22. אל אביו    🔗

ב“ה יום א' ב' דחנוכה תרמ”ב,

על האניה Ebre העומדת אצל פארט סעיד.

כתוב לנו מהרה מכתב לבירוט.– – – ודע לך, כי ישנם שם שני בתי ספר, אחד של סי‘¹ זאקי, שם ילמדו ערבי וצרפתי ויתר לימודים, וההוצאה עבור לימוד, מעון, מאכל ומשתה תעלה לכה“פ לירא אנגליזית בחודש. ויש שם בית ספר שני, לחברת כי”ח², שם הלימוד בחינם, אך על המתלמד לבקש לו מעון ולהוציא עבור מחייתו. וזאת הלא תדע, כי התלמידים הטובים ישלחום אחרי שנים אחדות לפאריז לכלות חוק לימודם והחברה תבקש משרה עבורם. ויוכל היות כי נשיג עזר לזה בבירוט מסי’ רפאל³ או מסי' ראובן צלטון. – הודעתיך כ"ז בקצרה ואתה הודיעני מחשבתך בדברים ברורים ובארוכה. ואנכי נכון הנני לעשות ככל אשר תצווני⁴. לפי הנראה ייפתח בית ספר חדש בירושלים, הודיעני אם יש ממש בזה, ואם יאות עבורי.– –

 

23. מכתב־תנחומין אל ידיד    🔗

ירושלים ער“ח שבט תרמ”ב.

ידידי יקירי!

צר לי מאד, ידיד יקיר לי, בהעלותי על לבי, כי בשובי עתה – אחרי שמונת ירחי עמל ונדוד – לראות פניך הנעימים, אראם זועפים ונעצבים. אמנם כן, נעצב הנך, ולך הצדקה להיות נעצב בהיפקד אחיך היקר מבין החיים, בעודו באיבו נקטף. גם אנכי לא יכולתי למשול ברוחי ולעצור בעד רגשותי הנוגות בשומעי השמועה הזאת, ולזאת יאמר לי לבי לנחמך על שברך זה, ולדבר על לבך כמשפט אוהבים נאמנים, אך מה אנחמך הבל, אם לבך עליך דווי? ואיך אדבר על לבך, אם יגונך נגע גם עד נפשי? לזאת לא אכבירה עליך במלים, ולא אעתיר עליך בדברים עתה. אך זאת אמצא לטוב להעתיק לך אחד משירי שד"ל⁵, אולי תנחומותיו ישעשעו נפשך כאשר שיעשעו מעט נפש

ידידך ורעך הלוקח חבל ביגונך

דוד יעלון

 

24. מכתב אל ידיד⁶    🔗

ירושלים ב' תמוז תרמ“ב לפ”ק.

ידידי ומחמד לבבי!

נטוש נטשת ציון ומריבותיה, עזוב עזבת ירושלים וחרמותיה, אזניך לא תשמענה קול נאנחים מתגרת ידי שונאי חכמה ובוזי מדע, עיניך לא תראינה דמעות עשוקים הנלחצים מיד עושקיהם כח, לבך לא יהגה: עד אנה מריבה בציון וחרם בירושלים? כי כבר נשכחו אלה מזכרונך, ולא יעלו עוד על לבך, אכן לא כן אחיך ידידך יעללין, אזניו קשובות, עיניו פקוחות ולבו יתר ממקומו: אזניו פתוחות לא רק לשמוע אנחות מדוכאים, רק אנחות לבו, עיניו פקוחות לא רק לראות דמעות עשוקים, אך להגיר דמעה על כבוד ירושלים כי גלה ממנה… ידידך יעללין אל סילונים ועקרבים יושב, יום יום אזניו חדשות תשמענה, ועוד יותר… שמעה ואדברה!… עדיו נגעה הרעה, אל עצמו ואל בשרו דבקה: אותו ואת אביו נתנו הקנאים לחרם!

