¹

א

הנחה מקובלת היא: כל ספרות היא ספרות לאומית, כלומר, של עם מסויים. הסופר ככל אדם, נולד וגדל בתוך ארץ אחת, שיש לה נוף ואקלים וסביבה מיוחדים. הוא קולט מראות וקולות וריחות שלהם; סופג את הייחוד בתולדות עמו ומסורתו, הוא מעורה בלשון עמו ונוחל את הצורות המגובשות והמתהוות של מחשבת בני עמו, מטרות חינוכם ותרבותם, עברם וחזונם. וככל שיהיה המשורר או המספר אינדיווידואום מובהק, הריהו יליד ארצו וזמנו ויציר כפיהם של תנאי-החיים החומריים והרוחניים. ואפילו במעלות יצירתם הגבוהות ביותר אין הם מפקיעים עצמם ואי-אפשר להם להיות מופקעים מהשפעותיהם הראשוניות. הסופרים נוטלים מאוצרות האומה ולאוצרותיהם הם תורמים; הם קיבלו השראתם מרוח האומה, השגותיה וערכיה, והם מחזירים מפרי רוחם. בדיבור אחד: יסודות יצירתם, השקפת-עולמם, חלומם, תכניהם וצורותיהם משל עמם הם, “לאומיים” הם.

ברם, לא כקליטתם פליטתם; הם קולטים מן הקיים ועומד, ופולטים את החדש, את שנרקם ונוצר בדמיונם, הם “מעבדים” את הנקלט תוך תוספת נופך משלהם. אותו נופך הוא שמייחד את מקומו של היוצר במערכת התרבות והספרות. והנופך שונה בצורתו, בתוכנו ובטיבו. הוא מטביע על הלשון, שהוא מוצא מוכנה ומזומנה לפניו, חותם מיוחד. הוא לש אותה בעריבת יצירתו, מחדש בה צירופים ונטיות, מוסיף לה גוונים וגמישות, חושף בה אפשרויות גנוזות ומכשיר אותה לבטא דקויות צחות, שלא נוסתה בהן קודם-לכן. חידושים ותוספות אלו מתמזגים לאחר-כך עם המסורת הלשונית, ונעשות חטיבה אחת.

גם בתחום הערכים האסתטיים והאמנותיים אין הוא קופא על נכסי מורשת, אלא בודקם, מותח עליהם ביקורת, שולל ומחייב ומחדש משלו. אין ביקורת זו נעשית בשקט. יש שהיא מעוררת סערה בין שמרנים וחדשנים, בין מקדשי הקיים והחותרים לחידוש; אבל, בסופו של דבר, נעשית הקרקע מוכשרת לקליטת ערכים חדשים או לקבלת דגשים חדשים בערכים ישנים. במאבק זה ניכרת לעיתים קרובות ההשפעה שהושפע היוצר מבחוץ, מספרות העולם ומזרמיה. אולם גם לימודיו והשפעותיו עוברים דרך הפריזמה הלאומית שלו, והוא מטיל עליהם משמעוּת לשונית וערכית ומעצבם בכוח תרבות-השתייה, שהוטבעה בו בסביבת גידולו וחינוכו.

ב

אולם אם המיוחד בספרות הלאומית בולט וערכו של הסופר לבני עמו מתגלה מייד בתגובתם ובהסכמתם הנלהבת, הרי היסוד האוניברסאלי שבספרות הלאומית לא תמיד ניכר לאלתר, ולפעמים עוברות שנים עד שמזרה הזמן זורה ומנפה, ובעלי טעם עומדים על טיבו ומודים בו. ואפילו בימינו, שהתחבורה הרוחנית ערה כל-כך ויש השפעת-גומלין בין הספרויות, ומכונות-הדפוס פולטות תרגומים לאין-שיעור מלשון ללשון, אי-אפשר לומר, שחשיבותה האוניברסאלית של יצירה ספרותית של עם אחד נודעת במהירות הדרושה לקוראים ולמבקרים של עמים אחרים. גם בתחום זה יש שספרים רבי-מכר, ספרי גירוי ודיגדוג וסנסציה של סופרים למטה מבינוניים, תופסים את שוקי העולם וחוסמים את המבוא בפני ספרים חשובים מהם שבעתיים. ביחוד איתרע מזלה של אומה קטנה כישראל, היוצרת בלשון העברית, שאין אומות העולם נזקקות לה, והתרגום מועט ואיטי מחמת חוסר-אמצעים, וסרסורי התרבות אינם ממהרים להוציא מוניטין לספרותה על-ידי הפצתה מתוך חשש להפסדים. סבורני, שמעטים מבין הסופרים שבאו לקונגרס נכבד זה בקיאים באמת בנכסיה של הספרות העברית החדשה, אף-על-פי שמצויים ביניהם כאלה שאינם נופלים בדרגתם משל עמים אחרים. שכן מסורת גדולה ליצירה הספרותית בעם היהודי ובלשון העברית, שראשיתה נעוצה, כידוע, בתנ"ך וחוליות-ההמשך שלה בתלמוד, בימי-הביניים, בתקופת ההשכלה, בשיבת-ציון ובמדינת-ישראל. במשך אלפי שנים לא פסקה היצירה בעברית ולא מעט ממנה נעשה נכס-צאן ברזל של ספרות העולם. לפיכך גם קנה-המידה שלנו להערכת יצירה כזאת חמור וקפדני. הוא דן אותה מבחינת יניקתה ונאמנותה למסורת הלאומית ומבחינת ההישגים האמנותיים, צורתם ורמתם הכללית, המערבית. ואין הכוונה לחיקויים שטחיים, המצויים בכל ספרות, אלא למזיגה שלמה ואורגאנית של העצמי והמקורי, תוך מגע עם הגרעיני המתחדש והמתרקם בספרות העולם.

כשטבע גיתה את המושג “ספרות-עולם”, “וולטליטראטור”, לא נתכוון לסכום היצירות הספרותיות מבחינה מספרית, אלא ליצירות הפיוטיות הגדולות ביותר של כל הספרויות, שיש להן ערך אוניברסאלי. לשון אחרת: הוא לא נתכוון לספרות של העולם, אלא לספרות בשביל העולם, כלומר לתמצית האיכותית ולא למניין הכמותי. גם כאן הכוונה לתפיסה זו.

ג

אמור מעתה: בכל יצירה לאומית גדולה מקופל היסוד האוניברסאלי, אף-על-פי שכל ספרות נוצרת על האובניים של הרוח הלאומית ומתלבשת בשפה הלאומית, שיש לה נפש משלה. שכן היוצר לעמו דבר של קיימא, יצור גם לעמים אחרים, יוצר לאנושות כולה. מה לאומי יותר מן התנ"ך, איסכילוס, שקספיר, דאנטה, סרוואנטס, מולייר, גיתה, איבסן, דוסטוייבסקי? ומה אוניברסאלי יותר מהם? אך לא ביצירות-מופת גבוהות מעין אלו בלבד הכתוב מדבר, אלא גם בבינוניות, שאף הן פורצות גדרות עמים ולשונות בכוח מהותן העל-אנושית. משום שהמשורר האמיתי יונק לא רק משורשים מקומיים, אלא גם משורשים יקומיים, ויש איזה מחזור-דמים גדול וכולל, שבת-קולו נשמעת בנפש כל יוצר, וכל צורות הגילוי וההמייה, הבכי והגיל של הבריאה, הדומם והחי, מפכפכים בו בשעות השראתו ויצירתו. לפיכך הם באים לידי ביטוי חווייתי ואמנותי בציורים, בדימויים ובשאלות, המדברים אל כל אדם ללא הבדל אומה ולשון. זהו סודו של האוניברסאלי בספרות הלאומית.

ושמא ראוי להוסיף להמחשתו של יסוד זה משל, שקראתיו או שמעתיו לפני זמן רב: משל ליער. ביער אנו רואים עצים גבוהים ובינוניים, המעמיקים את שורשיהם במעבה האדמה ומשלחים את צמרותיהם אל על. שורשי העצים מתאחדים ומתאחים למטה ויונקים זה מזה; גם הצמרות למעלה נפגשות ומנשקות זו את זו; רק סדני העצים עומדים בנפרד. כך הדבר גם ביצירות ספרותיות: שורשיהן של יצירות, עם היותם מיוחדים לכל אחת מהן, הריהם משתרגים ומתאחים בעומק ההווייה; גם צמרות היצירות, השפעותיהן ותוצאותיהן נוגעות זו בזו ומושיטות יד זו לזו. שכן כל יצירה, שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, שכינת האוניברסאליות שורה עליה, והיא שווה לכל נפש האדם באשר הוא אדם. תנאי אחד להשפעה זו, שתהיה היצירה מתפרסמת בלשונותיהן של אומות העולם ומתכללת בספרויותיהן ושלא תהיה בבחינת נסיכה נרדמת ועלומת שם ומקום.

ד

בעולם הדמיוני והריאלי של כל עם מצויים דמויות ומאורעות, החיים בבת-הכרתו ובהכרתו, ומתגלמים במיוחד ביצירה הפיוטית והאמנותית בדימויים ובהשאלות. רובם הם נחלת אותו עם בלבד ומהווים לשונו המיוחדת, הלא הם הארכיטיפים, שמקצתם נעשים אבות-טיפוס ולבושי יצירה גם לעמים אחרים. נזכיר כמה מהם: גלגמש, קין, שטן, מבול, מגדל-בבל, אדיפוס, המלט, פאוסט, הגולם, אפוקאליפסה, סוס טרויאני, משיח, מסדה ועוד. הללו מדברים ללב כל אדם משכיל, מעוררים את דמיונו של היוצר ומולידים בו אפשרויות לגילום מהויות של הווייה אנושית מתחדשת תמיד. הרוח היוצרת משיגה, כביכול, את עצמה בדמויות ובסיטואציות ארכיטיפיות אלו, מוציאה אותן מן העבר ומקרבתן לתקופתנו, בחינת הווה. גם זהו אחד היסודות האוניברסאליים של ספרות לאומית.

כל עמי התרבות תרמו לקופת הארכיטיפים הזאת. תרומתו של עם ישראל במתן התנ"ך ידועה למדי; אך גם בתקופות אחרות, עד ימינו, ובכלל זה ביאליק ועגנון והזז, אין הספרות העברית מפגרת בתחום זה כל-עיקר. מחמת קוצר המצע והזמן לא אוכל לעמוד על כך כראוי וכנכון, אך הרשוני לרמוז על תרומה קטנה וחשובה אחת של ספרותנו בהווה ממש, למערכת המוטיבים והנושאים והמהויות האנושיות של ספרות העולם.

כמה חידושים הביאו עימן שיבת היהודים לארצם והקמת מדינת ישראל, ואעמוד רק על שניים בלבד: על המושגים “מושב” ו“קבוצה”. ואין כוונתי כאן לתוכנם הסוציולוגי והכלכלי, החשוב כשלעצמו, אלא לצורת-החיים הזאת, המשתקפת בשירה ובסיפור. מלים אלו אינן ניתנות להיתרגם כל צורכן לשום לשון, וגם בעברית יצאו מכלל הוראתן הראשונה, המילונית, לכן הן נכנסו ללקסיקון הכללי בצורתן העברית תוך הגדרת תוכנן, מפני ששתי צורות-חיים אלה נוצרו במציאות מיוחדת במינה. איך נוצרה הקבוצה? נוער יהודי ער ומשכיל, שאבותיו היו סוחרים, כלי-קודש ובעלי מקצועות חפשיים, עזבו מרצונם את מקומות הולדתם, מתוך התעוררות לאומית וחברתית גדלה, ובאו לארץ-ישראל, כדי לשנות את חייהם הפרטיים ואת הווייתו הלאומית של עמם. הם יצרו צורת-חיים חדשה בכפר חקלאי, שיש בו ביטול הרכוש הפרטי, עבודה עצמית ללא ניצול הזולת, שוויון מכסימאלי לכל חברי הקבוצה או הקיבוץ, בעבודה, בתיצרוכת, בתרבות, בחינוך ובביטוח העתיד. צורת-חיים זו כבר יצאה מגדר ניסוי ונכנסה לשנת קיומה הששים-וחמש, וכבר מצויים בה נכדים ונינים, והישגיה המשקיים, החברתיים והטכניים מעוררים הפלאה.

טבעי הוא, שיצירת צורת-חיים כזו כרוכה בסבל אנושי, בנפתולים פנימיים, במשברים, בהתנגשויות, בוויתורים, בפצעים, ביגונות ובששונות. השירה והסיפורת, שנכתבו בידי בוני הקבוצה וילידיה, אותנטיים הם עד מאוד, ויש בהם זן חדש של תיאורי הווי, של פירכוסי התהוות, של יחסי גבר אשה, של הסתגלות לעבודה קשה, של מאבקים חברתיים ואידיאולוגיים, של זריחות ושקיעות אנושיות – והוא מבוטא בספרות העברית בלבד. אזכיר רק כמה שמות מן הסופרים החיים איתנו: לוי בן אמיתי, דוד מלץ, ס. יזהר, אהרון מגד, משה שמיר, נתן שחם, אבא קובנר, צבי לוז ועמוס עוז. אלה ואחרים עיצבו את ההווייה הקיבוצית הצעירה-הוותיקה בז’אנרים ספרותיים שונים ורבי-רושם. ואף-על-פי שמינהג הוא להדביק על סוג-יצירה זה תו של ספרות רגיונאלית, אין הדבר כך. ודאות היא בי, שזו עתידה, לאחר שיוודע טיבה בעולם, לפרוץ את תחומיה של הספרות הלאומית שלנו – ומקצתם כבר נפרצו – ולתפוס מקום מיוחד בספרות העולם.

ה

אסכם דבריי: כוח יצירתו של סופר ותוכנה יונקים מרוח האומה, מארצה וממורשתה התרבותית. בה באה האומה לידי הכרת עצמה בלשונה הטבעית, בה היא מבטאת את שאיפותיה ומישאלותיה, אמונתה וכפירתה, הווייתה ונפשיותה, ערכיה ואמנותה, עברה ועתידה. אולם האמן הגדול, הגניוס הלאומי, מעלה את כל אלה למדרגה אוניברסאלית, שיש בה בנותן-טעם לשאר עמי התרבות. בצינורות תרגום נכנסת היצירה הלאומית לתוך ספרות-העולם ונמזגת בה. ולפי שכל לשון היא ייחודית וכל יצירה מקורית היא חד-פעמית, אין התרגום יכול למצות את תוכנן מיצוי אחרון. וכבר אמר רוברט פרוסט, שהשירה היא אותו אלמנט בלשון שאינו ניתן להיתרגם כל-עיקר. אף-על-פי-כן, אין דרך אחרת אלא דרך העירוי מכלי אל כלי והתרגום האמנותי, המתקדם והולך בספרות העולם. שכן דווקא הייחוד הזה הוא הניגון העצמי שמצרפת האוּמה לתזמורת הכללים של העמים.

ובתחום זה של יצירת ספרות לאומית בעלת יסודות אוניברסאליים אין הבדל בין עם קטן לעם גדול. נס כזה של יצירה מתרחש גם אצל עמים קטנים, וביניהם העם היהודי המתרכז במדינתנו, שתקוותנו כי מתנותיו, שיעניק לעולם לא יביישו את עברו.

¹

רבותי, תוך הכנות לכינוס המתרגמים, עלתה בי מחשבה, מהולה בבדיחות-דעת, שגם לפני 2200 שנה היה, אולי, כינוס של מתרגמים מעברית ללועזית. כוונתי לתרגום השבעים, שנעשה, לפי המסורת, במאה השלישית לפני הספירה הכללית בידי שבעים (או שבעים ושנים) זקנים מישראל, לפי פקודתו של תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים. אמנם, לפי האגדה ישב כל אחד משבעים זקני היהודים בחדר אחר, כדי שלא יוכלו להעתיק אחד מחברו, אף על פי כן, ניתן להניח, שקדם לכך איזה כינוס גלוי או חשאי לשם התייעצות כיצד לתרגם את המקרא ליוונית.

על כל פנים, לא אגזים אם אומר, שלא היה עדיין בחיינו העבריים כנס כזה של מתרגמים מעברית ללועזית.

בדרך כלל, כאשר אנחנו מדברים על תרגומים ומתרגמים הרינו מתכוונים למתרגמים מלועזית לעברית. החידוש בכנס זה, שאנחנו איננו מתאספים באי יווני, אלא בישראל, ומתייעצים כיצד לתרגם ספרות עברית ללשונו לועזיות. ברור, שלא נסגור כל מתרגם בחדרו, אלא, להיפך, התקבצנו יחד עדי שכל אחד יוכל ללמוד מחברו וּללמד את חברו.

כאמור, יש כבר מסורת נכבדה של תרגומים מספרות לועזית לעברית. בעלי מקצוע זה השיגו הישגים נפלאים. יש בידינו ספרי מופת, שתורגמו לעברית יפה יותר מאשר לשפות אחרות. ואין בכך הגזמה, בדקתי ומצאתי, למשל, שהספר “הפתולוגיה בחיי יום יום” של זיגמונד פרויד, שתורגם לעברים בידי המנוח צבי וויסלבסקי, יפה יותר מאשר תרגומו האנגלי. וכן תורגם תומאס מאן יפה יותר לעברית. הוא הדין בספרים אחרים. דוד פרישמן תירגם את סרתוסתרא לעברית יפה יותר מאשר המתרגם האנגלי, מפני שהמקרא באנגלית הוא תרגום מן המקור העברי, ונמצא שיש כאן חיקוי לחיקוי, בעוד שפרישמן החזיר את סגנון סרתוסתרא למקורו. בכל אופן שדה-התרגומים מלועזית לעברית הוא מרהיב ויש לנו כבר מתרגמים למופת. אני בטוח, שברבות הימים תקום אסכולה לתרגומים על שמו של אברהם שלונסקי ושל שמואל פרלמן ואלתרמן וכו'. מלאכתם האינטואיטיבית נהפכה לשיטה משוכללת ואפשר לעמוד על דרכי תרגומם, הישגיהם וליקוייהם.

מה שאין כן התרגומים מעברית ללועזית. כאן אנחנו דורכים על אדמה מאוד מאוד בלתי מעובדת. יש לנו נסיונות של תרגומים. אינני רוצה לפגוע בשום מתרגם, יש מתרגמים טובים וטובים פחות, אבל כל מי שבודק את מלאכתם היטב, אינו מרוצה. המתרגמים המשובחים עדיין אינם. ואין זה מקרה. מתרגמים כאלה נוצרים על ידי אימון של יחידים רבים. כשם שהמילון הדו-לשוני הוא מצבר של כל מיני נסיונות של רבים ושל שימושים וחידושים של אלפי אנשים, בעלי מקצוע והדיוטות, כך דינו של תרגום ללועזית. הנכסים עדיין מועטים, וההישגים מתחילים להופיע. עדיין יש צורך לשבת על מדוכה זו, לעמול הרב עמל רוחני וטכני.

תפקידו של הכינוס הזה הוא כפול: א) קודם כל לנטוע הכרה בלב כל המתרגמים, שבענין זה הם אינם סתם בעלי-מלאכה, המקבלים שכר, אלא הם שותפים גדולים למפעל גדול וחדש. אילו היה זה ענין של קבלת עבודה וקבלת שכר גרידא לא היה צורך בכינוס. היינו עושים מה שעושים כל המעבידים. באים בדברים על המתרגמים, איש איש לפי יכולתו, וקובעים עמהם את התנאים המיוחדים, או הקיבוציים, אבל אצל אלה העוסקים כבר כמה שנים במלאכת התרגום, יש הכרה, שענין התרגום ללועזית הוא עדיין ענין חלוצי. לנו ברור, שמקצוע זה הוא בחיתוליו וכל אחד הנמצא פה ושאיננו פה, הוא יהיה חבר בקבוצה מסויימת – קבוצת מתרגמים. לנטוע הכרה זו של צוותא היא מטרת הכינוס הזה.

ב) התפקיד השני של הכינוס הוא למצוא את הדרכים להעלאת המקצוע הזה, להעלאת האוּמנוּת הזאת, נכון יותר: האמנות הזאת, במידה כזו, שכל אחד צריך אולי לחכות 70 שנה עד שיוכל להגיע להישגים בכוח עצמו בלבד. בהמשך דברי עוד אברר נקודה זו, אך קודם לכן רוצה אני להסביר מדוע אנחנו רואים במפעל הזה חשיבות גדולה, מה חידושו ולשם מה הוא בא בכלל.

הספרות העברית החדשה נבנתה במידה רבה גם על ידי התרגומים. אין לתאר את הספרות העברית החדשה, כפי שהיא עכשיו, בלי זרם התרגומים שהוכנס לתוכה במשך למעלה ממאה שנה. אני מדבר על התקופה, שבה פעל אדוארד זלקינסון, שתרגם מספרי שקספיר ומילטון, שעד היום הזה איש לא הגיע עדיין למדרגתו. אלתרמן, שתירגם את “אותלו” (שזלקינסון קרא לו “אותיאל הכושי”), הילל תרגום זה מאד, ואמר, שזהו “אחד מחמדיה של אמנות התרגום העברית. – – – לא פעם ולא שתיים, כשאתה נתקל בפתרונות המלאים והיפים של אותו מתרגם-אמן, מתעורר בך רגש הקנאה”. אילו היה שקספיר כותב עברית, היה כותב כמו זלקינסון. אילו “הברית החדשה” היתה ניתנת בעברית, היתה ניתנת, על כל פנים בחלקים גדולים, ברוח לשונו של זלקינסון. עד כדי כך היה האיש הזה בעל רוח מקראית. אולם הוא לא שימש מופת למתרגמים אחרים בזמנו. בינתיים בהמשך השנים קמו מתרגמים חשובים. ביחוד פתח תקופה חדשה “שטיבל”, ובין סופריו היה אחד, א. י. איינהורן שמו, שתירגם להפליא “גיבורים ועבודת גיבורים” לקרלייל. ואף על פי שהוא לא ידע הרבה מונחים בעברית שאנחנו יודעים היום, הסתדר יפה. וכן עשו אחרים. כבר הזכרתי את מפעלו התרגומי של דוד פרישמן; תרגומים אלה השפיעו על הספרות העברית השפעה חיובית ביותר, בהעשירם אותה בנכסי הספרות העולמית. אולם, זוהי דרך חד-סטרית, הקרויה בפי חז"ל הכנסת יפיפותה של יפת באהלי שם. אני חושב שהעובדה, שהספרות העברית הלכה בדרך חד-סטרית זו, גרמה לה נזק, כוונת המכוֹן להכניס את יפיפיותו של שם באהלי יפת.

אחד-העם אומר באחד המאמרים, שאילו היו מתרגמים את אפלאטון לעברית בזמן שתורגמה התורה ליוונית על ידי שבעים הזקנים, ייתכן שכל ההיסטוריה העברית היתה הולכת בדרך אחרת.

כי דרך הספרות, דרך היצירה היא דו-סטרית. מהו יתרונה של דרך זו לספרות ולסופרים?

כל סופר זקוק להכרת הציבור. להכרת הזולת, להכרת הקורא וכן להכרת חברו היוצר. ידועים לנו סופרים גדולים בעולם, שנודעו תחילה בחוץ-לארץ ואחר כך חזרו ונעשו נודעים גם בארצם. אני מדבר על ראשיתו של הסופר, כשהוא זקוק למוניטין. אין ספק, שספרותם של עמים קטנים זקוקה לא רק לאתמוספירה של העם הקטן, שבתוכה היא נוצרת, אלא גם לאתמוספירה עולמית, להכשרה אוניברסאלית. יש בספרות ישראל ב-100 השנים האחרונות יצירות, שאילו תורגמו כהלכה, או אילו נכתבו על ידי אחרים בלשון לועזית, היו בלי ספק נחשבות לחלק מהרכוש הספרותי העולמי, הן הבליטריסטי והן ההגותי. אולם, איתרע מזלו, וציבור היוצרים בארץ, בעיקר אלה שיוצרים באמצעות הדיבור והמלה – שלא כאמני המוסיקה, הציור והריקוד, ששפתם אוניברסאלית ואינה יודעת שום מחיצות של עמים וחייהם מתוקנים לפי הטעם התרבותי המשותף, שמזלם שונה לטובה – גורלם מקופח ביותר; מפני שמי שאינו יודע את הלשון שבה נכתבה היצירה, או שאין מגישים אותה לו בצורה מתאימה, כי אז הסופרים והספרות נשארים בקרן-זוית פרובינציאלית, ולא מפני שקומתם פרובינציאלית, אלא מפני שאין יודעים עליה מחוץ לד' אמות של הארץ הקטנה, ואין לה דורש. תפקידו של התרגום מעברית ללועזית הוא, לפרסם את היצירה הספרותית העברית, להנחילה לעולם התרבותי, לחזק את אמונת הסופר בה ולהכניס את העם הקטן למערכת התרבות הכללית. עמים גדולים ועשירים יותר רגישים בתחום זה, לא כל שכן שאנחנו צריכים להיות ערים ורגישים לכך.

תפקיד שלישי: עם ישראל בגולה, בעיקר בשנים האחרונות, חי, מדבר וכותב בלשונות בני הארץ, שבתוכם הוא ישוב. הידיעה בעברית היא קלושה מאוד, ואין בה כדי להטעים לקורא את טעמה של הספרות העברית המקורית. אנחנו עשינו גדולות כדי להוציא שם טוב לישראל בעמים בתחום הבטחון, הצבא, הכלכלה והחקלאות, חוץ מענין הספרות והתרבות. כאן אנחנו מגמגמים. גם אלה שמדברים בשם התרבות, לא תמיד יודעים בעצמם מהי תרבות עברית. יש הכרח לפתוח במפעל תרגומי רב-ממדים, כדי לשנות את תדמיתנו בעולם ולחנך את העם בגולה, וביחיד את הנוער, על ברכי הספרות העברית בשפתו הלועזית.

ותפקיד רביעי: אנחנו לא נחבוש על ראשנו כובע יותר מדי גדול ולא נגיד שאנחנו יכולים להיות אור לגויים, אבל יש בלי ספק יצירות ספרותיות בעברית, שיריות, סיפוריות, מסאיות וגם הגותיות, שבבחירה טובה ובתרגום טוב עשויות להביא כבוד לישראל ולהכניס לתוך העולם הגויי את פרי רוחו של היוצר הישראלי, שיבין גם מה עושה קטון-עמים זה כאן בתחום הספרותי-היצירתי.

יש, כמובן, לייחד את הדיבור על טיב התרגום. אני יודע נוער שקרא יצירת-מופת לועזית בעברית, ושאל: מה יש בה? במה גדולתה? וכל זה בגלל התרגום “המפואר”. ברור, שאם מתרגמים סופר עולמי חשוב תרגום קלוקל, באופן שכל האדיומטיקה הצרפתית או האנגלית הולכת לאיבוד, וכל הקצב והריתמוס מתקפחים בו, בא הקורא ותמה: מה מצאתם ביצירה זו?

התרגום יכול להנמיך את היצירה. הוא יכול גם לתת לה עלית-נשמה. וחובתנו לתת תרגומים, שהם משופרא דשופרא מבחינת הלשון, באופן שהקורא האנגלי או הצרפתי המשכיל ירצה לקרוא אותה. אולם, כאמור, צריכים המתרגמים להכשיר את עצמם לקראת משימה תרבותית זו.

לפיכך נודעת חשיבות מרובה ליזמת המכון הזה. וראוי לעמוד על התכנית, שהיא גדולה אך האפשרויות להגשמתה טעונות טיפוח. ואינני מדבר על אפשרויות כספיות. מפעל זה אם הוא יצליח, יהיו לו גם אפשרויות כספיות, כמו לכל המפעלים החשובים בארץ. אני מאמין, שמפעל חשוב גורר כספים. כאשר תהיה הכרה בלב הציבור, בממשלה ובמשרד החינוך והתרבות וכן בקרב גורמים ציבוריים אחרים, שמפעל ספרותי, לאומי ואנושי, עומד לקום, לא תהיה השאלה הכספית למכשול. לפי שעה אנחנו מטפלים בשלוש אנתולוגיות, שאינן דווקא שלושה ספרים. סוג אחד של אנתולוגיה יכול להכליל שנים-שלושה כרכים. יש אנתולוגיה לסיפור, לשירה ולמסה. ויש תכנית לתרגום ספרים שלמים, שכן אנתולוגיה פירושה סיפור קצר, או מבחר של שירים, או מסה אחת לכל סופר. אנחנו נושאים את נפשנו לתרגום של ספרים שלמים וטובים. וישנה בתכניתנו גם אנתולוגיה למחשבה העברית החדשה.

יש שני שטחים עיקריים, שבהם יש לנו מה לומר לעולם, כמו, למשל, בענין היהדות. נעשו ונעשים נסיונות רציניים בארץ להגדיר מה זו יהדות. עולם הנוצרי מתענין לדעת מה חושבת מדינת ישראל על היהדות, לא מה שחשבו בימי התלמוד, אלא מה זיקתה היום ליהדות, איך היא מגדירה אותה מחדש.

שטח שני: המחשבה החברתית שלנו, הקיבוץ, המושב, תפיסת החברה החדשה, צורת החיים שלנו.

בכל אלה יש לנו משהו מקורי, שצמח ועלה במציאותנו החדשה, והוא כבר בא לידי ביטוי ספרותי עברי, שיעורר ענין גם בעולם. אם ניקח את הניצוצות האלה ונגיש אותם בצורה יפה ותרבותית – תהיה זאת תרומתנו לעולם.

מלים אחדות על המו“לות. ישנה מו”לות ישראלית, הרוצה להיות שותפת למפעל זה. היא אומרת שיש לה קשרים טובים בעולם. וישנה מו“לות בחוץ-לארץ, שאינה יהודית, שגם היא פונה אלינו. וקיימת מו”לות ממלכתית של מדינות זרות.

למשל: לישראל הסכמי-תרבות עם מדינות שונות וחשובות ביותר. והמדינות הללו מתענינות בכך, מה תורגם לעברית מספרותם. ולא פעם הן פונות לאגודת הסופרים וגם למשרד החוץ, שיודיעו להם מה נעשה בתחום זה. אין לנו עדיין רישום מפורט, קיים אוצר של תרגומים. ואפשר להראות מה תרגמנו מגרמנית, מצרפתית ומאנגלית. אולם הסכם כזה מבוסס על הדדיות. ואין כל קושי בכך, שהשגרירות אכן תהיה המקשרת בינינו ובין צרפת ושהיא תוציא אנתולוגיה, שהמכון הממלכתי שלנו יציע לה.

ישנה גם מו“לות מעורבת, כלומר, של שותפות בין המכון והמו”ל הזר. אם יתברר שזה עסק טוב, נשתמש גם במו"לות מעורבת. ייתכן שיהיו אנתולוגיות שיתקבלו בעולם ויופצו בעשרות אלפי אכסמפלארים ואז יהיו גם רווחים ניכרים, שירחיבו את המפעל. אבל לא לרווחים עינינו, עלינו להרבות במעשי תרגום, אפילו יהיו תחילה גרעונות.

לפיכך ראוי לחזור: קודם כל יש צורך בהכשרה עצמית של המתרגמים, שיתיחסו למה שהם עושים, כאילו הם ממלאים שליחות, ולא רק מלאכה בשכר. הכשרה על ידי לימוד וריכוז ידיעות, על ידי כינוסים וצבירת נסיון הדדי. תיתכן גם הקמת בית ספר לתרגומים.

נחוץ גם כתב-עת לתרגומים. אנחנו נושאים את נפשנו לכך, שבמשך הזמן יהיה רבעון ואנשים יכתבו בו על בעיות מהותיות וטכניות של התרגום. ישנם כתבי-עת לספרות, לציור, לאדריכלות, אבל כתב-עת לתרגומים עדיין אין. ויש לקוות, שבמשך הזמן נזכה לכך. במה כזאת ערכה רב ביותר. כל אחד בשעה שהוא מתרגם, נתקל בבעיות שונות, שהוא פותר אותן, אולם הוא עצמו שוכח מה שעשה ומה שהשיג. כתוצאה משיכחה זו הוא נאלץ שוב להאבק עם אותם קשיים ולחפש להם פתרון. בבמה כזאת לתרגום יוכל לרשום את הישגיו ונסיונותיו וחידושיו, לחזור ולהשתמש בהם, ואף למסור אותם לחבריו. וכן יעשו אחרים.

