בשעה שאבי־זקני גבה־הקומה ורחב־הדעת מטפּל היה בתלמידיו הקטנים, היתה אמי־זקנתי הנמוכה ומרת־הנפש סורגת פּוּזמקאות וכסיות־יד של צמר בשביל האיכרים של הכפרים הסמוכים. פקעת־החוטים היתה מתגלגלת על גבי קרקע ומשמשת דוגמת עכבר לחתולה האפורה שלנו, שלא הרפתה ממנה כל הימים.

נותני־העבודה של סבתא היו באים לביתנו בימות־החורף ומכניסים אל תוך ה“חדר” אֵד־קוֹר, שריקת “לַפְּטיוֹת” וריח אדרות־עור.

הפּוֹנְטשׁוֹכִי (פוזמקאות) עשויות?

את הכסיות היה בוחן האיכר בעיון רב. מכניס לתוכן את היד המגושמה ובודק וממשמש בין האצבעות. וברוב המקרים ניכּר היה, שהוא נהנה מן המלאכה.

בתור תשלומים היו מביאים הללו פול, קטניות, גריסים וכדומה. אך פעם אחת הביא איכר שני תרנגולים, שכמותם עוד לא היו אצלנו לגודל וליופי, אחד לבן והשני שחור. סבתא התירה את כנפיהם ורגליהם הכפותות והורידתם על הקרקע. הלבן היה משהו גבוה מחברו, אך גבו של השחור היה רחב משל הלבן ומשוּבּץ יפה נוצות זעירות בנות גון־האש. הלבן חש את עצמו תיכף כמו בתוך ביתו, ניקר לתיאבון פּירורים, שנזרקו לפניו, והתחיל קורא תכופות. אלו היו קריאות צעקניות, אך קצרות, קטועות ולקויות־נגינה. לא כן השחור. זה תעה אחת הנה ואחת הנה בפסיעות לא־בטוחות, סקר מתוך עצימת עין אחת את המקום החדש שלו ונסתלק לקרן־זוית. את קולו לא השמיע אף פּעם.

• מפֹני־מה אין השחור קורא? – שאלתי את אבי־זקני, שעמד והסתכל כמוני בשני העופות.

• הוא יקרא, הוא יקרא! – ענה סבא, ובפניו הכרתי, שהוּא מעדיף את השחור על הלבן.

באותו יום הופרע הלימוד ב“חדר”. התרנגול הלבן קפץ ועלה לרגעים על המיטות, על השולחן, קישקש בכנפיו, ורגע־רגע שילשל את צוארו לקריאה. בקריאותיו התכופות והקולניות הקניט את אבי־זקני ביותר, עד שזה טפח לו על גבו ביַרמולקה שלו תוך כדי קריאתו. הקריאה נטרפה באמצע מתוך צריחה. עם חשיכה הכניסו את שני התרנגולים אל תוך הלוּל שמתחת לתנור. מעתה שתק גם הלבן. לאחר שעות אחדות באו אחיותיהם הגדולות של נערי ה“חדר” ואספו את אלה לבתיהם. הפנסים הדולקים נראו בעד החלונות כשהם חולפים זה אחר זה. עד שעה מאוחרת עוד ישב סבא, כמשפטו לילה־לילה, על גבי ה“משניות”, ומשך חרש את הנעימה הנפלאה שלו, שלאט־לאט יִשנה אותי על משכבי, על הדרגש. כשהקיצותי, כבר היה חושך בבית ולבנונית השלג הציצה מן החוץ בעד החלונות טעוני־הכפור. באחת הפינות הסמוכות לי רחשו עכברים, ואני התחלתי טופח בידי על דופן הדרגש, כדי להפחידם ולהשתיקם.

• אל־נא תתירא! – עודד אותי סבא מחדר־משכבו – הם לא יעשו לך כלום.

סבתא קָבלה מתוך מיטתה: – החתולה ישׁנה. לפקעת החוטים אין היא נותנת מנוחה כל היום, ועכשיו כאילו איננה! מן החוץ נשמעה נביחתו של כלב שכננו, האיכר טרישקא; לו, לכלב מנומר זה, ענה תיכף כלבו הצהוב של טימוֹך, ואחריהם ניעורו כל יתר כלבי הרחוב, רחוב־ה“גויים” הארוך, הנמשך ומשתפּע ויורד עד עצם הנהר. הנה שככו לרגע, אך לפתע התפרצו כולם בבת אחת וביתר תוקף.

– זאב מסתובב כאן – שיער סבא.

הנביחות הלכו ורפו, הלכו ופחתו עד שנשתתקו. דממה. מתוך חדר־הכּניסה, מקום שם עומדות שתי חביות־המים, פּרץ פתאום כעין קול יריה.

– שוב פקע חישוּק – נאנחה הזקנה – עכשיו יזלו כליל מעט המים.

סבא הוכיח אותה:

– אמרתי לך כמה פעמים: קראי ל“בוֹנדאר” (חבתן) שיהדק את החביות!

והלילה נמשך, נמשך. סבתא נרדמה. על גבי הכּותל הצהוב, הבלתי־מסויד, הופיעה בהרת־אור בצורת קטע חלון: הודלקה אש בביתו של טימוֹך שמנגד. שם כבר קמו לכתוש ריפות. ולפתע־פתאום, אי־מזה, ממעמקים – מין מַשק־כנפים משונה, אך בטרם הספיק זה להבעיתנו כראוי, והוא נפתר לי תיכף על ידי קריאת התרנגול, שנשמעה אחריו מתוך הלול. זו היתה קריאה ממושכה, ערֵבת־קול, עם הטעמת כל הרעידות והזיגזגים שלה; אחריה נגרר גרגור־גוֹוע של כלוֹת־הנפש. – השמעת? – שאל אותי אבי־זקני מתוך חדר־משכבו – זה קרא השחור.

בהיותי נער כבן תשע, מת עלי זקני, אבי־אמי, שבצל קורתו נולדתי וגדלתי עד אז, ובפעם הראשונה בחיי נעקרתי מקן־מולדתי והוּטלתי לעיירה החסידית קוֹכאנוֹב, מקוֹם מוֹלדתוֹ של אבי, ששם עסק ב“מלַמדוּת”, והיה פוקד את נָוֵהו רק במועדים ובשלהי ה“זמנים”. דודי השֶעָן אספני אל ביתו, ונהייתי אחרי בית־אמי והתאבלותי הפנימית על אבי־זקני, זה היהודי היותר יפה שידעתי בחיי, התמזגו יחד עם הריח החריף של הבנזין, שבו שורה היה דודי את בני־מעיהם וגלגליהם הקטנים של השעונים המפוֹרקים, שהיו ערוכים וסדוּרים על שולחן־עבודתו, ובלילה־בלילה נדדה שנתי על משכבי הזר, בעת שהשעונים הגדולים, שהיו תלוּיים על כל ארבעת הכתלים, השמיעו תכופות לסירוגין את מספרי־השעות הכוזבים, איש־איש ככל העולה על רוחו המטורף.

והחוץ אף הוא היה זר, קר וחסר־טעם. כל העיירה לא היתה אלא רחוב ארוך אחד, מוטל בגיא, שקצהו האחד השתפּע ועלה אל הר־היער, בדרך אל בית־הנתיבות. קדרוּת מדכאה מילאה את חללו של “בית־הכנסת הישן”, שהכל היה שם “לא הא”!" – לא אותם “ספסלי התווך” היפים, שהורגלתי בהם בבית הכנסת שלנו, לא אותה הבימה, והאריות שעל גבי “הנותן תשועה” היו דומים יותר לעגלים מאשר לאריות. בידים חיורות, מתות, ליטפו החסידים את תנורי־הרעפים החלקים והכחלחלים, סחו למקוטעים ב“רבי” הקוֹידאנוֹבי שלהם והיו מפלבלים אגב־כך בעיניהם כלפי החלונות.

הקוֹידאנוֹבי (זה היה ה“רבי” ר' אהרן, שנפטר לפני כמה שנים) היה פוקד עיירה זו פעם בשנה, באחת משבתות־החורף הראשונות, ופקידה זו השפיעה לה יניקה רוחנית עד הפקידה הבאה. אני באתי לשם שבועות אחדים אחרי אותה שבת ולא זכיתי לראות את ה“רבי” עצמו, אך הבּבוּאה שלו נשקפה לי מתוך כל העינים המפולבלות של באי בית־הכנסת. הנה “השוחט הזקן” והרב כאחד, זה הישיש אדום־הזקן, שקורא לפני קהל שומעיו יום־יום אחר התפילה, בעודנו עטוף בטליתו, שיעור בגמרא. נחשב הוא ללמדן הגדול ביותר שבעיירה ולבעל “שכל ישר”, בניגוד לבר־פלוגתיה התמידי, המלמד השׂב, נוח טשאפּליוּק, זה, שעם כל חריפותו, הריהו, כידוע, “עקום־מוח”. אלא שאני הגיתי משום־מה רחשי הערצה מיוחדים לנוח טשאפּליוּק זה דוקא והסתכלתי בו תמיד בשעה שהיה מטפל במקטרתו, או כשהיה מסלסל בקולו הרעוע והמלבב בעמדו בתפילה. גרם לכך אולי גם זה, שבעיניו עם המשקפים שלו היה מזכיר לי במקצת את דמות־דיוקנו של אבי־זקני המנוח. הערצתי הכבושה אליו חזקה עלי כל כך, שבלי־משים התחלתי לחקות את תנועותיו, את הילוכו, ואפילו מתגבּן קצת בלכתי, כדרך שהוא הולך… אך אותו קפדן זקן לא הבין, כנראה, לרחשי־לבי כל עיקר, ופעם אחת, בשעת תפילת שחרית, נתקל מבטו בי, והוא קם ממקומו, ניגש אלי ושאלני:

– בן מי אתה?

– בן אלתר המלמד.

הוא צרם לי באזני לא דרך־חיבה כלל והתרעם: – אני אספר לאבא, שכל העת אתה רק יושב ומביט אלי, אינך “מתחיל להתפלל”! מאורע זה נעשה תיכף לשיחה בפי כּל, ואני נפגעתי מהבטות והערות עוקצות ורבות־זלזול. לאידי זה שמחה ביחוד דודתי, שעינה היתה צרה בי עוד מהיום הראשון. באותו יום שלחתני באיזו שליחות אל קצה העיירה, ושם התנפל עלי כלב שחור גדול. אני טבעתי בשלג עד הברכים, נמצאתי לכלב חשוף־שינים פנים אל פנים וראיתי בתוך כך, שהוא גבוה הרבה ממני – ואבך. אותה בכיה בודאי לא היתה בכיה שכיחה, לפי שהכלב, זכורני, כמו נבהל ממנה, ומתוך נביחה קטועה הפך פניו ועזבני לנפשי. מתוך תוהו־ובוהו של נדודים ראשונים אלה הבהיק לעיני באחד הימים פרצופו השחרחר והיפה של אחד מתלמידי אבי, הנער נחום – ונאנחתי אנחה של קורת־רוח. בפני הנער הנאצל הזה נתכּערו עוד יותר שאר הנערים, שרובם היו מסוֹאבים וזרועים נקודות־חמה, ואני חתרתי תמיד להתרועע אך עמו, לשבת אצלו, ללמוד מתוך החומש שלו. באויר התפל מסביב הוטל לפתע טעם חריף חדש, שהיה שופע מאותו הסנטר המחודד, החוטם הסולד עם ה“תעלה” הקטנה שלמטה ממנו, המוליכה אל הפה… מאז הומתקו לי הלילות הארוכים על משכבי הזר, ובחלומותי באתי עם נחום באותן הנגיעות הנפשיות, שבהקיץ אין להן אפילו ביטוי, ובבוקר־בבוקר חיכיתי בקוצר־רוח לבואו, והוא היה מאחר לבוא – מוּשלג, רענן, כשפניו מעוטרים בצוארון הפרווה שלו. ביותר התגברה אהבתי אליו בעונת ה“ברוגז”, כשבמשך שבועות רצופים לא דיברנו זה אל זה מטוב ועד רע. אותם המבטים הגנובים, שהחלפנו אז בינינו בשעת הלימוד, אותן בנות־הצחוק, ולבסוף – אותה התפייסות שם, בפינת בית־הכנסת, בשבתות עם חשיכה, כשבּפינה השניה ערכו החסידים באפלולית את הסעודה השלישית שלהם. ונוח טשאפליוק “עקום־המוח”, זימר שם אז בקולו הרעוע והמלבב: “שהשלום שלו”… והעיירה כולה קיבלה בינתיים צורה אחרת. נתגלה לי בה הרבה יופי, שלא עמדתי עליו קודם לכן. שם, בקצה, השחיר־הכחיל היער, המוביל אל בית־הנתיבות, ובדרך לשם צריך לעבור על פני ביתו היפה של הגביר המקומי. פעם בפעם עמדתי משתאה לפני השער המפואר של אותו בית, זה השער המנומר בפסי־תכלת, ריבועים בתוך ריבועים, שהרהיב ביפיו, מתוך נוף־החורף. אך עוד יותר נתחבבה עלי קוֹכאנוֹב זו עם נשימת האביב הראשונה, כשיחד עם הפשרת השלגים נעשה גם נחום פושר, ריחני, וגג ביתו התחיל מטפטף. אלא שדוקא אז כבר הוצרכתי לעזוב את העיירה, לבלי שוב אליה עוד. צריך היה לנסוע הביתה לחג־הפסח. עם צרורי בידי האחת לקחתי את ברכת הפרידה מנחום בביתו, בערב. אותו יום היה שם יום הניקוּי לכבוד החג, ועכשיו היתה הרצפה הפנויה מהכלים והרהיטים מוצעה תבן מהקצה עד הקצה, ועל אדני החלונות המשופשפים רבצו בהרות־הירח.

– היֵה שלום, נחום! אחרי הפסח ירש אבי את תלמידיו של אבי־זקני ולכך נשתקע בעיר־מולדתי ולא חשב עוד לשוב לקוֹכאנוֹב שלו. אך מהלך תחנה אחת בין שתי אלו, אלא שאז נדמתה לי אותה עיירה רחוקה־רחוקה, ובמשך הקיץ הבא כבר נרתעה ונתרחקה בדמיוני כל כך, שלפעמים הייתי מהרהר בה כמו באגדה, כמו בחלום. לראות את נחום שוב – לפלא־אושר כזה לא פיללתי, אף על פי שכבר היה שמור לי זה בעתיד הקרוב. לתקופת השנה, בהגיע אותה שבת, שבה פקד הרבי הקוֹידאנוֹבי את קוֹכאנוֹב, כמשפטו שנה שנה, התעורר אבי לנסוע אף הוא לשם לשבת זו, ולקח גם אותי אתו. הפלא ופלא! כמו אשתקד בלטו מתוך נוף־השלג הבנינים האדומים של בית־הנתיבות ואגפיו. שנינו הבטנו בעד חלון־הרכבת אל האילנות טעוני־הכפור, שחלפו על פנינו, אני שקוע בשלי, ואבי בשלו. הוא דאג: – חוששני מאד, שמא נאחר ונבוא באמצע “לכו נרננה.” אנו לא נסור אל הדוד, אלא נסע ישר לבית הכנסת. הוא בעצמו עובר לפני התיבה… – יש לו קול יפה? – שאלתי את אבי במתכּוון, כדי לגרות קצת את נקודת־הסילודים שלו. את דברי התפעלותו מקולו של הרבי שמעתי לא פעם. הוא הציץ עלי מתוך תנועת־יד, שפירושה: “שוטה שבעולם, כלום זהו קול בגדר הקולות?” בעגלת־חורף פשוטה גלשנו אחר כך במורד־ההר, דרך היער. הנה הנם הבתים הראשונים… יש, יש. הכל יש!… על פני חלף בחשאי אותו השער המנומר בריבּועי־תכלת – בעלטת ערב־שבת הקר וזך־השלג… אך הנה גם המשעול המוביל אל בית־הכנסת הישן. נכנסנו לפרוזדור. דומיה עמוקה, כאילו אין פּה אף נפש אחת. אך יותר מפסיעה אחת מעבר לסף בית־הכנסת לא יכולנו לפסוע – הוא היה מלא וממולא על גדותיו. נקבצו ובאו חסידים מכל האפרכיה. כולם עמדו כאן עכשיו ופניהם אל המזרח – צפופים, כבושים ועצורי־נשימה. אי־שם ביניהם, יֶשנוֹ עכשיו בודאי גם נחום, ישנוֹ, ישנוֹ!… “ידיד־נפש!” – בקע ועלה תיכף מאצל התיבה הבלתי־נראית קול חדש לאזני, מין קול עליז־נוּגה, – “הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך”… “זה כמה נכסוף נכספתי”… כן. זה היה קול מחוץ לגדר הקולות.

I. עזר למשטרה

משהתחילו המהומות בעיר, וביחוד לאחר שמצאו בבוקר אחד את הכרוזים בחצר הקסרקטין, הוּרע לנו, החיילים היהודים, ביותר. בפקודה אל הלגיון נאסר בפירוש לשלוח יהודי אל העיר ומכל־שכּן להרשות לו ללכת העירה לצרכיו. הקסרקטין קיבל מעכשיו בשבילנו גם את האופי של בית־האסורים.

ואם על העיר בכללה אפשר שהייתי יכול לוַתר, הנה אחרי בית אחד שבה הייתי נוהה מאד. בית זה היה בבחינה “אוֹאַזה” בכל אותה תקופת־החיים החמוּרה שלי. חוץ מבכל יום ראשון בשבוע ובכל יומא־דפגרא מתגנב הייתי לשם גם בימות־החול על ידי מה שהשתדלתי תמיד להיות שליח לדבר־שירות, כגון לשאת ה“פקודה” אל קציני הרוֹטה וכדומה. עם גליון זה (שבין יתר הענינים הכיל בתוכו על פי רוב גם אי־אלוּ הגבלות חדשות בנוגע לחיילים “בני האמונה הישראלית”), כשהוא תחוב בתוך הקפל של שפת־השרווּל, הייתי עולה במדרגות־העץ של אותו מעקה חביב. נפלא בשבילי היה המעבר מאוירו של הקסרקטין אל זה של אותה משפחה קטנה ונאצלה: שני האחים ואחותם הצעירה סוֹניה. פניה של זו היבהבו לעינַי בעוד שעה קלה מבעד להבלו של המיחם, הכרסתן הסנטימנטלי, שלא איחר להוריד את דמעות־האושר הרותחות שלו. – כמדומה לי, ש“מוּנדיר” חדש לך היום… – הערה מעין זו היתה מבליעה סוֹניה מן הצד בתוך השיחה ה“נשגבה”, שבה הייתי מפליג עם אַחיה, ואנחנו, נלהבים וכבדי־ראש, לא הרגשנו בה ובהערתה. אך לאחר ששבתי בשעה מאוחרת אל הקסרקטין הייתי תופס את עצמי, שאני עומד קפוּי על מקומי, בין חליצת שרווּל אחד לשני, אובד באיזה פיזור־נפש משונה, והכּל, הכּל מסתובב אצלי מסביב לאותה הערה ריקה: “כּמדומה לי, שמוּנדיר חדש לך היום”…

לא קשה, איפוא, לשער, כמה הציק לי אז “המאסר הביתי”, ולא פעם התמרמרתי ביני לבין־עצמי על כל אותה “חברה”, שבעטיהּ בא לי כל זה, עד כמעט שנתקבלה על הלב קריאת־התגר, שסגן־הקצין דיאקוֹנוֹב קרא באחד הלילות: – היהודים בעיר אינם נותנים מנוחה!

ורק משנודע לי תיכף במה הדבר אמוּר, שמחתי מאד. נתקבלה פקודה, כי על הרוֹטה שלנו להתלבּש ולהזדיין וללכת בתור עזר למשטרה (בימי המהומות הללו נפל לעתים בגורלנו, עוד קודם לכן, להתגלגל בתוך רובע המשטרה – על כל צרה שלא תבוא). דיאקוֹנוֹב, שנצטווה אז להיות המפקד שלנו, מֵצר היה על שחמסו ממנו את שנת־האדון שלו תחת השמיכה ה“קאפּראלית” השׂעירה והחמה, אבל אנו, החיילים הנמוכים, השלכנו מעלינו בחשק את השמיכות האפורות, המדולדלות והמטולאות, כי ההליכה אל העיר, ויהא אפילו בחצי הלילה ותחת פקודה, משׂחקת היתה לנו ביותר.

– אחת, שתים, שלוש!… – הדריכתנו הפקודה הצרודה על פני הרחובות הנרדמים ושחורי־הקרקע, שחרורית של ראשית האביב. ברובע המשטרה, בתוך האגף הקטן שבירכתי החצר, מצאנו שני שוטרים יושבים אל שולחן קטן ומשחקים בקלפים. החדר היה ארוך וצר, תחת תקרה נמוכה ושקערורית, שכמו זו של הבית לחיל־המשמר, הטילה חבלי־שינה על כל הבא בצלהּ תיכף לכניסתו. דלת נעולה וחוֹר באמצעיתה בכּוׁתל שמימין ודלת כזו גם בכותל שמשמאל. מאחורי הראשונה נמצאה תפיסה לזכרים, ומאחורי השניה – לנקבות. – לפי שעה נחוץ לי רק חייל אחד, – קם לקראתנו אחד השוטרים – שיהא מהלך עמי קצת ברחובות. השאר יכולים להישאר כאן ולעשות מה שלבם חפץ. מי רוצה ללכת עמי?

– אני!

עם הרוֹבה על שכמי (אגב, מחוץ לקסרקטין רחשתי אהבה מיוחדת לנשק שלי) הלכתי על יד השוטר ברחובות הדוממים. פה ושם מוּארים היו רק חלונות הנַחתומים. נכנסנו גם לרחוב המוהילובי. הנה שלט הסנדלר הסמוך לאותו בית, הבית שלי. עצרתי את פסיעותי. תריסי החלונות מוּגפים ואפלים כל הסדקים. “היודעים אתם, בלילה פלוני, בשתים אחרי חצות, עברתי על ביתכם – מה חלמתם אז?” – כך, לעת מצוֹא, אדבר אל האחים במעמד־האחות… והשוטר דיבר והתפלסף באזני כל העת על אודות… מעשה בראשית (גירסא דינקותא!). באנו עד הגשר. כמו עכשיו אני שומע את המולת הנהר העולה על גדותיו בצירוף הלהג של ה“גוֹרוֹדוֹבוֹי”: “אַדם, אַדם”… כששבנו אל בית־המשטרה, כבר דימדם היום. לא הספקתי להציג את רוֹבי, ומחוֹר הדלת שמימין קרא לי קול בשמי. ניגשתי והצצתי – בין המון נערים יהודים היו כלואים שם גם אותם שני האחים. היה “ציד” גדול באותו לילה, ונלכדו אף הם. פני שניהם היו חיורים מאי־שינה ומבקיעת־השחר, ומעולם לא היו מלבבים כל כך, כמו ברגע זה.

– רוצה אתה לראות את סוֹניה? – סח לי האח הצעיר – גם היא כאן… עברתי אל תפיסת־הנשים שמנגד, אך אל דלתה של זו לא יכולתי להבקיע בשום אופן. החיילים כולם צבאו כאן צפופים, צחקו, ניבּלוּ פה והתנגחו חד את אחד בשל הבטה דרך החור.

II. בנות הערלים

– הכתף השמאלית בראש! – פּיקד מאחרינו מפקד־הרוֹטה שלנו, הקפיטן אוּשאקוֹב, בקולו המכוער (בו שמעתי תמיד מעין צריחת חמס על זנוני אשתו הידועים לכּל), ואנחנו חניכיו, כארבעים חיילים במספר, מזוּינים ברוֹבינו ובשתי קופסות פטרונים לאיש, פסענו על גבי נוצות, שברי־רהיטים, ספרים עברים. מתונה ובלתי־מובנה היתה הפקודה של הקפיטן, שלפיה עשינו קפנדריות משונות ופסחנו על כנופיות־הפורעים, שבינתים עשו את שלהם במנוחה – לעינינו.

את חברי למערכה שמימיני ומשמאלי חדלתי להכיר – כל כך נשתנו פרצופיהם, אפילו הטובים שבהם, שבחיי הקסרקטין הם נוחים ביותר, נתלהטו עכשיו באש זרה, ופעורי־פּה התענגו, התענגו על כל הנעשה מסביב. אַי “חַיֶטשקי”, היאך הן צורחות! כי צעקו, צעקו אז נערותינו וקרעו רקיעים. היה טמטום נפשי – ורק מוֹמנט אחד, זכורני, הרעיד סוף־סוף את המפרקת והדמיע את העינים. בקרן אחד הרחובות קיעקעו וניצלו הבריונים חנות־מכולת, ו“שִקסוֹת” “עטו אל השלל”, פיצלו סוכריות וצחקו אגב כך בקול, בראותן כיצד מתעללים הללו ביהודי זקן אחד, “פן תעלוזנה בנות־הערלים” – חלף אותי רעד־הדורות, ועיני רטבו מתוך התרפקות פנימית על דָוִד. “וימַדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימַדד שני חבלים להמית”. דָוד, דָוד שלנו!…

I. גרוע מ“גוי”

הנפילה לתוך “בית־החולים הכללי” לא היתה נוראה כל כך אלמלא זו ההתנגשות עם היהודים, בני העיירות הקטנות מסביב, הצובאים שם פּתח המרפאה בבוקר־בבוקר, פרועים, גלויי־ראש עם מַדויהם הגלויים והמסותרים. אין הם פוסקים להתלחש ולפלפל חד את אחד על דבר המחלות והפרופיסורים, ופחד־המות הנשקף אז מעיניהם מעורר משטמה. וכמעט שנתקררה הדעת, כשהפרופיסור הפולני הזקן, הידוע לשונא־ישראל, התחיל צועק:

– לכו לכם אל בית־החולים הישראלי, אנכי אין לי מקום בשבילכם!

באיזה שאט־נפש הוא מסתכל אגב־כך בנגעיהם השונים והמשונים, ואם בינתים מתרכך קצת ביטוי־השנאה שבפניו, אין זה אלא משום שסוף־סוף הרי גם הם, נגעי בני־ישראל – תמוה הדבר! – בגדר ה“כללים”, כהלכה, ככתוב…

והודות לפרופיסור זה, המנהל של האגף הכירורגי, כמעט שלא היו יהודים באולם 14, ששם ניתנה לי המיטה האחרונה בשורה, אצל הקיר. היה רק אחד, בחור שבור־רגל, שבשעת ביקורי ה“אורחים”, אחרי הצהרים, היתה באה אליו כלתו, בת־עיירה, כחוּלת־חוֹטם מקוֹר, והעניקה לו תפוחי־זהב ושאר מיני־מתיקה, בשעה שעינה האחת תעתה בינתים על הרגל השבורה, המחותלת במוך. שכני מצדי האחד (מצדי השני, כאמור, היה הקיר) היה עלם פולני סימפּטי, שחברתו הקלה לי הרבה את מצב־הרוח. נזכרתי, ש“שכנוּת” מעין זו המתיקה לי גם את הויתי לפני כמה שנים באויר דומה לזה, בקסרקטין. דומה – אותן השמיכות האפורות, אותן הטבלאות עם הכתבות שעל גביהן למראשותי השוכבים, והפרופיסור הזקן, בעברו על־פני המיטות בראש האסיסטנטים הצעירים, הריהו ממש אותו הגנרל בשעתו, בעברו על פני ה“שורות” בלוית הקצינים מאחריו; עד כי לא פעם התעוררה בי החובה “ללַוותו בעינים”… על כל חולה מתעכב מבטו כרגע, ורק על זו המיטה שממולי הוא דולג באופן נפלא, כאילו אין זו במציאות. שם גסס חולה זה כשני ימים, והטבלה שלמראשותיו כבר נשמטה ממקומה והכתובת שעליה ניטשטשה. וכפעם בפעם נדמה היה, שאילו נתקלו בו, בגוסס זה, עיני הפרופיסור, ארי־הרפואה הזה, כי אז אולי עוד היתה לו תקוה, אך אלה דלגו, דלגו. ובאחד הערבים, לאחר ששכני הפולני הצעיר הלך לביתו ועזבני “לבדי”, הוציא הלה לבסוף את נשימתו האחרונה. האחות הרחמניה האדוקה ערכה אצלו תיכף את תפילת־ההשכבה, שמתוכה הידהדו בכל רחבי האולם, קולניות וחוזרות־חלילה, המלים: “לֵב יֶזוּס!” בעוד שהמשרת פַּוֶל נשא וחילק אז בין החולים את פת־הערב. באותה שעה הובא אל חדרנו חולה חדש, יהודי בא־בימים, והושכב על המיטה הסמוכה לי, זו שנתפנתה לא־כבר משכני הקודם. בלי הביט לצדדין, כבש את פניו בכּר והתחיל בוכה ומתיפח.

– למה אתה בוכה, ר' יהודי?

– כאב נורא, – הראה לי את פניו מתוך עקימה משונה ורמז על גבו – שם נתהווה לי “דבר־מה”, עד ש.. עד ש…

למרות הפיאות הארוכות שלו, כדרך הגליצאים, נכר היה, שאינו אלא יהודי הדיוט – לפי חוסר המצח ועיני־השוק שלו, שתאות־חיים בהמית צעקה מתוכן.

– ובכן, לבכות צריך? הנה לכל אחד מהשוכבים כאן יש גם כן “דבר־מה”, ובכל־זאת, ראֵה, אין איש מהם בוכה. בתוך כך נשמעה מהחדר הסמוך תפילת־הערב, כשהיא מוּשרה על־ידי האחות הרחמניה באותו הניגון, שבו שרה לפני רגע את תפילת־ההשכבה, והוא שאלני בפחד כבוש, בזהירות:

– הגם שם מת אחד?

רק עכשיו הבינותי, שבכיתו הקודמת לא היתה בעיקרה אלא מחמת הפחד שנפל עליו למראה המת. הוא רק עשה את עצמו כאינו רואה כלום, אבל באמת ראה, ראה היטב! – גם שם מת. מה אתה תמה כל כך? בכל רגע מת כאן אחד. מכאן כבר אין יוצאים חיים!

– אוי!… התפרצה מלבו אנחה מאליה, אנחה שכמותה לא שמעתי זה כמה. הרגשתי את שבירת־הלב שלו ממש. לא החטאתי את המטרה! – אבל אני התחננתי על נפשי: איני רוצה אל בית־החולים! אני רוצה למות בביתי. והכל בעטיה של אשתי…

– בן כמה שנים אתה?

– עוד לא מלאו לי אפילו ארבעים ושמונה.

– ובכן, מה אתה רוצה? דע, שארבעים ושמונה שנים בזמן הזה הן הרבה מאד.

וכמה צריך אדם לחיות? הוא העמיד פנים תמימים ביותר וענה שלא מן הענין: – הנך, ודאי, מרוסיה. לפי ה“לשון” הכרתי.

למחר נעשה לו הניתוח הקל, ובמשך שני ימים כבר הספיק להתאקלם באויר זה כל כך, עד כי לא רצה כבר לזוז מכאן. ברעבתנות יתירה היה נוטל בבוקר מידי האחות הרחמניה את שתי הלחמניות ופך־החלב, אחר כך היה מחכה בקוצר־רוח לארוחת הצהרים, ובשעת ביקורי ה“אורחים” היה מביט בעינים תובעות אל כלתו של אותו חתן, בשעה שזו היתה מוציאה מילקוטה את התופינים והפּירות. הדיוט זה היה לובש אז צורה של תלמיד־חכם, ופעם אחת פנה אל הזוג בזו הלשון: – דויד המלך אמר: “העיקר היא הבריאות”… – ופשט את שתי ידיו אל תפוח־הזהב הניתן לו.

ובאחד הימים היה ביקוּר גם אצלו. באה אליו מן העיירה אשתו. זו היתה אשה חולנית. דוויה, בלי טיפת־דם. היא התנצלה לפני בעלה על שלא באה קודם לכן והתאנחה:

– אלוהים הוא היודע, כיצד נסתחבתי ובאתי עד הלום. כל עוד רוח בי…

– אם באים כבר, – בא הוא בטרוניה, בשכבו על צדו, ובלי הביט אליה – איך זה אין מביאין מעט מי־פירות בכוס, או לפחות, תפוח־זהב, להשיב נפש… אני הפכתי פני אל הקיר ושמעתי איך שהיא שואלת אותו בחצי־לחש:

– זה ששוכב אצלך הוא יהודי? והוא עונה: – כן… יהודי… אלא שהוא אלף פעמים גרוע מ“גוי”!

II. שלי

אולם־הניתוח לא רחוק הוא מאולמנו, ובשעת פתיחת הדלת על ידי היוצאים והנכנסים מגיעים לכאן קטעי הצעקות של המנותחים שם בלי יִשוּן. האוזן הורגלה בכך זה כבר, ואין היא רוצה להבחין בין הצעקות האמיתיות, אלו של החולים, ובין צעקת־הדלת של אותו אולם. כי דלת זו, כשסבבה על צירה, צעקה אף היא בקול אדם. הציר שאינו־נראה כאילו פלט בחזרה את הצעקה האנושית, שספג לתוכו כאן במשך ימים ולילות הרבה כל כך, בלי הפוגות, בלי הפוגות.

אך קשות מצעקות רחוקות אלה היו הצעקות הקרובות, שצעקו החולים כאן, בתוך החדר גופא, בשעה שנעשו להם חילופי התחבושות, או תיכף ליקיצה מהאֶתר אחרי הניתוח, כשהכאב הנורא במקום הצנוע, לפנַי ולפנים, ניעור עכשיו בעצם תקפו. במקרה האחרון לא היה צועק החולה צעקה סתם, אלא בהיותו עדיין נדהם ומבולבל, בכה, יבּב ושפך ביללה שכורה, רבת־להג, את כל מה שנצטבר בלבו במשך כל העת ושכבש עד הנה באורך־רוח. במצב זה הוחזר פעם אחת אל מיטתו, מובל על־גבי האלונקה, אחד החולים, שנעשה לו זה עכשיו ניתוח קשה בתוך אזנו. זה היה “שוַבּ” (כך קוראים בגליציה לאיכרים הגרמנים, שהרבה מהם כבר נתפּלנוּ במקצת) בן־כפר, שקודם היה שוכב תמיד במנוחה ונשא את מכאוביו בסבלנות יתירה. ברם עכשיו, משהתחיל להתעורר לאט־לאט משנת האֶתר הסיוטית וכבדת־הגועל, פרץ ביללה איומה וממושכה, שהמשרת והאחות הרחמניה לא יכלו להשתיקה בשום אופן.

–…אני לא אעצור כוח לסבול את כל זאת! – יִבּב פולנית וגרמנית בערבוביה – לא, לא אעצור כוח! אֵלי, אֵלי, מדוע אני סובל כל כך?! זה הרופא עם המשקפים הוא אדם יקר מאד, וגם זה עם הזקן הצהוב הריהו גם כן אדם חביב מאד. אוי!… מריה הקדושה, עזריני! יֶזוּס גואלנו, הושיעה לי! הלא אתה מֵגֵן על כל אדם, בין שהוא גרמני, בין שהוא פולני ובין שהוא רוּתיני.

אוי!… גְוַלד! "פּאן בּוֹג איזראֶליטסקי (אל אלהי ישראל), עזרני אתה!..

ולא יסף. ניכר, שהכאב הרפה ממנו כהרף־עין. יוהרה נעימה זעה בקרבי – סוף־סוף לא יכול לעזור לו אלא שלי.

III. “אין לי נעלים”…

עוד בערב הראשון, בשעת כניסתי לכאן, שמעתי אחד החולים פוזם במיטתו קטעים מאותם הפזמונות הגסים, השגורים אך בפיות הבריונים והזונות מהדיוטה התחתונה שבתחתונות, ולא קשה היה להכיר בו, איפוא, אחד מ“האחים הפולנים” (הבריונים והאַלפוֹנסים, המקננים בפרורי־הכרך המיוחדים להם), שלפי ההוּמוֹר המעולה שלו, שיערתי אז, שאך איזה פצע־סכין שקיבל בתגרה עם חבריו, הביאהו הלום. אולם לאחר זמן, בעברי לתומי פעם אחת סמוך למיטתו, בשעה שנעשו לו על ידי הרופא הצעיר חילופי־התחבּוֹשת, ראיתי ונזדעזעתי – שתי רגליו היו כרותות עד למעלה מהברכים.

וחצי־אדם זה, שגם ה“נשאר” שלו לא היה אלא צנום, חיור ורופס (שנותיו היו כעשרים וחמש), היה השליט בכל האולם. מתוך החִורון החולני השחירו־הבריקו עיניו בּברק־משטמה, שדיכא והכניע לו כל חולה חדש תיכף לכניסתו, ומשבט־פיו יראו הכל. כל כוחו היה בחיתוך־הדיבור שלו, ואוי היה לזה, שמשום־מה לא מצא חן בעיניו – מיד נעשה מטרה עלובה לחיצי־לעגו ושנינותיו הבוטות, שלא היו נוחים הרבה מאיזמלי הרופאים.

ביחוד היה שונא את הצועקים, ובלילות, כשהללו לא הניחו לו לישון, היה מחרפם ומגדפם, עד שהשתיקם בעל־כרחם. על שכנו למטה, זה ה“שֵׁגץ” הקטן, שרגלו האחת נשברה לו בשעת גלישה בעגלת־חורף, איים פעם אחת בפשטות: – התחדל לצווח? אני אתן לך אל ה“פּיסק”! ורק בשעת רצון היה מנַמק, כביכול, את התמרמרותו זו והטעים את הזכות שיש לו לכך, להיות כועס על אלה הצועקים “על לא־דבר”.

– אצלי היה ניתוח לא שכזה, ואף־על־פי־כן… שאלו את פַּוֶל, אם השמעתי נאקה כל שהיא מיום שאני מוטל כאן!

אותו לא ביקר איש. הוא סח לפי תומו, שפעם אחת באה אליו אמו, אך הוא גירשהּ מעל פניו.

– אם שכזאת – התחיל מספר, בהביטו נכחו ובלי שים לב כלל, אם שומעים את דבריו או לאו – אֵם שכזאת צריך להרוג. את שתי אחיותי הקטנות ממני הרעילה בעודן תינוקות. הייתי אז נער קטן עדיין, ובכל זאת ראיתי והבינותי כבר את הכל. גם לי נתנה לשתות, אך אני לא חפצתי. אז הוליכתני אל היער, הדבר היה בערב, ואמרה לי, שאחכה לה שם, והלכה לה. אני חיכיתי, חיכיתי, והתחלתי לבכות. לקולי בא חייל, שעבר שם באקראי באותה שעה ואספני אל בית. זוהי אם!

קטעים קטעים ולסירוּגין סיפר הרבה גם על חייו בבתי־האסורים השונים, שהתגלגל בהם כל ימיו, וששם, שם, לפי דבריו, מחמת הקור והרטיבות, הפסיד את רגליו והביאן לידי כך. אלא שכּל זה לא העסיק כל עיקר את שכניו מימינו ומשמאלו, שכּל אחד מהם הביט נכחו, שקוע בשלו, והם נראו כשומעים רק אז, כשבמרוצת דבריו התחיל מספר, איך שישב זמן־מה בבית־כלא אחד עם צ’אבּאק (רוצח ידוע, שנתלה אשתקד), ואיך שהוא עם חבריו נשאו על כתפיהם את הקורות והנסרים בשביל התליה.

–… ואחר־כך חפצנו לראות בשכר טרחנו זו, ולא נתנו לנו! מצד הפּרסוֹנַל של בית־החולים נודעת היתה לו חיבה יתירה מהולה בדרך־ארץ, והכל קראו לו בשמו בהטעמה מיוחדה. וזוֹסיה, זו המשרתת החסונה והאדמונית, שבחַלקה בין החולים את הארוחות, לא זיכּתה מעולם שום איש מהם אף בתשומת־לב כל שהיא, היתה מתעכבת על יד מיטתו שעה יתירה, ועל הערותיו־שנינותיו היתה משיבה בבת־צחוק, שערכּה לא היה קל בין כתלים אלו.

– בוקר טוב, פּאני זוֹסיוּ יתן לך אלהים חתן “דארגוּן”, שחור־שׂפם ואֶרך־כידון…

– פּאן מילר מתחיל כבר… – התחפשה זוֹסיה כמתרעמת, וצחקה, וצחקה. ורק בשעה שהרופא עשה לו את חילופי התחבּוֹשות, בגַלותו את שתי שוקיו הקצוצות, רק אז התנכּר מילר אל זוֹסיה, שדוקא עכשיו נכנסה לאסוף את כלי־האוכל, ונדמה כאינו רואה אותה כלל. וזוֹסיה אף היא עשתה אז את שלה בכובד־ראש ובזריזות יתירה ולא הביטה לצדדין.

גם האחות הרחמניה בת־האצילים, זו שפני שעוה לה ושחריצים עמוקים ואפלים מתחת לעיניה הנוגות, היתה אוהבת אף היא להכנס עמו בעקיפי־שיחה שונים, שסימפּטיה מיוחדת במינה רעדה בהם.

– הלא חג היום – מתחטא לפניה מילר אחרי ארוחת הצהרים – ועל גברתי הרחמניה לתת לי עכשיו יין.

אז היא רצה, כביכול, אל הפתח ורומזת לו רמיזה קוֹקטית:

– בּוא, בּוא אחרי, ואתן לך… מילר מתרכז רגע אחד ועונה:

– אין לי נעלים…

והכל צוֹחקים.

IV. הצועני

בָּדֵל מיתר החולים, על המיטה שבפינה מימין, שכב הצועני ונאנק אף הוא. יד פצועה היתה לו (מבעיטת סוס). והוא צוַח פולנית רעוּעה ובניגון דומה קצת לנגינת הטעמים שלנו:

– היד שלי, היד שלי!

הוא נזדקר באברי גופו המעורטלים, שעין נחושת כהה להם, בשחוֹר שפמו ובברק־עיניו, והאחות הרחמניה הראשית, זו הכחלחלה והארסית, טיפלה בו תמיד יותר מבשאר החולים.

עתים היו נכנסות אלינו תלמידות־הרפואה, חבושות סינריהן הלבנים, והגדולה שבהן, מסורבלת־בשר ובעלת פרצוף תאוָני ביותר, השתעממה תמיד, בהביטה לכאן ולכאן. ורק כשאחת מחברותיה לחשה לה פעם אחת:

– הנה שם שוכב הצועני…

נתלהטה כהרף־עין וכמעט שצעקה:

– היכן?!…

יום־יום אחרי הצהרים, בשעת הביקור, היתה באה אליו אשתו, צוענית צעירה ויפה, כבת־עשרים (הוא היה כבן־ארבעים, וזו היתה אשתו השניה), ותינוק חבוּי בסודרה השׂעיר והחדש. עם כניסתה, כשהיא מושלגת קצת וערדלים חדשים ברגליה, נשתתקו מעט המכאובים מסביב, וזוֹסיה, שהיתה מציצה אז לכאן בחיוּך סקרני, היתה מתבטלת לגמרי, ואיש לא הרגיש בה. הכל הקשיבו באותה שעה אל הלהג הבלתי־מובן, שבצאתו מזה הפה הרענן ולבן־השינים, נדמה מוסיקלי ועָרֵב כל כך.

אלא שהאחות הראשית הופיעה בינתים והתמרמרה כדרכה: – כבר רב לך, ציגַנקוֹ! לכי הביתה. אַת אינך אלא מגרה אותו, ואחר כך הוא צועק.

היו גם ימים, שהצוענית לא באה, ואז כבר לא ניחא היה קצת. ואפילו האיכר הרותיני הזקן היה פונה אז אל הצועני כמו דרך־אגב:

– הז’ינקה שלך משום־מה לא באה היום…

ורק הבעל בעצמו לא הראה שום סימן של אי־מנוחה. בכלל, גם בשעת ביקוריה, נדמה היה תמיד כקשה ביותר ביחס אל אשתו, ובעוד שזו התרפקה עליו, האכילתהו מיני מתיקה וגם נשקה לו, נשאר הוא תמיד זועם וקר. ברם כשפעם אחת הציע לפניו אחד החולים דרך־הלצה:

– הלא אתם הצוענים אוהבים לעשות חליפין: הבה נעשה חליפין בנשותינו – אני אתן לך את שלי, זו שראית היום אצלי, ואתה תתן לי את זו שלך…

ניענע הצועני בראשו לאות מיאון.

V. רעי אַלְפּ והאחות הצעירה

… וטוב משניהם את אשר עדן לא היה

(קהלת)

בחוג רעינו ומכרינו יש תמיד אחד, שבכל פרק־משבר מפרקי החיים שלנו הריהו מוכרח להזדמן אתנו יחד: לכרך זר אחד, לספינה אחת, ולבסוף גם לבית־חולים אחד. רֵע כזה אצלי היה אַלְפּ. ולפיכך לא תמהתי ביותר, כשבאחד הימים ראיתיו נכנס אלינו, לבוש בכלי בית־החולים. לא תמהתי גם מפני שאויר זה אינו מסוגל כלל לתמיהה, להתפעלות ולכל מה שיש בו משום קטנות־המוחין. כאן, בין כתלים אלו, מתבגרים יותר מדי.

– ידעתי מראש, שאתה תבוא. ידעתי, ידעתי! הוא תפס מקומו על המיטה הסמוכה לי, שכבר הספיקה להתפנות משכני השלישי, ביני ובין אותו ה“שגץ” הקטן, שמעד ונפל בככר־ההחלקה. כרוצה להמתיק קצת “רדיפה” זו, שהוא רודף אותי “עד זיבולא בתרייתא”, ענה: – כמדומני, שלא ארד כבר ממיטה זו. הפרופיסור עצמו אמר: “זהו ניתוח לא קל”. אלא שאני שלו לגמרי. כמה צריך אדם לחיות? שלושים ושבע – די והותר אלא, אלא… אי־אפשר עוד להשתחרר מהרגשה נואלה זו של “בטרם מועד”. בעצם הדבר הרי לא פיללתי לחיות אפילו כדי כך, ובכל זאת… כמו שלפעמים מכריז הקונדוקטור פתאום את שם הכרך, בעוד שאתה סבור היית, שעדיין זה ממך והלאה ושעוד עליך לעבור אי־אלו תחנות קטנות. “כבר?!”

לפי הרגילות מימים אחרים התחיל מלפפני גם עכשיו אותו הלך־הנפש הנוח והנאצל, שתמיד היה בכוחו של אדם זה להשרות עלי תיכף עם הפגישה הראשונה. זו היתה נפש בהירה וטהורה, כשם שבהירות וטהורות היו עיני הצפור שלו. בלי שמץ מאותה הקוּבעת הנפשית, שבה עוכרים את רוחנו לפעמים אפילו ידידינו האינטימיים ביותר. אם כי ברוב המקרים לא היה זה אלא “עם הפגישה הראשונה”. כי בעטיה של חולשה ידועה שלו היה אותו הלך־הנפש שלי מתקלקל לאחר שעה קלה. כוונתי לאותה הלהיטות הנצחית שלו אחרי האשה. די היה לאיזה “סינר” מסוֹאב לרפרף על פנינו, וכבר אין הוא שומע מה שאני מדבר אליו, עיניו מתבלבלות, והריהו כבר בעולם התוהו! על דעתו לא עלה אז כלל, שכל סודה של הנאה זו, שבה קידמתי עכשיו את פניו, אינו אולי אלא מה שבחברתו (וחברתו היתה מסוגלת לכך!) אני רוצה לבקש מפלט מאותו “המר ממות”, לשאוף רוח קצת בעולם אחר, והוא מושכני פתאום דוקא, על אפי ועל חמתי, חזרה, שוב לשם… “מי היא נערה זו?”… “צריך היה לבוא בדברים עמה”… “הבה נלך אחריה!”…

מהיכן דבק בו בולמוס משונה זה? ודאי, שבילדותו, פעם אחת באפלולית הבוקר, הציץ וראה “דבר־מה”, והוא הוא שמתעתעהו ודוחפו נואש, עם חצי תאותו בידו, מאשה לחברתה, כדי למצוא סוף־סוף, ויהי מה, את… הבלתי־נמצא. איך שהוא והאשה חתמה בעדו תבל ומלואה. הוא היה כבר כבן שלושים ושבע, ותמה אני, אם ראה מה כראוי בעולם חוץ מבת חַוה. היוּ ימים, שביקרנו יחד במוזיאות שונים, וראיתי, שיותר משהוא מסתכל במה שטעון הסתכלות, הריהו מביט אל המביטות. בגן־החיות די היה לאיזו נערה לנשום על ערפו מאחוריו – כך התודה לפנַי פעם בבת־צחוק – שלא יראה עוד את הארי בכלובו פנים אל פנים, אלא כמו מבעד למרחקי־מרחקים, שם במדבר־אפריקה שלו…

ונפלא הדבר, שאפילו כאן, “על עברי פי פחת”, לא איחר לבוא אותו “שטן”, שכמו תמיד הקים חַיִץ ביני ובינו, והוא שוב לא שמע יותר מה שדיברתי אליו – נכנסה האחות הרחמניה הצעירה, זו שצמתה העשירה, העומדת להגזז, מזדקרת עדיין מתחת למטפחת־המנזר שלה, והתחילה מחלקת בנחת את המדחומים בין החולים, כמשפטה ערב־ערב.

– אני איני יודע, כיצד להשתמש בו – התחטא לפניה אַלפּ בחיוך עגבני, שכּיער עכשיו לגמרי את פני הקלף שלו.

– אדוני לא השתמש עדיין במדחום? – ענתה היא בנעימה אִמית תמימה, ובעצמה פתחה את פי־חלוקו ותחבה לו את מודד־החום תחת בית־שחיו. הערמתו הצליחה ופניו הנחרבים קרנוּ מאושר.

– כל ימי יש לי חולשה יתירה אל זו חתימת־השׂער שעל גבי שורש החוטם – פנה תיכף אלי, כרוצה להתנצל על השתטותו – גם לה יש כזו… איני מבין, מה המריץ אותה ללכת אל המנזר (האחיות הרחמניות במדינה זו כולן חניכות המנזר הן). היא הלא יכולה היתה בחיים להחריב עולמות! איני מבין. על הערתי, שהלא צריך גם לחוס עלינו, המתגלגלים כאן, הוסיף:

– אבל הצרה היא, שבעיקר הדבר אין היא מרחמת עלינו. ראה, בסבר־פנים אחד היא מטפלת בי, בך וגם באותו החולה הגוסס!

וסבר־פנים זה היה באמת מיוחד במינו. זו היתה מעין העויה קפואה של כבישת־כאב. בזהירות, בנחת עשתה את שלה: שיפשפה את הכוסות, מחתה את האבק, תיקנה את הכרים והכסתות, ניערה את המדחום ורשמה את דרגת החום – והכל באותו סבר־הפנים הבלתי־מתחלף. היסורים מסביב כאילו הטביעו את בבוּאתם ביצור הרך והיפה הזה, והיא תעתה בין המיטות בחשאי, בלי הגה – כסמל הכאב העולמי.

– רוצה הייתי לאמור לה, מה יפה היא, ולא יותר! – קרא פעם אַלפּ בהתלהבות, שדמתה ללחישת גחלים אחרונה על גבי משוּאות־שריפה – אלא שאין לי שום אמתלה לכך.

ובאמת, כיצד אפשר לפלוט מימרה שכזו לתוך חלל המלא אנחות, גסיסה ומות, מבלי להיות ברגע זה שיכּוֹר קצת? אך השיכרון הדרוש לא איחר לבוא, ואַלפּ לא נמנע מלהשתמש בו לתכליתו. ניכר, ששמר את הדבר בלבו היטב.

– רק עכשיו, רק עכשיו אני מתחיל להכיר את הכל מסביב… – מילמל בנעימה של שיכוֹר, כשהובא באחד הימים, מוּבל על גבי אלונקת־גלגלים מאולם־הניתוח, והושכב על מיטתו, מתעורר לאט־לאט משנת־האֶתר – הנה רעי הטוב, הנה פּוֵל, הנה האחות הרחמניה שלנו, זו הצעירה והיפה, זו הילדה החביבה כל כך…

אני הסתכלתי ברגע זה בפניה – שום ניד חדש לא חל בהם, כאילו לא שמעה את המלים. בזהירות אֵם כיסתהו בשמיכתו יפה־יפה, ואמרה:

– עכשיו שכב־נא אדוני במנוחה, אחרי הניתוח אסור להתנועע!

ועברה אל המיטה השניה. אלא שבפניו, בפני אַלפּ, נפל תיכף שינוי בולט. הבטתו נעשתה זרה, רחוקה, כמו מעולמות אחרים, שלשם השקיעהו האֶתר לפני רגעים אחדים, וכמו כל איש שהציץ לבדו לתוך דבר־מה פלאי־נורא, מיהר אף הוא לחלק עם זולתו את סבל־הרושם, והוא פנה אלי ומילמל:

– נורא, נורא… אני טעמתי עכשיו את טעם המות. עד עשרים ושש עצרתי כוח למנות, ומכאן ואילך מניתי באנחות, ואחר כך באנחות פנימיות. כל אחת מאֵלו כאילו נפלה לתוך חלל של איזו חבית גדולה וריקה והולידה הד… אין הוא ישן עוד!" – שמעתי את קול הפרופיסור. ידעתי שה“אני” מוכרח להפּסק תיכף, ואני חיכיתי לרגע זה, והרגשתי בינתים, שהוא נמשך עוד, נטוה הלאה, ישנו… והירהרתי מה נוראה היא, בודאי, קריעתו המוחלטת… עד… עד שהתעוררתי.

הוא נתקדר ונידלדל עוד יותר ממה שהיה, ונפל לתוך אפיסת־כוח. את האחות הצעירה לא ליוה עוד במבט קוֹקיטי ובהשתוממות, אלא באותו כובד־הראש, שבו הביטה היא. לאט־לאט ובין שניהם נתבצרה כעין הסכמה הדדית אילמת לרעיון עליון אחד: “לא צריך”… הבינותי, כי מה שאמר לה לפני שעה קלה לא היה אלא בכוחה של ה“אינרציה” בלבד, מפני שקודם לכן רצה לאמור לה כזאת, אבל עכשיו רוח אחרת עמו, דבר שנפשי תבעה ממנו זה כבר – ואנכי מעולם לא אהבתיו כמו ברגעים אלו.

והניתוח לא הצליח. עם בוא הערב הורע לו ביותר, וכבר לא יכול לענות לי על שאלותי ושידוּלי. אנקותיו הרפות נבלעו בצעקות מסביב, שלא נשתתקו במשך כל הלילה האין־סופי, ומתחת לטמטום הנפשי רבץ כעס־איתנים על כל אותם ילודי אשה, קטני־המוח, שעוסקים עכשיו, בשעות־לילה אלו, בהמשכת ההוָיה.

נפתחה הדלת והוּאר קטע של הרצפה האדומה. בלי רשרוש כל־שהוא נכנסו ועברו בינות למיטות שתי אחיות זרות, מאלו העֵרות בלילות, התעכבו קצת אצל אַלפּ והקשיבו לאנקותיו האחרונות – כרוחות־לילה. בטרם בוקר נפלה עלי תרדמה, וכהרף־עין חלמתי דבר־מה מגוחך וכבד, שהציק לי בגירוי־צחוק עד להתעלף ושנטרף פתאום באמצע על ידי קריאת ה“שגץ” הקטן: – הוא מת!

VI. כחצות הלילה

מתוך האפלה מלבין הראש המחוּתל של הצעיר המתאבד, זה שבערב הביאוהו לכאן ושהאחיות של כל האולמים, כעשר במספר, טיפלו בו אז בבת אחת במין התעוררות מיוחדת. הוא ירה ברקתו באופן לא מוצלח, ועכשיו, לאחר שכבר עבר עליו כחצי הלילה, עדיין התיסר בנשימות־גסיסה משונות. צעדים כבדים של שני זוגות מגפים התגנבו אלינו פתאום בלוית קטע־אור, שנזרק הנה עם פתיחת הדלת: שני המשרתים, כחולי־החולצות, עברו דרך פינת אולמנו, בנשאם מת בארון־הפחים השחור מהאולם מספר 15. – פַּוֶל! – קרא אחד החולים לא הרחק ממני.

• מה לך? – ענה הלה מתוך שנתו הערנית על משכבו שאצל הפתח.

• לך־נא מהר וקרא לי את הרופא התורני שיעשה לי… (צורך פיסי ידוע, שעכשיו אחרי הניתוח שלו, אין זה נעשה מאליו); לך־נא מהר, כי איני יכול לחכות עוד אף רגע אחד!

אחרי רגעים מועטים בא הרופא, ובאולם הועלה אור־החשמל. זה היה יהודי גוץ, פרוע שער וזקן, וצוארון־מעילו היה זקוף. בכל מהותו לא היה שום סימן של “דוקטוריוּת”. הוא פיהק, התמתח (ניכר, שפַּוֶל העירהו מתוך שינה עמוקה) ושאל בהתמרמרות:

• מי הוא זה?

• הוא ניגש אל החולה, ובסגנון של “למה הרגזתני להעלות אותי?” התרעם:

• מדוע לא קראת לי בערב? דבר זה עושים תמיד לפני שהולכים לישון, ולא עכשיו, בחצי הלילה, להעיר משינה.

הלה התנצל:

• כסבור הייתי, שאוכל בעצמי… הדבר הלא קשה ביותר…

• שאוכל בעצמי… אחרי ניתוח שכזה מן הנמנע הוא.

מבטו נפל בינתים על המתאבד הנושם־ונושף משונות, ובאותה התמרמרות הוסיף:

• מי זה?

• זה ירה אל עצמו, – ענה לו האחד – מ“הגן הסְטְריי” הביאוהו לכאן…

הרופא שיסעהו בתנועת יד, כמתכוון: “די, די. איני רוצה לשמוע יותר!”

• מה עסקך? – פנה אל החולה שלו, כשפּול הביא את המכשירים לדבר, והוא ניגש אל המלאכה.

• צייר.

• הרי שאתה אדם אינטליגנטי, ויכולת, איפוא, להבין זאת בעצמך. מה את מצייר?

• ציורים אירוֹטיים, א־לה רֶזְנִיצֶ’ק של ה“סימפּליצי”… אַי־אַי־אַי!… אוי־אוי־אוי!… הא־הא־הא…

• נוּ, נוּ… כבר! הרגיע אותו הרופא, לאחר שביצע את מעשהו בדייקנות יתירה, והוציא את השפופרת־המחט.

כשכונן את צעדיו אל הפתח לא שכח להזהיר שוב:

• בפעם השניה תקרא לי בערב!

ויצא. הצייר, שבדיעבד רוַח לו ביותר, ליוהו בעינים מכירות טובה. והכרת־טובה מוזרה נתמלאתי אף אני באותה שעה אל רופא אחוז־שינה וקפדן זה. בטענותיו, בתרעומותיו ובחולי החולין שלו פיזר בבת אחת את האימה החשיכה והשאיר אחריו איזו הארה־הקלה. “אדם יקר!…” – לחשתי לעצמי, מתהפך אל צדי השני.

VII. פנים אל פנים

לכאורה לא ניכר היה בפני הפרופיסור הזקן, בעברו בין המיטות, גֵא וזקוף, אף צל של הכנעה והכרת אי־כוח, אולם לחלוחית־הזקנה שבעיניו הכחלחלות היתה בכל זאת חשודה קצת, קול המצביא שלו היה, אמנם, חזק וטלטל והבהיל אילך ואילך את הרופאים הצעירים והאחיות, אבל מדוע לא בא בלילות, כשהאויב היה מתפרץ אל מחננו וטורף על ימין ועל שמאל, או מדוע אין הוא מתעכב בשום פעם אצל זה הזקן הגוסס, והוא עושה את עצמו תמיד כאינו רואה אותו?

זה כארבעה ימים גוסס ומתנַוון הלה, ומעל מפלי־בשרו המעורטלים, שנסתאבו והשחירו כבר נסתלק “צלם אלוהים”, והרי הם נראים כאֵלה של פגר־בהמה. שני המשרתים כחולי־החולצות וכבדי־המגפים, אלו ה“החלוֹפים” החסונים, שנושאים ומביאים הנה על האלונקה את החיים ומוציאים מכאן בארון־הפחים השחור את המתים, מסתובבים כבר מסביב למיטתו סחור־סחור – כעורבים.

לשוא מתקן פּול את הכרים והכסתות תחתיו ואוסף את ידיו ורגליו למקומן: הללו חוזרות ונשמטות אל מחוץ לתחום המיטה. ו“אי־סדר” זה נזדקר פעם אחת כל כך, עד שהפרופיסור לא יכול להתעלם עוד. כמוכן לקרב מסוּכן, כונן את צעדיו ישר אל מיטה זו – אנכי הפרופיסור!

• מי משגיח על חולה זה? – שאל במפגיע.

נבהלה ובאה האחות הראשית.

• אחות שלי! – הטעים בנעימה אבהית – הלא כך אי־אפשר…

כל האסיסטנטים מסביב התחילו מטפלים בגוסס כה וכה מבלי דעת מה לעשות.

• להוֹשיבוֹ! – פיקד הפרופיסור. הושיבוהו. הוא הפשיל את חלוקו למעלה ונקש לו על גבו באגרופו. הנקישות נשמעו כמו מעל גבי תוף. אחר כך נתן צו:

• להציב לו קרני־אומן!

וכמנצח אחז את דרכו הלאה. אך מי ניצח באמת – ראינו בערוב היום.

מדרכת האַספלט האפורה קיבלה גון של שיש טהור לרוח־הערב, שעה שאפשר היה לפגוש שם את סוֹטרה בת השש־עשרה, בלכתה אל הספריה להחליף את ספרה. את הספר נושאת היתה, כדרכה, דרך זלזול – ידעה, ידעה הקטנה, שהגיבּוֹרה שבו, עם כל הרעש העוטר אותה שם, אינה מגיעה לקרסוליה. – למה את אצה כל כך? – אין לי פנאי. אם אני באה הביתה שלא בשעה הקבועה, אמא תיכף: “היכן היית?!”

והיא מתחילה נוהמת דרך הילוכה־ריצתה את קטעי הנעימות המתוקות, שזה אך תמול שלשום הובאו הלום ממרחקים על ידי בנות־הוַריֶטֶה החדשות. כיצד הספיקו ניגונים אלה להגיע בינתים אליה, שמעודה לא ראתה את הלילה בחוץ אחר נעילת השער?! מעין טלגרף בלי־חוטים בינה ובין אותו העולם.

הרחובות הידועים נעשים זרים לפתע וטעוני־תעיה. רחוקים ופגומי־דמות מרפרפים המַכּרים והידידים, שמזדמנים בדרך, כי זו היתה הנערה־האושר, נשמת־העיר, ששמה רעד בצלילי־הכנסיות ובבבוּאת־השקיעה שבחלונות העליונים. ופעם אחת הירהר: היום אני מוכרח לנשקה, ויהי מה! בחזרה אלַונה עד ביתה, ושם בפרוזדור, ליד המדרגות…

אך בקרבם אל הסמטה שלה, הושיטה לו את ידה:

– להתראות! מכאן ואילך אני הולכת לבדי. אמא משקפת בעד החלון.

הביט אחריה עד שהפליגה בעלטת הערב. אותה שעה הודלקו הפנסים ברחוב ואור נפל עליה בטרם נעלמה מעיניו.

עייף, באחרית הימים, פגש אותה בליל־קיץ חם בטיילת הראשית שבכרך־הבירה. לא נזדעזע. כהרף־עין תפס את כל הגלגולים מראש ועד סוף. הוא הלא צפה את הדבר עוד אז.

כתולעת־יוחנא זו שנתפסה בכף… מדרכת האַספלט היתה כאן מלאה אשפה וניירות־פרסומת ואת קטעי הנעימות המתוקות והשגורות ניגנו עכשיו מאליהם בתוך ה“אַבטומַטים” הכינורות ההפוכים.

–… למה את אצה כל כך?

– אין לי פנאי. מחכים לי…

יוהרה עליונה הוטלה בעיניה, והן כבר לא ראו את האחד, אלא שוטטו פזורות בהמונים, בהמונים – ושוב רחוקה ובלתי־מושגת, כמו תחת כנף־אמה לפנים.

– להתראות! – הושיטה לו את ידה האורירית – מכאן ואילך אני הולכת לבדי…

הביט אחריה עד שהפליגה בינות לאוּרי הלילה. אותה שעה כוּבוּ הפנסים ברחוב – והיא הבהיקה לבנת־שמלה מתוך עלטת־השחר.

טעונת־רחמים היא העלמה פּוֹליאק, אחת הבנות העשירות והמיוחסות שבכרך, שעליה להקיץ בוקר־בוקר בעיניה הירוקות והמשעממות ובחטמה הארוך והכחלחל. את כיעורה היא מרגישה בעצמה בלי הרף, ובשל־כך אולי מדברת היא תמיד בהתלהבות יתירה על הציור, על המוסיקה ועל יפי־הטבע. אבל במוּזיאוֹן, כשהיא אתנו, האויר כבד ומטיל שינה, הסימפוניות של בטהוֹבן באולם הגדול אינן נותנות כנפים עוד, וגם הנוף היפה ביותר בשעת טיול עמה קסמו פג. היא עושה שַמוֹת בכל.

– כמה יופי! – מפלבלת היא בעיניה הצנועות וחטמה המשורבב ולהוט־ההנאה מפרכס כחוטם־הפיל, הטורח לקלוט את הפּירור הנזרק אליו ואינו יכול. צער בעלי חיים!

ורחמים, רחמים גדולים, מעוררת גם מיצי הקטנה והיפה, בת־הוריטה. אלמלא נפנוף שמלתה האדומה, הקצרה והמופלאה, היו הכל כבר מתים כאן, בטרקלין־לילה זה, מחוסר־אויר, כובד־יין והשעה המאוחרה. אבל מדוע אין היא יכולה לשבת בין המסובים עמה אף רגע אחד כהוגן?! הרי היא מתעקמת בלי הרף בכל מיני העויות משונות ומתעללת בלי רחם בחטמה המחוטב והחי. מתכוונת היא, כביכול לנַול את עצמה בידים, כאילו צרה עינה בהנאה זו, שנהנין ממנה. כשבוית־חרב בין עוגבים במחנה האויב.

– כמה כיעור – מתקלסת היא מתוך עקימת־פרצוף, ואינה יכולה עם כל זה לדכא את יפיה האיתני, המפולש. צער בלתי־שכיח מתגנב אז מתוך סדקי עיניה האפורים והצרים – שני זבובי־לילה ענוגים, שטובעים בשמפניה… צער בעלי חיים!

זה לא כבר נתהווה הדבר, שההמון הרב מכוון את הבינוֹקלים לא נִכחו, כפי שהיה רגיל תמיד, אלא לאותו צד, שלשם לא הביט מעולם – כלפי מעלה. האוירונים, כעשרה במספר, ניסרו ברקיע מעל לראשים, נראו כחיים ועשו בלהטיהם, מתחרים זה בזה, אילך ואילך. וביניהם, בצרות־עין של אזרחים ביחס אל ה“ירוקים”, התעופפו הצפרים. האַבטומובילים, שעמדו כאן בשורה ארוכה על גבי דשא־הככר, התבטלו בפני בני מינם בעלי־הכנף. – הביטו, הביטו! הצרפתי יעברנו, יעברנו… קריאות מעין זו קרא תכופות נער קטן יחף וגלוי־ראש, יליד הפרוָר הזה, כניכר. בעיניו המפליגות־ראוֹת רדף כל טיסה וטיסה, וגם כשכלי־הפריחה הגביה עוף כל כך, עד שהתחיל משתמט מעיני הגדולים – הוא הקטן ראהו!

– שם, שם… – הראה באצבע קטנה למטרוניתה, שעמדה על ידו ולא ידעה להיכן תכוון את המשקפת שלה.

הוא עמד על טיבם של כל הטכסיסים השונים וידע את הטייסים בשמותיהם. לרגעים היה מסביר דבר־מה לאחד המסתכלים, בלי דעת כלל, שהלה נתון בינתים לא לדבריו, אלא לעיניו הנפלאות, שנראו עכשיו, מביטות השמימה, כמקורצות מחומר אחד עם הללו.

באותה שעה עמדה מאחריו, שוממה ונוגה, בת המטרוניתה, ילדה כבת עשר. ההבטה למרום הלאתה אותה במשך רגעי מספר, והיא התחילה מושכת בשמלת אמה: – אני רוצה הביתה!

ומאחר שלא נענתה תיכף וטרטור המוֹטוֹרים מעל לראשה התגבר פתאום, לא יכלה להתאפק עוד – וַתבך.

המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה. תכופות נתקלת העין בכפות רגלי־ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים־שלדים, שכמו נחפרו מבטן־האדמה. “צלב־האומץ” על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר. אך לא נחת גם בכל השרידים המעטים הללו, שהצבא בחל בהם והשאירם חפשים לנפשם. הנה הם נגררים על גבי אבני המדרכות – חיורים, אחוזי־עֲוִית, מדברים אל עצמם, ואזניהם פקוקות במוך. על כל מדרך כף רגל אנשים, שתבלולים בעיניהם. בקפה או בקרון־הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם – כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד.

כאחראי וטעון־עוֹל הנך נדחק בינות לנשים הרבות והבריאות, ששפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. העינים לחות והצחוק אינו טבעי. הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה.

בלי הרגיש בזה כלל, עומדים הם, הקטנים, כנופיות־כנופיות לפני בתי־הספר ובגנים – בגילוי ראש, במכנסי־ספורט קצרים, וספרי־הלימוד תחת בית־שחים. הבלוריות החזקות והזכות, מעל לפרצופים השחרחרים והמכושתים, מתנשבות ברוח ומבהיקות בזיו־היום, שעם פרוץ־המלחמה קיבל איזה גון חדש, מבעית משהו – כמו בשעת ליקוי־חמה קטן…

דבר־מה מרעיד חמלה שורה עליהם עכשיו, כאילו סבל העולם כולו עמוסות כתפי־הבוסר שלהם. יתומים קטנים, שעליהם לשאת לבדם את הירושה הגדולה וכבדת־האחריות כל כך, מבלי להפסידה.

צחוקם ולהגם, משובתם ותעלוליהם, כל אלה כמעט שאינם מובנים לנו, הגדולים. כי כאן תוסס החומר הריחני של האדם הבא, ובעינים היפות הללו, הנוגות קצת והמפליגות־ראות, יש לקרות: “אנחנו נעשה כל זאת באופן אחר לגמרי!” אבל כבר מביט אליהם – באותה התהיה התאוָנית של העלמות – עוד מי. הוא מביט מאחורי הדגלים המתנשבים בעצלתים, מהאוירון המנסר ברקיע, נראה כעוף דורס חדש, ממכוניות־המשא האפורות והענקיות, שהאדמה מזדעזעת תחתיהן ואשר עוד מעט, עוד מעט, והנֶהג החלש שלהן יצנח מעל דוּכנו, ועיורות ובלתי־נעצרות, ישוטטוּ ברחובות ללא ניהוג.

I.

בהיותו כבן עשרים ושלוש, נטפל דוד צֶ’רטוֹב אף הוא לזעזועים הפוליטיים הראשונים, שהתרחשו בשנת 1905 בעיר המחוז שלו, זו שהדניפר חוצה אותה לשנים, אבל אותו גץ־המסתורין, שניצנץ אז בעיני רוב בני גילו מסביב, לא מצא אחיזה בעיניו הקרות והכבדות. לא לחנם איפוא לא אהבוהו הללו ביותר, וביחוד אסתר, נשמת החבורה. דוקא נערה רכה־בשנים זו, שאת צלה הוא שואף בחשאי עוד מקדמת נעוריו. יש שהתערב בויכוּחים וגם דיבר רתת שעה קלה, אבל כפעם־בפעם צד היה בינתים את המבט היפה, שנתמלא זלזול לפתע, ושמשמעו היה: אותי לא תרַמה!

