחן סופרי ישראל לרגלי המלחמה הנוראה, אשר הביאה אסון נורא לעמנו יותר מלכל עמי הלוחמים, קשורה עם שאלת ארץ ישראל. וכל עוד אשר לא נמצא פתרון נכון להציונית, אין תקוה לשלום ישראל בכל ארצות תבל, לוא גם נשיג תורת ומשפטי אזרח בארצות צוררנו, אחרי אשר כבר הורה לנו הנסיון, כי גם בארצות אשר משפט ישראל כתוב במפורש על הניר, אמנם נשאר על הניר, ובמעשה, לא יצא לפעלת אדם. מלבד בצרפת, בריטניה, ואטליה ואמעריקא, בעוד אשר רוב מספר בני ישראל, הוא ברוסיא, אשכנז, עסטרייך ורומעניען, יותר מתשעה מילליאן נפש אדם. וכל עוד אשר לא נשיג מקלט בטוח בארץ אבותנו, נהיה תמיד עם נודד וכלי גולה על שכמו, וצוררי ישראל לא ימותו וגם אחרי השלום, ושאלת היהודים לא תחדל מהיות לשאלה גם אחרי כן, יען אין איש מאמין, כי המלחמה הזאת היא המלחמה האחרונה בתבל, ולא ביום מחר תרעינה פרה ודב יחדו, ועוד הפעם תהיה חרב יהודי רוסי באחיהו האשכנזי, והבריטי בתוגרמי, מבלי דעת על מה ולמה הננו הורגים ונהרגים איש ביד אחיו היהודי. ואם טרם באה העת לשלום כללי בתבל, ואם עלינו יהיה לצאת לצבא ולהוציא את בנינו להורג, למצער נדע כי הננו לוחמים בעד עמנו, ולא בעד צוררנו. אשר על כן חובה קדושה על כל החרדים לטוב עמם, ללמוד ולדעת כל פרטי שאלת ארץ הקדם הנוגעת לנו יותר מלעמים אחרים, החפצים להבנות ממנה רק למען הוסיף עושר על עשרם, ולנו היא שאלת החיים. ולדאבוני לא שמו סופרנו אל לב לדעת תכן השאלה עד היום, ואין ספר אחד בכל ספרת ישראל החדשה אשר נסה לדבר אודות השאלה הסבוכה הזאת, כמו לא היתה במציאות. והציונים אשר זאת היתה חובתם הראשונה לדעת בהטיפם לציון, יטיפו לרוח מבלי דעת בעצמם כי בחשכה יתהלכו, ועוד לא הגיעו למדרגת “אינם יודעים שאינם יודעים”. ובכל עת אשר אשמע דרשות הדרי"ם המדברים גבהה גבהה, הנני מרגיש שרטת בנפשי, כי אנשים בעלי דעת מדברים כנערי בית הספר.
עתה, בכתבי דברי אלה, עומדת שאלת ארץ הקדם בכל גאונה לפני כסא משפט העולם. צבאות מלכי הברית וצבאות שונאיהם כשמונה מאות אלף איש שולפי חרב עומדים בשאלוניק וארצות הבאלקאן וידם נטויה איש על רעהו. יון עומדת כנדהמה מבלי דעת לזרועות מי תפול, וכמעט אין ספק כי סוף סוף תאלץ לצאת ממצב הבינים להספח למלכי הברית, על אף קאנסטאנטין מלכה, אם לא יחפץ לצאת בגולה. ולא רחוק הדבר, כי תצנח העטרה מעל ראשו, וארץ יון תכריז ממשלת – עם, רעפּובּליק. ותוגרמה מבטת בחרדה על אויביה העצומים הנכונים לבלעה. וטאלאת-בּיי ראש שרי הממשלה, וענוויר פּאשא שר המלחמה הנמהר לא יעצרו כח להציל את ארצם ביום חשך, אשר הביאו שואה על ארצם בידיהם, מבלי אשר חשבו מראש, כי לוא גם ינצחו עם נצחון אשכנז, גם אז לא תבואתם טובה, ומה גם כי הנצחון כבר בושש לבוא, ודרכו רחוקה ומלאת חתחתים. מפלת צבאות מלכי הברית אצל הדארדאנעלים לא הביאה כל טוב לתוגרמה, ועתה בשלחה את צבאותיה לעזרת עסטרייך ואשכנז לא תרויח מזה מאומה, ואם ביום בהיר אחד יתנפלו עליה צבאות שאלוניק, הלא תאלץ להשיב אליה את צבאותיה מעסטרייך ורומעניען, ויד עסטרייך אהובתה החדשה תקצר לבוא לעזרתה, כאשר לא באו צבאות אשכנז לעזרתה במלחמתה הנבערה על יד תעלת זועץ. ואם המלחמה בדארדאנעלים היתה טעות, על ידי התקוה הכוזבה אשר קוו מלכי הברית כי יון ואיטליה תבאנה לעזרתם. הנה היתה מלחמת תוגרמה בזועץ שגעון נורא, מבלי כל חשבון ודעת, רק אולי לאלץ את בריטניה להחזיק חיל צבאה הרב במצרים, תחת אשר גם בלעדי זה, היתה מצרים לתחנה מרכזית לצבאות בריטניה וצרפת, והגורן הגדול לכל צרכי מלחמה בארץ הקדם, וחוף אלכסנדריא היה עתה לחוף מלחמה היותר גדול בתבל, ואין קץ לכל הכבודה אשר אספה בריטניה באלכסנדריא וצבאותיה באים ויוצאים יום יום, ומספרם עתה ממאתים עד שלש מאות אלף איש. ומספר גדול כזה לא נחוץ למען הגן על התעלה, והממשלה תעצרם במצרים לא מפחד התנפלות תוגרמה. ולוא גם תהין תוגרמה להתנפל שנית ושלישית, אך הן לא יתכן לעשות זאת בפתע פתאם, כמו באיירופא, אשר ביום אחד יתכן להעביר מחנה גדול ממקום למקום, במסלות ברזל ובעגלות חשמל, תחת אשר פה דרך מדבר יהודה בים של חול וחם נורא בכל השנה, באין מים ואין מסלה, באין מחסה משרב, ומאין רק לחם נקודים יבש בעד אנשי הצבא, במקום אשר שלמו פקידי הצבא עד חמשה פראנק בעד הין מים, ורבים מתו בצמא במסע הראשון. וטרם יספיקו התוגרמים להביא עשרה או עשרים אלף איש, ואחריהם מחנה כבד גמלים טעונים מכלת, נשק לכל צרכי מלחמה, בעת אשר צבאות בריטניה עומדים הכן על יד התעלה, ולהם לא יחסר כל מאומה, ואלכסנדריא היתה לתחנת – מלחמה כללית, לשלוח ממנה צבא ונשק לפארט סעיד, איזמאיל, עדן ובאסרא. אבל ראשית גבורתה היא שולחת לשאלוניק. ובעיני מביני דבר, לא יפלא, על אשר יחזיקו צבא רב יותר משלש מאות אלף איש בשאלוניק וסביבותיה מבלי נסות מלחמה כמעט זה זמן רב, יען מלכי הברית מתעתדים לפתור את שאלת ארץ הקדם, ולהביא שלום אמת באיירופא, את אשר לא יכלו לעשות, לוא גם הצליח להם לפרוץ דרך הדארדרנעלים.
רוסיא התאמצה בכל כחה לכבוש את קאנסטאנטינאפאל, ובכל זאת לא נסתה לפרוץ לה דרך הבאספארוס, אף כי אורך הבאספארוס הוא רק חלק שלישי מאורך הדארדאנעלים, אך המעבר דרך לשון הים הצרה הוא כבד מאד, עד כי לא יאמן אם יש בכח איזה צי אדיר לעבור בה, לרגלי ההרים והגבעות משני עברי הבאספאר, והמון המצודות הקרובות אשה לרעותה לכל אורך לשון הים, והמבוא מצד ים השחור הוא צר מאד. ולרוסיא אין צי אדיר כזה בים השחור, אשר בכחו יהיה להתפרץ לתוך הבאספאר, ולהסיע מחנה גדול מקוקז דרך ארמעניען עד קאנסטאנטינאפּאל ביבשה לא דבר נקל הוא, יען על הרוסים לעבור דרכים לא סלולות במרחק יותר משבע מאות קילאמעטער מערזערום. מסלות ברזל אין בארץ, אף לא מסלות אבן, כמנהג תוגרמה, והתקוה להגיע לקאנסטאנטינאפּאל בים או ביבשה עודנה רחוקה. ולולא התקוה הזאת, לא היה כל חשבון לרוסיא לצאת למלחמה ארוכה ונוראה כזאת. ולפי הנודע הבטיחה לה בריטניה כי תשיג את קאנסטאנטינאפּאל, אף כי למורת רוחה, כי מי כמוה יודעת, כי בתתה את קאנסטאנטינאפּאל ביד רוסיא, אז עליה לפתוח לה גם את תעלת זועץ, גם עדן וגיבראלטאר, ובזה היא מעמידה את עצמה בסכנה גדולה, ולצרפת ואיטליה אחוזות גדולות לאורך ים התיכון, והדבר נוגע גם להן, ולא על נקלה תתנינה הסכמתן לתת חפשה לדב לצאת ממאורתו. ועל כן משתדלות שלש הממלכות, בריטניה, צרפת ואיטליה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל בלי עזרת רוסיא, ואם חפצן יצליח, אז אינן מחויבות להביא יונה צלויה אל פי רוסיא בלי עמל, וכל עמי הבאלקאן כלם, ואף סערבּיען בכלל, יתנגדו בכל תוקף כי תהיה קאנסטאנטינאפּאל נחלה לרוסיא, אשר בכל עת תוכל לסגור עליהם את המעבר מים השחור אל העולם הגדול. ועל כן רכזו את כל המחנה הגדול לשאלוניק, והנם מתחזקים שם יום יום עד אשר ימצאו, כי די אונים להם, והעת המכשרה כבר הגיעה, ואז יתנפלו על בולגאריען, ואחרי כן גם על בירת תוגרמה, ואז אולי יתנפלו שנית גם מצד הים, ואם לא גאליפאלי, הלא דאדאגאטש או חוף אחר, ואז יאבד כל מנוס מתוגרמה, ובראותה את החרב על צוארה, תבקש שלום בכל מחיר שיהיה אם רק לא יגרשוה מקאנסטאנטינאפּאל, ואשכנז לא תוכל להצילה אם תארך המלחמה, וכחותיה לא יספיקו לה לשלוח עזרה רבת צבאות לתוגרמה, ויוכל להיות כי תקצר יד אשכנז להאציל אף את הנשק והכסף הנחוצים לתוגרמה. ואם תקרא תוגרמה לשלום, יש תקוה כי יאותו מלכי הברית לתת לה חפצה ולהשאיר בידה את קאנסטאנטינאפּאל. מתת אותה ביד רוסיא. אבל רק אם לא תאחר תוגרמה את המועד, אף כי כמעט נעלה מכל ספק, כי כל איי ים העגאי ישארו לערבון או לנחלת עולם בידי מלכי הברית, למען יהיו מפתחות הדארדאנעלים בידיהם תמיד, וסוריא וארץ הקדושה יקחו להם בלי עמל רב, ורוסיא תאלץ להסתפק בחלקה אשר כבר לקחה או תקח עוד מארמעניען ואיזה חפי תוגרמה בים השחור. ואם תארך המלחמה עוד, אולי יצלח לה להגיע עד אחד מחפי ים התיכון. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש כי לא יהיה שלום בארץ כל עוד אשר לא תכנע אשכנז, וכל עוד אשר לא יפתחו שערי הדארדאנעלים לרוסיא, באיזה אופן שיהיה.
ואשכנז? היא לא הסתפקה במושבותיה באפריקא, אשר לא הביאו לה כל פרי, כאשר הוכיח הדר. דערענבורג נציב המושבות, ולא ראתה כי בה האשם, אחרי אשר לפי סדרי ממשלתה לא תצלח לעולם, כאשר הצליחה בריטניה. אשכנז בארצה פנימה היתה ביד ווילהעלם השני לפּאָליציי גדולה, והעם, מיכל הטפש החריש, בתקותו, כי הקייזער ירוממהו לשמי מעל, עליון על כל הארץ. ובסדרי ממשלה כזאת לא תצלח לעולם במושבותיה הרחוקות, והנתינים או העבדים הפראים הקרובים לגבולות בריטניה, רואים את ההבדל בין ממשלת בריטניה ובין ממשלת אשכנז, והאיירופים הבאים להשתקע באפריקא לא ילכו למושבות אשכנז, וגם האשכנזים עצמם לא יחושו לבוא שמה. ובא האות, כי בהיות ווילהעלם השני בארץ הקדושה, ואכרי המושבות בכרמל ושרון התיצבו לפניו והוא דבר על לבם כי יעזבו את הארץ הקדושה וילכו להשתקע באפריקא, אשר שם ישיגו אדמה חנם, ופה יכלו למכור את אדמתם במחיר גדול, ובכל זאת לא שמו לב לדבריו והבטחותיו, ויבחרו להשאר תחת ממשלת תוגרמה. ואשכנז לא ראתה את אשמתה, ותאמר להשיג עוד מושבות, או למצער לכבוש סחר התבל במקומות נושבים מכבר. הנה כי כן שמה עיניה לסחר אמעריקא הדרומית, אחרי אשר ראתה כי רוב ארצות אזיא ואפריקא הנן כבר בידי צרפת, בריטניה ורוסיא. אפס באמעריקא הדרומית עומד הרעיון ה“מאנדאי” לשטן לה, וממשלת ארצות הברית היא לה כקוץ מכאיב, ובכל עת מצוא בקשה תואנה להכעיסה, וכפתע היה בינה ובין המלחמה אצל שערי מאגילא בירת הפיליפינים בקרוב אליה רב החובל דואיי האמעריקאני בשנת תרנ"ח.
ועל כן חבל ווילהעלם תחבולות לפנות לו דרך לאזיא הקטנה על ידי מסלת בגדד, ובזה חשב לתפוש את החבל בשני קצותיו, מצד אחד יעמוד לשטן לרוסיא מצד קוקז ולבריטניה מצד לשון ים פרס, וגם בפרס עצמה השתדל לסכסכה בבריטניה ורוסיא על ידי אורביו הרבים. ולתכלית זאת נחוצה היתה לו תוגרמה, וקאנסטאנטינאפּאל היתה לו לברלין שניה, ולא לבד כי נתן קטורה באף עבּדול חמיד, אך החניף גם ליהודים. ויהודי אשכנז ידעו ברור, כי עליהם להפיץ שפת אשכנז בתוגרמה, וכן עשו באמת ביסדם בתי ספר לישראל. ואשכנז השיגה רשיון הסולטאן ליסד בתי ספר בכל הארץ, רשיון ליסוד בתי חרשת, חפירות להוציא את הנפט באזיא הקטנה, ועוד רשיונות כאלה אשר לא השיגו צרפת ובריטניה. ווילהעלם שלח את שרי צבאותיו ללמד תכסיסי מלחמה לצבאות תוגרמה, אף כי התלמידים לא שבעו רצון ממוריהם. ובנפול עבּדול חמיד ביד הטורקים הצעירים. פחדה אשכנז פן לקח עבּדול חמיד את אהבתו עמו לבית ה' לאטיני בשאלוניק, ותחבל תחבולות להעלות את הטורקים הצעירים בחכה. ובעת אשר כל מלכי איירופא שמחו לקראת הקאנסטיטוטיאן אשר נתנו הטורקים הצעירים, לא מצאה אשכנז רוב נחת ממעשי אוהביה החדשים, ותתאמץ לשים לאל את כל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו הטורקים הצעירים לכל העמים והלאמים השונים בתוגרמה. ומכל הקאנסטיטוטיאן לא נשאר רק השם, ותושבי תוגרמה עוד לא זכו לראות אף צל הדרור אשר הבטיחו. וכאשר התחוללה המהומות בארמעניען בשנת תרס"ט, ורבבות ארמענים הובלו לטבח, ואשכנז לא השמיעה אף מלה אחת לטובת האמללים, נוצרים כמהם. כל הבטחות תוגרמה לעשות תקונים ולהביא סדרים במקדוניא, נשארו רק חלום נעים בחסדי אשכנז, ובשום אופן לא חפצה להתערב בעניני תוגרמה אוהבתה, כאשר עשו כל מושלי איירופא, אשר שלמות תוגרמה היתה פתגמם ומחשבתם תמיד. ואף כי לא טחו עיני הטורקים הצעירים מראות, כי אשכנז לא באה לעזרתם במלחמת איטליה, ותמכור כלי נשק וצרכי מלחמה לאיטליה לרעת תוגרמה, ובמלחמת הבאלקאנים עמדה אשכנז עוד העם מנגד נגעם. וכל איש דעת יכל להבין כי מעולם לא דרשה אשכנז טובת תוגרמה, ובסתר לבבה שמחה למפלתה, ותקו, כי בבוא מועד, ותוגרמה תעמוד על פתחי שאול אז תצא לעזרתה, ותחת מסוה העזרה תשית עליה כפה לכבשה. והאלהים אנה לידה מקרה – במחשבה תחלה – סכסוך עסטרייך בסערבּיען, ואז החליטה אשכנז, כי באה העת להוציא את מחשבתה הגדולה לפעלת ידים. אשכנז ידעה, כי רוסיא וצרפת לא הכינו את עצמן למלחמה גדולה, אף לא חלמה כי בריטניה תעמוד לימינן בפועל, ותבטח בכחה לנצח את רוסיא וצרפת, ובעמוד תוגרמה על יד ימינה, תבוא למטרתה אל נקלה בארץ הקדם, ואז תהיה באמת עליון על כל ממלכות התבל, ותמהר לקרוא מלחמה מבלי הודיע מראש כל סבה למלחמת פתאם, כנהוג בכל העולם הנאור, ולתוגרמה נתנה מועד שלשה ירחים להצטיד, ותתן לה שתי אניות מלחמה, כסף וכלי נשק ותחזק מבצרי הדארדאנעלים, ושרי צבאות אשכנז היו למנהלים ומושלים בכל עניני הטורקים הצעירים.
הפּאליטיקא האשכנזית בימי ביסמארק היתה אחרת. בּיסמאַרק התאמץ תמיד לחיות בשלום עם רוסיא, ועל ידי אורביו הצליח כי המשרות הגדולות ברוסיא נתנו על שכם האשכנזים, ילידי קורלאנד ועסטלאנד, ובעזרתם הוליך שולל את אלכסנדר השני והשלישי, ובּיסמאַרק חשב כי ביד שני מושלים דעספאטים ברוסיא ואשכנז לכבוש את כל העולם, ויהי אומן את הצעיר ווילהעלם השני בראשית ממלכתו. אפס במשך הימים מרד ווילהעלם וימאס בתורת רבו, וישלחהו להנפש בביתו, כי רוח אחרת היתה עמו, כי לבדו יוכל לפעול גדולות בלי עזרת רוסיא, ויבוא בברית עם עסטרייך ואיטליען מרכז איירופא, וראש מטרתו היה כבוש הימים וסחר התבל. ולתכלית זאת נחוץ צי אדיר כצי בריטניה, ונחוצות מושבות כמושבות צרפת ובריטניה אשר הביאו עושר וגדולה למושליהן. שלעזוויג האלשטיין כבר נקרעה מיד דענעמארק, ויבנה תעלת קיעל להיות לו למוצא חפשי לים הבאלטי, תחת אשר דענעמארק יכלה לסגור עליו את המעבר דרך ארצה, ודענעמארק הן היא קשורה בקשרי משפחה עם רוסיא ובריטניה, ולא במהרה תשכח את שלעזוויג האלשטיין, ומושבותיה הגדולות באפריקא, הגדולות יותר מכל ארצות אשכנז באיירופא, הביאו תאות האכל לחיך ווילהעלם השני, ורעבון בטנו לא נמלא אף אחרי השיגו מושבה באזיא, ויקנה את איי סאלאמאן בים השקט מיד ספרד אחרי מלחמתה בקובא באמעריקא במחיר זול מאד, יען ספרד לא מצאה עוד חפץ באיי הקאניבאלים אוכלי אדם ההם, אחרי אבדה את אניותיה במלחמה ההיא, ובלי אניות הן לא יתכן למשול על איים רחוקים. והאלהים אנה לידו מציאה יקרה, את האי הנחמד העלגאלאנד מיד בריטניה, והאי קרוב לאשכנז בים הצפוני, או כאשר יכנו האשכנזים את המקום בשם “ים אשכנז”. ווילהעלם חשב עוד מחשבה גדולה ליסד קסרית אשכנז שניה במערב אפריקא, לולי עמדו בריטניה, בעלגיען ופארטוגאל לשטן לו. ווילהעלם הושיב אורבים בספרד להיות לצנינים לבריטניה, ועל פיו היתה שומה, כי בראשית המלחמה הזאת, נועזה ספרד לדרוש מבריטניה להסב אליה את גיבראלטאר. בסכסוך צרפת עם מאראקא, פתאם הופיע ווילהעלם ברוב גאונו והדרו להראות את גדלו לעיני הפראים המאראקאנים, ויהלך אמים על צרפת למען יחלק עמה שלל, אף כי הדבר לא נגע אליו בשום ענין. וכן חש כנשר אל טרפו בכל מקום אשר מצא איזה בדק, ולאורביו בארצות הברית באמעריקא פזר כסף למיליאנים לסכסך את אמעריקא ביאפאן ומעקסיקא, והמון כתבי עתים נקנו או נוסדו מחדש להטיף לאשכנז, ואורביו חוללו מהומות בין הפועלים בבתי חרשת למלאכת כלי נשק, ובתי חרשת שונים עלו על המוקד, ויקוה כי מלחמה תהיה לאמעריקא עם יאפאן ומעקסיקא, ובזה יכרית אכל וכלי נשק מפי בריטניה, צרפת איטליה ורוסיא, וכל כתבי העתים אשר מכרו את נשמתם לווילהעלם המטירו גפרית ואש על ראש ווילסאן נשיאנו, החכם והישר באדם אשר לא קם כמהו באמעריקא מימי לינקאלן עד היום הזה. ווילהעלם הושיב איזה משפחות מאורביו באי סאמאא, למצוא עלילה להתנפל על האי בעת רצון, ואורביו נטושים בכל איי האנטיליען לסכסך את תושביהם באדוניהם. וזה שנים רבות אשר כבר הציעה דענעמארק למכור את הא סט. טהאמאס ושני האיים הקרובים אליו לממשלת אמעריקא, ואורבי אשכנז התאמצו להפריע את המכירה, בתקותם לקנות את האיים בעד אשכנז, אף כי לא נעלם ממנה, כי לעולם לא תתן אמעריקא לממשלה איירופית לקחת את האיים האלה לאחוזה, האיים הנחוצים לאמעריקא למחסה לתעלת פאנאמא. אמעריקא הוזילה מחיר הבולת מכתבים לבריטניה במחיר הפאסט בארצה פנימה, ויבוא גם ווילהעלם וידרוש גם הוא חלקו, לעשות גם לו הנחה כזאת. וכאשר הוסיפה אשכנז על מס הסחורות המבואות מאמעריקא, וממשלתנו אמרה לשלם לאשכנז במטבע כזאת, הרים ווילהעלם קול צעקה.