לא מיציתי את כל הבעיות, אולם בקשתי שכל אחד יביע את דעתו על הענין החשוב הזה. אם נעשה כך, יוכל כינסו זה להיות כינוס היסטורי. שכן תיווצר בו פמליא של מתרגמים, שהניחו יסוד למסורת של תרגום ספרות עברית ללועזית.

¹

הספרות היא תמיד במצב של התהוות. ספרות במצב של הוויה – היא ספרות חנוטה וקפואה. ספרות אמיתית מתרקמת בלי הרף ואינה יודעת הפסק. קאַנוניזאציה עושים לספרות דתית, מקודשת, שאסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה. אותה היו חותמים. אבל בדרך כלל, ספרות נמצאת תמיד על האָבניים, עושה פירות ופירי-פירות ולאולם אינה מגיעה לכלל חתימה. רק חוקרי ספרות באים וקובעים תקופות ומדביקים לה תארים שונים ומגדירים אותה בהגדרות שונות. אבל היא עצמה, הספרות, אינה יודעת מנוחה ושבתון.

גם נושא הספרות, כלומר, הקורא והנהנה והמתחנך על ברכיה, הוא במצב של התהוות. אי-אפשר להגדיר בדיוק מי הוא נושא הספרות. שכן אף הוא משתנה ומחליף דמותו. פעמים אף הטעם חוזר. אך לאולם אין הנושא קופא על שמריו. ההתהוות בספרות היא איפוא עצם ולא מקרה. שכן עלינו לדעת, שספרות אינה גל של ספרים. מה שאנחנו קוראים בשם ספרות לאומית, או ספרות אנושית – אין הכוונה לכך וכך ספרים שישנם באוצר הלאומי, או באוצר האנושי. ערימה של ספרים עתיקים וחדשים – אינה חדלה להיות ערימה, תוהו ובוהו, אלא אם כן רוח-אלוהים מרחפת על פניה.

הספרות והמלה ספר, אותיותיה כאותיות “שרף”, רק בצירוף אחר. שהרי ידוע, כי “סמך” ו“שין” מתחלפות. הספר הוא פרי של שריפה. המחבר האמיתי של ספר אמיתי, נשרף תוך כדי חיבור; וספר טוב – גם הקורא נשרף בו. ספרות היא מעין מוקד בוער. ספרות אינה אפר. ספרות חיה היא אש תוקד תמיד.

ספר דומה למדורה, לאבוקה. כשם שאבוקה מדליקה את חברתה, כך ספר מדליק את חברו. כשאנו מתבוננים בתולדות התרבות דרך שפופרת הספרות, נראה, שספר אחד הדליק ספר אחר וכך עד הדור שלנו. ביחוד יכולים אנחנו, היהודים, לומר זאת בפה מלא. שכן בראשית הופעתנו על הבמה עומד ספר-הספרים שלנו והוא שהדליק לא רק אותנו, אלא כל התרבות המזרחית והמערבית, עד הספר האחרון.

אין אנחנו יודעים איך היה הדבר בימים הקדמונים. על אף החקירות המרובות לא ידוע לנו איך נכתבה הנבואה, איך דיבר הנביא, לפני מי הוא נאם, אם קרא מן הכתב, או אמר ולימד בעל-פה; שהרי לא ייתכן ששירה קצובה ונשגבה כזאת תצא בצורה משוכללת כל כך בלי הכנה. אין לנו מושג על זה, ואל יתהלל המתהלל שהוא יודע. אבל כיצד נוצרה ספרות בתקופה האחרונה – זאת אנו יודעים. ואנחנו יודעים, שהספרות נוצרה בסוד היחוד, בציבור, בכתבי עת, במאספים, ובעתונים. ביחוד נכון הדבר בעברית. העתונות היא בית היוצר לספרות, מקור חיותה ופרסומה. כתבי-העת היו האובניים של הספרות העברית. ואינני רוצה לתת פה סקירה על כך, מפני שכולנו כאן חכמים ויודעים את התורה הזאת.

כבר הזכירו פה את תקופת המאספים, אבל לא רק הם. כל כתבי-העת היו בחינת מיילדת לספרות העברית.

לפני זמן מה הופיע קובץ גרמני בשם “דער גאלדעמע שניט”, ובו מסות שונות, הלקוחות מן הירחון הגרמני הספרותי הידוע "נויע רונדשאו, שהתחיל להופיע במאה הקודמת. קובץ זה, שהופיע לפני חדשים אחדים מכיל מסות במשך 70 שנה, פרי מיטב הסופרים שהשתתפו באותן השנים. חשבתי: אילו אף אנחנו היינו מוציאים קובץ מימי “השילוח”, “הצפירה”, “הדור”, “האסיף”, “מאזניים”, “גליונות” וכתבי עת אחרים שהיו ושישנם אצלנו – היינו יכולים לראות איזה עושר טמון בהם. אלה הם מופתי הספרות. שם למדו הסופרים לכתוב, שם שמעו בפעם הראשונה מה חושב הקהל עליהם, משם הם נכנסו אחר כך אל הספרים. התנועה היתה הפוכה לגמרי, באופן שהנושא הזה, היצירה המתהווה באספקלריה של כתבי-עת – איננו נושא בדוי. זהו נושא אמיתי, מפני שהספרות שלנו נתרקמה על ידי כתבי העת ובתוכם.

כתבי העת הם איפוא צורך חיוני גמור בכל תקופה.

אך הנה באים ושואלים: האמנם ישנן יצירות גדולות המונחות במגירות, או בקרן זוית, שיש לעשות בשבילן מאספים ספרותיים גדולים?

אני חושב, שהקהל הנאסף כאן יודע, שאמנם נשאלת שאלה זו, ואני רוצה לעמוד עליה, מפני שהיא טעונה העמקה קצת.

ישנן שיגרות, מטבעות לשון, המשפיעות על המחשבה ואין אדם קם לבדוק אותן אפילו בינו לבין עצמו. כל כך נשתרשו. והשאלה השגורה הזאת שרבים שואלים: כלום ישנן יצירות, שאין להן גואל ויש צורך להקים בשבילן במות מיוחדות – היא עצמה מוטעית בתוכנה ובאופן הצגתה. והטעות נעוצה בתפיסת הענין של יצירה גדולה. ויורשה לי לעמוד על כך, מפני שאני רואה בזה עיקר גדול.

מה זאת יצירה גדולה? מי יודע אימתי תופיע? מי יאמר לנו בידי מי נמצאת? מי הוא קבלן ליצירה גדולה? מיה הוא האיש או הסופר שניתנה לו רשות לומר, כאשר תהיינה יצירות גדולות מונחות במגרה, אז נוציא מאספים. מי יספר לו על כך? ברור, שכל האומר כך אינו חושב עד הסוף, שכן אילו חשב היה יודע, שאין אפשרות לקבוע את המהלך הזה.

יצירה גדולה היא ענין של נס. משורר גדול, שגדלותו נראית כבר בזמן הופעתו, נדיר הוא מאד. גדלותו מתבררת על פי רוב לאחר זמן. ואף אז זה חזיון חד-פעמי. אין שום ספרות יכולה להמתין עד שיופיע הגאון. הספרות קיימת על הבינוניות הטובה, כשם שהאומה קיימת על הבינוניות האנושית הטובה. אישים גדולים, בני-עליה, מעטים הם. לפי האגדה, העולם קיים בזכות ל“ו צדיקים. אולם אגדה זו אין כוחה יפה לגבי ספרות. מפני שאין ל”ו גאונים בכל דור, שעליהם קיימת הספרות. ולואי ויהיו שנים או שלושה גאונים. היצירה הגדולה, הגדולה באמת, היא מעשה-פלא, ואין לקרוא לה בגרון, ואין להזמין אותה. יתר על כן: אין לסמוך עליה. אין דרכה של אומה לאמור: אמתין עד שיבוא הגאון ועד אז אשב בחיבוק ידים או אקונן על העדרו.

כאמור, הכוונה לבינוניות טובה, שכן יש איכות-מינימום, שבלעדיה אין ספרות ואין אמנות. אם כך, יוצא ממילא, שכתבי העת באים לאכסן בתוכם יצירות שישנן בכל דור, את מיטב היצירות, את מיטב הסיפורים, את מיטב השירה ואת מיטב המסה, כלומר, זו שישנה ושמפרנסת את האומה. וכאשר יצירה זו מסתכמת אחר כך, מתברר, שזאת היא הספרות וזאת היא היצירה הרוחנית, שעליה האומה קיימת וממנה ניזונים בניה.

¹

בהתעוררות מיוחדת אני מגיש לכינוס הזה את ברכתה של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל. התעוררות זו מקורה בהרגשה, שהעניין הנדון בכינוס הוא בעל חשיבות תרבותית לאומית גבוהה, שכולנו רוצים בהצלחתו. ומתוך הרגשה זו ברצוני להעיר הערות אחדות.

א) הכינוס הזה מתכנס בירושלים, בירת ישראל, זה מורה לא רק על שינוי מקום, אלא גם על שינוי מזל בתולדות ישראל. אפילו הוזי הזיות גדולים וקנאים נלהבים לא יכלו לצייר בדמיונם בעבר, כי ציון תשכן בתוכה ועידה למען תרבות יידיש, באווירה של רצון טוב וחובה למטרות שלשמן נתכנסה. זהו מאורע שחן וחסד היסטורי משוך עליו.

ב) הכינוס נערך “למען יידיש ותרבות-יידיש”. דגש חזק על: למען. לא נגד משהו, לא על חשבון משהו ולא טענות כפי מישהו, אלא למען יידיש ולטובתה.

ג) הסופרים העברים בישראל רואים עצמם אחראים למורשתה של ישראל ולספרתה, על כל חוליותיה, סעיפיה וגוֹניה. תעודתם ושאיפתם לקנות אותן לעצמם, ולהקנותן לעם, קניין עולם, וכן להמשיך ביצירתן ובפיתוחן, סופר סופר כפי גדול כוחו ומתנות רוחו. על כן יקרים להם כל נכסי היצירה הספרותית, שבכללם תופסת ספרות יידיש הענפה מקום מיוחד בליבם ובחשבון-נפשם ועולמם.

לפיכך, מן הראוי שכל המשתתפים בכינוס זה, וגם אלה שמחוצה לו, יבינו כהלכה את אותות המקום והזמן וישמעו שמיעה נכונה מה שהם אומרים לנו. שמיעה מוטעית, תשבש גם את הכינוס הזה. וזה הקול הבוקע ויוצא ומכריז: הלשון העברית והתרבות העברית הן בשבילנו עובדות-הכרה ועובדות-טבע כמו הרי-ירושלים, החמסין, הכנרת ועמק יזרעאל. הן טעם קיומנו ושרשי הווייתנו. ישראל ועברית חד הן. שום חציצה אינה חוצצת ביניהן. העברית היא גם סוד קיבוץ הגלויות. אולם יש מקום לפינת יידיש חמה ומטופחת גם בישראל, על אחת כמה וכמה בתפוצות. לא נוותר על שירת יידיש ולא עם סיפוריה ומחזותיה, אלא נשקוד גם על רכישת הפולקלור, הזמר העממי ותבליני החכמה היהודית, ונמזג בתרבותנו את אוצר ההווי שלה. אל לא רק לתפארת עברה לש יידיש נדרוש, אלא נידור נדר שלא לתת לזרם היצירה החיה ביידיש שייפסק. כל מי שכוח יצירתו ביידיש, ראוי שתינתן לו האפשרות ליצור בשפה זו, כשי שלא ילך לאיבוד קורטוב של יצירה יהודית. הוא הדין במי שרוצה להכשיר את עצמו אליה. שכן תרבות יידיש היא ערך לעצמה, ואינה צריכה צידוק, אבל אין להתעלם מתפקידה האקטואלי, גם כמקשרת בין ישראל והגולה, כשומרת על קיומו של העם וכתריס בפני התבוללות. עברית ויידיש הן בתפוצות בחינת “יכין ובועז” של החינוך היהודי. לא נשלה את עצמנו בהפרזת הכוח של שניהם. הסביבה הלועזית עושה שמוֹת בבתי היהודים ובלבבות הנוער. לפיכך אין תקנה אמיתית למצב זה אלא בעליה למדינת ישראל וביצירת תרבות עברית ומסכת-חיים משלנו. אולם עד ששאיפה זו תתגשם במלוא, כורח חיים הוא לנו לקיים את העם בכבוד בפזוריו, לזרזף לתוכו בלי הרף יהוּדיוּת, יידישקייט, ולהכשירו לחיות בתנאים שאפשר להגדירם כן: סביבה לועזית מכאן וסביבה לועזית מכאן – וחיים יהודיים ומחשבה יהודית באמצע. זה קשה, אבל הכרחי ואפשרי.

מדינת ישראל צריכה לתרום את חלקה לכך. היא צריכה לחנך לאהבת יידיש, לפתוח אפשרויות לרכישת הלשון בדרגות-לימוד שונות. החוג ליידיש באוניברסיטה העברית כבר עשה רבות להרמת קרן הלשון וספרותה, וכמה הוצאות-ספרים ביידיש פועלות בהצלחה בארץ. ומשמחת העובדה, שכמה מילידי הארץ בחרו להם מקצוע: חקר בספרות יידיש ועושים בו חייל. סימן הוא לחיוניותה של יידיש ולכוחה המושך המחודש, ויש לעודד מגמה זו בדרכים תכליתיות ביותר.

רבותי, לא תכנית ביקשתי לתת לפניכם, אלא לבטא הלך-רוח, מגמה. הסופרים העברים בישראל, הרואים את ראש תעודתם ביצירת ספרות עברית והנחלתה לעם, מוקירים את נכסי הספרות והתרבות שנוצרו ונוצרים ביידיש ורוצים בהמשכם החי. על כל מן הראוי לנטוש את כל הטענות הנושנות שפג תוקפן, המושמעות מתוך הרגל בלבד, נגד מתנגדי יידיש, כביכול. ביחוד ראויה להישמע האזהרה לחסידי יידיש בתפוצות, הכואבים את חולשתה והחרדים לגורלה, לבל יראו בישראל בלבד, או בעיקר, מקום לקנאותם ליידיש. זאת תהיה דרך קלה, אך לא מוצלחת. הקנאות מקומה בארצות הפזורה. ואילו כאן יש מקום לפעילות נרחבת וקונה-לבבות. אנו רואים בעצבות גדולה את נסיגתה של היידיש. במזרח-אירופה היא מתה מיתת-חניקה, ובארצות המערב היא עלולה למות מיתת-נשיקה. ברור, איפוא, כי בארצות שיש בהן ריכוזי-יהודים גדולים, צריך להיות מוקד הפעולה, תוך קבלת סיוע גם מישראל. אנו שמחים לתרגומים מובחרים מיידיש לעברית בישראל ולתנועת יצירה חדשה ביידיש, והיא אינה גדלה מאליה. גם ישראל תורמת לכך. וכשם שהעברית בתחייתה נתבשמה מיידיש, כך מתבשמות עכשיו לשון יידיש וספרות יידיש מן העברית. חזיון זה לא נתעלם מיודעי דבר וציינו אותו בקורת-רוח. מתרקמת והולכת יידיש ישראלית ספרותית והיא כבר ניכרת בשיריהם ובסיפוריהם של הסופרים בישראל. זה מעיד על כוחה המפרה של העברית ועל סוד-יצירה מיוחד של סופרי יידיש, העתיד להתגלות ביתר עוז ברבות הימים.

ובשם אגודת הסופרים אני מברך את הכינוס הזה, שישכיל לא רק לברר את מצבה של יידיש ואת צרכיה, אלא אף ימצא דרכים טובות ומוסכמות, דרכי שלום ושיתוף, לתקנת המצב ולסיפוק הצרכים, לשמחת כל מוקירי תרבותנו השלמה.

¹

אנו עושים עכשיו מה שתזמורת עושה לפני הופעתה: היא מכוונת את הכינורות קודם הנגינה ולכן נשמעות אותה שעה גם צרימות שונות. אני מקווה, שנהיה פעם תזמורת אמיתית, אבל לפי שעה אני מגששים בדרך הבעתנו.

בשעה שעלה במחשבתנו לכנס את הישיבה הזאת, שאלו חברים: מה מועיל בכך: עניתי להם, שסופרים לא תמיד עושים את הדבר המועיל לאלתר. הם זורעים והזריעה עולה לאחר זמן. לדעתי, שיחה גלוית לב מועילה תמיד. אנו יודעים עד כמה נחוצה לנו שיחה כזאת, שכן אין אנו מדינאים ולא באיצטלה זו נשב כאן. אנו מדברים כסופרים אל סופרים, מתוך ידיעה מראש, שאינם מסכימים זה לזה. אנחנו מוכנים נפשית, גם אתם האורחים ואנו המארחים, לשמוע דברים שאינם מקובלים עלינו. ואי-הסכמה לא יהיה בה חידוש. אולם יש שכר בעצם ההבעה בקול רם.

בדרך כלל, סופרים מקדימים מאורעות. לא מאורע אחד חברתי חשוב הוקדם בחזונם של סופרים לפני שהיה במציאות. אולי נפתה עצמנו לחשוב, שגם הפעם נקדים בואו של מאורע חשוב. השלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב איננו נראה עדיין באופק ומי יודע כמה זמן יעבור עד שיבוא, אבל אנחנו חוזים אותו וחשים אותו וחולמים על בואו, גם כאן.

אני מייחס חשיבות לשיחה הזאת, גם אם התועלת לא תבוא מיד. אני רוצה לאמור עוד דבר: השיחה היא בין ישראלים לישראלים, בין סופרים ישראלים לסופרים ערבים ישראלים. הפסוק הזה נחוץ לי מאד, כי הוא נראה לי כיסוד כל השיחה. אם אנו סופרים ישראלים עברים ואתם סופרים ישראלית ערבים, כי אז אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה אחת, שמדינת ישראל היא מדינה של כולנו, היא מדינה דימוקראטית, היא מדינה יהודית ריבונית וכולנו רוצים בקיומה. כל נתיניה וכל תושביה הם אזרחים שווי זכויות, אחת היא מה מקצועו ומה אמנותו. זו מדינה דימוקראטית, שיש בה ריבונות יהודית. ערבים, הרוצים ריבונות ערבית ממלכתית, במדינת ישראל, רוצים לרבע את העיגול, הם רוצים את הנמנע. אין מקום לשתי ריבונויות, ומדינת ישראל היא המדינה היהודית הריבונית היחידה בכל העולם. התושבים, כל התושבים, הנמצאים כאן הם, כאמור, שווי זכויות ושווי חובות; הערבים, המסכימים לקיומה של מדינת-ישראל, הם צריכים לעשות למען קיומה, לשלול את כל מי ששולל את קיומה, לאמור במפורש – לא, למי שרוצה לחסל אותה. וזאת יש להוכיח במעשים ובהתנהגות בחיי יום יום, לא בדיבור-פה בלבד, ובוודאי לא בצביעות ובכיסוי-פה.

אני 45 שנה בארץ וכל ימי הייתי שייך למפלגה פוליטית. בראשונה הייתי חבר מפלגת “הפועל הצעיר” לפני שהתאחדה עם “אחדות העבודה”. ועוד לפני שהיתה מדינת ישראל חונכתי על ברכי ההשקפה, שגם הערבים הנמצאים פה וגם היהודים חייבים ויכולים למצוא דרך לחיים משותפים, ולא עלה על הדעת לקפח כהוא-זה את זכותם של התושבים הערבים לא כקיבוץ ולא כיחידים. המלה “שלום” לא היתה רק ברכה, שאיש מברך בה את רעהו, אלא השלום היה והנהו נשמת אפנו.

יש לומר גם היום, כי שווי-זכויות-וחובות הוא, לדעתי, המסד של המדינה, תמציתה ומיבחנה. אולם יש לומר גם זאת, כשם שמחובתם של סופרים ערבים ישראלים להשמיע תלונה על כל עוול או קיפוח, הנעשים לבני עמם, כך הם חייבים, לא פחות מזה, להשמיע את קולם על כל עוול הנעשה כלפי המדינה כולה ושאר תושביה. כסופרים, הם חייבים לעשות זאת יותר מכל איש אחר במדינה. לכן, מרצחים, זורקי פצצות ומחבלים צריכים לעורר בהם התנגדות חריפה ביותר, ועליהם להיות בין המוחים והמגנים בפומבי את הטירור הערבי בישראל דווקא משום שהם ערבים. שתיקתם, או דיבורם השירי והסיפורי, הנותן חיזוק למחבלים וסיוע לטירור – אם סיוע סביל או פעיל – נוטלים מהם את הזכות לדרוש חסינות כסופרים, לא חסינות פיזית ולא רוחנית.

אנו יודעים את נפש המיעוטים, כי היינו בעצמנו תמיד מיעוט. ויש לנו הבנה לרגש הלאומי הערבי. אולם זאת צריכה להיות לאומיות ערבית חיובית, יוצרת, ואני בטוח שלאומיות כזאת היא גם מבוקשכם. מעולם לא דיברנו על טמיעת הערבים והתבוללותם, איננו רוצים לא בטמיעה חברתית ולא תרבותית. ללשון הערבית ניתנה זכות שווה ללשון העברית, ובכנסת משברים הערבים עברית, ויש מתרגם מיוחד לעבירת. לאומיות ערבית יוצרת היא זו, המטפחת את ההווי הערבי, הספרות הערבית, הלשון הערבית ואת הערכים הערביים. זה אחד מחלומותינו. אולם אנו מתנגדים ללואמניות ערבית, המופיעה באיצטלה פיוטית, השוללת את ריבונותה של מדינת ישראל, שבה צריכים גם סופרים ערבים ישראלים לחיות חייהם.

אלו הן, לפי דעתי, הנחות מוקדמות לכל שיחה, ובכוונה ניסחתי אותן בחידודן כדי שלא נדבר זה על זה מתוך האפלה בטלית של מליצות או במחשבות מעורפלות, הבאות להעלים את האמת.

אנחנו כואבים את המצב הנוכחי בישראל כאב כפול ומכופל, כאזרחים וכסופרים. כל מעשה רע וכל עוול מוצא הד של מחאה בו, והיינו רוצים לתקן אותם ולמנוע את הישנותם. לעולם לא נכשיר רע שנעשה למישהו. אבל, אנחנו הננו סופרים לעם, שבכוחותיו האחרונים הגיע לכאן, לפני הרבה שנים, עוד לפני היותה המדינה, כדי לקומם את מולדתנו, תוך רצון לחיות יחד ים שכננו הערבים. אידיאל זה היה לעיניים לתנועה הציונית, שאנו הננו ילידיה וחניכיה, מראשיתה עוד מימי הרצל, ואין צריך לומר שבוני המדינה עכשיו חתרו לחיי שלום ולקיום משותף. אבל תנאי אחד לכל זה: הודאה בקיומה של מדינת ישראל הריבונית ונאמנות ליסודותיה הדימוקראטיים.

אנו יודעים, שלחברינו הערבים תביעות וטענות בקשר לצנזורה על שירים וסיפורים וכן בגלל צווי-ריתוק, שכמה מהם קיבלו, המעיקים על חייהם. אנו מוכנים להאזין לכל אלה ולראות מה ניתן לעשות, כדי לתקן קלקלות אם ישנן כאלו.

אני מציע לחברינו הסופרים, שהם יגידו את ה“אני מאמין” שלהם בכל הגילוי והפשטות, ואז יקל עלינו לא רק לדעת איש את אחיו, אלא אולי גם לסייע איש לאחיו, ואולי אף ללמוד איש מאחיו. אין כל יסוד לחשוש לביטוי גלוי ומפורש כזה. אדרבה, הוא יחזק את האמון ההדדי.

¹

א

ועידת הסופרים העברים בישראל היתה תמיד שעת‑הכושר לא רק לעסוק בענייניה המיוחדים של האגודה, החשובים כשלעצמם, אלא קודם כל בענייני האומה והציונות, החברה והמדינה.

אם יכונסו ההרצאות והדיונים וגילויי‑הדעת של הסופרים העברים בחמישים ושלוש שנות קיום האגודה, עתידה להיגלל יריעה רחבה, שבה מרוקמת המחשבה הציבורית של סופרי ישראל, חיפושיהם ולבטיהם, אחריותם לגורל העם ותרומתם לפיתרונן של בעיות השעה בכל תקופה. שכן, הוויכוח בדבר התחייבותו של הסופר כלפי חיי החברה והחשש שמא תפגע זו באמונתו הצרופה ובחירות יצירתו, היה בשבילנו ויכוח סרק, ולא פגע מעולם בחובת הזדהותו עם צרכי האומה היסודיים ומצוקותיו.

הסופר העברי, בין בגולה ובין בארץ, יצר תמיד במציאות טרופה והיה חלוץ הגאולה והתמורה וההתחדשות. כמאה שנה לפני לידתה של מדינת‑ישראל יצאה בת‑קול בספרות העברית והכריזה: ברקאי! עתידה מלכות ישראל שתיבנה ותיכונן. הספרות העברית היא נשאה את השובל המלכותי של מדינת‑היהודים בהתהוותה. הסופרים העברים הטיפו לחיבת‑ציון, טיפחו את האהבה ללשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים. הם שהרעיפו טללי שירה על העם, חישלו את רוחו והאירו עליו את חזון שיבת‑ציון. בנפש כל חלוץ ובלב כל איש‑הגנה וחייל צה"ל פועם שיר עברי ומתנגן ניגון עברי קדמון וחדש, לפעמים שלא בידיעתו, אלא בסוד הצירופין והגילגולים. אמר פעם המשורר שניאור, כי הדרך למדינת‑ישראל רצפה עצמותיהם של חוזינו ומשוררינו. הספרות העברית לא היתה מעולם רק ראי המשקף את החיים העומדים, אלא גם ביטוי למרד בקיים הנפסד ובבואה לחזונות ולמאוויים, לחלומות ולאוטופיה הציונית. היא היתה בית‑היוצר להתחדשות האומה, בחינת סוף מעשה בספרות תחילה.

ואין כוונת הדברים להוכיח זכות‑אבות, זכות‑ראשונים, אף‑על‑פי שגם זו חשובה. אנו מביטים אחורה בגאווה ובסיפוק. שני דורות של סופרים עברים הפליאו לעשות בחינוך העם לציון, בספרות, בלשון ובכל שדות התרבות העברית. הכוונה להטעים, שגם היום הסופרים והיוצרים בישראל, על מישמרותיהם ואסכולותיהם, הם הכוח המעמיד באומה. תוך נאמנות ל“אני מאמין” הספרותי והאמנותי שלהם, חיה בהם זיקה שורשית לענייניה החיוניים של האומה והחברה. היא באה לידי ביטוי ביצירתם הספרותית הנמשכת והולכת, בעירנותם הרוחנית, בתרומתם הפובליציסטית ובהשתתפותם בחיי הציבור. לא הם נשתנו, כי אם האווירה שמסביבם. קצת קהו החושים לקליטת ערכי רוח, אמנות ויופי. נתינתם של סופרים ואמנים בישראל מתקבלת כלאחר יד, קולם נשמע כלאחר אוזן ומציאותם מתאשרת בהיסח‑הדעת ובהסתר‑פנים.

ב

בעוד ימים אחדים תהיה מדינתנו בת עשרים ושבע שנים. ומתעורר הרצון הטיבעי להשוות את הרוח שהיתה מנשבת בעולם בימי תקומתה של המדינה לזו המנשבת הימים אלה. היה זה סמוך לסוף מלחמת העולם השניה. מאורעות המלחמה ומראותיה האיומים עדיין היו חיים והומים בלב הבריות. זה‑עתה רוצצה ההידרה הנאצית, שהביאה כיליון על שישה מיליון יהודים. אירופה לא רק ליקקה את פצעיה שעדיין שתתו דם, אלא אף נתייסרה יסורי מצפון על מה שעוללו לעם היהודי. מידת חסד וחנינה היתה מהלכת בעולם. והציונות, השאיפה למדינה עצמאית, נהיתה בעיני האומות כתנועת‑תגובה לאומית טבעית; אותה שעה הן קמו לתיקון חצות העם היהודי שנשאר לפליטה, וניתן אישור בינלאומי פומבי לקיום מדינת‑ישראל.

באותם שנים הלכנו מחיל אל חיל במדיניות‑חוץ וכמעט שהיינו מדינה מיוחסת, ואפילו רוסיה למדה על‑פה גירסה ציונית מסויימת. מה שאין כן בימים אלה. מכל המלחמות יצאנו מוכתרים בניצחונות צבאיים. המדינה התפתחה בחומר וברוח והאוכלוסיה גדלה פי ארבעה, ואף‑על‑פי‑כן, ואולי דווקא משום כך, אין העולם נוטה אלינו חסד. אדרבה, הציונות נעשתה בפי רבים שם‑גנאי, ואנטי‑ישראליות משמשת כסות‑עינים לאנטישמיות. אירופה, שעל מצפונה רובצת זוועת ההשמדה, שומעת נוסחה חדשה של “פיתרון סופי” מפי אש“פ וכיתותיו השונות, ואוזניה אינן נכוות; ולא עוד אלא שבעצרת או”ם מוחאים כף לנאומו של ערפאת. צרפת, ארץ המהפכה, האחווה, השיוויון והחופש, נהפכה לשדה‑ניסויים מוצלח לאנטישמיות גסה וחצופה כלכלית, חברתית ומדינית. סופרי‑מופת עולמיים מבקרים בישראל וכותבים עליה בשפה אפוקאליפטית מחריד, כאילו כיליוננו הוא גזר‑דין חתום; עם כל עומקם אינם תופסים את ייחודו של עמנו, את צימאוננו לחיים של חירות ואת אוצרות הכוחות המזומנים לפניו במלחמת קיומו ועצמאותו. הערבים זוממים ומבצעים חרם כלכלי על כל יהודי העולם ועושים קשר‑בנקים נגד ההון היהודי בארצות שונות – והעולם הדימוקראטי והתרבותי משלים עם כך בפיק‑ברכיים. הפטרו‑דולארים של הערבים נותנים גט‑פיטורים למוסר ולהגינות, שצרפת והעולם האנגלו‑סאכסי התגנדרו בהם. הדלק הרוחני והמוסרי שלהם שועבד לדלק הגשמי של הערבים. תרבות המערב המעודנת כופפת קומתה לפני תרבות קדאפי ופייסאל או חאלד. כלום אלה הם, חלילה, אותו המבשרים שקיעת המערב?

אנו נתונים במיצר מדיני. סביבתנו נסערה מאוד. בעיצבון רב קיבלנו את השעייתו של המו"מ הדרמאטי עם מצרים, באמצעות שליחה של ארצות‑הברית. ממשלת ישראל הלכה בו עד הסוף, שכל עובריו לא ישובון. ושוב נתחדשה עלינו מקהלת האיומים של שכנינו, הזועמים על שלא נכנסנו לפח שטמנו לנו. אך העם בישראל הבין באותו והוא עכשיו מאוחד סביב ממשלתו ומוכן לכל. גם עתה, חלילה לנו לחשוב, כי גזירת הגורל היא, שכל העולם יהיה נגדנו ואין לזה תקנה, ולא נשאר לנו אלא להתפנק בחמלה על עצמנו.