בין בנות הארץ, זו רוסיה הלבנה, שרובן הן שַטיניות חסרות־טעם, טרוטות־עין וזרוּעות נקודות־חמה, אחיות לסרפד הממאיר, הצומח שם בשפע בצללי המשוכות, נדמתה אסתר הבלונדינית – בעיניה הערפליות כעין האופק, בסנטרה החד והשסוע משהו ובגזרתה המחוטבה והמשונסה באיזור־עור שחור־מבהיק על־גבי החולצה הלבנה והזכה – כנטיעה זרה ומרהיבה, שסוֹערה הלום מארץ רחוקה, ברוכת אלוהים. כנימפה זו המושכת בקולה את העוברים והשבים אל המצולה, כן משכה היא את רוב הצעירים הרעננים אל תוך אוירה המסוכן – בחיתוך־דיבורה העילגי־מלַבב, בכובעיה המופלאים, בעקבות ערדליה על־פני השלג.

פעם אחת בערב, באסיפה חשאית, בלא אור נר, דיבר אנדרוס, הברונט המוצק, מגודל־הזקן והארי שבחבורה. צ’רטוב, בעמדו בקרבתה המשכּרת של אסתר, לא שמע ולא הבין כלום, וידו האחת נשלחה, כמו מאליה, וריפרפה אט־אט על חלקת האיזור, נתקלת אגב־כך בקצה הצמה הרעננה ורבת־הכוח. המהפכנית הצעירה והיפה הבהיקה מתוך העלטה והביטה פעם אל הנואם ופעם ממנו והלאה, אל הכוכב הגדול, שרמז בעד זגוּגית־החלון העליונה – זקוּפה וגאה כבת אלים שגורל המין האנושי בידיה.

– אחיות ואחים! – צהל אנדרוס את קולו וניענע בידו כזורע. – זרעוּ את השנאה בכל אשר תוכלו. קדושה השנאה!

אסתר ננערה, הרגישה במגע, כנראה, ומבלי הבט סביבותיה, סרה ועברה אל מקום אחר.

אלא שלא ארכו הימים, והרדיפות מצד הבולשת התגברו ותכפו כל־כך, עד שטישטשו את כל הענינים האחרים. צללי המרגלים, הפרוטוקולים באולמים כבדי־האויר תחת תמונתו הגדולה של ניקוֹלַי השני, הנזיפות, ההכאות. נפלה הברה גם על־דבר משפטי מות. כבנקיפות הדופק, עם הפסקות קצובות בין אחת לחברתה, הציק הפחד – וצ’רטוב סלד: לברוח!

כשעמד על גבי ה“פַּרוםֹ”, מוכן לדרכו הרחוקה, והביט אל הדניפר בפעם האחרונה, רטבו עיניו. כמה פעמים נסע על־גבי מעברה זו סתם, מעבר הנהר האחד אל משנהו, עבור ושוב, עבור ושוב – בתקותו המסותרה, שמא יזדמן כאן עם אסתר. תקופת אדר היתה עכשיו ו“קריעות” (גלידים) כבדות התחככו בצלעות הפַּרוֹם ובילבלו קצת את שיווי משקלו. הדניפר! שם, על חול החוף, עומד היה בקטנותו ומסתכל בקמטי־קמטיו הנוחים והמרגיעים, בשעה שאמו החלשה חבטה במזור החיור ולחוּך־השטף את הכבסים על־גבי־האבן. או בשבתות הקיץ אחרי הצהרים, כשמיצמץ בעיניו, מובל ביד אבי־זקנו, לאורך שיבּלתו הכרסתנית, והאמין לראות, שם שם בטבורה, אותה ה“גולגולת האחת, שצפה על פני המים”… היה שלום!

כשלושה ימים ארכה הנסיעה. בכל בתי הנתיבות שבדרכו הריח צ’רטוב את האויר החריף החדש, שנדמה כשופע משם, מעירו, מן המקור. הנה הנן נקרות־העינים האפלות, שאהבה ושנאה משמשות בהן בערבוביה ושמסַמרות את הנוצה שבכובעי הז’נדרמים הללו, קרי השׂפם, המתרוצצים אילך ואילך כמורעלים; בהן רואים הם כבר את בקיעי הספינה הראשונים… “אל היבשה, אל הקרקע המוצק, אל החיים המתוקים!” – צעד צ’רטוב בכבדות על־פני הגלידים הפושרים של התעלה־הגבול וחש בגבו את מבטה השוֹטם של אסתר.

II

יחד עם חוסר ה“דוּגה” (הקשת) והמוט האחד שברתמת הסוסים מזדקרת כאן ביותר ריקות העינים. כנושאים משקפים נבובים, בלי זגוגיות, עושים רושם בני הארץ החדשה, השוקטים על שמריהם. בטחון, שלוה, חופש. אך לתעות תעיה עיורת ברחובות הזרים והמהממים, בפרדסים, שאינך יודע את מוצאם, להתנדנד בנחת על־גבי גשרים, בעבור עליהם מרכבה מרקדה. האביב כבר נכנס בעביוֹ, תינוקות בריאים ויפים מפריחים את כדוריהם המגוונים, אריות־אבן מקלחים מים מתוך פיותיהם הפעורים, ובנות הארץ הן כולם מיסודה של אסתר. ניכר שאדמה זו, ולא אחרת, היא המולדת שלה, היא היא אותה הארץ הברוכה! הנה הוא נטפל לכנופיה הצפופה, שהקיפה שולחן־תגרים, ושכוּר־הנֶכר – נשלחת ידו אל הנערה שאצלו, נוגעת ואינה נוגעת, וכמו באֵד משונה רואה הוא אז את התגר הרציני־ערמומי, כשהוא חותך בדיבורו כפרופיסור מעל־גבי הקתדרה:

• בסבוֹן זה אפשר למרק גם את הרבב היותר גדול!

הנערה הופכת פניה בזעף ועוקרת את עצמה ממקומה – וצ’רטוב מתפכח קצת ולבו נופל עליו. לכאורה אך להושיט את היד – אבל לא! כי אם גם לפני האזרח אין הדרכים עדיין סלולות ביותר, הרי קיר אבנים סומא לפני הגֵר. בשעת טיול בשדירה אין עיניו הנוהות נענות אלא במבטי זלזול כלפי נעליו. היושבות בגנים אינן עונות… רע, רע. כרך הבירה הזה, שבתחילה נדמה אגדי ומכושף כל־כך, שביליו נעשים נהירים יותר ויותר, וסייגי הברזל המוחלדים יוצאים ממחבואיהם. המטרוניתות הבאות בימים פוגשות אלו באלו קרות וחמורות, וכשכלביהן המובלים בידיהם נאחזים זה בזה, הריהן מושכות אותם בחבל מבלי רחם, זו לכאן וזו לכאן. לכל בית שוערת זועמת, ולכל נערה – אֵם… כך, לפעמים, מלבין ביער בית בודד, שרומז מבעד למפלשי האילנות כקן האושר; אבל בכניסתך לתוכו, מלפף אותך מיד חבל קשה, שפעת זבובים משחירה על פשוטי כלי העץ, ובנות האיכר הן צנועות־בצורות כל־כך, עד כי סכנה לנגוע בהן באצבע קטנה! אלא שלעתים רחוקות, כמו מתוך רחמים, משחקת לו השעה משהו. על הככר שלפני הכנסיה האפורה עומדים בשורות צפופות, זו מאחרי זו, המונים, המונים, מצפים ליציאת הקיסר. נדחקים, מתפרצים, מצטפפים. צ’רטוב מגמא את עורף הנערה הריחני, השזוף והמכושת, בשעה שלעיניו מהבהבים האורים בתוך החלל האפל של הכנסיה הפתוחה. אך הנה עכשיו, ודאי, יוצא הקיסר – לפי שהדחק התגבר לפתע, הנשימות נעצרו, והנערה כמו הפקירה את עצמה: “עשה בי כטוב בעיניך!”… אלא שהרגע הפלאי הזה אינו נמשך הרבה, ההמון מתנפץ תכף, מתגלים השוטרים – וצ’רטוב עולמו נחרב עליו.

וכך הוא תועה כסהרורי הלאה – ימים, חדשים, שנים. מתוך חלונות־הראוה מציצים שעונים, אקדחים, כתפוֹת, מַנדוֹלינוֹת. לא ניחא. בבית־הקפה קשה לסבול את סריטת הטס בשולחן השיש, ואיזה בן־אדם מכוער תולה את אדרתו דוקא מאחורי שכמך. הדשא במגרש נרמס ונפסד, והנמלים אינן מניחות לשכב. שעמום בכל. בגן החיות מפהק הארי הזקן בכלובו, עולה על לביאתו בעצלתים, נמלך לפתע – ויורד. השרב בכרך מתגבש בינתים, מדכא, מבעית. באפס מחיה וצל קורה יושבים עשוקי החיים על הספסלים שברשות הרבים, ספסלים צהובים, מחוקים וחלקלקים אלה, שמזכירים עכשיו את ספסל הנאשמים בבית־הדין. אך מה זה שם? האחד השליך את עצמו ברגע זה מעל הגשר אל הנהר – וצ’רטוב ממהר ברטט אל הכנופיה הצפופה… בלילות החמים הוא מטייל יחידי בשדרות האפלות ומתעורר לפתע, כששמלה לבנה מבהיקה לעיניו מרחוק; אך בקרבוֹ אל זו, הוא רואה את הנערה מתרפקת בחשאי על בן־זוּגה, שרק בשל בגדיו הכהים לא נראה זה קודם לכן. זוגות זוגות אין־קץ. כשעיניו מבחינות באופל איזה עלם היושב בפינת ספסל לבדו ושורק לו חרש, הריהו מתמלא אליו חיבה מוזרה, ושפתיו לוחשות: “עלם יקר!”

בלכתו הביתה לפנות בוקר, הוא עובר שוב על “ספסלי הנאשמים” עם צללי האנשים המתנדנדים עליהם מתוך נמנום. הצוארונים והמנגֶ’טים שלהם, שחרגו ממסגרותיהם, נראים בכל סיאובם הנורא למרות החושך. בהיסח הדעת צץ אצלם השוטר גבה־הקומה ומסתכל; כי לשבת כאן כל הלילה אמנם מותר, אבל לישון אסור. הנה יונק האחד מהסיגריה שבפיו יניקה נמרצת, מתכוון ללבותה ולהבליט את אִשהּ, כלומר: אין אני ישן!

III

באחד הימים של סוף קיץ לפנות־ערב עמד אבטומוביל לפני בנין המיניסטריון לעניני־חוץ, מסורג־החלונות, ונשם־ורתח… ולא ארכה השעה, וה“הוצאה המיוחדת” הראשונה כבר נישאה באויר יחד עם העלים הנושרים – מלחמה! צ’רטוב נסחף עם ההמונים המורתחים, שהקיפו מצבת־זכרון של איזה מצביא קדמון, והריעו כלפי הנואם תשוש־הקול. “כך צריך!” – כאילו שמע הוא, שקוע בשלו, בנאום הצרחני והמטושטש. – “להיתלות בנפש מן השוק, אפילו מבלי ראות את פניה – כבהמה! עכשיו – אל מעבר לגבולות!…” והוא נשא עיניו אל הרגלים הקדומות של סוס המצבה, שהסתמנו ברקיע הערב, כשהן קפואות בדהירה־זינוק.

גון חדש, כעין זה של ליקוי־חמה קטן, הוטל בזיו הימים, ואבטומובילי־הצבא האפורים והמחודדים טסו אילך ואילך כמטורפים וזיעזעו תכופות בקולותיהם השונים והמשונים: נהם חיה, נעירת חמור, מלמוּל תרנגול הודי…

עגלות־הטראם, מלאות וגדושות אנשי־צבא חמושים, טסו אל בית הנתיבות בלי מעצור, בלי מעצור, כשצקלוני־העור מזדקרים ונתלים להן מבחוץ. מעל גבי הקירות והעמודים היבהבו חדשות לבקרים ה“קריאות” לצבא, כשהן לחות עדיין, והפועלים קשי־היום שעמלו אז בתיקון המרצפת או בבנין חומה, השתקעו במלאכתם בשקידת רתת – ובלבד שלא נילָקח מכאן! ילדים חיורים תולים עיניהם למרום – אוירון!

ערב רב של פליטים מנפות הגבול. האחד מספר: – אני ראיתי, איך שתלו אצלנו שנים־עשר איכרים בזה אחר זה. בבית־תמחוי מרכיב בעל־בית נשוא־פנים את משקפיו לחטמו קודם אכילה, בוחן ובודק בכוונה רבה את הגוש המסופק שבקערתו, וגוחן אל שכנו: – מה דעתך, הבשר הוא זה אם טחול? והנשים סחות מהבוקר ועד הערב:

– תפוחי־אדמה…

– תפוחי־אדמה…

– תפוחי־אדמה…

סוסים נופלים תכופות, מחוסר מספוא, על אבני הרחוב הרטובות, וקשה להקימם; שפחות מביטות. פלוגת־צבא נוהגת בשיירה של כלבים מלומדים, שהולכים על־יד בעליהם מוּרדי־ראש – במסירת־נפש: “עמכם אנו בצרה!” בשארית כוחותיהם סוחבים הטירונים, עוּלי הימים, את ארגזיהם הכבדים, כמתאמצים לרמות את עצמם בנוגע לעתידם.

מחנות מחנות של שבוּיים. מתנהלים הם נרפים, שטופי זיעה, מחוקי דמוּת, ומלוכלכים באדמה, ואויר החוץ מסרב לקלטם.

עלוב וקר־לוע עומד לו בקרן הרחוב תותח האויב, מַלקוח המלחמה, ותחת לספר הרבה כל־כך, הריהו אומר לכל :“אוֹבּוּחוֹבסקי זַווֹד”.

הזכרים הצעירים והבריאים הולכים ופוחתים בינתים מיום ליום. נשארו אך תלמידי התיאולוגיה, פרחי כהונה אלה, הלבושים שמלת אשה, שפרצופיהם מגושמים, בהמיים ומחוטטים. על־גבי אבני המדרכה, שנעשו קשות ביותר, נגררת הפסולת של החומר האנושי – בני אדם חיורים, בלי טיפת דם, שאזניהם פקוקות במוך ותבלולים בעיניהם, מדברים אל עצמם בקול. הנה נשתגע איש באמצע הרחוב! אבל מהיכן פתאום עלם חסון כאלון זה, הרץ נכחו בחמת כוחו?!

– תפסוהו, תפסוהו! – רודפים אחריו חיילים מזוּינים. – עריק. והנה הנכים הראשונים. מטילי ברזל מוחלדים במקום כפות הרגלים, שרוולים נבובים, אבל עוד נוראים מאלה הם מזועזעי העצבים הללו שמנענעים בראשיהם בלי הרף; נענועים אילמים אלה מכילים בתוכם את כל חרדת האלוהים של שדה־ההריגה, כלוח הגרמופון את הנעימה. באולם־ההמתנה של הפרופיסור המומחה, בין פרחי־עציצים שחורים ומאובקים, יושבים דומם קצינים, נוגי עינים, איש ותהומו, איש ותהומו; הפתח שמנגד נפתח משעה לשעה בחשאי, פתיחה מצומצמת, והזקן מציץ, וכבר רואה הוא, כביכול, את הכל. לוָיות של צבא יום־יום. החצוצרות הממורטות מבהיקות בלי ברק תחת הרקיע המעונן, ונגינת האבל מסלקת את הנפש שעה קלה לעולמות אחרים; אבל עוד מעט והיא נפסקת, ועגלת הטראם מצלצלת את צלצולי האזהרה שלה ומחזירה את הכל לאיתנו.

הבתולות הבריאות מתבגרות ביותר, ושפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. בגנים, בשרב־הצהרים, הרי הן מפשילות את ראשיהן לאחוריהן אל מסעדי הספסלים, ונזקקות לחמה, ובערב, באופירה או בקונצרט – למוסיקה, והכל אגב עצימת עינים… המרי והזדון, שהיו להן לשעבר, פגו קצת, וכשאחת מאלו שומעת לפעמים אחרי עקיפי שיחה את ההצעה האחרונה, אין היא מזדעזעת כל־עיקר, אלא שואלת בנחת, כאילו חיכתה לכך:

– היכן זה – רחוק מכאן?

וכך נפל פרץ גם בקיר־האבנים הסומא, שעמד לפני צ’רטוב; על ידי פגז כביכול. “עוד דיוטה אחת” – הוא לוחש לבת־לויתו מתוך קוצר נשימה, בעלותם על המעלות. רועד המפתח ביד. אך עוד מעט והוא נועל את הדלת מבפנים – היא אצלו! הוא ניגש אל החלון הפתוח וסגר גם את זה, כמו שהילדים עושים לאחר שצפור נכנסת לחדרם ביעף, ושמע בתוך־כך מן החוץ: – הוצאה מיוחדת – פשֶמישל נפלה!

IV

קרבות קשים, מלאי כעס ומכאובים, היו לו בתולעי־יוחנא אלה, ולא יכול להן; כאילו כולן הן יונקות ממקור השנאה הראשונה… הרגעים הטובים המעטים לא ניתנו, כנראה, אלא בכוונה תחילה, שהכאב אחר־כך יגדל שבעתים. בלילות הארוכים, כשאבן הקנאה בבטן אינה מניחה לישון, מקבלת דמות דיוקנה של נערה רגילה זו, שברחוב אין שום איש מבני המקום נותן דעתו עליה, איזה כוח כובש עולמות, חומס נשימה, מחריב דם. כי נכון לו לילה שכזה, יודע הוא תמיד מפי הנסיון בעוד יום, והריהו נכנס למיטה כמי שעולה לגרדום. צריך לפחד מפני כל נערה שבשוק!

כדי לברוח בפעם השניה, לברוח מפני עצמו, התחיל צ’רטוב משתמט מכל מכריו וידידיו, שעיניהם נדמו לו עתה כרמשים לחים, ועקר את דירתו אל פינה רחוקה. בנשאו את מטלטליו אל מעונו החדש, הרגיש את עצמו כמו אז, לפני ארבע־עשרה שנה, בצעדו על פני מהמורות השלגים של התעלה־הגבול. ולא בכדִי; כי בשעה שדיבר אתמול עם בעלת־ביתו החדשה בפעם הראשונה, הציצה אליו מאחריה בתה הקטנה, ילדה כבת אחת־עשרה, וצ’רטוב לבו חש לו תיכף, שכאן, אך כאן, ימצא את המרגוע.

– את יודעת, שהנך מעַלגת קצת, הלא אין את מדברת ככל אדם, – נכנס היה עם הקטנה בקטעי שיחה, בשעות שנשארו לבדם, ונושקה אגב־כך על קדקדה; נדף ריח של לחם חם.

– אני יודעת, אני יודעת, – ענתה הֶלי בהברתה המלבבת, שעשתה רושם כאילו סוכריה לה בפיה, – גם בן־דודי, אוֹטוֹ, מדבר כך. בקרוב ישוב מן ה“שדה”.

הברה זו, הקול מילאהו תמיד חדוה מרעידה, כששמע את אלה בבוקר בבוקר מעבר לכותל. עתים גם שרה. בניגוד לאופן חייו הקודמים התחיל צ’רטוב לשבת בבית כל הימים. בחוץ לא יכול עוד לשהות הרבה; קנה בשביל הלי מיני מתיקה שונים, ובהול וכבד־כיסים התנשא על המעלות.

באין הקטנה בבית אהב לדבר על אודותיה עם אמה. נהנית ומהססת כאחת ענתה זו:

– כבר יש לה מזל שכזה. גם בבית־הספר הכל אוהבים אותה. פעם אחת בדמדומי ערב, כשעמד בפתח חדר־הבישול וביקש מבעלת־מעונו כוס תה, בשימו את ידו, כגודר את המוצא על כף המנעול, נגשה הלי בלאט, התרפקה בלי אומר, העבירה על גב ידו את לחיה הקטנה והמתוקה, אחר כך את סנטרה החד, השסוע משהו… צ’רטוב התאמץ שלא להביט עליה, דיבר בינתים עם האם בשלוה, בקור־רוח – כמסתיר עוון.

שינה מוצקה, שכמותה לא טעם זה כבר, ישן בלילה הבא. כחולה קשה לאחר ששתה את סם־המרפא היחידי, האמיתי. אסיר־תודה לילדה הגואלת חזר ביום המחרת על חנויות הרבה וחיפש בשבילה דבר־מה שלא מן המצוּיות. תיכף לכניסתו מן החוץ התעכב בפתח חדר־הבישול, בשימו את ידו, כמו אתמול, על כף המנעול. אך הפעם לא שעתה הקטנה אליו ואל דוֹרוֹנוֹ, התנכרה לפתע, הציצה אליו באישונים קטנים, חדים ומַמרים, הידועים לו היטב, והטיחה:

– אוֹטוֹ כבר בא. הנה הכובע שלו!…

וכפפה את עצמה אל מתחת לידו הגודרת ויצאה בריצה אל הטרקלין והגיפה הדלת אחריה. צ’רטוב נכנס לחדרו, ומבלי פשוט את אדרתו, תעה אחת הנה ואחת הנה, הציץ אגב בראי המסודק – וירא את אביו־זקנו… וינס החוצהּ.

הוא אץ דרך הרחובות, שהיו עתה שקטים משום־מה וריקים מאדם, אל טבור הכרך, אל המקום, שזה אך לא מכבר ברח משם. נכנס לגן. הספסלים הריקים הבהיקו מתוך לחלוחית בשורה ארוכה, והשלכת המעורבת בערמוניות מפולחות נראתה כמלוכלכת בדם. כאן הגיעה לאזניו המולה אדירה וכבושה, המולת המונים ברעם והוא שׂם פעמיו אל מוצא הגן מעברו השני, אל הככר שלפני הבנינים הרשמיים, מקום שם, לפני ארבע שנים, עמד אותו האבטומוביל, שנשם־ורתח, נשם־ורתח… אוקינוס של בני אדם הכה גלים וסאן כלפי הדגלים האדומים, שהתנפחו בעצלתים, כמפרשי אניות, תחת מפלשי העננים. העינים לא היו ריקות עוד, אלא מלאות אף הן אותו האופל המסתורי, שצ’רטוב לא ראהו מיום גלותו מעל אדמתו, אבל באיזו קפנדריה הגיע זה עד הלום?! העשוקים! באפס מחיה וצל־קורה ישבו תחילה על־גבי הספסלים הקשים והחלקלקים שברשות הרבים, לילות לילות התנדנדו שם נאבקים עם השינה האסורה, השליכו את עצמם אל הנהר ונמשו משם תיכף על־ידי השוטרים על־כרחם; אחר־כך ארבע שנות המלחמה, נתקטעו, נתגדמו, נשתגעו, ורק עכשיו, אחרי כל גלגולי הזוָעה, בא זה ומילא את העינים המשונות הללו, שהן ספק נפסדות על ידי יריה, ספק עינים תותבות, עשויות זכוכית… רק עכשיו, רק עכשיו הבינו את אשר עולל להם!

צ’רטוב נגרף עם שבולת־איתנים זו, ובפעם הראשונה בחייו התלכדה הויתו עם זו של הכלל, ובטירופי הקולות מסביב הבליע גם את קולו הרפה שלו, כשהוא נדחק ומשווע, נדחק ומשווע. כי לא קולות גבורה, קולות קרב היו אלה, כי אם ילֵל יאוש של הרוסי־החיים, ילֵל בני־אדם שהקיצו משנתם והנה הם שחוטים למחצה. מהאופק הגיע הד – כאילו ענה להם קול דמי אחיהם ההרוגים, הצועקים מן האדמה אף הם. במרומי אילן מוקרח ישב נער משולח, קרוּע מכנסים, התקלס מגבוה, התלהלה וחיקה את הקולות, מה שקילקל קצת את הלך־הנפש, כלעג מנַחש לא־טובות. צליל חדש נפל באויר, כעין נקישה עמומה בקורנס על גבי טבלה של פחים; אחריו שני, שלישי, וברד יריות ניתך אי־מזה, מן המארב. הבנינים, האנדרטות, הפנסים, קרעי העננים התנכרו כהרף־עין והביטו הבטה חדשה, ופרצופי האנשים שהדפו חד את אחד, שוב לא נראו בשלימותם, אלא ריפרפו קטעים קטעים. – לאט־לאט!! לאט־לאט!! אבל דוקא צריחות התראה אלו עוד הגדילו את האנדרלומוסיה. היריות התגברו ותכפו, והלב בכה מכעס אין־אונים על זו המפלצת הנצחית, הצוחקת במארבה, שאינה אומרת די ואינה חסה גם על שארית הפליטה. נכים מכל המינים נסתבכו, נפלו, נפתלו, עוד מעט ופקעת של גופים נתגבבה, פירכסה, נדרסה – וצ’רטוב בתוכה.

נשתתקו הקולות. ומתוך העלטה שלפפתהו צפה ועלתה אסתר, כשהיא מפויסת, נוחה, אוהבת; בפניה הוצק הרבה גם משל האחרות, משל הלי… בשארית כוחותיו שאף צ’רטוב אל קרבו את האושר הכבד והעגמומי במקום אויר הנשימה שלא היה. וכל זה נמשך, נמשך, נמשך. אולי עד לאין סוף? כי יקיצה הן לא היתה כאן, זו שמפזרת את החלומות.

I

מנחם בּוג, אם כֹּי זר ו“אויב”, נסחף אף הוא עם ההמונים המורתחים, שהריעו “הוּרא” פראית לקיסר ולמולדת, ובתוך הדחק וההמולה נזדמן פתאום עם אַלטורה, צעיר זה, שרכש את לבּו לפני כמה שנים, ששהה בנכר זמן־מה, ושזה עתה, כניכּר, שב הלום, לבירת מולדתו, לרגלי פרוץ המלחמה. “חבל על הראש היפה הזה!”… היה ההרהור הראשון, שהיבהב אצל בּוג, משראה את ראש אַלטורה הגלוי, הבּלּוֹנדֹי, הדומה בתבניתו לזה של אחיו הגדול. (אגב, מי יודע גם מה גורלו של הלה?! ודאי נלקח אף הוא – שם). אותו המצח הרחב והזך, אותה המפרקת התלולה: לא משופּעת, בּולטת, הדיוטית, שנואת־נפשו. בּוג לחץ את כּף רעוֹ בכוח, הבּיט לתוך העינים הטהורות, התינוקיות משהו, וגל־אהבה חדש אל העלם היקר הזה הציף את לבּו.

– הלא “אויבים” הננו עכשיו, אויבים!

מפני קולי הקולות מסביב לא שמעו את דברי עצמם. הימנון הממלכה הושר וחזר והושר פעמים אין קץ, ודמע קל עלה בעינים פעם לשמע קול ילדה אחת, תינוקת ענוגה, שהשתפך: “קיס־רנו, אר־צנו!”… נואמים צרודים צווחו מעל גבי השלבים שלרגלי אַנדרטות־מצביאים, שעכשיו כמו נכנסה בהם נשמת־חיים; גיניראלי־אבן אלה, האוחזים בשלח דרך פּיקוּד, רכובים על סוסים אבירים, ששום איש עד הנה לא נתן דעתו עליהם, כאילו אמרו: “ידענו, כי יש יום ואתם תשובו אלינו כולכם, ידענו”.

מבינות לגלי התהלוכה נזדקרו לרגעים בנות המקום היפות, כשהן אדוקות בבחוריהן – בלונדיניות זקופות, ארוכות־צואר וכבדות־צמה, מפתיעות, מדהימות, אחרונה מַשכחת ראשונה. בּוג יודע אותן מתוך הטראם, מתוך בית־האופירה, כשהן צובאות מבושמות ואוריריות אצל המזנון בשעת ההפסקה, מעל ככר הגלישה. אותו היופי, שכשהוא נפגש ביום־חורף, וחם לך משהו, וביום שרב כבד, וקר לך משהו… זע הכאב הגדול, זה שבעת האחרונה – כמו על־ידי הארה פתאומית על החמס הנורא הנעשה לו, לזר – הורכב מכל המכאובים הרגעיים, החולפים, שקדמו לו; ובוג נאנח והעיר בבת־צחוק:

• תחת לעשות מלחמות, כלום לא טוב היה, ששתי ממלכות שכנות תשלחנה אל הגבול מפקידה לפקידה זו את בחוריה וזו את בתולותיה – “שדות קטל” שכאלה צריכים היו להיות! מעט השנים, שניתנו לנו כאן..

אלא שגם לרגלי המלחמה בצורתה הנוכחית דימדמה בחשאי מעין תקוה חדשה. הנחשול העולמי הלא אי־אפשר שיחלוף בלא־כלום… הכרך, עם ספסלי חוצותיו, גניו ופרדסיו, שעתיד להתרוקן מזכריו… דבר־מה שמור בעתיד הקרוב… ברם צר על אלטורה נתין־המדינה, והוא גחן ולחש לחברו:

• כלום אין לך איזה מיחוש בגופך?

• הלב אצלי אינו כתיקונו.

התהלוכות ארכו עד לאחר חצות. העם שאג פרא, מתפרץ לקרב, והורידים התנפחו על הצוארים הכחושים. ורק היצאניות החיורות, רק הן לבדן, כמחוננות בבינה עליונה, הציצו פיכּחות ותוהות, כשהן נהדפות ונלחצות אל קירות החומות.

• הלילה די, עת לישון! – שידלו השוטרים, שליווּ את ההפגנה, מעל סוסיהם.

מחמת קשי הפרידה לן אלטורה הלילה אצל בּוג. איחרו לשבת. אלטורה סיפר הרבה ממאורעות חייו במקומות, שהוא בא משם, והראה פוטוגרפיות של נערות ומכתבי־אהבה. ובּוג אף הוא טרח ונבר, ב“ארכיון הרוסי” שלו, והוציא משם תמונות מחוקות של מהפכניות קצוצות־שיער, שבפני הללו נראו כאוזות־הבר בפני האוזות הביתיות; אגב־כך הראה גם בראַוּנינג מוחלד קצת, שהשתמש בו בשעתו, לפי דבריו, לא בלי הצלחה, בהיותו עוד “חבר” אדוק. כאנדרטות־המצביאים קיבל עכשיו גם הנשק הקטן הזה צורה אחרת; כגוף מת, שנשמתו הוחזרה לו.

• היו ימים… – מילמל בּוג כמתוַדה. – עכשיו הנני אדם אחר, אחר לגמרי.

• למה עודך מחזיק את זה? התעקם אלטורה, ששנא כלי־זין תכלית שנאה. – השליכהו!

• מדוע? עוד אפשר, שיהא בו חפץ.

נשמעו דפיקות עמומות בכותל, ובּוג הסביר:

• זוהי בעלת־הבית הזקנה שלי. אין אנו מניחים לה לישון. מלחמה כבושה, אילמת, אינה פוסקת בינינו. הרי אני בעיניה חידה חשודה. איזה רצח מסתורי כי יארע בעיר, סוקרת היא אותי בעינים מלאות חשד ופחד, ולאחר ימים מועטים, כשהיא מסבירה לי פנים פתאום, ברי לי, שהעתונים הודיעו היום, כי הרוצח כבר נמצא ונתפס…

אלטורה צחק וענה:

• אבל הבה נשכב!

בוג מסר לאורחו את מיטתו, והוא שכב על הספה הערומה וקיבל באהבה את הסיגופים. לא ידע בעצמו, כמה טוב־לב אצור בו. הוא טעם מעין אותה החדוה, שהיתה לו בילדותו, כשאחיו הגדול היה שב ממרחקים לימי החג וישן עמו בחדר אחד אחרי הפרידה הארוכה.

II

• הוצאה מיוחדת – קְרַסניק נכבשה!!! רץ לאורך הרחוב, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, נער קטן, יחף וגלוי־ראש, אותו הנער היפה והמלוכלך, כחול־העינים, שעמד על משמרתו בקרן האוניברסיטה והושיט, מתחנן בשפה רפה, שרוכי נעלים לקניה. אבל עכשיו – איזו אש בעינים, איזו קלות. איזה קול!

הידיעות החדשות לבּקרים משדות־הקרב, המספרים העצומים של הנופלים, משפטי־המות התכופים, ה“קריאות” לצבא המדובקות אל הקירות, כשהן לחות עדיין, האבטומובילים המטורפים בארץ והאוירונים השאננים בשמים, – כל אלה לא הניחו לשבת על מקום אחד, אלא דחפו בלי־הרף מרחוב אל רחוב, מגן אל גן, לתור ולשחר, לתור ולשחר. ספסלים, ספסלים, ספסלים. בפינותיהם, כמפנות מקום למישהו, יושבות הן, בנות הכרך המזועזע – עייפות, זועפות, אפּתיות. בשעה שמרַבצים את הרחוב בקרבתן בקילוח אדיר, אין הן זזות ממקומן עד הרגע האחרון, עד שהמים באים עד נפש. הגייסות החמושים, עם אדרותיהם הגלומות, צקלוניהם, נשקם וקערות הבדיל שלהם, שחולפים על פניהן בעגלות הטראם, עגלות, עגלות ממולאות, מתוך השתפכות בשירה מטורפה, אינם מעוררים בפרצופיהן זיע כל־שהוא; בהבטה ריקה מלוות הן את הנוער בגבורתו, המובל לטבח… זו כפופה על ספרה, זו מביטה נכחה סתם וזו מצחצחת צפּרניה. בקצה עינה האחת, מבלי הסב את הראש, רואה היא את זה, שהתישב זה־עתה בפינת הספסל השניה. מחיצת־דממה, מחיצה ערפלית כבדה, חוצצת בינתים בכבדות, כמו מבטן האדמה, עולה המלה הראשונה ונרתעת יתומה, עלובה, בלתי־נענית. מתוך מגבעת־הקש בולט חוד הפּריפה… הנחשול העולמי לא פעל כלום! מה שהאִמות והסבות נטעו דורות־דורות לא יהפוך משורש שום סער שבעולם. נשמעת לפעמים אך איזו נפש נידחת, לקוית־גוף, חסרת־טעם מטבע ברייתה. באפלולית מנומרת, מאחורי הוילאות המוּרדים, מוכי השרב, מתגלית בת־אדם בעצם כיעורה הנורא, כגייסות הללו בגיאיות ההריגה, הצמאים למים, למים חיים, ושותים מי־ביצה עכורים! בבוקר בבוקר יוצא בּוג את מעונו בלב רועד, מלא תקוות טמירות: “מה יביא לי היום החדש?!”… בבוקר בבוקר, כשתיקיהם של נושאי המכתבים עודם מלאים וגדושים ומנקי־הארובות נפגשים תכופות ומבשרים אושר. אך הנה הוא עובר את הכרך, חוזר חלילה, עשרת מונים, מציץ לכל פינה חבויה, נפגע רצופות על־ידי נסיונות בלתי־מוצלחים, מתיגע, וכבר הוא רואה את אודם השקיעה רובץ על מסעדי הספסלים, על העלים הנושרים, על שלוליות הריבוץ. מדוכדך ונואש הוא שב בשעה מאוחרת הביתה.

• היום אירע לי מאורע מענין. – מספר אלטורה, שבמשך העת נתחמץ משום־מה. – נכנסתי בדברים עם נערה אחת בפרדס־העיר. נערה נפלאה. המלה האחרונה! ביקשתיה לבוא אלי, סירבה, סירבה – עד…

• ואחר־כך?

• אחר־כך!…

• אבל בעצם הרגע העיקרי הלא הרגשת: הבל־הבלים?!

• מדוע? אדרבה! דוקא עוד יותר מכפי שפיללתי…

בקולו רעדה נימה חדשה, נעימה צרודה משהו, לא־טובה. היתה בה מעין כבישת האושר, שלא להקניא את חברו, אבל כבישה שניתנה להרגיש בה, והיא שהקניטה ביותר. למורת־רוח היתה עתרת העשן, שהיה ממלא את חלל החדר בסיגריות התכופות שלו, האפר הרב, שפיזר על השולחן חמרים־חמרים. עקימת־שרירים חדשה, לא־נעימה, בפרצוף ובת־צחוק נפסדת בעינים, בעינים הללו, שלשעבר נדמו תמימות וטהורות כל־כך. פעם אחת, ביום־בציר כהה, ראהו מרחוק בגן־העם מטייל יחידי בנחת, כשמגבעתו בידו, ותר ואורב לכאן ולכאן אף הוא. איזו הליכה נתעבה! זו המזימה העצורה בה! שלא להתנגש עמו, נסתלק בוג מכאן ועבר אל השדירה הראשונה שבצד ימין, זו הסמוכה לסורג, ומבטו גלש, כמו מאליו, על־פני שורת הספסלים, שבלטו מבינות לחמרי שלכת אדמדמה תחת הרקיע המעונן. ברוניטה קטנה כבת שש־עשרה, חטובת־חוטם, עם “בּוֹאַ” על ערפה ועם שעון קטן על גב ידה השזופה, ענתה לו משם בעינים אפורות, ששמורותיהן שחורות, ופראיות משהו. הרושם היה חזק ביותר. כאילו להיוכח, שאין שום הפרזה בדבר, שב בוג על עקביו והסתכל בה שנית. איזה טוהר! עור־הפנים מכושת כפרי־בוסר הקשה להיקטף. שוב הציצה עליו בעיניה הפראיות, שהתמיהו וליבּבוּ בכוח זר, כאילו של איזה יצור חדש ויפה, שאנו רואים אותו בביבר, בפעם הראשונה בחיינו. אך בנערה שכזו, הירהר, אפשר להעביר בבת־אחת את הכאב הנצחי ולהביט אחר־כך בלי שמץ של קנאה אל כל אושר זר, איזה שהוא. מלומד נסיונות רעים לא העיז לשבת אצלה מיד, אלא דחה את הדבר לשעה קלה, ובינתים עבר על פניה, הלוך ושוב; עדיין יש לו שהות. דרך השער הסמוך יצא וטייל לאורך הסורג מבחוץ, בהביטו בעד הסדקים פנימה, אל מסעדי הספסלים מאחוריהם. הוא חיפש בעיניו אותו ספסל, מצאו, ולבו נפל – אצל הנערה ישב אלטורה! “כך יאה לי!” – גירה את עצמו בלבו והחליט לעמוד כאן ולראות מה יהיה בסופו של דבר. כמה ניווּל בזו המפרקת, בזו הלהיטות! כאילו כבר אין שום דבר בעולם זולת זה… מתוך אריבה כבושה מתחיל הלה לצדד פניו לאט־לאט אל עבר הקטנה, המביטה נכחה. כחיה טורפת מוכנה לזינוק. מחפש הוא, כנראה, אחרי המלה הראשונה. הריהו מוציא סיגריה ומציתה: לשם יתר אומץ. אבל היא לא תענה! נערות כאלה אינן עונות! אך הנה אמר אלטורה מלה – והיא ענתה מלה אף היא! רע! מכיון שענתה – הרי רע! אם כי לפעמים הן מדברות, מדברות, וממקומן אינן זזות. הריהי צוחקת אפילו… מפרקת אלטורה נוהרת, חוגגת, ונראה, כביכול, ההרהור, שרוחש בה עכשיו: “אספר לבוג”… הוא עמד כאן עד בוש וקפא במארבו עצור־נשימה. לבסוף הוא רואה את אלטורה מתנשא ממקומו – ואף היא מתנשאת. הריהי סוקרת כה וכה מתוך איזה חשש, מחליקה בכף־ידה את קמטי שמלתה מאחוריה – והולכת על־יד אלטורה, הולכת!.. בוג נאנח אנחה, שכמותה לא נאנח זה כבר, והתחמק כגנב. ימים אחדים התאמץ בכל האמצעים שלא להיפגש עם חברו. אין הוא רוצה לשמוע כלום. אך משנתגלגל המקרה ולא היה דרך לנטות ימין ושמאל, ניסה בוג להשיאו לענינים אחרים, אבל הלה דחף, כדרכו, בטכסיסים ערמומיים ודקים, דרך קפנדריות מוצלחות, דוקא לשם, אל אותה הנקודה האחת, הנקודה הנוראה – וסיפר, וסיפר, וסיפר.

• …השם כשלעצמו כמה שוה הוא: כריסטינה!

בעוד ימים אחדים, כששניהם התנגשו שוב, התחיל בוג:

• נפטרת שוב! כיצד עלתה לך אתמול ה“בדיקה”? זוהי, כמדומני, ה“בדיקה” השלישית.

• נפטרתי בדרך נס, המאיור רצה לקחתני ויהי מה, אין אנשים! אבל מה“בדיקה” הבאה ודאי לא אמלט!

בסתר לבו התנחם בּוג ב“בדיקה באה” זו, וכדי לכסות את ההרהור הרע, העיר:

• סבורני, זוהי ה“בדיקה” האחרונה. נשארת בין החיים!

אלטורה ענה מתוך התעוררות:

• עכשיו צריך להתחיל הכל מבראשית. קודם־כל עלי לבקש דירה חדשה. אתמול נפלה קטטה ביני ובין בעלת־מעוני.

• בשל מה? שאל בוג, ולבו ניבא לו לא־טובות.

• כריסטינה היתה אצלי אתמול, – הבליע בנעימה, – אלא שצניעות־איתנים שכזו עוד לא ראיתי מימי. לא יכולתי לה בשום אופן…

“העיקר אצלו, שאני יודע!” – הלכה והתגבשה השנאה בלב בוג מיום ליום. כשהיה הלה, כבעת הראשונה, לן אצלו לפעמים, לא יכול הוא לישון כל הלילה: נשימות חברו הישן כאילו שאבו את אויר החדר עד תומו. קשה היתה ביחוד אותה שעה קלה בבוקר־השכם שבין יקיצה להתעוררות גמורה, שעה שבה שכב אלטורה ופניו אל הקיר, הוזה כלוא בעולמו… מפרקת זו, שלפנים אהב אותה כל־כך, התחילה עושה לו את העולם צר. עתים בנשף, בשבתו באולם־הקונצרט, מכיר היה את זו פתאום, שהיא נטויה קצת הצדה, באחת השורות שלפניו; הלך־הנפש הקודם נפסד כהרף־עין, ושוב לא יכול ליהנות מסוף הסימפוניה.

III

אם כי כל שלושת הקיצים הקודמים עלו בתוהו, בכל זאת משהגיע האביב הרביעי, חזרה וזעה התקוה בלב. הגנן קיצץ בראשי האילנות, נפלו הזלזלים השחופים ונחשפו מקומות־הקציצה. על אחד הספסלים כבר נראתה היושבת הראשונה… החורף גז מן הזכרון בבת־אחת, ונדמה, שנמשכת התעיה מאשתקד. הצלבים האדומים על־גבי הדגלים הלבנים, שליד בתי־החולים לצבא, אדמימותם התגבשה וקדרה ביותר. נפגשים אך אינבלידים, כמרים בשמלת אשה ונתיני חוץ־לארץ המעטים. הנה הכנר, הוירטוּאוֹז הידוע, יליד הגיטו הרוסי, שעלה כאן לגדולה, מטייל עם כלבו מעדנות, כדרך אצילים מבני המקום. פה ושם שוטרים זקנים, במשקפים. מחטי־שער מתגלגלות על חלקת המדרכה, ובשמים, כעין בהרת־עב קטנה, נראה הירח בעוד היום גדול. בדמדומי ערב נושאת אשה במקום גבר את מוט־האבוקה מפנס אחד אל משנו.

שוב חולפים הימים בלא־כלום. נזקקות אך הנערות הללו, שאינן אלא בחינת תחליף; האמיתית אינה נתפסת; יש שגם זו מבטיחה ראיון ליום המחרת, ובוג שנתו נודדת כל הלילה מקוצר־רוח. בשעה הקבועה הוא עומד במקום המיועד ומביט אל האורלוגין הענקי שבמרומי המגדל מנגד. כל עוד שהמחוג הגדול זקוף, מכוון כלפי XII, זקופה עמו גם התקוה, וכנפי־האושר משיקות מעל לראש, אבל מכיון שמחוג זה מתחיל שוקע, שוקעת עמו גם התקוה – ואובד־עולם הוא עוזב את המקום לבסוף, כשאותה המתעתעת הקטנה, שישנה עתה באיזו פינה שבכרך, ישנה, שוגאה בדמיונו ליופי ולקסם פי־שבעה משנראתה לו אתמול. “נערות כאלה אינן באות!” – נאנח בוג פעם אחת אחרי ראיוֹן נכזב שכזה ונכנס לפרדס העיר. “נערות שכאלה יודעות את ערכן. כּריסטינה, אמנם, מתהלכת עם אלטורה זה זמן רב, אבל לפי הודאת אלטורה עצמו, עדיין במרדה עומדת. מה מעכב אותה? אין זה אלא מין חסד שלא־מדעת עם האחרים”… הוא התעכב קצת ליד הבריכה ותמה על שאין עוד עופותיה עליה; במקום הברבור הלבן והאוזות האפורות נראית אך הירוֹקה העגומה בלבד, כשהיא רובצת על־פני המים בלי נדנוד כל־שהוא… מעבר לבריכה, על הספסל הקיצוני שבשורה, ישבה נערה. “כעין כּריסטינה!” – הציף את לבו גל־מרפא, כשנתקרב אליה וראה והנה היא דומה מאד לאותה השחרחורת הנפלאה, שנפלה בידי אלטורה. מסוג אחד. חסרו אך הכישות הדקה והשעון הקטן. בניגוּד לרשלנותו של אז, שלא יכול כפּרה עד היום, ישב בוג אצל זו מיד. המלה הראשונה שוב לא קשתה כבימים הראשונים – מתוך רגילות. היא הסבירה לו פניה וחייכה. מה שהפתיעהו מעט.

• … זה לא־רחוק מכאן, – נשתנה קולו משהו. – למה נשב פה?!

הציצה לתוך עיניו בלי בת־צחוק; הירהרה.

• השעמום גדול והחיים כה קצרים! – התחטא לפניה בנעימה של ילד, מתבייש בתוך כך מפני עצמו על מליצה שדופה זו, שהוא משתמש בה בפעם האלף.

הציצה בו שוב.

• ובכן הולכים אנו! – התנשא בוג ממושבו.

הוביל אותה דרך רחובות וסמטות קשי־אבנים. חורב בפה… לרגעים החזיק בה, מזהיר אותה מאבטומוביל. סוף כל סוף!… יספר לאלטורה…

• לא, לא, ילדתי היקרה! – התפלץ בוג, בראותו באפלולית שמאחורי הוילאות המורדים את מערומי גופה, גוף הבוסר שלה, והנה אין בהם מתום. כתפוח מתוק זה, שהתולעים כירסמוּהו במפולש. – לא, אני הולך!

• אין זה כלום… – מילמלה היא והתחילה מתלבשת.

שעה קלה ישבו זה מול זו, הוא על הספה והיא על המיטה, דוממים, אחר־כך הציצה עמוק לתוך עיניו, כמו קודם בפרדס, ותבעה:

• אבל אל־נא תהיה משעמם ככה, אין זה ולא כלום. באלוהים נשבעתי!

בוג לא גרע עיניו ממנה. כמו קודם אין הוא רואה אלא את פני־התינוקת השזופים שלה, עם השחרורית שמתחת לעיניה המלבבות. עופרת במוח. והיא הפצירה:

• גשה־נא אלי!

כנהדף מאחוריו התנשא בוג ממקומו ופסע את הפסיעות. התהום עודנה רחוקה, ולפי־שעה אך גלגולי מורד, אך גלגולי מורד… מעוקם־שכם, כמי שמחכה להכאת אגרוף, התהלך בוג כל הימים הבאים. ובוקר אחד – וזו ניחתה! גוש־אופל הוטל בזיו היום. האקדח – משא כבד; כל־כך מתעלפות הידים. סחרור־ראש ומעידת־רגלים על גבי השלבים החלקלקים, המוליכים אל הפרופיסור המומחה. על הקולבים שבחדר־הכניסה תלויים בשורה ארוכה כובעי־צבא. באולם ההמתנה פתוחים ז’ורנאלים מצוירים, ישנים ומאובקים. מתוך הערפל הכבד מציצים פרצופים נתעבים, קטני־מצח, המצויים בטרקלינים של בתי־זימה. המלחמה לא השמידתם. בחשאי, בלי חריקת ציר, נפתחת הדלת שמנגד, והפרופיסור גבה־הקומה, עוטה מעילו הלבן, מבהיק בצד גוש־האופל. בשעת כניסה אליו מתקטן האומלל בעיני עצמו. התפשטות־בהלה. מצלצל הטלפון…

• אבל אין להתיאש ביותר! – נהם הזקן, כדרכו, לאחר שהקריא את גזר־הדין הנורא ורחץ את ידיו בכיור בשקידה יתרה.

בוג ירד מעל השלבים החלקלקים, כשידו לופתת בתוך כיס־מכנסיו את יד האקדח הטעון. אך פסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, ונער, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, צוַח לעומתו:

• הוצאה מיוחדת – שביתת הנשק!!

זה היה אותו הנער, שלפני ארבע שנים הכריז על כיבוש קרַסניק, ושבינתים כבר גדל הרבה. לחדותו של אז לא היה זכר, ועיניו הכחולות כבר צפויות היו אל השעמום והחולין של ימי־השלום החוזרים. “נו, יריה אחת בכל־זאת עוד תפרוץ היום!” – לחש בוג לעצמו, בהרגישו בתוך כך כמה אין הדבר קל. צריך לא לחשוב, לא להימלך! כשם שהיתה מאיצה בו אמו בילדותו “ליטול” את שמן־הקיק… או אולי יותר טוב אל הנהר? בטראם 36 אל קצה הכרך, מקום שם השבולת רחבה ואדירה כל־כך… בחדרו מצא את אַלטורה, כשזה מוטל על הספה. מחכה לו. החלל היה מלא עשן סיגריות. – נבהלת? מחכה אני כאן זה כחצי שעה. המכשפה הזקנה שלך נתנה אותי להיכנס בקושי גדול. שמעת בחוץ את “ההוצאה המיוחדה?” היינו יחדיו עם ההתחלה, והנה רוצה אני להיות עמך גם עם הסוף.. מבלי הוציא את ידו הימנית מתוך כיס מכנסיו, התלבט בוג אילך ואילך, שמע בתוך־כך את קול אלטורה מבעד לאלפי פרסאות ולא קלט מדבריו כלום. “אולי דוקא ברגע זה, תוך כדי דיבור? אל הרקה!” והוא שם את אצבעו על ההדק.

• … כריסטינה… – פיזרה המלה בבת־אחת את הערפל הכבד, ובוג התחיל קולט את המלים ומבין, ומבין.

• … אבל לא האמנתי בעצמי – רעדה הנעימה הצרודה בקולו של אלטורה, ששכב על צדו ותמך את ראשו בידו – לא האמנתי בעצמי…

• מה לא האמנת? – ישב בוג עיף, שטוף־זיעה, על שפת המיטה המוצעת שמנגד.

• לא האמנתי, שהיא עוד לא ידעה איש…

• ועכשיו אתה יוֹדע?! – נתרתח בוג בקרבו עד היסוד: לא יכול להתאפק! רץ תיכף אלי!…

אלטורה נעץ בו עינים מיתממות, מבקשות פתרון כביכול, ובחצי־לחש, באותה הנעימה כובשת־האושר, פלט:

• היא צעקה…

כמו אז, לנוכח הנערה בעלטת החדר, נהדף בוג מאחוריו, ובאותו קצב־הפסיעות ניגש עכשיו אל אלטורה – – – עם פצע־מות במצחו היפה נזדעזע לעיניו אחיו הגדול, והוא מיהר להפוך את הנשק כלפי עצמו.

• אני אמרתי תמיד: פושע דר אצלי, ושום איש לא רצה להאמין לי! – טענה בעלת־הבּית, הנוצרית הזקנה. מוקפת שכנותיה, ושערות השיבה הכחלחלות שלה, מעל לעיני־הזועה, נראו כמקור כל הרֶשע האנושי, זה שכילכל את מלחמת־העולם במשך ארבע השנים.

בימים שלאחר־כך היה הכנר הוירטואוז הגבר היחידי כמעט, שנראה מטייל בכרך המת עם כלבו המובל בידו בשלשלת. יש שהכלב מתעכב תחתיו ועושה את צרכיו באמצע הרחוב, ואז מתעכב בעליו אף הוא, ממתין. בהביטו נכחו הבטה רחוקה, עייפה וקרה, המיוחדה אך לאצילים מלידה ומבטן.

• … ב“מסע־השדה” הראשון היה הדבר. חונים היינו ביער. הכרנו באחד מחברינו, חייל רותיני, ש“רוסופיל” הוא. מצאנו אצלו ספרות “רוסופילית”, והליכותיו בכלל היו חשודות בעינינו. הלכנו וסיפרנו לשר־הגונדה שלנו. “למה אתם מספרים זאת לי?!” – גער בנו זה בנזיפה. – טלו חבל ותלוהו על העץ היותר קרוב – עשינו כדבריו.

• …זה היה תיכף לתבוסה הגדולה מאחורי לֶמבֶּרג. התפשטה השמועה, כי “מסירה” מצד איכרי הכפרים הרותיניים היתה באמצע. תלינוּ אז בלמבּרג בפרהסיה כעשרים רותינים: כומר, איכרים זקנים אחדים וגם נערות צעירות. בשורה אחת…

• …בצ’רנוביץ הייתי פעם עד־ראיה ל“תליה” אחת, שנערכה על־ידי הצבא שלנו באמצע השוק. זה היה תיכף אחרי גירוש הרוסים. איזו התעוררות־חדוה תקפה אז את האספסוף המסתכל! “בואי, סטפטיו, ונראה!” זירזה שפחה אחת את חברתה. היה זה איכר עני. קודם־כל ציווּ לו משום־מה, שיפשוט את מעילו. ציית; נחשף חלוקו המסואב בין המקטורן והמכנסים…

ובמשהו מאותה “התעוררות־חדוה” הקשיבו הכל – בבתי־הקהוה, אצל הגלב, בקרון־הטראם. ורק אחד שמע את כל אלה באי־רצון, אגב־זלזול, שמע ולא שמע. זה היה האדון לַנג, התלין הידוע.

אהובתו “לא יכלה עוד הצפּינו” – מן המערכה נס – ובעל־כרחו יצא לאויר הכרך. לפנות ערב של סוף קיץ. פסע אילך ואילך – כמו על־גבי חבל. במרחק כמה פסיעות, בקרן הרחוב, הרגיש פתאום ב“פאטרוּל”, שעצר את העוברים והשבים ושאל לתעודות. קפאון־הפחד הידוע לו תקף את המפרקת והארכובות, והוא התחמק ונזרק לתוך השער הראשון, שבצד המדרכה. כמי שמתחקים על עקבותיו, לא התעכב תחתיו, אלא הלך נכחו, מבלי הביט לאחוריו, ועלה על המדרגות. ורק כאן הכיר, שאין זה כי־אם בית “מצפה־הכוכבים”, מקום שעוד לא היה בו מעולם.

בין שאר העולים, שרובם היו תלמידים ותלמידות קטנים, טיפס ועלה דיוטות אין־קץ, עד שנכנס לעליה. זו היתה כעין אכסדרה קטנה, חסרת־גג. באמצעיתה היה קבוּע על כּנו הטלסקוֹפּ הגדול, ועלם צעיר ועדין־פנים כנערה ניצח על כל הענין ובעזרת משרת בא־בימים הסב את זה אילך ואילך, כשהוּא מכוונו לרצונו. כמו אל פתחי החנויות לצרכי אוכל־נפש צבאה גם כאן שורה יוצאת־זנב, כדי להביט איש אחרי אחיו. הפליט הסתפח אל קצה השורה אף הוא.

• זהו הכוכב הכפול! – הסביר האַסטרונום עול־הימים.

• מה יפה! – התפעלו הנערות הקטנות, בראותן כעין תאומים של אבני־חן כחולות.

בפינות, בצללים, התלחשו־השתובבו הקטנים זוגות־זוגות: נער ונערה, נער ונערה, המשקפת הסתובבה וחרקה בלי הרף. המשרת, שפניו הקמוטים הכסיפו לאור הירח המלא, לעס דבר־מה והתלוצץ. רוח אחרת שלטה כאן; משהו, כביכול, מאותה החירות, שישנה בודאי שם, בכוכבים העליזים הללו. בשעה התשים־עשרה קרא האסטרונום הקטן:

• הלילה די. את השאר אראה לכם מחר!

התחילו מתפזרים ויוצאים. באותה שעה ניגש העריק אל המשרת ולחש לו:

• אני עוד לא ראיתי את הירח. איחרתי לבוא. תקבל דמי־שתיה. נישאר־נא כאן שנינו עוד מעט.

הלה פנה אל האסטרונום:

• האדון הזה רוצה לראות את הירח.

• לדידי, תוכל להראותו, אבל אני הולך כבר. ברם את הירח טוב לראות כשהוא פגום, ולא במלואו, כפי שהוא עכשיו. לילה טוב!

בידים רגילות לדבר הסב המשרת את הטלסקופּ כלפי הלבנה המלאה והעיר:

• אבל אך לשעה קלה. אני מוכרח לסגור תיכף.

הפליט ניגש, הפשיל את ראשו לאחוריו, עצם את עינו האחת, ובשניה הסתכל, הסתכל הסתכל… ריק ושאנן וטבול־אורה משתטח שם המישור רחב־הידים – באין שוטר וחייל.

• אבל די כבר – האיץ המשרת והמפתח בידו. – אני מוכרח לנעול תיכף!

מבלי הזיז את עינו מהנקב הקטן, התחנן זה בקול־בוכים כמעט:

• אבל עוד רגע אחד, אך עוד רגע אחד!

המיניסטר לעניני חוץ, אוורס, היה כבן ששים, בקחתו לו את הנערה הזקופה והדקה, בת התשע־עשרה, לאשה. זה היה באמצע הקיץ של 1914. אילו אמר לו איש במלאת לו, לאוורס, ארבעים ואחת: “ברגע זה, במקום פלוני, נולדה אשתך”, כי אז היה זה אך כמצחק בעיניו, ואף־על־פי־כן… צריך ליטול את החיים בחזקה!

אלא שלפעמים – לא טוב. כל־כך קשה לסבול את מבטי בני־הנעורים, הנזרקים אליה בשעת טיול. מי יודע מה מתרחש בתוך המוח הקטן הזה, שעם כל קטנותו, הריהו יודע, יודע היטב את אמת־החיים, זו שהפילוסופים הגדולים באים אליה אך דרך קפנדריות מעוקלות בערוב חייהם.

עוד אין הוא, אמנם, עובר־ובטל. המרץ, הגיהוץ וברק האבנים הטובות ממתיקים הרבה את הזוֹקן, אבל בבית־הרחצה נופל לבו עליו, הגם שהוא מתאמץ שם לבלי הסתכל ביותר בגופו הערום.

פעם אחת ראה שם בחשרת האד לאור הגז עלם־חמד, שחרחר, שכמותו עוד לא ראה מימיו. “אילו ראתהו היא”, הירהר בכאב, וכששב הביתה נדמו לו עיניה נוחות ביותר.

בערב אותו יום השתתף אוורס באותה ישיבה, שעליה היה להחליט, לשלום או למלחמה. היו דעות בעד וכנגד. הסנטר הגלוח והשסוע של הקיסר היושב־ראש נע בין שני עברי הזקן לכאן ולכאן, כנפש־מאזנים באש אפוסטולית שבעצמו לא פילל אותה אצלו, דיבר אוורס בעד; דיבר וראה בינתים, איך שהוא, הזקן, מעביר בידו על חלקת קרחתו פעם ושתים, ואז הבין, כי הדבר כבר נחתך.

ולא ארכו הימים – והיתה הרוחה. בשעת טיול, כשהתחילו נפגשים תכופות החיילים שחורי־המשקפים, בעלי רגל אחת ומזועזעי־העצבים, התנצל המיניסטר באזני אשתו:

• סהדי במרומים: אני לא חפצתי במלחמה. אני עשיתי כל מה שיכלתי…

ופעם אחת, בקיץ השלישי היה הדבר, התרחץ אוורס בבית־הרחצה, כמשפטו, שבוע־שבוע. בחשרת האד לאור הגז תעו עכשיו גופים צומקים, חיורים, מדובללי־כרס. הם חפצו לאמר זה לזה: “נשחטים אנו, נשחטים בלי רחם!”, אבל הם אמרו:

• תפוחי־אדמה אף הם אינם. אין מה לאכול…

פתאום נפתחה הדלת, ואיש חדש נכנס. למרות חשרת האד ראה המיניסטר, והנה כל גופו של זה מלא אבעבועות־רקב נוראות. הוא נזדעזע. ותמוה: הנה זה תועה עקלקלות, כמתכוון לנגוע דוקא בגוף אחר, ומחייך משהו… סומא או משוגע?! אוורס נתרתח כולו מכעס עצור ופסע בזהירות על אבני הרצפה הרטובות והחלקלקות, כשהוא מתחמק לצדדים יותר ויותר. מכעס ומחום חש בלבו פתאום נקיפה־גויעה, נבעת, וברגע זה התחכך בו מאחוריו הגוף הרטוב הזר – ואחוז־שבץ נפל המיניסטר הערוֹם ולא הוסיף קום.

פנסי הרחוב, שהודלקו זה עתה, אינם מאירים עדיין, ושלהבותיהם החיורות קבועות בדמדומים כעצמים בפני עצמם. הנערות המוכרות, שהולכות מחנויותיהן סיעות־סיעות, מתערבות בבנות ההפקר המרובות, וקשה להבחין בין אלו לאלו.דחק, צחוק הבטה לאחור… תחת הרגלים מתגלגלים הנכים המרוסקים, ומוכרי העתונים, אלו הנערים המחוצפים, צווחים־מכריזים משונות כל־כך, עד שפעם קלטה האוזן מעין:

– בתוך כדור־הארץ ישנו “פּפּגיי”!!!

הנך מאמץ את חוש השמיעה ושומע שוב:

– בתוך כדור־הארץ ישנו “פּּפּגיי”!!!

בעיני “מבינים”, במשהו זלזול, כתגרים על הסחורה, מביטים העשירים מאתמול, העומדים כאן כנופיות־כנופיות, על הנשים העוברות. ובינות לכל אלה משרך לו דרכו אותו הגיבּן הערמומי, ששבע תועבות בלבו, ומציע בחשאי כרטיסים פוֹרנוֹגרפיים…

ולפתע־פתאום, לא נראה מהיכן, צצו כאן באמצע המדרכה דוקא, שני פועלים גדלי־קומה, איש מעדרו על שכמו ופנסו בידו – ודאי מאלה העובדים בלילה אי־בזה, באדמה – ומבלי הטיב לצדדים, בקעו בהמונים הצפופים, שנתרעו ופינו להם נתיב, כשני קברנים גדולים, נפילים מכוכב־לכת אחר.

I

בשנות הילדות היו ימים, ששפעת צבא נכנסה לעיר בבוקר השכם. סוסי האיכרים המדולדלים נתבטלו לגמרי בפני סוסי ה“קַוַלריה” הגזעיים, המבהיקים. ובעוד כמה שעות כבר נשמעה אותה הסריטה החטופה על־גבי קורות־הבית מבחוץ: חייל רשם שם בנתר או בפחם את מספר אנשי־הצבא העתידים להתאכסן כאן. נחום הקטן והחיור רץ ויצא החוצה ושב ונכנס בבהילות:

– תשעה!

והם באו, התשעה, תשעה בדיוק. החלל ה“רוחני” המצומצם הכיל בתוכו סוף־סוף את החיילים החסונים והגסים עם צקלוניהם ונשקם; ולא צר להם המקום. את הנשק פירקו לחלקיו, מירקוהו וציחצחוהו ואחר אכלו. בערב הכניסו תבן מהגרנות הסמוכות, הציעוהו על הקרקע וישנו שם שנת־עמלים. פחד־הלילה התמידי, פחד ה“גויים” השיכורים שמסביב, פג עכשיו, בכפיפה זו עם האורחים החזקים הללו.

לא ניחא נעשה אך, כשבמשך היום פגעו משהו מתוך צחוק בבת הדייר, בתיה הקטנה והיפה, הנאהבת כל־כך שלא בידיעתה. פעם אחת ביקשו לשפות בשבילם מיחם – ולא שילמו. על טענותיה של האם ענה האחד:

– עם אנשי־צבא אין לדקדק בדברים שכאלה. עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי. אבל לכשיגדלו בניך וילָקחו לצבא אף הם, אז תדעי. הם יספרו לך!

והדברים האלה נקלטו בזכרון יפה־יפה והרעילו את החיים מפקידה לפקידה. “לי מלאו עכשיו אחת־עשרה – מנה נחום הקטן – עוד עשר שנים”…

אלא שאז נמשכה העת עד לאין קץ. בגויעת־לב הוא מקשיב אל נשימותיה הכבדות של בתיה רפת־הכוח מעבר לכותל. בערבי החורף היא מתעלפת לפעמים מחמת הקיטור של הכירה המוסקת, ואז מסייע נחום אף הוא להשיבה לתחיה – על־ידי זריקת צוננים. בימים שלפניי הפסח הוא נושא אתה החוצה את הדרגשים הישנים והרעועים, מבלי הבט בפניה… התרנגולים קוראים אז קריאה של כלות־הנפש, כאילו קילוח עכור של הפשרת־השלגים מזנק מתוך גרונם. ואחר־כך הקיץ הארוך־הארוך. הכביש המוהילובי, עם אבני־הציונים מזה ומזה, מוליך אל המלבנה הרחוקה, שעובדת תחת השגחת האשכנזי, כחול־המשקפים. מי זה יתפלל השנה “מוסף” בימים הנוראים? שוב מיכל סולוביי? אבל הפעם נשכר דוקא חזן חסר־קול, והגעגועים על הניגונים הנפלאים של אשתקד מתגברים ביותר, בשעה שבתיה היא עכשיו בבית לבדה…

ארוכות, ארוכות שנות הילדות, אבל סוף־כל־סוף חולפות אף הן. “עוד שש שנים – מנה נחום – עוד חמש שנים”…

II

במים קרים שפשף נחום בונדי את פניו בין ערבּיים, בטרם לכתו אל השיעור, אל מייטה השחרחורת, בת הארבע־עשרה. עגלות־החורף גולשת אילך ואילך, והזוֹגים מקשקשים בדמדומים של עיר־המולדת. הנה בית־המרקחת עם אותיות־העץ השחורות והבולטות שעל מצחו ועם שני הבקבוקים הענקיים, הכרסניים וצלולי־הנוזל שבחלונה המואר – האחד אדום והשני כחול. המטולטלת הגדולה שבתחתית האורלוגין העתיק בחדר־הלימוד מהלכת אט־אט ונראית כחמה השוקעת. יש שאחי מייטה, חברו של נחום, נכנס לכאן ושומע קצת אל הוראה נלהבת זו, ואז מתאדם נחום, רואה בתוך כך, שהלה מרגיש בדבר, טובע בשלהבתו עוד יותר – והאח יוצא.

עם שיורי האדמומית בפניו הוא הולך אחר־כך על־פני הרחוב הראשי, עובר את הגשר – חזרה לביתו. עד כלות הנפט בעששית הוא יושב כפוף על־גבי ספריו, ואז, כשהשלג המכחיל בירח מציץ בחלונות, הוא מטייל במחשבים אילך ואילך, כשהוא פוזם את לרמונטוב בנעימה של מיכל סולוביי.

ולפתע־פתאום, באמצע כל אלה – הזמנה אל המשטרה. רצועת החרב באלכסון על חזהו הרחב של סגן האיספראווניק (מושל המחוז). מעל לעשן־הסיגריות תמונת הקיסר. ולא היו ימים מועטים, והריהו רועד ערום לפני הרופא הבודק ועוזרו. נתקבל! בחוץ ממתינות אחיות חיורות ונוגות…

הארגז השחור כבד וחותך בצלעו את הכתף. מסע־הסוסים, המוביל את הטירונים בשדות־שלג, פתוח לארבע רוחות השמים, והכירה הנפסדת מוסקת ומעלה עשן. לא בלי נצנוצי אורה: האחד, אנדרייאיטש, “שגגץ” יפה, מלבב בעצם התוהו־ובוהו.

וימי ה“נוֹבוֹבּררַסטווֹ” השתוללו בכל בלהותיהם. אגרוף לבן וקר מוגש עד עצם העינים. דאגות כבדות בשל כפתור, עבודת־פרך, דיכוי־רוח עד היסוד. באמצע קריאת מכתב, מכתב ממייטה, כתוב על עלה של חוברת בית־ספר, בא ה“עֵר” על הרוטה ונותן את המטאטא…

עורבים על השלג בדרך אל ה“אוֹקוֹלוֹדוֹק” (בית־חולים ארעי). בראש הולך היפריטור והפנקס תחת בית־שחיו. ושם, באוקולודוק, נודף ריח של חומץ קרבולי ויודופורם, החובש־הקפרל שבע תועבות בלבו, ורופא הלגיון הזועף, כחול־החוטם וקר־האצבעות, עוקר בצבת את השינים חזקות־השורש.

“עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי, אבל בניך יספרו לך, הם ידעו!..”

III

לא כשאר הפֶלדפֶּבֶּלים היה הפלדפבל של הרוטה הששית, אַנַטולי מוֹרוֹז. מגפים “קַזוֹניים”, רחבי חוטם, ברגליו, לא כאלו ה“חפשיים”, ההדורים של חבריו, ומתפרנס היה עם אשתו וילדיו “מתוך הקלחת”, יחד עם כל החיילים הנמוכים. הוא היה קלוש־זקן ורזה־פנים, ואילו הפשיטו מעליו את בגדי־הצבא והלבישוהו בגדים אזרחיים, כי אז בודאי נפל תיכף למשכב מחמת חולשה גופנית, אבל המוּנדיר ה“אוסטאוו” והדיסציפלינה הצבאית, הדיסציפלינה, כפי שהוא, מוֹרוֹז, תפס אותה, כל אלה נתנו בו כוחות אי־אנושיים, והרים יכול היה לעקור ממקומם, אילו היה בזה צורך לשם האב הצאר והדת הפּרַבוֹסלַוית.

– כיצד בונדי מטפס על “הגדר”?! לא כך!! – צווח בקול־אדוקים, בנצחו בחצר על ההתעמלות. עד שלבסוף אין הוא יכול להתאפק ומראה בעצמו, כיצד מבצעים את התרגיל “מעבר לגדר”.

ולפעמים גם קפץ, באחזו בתער חרבו. והכל באדיקות, באהבה, לשם־שמים כביכול. בשעת דקירה בגולם היה צורח:

– וכי כך דוקרים?! כל הכידון צריך להכנס, כל הכידון!

בתפילות שאחרי הבַּקָרָה היה מאריך ביותר, ובשעה שכל הגדוד מסביב כבר היה שקוע בשנתו, השהה הוא, מוֹרוֹז, את הרוטה העייפה שלו עוד זמן רב תחת האיקונין בפינה, והעמיס עליה עוד תפילה ועוד תפילה, בשוררו בעצמו מתוך דבקות צרודה את המלים הראשונות. אחר־כך, כשבני הרוטה מתפזרים למיטותיהם, הריהו נכנס למדורו, מזדיין במשקפי־הברזל הקודרים שלו ומאחר לשבת על־גבי ספר ישן וירוק־דפים – כיהודי חרד על־גבי המשניות. זה היה מין ספר משונה, שלא נמצא בשום מקום אחר, ושמו: “על האנטיכריסט”. וקשה היה להבחין אז, מי יונק ממי את הארס הנורא: הוא מהספר או הספר ממנו.

באותו שעה מתהפכים החיילים בקסרקטין תחת השמיכות האפורות, הדקות והמטולאות. רוח מוֹרוֹז מרחפת בכל רחבי החלל ואינה מניחה לישון. בונדי פונה אל שכנו למיטה דיצַ’ינקו, החוֹחוֹל החלש, הנוטה קצת לליצנות, ומפציר בו:

– אמור־נא: איבן טורגֶניֶב.