וילהעלם אוהב תוגרמה ראה את הדם הנשפך באלבאניען, ולא בא לעזרת תוגרמה, למצער בעצה טובה, אבל מהר אל השלל וישלח את אחד מבני משפחתו וימשחהו למושל על הארץ הקטנה והאמללה ההיא, אף כי הדבר נגע רק לעסטרייך ואיטליען, ולא לו, יען זאת היתה מטרת אשכנז תמיד למלא פני תבל בנסיכי אשכנז. עד כי לא חשה אשכנז אף לקרוא מלחמה על צרפת בשנת 1870 לרגלי המלך אשר חרצה לשלוח למלוך בספרד, על אף נאפאלעאן השלישי. וכאשר גנבה רוסיא את הנסיך אלכסנדר בבאטענבּערג ממשכבו בלילה בסאפיע, מהרה אשכנז לשלוח את פערדינאנד למלא מקומו. בבולגאריען ראה ווילהעלם כי נהרגה אליזאבעטא קיסרית עסטרייך, ויעט אל השלל לרשת את היכלה הנפלא על שפת הים בקצה העיר קארפו, למען ימצא תואנה לבוא שמה, ובין כה יתור את המקומות או האיים אשר יכל למצוא בהם חפץ באחד הימים, אף מצא תואנה להושיב שם איזה אורבים, אף כי מעולם לא היה אף אשכנזי אחד בכל האי קארפו. באספת הדיפּלאמאטים בלאנדאן חרצו להושיב משגיחים על הסדרים בשבעת הנפות בארמעניען. רק ווילהעלם התנגד לזה, אף אחרי אשר אמרו לשלוח איש אחד האלאנדי ואחד נארוועגי, לבל ימצא פתחון פה כי המה נוגעים בדבר. ורק אחרי עמל כל הממשלות האדירות במשך איזה ירחים, נאלץ להסכים למורת רוחו. באספת ועד השלום בהאג, היה ווילהעלם האחד אשר התנגד לכל דבר טוב אשר הציעו לטובת שלום התבל, יען עיניו היו תמיד נשואות למלחמה כללית. ומצדיק מושל ביראת אלהים כמהו, לא גדולה תקות תוגרמה. ואם תנצח אשכנז, בלי כל ספק תהיה תוגרמה השה לעולה ראשונה. אפס כל איש אשר עיניו בראשו ולא מכר את נשמתו בעד בצע כסף, איננו מאמין בסוף נצחון אשכנז, ומה גם אם יארכו ימי המלחמה, ועל אשכנז תכבד המעמסה לשאת את כל בעלי בריתה על שכמה, והמחסור בבשר אדם יגדל מיום ליום, וכל צרכי אוכל נפש תחלק במדה ובמשורה, רק לבל יגוע העם ברעב. ואחרי עבור עוד שתים שלש שנות מלחמה, אם יביט העם סביביו ויחל לשאול שאלות בעד מי ובעד מה אנחנו נלחמים, ומה הטוב אשר מצאנו בכבוש בעלגיען, פּולין וסערבּיען, וכל יושבי תבל היו לנו לאויבים, וכלם יביטו עלינו כעל רוצחים, שודדי ים, הוננים פראים. ושר הממלכה בעטהאם האלוועג עצמו לא בוש להשמיע בדברים ברורים (ברביעי לירח אגוסט 1914) כי “ההכרח לא ידע כל חק”. ואם זאת היא תעודת עם נאור אשר התפאר תמיד בהמון חכמיו וספרותו הגדולה, והעם אשר אמר להיות לאור גוים היה לעם היודע רק רצח ושפך דם, חרבן והרס, ועם כזה לא יהיה מורה דרך לאחרים לעולם. ומלכי הברית כבר חרצו להלחם עד נטף דם האחרון לא נגד עם אשכנז, רק נגד הקיסר והפרוסים. וכבר השמיעו ראשי מנהלי הסאציאליסטים את קולם באזני נבחרי העם בברלין נגד הנהגת הקיסר ושרי הממלכה בדברים בוטים. הסופר הנערץ הארדען כבר הוכיח כי הממשלה תוליך את העם שולל בדברי שקר ונצחונות שלא היו ולא נבראו, והעם איננו יודע מצב המלחמה כמו שהיא באמת. ויש תקוה כי במשך ימי מלחמת גוג ומגוג זאת יחכם עם אשכנז וישליך מעליו כבלי ההאהענצאלערן, וישלחוהו להתענג יחדו עם עבדול חמיד השני אוהבו הנאמן. ולא רחוק הדבר כי ייסד לו ממשלת עם, רעפּובּליק חפשי, אחרי אשר מושלי ונסיכי המדינות הקטנות באשכנז, אין נפשם לפרייסען, וביחוד תושבי נגב אשכנז הנם אנשים שקטים, ורוב גדולי חכמי אשכנז המה ילידי הדרום, והמה קרובים לארצות חפשיות, תחת אשר פרייסען יושבת על גבול הדעספאטיזם הרוסי. ומי יודע אם לא יחלק העם לשנים, כאשר היה הדבר באמעריקא קודם מלחמת בני הנגב נגד תושבי המזרח והצפון בשנות 1861–65. ולא רחוקה העת, אשר גם תושבי תוגרמה יפקחו עיניהם ויוכחו, כי ווילהעלם הוליכם תהו, למען מלא הות נפשו. הטורקים הצעירים היו בטוחים כי ווילהעלם יעזור על ידם לכבוש את ארץ מצרים ותעלת זועץ. וסוף סוף יוכחו, כי לוא גם חפץ לעשות זאת, גם אז שאלה גדולה היא אם יש בכחו להרקיע שחקים, אף כי הוא מושל בחסד אלהים וקרופ נאמן ביתו, וכל תקוה אחרת לא יכלה לעלות על לב הטורקים הצעירים. ואם תקותם זאת כבר נהפכה להם לאכזב, מה תמריצם להאריך עוד את ימי המלחמה? ועד היום הן כבר אבדו את כל איי הארכיפעלאג בים האעגאי, וחלק ידוע בארמעניען, ולא בכחם ישיבו אליהם את האבדה.
תוגרמה פתחה לפני ווילהעלם את שערי עיר הבירה, ותביא שואה על ארצה, כי גדל הרעב בארץ, בחסדי ווילהעלם אשר לקח את כל צרכי אוכל נפש אשר מצא וישלחם למלא רעבון צבאות חילו, ותוגרמה נשארה בלי לחם, אשר גם בימי שלום לא היה די למלא צרכי ארצה, ותמיד נאלצה לקנות מרוסיא ורומעניען. וכבר בראשית המלחמה נשפך דם בעיר הבירה בין הטורקים הצעירים והנוהים אחרי עבּדול חמיד אשר התנגדו למלחמה הזאת. וסוף סוף ישליכו הערביים מעליהם עול תוגרמה, והיא חסרת אונים לעצור בעדם. מספר הערביים נתיניה הוא כשלש עשרה מילליאָן, ובהתקוממם נגדה, ימצאו עזר בין השבטים השונים או הערביים אחיהם הקרובים והרחוקים, ואם יעמוד הנצחון לימינם, אז אבדה תוגרמה וממשלתה עד עולם, ושאלת ארץ הקדם תפתר בלעדה במשך הימים. ועוד בשנת 1911 כבר החליט הבאראן ערענטהאל שר החיצון האוסטרי, כי “אין כל תקוה לתחית תוגרמה”, אחרי אשר ראה ונוכח כי הטורקים הצעירים לא יכינו להביא סדרים בארצם. אין את נפשי להחליט, כי עבּדול חמיד היה טוב ממתנגדיו הצעירים, אך בזה לא אספוק אף רגע, כי לוא ישב עתה על כסאו, לא בא בסוד המלחמה, וימי ממלכת תוגרמה נמשכו עוד זמן רב.
טביעת לוזיטאניא 🔗
השמועה האיומה, כי אניה אשכנזית תחת המים, הטביעה את האניה הגדולה לוזיטניא עם אלף ושש מאות איש, לא אנשי צבא ולא צרכי מלחמה, הרעישה כל לב, וכמו פחד אלהים רחף על כל פנים בשמעו את הרצח הנורא הזה. עד כי אחד הערביים מבאי ביתי שאלני: “האמת הוא כי האשכנזים המה עם נאור או ארצם היא ארץ פראים”. ימים אחדים היתה הלוזיטאניא כל שיחתנו. שודדי-ים, רוצחים, הוננים, פראים, היה השם אשר שמענו מפי אלפי איש, עד כי היה שם אשכנזי לחגא אף בפי פקידי הצבא התוגרמים. כלם ענו, כי אם יחדלו כל משפטי מלחמה בין העמים הלוחמים, ומשפט עמים יהיה לאפס, אז הלא יחדלו כל אנשי החיל מהיות לוחמים, ויהפכו לחבר רוצחים המתנפלים איש על רעהו בלי חק ומשפט. ובאופן כזה, מי יאמר להרוצחים המנצחים הרף, אם ימיתו את הלקוחים בשבי מות נבלים, ושר הצבא יהפך ל“תליון פשוט”. ומי יועידם למשפט אם יתנפלו על ערי הפרזות להשמיד ולהרוג אנשים נשים וטף היושבים לבטח, אם רק ימצאו כי רצח כזה נחוץ למטרתם, ורכוש המנוצחים יחלקו השודדים, ואז תהפך המלחמה לרצח ושמד כללי, כאשר שמענו, כי אמנם כבר עשתה אשכנז כזאת בשלחה אניות-אויר להשליך כדורי מות בערים הפרזות בצרפת. ורצח נורא כזה לא נעשה בידי מאראקאנים ופרסים, ולא בידי קאפערים פראים באפריקא, כי אם בידי פקידי אשכנז הנאורה, זאת הארץ המתימרת בהשכלתה, והמזמרת “דייטשלאַנד איבּער אַללעס” (אף להמית את כל העולם) והאומרת להתמם לעיני כל יושבי תבל, כי מלכי הברית אלצוה להוציא את חרבה מתערה ולא רוחה. זאת הצדקת אשר הציפה את כל העולם מהמון אורביה, השמיעה עתה שקר גלוי, כי באניה האמללה הזאת הוליכו צרכי מלחמה במחיר חמשה מילליאן שקל, ואורביה בנויארק הזהירו את הנוסעים לבל יסעו באניה הזאת. והשקר הזה הן יבין אף כסיל אדם, כי לוא אמת היה הדבר, הלא היתה זאת חובת ממשלת אמעריקא להזהיר את העם, ולא יתכן כי שומרי החף לא ראו, כי צרכי מלחמה בכמות רבה כזאת הובילו אל האניה. ולוא גם אמת היה הדבר, הלא חובת אשכנז היתה להוריד את האנשים מן האניה ולהובילם לחף בטוח, או לקחת את האניה שבי. ופה בארץ הקדושה משתדלים האשכנזים לשים את האשם בראש האמעריקאנים, ומפיהם יז קצף בדברם אודות אמעריקא כאשר שמעו אזני איזה פעמים. וגם ה' הארדעעג סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו דבר אלי רתת, כמו בי היה העון בטביעת הלוזיטאניא. והקאנזול בירושלם אמר אלי פעם אחת: דע לך כי צירנו ה' מארגענטהוי אבד עתה את כל כחו ופעולתו בקאנסטאנטינאפּאל לרגלי אסון לוזיטאניא, והשקרים אשר בדו האשכנזים האורבים", ויספר לי כי פעם אחת אמר אליו אחד האשכנזים בפניו לאמור: “עתה אחרי אשר נכלה מלאכתנו ברוסיא, אז נלך אליכם לאמעריקא להראות את כחנו”, ובעזות נמרצה כזאת יחשבו האשכנזים לדכא את כל העולם הנאור תחת רגלם, ובהיותם שכורי נצחון ברגע זה, שכחו כי המלחמה הזאת היא לא ליום או יומים, וביום בהיר אחד יוכל נצחונם להיות להם לאבל. ואם נצחה את פולין יען הרוסים לא היו מוכנים למלחמה, או שרי צבאותיה מכרו את עמם בכסף, ובהתנפלה על בּעלגיען וצרפת פתאם, הנה עוד לא אות הוא כי לעולם ימשכו ימי נצחונותיה. ובין כה הלא אבדה את מושבותיה באפריקא ואזיא, ואניות בריטניה וצרפת גרשוה מכל ימי התבל, וסחרה הגדול נפסק בכל העולם, וחוסר לחם ושאר צרכי אכל יציקו לה מאד. ואם יאריכו מלכי הברית את ימי המלחמה, אז ספק גדול הוא, אם לא יקום עם אשכנז נגד היד הרודה בהם. וסוף סוף תלאה עסטרייך לשאת כובד המלחמה. עסטרייך העניה העניה בכסף, וחיל צבאותיה המאוסף מלשונות גוים שונים אינם אשכנזים, ואין איש יודע מי הוא “עם עסטרייך” רק ארץ עסטרייך, מושג געאגראפי, והארץ היא, פולאנית, רוטינית, בעהמית, אונגארית, איטלקית, סערבית, רומענית, מאראבית, אשכנזית, דאלמאצית, קראאטית ועוד כאלה, ולא לעולם יובילו את בניהם לטבח למען תמוך ממשלת בית האבסבּורג אשר אין להם חלק בה, ואשר לולא הקיסר הזקן אשר לא יחפצו להוריד את שיבתו ביגון שאולה, כי עתה כבר מצאנו שם עסטרייך רק זכרון בספרי המתים. ובמות עסטרייך תרעש הארץ לקול מפלתה. אונגארן תהיה ביום אחד לממשלה מיוחדה, והעמים האחרים יחלקו להם את הארץ, איש איש על אדמת נחלתו. ואם תשאר אשכנז בדד, אז הן מבשרה לא ישבעו, וכל מלכי הברית יבלעוה חיים. וכל המלחמה עתה תלויה בחיי איש אחד, האיש אשר נתן לה פתחון פה, ואודותיו קראה אשכנז לחרב. וזאת היא הסבה אשר השמיעה על ידי סוכניה, כי נכונה היא לשלום, כי אם תחכה עוד, מי יודע אם לא יהפך עליה לילה ברגע אחד במות הקיסר פראנץ יאזעף, והוא בם שמונים וחמשה, וגאון אשכנז וכל נצחונותיה ישא הרוח. ובהיותה שקועה עתה ביון המלחמה, שכחה, כי שנאת עולם וחרפת כל התבל כלה נחלה עתה לרגלי הרצח השלישי הזה, הנוסף על רצח לוקסעמבּורג ובּעלגיען.
לוקסענבּורג, הארץ הקטנה והשלוה אשר ישבה לבטח באחת מקרנות איירופא, ואשר לא נשמע קולה, למן היום אשר חתמו כל אדירי איירופא לשלימותה בשנת 1867, ואשכנז, או פרייסען בראש החותמים. על פי הברית ההיא החליטו לבל תבנה מצודות ומבצרים, יען כל אדירי איירופא נתנו ערובתם לשלימותה, ואשכנז התאמצה, כי גם המבצרים אשר היו לה מכבר יהרסו, אחרי אשר ללוקסעמבּורג אין כל חפץ בהם. הנה כי כן ברור הדבר, כי עוד לפני חמשים שנה, כבר הריחה ריח קרבנה אשר תאכלהו לעת מצוא בהיותה רעבה. ועתה באה העת לבלעו חיים, ולא זכרה את הברית אשר חתמה, ואשר עליה היה להגן על לוקסעמבורג גם מפני אחרים, ופתאום היתה המדינה הקטנה והחלשה הזאת ראשית קרבן אשכנז. למחרת היום אשר קראה מלחמה, ביום השני לחדש אגוסט 1914, הודיע הקיסר כי צבאותיו כבשו את לוקסעמבּורג, יען צרפת התנפלה עליו. ולמחרת היום, שלישי לאגוסט, הודיע שר המדינה בלוקסעמבּורג, פאול איישען, בבית הנבחרים, כי הודעת אשכנז היא שקר וכזב. והאיש הנכבד הזה אשר עמד על משמרתו בתור ראש המיניסטעריום במשך עשרים ושש שנה, ואשר כלם כבדוהו בעד ישרו וצדקתו, עמד וקרא באזני כל באי עולם, כי שקר דברי הקיסר.
בשנת 1872, ואחרי כן בשנת 1892, כרתה אשכנז ברית עם לוקסעמבּורג, כי, “ממשלת הקיסר התחיבה לבל תשתמש במסלת ברזל הלוקסעמבּורגית להוביל חיל צבא או צרכי מלחמה לעולם, אף בעת אשר תלחם עם איזה ממלכה”. וביום ג' 4 אגוסט הודיע שר השרים הדר. בעטהאמאן האלוועג בבית הנבחרים בברלין, כי, “צבאותיו כבר כבשו את לוקסעמבּערג, ויוכל להיות כי כבר דרכה רגלם על אדמת בּעלגיען, אף כי הוא נגד משפטי העמים”. אך הבטיח כי יש בידו אותות ומופתים להראות כי בּעלגיען עשתה חוזה עם צרפת ובריטניה. אך עד הנה לא הראה עוד כל אות להצדיק מעשי אשכנז, וכמעט אין כל ספק, כי שקר דבר כנהוג בין דיפּלאמאטים אנשי שם. ומהנוגע ללוקסעמבּורג לא מצא לנחוץ אף למצוא איזה תואנה, מדוע התנפלה אשכנז לבלעה בלי כל סבה, יען באמת לא היתה כל סבה, ואף עלילת שקר לא יכל לבדות עליה, עד כי לא בש להשמיע כי “ברית עמים היא רק פסת ניר קרוע, ועלינו לפנות לנו, דרך באיזה מקום שיהיה”.
הנה כי כן, אם כריתת ברית משפט עמים, צדק ויושר כבר נמחו מספרי מלים האשכנזי. היפלא אפוא כי לא בקשו חשבונות רבים להטביע אניות מובילות נוסעים מעמים אחרים שאינם עומדים בקשרי המלחמה. ומהיום והלאה, על כל העולם הנאור לדעת, כי צרפת ובריטניא לוחמות נגד חבר שודדי ים ורוצחים פשוטים אשר הכינו עצמם לטבח נורא במשך ארבעים שנה, ויחכו רק עד היום אשר ימצאו פתחון פה, ואשר על כל העולם הנאור לא לשכוח, כי העם אשר לא יחוש למשפט עמים, בקהל עם לא יבוא כי כמשפט אדם פרטי, כן הוא גם משפט גוי שלם. אדם פרטי אשר יכחיש בכל חק ומשפט, ויעשה כל עול אשר לא יעשה, יגנוב, ירצח, ירמה וישדד, משפט נבל כזה, הוא, כי ישללו ממנו כל זכיות האדם, אשר לא יאמין בהם, ויושיבוהו בבית הכלא למנוע אותו מבוא בדמים, ומדוע לא ישפט גם גוי שלם במשפט כזה. ואם לא נוכל להושיבו בכלא, אבל לא כבד הוא לשלול ממנו זכיות ומשפטי העמים. וזאת היא חובת העמים העומדים במצב הבינים ולא יתערבו במלחמה הזאת, כחובת איש או אנשים, הרואים כי יקום איש על רעהו ורצחו נפש, לתפוש את הרוצח ולתתו בפלילים. והדיפלאמאטיע אשר החליטה כי לא תתערב שום ממלכה בענינים הפנימים בממלכה אחרת, היא רק דיפלאמאטיע ולא אמת, דיפלאמאטיע הרחוקה מצדק ומשפט. והתקוה תעודדנו, כי נמצאים עוד סופרים ישרים בעולם אשר ישלמו לאשכנז כרשעתה, ודור יבוא ידע, כי כרתה אשכנז ברית עם שודדים, וכמשפט השודדים ישפטוה.
המלחמה הנוראה הזאת הראתה לכל העולם, כי גם השכלת אשכנז וחכמתה לקחה לה להיות חרב בידה. כל חכמיה הקטנים והגדולים עסקו ועוסקים גם עתה, רק למצוא המצאות חדשות להרוג ולהשמיד עמים רבים, למען הגדיל תורת רצח ודם. ובכל בתי האוניווערזיטאטים ישמיעו הפראפעססארים חכמת שד וחמס, לירות בכדורים מעורבים בסמי מות, לעוף באויר ולהשליך כדורים על אנשים חפי פשע, לשחות במים ולהטביע אניות סוחר ואניות מסע עם כל המון הנוסעים ורכושם, לשלוח אורבים בכל אפסי תבל לדבר על לב עמים יושבים לבטח למרוד במלכם או ממשלתם, להזיל כסף וזהב אין מספר, לקנות מכתבי עמל להשמיע שקרים וכזבים למלא בהם פני תבל בכתבי עתים וספרים, עד כי לא נפקד אף מקום איזה כתבי עתים עברים פה ושם, לעמוד על ימין רוצחי אשכנז, לחרפת ספרותנו, ואלה כתבי עתים עצמם, אשר זה לא כבר מלאו שחוק פיהם על פטפוטי ווילהעלם השני ודרשותיו הנבערות, ימלאו עתה את עליהם זמירות ותשבחות לטאמערלאן השני, היושב עתה לא על שק מלא זהב כהראשון, רק על הר גבוה ותלול אשר התרומם מפגרי אדם חללי חרבו, ולא חרב מלחמה, רק חרב חבל רוצחים.
אניות מסע רבות כבר שלחה אשכנז לתהום רבה עם אנשיהן ורכושן, אבל טביעת לוזיטאניא, היא מצבת חרפת נצח לאשכנז, למלכה ולשריה. מצבה אשר תקים אמעריקא בנויארק או וואשינגטאן לזכר חרפת גוי נבל, מצבה אשר עליה יחרת הפזמון הנעים לאזן האשכנזי, “דייטשלאנד אונטער אללעס”.
אחלי, מי יתן ותבוא תקותי, כי תגרש שפת אשכנז מכל בתי הספר בארצות הנאורות, וספרות אשכנז מכל אוצרות הספרים בתבל, כי חרפה היא, חרפת עולם ללמוד שפת עם נבל ושודדי ים, וכלימת נצח לאסוף ספרת – רוצחים במקדש ספרות העולם, ומלחמת ספרות כזאת נחוצה היא יותר ממלחמת מלכי הברית נגד אשכנז, והנצחון יביא פרי יותר ממלחמת הדמים לכל העולם הנאור. אשכנז וחכמיה מתאמצים לפרוש כנפי ממשלתם באמצעות ספרותה. והספרות ביד אורביה היא חרב חדה לתפוש לב עמים שונים מבלי דעת כי מות בה. ברוסיא ואמעריקא ביחוד, יטיפו האשכנזים לקחם בכל האוניווערזיטעטים ומעט מעט יסכו נטפי רעל בלב תלמידיהם, והם המה המדברים על לב התלמידים, כי ילכו לאשכנז להוסיף לקח, בהתפארם כי החכמה העליונה רק באשכנז מושבה, ואלה השבים משם בפחי נפש, יכלמו לספר כי בשו מסברם, וכן היה הדבר למנהג כי כל תלמיד אשר גמר חק למודו באיזה אוניווערזיטאט, ילך להשתלם בלמודו לאשכנז, ושם יסבלו חרפת גיאונים שותי שכר במשך חצי שנה או שנה, עד אשר ישובו על עקב בשתם, וכבר באה העת לעזוב מנהג עבדות בזויה הזה, ואם יחדלו מלכת לאשכנז תחדל גם ספרותה מהיות נר לרגלם, ובזה יגלו חרפת אשכנז מהחכמים הצעירים ברוסיא ואמעריקא. וכפלים לחרפה על ראש הסופרים העברים הכותבים עתה זארגאן- אשכנזי בימינו, והמתימרים עוד לברוא “ספרות זארגאנית” בעד המון העם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. זארגאן-אשכנזי, בת נעות המרדות, בת שודדי ים, אשר תאציל מרוחה על כל נוהג בעגלה, ועל כל שפחה חרופה והבוגדים בעמנו יתפארו עוד להושיבה על כסא גבורתה העברית, הוי חרפה! הוי כלימה!
שכח עם אשכנז ומושלו גם יחד, כי אם ברית קודש כרותה בין העמים, היא אין ואפס, מי ישלים עם אשכנז, מי יאמין לה על דברתה, מי יכרות ברית עמה, ברית מסחר או מדיני, אם האמנה אשר חתמה עליה כלא נחשבה, או אם חשבה באמת כי נקל לה לכבוש את כל העולם ולרדות עמים באף, אם יאבו או ימאנו? אמנם לפי הנראה מכל מעשיה, כן היתה מחשבתה באמת, ולא לחנם חסמה פי מכתב עתי “בערלינער טאגעבּלאטט” על אשר השמיע גלוי, כי לא היתה לאשכנז כל סבה למלחמה, ולא חפצה לשמוע דברי שלום מפי גריי שר החיצון בבריטניא, יען ידעה, כי רוסיא לא הכינה עצמה למלחמה, ועל כן נקל יהיה לה, לאשכנז הנצחון על רוסיא וצרפת גם יחד, ועתה מצאה לה עת מכשרה להפיק זממה, ואשר על כן לא שמה לב למשפט עמים, ותתנפל על לוקסעמבּורג בלי כל תואנה, ועל בעלגיען מצאה תואנה כתואנה כתואנת הערבי " חרפת את אלהים ומחמד נביאו“, וזאת הצדקת מדברת עוד רתת נגד ארצות הברית על אשר ימכרו כלי נשק למלכי הברית, ותשכח כי גם היא עשתה כזאת עד הנה, היא ולא אחרת מכרה כלי נשק וגם אנשים שלחה לעזור להבורים בדרום אפריקא בשנת תר”ס, ומלכה ווליהעלם השני שלח טעלעגראממא של ברכה לנשיא הבורים במלחמתו נגד בריטניא, וגם מכרה כלי נשק לאיטליה במלחמתה נגד תוגרמה אהובתה, ואמעריקא הן לא הפרה ברית עמים בזאת, אחרי אשר לפי משפטי העמים אין איסור בזה, ולוא חפצה אשכנז לקנות כלי נשק, הן ימכרו גם לה, ומה גם כי באמעריקא דבר אין להממשלה עם כלי הנשק, ובתי החרושת לכלי נשק כלם המה ביד אנשים פרטים, והממשלה עצמה תקנה מידם כל הנחוץ לה.
למיום עלות ווילהעלם השני על כסא אשכנז, נהפכה כל ארץ לבית כלא גדול בעד ששים או שבעים מילליאן נפש אדם, ובחכמת דעספאטיזם עלתה גם על רוסיא ותוגרמה, והיא היא המדברת בשם החפש על הימים, ובעד מי?
תלמידים מקשיבים! אם תחפצו ללמוד תורת שקר, חנף, צביעות ותרמית, לכו לאשכנז!
מחאת אמעריקא 🔗
גם פני קאָזאַק יאדמו מבשת בהתפשו בכף עם הגנבה, ופני “מלך הדרשנים” לא חורו למחאת אמעריקא על דבר הרצח בטביעת לוזיטאניא. על הקאָזאַק החכם מספרים: כי בזחלו על גחונו לגנוב דבר מהסוכה כאשר ישבו העברים לאכול, ויפול דרך הסכך על השלחן, מצא כרגע תירוץ מספיק, וישאל להמסובים אם לא ראו את סוסו אשר ברח ממנו. וחכמת אשכנז לא מצאה אף תירוץ מספיק כזה. הפלא ופלא.