תוך כדי ביצור המדינה בכל הדרכים האפשריות, חובה עלינו להסביר את צידקתנו לפני כל אוזן שומעת, ולטהר את דמותנו המוסרית, שרבים מדליחים אותה. לא פסו חסידי אומות העולם ואנשים נאורים ישרי‑שכל ומצפון, המבינים את מצבנו ואת צידקת מעשינו. ליקוי‑המאורות הוא זמני. עלינו לזרוע הבנה סביבנו. לשם כך כורח הוא לשקול יפה את מעשינו, את מחשבותינו ואת ביטוי דעותנו. יש לנקוט כל יוזמה להסדר מדיני, הנראית נבונה ומעשית ולהימנע גם עכשיו מכל מילוליות קיצונית, הנהפכת למין רשת, שבעליה מסתבכים בה. סיכסוך‑אימים כזה לא יתיישב בלא פשרה חותכת, ותידחה הפשרה כמה שתידחה. הנהגת המדינה צריכה לראות באספקלריה המאירה את ההתרחשויות המדיניות והאפשרויות הגנוזות בהן, כדי למצות מן התביעות המנוגדות של ישראל וערב את המוסכם המאקסימאלי, אשר יעלה אותנו על דרך השלום, שהוא מבוקשנו האמיתי. העם בציון אחוז ציפיה גדולה, לא ציפייה לריטוריקה נמלצת, קנאית וקיצונית, אלא ציפייה למעשים של תבונה ואחריות, לפתיחת תלם השלום. יהיו הנפתולים שבמשא‑ומתן עקיף או ישיר עם הערבים מה שיהיו, כורח חיים הוא להשתמש בו ולחזור ולהשתמש בו. כי יש לגרוס לא רק "בתחבולות תעשה לך מלחמה, אלא גם בתחבולות תעשה לך שלום. וזה מחייב ביצור כוח‑המגן שלנו וציודו במיטב הנשק המתוחכם, למען יביא חרדה בלב באויב, שחידוש המלחמה יסכן אותו לא פחות משיסכן אותנו.

נמצאנו למדים, שחיסון כוח‑העמידה של העם והמדינה הוא תעודת השעה הזאת; כוח‑עמידה מדיני וכלכלי, צבאי וטכני, חברתי ורוחני, זוהי מסכת אחת בת פרקים שונים, שאחדותם מפליאה לעשות. אולם לבושתנו, נתרופפו עמודי המוסר בחברתנו. היחס לעבודה הורע; נתרבו המעילות והעבריינות; התוקפנות והאלימות האפילה מהלכות בראש חוצותינו. לטירור החיצוני הצטרף טירור פנימי. קלקול המידות מסרס את דמות חיינו עד להחריד. הבה נעשה כל מה שציבור ויחיד יכולים לעשות לסילוק הקלקלות האלה ולתיקון המצב גם בתקופה זו, העמוסה דאגות וטרדות; חס לנו להתעלם מאי‑השיוויון בדעת ובהשכלה, בכלכלה ובחברה, הקיים אצלנו. אני סולד מפני השם הנוכרי “הפנתרים השחורים”, אבל אי‑אפשר שלא לראות את ההבדלים השחורים, את הפער הסוציאלי השחור. חז"ל אמרו: כל ישראל בני מלכים הם. ולכן מרגישים בני העם הזה את אי‑השוויון ואת האפלייה בחריות כפולה ומכופלת מאשר עמים אחרים והרגשת הפער היא הקובעת ולא סטאטיסטיקה מארצות אחרות המוכיחה, שבהן הפער גדול יותר. יושם נא לב לכך בעוד מועד!

ג

הלך‑הדעות בישראל הוא פארגמאטי; חלקים גדולים מן הציבור להוטים אחרי התועלת הממשית, ההצלחה להישגים חומריים משמשים קנה‑מידה ראשי להערכת האדם; העליה בדירוג השכר נחשבת כאות לחשיבות המעמד האישי והמשפחתי. יש לנו הנהגה מדינית ישרה ונבונה, כדי להביא את ספינת ישראל, הנאבקת עם נחשולים גדולים, לחוף‑מיבטחים. אך עדיין אנו נכספים להנהגה רוחנית מקובלת על רוב העם, שסמכותה תהא מובנת מאליה ומשפיעה במישרין ובעקיפין. בתנאים אלה, רפה הקשב לדברי הסופר ואין לתמוה על ירידת מעמדו של איש‑הרוח בישראל. ליצירה הרוחנית דרושים הכשרת‑עם, חיבת‑עם, בושמי הערכה, יחס כבוד מלכתחילה. בלעדי אלה יבול כל כישרון או יתכווץ. סופרים מיסכנים לא ישפיעו. בזויה חוכמת המיסכן ועצת נחותי דרגה דחויה. אין סופרים יכולים לדבר מסתר‑המדרגה או משפל‑המדרגה. אי‑אפשר למלא שליחות רוחנית בעם, אלא אם כן הוכשר הדור לקליטתה ואוזניו כרויות לקולם של השליחים. וחברה, שאינה מוקירה את אנשי‑הרוח שבה, לא את הסופרים ולא את האמנים ולא את ההוגים, אלא רואה בהם מעין “עשרה בטלנים”, אינה עשויה לקבל השפעה.

לפנים ישראל, היו תנאי הנפש של היחיד והציבור נוחים לקבלת סמכות והדרכה. תלמיד חרם, הרועה הרוחני, היו מקובלים ומלכתחילה על העם, שהקיף אותם בענני‑כבוד, ולכן היתה השפעתם ניכרת. היוצרים הרוחניים היו תמיד בחינת מולכים‑מעצמם. אין כתר הבחירה ניתן להם על יסוד ירושה ולא בזכות שלשלת היוחסין, אלא בזכות עצמם. אשרי העם המקבל את מרותם הרוחנית בכבוד וביקר. הסתלקות ההקשבה והתשת כוח הסמכות הרוחנית, יהיו סיבותיו אשר יהיו, אסון הן לאומה ולמדינה. הסתפקות העם בנבחרים מטעם הדימוקראטיה והתעלמות מבחירי‑עם, שסגולת השפעתם באה לידי גילוי בצינורות סמויים מן העין, סימן מדאיג הוא לנו. כי לא די במיסגרת דימוקראטית פורמאלית. ולא עוד, אלא שבלי אווירה של הערצת הרוח, גם נבחרי הדימוקראטיה מזדלזלים בעיני העם. שכן, גם הדימורראטיה עצמה זקוקה לשיקוי רוחני מתמיד, להשראה ממקורות‑היצירה.

ד

כשבאים ימים קשים ישראל מבחינה כלכלית ומדינית, מיד עומדים אנשי ציבור וחכמי משק ואיסטרטגים ומכריזים: צריך שתהא עדיפות! ומובן, שהביטחון עדיף והחינוך היסודי עדיף, וקליטת עליה עדיפה, ועיירות פיתח עדיפות, ותעסוקה מלאה בחקלאות ובחרושת עדיפה, וכיוצא באלה. ואילו התרבות והיצירה הרוחנית הן יכולות להמתין עד שיעבור זעם, עד שירחיב. אין לך שיבוש מחשבתי גדול מזה. זוהי טעות שעלולה להיות פאטאלית.

מיותר להדגיש עד כמה חיוניים הם גיוס העם לשמירת הביטחון, והגברת כלי המגן שלנו, וחינוך הדור הצעיר, והשרשת העולים ובניין המשק. בלא הגנה על הנפש והרכוש ובלא ביצור ריבונות המדינה, לא תהיה גם חברה נורמאלית יוצרה. ואולם, תורת הדחייה וההשהייה לגבי היצירה הספרותית והאמנותית יכולה להביא עליה בכייה לדורות. שכן, יצירה זו אינה פרי הנושר מן האילן, אלא היא מבשילה קמעא קמעא, בהדרגה, בצינעא. היא התוות מתמדת ולא תצוייר בה הפסקה. אם המוזות שותקות שעה ארוכה הן עלולות לאבד את כוח הדיבור. תרבות עילית היא כורח‑חיים כביטחון עילי בגבולות, היא תנאי לאומה תרבותית. בלעדיה אורבת לה סכנת ליוואנטיניות.

אין לומר בשום פנים: יש בעיות דוחקות יותר; הבה נמתין עד שהללו ייפתרו. יש להניח בצער, שעוד שנים רבות נהיה שרויים במאבק על חיינו וביטחוננו ועתידנו, ואוי לנו אם נדחה אפיו לשעה אחת את יצירתנו הרוחנית. אין כאן עניין של מוקדם ומאוחר. טענה זו היא עלה‑תאנה לכסות בו את חוסר ההבנה והזילזול בצרכי הרוח וגנזי היצירה. הכל צריך להיעשות בכרך אחד ובעת ובעונה אחת. אין עוצרים את הדימיון היוצר ולא את הכוח היוצר של המחוננים באומה. כשם שיש משק כלכלי, כך יש משק רוחני לעם. הסופרים והאמנים הם הממונים על המשק הרוחני ואחראים לו, ואסור לנהוג משק‑של‑ביזה באוצר הכישרונות וכוחות היצירה. אסור ששכינת היצירה הרוחנית תסתלק אפילו לזמן מועט.

ה

ובהקשר זה ראוי להסב את ראייתנו לסוגיה אחרת. זה שנים שבמדינת‑ישראל מתגבש והולך פולחן הטכניקה, היינו, נוצר כעין יחס המעדיף את “הציוויליזאציה” על חשבון “הקולטורה”, את הידע על חשבון הדעת. זוהי אופנה של מחשבה ושל עשייה, שנתאחרה לבוא אלינו, אבל היא מתפשטת והולכת. הדוגלים בה מדברים בשם המדע ובשם הוד רוממותה של המציאות. לפיכך, כבר קמו מתוכם עוררין על החינוך ההומאניסטי המופרז, כביכול, והם מבקשים להחליפו בחינוך ריאליסטי או טכנולוגי. היסטוריה, לשון, ספרות, סוציאליזם הומאני, ציור ופיסול, תיאטרון ונגינה הם, לדידם, מעין פרפראות לסעודה.

בצד אלה מצויים פרופסורים והוגי‑דנות, הגורסים חינוך על ברכי מדעי הרוח והחברה, אך כופרים בצורך לטפח ברב הדור הצעיר ערכים רוחניים, המכונים בפיהם לגנאי “אידאולוגיה”, ומטיפים לגישה חופשית מכל זיקה לערכים, לפולחן עובדות ונתונים, לעקרון התועלת והיעילות וליתרון ההישגיות. לדעתם, פקע כוח הערכים בדורנו והם מעכבים את הקידמה. ודאי, לא נתכוונו אלה למה שאירע, אולם אירע, שהזלזול בערכי רעיון ורוח, בערכי אמת ויופי כיסודות מורגשים ומושכלים בחיינו, הביא לידי פראגמאטיזם. והפראגמאטיזם הביא לידי קארייריזם צר, וזה הביא לידי גישה צינית לבעיות ולעניינים של העם והמדינה, שפגעה גם בתנועת הנוער. הידע אכל את הדעת. ידע פירושו השגת ידיעה טכנית מתוחכמת, צבאית וחרשתית, ומיומנות מיקצועית. ואילו דעת פירושה כאן השגת הנפש הפרטית והקיבוצית, הבנת נפש היקום, דעת עצמנו ודעת הזולת, דעת העבר וההווה, וחזות העתיד, לעולם לא ישיב הידע על השאלה: למה אני יהודי ולשם מה עלי לקיים ייחוד יהודי? ואין רוב ידע עשוי לומר לך איזו דמות רצויה לעמנו ולחברתנו. לכך תסייע לך הדעת ובינת‑הלב. אי‑אפשר לתלות גילוי של חיזיון שלילי בסיבה אחת בלבד, אבל אין ספק, שההתקלסות באידיאולוגיה היא אחת הסיבות העיקריות להשתוללותו של יצר התועלתיות, לריקותה של החברה יהשראלי, לכפירה שצצה בחלק מן הנוער, לתרבות הבידור הקלוקלת ולאובדן הטעם בסבל ההווה למען העתיד.

האמת היא: כשם שאין לגרוס פירוד בין חומר ורוח, כך אין לגרוס פירוד בין ציוויליזאציה ותרבות, בין חינוך הומאני וחינוך ריאליסטי, בין שאיפה לאמת ולטוב ובין תיכנון חברתי וכלכלי לעתיד אנושי. אלה הם שני יסודות של הווייה אחת. שתי הפנים של הבריאה. אנו צריכים למדעים ולאנשי‑מדע, לטכניקה ולטכנאים, לאדריכלים ולמומחי ייצור וחשמל כדי שנוכל לבצר את המדינה, להקים צבא מודרני, לפתח תעשיה אזרחית ותעשית‑חימוש, להפיק אוצרות הטבע ולעבדם, לבנות מטוסים, אוניות ומכוניות וכלי‑ייחור, ולהעלות את רמת‑החיים ולעשות עצמנו ככל האפשר בלתי תלויים בגורמי חוץ. האיכות הטכנית של מדינתנו צריכה להיות שקולה כנגד זו של מדינות גדולות ומתוקנות, לשם כך עלינו להכשיר חלק גדול של הדור הצעיר.

אולם, גם הטכנאים זקוקים לערכים, שידריכו אותם במיבצעיהם ויכוונו את חייהם, כדי שלא ייהפכו לפלחי טכניקה ולטכנוקראטים. גם בטכניקה יש ניצוץ אלוהי והיא לא פעם פרי חוזי חזיונות ואינטואיציה, ואף היא עשויה לשרת שירות נאמן את האדם, אך פולן הטכנוקראטיה עלול להביא שואה על האנושות. מי שיודע להוליך זרם חשמל, אינו יודע עדיין להוליך עם, ומי שיודע לנהוג בחללית אינו ראוי עדיין להיות מנהיג. דרכו של פולחן‑טכניקה שהוא רואה את האדם ראייה בלתי פרסונאלית, סתמית, אלמונית, בחינת בורג או סיפרה. בסופו‑של‑דבר, נהפך האדם לאמצעי במקום להיות בתכלית העליונה של כל הישג טכני. בספר,אור הגנוז" לבובר, נאמר: “סיפרו להרב מקוצק על איש עושה נפלאות, שיודע את הסוד לעשות גולם. אין חשיבות לכך, אמר הרבי, אבל כלום יודע הוא את הסוד לעשות חסיד?” בלא השם המפורש, בלא אידיאה מנחה, תיעשה הטכניקה לקטלנית, בחינת גולם הקם על יוצרו. החינוך למחשבה טכנית יבשה, לגישה פראגמאטית, ללהיטות אחרי יעילות, לאידיאל של חברת‑שפע, מטשטש את ההבדל בין וואַדוּז לירושלים; בלא שאיפה לאמת ולמוסר, ובלא שאיפה ליחסי אדם ועם מתוקנים, ובלא לחלוחית של שירה ויופי, מנמיכים את המשמעות החיים וטעמם. החיים עלולים להסתיים בשני אופנים: בנהייה אחרי אוקולטיזם וספיריטיזם, או בהסתאבות החיים, המביאה עמה התאבדות. וכבר יש לנו סימן וזכר לכך.

זהו דין‑ודברים נוקב, שממנו תוצאות הרות‑גורל לדמות‑חיינו ולעתידנו. ועוד נצטרך לעסוק בו מבחינות שונות.

ו

חלילה לראות בדברי כתב‑קטרוג, הבא להבליט את צבעי השחור בהווייתנו. היש התרבותי והחברתי שעשינו רב הוא. ספרותנו החדשה אינה מביישת את אבותיה, וברובה הגדול היא חוליה נאמנה בשרשרת הזהב של היצירה הספרותית בת‑הדורות, השירה, הסיפורת, המסה, הביקורתית וההגות זכו להישגים אמנותיים וצורניים, תוכניים וטכניים, מהודרים ובני‑קיימא. ואף שאר סוגי האמנות כגון התיאטרון, הציור, המוסיקה והאדריכלות עשו חיל וכבשו להם מקום נכבד בחיינו ובהכרת העולם כולו. מן המציאות הקשה אך רבת‑הענין הזאת חצבנו לנו יצירה תרבותית חיי רוח. הגאון היהודי לא הכזיב ולא יכזיב. כשרונות יוצרים וכוח עיצוב מבצבצים ועולים בקרב הדור הצעיר בכל ספירות החומר והרוח. אך אם אין מקום לבכי ולקינה, אין גם יסוד לומר מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

אין אנו עם סגולה שנולד לפני 27 שנה. גדולה תשוקת היציר שלנו, כשם שגדולים מופתי היצירה הספרותית באומה. ומופתים אלה נוטלים הרבה מן היוהרה שבנו ומראים לנו את הבוסר ואת החסר ואת אשר לא השגנו. לפיכך עם כל ידיעת היש שרכשנו, יש לנו הרגשת עצבות גדולה מול פני החסר, והיא המשמשת ערובה, שלא נסתפק ביש ולא נקרא: שישו בני מעי!

ובסמיכות למראות הנגעים שבחברה ראוי לעשות גם חשבון פנימי של הסופרים לעצמם. אם ברצון הסופרים לזכות במעמד נאות, מן הדין שיקשטו את עצמם תחילה ויטלו את הקיסמים מבין עיניהם. אין בדעתי לדבר כאן כמבקר‑סיפרות, ואף‑על‑פי‑כן, אי‑אפשר שלא להעיר משהו על החזיון של ריבוי כישרון‑כתיבה ומיעוט יצירה. סכנה צפוייה לסיפרות מאלה, שהם בעלי כישרון בלבד, אלה שהגיעו לידי חריצות בחיבור שירים, ברקימת עלילה סיפורית ובכתיבת מאמר‑ביקורת מדעי, כביכול, המבושם בתבליני מונחים מיקצועיים. הכישרון כשלעצמו הוא סומא. מי שיש לו כישרון בלבד הוא בעל מישחקים. אחת היא לו איך הוא משתמש בו ולשם מה. עיתים ימשוך את כישרונו לצד זה ולעיתים – לצד אחר. העיקר, שהתוצאה הא מרעישה. לפיכך, מצויים ביניהם בעלי כישרון‑להשכיר.

רק אם לבעל הכישרון המוּטבע גם ציביון מוסרי, מצפון אנושי ומצפן דרכים – תהא יצירתו בקו האמת. יכולת טכנית גדולה, שענפיה מרובים ושורשיה הנפשיים מועטים, לא תביא לעולם בשורה של ממש. היא מבריקה לשעה בקישוטיה הצורניים ודועכת. ודאי כוחו של הסופר בסוד הייחוד השלם. מחלפות ראשו גדלות במיסתרים. יצירתו באה לידי גמר בישולה בחדרי‑חדרים. וחלילה לאיזה גורם חיצוני לצוות עליו או לתדרך אותו. הזמן ומאורעותיו מנהמים בקירבו ואינו זקוק למעורר מן החוץ. שליחותו של הסופר היא ילידת נפשו. היא מתגלית לו על‑ידי ה“מגיד” בחלום או בהקיץ, אולם היא מתגבשת בכוח הרשמים והמגעים עם המציאות הלאומית והחברתית.

האמת היצירתית של הסופר אינה ערטילאית, אלא מתלבשת בלבושי הזמן והמקום והמתגוונת בגווניהם. אבות‑המזון של הסופר היוצר הם: העבר, ההווה והעתיד של עמו, צער היחיד והכלל, אופי ויופי, אמת וגורל, מוסר ודעת. הוא נוטל מן החברה ונותן בה, כי היא בית חיותו כשם שהיא בית‑היוצר שלו. איכפת לו אם החברה בנויה על צדק או על עוול, אם היא משעבדת או משחררת, אם היא טובה או מושחתת.

לצערנו, לא כל הסופרים המוכשרים מודים בהנחות אלו, להפסדם שלהם ושלנו.

ז

אכן, לסופרים העברים יעוד לאומי וחברתי במערכת הזמן הזה. תפקידו הראשון ליצור יצירה ספרותית בעלת ערך אסתטי ואמנותי, שיש לה חוקים משלה. ובזה ייבחן. יצירה זו מתרקמת בחשאין‑חשאין, בשפריר חביוֹן. לשם הצלחתה הוא משעבד את כל כוחותיו. בשעת כתיבה אסור שיתערב בה גוף זר או יסוד חיצוני. אולם, ככל שגדול כוחו של סופר ביצירה כן תירבה אחריותו לאומה ולגורלה שהיא חלק מהם, וכן תידרש ממנו תרומתו הסגולית לענייני הזמן ולתיקון החיים שמחוץ לד' אמותיו הפרטיות. לא זה על חשבון זה, אלא זה נוסף על זה. לשון אחרת: יותר משנתבעת הספרות לשמש את עניני זמן נתבע הסופר לכך.

פעילותו הפובליציסטית העראית, למשל, לא תקפח את יצירתו. ואין הסופר נתבע להתערב בדברים שאינו מבין בהם כל צרכו, שהעסקן מיטיב לדעת אותם ממנו. לא. הוא נתבע לתת ממה שמצוי בו רב‑יתר מאשר אצל אחרים. הסופר העברי יכול להעמיק את שורשי ההשגה והקיום של הדור. תעודתו לגלות לעיני הדור את נוף העבר המרהיב, שנוף ההווה הוא המשך לו; לחנכו לאחריות גבוהה ללשון האנושית, למדו ניקיון הלשון ויופיה. הוא יכול וחייב להטעימו טעם מקור בחיי התרבות והחברה. הוא צריך לחשוף את הסכנה שבתרגומיות ושבחיקוי, בין בספרות, בין בתיאטרון ובין בחברה. ההשפעה של העולם עלינו ברכה בה אם היא באה מן השבח והעליה, ולא מן הקלוקל והנמושות, ואם היא מתלבשת בפורפוריה עברית מלכותית.

תירגום ספרי‑מופת יש בו כוח מחדש ומרענן, אך פולחן התרגום ודחיקת המקור, הם מסימני דלות אנושית ולאומית. ואין זה רק עניין של כבוד, אלא של מזונות בריאים. ההתלעזות והתרגומיות מביאות עימן גם השקפת עולם תרגומית, לועזית. המקור דומה לחלב‑אם, שאין לו חליפין. לשון עברית, היונקת עסיסיה מן המורשת, שירה עברית גדולה ילידת בית; מחשבה עברית צמודה לשורשי הגזע, שענפיה מסתעפים על‑פני כל הווייתנו; חזון‑חברה מאיר; תורת‑מידות מעוגנת במוסר היהודי של הדורות ומפורשת ברוח הזמן – כל אלה לא רק הכרחיים הם לנו, אלא גם אפשריים. הם קיימים בכוח ובמידה ניכרת גם בפועל. הם טעונים פיתוח וציחצוח. והיוצר העברי בכוחו לעשות זאת. הוא יודע לברור ניצוצות ולחולל השראה במורת העיתים והרוחות. והחברה הישראלית משתנית כל כמה שנים. המאורעות הרדופים משנים אוה, גלי העליה ולשונותיה משנים אותה, המתיחות המתמדת בין מלחמה להפסקת‑אש משנה אותה, המצור המדיני והמצוק הכלכלי משנים אותה.

ואף‑על‑פי‑כן, גזירה היא לחיות ולבנות את המדינה והחברה בתנאים קשים אלה. ויש בנו ובעם היהודי בתפוצות תאוות‑חיים כבירה, כוח סבל וכוח יצירה,יוזמה ויכולת, ממון ודימיון, כדי לעמוד בכל אלה ולהקים מיפעל‑אדירים זה, להפיח תקווה בעתידה של ישראל ובאחוות עמים בה ולתת משמעות עמוקה לכך.

לא אידיליה צריכה להיות בין הסופר והאמן ובין המדינה והחברה ולא הסכמת גומלין. המתח בין איש‑הרוח, היוצר באהלו, ובין המנהיג המדיני או העסקן הציבורי הוא עתיק מאוד ואף טבעי במידת‑מה. ולדעתי, הוא פורה ואינו עתיד להיעלם. ההתמסדות של הסופר היא סם‑מוות לו ולהעזתו. ובוודאי עומד הסופר לא פעם לפני ניסיון קשה: ליצור ביחידות או לתת זמנו לציבור. והוא חייב להכריע מה עדיף. אולם, כשאומה שרויה במצב כמצבנו, נוגעת הסכנה לכל אברי האומה ואינה מבחינה בין נבחרים לבוחרים, בין הדיוטות לכוהנים, בין מחברים לקוראים.

הסופר העברי, הבקיא לא רק בזרם‑התודעה של גיבורי סיפוריו, אלא יודע גם את זרם התודעה של הצבור והחברה, ולכן הוא מיטיב לחוש את הסכנה הנפשית, הרוחנית והתרבותית – מן הדין שייצא לרשות הרבים ויגיד לעם בקול רם מה שהוא רואה, ויעשה להתעוררות העם ולתיקון נפשו. אל לו לנקוט עמדה של משקיף סביל, אלא של סוער ומסעיר, ושל קורא‑תיגר. מכל מקום, אין כוח אחר באומה, שיכול לעשות זאת כמוהו!

הספרות על דעת המקום ועל דעת הזמן/ ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

א

אייחד את דברי על הספרות והתרבות בתוך המדינה והחברה. שכן ועידת‑הסופרים, המתכנסת אחת לשנתיים, מן הדין שתביא לידי ביטוי פורתא את מעמדה של היצירה העברית ובעיותיה, את המועקה והמצוקה שבלבנו וגם את הסבר והסיכוי הנשקפים לנו.

קיימא לן: תהליך היצירה אפוף מיסתורין. אין אנו יודעים את סוד התרקמותה ולא את דרך יציאתה מן הכוח אל הפועל. מצויות בידנו עדויות‑חווייה של סופרים ואמנים רבים, מאפלטון עד ביאליק ואורי צבי גרינברג, המקיימות הנחה זו במלואה. הן מספרות לנו על יצירות, שתחילתן בסוד העיבור, בהברקת‑פתע או בהבשלה בלתי‑מודעת. מקורה הסתום של היצירה הפיוטית הביא בתקופות שונות לידי אמונה, כגון שעל המשורר שורה השכינה או שהוא משוחח בלילה עם איזה “מגיד” או משתעשע עם איזו מוזה, ואפילו עם רוח רעה. ולא אנשים מבחוץ בלבד השתאו והשתוממו על חזיון זה, אלא אף היוצרים תהו על עצמם ולא יכלו להבין עלומה זו של התמלאות רוח היצירה, בחינת “נופל וגלוי‑עיניים”.

אף‑על‑פי‑כן, לא נמנעו ראשונים ואחרונים מלהסיר את הווילון מעל פני היצירה, להתחקות על שורשיה ואף לבקר אותה ולנתחה. ואין כל סתירה בין ההנחה, שהתהוות היצירה סמויה מן העין, ובין הנטיה לחשוף את מקורותיה ולעמוד על טיבה והרכבה. מפני שלחזיון הזה שתי פנים: התהוות היצירה היא אפופת‑רזים ואילו חטיבת‑היצירה המסויימת, עומדת ברשות עצמה ונתונה לביקורת ולחשיפה, אם לא כולה – רובה.

כל ספרות היא ספרות לאומית, מפני שכל סופר הוא בן לעמו, גידולה של סביבה, של נוף ושל אקלים מיוחדים. רוחו יונקת מתולדות עמו ומסורתו, סופגת את צער האומה ושמחתה, חזון האומה ויעודה, ותנאי המקום והזמן מעצבים את תשתיתו הנפשית והרוחנית. הוא כותב בלשון‑עמו, והלשון אינה כלי‑אומנות בלבד, שבעזרתה עושה הסופר את מלאכתו, אלא הוא צבע מחשבתו, גוֹן הרגשתו וצורת הסתכלותו בעולם. לכל לשון נפש משלה. הרואה בשעת יצירה כ“ב אותיות עבריות, רואה חזיונות ודימויים עבריים, ונעשה חוליה בשרשרת מספר בראשית ועד ימינו. אפילו רישומי השפעתו, שקלט מספרות‑העולם, עוברים דרך הפריזמה הלאומית שלו ומקבלים עליהם עול כ”ב אותיות. הוא מייהד אותם ומלבישם לבוש עברי, ודינם לא פעם כדין מקור. יחוד לאומי ומקומי זה לא זו בלבד שאינו מפחית מערכה האוניברסאלי של היצירה, אלא משמש תנאי לה. רק היוצר דבר של קיימא לעמו ולדורו, ומשפיע עליהם ומחנכם, יוצר גם לעמים אחרים ולדורות הבאים. והדברים מפורסמים ואינם צריכים ראייה.

הסופרים העברים בישראל, אף‑על‑פי שכוחם בעיקר ביחידותו של כל אחד מהם וערכם ביצירתם האינדיבידואלית, וכל סופר בודד במועדיו, הריהם גם חטיבה ציבורית מובהקת, שתעודה ייחודית להם. יניקתם והשראתם ממעמקי ההיסטוריה והתרבות של ישראל ונושאי יצירתם – הוויית האומה, גורלה ועתידה. הסופר העברי בדורות האחרונים היה תמיד רוקם עטרה לתקומת העם, מחייה בנשיקה את הלשון העברית, חולם חלומה של מדינת‑ישראל לפני היותה ונושא שובלה לאחר כינונה. מעולם לא חשש שמא יפגום בספירת האָמנות לשם אמנות. ואומנם הוא נתן ביטוי לירי לעולמו האישי, הפנימי, ולא הסתפק בתפקידו כמעורר שחר הלאומיות, והשיג הישגים אמנותיים אוניברסאליים ניכרים. אולם עם זה, ראה עצמו הסופר העברי אחראי בכל מאודו לעברו של העם, להווה שלו ולעתידו, ועשה כל מה שהיה בגדר יכולתו: כתב שירים, סיפורים ומסות, חיבר כרוזים וקולות‑קוראים, תיאר את הצד השלילי של הגלות, עורר לחלוציות, קרא לעבודה וליצירה, לעליה ולהתישבות, וחיזק ידי מגינים, לוחמים ומעפילים. בדיבור אחד: בשלושת הדורות האחרונים היה הסופר העברי חלוץ הגאולה והעצמאות המדינית, והספרות העברית היתה אספקלריה לאוטופיה הציונית וללבטי התגשמותה. היא לא העמידה את עצמה ברשות האומה וצרכיה; היא עמדה מתחילת ברייתה ברשותה. היא נולדה בתוכה. מעולם לא קיבלה פקודות או הזמנות מבחוץ. היא נצטוותה מפי עצמה. היא היתה מזומנת ומוזמנת מבפנים, היא והאומה שתים שהן אחת.

לא רק ביאליק ואחד‑העם, פייארברג וברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי ויעקב כהן ועוד ועוד היו חלוצי התחיה ושושביני הממלכתיות העברית, אלא גם אלה שבאו אחריהם: עגנון והזז, למדן ושלונסקי, שטיינמן ואלתרמן, וייבדלו לחיים ארוכים אורי צבי גרינברג וש. שלום ורבים אחרים. הם העמיקו את האני‑מאמין הציוני ואצלו מרוחם על חיי החברה. אחריהם אם לא תמיד בעקבותיהם, הלכו הסופרים הקרויים “דור הפלמ”ח" ו“דור המדינה”, וכל אחד מהם נתן חלקו למדינה, לא רק בשירות צבאי, אלא ביצירה סרותית, והמשיך את שלשלת‑הזהב. אומנם מצויים סופרים צעירים, וביניהם בעלי‑כשרון, המתייפיפים באסתטיציזם ערטילאי, ומייחסים בזילזול אל השליחות החינוכית, הציונית והחברתית של הספר והספרות. ויש שהם מתפנקים בקריאה: “יחי אני!” ברם, מובטחני, שגם הללו עתידים להגיע אל האמת הפשוטה: שהאוטונומיה היצירתית של הסופר וחירות הבעתו לא זו בלבד שאינן בניגוד לזיקתו לאומה ולצרכיה החיוניים, אלא אף ניזוֹנות מהם ומתחסנות על‑ידיהם. רק מי שיוצר על דעת הזמן והמקום הממשיים, זוכה לשורשיות ולחיי עולם הבא.

