רקע
גרשון שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מנורה תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית. השולחן מכוסה מפּה לבנה, רקומת רקמה אדוּמה. וילונות־החלונות מוּרדים וחצאיהם מחבקים את הפרחים הירוקים, שלאור המנורה הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פני הקרקע בלילה לאור־הנר. בתנור בפינה מתלקחת האש, בשקידת־רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המוּלה חרישית בלתי־נפסקת. על הספּה הרכה יושבת נערה כבת שתים־עשׂרה ומנַטלת תינוק פזוּל־עינים.

מן החדר האפל והסגוּר נשמעה הנחרה העזה של בעל־הבית הישן. הקישה המטוטלת.

על אחד הכסאות בכותל־המערבי, אצל שולחן הכתיבה, ישב רפאל, עלם כבן שמונה־עשׂרה, לבוש באדרתו, והקשיב בכל מאודו לכל נשימה ולכל הגה בנחרת בעל־הבית. בהתרגשוּת־עצבים הרי הוּא מעלעל באחד הספרים המונחים על השולחן משמאלו. הנחרה היתה נפסקת לרגעים, כאילו בּכוָנה להתעלל מעט ברפאל ולהשלות את נפשו בתקוַת־שוא עת־מה, אך מיד היתה נשמעת התהפכות קלה או הגה מוזר, והנחרה היתה חוזרת לאיתנה הראשון.

כבר היה קרוב לשש. כארבע שעות קודם לכן, בזמן השיעור בבית זה, שמע שבעל־הבית ציוָה את בתו זו להעירו משנתו בשעה חמש ולא תאחר. הוא לא הספיק אז לקום ממושבו ולבקש ממנו איזה סך טרם תחטפהו שינה, וזה כבר שכב על משכבו בעינים עצומות. הוא עבר אז בדממה על מיטתו, ואם כי ידע, שעצימת־עינַים זו אינה אלא מלאכותית, בכל זאת לא מצא און בנפשו להעירו בכדי להפיק חפצו. והנה בלכתו כבר מבית שיעורו האחרון וּבשמעו בחוץ את קול השעון בהשמיעו חמש, שׂם עוד פעם את פניו אל הבית הזה.

האש מתלקחת בתנור בעוז, היא צוהלת ומתגעשת ולשונות־הלהב מתנשאות ועולות אל־על, ורפאל מביט ותמה על קרירות־רוחה של הנערה למראה זה. הוא יודע, כי בביתו הוא, אם לפעמים תתלהב מעט האש בתנור, מיד אמו מתחלחלת ומביטה ברעדה אל תוך ארובת־העשן. וגם נפשו הוא לא תשוב אז למנוחתה טרם יתן אל לבו, כי “הן כל ההיקף שמסביב לאש של לבנים הוא”, או כי יזכור את הניצוצות המאליפים הנזרקים מתוך ארובת המַפּחה של בינוש הנפּח בלילות האפלים…

ובלי משׂים עלה על לבו החוּלשה והשפלוּת, אשר בהן נִפְלֶה כל מה שלהם מכל מה שלאחרים.

כי עוד מילדותו הקדומה ביותר הסכין לערוך את סגולות־ביתו הוא אל סגולות בתים אחרים, ופעם בפעם, לדאבון־לבו, מצא את יד האחרים על העליונה.

הוא היה מצטער תמיד על שפרתם מתנהלת תמיד אחרונה בעדר; על שתמיד ניצח התרנגול הזר את תרנגולם הם, בהילחמם יחדיו על פני ירק־הדשא בצלע־הבית; בצרת נפש היה מביט אז על תרנגולם האדום הנסוג ונרתע אחור, אחור, בכרבולת פצועה ושחורה, מנוּצח וקוֹדר; על דלת־ביתם הקלה ובריחה הקטן והדק לעומת אותן הדלתות הכבדות והבריחים הגדולים והכבדים; גם גג־ביתם– נוכח ברבות הימים, שהאֵזוב המבצבץ מבינות לשחיפים השחרחרים אינו מעלה יתרה לו, כאשר נתעה בשוא להאמין בתחילה, ואשר הרבה להלהיב ולשעשע את דמיונו, כי אם, להפך, ליקוּי הוּא!