מחאת אמעריקא כתובה בידי נשיא ארצות הברית, וו. ווילסאן, החכם והסופר המהלל אשר שמו כבר נודע לתהלה גם טרם נבחר לנשיא, בהיותו נשיא האוניווערזיטאט הגדול בעיר פרינסטאן, נוי דזערזי. והוא כתב את מחאתו כדבר מושל חכם לרעהו, ויקו, כי למצער יתנצל הקיסר וימצא איזה מענה הראוי להשמע, ויתחיב לשלם להאלמנות והיתומים איזה סך כסף לאלה אשר נשארו בלי משען לחם במות אביהם או להאלמנות במות בעליהן בידי שודדי ים ההונים הפראים. ולתמהון לב כל איש אשר דם אדם נוזל עוד בעורקיו, הננו קוראים מענה הקיסר כדבר “אטאמאן של קאָזאַקים”, זה בחיר האלהים, אלהי הערקוליס, אשר לפי דבריו תמיד, משחו אלהים למלך על עם “טייטאן” ורוח אלהים מדברת מגרונו כל הימים. וצדיק מושל ביראת אלהים זה, לא מצא כל שפה אחרת בפיו, רק כדבר איוואן האיום לעבדיו השפלים, בחוצפה נוראה שלא נשמע מעולם מפי מושל, ולא זכר טאמערלאן כי גדול כבוד נשיא ארץ גדולה וחפשיה כארצות הברית, מאה פעמים מכבוד כל מלך אדיר באיירופא המושל בחסד אלהים במקל ורצועה לא על כל עבדיו, אשר בהם נמצאים חכמים למאות ולאלפים העומדים אלף מדרגות למעלה ממנו בכל חכמה ומדע ויחוס אבות, רק יען כי זכה להולד על ברכי איזה מושל בחסד אלהים אחר, נין ונכד לאיזה שר צבא אשר הכה חמשים אלף איש ביום אחד בחסד עליון. ובקראי מענה ווילהעלם השני להנשיא ווילסאן, חשבתי כי הנני שומע שפת אתונו של בלעם. המושל הצדיק איננו מתנצל, ולא יודה על פשעו, רק יראה באצבעו על ענגלאנד כי הפרה ברית עמים בחסמה את דרך הים לפני אניותיו, ואמעריקא מוכרת כלי נשק לאויביו, כגנב אשר יובא אל השופט, המתנצל כי הוא איננו הגנב האחד בעיר, ומראה באצבעו על בית הכלא המלא גנבים רבים, והוא מה? ואם אמת הדבר, כי גם בריטניא לא תמיד שמרה ברית עמים, אבל הן כפיה לא נגואלו בדמים. ואם עשתה עול לסחר איזה עם או עמים, הן בטוחים המה, כי אם יביאוה במשפט, אז תשלם את נזקם, כי מהנוגע לכסף, לא תחלל אנגליה את כבודה בתבל, אחרי אשר לא ווילהעלם הוא המושל בממלכה הגדולה ההיא, רק העם, העם הגדול והחפשי, העשיר והישר המושל בצדק ומשפט על ארצות רבות, החלק הששי מכל התבל כלה, תחת אשר אם הצליח ווילהעלם לכבוש איזה חלקי אדמה באפריקא, לא לבד כי איש לא יבוא להשתקע שמה, אך גם האשכנזים עצמם לא ילכו לשבת שם. ובא האות, כי בהיות ווילהעלם בארץ הקדושה, הבטיח להאשכנזים במושבות שרונה, כי יתן להם אדמה ועזרה אם ילכו להתישב באפריקא, ופה בארץ יכלו למכור את אדמתם במחיר גדול בכל רגע, ובכל זאת לא שמו לב להבטחותיו, בדעתם מה היא ממשלת ווילהעלם באפריקא, ויבחרו לשבת בין ערבים פראים תחת ממשלת תוגרמה. מהיות עבדים נרצעים תחת יד מושל מקרבם.
ווילהעלם השני מדבר עזות נגד אמעריקא, בדעתו כי עם שוקט ואוהב שלום הוא העם החופשי יושב ארצות הברית. העם אשר לא הכין לבו למלחמה, ולו אין צבא ונשק, והעם אשר אין לו כמו אלה במה נחשב. אבל רק אחת שכח בגאותו, כי בעשרה ובמספר אנשיה, ובאהבת העם לארצו, גדולה היא אמעריקא מאשכנז, וכל עמי התבל אוהבים ומכבדים את אמעריקא, תחת אשר את אשכנז ישנאו כלם, כלם בלי יוצא מן הכלל. ועל ווילהעלם להודות לאלהיו, כי לא רוזוועלט הוא עתה נשיא הארץ, רוזוועלט לא נשא בשרו בשיניו בשמעו חרפת ווילהעלם וגאותו. ומי יודע אם לא בא כבר קץ למלחמה, לוא התנשא עם אמעריקא לעזור לצרפת, בריטניה ובּעלגיען תחת הנהגת רוזוועלט, תחת אשר הנשיא ווילסאן מתנהג במתינות, ויתאמץ למנוע את העם ממלחמה, אשר על זאת, אמנם הודוהו כל אוהבי שלום. אבל באמת ספק גדול הוא, אם שלום כזה הוא שלום אמת וצדק. הנני רואה איש מט להרג בידי החזק ממנו, ואני עומד מרחוק ואומר שישו בני מעי, כי בי לא נגעה יד המכה, האצדק? אמעריקא אמנם מתעשרת עתה מחורבנה של איירופא, ומי יודע אם א ישמחו גדולי עשירי הארץ למלחמת דמים המובילה לטבח רבבות איש יום יום, והמה העשירים, ימלאו חוריהם זהב, וטוב טוב להם כי ימשכו ימי המלחמה עד אין קץ. ואם זה הוא השלום השורר עתה באמעריקא, שלום כזה לא ישוה הוד והדר על ראש העם אשר הצטיין תמיד בלבו הטוב והישר.
הדיפלאמאטיע האיירופית החותרת בחשך ארצות וממלכות, טרם מצאה קן לה באמעריקא. ממשלת אמעריקא היא דעת הקהל, והקהל דורש לדעת מכל הנעשה ב“בית הלבן”, ודיפלאמאטים אשר ישמחו לאיד איירופא, ואשר יקוו, כי אם תחלש איירופא בזאת תתחזק אמעריקא, אין לנו עוד. לאמעריקא אין כל חפץ בדיפּלאמאַטיע כזאת, אחרי אשר רוב תושביה הנם גרים אשר עזבו את אבותיהם וקרוביהם באיירופא, ורבם קשורים עוד בחבלי אהבה לארצותיהם אשר משם באו, עד כי בעמי נמצאו פתאים, בין גולי רוסיא אשר קאה אותם ארץ מולדתם, והטפשים האלה ידברו עוד בשפת איוואן האיום, ואת הקאזאק הקדוש ישאו עוד על שכמם, והקאצאפיזמוס מתקה לחכם, עד כי יזכרו עוד את הבצלים וה“קאפּוסטא” אשר אכלו ביעהופיץ, ועם כזה לא יכל לעמוד על דם איירופא. ואם אמת הוא את אשר ספרו לנו כתבי העתים בשם רוזוועלט לאמר: כי כל עמי איירופא המובלים לטבח בידי שמונה או עשרה מושלים הנם באמת צאן אדם, ואין לאיש לרחם עליהם אם יושיטו את צוארם להורג בחפץ לב, תחת אשר בידם היה להגיד למושליהם המשחיתים הרף!“. ואם אמת הוא כי כן דבר, הנה הוא רק פתגם יפה בפי מטיף על הבמה, כי מי כרוזוועלט יודע, כי הנשיא באמעריקא לא יוכל להוליך את הצאן לגיא ההרגה כמושל איירופאי. ובכל זאת כאשר קראה ספרד מלחמה על אמעריקא בשנת תרנ”ח, והנשיא מק’קינלי דרש מאת העם 125.000 מתנדבים, באו כשני מילליאן איש במשך שנים שלשה שבועות מרצון נפשם. והמלחמה היתה באמת מלחמת מצוה, להציל את קובּא משיני ספרד, מבלי כל תקוה להבנות מחרבן ניני טארקוואמאדא, בעוד אשר באיירופא כל מושל בחסד אלהים ידבר חונף אל עבדיו בשם אהבת ארץ מולדת, בשם אלהים והדת, בשם נשיהם וטפם. וה“עבדים הנאמנים” יודעים, כי יוליכום בכבלי ברזל אם לא יאמינו, ושרי הצבא הן יחכו למלחמה כחכה למלקוש, כי מה יעשו אלה, אם כל ימיהם יבלו רק בהכנות למלחמה, ומה חייהם אם ימותו בלי מלחמה? ורוזוועלט הן גם הוא איש מלחמה מנעוריו, והוא יודע כי במקלו לבד לא יכל לעבור את האטלאנטיק להלחם באשכנז, כאשר התפאר, ומה כחו אם לא ימשוך את הצאן אחריו, וצאן אדם לא נחוץ לחפש בנרות גם באמעריקא החפשית, ומה גם באיירופא תחת שבט מושלים עריצים.
הנשיא וילסאן מחא נגד אשכנז, אבל ספק גדול הוא אם מחאתו תביא פרי, כל עוד אשר לא תראה אמעריקא כי גם לה עצה וגבורה למלחמה. כאשר הראה הנסיון, כי גם תוגרמה החולה תעיז פניה נגד ארצות הברית, וכבוד אמעריקא ירד פלאים, אף כי לא באשמת ווילסאן, ולא באשמת וויליאם טאפט הנשיא אשר קדמהו. ואם רוזוועלט מצא עתה מקום ועת לגבות את חובו מווילסאן הדעמאקראט, הנה בראשו אשמו. הוא איש המלחמה, ובהיותו נשיא הארץ יותר משבע שנים, מדוע לא הכין הוא צבא רב ואניות מלחמה די להפיל חתתו על כל גוי עם פנים, ותחת זאת הלך לאפריקא להרגיז את הדבים ביערותיהם, ואותנו עזב לאנחות? ומה יכל הנשיא ווילסאן לעשות במשך ימי ממשלתו הקצרים, זה שבע עשרה ירחים עד הכרזת המלחמה מאיירופא? אחת היא על כן חשבתי, כי אשכנז לא תכנע לאמעריקא אם לא יתעורר ווילסאן לדבר אליו רתת, ולהראותה את אגרופו. ואם תאטים אזנה, יגרש את צירה מוואשינגטאָן, וגם מבלי מלחמה תכנע לאמעריקא, בדעתה כי אם תוסיף גם את אמעריקא על מספר אויביה, אז אין לה כל תקוה לנצחון, ומה גם אם יארכו ימי המלחמה כנבואת קיטשנער, שר המלחמה בבריטניא.
ממשפט רצח לוזיטאניא אשר התברר לפני בית המחקקים בוואשינטאן ובלאנדאן, התברר, כי אורבי אשכנז אשר מלאו את כל ארצות אמעריקא, הוליכו את רב החובל טורנער שולל בכונה מיוחדה להטביע את האניה, כאשר הוכיח הסופר יאנעס בספרו אודות האורבים והמרגלים האשכנזים. שנה תמימה חפש הסופר למצוא כל מוצאי ומובאי אגודת אורבי אשכנז בנויארק, עד אשר אסף אספה גדולה של מכתבים ודאקומענטים שונים, די חומר למלאכת ספרו, אשר בו הוכיח, כי הלוזיטאניא היתה כקוץ בעיני אשכנז, אשר בה חזו גדולת בריטניה גברת הים. ורב החובל ה' טורנער בהיות אניתו בלב ים, קבל טעלעגראמא מזויפה – לפי הנראה מסאווילא, בנוי-דזערזי - לסור מדרכו הנכונה כפי אשר החליטו אורבי אשכנז בנויארק להטביע את האניה. האורבים ידעו כי אנית תחת –מים לא תוכל לרדוף אחרי הלוזיטאניא לרגלי מהירת מהלכה, וכן ידעו גם את המקום אשר שם יעמיד רב החובל את האניה תמיד אצל אחד מחפי בריטניה לקבל פקודות האדמיראליטעט בלאנדאן, ומן המקום ההוא תלוה אליה אנית מלחמה לשמרה. ועל כן החליטו האורבים להוליכה שולל בדרך עקש על ידי הטעלעגראמא המזויפה. מלבד זה, נחוצים היו עוד שני מיני תרמית: על אורב אחד באניה הזאת היה לגנוב את הספר המבאר את הטעלעגראמים של האדמיראליטעט, והשני אשר יוכל קרוא את הטעלעגראמים – הכתובים בסימנים ושפה אחרת – למען יוכל להחליף את הטעלעגראמא האמתית במזויפה. והאורבים השיגו חפצם, כאשר הצליחו לגנוב גם את ספר הסימנים לצירי אמעריקא מבית המיניסטעריום לעניני חוץ בוואשינגטאָן. רב החובל עצמו אשר נצל ממות, ענה לאיזה סופרי כתבי העתים, כי רק אחרי המלחמה יספר את כל פרטי האסון.
אגודת אורבי אשכנז מסודרה באמעריקא בסדר נפלא, ראשית, הנם מתאמצים להשיג משרות נכבדות אצל הממשלה, ואחרי כן ילמדו לדעת ולהכיר את הפקידים ורפיון רוחם, למען יוכלו לפעול על לבם בכל מיני אמצעים. כסף השיגו מאשכנז לרוב, על ידי הקאַפּיטאַן פראַנץ פאן רינטעלען - אחד מעוזרי ציר אשכנז בוואשינגטאָן, וראש האורבים, והוא עצמו השמיע ביום אשר עזבה הלוזיטאניא את נויארק, כי “יש לו שני אנשים טובים על האניה” והמה אורביו אשר שלח באניה ההיא.
על האניה נסעו 1.254 נוסעים, מלבד שמונה מאות איש מלחים ומשרתים. ביום הראשון לירח מאי עזבה האניה את חף נויאָרק, וביום השביעי לירח ההוא בהיותו קרוב לחף בריטניה, שלח טעלעגראמא להאדמיראליטעט בלאנדאן, ותחת מענה מאת האדמיראליטעט קבל את הטעלעגראמא המזויפה, ועל פיה סר מדרכו. האדמיראליטאט אמנם שלחה אנית מלחמה לשמור את הלוזיטאניא, אך לא מצאה בדרך הנכונה. והלוזיטאניא באה בין שתי אניות תחת-מים אשר חכו עליה להטביעה, ורב החובל לא ידע כי מלאכי משחית הערימו סוד להוריד את אניתו לתהום רבה עם אנשיה, וברגע אשר שמע רב החובל את היריה הראשונה, הבין כרגע כי הוליכוהו שולל. וכאשר עמד רב החובל לכסא משפט, הראה את הטעלעגראמא אשר קבל, ואדמיראליטעט הראה את הטעלעגראמא אשר שלחה אליו, ועל ידיהן נוכחו כלם כי יד האורבים היתה ברצח הזה.
הסופר יכנה בשם את כל ראשי האורבים באמעריקא, אשר במשך הימים נגרשו רבים מהם מן הארץ, ומהם אשר ברחו למעקסיקא או לארצות אמעריקא הדרומית.
ההרג בארמעניען 🔗
מנהג תוגרמה ישן נושן, כי יחטא איש להממשלה, וחייו לה למעמסה, לא תציגהו לפני כסא השופטים, ולא תתן לסנגור להגיד עליו ישרו, רק תשלחהו לבית כלא העומד על שפת הבאספארוס, ומשם תשלחהו דרך צנור לשחות במי הים, ואיש לא ידע את קבורתו. אבל בעד הארמענים בראה חדשה בשנים האחרונות, חדשה אשר למדה מרוסיא שכנתה. ואת אשר עשתה רוסיא לישראל, עשתה תוגרמה לארמענים. ראשונה בשנת תרנ“ו, קראה “פּאָגראָם” על הארמענים, ובמשך שלש שעות הרגו בהם ששה אלף איש ברחובות קריה בעיר הבירה. ואחרי כן בשנת תרס”ט שרקה להבּאשי-בוזיקים הפראים להרוג ולהשמיד את הארמענים בארמעניען עצמה. ומלכי איירופא אשר שם אלהים לא ימוש מפיהם, עמדו מנגד ולא הניעו אצבע לטובת האמללים, יען הדיפּלאמאטיא הברוכה לא מצאה הדבר נכון לפניה, כאשר לא מצאה כל חפץ להתערב ברוסיא ורומעניען לטובת היהודים. וגורל הארמענים בתוגרמה כגורל היהודים ברוסיא. ואף כי תוגרמה היתה תמיד הדום לרגליהם, ולא פחדו ממנה כאשר פחדו מרוסיא. אך חק הוא אשר חקקו חקקי און לבלתי התערב בעניניה הפנימים של ארץ אחרת – מלבד בעת נחוצה להם. ומההשקפה הזאת הן צדקו כלם, כי אם תתערב היום איזה ממלכה בעניני ארץ אחרת, תמצא האחרת תואנה ביום מחר להתערב בעניניה היא. ולוא מחאה אשכנז נגד הפּאָגראָמים ברוסיא בשנת תרמ“א, הלא יכלה רוסיא להראות באצבע על הפּאָגראָם בשטעטין בשנת תר”ם אשר אז התקומם האספסוף ויהרס את בית הכנסת אשר בעיר ההוא, פּאָגראָם לכל חקתו ומשפטו, אשר היה אחרי כן לעינים להקאַצאַפּים לעשות כמתכונתו. וההבדל היה רק, כי נכלמה אשכנז הנאורה, ולא הוסיפה לדבר אודות זה, ופני הקאָזאַק לא חורו, וישת על הפּאָגראָמים נוספות שנה שנה. ותוגרמה מצאה חפץ להשמיד את הארמענים שנואי נפשה, וכן חדשה את מעשיה גם בשנה הזאת (תרע"ה). ואנחנו פה תושבי ארץ הקדושה הננו יודעים מעט מאד מכל הנעשה בארמעניען, אחרי אשר כתבי עתים הטורקים נאלמו דם, והננו שומעים רק שמועות רחוקות מפי פליטי חרב, ברמזים וסודות איש מפי איש. כן שמענו שמועות שקר כי הטורקים ילחמו את האנגלים בארמעניען, תחת אשר באמת התבצרו האנגלים בין באססארה ובּגדד, ושמה הוא שדה למלחמה. וכן שמענו שמועות נוראות על דבר הרציחות בארמעניען מפי אנשים אשר באו מאלכסנדריא של מצרים, אשר שם ישיגו כתבי עתים וטעלעגראמים יום יום מכל קצוי תבל. ואנחנו פה יושבים בחשך ועלינו להסתפק בידיעות כתבי עתים אשכנזים אשר יקבלו לפעמים על ידי הקאנסולאט האשכנזית, או בידיעות מכתב עתי “אטאמאַנישע לאיד” הבא אלינו אחרי עבור שנים עשר יום או יותר מעיר הבירה. וכבר חכמנו לקרוא בין השורות את אשר שכח הצענזור למחוק. אבל הננו יודעים בכלל, כי חיי הארמענים תלואים להם מנגד, ולאלפים ולרבבות כבר נהרגו. המונים המונים יגועו ברעב ואין איש שם על לב. ואנחנו בני יהודה, האמללים שבאמללים, על גורל מי נבכה ראשונה, אם על גורל הארמענים, או על גורלנו אנחנו, ועוד יותר על גורל ששה מילליאן נפש אחינו בשרנו ברוסיא הארורה, או על אמללי אחינו בגאליציען, אשכנז, צרפת ובריטניה, ואין לאל ידינו להושיע. והנוחם האחד הוא, כי אחינו באמעריקא לא ישכחו את חובתם לאחיהם עצמם ובשרם. אחינו באמעריקא המה המאשרים היחידים בעולם, אשר לא נגעה בהם יד הרעה, ואף כי שמענו כי שלחו כסף לפולין וגאליציען. אבל כמר מדלי הוא לרפא שבר בת עמי הגדול כים.
כן נודע לי כי אנית מלחמה אמעריקאנית השומרת חופי סוריא ופאלעסטינא, חפצה לקחת איזה מאות ארמענים ולהביאם לאיזה חף בטוח. אך תוגרמה לא נתנה לעשות זאת, אף לא נשים וטף, בלי כל סבה, בלי משפט והגיון, רק יען, כי שתי המלות האל חסרות בספר מלים התוגרמי. אפס מה גדול הפלא, כי אשכנז הנוצרית המתימרת בהשכלתה, האומרת ללמד דעת לכל יושבי תבל, וזאת אשכנז אשר הכבידה אכפה על תוגרמה כי תריב ריבה, מדוע תחשה היא? מדוע תחשה עסטרייך-אונגארן? הן היא קראה מלחמה על סערבּיען רק בעד הריגת שני אנשים, ולוא גם יורש העצר ואשתו, אשר בכל אופן שיהיה לא היו יתר משני אנשים אחרים, ולכל אחד מהם לא היה יותר מראש אחד ושתי רגלים, ולהארמענים אלפי ראשים ורבבות רגלים, והמה גם נוצרים, והנצרות הלא היא האידיאל היותר נכבד בעיניהם, עד כי בשנת תר"ס שלחו כל מושלי איירופא אניות מלחמה לסינים למען הציל איזה עשרות איש מנתיניהם, וקיסר אשכנז צוה לצבאותיו לבל יחיו כל נשמה היושבת בבשר הסיני, ועתה שתמו תפלת רבבות בני אמונתם הנהרגים על לא חמס בכפם ביד חבריהם התוגרמים המושלמנים השונאים את הנצרות זה יותר מאלף ושלש מאות שנה. ואם זאת היא הפּאָליטיקא של המאה העשרים, תאלתי לה ולכל הנשבעים לדגלה.
ואחרי ראותנו את כל אלה, היש עוד לדבר אודות תלאות בת עמי ברוסיא ורומעניען, שתי ארצות חשך, כסדום ועמורה, אם גם הארצות הנאורות לא טובות הנה מהן. ואם יכלו הארמענים לקות לישועה, הנה האחת היא אמעריקא, הנכונה תמיד להושיט יד עזרה לכל קשה יום. אך לפי הנראה תפחד גם היא לדבר רתת נגד החולה אשר מחם מחלת הטיפוס קם על רגליו פתאם ותועה הנה והנה כמכה ירח, והעומדים מרחוק יחשבו, כי באמת סרה מחלתו, ויהי בריא אולם ככל האדם. אבל לא יארכו הימים רק עד אחרי תם המלחמה, ואז יוכחו כי באמת קרוב קצו… בחסדי אשכנז מטיבו.
איטליה הכריזה מלחמה 🔗
זה כתשעה ירחים אשר עיני כלם תלויות לאיטליה. כלם הבינו, כי סוף סוף תקרא איטליה מלחמה על עסטרייך שונאה מימים רבים, למרות קשר שלש הממשלות, אשכנז עסטרייך ואיטליען. ועוד לפני שני ירחים, כבר השמיע הקאָנזול האיטלקי בירושלם באזני בני ארצו את “עצתו” כי ישובו לאיטליה, ויצו להשבית מלאכת הבנין הנפלא אשר בנו האיטלקים אצל “מאה שערים”. ודזעמאל פּאשא צוה לקחת מהאיטלקים את הככר הגדול אשר שם היה בית ספרם. וכשבועים טרם נכרזה המלחמה, ישבתי ודברתי עם ה' הארדעעג סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו, ולעיני הביאו אליו טעלעגראמא מציר איטליה בקאנסטאנטינאפּאל, אשר בה יודיעהו, כי מטעם ציר אמעריקא ה' מארגענטוי, נתן הרשיון לאנית מלחמה האמעריקאנית לקחת עמה את האיטלקים מחף יפו. ואז כבר ראינו עין בעין, כי המלחמה עומדת אחר כתלנו. וכלם ידעו מראש, כי המלחמה לא תגע בתוגרמה, כאשר לא תגע באשכנז, ואף כי על דברת כתבי העתים התאמץ פאן בילאא צירו המיוחד של ווילהעלם להטות לב איטליה לשלום. אבל נקל היה להבין, כי לוא חפץ ווילהעלם באמת למנוע את איטליה ממלחמה, אז יכל לפעול על לב שרי עסטרייך לתת הנחות טובות לאיטליה, בדעתו, כי עיני איטליען נשואות לטריעסט, פיומא ופאלא אשר רוב תושביהן איטלקים, ורק השפה האיטלקית וספרותה שוררת בערים האל. ולוא נתן לאיטליה חפצה, עם הנחות לעסטרייך בחפי ים האדריאטי, כי אז לא קראה איטליה מלחמה. אבל מלאכות פאן בילאאו היתה רק אחיזת עינים להונות את עסטרייך ואיטליה יחדו. ווילהעלם השני כווילהעלם הראשון זקנו כבר לטשו עיניהם על טיראל בפרט ומושבות האשכנזים בעסטרייך בכלל. ומי יודע אם לא עשה חוזה בסתר עם איטליה לחלק את טיראל ביניהן והוא יעמוד מרחוק ולא יתערב בין איטליה ועסטרייך. והקייסר פראנץ יאָזעץ הן לא לעולם יחיה, ובמותו הלא יחלקו את נחלתו ואז יקח ווילהעלם את חלקו מבלי כל קרבן למלחמה. ולא לחטא גדול יחשב לחשוד את ווילהעלם, כי ממנו היתה שומה, כי בחרה עסטרייך אלף איש מראשי נכבדי טריעסט ותשימם בכלא לערבון על לא דבר, רק למען הכעיס את איטליה. והדיפּלאמאטיא בברלין שמה מסוה על פניה ותמחא נגד איטליה על אשר הפרה את הברית המשלשת. פרצה קוראה לגנב! ואם לא השחוק הוא, כי ימחא הגנב נגד השוטר אשר לקח ממנו את כלי נשקו, או את המפתחות אשר בהן יפתח דלתים סגורות.