אנו גורסים רציפות רוחנית ותרבותית, רציפות, שפירושה חידוש ותמורה. ויש להם לסופרים העברים מה לומר ומה לחדש. והם אחוזים אש יצירה. שכן, נוכח המצוקה הרוחנית והחברתית, שירדה עלינו, גדלה תעודתם של הסופר והספרות שבעתיים. ודע: אין בידיהם תרופה מהירה למדווי המציאות, אבל יצירתם משקפת אותה מציאות. אין הם איסטרטגים ולא כלכלנים ולא פינאנסיסטים, ולא בתחומים אלה יפה כוחם. אבל נוכחנו לדעת, שתחומים אלה תלויים מאוד מאוד בתחומים אחרים. היו ימים, שרמת‑חייו החומרית של כל אחד מבני הישוב היתה נמוכה מזו של עכשיו, ואף‑על‑פי‑כן, היו מצב‑רוחו ומוסר‑עבודתו ואמונתו במדרגה רמה יותר. ולא אטעה אם אומר, שהתמחותנו הטכנולוגית במקצועות רבים שונים הביאה עמה עליה בשכר, עליה בשביתות ובמאבקים, אך לא הביאה עלית‑נשמה. אופייני הדבר, שבשעה שאקולוגים מדברים על איכות‑החיים, הם תובעים סביבה בריאה, אקלים טוב, ביעור הביצות ומקורות הזיהום, נטיעת גנים, נקיון וכיוצא בזה. והדין עמהם. אולם הם ושכמותם מסיחים את הדעת, שמצויים עוד גורמים, שהם תנאי מוקדם לאיכות‑החיים הטובה, כגון אקלים מוסרי, סביבה חברתית בריאה, שוויון סוציאלי, יחסי‑אנוש מהוגנים, ספר טוב, יצירה מקורית, הרצאה מהנה, הצגה מרוממת, ציור אסתטי וכיוצא באלה. הלא הכל יודעים, שהיו וישנן בעולם אחוזות גדולות, המשתרעות על פני מרחבים, והן מצויינות מבחינה אקולוגית, ואף‑על‑פי‑כן מצויות בהן ביצות מוסריות ושחיתות והוללות, המנבלות את חיי האדם ומקצרות אותם לא פחות מסביבה אחרת, הלקויה מבחינה אקולוגית. האין צורך ליתן את הדעה על אקולוגיה רוחנית? מי יודע, שמא גרמה האקולוגיה הרוחנית הלקויה לירידה החברתית בחיינו, למוסר‑העבודה הגרוע, לבדרנות, ללבאנטיניות וליחסי‑אדם משובשים רב‑יתר מגורמים אחרים.

בתחום זה, לדעתי, יפה כוחו של הסופר. יסודות המחיה הרוחנית, שיצירתו נותנת לפרט ולכלל, הכרחיים לקיומם ולקיום החברה. אולם אופן נתינתם והגשתם אינם מהיום למחר. ואילו רישומיהם ברורים לטובה. אולם הצלחתו של הסופר וברכתה של הספרות תלויות בתאנים אחדים, שראוי לפורטם.

א. הסופר צריך להיות נחשב בחברה, שהוא משפיע בה. דרושים אווירה של חיבה והערכה ליוצר ויחס של כבוד אליו. אין קולו של סופר נשמע מתוך מעמד נמוך ומיסכן. בדורות הראשונים היו מקבלים מרצון מרות וסמכות של מורי העם. וניתנה האמת להיאמר: מעמדו של הסופר העברי אינו מזהיר במדינת‑ישראל. דווקא לאחר קום המדינה נתמעטה דמותו בחברה. היצירה עצמה לא קטנה, הישגיה ומעלותיה אינם פחותים משל הדור הקודם. אך פחת כוח‑הכיבוש ונחלשה ההקשבה אליה. העם למשפחותיו אינו חי על ספרות מקורית. מצב זה טעון תיקון שורשי.

ב. יש להכשיר את החברה לקליטת ערכו. חברה חרשת לא תשמע את הקולות והברקים, אפילו הם באים מהר‑סיני. חברה, השקועה בחומריות, ברדיפה אחרי נוחות, בקארייריזם ובמריבות, והמכורה לעגל‑פז, לא תקבל ברצון לחוחות‑הברית, אפילו אחוזים הם בידי משה. דרושים תנאי נפש מסויימים לקבלת השראה והשפעה. צריך לכרות אוזניים לתורה ולאמנות ולעורר בלב העם ציפייה להווייה רוחנית.

ג. הסופרים צריכים ליהנות מחירות היצירה. אסור לראותם כמשרתים ונושאי‑כלים של השלטון. היצירה האמיתית היא על‑פי רוב נונקונפורמיסטית, שהרי היא אינה משלימה עם הקיים. היא תמיד חותרת לגלות את המכוסה, שלעתים קרובות אינו נוח למישהו. אבל ספרות‑מטעם היא בת‑בלי‑טעם. היא לא תחנך; זו, גם כשהיא מתחנחנת בחידושים היא מהנהנת, אומרת הן. יתר על כן: יש להשלים עם המתיחות המרגיזה, ולא פעם יש לה דין עם שליטי העם, אבל גם מפרה. הסיוע של החברה לסופר אינו על תנאי, בנוסח “אסייע לך על מנת שתסייע לי”. אלא: אסייע לך על‑מנת שתגשים את עצמך, ותיצור את שנועדת ליצור. בחשבון קטן מישהו יכווה מאזוֹ של הסופר, אבל בחשבון גדול ייצאו נשכרים גם הסופר וגם החברה הלאומית והאנושית.

ב

מה יכול הסופר העברי בעמו להעניק למדינה ולחברה?

סופרים כוחם בתיאור, במיצוי דברים מחוויותיהם וחוויות בני הדור, ואין כוחם במתן תשובה נחרצת או בהצעת פתרון מכריע. אבל אם נקבל את מאמר החכם, כי השאלה היא חצי פתרון, נמצא, שתפקידו של הסופר הוא נכבד. ועל כשרון זה ברצוני לייחד את הדיבור.

סופר ראוי לשמו, החי את הזמן ואת המקום ונפשו קשורה בנפש האומה משמש מוקד להתרחשות. הוא ממשפחת הרואים. לפיכך מיטיב הוא לראות ללבב הדברים. הוא אמן, ולפיכך מיטיב הוא לתאר את הגלוי ואת הסמוי. הוא מבקש אמת בלתי‑משוחדת, ולפיכך אמיתו תופסת, הגם שלפעמים היא נושכת. איש‑הכיתה רואה את המציאות באספקלריה כיתתית. כלומר, הוא משעבד את ראייתו לאינטרס שלו, מדעת ושלא מדעת. הסופר ניחן בחכמת‑המידה. המקפח את המידה מסרס את התמונה כולה. ההווייה המדינית והחברתית שלנו יש בה טוב ורע, חיוב ושלילה, יופי וכיעור, תהומות ופסגות, סכנות ותקוות. והבא לתאר את כל הצדדים האלה, חייב לסקור את הכוללות מעל מיצפה גבוה. ולא זו בלבד, אלא שגם כלי‑ההבעה אינם מזמנים עצמם לפני כל אחד, והם צריכים להיות שונים לכל סוגיה.

צא וראה, תמונת מצבנו, הנגלית לפנינו, גדושה הפכים וניגודים, בנין וסתירה, אור וצל, והם מעוררים עוגמת‑נפש וחדות‑נפש כאחת. כשאתה נזכר, שעוד לפני שלושים שנה היתה מדינת‑היהודים חלום בלבד, חלום בתוך יהדות הרוסה וארץ‑ישראל קטנה ונאבקת נואשות – יש לך רצון להנעים זמירות על גאולתנו ועל הישגינו הממלכתיים הכבירים. אך בהפנותך עיניך למצב הפנימי השורר עכשיו, אי‑אפשר שלא תפרוץ קינה מרה על כוחות ההרס העצמי, שנתגלו בנו בזמן קצר כל‑כך, המסכנים את הישגינו. עוד אנו שמחים על התחדשות ריבונותנו ועל מעמדנו החדש בעמים, ועד‑מהרה מפעפע בנו ועולה צער גדול נוכח נסיגתנו להתנהגות של עם בלתי‑מדיני, הפוגע במו ידיו בכושר חיינו הממלכתיים. ימי הגבורה והתושיה והאחדות של עם מיוסר, נלחם ומנצח, שהפליאו את כל העולם, מיטשטשים והולכים במערבולת הסיכסוכים והפיצולים והזילזולים ההדדיים. מראות‑הנגעים, שנתגלו בקירות ביתנו, גניבות, שוחד, מעילות, שוד, סמים, ניצול, רדיפה אחרי הבצע, קארייריזם, פער חברתי, מחללים את חלומנו על חברה חדשה, הבנויה על עבודה, צדק, שוויון ואחווה, זה החלום, שאף נתגשם בממדים מסויימים בהתיישבות. שיר‑המעלות לנצחוננו באנטבה כבר שותק על‑ידי המשפטים וגביית העדויות של מועלים ונאשמים פליליים.

עוד לפני זמן לא‑רב ראינו כולנו בעליה את אחד מעיקרי חיינו, ובירידה – אסון וקלון. והנה לאט‑לא נשמעים קולות, המטיפים הבנה לירידה זו, ובתוך הציונות הופיעו ציונים הכופרים במרכזיותן של מדינת ישראל והציונות, שנתגלתה להם פתאום “ברירה “: הפתרון הציוני בישראל – לאו דווקא. בעליזות קלת‑דעת הם מצהירים, שהם יודיעם טוב יותר מה צריכה להיות מדיניותה של ישראל וכיצד עלינו להתגונן מפני מבקשי נפשנו. ואנו נזכרים, ש”ברירה” עלובה זו כבר התקיימה לפני כמה עשרות שנים בתפוצה אחרת, שאף בה ידעו היהודים את שפת המדינה טוב מותר מבעליה המדינה, ומהם היו שרי‑חוץ ושרי‑אוצר, ומילאו בה את הקתדראות ואת כתבי‑העת ואת הספרות. מעולם לא גרסתי “ציונות קאטאסטרופאלית” ולא תליתי תקוות ציוניות בפורענויות; אולם לגרוס “ברירה” בימים, שבהם שוחרר רב‑הטבחים אבו דאוד; כשברית‑המועצות מענה את פעילי העליה ומגבירה רשמית את התעמולה האנטישמית הגסה; כשמצבה של שארית‑הפליטה בסוריה מזווע, כשהפגיעה הדרקונית בחירות‑האדם, כפי שבאה לידי ביטוי ביחסה של ממשלת צ’כוסלובקיה לאמנת 77, שאף היא מתכסה בטלית של אנטישמיות – באווירה זו, אני אומר, לדבר על “ברירה”, הרי זה מעיד על עיוורון גמור!

מן הראוי לשנן באוזניהם של אלה, כי מדינת‑ישראל היא טבורו של העולם היהודי והיא באה להבטיח את קיומם של היהודים כאומה, בעוד שהגולה הטובה ביותר מבטיחה קיומם של הפרטים היהודים כבני‑אדם. שכן הסביבה מוחקת את צלמו הלאומי הייחודי של הקיבוץ היהודי, מרכיבה בו את לשונה ותרבותה וגוזלת ממנו לבסוף גם את נשמתו. אין “ברירה” – זועקת ההיסטוריה שלנו, הרחוקה והקרובה! הברירה היא מארה.

הנה כי כן, מתרוצצים בחיינו חזיונות שונים, מלאי הוד ומעוררי אימים, שרק עט‑אמן עשוי לתארם ולמצות את משמעותם ביצירה, שהיא צירוף של זימרה ובכי, שבח וגינוי, קינה ונחמה, צהלת הצלחה וזעקת‑שבר. לא במאמר הפובליציסטי בלבד ייעשה הדבר, אלא בעיקר בשיר ובסיפור, ברומאן ובמסה, מפני שהם ובעליהם מוכשרים לרדת לשיתין ולהעלות מתוכן אמיתות, העשויות לאלפנו דעת.

רוב המדינאים הגדולים היו קוראי ספרים בלטריסטיים, וקצתם היו בעצמם סופרים. הם הבינו, כי רומאן של יוצר ראוי לשמו יעניק להם חכמת‑חיים ודעת‑אדם, ששום יועץ‑סתרים לא יעניק להם. שכן המספר‑האַמן יציג לא רק את הנפש הפועלת באיתגליא, אלא יחשוף גם גורמי הפעולה הנעלמים, את מה שמעבר לידיעתה, את הבלי‑מודע האישי והקיבוצי. הוא מעלה מן התהום רצונות הפוכים וספקות נסתרים, שאיפה לשלום עם הערבים וכורח להילחם ולשפוך דם, מחאות שנחנקו, מאוויים שנדחקו מתודעת האדם ושרויים בחדרי הנפש האפלים. הספרות, מלבד ערכה האמנותי האסתטי, משמשת פנס בידי אדם להאיר את עיניו בזירת‑היצרים הגועשת הזאת. היא מפרשת הרבה החזיונות אישיים וכלליים סתומים. היא גם מגלגלת את הקורא בנפשותיהם של רבים. היא מסירה את הלאכה התעמולתית הבוהקת מעל האמת וחושפת את התהומות. היא מגבשת ההכרה העצמית של הפרט והכלל.

ברי, הספרות זנה ומפרנסת את העם בערכי אמת ויופי, מוסר ודעת, קסמי צורה ותוכן, גבישי רגש ומחשבה, גורל יחיד וחברה; היא מרוממת אותו מעל לדאגות יום‑יום ומטעימה אותו טעמה של אמנות וטעמה של תרבות ההבעה. היא מעוררת בו צימאון לערכי מעלה, ואף מרווה את צמאונו זה ביין היצירה המקורית. הספרות עשויה לשנות את נפש האדם לא על‑ידי הטפה או תוכחה, אלא על‑ידי מתן ערכי חיים ויופי.

ועוד מתנה אחת מוכשרים הסופר והספרות להעניק לרוצים בה: הלא היא ההתאמה בי המחשבה ובין הביטוי, בין מה שאדם מבקש באמת לומר ובין מה שהוא אומר. לצערנו, רווחת, ביחוד בחיים המדיניים והציבוריים, השלמה עם הפער ביניהם, עד כדי כך, שמלכתחילה אין מקבלים בכובד‑ראש את הנאמר. הלשון באה להערים או לכסות. זוהי צרה מוסרית גדולה, שתוצאותיה הרות‑פורענות.

פעם שאלו לו לקונפוציוס: מה היה מתחיל לעשות אילו היה עליו לשלוט באיזו ארץ? “אני אתקן את גדרי הלשון ושימושה”, השיב המורה. שומעיו השתוממו ואמרו: “הלא אין לתשובה זו כל ענין לשאלתנו. מה יועיל תיקון שימוש הלשון?” והמורה השיב: “אם אין הלשון מדוייקת, כי אז מה שנאמר איננו מכוון לאמת; ואם מה שנאמר איננו מכוון לאמת, כי אז אין המיפעלים נעשים יפים; ואם אין המיפעלים נעשים יפים, כי אז אין המוסר והאמנות עולים יפה; ואם אין המוסר והאמונה עולים יפה, כי אז אין המשפט קולע אל הצדק; ואם המשפט איננו קולע אל הצדק, כי אז אין האומה יכולה להניע יד או רגל. על כן אסור לסבול שרירותיות במלים. זהו הדבר, שבו תלוי הכל”.

חכמה קדמונית זו כוחה יפה גם לחיינו. הזילזול בלשון העברית היפה והטובה עובר כל גבול והוא וגם בתוכן, באמת. וראוי להעיר, שהכנסת שלנו, ששמה הוא גילגול רחוק של “הכנסת הגדולה” בימי הבית השני, עושה עבודה חקיקה חשובה למדינה, אך אינה משמשת מופת בלשונה ובדיבורה. כל תפילה וכל מימרה שנשתיירו מן “הכנסת הגדולה” מצויינות ביופיין ובדיוקן ובנקיונן, מה שאין כן הכנסת שלנו. רק חברי‑כנסת מעטים מקפידים בלשונם, רובם מדברים עברית עניה ומרושלת, ולא פעם היא מלווה גם נימוסים משובשים.

הסופרים העברים אחראים למשק‑הלשון, לתחבורת‑הלשון, לכבישי‑הלשון, לתקשורת‑הלשון, לבטחון‑הלשון לאוצר‑הלשון, ללשון‑חוץ וללשון‑פנים, לפיתוח‑הלשון, לביטוח‑הלשון ואפילו לדת‑הלשון. וכל השירותים החיוניים האלה מקופלים ביצירה הספרותית של הסופר העברי, היוצר על דעת המקום ועל דעת הזמן.

ג

מן הדין להסב את מבטנו כלפי עצמנו. לירידת קרנה של הספרות סיבות שונות, שאינן מיוחדות למדינת‑ישראל. ולא אעמוד עליהן עכשיו. אולם אי‑אפשר להתעלם מחלקם של הסופרים עצמם למצב זה. אין הם נוהגים כבוד זה בזה ולא אחד ביצירת חברו. הכיתתיות עולה כפורחת. אמת‑המידה נקבעה על‑ידי אנשי‑שלומנו. מקצתה של הביקורת, ובעיקר הרצנזיה, מגלה נטייה ברורה לאלימות לשונית כלפי מי שאינו בן‑כיתתו של המבקר. במקום הסברה באה התקפה, במקום הערכות – קריאה בשמות‑גנאי. א הוויכוח ירש הניצוח; ההיגיינה של הלשון לקויה. סימני זיהום נתגלו בה. יחסי‑הגומלין בן הסופרים משובשים, הא כיצד יכבד הקורא המשכיל את הסופר, שאינו מקפיד בלשונו כלפי חבריו ואינו מגלה יחס של דרך‑ארץ ליצירה ספרותית של סופרים אחרים? ודאי, כל סופר הוא אינדיווידואליסטן. הוא שונה מחברו במיזגו, בטעמו ובסיגנונו ומוגדר לעצמו. אבל עלינו להקים את “הגדר הטובה” בין הסופרים. ותכונה אחת יאה לכולם – תכונת הענווה.

ועוד רעה חולה אחת נתפשטה בחיי תרבותנו, והיא נתגלתה בעיקר בקרב אנשי‑המדע העבריים. שמחתנו לתחית הלשון והשתכללותה בכל פינות חיינו נעכרת על‑ידי אלה, שמטעמי נוחות או סנוביזם הם כותבים באוניברסיטאות שלנו את חיבוריהם המדעיים בלשונות לועזיות, ורק עלבון ללשון העברית, שכבר הגיעה לפירקה, ואפשר לכוב בה מחקרים בכל תחומי המדע, אלא גם מעילה‑באמון מצד מדענים, שנתגדלו ונתחנכו על ברכי העברית במולדתם, ועכשיו הם זונחים אותה. אין דומה מחקר עברי, שנתרקם ונולד בעברית, למחקר שתורגם לעברית. התנהגות זו של כמה מחוקרינו היא אנומאלית ושום טעמים ונימוקים לא יצדיקו אותה. אסור להשלים עם חזיון זה, העלול לסכן את מעמדה של הלשון העברית ולהביא לידי פיגור את היצירה המדעית המקורית.

הספרות העברית היתה, הוֹוה ותהיה אספקלריה לרחשי האומה ולמאבקיה, למצוקתו של יום ולחזון השלום בישראל ובעולם. אין היא כל‑יכולה, אבל היא ערך ראשוני בחיי האומה והיחיד. בלעדיה יתמות ושיממון רוחני. מדינת‑ישראל היא בית‑יוצר גדול לספרות העברית. התקופה קשה ורבת‑מבוכה. היא טורפת אנשים ואוכלת זמן. יום‑יום אנחנו נתבעים לקורבנות, להדיפת סכנות, לתושיה מדינית וכלכלית, וזה בולע אותנו ומקדיר עלינו לא‑פעם את האופק. אולם לבת‑היצירה רותחת, ומתוך רתיחה זו יוצאים שירה וסיפור, אמונה והגות, חטיבות אדם ונוף, העתידות להיות טל‑תחיה לנו. אימה גדולה עלינו, אבל גם ירחי‑זיו מזומנים לנו. ואל יטעוּ אותנו גילויים שוליים של ספרות‑אבסורד ושל שנאה עצמית. אלה נטפלים אלינו תמיד, ועתידים לחלוף מן העולם. הספרות העברית לא תינזק מהם. היא תלך באורחא דמהימנותא. היא מחייבת מהפכה, אך שוללת תהפוכות. היא תשאל לנתיבות העולם והאומה והיא תשיב כפי יכולתה. היא נאמנה למורשת וגורסת התחדשות. עם זאת, כל החברב ועל הממשלה ועל ההסתדרות לדעת, שאסור לומר: הואיל והמדינה נתונה בקשיים חמורים, הריני תשקוד קודם‑כל על בטחונה וכלכלתה, ואילו דאגתה לספרות ולאמנות וליצירת תרבות עילית תידחה בינתים. חס להן לנהוג כך. אין ברירה אלא לטפל בכל הדברים בעת ובעונה אחת, כצרכים שווי‑זכויות ושווי‑דחיפות. אף אין לבקש מן הספרות תגמול מהיר. אין היא זריזה לשחק במשחק תן‑וקח. אבל היא גומלת לאומה על‑פי דרכה תוך אורך‑רוח, ומה שהיא נותנת הרי זה מתן גדול, רוחני, יצירתי, שהוא בסופו של דבר גם מתן מדיני, לבית ולעולם. היא מעמיקה בלב העם את המוטיבאציה ליעודנו ולמעשינו, ללבטינו ולתלאותינו. ודוק: דרושים למקיימי ערכין טעמי‑מצוות חדשים. ואלה טמונים ביצירה הספרותית והאמנותית ובהגות הישראלית האחראית. הללו יצחצחו את המוטיבאציה הוותיקה, יסירו את האבק מעליה ויתנו לה ברק חדש, טעם‑צער חדש וטעם‑חיים חדש.

רבותי, על דעת המקום ועל דעת הזמן ראיתי צורך להשמיע דברים אלה.

¹

א

הכותרת של דברי, שואלת: מה השעה? זוהי שאלה פשוטה מאוד, הלקוחה משפת יום‑יום, אבל היא גם שאלה מורכבת מאוד, הבאה מספירה גבוהה יותר. אדם או ציבור, התוהה על מצוקת הזמן וסכנותיו ומבקש דרך ומוצא, הריהו שואל: באיזה מזל אני שרוי עתה? מה נתחדש בעולם? מה אני מצווה לעשות עכשיו? זוהי שאלה המתייחסת לחשבון גדול, לחשבון‑נפש או לחשבון‑עולם. אין מחוגים ממשיים, המראים את השעה המדוייקת. כדי לכוון שעה כזאת, זקוק האדם לכוח‑ניחוש, לאחד מששים של נבואה.

היהודי בגולה יותר משהיה חי חיי שעה, היה חי בנצח. הפסוק “נצח ישראל לא ישקר” הינחה אותו. ואומנם הנצח לא שיקר; עם ישראל חי. אבל שעת‑ישראל שיקרה לא פעם והכזיבה. לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שהציונות באה לעולם כדי להורות לעם את השעה וצרכיה. היא היתה מורה‑שעות, לא שהיא זילזלה בנצח ישראל. חלילה. היא באה לעורר את העם מהשתקעותו בנצח, שהרדימה אותו. הציונות לימדה אותו הוראות‑שעה, מצוות‑השעה, כלומר מעשים למען העם, שהשעה גורמתם.

העם האמין בביאת המשיח וחיכה לו בכל יום שיבוא, וכך עברו עליו כאלפיים שנה תוך המתנה זו חוץ למקומו וחוץ לזמנו. ורק לאחר שהתחילה הציונות שואלת: מה השעה? מה ניתן לעשות מיד? איזו הזדמנות זימנה ההיסטוריה לאומה? – באה התמורה. יחידים וקיבוצים בעם התחילו לראות באספקלריה המאירה את מצב העם, את הדרך לגאולה, לשיבת ציון, למדינת‑ישראל. במקום מחשבי‑קיצין הנהיגה הציונות מחשבי‑שעות, שעות‑כושר ושעות‑חסד בהיסטוריה הצעירה של ישראל. ניתנה רשות לומר, כי הישגיה של תנועת‑התחיה שלנו במשך מאה שנה הם פרי של תפיסת הזדמנויות באומה ובעולם וניצולן. הציונות היא חוכמת‑השעות בהווה לאור נצח ישראל.

כאלו היו עלית ביל"ו והעליה השניה, הצהרת‑בלפור והעליה השלישית והרביעית, כזאת היתה קבלת תוכנית‑החלוקה על‑ידי התנועה הציונית, ששימשה אחר‑כך יסוד להחלטת עצרת האומות המאוחדות, וכזאת היתה שעת ההכרזה על הקמת מדינת‑ישראל. אני זוכר יפה את דימדומי השעה ההיא, כיצד התנודדו כפות‑המאזניים בין הן ולאו. ואילו הכריעה דעת המפקפקים, מי יודע אם לא היינו מחמיצים את עצם הקמת המדינה.

הנותן בינה לאדם, העניק תבונה ועוז להנהגת האומה ולחלקים ממנה, והם אחזו בבלורית השעה ועשו בה את ההכרחי והנחוץ, ועל‑ידי כך פתחו תקופה חדשה בחיי העם.

שעה זו, שאנו שרויים בה, היא איפוא שעת‑השלום. ואם לא נשתמש בה כראוי וכמחוייב, לא נינקה. שעה זו לא באה כפתק מן השמים. היא הגיעה אלינו בכוח חתירה רבת‑שנים בים‑השינאה אל חוף‑מיבטחים. הדרך אל השלום נסללה על‑ידי חלוצי האומה, שעלו ובנו והחיו שממות. רבים מהם הקריו את נפשם במלחמת הגנה על חיי העם והארץ. זוהי שעה נוראה‑הוד. וחוששני, שהמתנגדים עכשיו לחוזה‑השלום, שרובם בנים נאמנים לעם ולמולדת, טועים ואינם מרגישים, שהם חוזרים ומדברים על הנצח בניגוד לצורך השעה. הנצח צריך לשכון כבוד בספירת האמונה, באופן שיקרין מרחוק ולא ירפה את ציווייה של השעה המכרעת, שהיא חותכת חיים לאומה, החותרת לגאולה שלמה.

כנסת‑ישראל הבחינה כראוי בשנת‑הכושר המסורה בידינו, אף הרגישה שהיא דוחקת, ואישרה את חוזה‑השלום בין ישראל לבין מצרים, ברוב מיוחד ביותר. אשרי המאשרים! זכייה גדולה יזכה דורנו בחתימה זו על השלום, אשר תסיר לאט‑לאט מחיצות‑איבה ותחשל גורל משותף לנו ולשכנינו. כי ממנה יתד ופינה לשלום עם כל שכנינו. היא כתר‑ההישגים לאחר הקמת המדינה, ואנו מקבלים אותה בשמחה, אך גם ברעדה. ויבורך ראש‑הממשלה ותחזקנה ידי עושי השלום! כי המלאכה טרם נשלמה. עוד יהיו חבלי‑שלום קשים. לפי שעה הוקמו פיגומים לשלום, ועדיין יש צורך באדריכלות מומנת ומיומנת כדי לכונן את היכל השלום. ולא בבת‑אחת ייעשה הדבר. השלום ייבנה נדבך אחרי נדבך. הוא צריך להיבנות בחוכמה, במאבק‑איתנים, בעוז‑רוח, במוסר‑אנוש. ואסור שהשלום יהיה רכרוכי. על כל נדבך ונדבך צריך להפקיד שומרים, שיגנו עליו מפני המזיקים מבית ומחוץ. וכשם שאנו מוכנים למסור את נפשנו למען הקיום במולדתנו ולמען העצמאות ולמען בנין הארץ, כך אנו צריכים להיות מוכנים גם למען השגת השלום והשלמתו. ובטוחני, ששעה גדולה של עשיית‑השלום תרים תרומתה גם לנצח ישראל.

ב

רבותי, ברשותכם, אזכיר שני תאריכים לשני מיפעלים תרבותיים וספרותיים, האחד שראשיתו לפני מאה שנה והאחר לפני חמישים שנה.

מלאו מאה שנה למפעלו של אליעזר בן‑יהודה, מיפעל חידוש הדיבור העברי על‑ידי מעשים קונסטרוקטיביים ותוך מאבק ציבורי עקשני. כשם שתחיית הלשון העברית לא נעשתה בידי יחיד, או יחידים, אף הדיבור העברי אינו מעשה יחידים. יהודים ספרדים דיברו בארץ עברית לפני בן‑יהודה, ועליה השניה, וביחוד המורים בארץ‑ישראל, חלק גדול להם בהנהגת הדיבור העברי בבית וברחוב. אף‑על‑פי‑כן, ראוי בן‑יהודה ומיפעלו להיחשב כאיש‑מופת וכחלוץ המלחמה הקנאית לדיבור העברי. מיוחד היה בטיפוח הלשון העברית, בחידוש מלים חיוניות, ובעיקר, בחיבור מילונו הגדול בן ששה‑עשר הכרכים, שהוא יסוד‑מוסד עד היום הזה. זהו המילון הראושן הכולל והמקיף לשון הספר ולשון הדיבור החיה. לא נייחד הערב את הדיבור על עצם תחייתה של הלשון העברית, שהיתה בעיקרה שפת ספרים ומגילו, והגיעה בימינו למדרגה, שאפשר להביע בה את כל צורכי החיים, הטכניקה והמדע המגוונים, כבכל שפת‑תרבות אחרת. כיבושיה וניצחונה הם אפופיאה גדולה, רחבה ונפלאה, שספק אם יש לה אחות בתקופתנו. גיבוריה רבים, מהם ידועים ומפורסמים ומהם אלמונים, אך בעלילותיהם פתחו לפנינו גנזי הלשון והעשירו אותה, גיוונו את דרכי הבעתה, הגמישו את איבריה והכשירו אותה לעניני רוח וחולין. אולם, לצערנו, יש צורך להתריע על מנהג נפסד אחד, שמתחיל להשתרש בקרב אנשי‑המדע העבריים. מטעמי נוחות או סנוביזם כותבים קצתם את חיבוריהם המדעיים באנגלית. זה עלבון ללשון ונזק להתפתחותה. השפה העברית היא נשמת תחייתנו ותואר ייחודנו הלאומי. היא טעם עצמאותנו. מרהיב לראות את התפתחותה הכבירה. אולם תוך כדי קורת‑רוח מזה שכבר נולד לה למזל טוב סלנג עברי, צבאי, מקצועי וסלנג של דרי‑מטה, ומזה, שהיא נעשתה שפת המונים, אף של אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב כהלכה – עלינו לשקוד על טהרת הלשון ולשמו עליה מפני כיעורה והתלעזותה. הלשון צריכה להתפתח, כמו בעבר, באמצעות גילוי האוצרות בספרות הדורות ובאמצעות חידושי ניבים וצירופים של סופרים ושל אנשים המוסמכים לכך. אך אסור לה לרוח הלשון שתיפגע. יש למצוא שביל‑זהב. לא נטורי‑קרתא של הלשון העברית, החונטים את הלשון וחוששים מפני חידוש, אך גם לא משבשים להכעיס ולתיאבון, המכים את הלשון בשידפון ועושים אותה כשדה‑הפקר. צרה נוספת היא הלעזת חיינו: מתן שמות נוכריים לבתי‑עסק ולמוצרים, ציור שלטים, חלונות‑ראווה ולוחות פירסום בשפות זרות. ממזרי‑לשון אלה מעכירים את המראה ומוחקים את הצלם העברי של רחובותינו. כל עם תרבותי שומר על נקיון לשונו, רוחה ועצמיותה. לסופרים ולמורים נועד בתחום זה תפקיד‑סגולה.

היובל האחר הוא של הירחון לספרות “מאזנים”. הוא הוקם לפני חמישים שנה על‑ידי ביאליק וחבריו. גילגולים רבים עברו עליו. עורכיו נתחלפו, וגם המשתתפים בו נשתנו במשך שני דורות לקיומו. צורות ותכנים נתחדשו בו, אולם חותם ראשון זה, שטבעו בו ביאליק ודורו, לא נמחק. ולא מטעמי מסורת מקודשת, אלא מטעם פשוט, מפני שזה היה חותם‑אמת. אין כמעט סופר נחשב, שלא פירסם בו שיר או סיפור או מסה, או פרק הגות. הירחון לא נשבע לשום משמרת, זרם או אסכולה, או גיל או חבורה, אלא לקנה‑המידה הספרותי, שהיה נקוט בידי העורך, מברקוביץ ופיכמן עד ב. י. מיכלי ייבדל לחיים ארוכים. ודאי, מצויים ב“מאזנים” ליקויים והגבלות, שיש לחתור בהתמדה לתיקונם; אולם זהו ירחון ספרותי כללי, המייצג את הספרות העברית כמות שהיא, על ריבוי האנפין והגוונים שבה. אין הוא פוסל שום כיוון של סופר, בתנאי שיצירתו תהיה בעלת איכות ספרותית, אמנותית ואסתטית מסויימת. נזהר הוא מן הצעקנות ומן הפירסומת העצמית, שהן אויבי הסופר והספרות. הוא גורס בירורי שיטות וזימון כישרונות ופירותיהם לבמה אחת, מתוך אמונה, שזוהי מידה טובה, המביאה לידי כבוד הדדי ולידי לימוד הדדי. מידה זו מנעת מן הסופר הוותיק לומר: עמי תמות חכמה, והוא מונעת את הסופר הצעיר להכריז: יחי אני! ממני מתחילה החכמה! חמישים שנים אלו מורות אותנו לדעת, שיש שלשלת זהב של יצירה ספרותית עברית, שכל דור הוא חוליה בה וכל יצירה יונקת מקודמותיה. המשתתפים בירחון “מאזנים” מתרגלים להקשבה הדדית, שהיא תנאי מוקדם להערכה הדדית. סופרים ותיקים המשיכו בפירסום יצירותיהם ב“מאזנים”, וסופרים צעירים התחילו בו, ויש סופרים שירחון זה משמש להם כעין ביוגראפיה ספרותית, משום שחמשים שנות קיומו מקביות לחמישים שנות יצירתם, או לחלק ניכר מהן.