אידיאה זו נוהרת לדיצ’ינקו, ומבלי חקור לשום פירושים, הוא עונה בהנאה, מתקשה קצת בביטוי:

– איבן טורגֶניֶב

וכך עברו ימי הטירוניות שטופי־הזיעה והגיע הקיץ. מחנה אוהלים בשדה. טכסיסי קרב. שר־הגדוד הזקן מדבר מעל סוסו אל הקצינים הצעירים, העומדים בכנופיה; והסוס אינו עומד במנוחה, ומדי פעם בפעם הוא מפנה להללו את אחוריו… הסתיו והשיבה אל מעונות־החורף. וצועדים הימים צעדי־עמל כבדים: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” עד שנפלה ההברה: מלחמה! פני שר הרוטה, הקפיטן השב, אינם כתמול שלשום. רגב פחד מציק בבטן. אל המזרח הרחוק!

בבוקר בבוקר נעדרים אנשים. בורחים. נשלחה פלוגה קטנה אל מפקד הלגיון לנסר עצים, ובונדי בתוכה. בשובו אל הקסרקטין “הופיע” לפני ה“עֵר” ומסר לידו את הקרדום. כלומר: יכולתי לברוח, ולא ברחתי.

ובאותו לילה אחרי הבּקרה יצא בחשאי. מצא את המקום הנמוך בגדר החצר, טיפס בפשטות, לא לפי הטכסיס שהורה מוֹרוֹז וקפץ אל החוץ. מעולם לא אהב את החושך כל־כך.

IV

בחוץ־לארץ, בכרך־הבירה הגרמני, ראה את עצמו בחלומותיו בלילות שוב בקסרקטין, והיקיצה אל האויר החפשי היתה רבת־חדוה. חלומות אלה חדלו ברוב הימים ושבו והתגברו בעת המלחמה הבלקנית. העיקה הדאגה, שהרובה לא נתפרק זה עידן ועידנים, ומוֹרוֹז איים במשקפי־הברזל שלו. אלא שמתוך הנסיון כבר ידע תוך כדי כך, שאין זה אלא חלום, ובמנוחת־לב חיכה לרגע היקיצה.

ו“רוּסיוּתוֹ” עמדה בו ולא נתנתהו להתאקלם. לכאורה אשכנזים, בני ־הארץ, מכל עברים; יש שבקרון־הטראם הוא מצטופף עמהם עד כדי מחנק, ובכל זאת נשתמר אצלו המושג “אשכנזי” אך ורק בצורתו של אותו המכניקאי כחול־המשקפים, שראהו בילדותו במלבנה הרחוקה על הכביש המוהילובי… אך הלה בלבד הוא האשכנזי האמיתי!

וגם לאחר הרבה שנים יש ששר בינו לבין עצמו — באמצע הרחוב על אדמת נכר:

את בנות המקום היפות לא ראה כמעט, בנשאו בלבו את טַטְיַנה של “יֶבגֶני אוניֶגין” את תַּמַרָה של “דֶמוֹן”, את דוּניא אחות רַסקוֹלניקוֹב. ואך באחרית הימים, דוקא כשצדעיו כבר התחילו מכסיפים, אינה לו המקרה בלונדינה קיובית אחת, כבת תשע־עשרה – פּוֹליה.

הוא המשיך במקום שהפסיק לפני חמש־עשרה שנה, והתחיל מסתמק אפילו כמו אז, בהכנס אחי מייטה לחדר־ההוראה… כמה טוב היה לצאת עם פּוֹליה אל מחוץ לכרך, אל הסביבות יפות־הנוף, אבל כאן עומד לו לשטן, כלכל עריק, חוסר התעודות. אדם בלי תעודות! בכרך ידוע הוא למשטרה, אבל בשדה הלא הוא עשוי להיעצר על־ידי כל שוטר נפגש, ואז – בכיה לדורות.

ומי זה פילל, שדבר ריק זה, היינו חוסר מיסמכים, יהיה בעוכריו. פרצה המלחמה הגדולה ועמה הגיוס הכללי, שתבע לצבא לא רק את נתיני המדינה, אלא גם את אלה, שאין בידם להוכיח את נתינותם למדינה אחרת, והם אנשים כמותו, פליטים מחוסרי תעודות. שוב צבא. כל הימים!

ושנית רעד ערוֹם לפני הרופא הבוחן ועוזרו, בראותו באד את פקידי הצבא השאננים מסביב לשולחן הגדול. נתקבל!

עם ארגזו על שכמו בא בעוד ימים מספר לפנות ערב אל הקסרקטיו. הכוחות הראשונים לא היו עוד. ערב־רב. מספרים, שעכשיו אין משהים הרבה בקסרקטין, אלא מלמדים את הנחוץ ביותר – ואל שורת האש! שוב אותו רגב הפחד בבטן. מן המלחמה הוא נס – אל המלחמה! עוד לא הספיק לפנות כה וכה, וקפרל רותיני ניגש אליו, ובאותה החדוה־לאיד של חברו־“אויבו” שם, הושיט לו את המטאטא…

ואחר־כך – הלילה, הלילה. הפעם לא חלום היה זה ואין שום סדק, שלתוכו אפשר היה להקיץ. כצפור בכלוב התלבט השכל האנושי – ונפל חלל.

V

הפּרימַריוס המילנכולי של אגפי חולי־הנפש בקרבת הכרך הוא אדם יקר. בעת האחרונה, משנתרבו אצלו קרבנות המלחמה, כעין דמעה מהבהבת בעיניו הכחולות. כבקרת מצביא צבאו, הוא הולך בבוקר בבוקר מחדר לחדר, וניכר, שהוא גא ושמח בלבו על שכאן, ברשותו, לא ניתנה רשות למשחית. אלה שבאו לחסות בצלו – שוב אין לגיוס שליטה בהם!

בחצר רחבת־ידים זו הכל עשוי, כניכר, בכונה, שיהא נעים לעין ונוח לרוח. מחוגי־הנחושת הגדולים על־גבי האורלוגין הגדול, השיחים, האילנות, ערוגות־הפרחים, המספרים היפים על־גבי החדרים.

בחדר 8, על המיטה הסמוכה לקיר, מקומו של נחום בונדי. המצב האַקוטי שלו כבר עבר, והריהו שרוי באדישות כבדה ותוהה על סביבותיו. ביחוד נמשך מבטו אל השבויים הרוסים, המובאים הלום תכופות. פעם נדמה לו, שהובא אנדרייאיטש היפה, ופעם האמין לראות את דיַצֶ’נקו.

בכל יום ראשון, בין 4 – 2, מבקרת אותו פּוֹליה בחדר־הביקור הכללי. אין ראי להסתכל בו, אבל לפי אופן הנשיקה, שפּוֹליה נושקת לו בבואה, ולפי הבטה זו, שהיא מביטה אליו לפעמים, הוא משער, כי מראהו נורא.

כשהבריא עוד יותר, התחיל מטייל בחדר ובכר־הדשא המשתטח מאחורי הכנסיה. שורה ארוכה של שבויים חולים, רוסים, סרבים ואיטלקים בערבוביה, מובלה בשרב היום על־ידי ה“אחיות” הבריאות ואדומות־הלחיים. ארוכה־ארוכה השורה, מסוף העולם, כביכול, ועד סופו…

ופּוֹליה התחילה באה לא אל חדר־הביקור, אלא אל הספסל הבודד שבירכתי הכר מאחורי הכנסיה. בונדי נושק את ידיה, את צוארה, ושותה בצמא את ריח שערה, ריח הנדמה לו ידוע מימי הילדות הראשונים, אלא שאין הוא יכול לזכור בשום אופן ריח מה הוא זה.

אלא שבעת האחרונה התחילה מקצרת את ביקוריה וחשדות נוראים התחילו מתעוררים. חשודות נעשו גם הנשיקות החטופות, שתיכף להן נטפלה האִמרה:

– לי כבר עת ללכת…

ופעם אחת המתין לה על הספסל עד בוש – ולא באה. בעתון שבידו קרא בינתים על־דבר פרטי מיתתו של ניקולי השני, וגם אי־אלו קטעים מהיומן שלו, שנכתב במוהילוב, ששם היה אז “המעון הראשי”. "חמש מעלות קור. היום טיילתי על הכביש המוליך לעיר נ. "… (עיר־מולדתו של בוֹנדי). אותו הכביש המוהילובי, אלא במגמה הפוכה…

בוֹנדי נאנח והביט אל האופק. שקעה החמה. הוא קם ופנה לאחוריו; במזרח האפל עלה הירח.

– לא באה!

בחדרו כבר הודלקו העששיות, וה“אחיות” חילקו בין החולים את סעודת־הערב. בוֹנדי לא יכול לנגוע בקערתו – אבד התיאבון לחלוטין! הכאב נעשה פיזי. וכחולה קשה שכב על מיטתו ופחד מפני הלילה הבא.

הוכנס חולה חדש, שיִבּב נוראות. כשאבן היגון מעיקה על המקום שבין חזה לבטן, מעיקה בלי רחם, בלי הרף, אז מה נעים לשמוע יבבה איומה. כאילו בשבילו בכה האיש, ישר אליו, אל המיטה הפנויה, הסמוכה למיטתו, הובל החולה החדש, ובעינים סחופות־דמע הסתכל בו בונדי והכיר בו, מזדעזע, את…

– מוֹרוֹז!!

החדש, המגוון והמזוהב בימי הילדות הראשונים! לא שבעה העין, לא שבע החוטם הקטן. נרתיק־המשקפים של סבא הדור־הפנים שחור מצהיר מבחוץ וכחול־כחול מבפנים. סבא אוחזו בידו, בשעת שהוא מעיין־נוהם בספרו; בבואות של חלונות קטנים במשקפים.

סבא – עליון על כל. מפחד הגויים מסביב, מפחד המתים והזאבים בלילות – אך לחסות בצלו. עם בוא החורף הזמין לו כַּפְתַּן של “מוּלט” ומגפים במקום הסנדלים, שהיו ברגליו עד הנה. המולט החדש נתן ריחו, בשעה שזלמן אידל החייט ביתר אותו מבלי רחם במספרים הענקיים שלו. והירשל הסנדלר נראה מבעד לחלונות, כשהוא בא והמגפים החדשים תחת בית שחיו.

– הסנדלר נושא את המגפים! – אמרה האם רפת־הכוח, והתעוררות־גיל הוטלה בחללו של הבית.

אבל גם הכּפתַּן וגם המגפים – נשתיירו. באמצע החורף. נתיתם העולם. עולם בלי סבא! מקור הדמעות לא רצה להסתתם. לראותו אך עוד פעם אחת, לוא עוד פעם אחת!…

לימי הפסח שב האח הגדול, משה, מהכפר, ששם הוא עוסק בהוראה. זה ישב, שמע ושתק. לא בכה. קם, כשידיו לאחוריו, והביט בחלון.

שאר־רוח נושב מלובן מצחו היפה, מעיניו הכחולות והמעורפלות, קצרות־הראיה. בדמותו היה, ודאי, גם משה הראשון, איש־האלוהים. הוא הקציע וחידד את המוטות החדשים בשביל יתוּכי הפסח, ערך את האצטבה למַצות, – וסבתא חייכה ובכתה בבת־אחת.

חדרו של סבא הושכר עכשיו לדירה להירשל הסנדלר, ששחרורית של עורות מתחת לעיניו. על־ידי כך התחיל הבית, שהיה תמיד עולם בפני עצמו, בא במגע עם החוץ. באה רבקה היפה, הרכה בשנים, בתו של אָשר המוזג, שביתו עומד על אם הדרך, במרחק כמה מילים מהעיר, להזמין נעלים בשביל החג. הסנדלר מדד בפיסת־נייר, כשהוא לופת בידו המזופתה את הרגל הענוגה, הנתונה בפוזמק שחור. באותה שעה נולדה אהבתה אל משה, שהיה מוטל אז פרקדן על הספה, וידיו תחת מפרקתו.

נופל הלב אחרי הפסח, כשהכוסות, נתונות בשחת, מוּשבות למקומן, אל עלית הגג, ומשה חוזר לכפרו.

בשעת כתיבת המכתבים הארוכים אליו, כמו־כן בשעת כתיבת השירים, שרבקה חילחלה בהם, נתלהטו תנוכי האזנים – מה יאמר הוא?! בימים שלפני חג השבועות כלו העינים אליו, לאחורי גדרו של האכר קירילא, שמשם, כרגיל, הוא מופיע ובא. כפעם בפעם, הוא חולף על־פני החלונות – בהיסח־הדעת.

– משה הולך! – אומרת האם, מסמיקה קצת ומתקנת עליה את מטפחת־ראשה.

ובעוד רגעים מספר, וזה כבר קורא את השירים. המשורר הקטן, מחריש־מתאפק, רוטט, מסתכל בלי הרף בארשת פניו של הקורא, עוצר נשימתו, ונכון “לקרוע את אמו כדג”, כשזו ניגשת בינתים אל משה באיזו אמרה.

– דוקא עכשיו היא מוכרחה לאמור לו זאת!

אחרי ארוחת־הצהרים יוצאים שני האחים לדרך המוליך אל בית אָשר המוזג. מפני המולת הרוח, שמתערבת בזו של חוטי הטלגרף, אין הם שומעים את דברי עצמם. הלבבות עולים על גדותיהם. יפים ונוגים מגיעים הלום הצלילים של שעון העיר; לצליל האחרון נעימה כמו לקודמים לו, כאילו עוד צלילים יבואו אחריו, אבל אחר־כך, בדממה, נדמה, שהיתה לו באמת נעימה מיוחדה, נעימת־סוף…

פעם אחת, באקראי, סר הוא לבית אשר המוזג לבדו, באין אחיו עמו. מפני הגשם נשאר שם ללון. כל הלילה, ליל־קיץ קצר וחם. ישבה רבקה עמו והערתה לפניו את לבה הדואב, מעונה־הספקות.

– הוא אוהב, הוא אוהב! – ניחם אותה הוא, ורטט אושר מילא את כל ישותו, כאילו לא אחיו, אלא הוא הוא הנאהב.

עם דמדומי שחר, כשהפרגים הפורחים בגינת־הירק נראו בחלון, נרדמה רבקה על הספה אפרקדן, לבושה, וברגליה הנעלים, מעשי ידי הירשל הסנדלר.

בסתיו זה נמלך משה ולא יסף ללכת אל הכפר. האחים ישנו בחדר אחד. בכפיפה אחת זו קם ביניהם סוף־סוף האד הכבד. יש ששכבו שניהם ערים בבוקר השכם במיטותיהם הסמוכות זו לזו והביטו, אחוזי דממה אל התקרה; לכל אחד נדמה אז, שדוקא עכשיו, ברגע זה מנצנץ במוחו של אחיו רעיון נפלא, רעיון גאוני, – וריקניות ארסית תפסה בלבות שניהם.

והשטן כבר ריקד ביניהם כל אותו היום. אש ירוקה התלקחה בעינים הכחולות, קצרות־הראיה. התואנה היותר קלה, והאחד:

– אינך מבין כלום! מוח קטן!

– דל גא!

“ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו!”

מלוא ריאתו נשם במרחק, בנכר, בחברתם של הזרים. בין רֵעים שונים התנועעה ההויה. נטפל לזוג צעיר וחתר להציל מעיני האשה, בהתפרקה על בעלה, הבטה טובה גם אליו; להציל בעצם אהבתה הגדולה דוקא! הנה הוא תועה במעון הזר, באין איש בביתו, אילך ואילך, ונשאר שם שעה קלה לבדו, בצאת האשה אל החנות הסמוכה; מן החלון שבדיוטה העליונה הביט אחריה וראה את שביל־התסרוקת על קדקדה…

ושוב אש ירוקה, אש רעה בעינים. מן הרֵע הנשוי, הקפדן, – אל השני, אל הרווק, זה כבד־הרוח והרעב לאהבה. מסור וטוב היה זה כל עוד לא מצא את הנערה המכוערה, מינה. כן, מכוערה היתה זו, אבל האהבה העיוורת ורבת־היסורים שנאהבה, אָצלה לה סוף־סוף איזה קסם – וקשה היה להשיב את לבה ריקם, ואולי גם אבק־נקמה היה בדבר… בחדרו הנעול מבפנים, העלטת הערב, היתה מינה אצלו. דפיקה בדלת! הפסקה קצרה ושוב דפיקה ושוב… עוצר־נשימה, כובד־לב ושאיפה אל אויר החוץ. שניהם ידעו מי הוא זה. כי כך דופק אך היאוש עצמו…

נשאר איפוא אך הרֵע השלישי, זה עול־הימים, שטוהר בדולח לו – סוקול.

כבולבוס־אשתקד, בולבוס־הזריעה המעוך, שהמעדר נתקל בו לפעמים בחפירת תפוחי־אדמה, נראתה מינה, בנטלה את הילד היפה והרענן, שילדה לו. עתים מחכה הוא לבנו בפרדס־העיר. הנה הוא רואהו מרחוק, נשוא בידי אמו, כשמפרקתו הלבנה הרופסת, מכוונת אליו. הריהו קם לקראתו ומשיק את פניו אל היצור הרך שלו, החם והריחני. ערפלי בראשית בעיניו, ובת־צחוק אנוסה, יהירה מתוך הערפלים. אדם עליון קטן!

אבל כל זה נמשך לא הרבה, בשנתו הראשונה; בשניה התחיל הבר־נש הרגיל מבצבץ ועולה. המנוול הנצחי…. הנה הוא צורח נואשות בחיק אמו בתוך קרון־הטראם, מטריד את האנשים הזרים, ובשעה שמינה משדלת אותו, נופלות עיני האב על אחת הנערות, שעמדה לתומה בין הנוסעים הצפופים – ואופק חדש וזר, רב אור ואויר, נבקע לפתע.

זה היופי החולף את ישותנו כברק – בהיסח־הדעת! כרגע שכח תבל ומלואה. את זה צריך לכבוש פעם אחת –ולמות במנוחה. חלף כל היסורים ניתן לנו זה. ההויה בכל היקפה אינה עיורת כל־כך!

מה שהיה עד עכשיו – לא כלום. הנה הוא נוסע ברכבת אליה, אל לידוינה. בלוריתו מתנשבת בחלון הפתוח. גץ־פחם נכנס ביעף לתוך העין ומציק לה. תמוהה היא הרכבת הנפגשת, זו הטסה במגמה הפוכה, משם…

כאן, היפי־איתנים זה, נתעה, נסתבך, נבעת – כילד ביער. לא יֵצא למרחוב לעולם! הסערה, העלולה להתחולל על ראשו בכל שעה ושעה, הן לא תהיה סערת־אביב, שמזעזעת ומרטיבה את העלים באִבּם, אבל השֵר לא תשירם, כי־אם סערת־סתיו! ובאחד־הלילות, והרי זו משתוללת כבר. מזדעזעים החלונות; התהפכות מצד אל צד. כלום יש אנשים, שסובלים בשעה זו של נערות אחרות?!

בהשכמה הבוקר, כשיצא, חסר־שינה ודך־רוח, החוצה, ראה במרחק כמה פסיעות איש צעיר, מביט אל ציוני הבתים, כמחפש, באחזו בתוך־כך בשולי מגבעתו, שלא תעוף בסערה. עמידה זו ואופן־הבטה זה היו מיודעים, כה נוחים וקרובים ללב.

– סוקול!!

כמה יודע זה תמיד לכוון את השעה! עלם נפלא. אין זה יודע כלום. סוקול הצילהו.

בעוד ימים אחדים, והם טיילו שלשתם ברחובות ובגנים. הנה הטל הרבב הראשון בטוהר־הבדולח. למורת רוח אלו להטי הדיבור, זו רעידת הקול… הלא כך לשעבר דיבר גם הוא עצמו עם אותו הזוג הצעיר, וכך, בודאי, היה נתעב אז אף הוא. עכשיו הוא יודע את נפש הלה.

והאלים פעמים אינם רעים כל־כך. הא לך לידוינה! נוצח הכל, הכל – והיא ברשותו. ימים רבים לא האמין בדבר בעצמו, והוא הסתכל בה באפלת הלילה, כדי להיוכח, שלידוינה היא זו, החבוקה בזרעותיו, ולא אחרת. והעת הערמומית ינקה בתוך כך את הקסם, ינקה כערפד, – ובוקר אחד, והרי זו אינה אלא יצור חלש ודל־צבע; גידים ועצמות. צער בעלי חיים!

מתגעגע על היופי הנעלם, התחטא לפניה, דרך היתול כביכול:

– אין את יודעת, לידוינה, כמה אהבתיך בימים הראשונים, לוא ידעת איזה כוח היה לך אז!

והביט אל עיניה הריקות כתובע; כאילו עוד יש בידה להעלות את אחותה הראשונה, את הלזו.

ועכשיו?

פג הטעם בכל, בכל, השקיעה, הירח, השדות שוב אינם אומרים ללב כלום. ורק לעתים רחוקות, בעברו על־פני גינת־ירק מחוץ לעיר, ובראותו את הפרגים הפורחים בעלטת הערב, נוגעת בו נשיבה מימי־הנוער הראשונים; נזכר הוא אז ברבקה, בהירדמה על הספה אפרקדן, לבושה, עייפת אהבה – בדמדומי שחר.

לבדו הלך בספינה אל ארץ אחרת. אז אמר בדעתו, שרבקה זו, לכשימצאנה, הרי היא כבת ארבעים. כי גם הוא כבר כהו עיניו, ומשקפים לו, שנרתיקם, השחור־מצהיר מבחוץ והכחול מבפנים, אינו מרהיבו כל־עיקר. וכל־עיקר לא נפעם אפילו גם אז, בשעה שראה לפתע, מביט המימה, את דמות־דיוקנו של האיש, שהיו ימים ונפשו כלתה לראותו לוא עוד פעם אחת, אך עוד פעם אחת, – את דמות־דיוקנו של סבא.

I

התרנגול האדום, שחור הכרס, שולח בפעם הראשונה, אחרי החורף הארוך, החוצה; רעמתו מתנשבת קצת ברוח האביב, והריהו נראה עכשיו קטן משהיה קודם לכן, בבית. מענין יהיה, לכשיתנגש עם התרנגול הלבן של השכן מיקיטא; מי ינצח?! הרפש בחצר הולך ומתיבש, וכבר נתגלו כל האבנים המיודעות, השונות בצורותיהן, אבני הילדות היקרות, נשבר אחד השלבים שבסולם, באופן שהעליה אל הגג קשתה מעט. מעל גג־הפרוזדור הנמוך והשטחי אפשר לעלות על גג־הבית הגבוה והמשופע, זה גג הנסרים השחופים (דראניצע"ס בלעז), המרקיבים, האזוביים. טוב היה אז לדויד הקטן, בן השתים עשרה, להתיחד שם עם עצמו, להתחמם בשמש אירר ולהתרפק על אלו ה“טלאים”, המבריחים את הנסרים בקצותיהם והזרועים ראשי־מסמרים גדולים שהחלידו קצת. סמוך לארובת־העשן מוטל אנקור מת; רגליו הכהות זעירות כל־כך.

מנגד הולך ונבנה בית חדש. הבנאי טרוֹכים, החרומף, מביא שם את הגג המבהיק בחמה לידי גמר, וכל הכאה והכאה שלו, רבת־ההד, נשמעת דוקא בו ברגע שקרדומו המהופך מונף באויר.

אבל עיני דויד נמשכות יותר צפונה, לעבר דוברובנה, העיר השכנה, שמחכה לו כבר. הוא סוקר דרך הגנים והשדות ומתעכב לבסוף על ביתו של אליאַבא, האיכר היהודי, בית בודד זה, הנתפש לעין בקושי והנראה כקבוע בעצם האופק. אבל דוברובנה אין זה עוד; עד זו דרך של שבע עשרה וירסטה!

לא ניחא בבית אחרי הירידה מעל הגג. שעמום שופע מהמיטה המוצעת של האם החולנית. דויד מהפך ברהיטים הרעועים, הסדוקים, העירומים, ובשרירות לבו חותר הוא להרעים את סבתא מרת־הנפש, סתומת־העין, שסורגת בדממה את האנפילאות הנצחיות שלה.

– הי־הי־הי – נועצת היא בנכדה את עינה היחידה. המלאה מרירות אין קץ, ומעקמת את לסתותיה בעוית משטמה – אל עשרה “יוָנים” הייתי בוחרת להביט מאשר אל פרצוף “טריפה” זה!!

II

מיקיטא כבר הביא מן היער עגלה טעונה עוזרד רענן וריחני, לתקן בו את משוכת־הגדר, והרי זה חותם בעד פתח הפרוזדור; הסוס עורו מרתת מחמת הצרעות, והוא צונף ובועט בקרקע תכופות. והאם כבר הביאה מן השוק את זרעוני־הירקות, לא תואר ולא הדר, שהילדים משתאים להם: המאלה יֶצאוּ הלפת, הצנון, הנפוס והסלק?! אבל הוא, דויד, לא ישתתף הפעם בזריעה, כפי שהסכין שנה ושנה, כי עוד היום ילך בלוית אברהם העני, ה“מחזר על העולם”, לדוברובנה, על־מנת להכנס שם לישיבה.

– היֵה לאיש! – רדפה אחריו ברכת הפרידה של אמו, שפניה קרנו ברגע האחרון, כמו בערב יום־הכפורים, בלכתה ל“כל נדרי”, ועם חבילתו הקטנה (חלוק וארבע־כנפות חדשים) תחת בית־שחיו הלך בפסיעות מהירות אחרי אברהם העני, ששירך את דרכו כפוף תחת צרורו הכבד.

פעמים הביט לאחוריו: עדין נראים ראש הכנסיה ומגדל האורלוגין הנמוך ממנו. הוא מחיש צעדיו, כדי להשיג את מנהיגו. הנה בית אליאַבא, האיכר היהודי, אותן הבית, שבהביטו אליו מעל הגג, היה נראה קטן כל־כך וקבוע בעצם האופק. והנה גם גשר הטחנה; העינים נמשכות למטה, אל האשד המהמם והקוצף, הנופל בכוח־איתנים על שלבי הגלגל הרטובים.

– אל תעמוד. הדרך עוד רב! – דוחק אברהם העני, מתנכר. בבית יש שהיה מתלוצץ ומעמיד בו, בדויד, פנים שוחקות, אבל כאן נעשה כבד־רוח, דומם ומטיל מרות. הלך ותיק זה, שאומנותו בכך, הפך רציני ב“איתנו” – בדרך, בין עיר לעיר, כשפיאותיו מתנשבות לאחור ברוח הערבה.

עמודי הטלגרף החדשים (זה אך אשתקד נקבעו כאן), עם ציוני המספרים השחורים, הטבועים בהם בכתובת־מִכוָה, נראו נמוכים ביותר בחיק הלבנים הגבוהים. כעין שמלת־אשה מרחוק, בשפת החורשה, מה שמניע משהו את מיתרי הנוער הרכים כאן, במרחב, בין שמים וארץ, אבל על־כן גדול פי־שבעה שאט־הנפש רחר־כך, בראותך את זו מקרוב – צלם צלוב מכורבל בסחבות.

– אל תפגר!

עד שלבסוף, עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות נראה באופק גיבּוב גגות, שראש כנסיה בלט מתוכו. אבל כמה אין זה הולם אותה "דוברובנה ", שנקבעה בדמיון מקדמת־דנא, כאילו זו, האמיתית, עוד ישנה לחוד.

בתי המגרש הראשונים. כלבים נובחים. צליל זר, גס, לפעמון הכנסיה לא כאותו הדק, יפה־הנעימה, שבעיר־המולדת. אברהם העני הראה במקלו:

– זהו בית־המדרש של הישיבה.

ונסתלק.

III

עם פתיחת איזו דלת, מיד אתה רואה את כס־האריגה הנתון בשְתִי ועֵרב שלו והמסתיר בטבורו את האורג או את האורגת, כרשת קורים זו את השממית. כף־האורגים נזרקת בשריקה, רצוא ושוב, ונודף הריח המיוחד, זה הכובש את כל העיר, ריח הטליתות הנארגות. על כן־הגילוח, זה שהטלית מתוּחה עליו, עובד ה“גלח” בירמולקה ועובר על זו בתערו העגול, כדי להחליקה ולעדנה; גרודות־צמר נערמות על ימין ועל שמאל חמרים חמרים, שבני המקום ממלאים בהם את הכרים והכסתות במקום נוצות.

באויר זה, בקרן זוית, אוכל דוויד את “יומו” אכילה רפה ומבוישה. בהליכתו הוא משיק את אזנו מתוך גויעת לב אל הדלת מבחוץ, לשמוע מה יאמר בבית זה עליו, ושכור־אושר הוא זז מכאן, לאחר ששמע את אחת הבנות אומרת:

– נער יפה מאד!

אבל עוד יותר חתר לשאת חן בעיני ראש־הישיבה, שלמה־בר. הרי זה מהלך אט בצד השולחן הארוך, אכול האולרים, שהתלמידים יושבים אליו בשתי שורות צפופות מזה ומזה, חגור מעילו הירוק, דק־הארג, רחב השרוולים, הדומה ל“שלַפרוק” של נשים, פוזם משהו בינו לבין עצמו, מביט ארצה, מריח טבק ונותן לפעמים קצה־זקנו בפיו. איזו יוהרה כבושה בהליכה־נהימה זו, הלוך ושוב, מעין רחשי זלזול כלפי כל הישיבות האחרות שבעולם. הנה מתעכב התלמיד, שקורא עכשיו ב“שיעור”, במקום קשה ברש"י, מקום, שכל בני הישיבה, ואפילו הגדולים שבהם, התחבטו בו היום ביותר. שלמה־בר ניגש לאט אל הגמרא הפתוחה, כובש את עיניו קצרות־הראיה בעצם הדף, והכל בטוחים באותו רגע, שהענין יֵהָלם כהרף־עין: האתליט הגדול נטל בידיו את פרסת־הברזל לשם שבירה.

יראת הרוממות יהיתה מהולה ביראה פשוטה, יראת היד הסוטרת. סטור סטר אגב נענועי השרוול הרחב באמנות יתירה, בלהטי הפתעה, מכאן ומכאן; כאילו אף היא, אמנות זו, ענף אחד מענפי הלמדנות. ונדמה שהוא מהרהר באותה שעה: “אפשר, שראש־ישיבה אחר סוטר אחרת; אני סוטר ככה!”

היאך חייו של ה“נסטר” חיים הם? תמה דויד פעם בפעם, והוא, שעדיין לא עברה עליו הכוס, האמין בסתר לבו, ששלמה־בר נתן בו עינו לטובה; שנתבצרה ביניהם, כביכול, מעין הערצה הדדית אילמת, עד שפעם אחת – מה זה, חלום רע?! – הרי מתקרב אליו פרצוף־הגויל מרובה החריצים, העינים האפורות־כחולות, קצרות־הראיה, ננעצות בו סמכות־סמוכות, ולחייו חשו תיכף את האצבעות התורניות, הצנומות והקרות. נפל הדבר, ואין להשיב! כמי שבא בהיסח־הדעת תחת אופני עגלה באמצע הרחוב – הפעם אני הוא נושא האסון, והם המסתכלים הסקרניים והנהנים. הפעם אני הוא הנופל, אני!

IV

פלג כחול, כעין פלג־דיו, מקלח ומשתלשל ב“עמק”; מוצאו מחצרו של זלמן הצובע. אצל אביון זה אוכל דויד את “יומו” הרביעי. הבת המבוגרת ביותר, המעוכה, עם חוטם־הבולבוס שלה, מגישה את ארוחת־הצהרים: לחם בציר מלפפונות כבושים, ואחר־כך כוס חמין מתוך ה“הליוק”, חמין פשוטים בלי תה, בצירוף פירור סוכר. זהו הכל.

שרב תמוז בחוץ. ריח השופכין הכחולים הללו, שזוחלים הרחק הרחק, לאורך כל העיר כמעט, נודף ביותר. באמצע הרחוב הולך אֶלֶה המשוגע, ששערו השחור, המגודל, יורד לו על ערפו, אדרתו על כתפיו ומקלו העבה תחת בית שחיו. הולך הוא לאט, הלוך וקלל, כדרכו, קללות נמרצות:

– כולירה, שריפה, מגיפה, “פּוֹהיבּל”…

ברגע זה פוגעת בו אבן גדולה מאחוריו, באמצע הגב, מושלכת בכוח מאיזה מארב, והוא מגביר את קולו:

– וָרעם!!!

בניגוד לאלה בעל ה“מרה השחורה”, היה בדוברובנה עוד משוגע אחד, בעל “מרה לבנה”, לץ ומוקיון — בֶּרָה, בן הרב. זה התהלך ברחובות יחף, מעורטל ומלוכלך, התעקם בהעויות משונות, שר וצחק. אספסוף מנומר נגרר אחריו תמיד, אספסוף זה, שמפני אלה ה“מסוכן” ירא אימת מות. יש שהזאטוטים הללו פיתו את בּרה, שילך ויתקלס באלה, ואז נשמע להם, ניגש בפסיעות מפוקפקות אל אותו הבית, שהטיל פחדים בחלונותיו השבורים, וקרא אל תוך החלל הנורא שלו:

– אלה המשוגע!

ונרתע לאחוריו.

נוסף על שני אלה נמצא בעיר עוד משוגע אחד קטן, נער כבן שתים־עשרה, מנדל. עם מנדל זה התעורר חשק לפעמים לבוא בשיחה ולהסביר לו את הכל. הלא, לכאורה, די אך לאמר לו פשוט, שזהו כך וכך. אבל לא. עיניו הירקרקות חייכו, חייכו – ולא הבין, לא הבין!

V

המצע הדל על־גבי הספסל, מצע הבגדים, מציק לגוף, הרקה כואבת מחמת קושי, וקר. מפת־השולחן, ש“זהב” ומשי מושזרים בה, שמשמשת שמיכה לפעמים, מסמרת בקדושתה, וגם צריך להזדרז ולהחזירה למקומה עם דמדומי שחר, בעצם הצינה דוקא, בטרם יבואו ה“ותיקין” להתפלל. ו“היום” השני איננו! המגפים הולכים ומידלדלים, הולכים ומתבקעים, ופעם אחת בערב עם חשיכה נשמט ברחוב ה“עקב” ונפל לגמרי; דויד גחן הרימו מן הרפש, תחבו לתוך כיס מעילו ויבך.

ו“ראש השנה” עודנו רחוק כל־כך! עם כל יקיצה בבוקר בבוקר הוא שואל את עצמו רתת: “מה היום?! כמה שבועות נשארו עוד?!”

עתים הוא מכין את ה“שיעור” בבית־מדרש אחר. כאן הוא לבדו. מתנענע הוא על־גבי הגמרא, מתלש בבלוריתו הקטנה, ומתאמץ בכל הכוחות להבין מה הוא סח. אבל הענין כהרחוק מהלב, זו הדממה מסביב, היחידות וההד עמוק־הנגינה – עד שאין המוח קולט כלום.

נפתחת הדלת, ושתי נשים נכנסות. מה לאלו כאן עכשיו?! מבלי הביט לצדדין, הולכות הן ישר לאחורי הבימה, אל ארון־הקודש, ופורצות שם ביללה מחרידה.

–…עשה נא למען התינוקות, שלא יתיתמו!!!

מי יודע מה שלומה של אמא?!הלא לא פעם שמע אותה בלילות נאנחת וסחה עם עצמה: “לבי, לבי!” או “לא טוב לי; לא צריך היה לאכול את המלפפון, לא צריך היה!”

מי יודע, מה שלומה עכשיו? עכשיו, כשהוא, דויד, אינו עמה, ואין מי שישגיח עליה ויסייע לה שם, מלבד סבתא?!

ופעם אחת בשעת ה“שיעור”, כשישב בתוך שורת התלמידים הצפופה, נגעה בו יד מאחוריו. אברהם העני הביא לו חבילה קטנה מביתו ובה מכתב קטן. דויד הכיר תיכף את כתב אמו הרעוע, ושתי מלים היו שם בין יתר הדברים: “סבתא מתה”.

סבתא, סבתא היקרה! כהרף־עין עלו בזכרונו דברי הקובלנה שלה, שפלטה פעם אחת בליל חורף, בהתחממה אצל הכירה ואריגתה בידה: “אני עוד לא היה לי בחיי אף יום אחד טוב!”…

פת חרבה בבצל מר אָכלה כל הימים; בצל חריף, שהדמיע את עיני דויד מרחוק, ועינה האחת נשארה יבשה. בקור חורף נורא ובסערות־שלג שמה נפש בכף והלכה והביאה ממרחק כד חלב בשביל בתה, כשה“קוֹפְטָה” שלה מעל לראשה, וחיממה אחר־כך את אצבעותיה הקפואות והדוויות בפי התנור, מאחורי ה“זאסלינקה”…

על מה ולמה התגָרה בה תמיד?! מה היה לו ולה?!

הוא בכה כל הלילה.

VI

חיוָרון בשמים. אלול. סוף כל סוף.

השופרות כאן אפורים וצרודים; לא כשופר המולדת השחור, זך־הקול, שהירשל ישראל’ס מפליא לתקוע בו.

מנתר הלב לקראת “הימים הנוראים”. נעים להביט אל הרצפה בשעה שהשַמש הבּריא, חזק־העורף, עובר עליה במטאטא ומשאיר אחריו את הקרשים הנקיים, המנומרים בכתמי־המים, מי הריבּוץ, ובזהרורי הבוקר הראשונים.

נגר עושה בימה חדשה. הכאות הקורנס הקולניות מרנינות. והמעצד הענקי, המאסף לכל המעצדים, משוה, מחליק, מלטיף.

והיום הגדול בא.

מגפיו על שכמו בלוית שני נערים בני עירו, הלך דויד עכשיו את הדרך של שבע־עשרה הוירסטות חזרה – הביתה, הביתה!

רגעים אין הלב מאמין, שעיר־המולדת עוד ישנה במציאות. כאגדה, כחלום. אבל הנה אותם עמודי הטלגרף, אותן התרזות. יש, הכל יש. מתגנבת אמונה בחשאי, שגם סבתא ישנה עדין; עומדת אצל הכירה וסורגת.

עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות כבר נראה ראש הכנסיה, ובצדו מגדל האורלוגין הנמוך ממנו. אחריהם גיבּוב החומות המיודע באופק הכחלחל. נשמעה השריקה העבה, ארוכת־הנשימה, של אנית־הקיטור ההולכת למוהילוב.

הנה השדות הקצורים, האלומות עם ראשיהן הקטנים אצל הגרנות, גינות הירק ובין אלו גם זו שלהם. הבית נראה כאן מה“פרופיל” שלו, ודויד הסתכל בפתח הקטן של עלית הגג.

את אמו מצא בגן, בין הערוגות, כשסינרה מלא קלחי נפוס מעופרים, פרי אותם הזרעונים, לא תואר ולא הדר, שהיא הביאה מן השוק בו ביום שהוא, דויד, הלך דוברובנה.

מה שלומך, אמא?!

דויד!!

פניה קרנו כל־כך, עד שלא ניכר בהם שום רמז למות סבתא. בכל זאת לא נמצאה זו בתוך הבית, לא נמצאה!

ובעוד שעה קלה אכל דויד אכילה ביתית, באומץ, בלי בושה. אחר־כך אמרה לו אמו:

– הלא עייף אתה. שכב־נא לפי־שעה במיטתי!

והוא הטיל את עצמו במיטת האם, שיקע את ראשו בכר הרך, והאושר הפכו אל צדו השני.

בליל זה, ליל חג הולדת הקיסר, הלכו שני החברים בדרכים שונות, איש לעברו. כל אחד רצה לחפש ביחידות… בליל זה ניתנת הרשות לצאת מן הסוגר פסיעות אחדות, ולשני המינים מותר עכשיו לעבור את המפתן משהו. הנוער בגבורתו, הנוער שמלפני המלחמה, הכה גלים, ושאגתו עלתה, יחד עם הזיקוקים המתנפצים, עד לב השמים, ששם שלטו חושך ושממה. זיקוקי האש נרתעו מפני אוקינוס־האופל – ונפלו חזרה.

והַנְס מצא, בעוד שחברו אוֹטוֹ העלה חרס. ילדת־עם היתה זו, בריאה, רעננה ותמימה, ובנשיקותיה הורגשה האהבה לקיסר, שהיא וַלדי, זכתה לראותו פנים אל־פנים. לפני ימים אחדים, בצהרים – כך סיפרה – עברה לתומה דרך חצר ה“בּוּרג”, והנה המון־עם נדחק אל אחד החלונות, מנפנף בידיו וצווח. “הוֹך, הוֹך!!” (יחי המלך!). רצה לשם אף היא וראתהו עומד בחלון הפתוח ועונה בהשתחויה. בין הנאספים היה זקן אחד, שהוציא מאחורי מעילו הארוך מטפחת אדומה ומחה בה את עיניו. “הלא יפה הדבר באמת” – מילמל בלי־הרף – “”הלא יפה הדבר באמת!"

כך סיפרה וַלדי וצחקה. הצחוק חשף את יפיה. לאוֹטוֹ נדמה שנערה כזו עוד לא ראה מימיו. ברחוב “המגדל האדום” מָצאה הנס, במזנון האבטומטי. מדוע לא הלך אז הוא, אוטו בדרך זו?! הוא נסכל ללכת בדרך ה“קיי”, והעלה חרס. נטפלה לו איזה נערה “מסופּקת”, ובחברתה בילה את כל הלילה, את זה הלילה היקר, הניתן לו רק אחת בשנה!

עתים, אחרי הצהרים, שוהה הוא, כמשפטו, אצל חברו במעונו. צלצול… אי־מנוחה תוקפת את שניהם, והנס מתנכר פתאום, ובלכתו אל הפתח הוא אומר:

– היא באה… הואילה־נא עכשיו ללכת, אוטו, וחכה לנו בבית־הקפה. אנחנו נבוא לשם בעוד שעה קלה.

ביציאתו הוא מתנגש עם וַלדי, ולמגינת־לבו הוא רואה שוב, שדמיונו הלוהט לא הפריז כל־עיקר… בבית־הקפה הוא יושב ומביט אל הפתח. שעות נוקפות. נכנס הסיני, עם חיוכו הנצחי, ומבקש קונה בשביל כלי־הפתוחים שלו, מעשה ידיו. והנה אף הם – רעננים מקור, מאושרים. וַלדי מתפשטת חיש, כהרף־עין, מבלי חכות לסיוע, ופונה אל אוטו:

– מותר לי לתלות אדרתי על־גבי זו שלו?

– עוד אשמח מאוד! – הוא עונה רתת, נוגע בלחיו אל האדרת הקרה, המחוספסה, גסת־הארג, ונושם את אוירה המתוק.

הרבה הרבה היה יכול לאמר לה, אילו נשאר עמה פעם לבדה, אבל שעת־כושר שכזו אינה מזדמנת. יש שהוא רץ ברחובות הכרך, אילך ואילך, ריצה עיורת, כמשוגע – שמא יפגשנה לבדה…

כך, פסיעה קלה, מקרית, חותכת לו לאדם את גורלו ברזל, שכדי להזיזו ממקומו אחר־כך זיז כל־שהוא, דרוש נחשול, מהפכה עולמית. פרצה המלחמה הגדולה –וסדק־תקוה התחיל מדמם.

כנתין חוץ־לארץ לא נסחף אוטו עם כל העם, שברעו פרא, נשתלשלו הצוארים הכחושים כשל תרנגולים מתפרצים לקרב; אבל בשמעו את קול וַלדי, ששרה, שלובת־זרוע עם הנס: “קֵיס־רֵנו, אר־צנו!” — עֲבָרוֹ הרטט הכללי, ועיניו רטבו. באותה שעה התקומם בו לבו אף־הוא נגד ה“אויב” הבלתי־נראה, החורש רעה על הילדים היקרים הללו.

השוער של בית־הנתיבות, הלבוש כחולים־כהים, לא נתערב ונטמע בין המוני החיילים האפורים, המגויסים, שמילאו צפופים את כל הבית העגמומי, ועם בוא הרכבות צילצל בפעמונו והכריז בלי־רחם את שמות־המקומות, מקומות הגבול, שלשָם:

– בעוד חמש־עשרה דקות הנסיעה!!

מן החוץ האפל הגיעה רתיחת הקטר, הנס הניף את ארגזו והטילו על כתפו האחת; וַלדי ואוטו סייעו לו.

– אני הלא יוצאת עמך אל הרציף! – אמרה וַלדי בראותה את הנס מתקין עצמו לברכת הפרידה.

– אבל אני הולך! – נזדרז אוטו.

– מדוע?! צא אתנו אף אתה אל הרציף, ואחר־כך תלַוה את וַלדי הביתה, שלא תלך בלילה לבדה.

– לא, לא. וַלדי עוד תספיק לנסוע הביתה בטראם האחרון. אני מוכרח ללכת עכשיו!

הנס נכפף תחת הארגז השחור. – אפשר לראות את האהבה במותה, אפשר לראותה, בברחה מפניך לתוך חללו של עולם, או אל איש אחר, זר לך, אבל להשאירה בכרך עם ידידך, – זהו דבר כבד מנשוא, כבד מנשוא!

בפעם הראשונה אחרי נסיעת הנס פגש אוטו את וַלדי בהשכמת־הבוקר, בשעה שמיהרה אל מקום עבודתה, עם חבלי שינה על פניה החיורים.

– קיבלת מה מהנס?

– כרטיס־ראוָה מאחת התחנות.

והנה היא לבדה – ומה?! לא פילל, כמה עוד יש בכוח נערה לשמור אמונים, אם אך היא רוצה בכך. הלא קודם לכן, במעמדו של הנס, הסבירה לו פנים הרבה יותר, מאשר עכשיו. אין היא מחייכת אפילו!

מכל הדברים הרבים, שהיה רוצה לאמר לה תמיד, נשאר לו לפליטה אך:

– עוד לא שמעתי שם יפה שכזה. כל שם אחר לא היה הולם אותך בשום אופן.

– זהו קיצור מוַלפּוּרגה, – עונה היא קרות.

אחרי עקיפי־הפצרה ממושכים ניאותה ללכת עמו אל האופירה, והרי הוא מחכה לה לשם־כך אצל שער ביתה, מטייל בדחילו אילך ואילך על־גבי המדרכה המשורטטת בנתר. עד שהיא יוצאת אליו בריצת־חדוה:

– מכתב מהנס!

– מה הוא כותב?

– הוא נלקח אל חיל התעופה!

או, בפעם אחרת, לאחר שהפליגו מביתה כמה פסיעות: “סליחה” ורצה בהתלהבות אל תיבת־הדואר להוריד שם מכתב.

גם בשבתו עמה אחר־כך כתף אל כתף, הוא חש, כמה רחוקה היא ממנו. מחמת חולשת־הדעת אין הוא תופס כלום מכל המתרחש לעיניו על הבימה חוץ מקשקוש־החרבות. חרבות מוחלדות, תיאטרוניות. עד שהמסך נופל – ומכבי־האש בירכתי האולם.

בדרך לביתה, בשעה המאוחרת, הריהו מנסה לפעמים ליטול את זרועה. שלא להעליבו, היא משתמטת מידו בנחת, בזהירות – אינה שוכחת!

– תודה רבה! – היא מסבירה לו פנים אצל שער ביתה ולוחצת על הכפתור החשמלי.

– אימתי נתראה שוב? — הוא מחנן קולו.

– מחר לא! יש לי הרבה עבודה.

– ובכן אימתי?!

– אימתי, אימתי… חיש, חיש… השוער הולך!

– אני אכתוב לך!

הוא הוגיע את מוחו למצוא תמיד מקומות־עינוגים חדשים. ששם יוכלו לבקר בחברותה. נחוצה היתה איזו מסגרת, איזה ענין משותף. אבל מצלו של הנס לא היה מפלט. הימנון הקיסר בגן־העם הציל מקרב לבה אנחות עמוקות, בעינים נוחות הביטה השמימה, אל האוירון, שניסר מעל לקדקוד, ובראינוע אף שם מראות מן “השדה”; הינדנבּּוּרג, מושלג כולו, נראה מאחוריו, כשכנפי אדרתו מתבדרות ברוח…

ועצבות מהולה בכעס התחילה ניכרת בה יותר ויותר. התחילה קובלת על הקרירות שבמכתבי הנס. ופעם אחת, בגן־החיות, הביטה אל ארמון־הקיסר, שנשקף בחלונותיו האטומים מבעד למפלשי האילנות, ופרצה בבכי. הדבר היה בקיץ השלישי, בימים הרעים.

– אל־נא תבכי! –הרגיע אותה אוטו.

– זה כשני חדשים, שאין הוא כותב לי כלום. הוא שכחני!

– מדוע אַת חושבת ככה? אולי קרהו מה?

– אני יודעת, שלהוריו הוא כותב בקביעות עד־היום. הוא, פשוט, מצא לו אחרת. אני הרגשתי זאת במכתביו האחרונים.

דמעות אלה סתמו את סדק־התקוה האחרון, לפלס איזה נתיב אל לבה, אבל יחד עם זה כאילו שיפשפו והדיחו מה מקסמה, מכוחה… אוטו העביר את עיניו ממנה אל הארי הרזה, שהתהלך בסוגר הצר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ונהם תמרורים מחמת רעב. זה היה נהם הרעב הנורא של המדינה כולה… פעמים כאילו זרק מבט־תוכחה אל הארמון הצהוב שמנגד, שבחדריו, מי יודע, אולי התהלך אז גם חברו־למלכות – נואשות כמוהו.

ותבוסה גררה תבוסה – ולא היתה תקומה. השוטרים ברחובות עמדו על משמרותיהם חפויי־ראש. על־גבי הקירות הודבקו קריאות מאת השלטון אל תלמידי בתי־הספר של המחלקות הנמוכות, שהם, הקטנים, יעמדו בפרץ… עוד מעט וישלחו אל המערכה גם את הנשים והטף!

כאן סמרה והתקוממה השארית הנמצאה: אין אנו יכולים יותר! “הלאה הקיסר, הלאה השושלת!!” צוַח הנואם הצרוד בכוחותיו האחרונים מעל שלבי הפרלמנט אל העם השכול, שכולו שלדים,– תחת מַשק הדגלים האדומים.

– אבל הקיסר מה, כי… – רצתה וַלדי ללמד סניגוריה, בפנותה אל אוטו. ברגע זה הפך אליה זקן אחד, שהיא עמדה מאחוריו, פנים זועפות כל־כך, כאומר לקרעה כדג. הפנים לא היו זרים לה; זה היה אותו הזקן, שאז, לפני ארבע שנים, בחצר ה“בּוּרג” הוציא מאחוריו מעילו את המטפחת האדומה ומחה את דמעותיו מרוב התלהבות.

ולא ארכו הימים והקיסר גורש מן הארץ. השוטר העומד על משמרתו בפרדס הארמון, שלשעבר זרק מרה בכל עובר ושב והביט אחריו בחשד, הראה עכשיו בעצמו את הדרך אל מעונות הקיסר, שניתנו לראוָה בעד תשלומי כניסה.

אחד השרידים מפקידי ה“חצר” ניהל את הקהל מטרקלין לטרקלין ובהטעמה יבשה, מיכנית דיבר והסביר: זהו חדר־האורחים, זהו חדר־הילדים וכו' וכו'. האלה הם חדרי המלך?! איזו קדרות, איזו עצבות! על גבי הכתלים, כבקסרקטין, תמונות־קרב ענקיות ופורטריטים של המלכים הראשונים. בין האחרונים נפלה לתוך העינים הקיסרית מ. ט.; קהות הדיוטית, כזו של שוערת חצופה, ברשמי הפנים, ומתוך התסרוקת הקדמונה סומרות אל עָל שערות עלובות אחדות… והנה חדר־המיטות! הנה מיטת הקיסר, שהכרים והכסתות ניטלו ממנה. מיטה פשוטה, מוצקה ובצדה למראשותיה תיבת־הלילה…

מבקרים אחדים מיששו בידיהם את הרהיטים, את כרי־הכורסאות, את המזרונים במיטות. כמי שממַשש ביום את הדחליל שהבעיתו בלילה. – וַלדי ואוטו הביטו בעד החלונות החוצה, אל משעולי הפרדס, שמשם הביטו לפנים אל חלונות הארמון הללו בסקרנות עצומה כל־כך. הפעם לא התנגדה וַלדי, כשבן־לויתה נטל את זרועה, בלכתם חזרה על־פני הרצפה החלקלקה, דרך כל החדרים הקודרים. יותר מזה: היא תיקנה את הדבר – ונטלה את זרועו.

– כך איני רגילה, – לחשה אליו לחישה לבבית, — אלא כך!

אבל נפשו כבר עיפה מאד, ובצאתם אל הפרדס, ביקש דבר־מה בקלסתר־פניה לאור השקיעה – ולא מצא. עכשיו הבין מה שלא יכול להבין קודם לכן – מה שהנס אינו כותב לה עוד.

– מדוע אתה מסתכל בי כל־כך?

– לא־כלום.

לא בלי היסוס פתחה את דלת השער. תרנגול ותרנגולת טיילו בחצר הקטנה. נכנסה למשרד הכּמוּרה. לבלר בא־בימים ישב כפוף אל שולחן־עבודתו.

– האדון הכומר בביתו?

הלבלר הציץ בעינים עוקצות ורמז כלפי החדר הפתוח שמימין.

עוטה “קיטל” שחור, עם צרור מפתחות באבנט, קידם את פניה הכומר הישיש. דרך כל רוחות־הטומאה, הישועים והאינקביזיטורים מדור דור, נמשך בכל־זאת, כחוט דק, הקדוש והטהור באמת. למרות הכל. אור־עולמים נשתמר בעינים התמימות על־ידי הפרישות רבת־השנים. אחרי מבטו של הלבלר היה מבט זה נעים ביותר. שיבת־ראשו גזוזה, נמוכה, פרועה משהו; שיבה רכה, נוחה.

היסוס שבלב פג בבת־אחת.

– באתי בענין נישואין.

– במטותא לשבת!

– אבל הדבר מסובך קצת.

– היינו?

– חתני הוא בן־דת־משה.

– ואת רוצה דוקא בנישואי כנסיה?

– כן. נישואים אזרחיים בעיני אינם נישואין!

הכומר העביר את ידו על שיבתו הנוחה, כמעיין בדבר וענה:

– טוב. אין הדבר נורא כל־כך. הוא יכול גם להישאר באמונתו. צריך יהיה אך לקבל הסכמה מאת הבישוף.

– והבישוף יסכים?

יסכים, יסכים. עכשיו אין הדבר קשה כל־כך, כמו שהיה קודם לכן.

הנימה הנוגה, שרעדה בקולו, הומתקה על־ידי מבטו הבהיר־פיכח: “אין קיסר עוד, הכָּמריוּת כולה תלויה בנס, אבל העולם, החיים ישנם, יהיו”…

היא הביטה אל התמונות המשונות שעל־גבי הכתלים, אל הפנקס הפתוח, הענקי, שהוא הכומר, רשם בו בינתים דבר־מה, ולב־הנערה שלה נכמר לפתע אל זה הישיש החביב, שכל־ימיו, כל־ימיו, הוא חי כך – בלי־אשה…

פטפטנית מטבעה, אמרה מחייכת:

– היודע אדוני את הכומר וַוִיטש? זה היה בבית־ספרנו מורה הדת שלי.

– וַוִיטש?! הוא מת זה־לא־כבר.

– זה היה קצר־ראיה מאד, כעסן ומטורף. אנו, הנערות הקטנות, התקלסנו בו תמיד והמצאנו כל מיני תעלולים, כדי להרעימו. משכנו בקצות העניבה של אבנטו, כל אחת מאתנו משכה משהו, עד שזה הותר ונפל…

הכומר ניענע בראשו, כמצטער.

סחו עוד שיחות־חולין. לבסוף טפח לה הכומר דרך־חיבה על שכמה ואמר, שהכל יעלה יפה, ושעליה להביא לו מחר את כל תעודותיה.

רעננה, עליזת־אושר, באה ביום־המחרת, וחבילת התעודות בידה. בין אלה, לכל לראש, תעודת־הלידה, שלפיה, שחור על גבי לבן, מלאו לה אך תשע־עשרה שנה – לא יותר. כאָב טוב־לב הסביר לה הכומר פנים ואמר:

– כמדומני, שאתמול אחרי הצהרים פגשתיך ברחוב “בית־הנתיבות”.

– אי־אפשר הדבר. אתמול אחרי הצהרים לא יצאתי מפתח ביתי.

– אבל נפלא הדבר – תמה הכומר בכובד ראש – ממש כובע כזה שלך, והאיזור, איזור זה ממש: שחור עם לבן שעליו…

ובדברו נגע אל חלקת האיזור שלה בידו הקדושה.

היכרות חדשה זו לא נעמה לו ביותר. קשה היה לו “לשאת פניו אל אחיה”, אל המשורר, זה שאחותו התפארה בו בשעתה; אותה הנערה ענוגת־הנפש, שהוא עזבה בעצם אהבתה הגדולה אליו. אחיה ודאי שיודע את יסוריה, ועיניו כאילו אומרות עכשיו: “אני בתור גבר מבין אותך, ובעיקר אין לי ולך כלום. אבל בכל־זאת הלא רחמנות עליה, רחמנות”.

לא נעם לו גם הפרצוף. אותו העור הלבן־כחלחל, אותן העינים הירקרקות, הכמהות, הספגניות. כמוהו כאחותו ערגון טרגי עצור בהם אל מה שבבשרם הם אין קורטוב – אל החריף־פיקנטי, שישנו בבשר אחרים.

והוא הציג את אשתו הצעירה, לא בלי גץ־זדון: “הרי זה מין אחר לגמרי – לא אחותך!”

המשורר הציץ ונדהם. ניכר היה, שענין האחות נשכח מלבו כהרף־עין. במשך הפגישות הבאות התחיל קולו רותת, נתאדם תכופות ועננה כבדה היתה יורדת עליו לפתע־פתאום. הנה אותו המבט הנוגה, אותו המבט עצמו, ולא אחר…

בשעת טיול בחוץ שׂיכל הבעל את ההליכה ופיגר קצת עם הרביעי שבחבורה, כאילו דבר לו אליו; אשתו והמשורר הפליגו איפוא לנפשם, דרך זוג.

אזניו לא שמעו מה שפיו מגמגם וגם מדברי איש־שיחו כמעט שלא קלט כלום. בקורת־רוח הביט נכחו, אל האח, שהלך אחוז־התלהבות על־יד בת־לויתו ופניו מוסבים אליה. בגב־המעיל שלו, גב־המעיל של משורר, חילחל הסילוד – והוא, הבעל, נהנה, נהנה.

בשל חולשה זו, לצחוק בלי טעם ודעת, מוכרח היה להחליף את גַלָבוֹ עשרת מונים, כי ברגע שהלה מטפל בסנטרו או בשפמו, פנים אל פנים, אין הוא יכול להתאפק – ומחייך. רגע קשה, רגע מבוכה. בפעם הראשונה עוד אפשר למצוא איזו אמתלא לדבר, אבל בשנית, בשלישית? המלחמה הפנימית על־ידי להטי־מחשבה שונים ומשונים, זו עוד מקלקלת יותר משהיא מועילה, לפי שהיא גורמת לו לצחוק זה, שיהא מפרכס ויוצא פתאומי, אוילי, כשטף־מים דרך סכר. והעיקר, שהוא הגלב, כבר יודע זאת וכאילו מחכה לכך… על־כרחו הוא בורח מגלב זה אל גלב אחר, שאינו יודע כלום עדיין. בפעם הראשונה, אמנם, עולה בידו להיתמם ולהיות כאחד האדם, אבל אחר־כך מתגנבת ויוצאת סוף־סוף בת־הצחוק הראשונה, זו, הקלה לכאורה, גוררת אחריה את כל המצב המסובך, שבו נלכד אצל הגלבים הקודמים. ושוב אין מוצא – וחוזר חלילה. עסק ביש!

כל־עוד שהפרופיסור לעינים אומר: “הבט אל אזני הימנית!” עוד אפשר לסבול, אבל מכיון שהוא מצַוה להביט את אחת מעיניו, הרי רע. בפני עין תמימה זו, עין מלומד, עם לחלוחית הזוקן שבה, קשה לעמוד – והלסתות מתעקמות. ביחוד נורא הרגע, כשזה מסתכל בו באספקלריה המאירה עין־בעין, סמוך־סמוך, עד כדי חיכוך־ארכובות, או בחדר האפל. כשעיניו כלואות במסגרת המכשיר מעבר מזה – לנוכח עיני הפרופיסור, שהתישב בכל כובד גופו מהצד השני.

עוד טוב הדבר, שמומחה־לעינים זה אינו משגיח כל־עיקר במה שלמטה מנושא אומנותו. כאיש־המדע, ודאי שיודע הוא מה טיבה של הופעה זו אף־היא, ולא ידרשנה לגנאי. אבל בכל־זאת לא ניחא, והוא יוצא מכאן, כמי שנפטר מפרופיסור לדברים שבצנעה…

ברי, שצחוק תפל זה מתיש את עמדתו בעולם. מתיש את השפעתו על איש־שיחו, השפעה, שתפקידה בחיים חשוב כל־כך. מורה על־פי אומנותו, רוצה היה שהתלמידים יירָאוהו. הרי הוא מתרעם, נוזף ומסתכל בהם בזעף, ותוך־כדי־כך – – ה“ממזרים” הקטנים ראו, ושוב אין לו תקנה עולמית!

הנערה, מרכז מאוַייו, נשמעה לו סוף־סוף. אחרי מלחמה ארוכה, עקשנית. אבל ברגע האחרון, עם כלות הנפשות, דוקא בעצם הרגע הגדול, שדרש ממנו כובד־פנים כזה שלה. הגיח אליו מן המארב עוכרו הנצחי והרס את הכל, הרס עדי־עד – הצחוק.

הם היו היחידים, שעיניהם נפקחו לראות את סדר העולם בקלקלתו הנוראה; האחרים לא ראו, כדגים הללו, שאינם רואים את הנהר. אבל הם ראו – ונזדעזעו. הצדק כקיטור, כחשמל הבקיע לו דרך – והם ביצעו את שלהם; ביצעו לפי שעה על־פני שטח־אדמה מסוים. אין הולכי־בטל – הכל עובדים!

אלא שהם עצמם, היחידים הללו, מה יעשו עכשיו?! רע, רע, להתגלגל בבתי־כלא, לעבוד עבודת־פרך בקַטוֹרגה ואפילו לעלות לגרדום – יכלו ויכלו, אבל לעבוד עבודה פשוטה שעות קבועות יום־יום, שעות קבועות יום־יום – זאת אין הם יכולים!

I

שוקטת על גורלה האיום, השמור לה בעתיד הקרוב, רבצה בגיא הקריה הגליצאית בקרבת הגבול הרוסי. רופא־השינים המומר הישיש, לַטינר עקר את השינים בלי־רחם וליגלג על צעקותיהן של הנערות הרכות והחיורות, ורופא־העינים, הדוקטור ציון, קבע זגוגית אחרי זגוגית ושאל מיכנית:

עכשיו יותר טוב, או קודם יותר טוב?

מקלותיהם בידיהם ואוּדי־סיגריות בפיהם, טיילו יהודי־הבורסה כנופיות כנופיות והביטו הבטה רחוקה־רחוקה מלאת ביטול ואפיקורסות. לא רק כלפי ה“קלויז” שממנו יצאו, אלא כלפי כל דבר בעולם, שאינו בגדר להטיהם. ממון, ממון, ממון!

–…קודם־כל ראיתי, שהוא קבצן!.. –אומר שם האחד.

גץ־אמונה יש למצוא אך בעיני ה“סטודנטים” הקטנים, תלמידי הגימנסיה, הלבושים בגדי־שרד, מוּנדיר וכובע. באיזו מסירות־נפש לומדים הם עברית־ספרדית ומאמינים במורה העברי האדמוני, בן־אבירם כבאלוהים. אבל תיכף ל“מַטוּרה”, מכיון שנעשו “אקדמיקאים” ופשטו את המוּנדיר והכובע — פשטו ויעוּפוּ האוֹמן והתום. הנה עומדים הם בחבורה על אם ה“קוֹרסוֹ”, סמוך לבנין־הבנק המוצק, מסורג־החלונות, בצהרים, לעת צאת התלמידות הבוגרות והעשירות, כבדות־הנדוניה, מבתי־ספריהן השונים, וצוהלים־צוחקים בּבּס הצעיר שלהם, כשידיהם הנתונות בכסיות משולבות להם שתי־וערב למטה מטבורם. במקום הגץ האלוהי שלשעבר מתלקח בעיניהם ברק מכוער, ברגע שהם פולטים אלה לאלה בקול נמוך את שם הרחוב הידוע: “מְיוֹדוֹבה”…

אל רחוב זה הם נוהרים המונים המונים בשעות־הלילה המאוחרות. אלה הביטויים וההלצות שלהם שם! שבתי טרוט העינים, מצַמבּל בצימבל הישן שלו, ספוג־הזימה, והם יוצאים במחול קטוע עם בנות־ההפקר, שמפתחות־חדריהן בידיהן. הנה הפילה האחת אגב־ריקוד את מפתחה על הרצפה המדונגה והחלקלקה, והבחור מרימו והולך ישר אל חדרה – הוא כבר יודע, היכן זה – והיא אחריו.

– חכו לי קצת, – הוא פונה אל חבריו, – יַא אִיגסה ס' זֶ’ניץ'!

בחוץ, בדממת הלילה, נשמע קולו של הלפרין, “האח הפולני” המפורסם, כשהוא גוער בנזיפה ב“שגץ” אחד, על שזה מטיל מימיו על קיר בית־הכנסת, העומד אף־הוא כאן.

– אל ה“פּיסק” אתן לך, בן־זנונים! כלום היה ניחא לך, אילו עשיתי אני כזאת אל בית־היראה שלכם?!

השמים מחוירים ונושבת צינה קלה. בדמדומי־השחר הראשונים נראית הטבלה על־גבי הבית הקיצוני: “רחוב מיוֹדוֹבה”.

II

מהיכן זה אי־החופש בתנועות, זו הכּבדוּת בכל, מבלי לעמוד עליה, הכבדות בלא־יודעים? כאילו נולדת כּפוּת, ואינך יודע, שאפשר אחרת, זו היא השנאה של אדוני־הארץ, שכובשת את האויר; אֵד־שנאה, שמתוכו מציצים השונאים חלקי־העור, יצורי־החֵלב…

–… שונאינו – דיבר ציר־הפרלמנט מעל הבימה של “תקות ציון”, – הנם, כפי שהעיר בחריפות הנואם הקודם…

הנואם הקודם, הד"ר נמֵליך מקרקוב, שעדיין לא ירד מעל הבימה וישב שם על כסא, בשמעו את הדברים האלה, החליק בידו את קרחתו המבהיקה אחת ושתים.

באולם “תקות־ציון” זה, שחציו לקריאה וחציו לתפילה, ביקר לפעמים המשורר הצעיר יעקב בּוּדקוֹ וקרא בעתונים, שבאו מרוסיה, ארץ־מולדתו. בקירוב מקום ישב המורה העברי בן־אבירם שנוא־נפשו, זה הישועי האדמוני, ודיבּר בקולו המכוער, הנחירי, אל איש־שיחו:

שַדַ"ל, שדל!..

כשהוא פוזל בתוך־כך בעיניו העוקצות, הקנאיות, אליו, אל בּוּדקוֹ, כלומר: שד"ל, ולא אתם, הסופרים של היום, שלא קראתם ולא שניתם!

והעתונים מלאים ענין בֵּיליס; פּרַנַיטיס… אי בזה, בעיירה, באוקרינה, סחב איכר אדום־זקן מעל ככר־המשחק נער יהודי אחד, בערב, עם חשיכה, אל תוך גורן ושחטו שם…

–אל תפלת המנחה! –קורא קול במפגיע מן החדר השני. בוֹדקוֹ משליך את העתון ויוצא את הבית בחרי־אף.

במחלבה של בּוּכהוֹלץ, ששם הוא אוכל פת־ערבית, הוא יושב אל שולחנו הקבוע, מנגד לארובת המטבח, כדי שיוכל לראות את הֶליה, המבשלת הצעירה והיפה, בהציגה את ספלי הקפה על־גבי הטס של המלצר. אף היא מביטה אליו אז הבטה חטופה, וניכר, שהיא יודעת את נפשו…פעמים אין הוא יכול להתאפק והוא קם וניגש אל הארובה ומבקש ממנה כוס מים. הֶליה מצייתת לו בסבר־פנים, והמים הקרים, הקרים ביותר, זולפים אל קרבו – ללא צמא כל־שהוא.

III

דרך־שרב הולךּ בּוּדקוֹ בצהרים אל שיעורו העברי שבבית הבנקאי פיליב. עוד בלחצו על הכפתור החשמלי, הריהו כבר מוכן ומזומן לכל היסורים הנוראים, הנכונים לו כאן, והשפחה הנוצרית זוֹסיה, מקדמת את פניו בלגלוג גלוי, כאילו אף היא בעצה אחת עם בני אדוניה, ששבע תועבות בלבם הקטן.

–יחכה־נא פן. עדיין הם אוכלים את סעדת הצהרים.

והוא יושב ומחכה. מחדר־האוכל מגיע לאזניו קשקוש־צלחות, להג מתוך שובע, צחוק. עד שהדלת נפתחת, ושני האחים, דשנים ומַורידים מעצמת־הסעודה, יוצאים הלום, כצאת הדובים אל הזירה שבקרקס. בראשונה לומד הקטן, ובהעויותיו המשונות, ההעויות להכעיס, הוא מחַקה את אחיו, האינקביזיטור הגדול, זה שלפי־שעה הוא יושב בקירוב־מקום, מלא מזימות רעות, וקורא בספרו הפולני, כשרגלו האחת רכובה על־גבי חברתה. מַדם פיליב עוברת לאלכסון החדר, עם נחת־רוח כבושה מבר־בטנה זה ומהתפתחותו הגופנית, ופולטת דרך־תוכחה:

– איז’יוּ, הלא אמרתי לך זה־כמה, שלא תחזיק את הרגלים ככה!…

בימים האחרונים רובצת עננה על פניה, ופעם אחת שאלה את בוּדקו בנעימה של התפרסות:

– הוּאך סובר מר – תצא רוסיה שלכם למלחמה עלינו?

– מאד אפשר!

“שדה” אפורים. שוב מוּנדיר וכובע! בגדים אלה החזירו להם משהו מ“סטודנטיותם” ועשוּם שוב לנערים חביבים… יחס אחר הורגש עכשיו ביניהם ובין הנערות של רחוב־מיוֹדוֹבה. אחים לאפס־עתיד…

– אימתי תבוא אלי שוב?! — נשמע קול סטֶפ’קה, זה קול־המתכת, החודר כליות ולב, מהמסדרון של הדיוטה העליונה.

ברכבת ממולאה פליטים, שחתרה בכבדות אל כרך הבירה, התנדנד בוּדקו, והביט אל המַטרונות הבוכות: “לא טוב, גבירותי הנכבדות, מה? סבורות הייתן, שכך ימשך לעולם. לעולם: נשיקות־יד ונדוניה ורופאים, נשיקות־יד ונדוניה ורופאים?!.. הרי לכן!”