והנה עתה, כאשר כבר בא בימים ואביו המלמד מת עליו במחלת־השחפת, והוצרך הוא בעצמו להשתכר משיעורים, בכדי לפרנס את אמו, אחיו ואחיותיו הקטנים, לא עלתה בידו בשום אופן להיכנס פעם אל תוך אותם “החלונות הגבוהים”, שהכניסו אל תוכם כמעט את כל בני גילו – ושיעוריו היו רק בבתי דלת־העם, או אצל הבריות הללו, אשר יתורו להם לכתחילה עובד נאמן מהרפים, מהצנוּעים והנדכאים ביותר…

עוד פעם פּחיתות וחולשה!

הנערה מתקנת בתנור, ובינה לבין עצמה היא מדברת: “אביא סדר בתנור ואחר אעירה את אבי”. היא הולכת דרך מבוא צר ואפל, וכעבור רגע שומע רפאל:

  • אבא, א־אבא! אבא, א־אבא!

נשימה ממוּשכת נשמעת ואחריה הגה בלתי־ברוּר.

  • הן כבר שש, אבן־ספיר מחכה לך פה. התקוּם?

  • התלכי מאתי, אם לא?!

רפאל שומע את התהפּכוּתו על צדו השני ואת נחרתו המתגברת.

דפיקות־השעון הקצובות והשקולות, לחישת־האש בתנור התלכדוּ יחד לקול המולה ממושכת, משקטת ומישנת… מחיצת החדר הסגור, המשוּחה בששר, נהפכה לאט־לאט ליריעה אדמדמת, דקה ושקוּפה. הוא רואה את המנסרים ואת המשור הישן, שהעלה חלוּדה, עולה ויורד, עולה ויורד בלי הרף, בלי כל הפסק… כל קרביו בקרבו מחכים וּמצפים לעייפות־הזרועות או לגמר הקורה המנוסרת, אך לשוא! המנסרים לא ייגעוּ ולא ייעפוּ. לאורך־הקורה, כנראה, אין קץ, והמשור החלוד באחת: עולה ויורד, מנסר והולך בלי כל שינוי ותמורה…

הילד נתן קולו בבכי מר.

  • הנני אליך, הנני אליך, זה־הבי, מחמד־נפשי! – עונה קול־הנערה ממבוא־הבית, ממחשכים.

הקולות האלה כמו העירוּהוּ מתנוּמתו בהקיץ. אחרי עצרו בעד נשימתו רגעים אחדים, החליף רוח, קם ממושבו והתהלך אט לאורך־הבית.

לרגעים היה ניגש אל הראי, מסתכל בפניו החיורים והכחוּשים ומעביר את כפו עליהם, בנסותו ללפתם בלפיתת־יד אחת… אז יזכור את מחסור־הלחם שיקרה בביתם לעתים לא רחוקות ואת הרעב שסובלים שם בשעה זו. גורלם תלוי רק בהפסק הנחרה העזה הזאת… הוא נאנח וישב עוד פעם על מושבו.

בתוך התנור כבר נצבר גל גחלים בוערות, ואוּדים אחדים התעשנו על שפתו והעלו לרגעים שלהבת כחולה קטנה.

התינוק המגואל נותן מבט־בכי פוזל ברפאל היושב ממולו וצורח וצועק מרה.

  • הנני הולכת אליך, הנני לוקחת אותך, מחמד־לבי, עט־טרתי! – עונה הקול מאחת הזויות האפלות.

  • אבא, א־אבא! כבר אחרי השעה שש, אבן־ספיר מחכה לך פה!

  • היא שבה את התינוק הבוכה, לקחתו על זרועותיה ונישאה אותו, חיבקה אף נשקה לו. – “אינו רוצה לקום!” – פנתה בתוך כך אל רפאל.

ברגעים שנפסקה הנחרה ודומיית־הבית שבה לקדמותה, נדמה לרפאל, כי שם מעבר למחיצה ירד בעל־הבית מעל מיטתו על אצבעות רגליו והוא מציץ בעד חרכי־הדלת לראות, אם עודנו פה…

כשהשמיע השעון שבע, קם מכסאו, נתן שפל־קולו באיזו שירה קטועה השגורה בפיו, נעל את ערדליו ואמר: “כנראה, אצטרך לסור הנה בשעה מאוחרת יותר”.

ויצא.

