כשהקיץ דניאל, עלם כבן שבע־עשרה, בשבע בבוקר, פּקח את עיניו, וכירא עוד להביט אל סביבותיו, כונן אותן בראשונה ישר אל התקרה. והנה טרם יבין עוד את סיבת הדבר, נזכר פּתאום בפצלות־כרוּב, בחרושת דפוסי סביבונים לחנוכה, בניצני־תכלת שעל גבי כפור־החלונות, בפנסי נייר מאירים בלילות על פני חוץ, בנערה לבושה תלבושת־חורף ובשבילי־שלג מבהיקים לאור־הירח…

הוא התגעגע.

הוא השמיט מעליו את השמיכה מעט והתהפך על צדו. החורף, שהיה בן־לילה, היה ניכר לא רק לפי מראה סיד־התקרה, כי אם גם לפי כל חפצי הבית: הספה, הכסאות, גם לפי אדרתו, אדרת־החורף התלוּיה על הקיר, שכאילו הפיקה עכשיו מרץ ביותר.

זוג ערדליים עמד לרגלי הספּה ששכב עליה, ובתוך הערדל השמאלי – גם בו נשקף השלג הראשון.

“קרני־השמש, כנראה אינן משגיחות גם בחוֹר ערדלי וגם לשם תחדורנה” – עלתה מחשבה בטלה על לבו.

במשך כל העת שלבש את בגדיו חשב רק איך להמציא היום מחיר ערדליים חדשים, ובבואו עוד פעם לידי המסקנה שעלתה לו תמול גם שלשום, והיא, כי מוכרח הוא לחכות, לפחות, עוד שבוע שלם, החל לחקור, במה טוב יותר לדרוך לערדל קרוע: ברפש או בשלג?

אחרי שאכל את ארוחת הבוקר לבש את אדרתו ופנה אל הערדליים. בימני נקרעה רק תחתיתו, אבל “פניו” היו עוד כתיקונם; לא כן הערדל השׂמאלי, שמלבד תחתיתו שבלתה ונסדקה פקע גם חרטומו וחלק ממנו הופשל ונטה הצדה.

הוא שחה אליו מעט ובקומה כפוּפה החל לטפל בו ולמשמש בו באצבעותיו, כרוצה להצמיד ולהחליק, איך שהוא, את האבר המדוּלדל; אך הדבר לא עלה לו ו“זה” נתפשל פעם בפעם ונרתע לאחוריו.

- תני לי מחט וחוּט!– פנה אל אמו.

האם הוציאה מארגז ישן פּקעת חוּטים כּחוּלים שהיוּ תחוּבוֹת בה מחטים אחדות, מסרה אותה לידו ואמרה:

– איך זה אי־אפשר להשׂיג רק שני רוּבּלים – פר־נ־סה,– לא אבינה.

– כשאיפּטר מן הבית הארור הזה, יהיה לי הכל! היא נאנחה וסרה מעליו.

הוא הולך בצדי הדרכים, ועם כל פסיעה ופסיעה הוא רואה את החרטום הפעור של ערדלו השׂמאלי, המאוּחה חציו בחוטים כּחוּלים גסים… אם כי התאמץ שלא להשפּיל מבטו– “לוּ היה ביכלתי לעזוב את הרגל השׂמאלית ולאחוז את הדרך רק בימנית בלבד!” – הגוּ לרגעים כל קרביו בקרבו.

זה מקרוב התוכּח עם אחד מחבריו, שהאמין והחליט, כי יש כוח־משיכה לעינַים, היינוּ, כי הבּטה ממוּשכה על איזה איש שהוּא מוּכרחת לעורר הבטה גם מצד הלז. דניאל שם אז לאַל אמוּנה זו בהיתּוּל נמרץ. אך עתה, בהיפּגשו עם מי שהוּא, מיהר להשתמש בכוח זה ונעץ את עיניו בעיני הלז. שלא לתת לו להביט אל ערדלו. ואף על פי שרצה, שעכשיו יֵאָמנוּ דברי יריבו, היה מרגיש בכל פּעם חוּלשה גדולה במבטו הרפה, שעם כל התאמצוּתו לא פעל מאוּמה. כוח־משיכה במידה מרובה ניתּן הפּעם רק לחרטום ערדלו הפעוּר, שמשך אליו, כפי שנדמה לדניאל, עיני כל עובר כמעט.

כשהיה עובר עליו אחד ממכּריו ומתאמץ, מאיזו סיבה שהיא, להשתמט מדרישת־שלום, היה דניאל תולה את הדבר רק במראה הערדל הקרוע: בשלו גלה כבודו בעיני הלז; ואם, להיפך, מישהו מן העוברים היה מראה לו פתאום פנים מסבירות וגם מושיט לו ידו בחיבה באמצע הרחוב, היה רואה בדבר רק חמלה פּשוטה, או מין כבוד לגודל־נפשו, בעָרבוֹ לבו להיראוֹת בחוץ בערדל קרוּע כזה.

השמש הציצה מבין מפלשי עבי־הסתיו והמַסה את שכבת השלג כליל. בתחתית המדרכה, שהלך עליה דניאל, נגלה גם עשב חיור, נובל ונפסד. וכשהיה רואה מרחוק איש הולך לקראתו, היה יורד מן המדרכה לדרוך בעשב הכמוש והעלוּב הזה. אותה שעה היה משווה לנגד עיני־רוּחו עשב אחר, ירוק, רענן, רטוב וגבוה על שפת הנחל בימי הקיץ, והוּא, דניאל, הולך ופוסע בו בבטחה, מעלים את רגליו עד הברכים כמעט…

מעל פני עוברים אחדים קרא: “זה הוא טיב־התיפותכם הריקה: מגבעת על הראש, חוֹשן־בּד על החזה והרגלים– הוי, נבזה! – יחפות!”…

בפרוזדור אחד הבתים שבקצה הרחוב החל הערדל, שקלט מעט שלג, להשמיע קול גניחה משוּנה, כגניחת תרנגולת בשעה שהיא בולעת פירוּר לחם גס, שאינו לפי בית־בליעתה.

מאחורי הדלת תיקן והחליק את הקרע בידיו ונכנס אל הבית. לשמחתו לא היה הפעם במבוא איש. על פני הרצפה, לאורך הקיר, שעליו היו תלוּיים בגדי בני הבית, עמדוּ בשוּרה ישרה, זוּג בצד זוּג, ערדליים חדשים שונים. בגדלם ובשחורם הרטוֹב והמבהיק משלג נמס הזכירו לו נפשות בריאות ומלאות עלוּמים… הוא מיהר לחלוץ את ערדליו והניחם הפוכים בקצה השוּרה בפינה.

כל העת שלימד את תלמידו בחדר האחרון חשב רק על דבר עניוּתו ודחקוּתו, שאין לו כל מוצא וּמפלט. “וכי יש בכוח התועלת המסוּפּקת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים על צרת־הנפש וענוּת־הרוּח שאני סובל במידה כזו?”– וכשהגיע בלימודו אל הפסוק “מה נאווּ על ההרים רגלי מבשׂר”, חלפה במוחו מעין מחשבת־הזיה: כמה צר וקשה היה לוֹ, לוּ ניתנה על שכמוֹ הוּא משׂרת אותו מבשֹר; אך עכשיו, כשהוא איש פרטי, הלא הוא יכול להלך בצלע ההר, במסתרים…

כשגמר את השיעוּר, יצא אל האולם ה“מכוּבד” והנהדר, ולבש במתינוּת את אדרתו; התהלך אט על פני הרצפה המשוּחה בששר. לרגעים היה ניגש אל הראי הנסדק לארכו וראה בו פרצוף כחוּש וחיור. ממבוא־הבית הגיעה לאזניו שיחת בעלת־הבית עם שכנתה, נערה כבת שש־עשרה.

- בכמה עלוּ לך ערדליך אלה?

- בשני רוּבּלים וארבעים וחמש פּרוּטות.

- כמדומה לי, שטוֹבים הם מערדלי סוֹניה, שקניתי לה בשבוּע שעבר.

- האלה הם?

- לא, השניים בשוּרה.

- ואלה למי הם?

- של אניוּטה.

דניאל רכס את כפתורי אדרתו והתאמץ לחשוב על דבר המין האנושי בכלל, אשר ממדרגת קוף עלה מעט־מעט במעלות־התרבות, עד שהיה בידו לעשות ולהכין לו כסוּת לכסוֹת בה את מערומי גווֹ, גם נעליים לנעול בהן את רגליו היחפות. והנה ברבות הימים המציא לו עוד מין נעליים עליונות בכדי להגן על נעליו התחתונות; ומה בכך אם יש אשר תיקרע מעט נעל עליונה אחת של אחד האנשים?

- ואלה למי הם?

- של מוֹאִיסייקה.

- האם כבר נקרעוּ ערדליו הקודמים? אַה, אַה, אַה, לאן הוא מהלך ככה?!

לדניאל ברוּר היה, כי עוד מעט יגיע תור ערדליו הוּא. בקוצר־רוח חיכה לאחרית־דבר, תהיה איזו שתהיה. “לוּ כּבר נפטרוּ שם זו מזו ויכולתי לצאת”– דיבר לנפשו. הוא חזר ופיתח את כפתורי אדרתו בכדי לרכסם שוּב. אחרי כן הוציא מתוך כיסי־בגדיו פיסות־נייר מקוּפּלות ומהוּהות, שכבר בלוּ מרב ימים, וּבשקידת־רתת קרא מעליהן איזו מלים מטוּשטשות… ובתוך כך ניגש עוד פעם אל הראי והתבונן בּו. אחר כך השקיף בעד החלון.

- וערדליים אלה של מי הם?

- אלה? הראי!– ענתה בעלת־הבית, בהשפילה קולה ודאי הם…

התלחשוּת.

הוא מיהר להתאמץ ולהתרומם עוד פעם עד לנקודת־המבט הגבוהה והכללית: “האנושיות עלתה ממדרגת־קוף”, “ערדל אחד נקרע לאחד האנשים”, אך כבד ממנוּ הדבר. הוּא הרגיש את עצמו כמתאמץ לעלות ולצאת מתוך מבקע־קרח ביום־שלג; הוּא מטפּס ומאַחז ברגבי־הקרח, אך הם מתחמקים ומשתמטים מן הידים הרפות, והוּא עולה ויורד, יורד ונופל…

בשבע בערב הלך דניאל הביתה, הלבנה במלואה התפרצה זה עתה מבּינוֹת לעבים הקודרים שנתפזרו ושטו בשיפולי הרקיע. הוּא הלך אַט וחשב ותמה על שדברים קלים כערדל קרוּע מעט, יש בכוחם לפעול כל כך על רוח־האדם. “הנך הולך ומרגיש את עצמך נאשם בדבר־מה”, “כגר וכיתיר הנך תועה בין יתר האנשים”.

וּבזכרו עוד פּעם את דבר בַּקָרת הערדליים וההתלחשוּת ההיא שחה אל רגליו, וכדי למצוֹא את הקרע לא כל כך מכוֹער “כפי שיפליג כוח־דמיונו”, הסתכל בו לאור הירח. הקרע היה מכוֹער באמת. “כוח הדמיון לא הגזים אף כל שהוא!”. בבואו הביתה מיהר וחלצוֹ וברגלו הימנית זרקוֹ והשקיעוֹ אל תחת הספּה.

אמו ישבה אל השוּלחן וסרגה פּוזמק. מעל השוּלחן הפיצה אור סביבותיה עששית קטנה וּמפוּיחת. הוא החל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, אחר כך פנה אל אמו בהתמרמרוּת ודיבר בתנוּעות־ידים שונות:

- אין להיחלץ מהדחקוּת לעולם, ומה תהיה אחריתי? כשיש ערדליים אין נעליים וכשיש נעליים אין סנדלים, כשיש אדרת אין מעיל, וכשיש מעיל אין אדרת. והאכילה? האם זאת היא אכילה באמת?

- ומי גרם בכל אלה? מיד מי אתה תובע?

- אם נולדתי וגדלתי בבית כזה, לא יכלו להיות תוצאות אחרות.

הוּא העיף את עיניו בכתלים השוממים, בזויות, שקוּרי־עכביש פרושׂים על פניהן, בחומר הלח המרוּח על הסיד הכהה, בערימת תפוּחי־האדמה המעוּפרים שבפינה, בשעון הישן התלוּי על הקיר בלי נוע ואשר משקלתו האחת היא קורנס ישן ושחור – והוסיף:

- העניוּת כאן אינה אלא מורשת־אבות. אבי זקני חי פה כל ימיו בדחקוּת ובעניוּת גדולה, פה תקפתו השחפת ופה מת. לא – הטעים בעליצות־נקם– כאן לא תהיה לך תקומה לנצח; צריך להימלט, להימלט מזה!

- הימלט, ברח, עשה מה שלבך חפץ.

ובלי הסב את עינה מעל הפוזמק הוסיפה:

- בעצמו הוא חדל־אישים, גבר לא יצלח, ותמיד הוא קובל ותובע; על מי? ממי?

הוא הרגיש, איך בקרבו כמו גחלים עוממות לחשוּ והתלהבו מעט־מעט והעלו שלהבת כחוּלה קטנה… – ובמרירוּת משוּנה נתן בקולו:

- לוּ השלכתיו החוצה תיכף אחרי היקרעו!

- אין לי שיעוּרים, אין שיעוּרים!!

ובדברו התכופף וּבא אל תחת המיטה וחטף את הערדל ורץ ויצא החוצה, ושם, בחמת רוחו, השליכוֹ את מעבר לגדר, אל תוך גן־הירק. הערדל התהפּך פּעמַיים לנוגה־הירח באויר, ובמרחק חמישה־עשר צעדים נפל ארצה. לקול נפילתו נשמעה נביחת־יללה של כלב־השכן…

כל אותו הלילה שׂבע נדוּדים ורוֹגז. הוא חלם ערב יום־הכיפוּרים, כעלוֹת השחר. ערפל עבה בחוץ. פינות־הבית מלאות תפוחי־אדמה ועוד מיני לפת לחים ומעוּפרים. התרנגולים הרכים מוּנחים כפוּתים תחת השוּלחנוֹת במחשכים ומשמיעים לרגעים את קריאוֹתיהם המרוּסקוֹת והשוֹנוֹת. באָחזוֹ בתרנגוֹלוֹ הוּא, השמיע זה קול גניחה משוּנה.

בלי תמוֹה על הדבר כלל ראה, כי לא תרנגוֹל בידו, כי אם דג מפרפר פוֹער וסוֹגר את פיו חליפוֹת.

רגש נוֹדע לו ובלתי־נעים מאד עורר בקרבו מראה הפה המפרכס הזה.

לנגדו עומדת אמו בפנים מפיקים קרירוּת־רוּח במידה מרוּבה. הוא כבר חש את קרבת סיפוקו, אחרי שעלה בידו להרעימה סוף־סוף. אך למרות רצונו לטלטל את הערדל טלטלה חזקה ומחרידה, הרגיש בידו חולשה גדולה וזה רק נשמט מידו ונפל לרגליו…

הוא מיהר לשכך את חמתו ולכעסה ולהרעימה לפחות בפיו, אך אחרי כל דבריו ופטפוטיו, אשר גם הם לא יצאו כחפצו, עוד לא נתקררה דעתו…

אחרי כן הופיע פּתאום לנגדו אחיו הגדול ובגיל־נצחון נסתר, כמדבר רק לנפשו, אמר: “אך זאת היא קטנוּת־מוחין. זאת! איך מן הנמנע הוא – אתמַהּ ואשתומם – להתעלות מעל לקטנות כאלה?!”– “אכן לא ידעתי עוד עד הנה עד היכן הדבר מגיע!!”

כשהקיץ בבוקר השכּם, הכּיר שוּב, כביום אתמול, לפי מראה סיד התקרה, כי שלג ירד בלילה.

לרגלי הספּה עמד הערדל הימני לבדו ומין עצבת היתה שפוכה עליו, כאילו נהה אחרי אחיו.

הוא לבש רק את אדרתו ובראש גלוּי יצא החוצה. השמש יצאה זה עתה על הארץ. עשן־התכלת כבר התאבך מתוך ארוּבות־הגגות של בתי־הרחוב. הוא עמד אצל הגדר והביט אל תוך הגן. פּתי־שלג גסות ורכּות ירדוּ ברפיון על פניו, ליחלחוּ וציננוּ אותם. השלג שירד כל הלילה השתרע על פני כל הגן וכיסה כמעט את הערדל כולו, ורק האבר המדוּלדל עוד הציץ למעלה והתנוסס מרחוק כנקוּדה שחוֹרה.

מנורה תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית. השולחן מכוסה מפּה לבנה, רקומת רקמה אדוּמה. וילונות־החלונות מוּרדים וחצאיהם מחבקים את הפרחים הירוקים, שלאור המנורה הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פני הקרקע בלילה לאור־הנר. בתנור בפינה מתלקחת האש, בשקידת־רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המוּלה חרישית בלתי־נפסקת. על הספּה הרכה יושבת נערה כבת שתים־עשׂרה ומנַטלת תינוק פזוּל־עינים.

מן החדר האפל והסגוּר נשמעה הנחרה העזה של בעל־הבית הישן. הקישה המטוטלת.

על אחד הכסאות בכותל־המערבי, אצל שולחן הכתיבה, ישב רפאל, עלם כבן שמונה־עשׂרה, לבוש באדרתו, והקשיב בכל מאודו לכל נשימה ולכל הגה בנחרת בעל־הבית. בהתרגשוּת־עצבים הרי הוּא מעלעל באחד הספרים המונחים על השולחן משמאלו. הנחרה היתה נפסקת לרגעים, כאילו בּכוָנה להתעלל מעט ברפאל ולהשלות את נפשו בתקוַת־שוא עת־מה, אך מיד היתה נשמעת התהפכות קלה או הגה מוזר, והנחרה היתה חוזרת לאיתנה הראשון.

כבר היה קרוב לשש. כארבע שעות קודם לכן, בזמן השיעור בבית זה, שמע שבעל־הבית ציוָה את בתו זו להעירו משנתו בשעה חמש ולא תאחר. הוא לא הספיק אז לקום ממושבו ולבקש ממנו איזה סך טרם תחטפהו שינה, וזה כבר שכב על משכבו בעינים עצומות. הוא עבר אז בדממה על מיטתו, ואם כי ידע, שעצימת־עינַים זו אינה אלא מלאכותית, בכל זאת לא מצא און בנפשו להעירו בכדי להפיק חפצו. והנה בלכתו כבר מבית שיעורו האחרון וּבשמעו בחוץ את קול השעון בהשמיעו חמש, שׂם עוד פעם את פניו אל הבית הזה.

האש מתלקחת בתנור בעוז, היא צוהלת ומתגעשת ולשונות־הלהב מתנשאות ועולות אל־על, ורפאל מביט ותמה על קרירות־רוחה של הנערה למראה זה. הוא יודע, כי בביתו הוא, אם לפעמים תתלהב מעט האש בתנור, מיד אמו מתחלחלת ומביטה ברעדה אל תוך ארובת־העשן. וגם נפשו הוא לא תשוב אז למנוחתה טרם יתן אל לבו, כי “הן כל ההיקף שמסביב לאש של לבנים הוא”, או כי יזכור את הניצוצות המאליפים הנזרקים מתוך ארובת המַפּחה של בינוש הנפּח בלילות האפלים…

ובלי משׂים עלה על לבו החוּלשה והשפלוּת, אשר בהן נִפְלֶה כל מה שלהם מכל מה שלאחרים.

כי עוד מילדותו הקדומה ביותר הסכין לערוך את סגולות־ביתו הוא אל סגולות בתים אחרים, ופעם בפעם, לדאבון־לבו, מצא את יד האחרים על העליונה.

הוא היה מצטער תמיד על שפרתם מתנהלת תמיד אחרונה בעדר; על שתמיד ניצח התרנגול הזר את תרנגולם הם, בהילחמם יחדיו על פני ירק־הדשא בצלע־הבית; בצרת נפש היה מביט אז על תרנגולם האדום הנסוג ונרתע אחור, אחור, בכרבולת פצועה ושחורה, מנוּצח וקוֹדר; על דלת־ביתם הקלה ובריחה הקטן והדק לעומת אותן הדלתות הכבדות והבריחים הגדולים והכבדים; גם גג־ביתם– נוכח ברבות הימים, שהאֵזוב המבצבץ מבינות לשחיפים השחרחרים אינו מעלה יתרה לו, כאשר נתעה בשוא להאמין בתחילה, ואשר הרבה להלהיב ולשעשע את דמיונו, כי אם, להפך, ליקוּי הוּא!

והנה עתה, כאשר כבר בא בימים ואביו המלמד מת עליו במחלת־השחפת, והוצרך הוא בעצמו להשתכר משיעורים, בכדי לפרנס את אמו, אחיו ואחיותיו הקטנים, לא עלתה בידו בשום אופן להיכנס פעם אל תוך אותם “החלונות הגבוהים”, שהכניסו אל תוכם כמעט את כל בני גילו – ושיעוריו היו רק בבתי דלת־העם, או אצל הבריות הללו, אשר יתורו להם לכתחילה עובד נאמן מהרפים, מהצנוּעים והנדכאים ביותר…

עוד פעם פּחיתות וחולשה!

הנערה מתקנת בתנור, ובינה לבין עצמה היא מדברת: “אביא סדר בתנור ואחר אעירה את אבי”. היא הולכת דרך מבוא צר ואפל, וכעבור רגע שומע רפאל:

- אבא, א־אבא! אבא, א־אבא!

נשימה ממוּשכת נשמעת ואחריה הגה בלתי־ברוּר.

- הן כבר שש, אבן־ספיר מחכה לך פה. התקוּם?

- התלכי מאתי, אם לא?!

רפאל שומע את התהפּכוּתו על צדו השני ואת נחרתו המתגברת.

דפיקות־השעון הקצובות והשקולות, לחישת־האש בתנור התלכדוּ יחד לקול המולה ממושכת, משקטת ומישנת… מחיצת החדר הסגור, המשוּחה בששר, נהפכה לאט־לאט ליריעה אדמדמת, דקה ושקוּפה. הוא רואה את המנסרים ואת המשור הישן, שהעלה חלוּדה, עולה ויורד, עולה ויורד בלי הרף, בלי כל הפסק… כל קרביו בקרבו מחכים וּמצפים לעייפות־הזרועות או לגמר הקורה המנוסרת, אך לשוא! המנסרים לא ייגעוּ ולא ייעפוּ. לאורך־הקורה, כנראה, אין קץ, והמשור החלוד באחת: עולה ויורד, מנסר והולך בלי כל שינוי ותמורה…

הילד נתן קולו בבכי מר.

- הנני אליך, הנני אליך, זה־הבי, מחמד־נפשי! – עונה קול־הנערה ממבוא־הבית, ממחשכים.

הקולות האלה כמו העירוּהוּ מתנוּמתו בהקיץ. אחרי עצרו בעד נשימתו רגעים אחדים, החליף רוח, קם ממושבו והתהלך אט לאורך־הבית.

לרגעים היה ניגש אל הראי, מסתכל בפניו החיורים והכחוּשים ומעביר את כפו עליהם, בנסותו ללפתם בלפיתת־יד אחת… אז יזכור את מחסור־הלחם שיקרה בביתם לעתים לא רחוקות ואת הרעב שסובלים שם בשעה זו. גורלם תלוי רק בהפסק הנחרה העזה הזאת… הוא נאנח וישב עוד פעם על מושבו.

בתוך התנור כבר נצבר גל גחלים בוערות, ואוּדים אחדים התעשנו על שפתו והעלו לרגעים שלהבת כחולה קטנה.

התינוק המגואל נותן מבט־בכי פוזל ברפאל היושב ממולו וצורח וצועק מרה.

- הנני הולכת אליך, הנני לוקחת אותך, מחמד־לבי, עט־טרתי! – עונה הקול מאחת הזויות האפלות.

- אבא, א־אבא! כבר אחרי השעה שש, אבן־ספיר מחכה לך פה!

- היא שבה את התינוק הבוכה, לקחתו על זרועותיה ונישאה אותו, חיבקה אף נשקה לו. – “אינו רוצה לקום!” – פנתה בתוך כך אל רפאל.

ברגעים שנפסקה הנחרה ודומיית־הבית שבה לקדמותה, נדמה לרפאל, כי שם מעבר למחיצה ירד בעל־הבית מעל מיטתו על אצבעות רגליו והוא מציץ בעד חרכי־הדלת לראות, אם עודנו פה…

כשהשמיע השעון שבע, קם מכסאו, נתן שפל־קולו באיזו שירה קטועה השגורה בפיו, נעל את ערדליו ואמר: “כנראה, אצטרך לסור הנה בשעה מאוחרת יותר”.

ויצא.

עבים אפלים וקודרים שטו ברקיע. הלבנה הבלתי נראית הגיהה אורה על פני הסימטה השוקטה. מימין נמשכה גדר־אבנים מסוּידת, שמעבר לה נראו עומדים בלי נוע אילנות גבוהים אחדים חשוּפי־עלה; פתי־שלג גסות ורכות נישאו באויר וברפיון גיפפוּ וציננוּ את פניו. בקצה הסימטה, ליד שער, עמדה מרכבה רתומה לסוס אחד. הרכּב הנוצרי ישב שחוח על מושבו ולאזני־רפאל הגיע פיהוּקו הממושך, הדומה לקריאת תרנגול.

הוא עבר עליו והלך הלאה. פסיעותיו חורקות בשלג הכבוש והמבהיק לאור־הירח הכהה. הוא סר אל סוכת שומר מחסום־הדרך. בפתח הסוכה עמד השומר עטוף באדרתו, ובידים נתונות אשה בשרווּל אחותה צעד אט אנה ואנה.

- אולי ראית, בעמדך, לאן נעקרה לא כבר… בערב… דירה אחת?

- שנַיִם עברוּ והובילו היום רהיטים… מה שמו?

- יקינטוֹן!

 - יקינטוֹן?

פי הנוצרי נשאר פתוח מעט. אד לבן התפרץ מתוך פיו לכל מלה ומלה. ופעם בפעם חלף בעד כל יצורי גווֹ של רפאל ריח יין־שרף, ריח עז וחד. הוא חש בנפשו קרבת דוּבשן טבול ביי"ש… “אכן, נעימים, מתוקים־מתוקים החיים!”– חלפה החלטה במוחו.

- יקינטוֹן, יהוּדי זקן, עבדקן; לא הרגשת בו? – ענה רפאל בהרגישו חולשה בברכיו וחֵשק לשבת ולנוח מעט על ערימת השחת, שנראתה בתוך הסוכה תחת הספסל.

- חכה, חכה!– אמר הלז כמדבר לעצמו ובנשאו מעט־מעט את עיניו השמימה.

רפאל כמו רצה שהשיחה תימשך ביותר. הוא חפץ משום מה לדבר ולהתרצות אל האיש המגושם הזה, בעל הפנים הבריאים והאדומים, כל קרביו כמו התאווּ להתדבק בגוּף המוּצק והבּריא, להתחכך בשער־אדרתו, לנשום בהבל־פיו…

אחרי שקיבל ממנו, לבסוף, הוראה מפורטת על הבית הדרוש הודה לו והלך הלאה.

ברכיו כשלו וחלשו יותר ויותר. בבטנו הורגשה תנוּעה ושאון־השתפכות כאילו כדי להזכיר לו, כי כבר עבר המועד…

דמיונו לא חדל מלצייר לו חתיכת “דוּבשן־איכּרים” גרוּע טבוּל ביין־שרף. “באמת, אפשר להשקיט את הרעב גם בפת־לחם קטנה ביותר”. ופת־לחם זו שיוה לנגדו שחורה, חרבה ומלוכלכת מעט באשפה… לאט־לאט החלה לפנות מקום בדמיונו לפרוסה יפה וגדולה מעט ממנה, וגם זו לא השתמרה הרבה ונהפכה, לבסוף, לפרוסת חלה לבנה.

הוא זכר את אי־תאבונו, אשר יתקפהו פעם בפעם בסעודת ערב יום־הכיפורים, ומעין דאבון־לב הרגיש עתה על מיעוט־אכילתו אז.

והוא את דירת הגביר יקינטוֹן החדשה לא יכול למצוא ונכנס אל בית נמוך ומסויד מבחוץ לשאול עליה עוד פעם.

במבוא־הבית על הספסל התנוססוּ לאור־הנר בשורות ישרות, שורה בצד שורה, כיכרות־לחם בעלות קרום מבהיק. על פני הקרקע השתרעה שכבת־קמח דקה. ריח הלחם החם המבוּשׂם בכמוֹן מילא את האויר. “רק הפּרוסה האחת הזאת, המונחת על אחת הכיכרות, עם קערת כרוב מבושל ולא יותר”… “אכן מתוּקים־מתוקים החיים!” – חזרה וחלפה החלטה בלבו.

הוא שׂם את פעמיו הלאה אל תוך הבית פּנימה, אך פּתאום ראה את דודו הזקן ר' אשר המלמד הולך לקראתו, זוקף את צוארון־אדרתו, נוטל מקלו ויוצא.

מיהר ויצא אף הוא אחריו.

- ר' אשר!– קרא אליו מאחריו.

ר' אשר שב והתבונן בעינים בוחנות ותמוּהות בפני רפאל וצעד בזהירות, נשען על מקלו, על פּני השביל החלקלק כראי.

- אולי תדע איה פה דירת יקינטוֹן החדשה?

- יקינטוֹן הזקן?

- כן, זלמן יקינטון.

- ר' שניאור־זלמן?

שניהם הלכו אט.

- כן, כן– הגה ר' אשר בצמצמו את מחשבותיו– היום עקר את דירתו אל החצר ההיא– והראה במקלו.

שתיקה. הפסיעות חורקות.

- מהראוי שאֶכּנס עתה גם אל הבית הזה ללמד את הנער– מדבר ר' אשר בינו לבין עצמו, רומז במקלו על בית חדש הטובל כולו באור־הירח.

- בחורף של אשתקד הורה רפאל בבית זה. התעוררוּ בו זכרונות נעימים הקשורים בדמיונו עם הבית הזה. מלבד זאת מזג־האויר היפה, הרעיון, כי מצבו יאלצהו לבקר עתה במקומות שלא עלו על דעתו מעולם, והתקוה, כי סוף־סוף יעלה בידו היום להשׂיג את מבוקשו – כל אלה פעלו עליו פעולה של קסמים ומין געגועים משונים החל לבו לרחוש פתאום…

- ואותי לא תדע? – הפריע הוא את הדומיה.

ר' אשר ידע מכבר, כי לאוריה בן־אחותו יש “בחור מהולל”. אך האחרון התנכר משום מה אליו פעם בפעם והתרחק ממנו. וכן היה נוהג כמעט בכל בני משפּחתו. ופעם אחת, כשנזדמנו שניהם בבית־הרחצה, רחץ ושיפשף רפאל לדודו הזקן, לפי בקשתו, את גבו הכחוש, בלי אשר ידע האחרון מי זה. וכשהיה מוכיח לפעמים אבי־רפאל את בנו על התרחקותו זו מן הבריות, היה זה רגיל לענות לו בנזיפה: “מתעב אנכי תכלית תיעוב את כל בני משפּחתך יחד!”

אך עתה נהפך עליו רוחו פּתאום, וחפץ מוזר התעורר בקרבו להתוַדע ולשוחח עמו בלי מעצור ולשפוך לפניו את כל נפשו.

- לא, מי אתה?– שאל ר' אשר והסתכל בפניו.

הוא התוַדע אליו בקול רותת ומוזר לעצמו. הוא האריך לספּר לו בפרטות על דבר מצב־ביתם הרעוּע, אשר אין כל תקוה נשקפת לו בלתי אם ממנו, מרפאל לבדו. ובקול נפסק לפעמים הוסיף לבסוף, כי גם בריאותו הוא – הוא מרגיש זאת – הולכת ומתמוטטת מיום ליום.

שניהם הלכו אט, ר' אשר שתק כל העת ולבסוף התאנח ושאל:

- לשם מה דרוש לך יקינטון?

- חפצתי להשיג אצלו “גמילות־חסד”.

- וכי דרכו בכך?

- לא. רק הנני בטוח, כי לא ישיב את פּני, מפני שפעמים רבות הראה לי סבר פנים יפות, כשנזדמן עמי בבית־בנו.

לאחר שנפטרו זה מזה סר רפאל אל החצר שהָרְאֲתָה לו. רק החלון הקיצון האחד היה מוּאר. יתר חלונות בית־יקינטון היוּ אפלים ואור־הלבנה נשקף בהם. “איככה שוכנים במעון עצוּב אשר כזה?”– התפּלץ בהעיפו עיניו עליהם.

הוא פתח את הדלת, וּבהד קול־החריקה שענה שם בירכתי הפרוזדור במחשכים, נדמתה לו מעין קריאה: “מה זה באת לגזול מנוחת־אנשים בחצי־הלילה?”…

כשנכנס הביתה השמיע בקול רם:

- ערב טוב!

ובלי ראות עוד ברוּר מי ומי היושבים שם אל השולחן סמוך לחלון, מיהר לחלוץ את ערדליו בפינה. ערדלו האחד התעקש כמו להכעיסו וּבקושי נשלוֹ מעל רגלו.

הוא קרב לבסוף אל השולחן. לפניו ישבו מעבר אחד ר' שניאור־זלמן יקינטוֹן בכיפּתו, וּמן העבר השני אשתו, אשה גסה, אשר מבטה ושרטוּטי־פניה מיחסים אותה אל אותן הבריות, אשר בקרב כל איש חדש הן מעוררות מיד את התמיהה הבלתי־נפתרת: איך, איפוא, “יחיו” אנשים יחד, במחיצה אחת, עם בריה כזו ימים ולילות הרבה־הרבה כל כך?

על השולחן היוּ מוטלים כלי־האוֹכל ושיירי ארוחת־הערב.

- חפצתי ללווֹת ממנוּ– פנה אל הזקן בקול רוטט– שני רוּבלים עד אחר השבת… אז יהיה לי רב…

חפצו היה להנעים ולהרך את הצעת־בקשתו יותר, אך לא עלתה לו.

מבט־השאלה של האיש נעלם מהר, אך זה של האשה עוד התגבר.

- שאוֹל ישאלוּ בתחילה, אם יש? – ענתה בשוב אליה רוּחה מעט.

- לא. לוֹ צריך לתת. מה היום? יום רביעי… עד אחר השבת… – ענה הזקן הוציא את כיסו.

הוא נתן לו “עשיריה” לפרוט ולהביא.

כעבור רבע־שעה שב רפאל בכיס מסורבל מטבעות פעוטות, שמשכו אותו מטה כל הדרך וציננו את ירכו.

- בקושי גדול עלה בידי לפרוט– דיבר רפאל, בהריקו את הכסף על השולחן לפני הזקן, שישב שרוע בכורסה.

- הגע בעצמך, אם לפרוט את הכסף קשה כל כך, להמציאו מאין– לא כל שכן!

רפאל חייך באונס והחל לטפל בהרצאת־הכסף.

הוא לא מצא ידיו ורגליו בציבור המטבעות אשר לפניו. ידיו מישמשו והפכו במטבעות כסף ונחושת, מהן מחוּקות ופחוּסות, גדולות וקטנות. הוא מרגיש כאילוּ הוא שוחה בים־הנחושת הזה בלי כל תכלית…

לפניו ישבו מסובים הזקן והזקנה, שהביטו בנחת־רוּח אל המחזה.

כנקוּדת־אודם נראתה על לחיו השמאלית תחת עינו, והיא התפּשטה והתרחבה מעט־מעט, עד כי אחזה וליפפה כמעט את כל פניו.

- מה זה לא תוכל לבוא “שם” לידי בירור? – ענה לבסוף הזקן, אשר, כנראה, לא יכול עוד להתאפּק ואמר לחלצהו מן המצר.

- הניחה לי!– הוסיף, ובדברו שם את ידיו הוּא בגל, וכרגע, לאחר שהפריד מטבעות ממין אחד לחוד וממין אחר לחוד, הביא בהם סדרים, וכמו מאליו עלה הסכום המבוקש.

הוּא קיבל מידו לבסוף שני רובלי־כסף חדשים ומבהיקים, השתחוָה ויצא.

השמים היו מכוסים קרעי עננים לבנים. הלבנה התגלגלה וטסה נחפּזת ורומזת: “עכשיו צריך לעוף, לעוף הביתה!” הוא הלך בפסיעות גסות ומהירות, מטביע ומחלץ את רגליו חליפות, על פני ערימות השלג.

בקצה הסימטה עוד עמדה המרכבה עם הרכּב הנוצרי, שישב כפוף על גבה.

- ו“הוא” עודנוּ יושב פה מאז?

- הם שוהים שם משום מה – ענה הלז בעצלתיים ופיהק. רפאל חפץ לעמוד ולשוחח עמו בחביבות יתרה עוד ועוד, אך אחז את דרכו הלאה. בדמיונו הצטיירו לו עתה משום מה פני עצמו הכחושים והחיורים, שערו הפרוע והמגבעת החבושה באלכסון; וכל זה לא איכפּת לו הפעם כלל. כי הוּא חפץ להיות עתה רק איזה אמצעי פּשוּט, שעל ידיו יוּבאוּ הביתה שני רוּבּלי־הכסף… בידו הימנית הנתוּנה בכיס־מעילו מלָלם וטחָנם זה בזה כל הדרך, ומין נעימוּת הרגיש בלחצם הקל… ופעמַים גם הוציאם והסתכל בהם לאור־הירח.

בין הדברים שהגה בהם תמיד עזרא לוינטון, מורה לעברית ב“תלמוד־תורה”, בילדוּתו, תפס את המקום ההגון ביותר– קרדום. הוא אהב כל קרדום טוב והתלהב למראהו והתגעגע עליו… וזה בא לו מהיות לו מאז נטיה עזה לחקות בכּל את אביו־זקנו ורבו, שהיה בעיניו לסמל־השלימוּת. וזקנו, זה המלמד, מוּכּה השחפת אז זה כשבע שנים, היה “אומן־יד”, ובערבי שבתות אחרי הצהרים בימי הקיץ היה נוטל מקרן־זוית את קרדום־ביתם, בעל הקת המנומרת, והיה יוצא בו החוצה. על צד האמת הן לא הפרוזדור, לא המדרגות, אף לא הגג הוּזקקוּ לתיקוּן, אך עונג מיוחד היה לו לאחוז בקרדום ולהקציע דבר־מה, בשעה ששרווּלי־חלוּקו הרחבים והלבנים מתנועעים ומבהיקים לעין־השמש… עוד זאת: “הלא תמוּה יהיה הדבר”– דימה בנפשו – “כי איש, אשר זה לא כבר תפס קרדום בידו ואשר עוד ניכּרים רשמי־מלאכתו, מת פתאום”… ופעם בפעם היה קופץ בכוח את ידו הכחושה האוחזת ביד הקרדום או בעץ המוּקצע, כאילוּ נתכוון בזה להיאחז ולהיאדק בחיים בחזקה…

ונכדו עזרא, אז ילד כבן שבע, היה מתבונן ומסתכל בזקנו ברגעים אלה, ומין אהבה מהוּלה ביראת־כבוד הסכין לרחוש מאז אל כל קרדום ממוֹרט וחד.

זקנו היה קפדן חולני ולא נתנוֹ לעבוד בקרדום כחפצו. אך הוא היה מתגנב פעם בפעם והיה לוקח את הקרדום בחשאי והקציע בו מעט, לוּ גם את זוית־המזוּזה…

בית חדש כשהיה נבנה ברחובם, היה אוהב לשבת על יד הבניה, על אחת הקורות הנוטפות שׂרף. השמש מחמם את שכמו הקטן, ריח השׂרף הרענן מורגש בכל יצורי־גווֹ. מסביב הגזרים, הקיסמים והנסוֹרת המבהיקה, והוּא יושב ומסתכל בכל מאודו בקרדום רחב, ממוֹרט וחד, המקציע והולך בצלע אחת הקורות, מקציע והולך כמו מאליו… ולבסוף, כשהיה מפסיק הבנאי את עבודתו לרגע והכה ונעץ את קרדומו בקורה, היה הוּא, עזרא הקטן, משתמש בשעת־הכושר הזאת, ובשעה שהלז הוציא ועישן את מקטרתו, היה הוא חולץ את הקרדום ולוקחו בידיו ביראת־הכבוד, מרימו ומהפּכוֹ בזהירוּת ומיראתו להכּוֹת ולנעצוֹ בקורה גם הוּא, היה חוזר וּמניחוֹ אחרי כן בחשאי…

כשמת עליו אביו־זקנו, נעשה בן־חורין. אז היה מהלך תמיד בחצרו וקרדומו בידו. תדיר היה משתדל בדבר. שיקנו בביתם עצים שלמים, כדי שיוּצרך הוּא אחרי כן לחטבם. ולבסוף כשנקנו העצים, היה שואל מאת שכנם אַנטוֹן את הקרדום, אשר דבקה נפשו בו מאז, ואת אחיו הקטן ממנו אנס לקחת את הקרדום החלוּד שלהם, ומבלי אכול ומבלי שתות היה עומד וחוטב כפוּף כל היום, בלי הרגיש גם בכאב־שדרתו.

ובתקוּפה זו, כשהיתה תוקפת אותו איזו מחלה, היה נדמה לו פעם בפעם, בשכבו על משכבו אחוּז חוֹם, איך שהוּא עומד וחוטב: הקרדום הוּא קרדומו של אַנטון, והעצים הם עצי־לִבנה חלקים, לחים עד כדי רטיבות ונוחים להיחטב…

בבית ה“תלמוד־תורה”, בערב־קיץ אחד, נועדה ישיבה. התאספו כמעט כל נאוֹרי־העיר ומקצת עשיריה. גם עזרא לוינטון היה בין המסובים ובעינים נעלבות וחרדות הביט סביבותיו. כבר עברוּ עליו יותר משלושים וחמש שנים. מצחו הגבוה מתקמר ועובר לקרחת. מעיל ארוך, אפור וישן, הוא לבוש.

המנהל ישב ראש, וכפי שנדמה לעזרא, שישב ממוּלו, התאמץ להתחכּם ולהתרברב יותר מדאי, ועם זה גם במין כוָנה מסוּתרת להרעים ולדכא אותו… “שם בביתו, או מחוץ לעיר במקום אין רואים, הוא נכנע ומתרפס לפנַי כמעט עד כדי ביטוּל עצמו, ועתה– כאילוּ גם אינו מרגיש בי!…”

הנאספים התיעצו והתוַכחוּ בשפת־המדינה. נשמעות קריאות מעין: “דלת־העם”, “הפצת־דעת”, “התאחדות”, “לאוּמיוּת”, “אנוֹשיוּת”. מה מאד חפץ גם הוּא להשיב על דברים מוּטעים, לפי דעתו, של אחד מהם, גם לו יש פילוֹסופיה מיוּחדת בנידון זה, אשר בודאי תסב עליה את לבות־הכל, אך הוּא לא יפתח פיו. הוּא מתירא שמא ייכּשל בלשונו, שמא ייפּסק באמצע חוּט־הגיגיו…

הוא יושב דומם כל העת ונאבק ונלחם עם עצמו; הוּא מכין את עצמו וחפץ להוציא מלה, אך כוח נעלם כאילוּ עוצר בקולו ולא יתנהו להתפּרץ החוצה. לרגעים, כשהיה מנצח אחרי התאמצוּת ארוכה את הכוח ההוא, והגה חלוּש בלתי־ברוּר היה מגיע לאזניו– רטט קר ורטוב היה חולף את גבו והיה שותק…

הלא הוא מורה בבית ה“תלמוד־תורה”, יש לו שיעורים אצל אחדים מנכבדי־העם, ובכל זאת ישוּתוֹ פה אינה ניכּרת כלל. הוּא רואה, כי אין איש מתאַוה לדעת את דעתו הוא ואין אחד מהם פונה אליו לוּ גם במבט־שאלה.

פתאום הרגיש משיכה בכנף־בגדו מאחוריו, והתרגשות נעימה כבר תקפה את כולו, אך מיד נתמלא עלבון וכעס גם יחד, בראותו, כי משרת ה“תלמוד־תורה” הוא, שחפץ לשאול את פיו דבר־מה…

כבר הגיעה השעה שתים־עשרה, ומבעד החלונות הפתוחים כבר נשמעה הלמוּת שומר־הלילה יחד עם המיית־הרוח… לוינטון ישב ממול החלון, והעננים השחורים והכבדים יחד עם קול ההלמוּת הרחוקה והעצובה הזכירוהו את תקוותיו הנכזבות, את דמיון־נעוריו שנכזב, את קוצר־החיים בכלל…

“נדמה היה אז, כי החיים עוד טרם החלו, בעוד אשר כמעט כבר ספו־תמו”– הגה עזרא בחדלוֹ לראות ולשמוע את כל הנעשה מסביב לו. לנגד עיניו ריפרפו ושוֹטטוּ עתה רק שני צללים: אחד בנזר־הנצחון על ראשו, בכבוד־עולם, אותו “לוינטון”, אשר ברא וטיפּח דמיונו לפנים, “לוינטון”, אשר שיוָהוּ לנגדו תמיד, כמי שעתיד להיות הארי בכל חבורה וחבוּרה; והשני הוּא הוּא בעצמו, בבגדו האפור והישן; ושניהם כמו ריחפוּ, פסעו וקפצוּ בלי קול לפני המסובים…

-לא! צריך לערוך על הנייר את הגיונותי החשובים ביותר ולתתם אחרי כן לקרוא בישיבה הבאה,– חשב בלכתו לביתו– צריך ללמד מתחילה את לשוני בבית, לשנן את הדברים אשר בדעתי להביע; ואחרי כן…

הוא התנמנם תנומה יגעה וטרופה כשעה אחת והקיץ. שם, מעבר לפרגוד, פייסה, שידלה ויִשנה אשתו את התינוק הצורח והממרר בבכי מאז הערב. “בודאי חולה הוא”– עלה על לב עזרא. הוא התהפּך לצדו השני. הוא עצם את עיניו ואמַר לישון, אך ברגע זה חש במוחו בהירות ושקידה גדולה כל כך, כאילוּ כבר ישן “מעת־לעת” תמים. “כיון שנולד אדם חלש במזגו, הרי הוא אובד, אובד לנצח!”– החל לשוחח עם לבבו בלחישה, ושכב פּרקדן. “ועם חולשה זו הנני נלחם כל ימי, וכנראה לא אשתחרר ממנה לעולם!” צעקות־התינוק גברוּ ונחלשוּ חליפוֹת והתבוללוּ לרגעים באנחוֹת־אשתו, אנחות ממוּשכות וקורעות־לב, שהזכירו לעזרא צעקות אחרות ואנחות אחרות… הוּא נזכּר בילדיו הראשונים, שמתוּ תכוּפים, וּבאותם לילות־החורף הארוכים…

“באמת כלוּם לא הייתי צריך לעמוד על דעתי אז?… עוד רגע אחד, רק עוד רגע אחד, וכבר אולי, בלי ספק, בלי ספק!… ורק בגלל דמעה אחת מסרתי את כל חיי, את כל חיי!”– הוסיף להגות בהשפילו את ראשו אל שיפולי הכר הקרירים– “אנכי הלא תיעבתיה מאז ורק לא יכולתי לעמוד בפני דמעות־דודי… אנכי הלא תיעבתיה תיעוב נמרץ”– חזר עוד פעם, בזכרו את גועל־נפשו, אשר רחש אליה כל עת השתדכוּתם. ובאמת כשהיתה מעברת לפעמים ידה, דרך השתובבוּת, על פניו, היה כל גוּפו מזדעזע, כאילוּ היתה זו יד מתה… “ודמעה זו, היא היא שקיצצה את כנפי בבת אחת, ללא חמלה!”

ולנגד עיניו הופיעו כל אותם האנשים, אשר ניבאו לו תמיד בנערוּתו עתידות… “צריכים היו לראותני היום בישיבה”– קרא כמעט בקול.

“מלבד זאת”– הוסיף להגות עוד– “לוּלא היתה עם זה שארת־בשר, כי עתה עוד”… “לכל הפחות, לא סבלתי אז צער גידול־בנים במידה כזו”… “הנה זה שלושה לילות רצוּפים, אשר לא יתן שינה לעיניו ואינו פוסק לצעוק!”…

בבית שררה חמימוּת כבדה וּמעיקה, שהכילה את ריח הלחם החם, שנאפה היום. המנורה שהלכה וגססה התנוצצה כמו מבעד לערפל. הילד שתק רגע, ואז נדמה לו, כי הזבובים החלו עתה לזמזם… “הלאומיות דומה לאש…”– התאמץ עזרא לסדר את הרעיונות, שגמר בדעתו להביע אותם מחר בישיבה הבאה. “כשם שהאש…”– הוסיף, בהפכו את הכר ובבקשו בו מקום צונן להניח עליו את ראשו. אך גם המקום החדש התחמם כרגע והוא התקצף והתמרמר. “ולמה תדלק עוד המנורה!”– קרא פתאום בקול ומיהר אליה ברגליו היחפות. בכל כוחו נשב בה וכיבה אותה. הזבובים כמו התחלחלוּ פּתאום והתנערו וזימזמוּ במהוּמה… מבעד החלונות כבר הכחיל השחר, נשמע קול חליל הרועה, געיית הפרות ומרוץ רגלים יחפות… התינוק חזר פּתאום אל צעקתו וביתר עוז והתחנק והתיפּח ביאוש נמרץ. עזרא שב אל מיטתו, ואגב מגע בלבוש אשתו שעמדה על דרכו כפופה אל העריסה, אמר בתלונה:

-הנה זה היום השלישי, שאינה קוראה לרופא.

-העליון יודע מה זה…

-אצלך הלא תמיד ככה– ענה ושכב שוב.

היום היה יום חם, בהיר ויפה. השמש החל ללהט אך יצא על הארץ. עזרא החליט לשבות היום עד הצהרים. הוא חש בראשו וכפות־ידיו התעלפו והזיעו. הוא לקח את מקלו ויצא אל השדה שהשתרע מאחורי גן־ביתם, לשׂוּח מעט ולהחליף כוח. בצלע־הבית עמד בנו האמצעי, נער כבין שלוש־עשרה, וחטב את העצים הקנוּים להסקה. כנראה, נגעה עד נפשו מחלת אחיו הקטן, חרדת־הבית, ולזאת עוד הרגיש בפיזור־הנפש של אביו אמש אחרי בואו מן הישיבה והיום בקוּמו משנתו, וכן גם הבין, כי עוד דבר לאביו מלבד הילד החולה, דבר אשר לא חפץ להתחקות עליו, ועל כן חטב הפעם את העצים בשקידה יתירה…

עזרא העיף את עיניו בו דרך הילוּכו, ונזכר פתאום בהתלהבוּתו הילדוּתית אל המלאכה הזאת ונזכר גם בהתקררוּתו אליה ברבות הימים, אותם הימים, אשר כבר החל לשגות ולהזות רק בספרים ובנייר… ובתקוּפה זו– הוא זוכר– היה פעמים רבות גם שמח בלבו על השינוּי הזה שבנפשו ואהב לקחת פעם בפעם קרדום בידו, רק בכדי לרחוש אליו קרירות גמורה…

-מה תמוהות הן חליפות־העתים ואידיאליהן עמהן– היה אומר לפעמים בחדוַת־נצחון אל אחיו הגדול – לפנים הלא פשוט הרגשתי כליון־נפש אל הקרדום… וכעת?…

הוא כבר טייל במשול הצר, המתפּתל בין שדמות־השיבּלים אשר מזה ומזה. הצרצרים המסתתרים צירצרו והריעו בהתעוררוּת נמרצת ופסקו לרגעים כאילוּ רק בכדי להקשיב אל הד־קולם… שם בקצה־האופק התנשא מעל לשדה ראש בית־תפילתם, שהתנוסס מרחוק בלבנת־כספו וטבע וריפרף בשפעת האור המעוור, שהיה שפוּך במלוֹא מרחב־יה… הוּא עמד מול הקמה, ובתנוּעות נואם גדול, בלמדו את לשונו, הוציא בשפת־המדינה מלים ממושכות: “הלאו־מי־יוּת דוֹ־מה ל־אש, א־שר…” רוּח קלה נשבה וצללים פשטוּ פתאום וריחפוּ והשתרעוּ על פני ים־השיבּלים, שהחל להכות גלים לפניו… צרצוּר הצרצרים כאילוּ נחלש מעט… נדמה לו, כי המנהל מסתתר פה ומלגלג עליו בחשאי… וכאילוּ למען היוָכח, חיטט אט בבת־צחוק מוּזרה בין השיבּלים במקלו.

הוא חייך על עצמו ושב ללכת. נשיבות חמימות, אשר כאילוּ התפרצו מתוך פי ענק נושם, גיפפו את פניו המזיעים. הוא פסע ודילג על בצעי־מים מתיבשים, שזבובי־הרקק קפצוּ וניתרוּ על פניהם. הוא התנהל ותעה על פני חציר, ירק־דשא, עלי־לפת, תפוחי־אדמה… על יד הגדר עוד עמד הנער ובחשקו הקודם חטב את העצים. “הבל הבלים!” – ביטל עזרא את הגיגיו בחזקה, בקרבו אל בנו. “הבה אינער ואתחלץ מעט!”– ניצנץ בו רעיון חדש.