ווילהעלם השני, למן היום אשר לקח רסן הממשלה בידו, לטש עיניו על כל גוי וממלכה פן ימצא בדק, וכרגע ירד כעיט על הפגר ויתקע את צפרניו בצואר טרפו. הוא נחל את ערמתו מבּיסמאַרק רבו, וגם העבירו, עד כי לא יכלו לשבת יחדו, ובּיסמאַרק נאלץ לעזוב את משמרתו בסוף ימיו. ווילהעלם השני תמיד התפאר כי הוא מלאך השלום והחרב מתחת למדיו. הוא לא הסתפק מעולם בציריו היושבים בחצרות המלכים, ויסע בעצמו להתראות עם כל מושל ויהי לשדכן כללי לשלום התבל. ובאמת היה אורב, אשר האציל מרוחו על כל ציריו כי יתורו ערות כל הארצות, ומלאך השלום פשט עור עבדיו במסים כבדים למען הרבות צבאותיו ואניותיו. הוא דבר שלום לבריטניא ורוסיא וכמה פעמים הלך ללאנדאן, ויתראה עם ניקאלאי השני בסתר בלב לשון ים הפיני, מדאגה בדבר פן יבינו בפעטערסבּרג את ערמתו. הוא היה המושל הראשון והיחידי באיירופא אשר הלך לראות את פני הסולטאן עבּד-אל-חמיד, ובין כה יראה אם נקל הוא לכבוש את הבאספארוס. וגם לארץ הקדושה חלק מכבודו, תחת מסוה חנוך בית התפלה המפאר אשר בנה בעד האשכנזים בירושלם אשר מספרם עולה ל“מנין” שלם. הוא קנה את ההיכל הנפלא בקרפו, נחלת עליזאבעטע קיסרית עסטרייך, אשר באמת לא מצא בו כל חפץ, ורק פעמים הלך שמה, ולא בדרך ישרה להגיע אליו, במשך שני ימים במסלת הברזל עד ברינדיזי, או דרך אונגארן ואלבּאַניען, רק דרך הים הרחוק מאד למען ימצא תואנה לתור את חפי ים התיכון. וכן נסע למאראקא למען יראה אם לא תכבד עליו העבודה לגנוב את עמודי הערקולעס השלום פשט עור עבדיו במסים כבדים למען הרבות צבאותיו עם לשון ים גיבראלטאר. ואורביו בספרד יפיצו כתבי עתים וחוברות, לעורר את הספרדים לרשת את לשון ים גיבראלטאר ולגרש משם את הלויתן הבריטי, והשפנים עם לא עז, לבשו עזות, לדרוש מבריטניה לתת להם את גיבראלטאר, אך בריטניה בחרה בדברי החכם “אל תען”. הוא העמיד פניו וילך לדרוש בשלום הישיש מושל דענעמארק, אף כי ידע כי בקאפענהאגען עוד לא שכחו את שלעזוויג-האלשטיין ואת הגזלה אשר גזלה אשכנז, ועוד מצא די עזות בלבו להשמיע, כי נכון היה ללכת גם לפּאריז, ורק הצרפתים הרשעים מחלו על כבודו, ויכבד וישב בביתו. וגם לאמעריקא אשר לא יכל ללכת מפני המרחק, שלח את אחיו לדבר אליה שלום, ובין כה יביא אליו ידיעות נחוצות לו לדעת, ולא הסתפק באלפי אורביו בארץ ההיא. וזה לא כבר בראשית המלחמה גרש את ציר יאַפּאַן בחרפה מברלין, ויצו לשרי צבאיו כי ימותו עד אחד על קדוש השם, ולא יתנו את מושבותיו למשיסה ביד יאַפּאַן. אפס אחרי אשר הראו לו ה יאַפּאַנים, כי צבאותיהם לא נופלים מצבאותיו, החל עתה לדבר שלום אליהם, אף כי רחוק מאד מלהאמין, כי היאַפּאַנים הערומים יתנוהו להעלותם בחכה. יאַפּאַן יודעת, כי כל זמן אשר מפתחות ימי העולם נמצאות ביד בריטניה, תהיה יד אשכנז על התחתונה, ועזרתה הבל במזרח הרחוק, ותעלת לאמאנש היא קיר ברזל בינה ובין העולם הגדול, וגם הדרך סביבות סקאטלאנד איננה סלולה ובטוחה, אחרי אשר ביד בריטניה לסגור עליה את הים הצפוני בכל עת. ובכן לא רחוק הדבר מלהאמין, כי בסתר לבו ישמח למלחמת איטליה, והוא לא שלח אף אחד משרי צבאותיו לעזור על יד עסטרייך נגד איטליה, וישמיע בגלוי כי רק אז יקרא מלחמה אל איטליה, אם תעיז לגעת בתוגרמה אהובתו, אשר לה שני פנינים יקרים בעטרת מלכותה הנחוצים לו מאד יתר הרבה מכברת ארץ בטיראל. שני הספירים, הבּאספארוס והדארדאנעלים אשר מחירם לא יערך גם בכתר מלוכה של ארץ גדולה, אלה שתי לשונות הים, וקאנסטאנטינאפאל בתוך, אשר עליהן אמר נאפאָלעאָן הראשון: “תנו לי את שתיהן עם עשרים אלף כושים, והנני מושל בכל איירופא”, וחלילה לו לתת לעם אחר לגעת בנתח השמן הזה. והטורקים הצעירים החכמים בלי מדע, לא הבינו את הפתגם האמתי “כי אם תנסה לתת רק אצבע אחת לשדים, יקחו ממך את כל היד” ובאולתם חשבו את ווילהעלם ועמו לאוהבים, ולא זכרו, כי המושל והעם השונאים את כל האדם, ואף את בני אמונתם, לא יהפכו פתאם לאוהבים לתוגרמה המחמדית, השנואה לכל הנוצרים בתבל, והמרמה הצליחה ביד “מיכל הטפש” להעביר את החולה התוגרמי למטה אשכנזית, ובברלין יחנטוהו וישמוהו בארון למען יעמוד ימים רבים בבית אסף חפצים עתיקים ברחוב האלונים.
השאלה אם נחוצה המלחמה הזאת לאיטליה ולקיומה, על זאת ענו מתנגדי הממשלה ברומי בשלילה, וגיאוואני גיאלליטטי בראשם. השקפתם על סחר איטליה אשר זה לא כבר החל להתפשט על ידי אניות סוחר אשר תשלח לכל קצוי ארץ להוביל סחורות שונות, ביחוד מארץ לארץ, בלעדי תבואת ארצה אשר ערכן לא גדול בכלל, וחרשת המעשה עומדת עוד בשפל, וגם את לחמה עליה להביא ממרחק, וזה לא כבר רכשה לה את טריפאליס הפרועה, ועוד שנים רבות תעבורנה עד אשר יעשוה לארץ נושבת בכל סדרי איירופא, והערביים הפראים יזעזוה לרגעים, ולא יתנוה לישון במנוחה, ומה גם כי עסטרייך נאותה כבר לתת לה איזה כברת ארץ, והארץ היא עניה בכסף וכלי מלחמה, וצבאותיה עוד לא הצטיינו בגבורתם במלחמה גדולה כזאת, מספר אניות מלחמה גדולות וחזקות, מעט מאד נגד אשכנז ועסטרייך, והדרך לנצחון רחוקה מאד, ועל כן עמדו על דעתם לשקוט במכונם עד אשר יראו, כי עסטרייך הולכת למות, ואז, אז אולי ילכו לקרב את מיתתה, אבל חזקו עליהם דברי אוחזי רסן הממשלה, הממשלה יודעת, כי חיי איטליה תלואים בים התיכון, וביד צרפת ובריטניה לסגור עליה את כל מבואות הים, לא לבד גיבראלטאר, בּאַבּ-על-מאַנדאַבּ (עדן) ותעלת זועץ, אך גם מבואות הים האדריאטי בין ברינדיזי וקארפו מצד אחד, ולשון ים מעסינא וחפי פאלערמא ואייה האחרים מצד השני 11. איטליה הביטה בעיני קנאה על יסוד ממלכת אלבאניען החדשה בעזרת אשכנז ועסטרייך, ונפשה מרה לה על אבדן אוולאנא אשר חשקה נפשה מאד לתפוש את החף ההוא, כן חשבה לה לחובה לעזור על יד ניקאלאי מלך מאנטאנעגרא חותן מלך איטליה, ובעת אחת תהיה זרוע לבני גזעה הצרפתים. טריפוליס יושבת בתוך בין מצרים האנגלית וטוניס הצרפתית, אשר באפס יד יכולו לגרשה משם. חסרון הכסף תמנה בריטניה המפזרת זהבה לכל רוח והיה אם יעמוד הנצחון לימינה מה טוב. ולא? זאת הן לא יתכן, כל זמן אשר מפתח ימי כל העולם הוא ביד מלכי הברית ואשכנז סגורה על חלקת אדמתה הקטנה מבלי צאת, סחרה הגדול בכל קצוי תבל חדל מכל וכל, סחורות חוף ומכלת לא תוכל להביא לארצה, וסוף סוף תלאה מכבד משא המלחמה, תחת אשר כל העולם פתוח לפני מלכי הברית, ואם עשו מלכי הברית משגה באחרם את המועד לצור על הדארדאנעלים, הנה ימצאו עצה בלי ספק לצאת מן המצר, ואם אם לא יכבשו את הדארדאנעלים, אבל תוגרמה תשאר תמיד סגורה בלי חף פתוח אל ים האעגאי והתיכון, ועמה גם אשכנז ועסטרייך. הידיעות מבולגאריען ורומעניען סותרות אשה את רעותה יום יום, אף כי תוגרמה מתפארת כי עשתה חוזה עם בולגאריען, אך מה תענה יון אויבתה, רק לאלהים פתרונים, ועל כן אחרי ויכוחים רבים בבית הנבחרים ברומא, נצחה הממשלה נגד מתנגדיה, וביום העשרים ושלשה לירח מאי הכריזה מלחמה נגד עסטרייך, והמלחמה החלה, מלחמה כבדה על הרים הנשאים המכוסים שלג גם בימי קיץ, והאוסטרים הכינו הכל למלחמה במשך קרוב לשנה, ולא על נקלה תקרב לטריעסט ביבשה, ומצד הים לא יעלה על לב איש לגשת אליה, לרגלי מעמדה על גבעה גבוהה הנשקפה על פני הים. והאוסטרים מודיעים, כי כבר הספיקו להשליך איזה כדורי תותח על העיר אנקונא. בעיר ההיא נמצא מבצר עתיק על מרום הגבעה בדרום העיר, וכל העיר פתוחה אל הים. וכן לא גדולה הגבורה אשר הראו האוסטרים בהשליכם כדורים על הערים הפרזות הקטנות העומדות בשורה ארוכה לאורך חפי ים האדריאטי, כמו סיניגאליע, פיזארא (פיזרו) ורימיני, ובניהן אין אף אחת אשר לה חף למעמד אניות. וכן היא גם וויניציא, העומדת על חלקת אדמה בלי כל גבעה בעיר וסביבותיה, ורק מבצר קטן אחד עומד בראשית התעלה הגדולה ולשון הים לא עמוקה, עד כי אניה גדולה לא תוכל לגשת אל העיר והמבצר, תחת אשר לא במהרה תעיז עסטרייך להתנפל על מעסינא או נעאפאל, ומה גם על גענוא. ואם הרגה אנשים שלוים או נשים וטף בערי הפרזות למרות כל חקי העמים הן לא יגדל כבודה בעיני התבל, ושמות הכבוד אשר רכשה לה אשכנז, הוננים, שודדי ים, רוצחים פשוטים, וכאלה, יעטרו גם את ראש פראנץ יאזעף בימיו האחרונים למלאת לו שמונים וחמש שנה, וברציחות כאלה לא ינצח את המלחמה, אף אם יהרוג עוד מאה פעם נשים לאלפים ועוללי טפוחים לרבבות, וחרפת עולם זאת לא תמחה, רק ביום אשר תמחה עסטרייך מסדר החיים. אפס אם בעיני איש זר לא צדקה איטליה בצאתה למלחמה נגד עסטרייך, הנה אחרת יחשוב בקראו משפט סופר דברי הימים האיטלקי ראסקאע טהאיער במכתב עתי החדשי “קוררענט היסטארי” לחודש מארץ 1915, ואלה דבריו:
“על פי תנאי ברית המשולשת בין אשכנז, עסטרייך ואיטליה, על כל אחת מהנה היתה החובה להודיע לכל רעותיה כל דבר נפל ביניהן ובין עמים אחרים. ובחודש יולי לא הודיעו לאיטליה מאומה, רק אחרי אשר כבר הכינו הכל למלחמה בלי ידיעתה, ואז, בערב המלחמה, דרשו ממנה כי תצא לעזרתו, והיא השיבה פניהן ריקם בהוכחה, כי אשכנז ועסטרייך קראו למלחמת תגרה, תחת אשר על פני תנאי הברית, עליה לעזור להן רק במלחמת מגן, ובידה די אותות ומופתים, כי שתי אלה חוללו את המלחמה. ובראותן כי הצליחו להטות אליהן את איטליה, החלו להלוך עליה אימים, כי כתם המלחמה יעשוה שמיר ושית. ואחרי אשר גם זה לא הועיל, הבטיחו לה משען כסף ואיזה כברות אדמה. אך גם אלה נשא הרוח. ומי לא שחק בשמעו מפי שליחי בעטהמאן האלוויג בדברם אודות קדושת ברית עמים, והוא עצמו השמיע בפה מלא, כי ההכרח לא ידע חק ומשפט, וברית עמים היא רק פסת ניר”.
בראות אשכנז כי כל שקריה לא הביאו לה כל פרי, שלחה לאיטליה את הסאציאליסטים לדבר על לב אחיהם ברוח, כי לא יתנו לאיטליה להתחבר למלכי הברית, וכל איש דעת שאל לנפשו, אפוא היו הסאציאליסטים האשכנזים אשר מספרם עולה לחמשה מילליאָן בקרוא ווילהעלם מלחמה, ומדוע עמדו על ימינו לחזק את הדעספאטיזם הצבאי? ווילהעלם ובני עמו לא יכלו להונות את איטליה על ידי כל מיני שקרים וסכסוכים כדרכם תמיד, יען כל עם איטליה יודע מי המה ומה מטרתם. כלם ידעו כי כפשע היה למלחמה איירופית לפני שנתים ימים בעת מלחמת הבאלקאן. כלם ידעו לאיזה תכלית נבנו מסלות ברזל חדשות לגבולות בעלגיען ורוסיא. כלם ידעו לאיזה תכלית נבנו מסלות ברזל חדשות לגבולות בעלגיען ורוסיא. כלם ידעו לאיזה תכלית הגדיל ווילהעלם את חיל צבאו בים וביבשה שנה בשנה, אף גם זאת ידעו, כי לעולם לא תצא איטליה למלחמה נגד בריטניה אשר בידה עתותי מימי העולם, וזאת ידעו תמיד גם בצרפת, והסבה לזאת, היא, כי בשנת 1871 חשב בּיסמאַרק כי כבר החליש כח צרפת למי דור אחד. אפס בראותו כי במשך ארבע שנים שלמה לאשכנז את כל הכסף אשר הטיל עליה, וסחרה פרץ בארץ, ומצב צבאותיה פרח עד להפליא, ויחשוב מחשבה להתנפל עליה שנית. אך בידעו, כי בפעם הזאת לא יתנוהו הממשלות האדירות להפיק זממו, ועל כן הרפה ממנה, ויחבל תחבולות לקשר אליו את עסטרייך ורוסיא. אך לא הצליח למשוך אליו את האחרונה, ועל כן התאמץ להעלות את איטליה בחכה, ואיטליה נמצאה אז במבוכה. היא ידעה כי צרפת ועסטרייך הקאטולית יביטו עליה בעין רעה, יען לקחה את הממשלה מיד אב הקדוש, ותירא מהן. וגם בארצה פנימה נמצאו עוד רבים מתומכי כהני הדת. ובשנצ 1877 כאשר התראה שר השרים קריספי עם בּיסמארק, מצא את לבבו נאמן לאיטליה ויהי נכון לבוא בברית עמה, ולתת לה את טוניס, וחלק בחפי מזרח האדריאטיק. אך בשנת 1878 בקאנגרעס הברליני לא חש לטובת איטליה, ויעורר את עסטרייך להרחיב את ממשלתה בבאלקאן. אך בשנת 1882 לקחה צרפת את טוניס לדאבון לב איטליה אשר חשבה תמיד, כי חבל ארץ ההוא יפול בידה, אחרי אשר לא רחוקה הארץ ההיא מחוף סיציליען הדרומי, ולטוניס נהרו האיטלקים תמיד לשבת בה אך איש לא פנה אז למחאתה, ואיטליה לא ידעה אז וזמן רב אחרי כן, כי מביסמארק היתה שומה כי תקח לה צרפת את טוניס, ולאָרד סאליסבּורי היה שבע רצון ממעשי צרפת, ולא מאהבת בּיסמארק לצרפת עשה זאת, רק משנאתו אליה. הוא ראה כי ארבעים שנה עמלה צרפת עד אשר הצליחה להביא סדרים באלגיר, ורבבות מצבאות חילה הקדישה לטבח במלחמתה עם הערביים, ובכן אמר להוסיף עוד משא כבד על צוארה ולהחליש את כחה לבל תחשוב מחשבת נקם נגד אשכנז, ואיטליה מפחדה מעסטרייך באה בברית המשולשת בשנת 1882. וכרגע שטפו האשכנזים את איטליה ברוב סחרם. וכן הפיצו שנאת אחים בין צרפת ואיטליה, ויסכסכו עם בעם, וכן הצליחו האשכנזים לגרש את הצרפתים וסחרם מאיטליה, ובאופן זה חלק לב איטליה מצרפת. ואם אמנם איטליה היתה בטוחה מצד עסטרייך, אבל תמיד הראתה עסטרייך את שנאתה אליה בכל עת מצוא, ואשכנז לא חשה לזאת, וכאשר לקחה לה עסטרייך את באסניען והערצאגווינא בשנת 1908 לא שאלה את פי איטליה, ואשכנז החרישה, ועל כן לקחה איטליה את טריפאלי, בדעתה, כי ווילהעלם כבר היה נכון לקחת את המדינה ההיא, בהיותה כבר בקשרי אהבה עם תוגרמה, ועיניה כבר היו נטויות למלחמה עם בריטניא, ואם כן נחוץ היה לה חבל ארץ וחף ים בים התיכון קרוב לתעלת זועץ, ואיטליה לא חפצה לחכות עד אשר תבלע אשכנז את טריפולי בבטנה.
ידוע ידעה אשכנז, כי איטליה לא הרויחה מאומה מברית המשולשת, ובשנת 1895 כאשר התראה הסענאטאר לאנצא עם הקיסר ווילהעלם, אשר אמר אליו “אמת הוא כי איטליה לא הרויחה מבריתה עמנו, אבל חכו נא מעט, ובעוד מועד תשיגו את כל חפצכם”, ומאז זה עשרים שנה לא עשתה אשכנז מאומה לטובת איטליה, מלבד אשר איטליה שמה לה את הדרור לקו, ולא תוכל להיות לעזר בית האבסבורג והאהענצאהלערן לחזק את הדעספאטיזמוס, ועל כן מצאה עתה עת מכשרה להושיע לנפשה, מבלי חכות לעזרת אשכנז והבטחותיה בצר לה, ואיטליה הנה בטוחה, כי סוף סוף ינצחו מלכי הברית, ועמהן תחלק שלל.
חרב גאוה 🔗
כתבי עתים הטורקים הצעירים שמחו מאד לקראת הבשורה, כי קיסר אשכנז שלח חרב של זהב מצופה אבני חן וספירים לדזעמאל פאשא, בעד הנצחון הגדול אשר נחל בירח פעבּרואר אצל תעלת זועץ.
בקראנו את השקר הגדול והנורא הזה, השתוממנו כלנו, איש את רעהו שאל, אפוא אנחנו? האמנם הננו חיים במאה העשרים? האמנם איירופא היא אשר יכנוה בשם “העולם הנאור”? היתכן כי מושל אדיר לא יבוש להשמיע שקר גלוי כזה באזני כל יושבי תבל? האמת המרה, כי דזעמאל פאשא נחל מפלה גדולה ונוראה אצל היתכן כי פקידיו ואורביו הרבים בארץ הקדושה לא הודיע לו את תעלת זועץ, עד כי בלילה הראשון במשך שתי שעות אבד את רוב צבאותיו, והוא עצמו ברח מן המחנה, ואפוא המה הקאנזולים בכל ערי ארץ הקדושה. האמנם כלם כאיש שלחו בשורות שקר? כל הערביים והנוצרים כלם שחקו מטוב לב בשמעם את גדולת דזעמאל פאשא ונצחונותיו, ואין כל ספק כי ידע זאת גם קיסר אשכנז. חכמי היהודים אמנם התירו לשנות (לא לשקר) מפני דרכי השלום, אבל לשקר ולכזב מפני דרכי המלחמה, הן גם האלהים לא צוה. אך הדיפּלאמאטיא הצנועה מצאה, כי טוב ונכון לשקר, לבל תתפאר בריטניה בנצחונה, ולא ירך לבב המושלמנים במפלת תוגרמה, ועתה האם לא יחורו פני כל חומדי לצון אשר התעללו תמיד בווילהעלם בעד דרשותיו הנבערות ויוסיפו לו על כבודו את התאר “דר' פטפטן” או כאשר יקראו לו האשכנזים Dr. D.D. (דאקטאר דער דומהייט) ועתה על אפם וחמתם יומרוהו לאיש מזמות, וגאון הדיפּלאמאטים, ואם גם ישחקו עליו נערי הערביים היחפים, אין רע, אזניו הן לא ישמעו זאת, ואורביו יכחשו לו, ואף אם ביום מחר יעשה אולת עוד יותר גדולה מזאת, אין דבר.
בקרת ספרי ומשפט הצבא 🔗
אחרי אשר לא הצליח לי להשיג רשיון הממשלה לשלוח את ספרי וחפצי לביתי לאמעריקא, ובראותי כי כבד עלי להשאר בארץ הקדושה, אשר כל צרכי האדם יחסרו בה מיום ליום, ואחרי אשר בעיני היה הדבר ברור בלי כל ספק, כי המלחמה תארך עוד ימים רבים, ולבי נבא לי, כי בעוד מעט ויהיה רעב בארץ, ולרגלי המלחמה, לא רחוק הדבר כי תפרוץ מגפה בארץ, ובארץ אין דבר לעצור במגפה, מאין רופאים ובתי חולים, באין סמי מרפא, ובאין כל מסד לשמירת בריאות העם. כשל כח סבלי, ואומר לשוב לביתי, וחשבוני היה, כי אחת משתי אלה, אם תשאר ארץ הקדושה תחת יד תוגרמה, אז הלא אין כל תקוה לי כלאלפי אחי האמללים להשאר בארץ בלי מחסה הקאנזולים, ואין כל הבדל אם אעזוב את הארץ עתה, או אחרי תם המלחמה, ואחריתה מי ישורנה, אפס אם תצא מרשות תוגרמה לרשות בריטניה, אז הלא אוכל לשוב, כאשר ישובו כל הנגרשים והבורחים, ואחרי אשר גמרתי הדפסת ספרי “שבלים בודדות”, עתיקות יהודה" ו“מעשה נסים” החלטתי לשוב באנית המלחמה האמעריקאנית, אשר כבר באה כמה פעמים ליפו, ותקח את הבורחים והמגורשים ותוליכם לאלכסנדריא של מצרים. ובעת ההיא ישבתי בירושלים, וביום אחד קבלתי כרטיס מאת הקאנזול הד"ר גלאזבּורק אשר הודיעני לבוא אליו, ובבואי אליו, יעצני למהר לצאת את הארץ. ואחרי אשר בעוד שלשה ימים תבוא האניה האמעריקאנית לחוף יפו, האיץ בי למהר ללכת ליפו, וכן עשיתי, ועוד אנשים למאות אשר שמעו דבר בוא האניה נהרו ליפו, וכלנו חכינו בכליון עינים לבואה, אך תקותינו נשארה רק תקוה, ובכן החלו רבים לשוב לירושלם ולהמושבות כי נלאו לשבת ביפו, וגם אני שבתי ירושלימה כי נחליתי מרוב צרה ויגון, ורופא אין ביפו, יען כלם לוקחו לצבא. ופתאם הודיעני שארי דוד מנחם דיינארד, אשר בביתו עזבתי את כל ספרי וחפצי אשר מלא בהם שני חדרים, כי ביום בהיר אחד באו שלשה פקידי הממשלה, ובהם איש צבא יהודי, אחי הרב החכם באשי מיפו, ושוטר הפאליציי אחד, ועוד פקיד אחד מירושלם, ויקראו לפועלים ערביים מן הרחוב לפתוח את כל תיבות ספרי, ומספר התיבות שבעים ותשע, ושלשת הפקידים אמרו כי הממשלה שלחה אותם לבקר את כל הספרים עד אחד. וכן עשו שנים עשר יום בלי הרף, מן הבקר עד חצי הלילה, ולא הגידו לאיש מה חפצם ומה יחפשו שמה. וכאשר כלו את עבודתם, בחרו מספר ספרים וישימום בשק אחד ובתיבה אחת, ויוליכום למלון קאמעניץ, ועל שארי צוו לחתום על איזה כתב אשר לא ידע מה כתוב שם. והוא בתור נתין תוגרמה נאלץ לעשות חפצם ולחשות. ובשמעי את כל אלה שבתי ליפו והחלטתי לחכות שם על האניה, אשר קויתי כי בוא תבוא באחד הימים, ופתאם בבקר השכם ביום העשרים וחמשה לחדש יולי, בא שארי למלוני ויספר לי, כי בלילה ההוא, באו אליו שני שוטרים אשר שאלו לשמי, והוא הגיד להם כי משכני הוא במלון בתל אביב, וילכו שניהם לבקשני, ובידעם כי שמי אפרים, באו לבית איש אחר גם שמו אפרים, ומלאכתו עגלון, והאיש חולה שוכב על מטתו, ויתנפלו עליו להוליכו לבית הפאליציי והערבי הפרא לא יחוש לשם המשפחה. אך כל בני הבית וקרוביהם הוכיחו לשוטרים, כי לא הוא האיש אשר יבקשו, וירפו ממנו וילכו להם. וברגע אשר שמעתי את הדברים האלה, מהרתי והלכתי אל הפאליציי, אף כי השעה היתה השעה הששית בבקר, אך הימים היו ימי צום הראמאדאן, וכל הפקידים והשוטרים היו נעורים כל הלילות, ובכן החלותי לחקור ולדרוש, מה חפצם ומדוע האיצו לבקשני אחרי חצות הלילה. אבל אין איש מגיד לי דבר. הלכתי לשאול את פי הקאמאנדאנט הצורר חוסיין ולא מצאתיו. שבתי אל הפאָליציי, ואז בא גם חוסיין והוא אמר לי לחכות עד בוא סגנו, החגר, הנודע בעיר בשם “המכה”. ובבואו, השמיעני כי קבל טעלעגראממא מירושלם לשלחני כרגע ירושלימה, וסבת הדבר לא נודעה גם לו, והוא אמר לי, כי עליו לכתוב איזה מלות על גב הטעלעגראממא לשלחה ביד שוטר אשר יסע עמדי לירושלם, ועד אשר כתב שתים שלש מלות נאלצתי לחכות כל היום בבית הפאליציי מבלי אשר בא אכל אל פי, ולפנות ערב שלח עמדי את השוטר אשר לוני עד בית שארי דוד מנחם. אך בדרך עברי על בית הקאנזולאט האמעריקאני “במושבה האשכנזית” סרתי אל בית הקאנזולאט, וה' הארדעג, הלך אל הפאליציי, ויבקש כי יתנו את הטעלעגראממא על ידי, ואני בעצמי אלך ירושלימה מבלי שוטר, והוא יערבני. ובכן נשארתי בלילה ההוא ביפו ולמחרתו לפנות ערב שכרתי עגלה ואלך בלוית שארי ירושלימה. ויהי בעברנו דרך רמלה, אשר שם ינוחו העגלונים כשעה אחת, והנה שמענו מהומה בעיר, כי זה לפני איזה שעות הרגו שמה את הפקיד החגר סגן הקאמאנדאנט קרוב אל העיר, אך לא יכלנו להציל דבר אמת מפי המספרים, מי הרגו, ומאיזה סבה, ואחרי אשר ידענו כי רבו שונאיו בין הערביים על אשר הפליא להכותם תמיד בלי כל סבה, רק מאהבתו את המלאכה היפה הזאת. ועל כן לא היה הדבר לפלא בעיננו.