אוצרות יקרים של ספרות מצויים ב“מאזנים”, המשקפים את יצירתם של שני דורות, ויובל החמישים הוא תאריך נכבד בתולדות הרוח של עמנו, משום שכמעט כל ההתרחשויות במדינה נסקרו ונדונו בו מעל מיצפה גבוה והוארו באור חזונם של סופרי ישראל בכל צורות היצירה הספרותית – בשיר ובסיפור, במסה ובמאמר פובליציסטי. ויבואו על הברכה כל אלה, שתורמים לחיזוקה של במה ספרותית מרכזית זו, המסייעת להתבטאות היחיד היוצר ומבצרת את רוח האומה המתחדשת וערכיה.

ג

רבותי, הרשו נא לי לומר משהו על הסופר העברי והספרות העברית לאור השלום המתקרב, העשוי, לפי אמונתי, לחולל מיפנה בדור הזה והבא. אין דומה חברה, הרואה עצמה במצר מתהדק והולך, לחברה הרואה עצמה משתחררת והולכת מאותו מצור. הכל מדברים על השלום מבחינה מדינית, צבאית, טכנולוגית וכלכלית, אך טרם הופנתה תשומת‑לב מספיקה לבחינה הרוחנית והחברתית של אותו שלום. ובחינה זו חמורה ביותר. וחוששני, שמעטים הרואים זאת ופחות מהם החושבים בכובד‑ראש על גורלם של נושאים אלה. השלום המקווה אינו יורד עלינו אל ארץ הזוייה ולא‑נודעת. השלום ייכנס לכותלי‑המציאות הממשית, שאנו נתונים בה. ואפילו היתה החברה הישראלית שלנו עכשיו מתוקנת וללא פגמים רבים, היה מקום לחששות שמא לא הוכשרה כראוי לקבל את השלום ולעמוד בפני פיתוייו ואשליותיו. אולם, לגודל צערנו, אין הדבר כך. החברה שלנו, המצויינת בהישגים נאים, משופעת במראות‑נגעים רבים וקשים. אנו עדים לפשעים ולשחיתות, לרדיפה אחרי הישגיות חומרית ולספסרות, להעמקת הפער הסוציאלי, לאלימות‑יד ולאלימות‑פה, להתפרקות מן העבודה העצמית והעברית ולהתפקרות מוסרית. מומים אלה הם כמיכוות‑אש בבשרנו. הם פוגעים ביסודות הווייתנו, באמון ההדדי ובאמונה בעצמנו. עידן‑השלום יכול, לכשנרצה בכל מאודנו, להגביר את החוסן הפנימי, להפחית את המומים ואף לבערם מן העולם; אך אם נתייחס אליהם בקלות‑דעת או בהשלמה מתוך יאוש, יהיה עידן השלום גרוע מעידן‑המלחמה. משום שסכנת המלחמה משככת במידת‑מה את יצרי המריבה הפנימית, מלכדת את הנפרדים ומחייבת לעזרה הדדית ולסולידאריות, ואילו השלווה המדומה בעידן‑השלום יכולה להגביר את יצרי האנוכיות, להרעיל את החברה, לקפח את הנורמות המוסריות ולסכן את קיום המדינה היהודית. הסכנה הגדולה ביותר היא, שהתהייה שתתעורר עלולה להטיל ספק בטעמה של המדינה העצמאית, שכן למראה מישטר‑חיים מקלקל ויחסי‑אדם משובשים וחיים של פריקת‑עול – עלולים רבים לשאול את עצמם: למה זה אנוכי? מה טעם למדינה כזאת? לא אל העצמאות הזאת התפללנו. שהרי ברור: הציונות נתפסה תמיד לא רק כשיבה גיאוגרפית לציון, אלא גם כשאיפה ליצירת חברה לאומית ואנושית חדשה, בעלת ערכים, המושתתת על צדק ושוויון ויחסי‑אדם ועם מהוגנים. ואידיאל זה הוא שהדליק בשעתו את הנוער, שנשבע לחלוציות והיה מוכן לכל קורבן.

אני מאמין, שיש דרך טובה לתקנת החברה שלנו ולקידום פני הסכנות. והדרך אינה קלה, אך גם אינה בשמים. הצלחת ההליכה תלויה בנו. עמנו מלא כוחות עבודה ויצירה, כוחות מוסריים ואינטלקטואליים גדולים. הם עתידים להתעורר להעזה גדולה, אם יינתן להם האות ואם ידגישו שהגיעה שעתם לפנול ופעולתם תהא רצויה ומבוקשת ופוריה.

וראשית כל, יש לחזור ולטפח את ייחוד אופייה של האומה הישראלית וגורלה ואת ייחודה של מדינת‑ישראל. הדגשת ייחודו של עם אין משמעה התפארות ב“אתה בחרתנו”. זוהי טעות חמורה. כשם שיש דמות מיוחדת לכל יחיד ויש צורך לפתחו, לחנכו ולהוציא אל הפועל את סגולותיו המיוחדות, כך יש לכל אומה צלם עצמי, תכונות ומעלות מקוריות, נטיות מיוחדות ליצירה. הזנחת העצמיות היא קיפוח הדמות, חטא לא‑יכופר לטבע האומה וליעודה. כורח‑חיים הוא לחזור ולחשוף את הערכים הלאומיים והאנושיים, התרבותיים והמוסריים, שההיסטוריה רבת‑הסבל שלנו גיבשה והנחילה לדורות, ולא כמסורת מאובנת, שאסור לנגוע בה או לשנותה, אלא כגרעינים חיוניים, הטעונים פיתוח וסיגול לחיי הדור שלנו. כשם שהלשון העברית בימינו היא מזיגה אורגאנית של מקורות הלשון מ“בראשית” ועד ביאליק ועגנון ושלונסקי, כך אופיינו הרוחני הוא מזיגה וגיבוש של תכונות העם לדורותיו. אנו בונים לעם עתיק, וחפץ‑הקיום הפרטי שלנו, ויכולת‑הקיום הפרטי שלנו, מותנים בעובדת הקיום של העם כולו. שום אשליה לא תועיל בתחום זה. אין פתרון ליחיד היהודי בלי פתרון לכלל היהודי. רק בתוכו יתקיים. רציפות זו מחייבת גם יניקה ממעינות העולם הגדול, וחידושים עצמיים וסיגולים לתנאי הזמן. כך היה וכך יהיה. המוטיבאציה היסודית והחיונית של היחיד בישראל, הנותנת טעם למאמציו ולקורבנותיו ולשאיפותיו, נעוצה בהכרת הייחוד הלאומי והאנושי של עמנו ויעודו. העמקת מוטיבציה זו, היתה דרושה תמיד, על אחת כמה וכמה עכשיו, עם כניסתו לתקופה של שלום עם שכנינו. ואין צריך לומר, שגם העליה הגדולה, שהיא יסוד עתידנו, עשויה להתגבר לאחר שמדינת‑ישראל, וביחוד החברה הישראלית, יהיו נקודת‑משיכה לאלה, שמאסו בשיגרת‑החיים בגולה ויבקשו להם אחיזה בישראל. יחסי‑הגומלין בין ישראל והתפוצות יתחסנו חיסון מישפחתי, מוסרי ונפשי.

ד

וכאן אני מגיע לתעודתם של הספרות והסופרים העברים. יעקב שטיינברג אומר בספרו המכונס, שהופיע בימים אלה, ש“הסופרים הם תאי‑הדם האדומים של העם”. רצה לומר, שהם המעבירים לתוכו את החמצן הרוחני, שבלעדיו אין חייו חיים. אין כאן שום יומרה. שטיינברג היה רחוק מכך. אין זה מתרחש מניה וביה. זהו תהליך רוחני ונפשי נמשך. אם נעיין בתולדות הציונות ומעשיה, ניווכח שסופרי ישראל יש להם חלק גדול, אולי מכריע, בהחדרת תודעת שיבת‑ציון לעם, ובהתעוררות היחיד. החל בהרצל – שאף הוא היה סופר – דרך אחד‑העם, ביאליק, ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי בגולה, עד שמעוני, הזז, למדן, אלתרמן, שלונסקי ועד אורי צבי, ש. שלום ואהרן מגד ושאר המשוררים והמספרים החיים עימנו – היו הסופרים העברים נושאי‑האבוקה של מדינת‑ישראל. הם טיפחו באהבה ובמסירות את הלשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים, והם שסוככו ככרובים על הכיסופים להתחדשות העם במולדתו. הם הרעיפו על העם טל‑שירה והזריקו בתוך ורידיו נסיוב של פרוזה וחישלו בשבילו כלי‑ביטוי וכלי‑מגן אדירים. בליבו של כל חייל, שנלחם למען שיחרורנו ותקומתנו, חילחל ומחלחל ניגון של שיר עברי. לפיכך ניתנה רשות לומר, שעל ברכי הספרות העברית נולדה מדינתנו. שכן הסופרים העברים, שהיו מושפעים מחזון אחרית‑הימים של נביאינו, שאלו: מה השעה? ואף השיבו: השעה היא שעת שיבת‑ציון, שעת ההתחדשות הלאומית והחברתית, שעת החלוציות המגשימה – שעת הקמת המדינה. הם היו מורי‑השעות לעם.

יעודו זה של הסופר העברי, שנתרופף חוסנו במרוצת חיי המדינה, מן הדין שיחזור לזיוו. והוא יוכשר להגשימו לא כל‑ידי הזמנה לאומית או סוציאלית, לא על‑ידי רתימת עצמו להרכבתה של מפלגה או כת, ולא בכוח התביעה מן החוץ: כתוב כך ואל תכתוב כך! אלא דווקא על‑ידי חירות‑הרחף בעולמו, על‑ידי יצירות של אמת ואמנות, על חיי אדם ועם. כל סופר בא לעולם וסודו עימו. סוד זה מתגלה לו עצמו דרך יצירתו. אולם לפי שהסופר נולד במזל של עמו והוא נעוץ במערכת גורלו, ודאי שישיח לנו גם את סוד עמו וגורלו. ישא את חזונו ויכשיר את הלבבות להגשמתו. מכאן שזיקת הסופר למציאות הלאומית החיה היא טבעית, ואם אמרנו, שהתפקיד הראשי יהיה להעמיק את ייחוד מהותנו וייחוד גורלנו, הרי אין לך מלאך‑שליח טוב מן הספרות העברית. הספרות העברית שומרת את ייחודה של האומה העברית ומטפחת את מקוריותה, מחברת אותה בצינורות גלויים וסמויים אל העילית של תרבות העמים ועושה אותה אזרחית העולם. היא שומרת אותה מפני החיקוי וההתבוללות, מפני ההתלעזות וההתבטלות. כל המידות האלו דרושות לנו תמיד, אך עם בוא השלום תהיינה דרושות שבעתיים, הן בתחום החברה, החינוך והכלכלה, לבל ידבק בנו הסנוביזם ולבל יציפו אותנו לגיונות של פועלים זרי וזולים כחוטבי עצים ושואבי מים, והןן בתחום הרוחני, לבל ישטפונו נחשולים של ספרות חקיינית ובידורית, או זיבורית תרבותית של אופנת העולם, כביכול. הסופרים והספרות, אם יזכו, עשויים להחיות בתוך העם בישראל את האוטופיה הציונית, בגירסתה, ההולמת את התקופה החדשה, ותהיה לנו למגדלור בסבכי המציאות המתהווה. היא תבשם קצת את המציאות באי‑המציאות, שהיא אם המציאות החדשה. ראוי לציין, שבכמה יצירות של הספרות העברית בישראל משתקף לא‑מעט חזון השלום עם הערבים, ואנו מקווים שתימצא עכשיו הדרך לזימון הדדי ולשיתוף מעשי בין הסופרים העברים לסופרי מצרים. אף תיתכן השפעה הדדית יוצרת, שאין אנו מסוגלים לשער כוחה בשעה זו. יחסי המלחמה בינינו סילפו בלי ספק את דעתו של הישראלי על המצרי ושל המצרי על הישראלי. הפגישה עתידה לגרום לא רק שימחת ההיכרות ההדדית, היכרות אישית וספרותית, אלא גם לבטל משפטים קדומים ולהקנות מושגים נכונים זה על זה. שיתוף כזה עשוי להפרות את סופרי ישראל ומצרים ולבצר את השלום בקרב בני שני העמים.

ה

ורואה אני צורך לומר באזני האחראים למדינה ולתנועה הציונית, שחלילה להם לדבוק בטענה, שכבר גרמה לנו רעה רבה. הלא זאת היא האמירה השגורה, שנשמעת כמעט בכל תקופה ועכשיו שוב עלולה להישמע: תחילה נביא את השלום ונבנה אותו בנין שלום, ואח‑כך נוכל להיפנות לעניני חברה, ספרות ותרבות. זוהי טענה, שהיתה הרת‑סכנות תמיד, ועכשיו תהא חמורה שבעתיים. דווקא בשעה זו, שלב העם יהיה פתוח לתמורות ולחידושים יסודיים, כורח‑חיים הוא לעשות בדק‑בית חברתי יסודי וליצור תנאים ליצירה הרוחנית, שיש שהיא צומחת ומבשילה לאט ויש שהיא באה בבת‑אחת. ודאי, גם מן התמורה בדמות עידן השלום אין לצפות יצירות תוך קפיצת‑דרך. היצירה היא כולה ברשות היחיד, היא נולדת בסוד הייחוד הגמור, ולא בתנאים חומריים היא תלוייה. “אם יתן איש את כל הון ביתו” לאדם, לא ייעשה על‑ידי כך סופר או אמן. אולם יש להתקין תנאים ליצירה, וכשם שדרושים לסופר ולאמן כלי‑אומנות למלאכתם, כך דרושים לו תנאי‑עבודה מינימאליים ואווירה של הערכה. העם היהודי בגולה הצטיין בחיבתו המיוחדת לתלמיד חכם, עד שאמרו: “תלמיד חכם קודם למלך”, וחיבה זו שליפפה אותו, העלתה את יוקרתו ואף הגבירה את סגולת‑הקליטה של העם ואת הכושר הנפשי של המנהיג הרוחני שלו ללימוד, למחשבה ולהשראה רוחנית. גם בימינו צורך הוא להעלות את מעמדם של היוצר העברי, הסופר ואיש‑הרוח ולנטוע יחס של כבוד אליהם. החברה צריכה לתת להם פנאי ליצירה ולחדד את קשב העם אליה; והעיקר: יש לעורר בו את הצורך בעניני ספרות ואמנות. דווקא הטכניקה המפותחת, שהיא נחוצה לנו מאוד, אך טומנת חשש שמא ייווצר בהשפעתה “האדם האקונומי”, המנותק מסולם‑הערכים – דווקא היא מחייבת אותנו, שהאיש היהודי בישראל יהא ער וקשוב לחיי נפש עמוקים יותר ופתוח לחוויות ספרותיות ואמנותיות – לעולם רוחני. ואל יצפו המנהיגים הרשמיים מן הסופרים העברים שייענו ל“הזמנה סוציאלית”. לא. חירות המחשבה, ההרגשה והיצירה היא תנאי מוקדם ואוויר לנשימה ליוצר. אין לומר לסופר מה לעשות. דמיונו יגיד לו. הוא חייב ליצור לפי ציווי פנימי ומצפוני. תיתכן גם התנגשות בינו לבין ההנהגה הרשמית, שהרי המניע הנפשי ליצירתו נעוץ באי‑מנוחתו, באי‑השלמתו עם משהו ובמרדנותו, ולפעמים בהתנגדותו המפורשת לקיים. ואף‑על‑פי‑כן, צריך לתת לו אוטונומיה אמיתית. אסור לנהוג בו בקוצר‑רוח אלא יש לסמוך עליו שיצירתו תשמש מזון רוחני חיוני לעם, ואף תהווה תרומה ישראלית לתרבות העולם. זה הכלל: היוצר הרוחני צריך להיות נאמן ובן‑חורין בהיעלם אחד.

ו

צורך הוא לי להעיר כמה הערות גם על הסופרים כחטיבה ציבורית. כוחו של הסופר ביחידותו, באישיותו החד‑פעמית, אולם חלקתו ביצירה היא תמיד בתוך העם והחברה, המצטרפת לנחלה הכללית. מכאן הרגשת חובתו כלפיהם. ויפה הדבר שלעתים מרגיש הסופר צורך לנטוש את חדר‑התייחדותו ואת יצירתו הספרותית האסתטית המובהקת ולהתייצב בשער‑בת‑רבים, כדי להגיד את דברו על המשבר המתחולל, או על תופעות שליליות שנתגלו בחיי הציבור. חזיון זה מצוי בכל העולם, אבל אצלנו הוא בעל צביון מיוחד. שכן מעמד הסופרים העברים הוא כמעמדה של האומה כולה. זהו מעמד קיומי, אכזיסטנציאלי, שאי‑אפשר להם להסיח את הדעת ממנו אפילו שעה אחת. במציאות שלנו מפרכסים והומים הרב חומרי‑חיים וחומרי‑גורל, ניחושי‑סכנה ורחשי‑חזון, והם תובעים את מוּדעוּתו של הסופר ופעילותו. בלשון ציורית הייתי אומר, שהסופר ידו האחת אוחזת בעט‑קבע, הכותב דברים, שיש בהם ערכי אמת ואמנות, קסמי צורה ותוכן, שגורל העם וחייו מתבטא בהם בעקיפין, וידו האחרת אוחזת מזמן לזמן בעט‑עראי, הכותב בלחץ השעה ומתמודד פנים‑אל‑פנים עם המאורעות והבעיות הבוערים, ושניהם מיעוּד אחד הם נובעים.

וגם בשעה חגיגית זו לא נתעלם מרעה חולה אחת בתוך חברת הסופרים כוונתי ליחסים ונימוסים בין סופרים בני דורות שונים, ולפעמים בין סופרים בני גיל אחד ואפילו בין סופרים בני משמרת אחת. הוויכוח בין יוצרים שונים הוא סם‑חיים להם ולעם. טבעי הוא, שתפיסות ודרכי כתיבה שונות מדיינות זו עם זו, ואף מקימות במות מיוחדות להבעתן. דיון כזה הוא פורה. הוא משחיז את הדברים ומעמיקם. אולם אוי לנו ואוי למתווכחים כשפולמוסאותיהם נכתבים או מושמעים בלשון גדפנית, תוך התעלמות מנימוסים, שהם יסודה של כל חברה תרבותית. “הבהרה” כזאת של דעות וטעמים מביאה לידי האפלה. היא מחשיכה עלינו את עולמנו וגורמת בזיון לסופר ולספרות. אני נמנע מלהביא דוגמאות מפני כבוד הערב הזה, אבל הן מדברות בעדן. בדרכים אלו אין מגינים על אמת אישית ואין מחנכים להבנת ערכי ספרות ואמנות, והמשתמש בהן מזיק לעצמו ולתורתו. אינני מופיע אן כמוכיח בשער, אלא כמסיק מסקנה ממה שאוזני שומעות ועיני קוראות. ידועה אמירתו של מנדלי: כשבא חולב לפני הרופא, וקובל על מחלתו, הדבר הראשון שאומר לו הרופא: הראה נא לי את לשונך! אם הלשון נקיה, סימן שהאדם בריא. גם סופר המתווכח בפומבי, הדבר הראשון שמתרשם ממנו הקורא, הוא, אם לשונו נקיה. אם לאו – הריהו רואה אותו כלודר בזירת‑קרבות, המשעשע את הצופים בצריחות ובנגיחות. ניזהר מכך כי בנפשנו הדבר!

ז

רבותי, ניסיתי להשיב על השאלה: מה השעה? מה השעה לעם, למדינה ולציבור הסופרים. לא היתה לי כל יומרה למיצוי התשובה. ותמיהני אם כבר ניתן עכשיו לראות את כל העתיד להשתלשל ממאורע גדול זה שאירע לנו. התולדות העיקריות מקופלות עדיין בנעלם הגדול. אולם גם ראשיתן חשובה מאוד. והרבה תלוי בנו. השלום הוא חלומנו, וידוע, שהכל הולך אחר הפתרון. ואנחנו כולנו היה הפותרים. נתנה לנו הזדמנות יקרה לחידוש הרציפות ההיסטורית, שיש ב גרעיני “בראשית” חדשה. טבעי הדבר, שאנו מלאים חששות והיסוסים. לפיכך עלינו לעשות ברית בין הבתרים, בין בתרי האמונה והתקוה, ובין בתרי הספקות והחרדות. בכל מצב היינו מלאי חרדה. כי לא נולדנו במזל של אושר שלם. עם ישראל לא היה מעולם מדושן עונג. מצב אידיאלי לא היה ולא נברא, אלא מיתוס היה. הבטחה נבואית. אולם ניתנה לנו רשות, ועכשיו גם אפשרות, לבנות את השלום. לעצב את דמות‑דיוקננו הרוחנית, החברתית והמדינית, ולבצר את קיומנו על יסודות‑חיים בריאים וצודקים, כיאות למדינה יהודית. וציבור הסופרים בוועידה זו ישמח במתן חלקו להגשמה לאומית וחברתית זו!

¹

אנו מקדמים את פניך כסופר הומאניסטן. מכיר אני קצת את יצירתך הבלטריסטית והמסאית ואני נוטל לעצמי רשות לומר, שההומאניזם שלך טבוע בהשקפותיך, ביצירתך ובגישתך לבעיות העבר וההווה.

אנחנו רגילים לקבל אורחים. בדרך כלל שליטים הנימוס והאדיבות בקבלות‑פנים. מדברים בשבח האורח ועמו, מפליגים בהערכת יצירתו ומשתדלים להשרות רוח של נועם, של שבת‑אחים גם יחד. מחובת המארח להימנע מכל מה שעלול לגרום חריקה או צרימה או חריגה מן הנימוס. ואפילו אותו “מה” הוא אמיתי. מה שאין הן בביקור זה. כאן הנימוס אינו מספיק. אי‑אמירת האמת המורגשת והמושכלת תהיה פגם גדול. שיחתנו צריכה להיות גלויית‑לב ככל האפשר.

בקובץ המסות שלך, במדור הראיונות עם עיתונאים, אתה מביע, חזור והבע, את מורת רוחך מן השאלות והחקירות והבילושים הטורדניים. הסופר – כך אתה אומר – עוסק בכתיבה, וכשהוא מסיים את ספרו הוא מוציאוֹ לאור ומניחו ברשות הרבים. ואין לפני הציבור אלא מה שעיניו רואות. הוא צריך לשפוט את הסופר רק לפיי מה שיצר והנחיל לקורא ולעם. חייו של הסופר, מנהגיו וכוונותיו הנסתרות הם ענין לו לבדו, ואין לשום איש חלק בהם. הטיפול בהם הוא מעבר לטעם הטוב ומחוץ למותר.

אולם, אורח יקר, אין לי צורך לאמץ הרבה את דמיוני כדי לתאר לעצמי, שאתה, מר בֹל, התכוננת לביקורך בישראל בצורה אחרת לגמרי מאשר לכל ביקור אחר באיזו ארץ שהיא. אתה ידעת, שאתה בא לארץ, שיחסיה עם גרמניה ועם אנשי‑הרוח שלה הם מיוחדים בסוגם ומלאים בעיות, פירכות והיסוסים. אין ספק שהיתקנת את עצמך לשמוע כאן שאלות ותהיות, שבמקום אחר לא היו נראות בעיניך. ואם במסיבת סופרים זו אנו מעלים מקצת מן המקצת מן המציק לנו לפני סופר גרמני – שגב, זאת היא לנו פגישה ראשונה עמו – הרי זה לא מתוך סקרנות עיתונאית, אלא מתוך חובת המצפון. שכן מבחינה כללית, שותפים אנו לדעתך, שיצירת הסופר היא עיקר ואין לחטט בעניניו הפרטיים. במסור היהודית נאמר “כל ישראל ערבים זה לזה”. אדם מישראל שחטא המיט קלון על העם כולו, דומני, שכלל מוסרי זה כוחו יפה גם כלפי העם הגרמני. קל וחומר שכוחו יפה כלפי הסופרים הגרמנים. הסופר האמיתי הוא איש‑העם, יונק ומיניק את עמו, ואפילו הוא עצמו צדיק קמור, אינו יכול לשחרר עצמו מחטאת בני עמו. הקולר תלוי בצווארו תמיד. אדרבה, הוא חייב יותר מאחרים לעמול בתיקון עמו, בהבאתו לידי חשבון נפש, בהחזרתו בתשובה שלמה.

באחת ממסותיך קראתי, שאותך מענינים בעיקר שני נושאים: דת ואהבה. יפה אמרת. אלה הם נושאים המענינים גם אותנו. אלה הם שני גלגלים, המניעים את עולמו של אדם בכל מקום. אולם איני צריך למור לך, שאפשר לעצב שני נושאים אלה עיצוב ספרותי, ואפילו אמנותי, בדרכים שונות, חיוביות ושליליות. אפשר להסית דת בדת. אפשר להשפיל את האחת ולרומם את חברתה, אפשר לכפור בעצם קיומו של הרטט הדתי האמיתי אצל עם מסויים. על דרך זו אפשר גם להעריץ אהה גזעית כטיפוס‑מפת לאהבה אמיתית. אפשר לחלל אהבת הזולת. והלא דורנו נתנסה בכל אלה. לא סופר אחד נתן לסילופים אנושיים ממיטב כוחו וחילו. נמצא, שלא הנושא כשלעצמו מכריע, אלא תפיסתו, דרך עיצובו, שיעור תרומתו לדעת‑עצמנו.

אתה, מר בּל, תרמת לא מעט לתיאור הנושאים האלה. תיארת את זוועות המלחמה, את מרירות נפשם של החוזרים מן המערכה ואת חיי החורבות. היית איש‑ריב לקאתוליות ההיסטורית והעכשווית כאחת, אף על פי שאתה מונה עצמך בין מאמיניה. אתה ראית ביצירתך ללב האנושי האוהב, והבדלת בין קודש לחילול.

ואף על פי כן, אבקש סליחתך אם אעיר הערה אחת כוללת, שבדרך כלל אינה מן הנימוס, ואף אינה מותרת לסופר כלפי חברו.

אני יודע מה מוגבלת השפעתה של יצירה ספרותית ככוח מתקן בחיי המעשה. חזיון זה קיים בכל מקום. אולם לשם הערתי ברצוני להניח, שכוחה החינוכי של היצירה הספרותי הוא כביר בגרמניה ומחולל נפלאות. ואז אני שואל: אילו היה כוח‑קסמים ליצירתך וכל העם הגרמני היה קורא אותה למקטון ועד גדול; היש בה, ביצירתך, אותם היסודות והערכים, הייתי אומר, הנוגדנים, המסוגלים לתקן עם, להביאו לידי חרטוה ולהחזירו בתשובה שלמה? יצירתך יפה היא, מעניינת, דקה; אתה טיהרת את הלשון הגרמנית, שסורסה ונטמאה בידי הנאצים. אך אסתטיקה זו – היש בה כוח מעורר די הצורך, שיטלטל את עמך לאחר הקאטאסטרופה המוסרית הגדולה ולהביאו לכלל מולד חדש?

לפי הרגשתי, מעולף היסוד המרדני יתר על המידה עילופי צורה ונוֹי. צעקתך על האסון, העוול והעיוות, נתונה בפסקי‑טעמים מרובים. הנגינה והריתמוס מהנים את הקורא ועלולים להסיח את דעתו מיסוּרי מצפונו, אם אמנם היו לו כאלה.

אפשר שסופרי עמים אחרים רשאים לחזור לסדר היום, לטפח אסכולו ולהתמכר לפולחן הצורה וגינוני נוסח אסתטיים. ואולם הכרה היא בי, שסופר גרמני איננו יכול עדיין לשוב לאיתנו ולראות עצמו רק ככוהן במקדש האמנות. יותר מדי טומאה הוכנסה לאותו מיקדש, והד צעדיהם של הואנדאלים טרם נדם. על כן הפליאתני העובדה, שמיצירתו של מר היינריך בּל אין מנהמת בת‑קולה של השוֹאה, שהגרמנים המיטו על העם היהודי ועל כמה עמים אחרים.²

אין ספק, שפגישתך, מר בּל, עם העם היהודי בישראל, שהיא מולדתו ומקום התחדשותו, תעורר את רוחך ודעתך לנושא נורא‑הוד זה.

¹

בשם הוועדה המכינה להקמת התאחדות סופרי ישראל אני ופתח את אסיפת‑הייסוד של ההתאחדות. אי אפשר לומר שאסיפת‑ייסוד זו מתכנסת באווירה של אדישות ציבורית וקרירות‑מזג. קדם לה פולמוס סוער, שלא נשתתק עד היום הזה. זו דרכה של יצירת גוף ציבורי חשוב שנועדו לו תפקידים נכבדים בחיי החברה, שמהותו וטיבו שנויים במחלוקת.

בשתי אסיפות סופרים שלא‑מן‑המנין היה בירור גדול ונתגלעה מחלוקת משולשת. היו סופרים עברים שתבעו שינוי‑כיוון ושינוי‑התקנון של אגודת הסופרים העברים, שעיקרם היה במחיקת התואר: הסופרים העברים, באופן שהסופרים הערבים וסופרי יידיש ורוסית יהווּ אגודה אחת.

שנית, היו שהציעו להקים אירגון‑גג לכל סופרי החטיבות הלשוניות בישראל, שחברים בה יוכלו להיות רק אגודות‑סופרים, אחת לכל לשון.

שלישית, היו שהציעו אירגון‑גג בעל דמות כפולה, באופן שמצד אחד יהיו בו חטיבות לשוניות, ואילו מצד שני יוכלו להתקבל בו גם סופרים בודדים, שאינם רוצים להיות חברים בשום אגודת סופרים.

כל הדעות הללו נידונו וחזרו ונידונו ונשקלו, והרוב הגדול הכריע לצד ההצעה שהמליצה על הקמת אירגון‑גג, שבו יוכלו להיות חברים רק אגודות סופרים כחטיבות עצמאיות, אחת לכל לשון. ואכן, להקמת התאחדות סופרים כזאת נקראנו הערב.

רבותי, בסעיף האירגוני הקטן הזה, הנראה כבעל אופי טכני, מקופל ויכוח עקרוני גדול. אלה שביקשו למחוק מאגודת הסופרים העברים את התואר “העברים”, תפסו את האגודה כאירגון מקצועי צר, ולכן קל היה להם לוותר על עבריותו ולצרפו לאינטרסים המקצועיים של הסופרים בלשונות אחרות. אולם תפיסה זו הסעירה את רובם המכריע של חברי אגודת הסופרים והם התנגדו לה. שכן הם גרסו וגורסים מה שכתוב בתקנונה – שהאגודה, תכליתה לשקוד על תקנת מעמדם של הסופרים העברים, לעודד את היצירה העברית ולהרים את קרן הספרות והתרבות העברית. תעודה זו חיה וקיימת בכל עוזה, ומלפני 52 שנה ועד היום לא נגרע ממנה כקוצו של יוד. אדרבה, ההווייה הרוחנית במדינתנו וגל העליה המבורך כופלים את חשיבותה של אותה תעודה.