-דוד, תנה את הקרדום!

הוא לקח את הקרדום והחל לחטוב. הקרדום היה חד, העצים היוּ לחים ורכים והחטיבה היתה לפי זה נוחה ונעימה באמת. הרגש הידוּע לו, אשר לא טעם אותו זה כבר, שב והתעורר בו… בקרדום אשר בידו הכיר גם תוים אחדים של קרדום־אנטוֹן… והתוים האלה ליבבוהו למרות רצונו… “הנה כשרונותיך, הנה תקוותיך, הנה עתידותיך!!”– הרעים וגירה את עצמו, בהוסיפו כוח לכל חטיבה וחטיבה… מן הבית הגיעוּ לאזניו קולות חרדה וחלחלה… במשך הרגע הראשון כמו נגעו ולא נגעו עדיו… הוא זכר עתה את חלומות־נעוריו, שהרבוּ לפנים להרהיבו ולשכּרוֹ, ולעומתם ריפרפו לנגד עיני־רוּחו מעילו האפור והישן עם קרדומו של אַנטון בלבד… "עוד פעם התפּעלות מקרדום, עוד פעם קרדום!!

והחרדה בבית גברה בתוך כך, והעירה אותו והחרידה. דוד נתן קולו בבכי… את קול־התינוק איננו שומע…

-עזרא, בוא הביתה!– נשמע פתאום קול אשתו, קול נורא נודע לו, מן החלון הפּתוּח.

באחת משבתות־סיון לפנות־ערב הצליח ראובן סוף־סוף, אחרי הפצרה ממוּשכת, לפתות את רעהוּ שאוּל, כי ילך עמו לבקר פעם אחת בביתם.

- מי יאמר,– טען ראוּבן כמנצח – כי עלי ללכת תמיד אליך? לכה אתה פעם אלי!

שאוּל שיער בנפשו רגע, כי התנגשוּתו עם הסביבה וביאתו באנשים בכלל, סוף־סוף, הלא מוּכרחות הן, וכי להימלט מהן לעולם דבר אי־אפשרי הוא; ואם גם יוסיף הפעם לסרב לו וייפּטר ממנו היום, הן תלכדהו העת בפעם אחרת ותכריחהו, סוף־כל־סוף, לעבור את ההר הזה; ועל־כן, בלחשו לעצמו: “אם לא עתה, אהיה מוּכרח לאחר־זמן”, גבר על מורך־לבו ופחדנוּתו המטוּשטשת, וַיֵאוֹת.

היום היה קר ומעוּנן.

שניהם, לבושים באדרותיהם, יצאוּ מן הפרוזדור העתיק והרעוּע, אשר כוֹתל־פתחו נטוּי ודחוּי מרוֹב ימים פנימה – ובמתינות, בידים שׂוּמוֹת בכיסים, הלכוּ לדרכם.

ראובן הוא עלם כבן שבע־עשרה שנה; מבנה־גוו איתן ומוּצק ועיניו אפורות, אמיצות ונדיבות; מפרקתו המוּבלטת והגזוּזה התנוססה מתחת לכובעו בעל המצחה הנוצצת. שאול צעיר ממנו בשנה; פניו חוּמים־חלקים, עיניו שחורות וּמלבבות ותלתלי שערו הצהבהבים והרכים כמשי התנשבו והתפלגוּ ברוּח.

– אם גשם לא יהיה, – דיבר שאול בהביטו אל השמים המעוננים – לא אתחרט על הליכתי זו, אבל אם…

- אצלנו תלין הלילה!

לשאוּל נדמתה ביאתו לשם עוד רחוקה, רחוקה מאד, ואוּלם הרעיון, כי מחמת פסיעותיו הרצוּפות האלה, סוף־סוף הלא מוכרחת היא, החל, למרות רצונו, להחרידהו מעט.

- הנני מרבה ללמוד עתה ביותר, ובעת האחרונה, כפי שהחילותי להרגיש, הלכו ידיעותי הלוך וגבור למדי… – דיבר שאול, ולמרות אדרתו העבה והחמה, קר לו מאד, ובכבדות עצר בעד מלתעותיו, שהחלו לנקש אשה אל אחותה.

ראובן כאילו הרגיש ביראת רעו המסוּתרת, וענה:

- אצלנו עתה, אפשר, שאין שום איש.

- אם כן, הן עלי לראות, אחרי כל המהלך הרב הזה, רק את ארבעת כתליך הערומים בלבד!…

הם סרוּ אל משעול צר, ושאוּל, בפסעו ובדרכו בעקבות רעו ההולך לפניו, שיער בינו־לבין־עצמו את רוב הדרך, שנשאר עוד לפניהם, וחשב על כך, שאַחיות־ראוּבן, לפני עת מעטה, הלא היו עוד ילדות קטנות לגמרי.

הם עברוּ את גשר־הטחנה, ירדו בשיפועי הרים שונים, בשבילים עקלקלים והגיעוּ לרחובות ארוכים מלאי רפש.

הבית הראשון, שעמד על ההר מופרש מבתי הרחוב, כבר התנוסס מרחוק. לב שאוּל החל לדפוק, ושדה־ראייתו ניטשטש.

- למה זה אתה רץ כל־כך? – קרא אל רעו ואחז בשרווּל אדרתו.

בהתנשאם במעלה־ההר, נגלה לפניהם הנהר, ושאוּל, אחרי העיפו מבט סוקר על הזרם רחב־הידיִם, התאמץ לתת עֵין־בוּז בבית אשר לפניו. החלונות נוֹצצוּ ונדמוּ לו עמוקים כים…

ובברכיִם כושלות עלה במעלות.

טרקלין בית־הפֶּבזנרים הָמָה. הורי־הבית התרחקו אל חדריהם ורק לעתים רחוקות הציצוּ מפתחיהם, בצווֹתם דבר־מה על אחד הילדים. הטרקלין ומלואו ניתּן הפעם לנוער המקושט, בעל הסנטרים השמנים והמבהיקים, אשר הסב אל השולחן הסגלגל בעל הכנפיִם, הסתּרח על מסעדי הכסאות, שתה טה, שׁרק בתוך־כך אל התינוק החבוּק בידי העלמה קלרה, טיפל בפסנתר, התלוצץ, השתולל, הסתובב ורץ מסביב לשולחן…

העלמה קלרה, שעשתה עצמה כנחפזת לנוס ומחישה את הסתובבוּיותיה, התאדמה מהתעוררות, נכשלה בכסאוֹת, ובהרגישה מאחריה את החזה הבריא והחם של רוֹדפה, צחקה עד כדי התעלפות וצווחה:

- מאד נאה, מאד נאה!

הנערות הקטנות, שעמדו וראו במחזה, צחקו גם הן, ובתתן לבסוף עין דומעת מרוב־צחוק על אשר לפניהן, חפצו, נדמה, לאמור:

- אך אלה הם החיים במהוּתם!

שאוּל ישב בקצה־השולחן, וכל הנעשה לעיניו נראה לו כמו מבעד לערפל. ביתו הוא נדמה לו עתה רחוק, רחוק ממנו מאד. הוא ישב כנתוּן בתוך המון כלי־זכוּכית יקרים, תלוּיים בשׂערה… רפיון־מה השפיעו עליו גם צבע־הרצפה, גם חלקלקוּת מפת השולחן, גם אחות ראובן הצעירה, שנדמתה לו יפה ביותר ומַרגשת במבוכתו. לעתים הזדעזע פתאום מה“מוֹפּס” – הכלב הקטן והבריא, שטיפּל בו תחת השולחן… אליו הגישוּ תפוּחים חתוכים, והוּא הרגיש בפיו רק את חלקת קליפּתם ושָׂרֶטֶת חידוּדם בחך וּבלוע; הוא בלע את הנתחים שלמים כמעט, כאילו ירא לטעום את טעמם.

שיחת המסוּבים, שנתגלגלה פתאום על אודות העלם מוּכּה־השחפת, שגר באותו רחוב וּמת היום, עניינתהוּ באופן מוּזר. “בחורף שעבר הוּטב מצב־בריאוּתו” – סיפּר האחד, ושאוּל, בלי־משׂים, הרגיש פתאום רווח בנעליו מסביב לכפּות־רגליו, שהתכּווצוּ בתוך הגרביים שעליהן. הוא התחלחל.

עלמה אחת קראה:

- התדעו את אמי? אין עוד נוחה להתפּעל כמוה. בשעה שהוּגד לה, כי בן הילל מת, כמעט שהתעלפה! עד שקמתי אני לבסוף וקראתי: הס, הס, בלי התפּעלוּת! – לא עליו נוסד העולם ובלעדיו לא יחרב!

עוד היא מדבּרת וצעיר אחד, בעל מצח מבהיק ופנים מקוּמטים מגיחוּך, התגנב מאחוריה על אצבעות־רגליו, ובחטפו דבר־מה מתוך ידה החל לרוּץ מסביב לשוּלחן. היא הפסיקה דבריה וכרגע נשמע מרוץ, שאון־שמלה, נפילת־כסאות, שחוק…

לשאוּל נדמה, כי אותו יום, אשר בו יינתק פתיל־חייהם של כל אלה, המתהוֹללים, הבריאים והעליזים, עוד ירחק מאד־מאד… ורק הרעיון, כי אכן מוכרח הוא לבוא, סוף־סוף, בזמן מן הזמנים, ניחמהו מעט.

בעד החלון הפתוח, נשענים על מרפקי ידיהם, הוציאו את ראשיהם שאול וראובן והביטו לשמים.

- הגשם, כנראה, ירד כל הלילה – אמר שאול בדאגה מסותרת בראותו את העבים מתגברים והולכים.

- עמי תישן הלילה בחדר אחד! – ענה ראובן והניח את ידו על שכם רעהו.

חושך היה בחוץ. הגשם תופף על גגות־הפחים של בתי־הרחוב. ענני־העופרת שוטטוּ בעצלתיים, התנגשוּ והתפלגוּ חליפות. בית אבנים אדוֹם התנוסס מנגד, מוּאָר חציוֹ לאור הפנס הרועד הניצב על־ידו, ושאול בהרגישו עליו את חסות רעו הבריא, את ידו החמה, המסלסלת אט במפרקתו, בתלתליו, אִיוָה ברגע זה להאריך ימים עוד ועוד… קפאון חלף רגע בכפות־רגליו, והוּא החליט בלבו: “נחוץ לסור מחר אל הרופא!”

מן החוץ נשמעו פתאום פסיעות בוסות בטיט, מלים מקוטעות ונפסקות ברוח, וצללים שחורים, איש אחרי אחיו, עברו על החלון לפניהם.

- אה, זו הולכת ל“שם” ה“חברה קדישא” – העיר ראובן.

- מדוע “שם” אצלכם החלון פתוח?! – נשמע קול ממבוא־הבית.

הם פנוּ לאחוריהם – ובטרקלין הגדול חשכת־אפלה. החלונות הגדולים הסתמנו בכהוּת על פני היסוד השחור. בפינה הבהיק הפסנתר.

במבוא־הבית העלו עששית מואפלה בגוּלה כחוּלה. שם כבר ערוּך היה השולחן לארוּחת־הערב. אכלוּ לחם יבש, דגים וחלב קר.

כשהתרחקו ההורים אל חדר־משכבם, ופה נשארו שאוּל, ראוּבן ושתי אחיותיו בלבד, החלה בין אלה האחרונים שיחה קלה ומקוטעה.

ממול שאול ישבה אחות ראובן הצעירה והיפה, לבוּשה חולצה לבנה־מבהיקה, והוּא הרגיש, איך שעיניה השחורות והמבריקות, אשר נעצה בו לרגעים, כאילו חודרות ויורדות עד תהום נפשו. ברגע הראשון־לשיחתו תמַהּ על עצמו, על שבניגוּד לטבעו תמיד במצב כזה, איננו נבוך הפעם כלל. אך כיוָן שמחשבה זו חלפה במוחו, מיד הרגיש את הגירוּי הקל, המוּכּר לו, בעצבי־לסתותיו מתחת לגולות־עינו. “הם שניהם מרגישים בזה” – דיכּאהוּ הרעיון בוַדאיותו הנמרצת והאכזרית, והחוֹם הכבד התחיל ללפף, בלי־מעצור, את כל פניו. הוּא דיבּר ושׂחק שחוק משוּנה, בהכירו בתוך־כך, כי אין נכונה בפיו. בידו האחת האפיל על פניו ובשנית מולל בלי־חשׂך את קופסת־הגפרוּרים, ובאצבעו פּתָחָה וסגָרה חליפוֹת. הגפרוּרים נזרקו לרגעים על השולחן בקול־שאון, ואז הוריד את ידו השנית לכנסם פּנימה. לימינו ישב ראוּבן, ושאוּל ראה את חליפות־המבטים בינו וּבין אחותו… “הלא לפני עת מעטה היתה עוד ילדה קטנה לגמרי” – התאמץ לתת אל לבו בחָזקה, אך הרעיון הזה כמו נבהל מזיוָהּ המעוור, אשר לפניו, ונרתע הרחק. “הנה היא קמה מכסאה ומתרחקת לה, בוַדאי כדי להפיג לרגע את מבוּכתי”… כובד־החוֹם הרפּה מפניו, ואחרי דומיה קטנה שם ידו על כתף רעהוּ הנשאר פה עמו לבדו, ובדרך חיבּה, כמו כלאחר־יד, החל לצבוט את לחיו באצבעותיו; הלחי היתה כחוּשה, ושאוּל לא הצליח בשוּם אופן לתפוס חלק בשר הגון כחפצו… אך הנה היא הולכת וקרבה עוד פעם, ולשאול נדמה באותו רגע, כי לוּ חיבקהו עתה רעו ולחָצוֹ אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת־אחת… אך רעוֹ לא עשה זאת, ואותו כוח כביר עוד פעם לפניו. עוד פעם הוא משפיל מבטו, עוד פעם הוא מאפיל בידו על עיניו, עוד פעם הוא מטיח דבריו נגד רצונו ועוד פעם הוא מרגיש בחליפות־ההבטות שבינה וּבין אחיה…

כאשר השמיע השעון בקולו הצרוד את חצי השעה האחת־עשרה, נפרדו ונפטרוּ איש־איש אל פּינת משכבו.

- שלמקה, אה, שלמקה, התּק עצמך אל הכותל! – קרא ראובן אל אחיו הקטן, שכבר ישן מקופל בחלוּקו על הספה המוּצעת לשניהם.

ובלי חכות עוד ליקיצת אחיו, לקחוֹ הוּא בעצמו ויהפכוֹ ויגלגלוֹ עד הכותל. הלז התהפך ויתגל.

ממוּלם, סמוך לכותל השני, הוּצעה ספה לשאוּל, אשר עוד ישב עליה לבוּש בבגדיו ודפדף בספר מחוּק ומטוּשטש של אי־אלה שירים רוּסיים ישנים. בסתר לבו כמו קיוה, כי אחות־ראובן הצעירה עוד תצא אליו מחדרה לאַחר עמו בנשף… הוא הרגיש בנפשו, כי רפיונו הקודם כבר חלף כליל, ועל־כן רצה לתקן עתה את המעוּות; הוּא הפך בדפים הבלים, הטבוּלים מראשם ועד סופם בשירי אהבה מגושמת, שירים שמחבּרם הצטייר בדמיונו בדמות זקן מכוֹער בעל שפתים עבות ועינים מבריקות ודומעות – והקשיב בתוך־כך לכל הגה, לכל נדנוד, שנשמעוּ מעבר לכותל… אך הנה הוּא שומע שאוֹן כיבוּי־העששית, קול נפילת נעליים על הקרקע… חריקות־המיטה…

- כשתשכב, תכבּה את העששית! – קרא אליו ראוּבן והתכנס אל תחת שמיכתו. שאולּ נשל את נעליו, התפּשט רק את מעילו העליון בלבד, כיבה את העששית הקטנה ושכב גם הוא.

הוא לא ניסה בכרים ובכסתות הרחבים, העבים והעמוקים, שהוצעוּ מתחתיו, וברגעים הראשונים לשכבו כאילוּ התאמץ רק לרפרף עליהם ולהיאחז באויר.

שנתו נדדה מעיניו. איזו רעיונות מוזרים הטרידוהו. – הוּא חקר: האם באמת ישנו אותו ה“עולם”, אשר נשׂאוֹ בלבו עד הנה ואשר נברא בדמיונו במשך עת התבודדוּתו בבית־הוריו על ברכי אותם הספרים, שהיוּ מקור חייו, או אם אוּלי רק מקסם־כּזב והטעאת הדמיון מצדוֹ הוא; ורק כל זה שראה היום בבית זה, הוּא אך הוא מעֵין כל אותו ה“יש” הממלא ושוֹרר באין־מפריע בכל רחבי־תבל?!

וכמו הוּרם פתאום לעיניו המסך המרהיב – מסך־הקסמים מעל־פני האדמה, הוּרם, התפזר והתנדף שם במרומים, ואותה הפדחת, ה“מצחות” המבהיקים, עם הנשיבה הקרה והמעציבה הנושבת מהם, הופיעוּ לפניו נפוֹצים על־פּני כּוּלה עד אפס מקום.

קרירוּת עצובה, בדידוּת, בדידוּת!

קפיצת החתול, שקפץ פתאום מגבוה בקרבת מַרגלותיו ואשר נדמה לו בחשכת הלילה שחור ונורא, זיעזעתהו רגע והטתה את קטעי־מחשבותיו כלפּי צד אחר. הוּא העלה על לבו, כי החיים דורשים לפרקים לבוא בנגיעה ממשית בסביבה ובהמונה; לבקר בבתים כמו אלה ולהסתגל למערכי לבם ולהלך־רוחם. אחות־ראובן הצעירה היפה הופיעה לעיניו על פני הרקע השחור שלפניו, ולבו כאב למראה “מבטיה”, שכבר הספיקו להשתכלל על־פי התכנית המקוּבלת… “גם היא כבר מבטת בעד אותן הזכוּכיות” – לחש לעצמו בחיוך ארסי קל. הוּא הרגיש עתה את עצמו רוצה לעצור בכף־ידו הקטנה בעד שטף נהר רחב־ידים. “קשה לחיות”… חלף בפעם הראשונה רעיון בכל ישוּתו, ככוכב נופל. הוא זכר את התמוטטוּת־בריאוּתו, שהחלה להיגלות בימים האחרונים ביותר, ואת כחש־בשרו, שהוא מתאמץ להעלים עיניו ממנוּ, וּבלי־משים ניסה עתה ללפות ביד־שמאלו את יד־ימינו במקום הדופק; זו נדמתה לו דקה כידו של תינוק, וזכר קרירות־הרוח האכזרית, שבה התיחסו היום לעיניו אל העלם המת, עלה על לבו. שרירי לסתותיו הזדעזעוּ והתעקמו, ויבך בחשאי בכיה קטועה…

קול המון הגשם בחוץ שקט. רק לרגעים נשמעו נפילות הטיפות, נפילות קצוּבות ואִטיות אשה אחרי אחותה. פתאום נבח כלב, לו ענו כלבים אחרים בנביחות מוּרחקוֹת, וּבעוד רגע נשמע מַשק אוֹפנים בוסים בטיט משתקשקים וקרבים. אבוּקה רועדת ניצנצה בחלונות הרטובים ורצועת אור הופיעה, נסַבּה על־פני הכותל, חלפה ונעלמה.

כשהקיץ לפנות־בוקר אחרי שינה קטוּעה תקפתהו והטרידתהו מיד ההכרה, כי בבית זר הנהו. הוּא שכב פרקדן שעה קלה ולפניו הסתמנוּ יותר ויותר הכלים והחפצים הזרים. החתוּל, שקפיצותיו הפתאומיות זיעזעוהו בלילה ואשר הצטייר אז בדמיונו שחור בצבעו, עבר במרוּצה על פניו במראהוּ המנוּמר. מהחדרים הרחוקים הגיעה לאזניו תנוּעה והתלחשות מקוטעת, וחפץ עז התעורר בקרבו להשתמט כרגע מתחת השׂמיכה העבה הזאת ולעזוב את הבית בטרם יקיצו אנשיו.

הוא נעל את נעליו, לבש את מעילו העליון ומקיתון־הנחושת הזר והכבד רחץ ושיפשף במים קרים את פניו, שמוּששוּ עתה בכפּו קטנים ופעוטים ביותר… עצביו היוּ גרוּיים וחמימות חולנית הורגשה בעיניו ובדפקי ידיו. הוא הסתפג באלונטית עבה ומסוֹאבת, היטיב את ראשו, ובהתבוננו בראי הקטן המוצג על השולחן, שהראה לו את פניו כמים מטוּלטלים, התפלץ למראהו הפרוע והמוזר.

לפני צאתו הוציא ראוּבן את ראשו מתחת מכסהו, הביט אליו בעיניו אחוּזוֹת־שינה, חייך ושב ושקע בתוך גוּמת כרו.

כשהרים וחלץ את בריח הדלת, נרתעה זו ונפתחה לפניו לרוָחה. הוא הרגיש את עצמו כאילוּ נחלץ זה־עתה לנפשו מתוך סד, שהכבּיש את כל אבריו… עוד רגע והוא בתוך הערפל הצחוֹר, הרטוב והקריר.

הסטוּדנט לפילוסופיה אליהוּ בדלון, שמחמת הריסוּת בריאוּתוֹ שב עוד בתחילת החורף מחוץ־לארץ, מקום שמעוֹ בלימוּדיו, אל כפר־מולדתו ומגוּרי־הוריו עתה, אלאנטיובה, לבלות שם ירחים אחדים, נשאר היום יחידי בביתו. יתר אנשי־הבית– אביו הזקן ושלושת אחיו נדדו מביתם לרגל עסקם, עסק העטרן הנצרף ונעשה על־ידיהם בתוך יער־הארנים הנמצא במרחק חמישה מילים מהכפר. שם בין עצים כרוּתים ומוּקצעים, בין גזעים קודרים ועתיקים, יתנשאו השמימה שלושה תנורים בעלי־דמוּת־קוֹנוּס, המוּסקים ומקלחים זה כעשרים שנה דרך צינורותיהם הצרים קילוּחים דקים של עטרן שחור ומבהיק, שהשחיר את פני בעליו, שיעבּד לו את כל כוחותיהם, אבל יחד עם זה, הודות למרצם שאין לו דוגמה ולחסרון־מתחרים בכל הסביבה, גם העשירם.

השעה– אחת־עשרה בלילה.

המנורה העומדת על השולחן הלכה הלוך וכבה, חלק ממנה כבר ליפפו הצללים, ומראֶהָ הזכיר את העוָית פני איש המתאווה להתעטש… אור־הלבנה חדר אל הבית בעד השמשות העוטות קפאון והגיה את הפרחים הירקרקים־חיורים הנטוּעים בעציצי־חרס גדולים, בתוך העפר השחור שבתוכם.

המטוּטלת הקישה בהתעוררוּת עזה, מחדר־המבשלות נשמע טיפּוּל המבשלת הזקנה, טיפּוּל אִטי בשפשוּף־הקדרות, הקול המוּרחק של פעמון בית־התפילה הנוצרי הגיע לאזני בדלון מקצה הכפר השני, ואותן המחשבות המוּזרות והטוֹרדוֹת, שהחלוּ לפקדו לפרקים בעת האחרונה וגזלו את מנוּחתו, פעלוּ בלילה הזה בהתעצמוּת יתרה וּבמין עליזוּת אכזרית של אויב מתנקם.

הוּא התהלך אַט, קוֹדר ופרוּע לאורך החדר הלוך ושוֹב, ובלחשו בינו לבין עצמו איזו מלים מקוּטעות, בתנוּעה רפה ואי־מוחלטת, כתרנגוֹל תוֹעה במחשכּים, עמד פתאום באמצע הבית קפוא כוּלו, ואחרי ירקו הצדה רקיקה גסה, רקיקה של כעס, ניגש בראש זקוּף וּבצעדים אטיים אל החלונות הקפוּאים והמתנוֹצצים בניצנים מגוּונים לעין הירח, והביט בעינים דומעות החוּצה.

- מפני מה פחדת כל־כך?– פרצה מפיו לבסוף, מבין ערבוּביית לחישותיו, פראזה שלמה, בעמדו מול בבואתו המטוּשטשת, שנשקפה לו מן החלון. הוּא ניענע בראש נענוּע של יאוש.

הלא פלא יחיד במינו הוא. כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת העינים, בלי מצוא דין אוֹן בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו.

הוא כמו התירא.

כשהיה מתהלך בחוצות בכל מקום שהיה, לא הביט מעולם אל עברים. הוא התחמק תמיד, מצוּמצם ומכוּנס בתוכו ובפנימיוּתו. מסביב רעשו, התגעשו החיים, רתחו הדמים, דפקו הלבבות והוא לא ראה ולא התבונן.

- מדוע אתה ירא להרים את ראשך? – וחיוך מוזר זיעזע את שרטוטי־פניו בזעזוע לא־נעים.

הוא ביקר בבתים רבים ובכל זאת לא יזכור כלום, כלום, מלבד איזו פנים מכוסים בערפל. הוא דיבר ושׂוחח עם אלפי אנשים ולא הציץ מעולם ישר בפני אחד מהם…

הוא כמו התירא.

והוא הלא חלם מעודו, כי בעת מן העתים, בגמרו את חוק לימודיו, יצוֹא יֵצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ויאמר להם “מלה” אף הוא. הוא יגש אל עדר השׂיוֹת הנידחות והתועות על פרשת־הדרכים ויראה להן גם הוא איזה “לאן”. ועתה מה יאמר להם, והוא לא ראה ולא התבונן.

הוא התכנס תמיד בקרבו פנימה כצב בשריונו. איזו רשת טמירה האפילה תמיד על עיניו והפסיקה כל נגיעה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול מסביב. הוא לא הביט לצדדין. לא עלה על דעתו, כי צריך להביט.

רעמים כי רעמו, ברקים כי הבריקו, מטר סוחף כי ניתך בזעף, או אם נשמעוּ בלילות אנחות אמו החולה, והוא עודנוּ אז ילד קטן, התכּנס תמיד תחת הכסתות, אטם את אזניו.

הוא ירא לראות, לשמוע…

כשהפצירו בו בני־גילו בנערוּתוֹ בערבי האביב, בעת שגברו המים, לצאת עמהם לראות בשיט האניות והרפסודות, היה נגרר ורץ אחריהם בלי חמדה, והנהר, בכרסו הקודרת, רחבת־הידים, תחת הרקיע המעוּנן, היה מטיל עליו אימה ורתת, והוּא היה מתחנן אל רעיו פעם בפעם למהר לשוב הביתה.

וּבימי הקיץ לא הרחיק מעולם לטייל מחוּץ־לעיר. אך כלתה גדר הגינות ולפניו השׂתּרעוּ השדות המנוּמרים בבוהק־תבואותיהם ובירקות־דשאיהם, מיד היה מתחיל לצעוֹד ברפיון, עיניו היוּ נחשלות ומתערפלות, והוּא היה הופך ידו ושב על עקביו.

ושם, בעיר ההומה, באותם הלילות, כשחבריו היו יוצאים מחוריהם כנופיות־כנופיות, כחיות טורפות, היה הוא, אליהו, נגרר אחריהם דרך חוצות ומשעולים צרים ומתפצלים, רועד כולו ברוח הקרה כעלה בסתיו, וסוף־כל־סוף היה מפגר ונפטר מהם בחשאי ומרגיש אז את לבו, שהוא נח ושוקט, ואת עיניו, שהן מזדכּכות כמו מתבלוּלים מעוורים.

- “מה אתה מתירא?!”

ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בלבו בהחלט נמרץ להילחם עם עצמו במקרים כאלה כל עוד רוח בו, בכל זאת כשמגיעה שעת המלחמה, תוקפת אותו שכחה אכזרית, וביאוש מדאיב־לב הוא נזכר אחרי־כן, כי גם הפעם נכשל בדבר.

הן זה לא כבר, בשבוּע שעבר, כשטייל לאורך הכפר, פגש בלוָיה נוצרית, ורק כשקולו העצוּב של הכוֹמר כבר התרחק מאחוריו, זכר, כי גם הפעם שכח להבליג על מורך־מבטו ולהציץ במנוחת־בטחה במחזה שלפניו. האפוּדוֹת, שהתנוֹעעוּ ברוח, ריפרפוּ לעינו רגע אחד וחלפוּ.

ולפעמים, כשגם יעלה בידו, אחרי התאמצות עצומה, לכבוש בכוח את הבלתי־נתפס הטמיר ההוא, הוא מתעשת מיד, כי באותו רגע גוּפא כבר מנוּצח הוּא עצמו בפינה אחרת… הוא מרגיש אז מה שמרגיש החבתן, המתקשה לשים על חביתו חישוּק צר, שברגע שזה מלפף את העבר האחד הריהו מתחמק ונשמט מהשני.

- ועתה גופא, אה?!– הוכיח את עצמו באמיתת מחשבתו האחרונה והחל פתאום להקשיב רב־קשב. ממבוא־הבית, מחדר־המבשלות, הגיע לאזניו קול נפילוֹת נטפי־מים, נפילות רכות, ירקרקות־קודרות, עצוּבוֹת. “הלא כמעט שעברת עליהן בלי שימת־לב!” וגיל־נצחון תקפוֹ בתוך־כך על כי עמד על הדבר בעוד־מועד.

פתאום נשמע צרצור מוּרחק של צרצר מסתתר, צרצור רפה, חלוּש, דומה במעט לכתב מחוּק ומטוּשטש.

- “צריך להקשיב לכּל, צריך לחיות עם הכּל!” ובפה פעור ובנשימה עצוּרה חיכה להישנות ההגה הזה.

הצרצור נשנה עוד פעם ונדם, ויחד עם דממה זו, שהיתה כעין הדהּ של שריקת הצרצר המרוּחקת, הרפה והקצרה, השתפכה לתוך לבו של אליהו איזה הארה מסערת ומרעידה… “מאד אפשר, כי הצרצור הזה, דוקא הצרצור הזה הוא הוא הדו של כל האין־סוף!” – נתן אל לבו ושיפשף את כפיו.

- אַ־ה? ואתה אוֹמר להתחמק ממני?! – השמיע פתאום בקול, בשעה שהגיע לאזניו בתוך־כך איזה שאון אחר.

מאחורי הארגז נשמע גירוד חטוּף והתרוֹצצוּת מבוֹהלת. לבו דפק ופניו החיורים והפרועים, עיניו הכחלחלות, שנוצצוּ עתה בדמע, וכל מראהו המדוּכא עוררוּ רחמים וגועל־נפש כאחד עד כדי חפץ אכזרי לדכּאהוּ כָלה… הוא מיהר ושחה שחיה עצבנית לאותה קרן־זוית, ולאור הכהה התחמק וגז על־פניו כתם קטן ואפור בעל שתי עינים קטנות ועכוּרות. “אין בכך כלוּם”,– ניחם את עצמו, מזדקף ומכונן את צעדיו אל החלוֹן– “עוד יש תקוה, עוד אפשר להחל הכּל מחדש”… נטל כבד הרפּה מעל לבו ומתוך גרונו התפּרצה אותה נשימת־הרוָחה, שהיה נושם בשכבר־הימים, בעודנוּ ילד קטן, אחרי בכיה ממושכת ורבת־דמעות.

לא ארך הרגע והוּא הרגיש, איך שבקרב נפשו עמוק כבר עולה ובוקע קול בלתי־ברור עוד, אך נושא אתּו קדרוּת יאוּש. עוד רגע והקול, קול אורב אכזרי, מלגלג וקורא אליו בבירוּר:

- ועתה גופא, אה, ברגע זה עצמו, אַה, האם לא תתן את עצמך לידיו להשׂתּרר ולהתעלל בך ככל אַוַת אכזריוּתו?! הנך מקשיב ומסתכל בדברים פחוּתי־ערך, בהבל־הבלים, באפס ואפע, בשעה שבחוץ… שם הלא ישׂוֹר הקוֹר, הלבנה, השדות, השלג…

ויֵשוּת אותה המחיצה הכמוּסה, החוצצת בלי־חמלה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול כמעט מיום צאתו לאויר העולם, ישוּתה ומציאוּתה בקרבתו, המרחפת מסביב לו נעלמה ואי־נתפסת– חש והרגיש עתה אליהו באופן מוּחש ומזעזע. הוא כמו מרגיש את מגעה הקר על עיניו, על לבו…

בהתמרמרות רותחת ובכעס הבא מתוך רחמנות על עצמו ביקש עתה לפוצץ בבת־אחת את המחיצה הארוּרה, מחיצת־הקסמים, לפוֹצצה ולהתלכד, לוּ גם לרגע אחד, עם כּל ועם הכּל. את העולם הגדול, על שדותיו ויערותיו, שנראה לו תמיד בדמות אותו ליל־הקיץ, בו לן בלי חמדה פעם אחת בילדוּתו בחורש תעשיית־העטרן שלהם, ביקש ותבע עתה כילד קטן… “אונאה אכזרית היתה בזה ולא יותר”– ריפרף במוחו רעיון מקוּטע– “להם לקחו את הכּל, ולי נתנו תמורתו, רק כדי לפייסני, תעתועים, רעל”… וחפץ־שגעון תקף את שארית כוחותיו לחבוק בשעה זו בבת־אחת את אותו ה“כּל”: לצאת גם הוא עם אחיו אל מלאכתם הגסה והקשה, להתחמם כמוהם נגד מדוּרות שלושת התנורים, לשאוף גם הוא אל קרבו את ריח העטרן הצלוּל והחם, להקשיב שם גם הוא כאז, אז באותו הלילה, אל צניפת הסוּסים הרועים חרש בכר מסביב, לשמוע את קשקוּש־כבליהם, לחוּש גם הוּא את עקיצות־היתּוּשים, את הקור ואת הרטיבוּת כעלוֹת־השחר…

וכמו נדחף ביד נעלמה יצא בראש גלוי החוּצה. גווֹ רעד כוּלו, שיניו נקשוּ אשה אל אחותה ורקותיו הזדעזעו והלמו. “המתּן, המתן!”– לחשו שפתיו, ואד צחוֹר רב פרץ מתוך פיו ונחיריו. הוּא זכר, כי בצאתו שכח לגמרי בתוך־כך להסתכל בדרכו ברצוּעת־האור, שנפלה על הכותל מימינו דרך אחד מחרכי־המסדרון. “הלא צריך לראות ולהתבונן בּכּל!”. הוא שב על עקביו, ניגש אל רצוּעת־אור זו, שבקרבתה התנועע אניץ־פּשתן מדוּלדל, ואחר שנגע בה בידו ואגב־כך גם באניץ־הפשתן, שב ויצא החוצה עוד פעם.

מנוחה ושקט היו מסביב. רוח לא היה. הקוֹר הגדול כמו חבק וחנק את היקוּם כולו ובאויר הורגשה היאָבקוּת עצוּמה, ממוּשכת ומסותרת. לרגעים נשמעו אנקות־דום: התבקעו העצים ובניני־הגרנות על־פני שדה. בשפלה נח הכפר חתוּל בערפל דק עם שדרות אילנותיו עטוּפי־הכּפוֹר אשר מזה ומזה, עם קילוני בארותיו הנטויים באלכסון. הירח התפּרץ זה עתה מבעד לבהרת־עב צחורה ושקוּפה, ובקרבותו הבהיק הכוכב הבהיר והעליז.

הוא אחז באחת מיתדות־הגדר הקרות שעל יד ביתם, אשר צלליהן נפלו והסתמנו על־פני השלג הזך והמבהיק, וכשהוּא משמיע בקול: “צריך לראות, להרגיש, לטעום הכּל, הכּל!” התרומם וקפץ אל העבר השני. לפניו השתרעוּ כרים עטופי־שלג רחבי־ידים מתנוֹצצים כעין תכלת ומרחוק התנוססוּ פה ושם לִבְנִים גבוהים וענפים, עוטים קפאון וכפור, בניני־גרנות נמוכים ומטילי צל… עוֹרבים בודדים, אחוּזי־שינה, שטוּ ברפיוֹן מראש עץ אל משנהו, ואנחותיהם עם צלליהם, שזחלו בדממה על־פני השלג מתחת, כאילוּ הגדילוּ את הקור. אליהוּ ביקש עתה לחיות לוּ רק רגע אחד עם כל ועם הכל. מה מאד התאַוָה ברגע זה לאחד וללכד את לבו הדופק, את דמו הרותח עם עוד לבבות דופקים ודמים רותחים; הוא תבע בדמיונו אותם הלילות, לילות־הסוּפות, הרעמים והברקים, לילות אנחות־אמו, בכדי להוציא את כל ראשו מתחת לשמיכה ולהקשיב ולהאזין. לוּ פגש עתה למצער באותה הלוויה הנוצרית… אך מסביב היה רק קור מסַמר ונוגה־תכלת שוקט וקר. הוא רץ כמשתולל, משקיע ומחלץ רגליו, על־פני השלג העמוק והתפלא והתרעם בתוך־כך על אותה השאננוּת המלגלגת, שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו, וגם על אי־השתתפוּתו של צלו, שנגרר ושט בצדוֹ כמו בעצלתיים וּבלי־רצוֹן… הוּא האיץ בעצמו להסתער ולהתגעש ובא במרוצה עד אילנות בודדים, חבק את גזעיהם העבים, המשׂורטטים והקרים, רץ והסתובב במעגל, הסתכל בירח, טבל ושיפשף את ידיו בשלג…

ושם במרומים נדדו העורבים והשמיעו כעין הברת־נצחון: א־ה־ה, א־ה־ה!

וממחרת היום, בבוקר השכם, עמד אליהוּ בגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפו על־יד הגדר, ובחיוך מוּזר דק הביט על עקבותיו הפזוּרים, המתפתלים והמסוכסכים, אשר כבר הושלגוּ חציים בשלג הגס, שנפל בטרם בוקר.

נתניה “בן־הרבי”, איש כבן ארבעים, בעל פנים נובלים וקודרים, חוטם גדול וישר ועינים שחורות ומבהיקות, הגרוּש מאשתו זה כחמש־עשרה שנה והנודע בכל הסביבה לחדל־אישים ול“משוגע” קצת, מתהלך בביתו בטליתו הישנה ותפיליו הגדולים, הלוך ושוב ומתפלל.

בבית אין איש מלבדו.

כדרכו תמיד, הוא מזמר בתפילתו את ניגוּניו העתיקים השגוּרים בפיו מאָז, מהם ניגוני “הימים הנוראים”, ניגוּני חזנים שונים, ניגוּני מיכיילה, זקן נוצרי שכבר עלו עשבים בלחָייו, שהיה משתפך בעתו בזמרתו העצובה, בעברו שיכּוֹר על בית נתניה, ועוד קטעי ניגונים בעלמא, שנקלטו בתוך כלי־זמרו הפנימיים משכבר־הימים, בלי שידע בעצמו את מקורם.

היום יום־קיץ חם. השעה שתים־עשרה.

בחוּץ, על פני ירק־הדשא, מטיילים וּמנקרים תרנגוֹלים ותרנגולות. חזירים רטוּבים, שהתגוללוּ זה עתה בביצות הקרובות, נוברים באשפה שחורה, ועל גביהם מנתרים העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר. על גג־התבן של בית טרישקה, העומד בשורה עם בית נתניה, מפזזים ומדדים האנקורים, מקפצים פסיעות אחדות קדימה, משתקעים במחשבה מעט, הופכים פתאום לאחוריהם, מתנשאים באויר, עולים ויורדים וטובעים ונעלמים בּזיו המעוור. הכלב המנוּמר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית־האכר, פיו פעור ולשונו הדקה והרטובה מושטה ורועדת.

אל תוך הפרוזדור של בית נתניה נכנסים לרגעים מן החוץ חזירים גדולים וקטנים ועושים שם הרס ומהפכה. אז יֵצא לשם נתניה בטליתו ותפיליו, גוער בהם בנזיפה: “איוּס!” וסוגר ברעש את הדלת אחריהם. אך שעה קלה עוברת והיא נפתחת שוב מדחיפת חזיר והפּרעות הנשנות טורדות את נתניה מחדש, עד שהוּא יוצא ושונה את מעשהו הקודם.

לרגעים יפסיק נתניה מהליכתו, מתפילתו וניגוניו, והוא עומד נשען ב“של־ראש” הגדול אל החלון המאוּבק והמלוכלך בגללי זבובים ומביט החוצה. הנה תרנגול אדום אחוז־תאוה רודף אחרי תרנגלת לבנה, רץ בחמת־כוחו, מגַמא ארץ, נתקל וקם, ונתניה מרגיש בקרבו אפיסת־כוח וכליון־נפש… התרנגול והתרנגולת מתרחקים ומתעלמים מאחורי בית־האיכר וַסיל, ונתניה מזדקף אז מן החלון מסוֹער מעט ומתחיל תפילתו בנהימה קטוּעה. ניגוּניו נפסקים בראשית יציאתם ולשמע המהפכה והפרעות הוּא יוצא ונותן בקולו על החזירה הגדולה ושפעת גוריה:

- קיש־ש, קיש־ש!

אך פתאום הוא מתעשת, שוחק על עצמו ומתקן בקול רם:

- איוּס!

מן החוץ נשמעות חריקות אופנים. זו נמשכת והולכת שורה של עגלות טעונות זבל, מובלות אל השדה. בלי־משים ניגש נתניה אל החלון עוד פעם. הזבל הרענן מתנוצץ לעין השמש ובינות לעגלות בוקע והולך בֶּרל, נער עקוּם־עינים, מדדה עקלקלוֹת, ושבט ארוך בידו.

- הוא ירא מפני הכלב,– מדבר נתניה בינו לבין־עצמו ובטלית ותפילין הוא יוצא החוצה לקראת הנער.

- לכה, לכה, אל תירא!

הכלב מתעצל למוש ממקומו, ועל כן הוא מסב את ראשו ומתחפּשׂ כאילוּ אינו רואה את ברל הסובב אותו בזהירות ואינו גורע ממנו את עיניו העקומות.

הנער הולך ונכנס אחרי נתניה הביתה. הבית קטן וצר, והאיש הבא אליו מן החוץ נופל מיד לתוך קדרוּת וקרה.

ברל צועד ברגליו היחפות על חלונות האור המשׂתרעים על־פני הקרקע השחורה, אוחז על דרכו במסעדי הכסאות הישנים והרעועים ופוזל בעיניו אל נתניה.

הלז מחַדש את ניגוניו השונים ביתר עוז ונועץ את עיניו בנער. הניגונים מתפשטים לרחבם ולעמקם, ובעיני נתניה מבריקה יהירוּת מיוּחדת: “ראה, גם לזמר יודע רבך!”

פני הנער מזדעזעים ומתעקמים בחיוך קל ומלמטה הוא מביט אל נתניה.

כשנתניה גומר את תפילתו ומקפּל את טליתו ותפיליו, הוא מוציא את ה“מַחוֹרקה” (טבק גס), כורך במתינות פפירוסה, מקמט וּמניח את נייר־הטבּק, ולוחש בתוך־כך דבר־מה בינו לבין־עצמו. אחרי כן הוּא מושיט את ידו אל כתף־התנור ומחפּשׂ שם גפרוּר. הוּא אינו מוצאו ויוצא להצית את פפירוסתו אל בית טרישקה שכנו.

בבית האכר מלפּפים אותו האפלוּלית והריח הכבד הבלתי־נעים. בזוית משמאל נוצץ האיקונין, החלונות הקטנים הם במרומי הקיר, ועל הקרקע הנקשה והצהובה מכרכּרים וצורחים זאטוטי החזירים.

טרישקה יושב ואוכל אז את סעוּדת־הצהרים. כפי הנראה, הוּא בא זה־עתה מעבודת הגינה שהוּא עובד היום, מאחר שבלוריתו לחה, ומצחו, מעל פניו השזוּפים משרב ושמש, לבן ומזיע.

כדרכו מתעכב נתניה בבית־האיכר ואוהב לעסוק עמו מעט בענינים נאצלים. הוא שואף ומוציא את עשן הפּפּירוסה ומביט בתוך־כך אל תמונות הקדושים.

- מה שם הקדוש הזה בעברית? – הוא שואל פתאום את טרישקה ברוסית גרועה.

- האם גם שם עברי יש לו? – מתפלא האיכר.

- כל שם שלכם ישנו גם אצלנו… – מסבּיר ומטעים לו נתניה.

- אם כן, מה יהיה שמי אני?

- שמך?– עונה נתניה אחרי עיון קל– רבּי טרפוֹן!

- רבּ טרפן? – שונה האיכר וצוחק.

שבע־רצון יוצא נתניה מבית טרישקה ומחייך בפני־עצמו כל הדרך, עד שהוא נכנס לביתו ונוטל ידיו לאכול. אחרי נגבו את ידיו הוא זוקף עצמו ולוקח מעל המדף הגבוה את לחמו החרב, מוציא מן התנור תפוחי־אדמה צלוּיים בקליפּתם, מגלגלם בתוֹך כפיו ובוצעם לחצאין; התפוחים מתבקעים ונפתחים וקרביהם הקמחיים מבצבּצים ומרהיבים את נתניה.

בשעה שנתניה בוצע ולועס יושב ברל אל השולחן ממוּלו, רגליו היחפות נתוּנות בתוך בהרות־האור החמות שעל הקרקע, ראשו מוּטל על זרועותיו המונחות על השולחן, והוּא כמו מנמנם.

- הא לך עוּגה! – נשמע קול בתוך הבית, ואשה גדולה הופיעה פתאום בחלון הפתוּח.

ברל התנער ממקומו וגם נתניה הסב את פניו אל החלון.

- הא!– חזרה האשה בפנותה אל הנער– ואל תמהר לשוב הביתה! מדוּע־זה אין איש? – היא פונה אל נתניה – היכן קריינה? ומה? היש תקוה, כי ידע דבר־מה? הן בכפר לא הראו לוֹ כלום! לוּ יוּכל, לפחות, להתפלל! הוא אינו מבין, מה קשים הם לאמו תשלומי עשר הפרוטות לשבוע.

- יֵּדע “עברי”, ידע!– מנחם אותה נתניה.

היא משפשפת בידה את עיניה המתחילות לדמוע והולכת.

אחרי אכלו יוצא נתניה החוצה ובעמדו על יד גדר־הגינה הריהוּ ממצמץ בעיניו אל אשר לפניו. פה הכּמון, הפרג, ה“לבנות” (חמניות), הלאה תפוחי־האדמה שעלוּ ניצה, ומבין הרגבים לעין־השמש, זעיר פה, זעיר שם, מתנוצצים שברי חרס. טרישקה הולך אחרי מחרשתו הלוך ושוב, וכותנתו האדומה מתנפּחת ברוח הקל.

וכשהוא שב, כעבור רגעים אחדים, הביתה, נופלת עליו הקדרות הקרה, והוא מסיר את ה“קרא־מקרא” מעל המסמר הגדול הנטוע במרומי הקיר.

- ברל!– הוא נוגע לאט בזרוע־הנער.

הלז מרים את ראשו בעצלתיים, מבליט גרגרתו, שׂם ידיו בין ברכיו, מחייך ושולח מבט עקום אל האותיות הגדולות אשר לפניו.

הוא קורא והחוֹטר הנתוּן בין אצבעות־נתניה נדחף והולך. בעד החלון הפתוח מתפרץ הרוח החם, מגפּף בנשיבותיו החמימות את פני נתניה ומפיל עליו תרדמה מתוקה וכבדה.

נתניה חש כבדות נעימה בכל אבריו, ורגליו היחפות טובעות ומתלהטות ברגבי העפר החם… ברזל־מחרשתו נוצץ לעין־השמש ובמהירוּת נפלאה הוא גומר ערוגה אחת וחוזר ומתחיל את השנית.

- אדוני – קורא ברל בקול רם, וערוגות הגינה עם שלל צבעיהן מתקפלוֹת וּמתכּווצוֹת תחת רגלי נתניה ומצטמצמות פתאום בשורות ה“קרא־מקרא” אשר לפניו; המחרשה המבריקה נהפכת לחוֹטר הדל שבידו…

נתניה כועס על עצמו על נמנוּמו זה, ובחפצו להתבדר ולהינער בחזקה, ישאל את הנער:

- התדע מה הוא ה'?

ברל חש היום מאז הבוקר כאב בלתי־פוסק בחצי־ראשו השמאלי, בּרקה ובעין. בכוח הוגיע את עיניו העקומות לבחון את האותיות, שניטשטשו והתנמרוּ לפניו. על עיניו האפילה כעין רשת־שׂער ומבעדה הציצו בו זקן שחור מדולדל, וכחסילי־הבית, עינים שחורות מפיצות־אימה.

- מה?– שאל בעצלתיים בשמחו אל ההפסקה.

- הוא אשר “עשה” את כל העולם, את כל אשר אתה רואה!

- לו יש ידים?– שואל הנער בלי־חמדה, בשוב אליו ראייתו מעט מהפסקה זו.

רוח הפילוסופיה כבר תקפה את נתניה כולו, ובלי שים לב להבנת תלמידו המוגבלת, התלהב ודיבּר:

- התבונן היטב! מי, מי עשנו? מאין תוכל אתה לדבר, לצחוק?

- ר־רבּי!צ– מושך ברל – האם נאמר את המלים הקטנות גם־כן?

- התבין?.. – מתאמץ נתניה בכל כוחו לתפוס את מחשבתו החדשה, שניצנצה בו ברגע זה– כל אשר אתה רואה הוא ה‘…את כל זה ה’ עשה!

- יש לוֹ ידים? – שונה הנער בעצלתיים את שאלתו.

- האם יש לו ידים? אתה שואל… מדבּר נתניה ומתרכז בתוך־כך בכל מאמצי־כוחו– “יש לו ידים!”… “היינו הך!” – חזר ותיקן את תשוּבתו– כל מה שאנוּ רואים הוא ה‘, הוא, הוּא ה’!…

ובבת־צחוק של שובע־רצון והנאה מעצמו העיף את עיניו סביבותיו, בכלי־הבית הדוממים.

- ר־רבי, לי אמר מוֹטה, כי היום אחרי לימוּדי יקחני היערה.

- התבין? – מטעים המורה – זאת גוּפא הוּא ה'!

ברל מרים את ידו ואוחז בזקן־נתניה, מושכו וצוחק.

- הת־בין? – מטעים המורה שקוע במחשבתו, ועיניו מפיצות נחת־נצחון והנאה מעצמו.

- אח! – הוא משמיע בתוך־כך נהימה קלה – הניחה, הרף! הלז מוסיף כוח למשוך בזקנו וצוחק.

- ואתה מדמה, כי יש אלהים בפני־עצמו?.. – ובהרגישו את כאב סנטרו הולך וגדל, סטר על יד ברל.

ברל מושך בזקן משיכה עזה, קופץ ממקומו, ובעמדו בפתח, הוּא מעווה את פניו למול מורהו ומלגלג.

נתניהו מתנשא ממושבו לאט וברל נחפז ונס החוצה. נתניה יוצא החוצה גם הוּא; ובתוך רחבי החלל הגדול המלא אורה וזיו הוא מתבטל בעיני עצמו…

ברל עומד למולו במרחק צעדים אחדים, צוחק בקול גדול ומעפּר בעפר לעוּמתו.

נתניה כופף קומתו, גונן בידו בפני הרגבים הנזרקים עליו ונושא את רגליו לרדוף.

הלז הופך ידו ומכונן רגליו אל הדרך העולה השדה ומשם היערה.

נתניה רוצה לשכוח את מספר שנותיו ומתאמץ עתה להתכנס בחזקה אל תוך נערוּתו, שאז היה קל ברגליו יותר מכל בני־גילו…

כבר כלתה גדר־הגינות שמשׂמאלם והם רצים.

הנער קל ברגליו היחפות, ונתניה, אף על פי שהצטיין לפנים בריצתוֹ המהירה, הנהוּ כבד עתה ברגליו הבצקות הנתוּנות במגפיים בלים, מרוּוָחים וכבדים.

הוא מתיגע והמרחק שבינו וּבין תלמידו הולך וגדל.

משמאלם מתלחשת הקמה, מצרצרים הצרצרים, ומימינם, כלהב־עשת רחב וממורט, מבהיקה הביצה השוקטה.

פוסעים הם על חול, ירק־דשא, רגבי־אדמה נקשים.

לרגעים מתעשת נתניה והוא רוצה לעמוד תחתיו, אך כאילו מתעצל הוא להעמיד את גוויתו, שנדחפת ורצה כמו מאליה… הוא מוסיף כוח ומרחק־הביניים הולך וקטן. עוד צעד, עוד רק צעד אחד, והוּא יתפסהו!