IV

עתוני־הבוקר בבתי־הקפה הבהיקו ורישרשו, רעננים וריחניים, ומתוקות היו הידיעות על־דבר תבוסות הרוסים ומספרי חלליהם העצומים. רחשי־תודה עמוקים נתמלא הלב אל המפקדים הגרמנים ואפילו אל הקיסר שלהם. לא לחינם ביקש לטלפן אז, בימי הפרעות בקישינוב, יהודי שיצא מדעתו אל וילהלם השני, שהוא יחוש לעזרה… והנה הוא בא! כדאי היה לשמוע מקרוב אל אותן צעקות־היאוש הנוראות, בטבעם, על תותחיהם הכבדים וסוסיהם, בביצות המַזוּריות, לשמוע ולהתענג. עכשיו צועקים אתם!!…

בתערוכה של חנות־ציור נראתה התמונה: מקנסן על סוסו הצחור. בּוּדקו הסתכל בפרצוף־הנמר של הפלדמרשל הזקן הזה. הסתכל ארוכות בדחילו ובאהבה…

בערב אחד פגש את הֶליה של מחלבת־בוכהולץ, בטיילה לבדה ברחוב פרַטר, טיול חשוד. עיניה הערמומיות והיפות, שלשעבר הצהירו כל־כך, נראו עכשיו כנפגעות אף הן מאבקת־הפּוּדרה שעל פניה החלקים.

– גם פַּן כאן? – קראה מבוישה קצת.

בין יתר עקיפי־שיחה, בתוך רעש־הרחוב, אמר לה:

– היודעת את, שאני אהבתיך בחשאי?

– באמת?!

אבל בכל־זאת אמרה לו אחר־כך, בדרך אל ההוֹטל:

– פַּן מוכרח לשלם לי…

ככה מתגשמים החלומות!

זה היה ה“הוטל” הראשון ל“הוטלים” המאוחרים, בשנות־המלחמה הללו, התאוָניות־סיוטיות. זו העליה בצהרים אל הדיוטות העליונות עם הנערה הזרה, החיורת במגבעת־הקש של אשתקד, זו ההתנגשות עם המשרתת. המיטות הקודרות והמזוהמות, וילאות־העץ המורדים, שדרך סדקיהם אתה רואה את החלונות הפתוחים של הבתים מנגד, ובהם נערות טהורות ועליזות. – איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר־כך את המנז’טים, והנך מוכרח לשוב ולקחתם.

V

ועדות ולשכות ויושבי־ראש. נוסדה אגודת־עזרה מיוסדה בשביל יהודי־רוסיה. ה“אליאנס” ופקידה הד"ר יַשצ’ורקא. פעמים צריך לעמוד ולהמתין מאחורי דלת יחד עם איזו אשה

אבל הנה השלום מתרחש ובא – ולב בּוּדקו נפל עליו. מה יעשה עכשיו?! שוב שיעורים?!.. לא, לא, אל אלה לא ישוב לעולם!

זה־עתה אכל את סעודת־הצהרים, סעודה מספקת, וכבר הוא חש כעין רעב… כל־כך התחיל מבעית אותו העתיד הקרוב.

הוא תעה ונדחק בינות ליהודי גליציה, המסתובבים כנופיות כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעתונים. כבר איימו בפוגרומים, המשטרה מציקה מכל צד – והכל ללא־הועיל, אפילו פגז אילו נפל והתפוצץ כאן – לא היה מפזרם!

יש שהאחד מוציא את חברו מתוך אחת הכנופיות והולך עמו שלוב־זרוע ביחידות. הנה יהודי חיור, בלי טיפת־דם. שלח את ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין, אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק־כספו איננו או שחש שם פשוט דקירה חזקה מחמת אימוץ־כל־הכוחות התמידי ונדודי־השינה בלילות.

בּוּדקו יצא אל ה“קֵי”, והסתכל הפעם בשבולת הדוֹנאוּ בסקרנות מיוחדה. סירת־ההצלה קשורה בשלשלת אל החוף, וחטמה מהלך אט, אילך ואילך, בחצי־עיגול. הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשופי, לא תוהו נבראו! הרעיון הנורא תקָפו כל־כך, עד שכל האנשים, שנפגשו בדרכו עכשיו, נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו – כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה…

– מר בּוּדקו! – בא לקראתו איש לבוש בגדי־צבא ישנים וממורטטים. – אני מכיר אותך מגליציה, אבל אתה ודאי שאינך מכירני, שמי לֶדר. אתמול שבתי מן השבי, מסיבּיריה שלכם, מקרַסנויַרסק. הייתי שם כארבע שנים. אמור נא לי, היכן הוא עכשיו המורה העברי, בן־אבירם?

בּוּדקו ידע היכן, אבל הוא ענה:

– איני יודע!

I

רב הדרך בטראם עד מחוץ לכרך. רחובות וסמטאות אין קץ. אך הנה באות התחנות האחרונות, הנה ה“רֶמיזה”, מקום מנוחתם של קרונות־הטראם הללו, ששם הם נראים כבעלי־חיים הנחים מעבודתם, כסוסים באורוותיהם. עוד מעט והכרך מאחריך.

אבל האפרים הרעננים, הדשנים והמרהיבים ביותר, גדורים בחוטי־ברזל, על כל פסיעה טבלה: “אסור לדרוך”, והשוטרים על סוסיהם משגיחים בשבע עינים. על־כרחך אתה מתנפל על איזה כר־דשא נרמס, מסואב ושרוף־חמה, בכפיפה אחת עם נערים משולחים וחצופים משחקים בכדורגל, עם עזים לוחכות את שארית העשבים מתחת למפרקתך, עם ילדות־תינוקות מגלגלות חשופות־ערוה… בהביטך מכאן, דך־שרב, אל הגנים והשדמות האסורים, הנך מתחיל להשיג בכל ישותך את ערך האדמה; ביחוד, כשאתה יודע, שבשעה זו עצמה גועשים הקרבות על כל הגבולים מסביב, דם שוטף פלגים פלגים, והמוני בני־אדם נהרגים על איזו חלקה קטנה, על איזו גבשושית. כדור־הארץ המתוק סוף־סוף אינו גדול ביותר – ואת שתים שלוש ערוגותיך אל תנח!..

בשתים, שלוש הערוגות של ימי־הילדות הרחוקים נעים להשקיע את הדמיון עכשיו, אבל מפני בית־המולדת גופא ההרהורים נרתעים לאחוריהם. הבית היהודי היחידי הוא זה שבשכונת הגויים, שגם בימים הטובים ההם מתקיים היה שם בנס – ודאי לא נשאר מהם שריד ופליט!..

אלא שכל זה כה רחוק, מטושטש, בערפל. ריחוק המקום והזמן עשה את שלו. אבני הכרכים, כרכי חוץ־לארץ, שעליהן הוא דורך בודד זה חמש־עשרה שנה, החלו והקשו את לבו גם יחד. מה טוב היות האדם לבדו!

לבדו, לבדו – – בכרך מסתורי זה, השכּוּל, רב־האפשרויות, שמהבהב עתה מרחוק על מגדליו, כנסיותיו ופרדסיו. מבינות לכל אלה, כקילוח עופרת ניתכת, מבהיק הדונאוּ. מה הוא מתגלגל כאן?! כחולמות תועות הן על־פני המדרכות ומסתכלות ארוכות בחלונות־הראווה. בפינות הספסלים בגנים יושבות הן; מקצתן רגליהן אינן מגיעות אפילו עד לקרקע…

והוא הזדרז וקם, התנער מהעפר, מהנמלים והתולעים ושב העירה.

II

הצבא הקיסרי נתפזר ובטל, ובמקומו נוסד חיל־ההגנה העממי, שרובו הורכב מנערים עולי־ימים, עדינים ויפים כאחיותיהם. כדי להתנער, כביכול, מהתבוסה המחפירה ולהתחיל הכל מבראשית, שינו מהתלבושת הראשונה ובמקום כובע־הצבא הקודם, הצר, תיקנו להם את הכובע הרחב, “כובע־הפנכה”. בדמדומי ערב נראה חייל בודד בין הקסרקטים האדומים, כשהוא הולך מן המחסן בכובע החדש, שזה עתה קיבלו, כניכר, ובידו הכובע הישן, – ומעולם לא נכמרו הרחמים כל־כך, כמו בשעה זו, אל העם המנוצח.

הוא אימץ אליו אגב־טיול את זרוע גרט’ל, זו היתומה החביבה, הדקה והזקופה (אביה נפל בחזית האיטלקית), והיא אמרה:

– גם רוּדי שלנו רוצה להיכנס לחיל־ההגנה.

– לך אח זה ועוד אחות קטנה ממך, כמדומה.

– כן. ברטה.

– נפלא הדבר, גם לי: אח ואחות.

– כמה רוצה הייתי להכירם! – התלהבה הוינאית הרכה בשנים.

הם דרכו על גשר־בְּרִיגִיטה, והיא שאלה:

– המקבל אתה מכתבים מהם?

– עם רוסיה אין קשר־דואר עדיין… — ענה מתוך פיזור נפש והציץ אל מרחקי הדונאו, כלפי קַהלֶנבֶּרג.

– אימתי, לבסוף תבוא אלינו? – התחילה גרֶט’ל מתחטאת כתינוקת. – אמא רוצה לראותך, ויהי מה! טוענת: “הנך מתהלכת אתו זה כחצי־שנה, ואני עוד לא ראיתיו. כן לא יֵעשה!”

הדבר הפליג הפעם יותר מדי, נסתבך, ועל־כרחו קיבל אופי רשמי. עד הנה רגיל היה לראות אך את כלותיהם של אחרים, והנה רואה הוא, לאחרונה, את זו שלו. “זאת היא **כלתי אני”,** –הסתכל בה מן הצד, כמו לתוך בבואת־גורלו, והרגשתו היתה מעין זו של רואה בפעם הראשונה בחייו את תמונתו הפוטוגרפית…

ואת בית־אמה מצא, לתמהונו, דומה בהרבה לבית־מולדתו. למרות מה שעולמות מלאים הפרידו בין אלה לכאורה. כמו הלז עומד אף זה בפרוַר העיר, והאם הנמוכה מטפחת לה בראשה, משתעלת כאמו הוא, וכמותה היא מרכיבה משקפים לחטמה בשעה שהיא מטליאה איזה חלוק. הכל כמו בביתו! יסורי־המלחמה מירקו ושחקו, כביכול, כל טפל וכל מקרי, החוצץ בין אומות וגזעים, ונשאר אך האנושי הטהור בלבד… אחיה רוּדי כאחיו שלמה: בּיישן ושתקן ונכון לכל מסירת־נפש. הנה הוא מריח בנעליו החדשות, שהשיגן בקושי גדול. בצוק העתים הללו, ומסתכל בהן באהבה. ככה מסתכל היה שלמה במגפיו החדשים, לאחר שימים רבים התענה במגפיו הקרועים, הפך ומישמש והריח בהם, עד שביום ששי אחד, אחרי הצהרים, נגנבו ממנו בבית־רחצה, והוא, שלמה, שמטבעו היה לכבוש את צערו איזה שהוא, לא יכול הפעם להתאפק ובכה בקול: “אבל אני לא חפצתי ללכת היום אל בית־הרחצה; לבי ניבא לי!!”… והנה גם ברתה. כבתיה אחותו בשעתה היא באה מבית־הספר בסינרה השחור, ומחמת הדחקות שבבית אין היא מרגישה את רעָבהּ, אלא פונה תיכף אל ספרי־לימודה… אותו הטוהר, אותה התבונה, אותה הסבלנות.

מחוסר דירות, שהמלחמה הביאה אתה, הוכרח הזוג הצעיר לדור אף הוא כאן. אורלוגין עתיק ניגן את השעות בנעימה ידועה, קרובה ללב. לתמונות קדושות על הכתלים לא היה זכר. מן הנצרות בכלל לא הורגש כאן כלום, חוץ מן ה“אילן” בלילה הקדוש. זה השרה בבית ריח־יער, אבל ריח ה“סכך” בימי־הילדות היה נעים יותר.

III

בחצי הלילה, ליל קרח חזק וכוכבים גדולים, הלך בלוית ברתה לקרוא למילדת שגרה לא הרחק. נשמע מַשק רחוק של הרכבת. השלג אָצל לה, לבת החמש־עשרה, נוגה מיוחד, והיא הלכה, קלה ורחפנית, עם גאותה הכבושה, כאילו היא ברתה, יצור אחר לגמרי, ולידי מצבה זו של אחותה הגדולה לא תבוא לעולם. בסקרנות הביטה סביבותיה וקראה בגיל:

– בשעה מאורה כל־כך לא הייתי בחוץ מעודי!

כשהביאו את המילדת, ותיבת המכשירים בידה, היתה הרוָחה.

– חורף עז שכזה! – הסבירה פניה לבני־הבית באותו החיוך המעודד, המיוחד אך לבנות־אומנותה. ממש כַּ“בּוֹבָּה” מֶרֶה בשעתה. המילדת העולמית, שבכל מקום אחת היא, זו האשה היקרה, שמפיגה כהרף־ען את הרוח הכהה וציפית־הפחדים בחדרי־חדרים, האישוני הלילות.

היא חשבה במרץ, בטוחה בכוחה, את סינרהּ הלבן ופנתה אל גרֶט’ל, ששכבה במיטתה, מתפתלת בציריה.

חמותו אמרה לו:

– אתה לך אל חדר־המיטות שלי, ואני אקרא לך אחר־כך. תוכל גם לשכב במיטתי.

– כן, כן. בגברים אין לנו צורך עכשיו, – החזיקה אחריה המילדת.

חדר־מיטות זה, שכדי להגיע עדיו צריך היה לעבור את החדר הכללי, לא הוסק, וסוֹמר מקוֹר התהלך כאן ארוכות הלוך ושוב. כפור על החלונות. מעל למיטה תלויים היו שני פורטריטים גדולים, מכורכמים מיושן, זה בצד זה: זוג בעלי־הבית ביום חתונתם. פרצופים שכיחים לכאורה, אבל יפיָם הגדול בחובם, זה שנתגלה אחר־כך בדמות בנותיהם.

עיפות כבדה הורגשה בכל גופו, אחרי כל התלאות השונות של הימים האחרונים, בעוד שהחיים דרשו ממנו כוחות גדולים לקראת העול הבא. וקיהוּת! אותה הקיהות המשונה, שמלַפַּפתנו דוקא ברגעי המאורע הגדול.

כשהכחילו החלונות, הטיל את־עצמו בבגדיו על המיטה הפתוחה ונרדם קצת. תיכף הגיע לאזניו קול־צעקה רחוק ודק… באור־יום נוגה מאד, כעין זה של ליקוי־חמה, שרויה היתה עיר־מולדתו, והוא רץ לאורך הרחוב על־פני בתי־העץ הנמוכים, מוגפי־התריסים. לפניו רצה עלמה, והוא ראה את קשר־קווצתה על מפרקתה כשזה מיטלטל אילך ואילך ועשוי להתפזר בכל רגע, לפי שמכבנת לא היתה נעוצה בו; ניכר, שבחרדתה הגדולה לא הספיקה לעשות זאת. – והנה גינת־ילדותו… בין ערוגות הפרגים, הפרגים בלבלובם, צצו לקראתו שלושה שקצים גדולים, שאחד מהם כובע־צבא בראשו, נתנו לו מַעדר ופיקדו:

– כאן חצוב לך קבר!!

וקול־הצעקה הרחוק הולך וחזק… והוא לא הקיץ, בהיכנס חמותו ובשורה בפיה:

נער!

מעולם לא היה העשן בבתי־הקפה רב כל־כך, כמו בימים החדשים הכבדים הללו. האנשים ינקו את הסיגרות בכל כוחם, כאילו התכוונו להתחבא בעשנם. אבל סוכני־המשטרה מסומרי־השפם הציצו לכאן דרך החלונות, ועיניהם החדות. הדרסניות, פילשו את כל הערפלים.

הם חיפשו את המשתמטים מחובתם לצבא וגם את הזרים, האויבים. את אלה האחרונים תפסו באשר מצאום והוליכום על־פני אבני הרחובות, שנהפכו עכשיו לאבני־נגף כהות ומעוקמות, אל בית־המשטרה. שם התגלגלו בתפיסה ימים אחדים עד שנשלחו אל אחד ממקומות ה“מקלט”, שנקבעו לתכלית זו, ורק מעטים מהם זכו להשתחרר, לאחר שאיזה ידיד או מכר מנתיני המדינה השתדל בדבר וערב להם. אז נקרא המאושר ממאסרו אל לשכת הקומיסר, וזה ערך פרוטוקול, מבלי הרים אליו, אל “האויב”, את עיניו: פלוני בן פלוני מארץ פלונית וכו' וכו'. אלא שכתב־שחרור זה התנהל בכבדות, והקומיסר טבל והכה את עטו בדיותה וחזר והכה: לא היתה דיו! ואילו כתב־האסירה בלילה הראשון נכתב ברהיטות יתירה; אז היתה דיו בדיותה די והותר.

כך עלתה לה, לחבורה הרוסית הקטנה, חבורת אמנים וסופרים להשתחרר בדרך־נס. ורק אחד מהם, המשורר הצעיר דויד גוֹל, דחה כל השתדלות בשבילו, ואמר, כהרגלו, עברית:

– לי לא איכפת, ישלחוני נא לשם. לאכול יתנו לי?…

אסון קרה הצייר מַנדוֹ. הוא נתפס בידי ז’נדרם מחוץ לכרך, בשדה, בציירו איזה נוף. מרגל רושם את הסביבה בשביל האויב! בבית־המשטרה אמר לו אחד הפקידים, כי ירה יירה. לאחר שהחזיקוהו במאסר ימים אחדים שולח לחפשי, אבל הדבר הכה את עצביו המזועזעים מכה כבדה כל־כך, עד שלא היו ימים מועטים והוא שב בעצמו אל המשטרה וביקש:

– אסרוני נא, מרגל אנכי.

תהו עליו קצת, שלחוהו אל הקליניקה הפסיכיאטרית, ומשם – לשטיינהוֹף (מוסד לחולי־הרוח סמוך לוינה).

המאורע הדהים את כל החבורה אבל יחד עם זה מילא אותה חדוָה חשאית: אסתר, אחות הצייר, בת השש־עשרה, נשארה לבדה. זו באה הנה לפני ירחים אחדים מעיר־מולדתה שבפולין לראות את אחיה, שעזב את בית־הוריו בעודה תינוקת. וכשהלה הביא אותה בפעם הראשונה בערב אל בית הקפה במגבעתה, מגבעת הלַכּה השחורה, ובאדרתה המחוספסת, גסת־הארג, נתאהבו בה כל בני־החבורה בבת־אחת. “עוד יש, עוד יש!..” ריטטו בחשאי, והם סבורים היו, שכבר ראו את כל מיני היופי ושוב אי־אפשר להפתיעם בשום פרצוף שבעולם. אפילו הסופר האידישאי מאיר זִלְפֶּר, שהמלחמה ניתקתהו מאשתו ומבתו הקטנה שבוילנה, אפילו זלפר זה, שכולו מרה־שחורה וחולי חולין, התעורר קצת ופניו שחקו שעה קלה. גם מַנדוֹ בעצמו, מכיון שלא ראה אותה מעצם ימי־ילדותה הראשונים. הגה אליה, כניכר, יותר מרחשי אח, ואי־מנוחה נראתה בהליכותיו עמה. באותו ערב עוד שהה כאן הסופר הירושלמי שלמה פיק, זה שמפקידה לפקידה הוא בא הנה מארץ־ישראל לשאוב אירופיות. אף הוא נתפעל ביותר, הניח, כדרכו, את כפות ידיו על שתי אזניו, כמגן על אלה מפני הצינה, ואמר:

– אלוהים! אם יש לנו בנות כאלה, עוד לא אבדנו.

והנה אסתר זו, בהילקח אחיה מעמה, שלא נתנה לפסוע אף פסיעה אחת בלעדיו, הריהי עכשיו ברשותם כביכול, בהיותה נזקקת לאפיטרופסותם ולתמיכתם החמרית. משא מתוק שכזה! והם התחרו חד את אחד בכל שירות שהוא: בחיפושי דירה, בסיועים כספיים: התרוצצו אילך ואילך, דאגו לה יותר משדאגו לעצמם, ביקשו הלואות. הו, מעולם לא הבינו את ערך הכסף כמו עכשיו!

כיצד והיכן להשיג את זה, בהסתתם הגבולים מסביב ובהיותך מנותק מעולם־חוץ, שאך עליו היית חי עד עתה? לכאורה יש כאן הרבה יהודים עשירים מצויים אצל ספרות ומוקירי סופרים, אבל נַסה נא לגשת בבית־הקפה אל אחד מהם ולבקש ממנו בחשאי הלואה של עשרים כתר, מיד הוא מתנכר אליך, מתעצב, וידידותו אל חברו עם־הארץ, חברו למסחר ולספסרות, שעמו הוא משתעה באותה שעה, מתגברת פתאום…

בבוקר בבוקר אתה מקיץ ושואל את עצמך: היום אל מי? פקיד האליאנס, הדוקטור יַשצ’וּרקה, שכל־עיקר תפקידו במוסד זה אינו, כנראה, לא לתת, מקדם אותך בביתו במשקפיו הזעומים, מושיט לך את ידו ברפיון, בלי חביקה, כחוכך, אם כדאי אתה לכך, משעמד על מטרת בואך, הוא מוכיח אותך כדברים האלה:

– עכשיו באת. קודם בימי השלום לא עלה על דעתך להיכנס אלי. עכשיו, בצר לך, באת. מרימים על נס את פלוני ואת אלמוני, ואותי אותי…

ולא נתן!

אסתר חיכתה בחוץ, בקרן הרחוב. היה היום האחרון לחודש, ומחר עליה לשלם שכר־דירה – ואין.

בלילה הבא, לילה של אי־שינה, ניצנץ הרעיון להיכנס אל הפרופיסור הישיש שמואל זקס, שנתפרסם על־ידי מאמריו המדעיים במקצוע היהדות, אל תורני זקן זה צריך ללכת.

אחרי לחיצה על הכפתור החשמלי בצד טבלת הנחושת המצהירה נשמעו פסיעות מבפנים ועין הציצה מן החור. עלמה לא־נעימה הכניסה אל הפרוזדור, וקראה:

– אבא, איש שואל לך!

ניכר, שמכל מה שאביה כותב אין לה לזו מושג כל־שהוא. והנה הפרופיסור הזקן בכבודו ובעצמו בקבינט שלו. גבה־קומה, מגובּן קצת, בחולצה של קטיפה מחוקה. תלי־תלים של ספרים, ספרים אין קץ. אבל המצח אינו גדול וברק לא־נאצל בעינים. יהודי הונגרי.

לאחר ששמע את הכל עד־גמירה התחיל עונה אף הוא והפתיע בקולו הגס, השוָקי. העביר בידו על שיבתו, שלא נוקתה עדיין מהיסוד השחור, ודיבר על נסיונותיו המרים בענינים אלה: כמה אנשים לָווּ ממנו ולא פרעו וכו'. כן, הוא מאמין, אינו מטיל ספק, חלילה, בישרותו, אבל מה יעשה מר, אם לא יהיה לו?!

– עשרים כתר לפחות!..

מתוך מלחמה נפשית כבדה מאד, שכל הספרים מסביב השתתפו בה כביכול, נתן לבסוף את הסכום הזה, וידו רעדה, זו יד המלומד הנוקשה והשעירה. אבל שכר־דירה יש, וזהו העיקר.

השאר אינו נורא, לאכול אפשר גם ב“פולקסקִיכֶה” (בתמחוי העממי). בפרוטות אחדות ניתנת לך שם סעודה מספקת. צריך, אמנם, לעמוד תחילה ארוכות בחוץ, בשורה יוצאת זנב, עד שאתה יורד במדרגות, בעלטה, ונכנס לתןך האולם־המרתף הגדול. ערב־רב של דלת העם, פרצופים של השכבות הכי־תחתונות. כל אחד נושא בעצמו את צלחותיו המהבילות מן המטבח אל אחד השולחנות הארוכים. דוחק, קשקוש־הכלים, ישיבה בכפיפה אחת עם קבצן־רחוב מלוכלך… אבל כל זה עוד לא היה מדכא כל־כך, אלמלא מאיר זלפר הוילנאי, שעינך נתקלת בו פתאום, בתוך כל מהומה זו, כשהוא נושא את קערתו בשתי ידיו בזהירות יתירה ופונה כה וכה ואינו מוצא לו מקום. רק אז נופלת רוחך והנך אץ אל המדרגות ושואף רוח לרוָחה, בעלותך משם.

– עכשיו נסע לשטַינהוף! – קוראת אסתר.

ברחוב היא מביטה בקנאה אל נעלי המטרונות, מתעכבת על־יד חלונות־הראוה ומסתכלת ארוכות בכובעים החדשים, שמבעד לזכוכית הם מרהיבים כפלים. את יפי מגבעת־הלכּה הישנה שלה אי־אפשר להסביר לה אז בשום אופן. ובפנותה ללכת, אומר מבטה הרציני והעגמומי: “אלה עוד יהיו לי!”…

והיא לא ידעה, איזה כוח עצור דוקא בבגדיה הישנים, שבמשך העת קלטו הרבה מדמות־דיוקנה. נדמה, שאך באלה היא מושכת אליה את כל העינים של נוסעי־הטראם, ההולכים אף הם בדרך עוצב זה, לבקר את חוליהם. צער מהול בבושה שרוי על כולם. בפרצופי אחדים מהם מחלחל חיוך משונה; באלה רואים כבר את קרובי המשוגעים…

אפָרים ושדות משני עברי הדרך, צריפים, גינות־ירק וסוכות קטנות בתוכן. והנה כבר נוצצת מרחוק גולת־הכנסיה, כנסית־שטינהוף. עוד מעט והשער השחור והכבד נפתח, והמבקרים נכנסים ועוברים בבהלה על־פני השוער הבריא מטופח־השפם, ומתפזרים בחצר לכאן ולכאן, כנופיות כנופיות.

– לכו אחרי! – פּיקדה אסתר, שכל השבילים כאן היו נהירים לה היטב, הסירה את מגבעתה מעל ראשה הבלונדיני, שהבהיק בשמש תשרי, הוליכה על־פני שיחים ואילנות. ורגליה דרכו ורישרשו בשלכת. אל החדר מספר 8 הביאה, ו“אחות” צעירה אדומת־לחיים הכניסה פנימה אל אולם הביקור. הריח המיוחד לבתי־חולים, ערבוביה של אחיות, משגיחים ואורחים וביניהם מתלבטים המטורפים בבגדי־הבד שלהם. מקצתם, חולים ישנים־נושנים, כניכר, נשכחים מכל העולם, הביטו בקנאה אל חבריהם החדשים, היושבים בין קרוביהם אל חבילות התופינים והמגדנות. נשמע קול האחות, בקראה בחדר הסמוך:

– מר מַנדוֹ, ביקור יש לך!

והתנשק עם אחותו. זו הושיטה לו תיכף את החבילה, אבל הוא ניענע בידו:

– אחר־כך, אחר־כך!

את חבריו ומכריו הפתיע בצלילות דעתו, בתבונתו הקודמת. אחד החבורה לא יכול להתאפק ונגע דוקא בנקודה המוצנעת, בשאלו את מנדו, היאך אפשר הדבר, שפיקח שכמותו, אדם אינטליגנטי, שיודע היטב את מציאותו של שגעון־הרדיפה ומהותו, לא יתגבר בשכלו על מחלת־רוח זו. הדבר צריך להיות כמו בחלום מבהיל, שבו אתה יודע, שאין זה אלא חלום, והנך מתבונן בסקרנות במהלך המאורע המסוכן, בטוח בסוף הטוב, שיבוא עם רגע היקיצה.

– אי־אפשר, אי־אפשר!.. – התנצל מנדו ובעיניו ניצנץ גץ חולני; ניצנץ אותו הדבר עצמו, שלכל להטי ההגיון אין שום שליטה בו.

אסתר ישבה על־ידו, הקשיבה ולא הקשיבה, ובשום מקום אחר לא יפתה כל־כך, כמו כאן. כל הנערות, שנאהבו בימי החיים הקודמים, בזמנים ובמקומות שונים, כאילו נתמזגו בה לאחת; בה, באסתר, חזרו ונמצאו עכשיו כולן, כולן. קול האחד רעד:

– מר מנדו, הכבר ציירת את אחותך?

הצייר הפנה את ראשו אל אסתר, כאח וכאוהב גם־יחד, ואמר:

– אני כבר ניסיתי כמה פעמים, ולא עלתה בידי. מתנדפת בין האצבעות!..

– בפורטרט זה הלא יכולת לכבוש לך את כל העולם!

צל של אי־רצון חלף על פני מנדו. חלקות כאלה כלפי אחותו לא סבל, ובדאבה גלויה הציץ שוב עליה, שהשתעשעה בינתים ב“לב” הזהב של שרשרת צוארה, נתנה את זה לתוך פיה וחייכה משהו. יפיה התלקח פתאום כברק ממושך. המשוררים נזדעזעו, עצביהם החולניים נמתחו עד כדי דליחת־הדעת, –ופחד עברם לפתע, פחד מפני המשגיחים החזקים הללו, שמתרוצצים אילך ואילך ומפתחותיהם בידיהם, שמא לא יתנום עכשיו לצאת מכאן…

– השעה הרביעית תיכף, – אמר האחד, – עת ללכת.

בחזרה הלכו ברגל. הלכו דרך הגן הסמוך. אסתר קטפה זלזל־אורן ונתנתהו לאחד דרך־שובבות. זלזל־מחטים זה יקר יותר מכל אותם הפרחים היפים, שנערות אחרות נתנו בשעתן.

– מדוע רק לו?! – קינאו האחרים.

– הא גם לכם!

אבל גם ה“מאושר” הרגיש, עד היכן עוד רחוקה ממנו נערה גאה זו. ולא רק כאן בחוץ, בחבורה, כי־אם גם ביחידות, כשנטתה אליו חסד וביקרתהו פעם בחדרו. הרי היא בצל קורתו – ולא־כלום. אפילו בקצה צמתה לא נתנה לנגוע. אכזריות? לא! חמלה היתה זו, חמלה על האחרים, על העולם כולו… ברם, בעלת־המעון הזקנה לא ידעה ולא הבינה זאת, ונהימתה־רתיחתה נשמעה מעבר לכותל:

– אצלי אין בית־זונות!!

היאך הן מתרתחות ויוצאות מגדרן בעלות־הדירות הללו בין שהן נוצריות, וינאיות מלידה, ובין שהן יהודיות, בנהג מורביה, בראותן נערה באה אל דירן, עיניהן מתמלאות דם ושיבתן ושפתותיהן מכחילות. נערה!.. זו תטמא את ביתן, זוהי הטומאה עצמה. אף־על־פי שגם להן בנות צעירות, וגם הן עצמן הלא היו בזמן מן הזמנים נערות. אין להבין!

כאן הן עומדות על המשמר ומפקחות בשבע עינים, אבל להשגיח על הנקיון, להשגיח, שפשפשים לא יהיו – זאת לא! כשאתה בא אליהן בפעם הראשונה לשכור את הדירה, הנך שואל – אתה הבורח מפני נגע בני־אדם זה שבדירתך הקודמת – הנך שואל קודם כל:

– היש כאן פשפשים?

והיא, הזקנה הערמומית, מיתממת, מבלי הביט אל עיניך:

– הדייר הקודם לא אמר כלום…

ולבך כבר מנבא לך לא טובות, אלא שאינך רוצה לחקור יותר; הנך רוצה להאמין לה… בלילה הראשון הנך מטיל את־עצמך במיטתך החדשה ותוהה על גורלך. לפ־שעה טוב. אבל הנה נרדמת משהו, ובו ברגע חשת את העקיצה הידועה. יש!! כל עסקי העקירה מדירה אל דירה היו לשוא!

בקומך בבוקר, צריך היית לשפוך את כל חמתך, שנערמה בלבך בנדודי שנתך בנשך כל הלילה, על האשה הרמאית, אבל לאור היום הכל יוצא רפה, כבוש, נימוסי. סוף־סוף עם מי תדבר כאן ומה היא יכולה לעשות?!

והנך אץ אל בית־הקפה. עתוני הבוקר מודיעים על ערים שלמות, שהתותחים מכאן ומכאן, מצדנו וגם מצד האויב, החריבון כליל, מבלי השאיר אבן על אבן. כך, כך. להרוס, לנתוש ולנתוץ את החומות הישנות, הארורות הללו, שאין בהן אף לבנה אחת נקיה, להרחיב ולהשמיד אותן ואת בעלותיהן הנתעבות והרשעות, למגר ולשרוף עד היסוד, עד היסוד!!

אבל מלאכת ההריסה נפסקה באמצע. השלום ממשמש ובא. והם באו, המנצחים, הלום, בתור חברים למשלחות שונות, האנגלים, האיטלקים, הסרבּים. באו ונצחונם בלבם והולוּטה הגבוהה בכיסם. עיר־הדוֹנַאוּ מתקה להם, ועיניהם שוטטו בבנותיה הרכות בשנים, העניות, המיותמות, שתעו רעבות, לבושות־קרעים ומחוסרות־גג בצדי הרחובות, על הגשרים ובקֵי (חוף). הציד היה קל – לאחר שהרגו במלחמה את אבותיהן ואחיהן הגדולים… כּשֵׂיוֹת נאלמות הלכו אחריהם, ואם האחת סירבה והיתה חוככת בדבר שעה קלה, לא היה זה אלא מפני שהתביישה להיראות באפס חלוּק.

וכך חוננו את בנות אויבם המנוצח. נלהבים מהיופי המפולש, שסיאוב־העוני לא יכול דכּאוֹ, הוליכו אותן אל חנויות הבגדים והנעלים. הקטנה הציגה את כף־רגלה הגדולה בפוזמק קרוע על־גבי השרפרף העשוי לכך, והמוכרת גחנה אליה וטרחה הרבה בנעילת הנעל ובקשירת השרוך. מתוך קופסת־הקרטון הוציאה אחר־כך את הנעלים החדשות, הריחניות, נשקה להן בסוליותיהן והביטה בצחוק וברחשי־תודה עמוקים אל הקַוַלֶר הנכרי. והכובע החדש, המופלא, האורירי, השלים את האושר.

ומחנויות הבגדים אל המסעדה הגדולה והנהדרה. לא “פּוֹלקסקיכה” הוא זה! אוכלת ושותה לתיאבון גדול, החיה הצעירה חדת־השינים, ואינה נושאת עיניה אל הנער המלצר– עצמה ובשרה… ורק בהגיע הסעודה אל קצה, היא מתעצבת קצת. כי מה שמחכה לה עכשיו אינו משמח את לבה ביותר, למרות הכל.

– ובכן נלך? – אומר הוא.

והיא עונה כמתחננת:

– נשב־נא עוד קצת!..

ככה נפלו קטנות עם גדולות, בלונדיניות וברוניטות, מכוערות ויפות. הסער השכיב את הקמה יחד עם הדגָניות שבתוכה. אללי! נפלה גם אסתר –

אל־תוך לילות הקיץ נפלה; אל־תוך לילות הקיץ ברחוב־ קֶרְנְטֶן ובגרַבֶּן. הבהיק האספלט הכהה והחלק, מתוך החנויות הנעולות הציצו באפילה כתנות־גברים, ספרים חדשים, אבטומוביל כלוּא, שממלא את כל החלל, ומכנסית סטיפן האיר האורלוגין הענקי.

עכשיו פסקו הנסיעות לשטיינהוֹף. נעזב ונשכח הצייר מַנדו. רק פעם אחת עוד ביקרתהו החבורה – בלי אסתר. הם באו אליו בבהלה במהומה, כאילו היכה מי בקורנס על קדקדם, באו לבקש עזרה ממנו, כביכול. אבל לתמהון כולם לא נראה בו הרושם המבוקש. הוא ניענע בידו ופלט:

– מה יש לדבר כאן? זונה!

ולא יספו לבוא אליו. ודוקא עכשיו, כשהוא זקוק כל־כך לעזרת חברים. הוא צייר את הפּרימַריוס כחול־העינים ונתן לו את תמונתו במתנה, וזה, נרגש ביותר, ציוה לתת לו, למנדוֹ, חדר מיוחד, הרשה לו ללכת העירה פעם בשבוע לקנות צבעים, כדי שיוכל לעסוק באומנותו. ולא עוד, אלא שאמר לו, כי הוא נכון לשלחו מכאן חפשי לנפשו, אם אך יביא לו ערובּה מאת איש אמיד, בעל־בעמיו, בעד קיומו בחוץ. והנה כדי להשיג ערובה זו, שהיתה יכולה להחזיר לו את חירותו הקודמת, דרושה השתדלות חברים, ועכשיו, כשכולם נעלמו, שֵב כאן עולמית!

השלום הביא אתו פנים חדשות מכל עברים. בטלו מקומות ה“מקלט”, נפתחו הגבולים. דויד גוֹל שב ומספר נוראות. בדוחק, באשפה ופעמים בלי גג התגלגלו שם כל שלוש השנים. “לאכול יתנו לי?..” והנה לא נתנו! אנשים חפרו באצבעותיהם עצמוֹת מתוך האדמה וגירמוּן מחמת רעב. היה שם רע הרבה יותר מבשדה־המלחמה. – מצחו גַבּ, רקותיו נתעלו, ועיניו קיבלו הבטה חדשה, מכוונת יותר כלפי פנים, – כמי שראה הרבה מה שלא ראו אחרים.

באה מוילנה אשתו של מאיר זלפר עם בתם הקטנה. האב באדרתו הירוקה, שהתבדרה ברוח הסתיו, הוליך את הילדה. בהחזיקו בידה, ברחובות וינה – צער בעלי־חיים! מרחוק היתה זו ילדה נאה, אבל אם להסתכל בה היטב, נראתה דלקת קלה בעיניה החומות, עיני תחום־המושב, מה שהזכיר את כל חוסר הנחת שבמשעולי־המולדת ומחה את שארית הגעגועים עליהם.

כעננים דחופים ומבוהלים, פלטי סערות, באו מאותם המשעולים נערים שחרחרים וארגזים על שכמם וצבאוּ בהמון, כטירונים אל פתחי ועדים ולשכות. אלה היו “חלוצים” בדרכם לארץ־ישראל. בהם טיפל הדוקטור הגליצאי וַלְדְשְנֶפּ והביט אליהם בעיניו הלגלגניות.

אותה שעה טס לקראתם מארץ־ישראל הסופר הירושלמי שלמה פיק – לשאוב אירופיות. הוא לארץ־ישראל ועינו לארץ־ישראל, לארץ זו, שהרבה סייע לבנינה; לא במעדר, אמנם, ולא בגרזן, אלא בקולמוסו השנון, שבו הוא רודף עוול ואבק־עוול באשר הם. שם, בארץ־ישראל, הוא יושב בתוך עמו, בתוך עמו, בתוך ביתו, בעוד שכאן כאילו אין קרקע תחת רגליו, פוסע הוא ברפיון, ובטראם המלא אדם הוא עומד ומתנדנד, נוטה לנפול. ועל־כן הוא שואב את האירופיות בחפזון, חוטף וקורא את המאמרים הראשיים של כל העתונים, מבקר תכופות בתיאטראות ובקונצרטים, מקשיב אל המוסיקה בדחילו ורחימו, שם כל אלה, כביכול, בכליו – וטס חזרה לארץ־ישראל.

הוא עוד לא הסיר מעליו כראוי את אבק הדרך, וכבר קנה לו כרטיס בשביל הסימפוניה התשעית וסר אל בית־הקפה הראשון, שנזדמן בדרכו, להינפש ולאסוף את מחשבותיו. הערב יחפש את החבורה, מחר יסע לשטיינהוף לבקר את מֵנדוֹ… והנה מבוכה ומהומה מסביב: המשטרה! היה זה אחד מאותם בתי־הקפה, שעסקי־בורסה אסורים נעשים שם בחשאי, ושהמשטרה מפתיעה אותם מפקידה לפקידה. זו בדקה בכיסים, צברה ממון חמרים חמרים והוליכה מכאן כנופית־יהודים אל בית־המשטרה ובתוכה גם את שלמה פיק.

ה“בקשות” של אחדים מהמובילים הצהירו בשמש־צהרים וכפתורי מכנסיהם לא היו מרוכסים. ככה הלכו דרך רחובות הכרך, ושוטרים מזויינים מימינם ומשמאלם. העוברים והשבים לעגו, חירפו וגידפו ואיימו באגרופיהם. אשה אחת הראתה בידה דוקא על שלמה פּיק וצוחה:

– הנה הנם מוצצי דמנו!!

הסופר הירושלמי שוחרר תיכף, לאחר שהקומיסַר תהה עליו קצת, אבל מה שסבל בשעות מעטות אלה הטיל חריצים חדשים, בלתי־שכיחים, בפרצופו, ובבואו ביום המחרת אל מנדוֹ, הציץ עליו זה וקרא בהתלהבות:

– יודע אתה מה, אני אצייר אותך!

כשבועיִם צייר מנדוֹ בחדרו הקודר, מסורַג־החלון, את שלמה פּיק, צייר את הכל: את המצח, את הלסתות, את החריצים האפלולים. כשנכנסה ה“אחות” והציגה על השולחן את ספל־הקפה, לא השגיח בזה ומשח במכחלו, הציץ ומשח, הציץ ומשח. לרגעים התחלחל הסופר: שועת־שגעון איומה הגיעה מהחדר שמנגד, דומה לצניפת־סוס, זו חזרה ונשנתה בדיוק, אחת לעשר דקות.

בימים אלה טיילו שניהם לפעמים בירכתי החצר הגדולה, בשבילי האפרים, נכנסו לכנסיה, שבגוּלתה מלמעלה הוטלה קרחה: חלק מציפוי־נחוּשתהּ ניטל אשתקד לשם מכשירי־מלחמה. כאן עמדו דומם שעה קלה, בתוך החלל הגדול והריק, האפל והקריר. יצאו– וַתאוֹרנה עיניהם. ישבו על אחד הספסלים. השיחים מסביב היו מאובקים, הטרפים ספוגים רוח כהה, ושאט־נפש כבד מנשוא עוררו הנשים המשוגעות, שעברו תכופות, צוחקות או בוכות. הצייר סח לשלמה פּיק את דבר ה“ערובה”, ושאל אותו, אם יוכל הוא להשיג את זו אצל אחד ממכריו המרובים.

– אנסה, – ענה הלה.

מַנדוֹ התעורר, זיו־תקוה האיר רגע את פניו שחָרבו, והוא אמר:

– כאן הלא אובַד. לאכול אין נותנים. מרק, מרק ומרק. מחמת הרעב פרצה כאן השַפַּעַת במידה מבהילה ועושה שמות. הביתן הששי נתרוקן בּן־לילה… והאוירה? את הצעקה המטורפת, שמזעזעזת אותך כפעם בפעם, עלי לשמוע תמיד, תמיד, בלי־הרף, בלי־הרף!

בערב אותו יום התהלך פיק בבית־הקפה הקבוע של חשובי־העדה וניסה דבר אל כמה ממכריו בעלי־בתים עשירים. אבל הללו משכו בפתפיהם. מי יהא נוטל עליו דבר שכזה?! אובד־עצות הביט אל תוך החלל המלא עשן, שמתוכו נזדקרו ביחוד שני פרצופים: זה של העסקן הציבורי פְּרִיקֶר עם התבלול שבעינו וזה של השוטה בחרוזים מרדכי זיגפריד, שמטייל פה מעדנות במעיל־הקטיפה המזוהם, ושהמלצרות הנוצריות מראות עליו באצבע: הנה המשורר היהודי! אל מי יפנה כאן?

ומנדו אף הוא נוכח מהר, שאין לו לקוות עוד. הוא גמר את הפורטרט והציגו בתחתית הקיר. לשלמה פּיק עצמו אין כאן קרקע תחת רגליו, אבל הפורטרט שלו יעמוד הָכֵן; לזה יהיה מקום גם באירופה.

כשנפטרו הפעם זה מזה אצל השער, אמר שלמה פּיק:

– אני עוד אבוא אליך.

– במטותא!

הצייר אמא “במטותא” מפני הנימוס, אבל בסתר־לבו כמעט שלא רצה בכך. מכיון שהפורטרט כבר נעשה, שוב אין לו חפץ במקור. עכשיו היה שלמה פּיק בעיניו כאימוּם זה, שהסנדלר הוציאו מתוך הנעל עם גמר המלאכה.

הוא ישב על אחד הסלעים השחומים, הבולטים ממדרון־טרשים זה, התחמם בשמש־סתיו אחרונה ופניו לגיא. לגיא האפל והטחוב, השרוי בצל על בתיו הקטנים והמסואבים; עשן עלה מאחת הארובות. מאחריו רעשה חורשת־ההר, ועלה נישא הנה ביעף, עלה שותת דם ככרבולת־תרנגול אחרי קרב ארוך… הוא מישש בכיסו את הכתר היחידי, קם וירד במרוצה בנתיב הצר – לשם.

להיכנס או לא, – להיכנס או לא?.. אבל כמו יד נעלמה הדפתהו אל תוך אחד הפרזדורים, התחרט תיכף, וסומא מבושה (הפעם הראשונה היתה זו) נפל שם בידי זוֹסיה הבּלה, שחטפתהו מעל המפתן וסחפתהו אל החדר השני, לאחורי פרגודה.

ורק אחר־כך נפקחו עיניו… ואז ראה את מַנ’קה השחרחורת, הרעננה, בת־השבע־עשרה, שזה לא־כבר נפלה לכאן. היא אכלה תפוח וחייכה לעומתו. בקלסתר פניה הזכירה לו את חברו בבית־הספר. את הנער היפה מישא, שהוא אהבו בחשאי, דבר שגרם לו אז התרשלותו בלימודיו ונפילותיו בבחינות. היא, מַנ’קה, יכולה היתה להעביר מתחת לבו את גוש־הגועל, שהציק לו עכשיו, אבל הכתר היחידי כבר ניתן לזוסיה.

הוא שם עין במספר הבית, מספר 7, הלך מכאן ושב לחיות את חיי הפליטים תיכף לאחר המנוסה, חיי־רעב, חוסר־מחר ושכרון־דרור. המשטרה המקומית, המשטרה הפולנית, עינה רעה אמנם ב“ניהיליסטים” הללו מחוסרי ה“פספורטים”, אבל הנעורים, הנעורים הם שהמתיקו את הכל. מבט טוב אחד של נערה ברחוב, של נערה מבנות הארץ, מכיל בתוכו זכות התאחזות באדמת־נכר זו הרבה יותר מכל ההרשאות של פקידי השלטון.

קשתה אך המלחמה ברעב. בעל המסעדה “בּכְּחוּס”, לץ ומוקיון קצת, אוהב היה לדגדג את אורחיו בקש מאחורי אזניהם ולהעמיד אחר־כך פנים תמימים כאינו יודע כלום; וכשהדבר עלה לו, נהרו פניו מעוצר צחוק ואושר. באותה שעה לא הקפיד, כשאחד אמר לו אמירה בהוּלה: “אני אשלם מחר” ורשם את החוב בגיר על גבי המזוזה. אבל כשהמספרים נערמו שם שורות שורות יותר מדי, נהפך לאיש אחר, קמטי־הצחוק שבפרצופו נתפשטו, והוא לא ידע חַנוֹת ואמר:

– איני יכול יותר!…

ושערות־שיבה נראו בזקנו בפעם הראשונה… באותו יום, יום קר ביותר, תעה הפליט בעיר וביקש עבודה. עבר על־פני בית־חומה עומד בבנייתו, נכנס לשם והשתכר לחצי היום. לשאת לבנים. בערב קיבל את משכורתו, גוּלדן חדש עם פרצופו של פרנץ יוסף. ולא הלך אל “בּכּחוּס”, לשלם את חובותיו, כדי לבצר את הקרדיט בשביל הימים הבאים, אלא אץ ישר אל הגיא, אל הבית מספר 7.

נפל השלג הראשון, ומדרון־הטרשים שמנגד הלבין באפילת הערב. לא לחנם היה הקור ביום צובט כל־כך, אבל באותו בית היה עכשיו חם. הנערות ישבו בשורה מפורכסות – לאור העששית. ממולן ישבו שני אוּלַנים אדומי־מכנסים והתלוצצו. זוסיה קפצה ממקומה ואמרה למשכו אחריה כבפעם הראשונה, אבל הוא שאל אותה:

– היכן מַנ’קה?

פני הזונה המכוערה רעמו קצת, והיא התאפקה וענתה:

– היא הלכה עם “אורח”. תיכנס תיכף.

כּאַב הלב, והוא הוסיף לדבר עמה ושאל:

– ודאי לא רבים הימים שזו כאן?

– כן, זה לא־כבר שהיא ברחה מביתה. לפני ימים אחדים היתה אמה פה ובכתה. אם אומללה! שני ילדים לה, נערה זו ונער צעיר ממנה. הנערה זונה והנער גנב!..

ותצחק.

ברגע זה יצא איש לבוש מהחדר השני, ומבלי הביט ימין ושמאל, כונן פעמיו אל הפתח. אחריו יצאה מנ’קה בשמלה מרוקמת זהב, ורצי־כסף בצמתה העבה. היא היתה פה ה“מדונה”.

– הנה ה“רוסיאן” – ניגשה אל הפליט – סרווּס!

– אליך באתי הפעם, – הבליע זה את קולו הרוטט בהמולת האנשים, שנתרבו מושלגים מרגע לרגע וישבו על־גבי הארגזים המקומרים.

בלכתו אחריה אל החדר השני, חש בגבו את דגדוג המבטים, מבטי הקנאה. –הכניסתהו לאחורי פרגודה ואמרה:

– התפשט ושכב. אני אבוא תיכף.

הוא עשה כדבריה. שכב אפרקדן וציפה…

מחדר־האורחים הגיע לאזניו ערב־קולות, ניבול־פה, צחוק, הברת הרמוניקה… שמע את דלת החוץ בהיפתחה ובהיסגרה; אורחים יוצאים ואורחים נכנסים. אבל הנה נפתחת הדלת והושלך הס; קול־דברים אחד נשמע, קול מיוחד, קול במפגיע.. לבו, המהגר חסר־התעודות ניבא לו לא־טובות. “ריביזוֹר!”…

– וכאן מי? – קרב הקול, והבלש נכנס גם הלום.

התחילה פרשת התעודות. בפרצוף זועף זה, מסומר־השפם, ניכרת היתה כל הסולידריות החשאית עם המשטרה הרוסית. למרות כל האיבה מדור לדור.

– יתלבש נא פַּן וילך עמי!

באיזו חדוה־לאיד, באיזו מזימת־שטן הם נכנסים למקומות אלה, חודרים לפנַי ולפנים ואוהבים להוציא את האיש מאחורי הפרגוד, ברגע העיקרי דוקא. ברם עם כל השנאה והכעס הנך הוגה אז אליו, אל “ריביזור” זה, גם מעין רחשי־הערצה חבויים על זו האדישות והזעפנות כלפי הנערות המעורטלות למחצה שמסביב, כאילו עומד הוא למעלה־למעלה מתאוות שפלות אלה.

בחוץ עמד שוטר. הרגלים דשו ברפש, והשלג הנופל סימא את העינים. עוברים ושבים היבהבו לאור הפנסים, ולשום איש מהם לא אכפת!.. “הימינה השמאילה!” פיקד השוטר, עד ששער ענקי נפתח לפניהם ובלָעם.

כאן נמסר לרשות אחרת. פישפישו בכל כיסיו ונטלו ממנו את השעון, את האולר, את הארנק עם הגולדן היחידי…

– אל מספר 5!

והדלת ננעלה מאחריו.

בעד החלון השבור נשב הרוח וטילטל את השלהבת הזעירה, העירומה של העששית התלויה במרומי הקיר. הוא עלה על האצטבה המשופעת, זקף את צוארון אדרתו, הצטנף ושכב בלי נוע וזרועו תחת ראשו. במחצלת המזוהמת, שמשמשת כאן שמיכה מיאן להתכסות. והלילה עוד גדול!

הנה השמיע אורלוגין אי־בזה בקריה אחת־עשרה. טוב, לפחות, ששעה זו מאחריך כבר, אבל הנה מכה אורלוגין אחר בנעימה אחרת שוב… אחת־עשרה! רגעים נגררים בכבדות. ואורלוגין שלישי מכה שוב – – אחת־עשרה! וכך עם כל שעה ושעה.

צעדים במסדרון. צעדי שני אנשים הולכים וקרבים. הלום, הלום. גיל חם מלפף את הלב: הדלת נפתחת. נפתחת!.. נפתחה הדלת, אבל שבה וננעלה תיכף – אסיר חדש הוכנס.

דבר־מה פילח את האפילה הנפשית… זה היה נער שחרחר כבן חמש־עשרה, שדמות־דיוקנו הבהיקה מן העלטה דומה מאד לזו של מנ’קה. אָחיה!.. — ניצנץ רעיון –אותו הנער “הגנב”, שעליו סחה לו זוֹסיה.

זה תעה קצת אילך ואילך, שרק בשפתיו נעימה שגורה, שרק יפה. שריקת־נערים עגמומית זו, ששומרת בתוכה מה מיתמותו של הגבר הקדמון ביערות־קדומים… וכחש את־עצמו כאן כמו בתוך ביתו, עלה על האצטבה והתכנס תחת המחצלת, שכניכר, כבר ניסה בה.

– על מה? – שאל הפליט.

– על לא־דבר.

– היש לך אחות מַנ’קה?

– אין לי אחות!

אבל הלא לא האמין והיה בטוח בהשערתו.

– אֱמר־נא את האמת. הלא אין לך להתבייש בה. נערה יפה היא.

– אין לי אחות! אין לי אחות;

ולא ארכו הרגעים ושניהם נרדמו.

בהיותו ב“שדה” הירהר תמיד: כתום המלחמה, אך ישוב לביתו, ילך תיכף אל בית־הקפה הקבוע שלו, שם יֵשב, יעשן ויביט בחלון– נערה עוברת, מנקה־ארובות, שלג נופל… והנה בא היום – ומה?

בית־הקפה אינו זה שהיה קודם לכן. התקרה כאילו נתנמכה ונראית כמפוחמה משהו, האורלוגין עומד, ומן הפתח נמשכת צינה אל הארכובות. הכל תחליף, טעם תפל בכל, במקום סוכר – סַחַרין. המלצר הראשי קרל, שלשעבר עודד את הרוח בהסברת פניו הבריאים, שיבה נזרקה בו ועיניו הכחולות דומעות מזוקן. מחמת ההפגנה הגדולה, שעתידה להיות היום, הוא מתנכר וגובה את התשלומים, מבלי חכות עד שיקראו לו. על כל צרה שלא תבוא!

המלחמה חדלה, אבל ענין ההריגה בכלל לא חדל. מלבד המהפכות והפוֹגרוֹמים, הרי החיילים, שנתפזרו לביתיהם, ונשקם בידם, ממשיכים את הדבר ביחידות. איש איש בפינתו. כאן הכל ביחד: הרגילות להרוג, חוסר־מחיה וחולשת השלטון. יום־יום יש לקרוא בעתונים על־דבר רצח־שוד חדש. דפקו בדלת, ואין פותח; קראו למשטרה, וזו פתחה את הדלת בחזקה, והנה… או שהנהר הקיא ארגז אל היבשה, ובו גוית־נרצח מקופלת… בגדי־הצבא האפורים והממורטים, שבהם התגלגל בחפירות, מטמיעים את הרוצח בהמון חבריו; לאחר שרחץ את ידיו מן הדם, הוא לובש בגדים אזרחיים – ועתה צא וחפש אחריו!

הנך מטייל ברחוב ומסתכל באיזה חלון־ראוה או שאתה סח עם חברך, תוך־כדי־כך, בהיסח־הדעת, משתקע דמיונך ברגעיה האחרונים של הזקנה הנרצחת, שעליה קראת היום בעתון הבוקר. וכך אתה חי וחש את־עצמך חליפות: פעם כמי שלסטים התנפלו עליו בחדרו, פעם כמי שהושלך בחזקה מעל דופן הגשר אל הנהר, פעם כמי שנהרג בהפגנה ברחוב, פעם כמי שהוצג “אל הקיר” ברוסיה, ופעם כמי שנקבר חי באוקריינה.

ענין ההריגה! מלבר הרי זה ענין של חמש דקות או גם פחות; אבל מלגו? כאן הרי זה נצח, אין־סוף!.. כאן מכריעים הרגעים המעטים הללו בכובד זמנם את כל החיים הקודמים. משהו מִדָבָר אנו טועמים בשעת נַרקוֹזה, התעלפות. ולפעמים גם בחלום רע. אבל מה הנהרג אחר־כך, אחרי משהו זה, שהיקיצה גבול לו? מה טועם הוא בהינתק החוט?

בהינתק החוט, בהינתק החוט – – היכן אפשר להתנער מכל־זה ולחיות קצת כבימים הראשונים, בהם למדנו וקראנו את דבר־הרציחות בימי־קדם ושמחנו בחשאי על שאנו חיים עכשיו ולא אז? היכן אפשר להבריא קצת?

היכן?

לברוח מן הכרך, ויהי מה, לברוח תיכף מן הכרך, שגם האביב לא יכול להמתיקו. בקטעי הגנים נפגשו תכופות מַטרונות עוטות אבל, ושמש אפריל האירה את אנדרטות־המשוררים עם חריצי יסורים בלסתות ולִשְלֶשֶת־אנקורים על המצח.

הוא תר לו כפר קטן בשטיריה, בתחתית הר, וקבע דירתו אצל איכר בא־בימים, שביתו הקטן עמד לבדד, באמצע השדה. ועוד בערב הראשון טעם את ההויה הכפרית בכל מתקה: בביצה הקרובה קירקרו הצפרדעים, קירקרו בדבקות, בשכרון, בכלות הנפש אל ראשית האביב.

זה כעשרים שנה שלא שמע קולות אלה, ונפעם ביותר, נכנס לחדר־המבשלות, שהפרוזדור הצר הבדיל בינו ובין חדרו, לשוחח קצת עם הבעלים.

– זאת היא המוסיקה שלנו, – חייכה לעומתו הבת היחפה בֶּמרסהּ את הבליל בעביט, סעודת־הערב לחזירים.

אמה הזקנה והבריאה נתנה ידה בבליל אף היא ופיקדה:

– עוד מעט צוננים, צִילי!

הוא שאל:

– הרגשתם כאן מה מן המלחמה?

– מעט מאד, – ענתה צילי. – אוירון ראינו לפעמים, ושבויים רוסיים עבדו כאן, אצל האכרים הגדולים.

– בחורים יפים?

– אחד היה נאה! – ענתה הנערה בצחוק.

נפתחה הדלת, וכלב צהוב גדול התפרץ בבהילות, התנער בגבורתו, השתולל, הסתובב סחור־סחור, ולאור העששית הקטנה, בין כתלי החלל הצר, נראה כארי. ממרומי הכירה הביטה אליו רתת החתולה המנומרה, ועיניה הודלקו.

– כל היום הוא אסור בשלשלת, – הסבירה צילי, – ועל־כן הוא מתלהלה כל־כך. –לוּקס, שקט!

אבל לוקס לא שקט והוסיף להתרוצץ, שכור־חופש, אילך ואילך, ובראותו את בעליו, שנכנס בינתים, הסתער עליו בשפע אהבה, הזדקף מלוא־קומתו, הטיל על כתפיו את שתי כפותיו וליקק בצמא את הפרצוף הקודר, את החוטם, את העינים.

“טוב מאד, טוב מאד!” הירהר הוא ושב אל חדרו, שבו התהלך באלכסון, הלוך ושוב, וראה בעד החלון המסורג את השדות המשחירים. המזרן במיטתו, הממולא בזַגֵי דוּרה, היה צונן ורענן, וקרקורי הצפרדעים התגברו והמתיקו את שנתו. וכנולד מחדש הקיץ בבוקר השכם.

הקיץ נכנס בעביו, והוא טייל לאט בשבילים הצרים, לא הרחיק, והביט אל קדקדי ההרים באופק, שפעמים היו מעורפלים ופעמים שקופים ומצוחצחים. קריאות התרנגולים משתפכות מכל עבר, נושא־המכתבים הולך ובא דרך שדות, והדבורה מפסיקה את זמזומה, ברדתה על הפרח הרך, ומכרעת אחוריה, כמו מתוך הזדווגות. הוא הריח את ילדותו בציצים הצהובים־מצהירים, שקטפם לשם־כך, ושאף אותה מן השמים הכחולים־כהים, מן השמים השלמים… וכמו אז, בעודנו נער הדובדבניות הבשלות הראשונות, קטף בהיחבא, בגויעת־לב. קטן, הזדקף על בהונות רגליו וקטף מן האילן שבחצר את גזירה שמא יראוהו הבעלים בכך. כי האיכּרה הזקנה והחשדנית, שעבדה באותה שעה בשדה, יחד עם בעלה ובתה, הזדקפה לרגעים אף היא, האהילה על עיניה החדות והביטה הלום, אל חצרה, וסקרה את הכל.

לבדו תעה כאן אילך ואילך, הציץ לתוך הרפתים האפלות נכנס לחדר־המבשלות, שלא ננעל בפניו; תעה בפסיעות זהירות, שלא ירמוס את האפרוחים הרכים, שאך תמול שלשום יצאו לאויר העולם. לצפצופם העליז והבריא, הצפצוף בהמון, ענה ציוץ בודד, חולני, מירכתי הכּירים: שם, בתוך הקדירה, בנוצות, טמון היה אחיהם ה“נפל”, שלא נדגר כל־צרכו. ושהאיכרה אמרה עליו, שלא יחיה. – באמצע הרצפה, על בֶּהרת־חמה, רבצה החתולה המנומרה על צדה, בפישוט אברים, וגוריה היפים, והמנומרים כמוה, והעיורים עדיין, פישפשו ומצאו את שדיה למרות עִורונם.

אבל כל אלה לא הרהיבוהו כל־כך, כתרנגול הגדול, האדום, יפה־הרעמה, אבי משפחתו העצומה, שטייל בחצר דרך־מלכות, התעכב תחתיו לרגעים, השהה את רגלו האחת באויר, כמתאמץ להבין דבר־מה. הלא זה הוא התרנגול של בית־מולדתו, אותו התרנגול עצמו, ולא אחר… הנה צידד את ראשו קצת, סקר כלפי מעלה וקיעקע אל תרנגולותיו בחרדה. אזהרה: ברקיע המעונן הסתובב איזה עוף שחור, והוא לא ידע, שהמות אורב לו דוקא ממקום, שבו הוא בטוח ביותר.

–את זה “נדקור” בקרוב, – אמרה פעם האיכרה הזקנה, בקשרה ובהדקה היטב את קצות מטפחת־ראשה מתחת לסנטרה השעיר. – ובמקומו נגדל אחד מן הצעירים הללו.

על־יד הבאר, בצהרים לעיני נשיו נדקר. ראה זאת גם לוקס מתוך צריפו הקטן, זינק החוצה עד למלוא אורך שלשלתו, התרוצץ אילך ואילך ונבח ויבב ארוכות.

מאורע זה, שנתרחש בהיותו בשדה, העיב את רוחו. נתיתמה החצר. הורגש, פשוט, כאב, במשנה־אהבה התרפקו העינים עכשיו על היתומים, התרנגולים הצעירים, שגברותם אך התחילה לצמוח, שקריאתם היתה קצרה וקטועה עדיין, ושרגליהם אחרי הגשם הצהיבו משופשפות ויפות כל־כך. הנה מנסה האחד לכבוש תרנגולת מנשי אביו, וזו מסרבת ודוחתהו בחמת־כוח. בעוד שעה קלה התגנב בלאט אל תרנגולת אחרת, רובצת בגומה, אצל הגדר, ומתפַּלֵית, התגנב מאחוריה, אבל גם זו, שהרגישה בדבר, הפכה פניה אליו וניקרתהו נקר ופצוע.

בערב אותו יום ירד גשם, והרוח הִשִיר את תפוחי־הבוסר ותופף בהם על גג־הפחמים של סוכת החצר. כדי לפכח את הבדידות, נכנס, כמשפטו תמיד בערבים כאלה, לחדר־המבשלות, לפטפט קצת עם המשפחה הקטנה. תיכף בכניסתו נתקלה עינו בתרנגול הצעיר הלז, כשהוא תועה מוכה־סנוורים אצל הקיר, לאור העששית הקטנה, ברגע הראשון תמה: מה לזה כאן עכשיו? (בלילה מקומם בלול שברפת־הפרה.) אבל הוא פסע עוד פסיעה אחת – והבין את הכל.

אחיו האחד כבר “נדקר” לפני רגעים אחדים, ועתה הגיע תורו הוא. צילי גחנה ונטלתהו בידיה, וזה השמיע הברה רפה, הברה לילית… היא החליקתהו ואימצתהו קצת אל שדיה המדולדלים, חבוטי־העבודה; אחר־כך תפסתהו ברגליו, וכשראשו למטה, נשאתהו אל אביה, שישב על שרפרף וסכינו בידו.

היא הוסיפה לאחוז ברגליו, ואף־על־פי שהפכה פניה לאחוריה, כדי שלא תראה, ניכר היה, שאינה מתחלחלת כל־עיקר. התרנגול לא פלט הגה כל שהוא, אלא פירכס והשיב רוח אל הפנים… לצחוקה של הזקנה, שטיפלה בכירה, התחמק מכאן ושב אל חדרו.

אגב נהימה קטועה התלבט רגע אילך ואילך, ובלי שום נטיה לשינה התפשט והתכנס במיטתו עד מעל לראשו. אבל גם מבעד לשמיכה עוד שמע את פרכוס־הכנפים, שהלך ורפה, הלך ורפה.

מהיותו הראשון ולו היה העָבר – לא ביטאו את שמו מפורש, אלא כינוהו הוא סתם. וגם הברה זו פלטו שניהם, הבעל ואשתו, על־כרחם, כאילו כפאם שד, אגב רהַט השיחה. לרגל ענין אחר. היא סיפרה, למשל, כיצד למדה את אמנות הגלישה, בעודנה נערה כבת חמש־עשרה; למדה ביסורים. בדמע.

– חבשתי את המחלקים לנעלי, והוא נהג אותי עד לאמצעיתו של הקרח, ושם עזבני לנפשי, בפעם הראשונה…

– מי? – שאל הבעל מתוך פיזור־הנפש.

– נו, הוא… – רטנה היא, כמתחרטת על כל הסיפור.

או שנימקה את פחדה מפני הברקים והרעמים וסיפרה. כיצד הפתיעה פעם הסערה, בשעת טיול מחוץ לכרך, ובקרבתה הכה הברק בצריף־איכרים לעיניה.

– לבדך היית אז?

– לא…

– לא!..–סנט בה בצחוק רע וחיקה את קולה.

– ובכן למה אתה שואל?!

על־דבר הדם, שזינק מתוך גרונה פעמַים בחייה. סיפרה וחזרה וסיפרה פטפטנית תמימה זו, שיצורי־המות הקטנים והערמומיים כירסמו את ריאתה המתוקה בתאוה יתירה. היאך ששכבה לבדה בחדרה ושמעה את הרופא מתלחש עם בני ביתה בחדר השני…

– והוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!…

– מי?

– נו, הוא…

ובדמיון הבהיק כפעם־בפעם אותו הפרצוף החיור והרזה, הזרוּע נקודות־חמה, שאך פעם אחת ראהו, הפרצוף הסלַוי הקר וחד המשטמה. הוא – העשוק, האויב המסוכן, שלא יחמול ביום־נקם…

– אילו היה זה אחר, לפחות, – הוכיח אותה פעם. – הלא בין ידידי־נעוריך היו נערים נחמדים כל־כך, והנה דוקא הוא, המכוער שבהם!..

היא שתקה.

עתים, כשהלכה אל השוק לקנות דבר־מה, נעל בעדו את הדלת והתחיל מפשפש רתת בכל המגירות, בכל כיסי בגדיה, בין הדפים של תוי־הנגינה שלה. תאות־הריגול תקפתהו כל־כך, עד שכמעט נצטער, על שחוץ מכרטיסי־טראם ישנים וממועכים לא מצא כלום.

אחר־כך טייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, הביט אל החלונות, ולפתע־פתאום נזדעזע, התלבש בבהילות ויצא אף־הוא.

מבולבל שוטט ברחובות, קפץ מטראם אל טראם, פנה כה וכה, הביט ותר. והימים ימי הקְרַמְפּוּס; מתוך חלונות־הראוה מציצים השדים־הבובות האדומים כלפי שלג החוץ.. לבסוף הוא שם נפש בכף והולך אל אותו בית־הקפה, ששם יושב הוא, נדחק ונכנס דרך הדלת המסתובבת, ותיכף משקפיו מתערפלים מפני החום ואין הוא רואה כלום לחלוטין. מוכה סנוורים הוא מפקיר את עצמו ביד גורלו – מאד אפשר, שברגע זה יתנפל עליו הוא באקדח או בסכין…

ומה שלא מצא בהקיץ, ראה בחלומותיו, החלומות, החלומות!… כמה ערמומיות־שטנים הוצקה בהם; איזה יגון, איזה דוחק נפש! והיא היתה כאן לא כפי שהיא עכשיו. אלא דוקא כבימים הראשונים, בראשית קסמה וכוחה. מורתח כולו ומלא חמת־נקם ננער והציץ תיכף עליה, ששכבה לצדו, שקועה בשנתה ופיה פעור קצת, ושוב הצטער רגע אחד, על שאין זה אלא חלום ואינו יכול איפוא לבצע בה את נקמתו.

מתוך חלום שכזה הקיץ פעם אחת בבוקר־סתיו ומצא אותה לתמהונו, כשהיא נשענת על מרפקה, וראשה משורבב אל מחוץ למיטה, כלפי קרקע. לבו ניבא לו לא־טובות, והוא שאל ברחמים גדולים:

– מה לך, סַבּינקה?

מבלי הביט עליו, ככועסת, השיבה מלה אחת:

– דם!

הוא לא ידע מה לעשות והתחיל מתלבש. חלוקו נדמה לו כהה ביותר… לבוש למחצה תמכה בראשה, הביט על הנוזל האדום, שפרץ בלי מעצור, נאנח בכל ישותו ומילמל:

– אלה הם החיים! אלה הם החיים!..

כמו בשכבר הימים, ברוצו, ילד בן־תשע, לקרוא אנשים אל אמו הגוססת, כן רץ עכשיו לאורך הרחוב – אל הרופא. עין בעין כלפי האסון הגדול אנו נעשים כולנו שוב ילדים בני־תשע. “הוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!” ומתוך כל העולם הגדול והזר, שוה־הנפש, הבהיק עתה אך אחד, חיור ורזה, כידיד יחידי, כאח, שנוטל עליו את חצי הכאב, כאֵב־הרחמים הנורא – הוא.

בין יהודי־המזרח, הירהרתי, אין למצוא כמוהו כל־עיקר; יהודי מערבי הוא זה, מילידי המקום, כניכּר מהברתו ומעזותו, יהודי, שאין לו מיהדותו אלא זה החוטם המגובן והחד ורעבתנות־החיים בלבד.

באיזו הנאה לגם תמיד את הקפה הרותח, בלפפו את הספל בשתי ידיו הצפודות, המסואבות והרועדות. בינתים השתעל וירָק¹ את כיחו תחתיו, על הרצפה, אחר־כך הביט בעיניו הבולטות אל התופינים ומישמש בכולם עד שברר לו את האחד. תמה הייתי על סבלנותם של המלצרים. טרחנותו לא ידעה גבול. הוא תבע עתון אחרי עתון, תלה את ה“צויקר” שלו דוקא בקצה חטמו ועיין ארוכות בחלק המודעות. ולבסוף, לאחר שכבר קיבל את הכל:

– פרנץ, את ספר־הטלפון!

ובספר ממורטט זה הפך והפך, רשם לו בעפרון מספּרים שונים, אחר־כך קם לאט ושׂם פעמיו אל תא־הטלפון. ודאי לקוי היה בכפות־רגלים שטוחות, לפי שהלך עקב בצד אגודל, בלי גמישה כל־שהיא, כברגלי־עץ.