תוך כדי בירור סוגיה זו ראינו שתפישתם של הסופרים הערבים איננה רחוקה מזו של הסופרים העברים: גם הם רואים תעודה לעצמם לדאוג ליצירה ספרותית ברוח המסורת הערבית וייחודה ולהפיצה בקרב בני עמם. אף הם רוצים להיות אדונים לעצמם בתחום חופש היצירה וכיוונה באגודה מיוחדת משלהם, שבה לא יטושטש צלמם. בה יוכלו לפתור את בעיותיהם הספציפיות, ולא יהיו נתונים למאיוריזאציה מתמדת, אלא ייהנו מזכויותיהם הסופרים ערבים וכאזרחי מדינה נאמנים.

אנו נקטנו קנה‑מידה אחד כלפי הסופרים העברים וכלפי סופרי יידיש וכלפי הסופרים הערבים, שהקימו להם בינתיים אגודה משלהם.

הועדה המכינה, שנבחרה באסיפה הכללית המיוחדת של הסופרים העברים וחברים בה נציגי הסופרים העברים, נציגי הסופרים הערבים, סופרי יידיש וסופרים הכותבים רוסית, ישבה ישיבות רבות, שבהן ביררנו ברר היטב, ברוח טובה וחברית, את כל הדעות וההצעות. מה שנביא הערב לפני אסיפת‑הייסוד הזאת הוא פרי דיוּן ושיקול והחלטה משותפים ומאוחדים, שנתגבשו בתקנון מסועף ומפורש, המקיף את כל הצדדים של התאחדות סופרי ישראל, את מסדה האירגוני, את כל ענפי פעילותה. תקנון זה, שלבש לבוש משפטי, יהיה לעיניים להתאחדות הסופרים בישראל שתקום הערב.

אסיפת הייסוד הזאת מורכבת איפוא לפי התקנון מצירי אגודת הסופרים העברים, צירי אגודת הסופרים הערבים, אגודת סופרי יידיש ואגודת סופרים הכותבים רוסית. בקרוב תצטרף איליה אגודת סופרים כותבי רומנית, ובוודאי עתידות להצטרף עוד אגודות.

רבותי, ארצנו ארץ גבוהה. כל מה שנאמר ונכתב ונעשה בה, בת‑קול יוצאת ומכרזת עליהם מסוף העולם ועד סופו. אחריות גדולה מוטלת איפוא עלינו כסופרים במדינת ישראל, כיחידים וככלל, כלפי פנים וכלפי חוץ. אחריות משותפת זו היא שכינסה אותנו לכאן. אנו מקימים היום אירגון‑גג, הכולל ומקיף את כל החטיבות של הסופרים במדינת ישראל ללא הבדל עם, לשון, דת ומין. זהו מאורע גדול ומיוחד בסוגו, שראוי לברך עליו. התאחדות הסופרים תהיה הבית המשותף לכול, בו ידונו יחדיו על ענייניהם המקצועיים, יטכסו עצה איך להיטיב את תנאי עבודתם ויצירתם; בו תיפרש רשת של עזרה הדדית בין החטיבות השונות. בו יזדמנו סופרים ללשונותיהם וישוחחו דרך חירות על בעיותיהם המיוחדות והמשותפות וילמדו זה מזה, או יתקרבו זה לזה כאנשים‑אחים היוצרים בלשון עמם. בו יתעורר רצון ותימצא היכולת לתרגם יצירות‑ספרות מלשון ללשון, ותועמק השותפות היוצרת.

ושמא ניתנה לנו רשות לצפות בחזוננו לאיזו בשורה משותפת שתתרקם בו לאט‑לאט, בשורת אחווה של סופרים יהודים וערבים במדינת ישראל, ובשורת השלום להם ולכל המדינות השכנות? הן לא אחת הקדימו סופרים בחזונם יצירת מציאות חדשה, מפני מה לא נעז גם אנו לחלום על כך? דוקא המסגרת החופשית של ההתאחדות מניחה מקום לתקוות גדולות אלה. בסימן זה של המאורע הגדול והתקוות הקשורות בו, אני פותח את אסיפת‑הייסוד של התאחדות הספרים במדינת ישראל.

הוראת הספרות – כיצד? / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לימוד הספרות בבתי הספר איננו סוגיה קלה אצל שום אומה, קל וחומר אצלנו. ובמידה שאנו מייחסים חשיבות ללימוד זה כגורם המעצב את נפש התלמיד, כלומר את הדור הצעיר, בה במידה אנו מתקשים להחליט בוודאות גמורה מה להכליל בתכנית הלימוד ומה לא להכליל, מה להכשיר ומה לא. שכן אם נניח, דרך משל, שהספרות אף היא בכלל מזון, שהוויטאמינים והקאלוריות קובעים את טיבה והשפעתה, מן הנמנע הוא להגיע לידי ידיעת כמות הקאלוריות והוויטאמינים, האצורה ביצירה פיוטית,סיפורית או מסאית של סופר פלוני או אלמוני. הספרות אינה במדידה ולא בשקילה, אלא בטעימה ובהערכה. פסק‑דעתו של המעריך אפילו יתלבש בניב חתוך וברור, הריהו מעומעם ואפלולי בהיותו יונק מספירת החוויה האינטימית, שאינה בת תיאור מדוייק. המושגים “מאזניים” ו“הכרעה” אינם אלא מושאלים בידנו מחמת מחסור ודלות באמצעי הבעה. גשמיותם וסמכותם מטעות את הבריות לחשוב, שאמנם נשקלה היצירה במאזניים ונמצאה מלאה או חסרה. מובן, שאין לנו ברירה אלא לומר כן אך האמירה מחייבת ענווה וידיעת המחיצה החוצצת בין העניין והנאמר עליו. מפני שכלי‑ההבעה קטן מן המובע.

לפיכך העזה גדולה היא לחבר תכנית לימוד הספרות של כל הדורות, שיש בה ממילא אמירת הן ולאו, בירור וניפוי, הכשרה ודחיה. ומשבח אני את המעיזים. הם נוטלים על עצמם אחריות רבה ואף מפקירים עצמם לביקורת. אולם גם ההעזה טעונה הגבלה, שאם לא כן היא עלולה לגרום רעה גדולה, ואז יתברר, שהשמרנות טובה הימנה. שכן השמרנות אינה מבטלת את הצורך במהפכה, היא רק דוחה אותה לזמן‑מה, לשעת‑כושר יפה יותר, ואילו ההעזה המופרזת יש שהיא מקעקעת יסודות ועוקרת נטעים ללא תקנה. על כן צריכים האחראים שבדור לשים בה מתג ורסן.

הכל מודים, שהספרות העברית עד מנדלי וביאליק בערך, רובה אינו נוח ללימוד בבתי הספר. לשונה קשה ונושאיה זרים לדור החדש בישראל. אבל אף דבר זה ברור, שבלעדיה לא תובן גם הספרות החדשה. יתר על כן: כל תודעתנו הלאומית והאנושית תהיה פגומה. אי אשפר לפרנס את הדור בספרות ההווה בלבד ללא תשתית בעבר הרחוק והקרוב. בשלשלת היצירה העברית מצויות חוליות שונות, גם חלשות, אך בלעדיהן אין בכלל שלשלת אלא חוליות נפרדו ללא חיבור. איני אומר, שצריך ואפשר ללמד את כל ספרות ההשכלה, ויש בלי ספק צורך בברירה קפדנית, אך העזה זו למחוק לחלוטין אל יל“ג כלימוד‑חובה היא מופלגת מאוד, וממילא מופרך טעמה. האמנם בטוחים מחברי התכנית בטחון מוחלט, ש”בין שיני האריות" או “במצולות ים” אינם עשויים להעניק הנאה וחוויה לתלמיד כמו שיר בן זמננו? ודאי יהיו אלה הנאה וחוויה מסוג שונה; אולם שוני זה שבהנאה הוא הנדרש. עלינו להטעימו גם טעמה של יצירה אחרת. ולא עוד אלא אפילו תהיה ההנאה משירים אלה פחותה מזו שבשיר בן זמננו עדיין אין מזה ראיה, שאין צורך ללמדם. יודעי דבר, שבדקו תכניות ללימוד הספרות אצל עמים אחרים, מעידים, כי הם אינם ממהרים לנער את חצנם מספרות ראשונים גם אם זו פחותה במקצת בערכה. ולא הבאתי את יל"ג אלא כדוגמה. הלא גם את מנדלי זנחה התכנית ותפסה ממנו כמה סיפורים קטנים, שאינם מסלתו של מנדלי.

קנה‑המידה האסתטציסטי, שהיה נקוט בידי מחברי התכנית, הוא שהוליכם עקלקלות. ה“וויטאמינים”, שהיצירה הספרותית מושיטה לנו, שונים ומגוּונים: ויטאמין יופי אינו בן יחיד. עליו בלבד אין להישען. צריכים להילוות אליו ערכי אמת ורעיון, ערכי אומה וחברה, ערכי טוב ויושר. בלעדיהם אף היופי יתום הוא. ודאי, בלי מינימום של אמנות אין יצירה, אך מיצוי הדין האסתטי כשיטה יחידה או עיקרית לבחירת חומר ספרותי לבתי הספר הוא טעות קשה והרת‑סכנות.

יתרונו של קנה‑המידה האמנותי והאסתטי בתחום ההערכה הספרותית ברור לכל ואינו צריך ראיה, אך אין לעשותו מכשיר לפסילת אותם תקופות וסופרים, שבלעדיהם אין לתלמיד ולא למורה כל תחושת רציפות. בדור זה אנו מתחבטים בבעיות שונות ואף בסתירות רבות, ולא תמיד אנו מזדרזים לחתוך ולהכריע. הכרה היא בנו, שחיבוטים וסתירות אלה הם מגופי הוויתנו והתהוותנו. אם בתחומי חיים אחרים כך, בתחום הספרות, שהיא שמרנית לפי שורש מהותה, על אחת כמה וכמה. יש לומר בפשטות באזני רותם המעיזים, שקנה‑המידה האסתטי מביאם לידי בחירה קיצונית: עדיין לא הגיעה השעה להכריע! כורח הוא שעוד עשור או שני עשורים יהיו התחומים והסוגים משורבבים קצת. נעשה כמיטב יכלתנו לברור את הטוב והיפה והאמנותי שבספרותנו ונגישם במבחר כלי‑ההגשה החינוכיים והדידאקטיים, אך ניזהר מאוד מפני קיצוץ שרשים וענפים, מתוך רצון, שכרם ספרותנו יופיע לפני תלמידינו בתכלית היופי. נישא ונסבול את “הפגם האסתטי”, כביכול, ביצירות מאפו, יל"ג, מנדלי ואחרים, ואל נתנכר אליהם. הם עדיין מסוגלים, בעידית שבהם, לזון ולפרנס גם את הנפש הישראלית של הדור הזה. כי אבות‑המזון הם. ובלי לקפח את היצירה הספרותית החיה והמתפתחת, שהיא תקוותנו, שסופרי ישראל שוקדים על טיפוחה האמנותי, חובה היא להודיע שספרות‑ההווה בלבד אינה דיה לעצמה ואין בכוחה למלא את התפקיד הדרוש. אף אין זה מן המידה להזדרז בהכללת ספרות חדישה בתכנית הלימודים. צריך ליצן לה שהוּת, כדי שתצטלל ותוכיח שתוכה כברה, ושהלהיטות אחריה אינה פרי אפנה בת‑יומה.

ההסתמכות על התלמידים, שאינם גורסים ספרות ימי הביניים ואינם מחבבים ספרות ההשכלה, מתמיהה מאוד. אילו ערכנו משאלים בקרב התלמידים, כדי לקבוע על פיהם את תכניות הלימודים, היו מתגלות תוצאות מדהימות. וכבר טבעו ליצני הדור מטבעות‑היתול שונים בענין זה. כל חינוך הוא “כפוי” במידה מסוימת ונקבע על ידי ותיקים ובעלי נסיון, הנוטלים על עצמם אחריות להחליט מה רצוי ומה אינו רצוי במערכת החינוך והלימוד. ולא עוד אלא שתלמידים רבים, לכשיתבגרו, לא יסלחו למחנכיהם על שנכנעו לחוסר‑נסיונם ולנטיית לבם ומנעו מהם דברים, שחובה לדעתם וצורך להם לדעתם. על כל פנים, תכנית ללימוד הספרות העברית מן הדין שתהיה פרי השקפת עלמם של המחנכים ולא של נטיית התלמידים. מחבריה חייבים לשוות לנגד עינים את טובת הפרט והאומה, את צרכי ההווה והעתיד. לפיכך יש לנהוג זהירות גדולה בברירת החומר הלימודי, תוך נקיטת קני‑מידה אחדים. עוד לא הגענו אל הנחלה הספרותית הגדולה ולא אל המנוחה, שתאפשר לנו הסתכלות באספקלריה האסתטית המאירה בלבד. עד אותה שעה מאושרת צריכים להתכנס בתכנית אחת ולדוּר בכפיפה אחת מאפו עם שלונסקי, יל"ג עם אלתרמן ומנדלי עם שמיר וּמגד – עוד חזון למועד ההכרעה והיא לא תבוא כחתף, אלא לשיעורין, קמעה קמעה.

¹

שאלה: מאם הקמת “איגוד סופרי ישראל” על ידי קבוצת סופרים ומשוררים שמשתייכים, או השתייכו בעבר ל“אגודת הסופרים העבריים”, מהווה, למעשה, פילוג באגודת הסופרים העבריים?

תשובה: עצם התארגנות קבוצת סופרים בתוך אגודת הסופרים העבריים, איננה יכולה להתפרש כפילוג. להיפך, קבוצה כזו לגיטימית ובמידה מסויימת מפרה. הכל תלוי בכוונותיה של הקבוצה ובמעשיה. עד כה בלטו שתי מגמות. האחת, הרואה ב“איגוד” אגודה חדשה שצריכה לבוא במקום אגודת הסופרים העברים הקיימת, והשניה, בה מכריזים חברים ב“איגוד” שהם חברים באגידת הסופרים העבריים. הימים הקרובים יעידו מה טיבו של האיגוד הזה. אם הוא יעסוק בתפקידים ארגוניים‑כלליים, שהם מסמכותה של אגודת הסופרים בלבד, נדון בלי ספק במעמדו.

שאלה: האם האיגוד החדש לא קם בגלל סחבת בהקמת “התאחדות סופרי ישראל” (בה יהיו מאוגנים, בארגון‑גג, איגודי סופרים ללשונותיהם)? הרי לפני כשנה ומחצה הוחלט על הקמת התאחדות זו. מדוע לא קמה זו עד עתה?

תשובה: האמת היא, שמשעה שנתקבלה ההחלטה על הקמת ההתאחדות ועד היום הזה, עסוקה ועדת ההכנה (שבה חברים נציגי אגודת הספרים העבריים, הסופרים הערביים, סופרי יידיש ונציגי הכותבים רוסית) בהגשמתה. העבודה היתה מרובה. היה צורך לגבש מצע משותף ומוסכם, תקנון שיוצע לאסיפת‑היסוד, דרך הרכבת מוסדות ההתאחדות וכיו"ב. מובן שבמלחמת יום הכיפורים ושבועות לא מעטים לאחריה לא יכולנו לעסוק בכך. בתקופת הבחירות והתעמולה המתלווה אליהן, לא היה נוח לחלק מסויים מחברי ועדת ההכנה לעסוק בעניין ההתאחדות.

לאחר שנתחדשו התנאים להמשך עבודת ההכנה, עסקנו בה בשקידה מרובה והיו שש ישיבות שבהן נדונו המצע והתקנון. הללו נמסרו אחר‑כך לעורך‑דין, כדי שיתן להן לבוש משפטי מתאים. לאחר אישור אחרון, בישיבת ועדת ההכנה, שנתקיימה לפני כששה שבועות, אושר התקנון והוחלט לכנס אסיפת‑יסוד בסתיו 1974. ברגע זה עסוקות החטיבות הלשוניות בהגשת ציריהן לוועדת היסוד של ההתאחדות.

שאלה: מה לדעתך, אם כן, “מריץ” את האיגוד החדש?

תשובה: שני גורמים מריצים אותם, לדעתי: 1. הרצון למלחמת אבות ובנים, שהוא, עד גבול מסויים, טבעי. נדמה להם, שאינם תופסים את המקום המתאים בקרב ציבור הספרים ובפעילותו – והם רואים בוותיקים מכשול שאין להסירו אלא על ידי התכותתות לכיתות. 2. אצל אחדים מיוצרי ה“איגוד” ישנה מגמה שמאלנית מפורשת, בלשונם “חוץ‑ספרותית”, שתלך ותתגלה ותחיש את ההתפוררות של ה“איגוד”.

שאלה: נוצר הרושם שכמה מטובי המספרים העבריים הם ממייסדי ה“איגוד”. היש בזה כדי להחליש את אגודת הסופרים העבריים?

תשובה: אמנם שמענו וקראנו, מפי נציגי ה“איגוד”, שסופרים חשובים הצטרפו אליהם, אולם שמועה זו נתבדתה. ס. יזהר וא. ב. יהושע, שה“איגוד” הכריז שהם עומדים מאחוריו, הודיעו בכתב שלא כן הדבר. ואף עמוס עוז לא הודיע על הצטרפותו.

שאלה: יש הטוענים שרבים מן החברים באגודת הספרים אינם סופרים ממש, כי אם מחברי ספרי לימוד וספרי דקדוק; מסאים ומבקרים, ואילו ב“איגוד” מתרכזים הכוחות הפוריים. האם אתה מסכים עם קביעות אלו?

תשובה: זו ממש עלילה. עלילה מדעת. יתכן שלפני 40 שנה, לא היה קנה‑מידה לקבלת סופרים. אולם, זה כחצי יובל שנים שקיים קנה‑מידה קבוע. כל מועמד חייב להגיש שני ספרים שפירסם ושתי המלצות של סופרים ידועים. אחר‑כך דן הועד כולו במועמד ובהצבעה חשאית, שבה חייב המועמד להשיג רוב של שני‑שלישים, הוא מתקבל לחברות באגודת הסופרים העבריים. יש ועדת סינון שמחליטה אם להגיש מועמד זה או אחר לוועד האגודה, או לדחותו על הסף. במצב עניינים זה לעולם לא יכול להתקבל אדם המחבר ספרי לימוד בלבד, או זה שבקיא בדקדוק בלבד, כפי שמהתלים אנשי ה“איגוד” החדש, אינני רוצה לשים את עצמי שופט עליהם.

שאלה: האם אגודת הסופרים העבריים היא איגוד מקצוי או גוף בעל תפקידים שהם למעלה מאלה?

תשובה: אגודת הסופרים היא גם אגודה מקצועית ומטפלת בקביעת שכר‑סופרים, בניהול משא ומתן עם המו“לים, ביישוב סכסוכים בין הסופר והמו”ל, בהשבחת תנאי‑עבודה, בקביעת פרסי‑ספרות ופרסי יצירה, בזכויות יוצרים וכו'. ואף על פי כן, אין זו אגודה מקצועית.

לאגודת הסופרים יעודים תרבותיים ורוחניים שונים. היוצר אמנם יוצר בסוד הייחוד הגמור ויצירתו איננה תלויה בשום איגוד. אבל, תפקידו של הסופר, כסופר עברי‑לאומי במדינת ישראל, הוא לעצב את הדמות הרוחנית של האומה, להחדיר את אהבת הספרות ואת אהבת הספר לתוך שדרות העם; להיות שותף בגיבוש מאווייה ועתידה של האומה.

שאלה: האם מטעם זה אינם יכולים סופרים ערביים להיות באגודת הסופרים העבריים?

תשובה: בהחלט. גם הסופר הערבי הוא סופר לאומי ועניינו המיוחד ביצירת ספרות ערבית, ובעיצוב חיי עמו לפי האידיאלים שלו. התארגנותם של הסופרים הערביים כחטיבה לשונית מיוחדת בתוך “התאחדות סופרי ישראל” מעניקה להם, מצד אחד, אפשרות ליהנות מהישגים מקצועיים כדוגמת הסופר העברי – ומצד שני מעניק להם חופש ההתאחדות וההתבטאות וההתנהגות. הסופר הערבי לא יהיה ניתן כל הימים למאיוריזציה של הסופרים העבריים בעניינים שאינם נוגעים להווייתו.

שאלה: סופרים עולים מתלוננים שסופרי ישראל סגורים בד' אמותיהם ואינם עושים לקליטה החברית של עולים חדשים. האם אתה מסכים עם תלונות אלה?

תשובה: אשר לאופיים ההסתגרותי של סופרי ישראל, אפשר לענות: “לך לאומן שעשׂני”. שום אגודה לא תשנה אופי זה במהרה. אולם, דווקא אגודת הסופרים העבריים הקימה מפעל למופת הקרוי “שבות”, שכבר תורגמו בו לעברית מיצירותיהם של סופרים עולים, מרוב הלשונות, כגון: יידיש, אנגלית, ספרדית, רוסית, ליטאית וכו'. כלום יש קליטה רוחנית בולטת יותר מזו, שהסופר העולה, המרגיש את עצמו זר, ללא קהל קוראים, מקבל פתאום ספר משלו, מתורגם לעברית, הנכנס למחזור הקריאה של קהל קוראי עברית?!

הרצאה במושב השני של ועידת־הסופרים העשירם ושלוש, שנתקיים בד' בסיוון תשכ"ח (3.6.1968).

אילו ידעתי שהחברים קוראים את הדו“חות, לא הייתי צריך בכלל לעלות ולהגיד את דברי, מפני שהדו”חות שלנו מספרים על הכל, על כל מפעל לפי דרכו ולפי ערכו, ואין צורך להוסיף עליהם. אך חוששני, שחברי האגודה אינם קוראים כהלכה את הדו"חות שלנו, לפיכך רואה אני צורך ללוות את הדינים וחשבונות בכמה הסברים, שיהיה בהם כדי להעמיד את הדברים על אמיתותם, ולהפריך כמה וכמה אגדות, ואולי גם דיבות, על האודה ומפעליה.

אגודתנו מתקרבת לשנת החמישים שלה; היא נכנה לשנת 48 לקיומה, היא הוותיקה שבאגודות בארץ, היא בכירה מהסתדרות העובדים. ויהיה זה נכון אם על סף היובל יבוא מי שהוא וישאל: אגודה זו, האם היא חיונית בשביל סופרים? מה הם תפקידיה? הממלאת היא את תפקידיה?

ציבור הסופרים, ככל ציבור, זקוק לארגון. אין להשיג שום מטרה ללא מסגרת ארגונית, ללא באות־כוח, המדברת בשם אותו ציבור. והנה, כארגון יש לאגודת הסופרים שני סוגי תפקידים:

א ) תפקידים מקצועיים, במובן הצר של המלה, כגון: שיפור תנאי עבודה, קביעת שכר סופרים, משא ומתן ומאבק עם מו"לים, מניעת ניצול, או הלנת שכר, וכיוצא בזה.

התפקידים שלה אף־על־פי שבמידה רבה דומים הם לאלה של שאר האיגודים המקצועיים, הרי יש בהם ייחוד מסויים, אבל אני לא אעמוד על סוג זה של תפקידים, הואיל ובשביל כך נתייחדה הרצאה בועידה הזאת. אולם כאגודה של סופרים, יש לה גם סוג של תפקידים אחר, והוא – להקים מפעלי ספרות, או מפעלים המסייעים לספרות ולסופר. בסוג תפקידים זה מתייחדת אגודתנו, ואין כמותה בין שאר האגודות בלי לזלזל בתפקידים המקצועיים, להיפך, תוך הדגשת חשיבותם של התפקידים המקצועיים של אגודת הסופרים, אני רוצה לאמור, שסוג תפקידים זה, היינו, הקמת מפעלי ספרות או המסייעים לספרות, או נשמת אגודת הסופרים.

הבה נעבור ולוּא גם ברפרוף על המפעלים הספרותיים, שאנו מטפחים זה עשרות שנים. הנה הירחון “מאזנים”. הירחון הזה שראשיתו כשבועון בימי ביאליק, נתנסה נסיונות שונים ובתקופות שונות, היו לו פרקי גיאות ושפל, עליות וירידות, אך היבוֹא מי שהוא להכחיש, שהירחון “מאזנים” ממלא תפקיד נכבד ביותר בחיי הרוח לא רק של האגודה, אלא של הספרות עולה, ואפשר לומר של הארץ כולה? הירחון הזה הוא הבמה היחידה הבלתי מפלגתית, הספרותית הטהורה, שבה משתתף ובא לידי ביטוי כל סופר, תהיה דעתו אשר תהיה, ובלבד שיכתוב דברים ראויים לשמם ויגיד אותם בצורה תרבותית. עצם קיומה של במה כזאת בתוך מציאות של במות מפלגתיות וכיתתיות, זהו חזיון תרבותי וציבורי, שאין לשער את ערכו. והוא הדין ה“מאסף”, שכבר הוצאנו לאור עד כה תשעה במספר. ה“מאסף” תכליתו לפרסם את היצירה הספרותית המתהווה והשוטפת, של הסופרים, ששיעורה רב מכדי להידפס בעתון. סיפור גדול, מסה גדולה, מחרוזת שירים, שאי אפשר לפרסמם לא ב“מאזנים” ולא במוספים הספרותיים, מקום ב“מאסף”. בתשעת המאספים האלה כבר אצוּר יש ספרותי גדול מאד בכל סוגי היצירה. וראוי לעמוד על טענות שונות ועל פירכות שונות ששמענו אותן כבר לפני הועידה הזאת. כגון: אין קוראים ל“מאזנים”, ומכל שכן שאין קוראים ל“מאספים”, ולכן אחת דינו ל“מאסף לעבור מן העולם. ויורשה לי להעיר, שאלה הכותבים ומדברים כך, אינם יודעים, במחילה מכבודם, מה הם שחים. ל”מאזנים" ישנם למעלה מאלפיים חותמים, וידיע שמספר הקוראים של ירחון ספרותי גדול פי כמה ממספר החותמים. אם משק א מועדון חותם על “מאזנים”, הרי ברור, שמספר הקוראים מגיע בהם לעשרות אם לא למאות. די לנו במצב האמיתי של קוראי הספרות העברית, שאיננו משביע רצון, ואין אנחנו צריכים להעליל על עצמנו ולהקטין את מפעלנו ולאמור שאין לנו קוראים, יש ל“מאזנים” אלפי קוראים רבים, וירחון ספרותי שיש לו אלפי קוראים רבים, אי אפשר לומר עליו שהיא יוצר לבטלה.

הוא הדין ב“מאסף”. למאספים יש פחות קונים, אבל מה שאמרתי כוחו יפה יותר לגבי המאספים. שאלו נא את ספריות, שאלו נא בבית־ביאליק, שאלו נא את האוניברסיטאות ויגידו לכם, שכתבי העת מבוקשים הרבה. המורים והמרצים כאשר הם צריכים לתת לתלמידיהם מראי־מקומו ורשימות ביבליוגראפיות, הרי הם מפנים אותם אל המאספים למיניהם. שכן בהם ימצאו מאמר על מנדלי, על ביאליק, שיר של אורי צבי, או של המשוררים צעירים, או מסה על בעייה ספרותית או ביקורת על סופר. כל הדברים האלה נקראים וייקראו על־ידי מאות ואולי על־ידי אלפי תלמידים. על כן אין חשיבות רוחנית בכך אם ה“מאסף” נמכר במספר כזה או במספר אחר. אם נמצאים שני ספרים בספרית אוניברסיטה, לא יחסרו קוראים ומעיינים בהם. אנחנו ממעטים במו ידינו את דמות עצמנו ואת דמותה של הספרות העברית, ובזה אנחנו ממלאים תפקיד גרוע. מכאן שאין לזלזל כלל בערכן של שתי הבמות הן בשביל הסופר והן בשביל הקורא, שהאחת כבר מופיעה, כאמור, עשרות שנים, והאחרת חדשה יותר. קיומן צריך להימשך. ודאי אין גבול לאפשרות השיפורים, ולא באתי כאן לגמור את ההלל לא על מעמדה של הספרות ולא על מצבן של הבמות, ולא על מצב הקוראים; אבל כל במה קיימת אפשר לשפרה, וצריך לשפרה, אבל מה טעם לבטלה? יש גם לשים לב לכך, שכל מאסף משתף כ־70 סופרים, בערך, כלומר, 70 סופרים מקבלים שכר סופרים בעד עבודותיהם הספרותיות. גם בחינה זו אינה בטלה: על־ידי המאספים ואל־ידי “נאזנים” סופרים לא מעטים משפרים, ולוּ במקצת, את מצבם. אין זה בואל אותם מהתנאים הקשים שהם נתונים בהם, אבל יש בכך סיוע חמרי מסויים.

ספרית “מקור” וספרי “נפש” ו“מבחר ספרותנו לעם”. אפשר לעיין בעמוד האחרון של ה“דף”, שיצא לאור לקראת הועידה הזאת ולראות, שכמאה ספרים הוציאה אגודת הסופרים במשך 12 – 10 שנה בכל המדורים. מאה ספרים מקוריים אינם ענין של מה בכך אפילו לגבי הוצאות ספרי גדולות. וספרים אלה הם תוספת חשובה לספרותנו. ספרים אחדים, במיוחד ב“נפש”, צויינו על־ידי הביקורת לעילא ולעילא. אגב כך ברצוני להדגיש, שספרי “נפש” חשיבותם רבה מהגדרתם התפקידית. כאשר שואלים אותי: מה זה ספרי “נפש”? אני ברגיל עונה, המדור “נפש” מוציא לאור ספרים של סופרים שנפטרו, שלא הספיקו בעצמם לכנס את ספריהם או שספריהם כבר אזלו. זו היא הגדרה נכונה, אבל אי איננה ממצה את חשיבות של הספרים האלה. המפעל עולה, כאמור, בהרבה על ההגדרה, שכן מתוך הגדרה זו של “ספרי נפש” בוקעת ועולה איזו משמעות של עשיית חסד עם סופרים נפטרים. אבל אין זה נכון כלל. זה מטעה ומוטעה, משום שאם אנחנו הוצאנו את שירי פוגל, או כתבי שוהם, או שירי פומאנץ וכדומה – כלום בזה אנחנו עושים חסד עם המתים? היפוכו של דבר, המתים עשו חסד אתנו. ספרים האלה, שחסרו עשרות שנים בספרות העברית והקורא הרגיל אל ידע עליהם, דלדלו את הספרות העברית, רוששו את הקורא, וצמצמו את המושג על הספרות העברית. עכשיו עם הוצאתם לאור אנחנו העשרנו את עצמנו, העשרנו את הספרות העברית, את השירה ואת הפרוזה. אין שיעור כלל לתוספת הזאת שבאה לנו בזכות “ספרי נפש”.

הוא הדין בספרי “מקור”. כל שנה יוצאים ששה ספרים במקור, בשירה, בפרוזה, במסה ובביקורת; הספריה הזאת נעשתה גורם מסדיר, גורם רגולטיבי, בתוך שוק המו“לות. סופרים רבים, וביניהם כאלה שיש להם אפשרות להוציא גם בדרך אחרת, מוסרים את ספריהם לאגודת הסופרים, מפני שכאן יש יחס אחר לספר, לסופר, ולכן מבכרים סופרים רבים להוציא ספריהם על־ידי אגודת הסופרים. ולא זו בלבד; מצויות כל מיניי תקופות של שפל במו”לות העברית, ויש ספרים שאין השוק המסחרי ממהר להוציא אותם. באה ספרית “מקור” של אגודת הסופרים ומוציאה את הספרים האלה, ולא משום שהם פחותים, חלילה, אלא, להיפך, משום שהם חשובים, אלא שהמו"ל, המחשב הפסד כנגד רווח, אינו מסכים להוציאם.