- לַוִי יֶהוֹ, לַוִי יֶהוֹ!– שומעים הם קולות האיכרים הקרובים. הצחוֹק וקלוּת־הראש, שליווּ את המרוּצה השובבה הזאת בתחילתה, הלכו הלוך ואבוד, ואת מקומם תפסה מין רצינות בלתי־שכיחה, שהבעיתה בזרוּתה את הרצים עצמם. ראשית־הדבר נשכחה מלבם לגמרי, וכשׂוֹחים בים הגדול, בלי כל סיבּה ותכלית, רצוּ שניהם כל עוד רוח בם הלאה, הלאה…

השדות כבר היו מאחריהם, ועל דרכם נזדמנו גזעים, ערערים, עצים קצוּצי ראש…

רגלי ברל החלוּ להיטלטל באויר. גב צוָארו עטה קדרוּת…

- אַה־ה, אתה!.. – נהם נתניה בנשימה נפסקת בתפשו בזרוע תלמידו.

מסביב לא היה איש. ממולם השחירה אפלת עמקי החורשה בינוֹת לגזעי־עצים דקים. ברל שתק, ופניו שקדרו, הביעו לא פחד, לא נוֹחם, כי־אם מעין קובלנה של יאוש, נוגעת עד הנפש, על יצר לב האדם בכלל… נתניה הרגיש בכפו את חוֹם בשׂר־הנער, וביגיעה רבה חיפּשׂ ובדק עתה בקרבו את כעסו הקודם ואת החפץ להכות, אך לשוא! אלה פשטו פתאום ויעופו ובקרבו הורגש חסרון דבר־מה; ריקות נעימה ושוממה כאחת. מהיותו חושש, שמא יחשדהוּ תלמידו ברצון להכותו, הוֹרה באצבעו על הדגניות המזדקרות מבּינוֹת לקמה, ואמר:

- הציצים האלה נותנים ריח נעים, קטוף ועשה לך מהם צרור!

ברל לא ענה דבר, ודוּמם ולאט הלך לפני מורהו.

נתניה הלך ושאף רוח לרגעים. פניו היו אדומים וקודרים ועיניו השחורות הבהיקו עתה כדובדבניות שנתבשלו על האילן יותר מדי.

- למה לך לכתת רגליך על רגבי האדמה, כשיכול אתה להלוך על־פני הדשא? – דיבּר מאחרי תלמידו.

ככל שהוסיפו להתקרב אל הבית, כן הלך אויר החוץ הלוך וקר; ובדרכם על מפתן־המסדרון נשב מאחריהם רוח קל נושא צינה ומבשׂר גשם.

וכשישבו, כעבור רגעי־מספר, אל ה“קרא־מקרא” עוד פעם וברל קרא את שיעורו בשקט ובהתמכּרוּת־תוֹם, כבר נמחוּ ואבדוּ בהרות־האור מעל־פני הקרקע השחור ועננה קודרת ומוּצקה נשקפה מבעד לחלונות.

סוּס לבן רעה כבוּל בכר־הדשא שלפני הבית, ותחת הרקיע המעוּנן הבהיק מראהו ביותר, ופעמונו התלוּי בצוָארו צילצל בעצבוּת… רוח־סערה קמה והדלת האחת של החלון הפתוח נסַבּה על צירה ונתדפקה. פּיסות נייר התגלגלוּ על פני חוץ, סוֹערוּ ונישאוּ באויר. התרנגולים נדחפו ברוח, רעמותיהם סמרו וזנבותיהם התנשבו והתפלגוּ. טיפות גסות תופפוּ והופיעוּ מפוזרות על־פני הזגוגיות הכּהות וכדמעות התגלגלו מטה. רעם ממושך מתגלגל ברקיע לאט, מתרעם ומשתתק חליפות ונתניה מביט אל תלמידו… ברל מתקשה בעיניו העקומות תחת מבט־מורהו ובת־צחוק מוּזרה מפשׂקת את שפתיו למרות רצונו. עוד רגע וּמטר סוחף ניתך בזעף, הבריקו ברקים פזיזים, רעמים התגלגלו, נאנחו, התרגזו…

אך הנה קול הגשם הולך הלוך ורפה. השמים החלו להיטהר ומבּינוֹת לגוש ענן־תכלת בשיפּוּלי הרקיע ביצבצוּ וניתּזוּ גלי־שמש. על־פני קרקע־הבית שוב נפלו בהרות־האור וירק־הדשא בחוץ עם שברי החרס המתגוללים עליו שוּטפוּ והזהירוּ.

נשמעו געיות פרות והחלונות החלו להזדעזע לקול־צעדה כביר: זה הלך ועבר העדר מהנהר אל השדה. ה“קרא־מקרא” נדחה הצדה, ושניהם, הרב ותלמידו, השקיפוּ בעד החלון. גבי־פרות שונים בצבעיהם התנועעו צפופים, זרמו, התנמרו וצפוּ. רגע נדמה, כי נגמרת ההליכה, אך פתאום היא מתגלית ביתר שאת. זנבות אין־מספר מתנפנפים באויר אילך ואילך, ומתוך הים המתנועע הזה מתנשאת פתאום אחת הפרות ועולה ומטפּסת על חברתה. אך עוד מעט, והזנבות האחרונים מרפרפים ועוברים, והרועה עובר עם חלילו בבית־שחיוֹ ושוטו על שכמו. קצה השוט הארוך זוחל בינוֹת לדשא הרטוב, מתעלם, מתגלה וחולף.

I

בבוקר, בבוקר־השכם, היו מעירות את יונה משנתו הכבדה והקטועה הנערות הכפריות בדפיקותיהן בחלונות ובקריאותיהן הטורדות:

– צ’י נאדוֹ שְׁצַ’וִיל?! שְצַ’וִיל נאדוֹ?! ("האם דרוש לכם חמציץ?! חמציץ דרוש?!).

כרגע הוא מתנער ממשכבו, מציץ בחלון, שפני הנערה נשקפים בעדו, שׂם עליו את שׂמיכותיו וממהר ויוצא אל הפרוזדור לפתוח את דלת־החוץ. הדלת נפתחת, ואור בפרוזדור האפל: כתמי־האור המוארכים והעגוּלים, המפוזרים על כתליו זעיר־פה זעיר־שם, נבלעים ואובדים, וגזרי־השמים הקטנים, המציצים מן החרכים, יכהו מעט. הנערה היחפה, כפופה תחת אמתחת החמציץ, נכנסת והולכת בפסיעותיה החזקות, ויונה מתעכב רגע על מפתן־הפרוזדור. משמאלו מזהיר גן־הירק ברבבות רסיסי הטל לעין השמש העולה, ומימינו, על פני כר־הדשא, משׂתרע צל־הבית, צל ארוך וגדול, ההולך ומטפס בצורת גגו המחוּדד על גדר הקורות. “צ’וֹרט ווֹזמי!” (“לעזאזל!”) – מתמרמר יונה בלחישה, שב הביתה ומטיל את עצמו אל תוך משכבו המצוּנן. מסוֹער ונרגש הוא מתהפך על כסתותיו, בשעה שהנערה נושאת־ונותנת עם אמו בדבר מחיר החמציץ ומריקה על השוּלחן את הירק הרטוב והרענן.

כשהיא מקבלת לבסוף את שתים־שלוש הפרוטות ויוצאת בחפזון, בלי הבט לצדדים, נופלת על יונה עצבוּת קלה.

הוּא צעיר כבן עשרים ושתים, בעל פּנים קודרים, עינים מבריקות ברק חולני ושפתים אדוּמות, עבות וגסות. כשהשמיכה נשמטת מעליו ומתגלה בשרו, הוא מתפלץ בקרבו למראה הכחש והצוהב השפוּכים על זרועותיו וירכיו, והנהו מזדרז פעם בפעם, לובש את בגדיו וממהר לשפשף את פניו וצוארו במים קרים.

אחרי־כן הוּא יוצא החוצה ועומד שעה קלה בצלע־הבית על ירק־הדשא. צל־הבית כבר נתקצר וגגו ירד מעל גדר־הקורות ורובץ עתה בתחתיתו. לפניו רצות וחולפות הנערות הנוצריות, המשלחות את בהמותיהן השדה, ובלי שים עין עליו הן מתמרמרות וצועקות על פרותיהן וחזיריהן ורודפות אחריהם בזמורותיהן הארוכות.

– צ’וֹרט ווֹזמי!" – שוב לוחש יונה בינו לבין עצמו ונכנס הביתה.

אחרי אכלו את ארוחת־הבוקר ואחרי שתותו את החלב החם הוא יוצא לשוּח בשדה, המשׂתרע מאחרי גני־הירק. הוא אוהב מאד לטייל תחת קרני השמש הלוהטות, בשעה שכמטרות־אש הן ניתכוֹת על בּשׂרוֹ. לו נדמה אז, כי בריות־המות המקננות בחוּבּוֹ מתות וכלות והוּא שב לתחיה. פעם בפעם הוּא מאריך ומרחיק לטייל בּינוֹת לקמה הבשלה, קוטף בדרכו מלילות מלאות, מוללן ולועסן, ומתמרמר אחר־כך על עצמו, כשקצותיהן של השיבּלים הארוּכות והחדות נעצרות בתוך פיו ומגרות את חכּוֹ.

התבואה לו חומה מימינו ומשמאלו, הצרצרים המסתתרים מצרצרים ופוסקים, פוסקים ומצרצרים, עיני יונה טובעות ונחלשות באורה ובזיו, ובלי־משים תרות הן סביבותיהן… מתוך הקמה מתבלטות ונשקפות מטפחות לבנות־מבהיקות, מזדקרים ראשי־נערות שעין פּשתּה להם, ובלי שידע את נפשו מכונן יונה את צעדיו אל תוך אחד השבילים הצרים, הולך ומשתקע שם לאט־לאט. אך עוד מעט ועיניו מתערפלות. שיפוּלי־גווֹ הולכים וכבדים עליו, והוא שב על עקביו.

לרגעים הוא עולה על אחת הגבשושיות, מזדקף ומיגע את עיניו להביט למרחוק. עת רבה מתנמר לפניו ים־השיבּלים, מהבהב ומתפלג, ריק מכל עצם זר, עד שכתם שחור מבצבץ בו פתאום וצף ובא. הכתם מתנועע, שׂוֹגא, קרב והולך, ותחת הנערה הבוגרת הנראית מרחוק עוברת לפניו ילדה קטנה.

כשהוא מתיגע אחרי טיול ממושך כזה, הלוך ושוב, הריהוּ יושב לנוּח עם ספר על ברכיו על גבעת־דשא תחת האלון הקודר ליד הנהר. החום גדול; בנהר, מעברו השני, מתרחצות ומשתכשכות גופות ערוּמות, דפי הספר מתהפכים על ברכיו ומבהיקים לעין־השמש ושינה קלה תוקפת את יונה. אז יפשוט את רגליו, יניח ידיו למראשותיו, רוח קל עובר וּמהפּך ומחַור את עלי האלון הענף שעל ראשו, ואפיסת־כוח מתפּשטת בכל אבריו. זבובים כחוּלים מוּזהבים יורדים על פניו, מטיילים באין מפריע אחת הנה ואחת הנה, וכתפוסים במחשבה עומדים הם תחתיהם על שפתי פיו הפעוּר… שעה קלה עוברת והוא מקיץ פתאום יקיצה קלה, גונח על העשב ושב וישן עוד פעם. בפנים אדומים וּבעינים דומעות משיעול עצום ומחנק הוא קם בעוד שעה והולך הביתה. שם הוּא משפשף את פיו במים קרים, שׂם עליו את חוֹשן החזה, מצחצח את נעליו בכל כוחו והולך ה“עירה” להורות את שיעוּריו האחדים.

בדרכו הוּא מסתכל בפני כל איש שהוא פוגש וביגיעה רבה הוא מחפּשׂ בהם כחש, כמישוּת וצוהב; אך הרזים המעטים בעלי הלסתות הבולטות מדכאים את רוחו באומץ המיוּחד הנשקף מעיניהם.

השיל, נער קטן כבן שמונה, יפה־עינים, כרסתן, בעל פנים רעננים וצחים, לחיים מלאות ואדוּמות, מתעווה ומתחצף פעם בפעם ומתכּוון להרעים ולהרגיז בהעוָיותיו המוּזרוֹת את מורו, שהיה בעת האחרונה לכעסן חולני ביותר. כשיונה אוחז בקיבּוֹרת־הנער השמנה והחמה ומטלטלו על מקומו מרוב כעס, הנה הבריאוּת הפורחת, שהוא חש אז בידו, מדכאה אותו לגמרי, ורק כשימהר לשוות בדמיונו, איך שברגע זה הוא תוקע ברזל מלוּבּן ובוער בבטן־הנער המלאה, ירוַח לו מעט…

לפרקים, כחום היום, הוא יושב בבית־הרופא בפרוזדור ומחכה לבואו. פה השלך הס – דממה כבדה, עצובה. נודף הריח המיוחד לבתי מרקחת. יהודים אחדים יושבים דוממים, גלוּיי־ראש. הוּא פוסע פסיעות דקות על־פני הרצפה החלקלקה, הצבועה והמצוּירת, ועומד תחתיו רגע מול הראי הגדול והצלוּל המשקף בבהירות יתרה את פניו החיורים, המזיעים והעצוּבים. מעבר למחיצה, מן הטרקלין הגדול והנותן־הד, נשמעים פטפוטי ילדים, צחוק־נערה, נפילת מקל על הקרקע… עד שתצלצל פתאום הדלת והרופא, לבוּש מעיל־בד, כרסתן ובעל צואר שמן, נכנס ועובר את הפרוזדור ומפריע את הדומיה בפסיעותיו החורקות.

היהודים מתנשאים ממקומותיהם ואינם עוד אחים לצרה, כפי שהורגשו בשעת ההמתּנה.

אחרי חליפת דברים רגילים לופת הדוקטור בידו החמה, היוצאת מתוך המַנשיטה, את יד־יונה במקום הדופק, ואחרי החזיקו אותה שעה קלה, הוּא מצווה עליו לפתוח את מעילו. החולה מציית. ברגע זה מרפרפת השפחה וחולפת לאורך האולם בסינרה הלבן… הרופא שׁוֹחה, מצמיד אזנו אל לב יונה, חובק ומאמץ אליו את גוו, וברגע זה בלבד מרגיש יונה את עצמו חפשי מעט מאימת־מות.

– מה שמך? שואלהו הרופא ברשמוֹ את המַתכּוֹן.

– יונה חנין! – ממהר הוא להשיב, כאילוּ יכתבהו זה בספר־החיים.

בתחילה, כשהוא מתעתד לדבר עם הרופא, הוא מחליט בנפשו לבקש ממנו הפעם, שיגיד לו דבר־אמת: האם מסוּכן מצבו או לא. ואוּלם בכל פעם הוא מתירא לגשת אל שאלה זו ומפקפּק כמקוֹדם הוא יוצא את פני הדוקטור.

היום עוד גדול. בחוץ כבד החוֹם. אין אף נשיבה קלה. “כחשי נורא…” – לוחשות שפתיו, בהביטו על צלו דק־הצואר הזוחל על המרצפת לפניו.

לעתים בין־ערביים, הוּא שוכב פרקדן, שׂרוּע על מיטתו החורקת. בבית רק הוא ואמו. דממה. הזבובים מזמזמים ומרפרפים על החלונות, ומן החוּץ, מהבּיצה הקרובה, מגיעים קרקורי הצפרדעים. אמו עוברת לאט מקצה החדר ועד קצהו, ופסיעותיה רכות, חסרות־קול – כעין פסיעות באנפילאות. דמות שלולית לעיני יונה על הקרקע… מעילו ומגבעתו תלויים על הקיר ממולו – נשארים… ואז הוּא מתחיל להתגעגע על אדמת מולדתו – בּיצוֹתיה, טיטה ורפשה.

ככה בילה יונה את רוב ימי הקיץ החמים.

II

אחוּז כליון־נפש וגעגוּעים אי־ברוּרים, באותם ימות־החמה הגדולים והממוּשכים – ימות הילדות הקדומה – תעה יוֹמק’ה הקטן, בטרם מלאו לו עוד שבע שנים, סביבוֹת ביתו, העומד בקצה העיר, בין בתי־האיכרים הקטנים. העשבים האחדים, שהתנועעוּ בעצלתיים בתחתית הגדר של גן־הירק, החזירים והתרנגולים שטיילו על ירק הדשא שלפני הבית, הבּיצה העגולה שאינה מתיבשת לעולם, רְקָקָהּ השמן והמעלה הבל לעין החמה והנערות הנוצריות השוטפות בה את החציר גלוּיוֹת־שוֹק – כל אלה מסכו בקרבו אז, בחום השמש הלוהט והמישן, שכרוֹן מוּזר בלתי־פּג.

האפלוּלית והלחלוּחיות הקרה שבמרתפים, במערות ובאכסדרות משכוהו אליהן תמיד, בעברו בקרבתם; הוא אהב את המאוּרוֹת הנסתרות ונפשו ערגה, בלי דעת מדוע, אל האדמה הרטובה והלחה שבהן.

האהבה העזה לאחד מבני־גילו הקטנים לא פסקה מנפשו הרכה, שדבקה תמיד פעם בזה ופעם בזה; ופרקי־הביניים, שנמשכו בין אהבה לאהבה מחסרון־נושא, הציקו לו בלי־דעת בריקוּתם ובשעמוּמם, עד שהיה חומל עליו המקרה ואִנה לו את מי והשיבוֹ לתחיה.

ויש אשר בהרגישו רק בשרטוט מלבב אחד, בהעוָית־חן אחת, בפני אחד הנערים, כבר החל לחבבוֹ ולהתרפק עליו, בהתאמצו עם זה להשתיק ולדכּא בחזקה את הרגש הלא־נעים, שעוררוּ בקרבו בתוך כך שאר שרטוטיו של אותו נער ושאר העויותיו.

בקראו עם חבריו לפני רבו בפעם הראשונה על דבר אהבת דוד ויהונתן, היה הוא היחידי, שהבין בינו לבין־עצמו את כל אותו הענין. ובהגיעו למקרא: “ויתפּשט יהונתן את המעיל”, הרגיש בקרבתו כעין נפנוף מעיל־הבד האדום של שכנא אהובו ואת הריח המיוּחד הנודף ממנוּ.

פעם אחת בליל־חורף, כשנפלה קטטה בינו ובין אהוּבו, ובמצב ה“ברוגז” עברו לפניו חזיונות נבוכדנצר בלשון הארמית ובסגנון הטמיר, נתן יונק’ה פתאום, לתמהון רבו וחבריו, את קולו בבכי: געגועיו העזים על אהובו, שהתגברו בשעה זו, אותו האילן עם “צפרי שמיא”, שלג־החוּץ, שנשקף אז בעד החלונות לאור פנסים נודדים – כל אלה יחד חזקו עליו, והוא לא יכול להתאפק.

וביום־הכיפוּרים היה מגיע שכרונו המתוק עד למרום־קצו. בבית־התפילה – נפנוף הטליתות והקיטלים, הפסיעות העצלות בשחת המעלה אבק, רעידות נרות־השעוָה לאור־היום, זמירות־החזן, צלצוּל־השעון… ובחוּץ – השדות הקצוּרים, הגינות המתרוקנות, העלים הכמוּשים הנישׂאים באויר והמתגוללים על הדרכים, ורוּח־היום, רוח תחילת־הסתיו. על פני שכנא אהוּבו מרחפת אז תרדמה מלבּבת, צועד הוא בערדליו בעצלתיים, וריח כוּתנתוֹ נוֹדף היום עד לנטילת נפש.

בבית־הרחצה אחרי שפשפוֹ את בּשׂרוֹ בספל חמין, היה יושב הוּזה נשען אל הכּוֹתל הקר ועיניו נעוּצוֹת בנער נוצרי, שצד פתאום את לבבו; ותמימותו של אותו נער ואי־הבנתו לרחשי־לבו כישפוּהוּ כּליל.

הפרצוּפים השונים, שנפשו דבקה בהם חליפוֹת, ירק־הגינות בקיץ ורוכסי־השלג בחורף, אור השמש ביום ונוגה־הירח בלילה, תקוּפות־השנה עם קסמיהן המיוחדים לכל אחת מהן – כל אלה כמו הצטרפו והתלכּדוּ לתסיסה ארוּכה אחת, שתקפה בעוז את נפשו הרכה וַתְּעַר עליו הזיות וחלומות שאינם פוסקים.

האהבה התאותנית התמידית, כתולעת זוֹללה, אכלה וכילתה בו כל חלקה טובה ובריאה והיתה מבצבצת מתוך קמטי־פניו החיורים, שהלכו הלוך ונבול, הלוך וכמוש, ומתוך גידיהם הכחולים, שהנתנפּחו והתבלטו בשעת התלהבותו, והיא שהעירה אליו מעין גועל־נפש שלא־מדעת בלב אהוּביו הקטנים; וככל שהוסיפה נפשו לכלוֹת ולהתקרב אל אחד הנערים ולהתרפק עליו, כן הוסיפה לדאוֹב ולכאוֹב, נפגעת מחמת קרירות והתרחקות.

ההזיות המשכּרוֹת, פיזור־הנפש ויסוריה המסוּתרים איבּדוּ אצלו כל תשוּקה לכל עניני־החיים הפשוטים ומעשי יוֹם־יוֹם והקימוּ כעין חיץ מבדיל בינו ובין כל ה“חוּץ” מסביב. גם כאשר בגר וההכרח אילצהו לבוא בנגיעה סמוּכה עם הסביבה והמונה, לא עלתה בידו בשוּם אופן להתלכּד ולהתמזג עמה כראוי, כי־אם התחמק ממנה והתגעגע עליה גם יחד, מציץ בה מן החרכּים… בהיוֹתוֹ מטבעוֹ גאֶה ורפה כאחד, לא הזדקק לה, אף גם ירא מפניה. בחוג רעיו הקרובים אליו בּיטל ושׂם לאַל את הכּל; אך די היה לצל לחלוף מבחוּץ לפני חלונות ביתו ביום־חורף, עת שהם מכוּסים כפוֹר, או לדלת־ביתו להיפּתח בהיסח־הדעת – שיזדעזע. המקרה אִינה לו פעם בפעם לראות מרחוק צעירים יפים וּמלבבים זרים לו, וקינא באלה ממכריו, שבּדרך נשׂגבה ממנו כבר הספיקו להתרועע עמהם וגם להתחבּב עליהם; ובהימצא לו לפעמים אחד מאלה, היה ברק מוּזר מוּצת בעיניו והיה מתמיה את זה תמהון נמרץ בהתיחסוּתו המשוּנה שהתיחס אליו… ופעם אחת, כשנזדמן מחמת גשם שוטף עם אחד מהם תחת כּיפּת מעקה אחד, ואחרי שהחליפו אז ביניהם איזו דברים, הושיט לו זה את ידו – נדדה שנתו כל הלילה הבא והתהפּך מצדו האחד אל השני, מרגיש כעין אבק־מותק מתפּשט, מפעפע ותוסס בכל ורידיו ועורקיו… הוא אהב להביע פעם בפעם את רגש־תיעוּבו, שהוּא מתעב את הכּל, והיה אומר תמיד, כי אין הוא נזקק לשום חיבּה, וכשהיה מרגיש בשעת־התספּוֹרת את היד החמה של הגלב הצעיר על לחיוֹ, על מפרקתו, מיד היו עיניו דומעות והיה חס אותו רגע על כל הימים והלילות הארוכים, שחמקוּ ועברוּ ללא־אהבה, ללא קרבת־נפש.

בסוף־הקיץ, בלילוֹת־ירח קרירים, כשהיו נערכים בגן־העיר משחקי־עם שונים ולהקת מנגנים ניגנה – תעה יונה ונדחק שעה רבה בין המון מטיילים עליזים, עלמות רעננות ומבוּשׂמוֹת, ובשעה מאוּחרת, כשהחלונות והדלתות היו סגורים מסביב והלבנה הבהיקה ביותר, היה שב עם צלו הביתה.

את הנשים בּזה וניאֵץ בּשׂיחותיו לפעמים, אך בסתר־נפשו כמו היה מצר בצרתן, משוּם שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים… וגם כשנערה קטנה היתה הולכת מביתו, אחרי ששהתה שם עת־מה, היה יונה נופל פעם בפעם לתוך עצבות ושעמום.

ומתחת לתסיסת געגועיו המוזרים ואי־סיפוק־הנפש התמידי הסתתרה ועממה בקרבו תמיד מעין ציפּיה לדבר־מה, תקוַת־קסם לצפוּנות ימים יבואוּ; כל שקיעת־חמה, כל תקופת־שנה חדשה נתנוּ שׂמחה בלבו. את יסורי־נפשו כבש לפי שעה והיה ממתין באוֹרך־רוּח.

III

וכשנתקצרו הימים ונתקרר האויר נוכח יונה, כי קוי־השמש, שליהטוּ את בּשׂרוֹ כל ימי הקיץ, עוד לא הספיקו להביא לו מרפא, כאשר השלה את נפשו בינו לבין־עצמו. נשימתו כבדה, קול־השאון שבאזניו הממהוּ כל הלילות, השיעוּל העז היה מזעזע ומקעקע את קרביו עד היסוד, וחריקה לא־נעימה כמו חריקת כף בקערה היתה מעבירה רעד בכל בשרו. מכּפּות־ידיו נס הלֵחַ האחרון, עורן צפד והתכּווץ, וכשהיוּ נוגעות שלא־במתכּוון בחלקת־קטיפה, סלדה נפשו והזדעזעוּ לסתותיו מהרטט שחלף בכל גוּפו.

נטה הקיץ. כל היקום חוַר והצטנן. באילנות ובדשאים זעיר־פה זעיר־שם כבר נזרק יֵרקון. הנהר כמו קדר ביותר והתקרר. בבתי־מדרשות אחרי צהרים התקבּץ, נדחק והזיע ההמון: שם הטיפוּ מַגידים. בשוק רבו התפוחים והאגסים, ומלפפונות גדולים וצהוּבים התנוססוּ עגלות־עגלות. בצלע הבתים והחצרות נדף ריח קרבּוֹל, ומין מרה־שחורה מדכּאת־רוח נישׂאָה באויר – אימת מגיפה.

אך הנה הגיעוּ לילות ובקרים קרים באמת. שכבת־כּפוֹר התנוססה כעלות השחר על הדשא החיור, על הגגות, על הגדרות. עלים צהובים ונובלים התגוללוּ בגנים מתרוקנים סביבוֹת גזעים משׂוֹרטים. עד הצהרים לא התנדפוּ הערפלים הצחוֹרים, והלחים, ומבעדם נשמעו צריחות העורבים והקריאות המרוסקות והקטועות של התרנגולים הרכים… גני הירק התרוקנוּ כליל, בגדרותיהם נפלו פרצים, ושפעת חזירים חיטטו באין־מפריע בעפרם הריק, ורק באחדים מהם, זעיר־פה זעיר־שם, עוד התנוססו “לבנות” בשלות, כפוּפות, שניצניהן כבר נבלו וקדרוּ. פרגים נקובי־ראשים, עקורים משורש, התיבּשוּ בשורה סמוכים אל כתלי הגרנות, ומעדרים עוד נראו נעוּצים בערוּגות־תפוחי־האדמה האחרונות.

השמים התקדרוּ וטהרוּ חליפות, וצללים זחלוּ בדממה על־פני גנים ושׂדוֹת, התפּשטו וכבשוּ קש וגבבא, סוּסים בודדים, גדרות… נסוגו אחור, התכּווצוּ ושבוּ והתפשטוּ.

השמש עוד הציץ בגבורתו לפעמים בעתות־צהרים, וחוּמוֹ הכבד, שנפל כל השדות הקצורים, על היֵרקוֹן והכמישות השפוכים על כל פני היקוּם, הכיל בקרבו מעין חום־קדחת או מעין מגע של אשת־איש… ערפלי־תרדמה דקים, ערפלי כליון־נפש ריחפו באויר, נשבו רוחות־קסמים, רוחות קרירים וקלים, והגעגוּעים על הנפש האהובה הורגשוּ עתה ביותר…

בליל־הכיפּוּרים שכב יונה פּרקדן על מיטתו מול הנר הגדול, שהיה תחוב ב“חרס” רחב מלא חול, והירהר והזה עד בוקר ב“שלוש התמרות הגאות”, שהיו שתוּלוֹת על פּלג־מים במדבר־ערב וקבלוּ על האלהים, על שאין כל בּריה נהנית מהן, וגם באיזה נזיר נגוּע ומעוּנה, ששכב במדבר השמם ושבצחוק על שׁפתיו מיצמץ בעיניו מוּל השמש הלוהט והודה לאל על שביבי־החיים האחדים, שעוד עממוּ בקרבוֹ.

החורף הקדים בשנה זו לבוא, וּבין־הערבּיים, בעמוֹד יונה בפתח הפרוזדור, היה בוכה בחשאי בכיוֹת מקוּטעות למראה השלג הדק המתפּזר על יתדות־הדרכים ולקול הרוח המקשקש בכותל־התבן השׂריד של ה“סוּכּה” ההרוּסה.

ובאחד מימים אלה, בבוקר־עבוֹת, קראה פּתאוֹם אמו בקול רוֹתח מוזר:

– יונה, האתה גנחת פּה?!…

והוא אז בחדר השני. והרגיש אז את בטנו כשהיא רופפת, והכּל, הכּל, הצטמצם והתכּווץ פּתאוֹם באותו רגע בבהרת ירוקה מרפרפת לנגד עיניו… כל העולם מסביב הציץ בו מיד בסר־פּנים אחר.

רוב הימים הקרים, ימי קרח וסוּפה, עברוּ עליו במצב־השכיבה.

“עיקר הצרה” – היה מתפלסף בינו לבין־עצמו, בהביטו על בהרת־האור, בעלת דמות־חלון, שהשתּרעה על פני הקרקע – “עיקר הצרה הוא בזה, שרגילים אנו להביט על כל דבר לא כפי שהוא באמת. השחפת, למשל, מצוּירת בדמיוננו בדמות כבד צלוּי”… אך פתאום היתה נופלת קדרוּת בבית, חלון־האור שעל גבי הקרקע נמחה ואבד, ועמו אבדה גם בת־הצחוק שהופיעה לרגע על שפתי־יונה, ולהציץ בשחפת כמו שהיא לא עלתה בידו בשום אופן.

בערב שבת היתה הכּירה מוּסקת בטרם הוּדלקה העששית. היתה נשמעת הגפת־הצמידים בארובת־העשן, אחרי־כן לחיכת האש בעצים הלחים, ובהרות־אור גדולות ניתּרוּ ופיזזוּ על הכתלים והזויות האפלות.

בחדר שבו שכב יונה לא דלק נר בלילה מעולם, אך בשביל החולה עמדה שם עכשיו על אדן־החלון עששית מפוּיחַת; ובחוּץ האיר עתה החלון, שהיה אפל תמיד, יותר משאר החלונות, ורסיסי־שלג דקים ריחפוּ לאורו.

פעם בפעם היה מתחנן יונה שלא יניחו עמו את המנורה כשהיא דולקת, אך גם בלעדיה היו הלילות הארוכים נוראים מאד. שנתו נדדה וזיעה רבה כיסתה את בשׂרוֹ והרטיבה את חלוּקוֹ. לפעמים, בהקיצו בחצי־הלילה אחרי שינה כבדה, מלאת חלומות מבהילים, ובעינים, שבן־רגע סרוּ מהן חבלי־השינה, היה מציץ בחלונות עטופי הכפוֹר, שהתנוצץ והשתּבּץ לעין הירח – מיד היה חולפו כברק רעיון בהיר מאד: “הוא הולך וקרב, הולך וקרב”…

IV

שלג־החוּצוֹת השחיר ונתמסמס מהגשמים התכוּפים, ורק בצדי־הדרכים ובמורד־ההרים עוד נראה קודר ומושחת. פלגים וּנחלים עכורים שקקוּ ורצו נמהרים ופוזזים, גרשו רפש וטיט, הרסוּ סכר־זמורות, שיפשפוּ וציחצחוּ רקק־בּיצוֹת, בהשתפּכם ובנפלם אחד אל משנהוּ. על הרכסים נגלה דשא כמוּש וחיור, ובינות לענפי האילנות, חשׂוּפי־העלה, נראוּ ציפּרים… מאחורי העיר על־פני הכר הרחב נעשו בּיצֹת גדולות, רחבות־ידים, ואִמות עם בניהן נשאו משם מים במוט ובדלָיים חדשים. בחוּצות התגוללוּ אניצי־פּשתה, חבילות־שחת. השמים היוּ מעוּננים, אך האביב כבר הורגש בגעיות־הפּרות, בקריאות־התרנגולים, בדלף־הגגות, בשוּרות הכּבסים, שהתיבשו על גדרות־הגנים…

בקוצר־רוּח חיכּה יונה לאויר חם, לאויר־אביב יפה. בריאוּתו כמו הוטבה מעט בימים האחרונים, ולוֹ נדמה, כי לוּ האריך יומו עד קרן שמש־האביב הראשונה, כי עתה כבר אסף את שארית־כוחותיו ונאחז בחיים בעצמו… בערב־בערב ניחש לפי שקיעת־החמה את מזג־האויר של יום־המחרת, והרצועה הבהירה והצרה שהתפשטה בשולי הרקיע מעל ליערות־התכלת, השלתה את נפשו יום־יום בתקוה קלוּשה למזג־אויר טוב. בלילות נתפזרו אמנם העננים, והירח נשקף שעה קלה בביצה וברפש, אך כמעט שפנה בוקר, מיד עטוּ שמים קדרוּ שוממה, בלי הבהיק עוד כל היום.

הנהר עלה על גדותיו, ולמראה כרסו העכורה והקודרת, רחבת־הידים, התבטלה העיר העומדת על ידו וכמו נתמעטה דמות אנשיה. הקרח כבר נסע וגז, ואך גזרים־גזרים, אחד אחרי אחד, צפוּ בעצלתיים על־פני המים. מצלעות חופי־הנהר התלוּלים, שמזה ומזה, מבּינות לבהרות־שלג מפוזרות, התבלטה אדמה ערומה, צהוּבה. המעבּרה (“פּארוֹם”) התנהגה בכבדוּת ולאט לרוחב הנהר, הלוֹך ושוֹב, הלוֹך ושוֹב.

באחד־הלילות נתפזרוּ העננים וטהר הרקיע ובישר למחר אויר נאה באמת. פּנסי־המעבּרה הטילוּ כתמי־אור רועדים על מימי הנהר, שענני־בתר צחוֹרים ושקוּפים נשתקפוּ בהם יחד עם הירח המלא והאדום, שהתנשא במעלה הרקיע הזך. לרגעים היה מנשב רוח קל, זיעזע והכּה גלים במימי־התכלת, בּידר וסילסל שׂער ראשיהם של נוסעי המעבּרה, השמיע המיה קלה מעל לאָזנים.

המעבּרה היתה בליל זה כמעט ריקה מאדם. בקרבת יונה משמאלו עמדה עגלה טעוּנה כלי־עץ חדים, רעננים, ריחניים: כסאות, דליים, עריבות… סמוּכה אליו מימינו ישבה נערה לבושה קטיפה כחוּלה. קרבת הקטיפה העבירה רטט קל בּבשׂרוֹ, ומחשבה בטלה חלפה במוחו: “לוּ מַתּי ברגע זה, כי אז היה אצלי הרגש האחרון מכוֹער כל כך”… והוּא מיהר להסב את פניו אל חוף־הנהר התלוּל, שאליו התקרבה המעבּרה. שם על ראש ההר, בּינות לעצים גבוהים, חשׂוּפי־עלה, התנוסס בית חדש בלתי־נגמר עוד, שהציץ בחוֹריו האפלים חסרי החלונות. על הקורות החדשות, המוּטלות על־ידו, ריפרפו לאור־הירח שמלות ורוּדוֹת מבהיקות, נשמעוּ זמירות־אהבים, צחוק…

יונה ישב והגה ביום־המחרת, עת השמש בגבוּרתו ובחמלותו יאיר ויחמם את הכרים הרפוּשים, את הגינות המלאות בוץ ושלגים נפשרים, את הגגות, את שכמו… הוא כבר הרגיש את נשימת האדמה החמה והשמנה, אשר תלפּפהוּ ברחמי־אם ותשיבהוּ לתחיה.

מסביב שׂררה דממת־מנוּחה. קול־השאון שבאזני יונה, משק־הנחלים, השתקשקות־החבל בגלילי־המעבּרה – כל אלה התלכּדוּ יחד לקול המולה אחת, שכּמו הלכה הלוך וגבור…

פתאום נשמעה נגינת הרמוֹניקה…

יום־המחרת, יום האָביב הנאֶה, רד בערב־טל, בזמזוּם־דבורים, בקרקור־צפרדעים, ועל גל חם, שפרץ ונבע פתאום מקרב ולב, צפוּ ועלו כל אלה התמוּנות והקולות וכמו התנדפו באויר… בסתר־נפשו עמוֹק הרגיש יונה, כי מן ההכרח לעצור בעד התפּרצות זו, אך היא לא נשמעה לו, ובאופן אכזרי נבעו פרצוּ גל אחרי גל: ליל־חורף, שכבת־שלג זכה, זרוּעה ניצוצי־תכלת, מנגינות־הרמוֹניקה, צחוֹק־נערות ריחפוּ וחלפוּ זה אחר זה. הגיח גל כּבּיר ונשׂא על גבּוֹ את כל אותם הנערים עם כּתנוֹתיהם הנותנות ריחן, שדבקה בהם חליפוֹת נפש יונה הרבה בשכבר־הימים; גם אותו העלם הנוצרי, שליבּבהו בבית־הרחצה… חוֹם כבד מנשוא, נהר שוקט רחב־ידים, נשימת־צמחים, עלים מתעלעים ומתחַורים צפוּ וריפרפוּ בעצלתיים על הגל האחרון.

“עוד לא הא!”… – כמו ביקשה להתפּרץ קריאה מתום עמקי־נשמתו, ואז נפקחוּ עיניו לרגע ויבן, כל זה אינו אלא הדם הרב, שזינק זה עתה מתוך גרונו ואשר בשלוליתו הוא שוכב… דומם לאור הירח, התנועעוּ לפניו דמוּיוֹת־אנשים; מבטו נפל על הדמות הכחולה והוּא הושיט את ידו…

כעבור שעה, כששכב יונה בביתו מת, נראה לאור־הנר זעזוּע־הרטט, שקפא על פניו ממגע־ידו בחלקת הקטיפה.

יום המחרת היה יום חמה, יום־אָביב יפה.

I

השעה אחת־עשרה בלילה. סוֹף־שבט.

ראש פלוגת־המשמר היה בפעם הזאת סגן־האופיציר אנדריי פֶּרמינוֹב מפלך ויאַטקה, הנודע בכל הבּטליון השני בדייקנוּתו ובאכזריוּתו, ולכן לא ערב הלילה איש את לבו לשכב על האצטבה שלא בשעה הקבועה לכך, והסדר נהג, איפוא, כדת, היינו: משמר שני ישן על האצטבה והשלישי – ער; כשלראשון תמלאנה שתי שעות – השני יוצא למַלא מקומו, הראשון שב אל בית־המשמר, והשלישי שוכב. וכך חוזר הדבר חלילה.

– פּרמינוֹב, הלא ידוּע לכּל – סחו ביניהם אנשי המשמר השלישי נוֹאשוֹת, בלכתם ממשמרותיהם, דחוּפים ברוח אחר ה“מוביל” ההולך בראש – הוּא עצמו לא יישן ולאחרים לא יניח.

– פעם אחת – מספּר גורסקי, חייל בעל־בשר, שנדידת השינה כבדה עליו ביותר – היה שצֶ’קוּרין, זה ה"חוֹחוֹל, (בן־אוּקראינה), ראש־המשמר, ונהג אז כך: באת ממשמרתך, שכב לישון ותוּ לא. הוּא עצמו ישן כל הלילה; ובפני אלה הויאטקאים “אַל תעלה על דעתך” להתנמנם; הם לא יתנוּ לך לשכב עד שהמשמר נכנס אל הבית. הויאַטקאים ידוּעים הם!

– היאך, איפוא, אתם דנים, אַה? – לא יכול המוביל, היֶפרייטוֹר, להתאפּק – הנה טוב, באתם ממשמרותיכם, והנכם שוכבים לישון, גם אני ישן, גם ראש־המשמר בעצמו ישן, כּוּלנוּ ישנים, והנה דוקא בעצם שעה זו נכנס האופיצר התורני של הלגיון. מי יהא החייב, אה?

– אל עמדתי אני מגיעות הצוָחות והצריחות מבית־ההפקר; שם מרננות וצוחקות ומגדפות. תּינזף־נא אִמן! מה הן עושות לעת זקנה מתאווה הייתי לדעת.

המוביל ענה גם על זה דבר־מה, אך קולו לא נשמע מפני הרוח.

בין ההולכים היה גם ניסן לוין, חייל מן הרוֹטה הששית, שמקום משמרתו הוא הרחוק ביותר: אצל מחסן־הכדורים, הנמצא בקצה הכיכר על־יד הנהר. אחרי אשר סילק מעליו את ה“טוּלוֹפּ” (אדרת גדולה וכבדה, הניתנת למשמרות בחורף והנמסרת בעמדה מאיש לאחיו), הרגיש עתה את עצמו קל ביותר; ונהדף מאחור ברוּח החזק הנושב מעבר הנהר, התירא, שמא ייפּגע בכידונו של ההולך לפניו, והוּא הלך הלוֹך וקרוֹא אל זה:

– אל על הכידוֹן, אל על!

– מפני המות את מתירא? עת־מלחמה עתה, והוא את הכידון ירא! – הראית בן־חיל כזה? – ליגלג האחד.

– במשך שתי השעות, שאתה עומד על משמרתך, “השד יודע” כמה ומאין באות לך מחשבות; והכּל על אודות מולדתך… – עונה פתאום אחר.

הם כבר הגיעוּ בדרכם עד המקום, שבו הם מתאמצים, פעם בפעם, לבלי הביט לימין: שם בצד השביל, על־פני השלג הקודר, היה מוּטל כלב מת, שראוּהוּ כל היום ושעברוּ עליו כל פעם בשתיקה.

אך הנה הגדר הנמוכה המַקפת את החצר המרובעת הגדולה, המכילה בתוכה גם את כל הבּטליון הראשון, גם את בית תיקוּן־הנשק, גם את הרוֹטה החיצונית (לשירוּתים שונים) וגם את הבית של פלוגת־המשמר. למרות נעלי־הלבד הכבדות שעל רגליהם עברו בקפיצה קלה אותה גדר, איש־איש בהברת: ראז־ז!" (“אח־ת!”)

בתי־הרחוב ה“חפשיים”, שמעבר לגדר מסביב, היו כמעט כולם אפלים; ורק החלונות הגדולים של בית־ועד האופיצרים הגבוה שכנגד היוּ מוּארים בשפע־אור. האויר בחוץ היה לח וקר, והחיילים התחרוּ איש את אחיו להתפרץ אל תוך בית־המשמר ראשונה.

II

הבית של פלוגת־המשמר נחלק לשני חצאים שוים במידתם. החצי הראשון הכיל בתוכו את ה“כוננית” עם הרובים הקבוּעים בה, את הכיוֹר, את תנוּר־ הברזל העגול ואת שעון־הקיר העגול; פה שררה תמיד עלטה. בחצי השני סמוּכה אל הכּוֹתל עמדה האצטבה הערומה, שדף משוּפּע קצת השתרע לרחבּה למראשותי השוכבים, שולחן, ארונות וספסלים. את החצי הזה האירה עששית קטנה תלוּיה בתקרה, שזרקה קצת אור בעד הפתח גם לתוך החצי הראשון.

בחצי הראשון התקבצו אחדים מסביב לתנור, שכמעט נצטנן, חיבקוהו וגיפפוהו, אחדים ישבו אל אדני החלונות והתנמנמו, ואחדים היו תועים אחת הנה ואחת הנה, כשהם מבקשים פתאום איש מחברו לקפל את צוארוני־אדרותיהם הזקוּפים מאחוריהם. לאחד יציק הצמא והוא רץ רגע־רגע אל הכּיוֹר: השלשלת המחברת את הקיתון אל הכיור מקשקשת, המים קרים עד כדי מיחוּש־הרקוֹת, ומתוך הקיתון נודף ריח־צבע קשה… זה נוֹטל את רוֹבוֹ ומסתכל בו לאור העששית, לראות כמה העלה חלודה, ומשיבו למקומו, כשהוא גומר בלבו: “נחוץ יהיה מחר לעשות פירוּק גמור!” ואחד מתגנב ומתכנס בחשאי אל תחת הכוננית וישן שם על הקרקע את שנתו.

ומאחורי התנור, במרומי־הקיר, מנסר הגלגל במרוח, מנסר וּמנסר – בלי־הרף.

בחצי השני יושבת חבורה אל השולחן, מספּרת וּמסיחה. נושא־הענין היה “גנב”. כל אחד סיפּר מעשה מביתו על דבר גנב, שנתפּס והוּכה עד כדי מיתה.

– התרופה הטובה ביותר להם – העיר מבשל־הדייסה יֶגוֹרוֹב, בעל פנים מחוּטטים – היא זו שהשתמשנוּ אנו בה כמה פעמים: לתקוע יתד לתוך בני־המעיים!

– שינה זו מה היא! – מרעים פרמינוֹב בקולו על המתנמנמים על אדני־החלונות בחצי הראשון – “מַרש” אל השולחן!

ואנשי המשמר הישן התלכדו בתוך כך צפוּפים על האצטבה, בלי מצוֹא עצה נכונה, היאך ועל מה להניח את הראש. הדף המשוּפּע קשה הוּא וגם נמוך יותר מדי; הזרוע כשהיא נכפפת ומתכּווצת, מיד היא מתעלפת. אך עד שהעצה נמצאת להם הם כבר ישנים!

רק אחד מתהפּך ביניהם מצד אל צד ופעם בפעם הוא נוהם: – “אוּ נוּ”…

הוּא משה אַנצילביץ', בן הרוֹטה השמינית. לוֹ יש בית, אשה וילדים בעיר זו. הוא נודע בין כל יהוּדי הלגיון ליהיר, לפיקח, לבעל־לשון ולבן־חיל. הוּא קַלָע ממדרגה ראשונה, ובהתעמלות אין דוגמתו גם בין סגני־האופיצרים. כשהשעה צריכה לכך, אין כמוהו יכול לתבוע את עלבונו ממי שיהיה. חטמו ישר ושלם, דיבּוּרו אמיץ, חריף ופלספני, שרטוּטי־פניו מפוּתּחים ומוּבלטים, והרגשה או טעימה כלשהי ניכרת בהם כהרף־עין.

כשהרגיש בלוין, – זה היה מתהלך כל אותה שעה לאורך־הבית הלוך ושוב, הלוך ושוב – העשוי תמיד ליהנות מדבריו ומהתפלספותו, הוא פותח ואומר:

– אי אפשר לישון בשום אופן! הן לכאורה הלא מוכרח אתה לישון, משוּם שיודע אתה, שברשוּתך רק שתי שעות אלו בלבד, אבל משוּם זה גופא שיודע אתה, כי עוד מעט, עוד מעט יעירוך, הרי נגזלת שנתך גם בשעת הרשות! – הבה, – הוא התנשא לשבת – הביטה שם אל השעון, כמדוּמה לי, שכבר שתים־עשרה פחות רבע. מה איכפּת לך? עוד מעט ו“המשמר השני, התקן את עצמך!”.

– הלא דבר־פלא הוא, – הוא מוסיף – שם בחוץ. על משמרתך אתה עומד רק שתי שעות, וכשתי שנים הן בעיניך! הנך עומד ועומד, מקיף את הבנין אלפי פעמים, הלוך והקף – ומחליפך אין! כבר העברת בדמיונך את כל חייך מים־הולדתך על כל פרטי פרטיהם, כבר שכחת את הרגע שהתיצבת כאן – וסוף אָיִן! ופה בבית־המשמר הלא אתה שוהה ארבע שעות, והנה עד שפונה אתה כה וכה, וכבר עת ללכת שוב! אוּ נוּ!…

הוא העיף עין מרה על בני־יפת הישנים בנחרה מתוקה, מדובקים זה בזה, והוסיף:

– והם מנחרים בכל כוחם! ואתה אך צוחק, – הוא פונה אל לוין. – מים שהכּרתיך פה בצבא, הנך אך צוחק. הראיתם, אדם שהוּא צוחק תמיד!

הדברים האלה עוררוּ צחוקו של זה ביתר עוֹז, והוא גחן ונכפף לארץ צחק בכל אבריו עד כיד מיחוּש הבטן ודמיעת העינים.

– מ־מ! – ניענע אנצילביץ' בכפּוֹ תנוּעה של יאוּש והפנה את פניו הצדה.

– והלז אוכל מתוך ה“בּאק” (קערת־נחושת גדולה) את הקטניות המצוננות: בחצי־הלילה…

– משמר שני, התקן את עצמך! קוּם! מהר!! – הרעים פתאום פרמינוֹב בקולו מתוך החצי הראשון.

– זהוּ! – השפּיל אַנצילביץ' את קולו, ובעצלתיים ירד מעל האצטבה. השוכבים – מקצתם קפצוּ ממשכבם כנשוכי־נחש ומקצתם סירבו והוסיפו לשכב; אז ניגש פרמינוב אל האצטבה ובעט בכוח בכפּות־הרגלים הפשוּטות וצוַח:

– וכי לא לכם נתכוַנתי?!

והמשמר השני מתחיל להיחפז: זה חובש לראשו את ה“בּאשליק” (ברדס) וּמוֹשיט את שתי קצותיו אחורנית לאחר, כלומר: קשוֹר והדק היטב! זה חולץ מעל רגליו את נעלי־העור ונוטל את נעלי־הלבד, לזה אבד רובו והוּא הולך ומהפך בכל הרובים וממצמץ בעיניו אחוזות־השינה אל ציוּני מספריהם.

והמובילים אָצים: “שאַגוֹם מַר־ר־ש!” (קדימה צעד!")

III

על־פני האצטבה הפנוּיה מן הקצה אל הקצה השתטח בן־רגע המשמר השלישי. לוין, שהיה גם הוא במשמר זה, תפס מקומו על שפת האצטבה כלפּי החלון. הוא שכב על צדו השמאלי, את הבּשליק קיפּל וגָלם למראשותיו, ובכובע הגדול האפיל על חצי פניו הימני. “הנה עתה השעה אחת – חשב, בכבשו את פניו בתוך הבּשליק, – עד שלוש אישן, משלוש עד חמש – בעמדה, ומחמש ואילך עוד אפשר יהיה לישון כשעה אחת”. ונרדם. הוא חלם, שהזגג החרש, מר־הנפש, בא אל ביתם, שם בעיר־מולדתו, לקבוע שמשה באחד החלונות. את החלון הזה הצמיד הוא, לוין, לא־כבר אל המשקוף במסמר חלוּד גדול. הזגג חפץ, לתכלית מלאכתו, להוציא את החלון ממסגרתו, אחז במסמר וניסה לנענעו הנה והנה, וכשראה כי אי־אפשר להזיזו ממקומו הזזה כל־שהיא, התחיל מתמרמר בינו לבין־עצמו:

– “לדורות!”…

והוּא, לוין, צוחק מתחילה צחוק כבוּש, בקושי, אך מעט־מעט ירוַח לו, והצחוק מתפּרץ, צחוק קל, מרוּוה, מתגלגל.

– מי זה צוחק שם מתוך שינה? – שואל אחד העֵרים המסוּבים אל השולחן.

– אַה־אַה־אַה! – עונה פּיוֹטר שַלַיֶב, בן־הרוֹטה של לוין – זהו לוין שלנו. הוּא צוחק תמיד. יש שגם בעמדו בטוּר הוּא צוחק. הוא גם נענש כמה פעמים על חיוכיו. “עלם” טוב הוא; “מלוּמד” כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין “שלנו”. אותו הכל אוהבים, גם מפקד הרוֹטה, גם הפלדפיבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!

השעון הורה שלוש פחות עשרה.

– משמר שלישי, התקן את עצמך! מהרו!

לוין קפץ ממשכבו כרגע, חבש לאזניו את הבשליק, נטל את רוֹבוֹ, הסתכל בו לראות אם שלו הוא וראה בין כך את החלודה הרבה שהעלה כוּלו, הצטרף אל משמרו ויצא.

– ראוּ־נא – העיר אחד אחרי כמה פסיעות – בבית־ועד האופיצרים עוד יש אור. אך זוהי צהלה להם הלילה!

כשיצאו אל הכיכר השוממה שמעבר לגדר, נשב בפניהם הרוח הקר והלח והשמיע קטעי נגינה דקה ועצובה, בחלפו על הכידונים… השמים היו מעוּננים. שלגים מופשרים למחצה, גלידי־קרח ורכסים ערומים כיסוּ את האדמה בערבוביה. הבהרות הכהות, שנראוּ מפוזרות מרחוק, הלכו והסתמנו מתוך האפלה יותר ויותר. אלה היו בתי־הגרנות והאסמים – המשמרות. בצלע כל אחת מהן התנוססה הסוכה המנומרה. בקרבם אליהם קרא המוביל בלחש:

– עתה – איש למשמרתו!

לוין עבר את כולם, פסע ודלג על שלג תחוח וחורק ועל שלוליות מוגלדות עד הגיעו אל משמרתו הוא. זה היה בנין־אבנים מרובע בלתי־מסוּיד, מחסן־הכדוּרים, שניצב על ההר ונשקף אל פני הנהר.

