רקע
גרשון שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

הידידוּת ביני ובי האיכר מַרִיצְ’נִיג, שטיירי מלידה, מחובר לקרקע בטבורו, היא שעומדת לי, שלא אחוש ביותר היותי זר כאן, על אדמת שטיריה; היא שאוצלת לי איזו בטיחות – משהו מהרגשת־המולדת שלו, של מרצ’ניג.

פרקים בשנה, באביב ובסתיו, אנו עושים שנינו טיולים בהרים ובגיאיות מסביב. בן ששים ויותר, הוא עולה אל כל פסגה, אל כל שיא, בקלות יתירה, וכל חתחתי הדרכים נשמעים לרגליו. אדם צועד על אדמתו!

בעלי המסבאות בסביבה מכירים אותו ואת טעמו בנוגע ליינות. והיין בחברתו מקבל ערך מיוחד, גון מיוחד. כטוב לבו, הוא יוצא בריקודים השטייריים – במכנסי העור הקצרים ובמגבעתו עם הנוצה שמאחריה. טוב לשבת עמו בבית־יין על “אַלִם” חריפת־האויר, וגם טוב לשוטט עמו ביערים ובשדות. לא אחת הקשבנו אל רינת הקיכלי בראש אמיר – עם שחר.

אני התלוש, הזר, חברתו נחוצה לי מאוד, הכרחית כמעט. כל שבילי הארץ נהירים לו, והוא המוציא והמביא. מה הייתי עושה פה בלעדיו?

יליד מִירְצוּשְלַג הוא – מהלך שתי שעות ברכבת. בצעירותו בא משם לכפר־מגורינו זה, תקע כאן יתד, ומאז, זה ארבעים שנה רצופות, הוא נובר בחלקת אדמתו – ורכש לו משק הגון.

אבל הנה הוּא הולך ומזדקן משנה לשנה. הרי הוּא כבן שבעים, שבעים וחמש. ראיתי את אצבעותיו בשעת עבודתו – והן כבר אינן נכפפות כראוי. עודנו מניף את הגרזן הכבד ומכה בו בכוח, — אבל הזיעה יורדת פלגים פלגים.

חשך־בנים הוא, ואשתו מתה עליו לפני שנים מספר. ערירי. איזו אי־מנוחה התחילה מורגשת בו. ופעם בגינת־הירק, נשען על קת המעדר, אמר לי פתאום:

— החלטתי למכור את הכל ולשוב למירצוּשלג. איני רוצה למות כאן!… את ימי האחרונים אני רוצה לחיות במולדת. שם נולדתי, שם ביליתי את ילדותי ונעורי – ושם אני רוצה גם למות!


המלצות קוראים
תגיות