אותו נתנו לחרם! את יעללין! נוראות נפלאתי!… –

אל תתמה ידידי על החפץ, כבר ראיתי עבדים רוכבים על סוסים, עשירים בשפל ישבו, מוחרמים ובני בליעל יעמדו גם במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ומדוע לא נראה גם הפעם כי ישרי לב לחרם יותנו? הלמעננו ישתנו סדרי בראשית? הלמעננו תעזוב ארץ דרכיה? עולם כמנהגו נוהג!

אך על מה ולמה? העשו עוול? הגדול עוונם מנשוא, היגדל מעניין פ… ופ…?

– לא ידידי? לא מניה ולא מקצתיה! אם לאדם יחטא איש, אין כל עוול, כי יאכל איש הון יתומים וכסף אלמנות, הוא צדיק מושל ביראת ה‘, כי יגנוב איש, כי יגזול, כי יזייף שטרות, יעשה כול עוול, בגלוי ובסתר יהודי כשר הנהו וצדיק בכל דרכיו, כי יונה איש, כי ירמה מרמת ערומים, כי יעשה מעשה זמרי: לו הצדקה לבקש שכר כפנחס ולהיות קנאי! אך איש כי ילך אל בית־הספר ללמוד תורת ה’ וחכמות, זאת היא איפת זדון, פה מלאה סאת הרשעה על כל גדותיה. – רעב כי יהיה בארץ, יוקר כי יהיה, ונפלו רבים בראש כל חוצות מרעב ומחוסר כל, אין איש שם על לב, כל איש יושב על סירה… ויאמר: “כשאני לעצמי מי אני?” כי יעיר ה' כל חמתו על בני ישראל ברוסיה, ונאלצו לצאת מערי משושם, ובאו לא"י עניים ובחוסר כל, וביקשו עבודה, היש פונה אליהם? ילכו אל המיסיאנערים, ואין דורש, ושכחו כי מהארץ הזאת לחמם ניתן עד היום הזה ויאמרו: מה לנו ולהם?

אכן בהפתח בית ספר, וחשקה נפש אחד מבני עדתם להשתלם הלימודים, פה תבער כאש קנאת ה' צבאות, פה תאכל על כל סביבותיה, ובערה כצדיק כרשע, כטהור כטמא, יחדיו יאכלו מחרון אפה, פה כל אחד יאזור חלציו ויקרא: “אם אין אני לי מי לי! במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”! וכל אחד יראה כוחו כי גדול מחבירו, זה ילחש באזני רעיו: כי אף אם יהרגוהו, יהרג על קידוש השם, ואח"כ יהדר בריבו… זה יפיח מדנים, וישים עיר כמרקחה בסתר ביתו, בשלוח לו איש גדול לשאלו, אם ידו במעל הזה, יאמר כי איננו יודע מאומה!… וזה… אך רב לנו להג הרבה. בדברים קצרים אומר אליך, כי נודע קנאי עירנו, כי על סף בית השקאלע ידרכו רגלי, לזאת גדלה המהומה בעיר, ותרב השערוריה. שעיר אל רעהו יקרא: “אך שמה קיננה הכפירה, ותלכוד ברשתה גם אחד התמימים, ומה יענו יתר אנשי עירנו בשמעם כי גם יעללין בין שקאלעניקע נמנה, אם בארזים נפלה שלהבת מה יענו איזובי הקיר”.

זאת היא צעקת קנאת קנאי עירנו, לזאת כאיש אחד התאספו ויחלו לעשות מעשיהם, חרמות וחירופים, פאשקעווילין וגידופים כעמיר מאחרי הקוצר יפילו… ידידי יקירי! לא מאהבת־עצמי (עגאיזמוס) דיברתי עד הנה, ולזאת אינני אובה להרבות בדברים האלה אשר לכבוד ולא לחרפה המה לי, נעבור מעליהם, ונקווה, כי עוד ימים יבואו והיהדות לא תסתתר רק תחת מעטה בגדים ארוכים וכובע בעל זנבות, לא תתעטף במעטה כחש וצביעות, צניף מרמה וערמה לא תצנוף לראשה, אך גם תחת הבגדים הקצרים תמצא קן לה, ואף מחרכי בתי העינים תשקיף, חכמה ובינה יעטרוה, טוהר לב ויושר יכתירוה, תנער חצנה מעפר אלמנותה ושבה והיתה לתפארת כל האדם.