– האם ישן אתה? – קרא אל מי שעמד מכונס ומצומצם בטוּלוּפּ, נשען אל הקיר – תנה את הטוּלוּפּ!

הלז הסיר מעליו את הטוּלוּפּ והטילו על לוין.

– עמוד מאחורי כותל זה, פה לא ינשב הרוּח. על הסוללה תוכל גם לשבת. עתה גם השד לא יראה!

ואחרי לכתו ממנוּ כמה פסיעות שב על עקביו, וקרא:

– את המשרוקית שכחתי… הא!

לוין התכנס בטוּלוּפּ הארוך והכבד, את ידיו הכניס אחת בשרווּל חברתה, בלפתו בהן את הרובה שעמד על הארץ. חבלי־השינה עוד גירוּ את ריסי־עיניו, והוּא נשען אל הכותל הקר, שקרתו חדרה גם בעד הטוּלוּפּ העבה, ומיד מיהר לחשוב, כי בעוד ששה חדשים, כשישתחרר מן הצבא, יבוא לביתו, ותיכף־ומיד, בלי דבּר דבר עם איש, יתפשט עד חלוּקו ויעלה על התנור. שם יתכנס בכּסת הגדולה והרכּה וגם יתכסה בבגד. על השאלות וההפצרות יענה:

– אישן־נא מתחילה כנפשי שבעי, ואחר כך אדבר לכם. ארבע שנים רצוּפות לא נתתי שינה לעיני!

שעה רבה עמד בלי־נוע והתנמנם נמנומים קטועים, אך אלה התבדרו לאט־לאט והוא ננער פתאום, זז ממקומו והתחיל לטייל ולהקיף את החומה הלוך והקף, כשהוּא מַקיש בקת־רובו על פני הכפוֹר נקישות עמומות, זו אחר זו. מהמשמרות הסמוכות הגיעו קול צעדים אחרים, נקישות אחרות, פיהוקים תכופים… נשמעו שריקות־הרכבת, שריקות בהוּלות, עליזות, מיללות, מתיאשות; מַשק־נשימותיה, משק מתקרב ומתרחק; נביחות־כלבים קרובות ורחוקות ועוד רחוקות מאלה.

וכשפניו כלפּי הנהר, משׂתער עליו הרוח, נושב אל עיניו וּמדמיען. בעד לחלוחית־הדמע הוא רואה את הנהר הקופא בקרח כהה, את סוָארי־העצים שעל שפתו, את האניות ההפוכות הגדולות, את יתר הבהרות שאינן ברוּרות. מראה־הנהר וחופיו הוא ממש כמראה הדניֶפּר, ונדמה, שאילו כונן את צעדיו לאורך־שפתן, דרך הרכסים והבקעות האלה הלאה־הלאה, כי עתה היה בא אל בית־צמחון. בת ארבע־עשרה היתה פייגיל בלכתו לעבודת־הצבא, וּבבואו כבר תמלאנה לה שמונה־עשרה. בהיפרדו מהם נשק רק למשה רעו בלבד ולשאר בני־הבית לא נשק; היתה אז שעת־צהרים, ובבית שפע־אור, והכּל כה ברוּר וּבהיר… עכשיו, כשישוב, יכוון להיכנס אל ביתם בין־השמשות, בשעה שלא יום ולא לילה. ומפני מה לא שררה אז בבית איזו עלטה, או שכרון עז מדוע לא תקף אותה שעה אותו, את הכל?! ובכלל, עוד קודם־לכן, מה בכך היה, למשל, אילוּ קם פתאום בחצי־הלילה, כשהשלג הזך נוצץ בניצוצי־תכלת לעין־הירח, ועמודי־הטלגרף, בהציגם את רגלם לפסיעה אחת, שקוּעים בהמייתם העצוּבה שאינה פּוסקת שם מחוץ לעיר; מה בכך, אילוּ קם אז ורץ דרך העיר הישנה בצד הנהר ובא עד ביתצמחוֹן ודפק על הדלת ונכנס בחשאי מתחילה לחדרו של משקה והעירו משנתו, כשזה חם במשכבו, וחיבקו ונישקו אל שפתיו, אל לסתותיו, אל צוארו… ובשכרונו זה היה עובר מעליו אל שאר אחיו ואחיותיו הצעירים, אל פייגיל… הלא נוגה־הלבנה מונח על הקרקע, על הפסנתר, על עציצי־הפרחים! מה בכך?!

בכל שלוש השנים לא עלה בידו מסיבות שונות לקבל חופשה לביתו לירח או לשני ירחים. לוּ התראה אִתם שנה־שנה, כי אז לא הרגישו בו כל שינוּי. כבר אבדה לו אותה הרעננוּת, כבר אין אותו עסיס־הנערוּת. אך אין דבר! שריריו התפּתחוּ וחזקוּ, גמיש הוא עתה וקל. כשיזדמנו יחד הוא ומשקה ומנחם, שגם אלה ישתחררוּ בקרוב, אז ביום־חמה, על הכּיכּר הירוקה שלפני בית צמחוֹן, ישתוללוּ ויקפצוּ וידלגוּ ב“טשיחַרדה”, ופייגיל בלבוּשה האדום תביט מעל המעקה. גדוּד כי יעבור דרך עירם ואנשי־צבא יתאכסנוּ בביתם, יתחרה אִתם בשימוש הרובה…

– אַיֶך? – העירו פתאום הקול – תנה הטוּלוּפּ ואת המשרוקית! – מהרוֹטה החיצונית בא חייל וסיפּר, כי עוד מבערב נתקבלה טלגרמה: דורשים מלגיוננוּ רוֹטה “על־פּי ההרכב המלחמתי” אל המזרח הרחוק – רוֹטה אחת כהוָיתה, וחמישה־חמישה מכל שאר הרוטות נוספים עליה. בועד האופיצרים כבר הפּילו גורל (וזהוּ האור שדלק שם כל הלילה!); נלכדה הרוטה השתים־עשרה. מי ומי ילקחו מיתר הרוטות לא ידוע עדיין.

IV

– ומה דבר זה בעיניך? – דיבר אַנצילביץ', כשהוּא שוכב פרקדן על אדן־החלון. הוא נעץ מבט־ציפּיה בפני לוין, שעמד על גביו שקוּע במחשבה וידיו לאחוריו.

– אָה! – ננער פתאום לוין מקפאונו – אין כאן על מה לקרוע! אם ליהרג – ליהרג!

הוא ניענע בידו האחת והתחיל מטייל אנה ואנה…

אנצילביץ' גיחך גיחוּך מר וענה:

– לוּ כבר נשׂוּי היית כמוני, כי אז! ועתה הלא טעם חטא בודאי לא טעמת עוד! ה־ה־ה…

והתאנח.

– מה אתה צוחק? – קם עליו לוין. – אל־נא נרמה את עצמנו. הלא חצי־חיינוּ הטוב ביותר כבר חלף־הלך לו, ולפנינוּ רק מעט ימי־עמידה, שכבר אין בהם חפץ, ואחר־כך חולשה, ו–גויעה! לשכב על המיטה ולהימוק ולגווֹע לאט־לאט טוב יותר?! פה, למצער, מת אתה במהומה, ברעש, בהלמות התוף… בהן שלי!

– היהוּים כבר התחילו “מגרגרים” ביניהם! – קרא האחד מאצל השולחן – תלכו למלחמה, תלכו!

לוין הוסיף:

– להזדקן ולהיתקל על כל צעד בצעירים ובצעירות ולתעות ולהידחק בין ההמוֹן – כבריה אין חפץ בה, עד שאיזו מחלה מתגלית בך בהיסח־הדעת ואתה מבין מיד, כי “זה הוא!” – אָה!..

– כן, כן, “חקירות” כאלה יודע אני זה כבר!

– אין אלה “חקירות”, כי אם זוהי האמת! מה בכך, – אני שואל אותך – כשאתה מחבק את אשתך, מעסה את בשרה כה וכה, והנך מנסה גם פה, גם שם?.. מה אחר כך? העל זאת לבכות צריך?!

הוא סיים בביטוי העז המרחף באויר, כלומר:

– לעזאזל!

אַנצילביץ' ענה:

– היאך?.. איך זה יתכן, להתפּשר עם אָבדן־החיים? אם אלה אינם, מה זה, איפוא, יש?.. שממית זו, כשאתה ממעך אותה, גם היא מפרפּרת. כל בריה, כל דבר רוצה לחיות. איני סובל, כשאדם משתטה כבחור־ישיבה.

– המשמר השני, התקן את עצמך! קום!

אַנצילביץ' קם והתמרמר:

– אוּ־נוּ!

הוא מיהר להחליף את נעלי־העור בנעלי־הלבד. בהיותו אזוּר באדרתו קשתה עליו הגחינה וכפיפה, חיתולי־רגליו התבדרוּ ונפרעוּ, והוּא התמרמר. את הבּשליק חבש לראשו בדמות קוֹנוּס, באופן שנזקר רק חטמו העז בלבד; בהושיטו את שתי קצות הבּשליק אחורנית אל לוין, דיבר אל זה:

– שם על משמרתי מחכה לי “טוּלוּפּ” המשקיע את הכתפים, כמו שסרדינסקי אומר: “הטוּלוּפּ מוצץ את המוח מתוך העצמות”.

הדלת נפתחה ונסגרה ברעש, והמשמר השני יצא.

לוין שכב על האצטבה והתאמץ לישון, אך איזה “עצם” קטן, אבל קשה וזר, כמין אבן קטנה, התחיל מציק לו בתוך מעיו הצקות תכוּפות, זו אחרי זו: אחת, שתים, שלוש… הוא התהפך אל צדו השני והעתיק ממקומה את קוּפסת הכדוּרים המצומדה אל מתניו מימין – לא הא. הוא ניסה לשכב בלי תנוּעה על שהיא, כמת, ואז נדמה לו, שהאצטבה שתחתיו טסה ודואה בלי קול, ואם יוסיף לשכב עוד, תישׂאהו ותשקיעהו לתוך איזו תהום, והוּא הזדרז, קם וקפץ לארץ והחל לרוּץ לאורך־הבית אחת הנה ואחת הנה.

קם חייל וכיבה את המנורה. מבעד לחלונות נשקפה תכלת־הבוקר ונשמעו ההכאות בתוף עם קול צרוד קורא לרגעים:

– הרחב צעד!

חניכי־הצבא הצעירים, של הבטליון הראשון, כבר “טיילו” בחצר במעגל.

פתאום נפתחה הדלת ואנשי־צבא רבים מהבטליון השני (שממנוּ היתה מורכבת עתה פלוגת־המשמר ואשר קסרקטיו נמצאים במקום אחר, הרחק מהבטליון הראשון), מזוּינים ברוביהם התפּרצוּ הביתה בקול־שאון וערבוביית־קריאות, שמתוכן בקעה ועלה גם הקריאה של בני הרוטה הששית:

– לוין, שַלַיֶב ויֶזֶרְסְקִי, תנו את הכדורים! נקבעתם למזרח הרחוק, ועליכם למהר את בדיקת־הרופא. היכן הן המשמרות שלכם? אנחנו תחתיכם. מפקד־הרוֹטה בא בחצי־הלילה וקבע.

V

ברוּטה השתים־עשרה התאספו כל הנועדים מיתר הרוטות (שעליהם להצטרף אל רוטה זו ולמלאותה עד כדי רוטה שלמה “לפי ההרכב המלחמתי”) לבדיקת הרופא הראשי. הקַזַרמה (הקסרקטין) היתה מלאה מפה לפה. כל אלה התפּשטוּ עד מתניהם וערומים נדחקו ונתחככו זה בזה, כהים לאור הבוקר העכוּר. אחדים הסתכלוּ בראי הצלול והעבירו בידם על בלוריותיהם הקטנות. פה נזדמנו יחד מכרים ומיודעים רבים, שבמקרה אחר היו נהנים זה מזה הנאה מרובה, אך עכשיו נתמעטה דמות כל אחד בעיני חברו, וכל אחד רחש עתה בלבו אל חבריו אלה איזה זלזול פנימי, זרוּת; לעינים אָבד הליבּוּב והברק שלהן ונדמו אלו לאלו כמאוּבקות באבק־קמח…

האופיצרים ומעיליהם הצחורים ריפרפוּ כמו מבעד לערפל; גם פני הרופא אֶרך־השׂפם היבהבוּ באויר, והורגש רק ריח־היין מפיו עם משמושן של אצבעותיו הקרות בקיבּוֹרת וּבדופק. הוּא רשם בפנקס ושלח מעל פניו אחד־אחד.

בחוץ ירד שלג גס, ופתיו הרחבות והנפוּחות התרפקו על מעילו של לוין, על לסתותיו, על ריסי־עיניו. ההמון הציבילי, ה“חפשי”, שט ברחוב כיום־יום; השוק רעש, ונערות רכות הלכו לבית־ספרן וילקוּטיהן על שכמן. מתוך החצרות נשמעה נסירת־עצים, מלמוּלי־ברבורים… וכל זה ביחד כמו טוּלטל, נעקר ממקומו כצמח, ונגלה הצד הפּנימי, האמיתי, השורש. רגע אחד הוּרגש, כי אין כל דבר נורא בעולם, אך מיד נהפך לנורא זה הרגע עצמו. לוין הלך והתאמץ לחוּש את האדמה תחת רגליו, דרך בצעדי־און, “חלק כבוד” בדיוק לאופיצרים שנזדמנוּ לו על דרכו, והרגשתו היתה כאילו בלע היום בבוקר בריה חיה כמו שהיא, על ראשה ועל רגליה. וכשהתעשת ונשא את עיניו סביבותיו, בכדי להיוָכח בדבר לחלוּטין, אם באמת יש על מה לחוס – כבר נתרבו פּתּי־השלג המשתוללות כל־כך, עד שמלבדן לא ראה כלום.

בקזרמה נטפל אל ארבעת חבריו הנועדים ושתה עמהם לשכרה כל אותו היום. לכוס שימש להם קיתון־חרסינה גס. היי“ש היה קר, ולא הוּרגש לחך, כי אם העיר על הרקות. הם חיבקו ונישקו זה לזה, וזוגות־זוגות התלכדוּ וטיילוּ עקמומיות וזיגזגים הנה והנה. יזרסקי, בן־אוּקראינה, יפה־עינים, שעד שנתו האחרונה הי ה”דֶנשצ’יק" (משרת) בבית אחד האופיצרים, סיפּר:

– לפני לכתי לצבא ניחשה לי צוענית אחת, כי עלי ליהרג באמצע שירוּתי, סוּס צחור ירמסני; והנה עד כּה, כשהייתי נזכר בדבריה לפעמים, צחקתי, אבל עכשיו כבר מבין אני! – אך האמינוּ לי, אַחי, שאיני חס על כלום. הגיעוּ בעצמכם, אחי מרובים והאדמה מעטה, וסף־סוף עלי לנוּד ולעבוד בנכר. עתה, למצער, אמוּת וידעתי שלא לחינם!

פּיוֹטר שליֶב, ויאַטקאי, הנחשב לחזק מכל אנשי הרוטה, שבחטמו, בעיניו וּבקולו הוא דומה לנמר ושתמימוּתו הרבה אינה אלא ערמת־חיה, ערמה בלי חיוך, עד שנדמה, כי לוּ הזדמן זה עם חיות ביער, לא היוּ נוגעות בו אלה לרעה – בכה, ובתופפו באגרופו על חזהוּ הרחב, הבולט והבריא, צוַח מתוך דמע:

– דם רוּסי, דם פראווסלאבי! התדע, מהו דם רוּסי? אילוּ ציוָה לי, אחא, לוּ גם הפלדפיבל: דקוֹר את אביך, או את אמך, דהיינוּ את אמך יולדתך, חי אני – דקרתי! באלהים נשבעתי, דקרתי!

השלישי סטארוסטין, סגן־אופיצר, גם הוּא ויאַטקי, חטף רובה מתוך הכוננית, נטל אותו “על־היד”, ובצווחות “אוּרה!” משוּנה רץ בחמת־כוחו, השׂתער ותקעוֹ לתוך הכותל, עד שבקושי הוציאוּהוּ משם אחר כך.

– אי, שֶבְצֶ’נקוֹ, ההרמוֹניקה! שב־צ’נ־קוֹ־קוֹ!

ושֶבְצֶ’נקוֹ אינו מסרב עתה.

שליֶב מחכה תחילה עד תום התנוּעה הראשונה, ואז הוּא נותן קולו, קול־בוכים, עם התנוּעה השניה, בהבליעוֹ את קולו בקול ההרמוניקה:

ושוּב הוּא מניח להרמוניקה, שתהא מנגנת לבדה ועם תנוּעתה הבאה הוא מוסיף עוד:

וההרמוניקה חוזרת לבדה.

VI

בלילה למחרתו “עמד ער” בקזרמה משתים־עשרה עד שלוש מנדל קראפּיבקוֹ, סנדלר־הרוֹטה. הוּא עצמו התפּלא שהשינה אינה מציקה לו, כדרכה תמיד, ביחוּד בשעות חצות־לילה אלה. בחולשתו זו כבר היה למשל בפי כל אנשי הרוֹטה. הוּא יושב ומנמנם, נשען אל הקיר ומנמנם, מתהלך ומנמנם, וסוף־סוף אינו יכול להתאפּק ומעיר את בן־חליפתו לפני המועד. את שליֶב העיר פעם אחת במחנה־השדה בקיץ שתי שעות שלמות קודם זמנו; היה אז ליל־גשמים, וכשהלז עמד על הדבר, התהלך והתמרמר:

– אך זהוּ “יהודי”, תינזף־נא אמו!

אך בפעם הזאת חש קלוּת יתרה בכל אבריו, קץ לאורם־הקזרמה, רצוֹא ושוֹב, בהסתובבו על “חרטומי” המַגָפיים לפי חוקי ה“צעי’ה”. מגפיו היו ציביליים, “חפשיים”, כרסתנים, מעשה־ידיו. מזה ומזה נחרו הישנים בנחירות שונות, ומאטווייב, מי שעלה בתחילת החורף לדרגת יֶפרייטור וקיבל מחלקת חניכים לחנך, צרח מתוך שינה כדרכו: – הנני אליך, בן נעוַת־המרדוּת! כיון שעמדת בשורה – אל תתנענע! יינתן הפּיקוד: " התקן את עצמך!" ואז…

קראפיבקו ניגש אל השולחן, הוציא מתוך כיסו את תמוּנת־אשתו, נשב בנייר הדק המכסה אותה, הרימה כלפּי המנורה והתחיל מסתכל בה בעד שפופרת־אגרופו; תחבולה היא אצלו לראותה חיה, כמו שהיא. ובאמת נראו לו שרטוטי־פניה כל ך בולטים, כל כך חיים, עד שהתעורר בו החפץ לתפוס בחטמה ולנענעו מעט.

– בת־שבע’ניוּ, בת־שבע’ניוּ, מזלך אַת – הוא שעמד לי!

הוא אימצהּ אל לבּוֹ ונשק לה חליפות, אחרי־כן התאנח והעיף עינים דומעות סביבותיו; סוּבוֹרוֹב הביט בזלזול ממרומי־הכותל.

התורן, סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, שישן על מיטתו לבוש, הקיץ פתאום ושאל:

– מי הוּא שם העומד עתה?

– אני, קראפּיבקוֹ!

– טוב. בשעה שלוש תעיר את לוין, הפלדפיבל רושם ב“גליון־השרוּת” גם את הנועדים למזרח הרחוק. אין אנשים!

קראפיבקוֹ התרועע עם לוין עוד מראשית ימי ההתחנכות. בעת אחת נכנסוּ לשרוּת וּמפי “דוֹד” אחד קיבלו את חינוכם.

מיטותיהם היוּ תמיד סמוּכות זו לזו, ובקיץ, ב“אימוני־הרוֹטה”, היה קראפיבקו מכוון תמיד לעמוד בשוּרה “כלפי מפרקתו” של לוין. ולוין גם הוא היה אוהב לשבת בערבי־החורף על־יד מלאכתו של הסנדלר ולהשתקע בהסתכלות בתקיעת המסמרים. באותה שעה היה מספר לו קראפיבקו מאורעות שונים מחייו קודם שרוּתו, גם היה מתרגש לפעמים וקורא:

– בחופש לא תארע לעולם ידידות חזקה כל־כך, כמו בשרוּת! – ומוציא במהירוּת את האימוּם מתוך הנעל.

“יישן לו עד בוקר” – החליט בנפשו עתה. – “לא אעירנו! אה, צר לי על אביו הזקן, הוּא ימוּת מיד, כשויָדע לו הדבר”.

השעון השמיע שתים. קראפיבקו ישב על השולחן, את זרועותיו הכניס אחת לתוך שרווּל חברתה והתחיל מהרהר שוב: בת־שבע, ששת ירחי השרוּת, שנשארוּ עוד, ונזכר בינתיים, שהגיעה עתה עת־צרה: אנשים ברוטה מעט, בצעירים אין משתמשים עוד, וכשאלה הנועדים ילכו, אז – היום עמוד עֵר, מחר לך למשמר, מחרתיים נסר עצים וכבּד את הבית, ומראש־החודש עוד תתחיל העבודה במטבח! הפלדפיבל הזה הלא אינו משגיח גם בסנדלר!

– את הכובע חבוֹש, שד אפור! – גער בנזיפה באחד החניכים הצעירים, שרצה לצאת החוּצה בראש גלוּי.

הוא קם והתחיל מתהלך שוב. אך מחשבותיו כבר התנדפוּ, רגליו נלאוּ והתעלפוּ, והוּא ישב שוּב. את ראשו תמך על זרועו, אך כרגע טולטל זה למטה אל חזהוּ, הוּא שב ותמכו, וזה טוּלטל שנית ושלישית, עד שחש בגב־צוארו ובחוט־שדרתו. וכששמע מתוך נמנוּמו את צלצוּל השעון, שהשמיע שלוש, ננער ממקומו ומיהר אל מיטת לוין.

– לוין, אָה, לוין, ער אתה הלילה, קוּם!

הוּא נגע בכתפו האחת, שהיתה רטובה מזיעה קרה, והירהר:

“לוּ כבר שלחוּם וסוף לדבר!”

VII

לוין החל לטפּל בהסקת התנורים כשהוא קרוס על ברכיו. גזרי ־העצים היו רטובים, משׂורטים וכבדים, ועד שהרימם והשקיעם לתוך חלל־התנור אחד לאחד, התעלפו זרועות־ידיו. האש לא נאחזה בשום אופן והוּא ביזבז את הגפרוּרים ללא־הועיל. קצות הברדס נחלצו מתחת החגורה, התבדרו והתבלבלו. הכידון הצמוד לירכו השמאלית בתוך נדן־עור טוּלטל והפריע גם הוּא.

– למה־זה תנענע בראשך, כשאתה נוטל את הרובה “על השכם”? הידים לבדן פועלות, בן נעוַת־המרדות! – נוזף מתוך שינה מאטווייב.

בכל חללה של הקזרמה נדף הריח הדק של “ציוד־המסע” החדש, המוּטל על המיטות הפנוּיות, שהוצא מתוך המחסן בשביל הנוֹעדים למזרח הרחוק: התרמילים, הצקלונים, הקופסות, הכדורים, האהלים, קלחות־הנחושת, היתדות, הרצוּעות, החבלים… שוּרות־המיטות עם הישנים עליהן נבלעו בעלטה, והקולבים שלמראשותיהן, שנועדו לתלות עליהם את האלוּנטית, החגורה והכובע, אלה הקולבים הכחולים, שדמות צלב להם ושכתובת בעל־המיטה מוּדבקת עליהם, השרוּ את הרוּח השׂוררת בשדה־קברות.

– כך לא תסיק לעולם! – קרא התורן מעל מיטתו, בראותו את לוין מתיגע בליבּוּי־האש – עלה אל העליה, שם יש נסורת יבשה.

בחצר נשף רוח קל, עצוּב. הרקיע היה בהורין־בהורין, והירח הזר, ירח לפני־בוקר, טס מבעד תלמי עננים אלה, התבהר והתעמם וחזר והתבהר וחזר והתעמם. גלידי־השלוּליות וגגות־הפחים הרטובים של ארבע הקזרמות הבהיקו בעין־תכלת. מירכתי החצר נשמעוּ בתוך הדוּמיה פסיעות תועות עם מלמוּלי־שיכּוֹר המסיח עם נפשו:

– איני מתירא, אי־אי־ני מתירא מפני שוּם דבר!

לוין עלה בסולם שמאחורי הקזרמה ופתח את העליה אפלה ונכנס. הוא פסע ודילג מקורה לקורה, נתקל ב“תישים” הרעוּעים (כרעי־המיטות) המתגוללים שם בחול, התחכּך בכבסים המתיבּשים צפוּפים מפה לפה. כשנכפף לתוך אחת התיבות העמוּקות להשׂיג משם בידיו את הנסוֹרת המבוּקשת, רתחוּ קצת שרירי לסתותיו וסנטרו ורצתה להתפרץ בוּעת־בכי, אך נכבּשה, נתגלגלה וחזרה על עקבה.

וכשירד ושב אל הקזרמה, מצא את שליֶב נדחק בינות למיטות וּמבקש את שבצ’נקו.

– שבצ’נקו אַיהוּ? ההרמוניקה מהר! איני מתירא עתה, אי־אי־איני מתירא!

קם התורן וגער בו: – שוֹטטת לילה כּאַוַת־נפשך ודי! שכב, ואם לא, חגורה אקח!

– אדוני סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, האם איש־צבא רע היה שליֶב, אַה? אדוני סגן־האופיצר! אותי הלא הכּל אהבו, הכל! שֵׁרַתִּי שנה שלמה ואין עלי שום “הערה”! הלא גם “תחת הרובה” עוד לא עמדתי אף פּעם אחת! עתה לשכב יצווה אדוני סגן־האופיצר, ושכבתי, ושכבתי…

הוא הלך והטיל את עצמו על מיטתו, ושירה, כבושה בכר בלתי־מובחנת, נשמעה קטעים־קטעים.

VIII

בשעה שש נעורה הרוטה.

במחשכי־השחר טיילו החניכים במעגל בלווית הכאֹת בתוף. מתוך המנִיוֹת האמיצות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת שתים, שלוש, ארבע!” בקעה ועלתה לרגעים כעין יללה, קריאה ממושכה: “קרוגוֹ־וֹ־וֹם – מַרש! (אחור – פנה!") ופתאום קריאה חטופה מכילה איוּם: בֶּי־גוֹם – מַרש!” (“רוּצה – רוּץ!”), שעמה מתחיל התוף את הכאותיו הקצרות האטומות.

מתוך מרתף־המטבח מתפּרץ החוּצה אֵד צחור רב; נודף למרחוק ריח כרוּב מבוּשל, ריח כבד ומשעמם.

אחרי שתיית הקפה הבהוּלה מתחילים בבית את ההתעמלות, מורה־מורה וחניכיו. הכל לבוּשים חולצות לבנות, הראשים גזוּזים למשעי, המכנסיים עודם “חפשיים”, בעלי צבעים שונים. השוּרות מיושרות

. – ר־רַ־אַ־רז!… (אַ־אַ־חַת!…) – עולה ונמשך ילל מסוף הקרזמה ועד סופה.

וכשהם מגילים ל“קפיצת פנים ואחור” – זו הקפיצה, המוציאה מן המצח קילוחי־זיעה הזוחלים ונופלים לתוך העינים – תנץ החמה מתחת לארץ בעד החלון שלפניהם. הנה מקצתה, רבעה, מחציתה, הנה כולה, מַבלחת ומהבהבת כחלמון־ביצה רענן.

על הסף עומד קראפיבקוֹ “עֵר של יום”. הוא מתקן ומיטיב עליו את הבּאשליק, הכובע, הכידון, ומשנן בדמיונו את הקריאה “סמירנו!” (דום!"), שעליו לקרוא, בבוא מפקד־הרוֹטה.

בחוץ האויר פושר, שלג־החצר נמס והולך, ועל “בור־האשפה” פשטה שפעת עורבים.

ובשעה אחת־עשרה באה הפּקוּדה לשלוח מיד את הנועדים אל הרוֹטה השתים־עשרה, ששם יצטרפו כולם לרוטה אחת לפי “ההרכב המלחמתי” ושבערב תתאספנה כל הרוֹטוֹת בחצר הבטליון הראשון אל התפילה.

הנועדים עמסו עליהם את כל הציוּד החדש, והתחילוּ הולכים ונושקים לאחיהם הנשארים.

קראפיבקוֹ לא גרע עיניו מלוין, שתעה כשיכּוֹר בראש גלוּי, טעוּן מכל עבריו, ונשק לכל מי שמבטו נפל עליו. פניו קדרוּ, לסתותיו נפלוּ, הסריטות והחריצים שמסביב לגולות־עיניו נתרבו ועמקו, חטמו עטה עין־תכלת והתבּלט, וקראפיבקו הבין ברגע זה, כי לא אך עתה, אלא כל שלוש השנים היה זר לרעוֹ, זר לגמרי, ונפשו סלדה: “לוּ מיהר הדבר לחלוף!”

וכשלוין ניגש לבסוף גם אליו והתחיל מנשק לו בשתיקה, קשתה עליו הרגשת השׂפתים הלחוֹת והקרות, והוּא לא ענה על הנשיקה האחרונה. ואך יצוא יצא זה מיהר אל קערת־הבשר, שעמדה בארון הקטן, וּברר לו את המנה הגדולה ביותר.

– ואת העיקר שכחתי – חזר לוין בחיוּך מוזר והלך אל הכוננית, לקח את רובו וסגר את הבריח ויצא.

וּבערב עם חשכה התאסף כל הלגיון בחצר הבטליון הראשון, ואחרי ההעתקות והפניות ממקום למקום סוּדר בריבּוּע רחב ופניו ביתה. זלפוּ גשמים מהוּלים בשלג, אדרות־האופיצרים היו רטובות וכהות. קול מפקד־הלגיון היה ניחר.

אך הנה צעדה כבירה הולכת וקרבה בלווית מניות אדירות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” – נשמע קולו של מפקד־הרוטה השתים־עשרה, הקפיטן הזקן: “הכתף השמאלית בראש – מרש!” והרוֹטה המורכבת הגדולה נכנסה ועמדה באמצע הריבּוּע, מזוּינת וּמקשקש ת בקלחותיה; ואחרי פיקוּדים שונים, שנשנו ושוּלשוּ, סוּדרוּ בשוּרות אחדות, זו מאחורי זו, כלפּי השער.

אחרי הפקוּדות הקריאות עם נטילת הרובים לשם מתן־כבוד, נשא את משאו מפקד־הבריגדה, הגנרל גבה־הקומה ואֶרך־השׂפם. מכל דבריו הובחנה והוּבנה להמון הנאספים רק קריאתו הנמרצה: “כידוניכם צריכים להתאדם בדם!” הוא סיים ב“אוּרה” חטוּפה ואדירה, שעליה ענה כל הלגיון ב“אוּרה” ממוּשכת, כבירה, שהלכה ופחתה עד שפסקה; ורק “אוּרה” אחת יתומה עוד נשמעה רגע אחד ופסקה גם היא – זו היתה ה“אוּרה” של קראפיבקוֹ.

הוּא עמד תחתיו כקפוּא, בלי חשוֹב, בלי הרהר… לכל “אוּרה” ו“אוּרה” הרחיב את פיו, שגעה כמו מאליו, עד כי פעם בפעם היה מתעצל לסגרו, וה“אוּרה” שלו היתה נשארת לבדה כסרח העודף. התפילה: “הצילה, אלוהים את אנשיך!” הוּשרה וחזרה והוּשרה פעמים אין־קץ, והלגיון כרע על ברכיו, כרע וקם לסירוגין, ולכל כריעה וכריעה נשמע קשקוּש־הקלחות, וקראפיבקוֹ כרע וקם וחזר וכרע גם הוא. עמדתו נפלה לו בשלולית דוקא, אצבעות־רגליו הלכוּ הלוֹך וקפוֹא יותר ויותר, והוא הקיש רגל ברגל והתמרמר על שטוּת זו, שנכנסה בו קודם יציאה מן הקזרמה, לחלוֹץ את המגפיים הצבאיים הרחבים והחמים ולנעול תחתיהם את אלה ה“חפשיים”, הקרים, תרי־החרטום.

לאן אתה נחפּז כל־כך? בחוּץ אבק, חול… שכב ותו לא! היכן אני עומד? כך, נזכרתי…

ושמעון טַסר, רוָק כחוּש כבן עשרים וּשמונה, הוסיף “לשאת משאו” על הענקים, על עזי־הרוח, על אדוני־ההויה, על כוח־הרצון, על העצבות, על “טיפּת הגשם המבשׂרת את הברק”… בצליל קולו, בתנוּעות־ידיו וביחוּד בזעזוּעי רקותיו החיורות, הורגש להילל סנַפּיר, צעיר יפה כבן־עשרים, שהתגולל ממול שמעון על מיטת הברזל השניה, דבר־מה מעין דמות־דיוּקנוֹ של אביו, אבי־הילל, הרב החולני, ובו התעורר החפץ ללכת מזה ולהיפּטר מחברו. ועוד זאת: הכסף, שקיבל מביתו היום ושחיכה לו בקוצר־רוּח כל־כך, משכו עתה החוּצה, אל בית־הקפה, אל שוּק־הפּירות, אל אותו המשעול הצר…

בחלון הפּתוּח התנפנף הוילון הלבן, פּירפּר ושקט לסירוגין. על השוּלחן הערום, הנכתם בכתמי־דיו, היוּ מוטלים ספרים פתוּחים ודפיהם התהפכוּ אילך ואילך מחמת הרוח המתפּרץ. על הקרקע המזוהם התגלגלוּ פיסות־נייר, וריבּוּעי־אורה הופיעוּ ונמחוּ וחזרוּ והופיעוּ. הכרים והכסתות היוּ מעוּסים ומעוּכים ואבק־נוצות נתנדף מהם. מתוך החצר, מן הקומות העליונות, נשמע חיבוט בגדים ושמיכות, וקול הכרוֹז הידוּע בקע ועלה לרגעים, זה הנשמע כעין:

– הַנְ־נְ־נֵר הַנֵר, הַנְ־נְ־נֵר!

שמעון היה מפסיק לרגעים את דבריו באמצע, קם ממשכבו, רץ אל הברז, מטיל ראשו אחורנית, נותן את הדד לתוך פּיו ומקלח את מימיו. המים הקרים מתפרצים בעוז, ניתזים וזולפים על זקנו, על חזהו, ונזרקים לתוך העביט המלא מי־בורית סאוּבים, אשפּה ופיסות־נייר. חסילי־בית שחורים־מבהיקים מבצבצים מבוֹהלים ומתפזרים על שולי העביט ונעלמים.

– לא, כי אלך! – ננער הילל, הזדרז וקם, הושיט לשמעון את ידו, כבש בּחזקה את הרגש הדומה לרחמנוּת, שעוררה בו ברגע זה הבטת הלז, ויצא.

פעם בפעם, כשהוא נפטר לנפשו מחברת אנשים כאלה, הוא שב ממש לתחיה. אלה כפות־הידים המזיעות והקרות, מפלי הבשר מאוּכּלי־ההרגשה והבל־פּיהם הכבד מדכּאים וּמשעממים את רוּחו, וחלף השפע הרוחני, שהם משפיעים עליו, נדמה לו תמיד, כי נוטלים הם ממנו את העיקר, והוּא מתמלא לפעמים חמת נערה קטנה, בשעה שזקן עוגב אליה.

אַים, איפוא, אותם הצעירים קלי־הדעת, אבל החומים והמלבבים, בעלי השׂיער השחור, הרך והריחני והידים החמות, השזוּפות, השחרחרות?!

מזלו האכזר מתגרה בו. תחת אותם החלקים, השחרחרים, הזרים, הרחוקים, שהוא עורג אליהם כל ימיו, יאַנה לו המקרה דוקא את אלה החיורים, הקרים, הרכים, הקרובים, שהם כמו “עצם מעצמיו וּבשר מבשרו”…

וּבאותם הרגעים, שנדמה לו, כי מרגיש הוא בעצמו את יפי־תארו ואת עומק־בבותיו, או על משכבו בלילות, כשחלוּקו החדש מבעבע וּמרשרש על כתפיו המלאות ועל קיבּוֹרוֹת־זרועותיו הבולטות והחמות, מגיע כעסו עד כדי בּכיה. ונזכר הוּא אָז, בשעה כזו, גם בזאת, שמעולם לא אירע לו להיכנס בקרבה עם אותן הנערות החומות, הזרות, שהוא פוגש אותן לאור הפנסים והחלונות או מזדמן אתן ברכבת; ופעם בפעם הוא נמצא דוקא לאלה הרופסות, התאותניות, החיורות, בעלות המצחוֹת הגבוהים והנוצצים, ושגם בהן הוא מרגיש מעין קרבת־בּשׂר.

ו“הפילוסופים”, נפלי החברה האלה, אך יוצקים עופרת בכנפיו. נטפּלים הם אליו תמיד כמעט בעל־כרחוֹ, מחליקים בחיבּה את מפרקתו והוּא ישן עמהם בחדר אחד, משוטט עמהם ברחובות הרועשים כאסיר־שלשלאות, בלי יכולת ליהנות בחברתם כנפשו שבעו אף מהפּירות והממתקים השונים המבהיקים לנגד עיניו. נגרר הוּא לפעמים אחריהם גם מחוץ לעיר, ושם נדמה לו, כי בהתלהבותם המשונה כובשים הם להם את האילנות, הדשאים, האגמים והפרחים, ותוכו הוא ניחר, ריק… והעיקר – שהם מטשטשים את מזימתו הכמוּסה, מטרת בואו הנה, לקריה ההומיה הזאת. כי בעצמו של דבר, תחת האמתלה להשתלם כאן בלימוּדים הסתתרה כּוָנה אחרת, אותה הכוָנה המטוּפּחת בדמיונו משכבר־הימים: “לטעום פה טעם־הכל”…

אמת הדבר, שבסתר־לבו אין הוא סובל כל אותם הענינים העומדים ברוּמו של עולם, ופעמים רבות הוּא שומע את הענין המַלאה העמוּס עליו באונס ומהרהר בתוך כך על תוּפינים, תפוּחים, דובדבניות ודברים אחרים, אבל, סוף־סוף, לכשירצה, הוא גדול בכל זאת. כן, לכשירצה! אמת גם הדבר, כי יש שהאחד מתלהב ומדבר אליו בדם־לבו וסובר לתוּמוֹ, שהדברים נוגעים עד נפשו, בעוד שבאמת הוא מבקש לו רק תחבולה מחוכמת, איך לאנוס את עצמו מן הצחוק המציק לו – אבל לכשירצה הוא יכול לרדת לסוף־דעתם ולהבין ולסקור את הכל, ולא לחינם לחש לו שמעון טסר פעם אחת, כי הוא רואה בו דבר־מה של גדלות.

וההרהורים המסוּתרים על דבר הפּירות והממתקים ודברים אחרים, אלה ההרהורים הזרים, המבצבצים ועולים בעצם הענינים הרמים והנאצלים, תופסים מקום סוף כל סוף, ישנם, וקטנוּתו נוטלת לה מצע ומשתרעת בתוכו כמו שהיא. דמיון כוזב התעהו, כי אפשר לארוב במסתר, בחשאי, ולתור מן החרכים אותה הנקוּדה שהכל מתלבטים בה, ולהגיח מן הצד ולרמות… לא־א־א! הויתו משתטחת בתוך החלל הכללי במידתה האמיתית למרות הרצון וההערמה.

אמת הדבר, שבלילות־חורף, לילות־ירח, היוּ שניהם, הוּא ואחיו הגדול ממנוּ, המשוֹרר, מביטים בעד החלונות אל השלג, אל הצללים, אל עמודי הטלגרף, ומקרב לב שניהם התפרצו אז לסירוּגין הברות־געגועים:

– א־ה, אַה!..

אבל בכל־זאת אין לכחד, כי כאין הוּא לגבי אחיו. כי עוד בימי ילדוּתם, בשעה שאחיו היה נשען על החלון וּבוכה חרש, כדרכו, מסיבּה בלית־ידוּעה, היה הוּא מתגנב אל המזווה האָפל והקריר וּמלקק שם בהיחבא את הריבּה המתוּקה, או היה משתוֹלל, מתגרה באחותו הקטנה והשקטה וּמכּה אותה על לא דבר… במות עליהם זקנתם התיפּח הוּא, הילל, כתינוק והוריד שפע דמעות, ואחיו לא בכה; וכנגד זה, כשהלז מפזם בינו לבין־עצמו, בחשאי, מתוך לרמונטוב: “בדמוּתך אבקש דמוּת פנים אחרים” וכו', מיד עיניו נרטבות. זוהי באמת נפש כבירה – רוחב אין־סוף, תהום… שיריו הקצרים הם לכאורה קלים, שאננים וּשלוים, אבל שלוָה זו אינה אלא סערה כבוּשה, זוהי שלוַת חיה מדבּרית, שלוַת־הים. אמנם גם הוּא, הילל, בשעה שהוּא ממקשיב אל העוגב בית־תפילה קתולי, נדמה לו, שבכוחו עתה לחולל שירה שמַימית, אבל כיון שהוּא בא לביתו, מסב אל השוּלחן הערום וּמנסה לכתוב, מיד נופל מבטו על העיגוּל הרטוֹב – רושם קיתון־המים – והוּא מתרוֹקן, מרירתו תוססת בו, והקולמוס למשא על אצבעותיו.

ובלילות־אשתקד, ברגעי יקיצותיו התכוּפות, היה מוצא את אחיו ער, לוחש בינו לבין־עצמו איזו לחישה טמירה, קובלנית, שדמתה לרעידת צמרת היער תחת רקיע מעוּנן. והוּא לא יכול אָז להתגבּר על שנתוֹ המתוּקה, חזר וכבש את ראשוֹ בּכּר, חלם חלומות מגוחכים, וצחק עד בוקר מתוך שינה.

וצחוקו זה עצמו מה הוא? הוא צוחק תמיד, כמעט בלי כל סיבּה מוחשת לכך, בהקיץ וּבחלום. יש שגם בהביט אליו כלב הבטה ממוּשכת קצת, הוּא מוכרח לצחוק; הוּא צוחק, והכלב מוסיף להביט אליו בעינים קמות, וכאילוּ ינוד לו: “אך זהוּ קטן־מוח!” וכשהוּא רוצה לכבוש בכוח את צחוקו המתפּרץ ובוקע, בשעה שמראה כובד־ראש דרוש ממנוּ, הרי אין לו תחבולה אחרת, בלתי־אם למהר וּלשווֹת לנגדו גולגלות־אדם מרוֹצצוֹת, שדמן שוֹתת.

והילל הרגיש עתה, כי כל הוָיתו בהירה, צרה, חלקה ויכולה להיתפס על צחוקה וצערה גם־יחד בתפיסת־כף אחת. הוא ניסה להעלות מקרקעית־עברוֹ איזו “חתיכה”, שתכיל בה עוֹמק, קדרוּת, ותפס רק זה, שבנערוּתו, בימי הספירה, אחרי תפילת־ערבית, היה רץ מבית־המדרש הביתה יחף, על הדשא הרטוֹב, וחיפוּשיות זימזמוּ וסטרו על מצחת כובעו… והוּא הלך ולחש: – קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת…

וזה לפני ימים אחדים, כשבעלי־דירתו הלכו להם והוא נשאר ביחידוּת עם התינוק הקטן, תינוק בן־שנה, שישב בעריסתו ושתק, ניגש אליו ועשה העויות משוּנות כלפּי הפנים הקטנים והתמימים; הוא, הילל, פער והרחיב את פיו, הושיט את לשונו, מיצמץ בעיניו, עיקם את לסתותיו והוציא הברות קטוּעות, הברות־שגעון. “כזה הנני, דע לך!”… צוַח אז בלי חיוך מתוך העויוֹת הזרות.

– כזה הנני! – קרא עתה הילל בקול בהיכנסו לתוך השוק הקולני שממול הגן וניגש אל סל התפּוּחים הראשון. נשים זקנות שזוּפות ומקוּמטות וּבעלות שפתים כחוּלות מישמשו בידיהן הרזות וּשחורות־הציפּרנַיִם בפירותיהן השונים: תפוּחים, אגסים, שזיפים, ענבים… הילל קנה ואכל באותו מעמד מכל שמבטו נפל עליו, שילם ביד רחבה, לעס וּבלע. הפּירות היוּ מקולקלים, רקוּבים ובאוּשים, ותולעים אדמדמי־ראש ביצבצו מקרביהם. אך הוּא חטף ואכל, חטף וּבלע, בדלגו על טעמם. מסביב נדחק ההמון, המה, התלחש, וריח חריף של דגים מהוּל בצחנה של לשלשת נדף;תרנגולות צפוּפות התנגשוּ בתוך כלוביהן והציצוּ מן החרכים בעיניהן התמימות. יהוּדי בעל זקן מגוּדל עמד מול הילל, הביט אל עיניו ופרט על מיני שלפוּחיות, והן השתפכו כזמיר, קירקרוּ כצפרדע, הגוּ כאַוָז, התיפּחוּ כחתול…

בזרקו לרגליו תפוּחים נגוּסים, חמוּצים, שהקהוּ את שיניו, הלך הילל לעבר רחובות ארוכים רועשים, מבריקים. השתולל רוח חזק, חם, העלה אבק, נשב בשמלות־הנערות, ההולכות ואוחזות בשולי מגבעותיהן, וסימן את חמוקי ירכיהן. מבעד לזכוכיות הצלוּלות של החלונות נשקפוּ נקניקים עבים ושמנים, רובים וסייפים מצוחצחים, מעשי־צעצוּעים, שעונים, מכונות־תפירה… גלגלי־השחזה התגלגלו תחת סכינים ומספּריים, צווחו והתיזו ניצוצות. מרכבות־הטראם השתקשקו רצוֹא ושוֹב ונשמע לרגעים קול־צפירתן. על המדרכות, בעריסות־אופנים, ישבו חצאי־אנשים ופשטוּ יד. מתוך חצר אחת הגיעוּ מנגינות תיבת־זמרה, השׂיאוּ רגע לעולם אחר, ונפסקו באמצע… בתים גבוהים הלכוּ ונבנוּ פה ושם, ריפרפוּ הבנאים בינוֹת לפיגוּמים וסולמות ונדף ריח סיד, תוּקנוּ חלקי כביש ועלתה צחנת אַספלט רותח. מצלעות בתים אחדים, מגבוה, הציצו פסילי־אבן – אנשים ענקיים, התבלטוּ שוקים, ירכים, רגלים יחפות, עקבות, שרירים מוּצקים, קיבּוֹרוֹת, גידים… ועל כל אלה התנשא ונמשך הכּרוֹז:

–סַא־אַ־א־אַחַרני מארוֹ־וֹ־וֹ־וֹז.. (גלי־דה!…)

הילל פנה לשמאל ונכנס לתוך רחוב שקט שבתי־אבן גבוהים וארוכים, בעלי שׂבכות־ברזל, נמשכו בו מזה ומזה. אלה היו בתי־צבא ובתי־אסוּרים. אנשי־חיל מזוּינים עמדוּ על משמרותיהם ליד הסוּכות המנוּמרות.

אך הנה הוא המשעול הצר. הנה האדמה הכהה והלחה שאינה מרוּצפת. הנה הבּיצה שבאמצע־הדרך. הנה גדר־הלבנים הנמוכה ועל ידה העצים קצוּצי־הראש וכפוּלי־הגזעים הדומים לשוֹקים מפוּשׂקוֹת. הנה הוּא הבית הנמוך המסוּיד, בעל שני החלונות, שמבעד לאחד רומזים פני נערה להיכנס.

תוך הבית הצר ניצנצוּ לעיני הילל: עביט־השופכין המלא, קליפות תפוּחי־זהב שצפוּ על פני מימיו, כלי־הבּישוּל הרבים התלוּיים על הקיר מעל לכּירה, כדים וקיתונים כחולים, מחבתוּת, קערות־עופות… אשה עבה מסוּרבלת שכבה על הספּה, פניה כלפּי הכותל, ומאחוריה, בעד סדק שׂמלה, מחשׂוֹף לבן. נערה אחת ישבה על אֶדן־החלון והביטה החוצה, ואחת, צעירה כבת שבע־עשׂרה, עמדה מוּל הראי וסרקה את שׂערה הרטוב. נדף ריח בּוֹשׂם מחניק.

– יפהפיות יש אצלכן? – שאל הילל בקול רם, בקול שאינו שלו, כמנוּסה בכך.

– ואני? – התחילה מתחטאת לפניו זו, שסרקה את שׂערה, וקשה היה להבחין, אם צוחקת היא או בוכה.

הוא חבט על שכמה ותוך־כדי־דיבוּר והנה הוּא עמה בתוך חדר צר, בעל מיטה אחת, שוילון אדום מתוח על חלונו.

היא פירקה את מחיצת־הקרשים וגדרה בה בעד הפתח. חלל האויר נעשׂה צר עוד יותר.

מצע המיטה היה דל וּמסוֹאָב. על הכר הושיטו לשון אריות קטנים.

בלי הבט אל פניה פיתח את פי כותּנתה הרגיש בתוך־כך את הבל־פיה, הבל חם שהתנדף בריח־יין. אחרי כן התפרקד, שׂם ידיו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט.

– מהר־נא! אין פנאי!

– טססס!..

והוּא הושיט למעלה את אצבע־שמאלו.

– שוֹטה! – קראה בקול רם וסטרה על לחיוֹ סטירה צלילית ותצחק.

– מה, הלהכותני אַת אמרת, הא־אַ?!

והוּא שילב את ידיו בידיה והתחיל מתגושש אתה וּפוֹכר את זרועותיה אילך ואילך.

– מה חזקות הן ידיך!..

ולאחר שעה קלה, כשיצא משם ופסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, בלי חוש את רגליו תחתיו, התיצב ושאל:

– ועתה מה? לאן?

הרוח הִשיב את מגבעתו מעל ראשו וגילגלהּ על־פני הדרך, והוּא רדף אחריה וגירה את עצמו בקול:

– קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּ־וּ־ת!

בצד הרחוב לאורך המדרכה החיורת מנוֹגה־הירח קבוּעים בשוּרה חצוּבוֹת־חצוּבות הרובים של הרוֹטה השמינית אשר ללגיון האַבחזי. בצלע הבּית הסמוּך, שתריסי חלונותיו סגוּרים, רוחשים, מספרים ומתלחשים אנשי־הרוֹטה – כארבעים איש, לבוּשים מעילים שחורים מעל לחוּלצותיהם, חוּלצות־הקיץ הלבנות. על המדרכה, שמעבר הרחוב מנגד, מתהלך יחידי, הלוֹך ושוֹב, מפקד־הרוֹטה, הקפיטן דנילבסקי וּמעילוֹ הצחור על שכמו. הלילה ליל־אלוּל, ליל־ירח קיר. דממה.

– למי, אחים, יש סכין? – שואל האחד בלחש, בהתגנבו מעבר השוק, ואבטיח לבן גדול מבצבץ מתחת כנף־מעילו. בן־רגע הוּא נתוּן באמצעיתה של כנוּפיה, והוּא חותך את האבטיח עיגוּלים וחצאי־עיגוּלים וּמחלק על ימין ועל שׂמאל. קרבי האבטיח המתוּקים מבהיקים לעין־הירח ומַרוים את החכּים והלשוֹנוֹת, שנשתוּ בצמא, בטלטוּל, באבק ובצמר־נוֹצוֹת. לרגעים מופיעים אחרים, טעוּנים אבטיחים אחרים, וגם מסביב לכל אחד מאלה מתהווֹת בּן־רגע כנוּפיות־כנוּפיות. נשמעות הפצרות, חיתוּך־אבטיח, גמיאה ולעיסה, שׂחוֹק כבוּש, לחש…

– את הרובים תפיל, לאט לך! – מזהיר וחוזר ומזהיר בתוך־כך זאב סֶרְדִיניסקי – היהוּדי היחידי שברוֹטה זו, שהועמד לפקח על הנשק. זה היה יהודי קצר־קוֹמה בעל פנים כחוּשים וחיורים, ועיניו הטרוּטות עם חטמו הגבנוני שיווּלו קלסתר של אשה יהודית זקנה, מרת־נפש, סבלנית. בכל איש שעבר עתה בינוֹת לרובים היה גוֹער בנזיפה בקולו הצרוד:

– וּמסביב אינך יכול ללכת!

או:

– יפיל את הרובים ואחר־כך פּרע אתה בעדו!

או:

– נדחק דוקא בינתיים!

– אַ־אַ־אַה, חס הוא על ה“יהודונים” שלו – משיב לו הלז ונבלע בתוך אחת הכנופיות.