מסעינו ארך כל הלילה, כי כן משפט כל הנוסעים בעגלות מיפו לירושלם או מירושלם ליפו לנסוע רק בלילה, כי לא יוכלו לנסוע מרחק רב כזה, ולעלות הרים גבוהים ביום כחם השמש הבוער כתנור. ובבקר השכם באנו ירושלימה, ונסור למלון “בער” אשר נגד גן העיר, ואחרי כן הלכתי אל הקאנזול והראתי לו את המכתב הסגור הנתן על ידי, ואשר על גבו היה כתוב “לשופטי הצבא”. הקאנזול התחלחל ופניו נפלו, כי פחד עלי פן אחיב את ראשי למלך. ואני לא שמתי לבי לזאת, בדעתי כי לא עשיתי כל עול, ועם שונים לא התערבתי, והקאנזול צוה על ה' זעלאטא מתורגמנו ללכת עמדי, לקחנו מרכבה ונסע לשר הפלך (הפחה) ואחרי חפש מחופש לא מצאנו מענה, ונלך אל הפאליציי, וגם שם ענונו, כי אינם יודעים מאומה, ולא קבלו את המכתב אשר הבאתי, ולפנות ערב באנו לתא שופטי הצבא, ושמה קבלו את המכתב, ויודיעוני, כי הנני אסיר המלך, וכאשר שאלתי במה זכיתי לכבוד גדול כזה, להיות אסור בבית האסורים בעיר אלהים נחלת אבותינו, ומי יודע אם לא אשב במקום אשר ישב אסור אחד ממלכי יהודה או נביא מנביאי ישראל, על שאלתי זאת לא מצאתי מענה. והמתורגמן מהר לשוב את הקאנזול לספר לו את אשר קרני כי גם לו לא הודיעו דבר, על מה ולמה נאסרתי, למחרת היום בבקר בא הקאנזול אל בית האסורים בלוית המתורגמן ושני “קאוואסים” (משרתי הקאנזול ובני לויתו) לבקרני, ויספר לי כי בלילה ההוא ברגע אשר שמע מפי המתורגמן כי הנני אסור בבית האסורים, שלח טעלעגראממא לה' מארגענטהוי ציר ארצנו בחצר הסולטאן, ובעוד שני ימים הוא מחכה למענה. זה היה ביום החמשי, ואמנם ביום השבת שלח אלי את מתורגמנו לספר לי כי קבל טעלעגראממא מה' מארגענטוי, אשר בו יבקשהו להתודע מכל פרטי המשפט. ויודיעהו כי דרש מאת ענוויר פאשא שר המלחמה, כי אם ימצאו בי השופטים בירושלם איזה חטא, ישלחו את כל הפרטים לקאנסטאנטינאפאל. ועוד ביום ההוא קבלו השופטים טעלעגראמא מאת ענוויר פאשא להודיעהו מה עול מצאו בי, ובכן קראוני לבוא לעמוד לפני כס משפטם, ולא לבד כי לא נפל לבי, אך הרגשתי בי אמץ לב כאיש מנצח, בהיותי בטוח בנקיון כפי, יהי המשפט מה שיהיה.
בבואי לחדר השופטים מצאתי ארבעה פקידי צבא, ואחד מהם הניח על השולחן חוברת בעלת ששה או שמונה דפים, כתובה בדיו אדום, ואצלה תכריך מכתבים אשר בחרו מהמון מכתבי אשר מצאו המבקרים בתבות ספרי ביפו, את מכתבי הכרתי כרגע, וגם ניר הכתיבה אשר לי, ועל פי החוברת הכתובה בדיו אדום, ידעתי כי “מסירה” היא כתובה בידי הולכי רכיל ביפו. והקטגור צוה עלי לשבת על הכסא אצל השלחן. והשאלה הראשונה היתה, אם הנני ציוני, ואני עניתיו כי כל היהודים המה ציונים, אחרי אשר כלם מתפללים בנוסח אחד, והביאנו לציון עירך, ותחזנה עינינו בשובך לציון ועוד תפלות רבות כאלה.
אבל הנך חבר לאגודת הציונים בארץ הקדושה.
– שקר כפול הוא, יען אינני חבר לשום אגודה בארץ הזאת, אף לא שמעתי עד הנה, כי יש פה אגודה כזאת.
הקטגור פתח איזה ממכתבי אשר עליהם נדפסו סמל המגן דוד, וישאלני אם המכתבים שלי המה. וכאשר עניתי לו כי כן הוא שאלני אם המגן דוד איננו סמל הציונית, ואני עניתיו, כי רק איזה בורים אשר לא ידעו עד מה בקורות ישראל, אמנם שמוהו לסמל הציונית בשנת תרנ“ז באספת הקאנגרעסס הראשון הציוני בבאזעל ואני בעצמי כתבתי אז מחאה להד”ר הערצל, יען המגן דוד היה סמל “נוסעי הצלב” ולאות אמתת דברי, הוצאתי מכיסי שתי מטבעות נחשת וברזל ועליהן סמל המגן דוד, ופרט השנה 1229. ואני ראיתי בין מטבעות נוסעי הצלב מטבע אחרת, אשר מעבר האחד ציור מגן דוד, ומעבר השני שתי וערב, וכל המכתבים האלה הלא לא אני כתבתים, רק נשלחו אלי, וגם בהם אין כל דבר רע, אחרי כן הראני ניר חלק לכתיבה, ושמי נדפס עליו למעלה, ושם נדפסו המילים “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”. וישאלני בקול מנצח, האמנם אין זאת ציונית - כן הוא! עניתיו, אבל לא מלבי הוצאתי את המלים האל, אחרי אשר דוד המלך מחבר התהלים כתב אותן. – – מה הוא ספר התהלים אשר אמרת?
– ספר תהלים הוא אחד מספרי כתבי הקדש. הנודעים בשם הכולל “הביבליאה”. ספר הנודע אף לכל נער קטן בבית הספר. מפי אך יצאו הדברים האלה, וישאלני בקצף לאמר: התחשוב כי נערים קטנים אנחנו, ואני אינני יודע מה הוא הביבליאה. – חלילה לי! כזאת לא אמרתי, אבל מעולם לא עלה על דעתי, כי יש אנשים אשר לא שמעו שמע הביבליאה, הספר הזה הוא קדוש לנו היהודים ולכל הנוצרים בתבל, כקדושת הקאראן אצל המושלמנים.
ומי הוא דוד המלך אשר אמרת, ואפוא משכנו, ואני הן לא שמעתי מעולם, כי יש מלך בישראל?
לדבריו אלה לא יכלתי לעצור משחוק פי, ובאצבע יד ימיני הראתי על מקום “מצודת דוד” ואמרתי זאת היא המצודה אשר בנה דוד. אבל לא תמול היה הדבר, רק לפני אלפים ותשע מאות שנה 12.
הקטגור הביט עלי במבט זעם, ואחרי כן קרץ בעיניו אל השופטים אשר לא דברו אף מלה אחת בכל עת החקירה, ובזה נגמרה החקירה הראשונה. ואני שבתי אל בית מאסרי, הוא הבית אשר בנו הרוסים בגן הגדול אשר להם בלב העיר. וכאשר נגרשו הרוסים מן הארץ, תפשה הממשלה את הגן וכל הבנינים הרבים, עם בית התפלה היפה, ותהפך את הבתים לבתי מאסר, למשכן פקידי הצבא, לבתי חולים, לבתי משפט, ובתי אוסף לאנשי חיל, ועוד ענינים נחוצים אשר חסרו להממשלה עד המלחמה, וברגע אשר קראה מלחמה נתעשרה פתאם על חשבון רוסיא, צרפת בריטניה ואיטליה.
בלילה ההוא, בא אלי ה' דזעלאטא המתורגמן ויודיעני, כי שופטי הצבא קבלו עוד הפעם טעלעגראממא מענוויר פאשא, אשר דרש להודיעהו דבר משפטי, אבל הוא, המתורגמן, לא ידע להגיד לי, מה ענו השופטים לשר המלחמה, ובין כה העבירוני לחדר אחר, אשר בו היינו שלשה יהודים נוצרי אחד ושני ערביים מנכבדי העם. כל אסירי היהודים היו אחד עשרה איש, עשרה מהם, הובאו ביתה האסורים, יען בניהם או קרוביהם לא באו לעבוד בצבא, ובחדרי ישב אחי הרב הנודע ה' ווינאגראד מיסד הישיבה בירושלם, יען בנו בנו הלך לאמעריקא, ובחדר שני ישב סופר ס"תם איש כבן שמונים, יען נכדו לא האמין כי בעבודתו בצבא בין ערביים פראים, מבלי לחם לאכול ובגד ללבוש יזכה לחיי עולם הבא, ובכן הלך לבקש אשרו במצרים, וכן היו כלם, ובבית המשפט הוליכו עליהם אמים, כי ישלחום לעבוד בצבא תחת בניהם או קרוביהם וכן עשו להם באמת אחרי עבור ימים אחדים.
באחד הימים הביאו לחדר גדול בין עשרים ושלשה אסירים איש יהודי צעיר לימים יפה עינים וחסון כאלון, והוא איש צבא, אשר ביום אחד פגשוהו ברחוב ומעילו היה בצבע אחר, יען את הבגד אשר נשא תמיד, נתן על יד הכובס לכבסהו, ויובילוהו לבית משפט הצבא, ושם חרצו עליו לשבת במאסר שלשה שבועות, ובכל יום יכוהו על רגליו חמש עשרה מכות, וכאשר הביאוהו אלינו לבית האסורים אחרי אשר הכוהו בפעם הראשונה, לא יכל ללכת ישרה ברגליו מגודל הכאב. והוא אחד מצעירי הבונדיסטים אשר זה לא כבר קבל עליו עול מלכות היאַרמולקא, וכאשר שאלתיו מדוע לא עזב את הארץ, כאשר עשו אלפים מבני ישראל, ענני, הלא רעיון הוא… ולא היינו שלשים אלף איש, כי אז אחרת דברנו. ובראותי כי דבר לי עם בור ופתי, לא יספתי לראותו עוד. ואחרי כן ספרו לי היהודים האסירים אשר ישבו עמו בחדר אחד, כי כלם ישנאוהו, וכל רחקו מעליו על דבריו וחלומותיו.
נשי האסירים הביאו אוכל לבעליהן יום יום, ואלה אשר הביאו קסמים בידיהם (בּאַקשיש) יכלו לבוא אל חדרי האסירים פנימה ולהתמהמה שם אף כל היום, רק אלי, האסיר האיום, לא נתנו לאיש לבוא, מלבד הקאנזול או מתורגמנו הלבוש בגדי שרד, כי חשבוני לכבד עון מורד במלכות הסולטאן, אחרי אשר נשפטתי בבית משפט הצבא.
אחרי עבור שלשה ימים, הביאוני עוד הפעם לבית המשפט, ועל השלחן הניחו עוד הפעם כעשרים או שלשים מכתבים, ועוד הפעם שאלני הקטגור אם אינני חבר לאגודת הציונים בארץ הקדושה “אשר קשרו קשר לכבוש את הארץ מיד תוגרמא ולמשול עליה”. לשמע הדברים האלה, נראה צחוק על פני, והקטגור קם מכסאו, ובקצף קרא אלי “האינך יודע אפוא, כי בבית משפט הנך, ומה הוא הצחוק על שפתיך. אנחנו כבדנוך, יען שמענו כי פלוסוף הנך 13 ואתה מדבר בקלות ראש”?
אדוני! עניתי לו. דע לך כי אצל ביתי וגני ברמלה חונה מחנה אנשי צבא, אלף ומאתים איש עם כל הכבודה סוס ופרש וכלי תותח, התאמין כי אני לבדי במקלי אשר בידי יצאתי להלחם נגדם, ואם לא תשחק אם יספרו לך הבלים כאלה?
- אבל אתה כבר הודית לי כי הנך ציוני, הלא? ובדברו לקח את אחד ממכתבי ויראהו לי לקרוא בו, והמכתב כתוב אנגלית במכונת הכתיבה, ונכתב אלי בשנת תרנ"ט בקליוולאנד באמעריקא, אשר בו הודיעה לי האגודה הציונית, כי בחרה בי להיות צירה אל הקאנגרעס הציוני, ואת המכתב קבלתי בלאנדאן, ואחרי קראי את המכתב עניתי להקטגור, לאמר: כן הוא, המכתב נכתב אלי, ואינני מוצא בו כל און.
– אבל ציר אל הקאנגרעס הלא ציוני הוא, ואתה האם לא ידעת כי הציונית היא אסורה בתוגרמה?
לשמע פתיות כזאת, נהפכו מעי, ולא יכלתי עוד למשול ברוחי, ואקום מכסאי, ובחמתי עניתי, אדוני! דע לך כי הנני אזרח אמעריקא החפשית, ולי הצדקה להיות ציוני או לחדול. ובלכתי אל הקאנגרעס לפני שש עשרה שנה, התאמין כי עלי היה ללכת ראשונה לקאנסטאנטינאפּאל לבקש רשיון? ועל איסור הציונית בתוגרמא לא שמעתי עד הנה. ואני הנני יודע ההפך מזה, וכמה פעמים הייתי בקאנסטאנטינאפּאל, וקראתי כתבי עתים ציונים, וקניתי ספרים ציונים אשר נדפסו בתוגרמא, ואיש לא כהה בי, וכתבי העתים הטורקים כתבו תמיד אודות הציונית, וביחוד מכתב עתי “הטאנין” בקושטא.
הקטגור הביט במבט חודר על חבריו השופטים וישב על כסאו, ואחרי כן צוה גם עלי לשבת, וישאלני מי אני, כי הציר האמעריקאני ושר המלחמה ענוויר פאשא ימצאו ענין במשפטי, ומה מלאכתי?
– הנני איש ככל האדם, אזרח אמעריקא, ומלאכתי לקנות ספרים עתיקים וחדשים, בעד הביבליאטהעקא של הממשלה בוואשינגטאן, וגם בעד אוצר ספרי.
האם לא נתת את ספריך למקרא לאנשים זרים?
– לא! עניתי, ברמלה אין יהודים למי לתת למקרא, ולוא גם נתתי, הלא בכל ספרי לא נמצא כל דבר רע, ואני הן זה כבר שמתים בתיבות סגורות לשלחם לאמעריקא.
לאיזה תכלית נחוץ להם לקנות ספרים במספר רב כזה?
– הלא ביבליאטהעקא כללית היא אשר בה נמצאים כבר שני מילליאן וחמש מאות אלף ספר, ועוד ירבו לקנות יום יום, וכן יעשו בכל ערי ממלכות איירופא.
הקטגור הביט עלי ויניע בכתפיו כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו. ויען ויאמר: אני אינני יודע מזה מאומה, ואצלנו אין כמו אלה, ולא אוכל להבין לאיזה מטרה יאספו המון ספרים במספר רב כזה, הלא?
- אדוני. אמרתי, לא אשמתי הוא כי לא תדע מזה, ואני יודע כי יש עוד ענינים וחפצים רבים באמעריקא אשר אינם אצלכם.
התוכל להוכיח לי, כי ספריך נועדו בעד ממשלת אמעריקא?
- כן! עניתיו, אבל הכתבים הנם חבושים במלתחתי אשר השארתי ביפו, והנני לשלוח היום את שארי דוד מנחם דיינארד להביאם אלי, וכן עשיתי, ואחרי עבור שני ימים הביא לי את הכתבים. האחד נכתב ביד שר החיצון וויליאם דז. בראין לכל צירי אמעריקא. והשני ביד ראש הביבליאטהעקא הד"ר הערבערט פוטנאם, ועוד איזה מכתבים שונים משרי הממשלה גרעשהאם, דזאהן היי, ואלניי אשר כתבו איש איש בימי כהונתם לכל צירי אמעריקא והקאנסולים בכל התבל, ועוד איזה מכתבים מנשיאי ארצנו הקודמים. ואת המכתבים נתתי על יד דזעלאטא מתורגמן הקאנזול אשר בא לבקרני יום יום במצות הקאנזול, והוא מסר אותם על יד השופטים.
החקירה השלישית 🔗
כאשר הובאתי בפעם השלישית והיא היתה גם האחרונה, בבואי לחדר המשפט, ראיתי שק מלא ספרים מתגולל בפנת החדר, והשק פתוח, קרבתי אליו, והנה כלם המה ספרי אשר לקחו המבקרים מבית שארי ביפו, ואז ידעתי ברור, כי הספרים היו בעוכרי.
השופטים ישבו אל השלחן, והקטגור שאלני, באיזה ארץ נולדתי, וכאשר עניתי לו, כי רוסיא היתה ערש ילדותי, שאלני, איך יתכן, כי יליד רוסיא הפך לאזרח אמעריקא?
– ואיך נהפכו אלפי ילדי רוסיא במשך איזה שבועות לנתיני תוגרמה פה בארץ הזאת, עניתי, בשאלה על שאלתו. ועל שאלתי זאת, תחת מענה, הגיש לי ספר אחד מספרי, ספר כתוב אנגלית, ושמו Zionist work in Palestine (פעלת הציונים בארץ ישראל) ובדברו הראה לי על שלשת הדפים הראשונים, ועל שוליהם רשומים בעט עופרת אשר לפי דבריו נדפסו שם דברים נגד ממשלת תוגרמה. לקחתי את הספר בידי, וקראתי את כל המקומות אשר רשמו, ולא מצאתי אף מלה אחת אשר תאמת את האשמה. ואז עניתי ואמרתי אליו בדברים נמרצים לאמר: ראשית דע לך אדוני, כי לא אני הוא מחבר הספר, ולוא גם כתב נגד תוגרמה, גם אז לא אשמתי היתה. אבל הדבר הוא שקר מחלט, כי לא נמצא בו אף מלה אחת נגד תוגרמה, ואף גם שמה לא נזכר במקומות הרשומים, ואם תחפוץ הנני להעתיק לעיניך כל הדברים הנדפסים אשר רשמת.
לא אני רשמתי את המקומות האלה, ואיך יתכן כי הרושם רשם בשקר?
– יתכן ויתכן, ואחת משתי אלה עשה המלשין, או כי לא הבין שפת הספר, או כחש בכונה בחשבו, כי יאמינו לו על דברתו, ואם תרשני, הנני דורש, כי יתנו את הספר על יד המבקר ה' בראנשטיין 14השומע אנגלית, הנני בטוח כי גם הוא יעיד כמני.
לא אשמתנו היא כי הלשינו עליך, והמה הלא אחיך בני אמונתך, ואנחנו לא נגענו בך לרעה, ומאד חפצתי לדעת מה עול מצאו בך אחיך הציונים כי הלשינו עליך?
– אדוני! הנני חושב, כי חטאתי נגדם היא, מחברתי “הבו תמים” אשר הדפסתי פה בירושלם לפני שנתים ימים, אשר בה דברתי משפט עם הנוכלים בתל אביב אשר תקעו את שתי ידיהם עמוק עמוק בכיס הציונית והמה אינם ציונים לפ דעתי, ואני אינני מהם ומהמונם, ועל כן המה עוינים אותי פה, כחבריהם הבונדיסטים באמעריקא.
ואפוא הוא ראש מושב הציונים והציונית אם לא באמעריקא?
– לא אדוני, ברלין בירת אשכנז הוא המקום, וכל הציונים בתבל נכנעים אליה.
ומה מעשיהם פה בארץ הקדושה – אשר אתם קוראים אותה על שמכם בשם “ארץ ישראל”, והיא לא ארצכם, רק ארץ תוגרמה.
– השם ארץ ישראל לא תמול הוא, ולא הציונים בדאו את השם הזה, הנודע בכל ספרותנו העתיקה, עוד בטרם נודע שם תוגרמה בעולם וכן נשאר השם הזה גם בספרות העולם, ומעשינו פה הוא רק להתישב בארץ לעבדה ולהרימה משפל מצבה, ולחיות בשלוה תחת דגל תוגרמה. והנני מבטיח לך על אמונתי, כי אין כל מחשבה זרה בלב הציונים האמתים וכל העלילות אשר בדאו צוררנו, כלן שקר וכזב, ואתה אדוני הלא תדע, כי צוררנו רבים בארץ הזאת, ואולי יותר ממספר האנטיסעמיטים באיירופא.
– היום תהיה חפשי, קרא אלי, ואתה תלך אל הפאליציי לחתום את שמך, כי לא תעזוב את העיר עד אשר יצא משפטיך לאור, וכן הלכתי אל הפאליציי, והמתורגמן בא גם הוא וגם הוא חתם בשם הקאנזול, ואחרי כן שבנו שנינו אל הקאנזולאט, והד"ר גלאזבּרוק שמח לקראתי.
בערב ההוא, בשובי למלוני ישבתי אל השלחן לאכול לחם, והנה באו כל השופטים אל המלון 15ובראותם אותי ברכוני לשלום בפנים צוהלים, ואחד מהם אמר “אנחנו ידענו מראש, כי הבל וריק כל המשפט, וידענו כי תצא צדיק בהשפטך, אבל חמסי על בני אמונתך אשר הלשינו עליך”. ואני עניתיו, כי עתה לי הצדקה לדרוש, כי תגידו לי שם המלשין או המלשינים, למען תמצא ידי להביאם במשפט, ועליכם שופטים לדעת, כי כל עוד אשר לא תגלו לי, מי המה המלשינים, הנה על פי חקי ארצי לי המשפט לדרוש כסף ענושים שלומים מאת ממשלת תוגרמא, על אשר הושיבוני במחשכים במשך ארבע עשרה יום על לא דבר. ואחד מהם ענה, אמנם צדקת, ואני אמלא את משאלתך. וכן היה, כי אחרי עבור שני ימים שלחו שוטר אחד למלוני, ויקראני לבוא לבית המשפט, ושמה נודעו לי כל רזי המלשינות, ואקוה כי לעת מצוא אוקיע לעין השמש את כל פרטי הנבלה, למען ידעו כל אוהבי ציון כי חר פתנים היא תל אביב, ומכסף הקדשים יאכילום ויעשירום למען יוכלו להפיץ את רעלם הנורא בין התמימים בישראל, הנותנים לעגל ארבעתים מאשר יתנו למשכן.
ובין כה, והאניה האמעריקאנית אשר אנשים למאות חכו עליה בכליון עינים, טרם באה והקאנזול ספר לי כי ממשלת בריטניה לא תתן הרשיון להביא עוד גולים חדשים לאלכסנדריא, וצירנו ה' מארגענטוי השתדל להשיג רשיון מאת ממשלת איטליה להוריד את הגולים המגורשים אל אחד מחפי איטליה הקרובים, כברינדיזי או מעסינא, ואיטליה השיבה את פניו ריקם. ואחרי כן השתדל אצל ממשלת יון, והיא אמנם נתנה לו הרשיון, להביא את הגולים לאי קרעטא, אבל בתנאי, כי כל הקאנזולים ידאגו בעד הגרים, איש איש בעד נתיני ממשלתו. וכן הלכה האניה האמעריקאנית לחפי ביירוט וחיפה, ותקח משם ארבע מאות איש, ותוליכם לקרעטא. אפס אחרי אשר רוב הגולים היהודים היו נתיני רוסיא, והקאנזול הרוסי אמר לתת להם להוצאת הדרך בתנאי כי ישובו לרוסיא, מובן מאליו כי הודו לו על חסדו ולא קבלו נדבתו, ואלה אשר היה בידם די כסף הלכו משם לאמעריקא דרך איטליה, ומה שעשו העניים, לא נודע לאיש. ועל כן מלך עלי לבי, והצעתי לפני הקאנזול, כי אקח לי מועד לאסוף חתימות אזרחי אמעריקא תושבי ארץ הקדושה הנכונים לשוב לארצות הברית, ואת שמות החותמים אתן על ידו. והוא הקאנזול, ידרוש מאת ממשלתנו, כי האניות המביאות גחלי אבן מאמעריקא בעד שתי אניות המלחמה השטות והשומרת את חפי סוריא כי תצוה הממשלה לקחת את הגולים מחף יפו להביאם ישר לאמעריקא. עצתי מצאה חן בעיני הקאנזול, ויבטיח לי, כי כן יעשה אם אביא אליו את הגליון עם שמות החתומים. ואני מסרתי גליון אחד ליד המזכיר של “כולל אמעריקא” ועוד גליון על יד איש צעיר לימים אמעריקאני, וגליון אחד לקחתי לי, ובמשך שלשה או ארבעה ימים אספנו יותר משלש מאות חותמים. הבאתי את הגליונות אל הקאנזול, ובהביטי עליהם, אמר אלי: התחשוב כי כל אלה החתומים כלם המה אזרחי אמעריקא באמת. ואני אוכל להראותך כי שתי שלישיות מאלה אינם אזרחי אמעריקא, ובדברו צוה על משרתו להביא אליו ספר אחד, אשר בו רשומים שמות אזרחי אמעריקא ובפּתחו אותו, הראני, כי בראש כל דף כתוב באותיות גדולים המלה Temporary ויבאר לי, כי עשה זאת לטובת האמללים אשר באו אליו לבקש מחסה, בעת אשר אמרה הממשלה לגרש את כל אלה אשר לא נמצאה כל תעודה בידם, לאיזה ממשלה יתחשבו. מהם כאלה אשר היו פעם אחת באמעריקא אבל אינם אזרחים, מהן נשים אשר בעליהן נסעו לאמעריקא זה לא כבר, ועוד כאלה. ואם יתן על ידי כל אלה תעודה למען יקבלום על האניה אשר תוליכם לאמעריקא והיה בו חטא. אך אני הוכחתי לו, כי בתעודה כזאת הן לא יעשם לאזרחי אמעריקא. והאניה לא תבוא למענם רק בעד האזרחים האמתים, וממשלתנו הטובה לא תחוש לזה אם תבאנה נשים אמללות לבעליהן אשר לא יוכלו לשלוח כסף לנשיהן עתה במהומת המלחמה, והנשים עם טפיהן גועות ברעב פה, והקאנזול נאות לדברי, ויבטיח לי כי יעשה כל אשר תמצא ידו בענין זה, וגם אני חשבתי לחכות בירושלם עד בוא אניה כזאת. ועל פי חשבוני, האמנתי כי ימשך הדבר כשני ירחים, ובין כה קרה מקרה הראוי לרשום זכרון בספר, והוא המקרה עם הרבנים.