בתקוותי זאת אשר תשמח לבבי עוד יותר מחרמותיהם ופשקויליהם, אכלה דברי ואומר שלום לך

ידידך

יעללין

 

25. אל קרל נטר⁷    🔗

(תרגום מצרפתית) (קיץ תרמ"ב)

אדון נכבד,

מכתב ראשון זה שאנוכי גאה לכתוב בצרפתית, הלשון שהשקעתי מאמצים גדולים כל כך כדי ללמוד אותה, אם מפי מורה ואם בכוחות עצמי, חפץ אנכי להגיש לך, אדוני היקר, משום שנושא המכתב והאיש אליו הוא שלוח, ראויים גם ראויים ליהנות מביכורי פרי עבודתו של ילד עברי בן ירושלים.

כשהייתי עדיין צעיר עד מאד, שכר אבי למעני מורה ללמדני עברית, כי ביקש להקנות לי דעת והשכלה יותר משקיבלו שאר הילדים האשכנזים בעיר. אולם משנוכחתי, כי מורה זה אינו מלמד אותי אלא כתיב בלבד, טרחתי ללמוד בעצמי לשון קשה זו מתוך קריאה בתנ"ך ולימוד דקדוק והריני בקי כיום בלשון הקודש.

בכך תוכל להיווכח בעצמך, אדוני היקר, אם תקרא את מכתבי בכתבי העת העבריים “המגיד” גליון… “לבנון גליון… ואת חרוזי לרגל חג הסוכות “ישראל והזמנים” ב”שערי ציון" גליון… וכן את כתב־העת “הר ציון” (שחברתי במשך שתי שנים תמימות, וכן את מאמרי “מצב ההשכלה בארץ הקודש” ב“שערי ציון” גליון 44)⁸.

אולם רצונו של אבי לפתח כשרונותי לא בא על סיפוקו בידיעת הלשון העברית והוא דאג להשיג למעני גם מורה לערבית וגם מורה לצרפתית, הוא מר שומלה, תלמיד מקווה־ישראל. מפי המורה לצרפתית למדתי קרוא וכתוב וקצת דקדוק. לאחר כמה חדשי לימוד נשא המורה אשה וקיבל משרה בבית ספר, ששם לא יכולתי להמשיך ולקבל ממנו שעורים. נתון המצב כזה, ללא מורה שיוכל ללמדני צרפתית, הלשון שכה טרחתי לדעת, בקשתי ומצאתי חבר שהיה נכון ללמוד צרפתית יחד עמדי. לתכלית זו נקטנו בשיטת אולנדורף⁹. הקדשנו ללימוד שעות ארוכות אם בלילות הקיץ הקצרים ואם בלילות החורף, לילות גשם וסערה בהם הלכתי לביתו ללמוד עד חצות. כך ניצלתי זמני ללימודים עד שחברי נסע מכאן לרגל עסקיו ואני נותרתי לבדי…

לבדי, היה זמני פנוי להרהורים על מצבי ועל שאיפותי ופתאום… גזו התקוות שהשתעשעתי בהן והיו למפח נפש. למפח נפש? אמנם כן! שווא היה כל עמלי, שווא כל זמן הרב שהשקעתי בלימודים, ועתה לבסוף, כשדימיתי בנפשי, כי יודע אני את הלשון הצרפתית, עתה הנני פוקח עיני ורואה כי רחוק אנכי מרחק רב מן המטרה שהצבתי לעצמי. אין אני יכול לדבר צרפתית בשטף משום שאין איש שעמו אוכל להתמודד, לדבר בלשון זו ולהתאמן בה. איני יכול לכתוב כראוי, כי אין לי מורה שיתבע ממני לכתוב על נושאים שונים, שילמדני אמנות הכתיבה ויתקן שגיאותי, ולבסוף איני מבין היטב את אשר אני קורא, כיוון שאיני משתמש במלים הידועות לי לא בדיבור ולא בכתב ועל כן הן נשכחות ממני לאט לאט. הו, אדוני היקר, מצב זה גורם לי צער רב. הורי היו רוצים מאד לשלחני לבית־ספר באירופה, כדי למלא תשוקתי ללימודים, אך המצב העלוב בו הם נתונים מונע מהם למלא חפצם זה.