– אותו יהודי, – מספר חייל צעיר, “אפור” מתוך לעיסה – שהכהוּ סגן־האופיצר ברובו…

– כשאתה מספר! – משסעהוּ דניסנקוֹ במבט־בוז. זה היה חייל “זקן”, העומד להשתחרר בעוד שבוע ושהיה חביב ביותר על כל בני הרוֹטה על מעשיותיו ה“נפלאות”. שהוא מרבה לספּר בעתּוֹת־הבטלה, והכל ענוּ עתה פה אחד:

– יספּר נא דניסנקוֹ!

– התבינו? – החל הוא – אנוכי הלכתי אז בשוּרה אחת עם סגן־האופיצר וראיתי את הדבר מהחל ועד כּלה. אך עברנוּ את גשר־הטחנה, והנה מחנה מול מחנה. אלה במקלות, באבנים וּבמטילי־ברזל ואלה – באקדחיהם, והבתוּלוֹת היהוּדיות פורשׂוֹת כּפּיהן, צועקות ומתיפּחות: אי, אי, אי!… “לפזרם!” – נשמעה הפקוּדה, ואז רץ סגן־האופיצר ישר מול היהודי, שעמד לפני ביתו, והכּה בקת־רוֹבוֹ על קדקדו, כך, במלוֹא־התנוּפה, וכרע היהוּדי, נשען על הקיר, ולא זע… ו“פורע” אחד עוד בא ושנה לו במקלו, והטה היהודי את ראשו הצדה…

והמספּר העמיד את עיניו כעינים קמות, עיני־מת, והטה בעצמו את ראשו הצדה והשתתק.

– ואחרי־כן – הוסיף לספּר – הלך ממנוּ פסיעות אחדות. נמלך בדעתו ושב על עקביו, הציץ לתוך עיניו, והכה על ראשו שנית מן הצד, והטה היהוּדי את ראשו כלפּי הצד השני, הוּא הכּה מצד זה, והוּא חזר והטה את ראשו כלפּי צד זה…

– אוֹ־וֹ־וֹ! אלה לא ביישוּ את עצמם!

– צחוק היה לראות, איך שהיהודים ירו מתוך אקדחיהם יורים ויורים ולוּ גם הרגוּ אחד.

ובתוך כנופיה אחרת סיפּר סקן־האופיצר דיאַקוֹביץ', שפני יהוּדי לו, את דבר דקרוֹ בכידונו את העלמה היהוּדית שם בבית.

– התבינו? מופיעה מאחורי הזוית וּמיַדה אבן במפקד־הרוֹטה! לוּ ניתנה לי הרשוּת, כי־עתה דקרתי את כוּלם מקטן ועד גדול!

וכל השומעים נזכרו ברגע זה, איך שהוּא, דיאַקוביץ', קפץ ויצא אז מן החלון, חיור, בעינים מושפלות, לא כמנוּצח אף לא כמנצח, ומחה את כידונו בדשא־התּל.

התנוּעה והלחש הלכו ופחתו מעט־מעט. התחילוּ שוכבים לישון בשוּרה על הארץ סמוכים לקיר. עברה עוד שעה ונשמעה רק נחרת־שינה בלווית פסיעות הקפּיטן מהמדרכה שכנגד. ורק פּטרנקוֹ, זה החוֹחוֹל המקבל את מנתו פי־שניים מחמת רעבתנוּתו שאינה מצוּיה, עוד ישב ולחך את קליפּות האבטיחים.

ובאויר השוקט והקריר ריחפו הדי־היום, הדי־הרעש. סרדינסקי כרך ועישן סיגריות זו אחר זו, ישב על האבן הגדולה שבצלע־ההר, קם וטייל אילך ואילך וחזר וישב וחזר וקם. מקצות־העיר עוד כמו נשמעוּ נאקות רחוקות, אֶנקות־אנשים, נשים וטף, ועוד כמו נוּפּצוּ החלונות הסמוּכים נפצים תכוּפים, שאננים… היום, בשעה שבקעה הרוטה בהמון הפרוע, התירא הוא להביט לצדדין, בעד צמר־נוצות שמילאו את כל חללו של החוץ, פּן יראה גוויות נשחתות, גולגלות מרוֹצצוֹת, שדמן שותת, תינוקות קרוּעים לחצאין, ולעיניו ריפרפו אך הנוצות הזכות שתחת רגליו, מיחם ממוֹרט מעוּסה, שברי־ראי צלולים, “סידוּר” פתוח ב“שומר ישראל”… לכל שינוּי שבמערכה היה שוכח את עמדתו הראויה לו, וזבירוֹב, מי שחי עמו תמיד בידידוּת יתרה ושמיטותיהם בקסרקט מצורפות זו לזו, הדפוֹ מאחור באגרופו, וכשהפך סרדינסקי את פניו לראות מי הוּא, התנכּר אליו זה והתחצף לעוּמתו:

– מה אתה, “יהוּדי”, מיטלטל אילך ואילך ואת מקומך אינך יודע?! בכידוני אדקרך!

נפתחה הדלת של הבית הסמוּך, ונערה מעוּטפת בסודר יצאה בחשאי וישבה על המעקה.

– מפני מה אינכם ישנים עדיין, בשעה מאוחרת כל־כך? – קרב אלי סרדינסקי.

– הכי גם יהודים ישנם בזה, ואנכי לא ידעתי!

– אחד אני.

– זהו כבר הלילה השני, שאין אנו ישנים. עכשיו, כמובן, הפחד אצלנו כבר אינו גדול ביותר, משוּם שאתם חונים בזה, אבל אמש, כשישבנו פה, אני ואחותי, היה נדמה לנו לרגעים, שאנוּ שומעים יללות מאותם הבתים שבקצה־הרחוב, ובתום־כך סרט וטיפּס חתוּל על אותו הכותל, והרי כמעט שֶמַתְנוּ מפחד.

– היהוּדים בעצמם אשמים בּכּל! – ענה סרדינסקי, ההוציא את קופסת־הטבק והתחיל כורך סיגריה. כשהעביר את שפת לשונו לאורך הנייר אילך ואילך, הציץ בפטרנקוֹ, שלעס עוד את שארית־האבטיחים, ואמר:

– רב לך לכרסם את האבטיחים. גפרוּר יש לך?

– יש – ענה הלז, וכמדבר לעצמו הוסיף:

– נבהלו היהוּדים, ועזבו את האבטיחים באמצע השוק.

סרדינסקי הצית את הסיגריה, ישב על האבן והחל לעשן.

בקצות הרחוב מזה ומזה חרקו דלתות ושערים חריקות קטוּעות ורישרשוּ גדרי־הזמוֹרוֹת: שם התגנבוּ אנשי־צבא עֵרים אל קני־השפחות. עברה מרכבה משתקשקת, התעכבה מעט, ונשמע קול רם.

– קפיטן דנילבסקי!

– א־הא?!

– הבאתי לכם פקוּדה. עליכם להתעכּב פה עד צהרים של יום־מחר. ביחוּד עוּרו לפנות בוקר, אחרי שכפי השמוּעה תתחדש אז “אנדרלמוסיה” זו ביתר עוז.

– מובן: אין ברירה! עת מלחמה!

והמרכבה השתקשקה לה הלאה.

פסיעות הקפיטן נשתּתּקוּ. כניכּר, ישב שם על הסוללה.

– מי הוא שם העומד “עֵר” על גבי הרובים? – נשמע קולו מתוך פיהוּק.

סרדינסקי הזדרז וקם, שׂם כּף־ידו תחת מצחות כובעו וענה בקולו הצרוד:

– סרדינסקי, רום־הוד־מעלתך!

יום־טבת נטה לערוב. החלונות הנמוכים, שהופשרו משמש בצהרים, חזרוּ והעלוּ ציצי־כפוֹר דקים, יפים. על מחיצת־הקרשים הצהובה רבצוּ ריבּוּעי־אוֹרה אדוּמים. מחוּץ מרחוק, הגיע צליל־הערב של בית התפילה הנוצרי, ובפרוזדור צווחה העז. הקוֹר התגבר עם נטוֹת היום.

בעלת־הבית הזקנה, עצוּמת־העין, שנתאלמנה בתחילת החורף של אשתקד מאישה המלמד, ישבה על התנור, כדרכה, וסרגה פוזמק. היא ניעוֹרה משתיקתה וענתה:

– העז צוֹוחת, צריך לחתוך לה צנוֹן.

וכעבור שעה קלה אמרה:

– את “שלמה הגבוה” אין רואים זה מלפני הפסח. ודאי כבר מת.

בנה היחיד מרדכי, איש כבן שלושים וחמש, כפוּף־שכם קצת, בעל זקן שחור קטן, חוֹטם ישר ומדוּיק ועינים אפלות, דלוחות, הזדקף אל ה“טראַם” ( הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים ממעל) והניח עליו את המחזור הגדול, שזה עתה גמר את כריכתו. אחר־כך עמד תחתיו, כדרכו, בלי־נוע כרבע שעה, והתעשת: – הא? שלמה הגבוה? אֶה, שדים יקחוהו!

עברה עוד שעה קלה…

– מפני־מה אין שומעים קול־כלבו של טריכמַן כל היום? – נזכרה הזקנה שוב.

– הא? הכלב? הכלב חולה – אמר לי טריכמן – וזה יומים לו שאינו נובח. וצריך עכשיו להיזהר מפניו, שמא נשתטה.

על הדרגש הישן והרעוּע היו מוטלים תרמילים ממולאים, קרים. אלה הם תרמיליו של ר' ניסן העני, ה“מחזר על־פני העולם”, המתאכסן מקדמת־דנה בבית זה, הואיל והוא, הבית, מעוּמד בקצה־העיר, ליד הדרך העולה לעירו דוּבּרוֹבנה.

מן החוּץ נשמעוּ חריקות שלג כבוּש. חלף צל על חלונות־המזרח ועל הכתלים המסוּידים החיורים שכנגדם. נפתחה הדלת ואיש שׂב וּגבה־קוֹמה נכנס הביתה כפודף תחת צרורו ומקלו בידו, עבר את הבית בצעדים מהירים, קרא “ערב טוב!” דרך הילוּכו, כרע אחורנית אל הדרגש, נחלץ מתוך צרורו והזדקף מלוא־קומתו.

– והנה גם “שלמה הגבוה” – ענו הזקנה ומרדכי בבת־אחת – ואנחנוּ דימינו, כי כבר מַתָּ!

שלמה הגבוה, שיפשף, כדרכו, את כפיו זו בזו, ניגש אל מרדכי, העמיד בו את עיניו הצוחקות ואת זקנו הקפוּא והתחיל לדגדג אותו באצבעותיו בירכו, תחת בית־שחיו, מתגושש עמו ופוכר את זרועותיו אילך ואילך, וקורא מתוך צחוק חבוי:

– מה שלומך, מוֹטקלה, מוֹטקלה?!…

מרדכי מנסה להתנגד, תופס בידיו את ידי השׂב הקרוֹת, הרועדות, אבל החזקות, ועונה מתוך יגיעה:

– חזק הוּא כאלון! כל מה שהוא מזקין גבוּרה מתוספת בו!

אז יחלוף השחוק מעל שפתי שלמה הגבוה, וירפה ממרדכי.

– ותרמילים אלו של מי?

– של ר' ניסן. גם הוּא כאן. בודאי יבוא תיכף.

בחוץ חוֹפף כפוֹר רענן על גדר־הזמורות, הנמשכת מביתו של מרדכי עד בית האיכר טריכמן הסמוּך לו. על יתדות־הגדר תלוּיות קדרות הפוּכוֹת. מתוך הארוּבּוֹת, מימין, מתמרים ועולים עמוּדי־עשן כחוּלים, שריחם נודף למרחוק, והם מסתמנים על־פני פאתי־דרום המאדמות בדמדומי השמש השוקע הקר; ומשמאל, מעבר לגדר, משתרעים עד אופק־צפוֹן, העוטה עלטה, גני־הירק השוממים רחבי־הידים, ואחריהם השדות המכוסים שכבת שלג כחוּלָה־זכּה, שוָה וחלקה, שגבעולי־חציר בודדים, עגומים, מזדקרים מתוכה, וגרגירי־שלג מתנשבים על חלקתה גלים־גלים ברוח המיבב, מחליקים, מתפזרים וּמידרדרים וּמַשווים את הגוּמות הקטנות – עקבות הזאבים המטיילים פה בלילות. ושם, בקרן צפונית־מזרחית, נראה הדרך השומם העולה לדוּבּרוֹבנה עם שוּרת הלִבנים הגבוהים, המכוסים כפוֹר, ועם עמודי־הטלגרף ההומים. השלג מסביב עטה עין־תכלת הערב, פה ושם מתעקלים חריצים כבושים של עגלות־חורף, צלעות־הבתים מתבקעות מקוֹר, ואנקורים פורחים בלי קול תחת הגגות. הפסיעות חורקות, הקרח מסמר את האזנים והלסתות, מעיק על העינים וּמטיל כּפוֹר על ריסיהן, וּבתוך החוֹטם מתמתּחים קורי־עכביש.

– קרח עם רוח!… – קרא ר' ניסן, כשפרץ הביתה בלווית שפע אֵד צחוֹר.

באויר הבית הצר והעצוּב נזרקת איזו צהלה מן האנשים הזרים, אבל אין בזו משוּם נחת־רוח יתרה, והיא קרה כתרמילים על הדרגש.

הזקנה התחילה מסיקה את התנור. היא מתיגעת בליבּוּי האש, שאינה נאחזת בעצים הלחים, פותחת את ארוּבּת־העשן ומקשקשת שם בצמידים, ואחר־כך מתלקחת האש ומהבהבת בתוך התנור, הקצף תוסס על קצות־העצים, ועל הכתלים האפלים מנַתרות בהרות־אור גדולות.

הודלקה העששית הקטנה ועלתה על השוּלחן. הבהרות נמחוּ מעל פני הכתלים.

ה“עניים” מטפּלים בתרמיליהם בדממה. כל אחד מוציא מתרמילו פרוּסות־הנדבה שלו ועורך את סעודת־הערב. הם לועסים וחותכים את הלחם הלבן באולריהם חיתּוּך מעוֹרר תּיאבון, ומרדכי הופך בתוך כך את מקלו של שלמה הגבוה לכאן ולכאן, ושואל:

– והיכן הוּא אותו המקל?

– נגנב בלאדי! – עונה שלמה הגבוה.

– אַ־אַ־אַה… – מצטער מרדכי – זה היה מקל נפלא.

הוא משיב את המקל למקומו, ועינו נתקלת במקל־התפוּח המסוקס של ר' ניסן.

הוא נוטל גם את זה.

– הבה, ר' ניסן, נעשה חליפין במקלותינו: יתן לי את זה ואנוכי אתן לו תחתיו את מקלי השחור, העקום, האַלוני.

– איני צועני! – עונה ר' ניסן בקולו היבש.

ומרדכי מתחיל מדבּר לעצמו:

– בלא מקל הלא אי־אפשר לילך בדרך. פעם אחת – הוא פונה אל העניים – הלכתי בדרך בלילה ועברתי על־פני “חצר” אחת, והנה אלמלא מקלי השחוֹר, היוּ משסעים אותי שם הכלבים לגזרים.

וּבתוך כך הוּא נוטל את אולרו הקטן של שלמה הגבוה ושואל:

– בכמה עלה לך האולר הזה? אולרי שלי נגנב אמש. “גוי” אחד נוטה פה ללון. לילה־לילה הוא בא תמיד שיכּוֹר, ואתה צא ערוֹם וּפתח לו! שאחר־כך הוא מבלבל את המוח ואינו מניח לישון. אמש נמלך וגם גנב את אולרי. והרי אני עתה כמו בלא יד: אין במה להקציע את הספר ואין במה לעבּד את הקלף. סוף! יותר לא אפתח לו!

– איזו חדשות נפלו בעיר? – שואל ר' ניסן.

כעבור רגעי מספר התעשת מרדכי:

– הא? חדשות? איזו ח־ד־ש־ות?.. אברהם קבּלקין מת.

– “ימינו כצל עובר” – מתאנח ר' ניסן.

– טוב לאכול לחם בגבינה מלמוּת – צוחק שלמה הגבוה בקול חבוי.

אחרי סעוּדת־הערב מוציאים העניים את כיסיהם הגדולים ומריקים על שני קצות השולחן, שלמה מזה ור' ניסן מזה, המון מטבעות נחושת. הם מהפּכים וממשמשים במטבעות מתוך הרחבת־הדעת, ומרדכי עומד מרחוק, מסתכל ואינו מסתכל. מה זה יהיה, מה זה יהיה?! שוּב על התנור ועוד פעם על התנור… ששלושה חדשים רצוּפים הוּא עוסק בכריכת מחזור אחד, וּמזוּזותיו, שכתב בזמן זה, נפסלו אחת אחת. אמנם, גם הוּא נמלך בדעתו לפרקים, קם ועוזב את מלאכותיו בביתו, נוטל את מקלו השחור והעקום וסובב את ה“עולם” שנה, שנתיים, אבל פעם בפעם כשהוּא שב מדרכו, הוא מביא עמו אך צרור־מאחוֹרקה שלם וארבע פרוּטות. לא יותר.

“צריך להיות ער כל הלילה הזה ולכתוב, לפחות, מזוזה אחת” – הוא גומר בלבו.

בבית שוֹרר קור, אף־על־פי שהתנוּר מוסק, הצינה שופעת מפרצי־השמשות, מסדקי־הכתלים, וכל דיבור ודיבור יוצא בלווית הבל צחור. המדוּרה בתוך התנוּר הולכת ופוחתת עד שהיא נהפכת לגל של גחלים עוֹממוֹת. והזקנה סותמת את פי ארובת־העשן ואומרת:

– חוששת אני, שיהיה “טשאד” (אֵד־פחמים).

ר' ניסן מוציא את קופסת־הטבק, קופסת־העצם הלבנה, נשען אל הקיר ומריח מתוך הרחבת־הדעת, ושלמה הגבוה, שאינו לא מעשן ולא מריח, מתהלך בבית הלוך ושוב ברגליו הקלות הנתוּנות בסנדלים ובפוזמקאות, ידיו תחובות בחגורתו, והוּא מזמר בחשאי בקולו האטום את קטעי־ניגוּניו, המתגלגלים כקורות במורד־ההר.

– כמה היו ימי שני חייו של אביך במותו? – פונה ר' ניסן אל מרדכי.

– הוא לא הוציא את שנת החמישים ושמונה.

ובבית התחילה מרחפת דמו־דיוקנו של אבי־מרדכי, המנוח ר' יוסף המלמד, ברשמי פניו הישרים והמדוּיקים ובעיניו האפורות, היפות, המעודדות. בכל פעם היה מציע בעצמו לעניים הנודדים את משכבותיהם, ואחר כך היה מאחר לשבת לבדו על גבי ה“משניות” והיה ממתיק להם את שנתם בניגוּנו החרישי הנפלא, שהיה נשמע לסירוגין עם המיית הרוח מבחוץ, עם הזדעזעוּת־השמשות, עם הלמוּת שומר־הלילה…

– עוד אפשר היה לו לחיות ולחיות… – התאנח ר' ניסן.

וכעבור שעות מספר עולים שני העניים זה אחר זה על התנור ואובדים בחשכת־החלל. הזקנה נכנסת לחדרה האפל, שואלת משם את מרדכי, אם סגר את דלת הפרוזדור, ושוכבת גם היא.

ומרדכי פורש את חתיכת־הארג על השולחן הערום, מניח עליה את הקלף, מעמיד את הקלמר והקולמוס, יושב ומתחיל כותב “מזוּזה” בידו השמאלית: אִיטר הוא.

אחרי כתבו את שלוש השוּרות הראשונות הוּא מרגיש חום בתנוּכי־אזניו וקור בברכיו ובכפות־רגליו: מרטט הוא רטט־היצירה. האותיות יצאוּ מחוּדדות ו“חיות” וה“ושננתם”, שבסוף השורה שלישית, התישב הפעם ברוָחה, דבר העולה בידו לעתים רחוקות מאד. מזוּזותיו בכלל נפסלות תמיד בגלל פיזור־נפשו באמצע־כתיבתן, ועל עליית־הגג מתגלגלות בחול בין הבקבוקים, שהעלוּ ניקוּדים, המון מזוּזות פּסוּלות לא־נגמרות, בעלות “ושננתם” מצומצמים ומכוּוצים. הוּא ניער את נוצתו מן הדיו מתוך מקישה בצלע השולחן, נתן אותה בין שיניו ותחיל מחליץ את אצבעותיו וּמחייך כדרכו.

צלו הענקי התפּשט על מחיצת־הקרשים שמאחוריו ועלה והשתטח עד חצי־התקרה. על הכותל המסוּיד שכנגד יצאוּ מן הסדקים חסילי־בית ועמדוּ תחתיהם בלי־נוע. בירכתי התנור צירצר הצרצר. החלונות הפכוּ לבן משכבת הכפור, שהלכה והתגבשה עליהם. מן החוץ הגיעה הלמות שומר־הלילה עם הפסקותיה, ומרחוק־מרחוק, מעבר ןדניֶפּר, נשמעו שריקות הרכבת, שריקות רחוקות, קטוּעות, חולפות, עליזות־עצוּבות, כחולות…

הקולמוס התנהג בכבדות על הקלף, המחוּספּס וחרק. לאזני מרדכי הגיע מתוך הדומיה מחי־הפעמון של השעון העירוני.

– אחת, שתים, שלוש… – התחיל מונה בקול.

אך פתאום שיסע אותו קול צרוּד, קול־אשה, שפרץ בשירה פרוּעה בחוץ לא־הרחק מן הבית. זוהי אַכּסיניה השיכּוֹרה, ההולכת עתה מבית־המרזח אל ביתה, העומד בשיפוּע־ההר על שפת־הנהר. השירה השתפכה, התרחקה, הלכה וּפחתה עד שגוועה בתנוּעתה האחרונה – אותה התנוּעה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברוּ, שנות־הילדות, גגות, גדרות־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…

– מוֹטקלה, הגישה לי מעט מים! – ביקש שלמה הגבוה מעל התנור.

מרדכי התנשׂא בעצלתיים, לקח את הקיתון, שאב מים בלוּלים בגלידי־קרח והגיש אל שלמה.

– מה קרים המים! מגיעים הם עד לתוך הרקות.

צעדים התחילו חורקים בחוץ בלווית מלמוּל בלתי־ברוּר. מרדכי הכיר את הקול ואמר:

– ה“גוי” הרי זה בא…

ודפיקות עמומות נשמעו בדלת־הפרוזדור.

– פ־ת־ח־ו!

– ל־לא!.. אמרתי “לא” – הרי “לא”!

– פתחוּ, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחוּ־נא!

– אפילוּ כשתדפוק לך עד בוקר…

הדפיקות נפסקות. ה“גוי” עובר מן הדלת אל חלון־המזרח, וקטעי־פנים מהבהבים מבעד למפלשי־הכפור של השמשות, וקול אטום מתחנן בלווית דפיקות עצוּמות במסגרת־החלון.

– פתחו, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחו־נא!

הזקנה הקיצה ויצאה מחדרה בחלוּקה האחד, עמדה באמצע הבית וענתה:

– אלא מה יהיה? כשהוּא יושב עד חצות־לילה. הנר דולק. השיכּוֹרים של כל העולם יבואו הנה להתדפק. כּבּה את האש, וילך לו!

– כּבּה את האש! – שנה שלמה הגבוה מעל התנור.

– פתחוּ, פתחוּ! אני קופא…

– לך־לך אל “שלך”! – גוֹחן מרדכי אל החלון מבפנים. ה“גוי” נתן קולו בבכי, שקשה היה להבחין בו, אם טבעי הוא או מעוּשׂה.

מרדכי כּיבּה את המנורה והלז נשתתק.

נשמע מעין חיכּוּך בכותל מבחוּץ והכאת־מקל, הכאה רפוּיה, שלא־במתכוון, בקוֹרוֹת־הבית התחתונות. ניכר, שכרע ה“גוי” והוּטל ארצה תחתיו.

לבנונית שלג־החוץ ניצנצה בחשכת הבית. אחד מחלונות־דרום התחיל מתנוצץ ומשתבץ בכפורו, ועל מחיצת הקרשים הופיעוּ כתמי־אור. זה היה אורו של בית־טימוֹך שכנגד, וממנוּ הגיעוּ נקישות כהות בזו אחר זו. שם כתשוּ ריפות.

מרדכי ניגש אל חלון־המזרח והציץ בעד סדק אחד פנוּי מכפור. הוּא ראה רק את ההטנות של ה“גוי” ואת כלבו המנומר של טריכמן, כלב זה שהוא ספק שוטה, שרץ וחלף בדממה בצלע־הבית.

ולאחר שעה קלה התחיל מרדכי תועה בחשכת הבית אילך ואילך, עד שנמלך בדעתו ועלה על התנור. התנור היה גבוה, סמוך לתקרה, לא חם ולא קר ומלא סחבות, חול, פשפשים. פה היה חושך־אפלה. מתחילה לא ראה מרדכי כלום, ואך לאט־לאט היה התחיל מבחין את ר' ניסן, ששכב כלפי כותל־צפון, את למשה הגבוה, שהתפרקד והתפּשט באמצעיתו של התנור, את קורות־הכתלים, את אניצי הפשתן, שהתנפנפו מרוח־הלוץ… בתוך ארובת־העשן המה הרוח וקישקש בצמידים.

מרדכי ישב על שפת התנור, שׂם ברך על ברך, הדליק פפירוסה, גמר אותה, ופיהק. אחר־כך השתעל קצת וזיכך את קולו.

הוא התחיל, כדרכו, מזמר בניגוּן עצוב, מוזר, שלא מן הניגוּנים השגוּרים: “חלילה לך־ך אלוהי המש־פט, זכוֹר לא יעשה מש־פט, ואם כא־אדם עברו ברית”…

בחלל האויר האפל והקר חלפה נשיבת סתיו, וריח־תפוחים התחיל נודף. רפש־הרחוב נוצץ לעין־הפנסים, ומתוך המרתפים מציצים תפוּחים אדוּמים, צבוּרים על אצטבאות מוּצעות תבן, מוּארים באור־עששית. אנקות־ה“כפרות” נשמעות בחשכת־הלילה מבעד לערפל. “יום־כיפוּר” בהיר ושוקט, עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל על־פני הדרכים החיורים, ובבתים אך הנערות לבדן… ימים בהירים, השמש מחמם את הלסתות, ובמפרקת מנשב רוח קריר; קוּרים צחורים מלפפים וּמגרים את הפּנים, השמַים חיורים, ונחש־נייר מרחף בהם… ימים עכורים, מפלשי־עב כהים, וה“גויות” חפרות בגני הירק את ערוּגות תפוחי־האדמה האחרונות, מפשילות את ראשיהן כלפּי מעלה ומביטות אל אווזי־הבר, הטסים בשורה מיושרה דרומה וצורחים ברקיע המעונן.

מרדכי שר “על המדינות”, “זכרתי לך חסד נעוּריך”, ואחרי־כן עבר אל “כבקרת רועה עדרו” ו“אדם יסודו מעפר”. את זה הפיוט האחרון “יִשב” הוא עצמו בניגונה של אכּסיניה.

הנה השלג הראשון. עגלות האיכרים טעוּנות קלחי־כרוב. אווזים צורחים… רוחות קרות ועצוּבות מנשבות בין־הערבֱיים, וחפץ מתעורר להילחץ אל אבא, אל אדרתו, אדרת־החורף. ריח זר התחיל נודף, ריח מדכּא, ריח־יאוּש, מעין אותו הריח, שנדף בסתיו־אשתקד מצלוחיות־הרפוּאה, מן השלפוחית הטעוּנה מכיתת־קרח, אותו הריח, שנדף אחר כך בבית כל ה“שלושים”, כשהמניין היה מתלקט לתפילת־המנחה.

נדף ריח־המות.

וה“אין־סוף” הכהה, שאחרי המות, הציץ בעד החלונות מבחוץ יחד עם לבנונית־השלג… הוּרגשה התמעטות־החיים עם כל נשימה ונשימה. הלא עוד מעט… עוד מעט… עוד מעט… כפות־הידים מתעלפות ונקפצות לאגרופים, חפץ מתעורר להיאחז בצלע ארובת־העשן.

– “וכחלו־ם י־עו־ף”… – שר מרדכי באותה התנוּעה האחרונה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברו, משנות־הילדות, גגות, גדרי־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…

ניעור שלמה הגבוה וענה:

– המשוגע הוא סוף־סוף משוגע! כשכל העולם מעיד פה אחד, מסתמא יודע הוא. מתחילה הוא “יושב עד חצות־לילה, אש דולקת, “גויים מתדפקים, ואחר־כך הוא מ”נגן” בחושך. בעוד אבא חי, היה, לפחות, מתירא קצת. עכשיו…

ומרדכי מציע לו את יצוּעיו הדלים על שפת התנור, מתפּשט, שוכב וארובת־העשן למראשותיו, ומתכסה ב“סוּרטוּק” (בגד ארוך שחור) שלו, שסוּע־הירך. השסע מתפשט לאט־לאט, וצינה שופעת מסדקי התקרה והכתלים. צריך היה להזדרז ולקום ולהחליף בגד זה באחר, בלי שסע, לצאת אל ה“גוי”… אך הוּא שוכב בתוך־כך ואינו זז.

וכאילו שלמה הגבוה עומד על גביו ועודנו מתרעם עליו ונוזף בו. אבל הצעקות והנזיפות הללוּ קרובות ורחוקות הן גם יחד ואינן טורדות את מרדכי כל־עיקר, אלא אדרבּה, עוד משפיעות עליו איזו שלוָה מתוּקה, המתפּשטת בכל אבריו, ומישנות ומישנות.

ומעבר לכתלים, בחוץ, התבקעו מקור גזעי־אילנות וצלעות־גרנות, יבּב הרוּח ודירדר את השלג היבש, מיצמצו כוכבים עליזים וקרים מתוך אפלת־הרקיע, נבחוּ כלבים, קרובים ורחוקים, וזאבים התהלכו על פני גני־הירק השוממים, המכוסים שלג עמוק, ועברוּ אותם באלכסון.

איש־הצבא, העומד בשער, פתח את הדלתות הרחבות בשעה הראשונה בלילה ושיירה של עשרים איש, כפוּפים תחת ארגזיהם ומכורבלים אדרות שחורות, אפורות וצהובות, בּאשליקים (ברדסים) ו“שַרְפִים”, נכנסה לתוך החצר המרובעת הגדולה, כתשה בצעדיה את גלידי־הקרח והשלגים, עברה על פני גלגל־הבאר הגדול, שבאמצע החצר, והתפרצה לתוך הקסרקט הראשון.

מבעד לעמודי־ערפל צהובים, נטויים באלכסון־הבית ומוארים באורה של העששית הקטנה התלוּיה בתקרה, נראו ארגזים מעוטפים בשקים, צבורים תלים־תלים, אצטבאות מלאות אנשים ישנים צפוּפים, חבוּקים ומדובקים, חזות חשופים, רגלים יחפות. האיקונין התנוצץ באפלת־הפינה.

– פה אין מקום! – מקדמים את פניהם.

ואחרי שהם יוצאים ומבקרים בכל יתר הקסרקטים, שהדוֹחק בהם רב עוד יותר, הם שבים עוד פעם לקזרמה זו.

עֵרב רב בשיירה החדשה: “קאצאפּים” גאלוּגיים וטוּלאיים, בעלי כובעי־צמר גדולים, “חוֹחוֹלים” מרוּסיה הקטנה, יהוּדים.

אחדים מהישנים נעורים משנתם, מתנשאים ויושבים תחתיהם, ומחייכים מתוך תרדמה למול אלה החדשים.

– ומה, אחים, – הם נשאלים – כבר זמן רב הנכם מתגלגלים כאן?

– זה שני שבוּעות, שאנוּ מתגלגלים פה ככה.

– והבדיקה כבר היתה?

– של אלה היתה, ושל אלה עוד לא היתה.

– פוסלים?

– מעט מאד. פוסלים רק את ה“אזנים”, לפי שהרופא הראשי הוא בעצמו חולה־אזנים. הוּא מצוה להתנפּח, ואם האזנים שורקות, הרי מיד “נפטוס”.

– מה זה נפטוּס?

– הפטוּס זהוּ –לא יכשר, ואַפטוס – יכשר!

נפטוּס אַפטוס, נפטוּס אַפטוס!

– ועינים כיצד? – שאל האחד מהשיירה החדשה.

– בעינים אין משגיחים. אזנים – ווֹ (כן וכן!).

– ומתי תהא הבדיקה שלנו?

– מחר בבוקר יקראוּכם לבית־החולים, שם ירשמו שם כל אחד, מולדתו ולגיונו. ואחר כך ישיבוכם הלום עוד פעם ואחר כך עוד תתגלגלוּ פה כשבוע אחד, ואחר כך יקראוּכם עוד פעם, אז – מי ייבּדק מיד, ומי יילקח לבית־החולים.

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

– והרוב, אַחַי, מוּשב על עקביו, אל הלגיון, שממנוּ הוּא בא. הרופא הראשי מביט רגע בעד האספקלריה שלו, וגוזר: אפטוס, אפטוס, אפטוס!

ובבוקר־השכם כבר מלא הבית ערבוביית־קולות, אלו לאלו ממללים על דבר הסעיפים השונים, שעל פיהם נשלחו מן הלגיון לבדיקה, זה בא על־פי הסעיף הל“ב וזה על־פי הסעיף הנ”ו, אחדים פורשים לקרן־זוית, אוטמים את נחיריהם ומתנפחים בחשאי: האם תרוקנה אזניהם? יהוּדי ווֹליני אחד, קלוש, כפוּף־שכם קצת, ניגש לרגעים אל אחד הארגזים הכבדים וּמרימו בשתי ידיו אחת וּשתים…

והקאלוּגיים והטוּלאיים, בעלי כובעי־הצמר הגדולים, מנגנים בהרמוניקותיהם, מרקדים בקידה פנים ואחור, ומפליאים לרקד אילך ואילך על ברכיהם, עקביהם וידיהם; ומבעד לענן האבק והעשן הציצוּ “צוּרוֹת” עזות, מזיעות, חצוּפוֹת, חטמים מנוּוָלים, עינַים מלגלגות. זוהמת הנפש ונַולוּתו פרקו עתה את עוּלן והושיטו לשון כלפי כל גדר וסייג… שירי־עם, שיניקתם מבּיצת הגיטו ומתאווה נשחתה של סנדלרים כפופים על עבודתם בפינות לחות ואפלות, מילאוּ את האויר.

אָי, מאמע, וואס איז דאָס?

בּאָרשץ' מיט קאַרטאָפעל… וכו'

או:

אברהמ’צ’יקל מלמד, וואָס שטייסטוּ בּיי מיין טיר?

אברהמ’צ’יקל מל־למד… וכו'

יהודי בעל פנים מחוּטטים תופף בנעליו הלבנות על צלע־האצטבה וחרז חרוזים מכוערים, ומסביב נהנו, התענגו וצחקוּ בקול רקם, ומוּזר היה לחשוב אז, כי על כל אחד מאלה בוכיה עתה בביתו, במסתרים, אם אוּמללה.

ובערוב היום יוצאות בחשאי חבוּרות, עוברות את החצר הארוּכה והשוממה, על־פני גלגל־הבאר, וּבאות עד השער. איש־הצבא מאיים: – לאן?

והן שבות על עקביהן.

ואך בידי מעטים מאד יעלה אחרי הפצרות ממושכות לצאת החוצה. איש־הצבא דורש מהם להגיד לו, חלף החסד שהוא עושה עמהם, כיצד אומרים יהודית מלים אחדות, ידוּעות, הנצרכות לו בשעה שבנות־ישראל עוברות על פניו.

ואלה המעטים חולפים במהירוּת לרוחב־הרחוב, נכנסים לתוך משעול צר, ושם, באחת החצרות האפלות, מוצאים הם את הבית המבוּקש. ובבית הצר והנמוך בוֹכים תינוקות קטנים, ואשה צעירה לבוּשת שמלת־קטיפה מקשקשת בחשבוניה או מציעה את הקלפים וּמנַחשת:

– הנכם עתה במצב מוּטרד מאד… וכו' וכו'.

ומשם הם הולכים לקצה־העיר. שלג רטוב יורד, נשמעות שירות פרוּעות, בלולות בנגינות־הרמוֹניקה של רֶקרוּטים מתהוללים ברחובות־העיר. הנה ערבות שוממות מכוסות שלג כהה, הנה בתי־מזיגה, גדרי־גנים, והנה שוּרת הבתים הנמוכים, שתריסי חלונותיהם סגורים ושני פנסים רחוקים זה מזה ערים עליהם, האחד אדום, והשני כחול… והם נכנסים לתוך הבית הראשון. על הקרקע זרוע חול צהוב, נודפים ריחות זרים, וחללים אפלים משחירים מעברים מבינות לחצאי וילאות אדומים.

מופיעות “נקבות” בלות, רחבות־פה, ואחת מהן תבלול בעינה.

על השולחן עומדת קערה טעוּנה תפוחים גדולים ואדומים. בפינה יושבת בעלת־ה“בית” מעוּטפה בסודר שחור – אשה זקנה, מקומטת, מרת־נפש, שמזכירה לכל אחד מהבאים את אמו־זקנתו.

וכשהם שבים אל הקזרמה באחת בלילה, הם מוצאים שיירה חדשה עם ארגזים חדשים, ואחדים משיירת־אתמול כבר מסבירים לאלה את מהות ה“אַפטוס” וה“נפטוס”.

והדחק על האצטבאות מבהיל עוד יותר מבליל־אמש, ומבעד לעמודי הערפל הצהובים, הנטויים באלכסון, נראה אותו יהודי ווֹליני רופס, כפוף־השכם, כשהוא יושב על אדן־החלון, מעשן סיגריה וטוען אל חברו, השוכב מאחוריו: – מה לציונוּת ולדת?!…

המולה, דחק, צחנה.

– אגסים חמים, ח־חמים! – משורר מוֹנוֹטוֹנית קול צרוּד, אַפּאטי.

– קוּקוּרוּזוֹת (תירס) רותחות, רות־חות! – צורח לעומתו קול־אשה משונה, כאילו נשלקות ידיה ברותחין אלו, שאל תוכם היא מטילה עכשיו את הקוּקוּרוּזוֹת, מוציאה אותן משם וחוזרת ומטילה. על פני כיכר־השוק מפוּזרים חמרים חמרים בולבוסים, בצלים ושאר ירקות, ואצלם, על הספסלים הנמוכים, יושבות, כעין ישיבת “שבעה”, נשים דווּיוֹת, מקומטות, עם שׂפתים כחוּלות, נוטפות זפת וגפרית… אווזים צורחים צריחות קורעות־לב ומשמשים בערבוּביה עם האווזים השחוּטים, שצואריהם הארוכים, הדקים והמרוטים, המלוכלכים בדם, נתלים מעל הספסלים ארצה. נוצות מעופפות ברוח. תחת כּיפּוֹת־קרשים מאפילות עומדים קצבים בסינריהם המזוהמים, ליד סדני־העץ הקודרים, ומטפלים באומצה טריה: כבדים, ריאות, עיני פרה שחורות־כחוּלות… לנגד העינים מהבהבים ארנקים, אספקלריות, מברשות, כתפות־מכנסיים, צירי־דלתות חלוּדים, סכינים, מספריים מפוּשׂקים… נחתומים מאובקים באבק־קמח עומדים על־גבי עריבות מלאות כיכרות־לחם מבהיקות, ריחניות, שמתבטלות בחללו של האויר הרעבתני, אוירה של גליציה. ספרים ישנים, ממוּשמשים, מוטלים על הארץ ערימות־ערימות, ואיזה “פילוסוף” פולני דל, ברצונו לקנות לו מכאן, גוחן אליהם וּמחטט בהם. מתוך החלונות של הדיוטות העליונות מזה ומזה יוצאים קולות וניגונים של “חדרים” מהנוסח הישן־נושן. על המדרכות, בצדי ה“קלויזים”, שלתוך חלונותיהם האפלים יראָה העין להבּיט, מתגוללים חלכאים, ערוּמים לחצאין, ופושטים ידים, שמעבירות רטט בכל האברים. אחד מהם, עם משקפיים שחורים על עיניו ועם ציפּרנַיִם שחורות ברגליו היחפוֹת, צועק בקול של גוסס:

– תהי לכם רחמנות, תנו גרייצר!…

ולכל עובר נדמה אז, כי ב“גרייצר” זה תלוּיִים כל חיי המתחנן וכי בלעדיו תפרח נשמתו תיכף – ואין נותן!

איכר רוּתיני, עם פנים רזים מתחת למגבעת־תבן רחבת־שוּליים, לבוש אדרת־בד ארוּכה, כעין שמלת־אשה, ומרוּקמת רקמה אדוּמה, עומד על יד סלו המלא כלי־עץ חדשים, מבהיקים, מעשה־ידיו: חלילים, מערוכים, צעצועים. הריהוּ מוציא את אחד־החלילים, ובכדי למשוך אליו קונים, הוא מתחיל לחלל בו קצת. קולות־השדה נחנקים בראשית יציאתם בקול המונה של קובעת־הגיטו, והאיכר פוסק באמצע, מחזיר החליל לתוך סלו ומנענע בידו נואשות: “כבר אין להם תקנה!…”

ובקרן השוק מסעדה מסואבת. הבית מלא מפה לפה קולים רוּסיים, מטורפי־פנים ופרועי־שׂער. כולם נדחקים, מלהגים ומשסעים אחד את אחד בלשון הרוסית, שאין בעל־הבית נזקק אלא לנזיפת־האם שבה, הנזרקת מפיותיהם לרגעים. פעם בפעם הוא חוזר עליה במבטאו הפולני וצוחק… מספּרים את המאורעות וההרפּתקאות, שעברו עליהם על הגבול, את הפחדים, הנדוּדים והלינות הנפלאות וכו' וכו'; מתמרמרים ומלגלגים על “גליציה החשכה”, שאפשר לאבוד בה; נשמעים קולות: קומיטט, קנטורה, כרטיס־ספינה, ניו־יורק, לונדון, קנדה… אחד, בא בימים, אבי־משפּחה, מכתיב לצעיר מכתב לביתו; הלה כותב, והוּא מכתיב ומתחנן בתוך־כך אל האנשים הנדחקים מסביב:

– אל נא תאפילוּ על החלון!..

מן החוץ בוקעות ועולות פתאום הכאות בתוף: תהלוכת־צבא עוברת את הרחוב. אז מתלקחת בין הגולים שיחה מעין זו:

– מה אתה אומר על הצבא שלהם, אה? אין להם שום קלסתר של צבא!

– נעליים במקום מגפיים, והכובעים כמו של בחורי־ישיבה!

– אבל אצלנו? אצלנו, כשזוג חיילים עובר ברחוב, הרי רועדת האדמה תחתיהם.

– וה“כבוד” שלהם? הראית “כבוד” כזה? בידו האחת סיגריה, ובשנית הוא מנופף כלאחר־יד, כמו אצלנו האופיצר. אצלנו “כבוד”!…

– פוֹניֶה (כינוּי לרוּסים) הוּא, סוף־סוף, פוניה! – מנענעים בראשיהם אלו לאלוּ ונאנחים.

אחד בא מן החוץ ומספּר:

– שמעתי, כי רוצים לגרש מכאן את כל ה“רוסיים”.

הפחד הישן, ה“רוּסי”, מתעורר בלבבות, ואז פונים אל בעל־הבית, האזרח המקומי:

– האם אפשר?..

והלז מתאמץ לנחם:

– בשום אופן לא. גליציה אינה רוסיה. קונסטיטוציה!

ובכדי להפיג את השעמום, הגעגועים ופחד־הגירוש, יוצא האחד לקנו לו תפוּחים.

– מה מחירם של אלו? – שואל הוא את התגרנית האדמונית, שרקבון אחד לתפוּחיה ולעיניה הטרוטות.

– שמונה פרוּטות. אל תלחץ את האגס!

– חמש! – עומד זה על המקח.

העינים הטרוטות מתמלאות דם ועל השפתים הכחולות תוסס ומפעפע ארס צפעוני.

– חמש “מכות” תתישבנה בגרוֹנך, פוֹניֶה חזיר! כל כמה ששוחטים אתכם שם, עדיין זה לא כלום. אל תדמוּ בנפשכם, כי יחזיקו אתכם פה. עוד מעט וניפטר מכם. את כולכם יגרשוּ מכאן!

כך היא שופכת את חמתה, עד שהלז מתעלם מעיניה. אותה שעה עוברת הלויה. הארון השחור, עם הכתובת המוזהבת: “צדקה תציל ממות”, מוּטל על עגלה רתומה לשני סוּסים שחורים, והרכּב על דוּכנו – בפראק ובצילינדר. איזו יהודים חיורים עם פיאות נוראות מקשקשים בלגינות החלודות ומציצים לתוך העינים. התגרנית כעסה פּג כהרף־עין והריהי פונה אל שכנתה:

– אוֹ־וֹ, מי זה מת?

ובקבלה את התשובה, היא צורחת למעלה מכוחותיה צריחה קורעת־שמים:

– קוקורוזות רותחות, רות־חות!!

¹

קיץ קיץ ושיריו, קיץ קיץ וניגוּניו.

לפני איזו שנים שלט הניגון: “האט אַ איד אַ ווייבּעלע”, לפני שנתיים, ומבקצת גם אשתקד, ירשה אותו “חוה” המפורסמת (אָי־אָ־אָי חַ־וה!), ואחריה: איך וויל אַ מיידעל, מיידעל" וכו' והשנה נדחו אלה מפני הניגונים החדשים: “איך האָבּ א ווייבּל מישקע, האָט זו אַ צדקה־פוּשקע”, “אלעס טהוט מען אין דער שטיל”, ואחרון אחרון חביב: “איידל־דוּדל־דידל־דוּדל־דידל־דוּ”… ומרחפים הניגונים באויר, מתנגנים מאליהם מתוך גרונות הכּל: מאותו ה“יחף” הקטן, השורק אותם בשפתיו, בשעה שהוא מביט אל החלון המבריק והמשתבץ של אחת החנוּיות, כשצוארון־מעילו מוצלף לו למעלה, ועד… ועד… אותו הסוחר הזקן, הכרסתן והקרח, שנוהם את הניגונים “תחת הלוטם”, בשעה שבמוחו המצומצם וטפוּש־החֵלב מנצנץ פתאום איזה “עסק” חדש… מנגנות אותם גם תיבות־הזמרה, שמספרן עולה כאן על מספר־החצרות, והגרמופונים הזולים והצרודים גם הם פולטים אותם בין־ערבּיים מן החלונות הפתוחים של הדיוטות העליונות. למטה, באמצה הרחוב, מתקבץ אז האספסוף, ערב רב של פאות וירמולקות, קונדסי הרחוב עם המון הנשים המעוברות, שנחת־רוח יתירה שפוכה על פניהן, נחת־רוח מכרסיהן אלו, ש“הן למעלה מחָטמיהן”. כל אלה שותים בצמא את הניגונים השופעים עליהם ממעל והם כּבר יודעים אותם על־פּה. מהגרמופונים הללוּ אין מפלט. אפילו במחלבה זו, שאתה בא שמה לסעוד את סעודת־הערב, גם שם פעור לנגדך אותו הלוֹע הצרחני… לשמע הפזמונות הציניים מביטה בעלת המחלבה על אורחיה המרוּבים, הסועדים צפופים, מביטה וּמחייכת, זו בעלת־המחלבה השמנה, המתמסמסת מחום ושלמראה שדיה הגדולים והממועכים נפגם טעם־האכילה: נדמה, כי מהללו הוּצאוּ כל אלוּ קערות־החלב הגדולות, העומדות על אדן, החלון… מביטה היא וצוחקת: – איידל־דוּל־דידל!…

חלאת־עוני זו, שבה שרוּיות וגדלות בנות־גליציה, כאילוּ מזבלת אותן ומצמיחתן יפה־יפה. היופי הרענן, שחוֹר־העינים ושזוּף־העור, מבצבץ מתוך הכיעור הצעקני, הצפוּף והדחוּק בשכונתו רבת־הזוהמה ועכברושי הזוָעה שלה… על מעקות וּמדרגוֹת בין דיוטה לדיוטה מתגלגלות באשפה ילדות־תינוקות – מעורטלות… שם, באותן הדירות הצרות טפח־על־טפה, בין החייטות הצעירות והיפות, המקשקשות במכונות־התפירה, ובין הסנדלרים הכפופים על עבודתם עם הללו בכפיפה אחת; שם, באותן הדירות הצרות, בין בעלותיהן הצעירות והבריאות ביותר ובין דייריהן, השרויים עמהן גם־כן בכפיפה אחת; שם, במרתפים האפלוליים והקרירים, מתהוים ותוססים חיים מיוּחדים במינם, שמהבּילים ועולים ונהפכים, כאֵדים לענני־גשמים, לאותם הניגונים הנפלאים, ניגוני־הכשפים, ניגונים־מאליהם, שאין איש יודע, כיצד נבראוּ, וּמתי ועל־ידי מי. ניגוּנים אלוּ חוזרים ומשפיעים מצדם על הקרקע שלהם, שמתוך כך זה מתחדד ונעשה תוסס ביותר, עד שלבסוף הוא חוזר וּפולט מתוכו ניגוּּנים חריפים עוד יותר מהראשונים – וכך חוֹזר הדבר חלילה.

קיץ קיץ וניגוּניו.

ושונים, שונים הם הניגונים בגני ה“בּרוֹדיים”. אלוּ הגסים ביותר מכריחים את הקהל לצחוק. צוחקים על־פי־רוב הגברים, בשעה שהנשים, בנות־זוגם, מעמידות פנים רציניים ותמימים כל־כך, כאילו אין הן יודעות ואין הן שומעות עכשיו כלום. ברגע זה הן שותות את הטה או את השכר במרץ רב…

אך הנה בא ניגון מושך את הלב:

אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…

את הניגון של מלים אלו כדאי לשמוע. הוא מביע בבת־אחת: את גניבת־הדעת, את מתיקות־החטא, את ההכנעה לפני החוקים האיתנים־נצחיים:

אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…

ויש שמעדיפים את ה“גנים” הללוּ אפילוּ על פני התיאטרון הפולני עם האוֹפּרוֹת שלו. אמת, שם מטפּלים בדברים יותר “אריסטוקרטיים”, בדברים העומדים ברוּמו של עולם, אבל, סוף־סוף, אין שם העיקר, אין שם יסוֹדוֹ של עולם, אין שם ה“איידל־דוּל־דידל!”…

ה“משורר” מספּר לנו בחרוזים ובניגון נפלא, נאה לכך, ובצירוף העויוֹת מוצלחות, על דבר השירה הפלאית, שיש לו: “איידל־דוּדל־דידל־דודל־די”, שבה הוא מהנה את הכל, וכיצד השפחה התחננה אליו, שילמדנה לשיר את זה ה“איידל־דודל־דידל”… והוא נעתר לה, וכבר הספיק ללמדה חצי־השיר, אלא שלפתע באה אשתו ומצאה אותם באמצע ה“איידל־דידל־דו”… אחר כך הוא מספר, איך שישב בבית־הרחצה ושר שם בקול את ה“איידל־דודל־דידל”, וכל ה“עולם” נהנה ממנו הנאה מרובה, ולבסוף:

געזעסען בּין איך מור אַזוי,

אוּן געזוּנגען דארט מיין ליד.

“גיסט אויף נאך א קענדעלע!” –

שרייט זיך דאָרט אַ איד,

אוּן מיטן הייסען וואסער

האָט ער מיר אָבּגעבּריהט

מיין איידל־דוּדל־דידל!…

כאן פוקעת הרצינות אפילו אצל הנשים הצנועות ביותר, והצחוק מגיח פראי, היסטרי, רווה־דמעות… צוחקות גם הנשים הזקנות, צוחקים הילדים. וכשכל אלה יוצאים מן הגן באחת בלילה ומתפזרים לבתיהם, הרי רבים מהם נאנחים בחשאי בינם לבין עצמם, אנחה עמוקה:

– איידל־דוּדל־דידל!…

– הצע את המשכבים טרם יכבו הנרות – אמרה בעלת־הבית הזקנה אל אישה – בשביל המלצר אל תציע משכב, בלי כסף אין אני יכולה! הוא בודאי גם לא יבוא הלילה. אני אמרתי לו.

הבעל, זקן כבן־ששים, שבזקנו המדוּלדל, זקן־התיש, בעיניו הדומעות, בדיבורו ובהרחת־הטבק שלו הוא מעלה על זכרון־רואהו את השַמָש הזקן שבעיר־מולדתו – זז ממקומו בעצלתיים, קם ויצא המסדרונה. הוא התחיל מכניס משם אחת לאחת תיבות־נסרים חדשות, שמספרים שחורים גדולים טבועים על דפניהן, העמידן בשורה בצלע התנור, הפך בהן, העתיקן והחליפן, ואחר־כך התחיל להכניס מן המסדרון מזרנים מזוהמים ופרומים, הטיל את אלה על גבי התיבות, פרש עליהם סדינים כהים מלמעלה, שׂם למראשותיהם כרים מסוֹאבים, חולניים, שצמר־נוצות התנדף מהם, בדק, מישש והביט אילך ואילך והתאנח מתוך הרחת־טבק:

– נַא, המשכבים מוכנים!