ששה רבנים בבּית האסורים 🔗
אשה עבריה היושבות “במאה שערים” קבלה עשרים שקל מבעלה באמעריקא, ביום הששי, ואחד הגנבים ראה בקבלה את הכסף ויחליט, להעביר את הכסף מכיסה לכיסו, ויחכה עד הערב כאשר הלכה האשה להתפלל בבית הכנסת, אז בא הוא ואחד ממרעיו עמו, ויבואו אל הבית לקחת את שללם, ובין כה שבה האשה, וכאשר שמעו את צעדיה, ברחו על נפשם דרך החלון, ובהחפזם לנוס, השאירו אחריהם מלתחת יד קטנה. אך אחרי כן שב אחד מהם וימצא את המלתחה וילך לו. ובלכתו ברחוב הגדול המוליך לשער יפו, פגש בשוטר אחד, אשר שאלהו מה ישא במלתחתו, וידרוש ממנו כי יפתח אותה. והגנב ענה כי אין המפתח בידו, והוא נכון לשוב לביתו להביא את המפתח, ואת המלתחה ישאיר לערבון ביד השוטר, והשוטר נאות לו. ואחרי אשר שכח הגנב לשוב עם המפתח, הביא השוטר את המלתחה אל הפאליציי, ושם פתחוה ויצאו בה סחורה אסורה, טריפה כחזיר ממש, עד כי תסמרנה שערות ראש כל רואיה. ואלה פרטיה: איזה מאות מודעות או מכתבי בקשות לנדבות כתובות עברית נדפסות, אשר הדפיסו הרבנים בעת מלחמת איטליה ותוגרמה. ובמכתבים אלה כתוב מפרש, כי רע ומר גורל העניים בעיר הקדש לרגלי המלחמה, המסחר שבת והיוקר על כל צרכי אכל נפש גדול מאד, ועל כן יבקשו רחמים מאת עם אלהי אברהם לשלוח את נדבותיהם על שם הרבנים החתומים מטה:…
ומלבד זה מצאו חבילה מעוטפה בניר אשר היתה נכונה לשלחה ע"י בית הרצים, וחותם הפאסט על המעטפה. והפאליציי הביאה את החבילה אל הפאסט, וה' אליהו האניג אשר נשא משרה בפאסט הטורקי, באר, כי האיש אשר הביא את החבילה, לא היה בידו די כסף לשלם, ועל כן השיבו לו את החבילה אחרי אשר כבר הניחו עליה את חותם הפאסט, ובעד החטא הנורא הזה, גרשו את ה' האניג ממשמרתו, ועל חמשה הרבנים אשר היו חתומים על מכתב הבקשה אשר נדפס לפני שלש שנים, גזרה הממשלה כי כל אחד ישלם חמשים לירא טורקי כסף ענושים ולשבת איזה ירחים בבית האסורים. ובין הרבנים ההם היה גם הרב הישיש מדובראוונא איש בן תשעים, ומקום מאסרם היה באיזה רפת, אשר לא צלחה אף למעון בהמות, ועל ה' האניג הטילו רק ענש כסף בלי מאסר, והמהומה גדלה בעיר אלהים, ושני אנשים נכבדים באו אלי ויבקשוני ללכת לספר את הדבר להקאנזול האמעריקאני, בתקותם כי הקאנזול הישר באדם ימצא באיזה אפן לשלם את הכסף ולהוציא את הרבנים לחרות, הקאנזול השתומם למשמע אזניו, ואני בקשתיו, כי יודיע את הדבר לצירנו ה' מארגענטוי בקאנסטאנטינאפאל, ויבטיחני לעשות זאת, אך קץ הדבר לא ראיתי, אחרי אשר בין כה נאסרתי גם אני ונאלצתי לעזוב את הארץ.
עריצות כזאת לכבוד היה אולי לראש מלאכי משחית האדון ווילהעלם השני יר"ה, אך לא לתוגרמה, אשר עליה העיד לארד קיטשנער כי צבאות תוגרמה התנהגו עם השבוים והערים הנכבשות בחסד ורחמים יותר מכל צבאות הלוחמים באיירופא. אך דזעמאל פאשא חפץ להראות כי תלמיד מקשיב הוא לתורת רבותיו היושבים בצל “האלונים” בברלין, ולוא שוא כבדוהו בחרב גאוה בעד מפעליו הגדולים.
הגרוש מירושלם 🔗
כל הנוצרים הרוסים, הצרפתים, הבריטנים, האיטלקים והסערבּים כבר עזבו את הארץ ברגע הכרזת המלחמה, וגם יהודים כאלפים איש מירושלם וכשלשה אלף איש מיפו והמושבות עזבו את הארץ. אך רוב היהודים נשארו תלואים באויר מבלי דעת מה לעשות. הממשלה הלכה עליהם אמים יום יום, כי אם לא יקבלו עליהם מרות תוגרמה, תשלחם לארץ גזרה, אך לא הודיעה את המקום אשר בחרה למען האמללים. כשני אלפים ושלש מאות משפחות יהודים הלכו כשור לטבח ויקבלו עליהם את עול מלכותה, אף כי ידעו כי נתין תוגרמה הוא הפקר לכל מעול וחומץ. וכתבי עתים העברים בירושלם תקעו והרימו יום יום ל“התעתמן”, אם עשו זאת מרצונם הטוב, או על פי פקודת הממשלה, לא אוכל להחליט. אך ממעשי הממשלה נקל להאמין, כי העורכים נאלצו לעשות זאת, תחת אשר ביפו עשו זאת ה“פּאַטריאָטים” מתל אביב, אולי בתקותם לשבת בגן עדן אחד עם הטורקים הצעירים.
הפּאַטריאָטים הדביקו תמיד מודעות בכל העיר, כי חלילה לאיש יהודה לעזוב את ארץ ישראל, אף אם יגועו ברעב, בפחדי מות ובכל מיני מצרי שאול, אחרי אשר פחדו לטובם פן יחדל גשם הנדבות בהשמע בעולם, וביחוד באמעריקא, כי העם עוזב את הארץ. והם המה אשר חזקו את ידי הממשלה כי תכביד אכפה על האמללים. ובכן החלה לרדוף אותם בכל אשר מצאה לטוב לה, וראשונה החל דזעמאל פאשא לגרש את הנשים הזקנות. וביום בהיר אחד אסף כמאה נשים, מהן בנות שמונים, תשעים או מאה, והשוטרים גרשו אותן רגלי לתחנת מסלת הברזל, וכל רואיהן בכו למשובתן, בלכתן כפופות בהתאמצן לעלות על ההר הגבוה, ואשה אחת בת מאה מתה בלכתה, וישיבוה העירה. ומלשינים מבני ישראל הלכו רכיל ויוליכו את השוטרים לכל בית איש יהודה אשר לא נתן על פיהם, וכרגע נשלחו בעגלות בלוית שוטרים ליפו, ושמה נאסרו עד בוא אניה אמעריקאנית להוליכם לאלכסנדריא של מצרים. אבל תמיד אחרה האניה מבא, יען בכל פעם נחוץ היה כי תשיג האניה רשיון מצרפת או בריטניה לגשת אל החף, ונחוץ היה גם רשיון הצורר חוסיין בּיי שר החף ביפו כי יתן את הנגרשים ללכת, ולא תמיד שמע לפקודת דזעמאל פּאשא, יען הוא נשלח ליפו מאת ענוויר פּאשא שר המלחמה, ולא חשב את דזעמאל פּאשא לעליון עליו. ובין כה נאסרו יותר משלש מאות איש במלון “בּעלע וויסטא” ולא נתנו לאיש לגשת אליהם. ובמשך הימים נשלחו שוטרים לתפוש את הפועלים בפתח תקוה, וביום אחד נתפשו עשרים ושמונה איש. ועל המוכתר מפתח תקוה נתכה חמת הפּאָליציי על אשר לא הלך רכיל ללכוד את האמללים, ויכוהו מכות רצח, ונאלץ לעזוב את משמרתו. ופעם אחת הודיעה הממשלה במ"ע “החרות” כי ממספר 2300 איש יהודה אשר רשמו את שמותיהם, כי נכונים המה לקבל עליהם עול תוגרמה, לא באו רק אלף ושבע מאות, ועל כן דרשה כי יבואו הנחשלים. והאמת הוא, כי כלם באו פעמים שלש ויותר, ובכל פעם דרשו מהם כסף, ואחרי שלמם את הכסף לדרוש לא נתנו להם כל תעודה כי נתקבלו לנתינים, ותמיד ענו להם פתגם תוגרמי: “תבוא בפעם אחרת”, ובפעם האחרת, דרשו כסף עוד הפעם ועוד הפעם, עד כי נלאה העם, ויחדלו מבוא. ופקידי הממשלה מצאו בזה מכרה זהב לבּאַקשיש, ורבים מלטו ליפו לחכות על האניה האמעריקאנית. אך על כל העולים אל האניה, היה להביא תעודת הקאנזול האמעריקאני, אשר נתן לכלם חנם ביד רחבה. ובאופן כזה הצליח לרבים להמלט. לרבים אשר שאלו בעצתי אם לצאת את הארץ יעצתי, כי ימהרו להמלט על נפשם, בהראותי להם כי אין כל תקוה כי ישליו, אחרי אשר שבת כל מסחר. הפועלים הולכים בטל, העשירים עזבו כבר את הארץ, הממשלה לקחה לה כבר כל אשר מצאה, ולהאמללים לא נשאר ביד המחלקים הצדיקים, ושותפם הנאמן, הארבה אכל את הנשאר. מחלות שונות כי תפרוצנה בימי מלחמה בארץ נאורה, למצער ישנם בתי חולים רופאים ורפואות, בעוד אשר בארץ הקדושה אין כל מאומה, ואיש כי יחלה עליו להתגולל על ערש דוי ולחכות למות במנוחה. רעב כי יהיה בארץ, אין איש אשר ירחם עליהם, והרעב הן יעמוד כבר תחת כתלנו. חפצים רבים הנחוצים לכל איש, כבר ספו תמו מן השוק, אין נר למאור ורבם ככלם יושבים באשמנים. נעלים אין להשיג בעד כל כסף, והנשים בירושלם החלו לטות נעלי פשתים. קאפע, טהיי, אורז, דוחן, תפוחי אדמה ועוד מיני מכלת כאלה אינם עוד. נופת (צוקער) אין להשיג, וגם טאַבּאַק אין עוד, והממשלה שולחת גזרות חדשות לבקרים. ועוד יותר מזה, כי הפּאַטריאָטים עצמם בורחים מן הארץ בתקותם להתעשר באמעריקא. ותקותם אמנם באה. המונים המונים עמדו הכן לעזוב את הארץ, אך לא יכלו לעשות זאת, אלה מחסר כסף, ואחרים בהיותם נתיני תוגרמה, אשכנז ועסטרייך אשר לא יכלה האניה האמעריקאנית לקבלם.
ביום השבת כ"ה אלול, אחרי הצהרים, בא שוטר לבית מלוני ויקראני ללכת לבית המשפט לשמוע פסק הדין. ובפעם הזאת ישבו שמונה שופטים כלם פקידי הצבא, ועוד הפעם שאלוני את כל השאלות הקודמות אשר ארכו כשתי שעות. וסוף הדבר היה, כי הנני נקי מכל אשמה, והנני חפשי “ותוכל אף לעזוב את הארץ”, ולא עניתי מאומה. ובטרם עזבי את החדר ראיתי עוד הפעם את השק עם הספרים, ושאלתי אם ישיבום אלי, ואחד מהם ענני: לא! הספרים ישרפו באש. וכן שבתי למלוני, וחשבתי לחכות בירושלם או ביפו עד בוא האניה האמעריקאנית. אך לא עברה שעה אחת, והנה שוטר ובידו פסת ניר, ועליו כתוב כי עלי לעזוב את העיר כרגע, ולא האמנתי למשמע אזני, הן זה אך שעה אחת חרצו השופטים כי הנני חפשי, ופתאם והנה חדשה. ואמרתי להשוטר כי לא אסע ביום השבת, יהיה מה שיהיה, אם לא כי יקחוני ביד חזקה. ואחד מבני המלון רץ ויודיע זאת להקאנזול האמעריקאני, והוא שלח את זעלאטא מתורגמנו לבית הפּאָליציי, ואחרי כן בא למלוני, ויודיעני כי אוכל להתמהמה עד יום ב' או ג‘. וביום ב’ לפנות ערב שכרתי עגלה ללכת ליפו, וטרם יצאנו את העיר, עמדה עגלתי למען הראות לשוטרי הפּאָליציי את תעודת מסעי. אך השומרים לא נתנוני ללכת, באמרם כי עלי להביא עוד רשיון מיוחד, אף כי הראתי להם כי רשיון כזה מאשר ומקוים מאת הפּאָליציי ושר הפלך והקאנזול האמעריקאני יש בידי, אך כל אלה ללא הועיל. ועל כן נאלצתי לשוב למלוני, ואחד מבית המלון רץ אל הקאנזול להודיעו את המקרה החדש, ועוד הפעם בא המתורגמן ויודיעני, כי בעוד מעט יביאו לי את הרשיון הדרוש, ויפן וילך לו. ואמנם אחרי עבור איזה רגעים, בא השוטר ויביא עמו איש יהודי ספרדי, ערום ויחף ויושיבוהו בעגלתי וגם הוא ישב עמנו, ואלי אמר: “כי עליו ללכת ליפו במלאכות הממשלה, ובכן ילך עמי בעגלתי, ובהיותי זקן נכבד בעיניו, ישרתני בדרך”. מין כבוד כזה לא מצא חן בעיני, אבל לא דברתי דבר, בחשבי, כי במשך המסע אוכח, במה זכיתי לכבוד כזה. בלילה עמדה העגלה בּבּאַבּ-על-וואַד, המקום אשר שם יעמדו כל העגלונים ההולכים ירושלימה או ישובו ליפו. והנה וראיתי כי השוטר השומר לראשי יספור צעדי, וכרגע נוכחתי כי אסיר הנני עוד הפעם, למרות ההבטחות שופטי הצבא ופסק דינם. נוכחתי עד כמה צדקו כל מלכי הנוצרים אשר לא נתנו אמון בהבטחות תוגרמה, עד כי לא יבשו בקידיה לכזב בגלוי, ולא ידעו הכלם, כי במעשים כאלה יעטו חרפה על ממשלתם ועמם.
יום ג' בבקר באנו ליפו. העגלה עמדה במקומה התמידי, ואני צויתי ליהודי ספרדי צעיר נושא סבל, לשאת את מלתחתי וחפצי לבית המלון בתל אביב. אבל השוטר צוה עליו לשאת את חפצי אל הפּאָליציי, ולי הראה מכתב חתום אשר עליו לתת על יד ראש הפּאָליציי ביפו אודותי. הבטתי עליו בעין בוז, ואני ראיתי כי הוא מחכה לבּאַקשיש, בעד הכבוד אשר כבדני בדרך, ואני פניתי לו עורף ונלך אל הפּאָליציי, ושם מצאנו רק סופר או שומר אחר, בהיות השעה השביעית, וכלם נמו עוד שנתם. ואני שלחתי את נושא הסבל ללכת מהרה למלון ה' הארדעעג, קאנזול – אגענט האמעריקאני, ואחרי עבור כשעה אחת בא, וימצא רק את אחי ראש השוטרים, והוא הגיד לו, כי עליו לבוא בשעה העשירית ואז ימצא את ראש השוטרים ואת הקאַימאקאם, ובכן פנה הלך ה' הארדעעג. וכרגע נגש אחי שר השוטרים אל הצעיר אשר הלך לקרוא את הארדעעג, וישאלהו, מדוע הלך לקרוא את הארדעג, והצעיר ענהו, כי עשה זאת לרגלי בקשתי. והפרא התנפל עליו באגרופיו ויכהו מכות רצח, יען רע עליו המעשה, כי לא יכל לקחת ממני באקשיש כנפשו חפצו, אחרי אשר כבר נודע להקאנזולאט דבר בואי, אשר בזה הציל מפיו טרף, עיני נמלאו דם למראה החיה ההולכת על שתים, וחית טרף כזאת היא המושלת בציון תחת דגל חצי הירח, אך לא יכלתי לעשות מאומה לטובת הצעיר האמלל המוכה על לא דבר, ובלבי חשבתי, לוא באו הנה הציונים המחזיקים באזני ישמעאל דודנו, וראו את מעשיו הטובים, ומשפטי הטורקים הצעירים, ולוא ישבו תחתנו בחר פתנים זה, אז אולי אחרת דברו, אם לא עלה עוד בשר חי על לשונם, ואת האורבים אשר הלכו ועוד ילכו לאמעריקא לתנות צדקת בן האמה כלה יגרשו מכל בתי בני ישראל.
בשעה העשירית בא הסוכן ה' הארדעעג, וידבר עם שר העיר לפי דבריו, אך השר לא נאות אליו לתת לי חפשה עד בוא האניה, ולפי דבריו, מאן השר לקחת ערובתו, באמרו אליו: כי אם אברח, אז הלא הוא (הארדעעג) ערב בדבר, ואותי הן לא יכל להביא בית כלא במקומי, אני הבנתי כרגע כי שקר דבר אלי, בהיותו אשכנזי השונא את האמעריקאנים, ובכן הושיבוני בעגלה עם עוד עשרה גולים, ובניהם אשה עבריה וששת ילדיה, ויביאונו לאחד הבתים בתל אביב, ושם מצאתי כארבעים איש ואשה אסירים, כלם מתגוללים על הרצפה, אין כסא ואין שלחן ואין מטה, רק ארבעה קירות רקים, והבית הוא אשר בעליו ברחו על נפשם כבר לאלכסנדריא, והשוטר אשר הביאנו אל הבית הזה, אמר אלי, חכה נא פה עוד מעט, ואוליך אותך למקום אחר טוב מזה, ואחרי שתי שעות אמנם בא ויוליכני לבית אחר, אשר שם שמה הפאליציי קנה, ובבואי אל הבית, מצאתי את שיינקין, איטין, דר' לורא וזאגאראדסקי יושבים אל השלחן ומשחקים בשחוק השאך, והשוטר הגיד לי, כי גדול כבודי בעיניו, ועל כן הביאני בין אנשים נכבדים, ובכן לו הצדקה לבקש באקשיש. נתתי לו חמשה פראנק במחיר חסדיו הגדולים עמדי, אך הוא לא פנה ללכת וישאר אותנו בבית, ועוד שוטר שני עב כשור פר ישב בבית בחדר מיוחד, ולי הוגד, כי ארבעת המשחקים גם המה אסירים כמני נכונים להשלח עם האניה האמעריקאנית אשר כלם מחכים לה. אפס אחרי עבור שעה אחת, והנה ארבעת האסירים חלפו להם לעיני השוטרים, ואיש לא כהה בהם. ורק אותי, האסיר הנורא, את עקבי ישמורו, ואני נשארתי האסיר האחד בכל הבית, ורק בלילה שבו איזה מהם ויביאו להם מטות וכרים וחם להם, ובבקר יום המחרת, ערב ראש השנה תרע"ו, שבו איש איש לביתו.
ביום ההוא בא המתורגמן של הקאָנסולאט לבקרני, ואתן על ידו מכתב לה' הארדעעג, כי ישתדל לתת לי חפשה ללכת לבית הכנסת להתפלל, ומכתב שלחתי להקאנזול בירושלם למען ידע מכל הנעשה בי. ביום הראשון לראש השנה בשעה העשירית בבקר, בא השוטר ויודיעני כי אוכל ללכת להתפלל בהגימנאזיום בתל אביב, אבל רק בתנאי, כי הוא, השוטר ילוני, ויחכה עלי עד כלות התפלה. ובהביני כרגע כי יד שיינקין ודיזענאָהף עשתה זאת, למען השפילני בעיני כל באי בית מסגדם, הודיתי לו על חסדי משלחיו, ולא הלכתי, וכן נשארתי שני ימי ר"ה לבדי בבית תחת השגחת שני השוטרים, ובבית יושבת משפחה עברית עניה, אשר השאיר אדון הבית לשמרו, יען בעל הבית היה נתין בריטניה וינס לאלכסנדריה.
אחרי ראש השנה הובאו עוד שני אסירים, האחד איש צעיר לימים, דאווידזאהן שמו, היושב ביפו זה שנתים ימים. והשני איש זקן מחזיק בית מלון לעגלונים ממושבות יהודה זה עשרים וחמש שנה, וכל חטאתם הוא, כי שמותיהם כשמות שנים מהבונדיסטים אשר חללו מהומה ביפו לפני שמונה שנים, והבונדיסטים ברחו אז מן הארץ, ושר השוטרים החכם מצא כי שם “משפחת” שני האסירים, הוא כשמות המשפחה להבונדיסטים, אף כי שמם העצמי הוא אחר, וכלם יודעים אותם כי לא המה. אך הפּאָליציי בקשה רק תואנה להפטר מאת היהודים, ובכן החליטה לשלחם מן הארץ 16
הדר. גלאזברוק הקאָנזול מירושלם, שלח טעלעגראמא לה' הארדעעג להוציאני לחפשי, אך הוא לא שעה לדבריו, ושארי דוד מנחם הלך לדבר אל החכם בּאַשי הרב ר' עוזיאל מכירי ומיודעי, כי ישתדל לתת לי חפשה ללכת לביהכנ"ס להתפלל ביום הכפורים, והרב מהר למלאות בקשתי, וילך בעצמו ויבקש את הקאימיאקאם, אשר אמנם נתן לו שאלתו, ויתנצל באזני שארי, כי לא יוכל לבוא לבקרני, יען לא יוכל לראות את פני הצדיקים היושבים עמדי בחדר, והוא ישנאם תכלית שנאה, ואני ידעתי, כי כן הוא באמת.
ביום התשיעי לירח תשרי, הוא ערב יוהכ“פ, בא הצדיק התמים ה' דיזענהאף, והוא ראש השועלים בתל אביב, בלוית אחד השוטרים, ויראה באצבעו על ארבעת חסידיו, כי אלה צריכים להיות חפשי, אך לא האסירים האחרים, אשר לא זכו להמנות בין “כת העברים” החדשה. ובכל זאת יצאנו כלנו חפשים בחסדי החכם בּאַשי. בבקר יוהכ”פ הלכנו כלנו לבתי כנסיות שונים, ועל מפתן הגימנאזיום לא דרכה כף רגל איש יהודי, מלבד בעלי הכת החדשה, ובערב שבנו לבית מאסרנו.
יום יום חכינו לבוא האניה האמעריקאנית בכליון עינים, ועוד יותר ממני כלו עיני האסירים בבית המלון “בעלא וויסטא” אשר שם היו יותר משלש מאות אסורים, מלבד האסורים במקומות אחרים. והנה בבקר יום ב', י"ב תשרי ראינו שתי אניות אמעריקא הולכות וקרובות אל העיר, והשוטר בא לבשרנו, כי עלינו להיות נכונים ללכת אל האניה בשעה התשיעית. ומיציע הבית ראינו כי רגשו כל היהודים בעיר, ועל כל פנים שמחה לבשורת בוא האניות, ובבית כלאי הייתי רק אני והזקן. ובין כה באו שלשה איש מנכבדי יפו, וכה אמרו אלי בשם העדה: כי מאד יכאב לבם על אשר הנני נאלץ לעזוב את הארץ הקדושה, ויבקשוני בשם העדה להודיע באלכסנדריא כי היום הזה נועד להיות חג בין יהודי יפו, על אשר בחסד אלהים פטורים המה היום מעול השודד העול, חלל רשע הנודע לדראון עולם בכל ארץ הקדושה, מנחם שינקין, ועם זה עלינו לדעת, כי לא ככל האסירים נשלח גם הוא מן העיר, אחרי אשר הוא נתין ופּאָטריאָט תוגרמי, והממשלה לא מצאה בו כל עול, חלילה, רק מאהבתה אותו, ומדעתה כי ישלים חפצה בכל מקום בואו, ול כן השיבה לו את תעודת מסעו הרוסי, אשר בלעדי זה לא יקבלוהו על האניה, והקאנסולאט האמעריקאני לא תתן לו הרשיון.
הלכתי אל האניה בלוית השוטר, ובבית שלום המכס על חף הים, מצאתי המון רב יהודים, אנשים נשים וטף, וכלם נכונים ללכת אל האניה, ושוטרי הפּאָליציי בדקו את כל תעודות הגולים ומלתחות חפציהם. והמון הערביים הולכי בטל המתגוררים תמיד במקום הזה, גנבו ככל אשר מצאה ידם, תמידים כמנהגם.
בשעה הרביעית אחרי חצות היום, ישבתי בסירת דוגה עם עוד גולים אחרים כעשרים איש, אך הסירה לא משה ממקומה זמן רב, ופתאם ראיתי כי הד"ר גלאזברוק עומד על החף, ויושיט את ידו לי לברכני בברכת הפרידה, וישמיעני כי השיג את הרשיון לשלוח את ספרי מיפו, ואני אמרתי לו, כי אינני מאמין ברשיונות והבטחות דזעמאל פאשא או פקידי תוגרמא האחרים. והנסיון הראה אחרי כן כי צדקתי, וספרי נשארו שם עד היום הזה.
