אוהב אני לתעות ולהידחק בין ההמונים בירידים. אמנם שוב אין אלה ירידי ילדותנו, עם אותן המשרוקיות בצורת אילי החומר הצבועים, שמתקו לחיכנו כל־כך, ועם אותן צפיחיות הפרג, שהבהיקו בשמש־בקרנו. אבל משהו מהלך־הנפש של אז עודנו שמור גם עתה בירידים אלה בגרץ, לאורך החוף של נהר מוּר, עז־השטף.
ציבורי אנשים, גברים ונערות יחדיו, צובאים צפופים אל בעלי־הדוכנים, שמציעים את סחורתם, על־פי רוב מיני מכשירים מופלאים, אגב הרצאה פרופיסורית, כמעל הקתדרה.
בין בעלי הדוכנים הללו מצאתי לתמהוני את אלואיס פורגיי, בן כפרי, סנדלר על פי אומנותו, אלכוהוליקן ו“אדם מסוכן”, שזה לא כבר יצא מבית האסורים, אחרי שבתו שם כחמש עשרה שנה, על שדקר בשכרונו את אשתו בסכין־הסנדלרים שלו. – בניגוד לשכניו, “הנואמים” המומחים, דיבר פשוטות, בגמגום כמעט:
— הנה פיסת־עור ישנה־נושנה, שאתם נוהגים להשליכה אל האשפה, אבל באמצעותו של מכשיר זה הנכם יכולים לחתוך באולר ולהוציא ממנה שני יתרים חזקים וטובים – שרוכי נעלים. בחנות תשלמו עבורם שילינג ויותר, והיתרים יהיו גרועים, אבל במכשיר זה תוכלו לעשות לכם בעצמכם יתרים אלה, והכסף ישאר בכיסכם. והמלאכה כה פשוטה. נותנים את האולר במכשיר זה, כך, וחותכים… הנה… רק ששים פרוטות!
אבל האנשים אינם קונים. האנשים מביטים אל המכשיר, מביטים אל פרצופו – ואינם קונים.
— את המכשיר הזה לא אני המצאתי. אינג’ינר אחד גדול בגרמניה המציא אותו, אבל רק אצלי תוכלו לקנותו היום. היום – ומחר לא. נצלו את ההזדמנות! רק ששים פרוטה!…
האנשים מביטים אל המכשיר, אל פרצופו המשונה של האיש, אל מפלי עפעפיו, הנתלים כלפי מטה וסוככים על עיניו האלכסוניות – ואינם קונים.
הוא מרים את קולו:
— רבותי! הנה פיסת עור ישנה ומחוקה, שיש למצוא בכל בור־אשפה אצל כל סנדלר. מפּיסת עור זו אתם יכולים להוציא במכשיר זה שני יתרים טובים וחזקים. בלי מכשיר זה לא תוכלו לעשות זאת. אפילו סנדלר לא יוכל לעשות זאת. הנה אני בעצמי סנדלר הנני (אלא שאיני מוצא עבודה עכשיו, והריני אנוס להתעסק בכל הבא לידי), ובלי מכשיר זה לא הייתי יכול להוציא מפּיסת עור זו שני יתרים כאלה. אבל במכשיר זה יכול לעשות זאת כל איש, כל ילד. הנה… רק ששים פרוטה!
אבל האנשים אינם קונים. כבר פנה היום, ומכל האכסמפלרים הללו עוד לא נמכר אף אחד.
— כבר רואה אני, שאין לכם שום הבנה בשביל דבר פּרקטי שכזה. צר לכם להוציא ששים פרוטות?! מה הן ששים פּרוטות?! בששים פרוטות אתם יכולים לקנות רק רבע הליטר יין, ואף זה לא יהיה אלא יין חמוץ! את היין הטוב לא תוכלו לקנות בכסף זה. כך הן הבריות של עכשיו. זוללים וסובאים, אבל בשביל מכשיר פּרקטי…
הוא מתמלא רציחה ומכה באגרופו על השולחן:
— לשבת במסבאה עד חצות ולבזבז את כל הכסף על יין ושיכר — כן! אבל לקנות אבל לקנות בעד ששים פרוטות מכשיר פּרקטי, שהיה יכול לחסוך לכם כסף הרבה – זאת לא! רק יין הבו להם, רק יין!…
נזיפותיו הקולניות משכו אליו את כל ההמונים מיתר הדוכנים. היריד כולו נתרכז כאן פתאום, והוא מרעים בקולו כנביא קדמון:
—רק יין הבו להם!… או־או־או – אני מכיר אתכם היטב! שיכורים, שיכורים פראים! כמה צר לי על נשותיכם המסכּנות! בכל יום שבת בצהרים, כשאתם יוצאים מבתי־החרושת וּשׂכר השבוּע בידכם, הרי הן כבר עומדות ומחכות לכם שם בחוץ בפחדן הגדול, שמא תלכו ו“תסבאוהו” תיכף. אבל כל תחבולותיהן ללא הועיל! אתם סובאים בכל זאת! אתם סובאים, ואותן, את נשותיכן העניות, אתם מכים! בלי רחמים אתם מכים אותן! אתם הורגים אותן! בסכין אתם דוקרים אותן! בסכין!…
השוטר כבר פילס לו נתיב אליו, אבל הוא עוד הספיק להטיח כלפי ההמון הרב:
— רוצחים!!!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.