עבים אפלים וקודרים שטו ברקיע. הלבנה הבלתי נראית הגיהה אורה על פני הסימטה השוקטה. מימין נמשכה גדר־אבנים מסוּידת, שמעבר לה נראו עומדים בלי נוע אילנות גבוהים אחדים חשוּפי־עלה; פתי־שלג גסות ורכות נישאו באויר וברפיון גיפפוּ וציננוּ את פניו. בקצה הסימטה, ליד שער, עמדה מרכבה רתומה לסוס אחד. הרכּב הנוצרי ישב שחוח על מושבו ולאזני־רפאל הגיע פיהוּקו הממושך, הדומה לקריאת תרנגול.

הוא עבר עליו והלך הלאה. פסיעותיו חורקות בשלג הכבוש והמבהיק לאור־הירח הכהה. הוא סר אל סוכת שומר מחסום־הדרך. בפתח הסוכה עמד השומר עטוף באדרתו, ובידים נתונות אשה בשרווּל אחותה צעד אט אנה ואנה.

  • אולי ראית, בעמדך, לאן נעקרה לא כבר… בערב… דירה אחת?

  • שנַיִם עברוּ והובילו היום רהיטים… מה שמו?

  • יקינטוֹן!

  • יקינטוֹן?

פי הנוצרי נשאר פתוח מעט. אד לבן התפרץ מתוך פיו לכל מלה ומלה. ופעם בפעם חלף בעד כל יצורי גווֹ של רפאל ריח יין־שרף, ריח עז וחד. הוא חש בנפשו קרבת דוּבשן טבול ביי"ש… “אכן, נעימים, מתוקים־מתוקים החיים!”– חלפה החלטה במוחו.

  • יקינטוֹן, יהוּדי זקן, עבדקן; לא הרגשת בו? – ענה רפאל בהרגישו חולשה בברכיו וחֵשק לשבת ולנוח מעט על ערימת השחת, שנראתה בתוך הסוכה תחת הספסל.

  • חכה, חכה!– אמר הלז כמדבר לעצמו ובנשאו מעט־מעט את עיניו השמימה.

רפאל כמו רצה שהשיחה תימשך ביותר. הוא חפץ משום מה לדבר ולהתרצות אל האיש המגושם הזה, בעל הפנים הבריאים והאדומים, כל קרביו כמו התאווּ להתדבק בגוּף המוּצק והבּריא, להתחכך בשער־אדרתו, לנשום בהבל־פיו…

אחרי שקיבל ממנו, לבסוף, הוראה מפורטת על הבית הדרוש הודה לו והלך הלאה.

ברכיו כשלו וחלשו יותר ויותר. בבטנו הורגשה תנוּעה ושאון־השתפכות כאילו כדי להזכיר לו, כי כבר עבר המועד…

דמיונו לא חדל מלצייר לו חתיכת “דוּבשן־איכּרים” גרוּע טבוּל ביין־שרף. “באמת, אפשר להשקיט את הרעב גם בפת־לחם קטנה ביותר”. ופת־לחם זו שיוה לנגדו שחורה, חרבה ומלוכלכת מעט באשפה… לאט־לאט החלה לפנות מקום בדמיונו לפרוסה יפה וגדולה מעט ממנה, וגם זו לא השתמרה הרבה ונהפכה, לבסוף, לפרוסת חלה לבנה.

הוא זכר את אי־תאבונו, אשר יתקפהו פעם בפעם בסעודת ערב יום־הכיפורים, ומעין דאבון־לב הרגיש עתה על מיעוט־אכילתו אז.

והוא את דירת הגביר יקינטוֹן החדשה לא יכול למצוא ונכנס אל בית נמוך ומסויד מבחוץ לשאול עליה עוד פעם.

במבוא־הבית על הספסל התנוססוּ לאור־הנר בשורות ישרות, שורה בצד שורה, כיכרות־לחם בעלות קרום מבהיק. על פני הקרקע השתרעה שכבת־קמח דקה. ריח הלחם החם המבוּשׂם בכמוֹן מילא את האויר. “רק הפּרוסה האחת הזאת, המונחת על אחת הכיכרות, עם קערת כרוב מבושל ולא יותר”… “אכן מתוּקים־מתוקים החיים!” – חזרה וחלפה החלטה בלבו.

הוא שׂם את פעמיו הלאה אל תוך הבית פּנימה, אך פּתאום ראה את דודו הזקן ר' אשר המלמד הולך לקראתו, זוקף את צוארון־אדרתו, נוטל מקלו ויוצא.

מיהר ויצא אף הוא אחריו.

  • ר' אשר!– קרא אליו מאחריו.

