רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

משכמו ומעלה גבוה מכל, מתון־מתון ורציני־רציני. אין רחמים בדין. ליטוּש מיוחד לצלעות נחיריו, מעשה גַבלות, וזיע להן לאלה, זיע דרסני. – מלפניו לא תצא זכאי לעולם! – אומרים עליו בני המקום.

איום הוא בתגא השחורה לאור שני הנרות הדולקים משני עברי ה“צלוב” שעל גבי השולחן. אבל לא רק בבית־הדין, באיתנו, כי אם גם בבית־הקפה בבגדי־האזרח שלו, בגדי עוני כמעט, הוא זורק מרה. כולו כובד וחומרה – שופט מלידה. הנה הוא יושב כאן במקומו הקבוע שבפּינה, וגבו אל יתר האנשים, כחושש לפגוש בין אלה את הנדונים על ידו היום או אתמול. כי העיר אינה גדולה ביותר, ופגישה כזאת היא איפוא לא מן הנמנעות.

פעם נכנס אליו הלום, אל בית־הקפה, בנו, נער יפה כבן עשר – באיזו שליחות מביתו. ארשת פרצופו לא נתרככה אף במשהו; רציני וקר, כמו קודם, הקשיב אל דברי הנער וניענע בראשו. לשוא חיכתה העין לאיזו הארת־פנים, לאיזה ביטוי חיבה כל שהוא.

אך הנה הוציא את מטפחתו, הרטיב את קצהָ בלשונו והתחיל מוחה בה איזה כתם ממצח בנו. מחה בשקידה, בדייקנוּת – ולנגדי צץ פתאום האב, אב גדול מאוד.


המלצות קוראים
תגיות