משנכנס לתא, הרי היה זה עסק לדורות. אך צילצל את צלצול־החתימה, וכבר פתח תיכף במספּר חדש. ביחוד לא זז משם, משראה בעד זכוכית־הדלת אנשים מחכים. והללו חיכו עד־בוש.

– האדון הוֹפְרַט, – נשמע פעם קולו המכוער, – בתי נשואה לבּנקאי בּרתּוֹלד…

ניכר היה, שמכאן, על־ידי הטלפון, ביצע את עסקיו הכהים, והכל על חשבונו של חתנו הבנקאי. אגב, איזה בעל־טעם הוא בנקאי זה. הלא אם יש לה לאשתו אף שרטוט אחד מקלסתר־פניו של אביה – דיה!

הימים היו ימי המלחמה. ימי־חורף אכזריים, כשהדירות לא הוסקו מחוסר פחמים, והמקלט היחידי היה בית־הקפה. כמוני ישב שם מבוקר עד ערב, וכמוני הדגיש למלצר תמיד, שהקפה יהיה רותח. לא יכולתי לסבול את זו הרחבת־הדעת שבה פשט את אדרתו הדלה, כּחול מקור ותלה אותה דוקא על־גבי זו שלי. עת גם התישב אל שולחני.

– מדוע אתה רוצה פתאום ללכת מכאן? – שאלני חברי לתומו.

– מוטב שנשב שם אצל החלון…

אבל גם בשבתי בפינה אחרת, לא היה ניחא: שמעתי את קולו, את שיעולו, את צעדיו המיוחדים, צעדי־העץ. סוף־סוף אנוס הייתי לותר על רגילוּתי ולעקור את ישיבתי אל בית־קפה אחר. כשנה שלמה לא יספתי לראותו וכמעט ששכחתיו. והנה ראיתיו פתאום מתוך הטראם, כשהוא משׂרך דרכו בכפות־רגיליו השטוחות על המדרכה הרטובה משלג מוּפשר. עדונו חי! הכרך גָוַע, אנשים נפלו ברחובות, לוָיוֹת נהרו יום יוֹם, והוא, הזקן השחוף, שאינו יכול ללכת, הוא חי. איזו חיוניות עקשנית, חיוניות להכעיס! כחתול זה, שאתה הודפו מעל ברכיך בחמת־כוח, והוא מסרב ונאחז במכנסים בצפרניו…

קטע אחד מתלבשתו, חלק קטן מגופו, שעיני נתקלה בו בהיסח־הדעת, הספיק, שאכירנו כרגע בין המוני אנשים אחרים. כך הכרתיו פעם אחת על־פי מפרקתו בלבד, זו מפרקת־האבטיח, בשעה שעמדנו בתוך מחרוזת־אנשים יוצאת־זנב, שצבאה אל פתח־הנחתום, אף־על־פי שכמה חוּליות חצצו בינו וביני. כולנו עמדנו בקור וחיכינו בקוצר־רוח, איש איש ללחם חוקו המצומצם, שנחתך לו מטעם השלטון, לזו פת־ה“קוּקוּרוּץ” העלוּבה, אבל הוא עמד וחיכה אחרת…

במקומות שונים ובמצבים שונים קילקלו לי פגישות אלה את הלך־הנפש, עד שביום ראשון אחד, בצהרים, ראיתיו, כשהוא יוצא, לבוש בגדי־חג, בין יתר היוצאים – מכנסית־פּרטוס. “נוצרי!”… עמדתי על טעותי בקול, וחדוה משונה זיעזעתני.

אחרי גילוּי זה עוד יש שנזדמנתי עמו פה ושם, ונפלא הדבר: שאט־הנפש שוב לא היה חריף כל־כך.

אמו של בנימין ריבלין נהנתה מאד מזה, שאני, מנחם סמוּטני, “הנער הטוב”, חבר לבנה. ברם, חברוּתי לא עמדה לו, לבנימין, הרבה. רקותיו המצומצמות, ההדיוטיות, הזרוּעות שרשי־שערות, לא תפסו בשום אופן את כל הטעוּן הבנה יותר דקה קצת, וראש־הישיבה שבעירנו, ווֹלף, ראש־ישיבה וסוחר־יערות כאחד, זה הבּריא, הרענן, שזקנו המגודל, השחום, בלע את מרבית פניו המבהיקים, זה ראש־הישיבה הפּיקח, חד־העינים וקצר־הראיה בבת־אחת, סטר לו על לחייו תכופות לעיני כל התלמידים, סטר ונזף:

– אתה, גוי־המרחץ!

כן, ראש־ישיבה זה נזיפתו היותר חריפה היתה: “גוי־המרחץ!” – אף־על־פּי שבמרחץ, בהיותו מוטל פרקדן על־גבי השלב העליון של האצטבה, היה נזקק לאותו “גוי” ביותר והפציר בו תמיד, שיחבוט בחבילת־הזרדים את גופו הלבן והשמן עוד, עוד.

ביום הששי אחרי הצהרים התענג תחת פּולסי־המטאטא הללו, וביום הראשון בבוקר, בשעת ה“שיעור”, כבר סטר את תלמידיו בלוית אותה הנזיפה. – תמה הייתי תמיד, היאך בנימין זה ממהר להתנער מהכּאות מעליבות אלה, היאך שב לאיתנו תיכף וגם צחק. אני במקומו הלא הייתי משליך את־עצמי אל הדניֶפּר! אבל הוא – איזו חיוניות בהמית העבירתהו על הכּל בשלום, ותמיד היה הרושם, כאילו כל זה שאינו בעצם אלא דבר טפל עצלו, וכי לו, לבנימין, נכונים בעתיד ענינים אחרים לגמרי, ענינים, שבהם תהיה ידו הוא על העליונה.

בבואי לביתו לפעמים, הסבירה לי פנים אמו החייכנית והערמומית משהו וכיבּדתני בתה וברקיקים, ואחותו הצעירה ממנו, שרה, נזדרזה למזוג לי מן המיחם הרותח את הכוס השניה, בלי שאול את פי, אם רוצה אני בכך. ורק האב הכרסתן, כבד־הנשימה, הירשל־אֶליה, תגר־תבואה קטן וחזן גרוע בימים־הנוראים, עינו היתה רעה בי משום־מה, והוא אהב לעקצני בשנינות רעות, פעם בכה ופעם בכה.

רוע־עין זה של האב נתגבר ביחוד ברוב הימים, כשהתחלתי יוצא ונכנס לביתם לא לשם בנימין, אלא לשם שרה. זו היתה נערה נאה, לכאורה, ולא היה בה כל מום, ברם חסרה היתה אותו המעט, אי־בזה, בעינים, או מסביב להן, המעט מאד, אבל שהאהבה תובעתו. ברם, היא מיאנה להבין זאת, ובעמדה לפני הראי, תמהה בלבה, מדוע היחס אל נערות אחרות שונה קצת, וראתה בזה איזה זדון, איזו שרירות־לב… ואף־על־פּי־כן, באין נתיב אל הללו, אל יחידות־הסגולה, הקדשתי לה את מיטב שעותי ער ערב.

הנה כבר פרשו ההורים אל חדר־משכבם, בנימין שכב לישון אף־הוא, ואנו יושבים ומשוחחים בטרקלין הקטן. אני מעלעל בינתים בספר־האנטומיה הכבד (שרה למדה את אומנות ריפּוּי־השינים), ומן הפּינה, מעל הטרסקל, מצהיבה גולגולת… מחמת השעה המאוחרה נעתרתי ללון כאן הלילה, ומשכבי כבר הוצע בשבילי. והנה מגיעה לאזנינו נהימת האב מחדר־המיטות שלו, נהימת־התמרמרות:

– העששית דולקת כל הלילה… אין קץ לשיחה… שום תרדמה אינה נופלת עליהם!!

ואני אומר לשרה:

– כבר עת לישון באמת. אביך כבר כועס.

– אין דבר, אין דבר, – משתדלת שרה להמתיק את הענין, ובעיניה אני רואה כעס כבוש כלפי גסותו של האב. – עוד נוכל לשבת קצת!

לבסוף פורשים אף אנו, אני לפינתי והיא לחדרה. אני ער על משכבי באפילה הזרה. והנה נתגברה פתאום הנשימה הכבדה של בעל־הבית בחדר־המיטות שלו… עכשיו הבינותי, מדוע לא ניחא היה לו קודם לכן, בדלוֹק העששית.

האיבה בין שנינו הלכה וחזקה. ואני ראיתי את שמחתו, בבוא יומי ואני נלקחתי לצבא. אף־על־פי שבו־ביום נלקח עמי גם בנימין בנו. שמעתיו סח בחדר השני לאשתו, סח בחדוַת־נצחון, בהתכּוונוֹ לי:

– שם גם ישכח מה שהוא יודע!

הוא ניבּא ולא ידע מה ניבּא. כי אם שכחתי בצבא מה שידעתי או לא, אבל אחת שכחתי ודאי: את שרה בתו, למרות מה שמיטתו של בנימין בקסרקט עמדה סמוכה לזו שלי. זה היה החייל היותר גרוע בכל הלגיון, ולא פעם סטרוֹ על לחייו שר־הרוֹטה, הקפיטן דַנִילֶבסקי, סטרוֹ באותה ארשת־הפנים של ראש־הישיבה לשעבר. אגב, הרבה דמיון מצאתי בין שני אלה, למרות כל הריחוק לכאורה, ולא פעם חזיתי את הקפיטן נובר ב“תוספות”, ואת ראש־הישיבה ווֹלף, כשהוא מפקד על הרוֹטה בטינוֹר הבריא שלו.

בתוך הדיסציפלינה הקשה, תחת שבט הנוֹגשׂים, הרגשנו בעליל, כמה, בעצם, נשארנו אותם הנערים הקטנים. כתינוקות של בית־רבן חשנו את עצמנו בפני הקַפּרֶלים והקצינים. אותה הפחדנות הקלוקלה, אותם העקיפים הנאיבים־ערמומיים, ולבסוף גם אותה האהבה הבאה מתוך יראה. הנה פלט הפֶלדפֶבּל חריטוֹנוֹב, כטוב לבו, איזו הלצה בּנלית, ואנו עונים בצחוק־חונף צוהל – ממש כמו להלצותיו של ראש־הישיבה הקפדן בשעתו.

ושוב ממהר בנימין להתנער מן ההכאות האכזריות, ואחרי שעה קלה רוחו כבר טובה עליו, כאילו לא אירע כלום. את כל האמנות הצבאית ביטל בלבו תכלית ביטוּל, ולקפּץ, לירות וכו' לא יכול ולא רצה ללמוד בשום אופן. לעומת זה עסק כאן בפרקמטיה בחשאי: קנה מידי החיילים את כל מה שהשאירו מלחם חוקם, את העור והסוליות, שקיבלו לשם מגפים, ומכר בעיר.

אמת, עולם־בתוך־עולם זה לא היה מוכשר לעורר יחס לבבי אליו. אמת, היה רע, רע מאד, ואנו קינאנו באסירים, שראינו לפעמים מציצים מתוך החלונות המסורגים של בית־כלאם; באסירים הללו, שיושבים בתאיהם בשלוה… אבל האם לא היו אצלנו לפעמים גם שעות נאות? למשל, היריה אל המטרות בהשכמת הבוקר, מחוץ לעיר, ביחוד אם לא החטאת, ושׂר־הרוֹטה, העומד על גבּיך, מביט במשקפת שלו ומהלל אוֹתך: “מוֹלוֹדֶץ!” (בן־חיל). עתים עסק זה נמשך כל היום, יום קיץ; הרובים, שעוד לא הגיעה שעתם, עומדים לפי־שעה “תישים תישים”, והנערה הצעירה, עם סל הכעכים הרעננים, משוטטת על־פני השדה מפלוגה לפלוגה, ואם באקראי יש לך כמה פרוטות בכיס, אתה טועם אותו הטעם הנפלא הידוּע אך ורק לחיילים, באכלם כעכים בשדה, בין יריה ליריה. הנערה רעננה לא פחות מכעכיה, ונפלא הדבר, שבהיותה מוקפת כאן כל חיילי הלגיון, אין איש מאלה שולח ידו בה; כמו על־פי הסכמה הדדית: אני לא אגע בה, ובלבד שלא תגע בה גם אתה… או לפרקים, בלילות, כשהרוטה נשלחה העירה בתור עזר למשטרה, או יותר טוב, לשריפה. המכבּים עשו את שלהם, ועלינו היה לעמוד כאן באותה שעה ולשמור על הכּלים. העשן אכל את העינים והדמיען, אבל היה טוב, טוב מאד.

בשעת־שריפה שכזו, בחצי ליל־קיץ, בין צעירים וצעירות, לבושים למחצה, מיושבי העיר, נפלה היכּרוּת ביני ובין שני האחים השחרחרים, המשוררים הצעירים, שלום ומשה לוין ואחותם בת השש־עשרה, ליבקה. ביתם לא היה רחוק מכאן. לאור לשונות האש ליבּבוּני שלשתם ביותר, ולליבקה הרכּה בשנים היה¹ אותו המעט הדרוש שהטבע הִשָה את שרה.

אבל הנה שקעה האש לפתע, שקעה בעוד לילה, וצריך היה לשוב אל הקסרקט תחת פּקוּדה. המכּבים עבדו בינתים בשקידה יתירה.

– בּקר־נא אותנו פעם, – הפצירו עם הפּרידה האחים השחרחרים, וליבקה נצטרפה להפצרה זו במבטה, – רחוב הנפּחים מספר 15, בבית שבחצר.

מאז התחלתי רץ אל אותו בית עם כל הזדמנוּת: ביום ראשון אחרי־הצהרים, כשהרוטה קיבּלה חופשה לשתי שעות, ללכת העירה, כשנשלחתי לקחת את ה“פקודה” מלשכת הלגיון, וכדומה. בקוצר־רוח חיכיתי לחגים, לשלנו ושלהם, כי אז הלא יכולתי לבלות שם כל היום, כל היום. החגים, החגים!… הקפּטינַרמוס, השגץ היפה בּחטין, הוציא בבוקר מתוך ה“צכהאַוּס” את הבגדים החדשים, המוּנדירים והמכנסים, ששמות בעליהם היו כתובים באותיות שחורות, גדולות, על־גבּי הבד הפנימי שלהם, ושהפיצו את ריח הנפטלין החריף, החגיגי, המבטיח.

רק בתוך חצר, לפנים משורת בתי הרחוב, יכול היה להימצא בית, כבית הלוינים הזה, כה נאצל, כה לבבי. שלושת השלבים של מעקה־העץ היו רקוּבים קצת, וגם בזה הורגשה מעין אינטימיות מיוחדת. ההתעלסות בשיחה היתה בעיקר עם האחים, אבל היא, הקטנה, ריחפה כאן אילך ואילך – מבּטים, הסתמקות (מוּנדיר־החיילים לא הועיל כלום), שיכּרוּת עליונה.

והיום, יום תמים, חלף כהרף־עין – וצריך היה לשוב אל הקסרקט. שלום, האח הגדול, מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ־לארץ, הלך עמי לשלחני, והוא דיבּר:

– אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך־ימים – לא. איני יודע מדוע, אבל אני מתחיל נוהה אחרי ביתנו, אני מוכרח לראות את ליבקה…

מתוך האפלה מנמרת כבר סוכת־המשמר שליד שער הקסרקט. הנה נשמע ניגון־החצוֹצרה: למִפקד! ובעוד רגעים אחדים אני צוֹוח מתוך קצה השוּרה:

– יא (אני)!

והעבודה כבדה בינתים יותר ויותר. תכפוּ ה“אוֹסמוֹטרים” (מיסקרים) של הגנרלים. על הרצפה הרטובּה זחלו החיילים, שטפוּה, מירקוּה וגירדוּה במגרדות של ברזל, העשויות לכך, והמנצח על המלאכה היה האונטר־אופיצר אנדרֵי פַּנְקרַטוֹב, שאינו יודע רחם. קפּרל אימתני זה היה, אפשר לאמר, עמוד־התוך של מלכות הרוֹמַנוֹבים. באיזו הטעמה נמרצת לימד ושינן לטירונים את השמות: אוֹלגה, טטיַנה וכו'. כעין אבק מי־בוֹשׂם נזרק רגע בחלל־הקסרקט הקשה, ואם תיכף לאחר פרק “סְלוֹבֶסְנוֹסט” זה שׂמוּ החיילים נפש בכף וקפצו את הקפיצות המסוכּנות, שם, בחצר הגדולה, המרובעת, תחת הפקוּדה־הַנַהם של אותו פַּנקרַטוב עצמו, הרי עשה הדבר רושם כאילו אך מתוך חמדה מסותרת אל הנסיכות הצעירות הללו, ובמקצת גם אל אמן העדינה, מסירת־נפשם גדולה עכשיו כל־כך… אבל פּנקרטוב אין דעתו נוחה עדיין והוא שואג:

– אוֹט־סְטַוִיט!! (כלומר: כך לא נכון – עוד פעם!).

הזיעה זוחלת על המצח מלמעלה למטה ונכנסת לעינים. ותוך־כדי־כך, באמצע כל אלה, הנך מרגיש בעיני אנשי־העיר החפשיים, שמציצות בשעה זו מחרכּי הגדר, מבחוץ; ונורא, נורא החשש – מי יודע, שמא גם ליבקה כאן…

העול הכּבד העיק יומם ולילה. הדאגות הגדולות לדברים קטנים עצמוּ למעלה־ראש. אבד החליַסטיק" של ה“שינֶל” (מעיל צבאי), אי־בזה חסר כפתור, הרובה לא מוֹרק זה זמן רב, ובקרוב תהיה בדיקת־הנשק, בארגז ערבוביה וכו' וכו'. ופנקרטוב מתעמר, מתעלל, צוחק. קומתו ממוצעת מגוּבּנת קצת, רחבת־גרמים, ולבנונית אחת לקדקדו הגזוז ולריסי־עיניו הנראים כריסי עיניו של חזיר לבן. נורא שבעתים נעשׂה ב“לַגֶר” (מחנה הצבא באהלים על־פני השדה), שלשם, לעיר אחרת, יצאנו בראשית הקיץ. בבוקר בבוקר הוא עובר, טעון האדרת הגלומה ורובו בידו על פני אהלי־הבד ומזרז:

Выходи!! (צא!).

כי דוקא כאן, בחיק הטבע והדרוֹ, מתחילה להשתולל האכזריות האנושית. ככה מחללים הם את היערות והאפרים וקובעים את נפשם. הנך עומד על המשמר אצל מחסן קטן־אשנבים, והדשא הדשן, הגבוה, המגיע עד הארכוּבות, עמך הוא בצרה…

מחמת עבודת־הפּרך בבית ובשדה, מיעוט השינה ורוע ההזנה, הורגשה בערבים אפיסת־הכוחות בצירוף “עִורוֹן־התרנגולת”. המוסיקה ניגנה בשביל הקצינים המתעלסים, והחיילים תעו ב“שורות”, בין האהלים, מוּכּי־סנוורים.

– אתה, נזוּף־האם, מדוע לא חלקת לי את הכבוד?! – מסתער עליך פּנקרטוב.

– איני רואה, האדון האונטר־אופיצר!

– אני אתן לך “על הסנטר”, אז ראה תראה!!

וכל זה נעשה במרחק מלים מספּר מהגבול. לא יפּלא, איפוא, אם סוף־סוף פוקעות הנימים, שמהדקות אותך אל אדמת־מולדתך, והנך שוכח את בית־אמך, את הבית רקוב־המעקה, את ליבקה – וקופץ לארץ נכריה באישון־לילה, בתוהו־גבולים… ובנימין ריבלין עמך!

כאן, במדינה החדשה, באה שעתו. ובעוד שאני התלבטתי בחוסר כל, לרבות גג ממעל לקדקוד, נתאקלם כאן ריבלין חיש־קל ומצא לו תקומה. עסק בדא והא, בענינים שנשגבו ממני. כאן היתה ידו על העליונה.

בצר לי, בין דירה לדירה, לנתי אצלו. ברם, בעלת־מעונו לא סבלה זאת, ופעם אחת הכריחתני לעזוב את הבית בשעה האחת־עשרה, לאחר שכבר התפּשטתי ושכבתי תחת השמיכה. בחוץ שוטטו החשמליות האחרונות, ה“כחולות”; עוד מעט ואינן! העוברים והשבים הולכים ופוחתים. מתקנים את הכביש לאור אבוקות, את פסי־הטראם; קול קורנס באבן. טוב להתעכב כאן קצת, אצל עובדי־לילה הללו, אחיך ללא שינה… אבל כל אחד מהם יש לו קנוֹ, מקום־מנוחתו. בבוקר ילך לביתו, יטיל את־עצמו לתוך מיטתו, ירדם כהרף־עין ויישן שנת־עמלים. – והנה מתחיל גשם מטפטף…

מה לעשות, מה לעשות?!

ריוח והצלה עמדו אך מקץ שנה, מ… המלחמה הגדולה. באין מוצא – מוכרח לפרוץ דבר־מה… החרשתן הידוע לַנדא, יליד רוסיה, נאמן למסורת אבותיו, שעסקו כל ימיהם בצרכי ציבור ובעניני “צדקה”, עמד ויסד “ועד־עזר” בשביל יהודי רוסיה, שהמלחמה שברה את מטה־לחמם. בבית ה“קוּלטוּס־גמיינדה”, מסואב־הפרוזדורים, שבאחת הסימטות הצרות והאפילות, סימטות הגיטו לפנים הוּקצה לו מדור לועד זה, ופעם בשבוע, בערב, התלקטו כאן, בחדר הראשון, חדר־ההמתּנה, נפשות עלובות, אנשים, נשים וטף, לרבות אשה אחת חסרת־חוטם, שאי־אפשר היה להביט אליה ושהעינים נתקלו בה כפעם־בפעם דוקא, – וחיכּו לשעת היאסף אנשי הועד, עם לנדא בראשם, בחדר השני; צבאוּ אחר־כך צפופים לפתחו של אותו חדר, הוכנסו לשם אחד אחד, ביהקראם בשמם, וקיבּלו מה שקיבּלו.

– כמה? – שאלו הצובאים אל הפתח את היוצא.

הלה מודיע את הסכום בשפה רפה, נדחק ואץ החוּצה, ושוב אינו רוצה לדעת את כל הבּריות הללו, שבשעת ההמתנה השתעה עמהם להנאתו.

פעמים איחרו אנשי הועד לבוא, ואז נתגבר הלהג של המחכּים עד לבלי הכיל. תינוקות בכו. דיבּרוּ על מהלך המלחמה, על גבורת הגרמנים וכו'. סטודנט שוטה אחד, שחטמוֹ המגושם, הבּשׂרני, הבהיק תמיד מחמת הנאה מעצמו והנאה כל הענין בכלל, העניק בינתים מידיעותיו על ימין ועל שמאל, ופעם אחת שמעתיו סח אל האשה חסרת־החוטם:

– שפינוזה היה לוטש מרגליות.

בפינה אחרת שואל יהודי פולני, פנים חדשות, את הליטאי העומד אצלו:

– מי הוא לנדא זה?

והלה עונה:

– יהודי שאין לו לשבּת…

והנה נפתחת הדלת – ולנדא בא. עובר הוא בין העניים המחכּים, גא וזקוּף, משכמו ומעלה גבוה מהם, אל החדר השני. הכל נרתעים ומפנים לו שביל, והיושבים עומדים ממקומותיהם.

כהינדֶנבּוּרג, כמַקֶנסֶן עבר כאן. כי בהדרת־פניו אין הוא נופל מאלה כל־עיקר. פניו המלאים, הדשנים, הגבשושיות האציליות מתחת לעיניו הבהירות והיפות, שני עברי זקן־השׂיבה, עם הסנטר הגלוח והמסודק שביניהם, זקן פרנץ־יוסף, קומתו הגבוהה והזקופה – כל אלה דרשו את תפקידם. ביחוד עכשיו, כשהגיעה שעתם של הגנרלים והפלדמרשלים הזקנים. הוא מוכרח היה לשבת ראש, לשבת בין שני סגנים מימינו ומשמאלו, ולא פחות מהצורך לתת ולעזור, שהיה נטוע במהותו בלי כל ספק, היה גם הצורך להתאכזר לפעמים לא לתת! הנה מתחנן האחד: כך וכך, אשה וילדים, וכו' וכו' – והוא, לנדא ממקום־נשיאותו:

– לך אומנוּת טובה בידיך והנך איש בריא. לעבוד לךְ, לעבוד!!

אֳפי־השלטון, או יותר נכון, אפי־הרָשות היה יצוק בו כל־כך, עד שנמלך ומינה על כל הענין הזה גם מרגל חשאי, שיהא חוזר ומשכים לפתחיהם של מקבלי התמיכה, לתהות על מצבם, אם אין ביניהם אנשים עשירים. זה היה יהודי אודיסאי מסומר־שפם וחד לסתות, עם עינים עוקצות, ישועיות, עיני בלש אמיתי. בהשכמת הבוקר התפרץ לתוך מעונותיהם של הפליטים העניים, חקר ודרש למקור־פרנסתם וכו'. הללו, בחשבם אותו לסוכן הבולשת, נבעתו ביותר ובדו בבהלה אי־אלה מקורות־מחיה, שלא היו ולא נבראו, מיראה פן יגורשו מן הארץ או יושמו במאסר בתור זרים נופלים למשא. באופן כזה פרשו פח לעצמם, כי בבואם אחר־כך אל אסיפת־הועד, לא ניתן להם כלום, מאחר שבעצמם הודו, שיש להם רב.

התחילו טענות ומענות, עד שלנדא הסתמק מרוב כעס ופיקד:

– להוציאו מכאן!

ואז הופיע המרגל החשאי – שמו היה פודלֶבסקי – שעכשיו שימש שוטר, הדף החוצה את איש בחזקה והגיף את הדלת אחריו.

ורק איש אחד הצליח לרמות את הועד למרות הכל, והוא: בנימין ריבלין.

– אני על חלקי לא אותר, – היה אומר לי בחשאי, – הלא הם אינם צריכים לדעת, שיש לי כסף.

אך הנה תמה המלחמה ועמה גם הועד. חסל! כשריפה גדולה, שכבתה בעוד לילה… מה לעשות עכשיו?!

אך סדק צר נשאר עדיין, והוא: ללכת אל בנימין, שמטייל ארוכות לפני בנין־הבּורסה עם בני אמנוּתו, אמנוּת־הממון הנפלאה. עוד מרחוק צדתהו העין, והריהי נאחזת בו בכל־כוח, שלא תאַבּדנוּ בתוך ההמון הרב הזה. והנה הוא לפניך. אוּד סיגָרה עבה בפיו, ועיניו מביטות הרחק, הרחק, אל מעבר לראשך, אל קצוי ארץ… כמי שהעירוהו בחזקה מתוך חלום רב־ענין, הוא מציץ בך לבסוף, שומע את בקשתך ועונה:

– הלא ידעת, כי מעולם איני נוהג לשאת כּסף אצלי. אין אתי!

– אבל הלא תוכל ללוות כאן אצל אחד ממכּריך.

– אין זה לפי כבודי…

ברגע זה אפפתהו ביראת־הרוממות כנופיה של יהודי גליציה, ותיכף נישׂא עמהם, כמו בסוּפה.

כל־כמה שראש־הישיבה וראש־הרוטה סטרוהו – עדיין היה זה מעט, מעט!

ובכן, מה לעשות עכשיו, מה?!

אבל גורל־היחיד נוקב לפעמים את גורל האנושות כולה… לפני ארבע שנים, כשכּלו כל הקצים, פרצה המלחמה, שגררה אחריה את הועד של לנדא, ועכשיו – – המהפכה ברוסיה. “מתו האנשים המבקשים את נפשך, – כתבו לי מביתי, – עתה הלא תוכל לשוב!”

התחוללה המהפכה סוף־סוף! לכאורה – כמה תמימות, כמה, פשוט, שטוּת היתה בדבר מצד ראש־הרוטה, הקפּיטן דנילבסקי, לפשפש בארגזי החיילים ולחפש שם אחרי ספרות אסורה, אחרי כרוז, אחרי איזה עלה נידף, בעוד שכל הבנין הנורא עודנו מוּצק כל־כך, בעוד שפּנקרטוב כאן, קפּרל־חיה זה, שבהבל־פיו בלבד היה יכול להכחיד את הקרמוֹלה (מרד) כולה. כך נדמה היה, לכאורה, אבל לא! הנה באו ימים שהוכיחו, כמה חכם אז הקפּיטן הישיש, כמה הרחיק ראוֹת, ושלא בכדי, לא בכדי התכופף ונבר, התכופף ונבר.

מי־זה פילל, מי־זה האמין?! הנסיכות היפות אולגה, טטיאַנה וכו', שהחיילים שיננו את שמותיהן בעל־פה עידן ועידנים, מקצה רוסיה ועד קצה, ושרק מתוך אהבה מסותרת אליהן, כביכול, שמוּ נפש בכף, – נהרגו סוף־סוף בידי אותם החיילים עצמם. הרגו ולא חמלו, הרגו ולא חמלו. פּנקרטוב, היכן היית אתה באותה שעה?!

“עכשיו הלא תוכל לשוב!” כתבו לי מביתי. ובכן, הביתה, הביתה אחרי כל הנדודים הנוראים. שוב תדרוך רגלך על אותה האדמה, שכבר אמרת: לא אשוב לראותה עד־עולם!

אחרי הרפתקאות שונות ומשוּנות עברתי את הגבול – בחזרה. צהרים. ומה?.. אותו חורון־השמים, ה“דוּגוֹת” (קשתות־הרתמה) ממעל לצוארי הסוסים הכחושים, ה“לפּטיות”. מדוע־זה יכבּד הלב? לא מפני צללי המאורעות האיוּמים, שנתרחשו כאן על כל מדרך כף־רגל, – זה ענין לחוד, אלא קודם־כל: צער השיבה סתם, השיבה אל המקומות הישנים.

בתא הרכבת הנתנדנדוּ מנעוּלי הארגזים, המנעולים המגושמים שמכבר, והפרצופים הרוסיים, שהעין לא ראתם זה כעשר שנים, הנה הנם!.. והנה עיר שירותי בצבא!

עזבתי את הרכבת, העוברת בתוך העיר ואצתי לבין הרחובות. הולם־לב ופיק־ברכים הרגשתי, כשנכנסתי לרחוב־הנפּחים. הנה המספּר 5, הנה 7, 9 – וחסל! מכאן ואילך משוּאות־שריפה. חשכו עיני – – מפי העוברים והשבים לא יכולתי להציל דברים נכוחים על גורל הלוינים. הבתים נשרפו בימי־העבָרות הידועים.

לאור שריפה הכּרתים, ועל המשואות השחורות אני מחפשם – ואינם! האחים הנאהבים השחרחרים, היכן אתם? ליבקה היקרה הנפלאה, אַיך?!

מבוּלבל שוטטתי אילך ואילך. הנה הקסרקטים האדומים של הגדוד שלנו, ומעבר לגדר־החצר הנמוכה מזדקר קצה הגלגל, גלגל־הבאר הגדול. אף־על־פי שידעתי, כי מהצבא הראשון אין כאן איש – כי כולם כולם, מהקפיטן דַנילֶבסקי ועד צעיר החיילים, הלא כבר נפלו חללים במלחמה, ואשר שׂרד מהמלחמה ודאי נהרג בימי המהפכה – בכל־זאת הוּחשו כאן פסיעותי, כמו מאליהן, שלא להתנגש עם… פּנקרטוב!

ונבואת־לבי זו לא היתה לשוא. איזו הפתעה, איזו הפתעה!.. לא כאן, אמנם, אלא במקום אחר, בכרך מ., שלשם טילטלני גורלי מקץ שבועות אחדים, כדי להטעימני את בית־האסורים של קריה עתיקה זו (על־פי טעות המשטרה, שחשדה בי איזה פושע גדול, שהתחמק מידיה, הוּבלתי אל הצינוק ישר מבית־הנתיבות) ולזרוק שׂיבה בשערי במשך שני לילות.

איזו הפתעה, איזו הפתעה!

כי לא היו שעות מעטות לאחר שהדלת ננעלה מאחרי, ואני שמעתי את חברי לאצטבה סחים: “פּנקרַטוב” באיזו הטעמה מיוּחדת. האחד אמר: “פּנקרטוּשקא”.

והכל נתחוור לי מיד: זה היה ה“פּלטש” (תלין) של בית־אסורים זה. את הנדונים למיתה המרוּבּים – לסתים, ספסרים, וכו' – הרג בירכתי חצר זו, בירותו על־פי־רוב אל מפרקותיהם, בשעה שמנוע של אבטומוביל־המשא, הנועד לשאת את גויותיהם אל מחוץ לעיר, לקבורה, המה־טירטר בינתים בכוונה, כדי לבלוע את כל הקולות האחרים. הדבר נעשה פעם בשבוע, ביום הקבוע לכך, היינו ביום הרביעי בערב. על כל זה דוּבּר וסוּפּר כאן כל הימים.

ובעוד אני בטוח כמעט, שאין זה אלא פּנקרטוב אחר, ראיתיו נכנס לחדרנו – ביום הרביעי אחרי הצהרים היה הדבר – עם צ’קיסט אחד, בלכתו אחרי זה במרחק צעד, כפי שהיה רגיל ללכת בשכבר הימים עם איזה קצין. שניהם לבושים בגדי־עור שחוּמים, בגדי־ספּוֹרט. כן, אותו פּנקרטוב, ולא אחר! הוא גם לא נשתנה הרבה. צדעיו ושׂפמו כבר הכסיפו, אמנם, אבל מחמת הלבנונית היתירה, שהיתה לאלה בצעירותו, לא בלט עכשיו השינוי כל־כך. מבטו ריפרף גם עלי רגע קט – אבל הכּר לא הכירני.

ובאמת, מי יעשה זאת, אם לא הוא? בידי מי יִנערוּ מן הארץ כל היסודות הרקובים, כל בני העולם הישן, אם לא בידי פּנקרטוב זה, שבעצם היה הוא הראשון, שהתקומם נגד כל אלה ורדפם בכל אכזריות עוד אז, בקסרקט! כלום לא השגיח כבר אז, ברוטה, שמכל המלאכות, ואפילו מהבלתי נקיות ביותר, לא ישתמט שום איש, שום איש? האם לא צעק השכּם והערב עוד אז: “אצלי אין פריצים!!”?

– כמה הנכם פה? – פנה הצ’קיסט אל חבר הבריונים הנדונים, שהובאו לכאן הבוקר. בפרצופו ובכל מהוּתו ואפילו בקולו הזכיר בהרבה את פּודלבסקי, את המרגל החשאי של ועד לנדא.

– שלושה־עשר! – ענו לו הללו בבת־אחת.

– כיצד? – תמה פודלבסקי לתוּמו. – הלא כרו בור בשביל עשרים!

אלא שבינתים התעשת ותירץ לעצמו:

– עוד שבעה מבית האסורים הסרטובי.

ושניהם יצאו.

בין ה“סמרטניקים”, כפי שהיו קוריאם לכמו־אלה כאן, קמה התלבטות נוראה, למרות מה שכולם היו בריונים מסוּכּנים ואנשי־ברזל. התחילו מעשנים רתת, התלוצצו אגב ניקוּש שינים ואחד גם נפל מתעלף.

היה ביניהם איש, שהטיף מוסר לנו:

– אחים, אל־נא תהיו אצים להתעשר. כי הלא אך בשל להיטוּת אחרי הכסף בּאַתנוּ כל זאת. – באיזו שעה יוֹרים?

– בשעה הששית, – אנו לו.

הוא הציץ על שעונו ואמר:

– אך חמישה־עשר רגעים נשארו עדיין…

ובאמת, בשש בדיוק נראתה בחלון, בדמדומי החוץ, דמוּתו של פּנקרטוב וכקולו אז כקולו עתה:

– Выходи!!

נכנסו המשגיחים מן המסדרון וציווּ להתפשט. צייתו. ובחלוקם לעורם ויחפים רצו לקראת המות…

ובעוד חצי־שעה כבר שמענו את אבטומוביל־המשא נוסע מן החצר. זה נשא עכשיו את המוּמתים אל מחוץ־לעיר, אל קברם המשוּתף.

הכל בפשטות, בלי מוראים, בלי זועות. לפנים נהגו טקסים יתירים בדבר: התליין לבש אצטלה אדומה, הכּוּ בתוֹף וכו' וכו', והכל כדי להבעית ביותר. אבל אצלנו אחרת, אצלנו בכלל אין מוראים ומסתורין. כי אנו בעצמנו הבעלים, אנו בעצמנו הבעלים – – ולא נורא ליהרג אצלנו, לא נורא, כלום לא־נורא. כי הנה ראוּ גם ראוּ: מתלוצצים מסביב, אך מתלוצצים. ואם בא בעוד ימים־מספר איש מקרובי הנהרג ושואל לו, מנענע פקיד־הכּלא בידו ועונה:

– זה הלך על־פני העיר עם החפָצים.

ככה אומרים פה לזאת.

בדרך־נס נתבררה הטעות בנוגע למאסרי, והם שילחוני לנפשי. אבל ימי חוּפשתי לא ארכו הרבה, כי אחרי כמה גלגולים וטלטולים נישאה לי לאשה בעיר־מולדתי שׂרה הדנטיסטית, “אהובתי” הראשונה.

בעיני הירשל־אֶליה אביה, שלא נשתנה הרבה – ולא עוד, אלא שלקח לו אשה צעירה (אשתו הראשונה מתה לפני שנתים) – היבהב עכשיו חיוך דק, כלומר: עכשיו, משנזדקנה לגמרי ושׂערהּ הכסיף כולו, אין עיני רעה בך ואני אומר לדבק: טוב. עכשיו רשאי אתה לשבת עמה עד בוקר, לדידי…

כן, בה, בשׂרה, הטביעו המאורעות הגדולים את עקבותיהם כל־כך, עד שאמה־חורגתה נראתה כבתה. בשעת עבודתה בבית־החולים, בחלוק הרופאים הלבן (אגב, האנשים צעקו שם בשעת עקירת־שיניהם ממש כמו לפני המהפכה), עוד אפשר היה לסבלה קצת; אבל אחר־כך בבית, בבגדיה הפשוטים, הרגיזה את העצבים בישוּתה בלבד. קטטות פרצו בינינו תקופות, על לא־דבר כמעט.

– אתה אינך מבין את הפַּתוֹס הבּוֹלשֶוי!

– ובכן איני מבין.

על משכּבי בלילות אני מסב פני אל הקיר ונלחץ אליו עד־כמה שאפשר. מאחורי בוכה אשתי כבוּשות.

בכי, בכי.

באותה שעה אני שומע את חותני נושם־ונושף בכבדוּת בחדר־המיטות שלו, ואני נזכר באותה הנשימה־הרתיחה של המוֹטוֹר בחצר בית־האסורים… תלי־תלים של הרוגים נערמים בכל אתר ואתר – והוא, חולה־האַסתמה הקשה, שעוד לפני שנים רבות נדמה היה, כאילו תיכף יחנק ויפול לעיני, הוא נושם עדיין, נושם.

ההומור הטוב הנצחי שלהן, מה שהן מזמרות תמיד, מחייכות תמיד, – כל זה טעמו ונימוקו עמו. הן יודעות את כוחן; יודעות, שהן, השפחות בפרהסיה, שליטות בצנעה.

כי מי יודע, היכן הוא מרכז הההתענינות? הנה יושב האורח בטרקלין, משתעה עם הגברת בדברים נשגבים, שאין להבינם וגם אין שום חשק להבינם, אבל תוך כדי כך הוא פוזל בעיניו אליה, אל השפחה, בבואה ובצאתה, וזו כבר יודעת את נפשו. שוּר! הנה כבר בא בשעה שאין הגברת בביתה, דוקא בשעה שהוא יודע, שאינה בביתה.

אילו ידעה זאת הגברת, הגברת המסכּנה! לא הועילו כל “כיבוּדיה”, כל שיחותיה המחוכמות על כל אותם הענינים הנעלים. כאן, במטבח הצר, בין הכלים המפוחמים, לב באי טרקלינה. כאן.

ואם “מוסר כליות” זה דש האיש בעקביו, הנה כובד נפשי מיוחד כרוך בביקוריו אצל רעו האינטימי, שבעלת מעונו לקחה לה לא כבר שפחה חדשה, את אַדֶלה הנאה.

הנה הוא לוחץ על הכפתור החשמלי, ואַדלה פותחת לו.

– האדון גוֹלוּבּ בביתו?

– כן, – עונה הנערה הרעננה ומחייכת.

ברגע זה צץ גוֹלוּבּ בפתח חדרו, וּפניו אליו, אל אורחו, אינם כתמול שלשום. קודר וזר הוא מבליח באֵד… אירוטיקן כבד־רוח זה, שאַדלה ודאי כבר נעשתה למרכז מאוייו, ניכר שנהפך ברגע זה לשונאו בנפש. ובאמת, למה יקום לו כאן לשטן?! למה ירד עמו לחייו?!

כי הוא יודע היטב, כיצד שונאים ברגעים כאלה. זוכר הוא, כיצד שנא את חברו תמרקין, כשזה ביקרוֹ בחדרו תכופות בימי אגנס היפה. כיצד גילה אז בתמרקין זה, שהיה בחור נאה לכאורה, חוטם מעוקם, נפסד, נתעב… הנה זה מדבר על דא ועל הא, ורעידת קולו מוסרת את כל הרהוריו המסותרים, לשם מי ולשם מה בא.

אגנס ואחריה רוזה, קַטי וכו' בילבלו ודלחו את יחוסיו אל ידידיו ומכיריו, את שלות־נפשו, את חייו הרוחניים. אם הוא נשאר עד היום הסטודנט הנצחי ולא בא לשום תכלית בלימודיו, אין זה אלא בעטיָן של הנערות הנבערות, המגושמות, המסואבות והמושכות הללו, שכאילו יצקו מה מקהוּתן במנגנון התפיסה שלו… מעולם לא יכול להתרכז בספרו כהוגן, בשעה שהללו טיאטאו או שיפשפו את הרצפה או הציעו את מיטתו. לא היתה מנוחה. אלו ההתאבקויות התכופות ביום וההליכה אל המטבח, מקום משכבן, בלילה; ההליכה־התעיה דרך החדרים האפלים, התקלה ברהיטים, וברוב המקרים – לבטלה! ועל כל אלה: הקנאה והתּחרוּת בחברים לדירה. הנה זה הפנקסן המגוהץ, עם העינים הבולטות, הבולטות עד לגועל, דוקא זה נושא חן בעיניהן. דוקא זה! בעלת־הבית, האלמנה התמימה, שעל שלושת חדריה המרוהטים חיתה, לא ידעה כלום מכל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו בצל קורתה בחשאי, באין רואים.

והיאך הן מתחצפות לפעמים. ביחוד הפולניות.

– ילך נא פַּן לרחוב מיוֹדוֹבַה!

נוּ, לרחוב מיוֹדוֹבה לאו דוקא. לידי־כך, תודה לאל, עוד לא הגיע הדבר. עוד לא פסו הנערות הטהורות, האינטליגנטיות, בנות הבתים ההגונים. חכּינה, חכּינה. עוד מעט, עוד מעט – ושום שד לא יִשעֶה אליכן!

והיא באה, באה, רבקה בת הנחתום, אם כי התמהמהה קצת. עם כגון זו, אִמרו מה שתאמרו, הכל אחרת. הוא שאף רוח… כמה ידעה לאהוב קטנה זו; כמה הבנה, כמה גוני־גונים דקים בהרגשתה. ריח ככר־לחם חמה, מקורמת, מעשה ידי אביה, נודף משׂער ראשה הבלונדי. אחרי הצהרים באה אליו, ובערב, עם חשיכה, התלבשו ויצאו. כאילו כדי להוכיח עד היכן רוחה טוב עליה, וכי אין לה בלבה שום טינה עליו למרות הכל, – היא אומרת, בדרוך רגלה אל מחוץ לפרוזדור:

– מה יפוּ השמים עכשיו. כמה כוכבים!..

פעמים נפלה קטטה ביניהם, נפטרו זה מזו על־מנת שלא להשלים לעולם, ובבוקר השכם באה אליו, נוגעת עד הלב בחורון־פניה, שמתוכו ניכּר היה, שלא ישנה כל הלילה… עד שבא היום – ולפתחו השכים האב. הנחתום. כך וכך. אני כבר יודע את הכל. בעצם אין לי נגד זה כלום (ומבין כתמי הקמח מבצבצת איבה ניצחת!), הגם שצעירה היא עדיין יותר מדי ויש לה עוד שהות לכך. אבל בדיעבד… מה לעשות? והנה אנכי האב וכו' וכו'. כלומר: יודע אני, שכך יותר טוב, בחשאי, ביחידות, רק אני ואת, רק אני ואת, אבל לאושר כזה אין אדם זוכה. לא, לא! הכל צריך להיעשות בהסכמתנו ותחת השגחתנו. אנו כבר נשתדל בכל האמצעים שבידינו, שהאושר לא יהיה חריף ביותר.

אחר־כך הטֶמפל, הרב מטעם, ששׂבע תועבות בלבו – וניצת־הדובדבן הלבנה, הענוגה, השמימית, נשרה והתנדפה ברוח… ויהי זוג, זוג רשמי!

הכל כשורה, לכאורה. אבל בנסעו לרגלי עסקיו בפעם הראשונה אחרי הנישואין אל כרך הבירה, לבדו, נשם לרוָחה – עם פתיחת האשנב בתא הרכבת… בעוד שעות אחדות התהלך בחדר המלון לאורך המיטה הרחבה, הרחבה ביותר, התעכב וקרא את הטבלה שליד הפתח: “למשרת מצלצלים פעם ולנערת־הבית פעמַים”. אי־מנוחה, שכמותה לא חש זה כבר, תקפתהו ומבלי שהיה לו צורך באיזה שירות שהוא, לחץ על הכפתור החשמלי אחת… ושתים, תיכף נשמעו צעדים – והמשרת בא.

– בבקשה למלא לי את הקנקן מים חדשים.

כאילו הציצו לסתרי לבו. בא המשרת ולא הנערה, למרות שני הצלצולים.

בחוסר־סיפוק (כי גם ראיון אחד נתבדה לו, והוא המתין ארוכות לחנם, על פרשת־רחובות, ברוח קר) נסע חזרה לביתו. ברם, משראה את רבקה בבית הנתיבות מקדמת את פניו אגב תהיה־ניחוּש, הירהר: בדיעבד – טוב. כי חרדתה עליו, שהתבטאה באופנים שונים, נגעה עד לבו.

הנה, למשל, אין היא רוצה לקחת לה עוזרת ומעדיפה לעשות את כל מלאכות־הבית בידיה הענוגות. משפשפת את הרצפה, מבשלת, מדיחה את הכלים.

– השפחות של היום אינן שוות כלום – היא מנמקת את הדבר במימרה השגורה בפי אמה.

אבל הנה הגיעו לה הימים הקשים ביותר, ימי הריונה ולידתה, והיא מוכרחת היתה להיכּנע. מודעה קטנה חיבר הבעל וקבע אותה בעתון העממי המקומי הקטן: “נערה פשוטה מתבקשת לזוג צעיר” וכו'.

והן השכימו לפתחם, והעתון בידיהן – נערות, נערות, נערות. כל הטיפּוסים למיניהם. אחת אחרי אחת באו, אחת אחרי אחת. עוד זו מדברת ואחרת דופקת. כפרפרי־לילה בערב קיץ כּבַד־הבל, בכפר, – בעד החלון הפתוח…

אך מודעה אחת קטנה בת שתים שלוש שורות – והא לך נערות אין קץ. בנות שמונה־עשרה, שש־עשרה. כאן אין שום כזב ואונאה, שכן תעודותיהן אתן, שחור על גבי לבן. ועל כרחך אתה מהרהר בחשאי: ענין הנישואין למה? ענין מסובך זה עם כל הכבלים והסבלות הכרוכים בו. כמה, בעיקר, נוֹאל הדבר ואי־פרקטי. אך מודעה אחת קטנה – ותו לא. כיצד לא ידע זאת קודם לכן?!

– היודעת את גם להתהלך עם ילדים?

– ודאי, ודאי, – מטעימה הנערה, קצרת־החוטם ועליזת־העינים, ומחייכת בתוך כך אל התינוק בעריסתו, אל הוּגוֹ – בכל מקום שהייתי בו, בכו הילדים מאד, בלכתי משם.

–ובכן, טוב. היי אצלנו.

כשבאה בערב עם ארגזה, הסתדרה במטבח ותלתה שם, בארון־הבגדים, את אדרתה וחולצותיה, – רחב לבו וחש את עצמו בחינת סוּלטן קטן. באותו לילה היה נוח לאשתו ביותר, וזו אף היא התרפקה עליו משום מה בדביקות, בשעה שמן המטבח נשמעו נדנודי הנערה במיטתה; הנה זו צוחקת מתוך שינה…

ושוב הוא עם שפחה בכפיפה אחת, ביחידות. על פי רוב לפני הצהרים, בשעה שאשתו הוליכה את הוגו בעגלתו הגנה. שוב אותה אי־המנוחה, אותה העופרת באברים. ונפלא הדבר, שאדנותו לא סייעה לו הרבה; שוב אותו הסירוב העקשני – כאילו עדיין אינו כאן אלא דייר זר…

וגם תמורת העתים לא הועילה כלום. המלחמה הגדולה, זעזועי היסודות, המהפּכה העולמית הרובצת לפתח, – כל אלה לא שירשו את צניעות־האיתנים היצוקה בבנות העם קשות־העורף הללו, שבזהירות יתירה, שלא לאבד טיפה, נושאות הן את בתוליהן מן העריסה עד הקבר, מן העריסה עד הקבר!

– אל נא, אדון. אל נא!..

ועכשיו הלא קשה ומסובך כל זה הרבה יותר. כי בעוד שלשעבר, ברווקוּתו, סוף־סוף נקל היה לפסוח על אי־הצלחה, לטשטשה ולשכחה, הנה פיאַסקוֹ היום – אסון גדול! מכת־מות היא זו כלפי בּעלוּתוֹ, כלפי אבהותו, כלפי כל צורת־קיומו. ואיזו השפּלה עצורה בדבר ביחס לאשתו, לרבקה המסכּנה! הנה שומעת אני בעד הכותל, היאך הוא מתעלס אתך, גברתי, אבל אין כמוני יודעת את כל הזיוף שבדבר; מחשבותיו כאן, אצלי, במטבח. ולא עוד אלא שאני, השפחה, ממאנת…

והיא מתרוצצת כל הימים יחפה, עליזת־נצחון, אילך ואילך, מרעידה את הרצפה בגבורתה, והרהוריה־זלזוליה בחוּבּה. החיים אינם חיים. רע, רע. עד שנס מתרחש – והיא מתפטרת ממשרתה כאן, ואחרת באה במקומה.

מהיום, לפחות, צריך להיזהר ביותר, להקפיד על המרחק הדרוש, ויהי מה, שלא לשוב ולהרעיל את החיים בידים. ובאמת, כבר עבר זמן רב, שבו הספיקו להתחלף שתים שלוש שפחות, והכל כשורה. אדנוּת רשמית. בימים אלה התקרב יותר אל הוּגוֹ, שכבר מלאו לו ששה־עשר ירחים, הִרבה לטייל עמו בחוץ, ובהחזיקו בידו את היד הזעירה־הגדולה, התפוחה, החמימה, המתוקה, שמשכתהו עקלקלות לכאן ולכאן, נגרר אחריו להנאתו. אבל הנה עוקר הוּגוֹ פתאום את ידו מתוך יד אביו, גוחן אל אבני הכביש המנופצות, נוטל אבן באהבה רבה, נושאה ומניחה במקום אחר. עוד מעט, והוא משתקע בעבודה זו בכל ישותו. בשעת יגיעותיו־אנחותיו אלה יפות עיניו האפורות־כחולות, ששלפוחיות זעירות, לא נראות כמעט, בלסתות מתחת להן, יפות עד לבלי הָכיל, – ורחמים גדולים נכמרים אל האדם־התינוק, שמן התוהו הוא בא להעתיק אבנים ממקום למקום ולשוב אל התוהו.

ככה נקפו ימים שלוים, צלולים, שקופים… עד שבאחד הימים באה בצל קורתם סוֹפי, והכל נדלח שוב.

זו היתה בת־תערובת, אביה גרמני ואמה טשכית. שזופה, מחוטבה, שסועת־סנטר, גישמה בתוכה את כל השפחות היפות, שהכיר בחייו בכל מקומות נדודיו. בה שבו ונמצאו כולן, כולן. היסוד הסלַוי חייך ותיעתע מתוך עיניה – שתי חיפושיות כחלחלות ורטובות… רבקה נתמעטה דמותה, נצטמצמה, חָורה ככוכב לפנות בוקר. אותה רבקה עצמה – לא יֵאֵָמן! – שהיו ימים, והוא הביט רתת בעד חוֹר־הדלת בציפּיתוֹ לבוֹאה.

שוב נתמתח האויר – ושבעתים מבתחילה. פעם בבוקר, כשרבקה הלכה השוקה, ניגש אליה. טשטוש ראיה ופיק ארכובות. זו טיפלה באותה שעה בהוּגוֹ, הלבישתהו והנעילתהו, בהסבירה פניה אליו, אל הילד היפה בחסכון כל שהוא, הבא מתוך הרגשת יפיה שלה. משחשה את המגע הראשון, גז חיוּך עיניה, קדרה, התנכרה והתקוממה בכל כוח שריריה המוצקים. התלקח קרב. קרב ממושך, כבוש, עקשני, מהמם, – והוּגוֹ נבעת ויבך.

רגעים אחדים לא שעה אל הילד הבוכה. אבל הנה נתקל מבטו בעיניו – והן נעוצות בו, באביו, שטופות דמע ומלאות יאוש, יאוש אין קץ; כאילו סוד נורא נגלה לו, לקטן, פתאום – –

– אל נא תבכה, עוללי! קפץ אליו, נטלו והתחיל מתהלך עמו הנה והנה, כדי להרגיעו. כיצד יכול להקשיח לבו ולהניח לו לבכות אף שניה אחת?! כיצד?!

– ואת, סופי, ארזי את חפציך והיעלמי! אבל תיכף ומיד!!

ומשוחרר, כביכול, לכל ימי חייו ניגש עם בנו אל החלון הפתוח. נשיבה לטפנית חלפה על פניו המשולהבים, נשיבה זולפת מעצם השמים, השמים הנפלאים הללו, שמעולם לא הסבירו לו פנים כמו ברגע זה. ושניהם שתו, שתו את טוהר התכלת העליונה – כמוהו כהוּגוֹ, כמוהו כהוּגוֹ.

לחנוני המקיף צרכי אוכל אנו מתאמצים לסלק חובותינו בעתם, שלא להפסיד חלילה את הקרדיט שלנו, ההכרחי כל כך בצוק העתים. אבל הנה מטה ידנו, ועל כרחנו, על כרחנו, נערמים המספרים הנוראים תלים־תלים בפנקסו הגדול. פניו שוב אינם אלינו כתמול שלשום, אם כי עודנו נותן, נותן. המצוקה הגדולה אינה נקיה מאבק סקרנות: עד מתי יתאפק? עד היכן? עד לידי איזו צורה יביאהו מצב זה סוף כל סוף? כדאי לראות פעם את האדם ב“סטדיה” האחרונה.

והנה בא היום.

– איני יכול יותר. חסל!

חשכו העינים, ברם, הסקרנות מצאה בתוך כך את סיפּוקה:

עתה ראיתי!

גורלי תקעני לתוך ישוב־איכרים נכרי. איכרים ועבדיהם ושפחותיהם. מלכות העבודה בחיק הטבע הנהדר. כאן, לכאורה, צריך היה לצמוח האדם האמיתי, האדם כלבבנו, אבל לא.

הצעירים, עוילי הכפר הללו, נבערים, גסים, ואיזה ניוול־רשעות הוצק בחטמיהם, ועבדי האיכרים – חשודים על הכל. בעתונים יש לקרוא לא־אחת על “באוערנקנעכט”, שאינס או רצח. וזה צחוקם וזה ניבול פיהם עם השפחות בערב ליד הבאר. פרא־עם.

ורק לפעמים בלילה מהם עוברים על חלוני אגב ניגון מרושל בהרמוניקה – ולבי נהפך בבת־אחת לסלוח להם את הכל. שום מוסיקה בעולם אינה נוגעת עד נפשי כנגינת־הרמוניקה לילית זו בחוץ שהולכת ומתרחקת ומתרחקת.

הרי שבתוך־תוכם עצור אדם אחר!

בראותנו בראי, כנטות יומנו, את צדעינו מכסיפים והולכים, וביחוד כשאנו חשים את לבנו תש, נפסד, כואב קצת, – האם לא נעים לנו אז בחשאי? איזו עייפות מתוקה: הרי שעשינו מה בעולם, פעלנו, הפרינו מה. מעין הלמות הלב לאחר שנתַנוּ לאהובה אוננו.

הרגשה מופלאה זו מוכרחת להשיג נקודת גבההּ במות: כלות הנפש.

גם בעונת־קיץ זו, כמו אשתקד, נמצאים חללים בצדי דרכים, פה ושם במקומות המפוּרסמים ביפים. תיירים או תיירוֹת הם אלה, שבאו הלום מרחוק, ושבודאי עלזו לקראת מראוֹת־טבע אלו כל ימות השנה, בעוד שרוצחם חיכּה להם כאן ועלז לקראתם כל ימות השנה אף הוא. בכל מקום יפה, כנראה, יש עתה אחד, שעל אקדחו או על קרדומו הוא חי, והרי הוא אורב לקרבּנו, הצועד לתומו יחידי וה“רוּקסַק” על שכמו, בנתיבוֹת אין־רואים. יותר מהרצח כשהוא לעצמו מזעזעני זה הזלזוּל, זה הבּיטוּל הציני מצד הרוצח כלפי כל עולמו של הנרצח. הרי כל ערכו של זה, יהיה מי שיהיה, אינו שוֹוה בעיניו כלום, כאילו בזכויות מיוּחדות לכך, בתור יצור נעלה עליו לאין ערוך, הוא מבצע בו את מעשהו הנורא. מה לי ולאהבת הטבע שלך, מה לי ולהתפעלותך מהרים אלה וכו' – הנה אהרגך ואקח את כספך ואלך ואזמין לי גוּלַש!

כן, כן, השדה שוב אינו פשוט כל־כך, שוב אין להתנפל על הדשא כלפנים, בהציק לך השרב, ולהירדם בטוחות. לא! הנך פונה בחרדה כה וכה – מי הולך וקרב שם?

סמרמורת במפרקת ובארכובות. אד בראשית עולה מן האדמה. הנה הנו השדה, בו קם קין אל הבל אחיו.

בצאתי לפנות ערב אל מחוץ לעיר לשם טיול, איני יכול נשוא את המבטים הסקרניים, הפרובינציאליים של דרי הפרבר הללו, שכל תענוגם הוא להושיט את ראשם בעד החלון הפתוח ולהביט אל העוברים והשבים. אך הנה הרגשתי באחד, שבכל פעם מדי עברי כאן, הוא מסביר אלי פנים מתוך חלונו באופן מיוחד – ומחייך… ממין המטורפים, הנוחים לבריות, שמצוּיים משום־מה בפרברים ובעיירות קטנות: בקרבת הטבע.

זהרורי שקיעה על שדה הכרוב שמנגד. כמה ידידות במבט! כאילו מכיר הוא אותי משכבר הימים וכרומז בחיוכו על מאורעות מסוימים, שעברו על שנינו יחד אי־היכן ואי־מתי.

ובאמת, הלא ראיתיו עוד בילדותי, בעיר מולדתי אוֹרשה, אחר־כך בדוּבּרובנה; ראיתיו לפני כמה שנים בויֶליטשקה שבגליציה, ועתה אני רואה אותו בקצה גרַץ. אותן העינים המאירות־הידידותיות, אותו טוב־הלב, אותו החיוך ואותו טור־השינים… לא יהודי, לא רוסי, לא פולני ולא גרמני. האדם.

רעי־אחי היה אדם דתי, בּכיין, בעוד שאני, האפּיקורס, חייכתי. מובן, שהוא לא יכול שבת ב“הינטֶרלַנד” השאנן (שאגב, הוא הולך ומצטמצם מיום ליום), כמוני, כי־אם חתר תמיד אל המקומות המסוּכּנים ביותר. עד שבבוקר אחד הגיעתני השמועה, שהוא נהרג.

מחמת ריחוק המקום והזמן, שהפריד בינינו, לא נזדעזעתי. אבל הנה הביא לי חבר את התמונה של ההרוג ממקום המאורע, הצצתי – וחשכו עיני. הוא נרצח, נרצח באמת, הוא, הוא ולא אחר – ואבך.

הנה כי כן החלפנו את תפקידינו: עתה בכיתי אנכי, ואילו הוא החלל – בת־צחוק על שפתיו.

עוד לא מלאו לה שמונה ירחים, וליסוריה אין קץ, פגע הוֹלך ופגע בא. הלילות, הלילות! למה צריך היה להעלותה מן התוהו? למה? ואל עתידה אני ירא להביט. האם לא היא זו היושבת שם יתומה, על ספסל בכרך, במגבעת־קש של אשתקד?

גדול עווֹני מנשוא!

ורק הבוקר, עם נץ החמה, נפגשו מבטינו, והארת־פתאום עברתני: עינים, עינים! – – ביגון עִורונו נפתל־התלבט הטבע עד שנפקח – כלום אין זה נצחון, שכדאי לשאת ולסבול בשבילו את הכל, את הכל?

אז גחנתי ונשקתי לה על לחיה, שריח אלוהי נודף ממנה, והיא חייכה וסטרה לי על פּני בכף־ידה הזעירה־הגדולה כאומרת: סלחתי.

מלאים העתונים מקרים של התאבדות. סוחרים ובעלי עסקים שונים שנפלו במלחמת קיומם. והנוסח תמיד אחד: השוערת, שהדלת הנעולה, באין עונה על הצלצולים והדפיקות, עוררה בה חשד, הבהילה את המשטרה, וזו קראה למסגר, שפּתח את הדלת בחזקה, ואז…

כחיילים על שדה קטל, שעמדו מכּוֹח, נראים האנשים ברחובות. החנוני הזה, שמנעֵר בנוצה את האבק מעל סחורתו שבחלון־הראוה, ביעותי־תהומות בעיניו. מחר־מחרתיים ודאי אקרא עליו בעתונים את הנוסח הידוע. לבי חרד־חרד על בני בן־הארבע: הוא, הענוג במהותו, ושענין החטיפה כה זר לו, מה יעשה, לכשיגדל, בעולם זה? מה יעשה, מה יעשה?!

הנה הוא רץ לקראתי ופטישו בידו. הרימותיו ואימצתיו אל לבי, כאשר עוד לא אימצתיו מעולם, והחלטתי בתוך כך: אל מסגר אֶתנך, בני, אל מסגר! בעתיד המעורפּל היה־נא אתה האיש, שהמשטרה תקרא לו לפתוח את הדלת.

משפט שוַַרצבּוֹרד בעתון שבּידי. העֵדה גרינברג ובכיתה, האנשים הבוכים עמה, טוֹרֶס היקר… התביישתי להרים את עיני הדומעות אל הנוצרים הזרים המסובים עמי אל שולחני באולם־הקריאה, אל הפרצופים האַריים הללו, החלקים, הנקשים, החַייתיים. צל לא־טוב נפל עתה גם על הסימפּטיים שבהם.

אבל הנה פרט אחד בכל זאת, שהפך פתאום את לבי אליהם משהו. כּוונתי לאותו הכומר הפרוסקורובי, שרץ לעמוד בפרץ, לעצור; רץ… ולא שב.

הקדוש הראשון בדברי ימי הנצרות.

הראשון, הראשון!

בין כתלי החדר הצר מרגיזים אותנו תכופות ילדינו הקטנים ואנו נוזפים וגם מיסרים. אבל את כאב־החרטה אנו חשים בצאתנו עמהם למרחב, אל השדה, אל היער.

ביער משתאה אני אל בני בן־החמש, כאילו רואה אני אותו בפעם הראשונה. בינות לסדני־העצים הוא מתרוצץ בסנדליו ובחצאי מכנסיו. כמה יופי ברגליו הדקות, השזופות.

הנה נעלמתי מעיניו רגע – ואובד הוא רץ וצועק בקול־בכי איום:

– אבא!!

וגם לאחר שראני לא חדל לבכות. כי מה שהרגיש זה עתה, שוב גם אבא אינו יכול לטשטש… ורק בשידולי אהבה רבים עלה בידי להרגיעו. – כן, הרחק מן הבית שנינו אחרים. כמה נפלאות כאן הערותיו על דא ועל הא. ושאלותיו!

– אבא, מפני מה מת האדון קינצל? – נזכר פּתאום.

לפני שבועות אחדים נסחף עם הלויה של הבירגרמייסטר (ראש־הכפר) קינצל, לויה עם מוסיקה, – ואני לא ידעתי. בבית־העלמין ראה את כל פרטי הקבורה, וככה נגלה לו אז ענין המות בכלל, – מה שאני השתדלתי תמיד להסתיר ממנו.

– מת, – עניתי, – כי זקן היה האיש וחולה.

– אבל, אבא, כיצד מת?

חשק ההסברה תקפני, ואני אמרתי:

– נו, יודע אתה, לבו חדל לדפוק. הנה פה לבך – דופק… מרגיש אתה? כשעון… והלא תזכור, היאך פעם נפל מידך השעון ארצה ותיכף חדל לדפוק. כן היה גם עם האדון קינצל.

הוא נשתקע בהרהורים משהו, התנער ושב לקפּץ כה וכה, גחן והסתכל בשרשי האילנות. ורק אחרי שעה שלמה, בדרך הביתה, שאל פתאום:

– אבא, הגם לבי יחדל לדפוק?

– לא, עוללי המתוק, לבך ידפוק תמיד, תמיד, תמיד!

בעברנו על בית אסורים, נדמה: עולם מיוחד, שתהום מפרידה בינו ובין עולם חוץ; אבל באמת אין הדבר כן. אותו ספר החוקים, בעל הפורמט הקטן, המונח לתומו על שולחנות עורכי־הדין, אותו הספר הנורא על סעיפיו וסעיפי סעיפיו – עניבות לא־נראות נמשכות ממנו אלינו, אל כולנו, שהיום או מחר נילָכד בהן. די לתקוע יתד באיזה ישוב ולבוא במגע כל שהוא עם האנשים מסביב – ואותם הסעיפים הערמומיים כבר אורבים לך! כי צריך להבין, שגם הללו, היושבים שם, לפנים מהסורג, לא כולם הרפתקנים הם ופושעים מלידה; מהם התהלכו על פני חוץ ימים רבים, כמונו היום, וכמונו היום הביטו אף הם מכאן אל החלונות המסורגים ואל צריף־המשמר המנומר שליד השער, תפוסים בהרהורים אלה עצמם, והנה… נסתבכו במלחמת קיומם, נסתחררו, עד שהדלת הוגפה וננעלה מאחריהם. כי לא ידע האדם את עתו!

הסכנה מתחילה מרחפת מעל לראשנו עם ההזמנה הראשונה אל בית־הדין, ותהי זו אפילו לרגלי ענין של מה־בכך. ואדם מישראל מוכרח להתירא כפלים. כי נוסף על התסבוכת המשפּטית כשהיא לעצמה, מבקשים את נפשוֹ גם פקידי הערכאות, השופטים ונושאי כליהם, מתוך האיבה הנצחית סתם. ליהודי הם מסוגלים לפרוש ולהדק את העניבה בידים.

ככה הגיע תורי גם אני בבוקר אחד, ואני טיפסתי ועליתי על השלבים העקומים של דיוטות בית־המשפּט, עם פתק ההזמנה ביד, בחפשי את מספר החדר הנקוב. השלבים הללו, הנראים כמכובסים מדם… הנה צלב־קרס משורטט על הכותל. ומאחר שמיום שבתי בעיר נכריה זו, עוד לא פגשתי בה אף יהודי אחד, עד שהאמנתי, כי אין כאן יהודים כלל, הרי שתו־משטמה זה מכוּון, כביכול, אך לי בלבד! הוא אשר אמרתי: השנאה ליהודים גרידא עלולה להמיט כאן את האסון.

ובעוד רגעים מספר – ואני בחדר פנימה. אל שולחן מזה פקיד בא בימים ואל שולחן מזה עלם צעיר, שגץ חלק, בלי חתימת זקן, שמתאמן, כנראה, ב“פרקטיקה” זו תחת השגחת חברו הגדול ממנו. והוא הוא שניצח עתה על המלאכה. – …אנו מוכרחים להשביעך על כך, – אמר השגץ החלק.

– טוב, אני אשבע.

– אבל אני מתרה בך, שהשבועה אינה ענין פשוט. אם יתגלה שזו היתה שבועת־שקר, אחת דתך למאסר חמור.

– מצפוני נקי, ואני יכול להישבע בלי שום היסוּס.

כך עניתי. אבל בסתר לבי לא היה ניחא לי. מי יודע? מה שלדידי צודק וכשר במפולש – אפשר שלא כן הדבר לפי הדיוקים המשפּטיים הרשמיים. ומי יודע אם לא תיהפך לי שבועה זו למלכודת.

ובעוד אני עומד תפוס בהרהורים אלה וחש בתוך כך את האבן החדשה צונחת על לבי, – הדליק השגץ את הנר מתחת ל“צלוב”.

– יהודי אנכי, – אמרתי.

מיד כיבה את הנר וענה:

– טוב. אצוה להביא את ה“תורה”.

ותיכף הובא לכאן חומש; הובא בידי משרת־בית־דין מכוער, שהציץ עלי בחדוה־לאיד גלויה, כאומר: הושב נושיבך בכלא, נושיבך; בעזרת “תורתך” אתה נושיבך!..

־ דף 27! – הורה הפקיד הבא בימים והשגץ ציוני לחבוש את הכובע, לשים ידי על הדף ולחזור אחריו את נוסח השבועה מלה במלה.

צייתי מיכנית, ושלא במתכוון נתקלו עיני בינתים ב –

“זכור את יום השבת לקדשו”.

ציווּי אחר אין לך עתה בשבילי? עתה, משנפגשנוּ שנינוּ, אחרי הפרידה הארוכה, בידי הצר, בשבי; משנפגשנו באויר זה ובתנאים אלה, לא מצאת מה לומר לי אלא זאת?!

לפני עשרים שנה דפק צעיר אפור־בגדים על פתחי. מה? אמרו לו ש“רוסי” אנכי, והרי הוא בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך בשליחות מהפכנית חשובה, והנה אזל כספו באמצע הדרך – אולי אוכל אנכי לחלצו מן המיצר! כי אם לא, יהיה מוכרח ללכת עד הגבול ברגל. ואל מי יפנה כאן, אם לא אלי, בעיר גרמנית זרה זו?

הוא פעל עלי בישרותו, בהתגלותו, בעיני־הזאב שלו, עינים ללא שקר וללא רחמים. שן אמצעית אחת חסרה לו, ופגם זה הבליט את ההקרבה העצמית, את הלא־איכפּת המוחלט בנוגע לאני הפרטי שלו. רצתי אילך ואילך, ממַכּר אחד אל שני, וחיפּשתי בשבילו את הסכום המבוקש וב“אימפּט” גדול נשאתיו אחר כך אליו, אל ה“קדוש” שהמתין לי במקום קבוע בשוק – כּתם רוסי־מהפכני אפור על המצע הגרמני־הבורגני השחור, הסולידי, השוקט על שמריו.

