את ליזל, בת הסנדלר האלכוהוליקן והמטופל בילדים רבים, שנאתי תמיד. לא מה שנערה בת שלוש־עשרה זו נוהגת לפשוט יד וגם לא מה שנתפסה לא אחת בגניבת כיכר־לחם בחנות־המכולת (מי יודע, אם לא הוריה הם, שמכריחים אותה לכך?) – לא דברים אלה, כשהם לעצמם, השניאוה עלי, אבל לא סבלתי, מה שבכל אדם, יהי זה מי שיהיה, אין היא רואה אלא “אדון” סתם, שאפשר להוציא ממנו פרוטות אחדות. כפר הררי ויפה־נוף זה הוא מקום־מרפא מפורסם, ובעונת־הקיץ באים הלום אורחים מכל קצוי ארץ, מהם אנשי שם, — ברם ליזל עיניה אך לבצעה, אל הניתן, ולא אל הנותן.
עד שפעם אחת נזדמן לי לראות, כיצד פושטת־יד וגַנבת קטנה זו מתעניינת באורחים עצמם – ויחסי הפנימי אליה נשתנה בבת־אחת. קרון־צוענים בא לכפר – וליזל התיצבה ממולו וכולה סקרנות! אל אלה הלא אין לפשוט יד, ובכל זאת אין היא זזה מכאן. מביטה בדבקוּת, בעצירת־נשימה. תחת הקרון ומסביב לו מתגלגלים הגופים השחורים והמזוהמים; ביניהם ילדות־תינוקות מעורטלות, גדלות־ערוה.
הנה הולך ושב הלום אל מחנהו, נער צועני קטן – מן הרחוב. בידו עפיפון גדול של נייר, והרי הוא צווח אל כל הנפגשים בדרכו:
— ראו זה מצאתי!…
— לא מצאת, כי אם גנבת! – צץ לקראתו פתאום נער בלוֹנדי מבני המקום – העפיפון שלי הוא!
— תנה לי את זה! – התחיל מתחנן אליו הצועני הקטן.
—תנה לו את זה, הנסל! – החזיקה אחריו ליזל אף היא – תנה לו!…
הצצתי לתוך עיניה: כמה אהבה וחמלה וכמה הבנה, הבנה!… לא מן הנמנע, שברוב הימים תמלא תפקיד גדול בתנועת־מהפכה ותילחם על בריקדות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.