“משכבים” אלו מילאו את כל שטחו של הבית, ונשארה אך רצוּעת־קרקע צרה, שחורה מרפש, שהבדילה ביניהם וּבין שתי המיטות, הנשענות אל הקיר, המכוסה בהרות־טחב. על המיטה, שעמדה בקרן צפונית־מערבית, האפילו כבסים מתיבשים תלוּיים על חבל, ובתוכה התרוצצוּ שתי ילדות, ניצו ובכו. הזקנה התפשטה והפילה את עצמה עליהן גם היא.

נרות־השבת התחילו כבים בזה אחר זה. כשכבה הנר האחרון ומתוך חשכת הבית הלבינוּ אך הכבסים שבפינה, נשמעו צעדים עזים ושיחה פרוּצה על גבי המדרגות מבחוץ. הדלת נפתחה בקול־שאון וכנופיית אנשים התפרצה פנימה, ניערה את השלגים מתוך רקיעת־רגל, ומבלי הפסק את השיחה, התחילה לעוט על ה“משכבים” – בחושך.

–… מבינים אתם? – דיבר קול צלילי־צרוד, נגיני – היא צריכה לאדם. מה יתן לה ה“יוֹלד”? הנה, למשל, צדה היא איש מן השוק, ביחוד מן ה“ירוקים”, ומביאתהו דרך אכסדרוֹת ומבואות עקלקלים לתוך חדרה. מכוונת היא, כמובן, אותו הרגע הראוי לכך, ושארית־כספו – כבר אצלה! לאחר המעשה, כשהלז עומד על הדבר ומתחיל “לטעוֹן”, מיד נפתח פתח, לא הפתח שבו נכנס, שכשהוא סגור אינו ניכר כלל (הוא עשוי לכך) ואני נכנס. אני מכה אותו על פי כל החוקים של “מלחמת־אגרוף” ומשליכו החוצה. לך צעק בחצי־הלילה, כשאינך יודע לא את המעון, לא את החצר, לא את הרחוב, וביחוד כשאתה “ירוק”, ובאנגלית אינך יודע כלום!

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

– אלא מה? כוח צריך לך להיות. כוח, כוח!

קול אחר, עילג קצת, ענה:

– היאך חיים שם אנשים בכלל – לגבי כאן?

– לונדון, חביבי, לא גליציה היא. שם, מי שיש לו כוח מעט ואינו עצל, מובטח הוא שלא יאבד. אך יוֹצא אתה החוצה ועבודה כבר ישנה. אל כל אשר תפנה. באופן הרע ביותר הנך גורף את השלג יום אחד, וכבר מספיקים לך השילינגים להתהלך אחר כך בלי עבודה. הכל חי, רועש, יודע שהוא חי! כאן הלא אין הם יודעים, שחיים הם. האֵלו הם חיים? הנה בית צר, טפח על טפח, שאינו מספיק להם לדירת־עצמם, והרי הם עושים ממנו אכסניה – משכב לשנים, עשר פרוטות לגולגולת! שאַל אותם, מה אכלו היום? רפש, זוהמה, טחב. שטריימלים ופאות, פאות וּשטריימלים, שוב פאות ושוב שטריימל. שוב שטריימל ושוב פאות – ותו לא!

– אני ראיתי פה ילדים קטנים, ילדים ממש, והם עמוסים פאות עד למטה מסנטריהם. הראש גזוז, והפאות…

– הארץ הארורה ביותר בכל העולם היא גליציה! – ענה קול מעבר המשכב הקיצוני – הנה אי־אפשר לשכב בשום־אופן מחמת הפשפשים, אה!

– איזה עוֹקץ מכוער להם! – ענה אחר – אצלנוּ ברוּסיה אין כמו אלה!

נפתחה הדלת ואיזה איש נכנס בחשאי. השוכבים לטשו עיניהם לחדור בעד החשכה.

– אַ־אַ־אַה – זהו מַנס!

– מַנס, האם כבר מכרת את כל ה“טאגבלעטער” שלך?

– מנס, איזה חדשות בה“טאגעבלאט”?

– וכי קורא אני אותו? – ענה קול קלוש, שביטול עצמי פיעפע בו – באיזה מקום, כמדומני, נהרגו אנשים רבים. המלחמה עוד לא פסקה.

נשמעה חריקת נפילה ואחריה קול מַנס:

– אֵי, המשכב נופל!

– אל תירא, אל תירא! – ענה הזקן מתוך מיטתו – המשכב אך משתקע קצת. כשאני מציע משכב, אין לך להתירא, אפשר לך גם לצאת עליו במחול.

– אי זקן, זקן, נוּ, הצעת לנו הלילה! – צווח האחד – בכל רגע הנני מתגלגל ארצה.

– אני אינני אשם בכך – התנצל הזקן – זהו ה“צהוב”, שעמו אתה ישן. דרכו תמיד לנעוץ מרפקיו וברכיו בגוף בן־זוגו. מתכווץ הוא, כל מי שהוא ישן עמו, הריהו מפילו ארצה. התיקהו ממך בכוח!

– אחר השבת, יהי מה – ואני נוסע לונדונה!

– לונדונה, לונדונה, חביבי! – עודדהו אותו הקול הצלילי־צרוד, הנגיני – אך ללונדון, כל עוד כסף בכיסכם. פה תאבדו, כי אינכם יודעים גליציה מה היא! זוהי בּיצה, שסכנה להתעכב בתוכה. שאלוּ אותי, אני גליצאי מלידה, כבר עברתי את העולם כולו. מלבד לונדון הייתי באמריקה, בגרמניה וגם ברוסיה שלכם הייתי, בבסרביה. עד היום לא אוכל לשכוח את ה“מַמליגה” המולדאוית ואת היין דשם. אך זוהי ארץ! תראו, אחי, עוד שנה, שנתיים, וזו תהיה ארץ־זהב. מכל העולם ינהרו לשם. אֵי וַנקה, וכו'!

אַ־אַ־אַה, לא שכח עדיין!

האיש, שהזדעזע לרגעים על משכבו מעקיצות־הפשפשים, ענה:

– ואני אומר, כי בכל העתים צריך לנשק את אבניה של רוּסיה, לנשק צריך!

הזקן מתוך מיטתו ענה:

– מה בכך, אם ארץ שלכם היא שמנה, ארץ זבת חלב ודבש, כשחייכם תלוּאים לכם שם מנגד.

– נוּ־נוּ! – בּיטל האחד.

– אילו היו שם היהודים שלכם תחתינו, כי אז לא נשאר מהם אף שריד ופליט! – ענה אחר.

שלישי ענה:

– גם לכם אין כאן במה להתפאר יותר מדי. יעצום־נא הקיסר הזקן שלכם את עינו האחת, וירע לכם ממנו.

– זוהי אמת! – נאנחה הזקנה ממיטתה אף היא – הקיסר, הקיסר שלנו, ובלבד שיאריך ה' את ימיו!

נפתחה הדלת ו“אורח” חדש נכנס. הוא רקע ברגליו והתחיל תועה ומגשש בין המשכבים. נשמע מגע שלא־במתכוון במיתרו של כּינור.

– המנגן!

הזקנה השתעלה וקראה בקול ארסי:

– כסבור אתה, שישנה אני? ההבאת לי את ה“קרייצרס”?

– מחר!

– שוּב “מחר”! מכלכל הוא אותי ב“מחר”. כל יום – “מחר”! כלה! זוהי הפעם האחרונה. מחר, אפילו אם יציע הסוס הזקן שלי משכב למענך, אני אהרסנו!

רבים כבר השמיעו קול־נחרה. איזה “אורח” חרק שיניו מתוך שינה, חריקה משונה, בלתי־פוסקת:

– מי זה טוחן בשיניו ככה? – שאל האחד.

– זהו ה“צהוב” שלי!

– קשה לשמוע. העירהו!

– כבר ניסיתי להעירו: אי־אפשר לעשות בו כלום. טוחן הוא בשיניו, מפרכּס ונועץ את מרפקיו בחזי.

האחד שאל בתוך כך את בן־זוגו, כפי שנראה, את המנגן:

– גם בהרמוניקה מנגן אתה?

– גם בהרמוניקה, גם בחליל.

– היינוּ בשלושה כלי־זמר. הרי שהיה לך בנערותך חשק גדול לכך.

– אָ־ה! בכל האברים, למוסיקה, גם ל“להטים השחורים”.

– ויודע אתה לעשות כל אותם מיני הלהטים, שמראים בקרקס?

– אם כי לעשות איני יודע את הכל, אבל מבין אני את הכל. אותי כבר אי־אפשר לרמות. מלאכים אינם. אולי ראית, למשל, כיצד “הוּא” מציג אשה, או חבית, והריהו מעביר מסך בינה ובין הקהל – ואיננה. כהרף־עין! אנה היא באה? היכן?

– באמת – היכן?

– למעלה. היא הוֹעלתה למעלה על־ידי מנגנון כזה.

– אבל מה תאמר על פלא זה? מבקבוק אחד הנהו מוזג כל מיני משקאות שבעולם, מי רוצה יין־שרף ומי רוצה שכר, ו“הוא” מוזג ומוזג לכל אחד משקאות שונים, והכל מבקבוק אחד. הלז שותה ועונה: זהו! בעיני ראיתי.

– בבקבוק זה ישנם באמת כל מיני משקאות שבעולם. אלא מה? הבקבוק עשוי קנים־קנים, תאים־תאים, תא ומשקה שלו ואין משקה אחד נוגע בחברו. לכל תא יש כפתור מיוחד על דופן הבקבוק מבחוץ. “הוא” בקי בכפתורים אלו, והוּא לוחץ באצבעותיו פעם בפעם על אותו הכפתור הדרוש לו – התבין?

– אמש ראיתי במסעדה אחת, איך שעלם אחד “מפליא־לעשות” תחב לו מסמרים, מסמרים גדולים, אל תוך נחיריו. זה מהו?

– כאן צריך לדעת רק כיצד ולאן. גם מה שמכניסים אבוקות לתוך הפה – הרי אלו אבוקות של אש ממש. אפשר לך גם להצית בהן סיגריה. מכניסים, למשל, חרב, חרב חדה, לתוך בני־המעיים דרך בית־הבליעה. אם לדעת כיצד – אפשר להכניס את החרב עד למטה מהטבור. אבל כאן דרושה זהירות יתרה. אם עברת על המידה מעט, או החזקת לא כמו שראוי, או גם שהיתה חלודה על חרב זו – אז… באודיסה חפצתי ללמוד גם את זה, אלא שאשתי לא הניחה לי. אך די. לישון!

לאחר שעה קלה כבר ישנו הכל. טחינת־השינַיִם של ה“צהוב” היתה מתגברת לרגעים, ואז התעוררו רבים וראו מתוך שינה כמראה איש יושב על שפתו של משכב ומתנועע. זה היה אותו מלצר, שמשכב מיוחד לא הוכן למענו, ועל כן התנמנם מיוּשב.

עלה השחר. הכתלים הכהים, שעון־הקיר הקודר ואינו־זע, הכבסים המטוּלאים כבר קיבלו את הגוון החיור והקריר – עין־השלג שמבחוץ. ה“אורחים” התעוררוּ זה אחר זה, המשכבים נהרסו אחד־אחד, ונשאר לפי שעה באמצע הבית אך משכב אחד, שעליו עוד ישב המלצר והתנודד. זה היה עלם צעיר כבן תשע־עשרה. מסביב לו תעו אנשים לבושים לחצאין, קודרים, פרוּעי־שׂער, צעירים ובאים־בימים, רפים וחצופים – ליגלגו עליו, כשהם מתנגבים במגבת־הבית, מגבת עבה ומזוהמת. האחד, שחוף, אֶרך־צואר, נתן עיניו ב“צהוב” ושאל:

– האתה זה חרקת שיניך ככה?

הלז משך בכתפיו וענה:

– איני זוכר כלום.

הילדות כבר פירכסו במיטה והתגרוּ זו בזו; האחת צחקה והשניה בכתה. אלה היו ילדות חיורות, אשר פניהן נובלים ושמוּרות־עיניהן מקומטות, כמו אצל הוריהן הזקנים. כשעיני הבוכיה נתקלו פתאום בעינו של איזה “אורח”, התעוותה למוּלו והאריכה לשון – מתוך שפע־דמעות. הלז ענה בהעויות משונות אף הוא, ואז צעקה:

– אמא־א־א!

איש רחב־כתפים ורחב־לסתות, בעל גבות ועינים שחורות, זקן גלוח ושפם שחור עבה ומסומר, חיתל את רגליו בחיתולי־בד חתילה נמרצת ודיבּר אל אֶרך־הצואר:

– יודע אתה? טוב עשית, לוּ נסעת עמי לעיירתי סטרי. שם היית עושה עסקים טובים. חי־נפשי!

– עוד הלילה החלטתי לנסוע אחר השבת ללונדון, ויהי מה!

– ללונ־נ־דו־ן? – ניגן הלז מתוך לגלוג ניחר, במשכו מַגף גבוה על רגלו המורמת למעלה – מה יודעים אתם על דבר לונדון, ומה יכולים אתם לדעת? שאלוּ את מי שהיה שם!

ובקולו, אותו הקול הצליל־צרוּד, הנגיני, שבו דיבר אמש בשבחה של לונדון, השמיע עתה דברים אחרים לגמרי. הוא דיבר על “עבודת־השור”, על האויר המעופש, על בתי־המזון, שצריך לרוץ משם ישר אל בית־החולים, על אותם ההמונים, הנודדים שם בלילות על־פני הרחובות וה“שוטרים אינם מניחים להם לשבת במקום אחד”, על המתים, שהיו נמצאים שם בחורף של אשתקד בכל בוקר – מרעב ומחוסר־שינה.

– להתהלך על־פני חוצות חשוּף־שת, בזאת עוד לא ניסיתם, אה?!

אֶרך־הצואר לא ענה כלום, אלא פנה אל בעלת־הבית:

– היכן היא מברשת־הבגדים? כל המעיל שלי טבול בנוצות.

– בשבת אין מנקים אצלי! – ענתה זו.

בידיה היה “סידוּר” ישן ועל עיניה משקפיים כהים.

ברבים כבר לבשו את מעיליהם ונשמטו מתוך הבית זה אחר זה. ביניהם היה מַנס, יהודי גליצאי גוּץ, לבוש בלויי־סחבות ו“שַרף” מנומר על צוארו; מתוך פּאותיו העזובות, מרכרוכית־פניו ונדיבותם המחייכת כבר ביצבץ ועלה דבר־מה של משוגע־הרחוב. הוא הוציא מתוך הקוֹמוֹדה צרור של “טאגבלעטער”, ובלי דבּר עם איש דבר יצא החוצה – בלי מעיל. אחריו יצא המנגן, וכינורו השחור תחת בית־שחיו. ה“לונדוני” היה לבוּש מעיל קצר אפור, שצוארון עור־כבשים מקופל לו, ברגליו היו מגפיים ארוכים וכובע־צמר שחור, גבוה, קוֹנוּסי היה חבוש לראשו ויורד על גבות־עיניו השחורות־מבהיקות. הוא הזדקף מלוא־קומתו, הביט על שכם אֶרך־הצואר ואמר:

– כך, כך. אל תדמה, כי כל הצרות הן אך פה. יש עוד רע מכאן!

ויצא אף הוא.

אֶרך־הצואר בדק בפינות מסוֹאבות ואפלות אילך ואילך, מצא מברשת חבוטה והתחיל מנקה את מעילו.

הזקנה ניגשה אליו סחור־סחור ובידיה הרזות והארסיות חטפה את המברשת מתוך ידיו.

– אצלי אין מנקים בשבת!

– ולקחת כסף בשבת מוּתר?

– לקחת כסף מוּתר.

היא הניחה את המברשת על מקומה, פנתה אל החלון והשתקעה בתפילתה.

הלז חזר ולקח את המברשת והתחיל מנקה שוב.

הילדה, שכבר ישבה שקוּעה בדומיה, הבאה אחרי בכיה ממושכת, ניעורה פתאום:

– אמא, הוא מנקה! אמ־מ־א־א!

לא. הופנשטיין

בסוף החורף, כשיצא גדליהו שוֹר מבית־האסוּרים, כבר נתפזרה החבוּרה, שהיה יוצא ונכנס בה לפנים, ונשאר ממנה רק הצעיר שבה, משה עלמין בלבד.

– מכל בני־החבורה הייתי רוצה לראות עתה אך את האַרנים – דיבר שור, בטיילו על פני המבואות והמשעוֹלים שבקצה־הכרך, אל עלמין, שנגרר בלי־חשק אחריו.

– ואני איני מעריצוֹ ביותר. לדידי, אין כוח־המחשבה שלו גדול כל כך.

שור הלך, כדרכו, בפסיעות רחבות, תועות ומפוזרות. דיבר כמו לעצמו והביט אל האופק.

“ירוץ לו לנפשו – חשב עלמין מאחריו – ואני אלך לי לאט בפסיעותי אני”.

שור הרגיש בכך, התעכב תחתיו רגע אחד והתישר עם חברו.

– כוח־המחש־ש־בה, – משך הוא בניגון – היכן לוקחים את המחשבה האמיתית? יש אך מתפלספים, כן, מתפלספים! אבל פילוסופים?

– לאן הוא מוליך? דוקא לתוך הרפש!

– מלה חדשה בכלל זה־כבר, זה־כבר לא נאמרה – נאנח שור בעלותו על המדרכה וסטר באויר באצבע אל אגודל.

– וּבכן, לאָן סוף־סוף, אַה? – קרא עלמין ועמד.

– לאן? – הפך אליו שור את פניו – נלך באשר נלך. בסביבות גן־ההר, ואחרי כן נצא אל המגרש, מחוץ לעיר קצת.

הזיו הקריר של תחלת־האביב, מפלשי־העבים הנוחים עם הערפלים הכחולים הטילו חולשה נעימה על העינים, והמטיילים הביטו כמו מתוך תרדמה אל הדרכים השחורים מהפשרת השלגים, אל זבל־הסוסים המפוזר עליהם, אל איזו אניצי־פשתן מדוּבקים בארץ, אל גושי־שחת.

ילדה נוצרית כבת־עשר נפגשה להם על דרכם, מוליכה את אחיה הקטן ממנה, ילד גוּץ, בעל לסתות נפוחות ואדומות. שור החליק דרך־הילוכו גם את פני הילדה, גם את פני הילד, והחל לשיר את קטע הניגוּן השגוּר בפיו והביט אל האופק. הילדה ואחיה פּנוּ לאחוריהם, מיצמצוּ בעיניהם האפורות והביטוּ אחריו.

– מחליק! – התפרצה נהימה מרה ומלגלגת מפי עלמין.

שור הפך אליו את פניו, שכבר עטו את אדמימותם המשונה, הציץ בבבות־עיניו הנרחבות וחייך מתוך אשמה.

בתחתית גדר־היתדות, שנמשכה משמאלם, כבר היתה האדמה יבשה, ומשם הציצוּ אבנים, שברי־לבנים. מעבר לה, בשפל, נראתה הסוללה הכהה של מסילת־הברזל, הפסים המתעקלים, תלי־עצים, לוקומוטיבים בודדים, מהבילים ורותחים, מתנועעים בעצלתיים קדימה ושבים על עקבם. ומימין, סמוך להם, נגלוּ עצי־הגן החשׂוּפים והרטובים, המפוזרים במורד־ההר בגזעיהם העתיקים, המשׂורטים והמעוקלים, בשוקי־בדיהם המכוסות איזוב קלוש וּבפארוֹתיהם השׂרוּעוֹת. על האדמה, בינות לגזעים, עוד רבצו קטעים של שלג נפסד, שדמוּ לדגים ענקיים רחבי־כרס ופעורי־לוע. צפצוּף־הציפרים היה עליז, אביבי, צריחות־העורבים – נוחות, פושרות, ממש כבימים הראשונים, באביבי־הילדות, אלא שאז היו קולות אלה נדמים כמרחפים מפּנים, מקדם, ועתה כאילו נשמעוּ כבר מאחור.

– התדע, עלמין, בו־ביום שיצאתי מבית־האסוּרים אמרה לי עלמה אחת, כי כל כך מעניין עוד לא ראתני מעולם.

ואחרי דממה ממוּשכת הוסיף:

– בודאי היה בי באמת באותו יום דבר־מה.

ושר שוב את קטע ניגונו, כשהוא מביט אל האופק.

שיפּולי הרקיע התבהרו והתקדרו לסירוגין, ומבעד לנשיבות פזיזות, שליפפו את הלסתות ואת תנוכי־האזנים, הרגיש שור בפניו את קלסתר פני אביו החיור וקלוּש־הזקן. באויר ומתחת לכפות רגליו ריפרפו איזו כתמי־אופל, שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו. הוא התעכב תחתיו, מחכה לעלמין, שפיגר ממנו כל העת, וענה:

– המאסר נתן לי הרבה מאוד. כן, עוד מעט, עוד מעט והמלה האחרונה תיאָמר, סוף־סוף, תיאמר! אינך מאמין, עלמין?

והוא נגע בכתפו של רעהו מגע אפוטרופסי מתוך בת־צחוק נפסדת. זו היתה מעין אותה בת־הצחוק התמימה, השאננה, המרחפת על שפתי משוגע־הרחוב ביום־שרב כבד.

הוא פסע הלאה בפסיעותיו הרפות, התועות והמפוזרות והיה בעיני עלמין כערער קודר, עקור בשרשיו המעוּפרים, מעוקם ורקוּב־לב; וכשהיה מתחיל להתלהב דרך־הילוכו על דבר כוח־המחשבה, על עומק־ההוָיה, על המלה האחרונה, מדבר לעצמו, מתאדם מתוך התרחבות־הבבות וסוטר בגיל־נצחון באצבע על אגודל, כאילו רואה הוא עכשיו באויר־העולם דבר־מה, שלאו כל עין תופסת דא – הרתיח בכל אלה טינה בלב חברו היהיר, הצעיר ממנו, טינה בלתי־נוחה, טינה ארסית, ובקרב זה התעורר מעין חפץ־נקם לזעזע את רקבון־רעו ולהבליט דרך־אגב את תלישותו ואת אבדן־חייו.

– כמה, שור, שני חייך, אַה?

– זקן אנכי. שלושים שנה ואחת!

הם עלו במעלה־ההר, והכרך הגדול והזר, השוכן בעמק, כבר השׂתרע לרגליהם. מתוך הערפל הכחול נזדקרוּ צלעות של חומות לבנות, חלונות, גולוֹת היכלי־תפלה, ארובות בתי־חרושת, ארובות ענקיות מעלות עשן שחור. משם הגיע לרגעים קול־שאון מורחק, קטוּע, דומה לחצץ נזרק ומידרדר במורד. מעבר לכרך, בעצם האופק הכחול, על חלקת שיפּוּלי־השדמות, זחלוּ אור וצל בערבוביה.

– שלושים שנה ואחת!

שבעת הירחים האחרונים, ירחי־הכלא, עם לילותיהם וסיוּטיהם, חיתלו בענן את שנות־החופש הקודמות של גדליהו שור, ומתוכן בלטו, כמו אלו הצלבים והארובות, איזו ימי־קיץ, ימי שרב ושמש, שבהם תעה ללא־סיבה וללא־תכלית על פני מבואות ומשעולים זרים; צפו ועלו איזו שוָקים ומקולין, שנדחק לשם בפיזור־נפשו – קצבים מזוהמים תחת כּיפּות מאפילות ליד סדני עץ עבים, נמוכים וקודרים, מניפים את קרדומותיהם הקהים, הרטובים, על אומצה אדומה, כבדים, ריאות, עיני־פרה כחלחלות; נזכרו מקומות־עבודה מחוּץ לעיר, שביראו לשוב משם בערב אל מאוּרת־מעונו, היה מלקט בדרכו אבנים והיה ממלא בהן את כיסי מכנסיו; אותה החבורה, בהתאספה בחדר רוָק זקן אחד, מיטות־הברזל המוחלדות עם כסתותיהם המעוכות, המולת־הויכּוחים והצחוק המשונה, שהיה מתפרץ לרגעים, אותו הצחוק, שכבר באמצעיתו היה כל אחד שוכח את סיבתו הראשונה והיה צוֹחק רק מתוך רחמנות על חבריו, שלא להפסיק את קורת הרוח היחידה הזאת; פגישה עם כלב נודד במדרגות, בדיוטה העליונה, לאור־הפּנס, בשעה מאוחרת בלילה, כששניהם עמדו תחתיהם רגע אחד זה מול זה; איזה ערב, שרוח־עצב נשב אז בחוּץ, מעיו המו פתאום על אחיו ואחיותיו הרחוקים, והוא ישב בבית זר מתנמנם והוזה על הספה, ומתוך קטעי־חלומות, חלומות כבדים, פרועים, נשאל פתאום: "כיצד כוֹתבים ,מחותן', אַה? – “מים, חית, ויו, תיו, נוּן!” – ענה בקול ניחר משונה אל הזקנה הזרה, שכתבה מכתב לאור־הנר, ומיהר ויצא אל החוץ האפל.

– כן, שלושים שנה ואחת!

–זה כבר למעלה מן החצי! – ענה עלמין מאחריו, ואך זה־עתה הרגיש בתעלה הקטנה שעל גב צואר רעו, והטינה שתססה בלבו פּגה קצת.

– כן, למעלה מן החצי, טי־רי־רי־רים? טי־רי־רי־רי־רים… הם עברו על־פני בתים נמוכים, מסוּידים לבן, בעלי חלונות צלולים – בתי פרוָרים. טיפטפוּ הגגות. צפצוף־הצפרים התגבר, והעורבים השפילו עוּף בלי נדנוד־כנפים, צרחוּ צריחות של כּלות־הנפש והטילו צללים מָארכים על הכתלים והגדות. נזכרו אביבים אחרים, בקרים שוקטים וקרירים, גלידי־רפש שלוליות, חביות ודליים חדשים, מבהיקים, ריחניים, קדרות כחולות, קדרות של פסח; נהר־המולדת, בעלותו על גדותיו, הליכת־הקרח, נערות יורדות במורד־ההר לשאוב מים, נערות נאהבות שלא־בידיעתן, שפניהן עוטים, מאויר־האביב, איזו קלישוּת מלבּבת, ובעיניהן הבהירות, השכורות קצת, נשקפת שיבולת הנהר הנגרש.

– אַה, אַה, אַה! – קרא פתאום שור וקפץ קדימה קפיצות־משובה אחדות.

– אין אני סובל – נהם עלמין – את זו ההתלהבות, הדבקות. למה כרכורים אלו? הטבע הוא טבע – אדמה, רפש, תולעים, צפרדעים! ותו לא! שׂוֹנא אני את ההעוָיות.

– לא־א־א, אחי, – משך שור בקולו האטום, חסר־הנגינה – ישנו דבר־מה, ישנו.

– אין כלום!

– טי־רא־רי־אי־הים? טי־רא־רי־הים..

וסטר באצבע אל אגודל.

כשיצאו אל המגרש החפשי ולפניהם השתרע ניר שחור מכוסה בצעי־מים מתקמטים, כבר התקדרו השמים ונשב משמאל רוח קר. פה ושם התנוססו בתרי־הרים תלולים, סלעים, ערערים רטובים, חציר, איזוב. שוב נגלו: הסוללה השחורה, הפסים המתעקלים, בניני־התחנה האדומים, הפנסים. על ריח־האביב נוסף ריח־הקיטור, המזכיר לילות־נדודים בבתי־נתיבות קרירים, רטט־הברכים, פסיעות קולניות על גבי קרקע־השיש, איזו נערות נכריות, בנות גזע מעולה, שיפיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס, מעביר רוח בכל חלל־האולם השומם ובוקע וחולף כברק את הטלטול ופיזור־הנפש.

– עמוקה היא התאוה, עמוקה מכּל! אַה, אה, אה – התחיל שור מדלג עוד פעם, בהריחו את האויר מתוך זעזוע־נחירים.

עלמין חש כאילו בלע אל קרבו איזה עצם מוצק, המעיק על מפרקתו והמדמיע את עיניו, והוא ענה בקול רותת:

– איזו תאוה ואיזה עומק?! הרעב רואה תהום בפת־קיבר חרבה. אין זה אלא רעב פשוט, רעב!

שור הפנה אליו את פניו ותפס כהרף־עין את הברק הרע, ברק־המשטמה, שניצנץ בעיני עלמין, בעיני־התכלת הקטנות שלו. הוא הבין את המשטמה הזאת.

וכתמי־האופל מתחת לכפות־רגליו כמו נתרבו פתאום, ריפרפו שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו, תהומות. סדקי האור והתקוָה נסתתמו בבת אחת מכל עברים. לפי ההרגל, שנשתרש בלבו בבית־האסורים ברגעים הקשים, מיהר שור גם עתה לקפוץ בדמיונו אל מעבר לחומה, לאידך גיסא, אבל שום לאן לא היה עוד.

– נוּ, נוּ… אותך הלא יודע אני מכבר. אתה אינך אלא ברנש קטן, קטן לגמרי!

– ואתה הגדול?

שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס־עץ בלב־ים. הם יִגעו ומיתחוּ את מצחותיהם כל עוד רוח בם, עד כי למעלה מגבות־עיניהם כמעט שלא חשוּ כלום, כאילו השיב הרוח וזירה את ארנקי מוחותיהם.

צעוד צעדו בדממה איש אחרי אחיו, על בוֹץ שמן, על מכיתת חרס – הלאה, הלאה, ורגליהם נישאו כמו מאליהן.

I

נפתחה הדלת ורגע אחד נדמה, כי נכנסים¹ פנימה שוטר ועמו עוד איש אחד, ואולם כהרף־עין נסגרה הדלת מבחוץ סגירה נמרצת, והאיש נשאר מעבר מזה לבדו – כמי שרימוּ אותו. מוּזר היה לראות, איך שלא התפלא כלל ואיך גם לא פנה לאחוריו אחרי בן־לוויתו.

– רוּסי? – שאל דוּבּין בשפל־קול מעל האצטבה.

– כן. האם גם אתה רוּסי?

– אַל תדבר בקול רם כל כך. סכנה היא להעיר משנתו את אחד מאלה.

האיש הביט משתאה בעיניו הגדולות והבולטות אל עבר הישנים את שנת־הצהרים. שם ישנו מיני־בריונים, לבושים מעילים חסרי־צבע מעל לחולצות כחולות

– ומה בכך?

– אדרבא, הביטה אל תחת האצטבה!

האיש שחה, הביט – והזדעזע. שם ישבו אנשים צפופים, כפופים וּמכוּוצים.

– מה זאת?!

– אלה הם – הראה דובין בצחוק על הישנים אצלו – בריונים מן המין הידוע. הם מתגוללים על כל איש חדש, שאינו מוצא חן בעיניהם, מוצאים תואנה איזו שהיא ומכים אותו מכות אכזריות, מתעללים בו ומטלטלים אותו אילך ואילך, עד שהלז חש לו מפלט אל מתחת לאצטבה – ואז ירפּוּ ממנו.

– והשוטרים והמפקחים היכן הם? הלא אפשר לדפוק בדלת, לצעוק?!

– יש שהשוטר, בשמעו את הקולות, פותח את הדלת, נכנס ומתלש בעצמו באזני־הצועק – על שהוּא צועק.

– הרי לך הארץ החפשית! – נאנח אַבּוּהב (שמו של האסיר החדש) ועלה על האצטבה.

– העיקר, שצריך אדם לדעת, איך להתנהג עמהם. הנה יהוּדי אחד, למשל, מתדפק על הדלת, צועק כאן: “פּאני, פּאני!” בוכה – איך אפשר לבלי הכותו? צריך אדם לדעת להתאקלם, לחוש את הסביבה החדשה. אותנו ה“רוֹסיאַנים” הם אוהבים ובנו לא יגעו לרעה. זה עתה התגוששתי עמהם, השתוללנו יחד…

– בודאי גם אתה נאסרת בשל חוסר־תעודות? – התחקה אבוהב.

– כן. וגם אתה על זה?

– כמובן. אבל מה יהיה בסופנו?

– הסוף יהיה לא טוב; חוששני, שמא נהיה מוּשבים על עקבנו. כבר היו מעשים כאלה.

על הקרקע נערמו ערמות־אשפה, ובפינה, לרגלי תנוּר־הברזל העגול והמצונן, המלא אפר ישן, התגוללו מטאטאים יבשים, חבוּטים. במרומי־הקיר, על אדן־השׂבכה, אדן־האבן הרחב, המכוסה אבק שחור, היתה מוטלת פת־קיבר חרבה.

– איזו שעה? – שאל דובין.

– אחת בקירוב.

– אחת? – תמה הלז – ואני כבר דימיתי, כי עוד מעט ויערב היום. שעה – שנה.

II

– רוסי חדש כאן? – הקיץ הגרמני שבחמשת הבריונים. אחריו קמוּ גם שלושת הפּולנים וגם היהוּדי האחד שבחברה זו.

– ה“רוסיאנים” הם בני־חיל! – ענה פולני אחד – הם, לכל הפחות, נקיי־גוּף, אבל אתם, בני נעוַת המרדות!

והוא התחיל מכה באגרופו על קרשי־האצטבה.

שוב נפתחה הדלת ונסגרה כרגע בעד איש יהודי חדש, שנשאר גם הוא מעבר מזה לבדו – כמי שרימו אותו. הוא קרב וישב על קצה־האצטבה.

היהודי מחברת הבריונים הפשיל את ידיו לאחוריו, אל תחת מעילו, והתחיל תוהה עליו סחור־סחור, כתרנגול על תרנגולת חדשה.

– מאין אתה?

– מרומניה אנכי. באתי הנה ברגלי…

– בן־זנונים! מכל העולם הם נוהרים הלום!

והוא הניף את ידו וסטר על לחיו מלוא־התנופה.

– מפני מה?! – קפץ הרומני ממקומו בקול־בוכים.

הוא לא הספיק לנוֹפף זרועו, והנשארים כבר אפפוהו מכל העברים. הם כּיוונוּ להכותו אל המקומות, שרישוּמן של המכות אינו ניכר שם: אל הצלעות, אל בית־השחי, אל הירך, אל הבטן. האחד חטף קרש מקרשי־האצטבה והכּה בחודו אל צד־הרומני. אחרי־כן, כשזה כבר כרע תחתיו באין־אונים, טילטלוּהוּ ארבעה ככדור־משחק לכל ארבע הפינות, מפינה אחת אל חברתה, והחמישי, עמד באמצע וזרק עליו מן הקיתון מים קרים. הוללות זו נמשכה, עד שהרומני התכווץ והתגלגל, כמו מאליו, אל תחת האצטבה.

– זה כבר לגמרי על לא־דבר – סח דובין אל אבוהב – את ה“הם”, לפחות, היו מכים אחרי מצאם איזו תואנה לכך, כגון: זה היה מזוהם, זה דיבּר בקול רם יותר מדי, זה נתקל במטאטא, זה… אבל להכּוֹת על לא־כלום, בעלמא…

אבוהב ענה:

– עוד פעם קסרקטין. עוד פעם – הכאות, אצטבה, מטאטאים… מה זה יהיה, מה זה יהיה?!

האצטבה היתה משופעת וחלקלקה והמוטלים עליה לא חדלו מהחליק ומרדת בהתמרמרוּת אל שיפּוּליה. דובּין טיפּס, חתר למראשותיה וענה:

– אחרי כל ההרפתקאות וההסתכנות ולבסוף השמחה על שהנך כבר מ“אידך גיסא”, אחרי כל אלה, הרי לך – “בּץ!” חזור לאחוריך! אין מפלט – יד אחת!

– שמעתי, כי בוו. – ענה אבוהב, בטפסו ובחתרו במעלה־האצטבה גם הוא – נתפסוּ אחדים ונידונו למיתה בתליה, כדי להפיל בזה חתית על האחרים.

– מאוד אפשר הדבר. אלא מה?

– אני ראיתי בעיני פעם אחת, בעבדי בצבא, תליה זו איך היא נעשית.

נפתחה הדלת ויהודי קיטע בא־בימים התפרץ פנימה, בנקשו בקב שלו על פני הקרקע נקישות עמומות.

– מַרש אל תחת האצטבה – נתן עליו בקולו בריון אחד והכהו באגרוף אל תחת ירכו. הקיטע כמו בלע הכאה זו; הוא לא ענה עליה אף בהעויה כל־שהיא, כאילו לא הרגיש בה כל עיקר.

בדממה התכנס אל תחת האצטבה.

III

עששית קטנה זרקה אור ירוק קלוש על הכתלים השקערוריים, על התנור עם אפרו החיור, על המטאטאים השחוּפים. הבריונים ישנו את שנתם בנחרה עזה. מתחת האצטבה התגנבו ויצאו אנשים בחשאי, בלי־קול, כצללים.

–…עוד היה חושך כמעט – סיפּר אבוהב – ואתה הלא ידעת את ההשכמה המוקדמת במחנה־הקיץ. זו קריעת השינה, הקור, הטחב, היראה מפני היום הארוך החדש. לא ניחא לך מהחיים!… והנה הולך התורן מאוהל לאוהל, מכניס ראשו פנימה ומוסר פקודת־חשאים לטעון את הציוּד במלואו עם שתי קופסות־כדורים ו“לצאת”. תמוּהה היתה בעינינו השכמה מוקדמת זו עם הפקודה הנמסרת בסוד, ומכיון שהימים היו ימי־מלחמה, לכן חשבו רבים מיד, כי למלחמה מוליכים אותנו. יהודים אחדים בכו. במשך חצי־שעה יצאה אל ה“שורה” הדיביזיה כולה והסתדרה. התקבצו גם כל האופיצרים, נראה גם שר־הדיביזיה בעצמו רוכב על סוס, נתן שלום, ובפקודתו זזנוּ והלכנוּ.

– לאן?

– באנו אל מגרש־העיר ו. פה עמדנו והסתדרנו בריבוע, כלומר: ארבעת הלגיונות הופנוּ בשורות כפולות אל ארבע רוחות השמים. פני השורות הפנימיות כלפי פנים ופני השורות החיצוניות כלפי חוּץ. השורות החיצוניות נצטווּ לירות בלי כל היסוס, לכשיראו אנשים יוצאים מן העיר ומתקרבים אליהם. וכך עמדנו במחשכי־השחר. אנכי הייתי “מתופף”, ולכן תפסתי עמדתי כלפי פנים באגף הימני. בינתיים כבר עברה לחשה מפה לאוזן, כי תליית ל–ט היא שעתידה להיות כאן. את שמע ל–ט שמענו עוד קודם לכן, ורבים ממנו גם ידעוהו פנים אל פנים, זכורני, כי ידיעה זו לא החרידתנו ביותר.

– היהודים שמחו פשוט, בודאי, על כי לא למלחמה…

– אפשר. והנה רואים אנו, נכנס אל תוך הריבּוּע שלנו אסיר אסוּר בנחוּשתיים, מובל בין שני “מוליכים”. איש גבה־קומה, רחב־כתפים, בעל זקן אדום ומסובך ועינים ערפליות, אפלות – מין עינים מוזרות. אולי ראית בספר בזמן מן הזמנים את תמונת שאמיל, המורד הקווקאזי הידוע – מין פנים כאלה היו לו. ה“מוליכים” פיתחו את נחושתיו ואחרי כן הסיר הוא מעליו את בגדי־כלאו ולבש תחתיהם בגדים אדומים וכובע אדום.

– היינו, שזה היה לא ל–ט?

– לא־א־א. זה היה, כפי הנראה, אסיר קשה: בוַדאי רוצח ותיק, שעשוהו לתליין לפי שעה. איני יודע כמה מן האמת יש בדבר, אבל אומרים, כי המקבלים עליהם מלאכת תליין, מנַכּים להם מפשעיהם או מוחלים להם לגמרי. ופה כבר עסקו “פועלים” בקביעת עמודים ובחפירת בור. נעשתה כעין בימה עם שלבים מארבעת עבריה, ועל גבּה הוצב ספסל. ניגש אליה האדום הלז, קשר חבל בעמודים, עלה ועמד על הספסל ועשה עניבה ממעל, בדק וניסה עניבה זו והכניס את ראשו לתוכה בעצמו – לדוגמה.

לאחר שעה קלה באה מרכבה שחורה סגורה, ומתוכה יצא בלווית אנשי־צבא יהודי צעיר דל־גו וקלוּש־זקן. הזקן היה מדולדל, פרוע וצבע פשתה כמוּשה היה לו. ידיו היו מופשלות לאחוריו וּנתונות בשלשלאות. זה היה ל–ט. שמעתי מספרים על אודות פושעים ממין זה, כי ברגעים האחרונים לפני מיתתם הם מגלים אומץ־רוח מיוחד, חוצפה; בזה ניכר היה, להיפך, דכדוך, נפילת־רוח. עם עיניו כבר אי־אפשר היה להיפגש; הן הביטו, כעיני מת, אגב… בירכתי הריבּוּע עמדה כנוּפיית האופיצרים עם מפקד־הדיביזיה בראשם; גם הרב־מטעם היה ביניהם. מפקד־הדיביזיה לחש דבר־מה לרב. נגש זה אל ל–ט, הוציא את שעונו, הציץ בו ואמר: “לך נשארו עשרה רגעים, התוַדה!” ל–ט החריש רגעי־מספּר וענה: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – כך ענה. כך: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – אלה היו הדברים היחידים, ששמעתי מפיו. תיכף אחרי־כן רמז מפקד־הדיביזיה לתּליין. ניגש זה אל ל–ט, תפסו בזרועו להזיזו ממקומו אל עבר־הגרדום. זכורני, כי ברגע זה קמה דממה גדולה כל־כך, עד כי גם, כמו שאומרים, זבוב אילו פרח באויר אותה שעה, היתה נשמעת אִושת כנפיו, הס־ס־ס… כשהתחילו עולים בשלבי הגרדום, נפל סגן־פולקובניק אחד, פולני, מעל סוס מתעלף. על השלב השלישי ראינו, כי רגליו כורעות תחתיהן ואינן זזות. אז משכו זה והעלהו בכוחו הוא, בקראו: “אל ת־י־ירא חביבי!”

– פלצות! – התפרצה קריאה מפי דובין.

– ואחרי־כן, כשרגליו כבר עמדו על הספסל, ראיתי, פשט הוא בעצמו את צוארו וביקש להכניס את ראשות לתוך העניבה, אלא שהדבר לא עלה לו על נקלה, ועל התליין היה רק לסייע לו קצת. בתנועת־יד חרוצה חטף זה את הספסל והשמיטו מתחת לרגליו. נשמעה גניחת־חנק קצרה, כמדומה שגם זינק דם, והוא התחיל מסתובב, ישר, בלי פרכוס אברים (ידיו הלא היו אסורות לאחוריו). הטילו עליו מעטפת־בד לבנה, והאיש כבר איבד את צורתו האנושית. התליין התיר את החבל מתחת, וזה השתלשל ונפל על השלב העליון. עלו הרופאים, גחנו עליו ובדקו, אם עוד יש בו סימני חיים. אחרי־כן סחבהו התליין למטה – אחת, והשמיטו על השלב התחתון, אחרי־כן סחבהו שנית והטילו לתוך הבור. ה“פועלים” במעדריהם מכל עברים מילאו את הבור בחולייתו – כהרף־עין. לנו, המתופפים, ניתן אות להשמיע את “המַרש השלישי”. נשמע הצו ללכת, וכל הדיביזיה זזה בבת אחת וצעדה בלווית התופים. מגמת־ההליכה נערכה בכוָנה באופן, שעל כולנו היה לדרוך ולעבור ברגלינו על אותה גבשושית־העפר הרעננה, בכדי לכבשה ולהשוותה.

– כך, כך! אל תירא, חביבי! – נאנח דוּבּין והתהפך אל צדו השני.

IV

צוארון־חושן הציק בחודו מתחת לסנטר – דובּין כבש מצוקה זו והתאמץ לבלי התנועע אף ניע כל שהוא. הוא כמו התירא גם למתוח את רגליו, להשתטח באופן נוח יותר. מה טוב היה כאן, באחת הפינות, להיחנק בחפזה, בחשאי. אבל דוקא עתה אין עליו אותו החבל הדק, שהידק את מתניו כל ימיו; ואולם אלה הכתפות החדשות, הרחבות והחלקות, שקנה וחבש עליו זה לא כבר, עודן נוחות יותר לכך. בעיקרו של דבר אין כל ריחוק, אין כל סיבּוּך, אין כל עומק! כל זה הוא קרוב כל כך, פשוט כל כך, קצר כל כך, העיקר – קצר כל כך! הנה עוד לא מלאו לו עשרים ושלוש שנים; זה לא כבר התפלץ מתוך קריאה בספרים בגלל איזו הריגות רחוקות, יציאה־מדעת, התאבדות, והריהו כבר בעצמו מעוּמד כלפי כל אלה. זהו! שתים־שלוש פסיעות מכותל אחד אל משנהו, וכאן הכּל. קצר, קצר, קצר!

בוקר כהה, קלוּש, החל להסתנן בעד רשת השׂבכה החלודה, וכל זה נרתע לאחוריו, התרחק והתחיל להיבלע לאט־לאט במשקעי הכתלים המסוידים, אלה המשקעים הקרים, המאובקים והאפלוליים. נתהווה הכל שוב רחוק, מסובך, עמוק.

התחילה הרחישה והתנועה על האצטבה ותחתיה. התחולל המשא־ומתן, על מי לטאטא היום את הרצפה. שוב קולות, חרפות, הכאות, צעקות.

יצאו אל המסדרון לבדיקת הרופא. חזרו. התחילה הריצה מפּינה אחת אל השנית. הדלת נפתחה ונסגרה: הוּכנסו אסירים חדשים. על אדן־השׂבכה הרחב, המכוסה שכבת אבק, עוד היתה מוטלת אותה פת־הקיבר החרבה.

דובּין התערב בתעלולי־הבריונים, סח עמהם, צחק. הפולני הצעיר שבהם התחיל מלבּבו ברשמי־פניו הרכים ובעיניו היפות. זה היה אותו הליבּוב הכבד, הסיוּטי, המצטרף פעם בפעם עם מצוקת־הרוח ודכדוכי־הנפש. הוא התרפק עליו וגיפף אותו, וכמו המוּם חש בתוך כך את קשיוּת עור־בשרו, זו הקשיוּת החלקה, הזרה, הבלתי מתמזגת – האַרית.

– מה יעשו לך שם, לכשתוּשב? – שאלהו זה פתאום.

הוא לא הספיק לערוך איזו תשובה, ומאחת הפינות ענה אחד בקול־בטחה:

– הם יירוּ או ייתּלוּ!

דובּין חייך, פסע פסיעוֹת תועות אילך ואילך והטיל את עצמו על האצטבה. אצטבה זו הוּרגשה עתה תחתיו חלקלקה ביותר, ויחד עם חלקלקוּת זו הורגש גם קשי־האחיזה בכדור־הארץ כולו, שיפּוּעוֹ, כדוּריוּתוֹ… “אין מפלט – יד־אחת”!

– רוֹסיאן! – קרא האחד – אצלכם בצבא עושים קפיצה זו?

– עושים! – ירד דובּין – אלא בשינוי־קצת. כך!

והוא התחיל מקפץ בקידה על אצבעות־רגליו פנים ואחור – בכל כּוחו.

שרב צהוב העיק על הכרך. תכלת־הרקיע עטתה לחלוחית ורודה וגולות־העינַיִם התכּווצוּ ורעדו. גגות־הפּחים, אבני־הכביש וגוויות־השיש הערומות, שבצלעי־החומות, היבהבו כמו עופרת נמסה, ונעים היה להביט אל העפר השחור והלח הנחפר מבטן־האדמה, מקום שם תוקנו צינורות־המים, ואל עלי הערבות שבצדי המדרכה, אלה העלים הרחבים, בעלי השינַים, שנשיבת־חום חלפה בהם לרגעים וגילתה בעצלתיים את צדדיהם התחתונים, החיורים.

איזו גושי־עננים של שחור־תכלת נערמים בקרבת השמש ומכבידים ומגבשים את חומו. באויר מתחולל פתאום מעין שינוי. מה שם? מבּינוֹת להמון המנומר נזקרים בהיסח־הדעת הסוסים השחורים עם עיניהם האפלות, והשלהבות רועדות מתוך פנסיהן לאור היום הבוער. זמרת־הכומר השאננה הולכת ומתרחקת, הלוָיה עוברת, הנו כבר המלווה האחרון המפגר מהתהלוכה והמהדק דרך־ריצתו את שׂרוך נעליו. כמדומה, שגם בוכים שם? בּכוּ, בּכוּ, ספדוּ על יום הוּלדתכם, ספוֹדוּ!

מה נעימה היא זעקת־השבר, זה הילל האנושי המתבטל ברחבי־האויר. יפרפרו־נא לבותיכם, יפרפרו מעט! טוב, טוב.

החלכאים העיורים בעלי המשקפיים השחורים שרו את ניגוניהם הישנים, הניגונים המשעממים, והקיטעים הציצו לתוך העינַיִם והושיטו את כובעיהם. ניגנוּ תבות־זמרה, ועל גביהן רחשוּ התוּכּיים, קרצו עין, כפפוּ את ציפּרני אצבעותיהן והוציאוּ מתוך הקלפי את פּתקאות־המזל.

שׂער־הראש, סבוך ופרוּע, הציפּרנַיִם מגודלות, כפּות הנעליים גולשות לרגעים על חלקת־האבנים, ורטט רע עובר בכל יצורי־הגו. משוגע־הרחוב, חשׂוּף החזה השׂעיר, המתהלך שאנן בבת־צחוק נוחה על שפתיו, אינו מעורר זוָעה כמלפנים; איזו קורבה נרחשת אליו, ועיני־השגעון הדלוחות שלו כבר מובנות הן מעט.

המולדת, בית־האב הרחוק עם גגו וארובת־עשנו, המחשבות הישנות והניגונים הישנים – כל אלה התלכּדו יחד, התנדפו, נזולו. הקרקע, כמו בכוח־איתנים, ניתּקה מתחת כפות־הרגלים, בסחפה אחריה גם את העבר, גם את העתיד. לרגעים סחרחר הראש מפני האמצע.

בצדי־הדרכים נדף ריח־קאַרבּוֹל, ופחד בלתי־נתפס העיק על הלב. נחשי־נייר מגוּונים, משוּלשים, ריחפוּ ברקיע, צפוּ לאט, הגביהו עוף וכישכשוּ בזנבותיהם, כדגים בנהר.

הבעית דבר־מה.

בערוֹב היום ירד ערפל חם, ומבעדו הסתמנו גוּלוֹת בתי־היראה מטוּשטשות וחסרות־צלבים. פנסי־הגז נהפכו לכדורי־אורה ערפליים גדולים והאירוּ את עלי הערבות הסמוכות להם. מעל לצמרת־הגן עמם חרמש־הירח כגחל מבעד לקרום־האפר.

נדדה השינה. בעד שמשות־החלונות העליונות נראו תכופים כוכבים נופלים; נפול נפלו לאט, בגררם אחריהם חוטי־שָני.

ואך לפנות־בוקר תקפה שנת־משוּבה, שינה עליזה. במשעולים הצרים והמעוקלים, שמאחורי גן־ההר, כבר שקטה ההוללוּת הפרועה, הוללוּת־ההפקר, וגריהם חייכו על משכבותיהם מתוך חלומות מגוּחכים. העיר אותם בבוקר־השכם קול טורד, שרוָחה הורגשה בו, כאילו הלם קול זה בבת־אחת את הדבר המבעית.

– על ההר נמצא תלוּי!

עוד בחצי־הדרך פגה ההתעוררות הנעימה, הכרוּכה בכל מאוֹרע חדש, ושעמום של חולין מילא את הנפש. נדמה, כי זה עידן ועידנים נמשכת ריצה זו, ריצה בלי־קץ, בלי תכלית. לאָן?

במעלה־ההר כבדה הנשימה ופקוּ הברכים. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים ניצנצו אותם מיני־העשׂבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…

במבוא־הגן, מסביב לעץ עקום־בדים, נתהווה מעגל של אנשים, נשים וטף – אחוזי־שינה, לא מרוּחצים, עם עינים מלאות מוּגלה. המעגל התפרץ לתוך המרכז, אבל לרגעים התפוצץ והתרחב, בגלוֹתוֹ שני שוטרים מזוינים.

כל אחד חתר אל הגוּף המת, שהיה מוּטל פרקדן לרגלי העץ. זה היה גוף של עלם צעיר כבן שש־עשרה. שׂער־ראשו הצהוב היה מסורק ומפולג, פניו היו מכוסים בהרות־שמש ועיניו פתוחות לרביע; שני סדקים בדמות חצאי־לבנה דקים הציצו כמו מבעד לאלפי פרסאות.

אצלו בחול התגוללו: מגבעת הפוכה, חוֹשן מסוֹאב וחבל דק.

– מי הוא, יהודי או קתּוֹלי? – זאת היתה ראשית שאלתו של כל הבא החדש.

– יהודי! – ענה קול לרגעים, שהעביר עננה על פני היהודי וצל של הנאה מסותרת על פני הקתולי.