והנה אתמול דפק שוב אחד אפור־בגדים על פתחי. מה? הוא שמע ש“רוסי” אנכי – והריהו בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך במלאכות חשובה מאד – חבר הוא לאגודת המלוכנים – והנה אזל כספו בעיר זו, באופן שהוא מוכרח יהיה ללכת עד הגבול ברגל. קצין היה בצבא הלבן, והרבה ראה ממוראי הבולשביקים, את אחותו וכלתו הרגו לעיניו, הם יחריבו את רוסיה – והרי הוא הולך להציל.

וגם בשבילו רצתי אילך ואילך וחיפּשתי את הסכום המבוקש. כן, גם בשבילו, בשביל הצורר, הפורע! לא מחמת “חולשה” סתם, כּי אם בעיקר מפני שלא יכולתי להשתחרר מהרגש, שזהו אותו ה“אפור” הראשון עצמו מלפני עשרים שנה! כל כך דמה אל הלה בפרצופו, בעיני הזאב שלו, בכל תנועותיו ובאופן דיבורו ואפילו ב… חוסר שן אמצעית אחת!

אל נפת הזֶמֶרינג נוסעים הם, רצי הסקי, אל המקומות כבירי המדרונות והשלגים. עלם ובת זוגו, עלם ובת זוגו. עיני נתקלו באחת מהנערות הללו, ושוב אינן יכולות להינתק ממנה.

את מתיקות מהותה הבליטה הרבּה התלבושת החפשית, המיוחדת לספורט זה, המצנפת והמכנסים. עיניה אפורות־כחולות־ערפליות – העינים, שאני אוהב כל כך.

היא הביטה אל בחוּרהּ במסירת־נפש, דיברה אליו הרבה־הרבה, אבל הוא שמע ולא שמע והביט בעד אשנב־הרכבת למרחקים. כי זה היה האדם הבא, שהיעף בספורט איזה־שהוא יקר לו מכל הנערות שבעולם.

בשעת הנסיעה עוד נענה לה משהו, אבל מכיון שהגיעה תחנתם והוא קם ונטל מעל המדף העליון את מוטות־העץ הארוכים, שוב לא הרגיש במציאותה לחלוטין. עתה כבר נמצא בעולמות אחרים.

אף היא נטלה את אלה שלה ויצאה אחריו. בעברם בחוץ על אשנבי, הפכה אלי פניה, ומבטה המשכר אמר: כן, אתה אוהב אותי, אני יודעת, אתה הנך מהעולם הישן, אבל אני כבר נתפסתי לחדש והריני נסחפת עמו – אל השלגים, אל השלגים – –

קשה היתה הפרידה לזוג הנאהבים, הוא כבר עמד על הכבש של הטראם, והיא עמדה למטה, על הארץ. עוד נשיקה ועוד נשיקה – עד שזז הטראם.

ארוכות רמז־ניפנף לה בידו, כשגבּוֹ אל יתר הנוסעים, והנה נגעה בו מאחוריו יד הקונדוקטור:

כרטיס!

הבחור כמו הקיץ פתאום, הפך פניו והתחיל מפשפש רתת בארנק־כספו. והכל נהנו בחשאי.

עברתי ברחוב הרועש על שני אנשים זרים, שהלכו לפני. מתוך שיחתם קלטה אזני: “… ואז אעלה על שולחן הניתוּח”. הפכתי פני והצצתי אל הדובר – אחד גבוה ורזה – והוא הרגיש במבטי והציץ בי אף הוא.

הוא הוסיף לדבר אל בן־לויתו הנמוך והבּריא, אבל כל מה שדיברו שם היה כאפס לעומת מה שהחלפנו אנו בינינו, אני והוא, בהבטה הדדית זו.

המשורר המוכיח ישב בחדרו וכתב קובלנה נמרצת על האדישות האנושית, על הענין הישן־חדש של “איש לבצעו”, על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!

כך ישב וכתב – ונזדעזע: קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו. עם הקולמוס ביד רץ ויצא אליהם בּהוּל, ושמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה!

ילד זר.

סתיו, סתיו. קצורים השדות, ובערבים, עם חשיכה, נראים מרחוק כתמים סגלגלים בין ענפי האילנות החשופים: ספק שרידי עלים גדולים, ספק עורבים… אבל הנה הולך איכר אחרי מחרשתו – החרישה שלאחרי הקציר, – והרוח מתעודדת קצת. מתחילים מבראשית!

בילדותי, בשעת לימוד החומש, זכורני, התעצבתי אל לבי מאד עם כל “וימת”, “ויאסף אל עמיו”, ואני הפכתי בחשאי את הדפים חזרה – אל החיים, אל החיים. ככה פיכחתי לי אז את העצבות משהו.

אבל איך זה יהיה, בבוא הסוף האחרון, ששום חזרה אין עמו, – איך זה יהיה, איך זה יהיה?!

הולך ונבנה מחוץ לעיר, בשדה. עוד יש בנאים בעולם, עוד יש! כי עם המלחמה, כידוע, כמעט שחדל ענין הבנייה, ומצב זה נמשך עד היום. בכל בית אין אף חדר אחד פנוי, וחוסר הדירות עודנו מנגעי הזמן העיקריים.

והנה הלך איש ותר וקנה לו חלקת שדה – ובונה לו שם בית, ובאיזה סגנון מופלא, אידיאלי, אגדי. ניכּר, שהאדריכל, המנצח על המלאכה, הוא איש, ששאר רוח לו, שתפס את נשמת העת. ניכּר, שבסגנון חדש זה הוא חותר לנחם, לבנות על החרבות; להקים עולם חדש, עולם של שלום ומנוחה והלך־נפש בצירוף בעיטה במקובל ובפיליסטרי.

והבנאים בונים בשקידה, בחשק, בצמא – אחרי חוסר העבודה רב־השנים. הנה הגג, הזגוגיות בחלונות, ולא ארכו הימים – ואנשים בבית.

עברתי על פני החלונות הפתוחים, ולא העזתי להקשיב אל הקולות הבוקעים משם, בהיותי בטוח, שכל מה שידובר כאן בבית חדש ומופלא זה, העומד לבדד בשדה, יהא למעלה מהשגתנו. והנה קלטה אזני קול מטרונה:

–… לאחותי היתה נדוניה עצומה בהינשאה…

אדריכל מסכן!!

נקודת ישוב קטנה, ובכל זאת יש לו בה עבודה לא מעט. דרך ידו עוברים כאן כספי קופת־החסכון, אליה וממנה. בכל ראשון לחודש התשלומים למקבלי־הפנסיות הזקנים, הצובאים אל אשנבו: מי שהיו פקידי צבא, פועלים במסילת־הברזל וכו'. צפיפות ודוחק אז בחלל הקטן. ובינתים קורא המכשיר הטלגרפי…

והכל הוא מבצע במתינות, בלי בהילוּת ופונה אל הבאים בארשת־פנים אחת, בין שזהו הבירגרמייסטר (ראש־הכפר) העשיר בכבודו ובעצמו, ובין שזהו איכר או פועל עני. הנה נכנס זמר־האופירה המפורסם (בעונת־קיץ זו הוא שוהה כאן, בכפר מולדתו, אחרי שובו מהעולם הגדול), עם משקפי־הקרן הענקיים שלו, ושואל למכתב, בתבעו במבטו איזו קבלת פנים מיוחדה, איזו התרפּסוּת, אבל מנהל הדואר אינו מתרשם כל עיקר ועונה קרות:

– לא, אין כלום.

המשרד עליון על כל!

פעם נקריתי לדואר בשעה שנושא־המכתבים הגידם הודיעהו על מכתב באחריות, שהביאהו חזרה, הואיל והאיש – המורה הערירי קיזלינגר – שאליו נשלח מכתב זה, מת בלילה שעבר. הסתכלתי בפני המנהל – הדבר לא עשה עליו אף צל של רושם. כטבע עצמו הציץ על הלה ואמר בטון המשרדי הרגיל:

– ובכן, נחזיר את המכתב אל שולחו.

אדם יקר, – הרגשתי – כמה ממעט הוא את פחד־המות!

הנערות הכי יפות כאן הן בלי ספק שתי הבנות־התאומים של הבירגרמייסטר, הרכות בשנים. עונג עליוֹן הוא להיפגש עמהן באחד המשעולים, בדואר או בחשמלית.

הנה פיהקה האחת, ונקודת זהב נראתה בירכתי שיניה. דומה, שנקודה זו צצה ועלתה מנבכי מהוּתה, מזהבה הפנימי…

שתיהן דומות זו לזו כתָאֳמי־עלים של פרח, מאחר שגם בשׂלמותיהן ובכובעיהן אין שום הבדל. ותמהּ אני על ההורים. כיצד הם קוראים לכל אחת בשמה, ועוד יותר על זה העלם המאושר, שנתארס לא־כבר עם האחת. נפלא ממני, מדוע בחר דוקא בזו, ולא באחותה.

והנה זיעזע אסון גדול את הישוב הקטן. בבריכה העמוקה והערמומית טבעה ברחצה האחות הארוסה! נטפלתי אל הלויה הנהדרה, לויה עם מוסיקה, וראיתי את חתנה בוכה כילד. תמוהה היתה בכיה זו, בעוד שעל ידו הולכת האחות השניה, זו, שמעולם לא יכולתי להבחין בינה ובין האחרת.

שרב היום היה גדול, הטקס ליד הקבר הפתוּח ארך ביותר. חדגונית־חדגונית קרא הכומר את התפילות – והאחות הנשארת פיהקה פתאום…

נקודת זהב לא נראתה – ואז הבינותי לעלם הבוכה.

חשיבות מרובה יִחס הצייר לחַוַת־דעתוֹ של ידידו, “ידידו היחידי”, כפי שהיה רגיל לכנותו. “רק הוא מבין!” מה שהביקורת אומרת, יחס הקהל בתערוכה, כל זה לא איכפת לו כמעט.

דומה, שהוא שקד על עבודתו באַטליֶה שלו אך ורק בשבילו, בשביל ידידו זה. ואם הקהל הרחב נהנה מתמונות אלו, ברב או במעט, הרי צריך היה להודות עליהן לידיד הצייר לא פחות מאשר לצייר עצמו.

והנה – לא טוב! ה“ידיד היחידי” חלה פתאום, וכנראה רצינית. ודוקא עתה, כשהוא עסוק בתמונתו החדשה, שהיא שיא יצירתו! מי יודע, אם גם יאריך ימים עד גמר המלאכה?

הצייר נזדרז בעבודתו, נזדרז וגמר, והחולה האנוּש הציץ על “בת הכפר” – ומת עוד בו ביום. “אבל ראה ראָה!” – שמח האמן.

טורגניב

ישיבתי בפרור עיר לא גדולה והתחדשות המכתבים ביני ובין אחותי הצעירה שבארץ מולדתי (אחרי ההפסקה רבת־השנים), – שתי אלה מרעידות בי לתחיה רחשי־עבר רחוק, רחשי ילדות ונעורים ראשונים. הבתים כאן קטנים, נמוכים, בית בית וקלסתר פניו. מהם גם עם גגות־תבן מכוסי־איזוב, שתיתורותיהם יורדות עד לקרקע. כמה מזכירים הם כולם את בתי פינת־מחצבתי! אותם החלונות, אותם השערים ואותם התרנגולים.

באחד מערבי אדר האחרונים נתעכבתי אגב טיול ליד הבית הקיצוני שבמשעולנו והריחותי את ריח עשנוֹ, שעלה באותה שעה מארובתו, ריח קיסמים נשרפים… בו בערב ערכתי מכתב ארוך אל אחותי, ובמכתב ביקשתי בין השאר: “אל נא תשכחי להודיעני, מה עם חברתך לשעבר, חנק’ה ליפשיץ, היכן היא עתה, מה עם אחותה הגדולה פייגל, מה עם ריבה־גיטל מרסון”…

ותשובתה לא איחרה לבוא. מכתבי אחותי הם בתרים מאָפקי ילדותי ודפיקות לבבי מלפני שלושים שנה. “גם חנק’ה וגם פייגל מתו זה כבר, זה כבר, וריבה־גיטל נסעה בשעתה לאמריקה, וכפי ששמעתי, כבר מתה שם אף היא”…

כעשן הלז, שעלה ממעשנות בתיהן לפנים – – בבואותיהן, אמנם, עודן חיות בי, אבל מי יודע כמה עוד יחיה נושא הבבואות? כי על כן אני מזדרז לשים להן זכר־מה בשורות מעטות אלה ולהצילן מהיו־כלא־היו.

זמן ידוע נדמה לי: כבר שׂבעתי!… כבר אני יכול לראות במנוחה כל “אושר” זר. ובאמת, שוב אין עיני רעה כלל בהתרפקות היפהפיות על בני־זוגן בקוֹרסוֹ (טיילת) בערב. כי סוף־סוף כבר הספקתי לרדת בימי חיי־הבלי לסוף כל המלבב והמרהיב ונוכחתי, שבּעצם אין כל זה “מסוכן” כל כך. שמחתי איפוא על השלוה הפנימית, על שאני יכול לבסוף להסתכל סביבותי בעינים צלולות, באין ערפלי־אירוֹס, ערפלים בהירים או כהים, דולחים אותן.

כך סבור הייתי, אבל לא! בטיילי אתמול לפנות ערב בחורשה הקרובה, ראיתי שם מרחוק נערה יושבת תחת אחד העצים. קרבתי – והנה אין היא לבדה, כי אם גם בחור מוטל אצלה. לא הבטתי, ובכל־זאת ראיתי, שהנערה היא עולת־ימים, כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, ויפה מאד, יפה מכפי שפיללתי, ותלבשתה סתורה קצת. חלפתי והפלגתי בחורשה – בברכּים כושלות מעוצר קנאה וכאב. לעזאזל! עד מתי יהא איכפת לי כל כגון דא?

עד מתי?!

אשירה נא לספל־הקפה שירת בודהא גוטמה לנירוַנה, ואל שותיו העייפים “בהדר ארנין”. הכל חולף, הכל עובר ובטל, וספל־הקפה קיים לעד. אחרי כל התעיוֹת ברחובות ובגנים, אחרי כל ההליכות הכבדות, אחרי כל החיפושים לתוצאות וללא־תוצאות, אחרי כל האכזבות הגדולות והקטנות, – מה עוד נשאר לנו אז, אם לא זה ה“זהב” הנוזל, המעורר־מרגיע, בפינת בית־קפה?

הזִקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכל, אבל אל נא ניראנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת מנו, את לגימת הקפה האטית, הקפה הריחני, החם, המפעפע בכל האברים. יצטנן הדם – הקפה ירתח!

הקומוניסט לוין בבבולגריה, כשנשאל ליד הגרדום, לפני הִתלוֹתוֹ, מה בקשתו האחרונה, ענה:

– ספל־קפה…

וזה ניתן לו.

אני מבין לך, אני מבין לך, אחי הקדוש!

הסמרטוטרים, שמופיעים במשעולנו לפרקים, מכריזים בניגון את הכרוז הידוע:

– סחבות, עצמות ובנים שובבים!..

נחת־רוח הם מתכּוונים לעשות בזה לאמהות, שדרכן לאיים על הילדים המַמרים בבעלי השקים הללו, ש“יקחום לתוך שקיהם וישאום אל אשר ישאום”.

מתוך שאלות שונות, שבני הקטן שאלני פעם בעקיפים בנוגע לכך, הכרתי בו, שהוא מאמין בדבר קצת. הכרתי את ענן־הפחד על לובן פניו. השתדלתי לעקור מלבו פחד זה, וכפי שנדמה לי אז, גם עלה הדבר בידי.

והנה בשבתי אתמול אל שולחן־הכתיבה, הרגשתי בו פתאום כשהוא עומד סמוך לי בלי־נוע ומביט אלי כמבקש חסות. ברגע הראשון לא הבינותי כלום, ברם תיכף עמדתי על הדבר. בפרוזדור עמד סמרטוטר ושאל, אם אין כאן מה למכור. הרי, שכל שידולי אז לא הועילו!

כן, הוא ירא, ירא למרות הכל. יודע הוא אחת: קטן הוא וחלש, ואין בכוחו להתנגד ולהגן על עצמו. ומה יעשה, אם יתננו הלה לתוך שקו באמת?! אין לו אֵמון באנשים הגדולים. הם מסוגלים לכל.

אימצתיו אלי אגב הגנה, לא מפני בעל השק שבפרוזדור, כי אם מפני דימונים אחרים לגמרי, שמחכים לו בעתיד המעורפל, הללו, שגם אבא לא יוכל להם, או שאבא זה לא יהיה אז עוד.

צעדנו שנינו בצהרי מאי דרך אפרים ושדות וחורשות.

– אבא, אני רואה את האלוהים בשמים!

– היכן?

– שם, שם, הלבן…

– היכן?!

– אבל שם… אינך רואה?!

– איני רואה, עוללי.

– אתה אינך רואה מאוּמה!

הרופא היהודי הישיש קיבלני בשמחה גלויה והוכיחני:

– לא היית אצלי זה כמה!

– כי הייתי בריא כל העת.

הוא חייך:

– אני מקוה, שגם עכשיו בריא אתה.

– לא, לא. הלב…

– תיכף נראה!

הרגשתי בו, שהוא נזדקן הרבה למיום ראותי אותו בפעם האחרונה, ושאלתי:

– נו, ומה שלומך אתה, אדוני הרופא?

ניכּר, שהוא רק חיכה לכך, והוא נאנח עמוקות:

– לא טוב, לא טוב. אומר לך את האמת: אילו בא איזה אמריקני עשיר, הייתי מוכר לו בחפץ לב את כל הוילה שלי, הכל כאשר לכל! לפנים הייתי כאן הרופא היחידי, ועתה – בכל בית שני יש רופא. וחוץ מזה – קופת החולים! מי הולך כיום אל רופא פרטי? כל איש רשום בקופת החולים. ומשרד־המסים אינו רוצה לדעת זאת. את “מס־ההכנסה” עליך לשלם! לפנים היה חדר־ההמתנה שלי מלא, ועתה עוברים שבועות – ואין איש!..

ככל שהוסיף לדבר, כן נתלהב ונתרגש יותר ויותר, עד ששכח, כנראה, לשם מה באתי אליו. ואין כל פלא. הוא נעוץ כאן בסביבה נוצרית, עוינת, והכרח היה לו לשפוך את לבו פעם לפני בן־עמו.

– ואין לשכוח, שביחס לרופא היהודי נעשה חרם חשאי. האגודות האנטישמיות למיניהן מתרבות מיום ליום, ושם משננים להם: אל רופא יהודי אל תלך! נו, והיהודים שלנו עצמם? גם היהודים שלנו עצמם בוחרים ללכת אל הרופא הנוצרי. כן הוא הדבר!

כאן הציץ עמוק לתוך עיני, כחושד בי, שגם אני הייתי בינתים אצל רופא נוצרי.

והוא הוסיף:

– הנני כבן ששים ומעלה, ומה אני יכול להתחיל עכשיו? ללכת אל עיר אחרת, אל מדינה אחרת – ומה שם? מה אני יכול לעשות עתה, מה אני יכול לעשות?!..

הוא עוד דיבר ארוכות, ארוכות, עד שהדלת נפתחה משהו, ואשתו הציצה לכאן וקראה:

– ארתור, ארוחת־הצהרים כבר עומדת על השולחן.

אצלי היתה הרגשה, כאילו זאת היא הארוחה האחרונה שלהם… בינתים ראיתי את פני אשתו: חיוך־הנימוס שלה לעומתי האיר הרבה את חריצי הצער הנוראים מסביב לעיניה העששות.

יצאתי – ולבו, לב הרופא היהודי הישיש, שפוך לפני. ואני הלא באתי אליו על מנת שיבדוק הוא את לבי שלי!

כבת חמש עשרה היתה, בעזבו את ביתו ואת מולדתו לבלי שוב, ובגיל זה הבליחה לנגד עיניו כל הימים באשר נדד וחי. שנים חלפו, עולמות נהפכו, והוא המיר מדינה במדינה ואשה באשה – ואותה, את אחותו הצעירה, לא חדל לראות כפי שראה אותה אז: בבואה מבית־ספרה בסינרה השחור, בשבתה שקועה בספרה, בישנה במיטתה מכוסה שלא כהוגן קצת – באפלולית השחר.

כך היתה בדמיונו, אף על פי שידע, שעכשיו אינה ילדה עוד, ושבודאי נשואה היא ואם לילדים. מי יודע, מה אתה ועם יתר בני ביתו בכלל? בעֶטים של המאורעות העולמיים, המלחמה והמהפכה, ניתק קשר המכתבים – ולא ידע כלום, ורק אחרי הפסקה של שנים בא מכתב ממנה, שבו כתוב היה בין השאר: “כפי שהנך רואה, עוד אנו חיים. כל הסערות, שעברו עלינו, לא מחו אותנו מעל פני האדמה. מנחם (האח השני) נשא אשה ודר לחוד, ואני ואמא בביתנו הישן”…

מקום זה במכתבה העציבהו מאד, ובתשובתו שאל: “נוּ, ואת, אסתר? ואת מדוע לא נישׂאת לאיש? הלא היית לפנים נערה יפה!”…

“כך” – ענתה – “לא חפצתי. היו רבים, שביקשו את ידי, אלא שלא היו לפי טעמי, ובינתים נזדקנתי. אני מוכרחת לומר לך, שלפי שעה איני מתחרטת… ואתה מה? מדוע נפרדת מאשתך הראשונה? שלח נא את תמונתך ותמונת אשתך החדשה”…

“בעצם לא התפלאתי ביותר” – חזר וכתב לה – “כי לפי מה שאני זוכר אותך, לא יכול להיות אחרת. ודאי ישנם בחיי הנישואין גם רגעים יפים, אבל בדרך כלל אין לך על מה להתחרט”…

והיא: “קיבלתי את מכתבך בצירוף התמונות. אשתך נוהרת לי מאד־מאד. אני מקוה, שבה מצאת סוף־סוף את אשר ביקשת. שקה נא לה בשמי”…

והוא נזדרז ושב וכתב לה ארוכות וסיים: “אני נושק אותך, אחותי היקרה, אחותי היחידה, רק אותך, רק אותך – –”

כשמסתכלים בבגדים אלה בחלונות־הראוה מבחוץ, נדמה: בגדים נפלאים! ורק אחר־כך, לאחר שקניתם ולבשתם בביתך, הנך רואה, כי נפלת בפח.

בחנות פנימה שוררת אפלולית, שאין רואים בה כלום לחלוטין, אפלולית עשויה, כנראה, במתכּוון לתכלית זו, והחנוני הערמומי מתעתע אותך בחלקת־לשונו עד כדי איבּוּד טיפת בינתך האחרונה, ורק אחר־כך, לאחר שהתלבשת בחליפה זו בביתך, הנך רואה, שהאריג אינו אריג ושהגזרה אינה גזרה. והעיקר: צר! צר בבית־השחי, צר בין הרגלים, צר בכל. ביאושך הגדול הנך נושא את ה“שוּנד” חזרה, אבל החנוני מתנכּר עתה, ושוב אינו רוצה לשמוע ולהביט אליך!

הזילברשטיינים והליכטנשטיינים הללו, שכל חנויות־הבגדים הרבות לאורך הרחוב הראשי בידיהם הן, מה איכפת להם, אם צר לך! בבגדים רחבים אין לעשות עסקים, כנראה.

בחזירתי לביתי, עם החליפה תחת זרועי, פגשתי את ידידי.

– רע, רע – קידם את פני – התנועה האנטישמית מתגברת בוינה, בורשה, ברומניה ואפילו באמריקה. כל העולם הוא נגדנו.

– לעולם צר, – עניתי. – העולם נתון בסד. העולם אינו יכול להתנועע דרך חופש. העולם אינו יכול להניע יד, אינו יכול לפסוע פסיעה נכונה. ואיך לא יתקומם?!

בכל אגפי בית־החולים הגדול שורר היום מצב־רוח חגיגי, מין שמחה. פרצופי החולים, כשוכבים במיטותיהם, כתועים בחלוקים אילך ואילך, נוהרים מאיזו חדוה כבושה. מה? מצב בריאותם הוטב בבת אחת? שינוי לטובה בטיב הארוחות?

לא הא ולא הא. אלא מה? מה אירע?

הרופא הראשי, הפרופיסור הישיש, נפל מת פתאום משבץ הלב בעצם עסקו בניתוח אחד.

ברכבת מוינה לשטיריה שיחה רוסית בין שני נוסעים, שיושבים זה על יד זה. האחד רוסי טהור, כבן ששים, עם כובע־לבד רוסי גבוה, והשני יהודי כבן שלושים, נאה ולבוש כהוגן. שניהם, כנראה, מפליטי המהפכה.

מתוך השיחה מתברר, שהיהודי, שחלקת אדמה גדולה לו בפרבר מירצושלג שבשטיריה, מוביל אליו את הרוסי הזה, בעל אחוזה לשעבר ומומחה לחקלאות, כדי שיהא עובד אצלו ומנהל את משקו, על מנת לקבל חלק ידוע מקרקע זה.

–… בחלקי זה, כמובן, אני רוצה לעשות כבתוך שלי. הרשות בידי לזרוע ולנטוע כאן מה שיעלה על דעתי. כמו כן לא איכפת לאיש, אם אמכור את יבולי, או שאשתמש בו לצרכי עצמי.

– ודאי, ודאי, – הסכים היהודי והוסיף:

– אשתקד היה אצלי טשׁכי אחד. זה עבד כהלכה! בחצי הלילה היה קם והולך אל הגן.

–כן, החקלאות אינה רוצה לדעת כלום מזמן קבוע. אין זו עבודה בלשכה, שמתחילה בשמונה בבוקר וגומרת בשש בערב. כאן צריך להשגיח בשבע עינים תמיד, ביום ובלילה, ובלילה עוד יותר מביום.

– השנה לא עשה גני פרי הרבה. השכנים העירוּני על גיזום הענפים. אבל איך אגזם – ואני איני יודע כיצד!

– מובן, שצריך לדעת כיצד. אם לגזם מבלי הדעת, יבוש ייבש העץ. הרי זה כמו לקצץ אצבע. כירורג מומחה רשאי לקצץ, אבל אם מישהו יבוא ויעשה זאת!..

איזו צרידות חילחלה בקולו, צרידות, שהעידה על הרבה עמל ותלאה בעבר. באדישות גמורה הביט אל התחנות, עם שמותיהן המשונים, ואפילו הזֶמֶרינג בהדרו לא הוציאו מכליו.

על רוסיה, על המהפכה, על הבולשביקים לא נפלה אף מלה אחת. על כל אלה מה יש עוד לדבר?! מה שהיה – היה, ומה שנהפך – נהפך! עתה צריך להסתפח אל אשר יאַנה הגורל ולאכול פת לחם באשר נאכל.

אבל הנה הגיעה תחנת מירצושלג. כבר פנה היום. הרוסי קם ממקומו (איש מידות, משכמו ומעלה גבוה מהיהודי), לבש את אדרתו והציץ בתוך כך בעד האשנב, מתכּוון, כנראה, לסקור מכאן אותה חלקה. בעינים עייפות ונוגות, כמו מתוך היסוס כלשהו ואי־בטיחות בכוחותיו (סוף־סוף אינו צעיר עוד!) הביט אל הנוף השטירי היפה, הטבול בזיו השקיעה. אדמת נכר.

הוא היה מוטל פרקדן על הספסל, שקוע בשנתו. נחרת־תרדמה שכזו! היא סיפרה את כל התלאות והנדודים, אלה שהיו ואלה שעתידים להיות. ארץ־המולדת פלטה, והארץ החדשה, מי יודע אם תקלוט, אבל לפי שעה, על הספסל ברכבת, הלא אפשר לישון במנוחה, והריהו ישן, ישן.

והנה נגעה בו יד –

המבקר!

כמי שהרגיזוהו לעלות מתוך קברו. איזו בהלה וטירוף־הדעת! הוא התחיל מפשפש רתת בכל כיסיו – ולא יכול למצוא את הכרטיס. בכיס זה ובכיס זה, מלגו ומלבר – והכרטיס איננו! ויותר שנזדרז למצוא, כן גברה מבוכתו וחיפושיו נהפכו לפרפּורים סתם.

שם, על סף הארץ החדשה, הלא עוד תהיינה צרות די והותר בעניני הניירות, התעוּדות וזכוּת־הכניסה וכו'. והנה לפחות כאן, ברכבת, להראות את כשרותו, את כרטיס הנסיעה שיש לו, שיש לו – והרי אינו יכול למצוא! לצערו לא היה גבול. ארוכות־ארוכות עוד פישפש בכיוסיו, ובמצאו את זה לבסוף, רדף בהתלהבותו אחרי המבקר, שהאמין לו, האמין לו ושעבר אל התא הסמוך זה כבר.

לתוך הטראם נכנסה נערה, שכמותה לא ראיתי זה עידן ועידנים. מהללו המועטות, שמפתיעות אותנו ביפין דוקא לאחר שכבר נעשינו ספקנים קצת ביחס לעולם האהבה, לאחר שכבר התגנב אלינו הרהור: מי יודע, אם לא הפרזנו משהו?

והנה – לא, לא הפרזנו!

הכאב המתוק הנצחי חזר וניעור וערפלי אהבות ראשונות ליפפוני – אף־על־פי שכבר באתי בימים ועל ידי ישב עתה בני, בן השש. – טיפוס זה אני מכיר בעצם. הרי זו אותה הנערה, שעליה אנו חולמים כל ימינו, מבלי להשיגה לעולם; שאינה נכבשת על ידי שום איש, אלא מופיעה, כמיטיאור, על הקוֹרסוֹ, ברכבת או בחשמלית – ונעלמת.

הנה היא קמה ויוצאת, ובדרכה אחזה בסנטר בני וליטפה את לחיו משהו:

– הנך נער יפה!

הייתי כמאושר. ביותר מזה לא חפצתי!

יערות והרים ואויר־הרים. ואף על פי כן פרצופי האנשים בכפר הררי זה – אלמנות וזקנים ברובם (אחרי המלחמה!) – רעים, דלים, נטולי־שינה. כי מה בצע באויר הטוב, אם הפחד בלילות אינו מניח לישון (ומחמת הפחד – האור דולק כל הלילה והחלונות סגורים ומסוגרים). הנך ישן ולבך ער. כעין פסיעות עמומות בחצר, במסדרון, בעלית הגג. ועד הבוקר – נצח!

והפחדים לא בלי יסוד הם. אל חצר האלמנה סאמארה “פרצו” שלשום בלילה וגנבו את כל תרנגולותיה. מתוך רפתו של הפרופיסור הזקן קיטש “סחבו” את החזיר היחידי שלו, בהשאירם אחריהם שלולית־דם; ניכּר, שנחרוהו בו במקום. הפרופיסור שמע על משכבו, שבחצר מתרחש מה, אבל ירא לצאת. כי השוד והרצח הכרוך בו בישובים הקטנים והבודדים, המפוזרים בשיפועי ההרים מסביב – הם מעשים בכל לילה.

יקחו להם את אשר יקחו, ובלבד שלא יחדרו לפני ולפנים – אל חדר המשכב. וו־ברזל יש להם, “דיטריך” בלע"ז, שבו הם יכולים לפתוח כל דלת נעולה. והנה נודע לתושבי המקום, שיש עתה תריס בפני הדיטריך הזה. בחנות־הברזל יש לקנות טריז־פלדה דק, עשוי לכך, שמשחילים אותו לתוך חור המנעול, ואז אין לדיטריך שליטה במנעול זה.

בהשכמת הבוקר, אחרי ליל הפחדים, אצות האלמנות, בעלות־הוילות הקודרות, אל הכרך הקרוב – אל חנות־הברזל. המשרת־המוכר הוא עלם חסון, גזעי – ברזל אף הוא. מה טוב היה, אילו במקום כל המכשירים הללו, בא זה אליהן בעצמו – ללון בצל קורתן!..

בכובד לב הן עוזבות את הכרך הצוהל, הסואן, הבטוח, המלא שוטרים, ושבות אל הישימון שלהן – לפנות ערב. מאיימים ההרים המיוערים ממזרח וממערב. אחרי הלילה הנורא בא אמנם היום, אבל כמה קצר הוא זה, כמה אץ הוא אל קצו! לילה אחד ארוך, לילה אחד ארוך…

בשעת הפגישות ביום אינן מסיחות את פחדן זו לזו; מתבּיישות. אבל האור החשמלי, המאיר את אשנבי וילותיהן כל הלילה, מגלה את הכל, את הכל.

נס נתרחש – ולאחת המטרונות בא מן הכרך אח חולה, על מנת להחלים כאן, באויר הטוב. לתכלית זו, כנראה, ישן בלילות לא בבית, כי אם על הגזוזטרה בחוץ. וילה זו עמדה באמצע הרחוב, וקול שיעולו, שיעול עקשני, שאינו פוסק אף לרגע, הצהיל את האויר, כהלמות שומר־לילה. נסו הפחדים ופגו כל האימות, כאילו כוח־הגנה כביר יש בו, בחולה אנוש זה, שימיו ספורים…

שוב לא היתה דממה אימתנית, הרת־פסיעות, עם היקיצה באשון לילה, כי אם השיעול המהדד הזה. “רחמנות, חולה קשה”… – לחשו האלמנות, אשה אשה במיטתה, וכבשו את ראשן בכר עמוק־עמוק – וישנו שינה מוצקה, עמוקה, מתוקה. עכשיו הכל אחרת. האור בחדר כבוי, והחלונות פתוחים, פתוחים. רק עתה הן יודעות להעריך את אויר־ההרים הנפלא שלהן ורק עתה הן טועמות אותו כהלכה. עם כל נשימה ונשימה שואפות ריאותיהן הבריאות כוחות־עלומים לשד־חיים, חיים, חיים, חיים…

נס!

מאיזה מכר שלו, מהשבים מן המלחמה, שאל לו חליפת־צבא ממורטטה ועקובה מדם, ובה חזר על המסעדות ובתי הקפה בערב בערב – ופשט יד. לטרחנותו ולהפצרותיו לא היה גבול. לא הסתלק, כשלא ניתן לו, אלא עוד הוסיף להסתובב כאן סחור־סחור ונהם־התמרמר בזעף.

זה היה עסקו ערב ערב.

פעם נזדמנתי עמו ביום ליד אחת התחנות של הטראם, הוא עמד כאן כמוני, ועישן את מקטרתו בהרחבת־הדעת. פינת־כרך רחוקה היתה זו, ולא פילל, כנראה, שמישהו יכיר אותו כאן.

בשעה זו ניגש אליו אחד מקבצני־הרחוב ופשט יד. באיזה זלזול הציץ עליו זה, באיזו שנאה!

– הלא איש בריא אתה – הטיף לו מוסר – לעבוד לך, לעבוד!!

האור החשמלי במעוננו דעך פתאום בערב אחד, ואשתי הדליקה את עששית הנפט, שעמדה אצלנו באחת הפינות, מוכנה למקרה כזה. בננו הקטן, שטרם ראה את עששית־הנפט בדלקה, תמך ראשו בשתי ידיו, וכך עמד מסתכל בה ארוכות – בהתמכרות, בדבקוּת, בהתפשטות גשמיותו המעטה.

– מה אתה משוקע כאן כל כך? – אמרה אליו אמו בתרעומת.

אבל אנכי ידעתי: מתוך עששית זו רומזים אליו אבותיו ואבות אבותיו, ועמהם, עמהם מתיחד הוא עתה בחשאי.

ביתנו הקטן עומד באמצע השדה. שממה ובדידות. ולא ניחא באמת נעשה, כשאשתי נסעה פעם לבקר את הוריה שבכרך הרחוק, בקחתה גם את בננו, בן־השש, עמה, ואני נשארתי עם ילדתנו בת־השלוש.

זו השתובבה, כדרכה, כל הערב, וכשהגיעה שעתה, השכבתיה במיטת־הרשת שלה, והשתדלתי, ממלא תפקיד אם, לישנה. אבל גם במיטה לא נחה ולא שקטה, והוסיפה להשתולל, לשיר ולצחוק.

אז נזכרתי בסגולה בדוקה אחת. הוצאתי מן הארון את בּוּבּתה היפה, זו שנקנתה לה לא כבר ליום הולדתה. הכנסתיה אליה, אל תחת שמיכתה, ואמרתי:

– חבקי נא את ילדתך זו, כּסיה היטב בשמיכה, שלא יהיה קר לה, וישנתן שתיכן יחד. כך!

היא לפתה את הבּוּבּה באהבה רבה, אימצתה אל לבה, וכששבתי אליה בעוד שעה קלה, כבר מצאתיה ישנה. עצבות ורחמים תקפוני, בדידותי הוכפלה – ועודדו את רוחי משהו אך… עיני הבובה הפקוחות.

בזה שאיש לוקח לו אשה יפה, פורש כנפיו עליה וגוזלה מאחרים, – יש עוול גדול מאד. הנה מתהלכת נערה יפה עלי אדמות, אוצלת מהודה על ימין ועל שמאל, כפרח, ככוכב, – וכבר נמצא מי שחטפה, השתלב בזרועה: לי ולא לכם!

כי על כן אנו נהנים בחשאי, כשבאחד הימים אנו רואים פתאום אותו לחוד ואותה לחוד, או כשאנו רואים אותו עם אחרת ואותה עם אחר.

ההויה חוגגת אז:

– נפרדו!..

זהו שם אבקת־כּיבּוּס חדשה של פירמה עשירה, שלסוגי תוצרתה השונים היא עושה פרסום בכל האמצעים שבעולם ואינה חסה לשם כך על הון עצום. בין הסוכנים הרבים, שחזרו על הפתחים וניירות־רקלמה ל“פרסיל” זה בצקלונם, היה גם משורר אחד.

כן, על השירה לבדה קשה לחיות, ועל כרחו הוא נוטל על עצמו עניני־חולין כאלה, שאותם הוא מוצא לרוב בחלק המודעות של עתוני הבירה. רק רע הדבר, שעסקים אלה מכניסים מעט, ויגיעה ושעמום עמהם הרבה.

ביום תמוז לוהט אחרי הצהרים, לאחר שדפק כמעט על כל דלתות הבתים של פרבר הכרך, לתוצאות וללא תוצאות, יצא המשורר־הסוכן אל השדה הקרוב, הטיל את עצמו על הדשא, התפרקד והתחיל מביט בצמא אל טוהר השמים.

השמים, השמים! הלא בשלהם, בשל השמים הללו, באה לו כל זאת. יותר מדי חי בשמים – על כן נחשל בּארצי; אל כן התנקם בו הארצי. אם כי, מאידך, יש לנוד לאחרים, לארציים, על שאינם יודעים את ההתלהבות, שמרעיף עליו תמיד תהום־תכלת זה, מעמיק־הנשימה. הנה כי כן טוב, לפחות, ששטח עליון זה לו הוא; טוב, לפחות, שכאן, בשמים, בשמיו, אין מקום לעסקים, לפירמות, לסוכנות ולאבקות־כיבוס!

והנה… מה זה?! כעין ראש־נחש צחור הוטל שם פתאום, זחל, התפתל, התמתח, ו – אות, אותיות... יד נעלמה כותבת בשמים… רגע אחד חלפו הרהור: התגלות, התגלות אלוהית לו, קרבן־השמים, בתור פיצוּי ושילומים… ברם, האכזבה הנוראה לא איחרה לבוא: אוירון חג וכתב על גבי התכלת בגז צחור מלה ענקית אחת, מלה, שתפסה את רבע הרקיע כמעט – Persil.

הגזלן של היום אינו, כלפנים, איזה פרא, איש־היער, אלא אחד הרבים, אחד מן הרחוב, שנותן לך בהסברת־פנים להצית את הסיגריה בזו שלו. העתונים מלאים רציחות מכל המינים. יום יום ורציחותיו. התנפלויות ומעשי חמס בכל מקום ובכל שעה. לעין השמש כבאשון־לילה. על המדרגות, בין דיוטה לדיוטה, מסתכלים העולה והיורד זה בזה בחשד הדדי. סכנה להיכנס לקובת־הפחים הידועה להטיל מים, אם באקראי שוהה שם עתה אך איש אחד…

הנה באתי על השֶעָן הזקן, היושב בחנותו אל שולחן עבודתו לבדו, לתת לו את שעוני לתיקון, והריהו מציץ אלי במשקפת שלו באי־מנוחה. אל נא תירא, אמן זקן, אני לא אעשה לך מאומה. חייך יקרים לי מאד־מאד. חייך ואור־עיניך, שאתה משקיעם ביצורי־המתכת הנפלאים הללו, ידידינו־מלוינו היחידים עתה, שאפשר ללון עמהם בצל קורה אחת בלי שום חשש.

הזקנות הבודדות בחדריהן כבדי־האויר, אם יש להן רכוש כל שהוא, חייהן תלויים להן מנגד. לילות פחדים וציפיה לבוקר… נושא המכתבים! אל נא תהי תוחב את המכתב בסדק הדלת הנעולה והולך לך, כמנהגך, כי אם התאמץ להיכנס לפני ולפנים. מי יודע, אולי תהיה אתה המציל!..

לבי יחרד עליכן, עליכן, בנות־ההפקר הקטנות, דקות־הצואר. מן הרחוב אתן מובילות את רוצחיכן אל חדר היחוּד.

כן, הרוצח של היום שוב אינו אדם אימתני, פראי־מסתורי, אלא שגץ פשוט, יום־יומי, שגץ עוּל־ימים, בן שבע־עשרה, בן שש־עשרה. הרי אני מסתכל בפרצופו בעתון המצויר, או בפרצופו ממש, בבית־הדין, בשבתו על ספסל־הנאשמים החלקלק, חסר־המשען, ורוצה למצוא בו שרטוט אחד בלתי־רגיל, קרימינלי, – ואיני מוצא. נער ככל הנערים, אחד מני אלף, כמלצר המשמש אותך בקפה, או כנער־הגלבים.

והקטיגור מתרפה במלאכתו. הנה הוא מדבר כמי שכפאו שד. והמושבעים מצדיקים. מה זה? מתיראים מפני הרוצחים, או חשים את עצמם לא טובים מהם?

אגב השתחויה־הודיה נפטרים הם, משוחררים, מלפני שופטיהם, ולגלוג עצור בחוּבּם: “טיפשים”! והרי הם הולכים – להרוג שוב.

בתי הכלא, אמנם, מלאים אדם, אבל אלה הם אסירים מימים ראשונים, מלפני המלחמה, מימים, שבהם ענשו עדיין בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך; הנה הם, אפורי־הבגדים, בני העולם הישן, מתקנים את הכביש תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותם. מחמת השרב הכבד התפשט אסיר אחד עד מתניו ונראה גבו הערום, הרזה, עמוק־המענית. כמה טוהר ותום! זה עמוד־השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק־הדור!

לכאורה פינת עדן, שהכל כאן, ובכל זאת נהו בני המקום אחרי מרחקים. הביטו בקנאה אל כל רכבת עוברת, הפסיקו עבודתם בשדה והביטו אחריה ארוכות, וחוץ מזה ציפו תמיד אל… נושא המכתבים. האושר יבוא, איפוא, אי־מזה, מהעולם הגדול, על ידי הדואר. מהיכן?

מקוצר רוח לא יכלו להמתין עד שנושא המכתבים יבוא אל ביתם. כי יום יום יצאו לקראתו בעודנו רחוק. הנה הוא משרך דרכו בתרמילו הממולא, גידם ידו האחת – אינוַליד. אבל כמה קשה להשיגו ולתפסו! אתה חותר להיפגש עמו בדרך זו, והוא הולך דוקא בדרך אחרת. כאילו בזדון הוא מתחמק ממך. אינו אוהב להיעצר ברחוב. עליכם לחכות לי בביתכם! אני בוא אבוא אל כל אחד ואחד! בתור חייל לשעבר, הוא אוהב את הסדר והמשמעת. כי על כן אין הוא מביט לצדדים ועושה עצמו כלא־שומע בהיקראו. אבל הנה הוא נכנס לוילה אחת, ואתה מתיצב לפני השער בכוונה לקדם פניו בצאתו – הרי שעכשיו הוא בידך ודאי — והנה עומד אתה עד בוש, והוא אינו יוצא! מה זה? התעלף שם או מת? פתאום צץ הרחק בשדה, כאילו דרך מחילות מסותרות בתחתיות ארץ עבר לשם.

ככה רדפו אחריו האנשים כל ימיהם עד…. עד שבערב קיץ אחד פרצה כאן מגפה נוראה ובפקודת השלטון העבירו את הנֶחֱלים אל מחוץ לכפר וכלאום שם בצריפים בנויים לשם כך. הנשארים, הבריאים עדיין, ציפיתם נעשתה קדחתנית עוד יותר, ובבוקר־בבוקר מיהרו החוצה ועיניהם שוטטו כה וכה ותרו בערפל אחרי נושא־המכתבים הגידם. הרחק־הרחק אחד עם תרמיל הולך ובא, הולך ובא, מנענע ב… שתי ידיו – לא הוא!

והללו בצריפים? עין בעין כלפי המות, היה אצלם עיקר הקושי בזה, שנעקרו מעולמם באמצע ההמתנה. אך עוד יום או יומים אילו ניתן להם להתהלך על פני חוץ, כי אז ודאי כבר קיבלו את הדואר המבוקש, את הדואר המבוקש…

עד שבבוקר אחד הובא אליהם חולה חדש – והרגשה משונה תקפה את כולם. עם חולה זה בצותא הן לא קשה למות, כי זה היה… נושא המכתבים!

"כילד!…"

שעת צהרים בקרפף־הקרקס הגדול, שעת הינתן האוכל לחַיות. נהם וקפיצה והשתוללות לקראת הבשר המושט להן בקלשון. מזדעזעים הסוגרים ומחשבים להתפורר. עתה רואים את כל סטיכיותו של של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.

כשבבים מהוקצעים נראות מלתעות הארי, בגרמו את העצמות. מעציב לראות את מאמציו ויגיעתו בכך – אפילו לארי אין כוח!…

קול פעיה עולה מסוּגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.

— כּילד!… – קוראת מטרונה צעירה ודמעות בעיניה מרוב התלהבות. גם בעיני שאר הנשים והנערות התלקחה אהבה גדולה מאד. זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת. — כּילד!…

שעת צהריים בקרפף־הקרקס הגדול, שעת הינתן האוכל לחַיות. נהם וקפיצה והשתוללות לקראת הבשר המושט להן בקלשון. מזדעזעים הסוגרים ומחשבים להתפורר. עתה רואים את כל סטיכיותו של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.

כשבבים מהוקצעים נראות מלתעות הארי, בגרמו את העצמות. מעציב לראות את מאמציו ויגיעתו בכך – אפילו לארי אין כוח!..

קול פעיה עולה מסוגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.

– כּילד!… – קוראת מטרונה צעירה, ודמעות בעיניה מרוב התלהבות. גם בעיני שאר הנשים והנערות התלקחה אהבה גדולה מאד. זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת.

– כילד!..

ראיתי את הנערים הקטנים, וגם בני ביניהם, חוטפים ומלקטים את האגוזים הנושרים בסער מעץ־האגוז האדיר שממול ביתנו. אי־אי – עוקבות עיני אחרי שלי – חטפן גרוע הוא מאד! הנה הוא עט אל המַפּל – ואחר כבר השכים וחטף.

רואה אני, שהוא יבוא וכיסיו ריקים. רפיון זה ירש ממני. גם אני בילדותי לא יכולתי לחטוף. חברי חטפו ומילאו את כיסיהם, ואני העליתי חרס.

לא טוב, לא טוב. סימן רע הוא זה לו ולמלחמת־קיוּמו בעתיד. תקותי היחידה היא, שעד שיגדל יתהווה סדר־עולם כזה, שלחטיפה לא יהיה בו מקום.

תקותי היחידה.

בציפיה חשאית לאסוננו הגדול מתנועעים אנו אילך ואילך. גדולים כנשרים, צורחים העורבים בשמי הסתיו. המוני בני אדם, המונים המונים, בני אדם אין קץ, אבל האסון הגדול אורב לכל אחד מהם, לכל אחד מהם.

בדרך הביתה, אל ילדינו הנפלאים, חרד הלב וצופה את האשה יוצאת לקראתנו ביללה. הפעם, אמנם, היתה זו חרדת־שוא: הילדים משחקים לתומם… הפעם! אבל מי יודע, מה יֵלד יום? מהי יהיה מחר, מחרתים, לאחר זמן?

איש איש ואסונו, איש איש ואסונו הגדול השמור לו. אסירים נדונים למות כולנו, אסירים נדונים למות, שהוצאת פסק־דינם אל הפועל נדחתה מאי־אילו סיבות טכניות לזמן בלתי־מוגבל.

עיירה במרחק שעת נסיעה מוינה ברכבת המהירה. בלילה רואים מאשנב הקרון חלל־חדר מואר באחד מבתי התחנה שמנגד, חלל מעון עגמומי מאד, עם שעון־קיר ישן נושן, קודר, שחור־משקולות, שמטיל עליך עצבות כבדה מנשוא.

תיתי לו, ל“שנֶלצוּג” (רכבת מהירה) זה, שאינו מתעכב כאן הרבה והריהו ממהר להוציאך מ“עמק הבכא” — ואתה נושם להנאתך.

זמן רב לא ידעתי את סיבת הקושי הנפשי שתקפני כל פעם, מדי שהותי בתחנה זו בדרך לוינה. הכרזת הקונדוקטור: “וינר נוישטט!” בשעה הלילית מבחוץ העציבתני מאד, מבלי הבין מדוע. עד… עד שמצאתי ב“ספר הדמעות” את מעשה השמד וההרג, שאירע בעיר זו לפני שבע מאות שנה.

“גם נשי אויבינו שפכו דמנו”… – נשתמרה קינה על מאורע זה מהימים ההם – “טבוחים כאֵילים וכבשים, בחור ובתולה, אלמנות ויתומים”… “הקדיר עלי השמש בלי יאיר כנהרג הישיש גיבור מאיר”…

עתה אני מבין.

באחד המשעולים שבפרבר ראיתי בתוך כנופית בני נעורים נער כבן חמש־עשרה, שראש קטן לו, בלתי־מפותח, ראש־תינוק ממש (בפרברים משום־מה מצוּיים תמיד בעלי־מומים כאלה). כל הגוף נורמלי, בריא, חסון אפילו, מה שהבליט עוד יותר את הראש הזעיר, המנוּון, ואת ההבעה האידיוטית שלפרצוף. האומלל לא ידע את אסונו, לא ידע, שכן עליז היה יותר מהאחרים, השתובב, רקד, צחק ושלח ידיו תכופות אל הנערות הבוגרות. הללו חייכו ונהגו בו סבלנות מיוחדת, מהולה באיזו חיבה מוזרה.

צמרמורת עברתני… ורגש־פתאום, כאילו ראשים זעירים לכולנו, לכולנו – ואחד גדל־ראש לא־נראה מחייך לנו ולהושטת ידינו.

הושבתי את בני על מושב אחד בקרוּסֶלה ואת ילדתי על מושב אחר. הצמדתים בשלשלת העשוּיה לכך שלא יפלו, ושניהם הפליגו באויר לצלילי־המנגינה – בפעם הראשונה.

מתחילה לאט, והנה הם טסים, טסים בחוג, עד שהעין עוקבת אחריהם בקושי. אינם!… יֶשנם!

שלבתי ידי לאחורי וחשתי את עצמי כאלוהים, בהטילו לתוך האין־סוף את כדוריו־עולמותיו:

— יסתובבו נא!…

אוהב אני לתעות ולהידחק בין ההמונים בירידים. אמנם שוב אין אלה ירידי ילדותנו, עם אותן המשרוקיות בצורת אילי החומר הצבועים, שמתקו לחיכנו כל־כך, ועם אותן צפיחיות הפרג, שהבהיקו בשמש־בקרנו. אבל משהו מהלך־הנפש של אז עודנו שמור גם עתה בירידים אלה בגרץ, לאורך החוף של נהר מוּר, עז־השטף.

ציבורי אנשים, גברים ונערות יחדיו, צובאים צפופים אל בעלי־הדוכנים, שמציעים את סחורתם, על־פי רוב מיני מכשירים מופלאים, אגב הרצאה פרופיסורית, כמעל הקתדרה.

בין בעלי הדוכנים הללו מצאתי לתמהוני את אלואיס פורגיי, בן כפרי, סנדלר על פי אומנותו, אלכוהוליקן ו“אדם מסוכן”, שזה לא כבר יצא מבית האסורים, אחרי שבתו שם כחמש עשרה שנה, על שדקר בשכרונו את אשתו בסכין־הסנדלרים שלו. – בניגוד לשכניו, “הנואמים” המומחים, דיבר פשוטות, בגמגום כמעט:

— הנה פיסת־עור ישנה־נושנה, שאתם נוהגים להשליכה אל האשפה, אבל באמצעותו של מכשיר זה הנכם יכולים לחתוך באולר ולהוציא ממנה שני יתרים חזקים וטובים – שרוכי נעלים. בחנות תשלמו עבורם שילינג ויותר, והיתרים יהיו גרועים, אבל במכשיר זה תוכלו לעשות לכם בעצמכם יתרים אלה, והכסף ישאר בכיסכם. והמלאכה כה פשוטה. נותנים את האולר במכשיר זה, כך, וחותכים… הנה… רק ששים פרוטות!

אבל האנשים אינם קונים. האנשים מביטים אל המכשיר, מביטים אל פרצופו – ואינם קונים.

— את המכשיר הזה לא אני המצאתי. אינג’ינר אחד גדול בגרמניה המציא אותו, אבל רק אצלי תוכלו לקנותו היום. היום – ומחר לא. נצלו את ההזדמנות! רק ששים פרוטה!…

האנשים מביטים אל המכשיר, אל פרצופו המשונה של האיש, אל מפלי עפעפיו, הנתלים כלפי מטה וסוככים על עיניו האלכסוניות – ואינם קונים.

הוא מרים את קולו:

— רבותי! הנה פיסת עור ישנה ומחוקה, שיש למצוא בכל בור־אשפה אצל כל סנדלר. מפּיסת עור זו אתם יכולים להוציא במכשיר זה שני יתרים טובים וחזקים. בלי מכשיר זה לא תוכלו לעשות זאת. אפילו סנדלר לא יוכל לעשות זאת. הנה אני בעצמי סנדלר הנני (אלא שאיני מוצא עבודה עכשיו, והריני אנוס להתעסק בכל הבא לידי), ובלי מכשיר זה לא הייתי יכול להוציא מפּיסת עור זו שני יתרים כאלה. אבל במכשיר זה יכול לעשות זאת כל איש, כל ילד. הנה… רק ששים פרוטה!

אבל האנשים אינם קונים. כבר פנה היום, ומכל האכסמפלרים הללו עוד לא נמכר אף אחד.

— כבר רואה אני, שאין לכם שום הבנה בשביל דבר פּרקטי שכזה. צר לכם להוציא ששים פרוטות?! מה הן ששים פּרוטות?! בששים פרוטות אתם יכולים לקנות רק רבע הליטר יין, ואף זה לא יהיה אלא יין חמוץ! את היין הטוב לא תוכלו לקנות בכסף זה. כך הן הבריות של עכשיו. זוללים וסובאים, אבל בשביל מכשיר פּרקטי…

הוא מתמלא רציחה ומכה באגרופו על השולחן:

— לשבת במסבאה עד חצות ולבזבז את כל הכסף על יין ושיכר — כן! אבל לקנות אבל לקנות בעד ששים פרוטות מכשיר פּרקטי, שהיה יכול לחסוך לכם כסף הרבה – זאת לא! רק יין הבו להם, רק יין!…

נזיפותיו הקולניות משכו אליו את כל ההמונים מיתר הדוכנים. היריד כולו נתרכז כאן פתאום, והוא מרעים בקולו כנביא קדמון:

—רק יין הבו להם!… או־או־או – אני מכיר אתכם היטב! שיכורים, שיכורים פראים! כמה צר לי על נשותיכם המסכּנות! בכל יום שבת בצהרים, כשאתם יוצאים מבתי־החרושת וּשׂכר השבוּע בידכם, הרי הן כבר עומדות ומחכות לכם שם בחוץ בפחדן הגדול, שמא תלכו ו“תסבאוהו” תיכף. אבל כל תחבולותיהן ללא הועיל! אתם סובאים בכל זאת! אתם סובאים, ואותן, את נשותיכן העניות, אתם מכים! בלי רחמים אתם מכים אותן! אתם הורגים אותן! בסכין אתם דוקרים אותן! בסכין!…

השוטר כבר פילס לו נתיב אליו, אבל הוא עוד הספיק להטיח כלפי ההמון הרב:

— רוצחים!!!

משכמו ומעלה גבוה מכל, מתון־מתון ורציני־רציני. אין רחמים בדין. ליטוּש מיוחד לצלעות נחיריו, מעשה גַבלות, וזיע להן לאלה, זיע דרסני. – מלפניו לא תצא זכאי לעולם! – אומרים עליו בני המקום.

איום הוא בתגא השחורה לאור שני הנרות הדולקים משני עברי ה“צלוב” שעל גבי השולחן. אבל לא רק בבית־הדין, באיתנו, כי אם גם בבית־הקפה בבגדי־האזרח שלו, בגדי עוני כמעט, הוא זורק מרה. כולו כובד וחומרה – שופט מלידה. הנה הוא יושב כאן במקומו הקבוע שבפּינה, וגבו אל יתר האנשים, כחושש לפגוש בין אלה את הנדונים על ידו היום או אתמול. כי העיר אינה גדולה ביותר, ופגישה כזאת היא איפוא לא מן הנמנעות.

פעם נכנס אליו הלום, אל בית־הקפה, בנו, נער יפה כבן עשר – באיזו שליחות מביתו. ארשת פרצופו לא נתרככה אף במשהו; רציני וקר, כמו קודם, הקשיב אל דברי הנער וניענע בראשו. לשוא חיכתה העין לאיזו הארת־פנים, לאיזה ביטוי חיבה כל שהוא.

אך הנה הוציא את מטפחתו, הרטיב את קצהָ בלשונו והתחיל מוחה בה איזה כתם ממצח בנו. מחה בשקידה, בדייקנוּת – ולנגדי צץ פתאום האב, אב גדול מאוד.

דוקא בראותה אותי יושב משוקע באיזה ספר, תחתור לשבת על ברכי. אינה יכולה לראותני מסולק לענין אחר יותר מדי.

— אבא, גם אני רוצה לקרוא!

— נו, טוב – הריני מעלה אותה, את בת השתים וחצי, אלי – נקרא נא שנינו!

היא מעמידה פנים רציניים ומביטה אל תוך הרומן הגדול כמוני. היום נסתפּרה קצת בידי אמה (לא בידי הגלב, כמו תמיד), ועקבות המספּריִם הגסים אוצלים לה דבר־מה נוגע עד הלב.

ברומן הגדול מבליט המחבר את החיה הרעה שבאשה ומשתמש לשם כך בכל הסממנים החריפים שבקולמוסו. יוצא, שכל מה שנכתב על הנשים לגנאי עד עתה, הרי זה עוד לא כלום.

— כזב ושקר! – השלכתי את הספר אל השולחן ונשקתי בצמא את הראש המתוק, הגזוז בידים לא־אמונות.

זה כבר שלא רכש לו בגדים חדשים – ועל זה הוא מצטער מאד. האנשים מסביב, בכל אשר יפול המבט, לבושים בגדי־חמודות, ורק הוא לבדו נושא את היוֹשֶן הזה. כן, בגדים נאים – לא דבר ריק הוא. אפילו זקן או חולה, מכיון שהוא לובש “אַנצוּג” חדש, “אנגלי”, דעתו מתישבת עליו והוא מרגיש עצמו בכי טוב.

תפוס־הרהורים כאלה חזר על כל חלונות־הראוה של חנויות־הבגדים הגדולות, הסתכל ותר, ובחירתו נפלה על חליפת־בגדים אחת טובה. את זו הוא מוכרח לקנות לו, ויהי מה, עם האפשרות הראשונה.

והנה בא היום. נכנס לאותה חנות, והחנוני קפץ לקראתו, “שירת” אותו בהתמסרות, בדיבּוּר מהפּנט, בכל להטי־אומנותו – והוא יצא משם לבסוף לבוש לא רק אותו “אַנצוּג” בלבד, כי אם גם באדרת חדשה ובמגבעת חדשה, וכל אלה משֶׁפֶר השֶׁפֶר. הנה כי כן השיג סוף סוף מה שביקש והרהורי־לבו נעשו למציאות.

הוא צעד על פני המדרכה, מסתכל תכופות בכל קטע־ראי שבחלונות־החנויות, וכמעט שלא הכיר את עצמו. אדם אחר לגמרי!

על פניו חלפו אנשים טרודים, מבוהלים, עמוסי דאגות – בבגדי־חול ישנים, מהוהים, מטולאים. כל אותם האדונים האלגנטיים, שעוררו את קנאתו קודם לכן, נעלמו פתאום ואינם! כלום ישנם במציאות באמת? בעתות הרעות הללו, במצוקה הכללית, מי יכול לקנות לו בגדים יקרים כאלה? מי? לא לחינם “רקד כנגדו” החנוני כל־כך, לא לחינם. כי אלמלא הוא, ודאי שבגדים אלה היו מונחים בחנותו עוד שנים על שנים.

מבטי זעם נשלחו אליו מכל צד, מבטי קנאה וגם בוז. הוא בלט עכשיו בעולם כדיסונַנס לא־נעים, כחתן בין אבלים; כאדם שלא במקומו. רע היה קודם, בבגדים הישנים, אבל גם עתה לא ניחא לו, לא ניחא.

אל הכרך הזר של המדינה החדשה הביאתני הרכבת בתחילת הלילה. עוד לא ידעתי, היכן אלון כאן לינה ראשונה ומכל שכן שלא ידעתי, כיצד אסתדר כאן בכלל. עד שאתאקלם בארץ נכריה זו, עד שאתערה, עד שיהיו לי גם פה, כבארץ מולדת, מכרים וידידים וידידות! מתי?!

נסעתי בטראם מבית הנתיבות, מבלי דעת לאן. ערירות איומה נשבה עלי משחור הנהר הזר עם בבואות־האורות, בעברנו על אחד הגשרים. אנשים יוצאים ואנשים נכנסים. רעננות וחדוה ודיבור קולני בשפה הבלתי־מובנת לי. קינאתי בכל אחד ואחד על שהוא בביתו, בארצו, על שהוא יודע לדבר. ככה ישבתי אובד בתוך העולם החדש והזר, עולם של מאושרים, מאושרים, מאושרים — —

והנה נכנסה אל החשמלית באחת התחנות אשה צעירה ויפה מבנות הארץ – בבכי כבוּש. בקושי הוציאה את הכסף מתוך ארנקה, כדי לשלם בעד הכרטיס, בהתאפקה מבכיה בכל כוחותיה. אבל סוף־סוף פרצה בהתיפחות גלויה, מבלי שים לב עוד אל יתר הנוסעים. זה עתה, כנראה, הכה אותה אסון גדול: ילד מת לה, או מאהבה עזבה, או…

ממולי ישבה ובכתה ובכתה – ואני חשתי כי אין נפש בתבל קרובה ויקרה לי ממנה וכי ידידה כזאת לא היתה לי מעודי.

הרחמנות עלינו, על כולנו אינה בולטת בשום מקום כמו למראה המצבות האפורות הללו, העומדות צפופות בשיפוע ההר. הרושם, כאילו כל הטמונים כאן העפילו וטיפסו במלחמתם הכבדה אל ראש הפסגה בכוחותיהם האחרונים, אבל האויב הבלתי נראה הרגם באמצע ההעפלה. ככה מצאו את קבורתם במדרון.

רחמנות נוראה!

חלום כבד חלם על משכבו בלילה המשורר הזקן הנערץ. בחלומו והנה משורר צעיר גדול צץ פתאום, והרי הוא, המשורר הזקן, קורא אי־בזה דבר ממנו, מהמשורר החדש הזה. הוא קורא ומזדעזע – איזה כוח, איזה כוח! הלא זאת, ורק זאת, רצה הוא עצמו לומר בכל מה שכתב במשך חמישים שנה, ולא עלתה בידו, והנה בא איזה צעיר, נער כמעט – ואמר!

הוא הקיץ נוגה מאד. אבל התעשת תיכף והעלה את הדבר, ישר מתוך החלום, על הנייר.

דבר זה הפתיע־הלהיב את העולם וביצר את עמדתו של המשורר הזקן ביצוּר אחרון – ואיש לא ידע, כי גנוב הוא אתו.

שם המוזג בכפר הראשון היה מרדכי, ולו שני בנים, משה ויעקב, ושתי בנות, בתיה ופרידה. האח הצעיר יעקב היה עצל, עם חיוך נצחי בפניו, “שלא רצה לעשות מאוּמה”, ואילו אחיו הגדול, משה, היה שקדן, מנהל משק־הבית, והוא הוא שעתיד היה להביא היום מן העיר מורה בשביל אחיותיו ל“זמן” הקיץ הבא.

איזה מורה יהיה זה? – ניחשו שתי הבנות והביטו בחלונות. והנה לפנות ערב הובא המורה. עול־ימים, נער כמעט! לבן, ענוג כנערה. צרור קטן תחת בית שחיו. ספרים.

בחשק למדו הבנות, בהתמדה, כי שתיהן אהבו בחשאי את המורה־הנער. למדו אל קצה השולחן מזה, בשעה שאל קצה השולחן השני ישב מי מאיכרי הכפר. או שישב תומס, “שגץ”, ששב זה לא כבר מעבודת הצבא, ומחט בצפרניו את החטטים מעל פרצופו לנוכח הראי המטולטל הקטן (הוא עשה זאת באמנות רבה); או שישב הננס וסיל וחירף וגידף את השקצים שלא בפניהם על שהתקיפו את בתו אמש ב“נוֹצולֶג” בשדה:

— האם… (מלה פופולרית מאד ברוסיה) לא ראו?!…

מסתמקים המורה ותלמידותיו ונמנעים להביט זה בפני זו. כי תקופת ההסתמקות היתה אז עדיין, תקופת הבּיישנוּת והצניעוּת האיתנה. עם כל להט־הנוער לא הגיע הדבר מעולם ליותר מהתרפקות ומגעים רוטטים – בשעת טיול בערב, עם חשיכה, עם בתיה לבדה, או עם פרידה לבדה. המקום בשביל ישיבת־אהבים כזו היה מצומצם מאד, בשפת היער, כי עבי היער הפחיד מזה, והעוברים והשבים בדרך השטינו מזה.

פעמים לנו שלשתם בגורן, על גבי ערימת שחת, לבושים, צפופים יחד, והוא, המורה, באמצע. עתה ברי היה שהוא מעדיף את פרידה הצעירה, דקת־הגו, על בתיה העבה, כי הוא הסב את עצמו אל הראשונה והתרפק רק עליה, עליה, אף על פי שקשה היה לו להכאיב בכך לאחותה הגדולה.

שכורי־שחת יצאו את הגורן בבוקר, ונוטים לנפול כמעט, צעדו הביתה. שם חיכו להם בולבוסים בחלב חמוץ. המורה הקטן השתתף בעבודת המשק, עזר לרתום את הסוסים וגם למד לרכוב. הסוס האחד, הרע, הרזה, חתך בגבו בין הרגלים כבסכין, ואילו הסוס השני, הטוב, השמן, עם עכוזו המבהיק, היה נוח לרכיבה ומהנה ביותר.

ובשבתות הלכו להתפלל אל האחוזה, מהלך שתי וירסטאות. מַפּחה באמצע הדרך, ונפּח זקן עובד בה. ושם באחוזה, בטרקלין הנאה, אויר נאצל, אויר־השכלה, ועל גבי השולחן מונח שם תמיד בכריכה נהדרה המלון הרוסי־העברי הגדול של יהושע שטיינברג, שאגב דפדוף בו, בעוד זה חדש וריחני, פחד ורחב הלב…

בסוף הקיץ חלה פתאום הסוס הטוב, לא הועילו כל התרופות. הוא הוריד את ראשו באורוה, חש את קצו, וכל התוגה העולמית נשקפה מעיניו האפלות. ולא ארכו השעות – והוא היה מוטל על צדו בלי רוח חיים.

אי מזה צף ועלה איכר משונה, שעד עתה לא ראו אותו כל עיקר. איכר קט־פרצוף, דומה לבולבוס שצמח במרתף. זה היה פושט־עורות. הוא הוא שפשט את עור הסוס באמצע השדה בלילה, גחן וקלף, גחן וקלף – בחושך, בטל, בדממה, בעקיצות־היתושים.

ובאחד הימים שלפני ראש־השנה הוליך הבן הבכור, משה, את המורה בעגלה רתומה לסוס הנשאר, הרע, כלעומת שהביאו. עגומה, מיותמה, נכנסה פרידה אל הרפת לחלוב את הפרות, ובתיה, מרת הלב אף היא, רועדת קצת מצינה, נמלכה ועלתה על התנור; אחריה עלה גם אחיה יעקב, זה הבן המביש, העצל “שאינו רוצה לעשות מאומה”. הוא עלה — ובתיה ירדה…

ככה היה בכפר הראשון.

עתה, בשעת לילה, כשהילדים ישנים, המנוחה היחידה לי. כשהם ערים ורועשים אין מנוחה, וכשאינם בבית שוב אין מנוחה, ורק עתה אני יכול להתרכז קצת.

אין בעולם נוגע עד הלב כתינוק ישן. עכשיו אין להבין, כיצד יכולתי לכעוס עליהם ביום, לגעור בהם או גם ליסרם, ועתה, עתה גם מתעורר בכל כבדו רגש האחריות…

איככה באתי אני עד הלום? אני, שלהלכה התנגדתי תמיד להעמדת ולדות. אני, שעוד בילדותי הוכחתי על זאת את אבי. והנה…

האב, האב הוא הוא המוציא מן התוהו את הדמעות, את האכזבות, את היסורים, את המחלות ואת… המות! האב – הוא האשם בּכּל, בּכּל.

עתה, בליל־סתיו זה, כשהילדים ישנים, מכביד עלי חשבון־נפשי מאוד. בצהלת הקיץ לא הורגש הדבר כל כך. אבל עתה, כשכבר קר, קר, וצריך לדאוג לעצים ולפחמים.

ובמה בעצם נלכדתי? מה תיעתע אותי? האהבה? האהבה הגדולה? מסופקני. יותר מהאהבה עצמה מניעים לכך כל אותם הדברים הערמומיים שמסביב לה! העננים, הרוחות, השלג…

כן, השלג, השלג הוא שהוליך שולל!

בליל זה התהלכתי בחדר ארוכות מפינה אל פינה. שכבתי לאחר חצות. ושנתי שוב אינה שנת־רווקים שלֵוה. אני ישן ולבי ער… כי צריך לקום לרגעים ולראות אם הילדים מכוסים כהוגן, ביחוד בליל סתיו קר כזה.

ובבוקר השכם העירוּני קולי קולות:

— אבא, שלג, הביטה!!

אחי מת – ואני מתהלך ברחובות החיים. הריני מסתכל סביבותי, כדי לראות את המלבב, את הפּיקנטי, שעליו ודאי חס אחי במותו, ואיני מוצא. אפור על גבי אפור ואין נחת. תוכל לשכב במנוחה, אחי היקר, אין על מה לחוס!

אחי מת – ואני מתהלך ברחובות החיים. השלג הראשון יורד על הנערות הנפלאות, ונשימתי קלה, רעננה, עמוקה. אני ממשיך את חייך, אח יקר. אני שומר את עולמך הנהדר – תוכל לשכב במנוחה.

אחרי שנים של ישיבה בכפר באתי העירה. שוב אני מתהלך ברחובות ובסמטות עקוּמי־האבנים. חלונות אפלים סמוכים לקרקע, שלטי אומנוּיות שונות, שלטים דלים ישנים־נושנים. נפתולי הקיום העגמוּמיים.