סירתנו עזבה את החף בשעה החמשית, אחרי אשר שלמנו שלשה פראנק בעד כל איש לפקידי החף, אבל בבואנו בלב ים, העמידו המלחים את הסירה, וידרשו לשלם להם עוד הפעם. ואנחנו כל הנוסעים נאלצנו לשלם עוד הפעם, ובקרבנו אל האניה “דעס מאינס” וכל פקידי האניה והמלחים עמדו והביטו עלינו ברחמים, עמדנו כלנו על רגלנו, ונקרא בקול גדול, הידד! לכבוד דגל אמעריקא! והפקידים צהלו לקראתנו, ובעלותנו על האניה, קבלונו בזרועות פתוחות, ורב החובל שם עינו עלי לטובה ביחוד, כי הכרני למן היום אשר היה ביפו ויחדו נדברנו איזה פעמים בבית הקאנסולאט, ויבקשני להגיד לכל הגולים, כי ינתן להם אוכל ככל אות נפשם, ורק על דבר אחד צר לו מאד, כי לא יוכל לתת להם חדרים למעון, אחרי אשר אניתו היא אנית מלחמה ועל אניה כזאת אין חדרים לנוסעים, אבל צוה לכסות את כל האניה במכסה בד עב, ובעוד מעט הכינו מלחים את השלחנות ויתנו לכל הנוסעים לאכול ולשתות כנפשם שבעם.
לפנות ערב עזבה האניה את החף, והאניה השניה נשארה על מקומה אצל יפו עוד יום אחד, יען לרוב הגולים לא נתנו פקידי החף לעזוב את העיר, אחרי אשר לא יכלו לבדוק את כל תעודת המסע ביום אחד. והתעודות הן נכתבו בשפות שונות אשר לא יבינו אף אחת מהן, וכל ידיעתם בתעודות ההן היתה, כי הכירו עליהן את דגלי או נשרי הממלכות, ובראותן נשר פורש כנפיו, הבינו כי התעודה היא אמעריקאנית, וכל אחד מהפקידים הביט על התעודה, ויחוה את דעתו מה היא, ולא דבר נקל הוא לתרנגול שחור לקרוא “בני אדם יושבי חשך” בעל פה בלי סדור תפלה.
למחרת היום, ביום ג' לפנות ערב, אחרי מסע עשרים שעה, קרבה אניתנו לחף אלכסנדריא של מצרים, וסירה גדולה באה ותביאנו אל החף ולא דרשו כל שלומים מהנוסעים, ויובילנו לבנין גדול מאד כמאה וחמשים רגל ארכו, ובו שלחנות ארוכים וספסלי עץ, ובנינים כאלה רבים, קרובים איש לרעהו, והפקידים חלקו אותנו למחלקות שונות, ובבנינים שונים. הרוסים לבד, הצרפתים לבד וכן גם הנשארים.
הציונים בעלי “הועד” הראו לנו את טוב לבם, בהציעם לכל איש לשלם להם רק חמשה פראנק (שקל אמעריקאני) בעד כל איש, ובמחיר זה יביאו לו שק מלא תבן לשכב עליו הלילה ומה שמח לבי כאשר זכיתי לראות עוד הפעם ציונים נחמדים כאלה מחדר שיינקין על אדמת חם, אחרי אשר כבר חשבתי, כי בעזבי את ארץ אבותנו לא אוסיף לראותם עוד עד עולם, וזה היה לי לאות נאמן כי הציונית לא תמות לשחת, אחרי אשר תצמח גם במקומות אשר לא יזרעוה – אם רק השדה זרוע פראנקים או שיללינגים.
חוש הריח אשר חנן אלהים את עבדיו, צעירי הבונדיסטים מתל-אביב, וחברי “הועד” האלכסנדרוני, הציונים האמתים, הוא הפלא ופלא, עד כי שומרי הצאן בהרים, ההולכים על ארבע, יאדמו פניהם מבשת, כי ברגע אשר קרבה סירתנו אל החף, הספיקו לגנוב את הדר. לוריא מתוכנו, ובלילה הראשון גנבו את שלשת הצדיקים הנשארים ויוליכום למלון “דע פראנס”. וכן הריחו כי גם אני האמלל, השונא את ציון בכל נפשו ומאדו, גם אני הנני בין הגולים, ולא החמיצו את המצוה לרדפני כל עוד אשר אין מצוה אחרת כתובה ב“שלחן ערוך” לכת העברים-המצריים האלה. כי ביום המחרת, ערב סכות, באו שנים מבעלי הועד וידרשו לתת להם את תעודות מסענו, והמה יתנון על יד הקאנזולים השונים, ואחרי כן יבוא כל קאנזול לקחת את נתיני ממשלתו, כי כן הוא חק הממשלה בעת מלחמה. ובאמת באו הקאנזולים, וכל אחד לקח את נתיני ממשלתו. ורק אני ועוד ששה אזרחי אמעריקא נשארנו, יען הקאָנזול האמעריקאני לא בא, וכן נשארנו גם הלילה השני. למחרת היום, יום הראשון לחג הסכות בראותי כי אין דורש ומבקש לנו, ובשאלי את פי בעלי “הועד” ואין עונה, הבנתי כרגע, כי רק ידם במעל. ובין כה נודע לי כי באחד הבתים בחצר ההיא נמצא טעלעפאן, אך בעלי הועד שמרו צעדי, וימהרו המה אל הטעלעפאן ולא נתנוני לגשת אליו, וידברו, עם אנשים שונים, ומדבריהם שמעתי כי כל חפצם הוא רק לבל יתנוני לדבר אל הקאנזול. ואני עמדתי כל היום כמעט, וגם המה עמדו כנציבי שיש ולא משו ממקומם. ובכן נשארנו גם הלילה השלישי בקאראנטין. אפס ביום הששי, ראיתי מעבר הגדר איש צעיר אטלקי והבטחתי לשלם לו אם ילך להודיע להקאנזול האמעריקאני דבר בואנו, וכן עשה. ואחרי חצות היום בא הקאנזול, ואשאלהו מדוע נתן לנו לשבת פה בקאראנטין, בעוד אשר כל הגולים כבר יצאו שלשם, והוא התנצל כי לא ידע עד כה, ורק היום הביאו אליו את תעודותנו. ובכן נודע לי הדבר ברור, כי “הועד” היה בעוכרנו, ועל כן החלטתי להשאר באלכסנדריא ולחקור ולדרוש, מה הוא הועד הזה ומה מעשהו, אף כי הייתי נחפז לשוב לביתי. ואחרי אשר את אלכסנדריא ידעתי זה ימים רבים, הן לא כבר היה לי למצוא חפצי בשנים שלשה ימים הראשונים, ואת אשר ראיתי ושמעתי רשמתי בספרי “פחדו בציון חטאים”, במאמרי “הועד באלכסנדריא”.
אלכסנדריא של מצרים 🔗
איד הדברים אשר נגע אל לבי, היה, לדעת כל פרטי “הגדוד” אשר יסד הסופר ה' זאבאטינסקי. ראשית דבר מצאתי כי לא הוא לבדו יסד את המסד המוזר הזה, והנני יודע בשם כל האנשים אשר עזרו על ידו. אך ידעתי כי לא ינעם להם אם אגלה את שמותיהם, מפחדם לטובם בארץ הקדושה, ועל כן חרצתי כי ישאר הדבר כמוס עמדי עד עת קץ. בין האנשים אשר עזרו ליסוד הגדוד היו גם אנשים יודעי בינה, ואף כי את ה' זאבאטינסקי אינני יודע פנים אל פנים, בכל זאת אחשב, כי שוא התנפלו עליו כתבי העתים העברים בחרפות וגדופים כמו באמת היה סכל נורא ורשע עריץ, אשר לפי דבריהם יכל להביא שואה על ישראל יושב ציון בפרט, ויהודי תוגרמה בכלל. תחת אשר רבים מעורכי כתבי העתים העברים או הזארגאנים הנני יודע כי רבים אינם צדיקים גמורים, אף לא חכמים וסופרים, ואין איש אשר בחר בהם לדבר בשם דעת הקהל, וביחוד כתבי עתים הגדולים הנם רק סוחרים פשוטים מהמון דלת עם הארץ, ואיש איש מהם פתח לו חנות על חשבונו, והקונה את העלה במחיר קשיטה אחת או שתים לא ישמיע את דעתו באזני העורך אשר לא ראהו מעולם. ובמדה אשר לא יוכל החנוני אשר לו חנות גדולה ולו קונים הרבה לדבר בשמם, אף כי החנוני רואה את קוניו יום יום ומדבר עמהם, כן, ועוד מעט ממנו הצדקה לחנוני המוכר עלים למקרא אשר הכין בבית מלאכתו בידי סופריו הפועלים הבאים על שכרם, ומסדרי האותיות העובדים בעזרת המכונה לדבר אל הקונים בשמם, ודעת העורך הפרטית בשום אופן לא תוכל להכריע דעת הקונה היחיד, טרם נדע למי משניהם חלק יותר גדול בדעת. אבל אחת הננו יודעים ברור, כי בדברם טוב על איש, הן לא הדעת, ולא הצדק והיושר מדברות מגרון העורך, ולא נחוץ לעלות השמימה לבקש אותות, אחרי אשר כל תופש עט בידו בלי ספק כבר נוכח, כי אם יאמר להשמיע מלה אחת אמת באזני העורך בפה או בכתב, ימצא אזנים אטומות ודלת סגורה. הנה כי כן רק חסר דעת ישפוט כל ענין נכבד על פי הכתוב באיזה מכתב עתי, וביחוד הזארגאנים הכתובים בעד המון העם. וזאת הננו רואים ושומעים יום יום, ועוד יותר בענינים ומקרים אשר קרו בארצות רחוקות, ולא לפעמים רחוקות ימיטו שואה על איש נכבד אשר שרוך נעלו יכריע את כל חכמתם וצדקתם, רק יען כי לא ידעוהו או לא נתן על פיהם, ואחד מאלפי מקרים מוזרים קרה גם עם ה' זאבאטינסקי.
צעירי ישראל נתיני רוסיא ברחו או נגרשו מארץ הקדושה, יען מאנו להיות עבדי תוגרמה. הנה כי כן גם כסיל אדם יבין, כי בתור נתיני רוסיא עליהם לצאת לעבוד בצבא רוסיא, ואם יתכן, להאמין כי קצף דזעמאל פּאשא אודות הדבר הזה, הלא שבעתים גדל קצפו בשמעו כי ארבע מאות אלף יהודים עובדים בצבא רוסיא מראשית המלחמה, ורבבות יהודים עומדים במערכות צרפת, בריטניה ואיטליה, ומספר כלם עולה על מספר כל יהודי תוגרמה, ואם נגרשו התוגרמים מרוסיא, צרפת ובריטניה, הלא ידעו הממלכות ההן מראש, כי התוגרמים אשר ישובו לארצם יצאו בצבא ארצם, ורק איש אשר מוח עצמותיו נחר יוכל לחשוב, כי כלה תעשה צרפת בנתיניה התוגרמים ילידי ארצה השלמים עמה ועוזרים בכספם ודמם, ואם כה יאמרו, כי תוגרמה איננה ארץ נאורה כצרפת או בריטניה, ודזעמאל פאשא רחוק מבאלפור כרחוק השמים מן הארץ, אבל בעניני מלחמה ומשפטיה יודעת תוגרמה אולי יותר מהבריטים, אחרי אשר כל ימי חייה טרודה היא במלחמות, ומהנוגע לשמירת משפטי העמים בימי מלחמה, הודה גם קיטשנער, כי תוגרמה עומדת במדרגה יותר גבהה מכל רעותיה באיירופא, וכל המון הרציחות אשר חוללו ידי האשכנזים בבעלגיען צרפת וסערביען, לא נעשו מעולם בידי התוגרמים – מלבד בארמעניען, אשר שם עשו שמות גם בימי שלום לרגלי מקרים וסכסוכים אחרים – ולהפחד פן תרדוף תוגרמה את היהודים ילידי ארצה אין כל יסוד בעולם. והרדיפה על הציונית החל דזעמאל פאשא רק נגד נתיני ארצות אחרות, או גם הנתינים החדשים אשר קבלו עליהם עול תוגרמה לא מחפצם הטוב, ואין כל פלא כי לא רבה אמונתו בהם, בעת אשר באולתו חשב כי הציונים הזרים המה מסוכנים לארצו.
צעירי ישראל אשר באו מארץ הקדושה למצרים רעבים ויחפים ומבלי דעת שפת הארץ, הלכו כצללים ברחובות קריה מבלי דעת מה לעשות, והממשלה הבריטית חמלה עליהם, ותתן להם לחם לאכול. והקאנזול הרוסי הראה להם אותות אהבה בכל אשר פנה, בחפצו למשכם ברשתו, למען ילכו לעבוד בצבא רוסיא, ויתן להם הוצאות המסע ביד נדיבה. אך בדעתם את רוסיא והליכותיה לא מהרו לקבל חסדי הקאנזול, ופקידי בריטניה דרשו מהם, כי ילכו לעבוד בצבא הארץ, אם ימאנו ללכת לרוסיא חברתה במלחמה, וברצונם או שלא ברצונם עליהם היה לבחור אחת משתי הצרות, ובכן בחרו בשניה, ומה גם כי לא לוקחו לעמוד בקשרי המלחמה, ולא למדום תכסיסי מלחמה. ובספר אשר נתנו לכל איש, אשר בו נדפסו כל תנאי עבודתם כתוב מפרש, כי אינם אנשי צבא, רק פועלים, עובדי עבודה בעת מלחמה, ורק אלה אשר ידעו שפת בריטניה נתקבלו לאנשי צבא. וההבדל הוא גדול מאד, אלה בתור פועלים קבלו רק שיללינג ליום מלבד לחם ובגדים, תחת אשר אנשי הצבא קבלו 7 שיללינג ליום, ואם הצטיינו בעבודתם הלא יכלו לעלות למעלת פקידים. אפס מכל הצעירים האלה לא היה אף אחד אשר שמע אנגלית, ועל כן היו כלם רק פועלים, ומספרם עלה עד ארבע מאות, החצי מהם היו ילידי רוסיא, והנשארים, ילידי או נתיני צרפת, ספרד ואיטליה, רבם יהודי ספרד. וזעבּאטינסקי חשב מחשבה גדולה ויואיל לדרוש מאת ראש שרי הצבא מאקסוויל לשלוח מחנה כבד לכבוש את ארץ הקדושה, בתקותו, כי אם ישמעו היהודים בכל התבל כי נכונה בריטניה לגרש את תוגרמה מארץ אבותינו, אז ינהרו כל היהודים מכל קצוי תבל לעזור במלחמה כזאת. ותקוה כזאת אמנם לא נוסדה על תהו, ובעיני אין כל ספק, כי לוא קראה ממשלת בריטניה ליהודים לבוא לעזרתה לכבוש את הארץ הקדושה, אז התלקטו אליה צעירי יהודה מכל ארצות תבל, ובעת ההיא נקל היה לגרש את דזעמאל פּאשא ומלא הקומץ צבאות חילו מכל ארץ יהודה. ומהשקפת יהודי אוהב ציון פשוט, שאיננו שר צבא מלחמה בממלכת בריטניה, הלא צדק זעבּוטינסקי בלי כל ספק בעולם. ואם השר מאקסוויל לא נאות לעשות כחפצו, בלי כל ספק צדק גם הוא, אחרי אשר לו נגלו תעלומות ותכסיסי מלחמה אשר לא נדע אנחנו. ובכל זאת לא לחטא גדול יחשב להחליט, כי פעמים רבות אחרה בריטניה את המועד, וברוב פעולותיה בראשית המלחמה התנהגה בעצלתים, ובעד זאת שלמה מחיר יקר. והנסיון הראה, כי סוף סוף שלחה בריטניה מחנה כבד לכבוש את ארץ יהודה, ואחרת לא יתכן היה גם לחשוב. ואם לא דרשה עתה עזרת היהודים, הוא, יען יתכן כי אין לה כל חפץ בזה, אחרי אשר די כח לה במצרים, או יען אין לנו עוד איש או אגודה אשר תוכל לבוא בדברים עמו, איש אשר לו המשפט לדבר בשם כל עם יהודה (יורידישע פּערזאָן), ומי יודע אם הודעת שר הצבא מורריי מפקד צבא בריטניה בארץ ישראל, כי תתן בריטניה את הארץ לישראל לנחלה, והודעות גדולי שרי בריטניה בימים האחרונים בסגנון זה. מי יודע אם לא היו ההודעות האל כמין קול קורא לכל עם יהודה לעשות את חובתו ולבוא לעזרה. ומאד צר לנו, כי עוד לא נולד הערצל שני בישראל אשר ילך לפנינו. ובכל אופן שיהיה לא היה כל משפט לעורכי כתבי עתים להתנפל על ה' זעבּאטינסקי כל עוד אשר לא הביאו טוב לישראל יותר ממנו, וחכמתם לא תרון עוד בתבל, ואיש לא נתן להם כח ורשיון לדבר בשם כל העם. יחרישו, ותחשב זאת להם לחכמה.
כן שקר הדבר, כי מצעירי ישראל אלה נהרגו איזה מאות איש אצל הדארדאנעלים, כאשר הודיעו איזה כתבי עתים. אני חקרתי ודרשתי ומענה אחד שמעתי מפי כלם. אלה אמרו כי רק חמש עשרה איש נהרגו, ואחרים אמרו שבע עשרה. ובכל אופן שיהיה לא נהרגו יותר מעשרים והצעירים הן כלם ידעו איש רעהו, וכלם עבדו יחדו תחת פקיד יהודי אחד. ואחרי אשר שבו מהדארדרנעלים וגדודם תמס הלך, יען לא יכלו לחיות בשלום עם צעירי הספרדים, ויעזבו את המחנה, הנה יסדו הספרדים באלכסנדריא גדוד לעצמם. ובהיותי באלכסנדריא נשלחו באניה לאיזה מקום אשר לא ידענו. וגם הרוסים אמרו ליסד להם גדוד אחר, אף כי רבים מהם הלכן לאמעריקא, ומהם אשר שבו לרוסיא.
זמן רב אחרי כתבי את הדברים האלה, אמנם נוסד “גדוד עברי” בלאנדאן בהסכמת הממשלה, ואנשי חיל יהודים אשר עבדו בין גדודים אחרים, נלוו אל הגדוד הזה, תחת יד פקיד יהודי. אך המתבוללים בין עשירי היהודים בבריטניה, דרשו מאת הממשלה לבטל את השם ה“גדוד העברי” והממשלה נאותה לבקשתם.
ענינים אחרים הנוגעים לישראל באלכסנדריה, כבר נדפסו בספרי “פחדו בציון חטאים” צד 93.
כתבי עתים הזארגאנים האמעריקאַנים 🔗
מה “פאָרווערטס” הסאָציאַליסטי בנויארק, וכן אחיו הטומטום, חצי אדום וחצי לבן ה“פאָלק”, המתימר לציוני, כבר למדתי לדעת, בקראי את שניהם בירושלם, כי שניהם נחר גרונם מקרוא הידד לנצחונות אשכנז ותוגרמה, ושמחים למפלת רוסיא. ואם אמנם רוב תושבי ירושלם הנם ילידי רוסיא, וכלם נשארו נתיני רוסיא, ובעד כל הון לא אבו לקחת עול תוגרמה על שכמם, וככל דרי מעלה במכפלה העשירית, וככל יושבי המרתף ברחוב הענרי, כלנו יודעים את רוסיא ואת תועבותיה. אך רבים ביננו היודעים גם את אשכנז ועלילותיה, ואולי עוד יותר מגבורי צאינה וראינה, אשר הכירו את אשכנז, רק בעברם דרך המבורג, אשר שם נאלצו לרחוץ את בשרם במרחץ אשכנזי בחצי המחיר, וגם את אדמתה ראו דרך החלון בשבתם במרכבת מסלת הברזל במדרגה הרביעית. ודעתם זאת היתה בידם לקו המדה להבדיל בין רוסיא ואשכנז. שלומי אמוני ישראל ידעו כי ששה מילליאָן זרע יעקב יושבים ברוסיא, וגם ידעו מצות התורה “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. ובכל אופן הן לא טוב היה גורל היהודים תחת ידי פרעה, מגורלם תחת יד ניקאלאי השני, ואין אחד בכל המון בית ישראל יושב ציון אשר שמח לאיד עם רוסיא, והמושל העריץ הן לא יכאב לבו אם יהרגו או יפלו שבי עוד רבבות איש מבני עמו, ומה גם בני עמים אחרים. והראדיקאַלים האלה – לא עליכם בית ישראל – הלא צעקו תמיד, כי טובת רוסיא המה מבקשים, ומה הטוב אשר מצאו בטשינגיז חאן השני, מלך פרייסען וקיסר אשכנז? הדעספאטיזם בשנים האחרונות עלתה באשכנז עשר מעלות מעל רוסיא, וגורל היהודים בארץ ההיא היה, גורל יושבי בית אסורים גדול. אך מה לראַדיקאַלים וליהודים? היהודים, וביחוד המון הפועלים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, טובים המה רק כפרה חולבת בעיני האכר, ובכל העת אשר עטיניה מלאים חלב יחליבוה, וברגע אשר צמקו דדיה יוליכוה לבית המטבח. ומה יענו בעלי ה“פאָלק” העומדים וראשם נשען על האבוס הציוני לאכול לשבעה? מה המה יודעים מאשכנז, ומה למדו בתוגרמה אשר ראו בחלומם? ואם כה יאמרו, כי פחדו לדבר נגד היאַרמולקא האדומה יען חצי מילליאָן יהודים יושבים אל עקרבים בארץ מאפליה ההיא, ופן יבולע להם, בהודע להסולטאן כי שני נערים יושבי המרתף ברחוב הענרי פגעו בכבוד ענוויר פּאשא, הצועני הנוהג את הדב. אך מדוע לא פחדו לטוב ששה מיליאָן אחים אמללים ברוסיא. האמנם חשדו את הסולטאן לאיש אכזר יותר מניקאלאי השני? ובלי ספק ידעו בנויארק כמונו פה באלכסנדריא של מצרים כי איזה כתבי עתים גדולים בלאנדאן יאשימו את כל יהודי אמעריקא כי ידם תכון עם אשכנז, ויהי הדבר לפלא בעיני, בדעתי רוח בני עמי בארץ החדשה אשר רבם לא ידעו את אשכנז וטובה, ולהם אין כל סבה לאהוב את “מיכל הטיפש” ולשנוא את בריטניה, צרפת ואיטליה בעד תועבות ניקאָלאי השני, אשר בכל אופן לא נופל הוא מווילהעלם השני, אחיו בדעספאטיזים. אך כעבור איזה ימים מצאתי איזה עלים זאַרגאָנים מנויארק אשר לא ראיתים בארץ הקדושה, ואז נפתרה לי החידה, על מה רגשו כתבי עתים הלאנדאנים, ובקראי בהם לא האמנתי למראה עיני, כי כלם מתפללים נוסח אשכנז, כלם כמו אם אחת חבלתם, מתנבאים בסגנון אחד, תחת אשר בענינים אחרים ריב עולם ביניהם “כנהוג בין בעלי בתים חשובים”. ועוד יותר גדול הפלא, בדעתי כי להממשלה והעם האמעריקאני אין כל סבה לאהבה את אשכנז, ומה גם אחרי טביעת הלוזיטאניא, הרצח הנורא אשר הרעיש את כל העולם הנאור, אין זה כי אם רוח שגעון חלף על פני כל בתי עורכי כתבי עתים הזארגאָנים, אשר שכחו את חובתם לעמם וארץ מולדתם החדשה, או כי יבואו על שכרם כיד אשכנז הרחבה. ואם חמשה או ששה איש משוגעים או נבלים בנויארק, אל יאשם עמי יושב אדמת קאלומבּוס הנאמנים לארצם החדשה בכל לב ונפש. זאת הארץ הברוכה אשר נתנה לנו כל טובה, לנו הגרים הנודדים אשר אמעריקא היתה לנו לחף בטוח האחד בתבל, לנו גולי רוסיא, גאליציען ורומעניען אשר במשך זמן קצר גדל מספרנו בארץ עד שלשה מילליאָן, וכלם מצאו מנוחה ונחלה, ורבים עשו גם עשר, רבים עלו לגדולה להיות שופטים ופקידים נושאי משרות נכבדות בממשלה, אשר לא ראינו אף בחלום בארצות חשך באיירופא. לנו הזוכרים את המהומות והפרעות בשנות תרמ“אֹ - תרמ”ב ברוסיא, וברומעניען הארורה כמה פעמים, וכלנו לא שכחנו עוד, כי לולא מחאות בריטניא, צרפת ואיטליה בעת ההיא, והכסף אשר אספו לטובת האמללים, כי אז, כלתה עלינו הרעה. ואשכנז לא לבד כי לא מחאה נגד העריץ אלכסנדר השלישי, אך הרחיבה עוד את המדורה אשר הציתה ברוסיא ורומעניען בידי שטעקקער וטרייטשקע חכמיה וסופריה. אשכנז היא ארץ מולדת האנטיסעמיטיזם המעשי והמדעי, והיא היא אשר שלחה את הזמורה באף הקאַצאַפּים הבורים התמימים אשר מטבעם לא שנאו את היהודים, ורק כאשר קבלה הממשלה הארורה את תורת אשכנז, ותתן לה מהלכים בין העם, והיא, הממשלה עצמה שלחה אנשי צבא מתחפשים בלבושי אכרים לעשות פרעות בישראל, ואז ידענו מה טובו אהלי חכמת ברלין. זאת אשכנז אשר מלאה את כל התבל בהמון אורביה לסכסך עם בעם למען הגדיל את המהומות, בתקותה כי אז תמצא ידה לצוד דגים במים עכורים, ומכל מהומה תוציא איזה תועלת מדיני לנפשה הרחבה כשאול לבלוע את כל התבל, ופתגמה “אשכנז נעלה על כל” שמה בפי כל יונק ועולל. וחלילה לאל מעול לתת עטרת נצחון על ראש טאמערלאן השני, וגדודי רוצחיו בים וביבשה. יאבד יום אשר בו ישלימו שני המשחיתים, השטן והאשמדאי, ווילהעלם השני וניקאָלאי האחרון, היום ההוא יהיה חשך, כי ביום ההוא תאבד תקות כל העולם הנאור לימי אורה בכלל, ותקות ישראל על אדמת איוואן האיום בפרט, ואין לדבר עוד מתקות ציון.
