רקע
ישראל כהן
באזני הסופר היינריך בל

1

אנו מקדמים את פניך כסופר הומאניסטן. מכיר אני קצת את יצירתך הבלטריסטית והמסאית ואני נוטל לעצמי רשות לומר, שההומאניזם שלך טבוע בהשקפותיך, ביצירתך ובגישתך לבעיות העבר וההווה.

אנחנו רגילים לקבל אורחים. בדרך כלל שליטים הנימוס והאדיבות בקבלות‑פנים. מדברים בשבח האורח ועמו, מפליגים בהערכת יצירתו ומשתדלים להשרות רוח של נועם, של שבת‑אחים גם יחד. מחובת המארח להימנע מכל מה שעלול לגרום חריקה או צרימה או חריגה מן הנימוס. ואפילו אותו “מה” הוא אמיתי. מה שאין הן בביקור זה. כאן הנימוס אינו מספיק. אי‑אמירת האמת המורגשת והמושכלת תהיה פגם גדול. שיחתנו צריכה להיות גלויית‑לב ככל האפשר.

בקובץ המסות שלך, במדור הראיונות עם עיתונאים, אתה מביע, חזור והבע, את מורת רוחך מן השאלות והחקירות והבילושים הטורדניים. הסופר – כך אתה אומר – עוסק בכתיבה, וכשהוא מסיים את ספרו הוא מוציאוֹ לאור ומניחו ברשות הרבים. ואין לפני הציבור אלא מה שעיניו רואות. הוא צריך לשפוט את הסופר רק לפיי מה שיצר והנחיל לקורא ולעם. חייו של הסופר, מנהגיו וכוונותיו הנסתרות הם ענין לו לבדו, ואין לשום איש חלק בהם. הטיפול בהם הוא מעבר לטעם הטוב ומחוץ למותר.

אולם, אורח יקר, אין לי צורך לאמץ הרבה את דמיוני כדי לתאר לעצמי, שאתה, מר בֹל, התכוננת לביקורך בישראל בצורה אחרת לגמרי מאשר לכל ביקור אחר באיזו ארץ שהיא. אתה ידעת, שאתה בא לארץ, שיחסיה עם גרמניה ועם אנשי‑הרוח שלה הם מיוחדים בסוגם ומלאים בעיות, פירכות והיסוסים. אין ספק שהיתקנת את עצמך לשמוע כאן שאלות ותהיות, שבמקום אחר לא היו נראות בעיניך. ואם במסיבת סופרים זו אנו מעלים מקצת מן המקצת מן המציק לנו לפני סופר גרמני – שגב, זאת היא לנו פגישה ראשונה עמו – הרי זה לא מתוך סקרנות עיתונאית, אלא מתוך חובת המצפון. שכן מבחינה כללית, שותפים אנו לדעתך, שיצירת הסופר היא עיקר ואין לחטט בעניניו הפרטיים. במסור היהודית נאמר “כל ישראל ערבים זה לזה”. אדם מישראל שחטא המיט קלון על העם כולו, דומני, שכלל מוסרי זה כוחו יפה גם כלפי העם הגרמני. קל וחומר שכוחו יפה כלפי הסופרים הגרמנים. הסופר האמיתי הוא איש‑העם, יונק ומיניק את עמו, ואפילו הוא עצמו צדיק קמור, אינו יכול לשחרר עצמו מחטאת בני עמו. הקולר תלוי בצווארו תמיד. אדרבה, הוא חייב יותר מאחרים לעמול בתיקון עמו, בהבאתו לידי חשבון נפש, בהחזרתו בתשובה שלמה.