מתרוצצים אנשים אילך ואילך, וביעותי תהומות בעיניהם. זו הבדידוּת הנוראה, הרובצת על כל אחד ואחד מהם. “אם־אין־אני־לי־מי־לי”… האיום! זו הודאוּת, שבכל העולם הגדול אין עוזר ואין דואג לך; שאפילו אם תפול באמצע הרחוב – לא ישעה אליך איש.

ובצירוף לכך – החיכוכים הנצחיים שבין אדם לאדם. זו הצפיפות בבתים המסואבים, הקנאה והדיבה, זו ההקשבה מאחורי הכתלים והדלתות. עד שהריב הגלוי פורץ, הריב הקולני – פנים אל פנים.

הנה רצה ובאה אשה מעבר הרחוב השני ונכנסת לתוך פרוזדור־הבית, שעליו עברתי ברגע זה, — ואשה אחרת קידמה שם את פניה בחרפות וגידופים ובחימה רותחת:

… את הסוררת, הגזלנית, את, את… בעלי מוטל גוסס, ואת, את!!

כה צעקה ארוכות ארוכות, עד לבלי סוף, וקולה פילח עולמות, הרעיש את ההויה כולה, למרות מה שהיתה אשה רזה, גרוּמה ובלי טיפת דם – כשלד. כמה כוחות הושקעו בצעקתה זו, כמה כוחות! כל מחשבותי והרהוּרי נרתעו עתה מפני התמהון האחד הגדול: הכוחות הללו מהיכן הם נדלים? מהיכן?

בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם־זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו, מתרחקים, משתמטים ורק שנַים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו, נושאים ומוציאים אותו למרחב, ושם לא ירפו ממנו עד שישיבוהו לאיתנו.

נכפֶּה כי יפול על המדרכה בבוקר־סתיו – סמרמורת־זועה תוקפת את העוברים־והשבים, והרי הם אצים איש לעברו ועצמים עיניהם מראות בפרפּוּרי האדם; אבל הנה כבר צצו השנַים, כמו מן האדמה, נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל תוך פרוזדור־בית ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם.

מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול. ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות אל מעקה־הגשר, ומביטים, מביטים – ואילו שני מלאכי־החיים הללו כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו, להצילו. הנה הנם!

כי על כן אל נא תירא, בן־אדם, בצאתך: באשר תפול – להקימך יחושו… השנַים.

עוד אשתקד היה האיש זקן מאד והתהלך בחוץ כל עוד כוח בו, ועתה הרי הוא זקן שבעתים. פרצופו קדר, האפיר, וקיבל את גון האדמה וקמטיה, אדמה זו, שאליה ישוב היום או מחר.

הנה הוא פוסע עקב בצד אגודל ומנענע במקלו אחת הנה ואחת הנה. הפך פתאום לאחוריו ועופף את מקלו גם כלפי צד זה. והנה התחיל מהלך בעיגול ומאיים במקלו באויר, סביב־סביב.

ידעתי מפני מי הוא מגן על עצמו, ידעתי.

בקפה “קייזרהוף” שבעיר ג. נתבצרו כל היסודות החשוכים למיניהם, המלוכנים, ה“הקנקרייצלרים” וכו'. כאן אפשר להזדמן גם עם איש השׂררה מלשעבר, מימי מלכות בית־הַבְּסְבּוּרג. הנה שומע אני מאצל השולחן שמאחורי, היאך האחד מכנה את איש־שיחו:

— אֶקסלֶנץ!…

הצצתי – ישיש כבן ששים וחמש, בבגדים ישנים־נושנים, ממורטטים כמעט, אבל מגוהצים בקפידה רבה. כן, אֶקסלנץ. הנה הוא עונה לחברו ומבליע בשטף־דיבורו:

—… אז נסעתי יחד עם הפלדמרשל קוֹנרד…

ברי, איפוא, שבמלחמה הגדולה מילא אדם זה תפקיד ראשי. נהג פלוגת־צבא גדולה, הרעיש מבצרים, דן למיתה. והנה הוא יושב עתה כאן – מגובן, לבוש בגדי עוני ופניו מקומטים ומכורכּמים. כאותה האבן, שנפלה מן השמים וטבעה באדמה – לאחר שהיתה “כוכב נופל”. והנה הוּא פּולט שוב:

—… טסנו לשם אז יחד עם הקיסר קרל באוירון.

ברם, “מי שהיו” הללו, כמלוכנים סתם, עוד אינם הרעים ביותר. הרבה גרועים מהם הם אנשי צלב־הקרס, שאף הללו אורחים קבועים כאן, ב“קייזרהוף” זה. הנה ישר ממולי יושב מנהיג האנטישמים הנודע, שמרעיל את הנוער בנאומי הזועה שלו באסיפות ה“הקנקרייצלריות”, ופוזל בעיניו העוקצות כלפי שולחני. כל המשטמה הפראית התלקחה בעינים אלה, משנכנס הלום מכירי, הרופא היהודי הזקן, הדוקטור נ. וישב אל שולחני. הפרצוף היהודי הטיפּוּסי, עם הזקן המגודל. זקן ראש־ישיבה. הוא הוא, כנראה, שהרתיח את דמו השחור של הצורר הזה.

הדוקטור הזקן נ. הוא בעצם יהודי מערבי, יליד וינה, רחוק ומורחק מהיהדות תכלית ריחוק (אף על פּי, שבראותו פעם ספר עברי בידי זעה בו איזו נימה, והוא נכנס בשיחה עמי, מה שגרם להיכּרוּתנו), אבל פרצופו דוקא הוא פרצוף ראש־ישיבה ממש; ראש־ישיבה, שהסיר לרגע את היַרמולקה מעל ראשו.

כדי לגרום לי קורת־רוח התחיל לדבר עמי על עניני הציונות וביטא תכופות ובקול רם את המלה: יודֶנְשְטַט…

מנהיג האנטישמים הציץ אלינו… יוּדנשטט בפלשתינה נחוץ להם! כאילו אוסטריה אומללה זו עצמה אינה יודנשטט!…

מבטו ננעץ בזקן ראש־הישיבה… כמה ארס, כמה רציחה! ברי, שאין לו מושג כל שהוא, יהודי זקן זה מי הוא. אילו ידע, שזהו דוקטור, רופא מובהק, כי אז בודאי היה מביט אליו אחרת. לפיכך שׂיכּלתי את שיחתנו ואמרתי שלא מן הענין:

— אדוני הדוקטור, זה עתה קראתי ב“ז’וּרנל הוינאי החדש” על תרופה רדיקלית, שאיזה רופא אנגלי המציא נגד הסרטן. בעתון זה, אגב, יש לקרוא תכופות על ממציאים כאלה. הייתי רוצה לשמוע את דעתו של מר על כך.

הרופא הזקן שכח פתאום את כל עסקי הפוליטיקה, את ה“יוּדנשטט”, וקרא בחימה שפוכה:

— בלוֹף, בלוֹף, בלוֹף!…

ומבלי התחשב כלל עם המקום ועם השעה, התחיל מרצה, כמעל הקתדרה, על מהוּת הסרטן, התהווּתו והתפתחותו. הקשיבו כל האנשים הזרים מסביב; הקשיב גם “האֶקסלנץ”, הקשיב גם… מנהיג האנטישמים. בתחילה התעקמו פניו בעוית־התקוממות, אבל סוף־סוף נכנע, נסחף, והתענינותו גברה מרגע לרגע. בהנאה ראיתי, כיצד עיניו מתרוקנות מהארס האנטישמי שבהן; עוד מעט – והנה הן עינים טהורות, נוחות, עינים יקרות…

הסרטן הוא דבר נפלא!

התליין האוסטרי האחרון הזה, שמת לפני ימים מספר, (גם תליינים מתים!), תמונתו באה עתה בעתונים. פרצוף סימפּטי דוקא: הוא היה קודם בעל בית־קפה. והאנשים, שהכירוהו מקרוב, מספרים בשבחו, ואני מאמין להם. עינים מלבבות, בהירות, רבות אור. כן, אור, אור. עכשיו, כשחיינו תלויים לנו מנגד מחמת הלסטים הרבים שמימיננו ומשמאלנו; כשהכל מצפים לבוקר בקוצר־רוח… עכשיו, לאחר שבטל עונש המות, והשופטים רחמיהם נכמרים אל הרוצח ולא אל הנרצח, — אני מסתכל בפרצוף זה והוגה: הרי זה יסוד האור, שנאבק עם יסוד החושך. הרוצח עיניו אפלות, והוא עיניו מאירות, זרחניות. התליין לַנג! שוב אין סמרמורת לזכרו, כלפנים, כי אם אדרבה: כאילו נוהים אחריו ואחרי חסותו. היום היה זה, שנלחם עם הלילה. הפנס החשמלי בעבי היער.

בבית היין, בירכתי הכפר, ראיתי את רִיטָה היפה, בת השבע־עשרה, יוצאת במחול. עם פֶּטריטש הצעיר רקדה, חברו ואיש סודו של מאהבהּ. זה הגנב והשודד המפורסם, היושב עתה במאסר. היא השפילה עיניה, לא הביטה לצדדים – מתוך ביישנוּת או מתוך זהירות יתירה בהעמדת הרגלים?

אף הוא, הידיד, היה רציני ביותר… דבר מה נוגע עד הלב היה בריקוד זה. כך נסתובב נא שנינו, נסתובב נא שנינו, אנו השנַים, אני ואת, אני ואתה, הבודדים ככה, הבודדים ככה. כל העולם אויבנו, ושום מפלגה אינה פורשׂת כנפה עלינו. מחוץ לכל מעמד, מחוץ לכל חסות – נסתובב נא שנינו, נסתובב נא שנינו, המבודדים ככה, המבודדים ככה — —

ההרמוניקה בכתה.

על פרשת שבילים, ברפש השלגים הפושרים, פגשתי את יוּרי. הפגישות עם הזקן היוגוסלוי הזה, בן השמונים, ההולך יחף תמיד, גם בחורף, נעימות לי ביותר. כשריד “הגויים” הזקנים של ילדוּתנו – בפיקת גרגרתו הצחיחה, בריח יין השרף הנודף מפיו, בעל השן הכתומה האחת, וביחוד המלה “דוֹבּרֶה”, שבה הוא מתבל תכופות את להגו הגרמני, מלה שבכל הכפר השטַירי הזה אני הוא היחידי, היודע פירושה. כמנהגו התחיל משתחווה נמוכות וקורא:

— גנֶדיגר הֶר!…

כסבור הייתי, שימשיך את פזמונו הנצחי: “אשתי היא אשה רעה מאד, אשתי היא אשה רעה מאד” וכו' (הכל יודעים, שאשתו בת הששים, שבודאי היא חושבת עצמה לעומתו צעירה יותר מדי, מסתוללת בו, בבעלה הזקן, באכזריות נוראה, וגזירה היא מלפניה, שיהא דר ברפת, עם הבהמות, ולא בבית), אבל לא! הפעם מלים אחרות בפיו:

— אדוני רב־החסד, השמוע שמע, איזה אסון קרני אתמול? אשתי מתה! כן, אדוני, אשתי מתה, ועתה רע, רע לי מאד. עתה אין אפילו מי שיבשל את ארוחת־הצהרים, לא טוב היות האדם לבדו!

— אבל, יוּרי, ניחמתיו, הלא תוכל לקחת לך עתה אשה אחרת. בכפר ישנן נערות הרבה כל כך, כל נערה ונערה תלך אליך בחשק. הלא יש לך בית וגן!

חיכיתי שיתחיל מתחטא בנוסח הידוע: איזו נערה תאבה ללכת אלי, אל שכמותי?! והנה הוא עונה דוקא:

— כן, זה אמת, אבל אני כבר מפחד מפני האשה. אשתי שמתה היתה אשה רעה מאד.

— מה אתה סח! קח, קח לך נערה בת שמונה־עשרה.

— ובכן, שאקח לי נערה, אומר אדוני? אולי אשמע בקולו באמת. דוֹבְּרֶה.

עיניו התכולות, בנות השמונים, התחילו קורנות בזוהר לא מעולם זה – ואני חשתי פתאום את האביב כאשר לא חשתיו מעודי.

כאילו יצאו מבית האסורים – כך הולכות הן בסך להנאתן, שורה ארוכה מאד, ושואפות את אויר השדות. הילדות הקטנות בראש. אחריהן הגדולות מהן, ומאחורי כולן שתי הנזירות – כסוככות בכנפי שביסיהן הלבנות על חניכותיהן שלפניהן.

הקטנות מביטות נכחן, משתאות־נדהמות, אבל הללו שמאחוריהן, בנות חמש־עשרה ומעלה, כבר מסקרות בגניבה אל הגברים הנפגשים. אַי, הכרכים מחכים – וכנפי השביסים של הנזירות קצרות, קצרות — —

האיכר בן הששים, רב הכוחות והחריצים, יוסף מַרִיצְ’ניג, יסודו — המר. לא די לו בטבק, שהוא לועס כל היום בלי הפסק, והריהו עולה בכל סתיו אל ראשי ההרים הגבוהים וחופר לו משם את “האֶנציאַן” ואת שרשיו של צמח־אלפים זה, המרים מכל מר, הוא נותן אחר־כך בתוך בקבוקי היין־השרוף שלו ועושה לו ככה מין שיקוי הנורא במרירותו. הבו מר לו, מר!

המופלא שבדבר הוא זה, שמבוקר ועד ערב הוא עובד כאדם קדמון לשם המתוק. או שהוא מטפח ומטייב את עצי התפוחים, האגסים והדובדבנים, המקיפים את צריפו הקטן, או שהוא מטפל בכַורותיו.

מכל אלה, כמובן, אין הוא טועם מאומה אף פעם. לא מתוך קמצנות, כי אם מתוך בחילה אורגנית במתוק. כשהוא קוטף את הדובדבניות, בבוא שעתן, חבוי בנופו של האילן, מביטים אליו מלמטה זאטוטי הכפר בעיני תאוה וקנאה, סבורים, שהגרגרים הנחמדים הללו הם, שהוא אוכל עתה ואינם יודעים, כי טבק הוא לועס.

איכר ואשתו ובנו, נער כבן שבע. הוא, אבי המשפחה, בראש. באיזה דחילו עצור, כמו בכנסיה, עומדים הם כאן ומחכים לרגע הגדול. “תעודת־הנשק” כבר מונחת פרושה על גבי הפּוּלט. החנוני הציץ בה בזו, רק כדי לצאת ידי חובתו, והגיש להם את הברונינג המבוקש.

פני שלשתם קרנו למראה האקדוח הקטן הזה, הנאה והתמים כיונה. מי יודע, היכן הוא קנןם הנידח? בשדה, בחורשה או בצלע הר. כי יבואו השודדים והרוצחים בלילה – והארץ מלאה אותם עתה – אל מי יצעקו לעזרה? והנה הוא, המושיע הקטן!

רעיון הברונינג נולד, כנראה, זה כבר והתגבר ביחוד בכל ליל סערה, כשתריסי החלונות מקשקשים וכעין פסיעות בעלית הגג… אבל עד שבאו לידי כך! עד שהשיגו את “תעודת־הנשק” אצל הרשות, עד שהגיעה היכולת הכספית (חמישים שילינג!) וכו'. אבל עתה, עתה הברונינג בכיס!

ובהליכה אחרת לגמרי יצאו את החנות.

כל פרצוף חדש, שאני רואה, אינו חדש בעצם. זה דומה לפלוני וזה דומה לפלוני. בעיקרו של דבר, כבר ראיתי את כל הפרצופים שבעולם עוד בילדותי, בעיר מולדתי. הניוּאַנסים השונים אינם חשובים; הפרצופים בדרך כלל הם מעטים מאד.

אבל פעמים דמיון זה מדהים ממש, בהיותו מתפשט גם על הקול, גם על השם ואפילו על הבגדים. הנה הולכת ובאה לקראתי נערה בעיר נכריה – ורוח אהבה חריף מעתים עברו נשב בפני. הרי זו סימקה על הקורסו בלבוב לפני חמש־עשרה שנה! אפילו הכובע הוא זה של סימקה, אותו כובע־הקש האדום… לתומה עברה עלי, מבלי חוש, מבלי דעת כלום לחלוטין.

האומנם?

דומה, במבטה היה בכל זאת מה – כזוכרת משהו אף היא.

אהבתו החשאית אל נערה זו הגיעה לנקודת־גבהה, משנודע לו, כי אביה מכה אותה תכופות, מבלי התחשב כלל עם בגרותה. קודם כל עמד בפני חידה: כיצד, כיצד אפשר להרים יד על יצוּר מתוק שכזה? מה טוב היה, אילו יכול להוציאה מבית אביה, לחלצה מידים עריצות אלו, לרחמה ולהעביר עליה את האהבה הגדולה חֵלף כל השנאה והאכזריות ואי־ההבנה.

והנה עלה הדבר בידו. הוא כבש את היצור המתוק הזה ופרש את כנפיו עליו. שנה, שנתים בכפיפה אחת, שלוש שנים — —

עכשיו מבין אתה את האב, מה?

עכשיו הבין!

שני הידידים חיבבו זה את זה באמת, וסימן לדבר, שגם אל אל הבית הידוע ברחוב מיוֹדוֹבה הלכו בלילות שניהם יחד. עם אחר היה כל אחד מהם לא יכול ללכת שמה.

כן, הם הלכו שמה, יאמרו האסטניסים מה שיאמרו. אם הטיפּוּס האידיאלי שלנו, ההכרחי לנו, נמנע ממנו בטהרוֹ, הבה נקרב אליו, לפחות, שם, ויהי זה נפסד, נושר, נרמס. מה לעשות! אל הטיפּוּס האידיאלי שלנו הודפת אותנו יד נעלמה – דרך כל הסיאובים והזועות והסיכונים — —

עד שמצאו איש איש אשתו – ושניהם מנעו רגלם מאותו רחוב. ורק אחרי חמש שנים של חיי נישואין, כשנפגשו פעם בלילה, עייפים, מאוכזבים, הציע אחד:

— אולי נציץ עתה לשם?

כמו בלילות הראשונים האיר הפנס בקרן הרחוב את הטבלה: “רחוב מיודובה”. דממת חצות. מצאו אותו בית, וגויעת הלב הידועה ליותה את הלחיצה על הכפתור החשמלי.

והנה יצא אליהם השוער שהורגז משנתו והודיע:

— זה מזמן, שזה אינו כאן עוד. המשטרה בּיטלה את זה. עכשיו אין כאן כלום!

והם פנו חזרה – אל העולם הריק.

רועדת הארץ מקוטב עד קוטב. פעם הרחק, מעבר לימים, ופעם במדינה שכנה, בקירוב מקום מאד. ובאשר תרעד – נפשות יקרות לנו, חברים, ידידים וידידות. רעידה חזקה – הודיעו עתוני הבוקר – היתה אתמול בכרך רחוק אחד, ששם נמצאת “אהבתי הראשונה” – דמות נשכחה כמעט, שרק עתה, בעקב המאורע, זכרתיה.

אי מזה, ממרחקים באה לפנים, בעודני נער, משפחה יהודית קטנה לגור בעיר מולדתי. פרצופים יפים, מלבבים, בלתי־שכיחים. מאיזה גזע אחר, כביכול, גזע משובח. בת אחת צעירה היתה בה, ואותה פגשתי ברחוב לפעמים. ראיתיה ולא ראיתיה – כל כך היה בה מן המדהים והמכה בסנוורים.

והנה באחד הימים שכרה לה משפחה זו דירה אצלנו, בחדר אחד קטן במעוננו. זה היה בשבילי מאורע כביר, שלבּי צר מהכילו. רק מחיצת קרשים דקה ונמוכה הפרידה בינינו, ובלילה הראשון, זכורני, לא יכולתי לישון מעוצר האושר הגדול: בצל קורה אחת, בצל קורה אחת — —

החיים טילטלונו בקרוב לעברים שונים. וזכרונה ניטשטש בסערת העתים, נמחק, נשכח. ידעתי אף זאת, שכל המשפּחה הנפּלאה הלזו הפליגה בשעתה אל מעבר לאוקינוס ונשתקעה בעיר זו, שנפקדה אתמול ברעש אף היא. “בתים נפלו וקברו את יושביהם תחתיהם”. והרי היא ניבּטת מן הנשיה, היא הראשונה, הערפילית, החלומית.

לא בלי כמיהה ודאגה הירהרתי בה כל היום – וגם בדמויות נאהבות אחרות, המפוזרות על פני תבל אי־בטוחה – ובערב על משכבי הונפתי פתאום יחד עם מיטתי ביד־איתנים נעלמה – והוּרדתי. צללו החלונות, ושעון־הקיר עמד. נפעמתי – והבינותי: רעידת אדמה!

ומשהו מאותו האושר הגדול זע בקרבי: על כדור אדמה אחד, על כדור אדמה אחד — —

יצאתי אל הכפרים הסמוכים לקדם את פני האביב החדש. האילנות בראשית לבלובם, אבל הסתכלתי בגזעיהם – והם מרופטים, חיורים, ואֵזוב, אֵזוב הוצק בהם. מזדקן היקום.

היכן הוא שפע הלשד של האביבים הראשונים, אביבי ילדותנו? היכן הוא עסיס־הלִבנים, ה“בּירוֹזוֹביק” הלז, ששתת ממחצב־הגזע מעוצר נוער ואוֹן?

ואף־על־פי־כן עוד אפשר היה ליהנות כאן מהרבה, מהרבה, אלמלא זה החושך וזו הזוהמה, שבהם שקועים בני המקום עד צואר. אשפתות תלי־תלים מסביב לבתים, ובעד חלונותיהם המסואבים אני רואה את המַדונות הקדושות על הכתלים. את המקומות הכי נהדרים בשדה עוכרים הצלובים, וצלילי הכנסיות אינם פּוסקים. עוד רב החושך מאוד.

וכדור האדמה מתנוון בינתים, ותנוּבתו מתמעטת משנה לשנה. קץ לכל, לכל. מיטב היבול נפל בחלקו של האדם־הפרא הקדמון. תפוחים כאלה, שאכל הוא, לא נאכל אנו לעולם. אולי סוף האור לבוא, אבל מתי? על סף הכליון הארצי? בוא יבוא, אבל במאוחר. ביום ההוא, אם ניכּנס לכפרים אלה, שוּב לא נמצא בהם, אמנם, מדוֹנות וצלובים וכנסיות, ויושביהם ודאי יפגשונו בבת־צחוק ויבקשונו לבוא בצל קורתם ולטעום מיינם, — אבל היין, יין הגפנים הצומקות, מימי יהיה, חיורון ורזון יציצו מכל עבר, פני הנערות כפני זקנות, ותרנגולים רעי־מראה יתהלכו בחצרות, יתהלכו קדורנית, כחשּים את הקץ הקרוב.

הידידוּת ביני ובי האיכר מַרִיצְ’נִיג, שטיירי מלידה, מחובר לקרקע בטבורו, היא שעומדת לי, שלא אחוש ביותר היותי זר כאן, על אדמת שטיריה; היא שאוצלת לי איזו בטיחות – משהו מהרגשת־המולדת שלו, של מרצ’ניג.

פרקים בשנה, באביב ובסתיו, אנו עושים שנינו טיולים בהרים ובגיאיות מסביב. בן ששים ויותר, הוא עולה אל כל פסגה, אל כל שיא, בקלות יתירה, וכל חתחתי הדרכים נשמעים לרגליו. אדם צועד על אדמתו!

בעלי המסבאות בסביבה מכירים אותו ואת טעמו בנוגע ליינות. והיין בחברתו מקבל ערך מיוחד, גון מיוחד. כטוב לבו, הוא יוצא בריקודים השטייריים – במכנסי העור הקצרים ובמגבעתו עם הנוצה שמאחריה. טוב לשבת עמו בבית־יין על “אַלִם” חריפת־האויר, וגם טוב לשוטט עמו ביערים ובשדות. לא אחת הקשבנו אל רינת הקיכלי בראש אמיר – עם שחר.

אני התלוש, הזר, חברתו נחוצה לי מאוד, הכרחית כמעט. כל שבילי הארץ נהירים לו, והוא המוציא והמביא. מה הייתי עושה פה בלעדיו?

יליד מִירְצוּשְלַג הוא – מהלך שתי שעות ברכבת. בצעירותו בא משם לכפר־מגורינו זה, תקע כאן יתד, ומאז, זה ארבעים שנה רצופות, הוא נובר בחלקת אדמתו – ורכש לו משק הגון.

אבל הנה הוּא הולך ומזדקן משנה לשנה. הרי הוּא כבן שבעים, שבעים וחמש. ראיתי את אצבעותיו בשעת עבודתו – והן כבר אינן נכפפות כראוי. עודנו מניף את הגרזן הכבד ומכה בו בכוח, — אבל הזיעה יורדת פלגים פלגים.

חשך־בנים הוא, ואשתו מתה עליו לפני שנים מספר. ערירי. איזו אי־מנוחה התחילה מורגשת בו. ופעם בגינת־הירק, נשען על קת המעדר, אמר לי פתאום:

— החלטתי למכור את הכל ולשוב למירצוּשלג. איני רוצה למות כאן!… את ימי האחרונים אני רוצה לחיות במולדת. שם נולדתי, שם ביליתי את ילדותי ונעורי – ושם אני רוצה גם למות!

נהדר היה הערב אחרי סערת הגשם. ההרים המשופשפים, שהסתמנו באופק על כל גבנוניהם ושרטוטיהם, ללא ערפל כלשהו, העננים, שהכסיפו תלמים תלמים מתוך שחור, קרקורי הצפרדעים באגמים, קרקורי הדבקוּת, מחרישי האזנים. תעיתי במשעולים אילך ואילך, והעדר דבר־מה הציק לי מאוד. צר היה לי על הדר־היקום, שנתרוקן מתכנו – באין עמו עתה כמיהה חשאית אל מישהו, באין עמו האהבה, האהבה.

כדי להשיב להרים, לעננים ולקרקורי הצפרדעים את חריפותם הראשונה, התאמצתי להיאחז באיזו דמות בחזקה. העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי, שאהבתין בידיעתן ושלא בידיעתן, בעבר רחוק ובעבר קרוב.ללא הועיל! חיורות, מטושטשות, חלפו כולן על פני אחת אחת – ונימה לא זעה. שוב אינן אומרות ללב כלום, כלום.

כי אפילוּ בת ראש־הכפר הצעירה, שעוד אשתקד הייתי מאוהב בה בחשאי כל־כך, הנה ראיתיה היום – וכוחה סר מעליה! ריק העולם, ריק.

—אבא! — שמעתי פתאום קול בתי, בת החמש, מאחרי – אמא שלחתני לומר לך, שתבוא הביתה.

— ואַת לא יראת ללכת עתה, עם חשכה?

—איני יראה. הלא כבר גדולה הנני! – ועיניה האירו מתוך העלטה הארה חדשה, שלא ראיתיה אצלה קודם.

תפסתי את ידה הנפלאה והלכנו לאורך שׂדרת־האגסים הארוכה – והדר היקום, על גוניו וקולותיו, שב ונתמלא תוכן, תוכן ––

את ליזל, בת הסנדלר האלכוהוליקן והמטופל בילדים רבים, שנאתי תמיד. לא מה שנערה בת שלוש־עשרה זו נוהגת לפשוט יד וגם לא מה שנתפסה לא אחת בגניבת כיכר־לחם בחנות־המכולת (מי יודע, אם לא הוריה הם, שמכריחים אותה לכך?) – לא דברים אלה, כשהם לעצמם, השניאוה עלי, אבל לא סבלתי, מה שבכל אדם, יהי זה מי שיהיה, אין היא רואה אלא “אדון” סתם, שאפשר להוציא ממנו פרוטות אחדות. כפר הררי ויפה־נוף זה הוא מקום־מרפא מפורסם, ובעונת־הקיץ באים הלום אורחים מכל קצוי ארץ, מהם אנשי שם, — ברם ליזל עיניה אך לבצעה, אל הניתן, ולא אל הנותן.

עד שפעם אחת נזדמן לי לראות, כיצד פושטת־יד וגַנבת קטנה זו מתעניינת באורחים עצמם – ויחסי הפנימי אליה נשתנה בבת־אחת. קרון־צוענים בא לכפר – וליזל התיצבה ממולו וכולה סקרנות! אל אלה הלא אין לפשוט יד, ובכל זאת אין היא זזה מכאן. מביטה בדבקוּת, בעצירת־נשימה. תחת הקרון ומסביב לו מתגלגלים הגופים השחורים והמזוהמים; ביניהם ילדות־תינוקות מעורטלות, גדלות־ערוה.

הנה הולך ושב הלום אל מחנהו, נער צועני קטן – מן הרחוב. בידו עפיפון גדול של נייר, והרי הוא צווח אל כל הנפגשים בדרכו:

— ראו זה מצאתי!…

— לא מצאת, כי אם גנבת! – צץ לקראתו פתאום נער בלוֹנדי מבני המקום – העפיפון שלי הוא!

— תנה לי את זה! – התחיל מתחנן אליו הצועני הקטן.

—תנה לו את זה, הנסל! – החזיקה אחריו ליזל אף היא – תנה לו!…

הצצתי לתוך עיניה: כמה אהבה וחמלה וכמה הבנה, הבנה!… לא מן הנמנע, שברוב הימים תמלא תפקיד גדול בתנועת־מהפכה ותילחם על בריקדות.

שככו הסערות על כל החזיתות – ובני־האדם הנשארים התחילו שבים לאט־לאט אל מעשיהם־סבלותיהם. העתונים המצוּירים מלאו תמוּנות הגיבורים, גיבורי המאורעות הגדולים, והיה הרושם כאילו אך לשם זה בלבד, היינו לשם קביעת פרצוּפו בדפוּס, נלחם המצביא באשר נלחם והמהפכן הפך מה שהפך. פרסוּם התמוּנה – תכלית כל התכליות.

באחד הימים ההם, מכיון שהוקלה התנוּעה ממקום למקום, בא איש מעיירתו הקטנה אל המטרופולין, כדי לסדר כאן ענין נחוץ. אך יצא את בית־הנתיבות – ואדון הדור בלבושו ובקלסתר־פניו, אציל, צץ לקראתו ונכנס עמו בשיחה. איזו אישיות רבת כוח וקסם, שקשה להשתחרר הימנה. והנה מציע לו זה בלחישה אבנים טובות לקניה. בחלקת לשונו, בפיתוייו ובמבטיו שיתק כל נסיון של סירוב. לא ארכו הרגעים – והקרתן התמים נשאר עזוב לנפשו, מרומה ונחמס ברעש הכרך.

ביאושו הגדול אץ אל בית המשטרה – ובדמיונו שגא הנעלם למין אדם עליון, שמלגלג בחשאי על תבל ומלואה, על המאורעות הכבירים וגיבוריהם גם יחד. הנה הוא ממשיך לצוד אנשים ברחוב כבתחילה, כמו לפני המלחמה והמהפכה, כאילו בינתים לא אירע כלום. האם אין זה אחד פלאי, שמקומו בין אנשי־השם?

בלשכת־המשטרה הראו לו את אלבום הפושעים – וכאן מצא את תמונת האיש. נתקררה דעתו:

— הנה אף הוא!…

כבולי יד, ימינו של זה לשמאלו של זה, הלכו שניהם, היהוּדי והנוצרי, באמצע הרחוב, בין השוטרים המזוינים. כחברים, כידידים, כאחים, — ועוד יותר!…

האויר בארץ מורעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפּה – והנה אחוה כזו בין שם ויפת בראש חוצות! ברתוֹק הברזל, נדמה, שמו ידיהם מרצון – כדי ששום רוח רעה, ששום שטן לא יפריד ביניהם. הפגנה נשגבה נגד איבת־עולם!

שרב־היום, יום יולי, היה כבד מנשוא. הכל נמוג, הבליח, סינוֵר. כקטע חזון נראה הדבר, כקטע חזון מאחרית הימים.

משחור יצא מבהיק ונאה. הלא הם ילדיו של מנקה הארובות פרנץ רקהולד. שניהם, כנער כנערה, מרהיבים ביפים ובזוהר עיניהם. מתגנדרת בהם האם, ובשיחתה עם השכנות שמותיהם בפיה כל היום, מתכוונת, כביכול, למרק בהם מה, לטהר מה.

אבל הנה גדל הבן והגיעה השעה לדאוג לתכליתו. האב דרש, שזה ילך בעקבותיו וילמד את מקצועו אף הוּא. הוּא, האב, הזיקנה קופצת עליו, וטוב, אם יוכל להנחיל לו, לבנו, את משרתו החשובה אצל העיריה. סוף סוף הרי זו פרנסה טובה מאוד – בצוק עתים זה, בחוסר עבודה זה. כל האנשים מסביב מקנאים בו!

זמן רב פגש התנגדות מצד אשתו. ברם, לאחר שהבן ניסה לשלוח ידיו בכמה מקצועות אחרים ולא הצליח, נכנעו לפקודת האב. רגע טראגי היה זה, שהעלם היפה והנוח להסתמק לבש את השחורים של אביו, הכניס רגליו היחפות באותם הסנדלים, תלה את חישוק המטאטא השחור על שכמו ויצא לעבודתו. – מטבעות־הכסף המפוּיחים, שהביא בערב הביתה, לא שימחו את לב אמו, לא שימחו.

את כל אהבתה־חרדתה ריכזה עתה בבת, בהרטה בת השש־עשרה. לא ישנה, כשזו התמהמהה לשוב בערב. ופעם – היתה חגיגה עממית על פסגת ההר המקומי, חגיגה עם מוסיקה ומחולות וזריקת “קוֹנפיטוֹת” וכו' – שבה הרטה הביתה בבוקר.

אחרי כל הצעקות והבכיות והוידוי של הקטנה הפצירה האם:

— אבל מי הוא זה?

— בחור הגון – ענתה הרטה – נשבע, שישאני כדת…

— מה מעשהו?

הנערה כבשה פניה בקרקע ורטנה:

— שוליא למנקה הארובות בשטרַסְגַנג…

שני בתי־ספר עממיים ברחוב ה“קיי”, מול הנהר, זה אצל זה: היהודי והנוצרי. הראשון בחצר הטמפּל האדום, חשוּף־הלבנים, עם ה“מגן־דוד” שבראשו, והשני בבנין הסמוך, בית־אבנים גדול, רב־אגפים. מן החלונות הפתוחים העליונים בוקעים קולות התלמידים בשירותיהם: קול ענות גבורה משלהם וקול ענות חלוּשה משלנוּ.

בשעת ההפסקה פורצים ילדי בית־הספר הנוצרי החוּצה ברעש, מציפים את כל הרחוב ומחרידים את האויר בשפעת החיים הצעירים. ואילו תלמידי בית־הספר היהוּדי נשארים בחצר ולועסים פתבגם בחשאי.

במשך הקיץ עושים המורים הנוצרים עם תלמידיהם טיולים רחוקים אל מחוץ לעיר, אל ההרים והגיאיות מסביב. בהילולות ובחינגות ובקולי קולות – כאדוני הארץ. ואילו בית־הספר היהודי יוצא לטייל לעתים רחוקות מאוד. פוסעים ברפיון, ללא בטיחות, ללא קרקע מוצק תחת הרגלים, באים עד הפּרבר, ששם בית־העלמין היהודי, מתעכבים כאן שעה קלה – ושבים.

התלמידים הנוצרים, בעברם על פני שער הטמפּל, מציצים הנה בלגלוּג ומתווים בקרטון על הגדר את צלב־הקרס. ופעמים, לעת צאת הנערים משני בתי־הספר בבת אחת, ההתנגשות בין שני המחנות בלתי־נמנעת.

הנה ניטשה מלחמת אגרופים ואבנים באמצע הרחוב, מלחמה עקשנית, הרת איבת הדורות – לחיים ולמות. פתאום, תוך כדי להט הקרב, פּרשו שני נערים מתוך שני המחנות הלוחמים, אחד מזה, ואחד מזה, והתיצבו מרחוק. מיאנוּ הילחם…משתאים־מחרישים עמדו מנגד – לא שחורים ולא לבנים, לא שמיים ולא אריים, עם יגון־זרים בעיניהם, זרים לאלה ולאלה, זרים לכל. כאילו נפלו אלינו מכוכב־לכת אחר.

ילדים הם לנישואי תערובת.

פעם, פעמיים בשבוע, באים מהעיר גדודי צלב־הקרס במדיהם, מצוינים באות האיבה הגדול, אלינו אל כפרנו, בו, במגרש שהוקצה לכך, הם עושים את תרגילי־הצבא שלהם, לרבות אָמנות היריה. הפרצופים הם אלה של טירונים בני־כפר – מגושמים, כאוטיים, קלושי צורה.

בבוקר אחד ראיתים מרחוק מתגודדים בשדה קינדל, עומדים תחתיהם ומסתכלים בדבר־מה. סרתי לשם אף אני ונפעמתי: מגדעים את הבוקיץ!… האיכר הצעיר והעשיר קינדל (לפני ימים מועטים מת אביו, והרי הוא, עוד נער כמעט, נעשה עתה לבעל כל הרכוש הרב), נמלך לקצץ את הבוקיץ הגבוה, הסוכך בצמרתו על חלקת אדמתו – והנה הוא וארבעת עבדיו מתקיפים את גזעו סמוך לקרקע, באש ובמשור ובקרדומות.

היה זה הבוקיץ היחידי בכפר, פּאר־המקום – בגבהו, בהתרפקותו כלפי מעלה, ברעשו הנאצל בשעת סערה, שנשמע כתפילה. ברם, קינדל הבן, משנעשה הוא האדון, חפץ, כנראה, להראות את אדנוּתו ולעשות שינויים ותיקונים במשק ובתוכם גם את גדיעת העץ האדיר והזקן הזה, שלפי דבריו כבר הגיעה שעתו.

— צריך היה לעשות זאת זה כבר, זה כבר, — נענה בראשו לאות אישור מנקה־הארובות המקומי, כשחלבוני עיניו מבהיקים מתוך השחור – העץ זקן מאוד, שחוף וסדוק־ברקים ועלול בכל רגע לנפול מאליו ולהרוג איש.

ככה הלך ונתרבה עיגול המסתכלים מסביב לאילן ברגעיו האחרונים. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוּש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם, איש איש בכלי־משחתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת. וההמון הלך ורב. אפילו מי שהשעה דחוקה לו, וכל אָץ לסבלותיו, בעברו כאן עתה – ועמד. והיום יום חורף עז, סומרים האנשים מקור ועומדים ומחכים בקוצר רוח. משתוקקים לראות את הנפילה הכבירה, ועל כולם — זה גדוד צלב־הקרס בגבורתו־שחצנותו.

סוף סוף נאנח הענק אנחת־מות ונפל מלוא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע, חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור. שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם..

וָאבין: יהודי היה אילן זה, יהודי זקן.

על פרשת רחובות עמד אחד מבחורי־צלב־הקרס, בחולצה־הכתוּמה, ומסר את גליונות העתון שלהם, זה העתון המרעיל את עם הארץ, למקטון ועד גדול, זה העתון הקורא להשמיד ולהרוג וּלאַבּד וכו'.

עברתי עם בני הקטן, שעדיין אינו יודע מאומה. בראותו את צלב־הקרס על שרוולו של השגץ, שאל:

— אבא, מה האות הזה?…

חופשת הקיץ במקום נאה זה, באחד מהרי שטיריה, בחיק שדות ויערות, יכולה היתה המשפחה היהודית לבלות בטוב, אילולא בני המקום הללו מסביב, הנבערים, הפראים למחצה, עם המשטמה העצורה בעצמותיהם אל הזר, אל בן העיר, אל היהוּדי.

הנה משחקים הילדים בחוּץ עם ילדי השכנים – ולא ניחא. הם משתעשעים, מתעלסים לפי שעה, נהנים, אבל הוא, האב, מסתכל מן הצד ולבו בל עמו. לבו מנבא לו, כי “מרה תהיה באחרונה”.

בין ילדי הנוצרים הללו נמצאים גם ילדי השוערת של בית מגוריו – ילדים רעים, ערמומיים, חצופי פרצוף. ואביהם?! זה עובד במחצבה הסמוכה. וכעבודתו כן הוא: כבד, קודר; עינים פוזלות לו, עיני אדם שלא מן הישוב, עיני ליסטים.

מעונם למטה, במדור המרתף, ובלילה קשה לשכב במיטה במנוחה: תחתיך רובץ עתה אדם אימתני, מין אדם קדמון – מי יודע, לאיזה מעשים הוא מסוגל?

לא ניתן להבין, כיצד שרויים הם כאן, במרתף מסורג־האשנבים, האשה והילדים עם אבי משפחה כזה בכפיפה אחת. כיצד הם יוצאים כולם ממאורה זו בבוקר בבוקר חיים? ולא רק חיים, כי אם גם צוהלים ועליזים! הנה הוא עצמו בן־כרך, בר־תרבות, ואף על פי כן הריהו “שורר בביתו”, מתרתח תכופות ואינו יכול להתאַפּק מלהכות את ילדיו על דברים של מה בכך. לאחר המעשה, אמנם, לבו נוקפו – וחוזר ומכה! ואם הוא כך – איש המרתף הלז, המגושם, החוצב בהר, הפראי, הברבר…

עבודה קשה עובד האיש במחצבה, בשרב הקיץ, ששם, במלכות האבנים המלוהטות, הרי זה כבד שבעתים. כאן בחצר, בין אשתו וילדיו, רואים אותו אך ביום הראשון – עייף, מפורך־עבודה, מגודל פרע, מר נפש כדוב שכול.

ככה הורעלה לו, לקייטן היהודי, פגרת־הקיץ הקצרה בנאות דשא אלה. חרדה לילדים ביום ופחד בלילה. אינו יכול לישון מאחורי הוילאות המורדים, ורק לפנות בוקר הריהו נרדם קצת, לאחר שהוא שומע את איש המרתף תחתיו יוצא לעבודתו.

ואשר יגור לילדיו, בא סוף סוף. אלזה הקטנה שלו, הענוגה, הנאהבה, הוּכתה בידי ילדת השוערת, בת גילו, זו חצופת העינים, המסואבה.

האב התחלחל, יצא מגדרו, רץ אל האם, השוערת, צעק, דיבר משפטים ולא יכול להירגע.

והשוערת התנצלה לאמור:

— מה אעשה, וילדי גדלים ללא יראת אב. אביהם עוד לא הרים ידו עליהם מעולם. איני יכול, הוא אומר, להכות ילד. אינו יכול!…

שנינו עמדנו בתוך ההמון הצפוף והקשבנו אל הקול ממרחקים. חברי התפאר עלי: – נצחונות האדם!

ואני, בהוגיעי את שמיעתי, תפסתי בקול צרידות כלשהי בצירוף כובד נשימה. ברי, שהמדבר (הוא הרצה על איזה ענין מדעי) אינו בריא כל צרכו. ריאתו פגומה.

כמה מעציבה החולניות, בהגיעה עדינו דרך אלפי קילומטרים! רחמנות על המין האנושי…

– נצחונות האדם, – הירהרתי – שבאמצעותם אפשר לשמוע את ליקוי ריאתו ממרחקי מרחקים; שבאמצעותם אנו חשים את חולשתו־תמוּתתו מעבר לימים.

בבוקר זה קשה היה למצוא בבוּאת אושר על פרצוף אדם. טרודים ומטורדים ומדוכאי־דאגות אצו האנשים לאורך המדרכות. אבל האומנם לא נמצא בין אלה אף אחד מאושר? אף אחד?

כן, אחד, בכל־זאת, היה היה. בחיוך כבוש צעד, לא צעד, לא נישא, ריחף, מה זה היה לו? מה?

את פני הרופא יצא זה עתה, והלה הודיעהו: – השתן נקי. לא חלבון ולא סוכר!

מרחוק, מארץ אחרת, באו הלום. שׂבע נדוּדים, חרוּש קמטים וטרוד ומטורד הבליח לנגד העינים אבי הבית, מבלי השתתף בענינים ה“רוחניים” של אשתו וילדיו. כזר. ואנו הרווקים, האורחים ה“מעניינים”, הסתובבנוּ כאן, בין עציצי הפרחים, דרך חירות, אכלנו ושתינו, הקשבנו אל הפסנתר והתרפקנו בתוך כך על הקטנה, בת העשר – על תמרה.

בהרות־שמש מלבבות היו לה על חטמה המופלא, עניבה אדומה בראשה, וכפות ידיה לא מעולם זה. אצבעותיה התנועעו בלי הרף, התמתחו, התפשקו, וכמו פרטו תמיד על כלי מוסיקה בלתי־נראים. נשמת הבית היתה תמרה. – תמרה חיורת היום כל כך… – העיר פעם האב בדאגה עצורה.

לא הציצה אליו. כי מי ישעה עתה אל איש המעשה הפשוט, האפור, כשהבית מלא אורחים נפלאים כאלה. הרי הוא, האב, אינו אלא אחד מני אלף, תלתן באפר, גרגיר חול. והנה החליטו פתאום, לצערנו הרב, לנדוד גם מכאן, כלעומת שבאו (אולי נתכוון האיש להיפּטר מאתנו?…). כולנו ליוינו אותם עד בית הנתיבות ולפנים ממנו, אל הרכבת, ואף נכנסנו לקרון. לא נמצאו מקומות פנויים – ואבי המשפחה נדחק, נלחם, הניף והטיל את הארגזים והמזודות הכבדים על המדפים העליונים, וסוף סוף, לאחר שכבר הצליח לכבוש לו פּינה, לא נתקררה דעתו, אלא יצא לבקש תא אחר, נוח יותר.

סבלים, שריקות, קיטור. פתאום זעה הרכבת, כאומרת להפליג, בהירתק אליה קרונות נוספים. – היכן אבא, היכן אבא?!.. – נבהלה תמרה, מבלי השגיח בנו כלל, ותבך.

רצנו לחפּשו, והוא צץ לקראתנו מן התוהו־ובוהו – קורן, קדוש, קברניט, אב, אב גדול, אבי תמרה.

מצלצלות הכנסיות בלי הפוגות. הרי הן פתוחות כלפי חוץ, ונראים הנרות הדולקים באימה החשכה שבתוכן. ונוסף על אלו הישנות, העתיקות, הקודרות, עוד הולכות ונבנות כנסיות חדשות בפרברי העיר. – “הפנתר”! – מכריז העלם על גליונות העתון הפאשיסטי שבידו.

– “הקרב”! – עונה לעומתו הבחור של צלב־הקרס, בהכריזו על עתונו הוא. שניהם צעירים חזקים, גזעיים, לבושים חולצות כתומות, ומגבעותיהם משובצות ציוּני־מתכת שונים, שמוסיפים להם חוסן מיוחד.

רעל בגליונותיהם, חשכת קדומים ושיסוּי המונים – והעוברים והשבים קונים, קונים… נדכיתי מאוד.

והנה פתאום, כברק בעב־הענן:

• “הדגל האדום”!!..

פילסתי לי נתיב גם אל צעיר זה, כדי להסתכל מקרוב אף בו. לא חולצה כתומה ולא ציוּני מתכת במגבעת, אלא בגדי עוני פשוטים, – ברם הגוף חזק, חזק אף הוא. הזינותי עיני ארוכות בעורף־הברזל שלו – ונרגע הלכתי לדרכי.

עיר ואם בגרמניה.

הבנין מזדקר באדמומיתו (מערומי לבנים, ללא טיח־סיד) וב“מגן דוד” שבראשו. על הקיר מבחוץ תלויה טבלה שחורה גדולה עם רשימת צעירי היהודים (באותיות זהב), בני עיר זו, שנפלו חללים במלחמת־העולם “בעד המולדת”. אדוני הארץ, הביטו וראו!..

בחצר, בכפיפה אחת עם בית־האלוהים, נמצא גם בית־ספר יהודי לתינוקות, בו מלמדים בצד הלימודים הכלליים גם קצת עברית בהברה ה“טמפּלית”. המורים אינם מומחים גדולים במקצוע זה, והרי הם כפופים לרב העדה, הרב מטעם, שהוא גם פרופיסור לשפות השמיות באוניברסיטה המקומית. (בדפוק איש על דלת מעונו ושואל:

• האדון הרבינר בביתו?

מתקנים לו שם תיכף:

– האדון הפּרופיסור?..).

בצהרים, לעת צאת התלמידים והתלמידות הקטנים מבית־ספרם, צובאות ומחכות להם כאן אמותיהם ואומנותיהם. האחרונות נוצריות הן ברובן, והרי הן שולחות בתוך כך מבט נוהה אל הילדים הנוצרים, תלמידי בית־הספר הכללי, הנמצא בסמוך אף הוא. הנה הציפו הללו את הרחוב ברעש כדול, חולפים בהמוניהם על שער הטמפּל ומציצים פנימה בלעג. מהם גם מתוים בחטיפה על הגדר את צלב־הקרס.

ברגע זה יוצאים בלוית מוריהם גם הנערים היהודים מבית־ספרם הם – והמלחמה ברחוב, בין שני המחנות, נטושה! באבנים ובאגרופים ובילקוטי־הספרים… פעם אחת בבוקר התיצבה פה, בשער, אשה נוצרית זקנה, כבת שמונים ומעלה, וחיכתה עד בוש. בראותה לבסוף איש בא מירכתי החצר (זה היה אחד המורים של בית־הספר, יהוּדי “מערבי” צעיר, במשקפים), צעדה לקראתו כל עוד כוח בה ודיברה רתת:

– דבר נחוץ לי אליך, אדוני. אמור נא לי, מתי מטיף הרבינר בטמפּל.

אני רוצה לשמוע. היתנו לי להיכנס?.. אשה יראת אלוהים אנכי, פרוטסטנטית אדוקה, ואין כנסיה, שלא התפללתי בה, ואין כומר, אשר לא שמעתי את הדרשה שלו. והנה זה כמה לילות שאני שומעת קול לוחש באזני: היכנסי פעם לטמפּל הישראלי ושמעי גם אל דרשת הרבינר בטרם תמותי…

לא רק הקטנים, בני גילו, כי אם גם הגדולים תמהו עליו ועל מעשי גבורתו.

מזיק שכזה! הוא ידע להכות כאמן האִגרוּף, ולקלוע אבנים מבלי החטיא, לטפּס על הגבוהים בעצי היער, לרכוב על די־אופנים ללא אחיזה בידים. הפליא לעשות בכל להטי האֵקרובטיקה. יחף, גלוּי־ראש ומעורטל למחצה – בן עניים היה – התרוצץ ברחובות גם בימי־החורף הקרים ביותר. שום פגע לא שלט בו. עשוי לבלי חת!

לילדי המקום בכל תעלוליהם היה הוא לראש. כולם פחדו מפניו. שלטון הוצק בפרצופו העז, והכרת כוחו רשפה מעיני המשובה שלו. בינתים גדל והגיעו ימי “התכלית”. בבוקר השכם, בסופת שלג, ראיתיו ברחוב, כשהוא נושא כלי פחים גדול מלא חלב. עוד לא מלאו לו חמש־עשרה שנה – והחיים כבר רתמוהו לשלהם!

במצנפת שמוטה על אזניו שירך דרכו – נכנע, אפור, ללא סימן כלשהו מגבורת ילדותו. עתה משך בעול כאחד האדם.

לפני המלחמה לא היה עם האנשים מסביב על מה לדבר. מה יכולת לדבר עם הסנדלר, עם הספּר או עם המלצר בבית־הקפה? לא כן עתה. עתה הם כולם אנשים מעניינים מאוד. כי כולם היו באש – והרי הם יודעים לספר יותר מהללו, שהיו בקוטב הצפוני, או בספירות העליונות. גיבורים כולם, כולם, ואתה, איש ה“עורף”, הבה גודל להם, ואל קטעי זכרונותיהם הסכת בדחילו:

–…פתאום, במרחק לא רב, כמו מכאן עד אותה האנדרטה, צצו לפנינו שני חיילים אנגלים עם תותח. אחד גבוה, ענק, ואחד נמוך. אמרתי: אבדנו!..

עד היום נפלא ממני, כיצד לא נתבלבל הקוֹרפּוֹרל שהיה אתנו: כהרף עין כונן את רובהו וייר… האנגלי הקטן נפל תיכף, והגבוה נטלוֹ תחת זרועו ונעלם עמו ביער הסמוך.

–…על פי רוב נפלו הנופלים ללא צעקה, ללא הגה; ביחוד אלה שנפגעו במצחם. אבל נוראה היתה צעקת החיילים, שקלטו יריה בבטנם. ירוי־בטן כזה נשאנו פעם בשנים, אני וחברי, אל צריפי העזרה הראשונה. נשאנוהו דרך טרשים וחתחתים ומהמורות ולכל פסיעה ופסיעה צעק איומות. ושם, בצריפי העזרה הראשונה, לא אספוהו. “אין כאן מקום בשבילו!” – אמרו (טשכים היו כולם) –

“שאוּהו הלאה!”…

–…בליל פסח – סיפר היהודי, משרת בחנות־בגדים – עמדה פלוגתנו בעיירה בפולין, הוזמנתי אל אחד מ“גבירי” המקום – אל ה“סדר”. מן הגיהינום ישר אל בית מלא אורה וחום, ויין וכוסות… אבל, יודע אתה, לא יכולתי ליהנות מכל זה בשל… הכינים בבשרי. הרגישו בחום אף הן והתחילו ל“עבוד” בתוקף… היה נורא!

כאלה וכאלה הם מספרים: הסנדלר, החייט, הספּר, המלצר… על הסוסים המרוסקים הם מספרים, על הסוסים שפוכי־המעים, על הגאז ועל חנוקי־הגאז, שהפכו שחורים ככושים, וכו' וכו' וכו'. וכפעם בפעם הם מסיימים בפזמון הידוע:

– מי שלא חי את כל אלה, מי שלא רבץ בחפירות בעצמו, לא יבין זאת…

איש כזה בכלל אינו יודע מה זה: רע… אינו יודע, אינו יודע…

אבל פעם נשתקע האחד בהרהורים, ואחרי הפסקה קצרה הפתיע:

– ואף על פי כן – אני אומר לך – ימים טובים היו אלה… חיים היינו בלי דאגות… לא היו לנו עסקים עם נושים, עם חובות, עם משפטים. לא פחדנו מפני המעקל… ימים טובים היו אלה – בלי דאגות.

ברוב יצירותיו ניסה המשורר לחדור אל המות ועלף את זה בגונים ענוגים, באדמומית שלכת, ברחיפות שמימיות, בחלומות, בערפלי אהבים וכלות־הנפש. אבל הנה בא המות אליו, אליו עצמו, בא במפתיע, תוך כדי שבתו אל שולחן עבודתו – המות ממש.

כמה אינו דומה זה אל כל מה שצייר ופייט במשך כל ימי חייו. לגמרי אחרת, אחרת לגמרי!

בילדותו, בחצר בית־הספר, נאבק לפעמים, לעיני שאר התלמידים, עם נער חזק ממנו. נאבק כעומד על נפשו, בתמצית כל הכוחות. עד שהתקרב הרגע המכריע, הנורא: עוד מעט יִכּנע ויפול!

ברם, משנהיה הדבר, בשכבו אין־אונים תחת כובד המנצח, בעצם אסון־התבוסה

– היתה הרווחה: מנוחה, מנוחה, מנוחה… בחיוך קפא הפרצוף הנאצל.

כנביא קדמון, בזקנו המגוּדל פּרע ובאש עיניו, קרא תגר כל ימיו, בכתב ובעל־פה, על כבלי הברזל, בהם כובלים את ידי הפושעים החמוּרים. בספרו “האנושות הכבולה” עשה לו שם עולם.

והנה אינה לו המקרה להזדמן יחד עם אסירים כבולי יד בקרון אחד ברכבת. הם הועברו, כנראה, ממאסר אל מאסר. על הספסל ישבו בשורה והתלוצצו לצחוק שוטריהם־מלויהם שעמדו אצל החלונות הפתוחים. בפינת הקרון ישבה איכרה זקנה ותינוק על זרועה. זה נתן פתאום את קולו בבכי.

• זאת לא שמענו זה כבר!.. – קרא האחד, וכולם פרצו בצחוק פראי.

פרצופי זוועה מכורסמי עגבת. הנה יתנפלו עליו, על סניגורם־מגינם, וינגסו את חטמו בשיניהם – מתוך משטמה עיורת, מתוך האיבה הנצחית אל “האדם ההגון”, אל בן החורין. הוא כבר קרא, כמדומה, פעם בעתונים על מין מקרה כזה.

כשהרכבת התקרבה אל תחנת הכרך והכל התכוננו לצאת, ניגשו השוטרים אל האסירים והתחילו ממשמשים בכבליהם. הנביא־הפילוסוף נבעת וחָוַר כמת: נדמה לו רגע, שהם מתירים אותם, ברם תיכף נרגע בראותו, שאינם אלא בודקים את הכבלים, אם אלה נעוּלים כהלכה.

את קיצי ילדותי המם הצרצר הבלתי נראה. בימים ובלילות, בימים ובלילות. בימים, ימי הזהב והאש, ובלילות – כשבנתיב־החלב ברקיע האמנתי לראות כתם אור נזרק מחלון הנערה שאהבתי בחשאי.

והנה עתה, באחרית הימים, אחרי כל הנדודים בכרכים ללא שדה ושמים, הרי אני שוב בחיק הטבע. אבל מה זה?! האש והזהב דהו מאוד, ואת נתיב החלב בלילות אני רואה כאַסטרונום.

• אבא, אני צדתי את הצרצר – רצה לקראתי בתי הקטנה – רוצה אתה לראותו?

• לא. לא… – הסיבותי את פני – איני רוצה, איני רוצה!

בשעה קשה הגיעתני הידיעה מעיר־מולדתי, כי עוד אמי חיה. ואני כמעט שבטוח הייתי, שנתיתמתי ממנה זה כבר, זה כבר. קשר־המכתבים ביני ובין בית־הורי ניתק במהומת העתים – והמות הגדול הלא בּילע שם בינתיים ולא חמל!

והנה מכתב ובו תמונת אשה זקנה, זרה כמעט (כשנפרדתי ממנה, היתה כבת ארבעים, ועתה הרי היא כבת שבעים); אבל לאט לאט… מטפחת על ראשה – כמו אז. המצח היקר הנה הִנוֹ.

אמי, אמי!..

הוּקל ללב. כאילו יש בכוחה לחלצני, להצילני. עוד ילדים אנו כולנו, ילדים.

המשורר השטיירי הזקן, פּאול פִרוֹנִיוּס, נעשה עני באחרית ימיו. ספרי הליריקה המרובים שלו פסקו להימכר. העולם פנה עורף לספר. הנוער שקוע בכדור־רגל, הנוער גולש בסקִי, מטפּס על הכֵפים, ואל הפיוט – לא ישעה, לא ישעה. הפייטן רַד!

לא לחינם התקומם נגד המלחמה בסתיו 1914, התקומם בפיו ובעטו, עד שכפשׂע היה בינו ובין בית־האסורים. לבו ניבּא לו אז, שזו לא תביא עמה טובות. עתה הוא רואה, שהרגשתו לא הטעתהו. מן המשואות קם עולם חדש וזר. בתלתלי־השיבה הכחלחלים שלו, בבגדיו, בצוארונו ובעניבתו עתיקי־האָפנה – הריהו נראה כשריד מימי בטהובן וגרילְפַּרְצֶר. בפרבר, מקום מגוריו, מכירים אותו קטון וגדול, וקודם, בעודנו איש אמיד, בירכוהו לשלום מרחוק; עכשיו, בירידתו, משהתחיל טובע בחובות, עוברים עליו בשתיקה, כאילו אינו במציאות.

אשתו מתה עליו לפני כמה שנים. בן לו באמריקה – המשען היחידי שלו. אבל תכלינה העינים אל מכתב־הכסף ממנו! בגויעת־לב מצפּה הוא בבוקר בבוקר לדואר, וזה מביא לו את ה“נייר” האפור הנורא של בית־הדין: אחד מנוֹשיו הגיש נגדו תביעה! בפרצופו של נושא־המכתבים, מתוֹעב־החוטם, הוא רואה כעין חיוך כבוש, חיוך מכוער של שמחה־לאיד: הא לך דואר!..

וחדוה־לאיד זו הוא רואה בכל פרצופי השכנים, הנפגשים בדרכו. הפרבר קטן, וה“טרַטש” בו גדול. את הכל הם יודעים, את הכל. עתה ודאי מחכים הם בסקרנות ליום בוא אליו המעקל קרוֹי. קרוי זה, הכרסתן, עם משקפי־הניקל שלו, אימתו על כל העיר; אדם נורא הוא, תליין! לכשיבוא, יעקל את כל אשר ימצא. את האורלוגין העתיק, יקר־המציאות, יעקל, את אדרת־החורף, את הכרים והכסתות!

כן, ליום זה מצפּים הם כולם. עתה, עתה הכיר את האדם על בוריו. עתה הכיר, כמה רוע הוצק בו, כמה ארס! לפנים לא ידע את האדם, לא ידע. בסתיו 1914 חירף נפשו ופירסם שירים וכרוזים נגד המלחמה. האם כדאי היה הדבר? הוכרעו לטבח מיליוני בני־אדם – ומה בכך? מנוולים נהרגו! כך יאה להם. האדם אינו ראוי לחמלה, אינו ראוי.

דפיקה בדלת. ניתר לבו: המעקל קרוֹי?!.. פּתח, ובעיניו שחשכו ראה לפניו איש צעיר סימפּטי מאוד (קורא־מעריץ?..) ומזודת־עור קטנה בידו. זה נשאר עומד תחתיו, מעבר למפתן, וסירב להיכּנס. – האתה הוא האדון פרוניוס? – שאל הזר. – כן, אני הוא. – בבקשה לצאת אלי לרגע, – ביקש הלה בקול נמוך. המשורר יצא אליו, אל המסדרון. – מבית־הדין נשלחתי אליך, לשם עיקול, ואיני רוצה להתפרץ הביתה פתאום, בלי הודעה מראש: שמא באקראי נמצא אצלך עתה איש זר.

– לא אין איש. בבקשה להיכנס. והאדון קרוֹי היכן?

– האדון קרוי מת. עתה אני במקומו.

– האדון קרוי מת?!..

– כן, מת בשבוע שעבר. אחרי ניתוח.

המעקל הצעיר נכנס, פנה כה וכה – רואה ואינו רואה… ניגש אל החלון.

– סיכּוּי יפה… – העיר – כמה משלם אתה בעד הדירה?

– חמישים שילינג לחודש.

– בעד “חור” שכזה! בעלי־הבתים הם עתה ליסטים ממש. פּסע אחת הנה ואחת הנה וביקש:

– בבקשה לפתוח לי את ארון־הבגדים.

בידים רועדות ציית המשורר. הלה הציץ לתוך הארון הפתוח ואמר: – כבר תוכל לסגור. איני מוצא דבר.

רשם בפנקסו מה שרשם, ומתוך הסברת־פנים טובה מאוד השתחווה – ויצא. מאושר נשם המשורר הזקן ושב אל עצמו. האדם – טוב!!

במסדרוני בית־המשפט יושבים אנשים על ספסלים, איש איש מול ה“חדר” הנקוב בפתק־ה“הזמנה” שלו, ומחכים עד שייקראו בשם. ופקידים יוצאים תכופות ומכריזים מעל הגליון שבידם שמות שונים ומשונים, שמהדדים בחלל זה עלובים, מגוחכים, מחוּללים…

כך יושבים הם כאן, איש איש מול “חדרו” המסומן במספר, איש איש ואַבנו בכבֵדו. הנה מובלים אסירים בידי שוטר לאורך המסדרון – לשם איזו עבודה בירכתי “הבית האפור”. דוקטורים יהודים צעירים, ללא חתימת זקן, חולפים כאן, ותיקיהם בבית שחים, דוקטורים חדשים, שזה עתה יצאו מבית היוצר. הם למדו בגימנסיה, באוניברסיטה, לנחת רוחן של אמותיהם הצדקניות, והכל כדי שיוכלו סוף־סוף להשתתף אף הם בעבודת מכוֹנה כבירה, אימתנית זו, שסוחבת בני־אדם מבתיהם אל המאסר.

ופקידים יוצאים תכופות ומכריזים בקולותיהם הבריאים, המוצקים, שמות שונים ומשוּנים, שמהדהדים בחלל זה עלובים, מגוחכים, מחוּללים… ונפלא הדבר: בארצות הסלביות, זכורני, הוגיעו הלבלברים הרוסיים, או הפולניים, את לשונם בשמות:

– שלֶזינגר, פֶלדמן, זילבֶּרשטיין!..

ועתה, במדינה גרמנית, מכריזים הפקידים הגרמניים דוקא:

– סְמוּטני, פּוֹקוֹרְני, טשַייקָה!.. שמות תחת שמות.

לא כל יחסי בני־אדם אל הוריהם היו שוים. הללו אהבו אותם והללו שׂנאוּם. פלוני אהב את אביו, ואת אמו שנא, ופלוני להיפך. והוא הדין ביחס אל האחים והאחיות. רחשי־לב משפחתיים אלה קובעים אחר־כך את טיב זכרונותיו של אדם, זכרונות ילדותו ונעוריו, ואת טיב יחסו אל המולדת הרחוקה בכלל.

והנה זכרונות סוף סוף אינם אלא זכרונות, והחיים, החיים החדשים, מכריעים אותם. דיוקני אבות, אחים ואחיות מיטשטשים ומשתכחים בריחוק מקומות וזמנים. לגורל מתהווה הדבר רק אז, כשהאדם מעמיד ולדות. בילדיו הריהו חוזר ורואה את אביו ואמו, את אֶחיו ואחיותיו – גלגולי פרצופים! – ואשריו עתה, אם הללו היו אהובים עליו, ורע, רע לו עתה, אם הללו היו שנואי־נפשו.

כי גם אהבתו גם שנאתו חוזרות וניעורות עתה בכל חריפותן גם כלפי הילדים, שעל־פי־רוב הם דומים בצורתם לזקניהם ולזקנותיהם, לדודיהם ולדודותיהם.

אויר לא רב במסדרונות הארוכים והעקלקלים הללו. נושמים בכבדות האנשים היושבים על הספסלים ופתק ההזמנה בידיהם. נפתחת דלת ופקיד בריא, מלא דם, מכריז מעל הגליון שמות שונים ומשונים, שמהדהדים בחלל זה עלובים, מחוללים:

– הנס קיזלינגר, קרל פוקורני, פרנץ טשייקה!..

בית־הדין הוא בשביל הסביבה. כי על כן בני כפר הם ברובם האנשים הללו, כיושבים על הספסלים וכעולים וכיורדים בשלבים מקומה לקומה, חיורים כולם, מזועזעים, נטולי שינה. תובעים ונתבעים ועדים. דברי ריבות אין קץ, סכסוכים, עלבונות, איבת שכנים ועל הכל – הוצאת לעז. פלונית אמרה על פלוני. אמרה… אשה אחת ב“אַלם” (ישוב כפרי בהרים) אמרה, כי ראתה את שכנתה, אשתו הצעירה והיפה של מורה־הכפר, רומזת אל אחד הבחורים, כי יעלה אליה, אל עליית הגג, ועל דיבּה רעה זו הרי היא נתבעת עתה לדין על־ידי המורה הבא בימים עצמו. ועוד ועוד.

כנופית אסירים במדיהם האפורים מובלים לאורך המסדרון לשם איזו עבודה בירכתי “הבית האפור”. במגמה הפוכה חולף על פניהם דוקטור יהודי צעיר מאוד, שזה עתה יצא מבית היוצר, ותיק ה“אַקטים” תחת בית שחיו. כחמש שנים התלבט בין כתלי האוניברסיטה הוינאית, לא אחת הוּכה ונפצע בידי חבריו הנוצרים, שתת דם, סיכּן את חייו, אבל הוא, קשה־העורף, את שלו השיג. עתה הריהו יוצא ונכנס כאן, עם תיקו, מעשה בן בית – ומה לו עוד?!

בתוך אחד “החדרים”, שנפתח לרגע, רואים את השופט הזקוף בתגא שלו, את ה“קרוציפיקט” (פסל התלוי) בין שני הנרות הדולקים. פרצופי הפקידים חמוּרים, זועפים, מאובנים. אבל הנה יצא ממדור אחד איש עם חיוך דק מן הדק… הוא נוטל את אופניו, תולה עליהם את תיק העור שלו, יורד עמהם במדרגות החוצה – ונוסע ומפליג דרך כל העיר אל אחד הפרברים הרחוקים.

גם האדם וגם אופניו אין בהם מן הברק ולא כלום. אפור על גבי אפור, מצנפת־ספורט ישנה בראשו, משקפי־ניקל ישנים, “ינקר” (מעיל שטיירי) של בד ישן נושן, ותיק העור שלו בלה ומחוק אף הוא. ואף על פי כן, משהופיע בפרבר, קמה בהלה כבושה בין העוברים והשבים, כבהלה המתרגשת בין תרנגולים ותרנגולות בראותם בשמים עוף דורס שחור. הכל מביטים אחריו: לאן הוא נוסע? אל מי?.. הנה הוא מתקרב אל אחד הבתים, יורד מעל האופנים, מוציא מתוך תיקו הנפסד את ה“אַקט” הדרוש – וממשיך את דרכו ברגל, לשם, לשם, אל הבית הלז, שכמו ענן ירד עליו פתאום…

המעקל!

בבתי היין הקטנים הללו הפזורים בסביבה, בהרים ובגיאיות, בין עצי פרי ועצי מחט, הרי הוא הרוח החיה. הוא מעורר ומרומם את הרוחות בזוהר עיניו בלבד.

קול ערב לו, ואין כמוהו יודע לשיר את השירים השטייריים. ואף לרקוד את הריקודים השטייריים. הכל, כגברים כנשים, מתעלסים בו ומתרפּקים עליו.

והשתיה כדת.

לשיא ההתפעלות הוא מביא את האנשים בחקותו את החיה, הבהמה והעוף. הוא מפליא לקרוא כתרנגול, לצנוף כסוס, לגעות כפרה. ברם עיקר כוחו – בחיקוּי החזיר. כאן הוא מתגלה כאָמן גדול מאוד. הנה הוא תוחב אצבעותיו לתוך פיו, משׂכּל ידיו באופן משונה, מנפּח לסתותיו, מסתמק ומוציא את כל הצריחות והנחירות הידועות ללא שיוּר – כחזיר ממש. אותה שעה הוא פוסק לראות את בני התמותה מסביב; רוח הקודש יורדת עליו, ויותר שהחזיר יוצא אצלו טבעי, אמיתי, שלם, כן ירבה להתלקח בעיניו האנושי־האלוהי.

הבחורים בני הארץ, זקיפוּתם מפליאה; לא תמצא בגבם אף עקמומית כל שהיא… זקופים וגאים הם מפלסים להם את נתיבם. עליהם, הנערות, אַתן יכולות לסמוך!

כובשי תבל הם אם במדיהם הכחולים, מדי העבודה, ואם בתלבושת הספּורט שלהם. הראיתם ברחצה את גוף הברונזה הגברי, בעמדו על קצה־הקרש מוּכן לקפוץ המימה? קוממיות הם עולים אל שיאי ההרים, קוממיות הם רוכבים על אופנוע, קוממיות הם מתקנים במרומים את חוטי הטלגרף. רודים הם בכל, בכל. המשבר הכלכלי מעיק על הארץ. חוסר עבודה, דחקוּת, רעב. רזון בבשר, חיורון בפרצוף, אבל השרירים ברזל והזקיפוּת בעינה. הנה נכנס האחד לחנות מכולת מלאה קונים וקונות ופונה אל החנונית בפני כל:

– הואילי נא לתת לי דבר־מה מן הפסולת – לאכול… ללא שמץ בוּשה, ללא אבק הכנעה. קוממיות גם עתה.