הוא הדין ב“מבחר ספרותנו לעם”, עד כה יצאו כבר 12 חוברות (בשותפות עם התאחדות המו"לים). זה מדור מיוחד במו"לות שלנו. אנחנו מכינים מכל סופר ספר קטן, שבו כלול ממיטב דבריו, כמות שהם, עם הקדמה ועם ביוגרפיה קצרה, עם ניקוד חלקי של מלים קשות, עם הסברים של מלים ומונחים ומושגים שאינם ידועים לכל אחד, ובדרך זו אנחנו מחדירים את הספרות העברית לעם. יש לנו תוכנית ל־100 ספרים בשביל “מבחיר ספרותנו לעם”, החל בתקופת מנדלי, ביאליק ועד ימינו. הבה נתאר לעצמנו, מה יהיה לאחר שיופיעו 100 ספרים אלה! ואין זו אוטופיה כלל וכלל. קשה היה להוציא את 12 הראשונים, הרבה יותר קל היה להוציא את השאר, ואז הספרות תחדור אל העם ממש. אנחנו כבר יודעים, שמכירת הספרי האלה עולה לאין ערוך יותר על מכירת ספרי אחרים, ותפוצתם תגדל מפני שמחירם וזל, מפני שהם שווים לכל נפש; זהו מפעל שיש להתברך בו, וזהו גם מפעל, שבו אנחנו יכולים לתרום את חלקנו בהפצת הספר גם מבחינה טכנית, וגם מבחינה ספרותית, שכן אנחנו מחדירים את הספר לעולה החדש, לנוער, לתלמיד, לעם, ולכל אלה שבלי החידושים הטכניים הללו לא יכלו להבין כהלכה את הספורים האלה, ולא היו קונים את ספריהם.

יש לנו מפעל כמו “גנזים”, זהו מפעל ביו־ביבליוגרפי, שבו נרשמת הספרות העברית במשך מאתיים שנה ועד היום, שבו נאצרים תעודות ומיסמכים, אבטוביוגרפיות, כתבי יד, תצלומים, קטעי עתונות, דברי ביקורת, וקודם כל רישום של ספרים ומאמרים ושירים, שנדפסו בבמות שונות ובזמנים שונים. זהו אוצר גנוז כבר כים, והוא הולך ומתפתחח היום ליום, באופן שכיום אין כלל להעלות על הדעת, שאפשר לעשות איזו עבודה ספרותית על סופר או על נושא ספרותי, בלי להזקק ל“גנזים”. והלא עובדה היא, שאילולא אגודת הסופרים, לא היה המוסד הזה קם, כשם שעובדה היא ששנים רבות לא היה מפעל לזכר טשרניחובסקי, עד שהקימונו את בית טשרניחובסקי, ובו חדר טשרניחובסקי מפואר. בשעה שבנינו את חדר טשרניחובסקי, חשבנו שלא נמצא שום חפץ ממנו, כדי להציג בתוך הבית, והנה כל מי שבא הים מתפעל מריבוי המוצגים והמיסמכים, התעודות, הצילומים והחפצים האישיים, שהיו מפוזרים, ורק בכוח זה שיצרנו בית כינוס להם הם רוכזו יחד.

אני רואה גם את הכינוסים הספרותיים לבעיות הספרותיות כמפעל ספרותי. היו לנו כינוסים לבעיות התודעה היהודית, לביקורת, ללימוד הספרות העברית בבתי הספר וכו', ועוד נכונו לנו כינוסים מעין אלה. הם עשו בשעתם רושם ועוררו את דעת הקהל. אין לזלזל גם ביוזמות ספרותיות אלה. היו גם כינוסים לעניני השעה, כגון הכינוס נגד דיכוי היהדות ברוסיה, היה כינוס לאחר ששת ימי המלחמה. והנה נשמעים קולות, שאיננו צריכים לעשות זאת. זוהי טעות קשה. ציבור של הסופרים כציבור מאורגן חייב להשמיע את דעתו בעתות מסויימות. לא ייתכן שקולו יהא נחבא בימי משבר או נוכח מאורעות גדולים. יש בזה סתירה במורה: מצד אחד באים ודורשים דרישות מקצועיות, כספיות וחומריות, גזם ציבור, ואילו מצד שני אין מודים בכך, שזהו ציבור חי, החייב להגיב על עניני השעה בצורה קולקטיבית, כשם שכל סופר חייב להגיב מתוך עומק עצמיותו.

למרות האמצעים המוגבלים אין אגודת הספרים מזניחה גם את שאלת הפרט. ללא סופר אחד פונה לאגודה ונענה. יש בית מרגוע, יש קרן עידוד לספרות העברית, יש תמיכה בסופרים המוציאים את ספריהם באופן רטי, הצריכים לצערנו, לממן את הדפסתם מימון חלקי. האגודה תומכת בכתבי עת המופיעים בארץ. כל אלה ודברים אחרים, אשר לא פרטתי כאן ואשר מפורטים ב“דף”, הם הם הכלולים במושג “מפעליה של אגודת הסופרים”. אלה הם מפעלים הנעשים בהתנדבות, והושקע בהם הרבה עמל.

עלינו לשאוף לגדולות גם בתחום האגודה, לא רק בתחום היצירה האישית של כל סופר, כי אגודה אשר שואפת לגדולות עתידה לפחות להשיג קטנית, אך אם נופיע כאגודה, כארגון, המסתפק בפירורים, ואפילו הדברים הקטנים האלה הם חשובים למדי, אך חותם החומריות בלבד טבוע בהם – גם את הקטנות לא נשיג. גם המטרות המקצועיות החומריות אפשר להשיג כאשר הן תהיינה בתוך מסגרת של תביעות גדולות, שאיפות רוחניות גדולות, תוך רצון להעלות את רמתה של הספרות ולהוות גם גורם ציבורי ותרבותי במדינה.

אין דבר קל יותר מאשר לבטל מפעלים קיימים, אבל חלילה לנו לעשות זאת; עלינו להוסיף מפעלים. כל מפעל ספרותי ותרבותי, שאנחנו מקימים או שותפים בו, הוא גם יוצר את התנאים להשיג מטרות אחרות. הזלזול העצמי במה שנעשה, הוא אבי כל רע.

אני מציע, איפוא, להעריך את מה שנעשה, לא להגזים בקיים, ולא להפריז בשמחת הקיים, אבל לחייב את הקיים ולבנות עליו קומות נוספות. בדרך זו ננחל תפארת ותועלת כאחת.

¹

אפתח בהערה לדברי משה דור, שטען כאן, שאין קונטאקט בין הדורות, על‑כל‑פנים אין קונטאקט בין שני הסופרים שהרצו אתמול, בין הזז וסדן ובינו, בין דורם ובין דורו. וכן אמר, שחוטים דקים מקשרים ביניהם וגם חוטים אלה עומדים חלילה להינתק.

אינני מערער על הרגשתו, אולם זוהי הרגשה סוביקטיבית. אבל מן הראוי לתהות קצת על המושג קונטאקט. אני חושב שהוא טעה טעות גמורה. אפילו המצב, שהוא תיאר, אין פירושו חוסר קונטאקט. קונטאקט אינו בנוי על הסכמה בין אומרי הן. ופעמים יש בין שני יריבים קונטאקט גדול יותר מאשר בין שני אוהבים. יש קונטאקט רב בין מתנגשים. אבל כאן מדובר על ויכוח ולא על יריבים; על שינויי גירסה ותפיסה, על צד אחד המוכיח את אמיתו לצד השני ובמידה שהדבר נעשה בכובד ראש ולא מתוך זלזול בצד השני, יש קונטאקט גדול, ואין לחשוש מפני חליפתו.

משה דור נקט איפוא לשון של גוזמה. כאשר אני קורא את שיריו ואת רשימותיו, אני מרגיש את הגשר, ולא רק בלשון, אלא בערכים רבים. הללו לא נוצרו בעיקרם בבית מדרשו, אלא הוא בחר בהם מתוך אוצר הדור הקודם או הדורות הקודמים ועשה אותם לקנינו העצמי. וזהו הקונטאקט האמיתי בן הדורות, שאפילו איננו אידילי, הריהו חיוני ומפרה. אישיותו של כל ספר מחוברת לקודמתו, ולפעמים היא רוכבת על קודמותיה, ואפילו אינה מודה בכך.

הערה שניה, מעולם לא האמנתי במינשרים ובהצהרות אידיאולוגיים של ספרים ומשוררים לגבי כיוון יצירתם. עוד לפני שיצא ספר שלם בסטנסיל, המכיל מינשרים שונים של כל‑מיני סופרים בעולם, בעלי כיוונים שונים, עשיתי לי אוסף קטן כדי לבחון ערכם. לא האמנתי במינשרים ספרותיים בעולם ולא האמנתי במינשרים ספרותיים בארץ. זכורים לי מינשרים כאלה במשך עשרות שנים, שלא הניחו שום רושם. הסופרים המצהירים ובעלי המינשרים לא פעם הפריכו את תוכן מינשריהם ביצירתם, בהתנהגותם, באורח כתיבתם, אם לשבט ואם לחסד. כלומר, דבריהם עלו על המינשרים או היו פחותים מהם.

לשעבר היתה רווחת גם אצלנו הסיסמה בדבר ריאליזם סוציאליסטי, והייתי מעיין אז במדור הספרותי של אותם העתונים, שהיו מייצגים את הריאליזם הסוציאליסטי, ובעיקר עיינתי בסוג‑היצירה הרגיש ביותר, בשירה, ולא מצאתי שם לא ריאליזם ולא סוציאליזם, אלא לפעמים היתה זו ליריקה טובה ולפעמים דברנית, פסולה וכוזבת. אך מעולם לא קיימו הפייטנים בעלי המינשר אפילו תג אחד ממנו בשירתם. מינשר לחוד ויצירה לחוד; או: מינשר רברבני לחוד, וחוסר‑כוח‑יצירה – לחוד.

הערה אחת לענין השפעתם של סופרים, שדובר בה כאן. רבותי, השפעה אינה מוגשת על טס של זהב. כל ציבור כובש לו השפעה. והסופרים הם ציבור, אולי נכון אפילו לומר רובד, מפני שהם משתנים במלאכתם ובמלאכותם בענייני החיים שלהם מכמה וכמה שכבות ומעמדות בתוך החברה. וכל ציבור הרוצה להשפיע על החיים אינו יכול לעשות דבר והיפוכו. הוא אינו יכול לדגול בדברים ולעשות דברים השוללים ממנו את ההשפעה ואחר כך לקונן שאין לו השפעה.

אני חושב שענין חופש היצירה זה עקרון מקודש. כי משעה שמורגשת איזו שהיא כפייה על אדם שוב אינו יוצר, הוא מדבר אז בקול שאינו שלו. דיבוק חיצוני נטפל אליו. כשרונו נעשה שכיר. לפיכך יקר לי עקרון זה ואני מגן עליו בכל מאודי. וכל המתנקש בו ממילא מתנקש ביסודות היצירה, בכבוד הסופר ובכוח השפעתו. כולנו קראנו את תגובתו של נשיא ההסתדרות הציונית כל כך, שסופרים התיצבו בראש תנועה של ארץ‑ישראל השלמה. תגובה זו מדהימה ממש. להגיד לסופרים ולמשוררים: לכו לעסקיכם, כתבו שירים וסיפורים, אך אל תעסקו בעניני מדיניות, הרי יש בכך לא פגיעה במעמד הסופרים, אלא זוהי עדות לחוסר ידיעה מה היה תפקידה של הספרות העברית במהלך התחיה ובהקמת המדינה.

אני רחוק מאד מהתנועה של ארץ‑ישראל השלמה. אני מסתייג מהתנועה הזאת, מפעולותיה, מהופעותיה ומצורות הפגנת מטרותיה, אבל אני חושב, שזו תהילה לסופרי ישראל, בשעה שהם פעילים באיזו תנועה ציבורית, המטפלת בבעיות העומדות על סדר יומנו.

לצערי הגדול, איני בטוח, שד"ר גולדמן הוא יחיד ואינו מייצג דעות גם של מנהיגים, המושרשים בארץ יותר ממנו. חוששני, שהוא היה לפה גם לאחרים, הרואים חזיון מוזר בעמדה מדינית עצמית של סופר.

מכאן ברור, שאני מוכן לתת יד לכל מי שנלחם לעקרון של חופש הבעה. אבל לא די בכך. מן הדין לומר, כי כשם שמשתמשים בחופש הדימוקראטיה כדי לעוות אותה, לעקמה ולסרסה, כך מסרסים לא פעם סופרים את העקרון של חופש היצירה. ודאי, הספרות היא יקרת‑סגולה; היא אינה בשביל דרדקאים; היא סוג יצירה מורכב ורב‑תכליתי. היא אמנות של יחידים בשביל הרבים. ואמת‑המידה, שבה היא נמדדת, אינה פשוטה. ואף על פי כן, ספרות שלא מובלט בה ערך מוסרי, זה המוסר השורשי והחיוני הגנוז בחביונה של כל יצירה גבוהה, הנמצא בלי דעת המשורר ומבלי דעת המספר, אינה ספרות ראויה לשמה. זוהי סוגיה רחבה ועמוקה ולא אמצה אותה כאן כלל ועיקר.

לצערנו הגדול, ישנם בספרות העברית החדשה גילויים של הסתאבות, סירוסי צורה ותוכן, פורנוגראפיה לשמה. איני אומר, שצריך לגזור גזירות על ספרים כאלה או על מחבריהם, ירעו עד שיסתאבו. אבל כשם שעקרון חופש היצירה מחייב אותי לסבול את יצירתו המזוועת והמשחיתה, כך הוא מחייב אותי לבקר את יצירתו ולהגיד לו, שהוא ממשחיתי החברה היסודיים ביותר, המשניאים את הספרות וממעטים את דמותה.

יש הזמנות סוציאליות, הפוגמות בספירת היוצר והיצירה, אבל יש הזמנה עצמית, על משקל הגשמה עצמית. כלומר, אדם או סופר מזומן לפי שורש נשמתו ויכלתו להיות לפה לדורו, וזימונו נעשה שלושים יום לפני לידתו. הוא נושא איפוא בקרבו את ההזמנה הסוציאלית ואינה באה מהחוץ. סופרים כאלה חיים אתנו, והמוסר שלהם, והערכים האסתטיים והספרותיים שלהם, יהיו בני קיימא.

אמר מיכלי דברים נכוחים על ענין הלשון. זהו עניין שאנחנו לא נרפה ממנו. אנחנו לא נרשה, שקבצנות לשונית תיהפך לצדקה גדולה, למעלה יתירה. בעל כרחם ילמדו עברית אלה שאינם יודעים. נמשוך אותם לחדר, לבית‑המדרש, ונצווה עליהם: למדו שפת עבר; אם לא תדעו את שפתכם, תהיו סופרים גרועים, ואַל נא תתחבאו מאחורי ההטפה הקולנית נגד המליצה. שפה עשירה היא נשמת היצירה, היא תנאי קודם ליצירה. היא אינה זהה למליצה.

אף אני קורא קצת בספרות העולמית, ולא מצאתי שסופרים גדולים כותבים בשפה “פשוטה”. הרי, למשל, אליוט, שהיתה לו השפעה גדולה על שירתנו הצעירה. והלא הוא יונק מאוצר הספרות הקלאסית ומהתנ"ך. כל משפט שלו רווי זכיר לשון. הוא עצמו גילה בספר שיריו “ארץ השממה” את מקור האסוסיאציות שלו. כלום יכול אדם לקרוא את שירי אליוט בלי שידע אנגלית דקה מן הדקה? אך בשעה שסופר עברי כותב בלשון היונקת מן השיתין באים סופרים צעירים ואומרים שזו מליצה.

אש דיבר כאן יהודה עמיחי. הייתי בין הראשונים שהרצו על עמיחי במועדון “מלוא” לפני שנים לא מעטות, כאשר יצא לאור ספרו הראשון. אמרתי אז, ואני אומר זאת גם עכשיו, שהמיוחד בשירתו הוא דוקא בפסוקים שהוא מסיע ממרחקים, מתחום הסליחות, מרש"י ומהמקרא, ונותן להם משמעות אחרת, הפכית. העובדה, שהוא מזרזף לתוך הפסוקים האלה נסיוב פיוטי חדש – היא יחודו. בזה הניצוץ המקורי שלו, והוא היה הראשון שעשה זאת בעקביות ובשיטתיות, באופן שעכשיו כבר הולכים אחרים בעקבותיו. ובכן: פירוש הדבר שיש גשר, ויש חיבור רוחני בין הקדמונים ובינו. זהו הקונטאקט האמיתי.

אכן, יש משוררים צעירים שאין להם קונטאקט ואין להם טאקט ואין להם גם שירה. ויש גם מבקרים כאלה. אני חושב, אגב, שביקורת על סופר גדול, הכתובה בשפה קלושה, היא בזיון לסופר המבוקר ובזיון לביקורת. כל אדם שעסק בביקורת יודע, שבשעה שהוא כותב על מנדלי או על הזז או על עגנון, הריהו מתבשם מסגנונם של סופרים אלה ואף כתיבתו מתגוונת. ככל שהסופר גדול יותר כן מחייב הדבר את המבקר, שגם סגנונו וגם כתיבתו יעמדו ברומה של היצירה. אני כופר בערכה של ביקורת, שהיא עצמה אינה חטיבה לשונית אמנותית.

אנחנו מתכנסים בסימן של 20 שנות המדינה. יש דברים שאין לנו צורך לדבר עליהם. אנחנו חלק מהעם, וכל מה שנעשה ומתרחש והתרחש בעשרים השנים האלו, היינו עדי ראייה להם, משתתפים חיים, סובלים ונהנים, כמו כל אזרחי המדינה. אבל יש תעודה לסופרים ולספרות. הספרות עשתה למען מדינת‑ישראל פי שבעים ושבעה יותר מאשר כל העסקנים גם יחד. כל אחד מאתנו זוכר מנין הוא ינק את כמיהתו ואת רצונו המעשי לנסוע לארץ‑ישראל. זה היה המעין החי של הספרות העברית. ואם תבדרו את תולדות חייהם, של אהרונוביץ, ברל כצנלסון ובן‑גוריון ונשיא המדינה, תיווכחו לדעת, אילו פלאים חוללה הספרות העברית. בן‑גוריון העתיק את מגילת‑האש לביאליק במו ידיו ושלח אותה לחבריו. וברל כצנלסון היה אומר, שמאפו וברדיצ’בסקי עיצבו את ציונותו והביאו אותו לארץ‑ישראל.

מובן, שתפקידה של הספרות נשתנה. מדינת‑ישראל קיימת עכשיו וגורמיה וכוחותיה רבים ועצומים וצרכיה מרובים. אולם לא נסתיימה תעודתה של הספרות העברית, ולא נסתלקה שכינתה. לפעמים נדמה לי, שכל אלה המדברים נגד תעודתה, חוששים שמא היא תגשים את תעודתה. יש פחד מפני סופרים, מפני אנשי רוח, שלא תמיד הולכים בתלם, ובוקר אחד הם קמים והופכים את הקערה על פיה. בידי אנשים כאלה אין רוצים לתת השפעה יתרה. זהו חזיון נפרץ, הנמשך מימי הכהנים והנביאים עד היום. איני רוצה לומר שהסופרים הם נביאים, אבל נצנוץ של נבואה יש בהם.

הסופרים ישפיעו אם יתנו דעתם על כך, שכל אדם וכל שכבה בחברה, הרוצה להשפיע, מוכרחה לעשות גם חשבון נפש קיבוצי ובשביל זה נקראות ועידות. הועידות אינן באות במקום שעת הייחוד של הסופר עם יצירתו. אלא הן מזמנות אפשרות לחשבונו הקיבוצי של הסופר. בלי היסוד הקיבוצי, שהוא לצערי חלוש מאד בקרב ציבור הסופרים, לא תהיה השפעה קיבוצית. לא על‑ידי קינות והגה והי נשפיע, אלא ביצירה ספרותית צרופה, בפעילות חינוכית בקרב העם ובשמירתה של עצמאות רוחנית.

בכלים שלובים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בעל כרחי אני מקדים לדברי על מפעליה של אגודת הסופרים הערות על מהותה של אגודת הסופרים עצמה ותפקידיה. הויכוח הזה איננו פוסק והוא משתבש ועלול לגרום לא רק ערבוביה, אלא אף רעה. לקראת הועידה נתפרסמו כמה רשימות, שאחת סותרת את חברתה. סופר אחד, משה דור, דורש, שאגודת הסופרים תהיה אגודה מקצועית בלבד, הוא אינו מסתפק בכך, אלא סבור, שאין צורך ביותר מזה. הוא רוצה שאגודת הסופרים, “תגן על זכויות חבריה, תבטיח את שכר הסופרים ההוגן ואת שכר התרגום ההולם את השעה, ותבטיח את עתידו של חבר מזדקן, שאין בכוחו לפרנס את עצמו”. “אבל התארגנות, התאגדות, לשם ליבון בצוותא של דרכי ביטוי ואופני מחשבה? בנידון זה אני מוכן לשאת את נס האינדיבידואליזם העיקש ביותר: מה חפץ יש להתארגנות כזאת?” דברים אלה נתפרסמו ב“מעריב” של ערב פסח השנה.

לעומתו פירסם באותו ערב פסח יחיאל מר ב“למרחב” השקפה הפוכה, ובמזג זועם ביותר. הוא סולד מפני המחשבה “שמא אין האגודה אלא גוף מאורגן לשם שמירת אינטרסים מקצועיים של כמה מאות אנשים, הרשומים בכרטסת הסופרים”. ודאי צדק בציינו את אי‑שביעות רצונו ממעמדו של ציבור הסופרים בחיי המדינה ומהשפעתו המועטת על ההווייה החינוכית והרוחנית של העם. אלא שמשבר זה הוא עמוק ביותר מכדי שאפשר יהיה למצוא לו שעיר לעזאזל בדמות ועד אגודת הסופרים. אמש שמענו שלוש הרצאות, מנקודות‑ראות שונות, אשר תיארו במקצת משבר זה וגם הן עדיין לא הגיעו עד חקר החזיון הזה.

הכל אשמים במשבר זה: הסופר היחיד, ציבור הסופרים ככלל, המדינה, החברה והתקופה. וקודם כל תלוי הקולר בצוארו של הסופר. אך מעשה שטחי הוא להתחמק מניתוח התופעה המסובכת הזאת, ששורשים לה במעמקי הזמן ובאופיה של החברה בעולם ואצלנו, ולגלגל את סיבת המצב על אגודת הסופרים או על ועד מסויים, אשר נבחר בה. הבה נשב על מדוכה זו בכינוס אחד, שני ושלישי, ונברר את הסיבות לאמיתן ולעומקן, אך אַל נא נקל מעלינו את הבנת החזיון הקשה הזה על ידי הוראה באצבע: הנה האשם בכך!

שכן, כשם שרפיון מעמדו של ציבור הסופרים כציבור מחנך ומשפיע, שקולו נשמע ודעתו מתקבלת, סיבות רבות ומורכבות לו, כך מסובך וקשה הפתרון והאמצעים לחיזוקו של מעמד זה. ולא בכתיבת רשומת‑אגב ייעשה הדבר. גם בדעתי אין למצות עכשיו את הנושא הזה אגב הרצאה על נושא אחר, אך רצוני לומר, כי יותר מכל סופרים אחרים מרגישים בתופעה קשה זו חברי הועד. וטבעי הוא שכך הדבר, מפני שהם באים – יותר מאחרים – במגע עם סופרים, עם השלטונות, עם מוסדות ועם גורמים חברתיים שונים והם יודעים את נקודות החולשה. אולם דוקא משום כך הם יודעים שזהו פצע עמוק, שנפצעה הרוח ועמה אנשי הרוח כאן ובעולם כולו. ואין לרפא פצע כזה באיספלנית, אלא באמצעים יסודיים, ומי יודע אם הם יהיו מצויים בידינו.

יש לומר את האמת: לא תמיד יכולים הסופרים, אפילו ירצו, למלא בקשתו של יחיאל מר, השואל: “היכן קול הסופר העברי בשאלת הכפייה הדתית? האין לאיש‑הרוח מה לומר לממשלתו, הנתונה ללחצים תמידיים של ציבור קטן ביחס והכופה עליה, ועינו, בתוקף היונות לשון‑מאזנים, צווים חדשים לבקרים, ו”הישגים" פוליטיים, לא רוחניים‑דתיים, שאין להתברך בהם?" כך הוא שואל. ועלי להשיב לו, לצערי, בהודעה פשוטה, שמר יחיאל מר, לא עיין בסוגיה זו כהלכה.

ראשית, היתה מסיבה אחת חשובה של סופרים, אמנם לא במסגרתה הרשמית של אגודת הסופרים, שבה השתתף גם ראש הממשלה; במסיבה זו נדון ענין המעבר בשבת דרך “מאה שערים” והשערוריות והרגימות מצד נטורי קרתא. זאת היתה שיחה רצינית, שסופרים רבי הביעו ה את דעתם. במסיבה זו ישב ראש הזז והפותח היה ש. שלום, והמשתתפים היו סופרים ותיקים וצעירים. אולם ידידי, יחיאל מר, הדעות שהובעו היו אספקלריה לדעות הרווחות בקרב שאר תושבי המדינה. לא זו בלבד שלא היתה דעה אחת, אלא היו דעות רבות ומנוגדות מן הקצה אל הקצה. המסיבה הזאת היתה בלתי רשמית ולא נסתיימה בשום מסקנות, אך אילו היה מתעורר הרצון אצל אחד המסובים לנסח איזה גילוי‑דעת, ספק גדול אם אפשר היה להתאחד אפילו גבי הפסוק הראשון. שכן הללו העריכו כך, והללו העריכו כך, ולא היתה כל וו' החיבור ביניהם. אם כן, איך אפשר להגיב כציבור סופרים בשעה שהענין מפלג גם אותנו? על כרחנו אנו מספתקים גם בתחום זה בחוות דעת אישית, כדרך סופרים.

זוהי דוגמה לטענת‑שוא שמטיחים כנגד ועד אגודת הסופרים.

אולם בין ההשקפה, הרואה את אגודת הסופרים כאגודה מקצועית צרה, שאין לפניה אלא מלחמה לשכר עבודה ולתעריפים והגנה על זכויות חומריות אחרות, ובין ההשקפה הרחבה מדי, המטילה על אגודת הסופרים אחריות לעובדה, שציבור הסופרים “לא עמד במבחן כמשקל‑נגד לא רק ברחוב הישראלי והנעשה בו, אלא גם לא כמשקל נגד הטכונקראטיה, נגד האליטה הפסיבדו‑רוחנית, שהשתלטה על חיינו” – ישנו איזה שביל‑זהב הגיוני, מציאותי, אמיתי, שבו אגודת הסופרים מנסה ללכת. והליכתה לא היתה בלי הצלחה מסויימת ולא בלי הישגים. וכמדומה לי, שרק כך צריכה היתה האגודה ללכת. מצד אחד שומה עלינה ליצור מפעלים משלה, ברשות עצמה, מפעלים על טהרת הספרות, כגון “מאזנים”, המאספים השנתיים, ספרית מקור, סדרת “נפש”, “קובץ גנזים”, וכן מפעלים לטובת הספרות כגון: מכון “גנזים”, פרסים, חדר טשרניחובסקי, טיפוח בית‑הסופר, שיכון סופרים; ואילו מצד שני היא יצרה קרנות, כגון: קרן עידוד על שם יצחק למדן, השפיעה על יצירת קרן לסופרים זקנים שברשות הממשלה; ערכה קבלת פנים לסופרים חשובים מחוץ‑לארץ, שביקרו בארץ; טיפחה את הצד המקצועי; טיפלה במס הכנסה, נשאה ונתנה עם באי‑כוח הממשלה בדבר תחיקה לטובת הסופר, בעניני זכויות יוצרים, תמיכה לסופרים וכו'. ואלה אינם אלא ראשי פרקים של פעולות, שקראתם עליהן.

ואין כלל ספק בכך, שהועד צריך לעסוק בפעולות אלה, וכל יתרונו של הועד עד עכשיו היה בכך, שהוא הלך בתחום זה מחיל אל חיל. עוד לא באה התקנה השלמה ועדיין איננו יכולים לומר, שכבר הגענו לאותו מעמד שציבור הסופרים ראוי לו. להיפך, לא הגענו עדיין למעמד הראוי והרצוי. אבל צריך לומר גם זאת שהישגים ניכרים הושגו בהשוואה למה שהיה לפני 15 שנה, למשל. הבדל רב קיים בין המציאות באגודת הסופרים שהיתה קיימת אז לזו הקיימת כיום. קודם כל יש להדגיש את העובדה, שאגודת הסופרים היא אחד הגופים הציבוריים, המקבלת הקצבה בתוך התקציב הממלכתי. וזאת היא זכותו של שר החינוך והתרבות מר זלמן ארן, ששיבץ את ציבור הסופרים בתוך התקציב הממלכתי, ועל ידי זה ניתנה לו בכבוד מקור להכנסה של קבע לשם סיפור צרכיו הספרותיים. וכבר שמעתם אמש מפי ראש הממשלה, שהקצבה זו הוכפלה השנה.

מן הדין שיחדל הויכוח הווּלגארי, המזלזל בפעילות הועד “משום שיצירה גדולה אינה נוצרת על ידי ארגון ולא על ידי ועדים”. עם מי מתוכחים בעלי אמירה זו? וכי מי הביע פעם סברה אחרת? איזה ועד נטל או יטול על עצמו תפקיד של יצירה? ויכוח זה האל הוא מלאכותי לחלוטין.

מה טוב היה אילו יכול היה ועד נבחר בועידה ליצור סמכות רוחנית גבוהה לציבור הסופרים ומעמד איתן בעם! ואם יש לסופרים תוכניות והצעות – יבואו ויציעו; אזננו היתר קשבת תמיד לכל עצה טובה. אבל מי שמציג זאת כתביעה לועד ורואה באי‑סיפוק התביעה הזאת משום כשלון, הריהו מדבר דברים בטלים מדעת או שלא מדעת. היש אפשרות כזאת, שאיזה ועד שהוא, ורק הוא, יוכל לבנות את הסמכות הרוחנית הזאת?

כדי שציבור הסופרים יגיע למדרגה של גורם רוחני בעל השפעה מכרעת, הריהו צריך להיות לא רק ציבור של יצורים גדולים, אלא גם ציבור של פעלתנים, המעורבים בכל עניני המדינה. תביעה כזאת רשאי כלא אחד להפנות כלפי עצמו בלבד. וכי מי מונע מאיזה סופר להיות יוצר גדול, המביא בשורה לאומה, הכובש את העם בקסמי יצירתו ומשליט עליו את מרותו הרוחנית? וכל התולה הקולר בצוארו של סופר אחר, או בצוארו של איזה ועד, אינו אלא מן המתמיהין! יאה ענוה לכולנו. וענווה אין פירושה להתחבא בין הכלים; אדרבה, הסופר חייב להאבק על דעותיו ולהשמיע את האני‑מאמין שלו ולכבוש לו מעמד נאות. אך דבר זה לא יושג במלל בעלמא, אלא בדרכי יצירה.

התעכבתי על הענין הזה מכיוון שזה קשור בכיוון פעילותה של אגודת הסופרים. הוצאנו דו“ח. אינני רוצה להיות כאותו נחתום המעיד על עיסתו שהיא רעה או טובה. אבל זהו דו”ח, שיש בו לוח מעשים ופעולות ויזמו, הראוי להתכבד בו. ואף על פי כן, לא נמצא אפילו עתון אחד, שיבדוק אותו וינתחו וינהג בו כשם שנוהגים בכל מוסד אחר. והלא כל הפעולות הללו עשה ועד של מתנדבים. כלומר, על‑ידי חברים, החייבים לדאוג לביתם הספרותי והמשפחתי וזמנם מוגבל ביותר. ואין אני מציע לשנו את המצב הזה. אין דומה סמכות רוחנית, המסורה לועד של מתנדבים, לסמכות רוחנית של ועד, שחבריו מקבלים שכר. אך חובה היא לזכור, שאלה הם אנשים מתנדבים. ואף על פי כן, מה מרובים המפעלים שנעשו ומה חשובים הם.

