רקע
גרשון שופמן
הכפר הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

שם המוזג בכפר הראשון היה מרדכי, ולו שני בנים, משה ויעקב, ושתי בנות, בתיה ופרידה. האח הצעיר יעקב היה עצל, עם חיוך נצחי בפניו, “שלא רצה לעשות מאוּמה”, ואילו אחיו הגדול, משה, היה שקדן, מנהל משק־הבית, והוא הוא שעתיד היה להביא היום מן העיר מורה בשביל אחיותיו ל“זמן” הקיץ הבא.

איזה מורה יהיה זה? – ניחשו שתי הבנות והביטו בחלונות. והנה לפנות ערב הובא המורה. עול־ימים, נער כמעט! לבן, ענוג כנערה. צרור קטן תחת בית שחיו. ספרים.

בחשק למדו הבנות, בהתמדה, כי שתיהן אהבו בחשאי את המורה־הנער. למדו אל קצה השולחן מזה, בשעה שאל קצה השולחן השני ישב מי מאיכרי הכפר. או שישב תומס, “שגץ”, ששב זה לא כבר מעבודת הצבא, ומחט בצפרניו את החטטים מעל פרצופו לנוכח הראי המטולטל הקטן (הוא עשה זאת באמנות רבה); או שישב הננס וסיל וחירף וגידף את השקצים שלא בפניהם על שהתקיפו את בתו אמש ב“נוֹצולֶג” בשדה:

— האם… (מלה פופולרית מאד ברוסיה) לא ראו?!…

מסתמקים המורה ותלמידותיו ונמנעים להביט זה בפני זו. כי תקופת ההסתמקות היתה אז עדיין, תקופת הבּיישנוּת והצניעוּת האיתנה. עם כל להט־הנוער לא הגיע הדבר מעולם ליותר מהתרפקות ומגעים רוטטים – בשעת טיול בערב, עם חשיכה, עם בתיה לבדה, או עם פרידה לבדה. המקום בשביל ישיבת־אהבים כזו היה מצומצם מאד, בשפת היער, כי עבי היער הפחיד מזה, והעוברים והשבים בדרך השטינו מזה.

פעמים לנו שלשתם בגורן, על גבי ערימת שחת, לבושים, צפופים יחד, והוא, המורה, באמצע. עתה ברי היה שהוא מעדיף את פרידה הצעירה, דקת־הגו, על בתיה העבה, כי הוא הסב את עצמו אל הראשונה והתרפק רק עליה, עליה, אף על פי שקשה היה לו להכאיב בכך לאחותה הגדולה.

שכורי־שחת יצאו את הגורן בבוקר, ונוטים לנפול כמעט, צעדו הביתה. שם חיכו להם בולבוסים בחלב חמוץ. המורה הקטן השתתף בעבודת המשק, עזר לרתום את הסוסים וגם למד לרכוב. הסוס האחד, הרע, הרזה, חתך בגבו בין הרגלים כבסכין, ואילו הסוס השני, הטוב, השמן, עם עכוזו המבהיק, היה נוח לרכיבה ומהנה ביותר.

ובשבתות הלכו להתפלל אל האחוזה, מהלך שתי וירסטאות. מַפּחה באמצע הדרך, ונפּח זקן עובד בה. ושם באחוזה, בטרקלין הנאה, אויר נאצל, אויר־השכלה, ועל גבי השולחן מונח שם תמיד בכריכה נהדרה המלון הרוסי־העברי הגדול של יהושע שטיינברג, שאגב דפדוף בו, בעוד זה חדש וריחני, פחד ורחב הלב…

בסוף הקיץ חלה פתאום הסוס הטוב, לא הועילו כל התרופות. הוא הוריד את ראשו באורוה, חש את קצו, וכל התוגה העולמית נשקפה מעיניו האפלות. ולא ארכו השעות – והוא היה מוטל על צדו בלי רוח חיים.

אי מזה צף ועלה איכר משונה, שעד עתה לא ראו אותו כל עיקר. איכר קט־פרצוף, דומה לבולבוס שצמח במרתף. זה היה פושט־עורות. הוא הוא שפשט את עור הסוס באמצע השדה בלילה, גחן וקלף, גחן וקלף – בחושך, בטל, בדממה, בעקיצות־היתושים.

ובאחד הימים שלפני ראש־השנה הוליך הבן הבכור, משה, את המורה בעגלה רתומה לסוס הנשאר, הרע, כלעומת שהביאו. עגומה, מיותמה, נכנסה פרידה אל הרפת לחלוב את הפרות, ובתיה, מרת הלב אף היא, רועדת קצת מצינה, נמלכה ועלתה על התנור; אחריה עלה גם אחיה יעקב, זה הבן המביש, העצל “שאינו רוצה לעשות מאומה”. הוא עלה — ובתיה ירדה…

ככה היה בכפר הראשון.


המלצות קוראים
תגיות