בעצם האירוטיקה הפּרוּצה, בעצם גירוי התאוות השפלות עלה על הבמה הזעירה המתימטיקן. זה היה הונגרי צעיר, יפה מאוד, שהפליא בלהטיו בעולם המספּרים. הקהל ברובו אינטליגנטי היה, ובתוכו אנשים שההנדסה מקצועם; הללו הציעו לפניו שאלות מתימטיות מסובכות והוא פּתרן מעל הבימה על רגל אחת, מיניה וביה.

איזו אי־נוחיות תקפה באותה שעה את ה“גירל’ס” המעורטלות למחצה, שהתערבו בקהל אף הן. חמודות־הגוף חשו את עצמן פּתאום נדחקות במקצת על ידי המוח.

אפילו זו הרקדנית היפה, בת השבע־עשרה, שליבבה בטוהר פניה, בהעדר הכחל והשרק, בטבעיותה ובעיניה היהירות, הנפלאות, הביטה אליו מן הצד באיזו התבטלות. והוא? כאילו לא ראה את חברותיו ללהקה כל עיקר. האיש היה, כנראה, מאותם בחירי הגורל, שנאהבים ואינם אוהבים, זקוף, מזהיר, קשה וחלק – ללא נטיה, ללא חמדה, ללא רכרוּכית. ורק “חולשה” אחת שלטה בו, הלא היא החולשה המשותפת לכל בני עמו, והיא: הפטריוטיות. מכיון שפּנה אליו מישהו בלשונו, מיד עבר מן הגרמנית, שבה השתמש כפי שכפאו שד, אל ההונגרית שלו – והתחיל טוחן בה לתיאבון, בכל כלי המבטא, בשטף, באש, בתאוה. מצא “מדיאַר” את “מדיאַריו”!..

ככה נטפל פעם לכנופית צעירים הונגרים, שישבו באולם אל אחד השולחנות, ונטל מקום ביניהם אף הוא. ברם, פּיקחים היו הבחורים ההוללים הללו וידעו לנצל את “ידידותו”. כטוב לבו עליו, גחנו ולחשו לו:

– בקשה לנו אליך…

המתימטיקן הרכין ראשו, כולו קשב, מוכן ומזומן לעשות למענם את הכל, את הכל.

– בבקשה…

– תבוא נא גם זו אל שולחננו…

– מי?.. – זרק מבט מפוזר אל עבר חברותיו, פּרפּרי הלילה הללו, שהתגודדו ליד הבימה.

– זו, זו… – רמזו לו באצבע על הרקדנית היפה, הבלתי מפורכסת. ברגע הראשון לא הבין. לא הבין את נעימת הבקשה שבדבר, כאילו ביקשו ממנו כוס מים לשתיה.

– את זו… – רטן והציץ אליה מרחוק, כמו בפעם הראשונה. קפץ ממקומו והביא את הנערה – כהרף עין.

גאותנית היתה מטבעה, סרבנית, אבל לו נשמעה במין הכנעה. – ליל־הקיץ הקצר בא עד קצו עם גמר התכנית; השחקנים והשחקניות, וגם המתימטיקן בתוכם, נתפּזרו איש איש למעונו ולמשכבו, ורק הרקדנית בת השבע־עשרה, עם העינים היהירות, הנפלאות, נעלמה עם ההונגרים ברחוב־הכרך הנם, עם דמדומי שחר.

בכל מקום יש מישהו, שחש את עצמו לא טוב בין האנשים מסביב לו, מישהו, שנדמה לו, כי האחרים מתיחסים אליו באופן עולב במקצת, לא כיאוּת לו. “בודד” כזה דרכו להידבק בכל איש זר, הבא לגור כאן, והריהו מזדרז להתידד עמו ולכבשו לעצמו בטרם יספּיק הלה לבוא במגע עם שאר בני המקום, העלולים להשפּיע גם עליו, על התושב החדש, לרעתו. כך, בימים הראשונים להתישבותי בעיירה השטיירית מ., עצרני ברחוב איש בא בימים, בפלרינה, הסביר לי פנים ביותר ודיבר:

–…סבור אני, שאדוני לא ירוה נחת במקומנו. האנשים כאן הם חצי־פראים. אינם יודעים אלא לשתות לשכרה ול“ידל” (לסלסל בקול כדרך השטיירים). קצין הייתי בימי המונרכיה. הגדוד שלנו חנה בגליציה. המכיר מר את העיר טרנופּול? אך זאת היא עיר נהדרה!.. האנשים שם אינטליגנטים, נאצלים – לא כבהמות שלנו!..

האיכר הזקן בראוכרט – כוחו עמו, למרות שבעים שנותיו. מחצב־הר לו, שעליו עיקר פרנסתו, והריהו נראה בבוקר על דוכן קרונו הטעון חצץ וחול והרתום לשני שוורים.

כן, אין הזיקנה שולטת בו כלל. כל בני גילו טמונים בשדה הקברות המקומי זה כבר; הפעמון של הכנסיה הקטנה מצלצל תכופות לאות מיתה חדשה – והוא על שווריו, במגבעתו הישנה־נושנה, הקרועה־בלוּאה, בעינו, ללא כל שינוי, ללא כל תמורה. בקיץ ובחורף.

ביום מלאת לו שמונים שנה חבש לראשו כובע עם מצחיה מבריקה – והתחיל את הכל מבראשית.

בצהרי שרב מצאתיו נרדם על הדשא בצד הדרך, בין כפר לכפר. תלתלים צהובים, ארוכים ומדובללים וזקן צהוב מגודל ומדובלל אף הוא. צקלונו למראשותיו וכלי־פחים לשתיה מהודק לו באזורו. כשריד ביבלי.

תוהה ניצבתי עליו והירהרתי בקורת־רוח: בעצם מלחמת הקיוּם הכללית, בעצם ההירתמות הנוראה של כל איש ואיש, בעצם הרדיפה חדלת־הנשימה אחרי כסף, כסף וכסף, נמצא בכל זאת אחד בן־חורין, פורק־עול, שפּנה עורף לעיר ומתים, שניתק את כל המוסרות עם עולם העשיה, וכתשבי לפנים, הרי הוא מוטל כאן, בשדה, לנפשו, בחינת: “והעורבים מביאים לו לחם”… בינתים הקיץ האיש, פּקח עיניים פשוטות, ארציות, ובראותו אותי, הוציא מתוך ילקוטו חפיסת־קלפים וביקש:

– אנחש־נא לאדוני. רק עשרים פרוטות!..

שטר־שילוּם, “ערלאג־שיין” בלעז, אני מוצא תכופות בתוך המכתבים, מכתבי תביעה של נושים שונים, המתקבלים אצלי. אבל פעם הגיעני מכתב עם שטר־שילוּם בתוכו ממין מיוחד. בקשת תמיכה היתה בו מאת איש זר לי, בצירוף שיריו (בגרמנית), תמונתו והאבטוביוגרפיה שלו.

גם הפרצוף, עם התלבושת אַ לה בטהובן, וגם השירים לא נהרו לי. “גרפומן ושנורר”… – כעסתי בלבי ואקרע ואשלך את המכתב עם ה“ערלאג־שיין” גם יחד.

אתמול נדחקתי בתוך היריד המתקיים כאן אחת לארבעה חדשים. אוהלים ושולחנות לאורך חוף הנהר – שורה ארוכה מאוד, איש איש וסחורתו. מלבושים, גרבים, ברזל מוחלד. נקניקים. אנדרלמוסיה, דוחק וקולי־קולות: “בזול! בזול!!”…

והנה באמצע כל אלה גם שולחן עם ספרים ישנים, והמוכר היושב אליו אינו אלא… אותו הפּייטן! הכרתיו תיכף לפי התמונה, שהיתה מצורפה אז אל מכתבו־בקשתו.

בניגוד למוכרים הקולניים מימינו ומשמאלו הביט נכחו דומם. עתה דוקא מצא חן בעיני מאוד. אצילות רוחנית, שלא היתה בתמונה, זרחה עליו, והתלבושת הבטהובנית הלמתהו. לפני ישב זקן חיור, בלי טיפת דם, אדם עייף ומיואש, שעמד על איזו טעות נוראה באחרית ימיו – והנה הוציא את כל חלומותיו החוצה, למכרם בעבור פת לחם.

נקוטותי בפני, וכדי לכפּר את עווני, ניגשתי אל שולחנו וקניתי בפרוטותי האחרונות את הספר הראשון שהעלתה ידי. וורהרן, “הימנוֹנים אל החיים”…

אוכלוסי הכפר רוחם מתחדשת עליהם בבוא קרונות הצוענים לחנות בגבולם. ואלה באים תכופות. בהשכמת הבוקר. אתה יוצא ממעונך – והצוענים כאן!

על האפר, מחוץ לקרון, מוטלת צוענית זקנה ואש וגפרית יזו מפיה: –…אין ז’נדרם! אילו רק ז’נדרם עבר כאן… מתוך הקרון השליכתני ה“כלבתה”! זה שלושה ימים שלא נתנה לי לאכול. היא רוצה במיתתי. אילו רק ז’נדרם עבר כאן!

לכנופית הנשים מבנות הארץ, שהתלקטו מסביב לה, מתברר, שכלתה, אשת בנה, היא היא, אשר עוללה לה ככה. אשה אחת מביאה לה תבשיל חם מביתה הסמוך, ואחר כך הן הולכות כולן לדבר משפטים עם אותה המרשעת. – אַל תאמינו לה! – חורצת לשונה הצוענית הצעירה מתוך אשנב הקרון – אַל תאמינו לה! הכל כזב ושקר! שום איש לא השליך אותה מתוך הקרון.

הלא ידעתן את החמות ואת טבעה! תמיד היא מתאַנה ותמיד לא ניחא לה דהא והא… הנשים מחייכות אלו לאלו ומתפּייסות עמה כהרף עין. ניכר ששאָר־רוח לה, לצוענית, עליהן, והריהי ממשיכה:

– לאכול אין נותנים לה… אצלנו ענין האכילה לא דבר קל הוא. הנה כולנו עוד לא אכלנו היום. הבעל הלך לבקש אוכל. עד שיבוא… מי יודע, מתי יבוא…

היא יוצאת מהקרון ומגישה מספוא לסוסים. שחורה, גבוהה ורובה ככולה גבר. מעשנת סיגריה.

ובינתיים מתקשרת ידידוּת בין הלבנים והשחורים. הזאטוטים מכאן ומכאן משחקים יחדיו, ואפילו הנערות, בנות חמש־עשרה ומעלה, הבלונדינות היפות, קולטות לתוך חברתן נערה צוענית, בת גילן, מתעלסות עמה על כר הדשא, יוצאות יחד במחול ומתגלגלות במדרון. שתי נערות פורשות הצדה ואחת לחברתה ממתיקה סוד:

– הראית? אין לה מכנסים…

______

כרים וכסתות דלים ומלוכלכים בתוך הקרונות, וסחבות, סחבות, סחבות… מבינות לאלה מציצים התינוקות המזוהמים ורעי־המראה. בחורים מקורזלי שער־הזפת וכינורות תחת בית שחים. והסוסים סוסי צוענים – נראים כנרפים, כבלתי מסוגלים לעבודה קשה. דומה, אילו רתמו אותם למחרשה, לא היו רוצים ולא היו יכולים למשכה בשום אופן.

הנה הולך ושב אל המחנה נער צועני קטן ועפיפון של נייר בידו. – ראו, זה מצאתי!.. – הוא צווח כלפי כל איש. – לא מצאת, אלא גנבת! – רץ לקראתו נער בלונדי מבני המקום, – העפיפון שלי הוא!

– תן לי את זה! – התחיל מתחנן הצועני הקטן.

– תן לו את זה, הנס’ל!.. – החזיקו אחריו הנערות הלבנות – תן לו את זה!

______

ברם, לא תמיד שוררת האידיליה. עתים פורצים מדנים בשל הגניבות מהרפתים ומהשדות. הנה נתפס זוג צועני צעיר, איש ואשה, בקטפם קלחי דורה בשדה, באחד הלילות. ועתה בא הז’נדרם!

זה קטן הקומה וחד העינים, היה מבוסם, כדרכו, והתחיל עוגב על הצוענית הצעירה והיפה, אשת האיש, ואף שלח ידו אל שדיה. הבעל יצא מגדרו והתקומם… אז שלף הז’נדרם חרבו ויתקענה בבטן הצועני – בלי כל היסוס.

מאורע זה לא זיעזע הרבה את הישוב הקטן. נער הנחתום, המשכים לפתחי הבתים, הודיע תוך כדי הוציאו את הלחם החם מתוך סלו הגדול: – הצועני כבר מת. עם שני תינוקות בזרועותיה שוטטה האלמנה הצעירה במשעולים ושפכה לבה לפני כל עובר ושב.

– אדוני רב החסד, – עצרה גם אותי בדרכי. – על לא דבר נהרג האיש. הוא לא עשה כלום… מה אעשה עם שני ילדי?! דמנו – הציצה עמוק לתוך עיני כמנחשת מה – דמנו הפקר… זה עתה הייתי אצל ה“אינספּקטור” (ראש הז’נדרמים) – והוא אף לא שעה אלי!..

אינה שחורה כלל, ועיניה כחלחלות אפילו. בת תערובות, כנראה. ובעוד ימים מספר ניטשטש כל הענין ונשכח. ושוב שלום ושלוה. בחורים לבנים ושחורים מוטלים יחד על הדשא ומשחקים בקלפים. אי זה הדרך נתעה לכאן יהודי גליצאי במגבעת של קטיפה. אלה ואלה ליגלגו עליו – גם הגרמנים וגם הצוענים.

בימי איבה אלה, ימי “אדם לאדם זאב” והעדר ביקורים, הרי דפיקה על הדלת – מאורע, שהתעוררות נעימה עמו. – אינכם מכירים אותי? – שאל הנכנס. האשה והילדים במטבח תמהו זה אל זה:

– לא.

לשמע הדברים האלה יצא מחדרו אבי־המשפחה עצמו ולבו הך:

– הלא האדון לייטנר הוא זה!..

הוא כבר חיכה לו, להאדון לייטנר, בחשאי, בחרדה, אבל בכל־זאת לא פילל, שזה ימהר לבוא כל־כך.

עתה נבהלה גם האשה וקראה:

– האדון לייטנר הפך צעיר, ועל־כן לא הכרתיו.

– זאת נעים לשמוע – הסביר פניו שליח בית־הדין – והוציא את ה“אַקט” מתוך תיק־העור שלו.

– ועתה, לצערי, עלי לגשת אל העיקול…

מבוכה, דכדוך, סנוורים.

– החלב, החלב!.. – הזהיר בתוך כך האדון לייטנר. האשה מיהרה והעתיקה את החלב הרותח מעל פּי הכירה. וכבקי בהלכות־בית ובעניני־בישול דיבר המעקל בנחת:

– כאן צריך לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עינים. לא בשל מעט החלב ההולך לאיבוד, אלא כדי למנוע את הצחנה הכרוכה בדבר.

אות לטובה… ובאמת, כאשר הכניסוהו לפני ולפנים ופתחו לפניו את הארונות והארגזים, הציץ חטופות, רק כדי לצאת ידי חובתו, רואה ואינו רואה, ואמר:

– איני מוצא שום דבר לעיקול, תוכלו לסגור. האור חזר לעינים. ניתנה חנינה על גבי הגרדום.

– ורק שילינג ושלושים פרוטות, דמי בית הדין, אקח מכם.

– בבקשה, בבקשה…

עתה, לאחר גמר המשא־ומתן הרשמי, ביקשו האיש והאשה בבת־אחת:

– יואל נא האדון לייטנר לשבת אצלנו קצת!

והאדון לייטנר לא סירב ­– וישב.

האשה הגישה תפוחים בצלחת. – יטעם־נא!

– לא. הרופאים אסרו. עסק לי עם מחלת־קיבה קשה. – הגם המעקלים מחלות שולטות בהם?..

האדון לייטנר צחק. עתה ראוהו מקרוב, סמוך־סמוך, פנים אל פנים, על כל שרטוטי פרצופו, חטטיו, קמטיו וחריציו. רזון־לסתותיו הבליט את האדם שבו. קרחת קטנה, מעין הקלף, הצהיבה מעל קדקדו, וזו הוסיפה לו אפילו איזו קדושה, איזה קורטוב משל גנדי.

– איזו משקפים משונים לאדוני – הסתכל בו בעל־הבית יותר ויותר – עוד מעולם

לא ראיתי זגוגיות עבות כל־כך.

– קוצר־ראייתי העצוּם מצריך כאלה – הסביר האדון לייטנר – שש־עשרה דיאוֹפּטרוֹת…

– סיפוּק־נפש היה לי, אילו בא פעם מעקל גם אליו, אל האדון לייטנר עצמו!..

– ואתם סבוּרים כי לא? פעם אחת היה מעקל גם אצלי…

והוא התחיל לספר ארוכות, כיצד נשתלשלו המאורעות ובאו לידי כך. היה זה סיפור מעשה ארוך ומסובך, אלא שרטט־האושר הפריע את ההקשבה, והדברים לא נתפסו כהלכה.

– ובכן, בה בשעה שאדוני עיקל את החפצים באחד הבתים, עיקל מעקל אחר את החפצים גם בביתו?!..

– כן, כן!

קלחה השיחה בלוית צחוק צוהל. לבסוף קם האורח, הושיט ידו, וזו, על טבעת הנישואין, נלחצה בכוח, בידידות, באהבה. זה כבר, זה כבר לא נתרחשה בעולם לחיצת־יד לבבית כזאת.

והאדון לייטנר, כנראה, יצא מכאן נרגש אף הוא. ככל ילוד־אשה גם לו צורך לפעמים במסיבה אינטימית קצת, והיכן, היכן יחוש לב־אדם מפרפר לעומתו, אם לא אצל קרבנותיו?

– מי היה זה? – שאלו הילדים. – איש היה זה… אינכם מחויבים לדעת את הכל… איש היה זה… ידיד…

בימי תהפוכות אלה, ימי מהומות ומבוכות והעדר ידידים, הרי תליינינוּ – ידידינוּ.

העינים הכחולות מסביב, עינים כחולות אין קץ, התלכדו עתה לים־תכלת אחד, לסטיכיה הרת אבדן, שבה אתה שט, כביכול, בכלי־שיט רעוע. מבליחים צלבי־הקרס מעל החזות עד לידי סחרחורת־ראש.

פושה הנגע מיום ליום ומשעה לשעה. גם בנערות דבק, גם בנערות. לְאינגה היפה, בת פרברי, יחרד לבי. לפי שעה, אמנם, חזה פנוי – אבל מי יודע, מה ילד יום?

אשתקד נתהוותה בין שנינו, כמו מאליה, היכּרות קלה. חיוכה, אגב פגישה, מרענן, מרומם, פותח עולמות. פעמים, כשדרך אחד לנו, אנו הולכים יחד, ולבי רוטט, כמו בשכבר הימים – עם פסיעות־האהבים הראשונות. – חברתך אריקה – אמרתי לה פעם – לא נהירה לי. עינים לא טובות לה, ארסיות…

– מה אדוני סח?! הלא בחגיגה העממית האחרונה, בהר, זכתה אריקה בפרס יופי

הראשון, ואילו אני – בפרס השלישי.

– באמת?! השופטים הללו אינם מבינים מאומה. אילו הייתי אני השופט… עיקוש הישרה בכל, בכל. דוקא אריקה מנוולת זו, שאיני סובל אותה, זכתה בפרס־היופי הראשון. עתה רואים אותה טופפת ברחוב קוממיות, מלכה, “מיס”, ולהוסיף שחץ – הריהי יוצאת בצלב־הקרס.

וים התכלת הולך וסוער. תו־האיבה המגונה, שנושאיו עד עתה היו אך מנוולי־הפרצוף, מתחיל מתפשט גם על הצעירים הנאים. רע, רע. אתמול, ביום הראשון, נערכה במגרש הגדול, ליד היער, חגיגת קיץ – מטעם הנוער ההיטלריסטי. היתה שם הילולה עם מוסיקה ומחולות, שנמשכה עד חצות.

השתתפו בה כל בני הפרבר ובנותיו, וביניהן גם אינגה, גם אינגה. מעורפלת, נטולת־שינה, נפגשה בדרכי היום בבוקר, בלכתה אל משרד־עבודתה. בלב חרד הצצתי כלפי דש־מעילה… צלב־הקרס, אמנם, אינו שם עדיין, אבל, אגב תשובה על ברכתי, לא חייכה הפעם. לא חייכה. עתה כלתה הרעה!

בתי הקטנה באה מבית־הספר.

– אבא, יודע אתה, על אדמת הכיכר שבתחנת ה“טראם” האחרונה… – רשום צלב־קרס ענקי. גם אנכי ראיתי, אל־נא תצטערי, ילדתי!

בכל האמצעים שבעולם הם עושים את תעמולת־השדים שלהם. פתקי־שיסוי חדשים לבקרים על העמודים ועל הקירות ועל טבלות מיוחדות לכך. קטעים מהעתונים הנאציים מלאים עלילות־דברים ופלסתרי־שטנה בצירוף קריקטוּרוֹת־זוועה. והעוברים והשבים התמימים, אנשים ונשים, צובאים על אלה צפופים ויונקים, יונקים את הארס. ומה פלא, אם בבוקר אחד רואים אנו את פני השכנים מסביב (אפילו כאן, בפרבר הכפרי, הרחק מהמון העיר ושאונה), והנה אינם כתמול שלשום.

– יודע אתה, אבא, אבא – שוב סחה לי הילדה – גם פרנצל וגם אֶרנסט (מילדי רחובנו) נכנסו ל“נוער־היטלר”. הם עצמם התפארו לפני. הרעלת התינוקות – זהו הדבר הנורא מכל. פרנצל, אגב פגישה, שוב אינו מברך לשלום בנימוס, כמו קודם, אלא מתנכר, מביט הצדה ומעמיד פנים כאינו רואה אותך כלל. שער קדקדו פּשתן ממש, וכולו “שֵגֶצל” מובהק, ה“שגצל” העולמי.

– הייל היטלר! – הוא מרים ידו הקטנה כחוק, בהיפּרדו מחבריו, לאחר שנאבק והשתובב עמהם ארוכות.

בבית מגורינו הקטן, הקיצוני בשורה והנשקף אל פני השדות, עמדה להישכר הדירה השניה, זו שבקומה העליונה, ממעל לנו. בסקרנות מיוחדת ציפינו לדיירים החדשים העתידים להתישב כאן. מה יהא טיבם של אלה? הלנו אם לצרינו? תחת גגנו, לפחות, אַל־נא יהי אויב! עד שבבוקר אחד באו. משפחה נוצרית קטנה. איש חזק, איש מידות, עם אשה חיורת, חולנית ועם חותנת זקנה־זקנה, עיורת למחצה. אבל ילדה בלונדית יפה להם, כבת שתים־עשרה, זקופה, דקה, גמישה. תיכף עטו עליה ילדי הפרבר וחתרו לרכוש לצלב־הקרס גם אותה.

– אבא, האלך אל “נוער היטלר”? – שמעתיה שואלת את אביה (מתוך הפרוזדור נשמעות היטב כל השיחות שבמעון העליון), – כל הילדים כאן מבקשים זאת ממני. והוא, האב, דוקא:

– מה?! פּוליטיקה?! כל זה אינו אלא “שְוִינדל”! לא, לא! איני מרשה!!

החלפתי רוח. ובכן, שכן טוב! סוף־סוף נמצא אחד שלא נתפתה, אחד שלא הורעל.

תוך כדי פגישות בצאתנו ובבואנו הרכּנו זה לזה ראש בהסברת פנים יתירה. הורגשה אהדה הדדית. היה זה איש רחב־גרם, רזה־פרצוף, עם הרבה זרחן בעינים. אלה הבהיקו־הכסיפו כעיני מנקה־הארובות. ברם מה אמנותו? כל היום אינו אלא עוסק במלאכות הביתיות, חוטב עצים בחצר, שואב מים מן הבאר, מטאטא את המדרגות, מתכוון, כנראה, לחסוך עמל מאשתו החולנית ומחותנתו העיורת. שתי הנשים הללו, אגב, כעין אימת הבריות היתה עליהן, שכן השתמטו מפגישות, לא הביטו אל העינים בשעת שיחה קטועה, הכרחית, ולא נראו בחוץ אלא לעתים רחוקות מאוד. לא ארכו הימים והז’נדרמים המקומיים התחילו לעלות תכופות אל הקומה העליונה. ופעם שמעתי את הגדול שבהם חוקר את אבי־המשפחה ונוזף ומאיים – והילדה בוכה… נתגלה, שלמשטרה ידוע האיש מכבר, ובאַלבוּם־הפושעים יד ושם לו. לא לחינם תר לו מעון בפינת־סתר זו דוקא. אל ילדי הרחוב, שצבאו על הבית בחוץ, פנה ראש־הז’נדרמים בצאתו: – זאטוטים, אם תראוּ את האיש שב הביתה על אוֹפנַיִם, דעוּ־נא, כי גנובים הם אתו. תיכף להודיע זאת במשרדי!

– הודע אודיע! – קפץ פרנצל בראש.

עתה התחבאו שתי הנשים בחדריהן עוד יותר, והחותנת הזקנה נדמתה לא כעיורת ממש, אלא כמתעוורת, כאינה רוצה לראות… ואנו? תחילה היה לנו לא ניחא קצת, “אוּנהַיימְלִיך” בלעז, אבל לאט־לאט

התרגלנו אל המצב ואל כל הנדנודים הטמירים בלילות. הנה שומעים אנו על משכבותינו, בשעה השניה בלילה, כיצד האשה יורדת יחפה, בפסיעות כבושות, ופותחת את השער בחשאי, וכיצד האיש נכנס ועולה במדרגות, על פני דלתנו, ביגיע רב, כל עוד רוח בו, כנושא משא כבד. מה? אופנים, חזיר טבוח, או שק מלא תרנגולות מלוקות־ראש?

ביתנו הקטן, על שתי הקומות, “הוחרם” עתה כליל, ותושבי המקום נזפו בילדיהם, כשראו אותם משחקים עם גרֶטל, בת הגנב. לא עמד לה יפיה! מאוחדות בגורל אחד כמעט, התידדו שתי הילדות אינטימית. זו שלנו, אמנם, הוקירה רגלה ממעון חברתה למעלה, אבל גרטל יצאה ונכנסה אצלנו תכופות. הנה היא מתרוצצת בחדרינו אילך ואילך, ועיניה משוטטות בכל חפצי הבית בסקרנות אי־טבעית; חטפה מעל השולחן את שעון־היד הקטן של אשתי וחבשתהו לזרועה היא דרך נסיון – בתאוה פראית… (דם אביה מפעפע בה!) – בחורף הלכו שתיהן יחד לגלוש על הקרח, לרוץ סְקי, ובקיץ – להתרחץ, או אל היער הסמוּך, ללקט גרגרי־אדמה.

פעם בוששו הילדות לשּוב, והיום רד. חרדים לשלומן, יצאנו, שני ההורים, לבקש את בנותינו הקטנות. הלכנו בין בתי האיכרים, פנינו כה וכה וקראנו בקול:

– גרטל! אסתר!.. מאחורי הגדרות, מזה ומזה, נבחו הכלבים בזעף, ובעליהם שלחו אחרינו מבטי איבה ונידוי. החשכה בפינה נידחת זו גברה מרגע לרגע; ברם בן־לויתי, ידיד הלילות. עיניו האירו כעיני הזאב, והן הן שהפיגו את החרדה ועודדו את הרוח. האחד.

עגמומי, חיור, מופנה לתוך עצמו – כזה הוא הנער, בן השתים־עשרה. עינים גדולות, ערפליות, שמימיות. רגיש־רגיש ונוח לבכות. לא ניחא לו דא והא. להישאר עמו בבית ביחידות קשה מאוד, ובלכת האם באשר הלכה, התחנן האב:

– קחיהו־נא עמך!

לעומתו אחותו הצעירה ממנו, בת התשע – כולה חיים, שמש וקיץ, קיץ, קיץ. צחוק וצהלה. עיניה תכולות כדגניות בתוך קמה רוַת להט ותנובה. עליה, רק עליה, התרפקו ההורים. אצלה שאבו כוחות חדשים, והיא היא שניחמתם מעצבונם ומפגעי יום־יום.

– ארצית היא, ־ פלט האב, בדברו על הילדים עם אשתו, – ואילו הנער קרוב יותר לספירות העליונות. ברם, מה יעשה זה לכשיגדל, – הוסיף באנחה, – כיצד יאבק? כיצד יעמוד על נפשו?..

והנה בליל סהר אחד, עם חצות, כשהנוגה הכבד חדר בשפע, רבץ כתמים־כתמים והציף את הכל והכה בתמהון־בראשית, – התרוממה הילדה ממיטתה, כאילו על־ידי יקיצת פתאום, ירדה והתחילה תועה כלפי הפתח…

– לאן אַת הולכת?!

– הלא קראו לי… – ענתה הקטנה מתוך עולם אחר.

– איש לא קרא לך, ילדתי, – נפעם האב, נגע בה ענוגות והוליכה חזרה, – שובי שכבי…

והנער דוקא רוגע בשנתו. לא נע ולא זע. כל החרדה והרחמים עברו עתה אליה, אליה – –

שני משוררים. האחד, ששירתו במהותה וידויית היתה, לא סבל את חברו, בן גילו, זה שביצירותיו התקשט כביכול, הצניע את הויתו האינטימית וחתר להקיף על עצמו איזו הילה, הילה לפי מושגי הרחוב.

משורר האמת שׂטם את המשורר הבדאי. – כן, כן, רחימאי – הגה כלפי חברו הרחוק, היושב מעבר לים – רצונך להיות “משורר גדול”, אַל לך להתבייש!

ברם, הוא גופו האם סיפר את הכל? הוא גופו לא כיחד כלום, כלום לחלוטין? האם לא התוַדה ושייר?..

והנה באחרית הימים (מה שהזמן עושה!) באה לידו יצירה חדשה מאת חברו הנקלה. מתוך עקימת החוטם, כהרגלו, התחיל קורא בה, קרא…קרא… ופתאום הסתמק, צחק ולא ידע נפשו. איזו הפתעה! מה שאפילו הוא עצמו, עם כל התערטלותו, לא מצא עוז בנפשו להגיד, מה שהוא עצמו לבו לעטו לא גילה, – חטף הפעם הלה והגיד. דוקא הלה! מי זה פילל, מי זה פילל?! השכים – הגנב – והתוַדה עד תום – –

הסתמק, צחק ונכנע:

– ניצחתני!

I

דפיקה בחלון העירתנו משנתנו. כאילו איחרנו לקום הפעם: כל־כך היה האור גדול. אחר־כך ישבתי, ילד בן־ארבע, על הדשא והסתכלתי בלבּת האש ממעל לצריף הישן של שכננו ניקיפוֹר, לַבּה גדולה מאד, שאננה, חסרת־קול… חוץ מזה, לא ראיתי ולא שמעתי כלום. והנה שקעה האש – ואָתא לילה. מה זה? זה־עתה קמנו משנתנו, ושוב לילה!.. בזרועותיה של רָחֶה, זו האשה העסקנית, שבאשר צרה שם היא, נישׂאתי באפלת הלילה אל ביתה ושם לנתי בכפיפה אחת עם עוד ילדים זרים. בבוקר בא אחי הגדול, משה, ולקחני הביתה. בית ניקיפוֹר לא היה עוד, ובמקומו עָשְנוּ המשואות.

ביתנו היה מלא גויי השכוּנה, וביניהם הסתובב מרדכי, אחי־אמי, בטליתו ותפיליו. כפי שנודע לי אחר־כך, התקבצו הללו אצלנו לשם חקירה ודרישה, אם ידו, יד מרדכי שלנו זה, שנחשב לחדל־אישים ולמטורף קצת, לא היתה בדבר, היינוּ, אם לא זרק בלילה גפרור או זנב סיגריה.

לא ארכו הימים, ועל משואות־שריפה אלה, שלא פעם פרכנו מאוּדיהן פחמים בשביל המיחם הקטן שלנו, בעל שלוש הרגלים, בנה לו ניקיפור צריף חדש.

כבר קבע את החלונות הקטנים, כבר קיצץ והישיר את התיתוֹרה של גג־התבן, קיצץ בקרדום על בול־עץ, ועושה־התנורים סֶמיוֹן, זה שיודע לדבר אידיש ולחקות פלאים את ה“מיאוּ” של החתול, נראה על ראש הגג, בעשותו את ארובת־העשן.

כּבּית הקודם, היה גם זה מופנה אלינו בקיר האחורני, הסוּמא. אבל ניקיפור לא חי הרבה בבית החדש, ואני זוכר את עיני אמי בהביטן בחלון תוהות־מוזרות כל־כך, אל ה“פגר”: התמונות הקדושות התנפנפו ברוח, הצלבים הגדולים נעו והלכו, נעו והלכו, וקול הכּומר העיק על הלבבות. בימים ההם פיזר אבי־זקני, ר' יוסף המלמד, את תלמידיו בעוד היום גדול, וסמוך לכך החרידתני צעקת אמי מהחדר השני. אז נולדה אחותי חַסיה.

ריח מתוק נדף, מהול בריח “לֶקח” (דובשנית) טבול ביין־שׂרף, ומבעד לערפלים דקים היבהבוּ “שירי המעלות”, הכתובים בידי זקני, על המזוזות והכתלים. מקור־אהבה נבקע אל זו האחות הזעירה־הזעירה… בית־המדרש בוער!.. – קרא אלי סבא באחד הלילות, בהתהפכי בשנתי אל צדי השני. בעינים עצומות למחצה הצצתי חטוּפות אל החלון האדוֹם… אבל תיכף שבתי ונרדמתי.

במקום בית־המדרש הישן הזה, שהיה בנין־עץ, נבנה בקרוב בית־תפילה חדש, לבֵנים. תקפו הריחות של חמרי הבניה, ובלִיל הסיד בבור עורר איזה תיאבון… הנה נקבעו החלונות הגדולים, המקומרים. ואחר־כך התחילו נעשים בבית פנימה הרהיטים הקדושים: הבימה, הארון וכו'. הכל בידי שלום הנגר, האמן הנפלא.

ושוב הבהילו את המילדת אל אמי – הפעם בחצי הלילה. שוב טיפּוּל חשאי, מסתורי, שכשוּך פושרים. היסס הלב… נֵפל! אחות שניה היתה זו, אלמלי… נפשי יצאה אל גוש קטן זה, המחותל בבד, בהינשׂאוֹ החוּצה – לקבוּרה.

II

“אוּנטר דניֶפר” הוא שם פּרור זה, שהדינפּר מפריד בינו ובין העיר. בקיץ עוברים מכאן לכאן על־פני גשר־דוברות. בחורף על־פני הקרח, ובראשית האביב, בתקופת ה“קריעות” (בתרי הקרח), – על־ידי הפַּרוֹם (מעבּרה). מן הנהר, ממערב עד ה“שליַאך” (דרך) המוליך צפונה, לדּוּבּרוֹבנה, משתטחת בשיפּוּע שכוּנת־הגויים, שמכילה, סמוך לנהר, את בית־הרחצה הקטן, וסמוך לשליאך את ביתנו. מעבר לשליאך, כלפי מזרח, מתחיל רחוב־היהודים בביתה האדום של זלַטה־גולדה, זו האשה השחצנית, אם הבנים הגיבורים ועזי־הפנים, מאיר וחיים, וגומר הרחק, ליד הכביש המוהילובי, בצריפו השחור והמעוקם של דוֹד־אבי, אברהם הכהן.

אם להביט בחלון־המזרח שלנו, להביט הרחק, רואים את ביתו הרחב והנאה של גביר המקום, הֶניך סוחר־היערות, ועל הככר לפניו את שני המנַסרים, העליון והתחתון. הראשון, העומד על מכון־הקרשים ממעל, הוא החרומַף קירילא, והשני, העומד על הארץ ומושך את המגירה הגדולה למטה, הוא אותו אברהם הכהן, דודי הזקן, הגבוה והחזק, שחוץ מזה הריהו גם איש־האדמה בבחינה ידועה.

בבית־הכנסת היה קם לפעמים כפילוסוֹף־מוכיח, הטעים תכופות את המלה “קרקע”, ודעת החסידים לא היתה נוחה ממנו. – הוא היה אומר:

– אני מושך במגירה, כדי שיהיה לי מה לאכול, ואני אוכל, כדי שיהיה בי כוח למשוך במגירה.

כשכוּנת־הגויים מאחור, כך זרה היתה לנו גם שכוּנת־היהודים מפנים. ביתנו הנאצל, סדוּק־הקורות, עם גג־השחיפים שעלה אזוב, ועם טבלת־הפחים הכחלחלה, ששם אבי־זקני היה נקוב בה רוסית מטעם הרשות, ביתנו זה עם חללו הפנימי, הרוחני, עם מדפי הספרים, ספרים עתיקים, מופלאים, כּהי־דפים, לא התמזג עם הבתים הזרים, המוצקים, בתי ההדיוטות. למרות עניות־הרוח וחוּלי־החוּלין שנשבו מבתים אלה, אהבתי לבוא לשם לפעמים, כרוך אחרי זקני, לשם “ברכה” בחגים או ביום־חול לברית־מילה. אותו ה“לֶקח” (דובשן) האדום אותו ה“צוּקר־לקח” הלבן, וביחוד אותם ה“טֵיגליך”! ורק מפני שהעינים שוטטו בתוך־כך בתוּפיני הדבש והסוּכּר הללו, שהצהירו מעל הפנכות שורות שורות ארוכות, לא נגעה עד־הלב הרבה צעקתו האיומה, הנחנקת לרגעים מתוך אפיסת־הכוחות, של הנימול הרך…

– “ויתנהוּ למעלה למעלה!.. – הנעים את “הרחמן” המוהל הישיש, מאיר נייס, שעיניו לא נראו כלל מחמת עבי גבּותיהן. כך באנו אנו לרשותם, והם לרשוּתנו – אך בהביאם את ילדיהם ל”חדרנו", או בבואם בערבי החורף לקחת את אלה הביתה, או ביום הששי אחרי הצהרים, בלכתם אל בית־הרחצה והיו מוכרחים איפוא לעבור על־פני חלונותינו. הנה עוברים הם אחד אחד וחבילות־הזרדים תחת בית־שחים: שמעון החנוני, שמואל־אידל הנפּח, הירשל הסמַרגוני… בדרכו לבית־הרחצה, סר אלינו אברהם הכהן בהיסח־הדעת, הוציא מתחת כנף אדרתו ככר־לחם שחוּמה, פרי אדמתו, הניח אי־בזה בלי אומר – ונעלם.

ושם, בבית־הרחצה, שתי רשויות: אחת להזעה ואחת לרחיצה. כאן חם ביותר, וכאן קר ביותר. על־ידי לבנה תלויה בחבל נסגרת הדלת מאליה. הבּלָנית הזקנה שואבת מים מן הבריכה בחוץ ומערה אל צינור־העץ, ובבית פנימה מזנק זרם־הצוֹנן האדיר דוקא ברגע הישמע קול השאיבה מבחוץ… הנה יוצא מַטְוֵי, מוּרתח ולבן־בשר, וחבילת־זרדים בידו, מבית־ההזעה אל הפרוזדור ומבקש מהבּלָנית מים לשתיה. הריהו יושב על ספסל להינפש, ובבוא הזקנה וקיתון המים בידה, הוא מכסה את מבושיו בחבילת־הזרדים הרטוּבּה.

III

אחרי מות ניקיפור קם ביתו לנחלה לבנו הצעיר טרישקא, ששב זה לא כבר מעבודת־הצבא. איבת־עולם התלקחה בשל ירושה זו בין טרישקא ובין אחיו הגדול, מיטרא.

– אני לן עכשיו בחוץ והרובה בידי, – סח טרישקא לאבי־זקני,

– כי לילה לילה מוּשלכת אבן אל חלונותי. אני יודע מי הוא זה! חטטים בפניו, וקפל זקוף, מיוחד־הבּעה, ממעל לשורש־חטמוֹ. אשתו הצעירה וַרוַרה היא גבוהה, לבנת־בשר, ועינים קטנות לה, חייכניות. עתים עלתה צעקתה מביתה או מחצרה: בעלה שב שיכּור, כדרכו, והכה אותה באכזריות. עלשום־מה?

מעל גג הפרוזדור המשופע שלנו, שעליו הייתי מוּטל תדיר בימות־החמה, ראיתיה עובדת כפוּפה בגינתה. אני הירהרתי אז, כרגיל, את הרהורי, כגון: מי חזק ממי – טרישקא או מיטרא, מאיר או חיים, ולסוף, יהודה בן־יעקב או שמשון הגיבור? אילו פרץ קרב בין שני אלה, מי היה מנצח? ושמעתי בינתים את וַרוַרה מטיחה קשות כלפי גיסתה מַרִינה, אשת מיטרא, שנברה גם־כן באותה שעה בגינתה היא, בקירוב־מקום. הנה הן מזדקפות, נשענות על קתּי־מעדריהן, וה“רציחה” עולה על גדותיה. פתאום הופכת וַרוַרה, מפשילה שמלתה ומערטלת את אחוריה הרחבים והלבנים… משעשתה דבר זה, שככה חמתה כהרף־עין – כאילו הכתה על קדקוד אויַבתה בקרדום.

באחד הימים נמלך טרישא ומכר את ביתו לאיכר, על־מנת לבנות לו במקומו בית טוב מזה. את הצריף צריך היה איפוא להעתיק כמו־שהוא אל רשותו של הקונה, היינו מהלך חמישים פסיעות. הייתי כולי תימהון: היעתק בית ממקומו?! הלא כבית כהר, כעולם כולו!.. התלקטו ובאו מגויי השכונה: טימוך, פַּוֶל, אנדריי ומַטְוֵי. קודם נערך בשביל אלה בחוץ שולחן מלא בקבוקי יין־שרף ומליחים חתוכים. שעה רבּה אכלו ושתו בחמה והיטיבו את לבם. והנה בא הרגע הגדול. קורות עגולות הוכנסו תחת הבית לשם גלגול. אחר־כך עמדו כולם בשורה, איש איש וכלונס עבה בידו, ששימש לו מנוֹף. ועם שירת ה“דוּבּינוּשקה” הסיטו וגילגלו את הבית, היסט אחרי היסט. בעיני היה הדבר כפלא־טבע: בית, בית שלם מיטלטל והולך!..

IV

האבנים בחצרנו, הכהות והבהירות, החלקות והמנוגעות, תפסו מקום גדול בקיצי ילדותנו הארוכים, הארוכים. אבן אבן ופרצופה. על האבנים הללו ישבנו וחַדודיהן מתקו לנו. עוד היה הטל על הדשא, פקעי הפרגים אך התחילו נפתחים ורוחות־בוקר ניפנפו ופילשו את השמים הוַרדיים, שצפרים יצאו ונכנסו בהם… בא היריד “פּרוֹקוֹפי”, שנערך במגרש, ליד הכביש. שפעת “קוֹנפיטוֹת” (סוּכּריות) מחותלות בחיתולי־צבעונים ו“פַייפליך” (חלילים)! אותם “אֵילי”־החומר הקטנים, שזנבותיהם הצבועים כה ערב לחיכּנוּ. וב“חדר” בביתנו למדו “רוּת”. “אל אשר תלכי אלך!..” השתפכו הקולות הרכים. החלון פתוח, ובהיסח־הדעת צצה בו צוענית ותינוקה בזרועה. הריהי תופסת כף־ידך, ועל־כרחך היא מנחשת־מדגדגת בה…

הקיץ בעצם להטוֹ. מלחמות בשקצים. עם אֲפַנַס בן טימוֹך, עם הנַנס פּיֶטרוק, עם הבּריון המסוּכּן פֶדקה… זריקת אבנים. אבל פעמים מכריח המצב לקרב־אגרופים, פנים אל פנים.

– טרַסצי־מַטרי!.. – נתעקמו הלסתות בכעס־בהלה, הידים משכו בחלוק־הבּד הגס וטילטלו את השונא בכל כוח… צמאון־נקם עולמי מתרוה, בהינחת האגרוף בבשר נקשה זה, חטוף והכּה, חטוף והכּה!.. אחר־כך נמלטתי אל פרוזדור־ביתנו, סגרתי את הדלת ונעלתי בבריח. עוד מעט ומטר־אבנים ניתך על הדלת מבחוץ, והבּריח ריקד וחישב להיעקר.

באמנות־ההכאה חיקיתי הרבה את מאיר בן זלַטה־גולדה, שלמרות מה שהיה נמוך, מגוּבּן משהו ורזה כל־כך, יראו מפניו הכּל, כיהודים כנוצרים. הסתכלתי בו תמיד, מבלי שהרגיש בכך, בבית־המדרש ובחוץ. בלא־יודעים סיגלתי לי את תנועותיו, את הליכתו… בחורף חבש לראשו כובע־שׂער קוֹנוּסי, ובקיץ כובע־בד לבן, עם גַף־לכּה שחור־מצהיר. את אומנויותיו החליף תכופות:

הוא היה מורה לרוסית, עגלון, חַלבן וכו‘. בעזרת אחיו החייט, הצעיר והגבוה ממנו, חיים, הכה בבית־הכנסת את הגבאי ואת בניו, הבחורים החזקים, ולקח בחזקה, לו ולבני־ביתו, את מקומות המזרח, את מיטב העליות וכו’. המלחמות התכופות הללו העסיקוני מאד, ומשועמם קצת שבתי הביתה, כשתפילת־שבת אחת עברה בשלום. כוח דימוֹני זה, שנשקף מעיניו האפורות, חדות־האישונים, ומקמטי לסתותיו בשעת צחוקו, שוֹרה היה על כל אותו הבית, המשוח מבחוץ בששר אדום, על בניו וגם על בנותיו החצופות והנאות: אַסְנֶה, מַשה וחַיה. על המעקה רבץ שם תמיד מקוּפּל כּלבּם השחור, צחור־המצח פילקא, וארב בשנאה לכל העוברים והשבים, כי גם הוא, כבעליו, עוֹין היה את כל בעלי־הבתים מסביב. ורק באבי־זקני נהגו כולם כבוד והערצה: מאיר וחיים בקטנותם הלא היו תלמידיו. עתים, כשחזקה עלי אימת הגויים השיכּורים, היו עיני ולבי נשואים בחשאי אך אל הבית האדום הזה.

V

בחצי הבית מזה דר איצי המלמד ובחצי הבית מזה דר ליפא הבלן, ופרוזדור משותף לשניהם באמצע. בערבי אלול, בנפול כוכבים בשמים, היו שניהם מתכוננים לתפילה, זה עם “משורריו” במעונו, וזה עם “משורריו” במעונו, לקראת הימים הנוראים המתקרבים, כי שניהם היו חזנים, אבל חזנים גרועים מאד. “ניגונים” היו להם, אמנם, הרבה, באופן שלכל תפילה ולכל פיוט היה להם “ניגון” מיוחד כמעט, אלא שהעיקר חסר להם – הקול. הם צעקו, הסתלסלו, השתפכו – וקול לא היה. כדלוק הפתילה בעששית – ללא נפט… “הם מתפללים בלב” – נמצאו אנשים שדרשו בשבחם, ברם אני מ“לב” זה לא היתה דעתי נוחה; קול חפצתי, קול! אי־בזה, בעיירות נידחות, ששם היו נשׂכּרים ל“מוסף”, נחשבו ודאי לחזנים גדולים, אבל כאן, בעירנו, לא עברו לפני התיבה אלא בשבתות ומועדים; ואילו לתפילת ה“מוסף” בראש־השנה ויום־הכפורים בא אלינו מעיר אחרת בעל התפילה הקבוע שלנו, קוּליה דבוֹרקין.

חזננו זה “מתכונן” עתה בביתו אף הוא, מתכונן בקולו המופלא, המתכתי, שאין דוגמתו בכל העולם, ומהנה את שכניו, בעוד שאנו מוכרחים לפי־שעה לשמוע את קולותיהם הצרודים ונטוּלי־הנגינה של איצי וליפא. הנה שב דודי מרדכי, ה“משורר” הראשי של איצי המלמד, בשעה מאוחרת ומסיח לעצמו קובלנה נואשת על חזנו:

– קול אין במציאות!…

– אין זה קולו של קוּליה, מה? – אומר אני לו.

מרדכי הפשיל ראשו לאחוריו… קוּליה, קוּליה! ל“מוסף” שלו חיכיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. נפלא הדבר, שבשעת תפילת שחרית אין רואים אותו בשום מקום, ורק אחרי התקיעות, בהגיע שעתו, הריהו עומד אצל התיבה ומחזורו הגדול פתוח לפניו. כאילו צץ מן האדמה:

“הנני”… הקוֹל זך, רענן, חודר לפני ולפנים – כאשתקד. הסתכלתי מאחריו בחוד טליתו שעל קדקדו (את פניו לא ראיתי מעולם כראוי, ואף לא חפצתי לראות), בתנועות גופו, בנענועי השרוול הרחב של קיטלו הלבן בשלחו את ידו כלפי מעלה:

– וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּייָ, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ…

אבל עוד יותר היה כוחו עלי בליל “כל נדרי”. אז נתעשר קולו בנעימה חדשה. “יעלה תחנוננו”, “סלח נא לעוון העם הזה”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”… – כל אלה בין נרות־השעוה הגדולים ועל גבי השחת, הרעידו את המפרקת והדמיעו את העינים, בשעה שאבי־זקני הטעים לי, אגב הבּטה אילמת, את כּלוֹת־הנפש של הניגוּן בתנוּעת ידו.

בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו, ונר דולק בו; נר סטיאריני גדול תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..

• נלכה ונראה! – אומר לי אחי משה.

ואנו הולכים שנינו לאורך הרחוב השוקט; באים אל ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד; הכל על מכונו; הדלת נעולה, והמנעול, המוחלד משהו, מבהיק באור הירח…

VI

עם בוא הסתיו שׂכרנו את קוֹסטיוק, שיפקק לנו את סדקי ביתנו באניצי־נעורת. זה היה גוי עני, ערירי, זקן מאד ורזה־פנים, שדר בקרן־זוית אצל אִיבַן הבּנאי. “לא כלונס ולא חצר”, ורק על קרדומו חי.

ביום־הכיפורים, בבית־הכנסת, כשישב דומם אצל הפתח, מוכן להיטיב את הנרות בשעת הצורך, נכמרו רחמים אליו יותר מאשר אל המתפללים הללו, הבוֹכים בטליתותיהם. אצלנו היה מצוּי תכופות לשם איזו מלאכת קרדום. עכשיו ישב על שלבּי הסולם בחוץ והכניס את הנעורת לתוך חרכּי הבית באמצעותו של טריז עשוי לכך, בהקישו על זה בקורנס של עץ.

לאחר שגמר את מלאכתו זו, נשלחתי עמו אל רָחֶה, המוזגת במקצת, שתתן לו על חשבּוננו “סוֹטְקָה” (כוסית יין־שרף). ידיו רעדו בקחתו את קיתון־הנחושת הקטן והמלא הזה, ובבת־אחת (ולא טיפין טיפין, אף שידע, כי לא בקרוב יבוא שוב לידי־כך) הגיח את הנוֹזל החריף אל קרבּו, בהפשילו את ראשו הרחק לאחוריו. באותו רגע ראיתי את פּיקת־גרגרתו, זו הפּיקה הצמוקה, בת השמונים – צָמָא בל־יִרוה חילחל בה; איזה חורב!..

הקור התגבּר מיום ליום. עננה הרת־שלג נשקפה בחלון. והזגג החרש בא, גזר את הזכוכית ב“דימנט” שלו, ובלכתו, השאיר אחריו את הזגוגיות החדשות, השלמות, שאימצו את הרוח לקראת החורף הבא.

נערים חדשים נכנסו ל“חדר” סבא. רובּם היו נערים לבנוניים, זרוּעי נמשים, שהביאו אתם פּרוּסות־פּת מרוּחות במרקחת־שזיפים. אך הנה הופיע בביתנו נער חדש, שמשפּחתו באה הלום לפני זמן־מה ממרחקים. שַׁכנא היה שמו, שׁם לא־רגיל במקומותינו, ועור־פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי… זו היתה אהבתי הראשונה.

– נלמד “דניאל”, – אמר סבא והוציא ספר ישן, ירוק־דפים, מירכתי־המדף. “ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי־מראה”… מה־נפלאו חלומות־נבוכדנצר! הנפט בעששית השמיע המיה חרישית. פעמים נקנתה פתילה חדשה ופעמים גם “מכונה” חדשה, שריתקו אליהן את העינים. בשעת ההדלקה חצי־השלהבת ניתק, ממריא אל על ומרחף באויר…

באה אחותו של שכנא, דומה קצת אליו, ופנסהּ בידה, להוליכו הביתה. הרי היא חובשת לראשו את ה“בַּשליק” וקושרת לו את שתי הקצוות מאחוריו. חורף, חורף! סוֹאַר־לבֵנים בתוך הבית, לבנים אדומות. סֶמיוֹן עושה־התנורים נקרא לעשות כירה חדשה. הנה הוא מניח לבנה על גבי לבנה, מורח במגרפו הקטן, מחליק ושׁף. בינתים הוא משמיע “מיאוּ” שכזה, עד שהחתול האפור שלנו בא במבוכה. עוד מעט והוא כבר התחיל מקמר את סיפּוּן־הכּירה. – בואי הנה, כַּלנה (כּלה)! – הוּא קורא באידיש אל חַסיה, אחותי הקטנה, ומאיים ללטפה בכף־ידו הגדולה, המלוכלכת בטיט.

החלונות עמוסים כפור עבה, ואמי אומרת: “החלונות כדובּים!” באים ימי־אידיהם, שבהם הם עורכים בהמון את עבודת־הקודש שלהם על־גבּי הנהר הקפוּא. הכל משתוממים על הכומר, היאך הוא עומד ארוכות גלוי־ראש בקור שכזה. וימים רבים אחר־כך נראה שם, ליד מחצבתו, צלב־הקרח, הצבוע תכלת… ומרדכי מאחר בלילות ופוסל בעץ באולרו שחור הניצב: עושה הוא דפוסים שונים לסביבונים. בוקר אחד סיפר, שראה זאב הלילה בעד החלון, כשזה עומד באמצע הרחוב. כלב־טרישקא בחצרו מזה וכלב־טימוך בחצרו מזה נבחו־צעקו בכל כוחותיהם, אבל לא העזוּ לצאת.

אני קינאתי בו מאד, כי בשום אופן לא עלה בידי לראות זאב. לסיפורי הזאבים הקשבתי תמיד בקוצר־נשימה. לנגד עיני ריחף אותו זוג המגפים, עם השוֹקַים שבתוכו, שנשאר בשלג, בדרך, מההֵלך שטוֹרַף ונאכל… פעמים, בליל־ירח, כשהקיצותי משנתי על הדרגש, מיהרתי והצצתי בחלון, אבל זאב לא היה. הייתי מוכרח איפוא להסתפק אך באותן הגוּמות הקטנות, שנראו בבוקר לפעמים על־פני השלג של גינתנו; וגם אלה היו ספק עקבות זאב, ספק עקבות כלב. ראיתיו אמנם סוף־סוף, ראיתיו, אבל אז דוקא לא עשה עלי רושם מיוחד. כי זה היה ביום־קיץ, בשרב בגן־החיות, בשֶׁנְבְּרוּן!

VII

במקום ארון־בגדים וקוֹמוֹדה שימשה בביתנו תיבה עתיקה, גדולה ושחורה וחוֹר בדלתה. כשפתחוה והתכופפו לתוכה, צריך היה לאחוז בדלת הכבדה בזהירות יתרה, שלא תשוב ותפּול ותתיז את הראש. אגב נבירה בקרקעיתה של תיבה זו, מתחת לכבסים ושאר מיני חפצים, נתקלה היד כפעם בפעם בארנק־עור גדול, ישן־נושן, מחוּק, כרוּך ומהודק בחבל דק. מתוך סקרנות פישפשתי בארנק זה ומצאתי שם את גליון־ה“תנאים” של אבי ואמי, שהכּתב בו כבר נתכרכם מרוב ימים. “למז”ט יעלה ויצמח כגן רטוב" וכו'. ב“תנאים” אלה עיינתּי בחשאי ארוכות, תוהה ומתשאה. אבל מה נפעמתי, כשמצאתי שם פעם גם את “התנאים” של זקני וזקנתי, שעל הראשון נאמר בהם: “הבחור החתן”, וסבתא, זו מרת־הנפש, סתומת־העין, היתה כאן עדיין: “הכלה מרת חייענה…”

ובעוד שתי המלים: “הבחור החתן” הללו כתובות בגליון גדול זה, המשתמר מקופל בארנק־העור המכורכּם, עלה אבי־זקני ביום חורף אחד, בן חמשים ושמונה שנה, על מיטתו, שלא לרדת ממנה עוד.

נקראו חליפות הרופאים הנוצרים, גדלי־הקומה, וַרטמַן וקַלַמֵיצֶף, וגם הרופא היהודי, קטן־הקומה וכחול־המשקפים, זרחי. כל אחד העיף עינו בזלזול ברצפטים של חבריו. בבית־המרקחת נמשכו העינים אל מאזני־הפליז המבהיקים, הזעירים כל־כך… והרוקח הצעיר, מגולח סנטרו הכּחול הנתעב, גער בנזיפה:

– הסר את הכובע!

היגון הגדול העיק על כל הבית. ורק מרדכי לבדו עמד במרדו, לא הראה שום סימני צער, והתהלך, כמנהגו, מפינה אל פינה בטליתו ותפיליו. החוֹלה, ששכב בחדרו הקטן ועיין ב“אגרת בעלי חיים”, ספר קטן המטפל בהשארת־הנפש, לאיזה קלונימוס, קרא פעם לו, למרדכי, בנו היחידי, ושאלוֹ, אם יאמר קדיש אחריו.

– לא! – ענה מרדכי (טינה כמוּסה היתה בלבו על אביו). עד שבא אותו הבוקר הנורא, שבו הוטל ראש סבא לאלכסון הכר, ולעיניו האפורות, הפּקוּחוֹת למחצה, שּוּב לא היתה הבּטה… מרדכי, שחשב את־עצמו גם למומחה גדול בענין ה“מינטֶרן”, היינו להשיב נפש המתעלף אליו, ושלא אחת הֶחיה אותי, בהתעלפי לפרקים, מוּרעל אד־פחמים, אחרי רדתי מעל התנור, הֶחיה על ידי לחיצת־חוטם וזריקת־צונן, – אמר לעשות בלהטיו גם הפעם, אבל סבתא נתנה עליו קולה:

– הוא מת!

קשה כאבן נשאר מרדכי גם כל אותו היום ולא השתתף בכל הבכיות והצעקות, ורק בשעה מאוחרת בלילה – סבא נישא אל בית־עולמו, ונקבר לפנות־ערב – כשישב לבדו על־גבּי התנור, באפלה, בטרם שכב על יצועו הדל, פרץ פתאום ביבבה איומה מאד ולא נתן דמי לו עד בוקר. וגם קדיש אמוֹר אמר סוף־סוף.

VIII

האסון מטלטל למרחב. מי יודע, מתי הייתי רואה את בית־הנתיבות, את בית הנתיבות האדוֹם בנוף החורף, מי יודע. מתי הייתי מתנענע בקרון הרכבת, אלמלא מות זקני. כי בא אבי ולקחני אל עיירתו ק., ששם היה “חדרו” הוא, ואנו הסתופפנו שנינו בביתה של דודה. עולם חדש!

בעולם חדש זה – רחוב אחד ארוך מיער עד יער, שרוח הרבי הקוֹידַני ריחפה עליו – טבעתי כל־כך, עד שבנסענו לימי הפסח חזרה לביתנו, כבר הייתי כמפקפק במציאותו של זה, והתחלתי מאמין אך אז, בראותי מרחוק את הדניפר המלא “קריעות” ואת המעברה.

מפני שעיני רגילות היו במשך חצי החורף בדודתי הגדולה ומסורבלת־הבשר, נדמתה לי אמי, בצאתה לקראתנו, כל־כך קטנה, כל־כך רזה… ואני, נער בן־תשע, הרגשתי את־עצמי עכשיו גיבור, מי שהיה בנכר, במרחקים, ואת גבוּרתי הראיתי מיד, ברדפי בחמת־כוחי אחרי תרנגול, שנמלט מידי אמי – בחצר ומשם מעבר לגדר, אל גינת־הירק, עם שלָגיה הנפסדים, השחורים. וחטפתיו! אותו יום היה יום הכּיבּוּס והמירוּק, ואניוּטה הצעירה בת איבַן הבּנאי, שסדקי עיניה הצרים והארוכים נעצמים לגמרי בשעת חיוכה, תחבה את שולי שמלתה במתניה וגילתה את קיבּוֹרוֹת־רגליה עד למעלה מהארכובות. לפנות־ערב היא מגיעה לגמר עבודתה, והריהי גורפת את השופכין אל המפתן, ששם נקוה מקוה־מים גדול, ומערָתַם אל העביט. ועם חשכה, כשהרצפה היתה מוצעת תבן, ללא אור־נר, ובהרות הירח נחו על אדני החלונות הממורקים והמשוּפשפים, הורידה את שוֹבל־שמלתה והלכה לה. בליל ה“סדר” לקחתי לי את ההגדה הגדולה והרחבה, שאהבתיה והערצתיה ביותר, זו שטפסה טובע בשני ה“פירושים” הגדולים שמכאן ומכאן: האחד לרב מלַאדי והשני לתלמידו, ר' אהרן מסֵטַרוֹסֶליה. בבואת־פרצופי, בבואה סגלגלה, משונה, נשקפת אלי מתוך שני בקבוקי־היין השחוּמים, הגדולים, הכרסתניים.

איש איש וכוסו הדומה לו. הנה הכוס הקטנה והענוגה של חַסיה דמות־דיוקנה של חַסיה לה.

וביום־המחרת אחרי הצהרים קרא לי אבי:

– נלכה אל הדודה אֵידָה!

הדודה אֵידָה היא אשתו של אברהם הכהן. זו הדודה הטובה, הלטפנית, קצרת־הראות, שטעם ה“קניידליך” וה“חרֶמזליך” שלה אי־אפשר לשכוח כל השנה. הלכנו איפוא הרחק, לאורך כל הרחוב וממנו הלאה, ליד הכביש. אבי נהם קטע ניגון, שהתערב בהמולת הרוח ועמודי־הטלגרף. בשמש־פּסח הבהיקו אבני־הציוּנים וערימות האבנים המנוּפּצות, הערימות הללו שאין להן סוף.

והנה מימין הכביש בית אברהם הכהן, שהשחיר ונתעקם מרוב ימים ושאת התיתוֹרה של גג־התבן שלו אפשר להשיג ביד. הפרוזדור האפל משמש גם רפת לבהמות, וקרש מוטל כאן באלכסון על יוֵן־הזבל, טובע בזה תחת כּוֹבד הפסיעות ומוליך אל פתח הבית.

– גוּט יום טוב!

עלטה תחת התקרה הנמוכה והמפוחמה – כמו בבית־הרחצה. ממרומי הכתלים ניבּטים משה מוֹנטיפיורי והגאון מוילנה בטליתו ותפיליו. הקרקע הוא ערום, בלי רצפה; תלוליות ושיפועים. בעד החלונות האחורניים, הסמוכים לארץ, נראה הניר המפולח גדָל־הרגבים. אברהם הכהן סוגר את הספר, שהוא מעיין בו, מבלי הוציא את ידו הגדולה, יד־העובד, ממקום העיון. את אבי הוא מקדם בבת־צחוק אבהית, שמתוכה ניכּר אמנם, שאין הוא חושב אותו לבר־דעת גדול. מענין לענין הוא עובר אל הנושא התמידי שלו ומטעים תכופות, כדרכו, את המלה “קרקע” הטעמה מיוחדת. בבית־הכנסת יש שאבי משיג הרבה על דברי דודו, שאינם נקיים מאבק־מינות, אבל עכשיו, בשמעו את הדודה אֵידה מטפלת בתנור ומקשקשת בקערות ובפנכות, הוא מנענע לו בראשו ומסכּים בכל, בכל.

IX

התרוממות־הרוח עם בוא החגים עוד נתגברה ביחוד על־ידי זה, שמשה אחי שב אז אלינו מן הכפר, שבּו היה מורה כל ה“זמן”. בהיראותו בא ועובר על־פני החלונות מבחוץ, עלז הלב לקראתו, לקראת זה העלם הגבוה, היפה, הבּהיר, כאילו היה אח נמצא… מכּספו, שכר־הוראתו, שהביא אתו, היה קונה לי פעם כובע חדש ופעם מגפים חדשים. אלא שבענין זה, ענין קנית הבגדים החדשים, באותן הסימטאות הצרות שבשוק, היה קשה מאד ורב־יסורים. החנונים והחנוניות משני עברי הסימטה מושכים בשרווליך, והנך עובר כמו בין שתי שורות של מַלקים. עם כל ההתאמצות אינך יכול להעלות את המגף בשום אופן, אבל החנוני אינו חושש לכך והריהו זורה לתוכו את האבקה הלבנה, מה שמועיל קצת. סוף־סוף הנך הולך משם שמח במגפים החדשים, והלב מהסס… “הם יתרחבו במשך ההליכה!”

הבטיח החנוני, אבל הם אינם מתרחבים, אלא להפך, הולכים ומתכּווצים, ואחרי יום או יומַים הם לוחצים נוראות, בלי־הרף, בלי־הרף, מרעילים את שמחת החג וממררים את חייך. את כל משכרותו, כעשרים רוּבּל, שקיבּל בעד עבודת חצי־השנה, נתן משה פעם בעד חליפת־בגדים. באפלולית החנות, תחת מבּוּל הפּיתויים, נדמתה חליפה זו, כאילו יש לה איזה ערך, אבל משהתיר את הצרוֹר בביתנו והסתכל כראוי, לאור היום, – במה שקנה, ראה, כי הונוהו שם מכף־רגל ועד ראש! הוא היה עלם חזק ואציל־אבָרים כאחד, בלונדי, ועיגול קטן טבוע במרכז מצחו הלבן והנאה. היה איזה שלטון במהותו, הוּמוֹר מלבּב והוראת־דרך. זמן מועט אחרי עזבוֹ את ה“ישיבות”, יצא לו במקומנו מוניטין של אפיקורס, והוא הוא היה הראשון, שהכניס לביתנו ספרים חיצונים, כעבריים כרוסיים.

כל פעם כשהביא את הספר מהספריה היחידה שבעיר והניחוֹ על השולחן, מיד פתחתיו, הסתכלתי בפרצופו של המחבר וקראתי את הפסוק הראשון. הנה צורתו המופלאה של יצחק אֶרטר… והנה ספר המתחיל כך: “לרגלי האפוד אשר הציב ירוּבּעל”… איזה הלך־נפש נעלה!

– כבר הביא “טרֵף־פסול” חדש! – נזף אבי, ולא בלי משיכה פנימית הציץ לתוך הספר אף הוא, הציץ דרך־ויתוּר. אבל עתים, כשויכּוּח סוער על עניני אמונה ודת התלקח בינו ובין אחי, וזה התקלס בו וברבּי הקוֹידַני שלו יותר מדי, היה חוטף בחמתו את ה“טרֵף־פסול” הזה ואומר לחבטו בקרקע; בּרם, תוך־כדי־כך התאפק והחזירוֹ למקומו. רגש ההערצה אל הספר היה טבוע בו עמוק כל־כך, עד שלא היה יכול להשליך ארצה אפילו איזה קונטרס מסית לשמד. מעט מעט והספרים החיצונים התחילו מתרבים ודוחקים על המדף את הספרים הקדושים. ביניהם היו גם ספרי־התשורות של אחי הצעיר זֶליג ואחותי חַסיה, שניתנו להם בבתי־ספרם “בעד הצטיינוּת בלימודים”. בין ארבעתנו נתבצרה חזוּת־עולם משותפת, שלנו, זרה לאחרים, ואיש מבית אחר לא היה יכול להבין בשום אופן את שׂיחנו־ושׂיגנו וביחוד את צחוקנו.

באמצע כל אלה, בשעת־לילה מאוחרה, מתפרץ אלינו שכננו טרישקא שיכור כלוֹט. הריהו מתאנה, מתנכּר בשיכרותו ומוריד את אגרופו על השולחן. מנסים לדבּר אליו רכּות, לנגוֹע בנימים השכנותיות, אבל ממצחו החיור נושבת איבה פראית שכזו, עד שכּל מלה טובה נרתעת מפּניה; ביחוד מזה הקפל הזקוף שממעל לשורש חטמוֹ… משה מתמלא חימה, מסתמק ואומר להתיצב בפניו. ואז בא רגע נורא לי, רגע חרדה גדולה, על אחי הגדול הזה, שקודם לכן לא ידעתי עד־היכן הוא יקר לי, עד היכן הוא מעוֹרה בכל ישותי… אבל הנה נופלת הברה: "צריך ללכת ולקרוא למאיר!… וטרישקא כמו מתפכח פתאום ומתחמק מן הבית.

X

כה התקיים בנס עולם בתוך עולם. לסטים ארבו מאחורי כתלנו, וכפרים, כפרים מסביב. הגדולים אמנם לא יראו וליגלגו על הקטנים ועל פחדם; אבל כי צדקו הקטנים מהגדולים והם הם חשו נכוחה – הלא הוּכח באחרית הימים!

בלילה בלילה, לפני עלותי על משכבי, יצאתי אל הפרוזדור ובדקתי את דלת־החוּץ, אם היא סגוּרה ונעוּלה בבריח כדבעי. פעמים מצאתיה פתוחה, ואז חטפתי וסגרתיה, ובו ברגע נדמה לי תמיד, שאני מקדם בסגירה זו איזו יד, שאומרת לדחוף ולפתוח את הדלת מבחוץ…

פעם, זכורני, בעוד אבי־זקני חי, נגררתי אחריו בליל־קיץ ללווֹת את ידידו אבּא הושיע’ס, זה האיכּר היהודי, השני לאברהם הכהן, שגר במרחק שלוש וירסטאות מאונטר־דניֶפּר, ליד “שליאך”־דובּרובנה. זה רכב על סוסו לאט, ואנו הלכנו על ידו. תמה הייתי קודם־כּל על אבּא זה, היאך אינו מתירא הוא ללכת יחיּדי שלוש וירסטאות אלה, בלילה, בין שדות ויערות, ואחר־כך על אבי־זקני, כיצד הוא הולך עמו לשלחו עכשיו ומפליג בינתים אל מחוץ לעיר כל־כך. חשבתי, הנהּ ילך אך עד קצה משׂוּכת־הגדר של גינות־הירקות ואחר ישוב, אבל לא! הרי זו כבר מאחרינו, וסבא הולך ומדבּר עם אבּא עוד, עוד.

הקמה משמאלנו רוחשת באפלה, גבוהה הרבּה ממני. ודאי עד אילן בודד זה ילך, ומשם ישוב, אבל לא! הם מדבּרים שניהם בלי הרף, ואנו מרחיקים ללכת בינתים. על מה יש לדבּר הרבה כל־כך? אין קץ!

עכשיו עוד אבּא על סוסו אתנו, אבל איך נלך שנינו חזרה לבדנוּ? לא העזתי לאמר אל זקני: “די, נשובה נא!” כי־אם התחלתי מושך בחשאי בכנף בגדו – ואבך.

כן, הגדולים לא יראו, הלכו בלילות, בדרכים שוממות, אבל אנו הקטנים היטבנו לראות מהם, אנו הרגשנו את האמת. ונע־ונד בנכר, הרחק מחוץ לגבולות מולדתי, יש שאני כאילו מקיץ פתאום ורואה בבעתה את ביתנו זה, בעמדוֹ בודד־בודד בקצה שכוּנת הגוֹיים, נשקף אל פני השדות. מי יודע, מי יודע – מה שם עכשיו!.. כי בני זלַטה־גוֹלדה ודאי כבר זקנו וכוחם תש, ובריח דלתנו כה קטן וקל, כה קטן וקל.