ההמון התדחק, התחכּך, רחש והתלחש. בנות המשעולים הסמוכים, בנות־ההפקר, נתונות בחלוקיהן ומשולבות זוגות־זוגות, הביטו בעיני־בעתה, בהילחצן אחת אל חברתה. נשי־שוּק סחו:

– שומר־הגן מספר, כי בחתכו את החבל, עוד היה הגוף חם.

– ואנשים הרבה כל כך ראוהו, ואף אחד לא הכירוֹ.

– בודאי זר הנהו, הוריו גם אינם ידועים עדיין.

– הרעב הביאוֹ לידי־כך – שיערה האחת.

אחרת ענתה:

– רואים אתם חבל זה? חבל של תלוּי, מי שרוכש אותו לו, הריהו מצליח.

– הצדה, הצדה! – בקעו השוטרים בהמון.

הופיע פקיד־בולשת אחוּז־שינה. למראהו קמה הרוח מעט.

הוא שׂם עין מזלזלת כלפי מטה, הוציא פנקס ועפרון וציוה לעשות את ה“חיפוש”. הדחק והדחף התגברו ואי־אפשר היה לראות כלום. מאצל הפקיד נזקר פתאום איש גבה־קומה בעל מגבעת־תבן רחבת־שוליים עם עורף שמן, מתכפל. הוא פלט איזה חידוד וצחק. הצחוק היה צלילי, שאנן, שׂבע־נצחון.

מאחורי הכתפים התלבּט באותה שעה עלם צעיר כבן שבע־עשרה, כחוש, בעל לסתות בולטות, לבוּש מעיל חסר־גוון מעל לחלוּק מסוֹאב. הוא גימא ושאף והתפרץ… כאילו שם מתעללים באחיו, והוא, כמו בחלום, רוצה לצעוק בכל מאמצי־כוחו ואינו יכול.

כשהחלל הוּרם לבסוף מן הארץ והוּטל לתוך העגלה החתומה, העשוּיה לכך, וכוסה במכסה־הבד הכהה – נעשה ניחא לכּל.

– עתה יְשַן! – קרא האחד בקול רם.

– לא רצית לחיות, הרי…

והעגלה זזה ממקומה לאורך־השדרה.

– לוָיה יפה נוהרת אחריו – העירה אשה אחת.

קלה היתה הריצה במורד־ההר. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים וערערים נצנצו אותם מיני העשבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…

המשעוֹלים התפתלו דרך רכסים ושיפוּעים. על אדני־החלונות, פרוּצי השמשות, ישבו ברכיבה בנות־ההפקר ואכלו פת־שחרית. האחת שאלה את העוברים מתוך לעיסה:

– והחבל היכן נשאר?

לאשר ביילין

– עוד פעם אביב! – קרא בלוך אחרי שתיקה ממושכה.

הררי, רעו הישן, המטייל עתה עמו זה כשעה, ענה:

– אביב זה הריהו כמיוּתר בעיני, כלא מן החשבון. שוּ־וּ־ב! מתעצל אני.

– אני גם־כן. השנה האחרונה נשאה אתה את הכּל. זו היתה שנה!

הררי פיהק לעין זיו־היום וענה:

– משוּגעים היינו אז שנינו. תהינו עליה סחוֹר־סחוֹר, ביזבזנוּ את עסיסנו האחרון, שכחנו תבל ומלוֹאה – בשל מה, בשל מי?

– דבר־מה, בכל זאת, הן היה בה. היה דבר־מה. לא לחינם.

– מה היה?

– אלו בבות־העינים המתרחבות לפתע, אלו הנשימות המוזרות, הדומות לנשימות ציפור צמאה למים; עוד זוכר אני את ריחן.

הררי ניענע בידו:

– ואני שכחתיה, שכחתיה לגמרי!

ואחר שתיקה קצרה הוסיף:

– אלא שלעתים רחוקות, בלילה על משכבי, כשאני שומע – “שרפה!”…

והוּא הציץ בפני רעהוּ מתוך חיוּך־וידוּי.

הלז עיוה את שרטוטי־פניו וענה:

– הלילות, הלילות! כמה מכוֹערים היו בעת האחרונה. אלה לילות־הקנאה הסיוּטיים, כשגוּש מוצק חם, בלתי־מתעכּל, רובץ בפינת־המעיים, ומיחוּש חד וקר באמצע־הקדקוד. אין לך הרגשה מכוֹערת מזו!

הוא התעמק קצת והוסיף בקול:

– זו הוַדאוּת!

וחייך מתוך רטט.

– בשעות כאלה – ענה הררי – התרופה הטובה ביותר היא לעקוֹר את הדבר משוֹרש. צריך לעקוֹר משוֹרש! אני הנני אמן לכך.

– אי־אפשר. הניסית מימיך לעקור שן־לסת? נדמה, שיחד עם זה אתה עוקר מקרבך את הכּל, את הכּל!

– עתה די! – גזר הררי.

שעה רבה הלכו בשתיקה ולאט לאורך גדר־אבנים נמוכה וישנה. מבּינוֹת לאבניה הגדולות והקודרות ביצבץ אזוב ישן, וזבובי־דומן צהובים, זרים, ניתּרו עליו אילך ואילך.

בלוֹך חפץ להינער כפעם בפעם ולעורר אותו הטעם החריף, שהיה לטיוּליהם ושיחותיהם לפנים, בימים הראשונים, יִגע ומיתח את רקותיו שעה קלה וקרא:

– יודע אתה, עוד ישנם בעולם דברים וצירופי־דברים כאלה, שעדיין…

אך מבטו נתקל בתוך כך בּלֵאוּת היבשה, שהיתה שפוכה על פני רעהו; הרגיש, כי כבר – “לא הא!” וקולו נפסק מאליו.

הבה נסורה־נא הלום! – הציע הררי, כשהגיעו עד השער, שהיה קבוע בגדר – מעולם לא היינו כאן.

– נסורה!

כשהדלתות הרחבות נסגרו אחריהם והם פסעו על־פני השביל הכהה בינוֹת לחרבות העתיקות, פרוצות־החלונות, הציצו זה בפני זה וחייכו:

– זהו!..

הררי נגש אל אחת החוּרבות, הזדקף והביט בעד החלון הפתוח פנימה. מעל הכתלים ניבטו פסוקים כתובים כתב אשורי, ונשיבה קרירה נשבה בפניו מתוך החלל השומם. באמצע־הקרקע בלט, כעין סדן, מין ספסל מארך.

– זהו דף־הטהרה! – העיר בלוֹך מעל גביו.

את המלים האלה חטף מבפנים הד ערמומי, שהעיר חשק לשיר. הררי שר לתוך האויר ניגוּנים חטופים, שהבעיתו בהדם, התרפקו על הפנים, ושעמום ישן הושפע מתוך החלל, שעמום של נדודים ויתמוּת בבתי־מדרשות ריקים ונותני־הד.

– נלך הלאה! – משכהו בלום מאחריו.

הם הקיפו קצת את צלע־החורבה והגיעוּ עד אכסדרה, שבפתחה ישב יהודי שׂב באנפילאות ובסנדלי־עץ.

– אולי יש למי מכם סיגריה?

– יש!

בירכתי האכסדרה ליד נר דולק היה מוּטל איזה גוש ארוך עטוף בד מסוֹאב.

– מה כאן?

הזקן הצית את הסיגריה בנר וענה:

– שומר אני פה בר־מינן אחד, שאי־אפשר להביאוֹ לקבוּרה היום מחמת החג.

– הלאה! – הוסיף להאיץ בלוֹך.

הם התרחקוּ על פני השביל הלח, שהתפּתל בין המצבות ובין גדר־הקרשים הרטובה מרקבון ואיזו נטיעות אמולות ליפפו אותה. מבּינוֹת לשרשים הסבוכים והפרועים, המעורבים בעלי־שלכת של אשתקד, עלה זמזום, ועל הסרעפות הכחושות והשחורות, שהיו פרושׂות במרומים, מעל למצבות, הנצו ניצנים רכים, הניצנים הראשונים. המצבות היו בהירות וקודרות, זקופות וכפופות, ישרות וקבועות באלכסון, ועל דפניהן היבהבו בקורת־רוח שמות אנשים ונשים. הכל מסביב היה קרוב כל־כך ורחוק כל־כך. איזו קהוּת, טמטוּם, תקפו את הנפש, העיק עירוֹם־ההוָיה, התעלפוּ האברים והראש סחרחר קצת. שניהם פסעוּ בשתיקה זה אחר זה ונאחזו שלא־במתכוון בצלע־הגדר.

הררי הכה במקלו בכוח על־גבי אחת המצבות וקרא:

– הבה ניכנס באמצע!

– למה? לא צריך.

– מתירא אתה?

ותוך כדי דיבור הפנה את עצמו ימינה והתחיל פוסע נכחו, לרוחב, ישר על־פני הקברים, ורעו אחריו. העפר היה תחוּח וכפות־הרגלים טבעו בו, טבעו.

– טובעים אנו, טובעים!

די, נחזור!

כששבו על עקביהם ויצאו שוב כלפי האכסדרה, אמר להם הזקן:

– זה כחמישים שנה שאין מקברים כאן, זהו בית־עלמין עתיק. צדיקים גדולים מונחים פה. לכשתרצו, הבה אראה לכם את קברו של ה“ט”ז".

בקלות פסעו הרגלים הנתונות באנפילאות ובסנדלי־עץ על־פני שבילים צרים ועקומים בינוֹת לקוֹצים ורגבי־עפר. הם רצו אחריו, באו עד מצבה, שפתקאות היו פזורות מסביב לה ונרות דבוקים אל דפניה גוועו והעלו צחנה.

– זהו!

חזרו. רגע אחד עמדו שלושתם כנדהמים על יד האכסדרה.

בלוך התעשת ראשון:

– הגידה־נא, זקן, אילנות אלו מוציאים איזו פירות?

– תפוחים, אגסים!

הררי העמיד פנים שׂוחקות והעיר:

– אני מאמין, כי תפוחים ואגסים אלה הם דוקא טובים ביותר?!

– לא־א! – הציץ הזקן בראשי האילנות – כשהייתי ילד, אכלתים. חסר בהם דבר־מה.

הוא ניענע בראשו ניע שלילי והוסיף:

– לא, אין להם טעם!

מתוך עירום הגוף השחרחר התחיל נודף פתאום אותו הריח המתוק־חריף, הנודף מכגון זה רק אם ליל־חורף מעבר לכותל. נשמעו צעדים במסדרון.

– אוי, הוא הולך! – הדפתהוּ מאִתּה, התהפכה והתחילה נוחרת כישנה.

בלי חוש שום כובד בגופו קפץ מעל המיטה, וכהרף־עין כבר שכב פּרקדן על ספּתו. חולשה מתוקה פיעפעה בכפות־ידיו, באצבעותיו, ושובע בהמי, חצוף, גירה בקרבו את נימי־הצחוק.

הוא צחק צחוק פנימי: “עכשיו, כלום אֵיני רוצה, כלום!”

נפתחה הדלת, והבעל נכנס. הוא ניגש אל המנורה, מכורבל באדרתו, והעלה קצת את שלהבתּה, שהאירה את פניו המוריקים.

– היא ישנה כבר… – הציץ במיטת־אשתו, ואגב גם בדייר העֵר.

– הרוח עוד לא חדל? – שאל זה.

הבעל התגבן קצת, שיפשף ידיו זו בזו וענה:

– שלג נפל!

– היא נשקה אז את אגרופי, ואנכי, תינזף־נא אמה, אל הצלעות, אל הבטן! – סיפר ה“דֶניוַלני” (סגן־תורן), החייל הנמוך קַרַבֶּלניקוֹב.

– אה, חושב אני, כי כבר באה עת להסיק את התנורים – שיסעהו סגן־האופיצר, התורן, שהיה, כמו הלז, אּזוּר באדרתו ומשונס בבאשליק (בברדס). – העצים רטובים, עד שיתלקחו…

קרבּלניקוֹב הניף את העששית הקטנה כלפּי השעון הקבוע במרומי־הקיר; הוּארה השעה שתים, ואגב, גם קטעי כתובת שחורה על לוֹבן־הסיד:…“עד טיפת־הדם האחרונה”.

– עוד נספּיק! – קרא וישב עוד פעם אל השולחן, הכניס ידיו אחת בשרווּל חברתה, וסיכם את כללו של דבר לסיפורו הקודם:

– הן אינן אוהבות אלא אם כן מכים אותן!

התורן ענה:

– שכחתי את מספר הישנים. השטאבּס־קפיטן קוֹרנילוֹב עוד עלול להיתּעות אלינו. קום מנה־נא, קרבּלניקוב.

זה קם והתחיל חוזר על המיטות, כשהוא נתקל בתיבות הקטנות עם חותלות־הרגלים המוטלות עליהן. הוא הלך ונגע באצבעותיו באלו הגוּפים המכווצים, שנחרו בנחירות שונות תחת השמיכות הבלות, האפורות. ראשים של חניכי־צבא טירונים היוּ מופשלים לצדדין, אחרים שכבו חבוקים זוגות־זוגות, ואחד מילמל מתוך שינה:

– איני יכול לקפוץ, איני יכול!

קרבּלניקוֹב התעלל בו בצחוק:

– קפוץ! כלום איני יודע! גם אני לא יכולתי!

– שלושים ותשעה! – חזר אל השולחן וישב שוב בידים משולבות ממול הקפּרל.

מטוטלת־השעון קישקשה בלי־הרף: אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת, שתים, שלוש, ארבע! העששית האירה מימין את ה“טרפּציה” ואת הטבעות הנתלות מן התקרה עם צלליהן המונחים על הקרקע המבהיק מרוב שפשוף. מירכתי־הזוית, מאצל ה“איקוֹנין”, הציצה האַמבּוֹניה הלבנה עם “הברית החדשה” המאובקה שעל גבה, ונדף משם ריח של ששר לח. בעלטת־החלל מסביב ריחפה דמות־דיוקנו של מפקד־הרוטה, הקפּיטן הארסי, עם עיני־המתכת שלו, וצלל באָזנים הד־נזיפותיו:

– לדין אמסרכם, קאנאלאִי! (מנוּולים!) אני אעשה לכם את הקסרקטין לגיהינום!

בפסיעות חורקות מקרה נכנס מן החוץ חייל בעל זקן מגודל, עוטה שלג וכפור.

– ה“פּקוּדה”!

הוא הוציא מתוך קפל־שרווּלו את גליון־הפקודה יחד עם חבילת־מכתבים, הניח על השולחן ויצא.

התורן הציץ במכתבים והעיר:

– הנה גם מכתב לך, קרבּלניקוֹב!

– קרא־נא לי, נשמע!

אחרי ה“השתחויות” המונוטוניות, שאין להן סוף, מהגיסים ומהגיסות, מהדודים ומהדודות וכו' וכו', הנישאות משם, מהמולדת הרחוקה, מפלך ויאטקה, קרא סגן־האופיצר באָזני קרבּלניקוֹב: “עוד אנו מודיעים אותך בזה, כי אחיך אלכּסיי מת”…

– פ־פ־פ־פיוט! – שרק קרבּלניקוב בשפתיו.

מַניה הלכה הביתה. מעל המדרכה הרטובה, שהבהיקה לאור הפנסים המאוחרים, הציצה הוַדאוּת האכזריה. איזו עינים היו לו הפעם! זה הברק היהיר התמידי שלהן מתחת לבלורית היפה כל־כך כהה, נתרכך, נמס – מרוב אושר. הוא שכח את הכל מסביב לו, את הכל לחלוטין!

– הוא אוהב את מיליה, ותו לא! די לתעות בשוא!

כל אותם הרמזים הדקים והמשכּרים, שהיא מַניה, היתה ניזונה מהם זה כחצי־שנה, נבלעו בבת־אחת בודאות זו – ובטלו. להינקם ממנו? אך במה? גופה היפה נידלדל עתה בעיני עצמה יחד עם מעריציו והנאמנים לו. היא הרגישה רק את הקמטים מסביב לעיניה, את דלוּת־צוארה, והלכה הביתה, הלאה, הלאה, מדולדלת, ערטילאית.

כמו תמיד, למרות השעה המאוחרת, פתוחה דלת דירתה – בשבילה. כמו תמיד, כשהיא נכנסת, מתהפך המנגן על הדרגש – עֵר.

כשהתפשטה ונכנסה לתוך המיטה המוצעת, שבה היא ישנה לילה־לילה, מחצות ואילך יחד עם בעלת־הבית הזקנה, שאלה:

– והזקנה היכן?

– היא הלכה ללון הלילה אצל אחותה!

הוא שכב פרקדן והביט לתוך החלל השחור. ראשו, שבו נשען על דופן המיטה הסמוכה של בת־דירתו, נזדעזע לרגעים: זו התהפכה מצד אל צד בלי הרף.

היחידוּת והחושך עירפּלוּ את מוחו, טילטלו את נשימותיו והפכוּ את כל ישוּתו ל“אידך גיסא”. היחס התמימי, היומי, השורר תמיד בינו ובינה, נאבק שעה קלה עם היחס המהופך, האמיתי. הקול נרתע מפני השׂפה האילמת, הלילית, וכל־כך קשה היה עכשיו לבטא שתים שלוש מלים. אך הוּא התגבר לבסוף, ושאלה הכנעית קילקלה את האֵלם החרמוני.

– לא! – בקעה תשובה את החושך, הממתהו, וזה התחיל מתקלש לאט־לאט עד שעלה השחר, שחר־סתיו.

לאחר שעה קלה ניגנה תיבת־זמרה בחצרות הבתים היפים שמסביב לגן, וּנערות יצאו אל האכסדרות והביטו בעינים סתויות למטה, אל המנגן הצעיר, אחוּז־השינה. הניגוּנים הבלתי־שכיחים הטילוּ מתיקוּת חריפה בחללו של חוּץ, שהיה כל אותו היום כה מוּזר, כמו נטוּי באלכסון…

והגן היה כבר שומם, רטוב וקר. על העיקר שאיננוּ רישרשה השלכת. האילנות הערוּמים למחצה הושיטו את סרעפותיהם הרזות והעקומות כלפּי הרקיע המעונן, שנהפך כוּלו ל“לא” אחת, קודרת, נצחית, תהומית.

– לא!

בליל זה יבכיון ויילילון בני.

בתחוּמי־הנוצרים, הרחק מן ה“קינות”, טסו מרכבות־הטראם החשמליות, ריקניות כמעט, אילך ואילך, מביטות בעינן התחתונה האדומה האחת. על חוטי־הרשת ממעל ועל פסי־הברזל מתחת התלקחו לרגעים אִשי־תכלת.

ברחובות שוממים, באמצע־הכביש, התנועעוּ ברוח אבוּקות אדמדמות והאירו אצלן חפירות, גלי־עפר, כלונסאות. מתוך דיוטות־הבתים העליונות הגיע פֶּרֶט־פסנתר, רישרשוּ האילנות מתחת, והחלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, הזכירו את הנהרות הכחוּלים, הנהרות האגדיים, ששׁידוֹת־מים שרות מתוכם.

נשבה רוח עצובה והביאה אתה זרם של אויר רחוק, אויר אחר, מתחת שמים אחרים, מבין חומות אחרות, וריח־הדניֶפּר התחיל נודף. הנה חופו השמאלי עם נקרותיו, הנה הבתים עם גגות־התבן שלהם וחלונותיהם הקטנים, הנה החצרות עם הכלבים הזועפים, החזירים המנומרים והשקצים הגדולים, בעלי חלוקי־הבד העבים על בשרם הנקשה, אלו האפאנאסים, הטימוֹכים, והפּיֶטרוֹקים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם ומציפּרניהם המגודלות, השחורות.

ושם בתווך עומד לו יחידי, מוקף כל אלה, בית־המולדת עם גגו, שעלה אזוב, ועם חלונותיו, שחזות־עולם מיוּחדת להם. נקוּדת פחד קטנה מרפרפת בעיני־האם, מתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים, גדלה ומתפשטת מרגע לרגע, ופחד מיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, ממלא את האויר, משתטח על הערבות המשוּפּעות ומשחיר בלילות מבעד לחלונות. הוּא חודר גם לתוך עליית־הגג, שבקבוקים ריקים מתגלגלים שם בחול, ויורד ומקנן גם במרתף האפל על תפוחי־האדמה שבקרקעיתו.

אין מפלט!

רעד חלף במפרקת ואחריו נגררה בכיה תינוקית, שיחד עמה הורגשה חולשתה, אפסותה, והיא התנדפה ברוח. העינים הדומעות הביטו אל החלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, והזכירוּ את הנהרות הקרים, הכרסתנים, שקיבלו לתוך מימיהם, שם מאחורי התפיסות, הקסרקטין והמצודות, את הגוויות המומתות מידי מרצחיהן, קיבלו בקורת־רוח, בחשאי, לפנות בוקר גוויות רעים יקרים כל כך, נערים שחרחרים, חמים, אפורי־עינים, גוויות של אהובות, שהיוּ משכרות בהבל־פיהן, גוויות אחים, אחיות…

ברחובות שוממים חסמו את הדרך חפירות גדוּרות קרשים, ועל גביהן התנועעו ברוח אבוקות גדולות אדמדמות, והזכירוּ גם הן – אותן מדורות־האש… לאורן האדום נפגשו נערות נוצריות והבריקו עיניהן הצלולות, האַריות, אלו העינים הדורסות, שיניקתן שופעת בודאי מאנדרלומוסיות־הדמים של כל הדורות.

וכל היופי הלילי מסביב – נעשה מובן גם כן מהיכן הוא יונק.

I

תיכף אחרי הפסיעות הראשונות מעבר לגבול, כשהעינים, שהיו כבר מלאות ביעוּתי־מות, נתקלוּ בגדרות־גנים, בגרנות, באיכרים חבושי־מגבעות, והאופק הרחוק הבטיח חיים ארוכים, חיים שאננים בלי עוֹל וּבלי פחד – אז קשה היה לריאה להכיל את שפע האויר האביבי, שזלף, כנדמה, מטוהר השמים החדשים, רווה חדוָה, נוער וחירוּת; אך עבר זמן־מה, ומצב־הרוחות נשתנה קצת.

רפוּשים וּמסוֹאבים הרחובות בעיר ל. אשר בגליציה, והתעיה בהם ללא תכלית התחילה משעממת יותר ויותר. לא הרבה נחת גם באולמי האגודות השונות. כאן – האויר קר וריק, העתונים המתגלגלים על השולחנות הארוּכים ישנים וּממועכים ונקראוּ כבר שבע פעמים, ומַרכּס מתמרמר ומתקמט מעל הכותל; ושם – “שַמָש” מכוער, עם רבב צהוב בזקנו הצחור, קפדן ומר־נפש, שפעם בפעם הוא כועס ומתרעם על ה“רוּסים”, על ישיבתם שלא־כהוגן ועל אחיזתם את העתונים שלא־כהוגן:

– וכי לקרוא הם באים? לגנוב את העתונים הם באים!

ושוּב תעיה ברחובות. השוטר, העומד על משמרתו, דומה שהוא עושה את עצמו כאינוֹ רואה את ה“רוֹסיאן” עובר על פניו – משוּם שהוּא מתעצל עכשיו לטפּל בו; שהרי השמוּעה אינה פוסקת, כי התחילוּ מגרשים מכאן את הרוּסיים, מגרשים!

וכמו מאליהן מוליכות הרגלים אל “ולאדיבוסטוק”, המסעדה עם השלט הרוסי מבחוץ – המבצר היחיד של הגולים, כאן האויר כוּלו שלהם. אלוּ הם שני חדרים בירכתי־החצר, בלי חלונות, והגז דולק בתוכם גם ביום, עד שנדמה, כי הלילה אינו פוסק כאן. הקרקע רטוב וּמלא סחי וזנבות־סיגריות, הלהג, שהוּא תמיד אחד, מהמם ומיישן, פּרצוּפים גסים, מגודלי־בלוֹרית, מסתמנים מבעד לעשן הכחול. דוקא מנגד יושב הנער חסר־החוטם עם הלגלוּג החצוּף שבעיניו, וּשני הפתחים משני עברי־הבית נפתחים בבת אחת, ונושבת רוח פלשנית, אֶמיגרנטים חדשים באים הלום ישר מבית־הנתיבות וארגזיהם על שכמם – כמו טירוני־צבא. למראם המבוהל והמטורף מתחילה תוססת בלב אותה הטינה, שמתעוררת אצל המסתתר באיזה מקום־מחסה ממטר סוחף, בשעה שעוד אחד בא ונטפּל לו בכפיפה זו. “גם הוא כאן!”…

מאוֹדיסה מקיוֹב ומיקאטרינוסלאב. הרבה יתומים ויתומות. שוּב מספרים על אותם המאורעות, שהאוזן התרגלה אליהם זה כבר, על תינוקות, שהושלכו מהדיוטות העליונות אל המדרכות, על תינוקות שהודבקוּ במסמרים אל הכתלים לעיני אמותיהם; מספרים על־אודות הרג ואָבדן, והדמיון המדוכדך, שבע־נדודים ואחוּז־שינה, מתפנק בחשאי בתוך אותם הכרים והכסתות הזכים, חמי־הנוצות, שנקרעו וטולטלוּ בחוצות – “לטבוע בהם עד צואר, ולנוּח, לנוח, לנוח!”

– אבל מה בכך?! – טוען וֶרבּיצקי במרכזה של הכנופיה שלו – אני בעצמי יהודי, ובכל זאת, נַסוּ לתת לי לגיונות, ואני אעשה פּוֹגרוֹמים עוד יותר נוראים! מלחמה לעשוקים בעושקיהם. עוד לא כך הייתי מחנק אותם!

– נוּ, נוּ, כזאת אל תאמר! – לא יכול לסבול וילקין, עלם תמים־עינים, לבן־בשר ויפה־שׂיער, שבא לא מכבר מסמוֹלנסק ונפל תיכף לתוך כנוּפיית ורבּיצקי ודבק בה.

על כנופיה זו התיחס גם צבי (בשמו זה היה קרוּי בפי כל מכיריו המרובים). זה היה צעיר גליצאי, בן בלי־בית, לבוש קרעים תמידיים, ומגבעתו הבלוּיה והחומה היתה דומה לכלי־חרס מהוּפּך. בהיותו פועל־ציוני אדוק, היה מתקוטט תדיר עם יתר בני־החבורה, שרוּבם היוּ אנרכיסטים־קומוּניסטים, בנוגע לתורתם, אבל חברתם ליד כוסות־הטה היתה חביבה עליו ביותר ומתוך בדיחוּת־הדעת היה אומר לפעמים:

– בכל מקום שקומונה שם, אני בא וכף בידי!

כאן היוּ רואים לפעמים גם את ברוֹניה, נערה שתקנית כבת חמש־עשרה, מדרום־רוּסיה. בתוך האויר הצר, המסואב והמעוּשן ולאור־הגז היתה נדמית יפה ביותר, ובבואה מן החוץ רעננה מקור, היו מתנדפים תיכף חבלי השינה מעל ריסי־העינים.

איזו מהפכה הוטלה בחדר בהיסח־הדעת: הכסאות השתקשקו וסולקו לצדדין. ובטרם הספיקו אנשים מסביב לעמוד על טיבו של דבר – ואיזה איש חדש, חגוּר חגורה של אַקרוֹבּטים, התהפּך על ראשו על פני הקרקע אחת ושתים. אחר כך הציג ילד על גבי השוּלחן והתחיל מפליא לעשות באבריו הקטנים, מעסה ומפשיל אותם אילך ואילך. אחר כל “פלא” ו“פלא” עשה הילד השתחויה נעימה כלפּי הקהל מתוך תנוּעת ידיו התינוקיות.

– איזה ילד יפה! – חמלה עליו בּרוניה.

– הילד אינו שלו, – נפלה הברה בתוך הכנופיה – אי־אפשר להניח את הדבר כך.

– הילד הוא שלך? – שאל וילקין רתת את האקרובט, כשזה ניגש אליו עם הקערה שבידו. הוא סקר את וילקין סקירה חדה והסתלק. כשנטל את הילד ויצא משם, מיהרוּ וילקין עם עוד “חבר” אחד ויצאו אחריו גם הם.

II

בערב אחד ישב בתוך החבורה, בחדר הראשון, “קאצאפּ” (רוּסי) צעיר ושתה טה. סדקי־עיניו היוּ ארוכים וצרים, למטה מהם בלטוּ הלסתות האדוּמות, והיה דומה, כאילוּ הוּא מלגלג בינו לבין עצמו לגלוג ערמומי, לאחר שרימה את מי. לגולים האחרים, שישבו צפוּפים מסביב ושרובם חיילים היו לפנים, הזכיר את הקפּרל, שהיה אוהב להכותם באגרוף קר וזר אל הסנטר, מלמטה למעלה, עד כדי נקישת השינַיִם, והיה מלגלג בשעת־מעשה מן לגלוג כזה.

– חוּליגאן! (בּריוֹן!) – ריחפה לחישה חשדנית בין האמיגרנטים.

בהיסח־הדעת נתהוותה אנדרלמוסיה בחדר השני. נבעתים הגיחוּ לשם האנשים מהחדר הראשון. סלוֹמוֹנקה, שיכור ואדום, התאמץ להיחלץ מהידים הרבות שעצרו בעדו, ופרוּע ולהוּט־עינים, צוַח:

– הניחוּני אליו! אני מוכרח לדקרו בסכין! אני מוכרח!

זה היה בריון יהוּדי אודיסאי, לבוּש חולצה אדומה, שמפניו יראוּ הכּל. הבריונים ה“מסוכנים” המקומיים נהגו בו כבוד. מספרים עליו, כי לא פּעם הכּה את פקידי הבולשת מכות־רצח – בלילות, בסימטאות הנידחות.

מבטו נתקל עכשיו בורבּיצקי, שניסה לפייסו בדברים, ובחמת־כוחו התנפּל עליו ותפסהוּ בצוארו ודחקהוּ אל הכותל.

– אתכם, אנרכיסטים, אחנק כאן תיכף!

חיורה ונבוכה ניטלטלה כאן גם ברוניה. ורבּיצקי צעק אליה מתחת לידים הלוחצות אותו:

– למה את עומדת כאן? לכי והוליכיהו מזה!

ברוניה צייתה.

היא הוליכה את ה“קאצאפּ” החשוּד דרך משעולים משוּפעים ועקלקלים, והיתה נוגעת בשרווּלו, מדי פעם כשצריך היה להימין או להשׂמאיל.

– מי הוּא ומה הוא רוצה? – שאל אותה.

– הוּא סובר, שאתה לקחת חלק באיזה פּוגרום ועל כן… זהוּ בריון, חסר־הכּרה!

הם ירדו במורד איזו מדרגות חלקלקות, והיא שאלה:

– מאיזה פלך אתה?

– מקוקז אנוכי. ואת?

– ממַריוּפּוֹל.

– מי יש לך כאן?

– אין לי כאן איש. יש לי אח בפאריס.

– איך אתם יכולים לחיות כאן? – תמה הוא – עיר מכוערה כל כך. אפילוּ השלג מזוהם כאן!

סחו עוד קצת.

– שמי רוֹמננקו! – לחץ את ידה בכוח, כשנפטרו זו מזו.

וב“ולאדיבוֹסטוֹק” כבר שב הכּל למנוחתו. נפתחה הדלת, ואיש צעיר נמוך, רחב־כתפים, נכנס הביתה ושאל:

– היכן כאן ורביצקי?

– אני הוא? – יצא אליו הלז.

– פּיֶר מפּאריס שלחני אליך – לחש לו הזר.

– א. ק.?…

ושני זוּגות עינים אפורות, עם אישונים קטנים כנקוּדות ננעצו עמוק רגעים אחדים אלוּ באלוּ.

– כך. מנין?

– על־פי קלסתר־הפנים אני כבר מכיר! – התפאר ורביצקי.

פרשו לקרן־זוית והתלחשוּ. אחר כך ישבוּ אל השוּלחן והתחילוּ שותים טה. הזר הסיר מעליו את ה“טוּז’וּרקה” חסרת־הצבע, ונתגלה צוארו – עזוּב וקוֹדר; זה היה אחד מאותם הצוארים השחרחרים והגלוּיים, שכאילוּ צל־העניבה מרפרף עליהם…

מפני הרעש שאינו פוסק בחדר קשה היה לקלוט את דבריו. וילקין הרכּין והוגיע מן הצד את אזנו האחת, וּבקושי הציל מכל הנאמר, כי הוּא הזר, שלוּח עתה לשם בשליחוּת חשוּבה, וכי הדממה השׂוֹררת עכשיו שם אינה אלא הדממה שלפני הסער. “פועלים” במחתרת, עובדים כדבעי!

– אלא שעלינו להיות אז זריזים בדבר לתפוס את ה“מכשלה” תחת ידינו. המהפכה תבוא בהיסח־הדעת, מהפכה משורש! עכשיו יד אחת, ואז מלחמה במפלגות אחרות!

לרגעים גחן אל ורבּיצקי ולחש לו דבר־מה על אזנו. וילקין שתה את הטה העכוּר, חסר־הטעם, ובערפל המסתורי, שהקיף אותו עכשיו, שתה בדמיונו טה אחר, טה צלוּל, ריחני, שם בעירו, בבית רעו נחום היקר כל כך, בשעה שאחותו היפה של זה ניגנה על הפסנתר בחדר השני.

“הביתה, הביתה!” – הביט וילקין בתחנוּנים אל הזר, ובת־צחוק של תקוָה ניצנצה בעיניו הגדולות והתמימות.

– אצלנו אין “אַבטוֹריטטים”! – סיים הלז את שׂיחתוֹ.

אחר־כך קמוּ והלכוּ אחרי הזר אל האכסניה שלו. הלכו דרך סימטאות אפלות וחלקלקות. מסביב לפנסים הרחוקים זה מזה הסתובבוּ פּתי־שלג תפוּחות – כפרפרים. ורבּיצקי וּוילקין המתינוּ לו בחוץ, והוּא יצא אליהם בעוד שעה קלה טעוּן צרור כבד. נדמה, שנושא הוּא עכשיו על כתפיו את סבל־העולם.

– אֶכּסמפּלר אחד של “לחם וחירות” צריך בכל זאת ליטול אצלך – ביקש ורבּיצקי.

– אבל רק אֶכּסמפּלר אחד. שם דוחק גדול ב“ליטרטורה”.

שעה רבה חיטט וניקר בצרורו עד שהוציא משם את ספרו של קרוֹפּוֹטקין. וילקין דיפדף בו קצת לאור־הפנס.

– היוּ שלום! – נפטר מהם הזר לבסוף מתוך נשיקה.

לאחר שהתרחק כמה פסיעות חזר לאחוריו וקרא:– אחות יש לי כאן! ברוניה! הגידוּ לה על אודותי, כשתזדמנו אתה. אמרוּ לה, שלא היה לי פנאי!

– טוב, טוב!

שניהם עמדוּ והביטוּ אחריו עד שנעלם מעיניהם.

– ואני אלך עכשיו אל ה“חוּליגאן” שלנוּ – אמר ורבּיצקי – תראה איך אעשה אותו ל“חבר” נפלא!

באותו לילה תעה וילקין יחידי ברחובות הזרים, בבקשו לו מקום ללון. בתקוות קלוּשות, שנתבדוּ זו אחר זו, שוטט ממקום למקום, שעה שהחנוּיות התחילוּ נסגרות במשיכות התריסים הפגומים, משיכות מפתיעות, קורעות־לב. עייף, מאפס עצה, סר לבסוף שוּב אל “ולאדיבוֹסטוֹק”. שני החדרים היוּ כבר ריקים מאדם; משאר אך הנער חסר־החוטם. זה סידר גפרוּרים על גבי השולחן בצורות חלון ודיבּר אל בעל־הבית בקולו האטוּם, חסר צליל־הנחירים:

– טול מכאן שלושה גפרוּרים, על־מנת שהריבּוּעים יהיוּ שלמים!

III

מקץ שנתים ימים, ביום חורף קר לפנות ערב, יצאה ברוניה מאגף־היולדות שבבית־החולים הנוצרי, ותינוק חבוּי בסוּדרה. התינוק, בן תשעה ימים, היה גדול כבן שני ירחים, וזרועות־ידיה הנחלשות התעלפו מכובד־המשא. הלוך הלכה אל מכירתה החדשה ובת־ארצה דוֹרה, שגרה הרחק, בקצה־העיר, בקרבת בית־העלמין.

דוֹרה, אשה צעירה, חולנית ודקת־גו, שכוחה נתבזבז בשעתה בבתי־אסורים ובאֶטפּים (הובלת אסירים ממקום למקום), הסמיקה מהתלהבות כשנטלה את התינוק על זרועותיה. זה פּקח לאוֹר המנורה סדקי־עינים ארוכים עם לובן שלא במקומו, ודוֹרה צווחה:

– ממש אבא!

ותישקהוּ.

צבי, שישב שם באותה שעה, הסתכל בתינוק אף הוא וניענע בראשו:

– רוֹמַננקו!

– אחר־כך רחצה דורה את התינוק באמבטי. הגוף השחרחר, הגדול מכפי ימיו, נשתכשך בפושרים, מיצמץ בעיניו ובכה והתיפּח. בא גם בעלה של דוֹרה, סנדלר חיור, מגוּדל־בלוֹרית ולבוּש חולצה רוּסית שחורה. הוּא הציץ לתוך האמבטי וחייך:

– “פּוֹרוֹסיוֹנוֹק”! (גוּר־חזיר"!)

כשהוציאה אותו דוֹרה מן המים והתחילה מחתלת אותו בתוך הכר, מיישרת את זרועות־ידיו הקטנות, נתעצמוּ הללוּ, נתעקשו, וּבקושי נשמעוּ לרצונה. הורגש כוח זר ושׂוֹטם.

– הוּא כבר חזק ממני! – טיפּלה בו דורה בכל כוחה.

ברוניה ישבה כל העת על הדרגש וסיפרה על אודות בית־החולים, הרופאים והמילדות שם, סחה על דבר היולדות האחרות ותינוקותיהן המכוערים.

– הללוּ היוּ קופים ממש. כשרחצו אותם באמבטי יחד עם שלי הייתי חוששת תמיד, שמא יחליפוהו באחר.

באודם הרענן שבלחייה, בתנוּעותיה המרוּשלות ובקולה הריאתי והעייף הורגשה החמימות המלבּבת של אם צעירה.

בינתיים נתגלגל ויכוּח בין צבי וּבין הסנדלר. הראשון ינק מזנב־סיגריה יניקות עמוּקות, ירק על הקרקע וטען:

– לפי דעתי היא מוכרחת ל“יַהד” אותו. אחת משתי אלה: או להטמיעו בגויים תיכף, למסרו לבית נוצרי, לסביבה נוצרית ולעשותו משוֹרש נוצרי שלם, מה שקשה יהיה לה ביותר, או לעשותו יהוּדי כהלכה, שהרי סוף־סוף תהא נזקקת תמיד ליהודים, ובין אלה יהיה לה דבר זה למכשול נצחי. כך אני מבין.

הסנדלר התנגד לכך. הוא התהלך לאורך־החדר, הלוך ושוב, ודיבּר בקור־רוח:

– אצלי אין יהוּדי, אין פולני, אין צרפתי. אצלי – יש אדם!

ברוניה גחנה אל התינוק, שהיה מונח כפוּת על ברכיה, נשקה אל שפתיו, וסחה:

– אבל כיצד אפשר? הלא יכאב לו!

בעוד ימים אחדים באה יהוּדיה זקנה עם עינים צעירות, סרסוּרה של מיניקות, לתהות על ברוניה.

– רואה את, – פנתה אל דורה – עמדתי בדיבוּרי, אמרתי שאבוא – וּבאתי.

וּבלי הבט אל ברוניה ובראותה אותה היטב, שאלה את דורה:

– כמה אתם משלמים כאן שכר־הדירה?

– תשעה זהובים.

– כל כך ביוקר וכל כך הרחק?! חמס – בחיי!

דורה סיבּבה את פני הדבר ישר אל העיקר:

– הנה, זוהי האשה הצעירה שאמרתי.

– הזקנה תיקנה ותחבה בידיה את שערות־ראשה הלבנות אל מתחת למטפּחת, ישבה אצל ברוניה, ומתוך רמיזה בסנטר ביקשה:

– בבקשה להראות לי את…

ברוניה צייתה.

בידים רזות וארסיות מישמשה וּבדקה הזקנה את השדיים המלאים והזכים, ואמרה:

– סתוּמים לגמרי. החלב צריך שיהא שופע דרך כל הצינורות, לא דרך צינור אחד, בצמצום. צריכה את להשתדל בזה. התינוק שלך, אני רואה, ישן אצלך. זהו רע. צריך להעירו ולעוררו ולהיניק אותו בעל־כּרחוֹ, להיניק ולחזור להיניק, בכדי שייפּתחוּ כל הצינורות, את מבינה, כל הצינורות. באופן אחר לא יקחו אותך לשוּם בית. כשאדם משלם כסף, הוא רוצה בסחורה טובה!

ועוד באותו יום נמסר התינוק לאשה כפרית, וּברוניה לנה בלילה אצל הסרסוּרה. היא ישבה על הספּה המוּצעת בשבילה והביטה אל חללה של הכירה המוסקת. שם לחכה האש את חמרי הפּחם השחורים ופלטה מהם לרגעים גוש בוער ומעלה עשן החוצה, אל הקרקע. ואז גחנה הזקנה במגרפה שבידה וחזרה וזרקה את הפחם אל תוך התנור, כשהיא סחה בתוך כך:

– קרוב עשיר יש לי, בעל מכרה־פחמים. והרי שלח לי היום במתנה שק־פּחמים. מעולם לא היה כל כך קר כמו עכשיו. אי־אפשר לחמם את הדירה בשוּם אופן. אצלכם ברוּסיה גם כן קר כל כך?

– לגבי רוּסיה זהו חם. אצלנוּ מגיע הקור לפעמים עד ארבעים מעלות.

– ומנוחה עוד אין אצלכם?

– שם לא תהיה מנוחה לעולם.

– גם אצלנוּ יהיה ברבות הימים לא טוב מזה – נאנחה הזקנה וזרקה עוד גוש שחור ומחוספּס אל תוך החלל הבוער.

כבתה המנורה הקטנה, ואת החדר הצר האיר עתה מן הפינה התנוּר בלבד – הארה אלכסונית, מוצלפת מלמטה למעלה, אל כתמי הטחב הצהובים במרומי־הכתלים, אל הסחבות שנתיבּשוּ על מוֹט.

– היכן אני עכשיו בעולם, היכן אמי, היכן אחי?! – נזדעזעה פתאום ברוניה מנשיבה חזקה של שכוֹל ויתמוּת, ושכבה.

כשחשך התנור, סגרה הזקנה את ארובת־העשן ושכבה גם היא.

– הלילה יהא כבר חם – לחשה לעצמה, בהתכנסה תחת השמיכה, עם רחשי־תודה בלב לקרובה העשיר.

IV

עלטה מוזרה היתה בטרם בוקר, בחצר בית־האסורים, כשהוציאו את מישה, אחי ברוניה, לתליה. הרחק, בקצה־האופק, כאילוּ התלקחו הדמדוּמים לא מהזריחה, כי אם ממדוּרת־פּחמים. על־פי סיבוכי הדברים המשוּנים, המשוּנים כבר יותר מדי, ועל־פי העצבוּת התהומית, שבהקיץ אין טועמים כמותה אפילו בשעת אסון גדול ביותר, הבינה ברוניה, כי אין כל זה אלא חלום רע, ובכדי להיחלץ ממנו בבת אחת, אימצה את כל כוחותיה להתעוֹרר משנתה, אבל בשעה שהתליין, עם סדקי העינַיִם הארוּכים והמלגלגים, שם את העניבה על צואר אחיה בידו האחת, חנק אותה, את ברוניה, בידו השניה, ובדממה, בלי יכולת לנוּע ולבכות, הביטה אל הלגלוּג הערמוּמי והקר עד הרגע האחרון.

– זה כארבע שעות שהן מתות – שיער הרופא, כשבדק בבוקר את גוּפותיהן של הסרסורה וברוניה.

הוא ציחצח את משקפיו והתמרמר:

– כמה שמרעישים על זה את העולם שנה־שנה, והן באחת. סוגרות את ארוּבות־העשן, ותוּ לא!

אל הלוָיה של ברוניה, שהיתה ביום־המחרת, התלקטוּ “חברים” גליצאים בצירוף ה“רוּסיים”, השרידים המעטים, המפוזרים והמפורדים בכל קצוי־העיר. ממכרי ברוניה הישנים באור רק וילקין וצבי. יתרם נתפזרו זה כבר על־ידי הבולשת ועקבותיהם נעלמו.

את הארון נשאו ה“חברים” על כתפיהם. רובם, שהיו חיילים בארץ־מולדתם, התאמצו ללכת בהתאמת־הרגל: כך קל יותר לנשוא. כשהיו נושאים לפנים את ה“מטרות” הכבדות אל כיכר־היריה, היו גם־כן נוהגים כך.

אצל אחרים התעורר עתה ה“לוֹדיר” (עצל) החיילי, והם השתמטוּ והסתלקוּ לצדדין. שלא יצטרכו להחליף את הראשונים ולשאת את הארון גם הם קצת.

– אני ראיתי היום את גופה בשעת הטהרה – שיִש! סח וילקין, עטוּף פּלרינה, לצבי, בחבשו את כף־ידו לאזנו הימנית מפני הקור.

במשך השנתיים הוא נזדקן ביותר, זקן צהבהב קלוּש עכר את סנטרו, עיניו נתקלקלוּ, והן דמעו עתה מפני הרוח.

צבי ינק, כדרכו, את זנב־הסיגריה ושינן:

– קרבן תמים, קרבן תמים!

נכנסו אל תוך בית־העלמין. אצל מצבות־השיש הגבוהות והחלקות, עם הכתובות המוּזהבות שעל גביהן, נעשה הקור צורב יותר.

– אי, אברך, השלך את הסיגריה! – צוַח מרחוק יהודי מר־נפש, כחול־פנים מקור, שטיפּה היתה תלוּיה לו בחוד־חָטמוֹ – אל “מקום קדוש” בסיגריה!

צבי ציית.

היהודי שר “אל מלא רחמים” כמה פעמים, ופעם בפעם גחן ושאל:

– את נשמת?

– ברכה! – ענו לו וחזרוּ וענוּ.

אחר כך הכניסוּ את הארון אל תוך האכסדרה העגולה המיועדת להספדים, ו“חברים” נאמו את נאוּמיהם. במרומי־האכסדרה היוּ קבוּעות זכוּכיות בנות צבעים שונים, ופרצוּפי־המלווים נתהפכו כאן חליפות לכמה גוָנים, באופן שנעשׂוּ כמעט זרים ובלתי מוּכרים זה לזה.

– זהוּ קרבן־הפילנטרוֹפּיה! – צוַח הנואם, בהראותו בידו על ארון־הקרשים הדל, ופניו – חציים אדוּמים וחציים כחוּלים.– קרוב עשיר נדב פּחמים!

על הקבר הפּתוּח חזרוּ ונאמוּ. אלה שעמדוּ מסביב לחוליית העפר הצהוב, נשענים על מעדרי־עץ רחבים (כעין אותם, שהיוּ גורפים בהם את השלג בחצר־הקסרקטין), מוכנים לסתום את הגולל, המתינו בקוצר־רוח: “לוּ כבר גמרוּ לדבּר – קר!”

בשאט־נפש הביט היהודי אל הכנופיה, אל ארחם ורבעם, “עשה” עוד פעם “אל מלא רחמים”, וּבחוֹד חָטמו התנועעה עדיין אותה הטיפּה.

הסותמים הראשונים מסרוּ את המעדרים לאחרים. ניגש גם וילקין ונטל מעדר מיד האחד והתחיל חופר וזורק את העפר גם הוּא. כנפי הפלרינה שלו התבדרו אילך ואילך, עם כל נעיצה ונעיצה התאמץ לתפוס עפר מלוא־המעדר, וּבעיניו התמימות והדומעות ניצנצה עכשיו מעין אותה בת־צחוק של תקוָה, שבה הביט לפני שנתיים אל מישה:

– “הביתה, הביתה!”

אלא שבת־צחוק זו היתה כבר שאננה יותר, רחוקה יותר – מאידך גיסא.

I

ההנאה החריפה, שהיתה גנוּבה וחשאית, עלתה לו אחר כך במחיר רב, כשעיניה הכחוּלות והערמוּמיות התחילוּ כבר מביטות לפעמים מעל לראש, למרחוק. יש שעוד לפתה את הצואר בזרועותיה הכבדות והרגיעה את הכאב רגע אחד בנשיכות שיניה החדות והמוּצקות, אבל תוך כדי דבר, כשאֶל הדם כמו הוכנס קילוח של יין חריף, והראש כבר סחרחר משובע־אושר, דוקא באותו רגע נתערפלו בדאגה גלוּיה עיני־הנמרה שלה והיא שאלה:

– היכן הוא עתה ליאון? כל כך מתוק העלם. לנשקהו פעם ולמות!

ואז חייכוּ השפתיים, בשעה שהלסתות שקעוּ ונפלו מרגע לרגע; הגוף, נדמה, נתרוקן מדמו, והקרקע, כמו בתוך מי־נהר עמוקים, השתמט מתחת כפות־הרגלים.

וטעם מוּזר התחיל מאז מפעפע בּכּל: בטיפּות־הגשם הראשונות, שנימרו את אבני־הכביש, במנגינת־הצבא, שהתפרצה מתוך רעש־הכרך כלשונות־אש מתוך עשן שחור, בשושנים המעוּכות, שהידים מישמשוּ בהן בלילות לאור־המנורה, בריח הסבּוֹן השחור בבוקר־בבוקר.

כעין דופק עם הפסקות ממושכות היה הכאב. המחשבות נתגלגלוּ אילך ואילך, וּבקביעוּת ידוּעה נתקלוּ וניגפוּ בנקוּדה אחת, בזו הנקוּדה העיקרית, הכואבת, שכירסמה את הלב, ינקה בלי־הרף את עסיס־העלוּמים והכשילה את הבּרכּים. המדרכות נדמוּ רחבות ביותר, וכשהרוח הרים מעליהן את האבק לאור הפנסים החשמליים, היה נדמה לפתע, שנתעית באיזה מדבר־חול.

עם כל מַכּר, לוּ גם הרחוק ביותר, שנזדמן בדרך, התעורר חפץ ללַבּוֹת שיחה. זו היתה מתלקחת בהתלהבות מאונסת, עוד מעט וצחוק צוהל התפּרץ מקרב והתגלגל באויר – כעין דרדור של בנין נופל.

היא, שלא היתה מעולם חזקה ביותר ונכנעה תמיד בשעת התגוששוּת מתוך הוֹללוּת, נהפכה עתה ליצור מטיל צל ענקי, לכוח־איתנים, שכבש את כל חללו של עולם. העינים הלוהטות תעוּ לצדדין, נמשכו אל האופק, תרוּ וביקרוּ מסביב נקוּדת־סמיכה, שטח כלשהו של אחיזה, אבל פעם בפעם כמו ראו רק את יפיה התהומי מתמכּר לאחר, לאחר, שם באין רואה; ראוּ את היופי היהיר כל־כך, כשהוּא מתעַנֵו, מוַתר עתה על הכּל, על הכּל, מתבקע וּמתגלה מבפנים…

ואיזה כוח נעלם הדף מאחור בלי הרף והתעה דרך גנים וּפרדסים, שרישרשוּ בעליהם הדקים לאור הפנסים תחת שחור־תכלת השמים, וּמשם הלאה־הלאה על־פני חלונות גדולים, חלונות של חנוּיות־פרחים, פרחים מגוּונים ומוּארים, שתולעת־הקנאה המסתתרת כמו רחשה אז ביניהם, ואכלה ואכלה בהם.

II

לפני בית־הנתיבות, בינות לפסי־הברזל המתעקלים, צמח חציר פראי והשחירה ערמה של פחמים כתוּשים. דמדוּמי השמש השוקע השתקפוּ בחלונות הצלוּלים של הקרונות האדוּמים־שחורים, שהיוּ עתה כל כך חביבים, על שהם עתידים עוד מעט להעתיק מכאן אל עולמות רחוקים, אל עולמות אחרים.

במרחק כמה פרסאות, ליד כפר, יש יער קטן. ביער, בביתו של גרמני אחד, מתגורר עתה רֵעַ טוב, אחד מאותם הרֵעים, שחברתם מפיגה את הקושי הנפשי. ולגרמני יש אֶמה קטנה כבת עשׂר, אחת־עשׂרה, ילדה שזוּפה משמש, בעלת עינים יפות, עינים נפלאות, מאירות דבר־מה, מאותן העינים, שאינן נתפסות בדמיון… לפעמים היא קוטפת וּמביאה לך מן השדה צרור זכריות או “תאומים”, פרח־קטיפה זה, חכלילי־העינים, הדומה לפרפר, כשהיא מאפילה בידה מתוך ביישנות על עינה האחת וסוקרת בתוך כך בעינה השניה, עין שׂוחקת. כשמתרפּקים עליה, היא מתחמקת וּבורחת, ורק אחרי ריצה ארוּכה ברגליה היחפות, הרגלים הקטנות והשחרחרות, על־פני המדשאה, היא נופלת עייפה לתוך הזרועות, ואינה מתנגדת עוד לנשיקות, המתנדפות ברוּח־השׂדה.