ר' אשר שב והתבונן בעינים בוחנות ותמוּהות בפני רפאל וצעד בזהירות, נשען על מקלו, על פּני השביל החלקלק כראי.

  • אולי תדע איה פה דירת יקינטוֹן החדשה?

  • יקינטוֹן הזקן?

  • כן, זלמן יקינטון.

  • ר' שניאור־זלמן?

שניהם הלכו אט.

  • כן, כן– הגה ר' אשר בצמצמו את מחשבותיו– היום עקר את דירתו אל החצר ההיא– והראה במקלו.

שתיקה. הפסיעות חורקות.

  • מהראוי שאֶכּנס עתה גם אל הבית הזה ללמד את הנער– מדבר ר' אשר בינו לבין עצמו, רומז במקלו על בית חדש הטובל כולו באור־הירח.

  • בחורף של אשתקד הורה רפאל בבית זה. התעוררוּ בו זכרונות נעימים הקשורים בדמיונו עם הבית הזה. מלבד זאת מזג־האויר היפה, הרעיון, כי מצבו יאלצהו לבקר עתה במקומות שלא עלו על דעתו מעולם, והתקוה, כי סוף־סוף יעלה בידו היום להשׂיג את מבוקשו – כל אלה פעלו עליו פעולה של קסמים ומין געגועים משונים החל לבו לרחוש פתאום…

  • ואותי לא תדע? – הפריע הוא את הדומיה.

ר' אשר ידע מכבר, כי לאוריה בן־אחותו יש “בחור מהולל”. אך האחרון התנכר משום מה אליו פעם בפעם והתרחק ממנו. וכן היה נוהג כמעט בכל בני משפּחתו. ופעם אחת, כשנזדמנו שניהם בבית־הרחצה, רחץ ושיפשף רפאל לדודו הזקן, לפי בקשתו, את גבו הכחוש, בלי אשר ידע האחרון מי זה. וכשהיה מוכיח לפעמים אבי־רפאל את בנו על התרחקותו זו מן הבריות, היה זה רגיל לענות לו בנזיפה: “מתעב אנכי תכלית תיעוב את כל בני משפּחתך יחד!”

אך עתה נהפך עליו רוחו פּתאום, וחפץ מוזר התעורר בקרבו להתוַדע ולשוחח עמו בלי מעצור ולשפוך לפניו את כל נפשו.

  • לא, מי אתה?– שאל ר' אשר והסתכל בפניו.

הוא התוַדע אליו בקול רותת ומוזר לעצמו. הוא האריך לספּר לו בפרטות על דבר מצב־ביתם הרעוּע, אשר אין כל תקוה נשקפת לו בלתי אם ממנו, מרפאל לבדו. ובקול נפסק לפעמים הוסיף לבסוף, כי גם בריאותו הוא – הוא מרגיש זאת – הולכת ומתמוטטת מיום ליום.

שניהם הלכו אט, ר' אשר שתק כל העת ולבסוף התאנח ושאל:

  • לשם מה דרוש לך יקינטון?

  • חפצתי להשיג אצלו “גמילות־חסד”.

  • וכי דרכו בכך?

  • לא. רק הנני בטוח, כי לא ישיב את פּני, מפני שפעמים רבות הראה לי סבר פנים יפות, כשנזדמן עמי בבית־בנו.

לאחר שנפטרו זה מזה סר רפאל אל החצר שהָרְאֲתָה לו. רק החלון הקיצון האחד היה מוּאר. יתר חלונות בית־יקינטון היוּ אפלים ואור־הלבנה נשקף בהם. “איככה שוכנים במעון עצוּב אשר כזה?”– התפּלץ בהעיפו עיניו עליהם.

הוא פתח את הדלת, וּבהד קול־החריקה שענה שם בירכתי הפרוזדור במחשכים, נדמתה לו מעין קריאה: “מה זה באת לגזול מנוחת־אנשים בחצי־הלילה?”…

כשנכנס הביתה השמיע בקול רם:

  • ערב טוב!

ובלי ראות עוד ברוּר מי ומי היושבים שם אל השולחן סמוך לחלון, מיהר לחלוץ את ערדליו בפינה. ערדלו האחד התעקש כמו להכעיסו וּבקושי נשלוֹ מעל רגלו.