בחוסר אונים ובחוסר תקוה שבמצבי זה, כשרצוני להיות אדם ולהגיע למטרה הרצויה והיקרה ולא להיות למעמסה על אחי, ובאין מקור כלשהו, שממנו יבוא עזרי, הנני פונה אליך, אדוני היקר, המשקיע מזה שנים רבות מאמצים הרבה, כדי להגשים את המטרה החשובה והקדושה של “כל ישראל חברים” – לשפר מצבם של ילדי ישראל על ידי לימודים בבית הספר של חברה זו – אליך שביצעת משימות רבות נעלות בארץ הקודש, אליך אני פונה בתקוה, כי תואיל בטובך לענות לי ולהשיא לי עצה טובה כיצד עלי לנהוג לעת כזאת.

ובינתיים הנני עבדך המסור והנאמן

דוד ילין

נ.ב. החיבור “בני הארכיטקט”, שמר שומלה הראה לכב' בזמן הביקור בירושלים בחורף שעבר, הוא מעשה ידי.

הנ"ל

הספר האהוב עלי

הספר אשר אהבתי בכל עת תמיד, כל ימי חיי, זה הספר שהעולם כולו קורא בו, שכל המין האנושי לומד אותו – תושב העיר ובן העיירה, הנוסע על פני האדמה והעובר אורחות ימים; זה הספר השווה לכל נפש – לעני ולעשיר; הכל מלאי התפעלות מן החכמה שאין לה שיעור של המחבר; אכן ראוי הספר כי יעיינו בו, יוקירוהו ויעריצוהו משך כל ימי החיים, כי נודע לו ערך חשוב ביותר לגבי כולנו. הוא המורה הגדול שרק בכוחו להנחותנו בדרך החיים. “הטבע” – זה שמו ו“אלוהים” הוא מחברו. זה הספר, שבו יש לבקש הכל ושבו ניתן למצוא את הכל. בו, בתנ"ך, גילה לנו האל את רצונו: לאורו נלך ונדע אושר כל הימים.

 

26. אל בן־ציון שאטיל, יהוד¹⁰    🔗

י“ב תשרי תרמ”ה

אדון יקר

אך רגעי מספר מינו לי להתענג בנועם אמריו וראות פניו, והם הוכיחו לי למדי את יקרת רוחו וגודל נפשו נוסף על כל השמועה, אשר שמעתי על אודותיו. אמנם נאוה לארצנו הק' אנשים כאדוני, היודעים ערכה וערך יישובה. ולבי אך כבוד יהגה תמיד לשמו.

צר לי מאד על אשר לא הקימותי דברי לבוא היום אל בית אדוני להתענג בחברתו ובחברת אנשי ביתו היקרים, אך מה אעשה ואנכי עיף ויגע, שבתי תמול בערב ממסעי כל היום, ומחר בבוקר עלי לשוב ירושלימה, ואירא להעמיס על כוחותי מסע כיום הזה. מה' נסיבה כי לא מינה¹¹ לי עת להראות אתו, ואת אדוני הסליחה.

ידרוש נא בשמי לשלום כל אנשי ביתו הנחמדים, אשר היכרתי ואשר לא נתכבדתי להכירם, ובשלום כל אנשי מושבכם. תחזקנה ידיכם והבאתם ברכה לארץ אבותינו.

ובזה הנני מכבדו כערכו הרם

דוד יעללין