באחת ממסותיך קראתי, שאותך מענינים בעיקר שני נושאים: דת ואהבה. יפה אמרת. אלה הם נושאים המענינים גם אותנו. אלה הם שני גלגלים, המניעים את עולמו של אדם בכל מקום. אולם איני צריך למור לך, שאפשר לעצב שני נושאים אלה עיצוב ספרותי, ואפילו אמנותי, בדרכים שונות, חיוביות ושליליות. אפשר להסית דת בדת. אפשר להשפיל את האחת ולרומם את חברתה, אפשר לכפור בעצם קיומו של הרטט הדתי האמיתי אצל עם מסויים. על דרך זו אפשר גם להעריץ אהה גזעית כטיפוס‑מפת לאהבה אמיתית. אפשר לחלל אהבת הזולת. והלא דורנו נתנסה בכל אלה. לא סופר אחד נתן לסילופים אנושיים ממיטב כוחו וחילו. נמצא, שלא הנושא כשלעצמו מכריע, אלא תפיסתו, דרך עיצובו, שיעור תרומתו לדעת‑עצמנו.

אתה, מר בּל, תרמת לא מעט לתיאור הנושאים האלה. תיארת את זוועות המלחמה, את מרירות נפשם של החוזרים מן המערכה ואת חיי החורבות. היית איש‑ריב לקאתוליות ההיסטורית והעכשווית כאחת, אף על פי שאתה מונה עצמך בין מאמיניה. אתה ראית ביצירתך ללב האנושי האוהב, והבדלת בין קודש לחילול.

ואף על פי כן, אבקש סליחתך אם אעיר הערה אחת כוללת, שבדרך כלל אינה מן הנימוס, ואף אינה מותרת לסופר כלפי חברו.

אני יודע מה מוגבלת השפעתה של יצירה ספרותית ככוח מתקן בחיי המעשה. חזיון זה קיים בכל מקום. אולם לשם הערתי ברצוני להניח, שכוחה החינוכי של היצירה הספרותי הוא כביר בגרמניה ומחולל נפלאות. ואז אני שואל: אילו היה כוח‑קסמים ליצירתך וכל העם הגרמני היה קורא אותה למקטון ועד גדול; היש בה, ביצירתך, אותם היסודות והערכים, הייתי אומר, הנוגדנים, המסוגלים לתקן עם, להביאו לידי חרטוה ולהחזירו בתשובה שלמה? יצירתך יפה היא, מעניינת, דקה; אתה טיהרת את הלשון הגרמנית, שסורסה ונטמאה בידי הנאצים. אך אסתטיקה זו – היש בה כוח מעורר די הצורך, שיטלטל את עמך לאחר הקאטאסטרופה המוסרית הגדולה ולהביאו לכלל מולד חדש?

לפי הרגשתי, מעולף היסוד המרדני יתר על המידה עילופי צורה ונוֹי. צעקתך על האסון, העוול והעיוות, נתונה בפסקי‑טעמים מרובים. הנגינה והריתמוס מהנים את הקורא ועלולים להסיח את דעתו מיסוּרי מצפונו, אם אמנם היו לו כאלה.

אפשר שסופרי עמים אחרים רשאים לחזור לסדר היום, לטפח אסכולו ולהתמכר לפולחן הצורה וגינוני נוסח אסתטיים. ואולם הכרה היא בי, שסופר גרמני איננו יכול עדיין לשוב לאיתנו ולראות עצמו רק ככוהן במקדש האמנות. יותר מדי טומאה הוכנסה לאותו מיקדש, והד צעדיהם של הואנדאלים טרם נדם. על כן הפליאתני העובדה, שמיצירתו של מר היינריך בּל אין מנהמת בת‑קולה של השוֹאה, שהגרמנים המיטו על העם היהודי ועל כמה עמים אחרים.2

אין ספק, שפגישתך, מר בּל, עם העם היהודי בישראל, שהיא מולדתו ומקום התחדשותו, תעורר את רוחך ודעתך לנושא נורא‑הוד זה.


  1. הדברים הושמעו בעת קבלת פנים, שנערכה מטעם אגודת הסופרים לסופר הגרמני היינריך בּל במאי 1969. נתפרסמו ב“הפועל הצעיר” ב–3 ביוני 1969, בגליון 36.  ↩

  2. בתשובתו אמר מר בּל, שניסה פעמים אחדות להתמודד עם נושא זה ולא עלתה בידו.אין כמיסמכים ותעודות לבטא אותו.מבחינה ספרותית רק סופר כדאנטה יוכל לעשות זאת, ואין הוא רואה אישיות ספרותית כזאת.ומי יודע מתי תופיע.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37198 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!