הוא קרב לבסוף אל השולחן. לפניו ישבו מעבר אחד ר' שניאור־זלמן יקינטוֹן בכיפּתו, וּמן העבר השני אשתו, אשה גסה, אשר מבטה ושרטוּטי־פניה מיחסים אותה אל אותן הבריות, אשר בקרב כל איש חדש הן מעוררות מיד את התמיהה הבלתי־נפתרת: איך, איפוא, “יחיו” אנשים יחד, במחיצה אחת, עם בריה כזו ימים ולילות הרבה־הרבה כל כך?

על השולחן היוּ מוטלים כלי־האוֹכל ושיירי ארוחת־הערב.

  • חפצתי ללווֹת ממנוּ– פנה אל הזקן בקול רוטט– שני רוּבלים עד אחר השבת… אז יהיה לי רב…

חפצו היה להנעים ולהרך את הצעת־בקשתו יותר, אך לא עלתה לו.

מבט־השאלה של האיש נעלם מהר, אך זה של האשה עוד התגבר.

  • שאוֹל ישאלוּ בתחילה, אם יש? – ענתה בשוב אליה רוּחה מעט.

  • לא. לוֹ צריך לתת. מה היום? יום רביעי… עד אחר השבת… – ענה הזקן הוציא את כיסו.

הוא נתן לו “עשיריה” לפרוט ולהביא.

כעבור רבע־שעה שב רפאל בכיס מסורבל מטבעות פעוטות, שמשכו אותו מטה כל הדרך וציננו את ירכו.

  • בקושי גדול עלה בידי לפרוט– דיבר רפאל, בהריקו את הכסף על השולחן לפני הזקן, שישב שרוע בכורסה.

  • הגע בעצמך, אם לפרוט את הכסף קשה כל כך, להמציאו מאין– לא כל שכן!

רפאל חייך באונס והחל לטפל בהרצאת־הכסף.

הוא לא מצא ידיו ורגליו בציבור המטבעות אשר לפניו. ידיו מישמשו והפכו במטבעות כסף ונחושת, מהן מחוּקו ופחוּסות, גדולות וקטנות. הוא מרגיש כאילוּ הוא שוחה בים־הנחושת הזה בלי כל תכלית…

לפניו ישבו מסובים הזקן והזקנה, שהביטו בנחת־רוּח אל המחזה.

כנקוּדת־אודם נראתה על לחיו השמאלית תחת עינו, והיא התפּשטה והתרחבה מעט־מעט, עד כי אחזה וליפפה כמעט את כל פניו.

  • מה זה לא תוכל לבוא “שם” לידי בירור? – ענה לבסוף הזקן, אשר, כנראה, לא יכול עוד להתאפּק ואמר לחלצהו מן המצר.

  • הניחה לי!– הוסיף, ובדברו שם את ידיו הוּא בגל, וכרגע, לאחר שהפריד מטבעות ממין אחד לחוד וממין אחר לחוד, הביא בהם סדרים, וכמו מאליו עלה הסכום המבוקש.

הוּא קיבל מידו לבסוף שני רובלי־כסף חדשים ומבהיקים, השתחוָה ויצא.


השמים היו מכוסים קרעי עננים לבנים. הלבנה התגלגלה וטסה נחפּזת ורומזת: “עכשיו צריך לעוף, לעוף הביתה!” הוא הלך בפסיעות גסות ומהירות, מטביע ומחלץ את רגליו חליפות, על פני ערימות השלג.

בקצה הסימטה עוד עמדה המרכבה עם הרכּב הנוצרי, שישב כפוף על גבה.

  • ו“הוא” עודנוּ יושב פה מאז?

  • הם שוהים שם משום מה– ענה הלז בעצלתיים ופיהק. רפאל חפץ לעמוד ולשוחח עמו בחביבות יתרה עוד ועוד, אך אחז את דרכו הלאה. בדמיונו הצטיירו לו עתה משום מה פני עצמו הכחושים והחיורים, שערו הפרוע והמגבעת החבושה באלכסון; וכל זה לא איכפּת לו הפעם כלל. כי הוּא חפץ להיות עתה רק איזה אמצעי פּשוּט, שעל ידיו יוּבאוּ הביתה שני רוּבּלי־הכסף… בידו הימנית הנתוּנה בכיס־מעילו מלָלם וטחָנם זה בזה כל הדרך, ומין נעימוּת הרגיש בלחצם הקל… ופעמַים גם הוציאם והסתכל בהם לאור־הירח.


המלצות קוראים
תגיות