הנה כי כן נגלה הסוד, כי לא לחנם התנפלו הרועים הזאַרגאָנים על ה' זאבּאטינסקי, יען הדבר היה רע בעיני סוכני ומרגלי אשכנז. ומי יודע אם לא אמת היא השמועה אשר שמעתי פה, כי נאלץ ה' ל. מיללער לעזוב את משמרתו בתור עורך מ"ע “וואַהרהייט” יען מאן להתפלל נוסח אשכנז כחפץ אדוניו.
טענות שוא אשר שמענו בשם הזאַרגאָנים, כי משנאתם לרוסיא יספרו תהלת אשכנז, יבין כל איש אשר מוח בקדקדו, תחת ראש מלא תבן. כלנו שונאים את ממשלת רוסיא כמהם, אך אפוא היא הסבה לאהבת אשכנז, אשר בכל אופן שיהיה לא טובה היא מרוסיא?
הנגף, הרעב והגרוש בא"י 🔗
בראשית הקיץ תרע"ו, פרצה מגפה בעם, מחוסר נקיון, מחסור בלחם, בבגדים ונעלים, ובכלל כל צרכי האדם אשר הביאו תמיד באניות מאיירופא, ועל כלם מחסרון פרנסה. המסחר שבת מכל וכל, אין אורחים מחוץ, כסף הנדבות ותמיכות מכל קצוי תבל חדל. אין אניה ואין מכתב, אין עושה במלאכה, כי אין עבודה. האכרים לא זרעו את שדותיהם מחוסר זרע לזרוע, והקונים לא קנו מאין אגורת כסף, העשירים ברחו מן הארץ או נגרשו בתגרת יד העריץ המשוגע דזעמאל פאשא. נורא לשמוע גם עתה, ומה גם לראות חללי המגפה בהתגוללם ברחובות העיר שוכבים למעצבה, חיים ומתים וגוססים, נפוחי כפן, בוכים מתחננים: הבו מים! הבו לחם! וההולכים ברחוב רואים ושומעים, וידם תקצר מהושיע. מקברים מתנדבים הולכים ומאספים את המתים מן הרחוב, אבל אין די מקברים. החם גדול והאויר נשחת, והמגפה תגדל בכל יום ובכל שעה. ואחרי המגפה בא הרעב הנורא, אנשים הולכים כצללים נופלים ומתים ברחוב ממחסור בלחם. אין בית בלי חללי רעב, וממשלת דזעמאל פאשא אף לא נסתה להיטיב את המצב, רק מצאה לטוב לה לגרש את היהודים לגלותם מן העיר או הארץ מבלי כל סבה. כל התלאות אשר עברו עלינו בראשית המלחמה כלא נחשבו נגד המצב בימי הרעב והמגפה והגרושים. ופתאם, כברוק ברק הופיע לעיננו:
כרוז בּאַלפור 🔗
וכלנו היינו שכורי-שמחה, כלנו חשבנו כי עתה באה תחלת גאולת ישראל. כלנו קראנו את הכרוז פעמים ושלש, יען לא מצאנו בו דברים ברורים: מה תתן לנו ממשלת בריטניה, אך כל יהודי מצא נכון לפניו, להאמין, כי לב בריטניה אך טוב לישראל, כי לולא זאת, מי אלץ אותה להוציא כרוז כזה? ולאיזה תכלית עשתה זאת אם לא מרצונה הטוב להיטיב לישראל? ואנחנו הלא כבר ראינו, כי עוד בימי הדר. הערצל הציעה לפנינו כברת ארץ באוגנדא, מבלי אשר דרש איש ממנה כזאת, וכרוז בּאַלפור הלא קדם עוד טרם נכבשה כל ארץ ישראל לפני צבאות בריטניה. אמת כי נמצאו בנו דיפלאמאטים גדולים וקטנים, אשר חשדו את בריטניה האדירה, כי טובת עצמה דורשת זאת מידה, למען יהיו היהודים לסתרה על תעלת סועץ. ואני דברתי עם כמה ציונים דיפלאמאטים אשר לא ידעו אף מקום התעלה ולא גבולות ארץ ישראל, ובאיזה אופן יוכלו היהודים להיות מגיני התעלה. אבל המאמינים האמינו, ומי חכם ילך ויהרוס היכלי דמיונים על לא דבר?
על יסוד כרוז בּאַלפור, נוסד ה“גדוד העברי” 17 וצעירי ישראל נהרו מכל קצוי תבל, להיות זרוע לצבאות בריטניה, ולבל יאמרו הגוים, כי היהודים עמדו מרחוק בעת אשר הנוצרים נתנו את נפשם בעד כבוש הארץ הקדושה, והיהודים אוהבים רק לחתות אש מיקוד בידי זרים.
כרוז בּאַלפור העיר את הנרדמים וכלנו חשבנו, כי בידנו עתה לנקר עיני כל שונאי ציון, וביחוד הרעפארמים והסאָציאַליסטים, כי לא הבל עמלו הציונים במשך ארבעים שנה, וסוף סוף הגענו אל החוף. אפס למגנת לב כל איש יהודה, תעינו כלנו והדיפלאמאטיא הארורה הוליכתנו שולל כילדים תמימים, מחוסר רועים נאמנים בין הציונים, רועים – יודעי בינה לעתים, רועים – נבחרי כל בית ישראל. לא רועה אטד מולך מעצמו, לא עבד עבדים אשר לא הבין לדרוש פתרון ובאור ברור לכרוז בּאַלפור לבל יתעה את העם בהבטחות שדופות קדם. רועה אשר קצרה יד בינתו להבין, כי:
בריטנה רמתנו 🔗
ואנחנו, כל בית ישראל, מלבד איזה יחידי סגולה, כלנו כצאן תעינו, כי לא ידענו שפתי מרמה, ועל לב כל איש ישר לא יכל לעלות כל חשד, כי בריטניה האדירה המושלת על חלק ששי מכל ארצות תבל. זאת הממשלה הגדולה והעשירה, אשר באפס יד תוכל ל“גנוב” כברת ארץ קטנה ככף איש ולתתה בכיסה הרחב. כי זאת הממשלה מסוגלה להוליך שולל עם אמלל כמנו. היאמן איש כי ראטהשילד יוכל לגנוב חמש אגורות מכיס עני חסר לחם? אבל לדאבון לבנו, הנסיון המר הוכיח, כי כנען אשר בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, אף אם עשיר הוא, יען אוהב הוא את העושק אשר הסכין בו במסחרו.
כרוז בּאַלפור עורר את הערביים הנרדמים, וביחוד את הערבים הנוצרים (משומדים) ויסכסכו איש ברעהו נגד היהודים. ולא זמן רב עבר, ושר-המושבות בלאנדאן נתן לנו פתרון גמור ובאור ברור על הדעקלאראטיאן הבּאַלפורית, כי בריטניה לא הבטיחה לישראל כל מאומה. ועם באורו נפל המסוה מעל פני הדיפלאמאטיא הבריטית, ותקות ישראל היתה לאכזב. כעשן כלה כרוז המשיח החדש, ורק פתאים מאמינים, או נוכלים הבאים על שכרם, לא חדלו מלהאמין בו עד היום. אבל אלה אשר עינים להם, וכבר התרוננו מיין שכרונם. עתה, יבינו כלם, כי בגד בוגדים בגדה בריטניה, שחוק ילדים ערכה לפנינו, והשחוק נהפך לנו לאבל.
עוד בשנת תר"פ כתב אלי ידידי מנוער, החכם המהלל פראפעסאר הערמאן ל. שטראקק, באחד ממכתביו לאמר: “גראסס בריטאניען האָט דען יודען בעטראגען”. אבל עוד טרם כתב אלי, כבר כתבתי אני לרבים מאוהבי, כי בריטניה רמתנו, ואיש אין לנו לנהל את הציונית אשר תפשוה זרים ביד חזקה. אנשים קטנים, בעלי “קטנות המוחין” אשר כל חכמתם תנוח בתוך מגבעתם.
מרמת ערומים היתה פקודת יהודי לנציב ארץ ישראל. בריטניה חשבה לעור עיני היהודים ולהוליכם תועה למען יחשבו כי באמת נתנה להם דבר מה. אבל ידי הנציב היו אסורות, יען באמת לא נציב מושל היה, רק עבד שר המושבות ועל כל דבר קטן עליו היה לחכות לפקודת אדונו, עד כי לא מצא עז בנפשו אף לענוש את הרוצחים אשר שפכו דם ישראל על לא דבר. אף לא מצא לנכון לעצור בעד הפראים לחולל פּאָגראָמים נגד היהודים, כמעשי הקאַצאַפּים בימי פעטלורא. ובריטניה לא מצאה לנכון אף להתנצל לעיני כל יושבי תבל, אף לא ידעה בשת נגד תוגרמה, אשר משלה על הארץ ימים רבים בשפלות ידים ובכל זאת לא נועזו הפראים להתנפל על היהודים. והפראים אשר ציריהם ישבו בלאנדאן ויום יום דפקו על דלתות שרי המלוכה, ידעו בלי ספק את האמת, כי אין דבר אשר יעמוד להם לשטן, אף כי למראה עין. היהודי הוא נציב הארץ, והנציב אשר אליו פנו בני עמו, לבקש רחמים, ומבלי יכלת למלא חפצם נגד חפץ אדונו, נאלץ למצוא חן בעיני היהודים, בלכתו להתפלל בחורבת ר' יהודה החסיד. והחרדים בירושלם חרדו לקראתו, ויהללוהו בשערים, על טובו ורוב חסדיו אשר עשה עם אלהיו, ובתפלה קצרה אחת קנה את עולמו בשעה אחת, והחרדים שכחו את הפאָגראָמים והרוצחים, את הפקידים האנטיסעמיטים. אף כי לא יכל הנציב למלא חפצם בדבר קטן כזה, כי יתנום לגשת אל הכתל המערבי, או למקומות הקדושים לישראל אשר תפשו הערביים בלי משפט. והנציב נשאר רק כתבנית איש, כצלם בלהות בתוך הכרם להפחיד את הצפרים, אחרי אשר לא יאומן כי יסופר, ובשום אופן לא אאמין כי יכל איש יהודי מושל בארץ לעמוד על דם אחיו ולמלא פיו מים למראה רציחות נוראות לעיני השמש ולדום. עד כי כל מביני דבר אמרו בפה מלא, כי טוב טוב היה להם, לוא ישב נוצרי, איש ישר, על כסא נציב תחת היהודי, העבד וידיו אסורות, העבד החפץ להתרצות לפני אדוניו, ועם זה להתיפות בעיני אחיו המאמינים התועים.
בריטניה אמנם רמתנו, והמושבה “בּאַלפוריא” אשר יסדו היהודים מבלי דעת בעצמם, כי באויר המושבה תלו שלט גדול, כתוב משני עבריו: “לברכה או לקללה”, לברכה – אם תמלא בריטניה את הבטחותיה, לישראל. ולא? תשאר המושבה ציון לחרפת עולם, כתם שחור על עטרת ראש דזאהן בּולל כי גנבה את לב היהודים וארצם, אשר לא מחלנו ולא נמחול על זכותה עד עולם.
-——
לפתרון החידה, מה היתה מגמת בריטניה, ולאיזה תכלית אמרה להונות את היהודים בכל ארצות תבל, אך הבל הוא דעת הבטלנים, כי חשבה להגן על תעלת זועץ, כי אמנם לוא חשבה כזאת, באמת, אז הלא נאלצה למלא את הבטחותיה לשיראל, או אף לתת להם יותר מאשר הבטיחה. עליה היה להתאמץ לכונן ערים ומושבות בנגב ארץ יהודה, במקומות קרובים אל התעלה, וליסד שם חוף ים, ולפתוח שערי הארץ בלי כל שטן ומפריע למען הרבות מספר בני ישראל, תחת לסגור את הארץ בפני היהודים ולפתחה לפני הערביים בלי חק מגבל, ועוד הנחות רבות כאלה, ומה גם אדמת הממשלה חנם לכל החפץ לעבוד. אבל הדיפלאמאַטים הבריטים לפי הנראה, יבינו מעט יותר מכל הבטלנים מנהלי הציונית, אף כי לא נחוץ להיות דיפּלאמאט להבין דבר קל כזה, כי לוא התישבו שם איזה אלפים או אף רבבות יהודים, אין בכחם אף לגרש את היתושים ולאסוף את הפרעושים מעל תעלת זועץ. אנית מלחמה אחת בכחה להרוס את פּאָרט סעיד ביום אחד, ולמלאות את התעלה באניות מלחמה עד קץ התעלה, העיר זועץ ושער ים האדום. לשון ים בּאַבּ-אל-מאַנדאַבּ (עדן) היא בידה, ושם הוא המפתח לים הודו וולשון ים פרס, ואת לשון ים “עקבה” תוכל לקחת באפס יד – אם לא לקחה עוד עד היום – ומה יעשו לה היהודים האמללים, איזה אכרים או פועלים עניים במדבר שמם ההוא, בים של חול לוהט, אשר גם הבּעדואינים הפראים ברחו משם.ורק על לב הטפש המטרף דזעמאל פאשא יכל לעלות, כי במאתים שקים אשר גזל מאת האכרים, ואת השקים ימלא חול, ובהם יסתום את פי התעלה לעיני הבריטים בפאָרט סעיד. ועל השאלה לאיזה תכלית שלחה בריטניה את הכרוז הבּאַלפורי, ולאיזה תכלית חשבה להונות את היהודים בכל ארצות פזוריהם? על השאלה מי העיר את בריטניה לצאת בכרוז בּאַלפור בלי כל סבה מיוחדה? על השאלה הזאת אמנם כבר ענו חסידי פּינסק, ויספרו “מעשה נפלא” הראוי כי נספחהו ל“שבחי הבעש”ט". החסידים מספרים, כי הרבּי מפינסק הקדוש דר. וויצמאַן המציא המצאה נפלאה לנצח את אשכנז במלחמה, ויתן את המצאתו חנם לממשלת בריטניה. הממשלה אמנם חפצה להעשירו עושר רב כיד המלך, אך הרבּי לא חפץ לקבל את הכסף והזהב. רק אם ארץ ישראל תנתן לו לנחלה בעד היהודים, וכן עשתה הממשלה. אך מדוע שלח בּאַלפור את כרוזו להאדון ראטהשילד ולא אל הרבי? אל המענה על השאלה הזאת אמנם יתפלל כל חסיד.
אך המתנגד הפושע שאיננו מאמין אף בקדושים, יודע לספר פלא אחר, טבעי, בלי מופתים. מעשה שהיה סוד כמוס, נודע רק ליחידי סגולה כל ימי חיי נשיא ארצות הברית
וואודרוף ווילסאן ז"ל 🔗
למיום עלות הנשיא הזה על כסאו, היה לבו טוב לציון על ידי אוהביו ומעריציו היהודים, כאסקאר שטרויס, מארגענטהוי, ודר. הערצל בן בריתו של שטרויס (כאשר שמעו אזני מפיו) ועל ידי המון מכתבים ותעודות מכל שרי הפלך בארצנו אשר היו בגנזי “בית הלבן” עוד מימי הכהן הנוצרי ה' בלעכסטאן. ווילסאן בהיותו בפאריז עבד בכל כחו לטובת היהודים כי א"י תנתן להם לנחלה. בראשונה ידע זאת רק מזכירו הפרטי, היהודי ה… (מלבד מזכירו בבית הלבן) אך על יד מקרה מיוחד נודע הדבר עוד לשני אנשים הקרובים אל הנשיא. והדבר נשמר בסוד כמוס כל ימי חיי ווילסאָן אשר באו באלה ובשבועה לבלתי גלות את הסוד. ובריטניה הלא שלחה את צירה המיוחד היהודי לוואשינטאן אשר הפיק זממו בוואשניגטאן, כי מצא חן בעיני הנשיא. היהודי ההוא, אשר היה אחרי כן משנה למלך בהודו, והשופט בראנדייס אוהב נאמן לווילסן, אלה וכאלה נקבצו ליד הנשיא, עד אשר עבד בכל כחו לטובת ציון. וכלנו זוכרים עוד, עד כמה עמלה בריטניה למצוא אהבת ווילסאן בימי המלחמה. ורק בריטניה היא היא אשר פעלה על ווילסאן כי יקרא מלחמה על אשכנז, ועל כן נאלצה לעשות רצונו בדבר ציון. ומזה יצא העגל הנודע בשם “כרוז בּאַלפור”.
אפס מצד השני היתה עוד סבה שניה למצוא גם אהבת היהודים בכל התבל והיא,
הבּאלשעוויזם 🔗
ראתה בריטניה את המהפכה ברוסיא, וראשי מהרסיה המה יהודים, ותתחלחל. לב בריטניה היה חרד על איזה ממדינותיה אשר היו תלואות באויר. אירלאנד רגזה, מצרים מלאה מוטה, הודו עומדת על הר געש, אפגאניסטאן מרדה באהבתה בימי המלחמה, ותבוא בברית תוגרמה, וכל מאמיני מחמד בארצותיה השונות החלו לזורר, הבאלשעוויזם הגיע עד סינים ופרס, ובריטניה יודעת מאד, כי היהודים המה בעלי כשרון גדולים לפראפאגאנדא. ובעת ההיא וטראצקי אליל הבאלשעוויקים שר המלחמה לכל צבאות רוסיא אשר חרדו כמעט לכל קצוי ארץ הקדם. ועל כן נחוצה אהבת היהודים בכל קצוי תבל. ובמה תתרצה אל העם הזה, אם לא בציון משאת נפש כל איש יהודי, המתחנן לאלהיו בעד ארצו שלש פעמים ביום (מלבד הציונים). ובכן שלחה את הזמורה אל אפנו, בדמות כרוז בּאַלפור, הכתוב בשפה דיפלאמאטית, מלאה תוך ומרמה, למען תוכל להתנצל לעת מצוא כי לא הבטיחה מאומה.
ביאת העובד החרוץ ה' ז. זבוטינסקי הוא דבר בעתו. ואם יתאמץ להקים את אגודת ה“רעוויזיאוניסטים” אז תקוה טובה נשקפה לציון בכלל ולהציונות באמעריקא בפרט.
-
מין מצה עבה ורכה אשר מחירה 1 סענט בשוק, ושתים כאלה נותנים לכל איש צבא בכל יום.ואם אין די באלה לאכול לשובע עח החיל להסכין להרעיב את נפשו אם אין כסף בכיסו. ↩
-
מעט אמת אמנם נמצאה בשמועה הזאת, כי מ“ראפיא” ברחו ארבעה בריטים אשר ישבו שם, וכשלושים איש עזבו את הכפר “אקאבא” לשון הים האדום, ואיזה ערבים באו ויתישבו על מקומם. ↩
-
יוצא מן הכלל היה איש ישר אחד “רושאַן–בּיי” בירושלם, פקיד המכלת וצרכי מלחמה, ובאמת ברכוהו כל יודעיו וכל אשר באו בברית עמו ימלאו פיהם תהלתו, אבח הוא לא נפקד מטעם ענוויר פּאשא. ↩
-
זמן רב אחרי כתבי דברי אלה, אמנם שלחה בריטניה את שר הצבא ה' ארכי באלד מוריו עם מחנהו, ויגיעו עד שערי עזה, ואחרי מלחמה כבדה, נשארו על מקומם. ומאז 17 אפריל 1917 לא שמענו מאומה מכל הנעשה שמה. ↩
-
זמן רב אחרי כתבי דברי אלה, פתאם קראתי במ"ע זאַרגאָני מנויאָרק, מיום א' 10 יוני 1917, כי רוח ממרום הופיעה בבית מדרשו של דזעמאל פּאשא, ופתאם נהפך לאוהב ישראל, ותוגרמה אומרת כי נכונה היא לעזרת ישראל לתת להם את ארץ אבותיהם. וכבר נמצאו פתאים מאמינים בהבלים כאלה, ולא יחפצו להבין, כי אורביה ואורבי אשכנז מפיצים שמועות כאלה, וביחוד בשמעם כי כל אוהבי ציון בעולם התעוררו לדרוש את ארצם בבוא מועד בהתאסף מלאכי השלום. ומה גם בהודע הדבר, כי ווילסאָן נשיאנו הבטיח להיות זרוע לנו, ובריטניה ואיטליה עומדות לימיננו, והדבר הזה נפל כחץ שנון אל לב תוגרמה, ותאמר להונות אותנו עוד הפעם. ועלינו להזהיר את כל המאמינים לבל יפלו בחכה אשר הכינו למענם יוצרי עמל על ידי אורביהם. ↩
-
ביפו לבד אספה הממשלה כעשרים אלף פראנק ולא הוציאה אף קשיטה אחת, וכן היה בכל ערי יהודה. ↩
-
אחרי כתבי זה, מת הקיסר הזה. ↩
-
אחרי אשר נכתבו הדברים האלה, קרו מקרים גדולים ונכבדים במשך ימי המלחמה בארץ הקדם.השעריף ממעקא התקומם נגד תוגרמה, ויודיע לכל יושבי תבל, כי יסד לו ממשלה מיוחדה ודבר אין לו עוד עם תוגרמה.העיר העתיקה “בגדד” נפלה ביד צבאות בריטניה, ומפקד המלחמה שר הצבא ה' מאוידע בראש מאה ועשרים אלף איש חיל כבר הצליח להשתער לאורך נהר פרת ומסלת הברזל הבגדדית, ומצבו עתה לערך מאה קילאמעטער ממאזול, רש תחנת צבא תוגרמה. ועוד איזה שבטי ערב אחרים במעסאפּאטאמיען יסדו להם ממשלות קטנות, ובריטניא עוזרת להן. צבאות בריטניה כבר הגיעו עד עזה, ומסלת ברזל מתעלת זועץ עד עזה כבר נבנתה, ובמשך הימים בלי ספק יאריכוה עד יפו או באר שבע. ↩
-
עתה הננו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי לולא קאנסטאנטין מלךְ יון, כי עתה אולי כבר בא הקץ למלחמה בכלל, או למצער קץ ממשלת תוגרמה באיירופא.חפץ ווענעצילאס ראש שרי יון היה לתפוש את הדארדאנעלים טרם נסו הטורקים לחזק את המצודות, אשר מספר כל החיל אשר עמדו בהן, היו ששה אלף איש בגאליפאלי וסביבותיה, ומעט צרכי מלחמה, והטורקים היו כבר נכונים לעזוב את קאנסטאנטינאפאל, והיונים יכלו לבוא בסתר לגאליפאלי, ומשם לעיר הבירה, אשר בה כחצי מילליאן יונים.ואז לא יצאה בולגאריען למלחמה, וסערבּיען לא נתפשה בידי שונאיה, ורוסיא יכלה לשלוח אוכל למכביר בעד צבאות מלכי הברית, וחלום אשכנז להגיע עד אזיא הקטנה היה כמק.ורק קאנסטאנטין האשכנזי עמד כצור נגד וונעצילאס וחפץ העם, עד אשר אלץ את ווענעצילאס לעזוב את משמרתו. ↩
-
הדברים האלה נכתבו קודם המרידה ברוסיא, ואם נשתנו עתה איזה ענינים פרטים, הנה השאלה עצמה נשארה סבוכה כמקדם, ואולי עוד יותר. ↩
-
כמו לשון ים באניפאציא הנחמדה, בין קארסיקא וסארדיניען. ↩
-
ובמשךְ דברינו נזכרתי, כי המושלמנים יקראו לדוד המלךְ בשם “נעבּי דאַוד” (הנביא דוד). וכאשר הגדתי לו, כי נעבּי דאֶוד היה מלךְ ישראל וכן הוא נקרא בכל ספרי ספרות העולם, אז שקטה רוחו. ↩
-
בשם פלוסוף יכנו את כל איש מלמד. ↩
-
הוא בן להסופר הנודע ה' מבש"ן יליד רומעניען ותושב ירושלם. ↩
-
במלון הזה שכנו תמיד כל פקידי הצבא.וגם מאלה אשר לא שכנו בו תמיד באו לבקר איש את רעהו בכל ערב וערב. ↩
-
באחד הימים ראש הפּאָליציי לבקר את אסיריו בבית כלאנו, ושיינקין אוהבו הנאמן הראה לו באצבעו עלי, כי אני הוא האיש האומר להביא את תוגרמה במשפט לשלם לי עשרת אלפים כסף ענושים בעד מאסרי חנם, ויצחק מטוב לב כמו השמיע חכמה נפלאה.ואני אוכל להבטיחו, כי אם יאסרוהו בבית כלא בנויאָרק הנני נכון להשתדל בעדו להוציאו לחפשי, למען נוכל לחוג גם באמעריקא, כחג אשר חגו יהודי יפו בהפטרם ממנו. ↩
-
עד היום אין לנו עוד ידיעות ברורות ונכונות מכל פרטי הגדוד.וחרפה היא, כי עד היום עוד לא נמצא אף ספר אחד בענין זה, אף כי בין הצעירים היו רבים יודעי ספר ויודעי דעת.ואף כי עבר זמן רב, ובלי ספק כבר נשכחו מקרים שונים, בכל זאת עוד לא עבר המועד מכל וכל.ועל אלה שהיו פקידי הגדוד החובה והמצוה לאסוף את כל החומר הדרוש, ולתת לנו בדפוס ספר מיוחד כתוב עברית, למען ישאר זכר הגדוד לציון עולם בתנועתנו הלאומית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.