הוא אשר אמרתי: ועד הסופרים הלך בשביל‑הזהב: מצד אחד פעילות ארגונית, מפעלים ספרותיים, והגנה מקצועית, ואילו מצד שני היה הועד ער לבעיות רוחניות שונות. הוא גם כינס כינוסים, שכבר נעשו מסורת בין ועידה לועידה. היה כינוס לבירור ענין התודעה היהודית; כינוס אחר עסק בבעיות הביקורת. וכן נערך כינוס חשוב לליבון בעיות ההוראה של הספרות העברית החדשה בבתי הספר. אלה היו כינוסים ספרותיים טהורים, שמהלך הדיונים נתפרסם בדפוס והדם נשמע לא רק בארץ, אלא בכל התפוצות. וטוב שיתקיימו כינוסים, שאינם צמודים לענינים מעשיים, כמו ועידה. כאשר הציבור מוסר לועד אגודת הסופרים תקציב של רבע מליון לירות, הרי חייב הועד למסור דו"ח רשמי מדוקדק ומפורט על מה שעשה בכסף זה. חברי הועד, המקבלים את הכסף, צריכים להבחר בצורה דימוקראטית, כדי שיהיו באי‑וח הציבור. מחובה זו אין להתחמק על‑ידי מליצות ולא על ידי טענות, שהועידות משעממות. מנת‑שעמום זו היא הכרחית. אי‑אפשר לצפות לכך, שהועידה אשר סדר‑יום פורמאלי לה תהיה כינוס רוחני טהור. גם היום נעסוק בדברים מעשיים. ראש הממשלה ושר החינוך והמבקר הממשלתי לא ירצו, ובדין, למסור לנו פרוטה, אם לא ננהג כפי שמחוייבים לנהוג. בתורת ציבור אנו צריכים להכניס עצמנו למסגרת של חיי ציבור מתוקנים. אולם שלושת הכינוסים הרוחניים שהזכרתי היו כינוסים, שהביאו לא רק כבוד לאגודת הסופרים, אלא גם תועלת, בהבהירם בעיות גדולות, שלא רבים עסקו בהן. ומי שמצוי אצל העתונות היהודית והאנגלית בעולם יכול היה לקרוא קטעים רבים ושלמים, שפורסמו בה.

האגודה הלכה בדרך זאת, שפירושה מזיגת היסוד המפעלי עם היסוד הרוחני. אינני אומר, שכבר הושגו דפוסי הפעולה המתאימים והכל גמור וברור; עדיין אנו מחפשים, ובתור סופרים אין ענין החיפוש זר לנו גם בתחום זה. אבל עלינו על דרך, שרק בה צריך להמשיך.

אינני רוצה להלאותכם במנין המפעלים, עשה זאת במקצת אתמול היושב‑ראש, והם מפורטים ב“דף” וכל אחד יכול לקראם. אבל ברצוני לעמוד על כמה דברים חשובים, שהועד היוצא הניח יסוד להם, והועד הבא יצטרך להגשימם.

נתבשרנו אתמול על ידי ראש‑הממשלה, שמשרד החינוך והתרבות הכפיל את ההקצבה לאגודת הסופרים. זה פרי מאמצים גדולים, אך גם פרי תכנית פעולה, אשר שיכנעה את העומדים בראש הממשלה כי כדאי לאגודת הסופרים וכדאי למדינה לעשות את המפעלים ולממן אותם לטובת העם ולטובת הספרות. המפעלים טעונים המשך, כי לא די בהקמת המפעלים, אלא יש צורך לטפחם בהתמדה, יום יום, ולשכללם.

שמעתם על המפעל הספרותי הנקרא “הספריה לעם”. אני תולה תקוות גדולות בו. הכוונה היא להוציא 100 ספרים ממיטב הספרות העברית בשני הדורות האחרונים בצורה עממית, כלומר, בניקוד חלקי, במבוא, בביוגראפיה, וגם בהסברי מלים וענינים במידת הצורך. דבר זה עשוי לתת תנופה גדולה להפצתה של הספרות העברית ברחבי העם. אם בכל בית‑אב יהיו במשך הזמן 100 ספרים כאלה בשביל הבנים והבנות, בשביל התלמידים, בשביל העולים החדשים, וגם לגולה, כי אז אין ספק שמעמדה של הספרות העברית יהיה במצב אחר לגמרי. והלא עד עכשיו איש לא דאג לזה, כי לאוב הביאו בחשבון את הצד העסקי; גם אנו שואפים לזה, שהספרים יופצו תפוצה גדולה, אולם קנה‑המידה העסקי אל יהיה היחיד, אלא אנו רוצים שהספרות העברית על ראשיה ובינוניה תמצא מסילות לכל בית ולכל לב בישראל.

יש עוד מפעל אחד, שבשעה שאנו הוגים את שמו הריהו מטיל עיהו התחייבות גדולה ואחריות גדולה, אב מן הדין לעשותו – זהו מפעל של ”כל כתבי“. ישנם סופרים מכובדים, אשר מסיבות שונות אינם זוכים בחייהם לכינוס כל כתביהם, ואגודת הסופרים חייבת לדאוג לכך, שספריהם יכונסו בכבוד, כשי להם וכשי לספרות. והדבר הזה לא באפס יד יוקח. זה דורש אמצעים גדולים וארגון גדול, כדי שהוא לא יהיה מפעל בן יומו, אלא מפעל מתמיד, אשר ילך ויגדל. לשם כך תיכנן ועד אגודת הסופרים – ומוסר את המשך התיכנון והביצוע לועד הבא – **יצירת מסגרת מו”לית מיוחדת משלה**, עצמאית, אשר לא תהיה תלויה בשגיונותיו של מו"ל חיצוני ולא בחשבונותיו, אשר תוכל בתחומה לרכז מפעלים קיימים שלה וגם מפעלים אחרים שיקומו, בכוחה של העובדה, שמסגרת כזאת תהא קיימת.

אין אני צריך לספר זאת לציבור הסופרים, כל אחד היושב פה יודע מנסיונו כמה מכאובים ולפעמים גם עלבונות כרוכים בהוצאת ספר משלו. ואין הדבר כך בפרית מקור” שלנו, שאין היא יכולה לספק את כל הצרכים. אך בספרים האלה, שאגודת הסופרים מוציאה, היא יצרה יחסים אחרים בין הסופר ובין האגודה, כלומר, המו"ל. אפשר שאין הסופר מוסר את כתב‑היד בתנאים חמריים משובחים, אבל יש יחס של כבוד הדדי, יש התחשבות גם ברצונו של הסופר ובטעמו המיוחד. את זאת עלינו לעשות בצורה מורחבת הרבה יותר, כדי שאגודת הספרים וציבור הסופרים ירגישו במעמדם העצמאי.

קיצורו של דבר, המזיגה הזאת בין הפעולה המקצועית ובין הפעולה הרוחנית היא השיטה הנרצית ואין בלתה. מובן, שקל יותר להכריז עליה מאשר להגשימה. לפעמים מצויים זיגזגים בדרך ההגשמה. יש חודשים המחייבים את הועד להתרכז בפעולה המקצועית, ויש חודשים שאפשר להיפנות יותר לפעולה רוחנית. אולם המזיגה הזאת תצליח רק אז, אם ציבור הסופרים כולו יחיה את הענין וידע שהוא מוסר את הדברים בידים נאמנות, אשר יסייעו לו, ולא שהוא יהיה כאילו המבקר מבחוץ, החופש מומים ופגמים, ומתעלם מכל היתרונות ומן ההישגים, שאגודת הספרים מגישה לו.

גם המעמד של ציבור הסופרים יבוא ויתעלה על ידי “אוטואמנציפציה”, כלומר, על ידי זה שישחרר עצמו מתלות בגורמים חיצוניים רבים, כגון מו"לים, שלטונות ואחרים. ולכך מסייעים המפעלים העצמיים של ציבור הסופרים.

שלושה שותפים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חברים, הערב אנחנו רוצים ליצור חדשה בארץ.

אבל תחילה שתי הערות: אחת שהמקום גרמה, ואחת שהזמן גרמה.

אין אנו מתכוונים בשום פנים ואופן ליצור איזו מהדורה חדשה של מוסד, העוסק בלימוד הספרות, או להתחרות עם איזה ארגון קיים, עם המפקחים ועם הפיקוחים מטעם משרד החינוך והתרבות, לא מיניה ולא מקצתיה; לא זו הכוונה של הערב ושל הפגישה הזאת. אף איננו רוצים ליצור מוסד נוסף להשתלמות בשביל המורים.

ההערה השניה שהזמן גרמה, והיא רצינית יותר: ענין הספרות נעשה נושא לקטרוג בזמן האחרון, ואפילו כמה מאנשי הסגולה שלנו מתייחסים בהקלת ראש כלפי הספרות. אני בטוח בזה, שאתם עוקבים אחרי הויכוח הזה שנטוש בעונות היומית וב“מאזנים”, ואתם מבינים, שיש בויכוח הזה גרעין רציני, כשם שיש בו במקרים מסויימים גם סכנה רצינית. י"ג שנה לקיום מדינת ישראל עדיין לא חדרה ההכרה בדבר הערך העצמי, הייתי אומר: ההיולי, הראשוני, של ספרות בכלל ושל ספרות עברית בשביל עמנו בפרט. והויכוח הזה, אם כי איננו חדש, זיעזע במקצת אותנו מחמת שחשבנו, וטעינו כנראה, שהוא אינו קיים באותה מידת חריפות כפי שנתגלה לפנינו. עלינו לתת את דעתנו על העובדה המרה הזאת, שהחינוך לערכים אסתטיים עדיין איננו נחלת הכלל ואפילו לא נחלת אלה, שחשבנו, שזו נחלתם.

אולם למותר לומר במסיבה זו, כי לגבי דידנו מושכל ראשון הוא, שאינו טעון כמעט הוכחה: שאין אישיות שלימה ואין אדם שלם אלא אם נמזגו בנפשו ערכים אסתטיים, ערכי שירה, ערכי ספרות, ערכי מסה, ערכי ביקורת, כלומר, על אותם הדברים שהם מבטאים באמצעות הכתב את הערכים האסתטיים. ואין הכוונה לדור הצעיר, או לגבי ילדים בלבד, אלא לפי מיטב הכרתי, עד יומו האחרון חייב אדם לפתח את עצמו ולהשקיע בנפשו ערכים אסתטיים ומוסריים, אם הוא רוצה למנוע את עצמו מניוון ומיובש ולשמר בקרבו עירות ורעננות. רבים מודים בערכה של הספרות, אך הם מקצים לה מקום בבית‑הספר בלבד וסבורים, שזהו ענין לתלמידים עד גיל מסויים. האמת היא הפוכה לגמרי. החינוך לערכי טעם ונוי הוא, אולי, היחיד שצריך ללוות כל אדם כל ימי חייו, בניגוד לדברי רבים, שאפשר אולי להסתפק בהם עד גיל מסויים.

שלושה שותפים בחינוך האסתטי של האדם:

קודם כל הסופר עצמו, שני לו המבקר ושלישי לו המורה לספרות. לדעתי, זהו חוט משולש שלא יינתק. שילוש זה, אם אתה נוטל אחת מחוליותיו, – כולו נופל. רק בסיועו אפשר להגיע אל המטרה הנכספת, כלומר, להנחיל לדור הצעיר ולדור המתבגר, למורים ולסופרים, ערכי נוי, ערכי ספרות, ערכי שירה.

אין צורך לעמוד על ערכו של היוצר. הכל נהנים הימנו. הוא הנותן לחם ובשר רוחניים. הוא היסוד, הוא הזן והמפרנס. אפשר לדבר על תרבות, רק אם ישנו מישהו היוצר אותה, אם ישנו מישהו היוצר את הספרות. וכאשר אני אומר “יוצר ספרות” – שאיני מתכוון רק לספרות שנמסרה לנו בירושה, אלא כל אדם בן‑תרבות זקוק לחוליה האחרונה לא פחות מאשר לראשונה, ולמותר לנפנף לעינינו תמיד בספר התנ"ך ובספרים קדמונים אחרים; ספר זה יקר לכולנו, אולם כל דור חייב להוסיף נופך משלו. וחשיבותו של כל דור היא בתוספת שלו, בתרומה שלו. וגם לענין זה יש לגרוס “יפתח בדורו כשמואל בדורו”.

המבקרים הם מעין מתווכים בין הנהנה ובין היוצר, אף על פי שאני חושב, שלמבקר יש תפקיד יצירתי, שהוא לפעמים לא פחות חשוב מזה של היוצר. על כל פנים, לדעתי הביקורת היא בחינת יצירה ולא רקחה וטבחה.

המבקר איננו פרשן בלבד, הכותב מין פירוש רש"י למקרא, לטכסט, של היוצר. זוהי תפיסה מאוד מאוד קלה. המבקר האמיתי הוא גם יוצר. וכשם שהיוצר מסתכל בטבע, במעשה‑בראשית, ואומר “ברכי נפשי” – יכול המבקר להסתכל ביצירתו של הסופר ולומר “ברכי נפשי” משלו. התבוננות בחטיבה של טבע ופרי התבוננות זו אינם פחות חשובים מיצירתו של המשורר, בתנאי שהמבקר הוא מבקר חשוב.

לפיכך אין לראות את הביקורת כענין של תיווך אלא כסוג של יצירה, אבל דוקא כאן חשוב לנו המבקר בחינת מתווך בין היצרן ובין הצרכן, בין היוצר והקורא.

השותף השלישי – המורים לספרות. לדעתי, זוהי אולי החוליה המעשית החשובה ביותר, מבחינת הנחלת הערכים הקיימים והנוצרים, שכן ייתכן מאוד שיצירה גדולה תהא מונחת בקרן זוית ותהיה כמו בת‑מלכה רדומה, המצפה לגואלה. המורה לספרות, המוכן והמוכשר, מעורר אותה יצירה ומגיש אותה לדור הצעיר, ועל ידי הדור הצעיר – לדור המבוגר והמתבגר. על ידי כך היא נכנסת למחזור החיים בכלל.

ואומר משהו בהקשר זה על מצבה של הספרות העברית בחינת נחלה, בחינת דבר הנורש והמוקנה לאחרים. ועינני מתכוון כרגע לבקר לא את המורים לספרות ולא את המורים והמפקחים ולא את התכניות לספרות, אף על פי שהם נושא רציני לדיון. אבל רצוי לציין, שאין לך דבר קשה כמו להנחיל ערך רוחני למישהו אחר – אם צעיר, ואם בכיר. אתם המורים יודעים זאת היטב. אפשר ללמד ידיעות, להקנות השכלה, ולראות פירות מיד. אמנם הכל לפי טיבו ואופיו של הקולט, אם הוא בעל תפיסה חדה, והידיעות נרשמות בו ונשארות בו – אז מרגיש המורה בכך מיד. מה שאין כן הקניית ערך רוחני, ערך ספרות, ערך נוי, ערך שירה; רק לאחר הרבה שנים אפשר לדעת אם הם נקלטו ביחיד, בדור, אם לאו. המורה נפגש לפעמים עם תלמידו, לאחר שנשא אשה ויצא לרשות עצמו, והוא מוצאו כאדם אחר לגמר. הזרעים שנזרעו בתוכו הניצו וצמחו פרי, או נבלו ועלו בתוהו. יש כאן תמיד דבר מפתיע: תקווה גדולה שנכזבה, או דעה שלילית שהוכחה כבלתי נכונה לחלוטין.

ולפיי שאין לך דבר קשה ה=כהנחלת ערכי ספרות, נודעת חשיבות מיוחדת לכך, שהמורה עצמו יתחדש תמיד, כשם שהיוצר צריך להתחדש תמיד. יוצר, השוקע בתוך קפאון, או דורך ביקב עצמו, כמאמרו של פרישמן. – סופר כזה, אף על פי שיוצר משהו הרינו בחינת מצטט את עצמו. סופר כזה אינו יכול להוסיף על מה שכבר יצר, זאת אומרת, הוא עומד עמידה קפואה במקום אחד. והאמת היא, שמורה צריך לחדש את עצמו תמיד.

הדבר, שאנחנו אומרים ומציעים לפניכם, וששקלנו אותו יפה, ידרוש, אי מהסופרים ומכם מאמץ מסויים, פינוי זמן מסויים לצעד חדש; והערב נחליט יחד אם כדאי לעשות את הדבר הזה אם לאו.

אנחנו מציעים, והצעותי אינן אלא קיצורם של דברים הראויים להרחבה, להקים “שותפות” של סופרים ושל מורים לספרות. ואין הכוונה לאיזה מוסד. אפשר לקרוא לכך חטיבה, חבורה, קבוצה. על כל פנים הכוונה ליצור קונטקט מתמיד, חי, בין המורים‑לספרות ובין סופרי ישראל, והקונטקט הזה יתבטא בשלושה‑ארבעה דברים:

א. פגישות לעתים מזומנות, מחייבות, בלי שרביט של מפקח, בלי מרותה של תכנית, בלי כל הדברים שיש בהם משום חובה פורמלית. בפגישות האלה תהיינה שיחות כפי שייקבעו על ידי שני הצדדים, או לאחר זמן מה – כפי שתקבע הועדה המשותפת, אם על נושא ספרותי מופשט, ואם על ענין המעסיק את הדור, המעסיק את המורים, המעסיק את דעת הציבור, או על שאלה שהזמן גרמה.

ב. מפקידה לפקידה יופיע משורר, מספר או מבקר שכבר יש לו וותק מסויים בספרות, ויספר על דרכו ביצירה, על צומת‑ההשפעות, על סופרים שנתבשם מהם, ואולי גם על כמה סתומות שביצירתו, וכיוצא בזה. דברים אלו יירשמו, ואפשר יהיה במשך הזמן להוציא ספר מיוחד במינו ובענינו.

ג. מזמן לזמן יוזמן סופר לבית‑ספר בשעה שעוסקים בספרות, סופר מיוחד ליום מיוחד. ודאי לא כל סופר יודע להרצות ולא כל סופר יודע להופיע לפני תלמידים. אבל אנחנו יודעים אילו סופרים יודעים ואילו אינם יודעים, וההזמנות תהיינה לפי תכנית. יש סופרים גדולים, שבאהלם הם יוצרים גדולים, אבל בצאתם החוצה אינם יכולים לעשות את הרושם המקווה, ביחוד על תלמידים הלומדים בית ספר תיכון, שכל דבר יוצא‑דופן עלול לקלקל את הרושם תחת להיטיב אותו. אך כאמור, יש סופרים שיכולי להופיע, להרצות ולחנך גם בדרים שבעל‑פה.

כאן אני רוצה לומר, שבין המורים לספרות עצמם ישנם סופרים, אבל אנחנו מדברים עכשיו על הקו הכללי. המורים האלה, שהם בעצמם סופרים, עושים שתי שליחויות, וברוכים יהיו בשתיהן כאחת. הסופרים האלה, שהם גם מורים, מוצאים להם הזדמנויות רבות לקונטקט כזה. אבל המדובר בסופרים שאינם מורים. ואין זה קל. כי הסופרים אינם פנויים כל כך. אבל בא בחשבון, לדעתנו, שסופרים יוזמנו ביום מסויים בשעת לימוד הספרות, והשיחה תהיה מוסבה על יצירתו שלו, או שישתתף בבירור איזו בעיה ספרותית, או בבירור איזו תקפה בספרות. זה יכול להיות מועיל לשני הצדדים.

אנו יודעים כמה “אוהבים” התלמידים את לימודי‑החובה בבית‑הספר. אבל עלי להודות, כי בענין זה יש לי “השקפות אריסטוקרטיות”. החינוך הללי מכוון להמונים, לכן הכוונה להגיע לרבבות ולמאות אלפים. אבל בתחום זה אינני מאמין בתוצאות המוניות כאלה. תפקידנו לחנך את כל התלמידים והאידיאל הוא שכל העם יהיו נביאים, אך אנו יודעים מראש, כי רק מאות יתמידו לשקוד על ספרות ורק מעטים ימשיכו אחר כך אם כמורים לספרות או כיוצרים בספרות. וגם בבית הספר התיכון, שהמורה רואה לפניו הרבה תלמידים שהוא מלמד, אינו יכול בעצם לצפות אלא לכך, שיהא רואה ברכה במעטים בלבד. אולם לבני‑עליה מועטים אלה זקוקה כל חברה, וכל העמל והטורח כדאים בגללם.

הדבר השלישי: חוגי נוער לספרות. לא כל התלמידים הלומדים בגימנסיה רוצים לשמוע לאחר שיעורם הרשמי עוד הרצאה על ספרות, אבל יש לא מעטים המתענינים בכך. במועדון “מילוא”, למשל, שהוא מועדון סגור לסופרים ולאמנים, מבקשים תלמידים רשות כניסה בשעה שנושא ספרותי נדון שם. וייתכן אפילו שמורים עצמם אינם יודעים כהלכה אילו תלמידי מתענינים בספרות. צעירים אלה מנצלים כל מיני “פרוטקציות”, כדי להיכנס ל“מילוא”. מכאן אני רואה שיש תלמידי גימנסיה, הרוצים בתוספת, ואפשר שהם עצמם “מנסים את הנוצה”, כותבים שירים או סיפורים, וממילא מעסיקות אותם בעיות שונות כסופרים‑מתחילים.

אני חושב, שיש אפשרות ליצור חוגים כאלה לספרות במסגרת של אגודת הסופרים יחד עם המורים והסופרים. בבית‑הסופר אפשר לעשות הרבה יותר מאשר בתוך כתלי הגימנסיה, מכיוון שלכאן יבואו הצעירים מרצון, באופן חפשי, בעוד שבגימנסיה הם יושבים מתוך חובה. ומי שמגיע לחוג, מגיע מאהבה ומבחירה חפשית, ואז הענין הוא רציני יותר.

שרטטתי לפניכם תמציתו של רעיון ושל מעשה, אגודת‑הסופרים רוצה לבצע. ואני מבקש מכם שתביעו דעתם בגלוי. אם החלום שאנחנו חולמים, יש לו סיכוי להתגשם, אם לאו. חשבנו שניטיב לעשות אם נציע דבר כזה לפני מורים לספרות. פעולה משותפת כזאת עשויה להיות פוריה למורים, לסופרים ואולי לדור כולו.

אני רוצה לציין, שכמה מן הבעיות שנתעוררו כאן היו ראויות בהחלט לשמש נושאים לדיון בפגישות הבאות. לא רצינו לגלוש לתוך בעיות האלה כבר במסיבה זו. שכן בעיה, שמעוררים אותה באקראי ומטפלים בה דרך אגב, אינה נדונה כהלכה ואינה עשויה לבוא על פתרונה, ולכן, אם קיימת בעיית תכנית‑הלימודים, הרי זה ענין ראוי להתכבד בו, ותיתכן פגישה שתדון בנושא זה. הוא הדין בבעיות אחרות.

הבימה בת ששים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

“הבימה” היא בת ששים. תאריך זה מצטרף לתאריכים נכבדים אחרים של אירועים מכריעים בתנועת התחייה שלנו. אנו מונים: מאה וחמש שנים להולדת ביאליק, קרוב למאה שנה לעליית ביל"ו, למעלה משמונים שנה לקונגרס הציוני, שבעים וחמש שנים לעלייה השניה, שבעים שנה לדגניה, ראשית העשור הרביעי למדינת ישראל וכו'. אלה הם תאריכים צמודים, מבצעים משולבים כחוליות בשלשלת, פרי הזרם הרוחני הכביר באומה. ההשגחה הלאומית העליונה הפעילה מתוך גנזי צרות ונחמות תכנית‑תחייה מסועפת, שכבשה את הנוער ואת הטובים והערים בעם, והיא הביאה עמה התעוררות ציונית עמוקה, ספרות עברית חדשה, שיבת ציון, החיאת הדיבור העברי, כיבוש העבודה, התיישבות חקלאית, התחדשות חברתית, מלחמת גבורה, מאבק מדיני, וכבן‑לוויה חינוכי ואמנותי – תיאטרון עברי. זה היה אשכול של מפעלים אדירים, שחלוצי האומה ביצעו בהתלהבות ובהקרבה עצמית במאה השנים האחרונות. ושיטה מקובצת זו, שהיא אחד מפלאי ההיסטוריה החדשה שלנו, חוללה את מדינת ישראל.

סמלי הדבר, שביאליק ליווה את דרכה של “הבימה” בחכמתו, ברוחו הגדולה ובעינוֹ הטובה כמעט מראשיתה: תירגם את “הדיבוק” ואף השתתף בשיחת‑לילה במוסקבה על אופן הצגתו. אחר כל נצטרפו עליה גדולי הספרות העברית, שהקיפוה באהבה ובחרדה ובעצה טובה, הואיל וראו ב“הבימה” לא רק סמל להתחדשותנו, אלא אחד מגילוייה המהותיים.

לידתה של “הבימה” היתה באווירה של חלום נגד כל חוקי ההגיון והסביבה. המהפכה הבולשביסטית השתוללה ברוסיה בכל עוזה, חרם רשמי הוטל על השפה העברית, ה“יבסקציה” התנכלה לה וחתרה תחתיה בשצף‑קצף: "הבימה היתה אי בודד בתוך השממה החמרית והרוחנית, שבה היו בולטים עדיין עיי‑החרבות של המלחמה העולמית. אולם חבר השחקנים הטירונים התעלמו מכל זה. הם עשו את עבודתם בימים ובלילות במסירות‑נפש ובדבקות, בתנאי חיים נוראים, בגבורה עילאה. הם היו כעין כת של מאמינים נלהבים בכוחה של המלה העברית על במה עברית חיה. אף היה לה הימנון משלה, שכל מסיבה חגיגית היתה נפתחת בו. בטוחני, ששחקני “הבימה” הראשונים עצמם, עתידים לשמש גיבורים במחזה לאומי‑אנושי עתיר‑עלילה ורב‑מתח.

אכן, בשורת “הבימה” עשתה לה כנפיים בכל תפוצות הגולה, אף חדרה לאזני התיאטרון האמנותי העולמי. אולם לשיא נסיונה ויעודה הגיעה “הבימה” עם עלייתה לארץ‑ישראל. כאן, במקום‑חיותה הטבעי, בכור‑ההיתוך של האומה היתה צריכה לגלות את כוח קיומה ואמיתה האמנותית והלאומית. היה ברור לה ולנו, שהתפקיד החינוכי הלאומי של “הבימה” יימשך וילך גם במולדת, אבל דגש חזק יוטל בטיפוח הצד האמנותי והאוניברסאלי, כיאות לתיאטרון טוב ומודרני. והיו חבלי יצירה, לבטים וחיפושים, מעלות ומורדות, אבל “הבימה” עמדה במבחן. זרם חדש של משחק ובימוי, פרי לימוד מפי מורים מחו“ל ופרי נסיון ולימוד עצמיים, נצבר ונמזג לתוך עורקי “הבימה”, והרגשנו, שחיי הארץ, המלאים סערות ומאבקים, הישגים וכשלונות, חלומות ותסכולים, מוצאים את בבואתם ב”הבימה". היא היתה שנים רבות הכוהל של חיי הרוח בישוב, יסוד מעורר וממריץ, מבשם ונותן טעם לכל מעשינו הכרוכים ביסורים. היא אף שימשה מופת ללהקות חדשות, שקמו וביקשו לחדש ולשנות והוסיפו לוויית‑חן לתיאטרון העברי.

“הבימה” כתיאטרון חיוני של הדור, שומה עליה להתאים את משחקה ואת הרפרטואר שלה לצרכים המתחדשים והמתגוונים בחיי היחיד והחברה שלנו. אבל היסודות, שהונחו על ידי אבות “הבימה” ואמהותיה, והמטען האמנותי והלאומי שנצטבר, מן הדין שנרם יאיר גם לממשיכים. הם צריכים לשקוד על מאמצי ניסוי, חידוש ושינוי מרעננים תוך נאמנות לערכים המסורתיים, שכוחם וחיותם לא פגו גם היום, ויש בהם בנותן‑טעם גם ליצירה השוטפת של “הבימה”.

הסופרים העברים בישראל רואים את עצמם, מ“נשף בראשית” ועד היום, כשותפי יצירה ל“הבימה”, שמלפפת אותם ההכרה: כשם שלא ייתכן תירטאון עברי בארץ בלי מחזה עברי מקורי, כך לא תצוייר ספרות עברית בלי ענף המחזאות המקורית וההצגה המקורית. שתי הרשויות נושקות זו לזו ומעניקות חיים זו לזו.

ציבור הסופרים העברים מאַחל ל“הבימה” שתזכה להיות תמיד תיאטרון ישראלי בעל רמה אמנותית בוהה ובעל רגישות לבעיות האומה, המדינה והזמן, תיאטרון המרבה יופי, מעניק חוויות עמוקות לקהל הצופים ומסייע לנו בזיהוי עצמנו ובדעת‑עצמנו כיחידים וכאומה במולדתה.

¹

במלאת ששים שנה לעיר תל‑אביב, רחש ראש העיר, מר יהושע רבינוביץ, רעיון טוב: להקים קרן עירונית, שתעודתה לעודד את יצירה הספרותית והאמנותית. והוא תכף מחשבה למעשה, יזמה לביצוע, וקרן בת שבעה מליון ל“י, שכמה מצנאטים מוקירי חכמים נתנו לה את חלקם, קמה וניצבה. פירותיה של קרן זו, שיגיעו, כמשוער, כדי 700.000 ל”י כל שנה, יהיו מיועדים עידוד הצמיחה הרוחנית, לסיוע ליוצר ולהטבת תנאי עבודתו.

סימן טוב הוא לעירית תל‑אביב ולראשה, שלא נענעו לדיבור השדוף וחסר האחריות, כי עניני היצירה הרוחנית נדונים להידחות עד שישתנו הזמנים, ולפי שעה יש לדאוג תחילה לנשק ולמשק ולצרכי‑חירום. מתוך הזדהות שלמה וגמורה עם הכורח החיוני לגיוס כוחותיו האנושיים והחמריים של העם בישראל ובגולה למען נצחוננו במלחמת‑המגן‑והתנופה, הכפויה עינו, ולמען העלאת יהודים וקליטתם, הרינו גורסים שגם בשעת‑דחק זו יש להתמיד בבנין המסד הרוחני‑היצירתי שלנו. אדרבה, דווקא משום שמנת גורלנו להשקיע את מיטב כוח‑הנעורים והאמצעים למען ביצור קיומנו כאומה וכמדינה עלינו לשקוד על עיצוב דמותנו התרבותית והחברתית לבל תעוקם בלחץ המציאות הקשה. אין כאן ענין של מוקדם ומאוחר. נגזר עינו לפעול ולעשות בתחום הבטחוני והרוחני בעת ובעונה אחת. ולא עוד אלא שאלה הם שני צדדים של מטבע אישי וקיבוצי אחד. בחינה אחת לוֹוה מחברה ונבנית ממנה. אסור שרעם הפצצות והמרגמות ישתיק את כוח היצירה, וכשם שבהישמע אות הארגעה יוצאים תושבי‑הספר ממקלטיהם וממשיכים את עבודתם כרגיל, כך צריכה לנהוג האומה. רעש מכאן וסכנה מכאן, ופעילות יצירית באמצע.

כוחות היצירה הם חד‑פעמים ועצם מציאותם הוא בחינת נס ופלא, ולאולם אינך יודע אימתי הם מופיעים, אם בימי מנוחה או בימי מבוכה. תמיד צריך לחשוש, שמא ימותו באיבם כשרונות ומאוויי יצירה מחמת הזנחה או החמצה או דחייה. אין כוח היצירה בא לפי הזמנה כל שעה שרוצים בו, אלא הוא קיים בסתר וטעון גילוי, שימור וטיפוח. לפיכך חייבת החברה להיות ערה וקשובה תמיד לצמיחה החשאית ולהבין באותות.

מדעת ושלא מדעת מונחת כוונה זו בייסודה של הקרן לספרות ולאמנות של עירית תל‑אביב, קרן, שתהיה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים אחרים. העיר תל‑אביב היא מרכז כלכלי ומסחרי נכבד במדינה. בה מצוי סגל‑חבורה של סופרים ואמנים בכל ענפי היצירה המגוונת, בספרות, בתיאטרון, במוסיקה, בציור, בפיסול ובמדע; בה קיימים מוסדות ומכונים ואוניברסיטה ומוזיאונים, המחנכים את הציבור ומעניקים לו חיי תרבות לאמיתם. הקרן הזאת באה לחזק את אופיה היוצר של העיר. היא עתידה לאמץ כוחות ותיקים וצעירים, לאפשר להם ליצור, לנסות, לשכלל ולתרום את תרומתם בכל תחומי היצירה.

אנו מקווים, שקרן זו תשפיע לטובה על עיצוב דמותה התרבותית של תל‑אביב, וממילא של המדינה כולה.