הרכבת זזה ממקומה, ולפני החלון הפתוח חלפו לאט: מנהל־התחנה, כשכף־ידו לכובעו, תלי־הנסרים, הפנסים, איזו גזעים עבים, אדוּמים משקיעת־החמה. ביעוּתי־הכרך נשארוּ מאחור.

חוּטי־הטלגרף עם הציפּרים שעל גביהם ירדוּ ועלוּ, השדות, שהתנמרוּ משפעת ציצים וּפרחים, נסבוּ וחלפוּ, נסבוּ וחלפוּ. הנה ביצה, שחסידות תועות על גבה ומתעופפות לפתע, תעלה עם גשר קטן רעוּע. השתקשקוּת־האופנים הדהימה ועוררה בדמיון איזו קטעי ניגוּנים מתוּקים, ניגוּנים של כלות־הנפש. ראשי האילנות והחלונות הקטנים במרומי־הכנסיות שבצדי־הדרך הלכוּ וכבוּ, וילדי האיכרים מהכפרים הסמוכים רצו יחפים על פני השדות האפלים והרטובים מטל – הלום, אל הרכבת המוּארת. חלפוּ בעלטת־הערב ערוּגות־בולבוסים, ניצני־פּרג.

הכאב הלך והתרכך, הלך והתפשר. מאחורי היער השחור עלה הירח, ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נשבה עצבוּת רעננה, ריחנית. על החזה חלפה לאט־לאט העקה חמימה, אותה העקת־אהבה נפלאה, שפוקדת רק לעתים רחוקות מאד, בחלום או במצב נים־ולא־נים, ושכל כך צר בו ברגע, עד שאי־אפשר לתת מושג ממנה לאהובה גופא.

– אֶמה, אֶמה!…

היא כבר ישנה בודאי. הדרך מן התחנה אל היער התפתלה בין רוכסי־הרים וחורשות אפלות, שניצוצות התעופפו בתוכן – תולעי־יוחנא. עוד מעט, והחלונות התנוצצוּ מבעד לאילנות.

בעמקי היער השתטחה שכבה עמוקה של שלכת נובלת, שהתגבּבה כאן מהרבה שנים והתמזמזה תחת הרגלים, כשהתחילה התעיה על גבם ביוֹם המחרת, שהיה יום זיו וקדרוּת לסירוּגין. כתמי־החמה הבודדים, שהתגנבו דרך הצמרת העבה, השתעשעו על אֶמה, והיא סקרה מבעד להם בעיניה המתרפּקות, המאירות דבר־מה, אותן העינים הנפלאות, היעריות, שאינן נתפּסוֹת בדמיון… נשיקותיה העסיסיות, נשיקות בת גזע אחר, נתנוּ אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, ונתהוה כמו באמצע.

על הר בחורשה, באמצעיתה של חצר קטנה, עמד הבית המסוּיד, שליבב מרחוק בחלונותיו הצלולים מבעד למפלשי־הארנים. בצלע־הבית עמדה תמיד עגלה בת שני אופנים עם מוטות מוּרדים ארצה ועל גבה חבית־מים ישנה. אצל האוּרווה היוּ מגובבים תלי־עצים, עצי־לִבְנֶה, ובסדן־גזע, סמוך להם, היה נעוּץ קרדום ממוֹרט וחד.

בבוקר־בבוקר, כשהניה, בת שתים־עשרה, היתה קמה משנתה, לא ניחא היה לה קצת מרגליה היחפות המסואבות ברפש קרוש, והיא מיהרה לרוץ החוצה, אל הדשא הרטוב מטל. בחשאי היתה מתכנסת אל־תוך גן־הירק שמעבר לגדר־החצר, מתגנבת בינות לערוּגות, מחפּשׂת דבר־מה וּמנערת בתוך כך על שולי שמלתה את רסיסי־הטל מעל עלי הלפת הרחבים. או שהיתה מטפּסת על עץ־הדובדבן, שעמד מאחורי הכוורת, ומסתתרת בנופו.

אביה, איכר גרמני שנתפּלן, מגוּבן קצת ושכבר זרקה בו השׂיבה, היה מרכיב את המשקפיים הכהים על גבי חטמו, ובירכתי החצר אצל לול־התרנגולים היה עושה בעץ בכלי־אומנות נגריים – כדי לתקן איזה נסר בכוורת. האיזמל של המעצד נעשה קהה במשך המלאכה, ואז השחיזוּ במשחזת, שעמדה בקרבת־מקום. בנו הבכור גילגל את הגלגל, וכשהזקן כחוש־הלסתות היה אוחז את האיזמל על גביו ונשען עליו מתוך טרחה יתרה בכוחותיו האחרונים – מעין רחמים מוזרים היוּ אז נכמרים עליו, וחפץ היה מתעורר להעיר את אזניו באותה שעה על הניה הקטנה שלו, שאין כמוה בבנות ליופי ולחן.

לפעמים, ביום הראשון לשבוע, היה בא הלום “טיול” בית־ספר מהכרך הקרוב. אז היתה השלוה היערית מוּפרעת כאן קצת. כארבה היו התלמידים, הנערים היפים, שזופים משרב, מזיעים ומעורטלים במקצת, עם ראשיהם הגזוּזים והמבהיקים לעין השמש, פושטים על השולחנות והספסלים, בינות לארנים, על מעקה־הבית, על גדר־החצר, על הכיכר הירוקה. טרודה ביותר היתה אז האיכרה הזקנה, בעלת העינים האפורות והפקחיות, בהעניקה לכל אלה פת בחמאה וחלב חמוּץ. פעם בפעם היתה הניה אוהבת באותה שעה לשבת על הערסל, התלוּי בשלשלאות של ברזל בין שני ארנים עבים, ולארוב משם, כחיה צעירה, אל זמזוּמוֹ של העולם החדש והזר.

תלמיד אחד, עם חוטם סולד ועיני־משוּבה, פורש מן הכנוּפיה הרועשת, ניגש אל הערסל והוֹדפוֹ באויר אחת ושתים. זה מיטלטל לאט־לאט, והניה, מאושרה, מתערסלת בכוח־ההדיפה אילך ואילך. הערסל מפגר ועומד, ואז תובעת וּמפצירה הניה, תחילה בהברה רפה ומבוּישת ואחר כך במרץ ובמעין חוצפה תאוותנית:

– עוד!…

אוזר הנער את שארית־כוחותיו ומקלע את הערסל בלי־הרף. הניה טסה באויר וּמגיעה כמעט עד לראשי־הארנים, וּמשם היא מביטה הרחק־הרחק, מעל לחורשה ושדה, אל עבר הכרך, מביטה בעיניה היפות והלחות, שהבהיקו עתה כחיפוּשיות־שדה כחלחלות ברגע שהן מפשׂקות גפיהן לעוּף…

לאחר ארבּע שנים, כשנפלה הניה לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך, הוּרגש שם פתאום ריח יערי. נתרענן בבת אחת האויר המסוֹאב והמחניק, כאילוּ אילן לא־נראה, אילן רחב־עלים, התחיל מרשרש כאן מעל לראש. בלילות התחילוּ רומזים ומרהיבים משם הפנסים האדוּמים, והניגוּנים הצרוּדים והמילנכוליים, שיצאוּ מן החלונות הפתוּחים, נעשוּ עתה כל כך מתוּקים, עד כי צר נעשה, שבגלל ההפצרות והתביעות אל העוברים־והשבים היו נפסקים באמצע. צוחקת היתה הניה צחוק צוהל, עסיסי; נשימותיה היו כבדות וריחניות, ומנשיכותיה העמוקות שהיתה נושכת את הקיבורת – כעין גלי־יין סוערים היו מטלטלים אחר כך, כל אותו יום המחרת, ונושאים הלאה־הלאה, עוד פעם אל אותה הסימטה העקלקלה עם אוירה המוזר, הקשה והמושך.

בקוצר־רוח הבריקו בבתי־חרושת עינים להוטות מתוך פנים מפוּיחים – לאור הלהב של המפוּח. המונים־המונים נהרו קשי־היום כל הלילה, הלוך ורנן, הלוך וצרוח צריחות של הוללות פרועה – לשם, לשם, ועל מפתן־הבית היתה כבר השאלה מרטטת:

– היכן הנ’קה?

והתשוּבה היתה פעם בפעם קצרה ומכאיבה:

– “תפוּסה!..”

הרעבתנות של עשוקי־החיים וחנוקי־הכרך, הרעבתנות האכזרית, שאינה יודעת שׂבעה, התנפלה על היצור היפה, צמח־השדה, ינקה את לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית:

– עוד!…

מתה הניה כעבור עוד כמה שנים מיתת פתאום לפנות־בוקר. היא היתה מוּטלת לרוחב־מיטתה, ופניה קיבלו אותו גירוּי־הרחמים התינוקי, שהיה שפוך עליהם בשכבר הימים, אז, אז בערבי־הקיץ, בבית־אביה, כשהיתה נרדמת עייפה על הדרגש הערום, וחיפוּשיות־בית התרוצצוּ על הקרקע. עיניה היוּ פקוּחות קצת – נראו אך קצות הכנפים הכחלחלות, כשהן מנצנצות לעוּף…

בעל־ה“בית”, כחול־החוטם ועב הכרס, התרעם על אשתו:

– חשק אצל אשה להחזיק תמיד גוססות!

ותוך כדי דיבוּר פנה אליה:

– תני לי לבנים! הולך אני אל בית־היזע.

בבית־היזע, כמו תמיד, מרק ושיפשף את בשרו בכל כוחותיו הבלן הגבוה עם התבלול בעינו האחת. הוא שכב פּרקדן על דף־הרחצה שבצלע־האצטבה והושיט לבּלן את זרועו האחת, פעם את זרועו השנית.

גוּפו המפונק והשמן הבהיק מתוך האפלולית. מלבד שני אלה לא היה כאן איש. התקרה היתה שחורה, החלונות עם שׂבכות־הברזל היוּ מפוּיחים, ונדף ריח של עלי־זרדין. מעל לאבנים הגדולות, הצהוּבות והרטוּבות, השחיר חללו של התנור – כעין לוע ענקי פעוּר. מים ניתזוּ, השתפכוּ ושוקקוּ, וצירצר הצרצר.

האַתליט הראשי הראה היום בערב בקירקס את כל גבוּרתו. את המשקלות הגדולות זרק אילך ואילך כאבני־משׂחק קטנות, אחז בזנב־הסוּס, וזה, אף־על־פי שהאיצו בו, לא יכול לזוז ממקומו; פרסת־ברזל שבר בידיו לחצאין, כבצוֹע את הכעך וכו' וכו'. ופעם בפעם, קודם שביצע את מעשהו, ניגש אל הקפּיטן, מפקד הרוֹטה הששית, שישב בשורה הראשונה, ונתן לו לבדוק את הברזל, את האבן, למען יוָכח כל הקהל, שאין שוּם זיוּף בדבר; הלז ניענע בראשו מתוך התבטלות.

והתנוּעות והפסיעות! הגוּף המוּצק, ענק־השרירים, התנועע ופסע – קל, נוגע ואינו נוגע, מרפרף. דומה, שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניווּת, מתוך איזו צניעוּת. אדם מעולם אחר.

מעל היציע הסתכלוּ בו החיילים של הרוֹטה הנזכרת, שבחסד אדונם, היושב עתה למטה, הוּרשה להם בעת פגרה זו לבקר פעם את הקירקס. רוּבם היוּ מפלכי רוּסיה הפנימיים – מחוּטטים, רחבי־פּה וחצוּפי־חוטם. בקדקדיהם הלבנים והגזוּזים היה דבר־מה קשה וקר, ובעיניהם – משׂטמה פראית וּמימי־הווֹלגה.

– אך זהוּ כוח־טוֹ! – קרא צ’יבּוֹטאייב, מבשל הדייסה, בחזירתם אל הקסרקטין – והוסיף את הנזיפה, המרחפת באוירו של הצבא.

איש לא ענה כלום. הלכו בפיזור, בלי־סדר. ה“קפּרלים” הקפּדנים, שהלכוּ בראש, כמו דוכאו פתאום, וניטלה המרוּת שלהם. סגן האופיצר ווֹלקוב, “זאב”־הרוֹטה (כך היוּ קורין לו, על שהיה נוהג להכות את חניכיו מכות־רצח מתוך צחוק), ניסה לפקד:

– בשוּרות!

אך קולו צילצל עתה עלוב וחסר־תוקף.

פסקו להתוַכח על אודות האַתלטים וכוחם.

כשאחרי מִפקד־הערב והתפילה שכבוּ על המיטות איש־איש תחת שמיכתו האפורה – עוד שעה רבה לא יכלו לישון ולא – אלמלא הראה את פרסת־הברזל למפקד־הרוֹטה שלנוּ, לא הייתי מאמין.

האחד התאמץ להוכיח:

– רגילות היא זו! רגילות פשוּטה ולא יותר. אין כאן שום כוח! לדוגמה: תיכף אחרי בואי לצבא ולא יכולתי להתרומם על גבי ה“סולם” אפילוּ מדרגה אחת, ועתה אני מגיע כבר עד לראשו של הסולם. כלום אני עכשיו חזק יותר מאז? אדרבה, בביתי היה לי כוח הרבה יותר.

– מה שם טוֹחן הבל? – בּיטל את דבריו אחר – נַסה־נא להיאבק עמו!

נשתתקוּ מעט והתהפּכוּ על המיטות מתוך אי־מנוּחה.

– בכל זאת אני חושב – העיר לבסוף ה“זאב” – עוד אפשר ל“מרק” לו היטב את הסנטר!…

איזה חייל רצה להשיב על זה, אך הלז מיהר להשתיקו, בקראו:

– די לכם ללהג! מחר להשכים אל היריה. לישון!

בצהרים, בהיסח־הדעת, נפלה השמוּעה, כי הנציב נהרג, ובמשך שעה קלה כבר נתפשטו בכל רחבי הכרך הפרטים המרוּבים. איזה עלם יפה־עינַים ושחור־תלתלים היה הרוצח. בצאתו מהטרקלין, חיור ואחוּז־בּלשים, פנה אל האיכרים, שעמדו בפרוזדור עם “בקשותיהם”, מצפּים להכנסה.

– את נקמתכם נקמתי!

ועוד סיפּרוּ: בלילה, אור ליום המאוֹרע, שב הנציב עם אשתו מן הציִד והביא חזיר־בּר הרוּג. ושוּב: כששׂמו את הנחוּשתיים על ידי הרוצח הצעיר, אמר זה בבת־צחוק אל הניצבים עליו:

– בבקשה לתקן לי את המגבעת על הראש! ותוּ, ותוּ.

ההמון בלע כל פרט, כל מלה, כל הגה. לכוּלם היה עתה ערך מיוּחד, ערך ענקי.

ולפנות ערב – היה סתיו מוקדם, סתיו מוזהב – כבר התנפחו ברוח, כמפרשׂים, דגלים שחורים והטילוּ צללים דקים על הנערות, שטיילוּ עתה על פני המדרכות הרחבות, שיכּוֹרוֹת מאהבה מסוּתרת, מכליון־נפש גנוּב.

בני־זוּגן, שהלכו עתה על־ידן – נתמעטה דמותם. העלובים! אהובותיהם בגדוּ בהם, והם לא ידעו.

מעוּנן מטבעו, נהפך אחרי הנישׂוּאין לעליז, לצוהל וחי. קשה ומתוק היה לו להתרגל אל הרעיון, כי ילדה אַורירית זו, עם עיניה ה“פולניות” וסנטרה החד, הרי היא כבר שלו. כולו כמו נתמזמז משטף־אשרו, והיה עתה בעיני־מכיריו, שידעוהו תמיד לקודר ולמר־נפש, כצנוֹן מטוּגן בדבש.

אלא שלפעמים, כשהיתה “ילדה” זו מתגוששת עמו מתוך השתובבוּת ומניפה עליו את אגרופה הקטן, היה זוכר לפתע, כי עוד מעט וּבא ממרחקים, על־מנת להשתקע כאן, רעו הטוב והיפה, היפה כל כך, ואז היה מרגיש בלבּוֹ כעין הדו של רעם רחוק.

והשוֹאה באה.

כגנב ערום, כמו שלא־במתכּוון, התגנב הלז לתוך הלב הזר, התגנב בפסיעות זהירות, פסיעה אחרי פסיעה, בחשאי, לאט־לאט – לפנַי־ולפנים. עת קשה הגיעה לבעל. ברק חדש וזר, שלא ראה קודם, התחיל מנצנץ בעיניה. בבת־צחוק על שפתיו היה מביט לפעמים, איך שהם מתגוששים ומשתובבים יחד, ואז נדמה לו, כאילוּ רעו הטוב והאכזרי מחנק אותו בברכיו, מחנק עד כדי גזל־הנשימה, והיא צוחקת, צוחקת.

וימי־הריונה קרבוּ בתוך כך אל קצם. התקוָה היחידה היתה, כרגיל, אך אל אותו המאורע, שעתיד לחזק את השיתוף ההדדי, ויחד עם זה להפוך אותה מתינוקת קלת דעת ולב לאשה, לאֵם.

סערה מוּזרה התחוללה בנפשה יחד עם חבלי־הלידה. הבעל נעקר מן הזכרון, כאילוּ לא היה לעולמים. לנגד העינַים היבהב כל העת איזה יער רטוב, יער אחרי הגשם, עם אֵזוֹב וכמהין ופטריות. כמה יפה הוא עתה. הוא מעיק באכזריות, אבל מה מתוק הכאב! גל־אהבה אליו שטפה לפתע, אהבה חדשה, שלא ידעה אותה קודם, אהבה שטופת־דמע ורבּת־אור – הוּאר ויזהר היער הרטוב…

וברגע זה הבינה, כי היא כבר אֵם.

לא לחינם היה האושר מרטט לפרקים ומתעגם כל־כך: סודו ארב לו וליגלג עליו. מן התמימות, מן הטעות ניזון האושר – כברק הבריקה האמת ותאֶר את כל עומק־האסון.

והם נפרדוּ.

בפעם הראשונה טעם הוא את הכאב האמיתי, ונבעת ממנוּ, רץ דרך רחובות רועשים ושדות מצרצרים – אל הים. וּבנפלו מהר תלוּל וגבוה, מתהפך באויר פעמים אחדות, כמו שמע ברור את צעקתה שלה:

– אַי!…

בבת־צחוק פנימית חיפּשׂה היא וחזרה אחרי דבר־מה. היא השתמטה מהעינים החולמות, מהעינים המתגעגעות, וביקשה כבר עינים אחרות.

וַתמצא.

ובפעם הראשונה טעמה גם היא את הכאב האמיתי, ותצעק:

– אַי!…

ובצעקה, הרגישה את הנפילה מהר תלוּל וגבוה – אל התהום.

מידת־הדין נתרכּכה קצת. כשאיש מן החיילים לא חלק את הכבוד כהוגן, או כשאבזם־החגורה על הטבּור לא היה מצוחצח ומקורם כדבעי, או כשאחד היֶפרייטורים שב אל הקסרקטין שיכּור בשעה מאוּחרת בלילה – האופיצרים והפלדפיבלים לא הקפידו עכשיו על כמו אלה ביותר. ופעם אחת, כשנשמעה לפתע הגערה הרגילה של מפקד־הרוֹטה:

– במאסר אשׂימך, קנַליה! (מנוּול!) –

הוּקל מעט ללב. אבל בעוד שעה קלה נתפּייס ושכח את ה“חטא” לגמרי, ואז, למראהו המדוּכא והוַתרני, שב להציק אותו הקושי החדש, שבעת האחרונה התחיל נובע מהחלונות עם “מטרות”־ הנייר המדובקות על שמשותיהם, מהכתובות השחורות שעל גבי הכתלים סמוך לתקרה, מתמוּנות הגנרלים הזועפים עם סוּבוֹרוֹב בראשם, מהמפּה הגיאוגרפית הגדולה…

כדי להפיג קושי זה, רצוּ החיילים מהרוֹטה השמינית, כמו מכל יתר הרוֹטות שבבטליון השני, אל ירכתי־החצר (היה יום א'), אל המזנון החיילי. השֵכָר קר כקרח, הנקניקים שמנים יותר מדי, והאכילה המטורפת נעשית לבסוף תפלה, כבדה, מאונסת – פיטוּם לפני השחיטה. מדוכדכים עוד יותר מקודם הם רצים בחזרה אל הקסרקטין, ושם הם מוציאים את הארגזים מתחת המיטות ויושבים לכתוב מכתבים הביתה. במקום שולחן משמשת להם מיטה ובמקום כסא – ארגז. כותבים הם, כי מאד אפשר, שהיום או מחר ייקרא הלגיון למלחמה, וכי אמא לא תבכה, וכי… אבל דוקא ברגע זה “יורד” בעל־הארגז לארגזו, ונחוץ להפסיק באמצע הכתיבה, ולקום ולהמתין, עם הקולמוס ביד, עד שהלז יטול מתוך ארגזו מה שיטול.

– דוקא עכשיו הוא צריך לסוּכּר שלו, שד אפור!..

אחר כך מתלקחת הכתיבה שוב. אבל לכתוב את המכתב עד גמירה אי־אפשר. סגן־האופיצר טיראנוב, שקיבל זה עתה את התורנות ברוֹטה, מביט לתוך גליון־השרוּת ומכריז:

– קוּזמין, ברזילי וגריב לנַסר עצים. חיש!

– אדוני סגן־האופיצר! – מתחנן ברזילי – ינסרוּ נא היום אחרים. צריך אני לגמור מכתב נחוץ אל הורי!

– אין אני מכיר בשום מכתבים שבעולם! תיכף טול את המשׂוֹר ולך!

ולטיראנוֹב אין מסרבין הרבה. קפּרל גוץ זה, עם אזניו הגדולות, עם עיני העופרת שלו ועם שפמו – אניצי־הפּשתן היה מפלצת־הרוֹטה.

בחצר – היתה ראשית־האביב – הפשרת שלגים, דלף־גגות, וריח כרוב מבושל מתפרץ בערפל מתוך מרתף־המטבח. מקום נסירת העצים הוא מאחורי הקסרקטין. כאן משתמר עדיין שלג שחרחר, שמתוכו בולטים שברי התותח החלוד (זכר לארטילריה שחנתה בקסרקטים אלו לפנים), מתגלגלים צקלוני־כדורים קרוּעים, קופסות־פחים, שנתרוֹקנוּ ממשחת־נעליים, עם התרנגולים השחורים המצוירים על גביהן. קוּזמין וברזילי נוטלים מעל תל־העצים קורה רטובה, מסוקסת ומאוזבת, מטילים אותה על גבי ה“חמור” ומתחילים לנסר. גריב, שעליו לבקוע את הגזרים המנוסרים בקרדום, עומד לו לפי שעה במנוחה וכורך במתינוּת סיגריה.

זה היה חייל צעיר מאוקראינה, חזק, יפה וביישני קצת. דבר־מה בתוּלי היה בעיניו השוחקות, בלחייו הרעננות ובסנטרו החלק והמסודק. כשצריך היה לפעמים להעירו בלילה מעל משכבו בתור “מחליף” למשמר, היתה איזו רחישה מוזרה מתעוררת – מעין עריגה עיורת אל אחיותיו הרחוקות, שהן יפות, בודאי, כמותו.

– ובכן, אחים, מתי נלך למלחמה? – קרא מתוך חיוך ונטל את הקרדום.

– שמעתי, כי בלשכת הלגיון נתקבלה איזו טלגרמה. נקראו לשם כל הפלדפיבלים – ענה ברזילי.

קוּזמין, “קאַצאַפּ”, סאַמאַראי, גדול־הראש וחד־הדיבּור, התחיל מתמרמר:

– איני יכול לנסר עם היהודי הזה. אתה אל תדחף את המשׂוֹר ממך, אלא משוך אותו אליך!

הנסירה זיעזעה וטילטלה את אבן־הפחד הכבדה בתוך הבטן, ונדמה, כי המשׂוֹר מנסר לא את העץ, כי אם את הלב. אבל בשעת ההפסקות בין קורה לקורה היה קשה עוד יותר. אז הבעיתו ביותר השערותיו של ברזילי, ומבעד לחלונות־הקסרקטין נשמעו קולות ודיבּוּרים, שהאוזן יראה לשמעם עד גמירה. וקוּזמין מיהר להטיל על גבי “החמור” קורה אחרי קורה.

המשור מנסר ושוקע פתאום ברכרוכית של רקבון, ונודף איזה ריח מתוק ולא־נעים. גריב נתקל בגזר מסוקס ביותר, שהתעקש ולא רצה להיבקע בשום אופן. הוּא נזף בעץ, ירק אל כפּות־ידיו, וכאן, כמו להכעיס, נושל ברזל־הקרדום מעל הקת. חיור ועייף הזדקף ונשאר עומד שעה קלה במבוכה.

– קרב אל הקסרקטין – קרא אליו פתאום קולו של טיראנוֹב.

איזו אנדרלמוסיה כבוּשה שׂררה בתוך הקסרקטין. הפלדפיבּל התרוצץ אילך ואילך טרוד ביותר, באחזו בנדן־חרבו שלא תתלבּט. הלשכה היתה פתוחה, ומשם נראה שכמו הצר של מפקד־הרוֹטה, עם רצוּעת־החרב המתוּחה עליו באלכסון. טיראנוֹב משך את גריב בשרווּלו והציגו בקצה שוּרת החיילים, שהסתדרה באמצע־האוּלם.

– תלכוּ אל המזרח הרחוק!

ובצווחו:

– עכשיו עדיין דיאצ’נקו חסר לי! דיאצ’נקו היכן הוא?! תמיד צריכים אותו לחפּשׂ!

רץ ויצא החוצה.

דיאצ’נקו היה ה“קאַליקא” (כך קורין לחייל רפה־כוח ולא־יצלח לתכסיסי־הצבא) של הרוֹטה. הוא התנהל עכשיו בעצלתיים מהרוֹטה השביעית, ששם שירת בן־כפרו. מאחוריו התלבט לו ה“חליאסטיק” (בריח־האדרת), תלוּי על כפתור אחד.

– מהר, לך מהר, בּאבּא! – גער בו טיראנוב מעל המעקה – הלא ממתינים לך שם! בגללו מקבלים תמיד “הערות”!

את המלים האחרונות ביטא טיראנוֹב בלחש וברתיחה כבושה, כשהלז כבר טיפס ועלה במדרגות. באותו רגע הכניס לו מכת־אגרוף כבדה וחשאית אל הצלע התחתונה, בהעיפו את עיניו סביבותיו, אם אין רואה.

זו היתה כבר הכאה ממין חדש, שכמותה לא הכּה עוד מעולם, הכאה חפשית, מוּתרת, תאוותנית. כך מכּה הבּהם את הבהמות המדוכדכות ומרוּטות־העור, שעה שהוא מובילן לטבח…

כשנצטרף גם דיאצ’נקו לאותה שורה, יצא הקפיטן מן הלשכה. עלטת־הערב מישמשה ובאה. על פני הכוננית, עם שורת הרובים הקבועים בה, רבצו מפוזרים כתמי־השקיעה האדומים. היבהבו לנגד העינים ניצב־הנחושת של החרב, הדרבונות הרפושים, והורגש מגע האצבעות הקרות והמעושנות בלסתות ובסנטר. הקפּיטן ליטף, ניחם ודיבר בקול רווה־דמע:

– היו לבני־חיל ואל תביישו את הלגיון הא – זי! בעוד חודש, לכל היותר, נלך כוּלנוּ לשם!

הוא התחיל מתנשק עם כל אחד על פי הסדר. כשנשק לדיאצ’נקו, שבשעת לימוּדי־הקרב בשדה אוהב היה כל כך להכותו באגרוף מהוּפך על הסנטר, חיבקהו עכשיו החייל המוּכה בסילוּד רב.

– דרך צלחה, בני־חיִל! – נפטר מהם לבסוף וקולו שב לאיתנו הראשון.

– שבתך לשלום, רום הוד־מעלתך! – ענתה השורה בפיזור הקולות.

– התפזר! – פקד הקפיטן ויצא מן הקסרקטין.

הללו תעו שעה קלה על מקומם מסביב לנקוּדה אחת, כחזיר זה, לאחר שהכּה האיכר על קדקדו בקרדום. מסביב להם הסתובבו הנשארים ומילמלו:

– כולנו נלך לשם במהרה, כוּלנוּ!

סחרחר הראש קצת כמו מיין־שׂרף גרוע. הורגש אי־סיפוּק, כאילוּ נפסקה איזו מלאכה באמצע… גריב נזכר בבול־העץ, שלא ביקע אותו עדיין, ויצא לאחורי הקסרקטין. כאן לא היה כבר איש. מהחלון המואר נפל אור על ה“חמור”, על שברי־התותח, על הסולם המוליך אל עליית הגג. גריב נטל את הקרדום והכּה על העץ בכל כוחו, אבל ברגע זה חלף רעד במפרקתו וגירוּי בחטמו והוּא בכה בכיה קטוּעה והשליך את הקרדום ושב אל הקסרקטין.

– במעילים עם חגורות אל “שיחת” הכומר! – הכריז טיראנוֹב.

באולם של הרוֹטה החמישית התאספו החיילים של כל הבטליון לשמוע, כמו בכל יום ראשון בערב, אל דרשת הכומר. התישבו צפוּפים על ספסלים ארוּכים שוּרות־שוּרות, זו מאחרי זו. על הבמה עלה כומר־הצבא, גדול התלתלים וכחול המשקפיים.

התעוררה הרוח קצת. לכאורה חסות, אבהוּת, אלוהוּת. אבל משנשמע הקול הקשה, המתכתי, שדיבּר על אודות מסירות־נפש, על דבר הצלת הדת הנוצרית וכו' – אז מבעד למשקפיים הכחולים הציצה אלוהוּת זרה, קנאית, להוּטה אחרי דם ואש.

– יצטרף נא דמכם אל אותו הדם הקדוש, ששפכו למען הנוצרי אבותינו, הנוצרים הראשונים!

כך סיים.

כשהתחילו מתפזרים ויוצאים, נשמעה קריאת החצוצרה לסעודת־הערב. מארבע כנפות־החצר התחילוּ מקשקשים ב“בּאקים” (קערות־הנחושת הגדולות): רצו אל המטבח שבמרתף. אחרי האכילה הבהולה על גבי הארגזים בכפּות־העץ האדוּמות והרחבות, פלוגה־פלוגה מסביב לקערה שלה, נשמעה פקוּדת טיראנוֹב:

– אל השירים והמחולות!

ליקקו את הכפּוֹת מלגו ומלבר וזרקו אותן אל תוך הקערה. אחד מן הפלוגה יוצא לאחורי הקסרקטין למרק שם את הקערה בחול, ובתוך הקסרקטין – הילוּלה וחינגה.

אוֹרליק “מצמבּל בצימבּלים”, ושבצ’נקוֹ, המנגן הנפלא, מנגן בהרמוֹניקה. הקפּרלים והיֶפרייטורים יוצאים במחולות. מצטיין ביחוד הקַפְּטִינרמוּס (הממונה על המחסן) נאגל, פולני דק־גו ועדין־פנים כנערה ורע־לב ומלא־ארס. יש שגם החיילים הפשוּטים נסחפים בערבּוּביית־המחולות, ואז הם הרגעים היחידים, שאין כאן גדול וקטן, שליט ונכנע.

הנועדים למלחמה התגוללוּ באותה שעה על המיטוֹת הקיצוניות, המובלעות באפלוּלית. אחדים מהם גמרוּ עכשיו את מכתביהם על קצות המיטות, שבהרות־אור, נזרקות מהמנורה הרחוקה, שטוּחות עליהן. צללי החבוּרה המתהוללת בולעים לרגעים את הבהרת יחד עם נייר־המכתב שעל גבּה, ואז פוסק הכותב באמצע וממתין… אך הנה טיראנוֹב נדחק לכאן ומפשפּש באפלוּלית ונוזף:

– “קונצלריה” זו מה?! מַרש אל המחולות! אין דבר! כוּלנו נלך למלחמה, כוּלנוּ!

זו היתה אנדרלומוסיה של ריקוּדים, אנדרלומוסיה מטורפת עד כדי קעקוּע הרצפה והתנוּרים. מתוכה נזדקרוּ פני גריב להוּטים ביופי חדש, יופי לא־רגיל. קוּזמין הראה פלאים בריקוּדיו מתוך קידה, ישיבה וקימה וספיקת כּפּים. יצאה לראות גם אשת הפלדפּיבּל הצעירה. הצהלה, ההוֹללוּת והנגינה נתרקמוּ עכשיו כעין צעצוּעי־רקמה על גבי יסוד שחור־שחור. הרגלים רקעוּ וּבעטוּ בשחרוּרית הריקנית והעמוּקה – כדי להרגיש את הקרקע…

– למה אתה עומד מרחוק?! – משכו הקפרלים את דיאצ’נקו, חפוּי ומדוּכדך, והדפוּהוּ והרקידוּהוּ בעל כרחו.

הלז התלבּט, התאמץ להיחלץ מתוך הידים המטלטלות אותו אילך ואילך, ומילמל:

– איני יודע לרקוד, איני יכול!

אלא שתיכף נשמע מן החוּץ האות “אל המפקד”, והוּא שחילצהוּ מן המיצר.

– התיצב אל המפקד!

הפסיקו את המחולות והסתדרו והתיצבו בשתי שוּרות לאורך כל הקסרקטין.

– סמירנו! (דום!) – פקד טיראנוב, כשהפלדפיבּל יצא ממדורו.

זה התחיל קורא מעל הגליון בקולו המוצק והצלצלני את שמות כל החיילים, שכבר ידע אותם בעל־פה: דיאקוֹנוֹב, פיֶטרוֹביץ‘, טיראנוב, וכו’ וכו'. לכל שם ושם ענה קול מן השורה:

– אני!…

ה“אניים” היו שונים: עבים ודקים, נמוכים וצרחניים, שאננים ונבעתים, שלמים ומרוּסקים, ופעם בפעם זעה בלב הנאה מוזרה:

– אני!…

אחר כך צעד הפלדפיבּל לאט לאורך כל השורה והביט לתוך העינים. ניכּר היה, שהוא מתכונן עכשיו לאמור איזו דברים חשובים בשעה חשובה זו.

– אתם הנועדים אל המזרח הרחוֹק – התאמץ לחקות את סגנונו של מפקד־הרוֹטה – אל יפול רוחכם! הנכם צריכים לחשוב את עצמכם למאושרים על שעלה בגורלכם להיות מן הלוחמים הראשונים למען הקיסר והמולדת. מאד אני מצטער על שאין אנו הולכים כּוּלנוּ יחד. במהרה נלך כּוּלנוּ לשם, ואפשר שעוד נתראה…

הציץ על היהודים, שעמדוּ רצופים בקצה־השוּרה, והוסיף:

– ועכשיו, שנשארים אנחנוּ, כלוּם אין אנוּ בשדה־הקרב? הלא בין אויבים אנו יושבים! הננוּ מוּקפים אויבים מכל עברים, והאויב הפנימי, אַחַי, הוּא הרבה יותר מסוּכן מהאויב החיצוני!

שעה קלה התהלך הלוך ושוב, שקוּע במחשבות, ופתאום נמלך:

– נאגל, מחר בבוקר־השכם תוציא להם מן ה“צ’חַאוֹז” (המחסן) את הכּל, כפי שכתוב ב“פקוּדה”, שני זוּגות מגפיים לאחד!…

– מציית אני! – ענה נאגל.

– אל התפילה!

השורה נתפזרה ונתכנסה אל תוך הפינה בתחתית־האיקונין, נדחקו חד אל חד. הקפּרלים עמדוּ בראש, בהראותם את מפרקותיהם הגזוּזות, הלבנות והמעוּטרות למטה בצוארונים מוּזהבים.

– “אבינו שבשמים”…

שרו החיילים והקשיבו בתוך כך אל ה“קרן”, שעוד נשמעה מן החצר. שם על המעקה ניגן שבצ’נקוֹ. משוּם מה האריך הפעם לנגן וחזר על ה“תנוּעות”, הנעוצות אלו באלו, כמה פעמים. הנגינה העצובה, נגינת ה“שקיעה”, שמזכירה את אהלי־הבד בקיץ בשדה, בערבי־הטל, התלבּטה בחללה של החצר השוממה, שאדמתה השחירה לעין הכוכבים האביביים, אך הנה התחילו כבר התנוּעות מהבהבות, כלשונות־אש בשעת גסיסתן, עוד מעט, עוד מעט, והתנוּעה האחרונה החטופה והנמרצה הופשלה למעלה – והניגון נפסק כמו באמצע.

כבדה היתה השכיבה על מזרני־התבן הקשים מתחת לשמיכות הצבאיות, האפורות והדקות. יסורי החלומות עוררוּ לרגעים את החיילים משנתם, ואז, מתהפכים מצד על צד, שמעו את מילמולי טיראנוב עם ה“דניוַלני”, את צפצופי־המשרוקית מן החוץ (החייל העומד בשער קרא לחליפתו), את צלצוּל השעון…

והדניוַלני גם הוא תעה עייף, רצוּץ ואחוּז־שינה בין הכונניות של הרובים וּבין מכשירי ההתעמלות. בפינה מוּבלעת באפלוּלית הראה לו הראי פנים חיורים, מטורפים וזעירים מתחת לכובע הגדול והכבד, רחב־ה“גג”.

הגיעה אשמורת־הבוקר. הנה קוּזמין קם מעל המיטה שלו, ובגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפיו הוּא שׂם פעמיו אל הפתח. דרך־הילוּכו הוּא מתעכּב אצל השוּלחן ומצית את הסיגריה על גבי העששית.

נשמעה הטלת המטאטאים על הרצפה.

ואת לבות הישנים ביתרה לחצאין אותה הצוַחה, שמהזוָעה שבּה אי־אפשר שיהא מושג לאיש, אשר לא טעם את טעמה:

–Вставать!.. (קומו!…)

זה היה קולו של טיראנוֹב. החלומות התנדפוּ בבת אחת לברק המחשבה הראשונה:

“למלחמה!”

עייפי־שרב ישבנו, אני ובן־ארצי, מכּרי הצעיר והסימפּטי סוֹקוֹלין, באחד מבתי־הקפה, שערי גליציה הגדולות מלאות אותם. ישבנוּ אל שולחן־השיִש העגול, החלק והקר בקרבת־החלון, שבעדו ראינוּ עוברות את בנות־הארץ הצעירות. שזוּפות, שחרחרות, בכלי־לובן מבהיקים וּמהבהבים, הן נדמוּ לנוּ בעד הזכוּכית הצלוּלה יפות ביותר, ועיניהן האפורות בשרב־היום נראוּ כרמץ רענן, וַרדי, שנחלי־אש לוחשות תחתיו.

– אפשר שנאכל גלידה? – שאלתי.

– גלי־ד־דה – משך סוֹקוֹלין בניגוּן – אוי, לא!

פניו היפים הסמיקו במקצת, ומתוך צחוקו המיוּחד לו נעשתה גוּמה בלחיו האחת.

– מה זאת?

אז סיפר לי סוֹקוֹלין “מעשיה” קטנה בגלידה; וזוהי בקירוב:

לפני כמה שנים היה הדבר. הייתי אז יוצא־ונכנס בביתה של משפחה קיוֹבית אחת, שמחמת אימות־הפּוגרומים נדדה מעירה ומארצה ושהתה כאן “עד יעבור זעם”. על דבר המאורעות הנוראים ופרטיהם המשוּנים וה“מעניינים” אהבה לספּר ביחוּד הבת הצעירה, נערה בלוֹנדית כבת חמש־עשרה או שש־עשרה – פֵנ’קה.

רושם כמעט לא נעים, זכורני, עשתה פנ’קה זו, בראותי אותה בפעם הראשונה. קשה לנערה “רוּסית” למצוא חן בעינים, שכבר ניזונוּ זמן מסוּים מיפיין העשיר של בנות־גליציה (אל תזלזלוּ בארץ השטריימלים והפיאות הלזו – בנותיה היפות מכפּרות על הכּל!). אותו רושם לא־טוב עשתה בחטמה הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקוֹר, וביחוּד באותה האדמומית (היא היתה בלונדית־אדמדמת), שנתפשטה בכל: בשׂערותיה, בגבּותיה, בעור־פניה ואפילוּ בכפּות־ידיה. ברגע הראשון להתוַדעותנוּ, כמו תמיד כשאנו מתוַדעים עם נערות לא־יפות, נצטערתי ושמחתי בבת־אחת. נצטערתי על שהיפות האמיתיות מזדמנות לאחרים ושמחתי בתוך כך על השלוָה הפנימית, על אי־ההשתעבדוּת, על חוסר־העוֹל. אלא שסוף־סוף נגעה זו בנימים ה“רוּסיות” שבלבי, נגעה בעקמומיות הפסיכית שלה ובעיניה, שכמו נשתמר בתוכן משהו משיבּוֹלת הדניֶפּר…

מעט־מעט התרגלתי אליה יותר ויותר. איזו אי־מנוחה יפה גיליתי באישוניה, שנתרחבו והציפוּ את עיניה לרגעים, לחייה פרחו ונסתמקו לפתע, התכלת שבחוד־חטמה אבדה. נעים היה להזדמן אִתה ברחוב, שבו, בין בנות־המקום, באויר הפולני־גרמני היתה מתבלטת בדיבּורה הרוּסי ובשמלותיה הרוסיות, שמלות־גימנזיסטית.

במקרה הצגתי לפניה פעם את בן־דירתי מַרקוּליס, צעיר גליצאי, גבה־קומה, עם העויות עצבניות, שדר עמי אז בחדר אחד ושהכרתיו כאומלל בעולם־הנשים. זה היה אחר כך כל אותו ערב מסוֹער ביותר, ובהביטו אלי בעיני־הדג שלו, שיסוּרי־אהבה תמידים עשו אותן לדלות־צבע, דיבּר:

– אמור־נא את האמת, אתה נושק אותה, לפחות? ילדה כזו רק לנַשׂא על כּפּים ולנשק – לא יותר!

– אֶה! – ניסיתי אני לבטל את ערכה – בעיני שלי דוקא אינה מוצאת חן ביותר. כאן, בין “שלכם”, תמצא נערות הרבה יותר יפות מזו!

– אינך מבין כלום! יפהפיה כזו הלא אין בעולם! איזו שפתים, איזה צואר, איזה קול! אני במקומך הייתי נושקה עד ש“עשן היה מתמר ועולה!”

ממחרת־היום ראיתי את פנ’קה בעינים אחרות כבר. האדמומית שבצמתה העבה נתעשרה פתאום וקיבלה איזה גון־זהב. החולצה הלבנה שלה הבהיקה בזהרורי־האביב הראשונים, שחדרו בעד החלונות. ביחוּד היתה מלבּבת בחברת דודתה רוֹזה. רוֹזה זו היתה עלמה מזדקנת בבתוּליה, עם פנים מחוטטים ועם עינים כחולות, שהזכירוּ נקוּדות־תכלת גדולות על גבי סינר ישן ומחוק – אחת מאותן ה“דודות”, שכבר אין להן בעולמן כלום מלבד מכונת־התפירה, שבה היתה מקשקשת תמיד “בשביל הילדים”, ומלבד סודותיהם הכמוסים של ה“ילדים” הללו. על־אודות אותם ה“סודות” היתה רוזה מדברת בהנאה עצמית מיוחדת, אבל סוף־סוף בקור־רוח.

– פנ’קה אינה מניחה לי לישון כל הלילה – הסיחה לי לפי־תומה פעם רוזה ברחוב – כל הלילה: סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין! היא ישנה אתי בחדר אחד.

הציצה עלי בעיניה הכחוּלות, שנתחבבוּ עלי ברגע זה, וקראה בנחת:

– אך זהוּ איש מאוּשר!

מן הגגות נפלו אז לרגעים גושי־שלג כבדים והתפוררוּ על המדרכות הרטובות. השלוּליות פה ושם התקמטו ברוח כלפי ענני־האביב, ורטט מתוק חילחל בברכים על מפתן הקיץ, שממשמש ובא – ארוך־ארוך ונושא בחיקו טיוּלי־לילה בשדרות אפלות בלווית אותה הנפש הרכה, שאוהבת כבר בחשאי.

וטיוּלים אלו באו סוף־סוף. החבוּרה שלנוּ נתרבתה מיום־ליום. הסתפח אלינו גם אַנקוֹר, זה ידידי הטוב והחביב, שבדיבורו הנאה, בפניו היפים והרעננים, בקמט־שׂפתיו וּבעיניו הטובות, שליבּבו מבעד למשקפיים, משך את הלבבות עם ההיכּרות הראשונה. הטיוּלים הללו! כמה העבירו אותנו ממש על דעתנו! אלוּ הריצות, הרדיפות והמאבקים על פרח, או על גזיר שוֹקוֹלדה. בשעת ההתגוששות עם פנ’קה (אגב, כוח הגון היה לה בשריריה), באחת הפּינות שבגן, היתה מתלהבת התלהבוּת משוּנה, ואז בנפתוליה הפרפרניים, בחיבוקיה, בנשיכותיה ובנשימותיה הלוהטות, המשכּרות, ובפראוּת־עיניה גילתה שלא־במתכוון הרבה־הרבה ממה שהתאמצה להסתיר בשעות כתיקונן. ברגעים כאלה היבהב מרקוליס לנגד העינַיִם עלוב ומדוכא ביותר, וקשה היה להתגבר אז על אותה ההרגשה הבהמית, שבה דורסים ברגלים את המַכּרים, את הידידים בשעת אנדרלומוסיה של עמידה על הנפש…

מוזר היה אחרי הנצחון טעמה של השוקולדה, בהתערבו במתיקות החריפה, שפיעפעה בכל האברים עוד קודם לכן. מתוך מתיקות זו הייתי מתעורר לפעמים בלילות משנתי, ואז שמעתי, איך שמרקוליס מתהפך במיטתו מצד אל צד מתוך סערה פנימית. תיכף השתקעתי לתוך גוּמת כּרי ושינה רעננה היתה חוטפת אותי.

– היום לא אלך עוד לטייל עמכם! – הודיעני מרקוליס בערב אחד.

– מדוע?

– כך. יהי די. רק בקשה אחת לי אליך: לבלתי דבר שם על אודותי למטוב ועד רע.

אבל בקשתו לא נתמלאה. באכזריות קהה התעללנו בו, אני ואַנקור, במסיבּת החבוּרה שלנו, שהיתה מתאספת, כרגיל, בחדרה של פנ’קה. ליגלגנוּ על פרצוּפו, על העוָיותיו, על אהבתו.

– בגללך, פנ’קה, – באתי אני בטענה – אין אני יכול לישון לילה־לילה. מרקוליס אינו מניח לי. הגיעי בעצמך! כל הלילה: פנ’קה, פנ’קה, פנ’קה! אי־אפשר לסבול עוד, הוא מהממני…

– מה אני יכולה לעשות?! – התחטאה פנ’קה, במזגה לאורחים את כוסות הטה, ושפתי־הפּטל שלה היו נשוכות משהו.

היתה הוללוּת עליזה. אנקור הנהיג את משחק־ה“משכונות”, זה המשחק המשכּר, המהפּנט, שנותן את האפשרוּת לנשק בפרהסיה, בלי צל של בושה משני הצדדים, אפילו אותן הנערות, שנזדמנו אתך רק זו הפעם הראשונה.

האושר שיחק חליפות: פעם לי, פעם לאנקור. יש שקם בינינו מעין אד של קנאה, שפּגם לשעה קלה את רגשי חיבתנוּ זה לזה, אבל, כשיצאנו מבית־פנ’קה, השתדלנו למחות מלבותינו טינה כל־שהיא. הלוך הלכנו בדממה על פני רחובות־הטיוּל. מי משנינו, שידו היתה על התחתונה באותו ערב, היה, כרגיל, מפסיק את השתיקה בהערה כגון זו:

– אתה לא ראית? הנה בזה הרגע עברה על פנינו נערה אחת עם עינים נפלאות!..

ובאחד הלילות, כשאני הייתי המאוּשר ושבתי למעוני בשעה מאוחרת, מצאתי את מרקוליס מוטל פּרקדן על משכבו, כשעודו לבוּש, והוזה וממלמל מתוך נים־ולא־נים. הבטה זו שזרק עלי באפלולית־החדר לאור פנס־הרחוב, קשה לשכוח. כך, בוַדאי, מביט האיש אל עיני רעהו כשזה קם עליו בלילה לרצחו נפש.

יסוּרים אלו, שהייתי צופה “כלא ידע” אצל בן־דירתי ביום ובלילה, בתנועותיו המשוּנות, בקטע הניגוּן משירת פנ’קה:

Tянутся по небу тучи тяжелые…

(זוחלים בשמים עננים כבדים)

שהיה נוהם בינו לבין־עצמו בהביטו אל הרצפה, כל אלה מהך גיסא, וגירוּיי ההתחרוּת התמידיים עם אנקור מאידך גיסא – אלו ואלו העלו ערפלי יופי וכוח מסביב לאותו היצור הרפה ודק־הגו. מעט־מעט, וזו לא היתה עוד אותה הנערה הצהבהבה עם החוטם הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקור, לא! זו היתה כבר “פנ’קה”, ששמה בלבד, כסיוּט מסובך, הכביד את אויר־הנשימה, סיחרר את הראש, הבעית. עד כי לא היו ימים מועטים, ומצב־נפשי בחברתה קיבל איזו צורה משונה. נעשיתי ער לכל תנועה ותנועה שלה; באופן אחר, חדש, התחלתי מדבּר עם אחיה, קולי נחלש, נצטרד, כאילו אבקת סוּכּר חילחלה בריאה ובגרון, והעינים סלדו, כמו אחרי הבטה ארוכה לתוך התנור הבוער. בתיאָבון מיוחד, שלא היה אצלי קודם, ינקתי את עשן־הפפירוסה, שנדמתה ריחנית ביותר, ואחר־כך, מקוצר־רוח, לעסו השינים את הזג. ברחובות־הטיוּל שוּב לא נפגשו יפהפיות, מאותן שלבּבוּ לפנים עד לכאב; הללו כאילו נמנו וגמרו ביניהן להיעלם… בגירוּי חריף, חדש, הבהיקו הדובדבניות הכהות מאצל חנוּיות־הפּירות, טעם אחר נתהווה גם בנגינת־הפסנתר, שזלפה בין־ערבּיים מתוך החלונות הפתוחים ברחובות הטהורים והיפים. בלילות, בשדרות האפלות בגן, לשמע המוסיקה של הצבא, שהגיעה אלינו בעד נופי האילנות ואִשי הפּנסים, היתה העצבות תוקפת באמצע־הצחוק, ובשעה שהעינים נמשכו אל גושי העננים השחורים, שהכוכבים מיצמצו מביניהם, היתה מובנת שירת פנ’קה, שירת הסתיו, ששרה אז בחשאי; היתה מובנת – אף על פי שהסתיו עצמו עוד היה רחוק כל־כך:

(זוחלים בשמים עננים כבדים,

טחב ואופל סביב,

בבכי נעים עצים עירומים…)

נדחקנוּ אליה ושוררנו עמה יחד, אני מזה ואנקור מזה. חודי־שוליה של מגבעת־הקש שלה סרטו את פּרצופינו.

– מדוע חדל מרקוליס לבוא? – הפסיקה את שירתה לפתע.

– מתגעגעת את?

– ומה? גוֹועת אני מגעגוּעים. כבר אין על מי להתגעגע?!..

למחר סחתי למרקוליס דרך־אגב:

– יודע אתה, פנ’קה מזכירה אותך תכופות. שואלת, מדוע אינך בא.

– לא זה המכריע! – ענה מרקוליס, ופניו נהרו קצת – אבל, בכלל, למה ה“ברוגז”? היום אלך!

חבורתנוּ טיילה בערב זה מחוץ לעיר. פנ’קה היתה שרוּיה מאיזו סיבה בהתעוררות מיוחדת. שוטטנו זוגות־זוגות. כשעלה בידי מרקוליס להתיחד עם פנ’קה קצת, הבטנו אליו, אני ואנקור, מן הצד, ובפרצוּפו המשוּנה, שסלד אז ברעדה ושהביע לבת־לוויתו מעין יחס דתי, עורר אצלנו שאט־נפש עד כדי נטיה אכזרית לדכּאהו עד גמירה. מתוך משוּבה של הוללות גזלנו ממנו את פנ’קה, סחפנוה אתנו הלאה־הלאה, עד שנתעלמנו עמה בתוך החורשה האפלה, בהשאירנו את מרקוליס הרחק מאחורינו, בחברת רוֹזה. תעלולינו פרצו הפעם גבולות. יש שבאמצע ההיאבקות עם פנ’קה פגה פתאום תכוּנת־הצחוק של הדבר, וההיאבקות כמו נעשתה רגע אחד רצינית, עד כי הבעיתה מתוך כך את עצמנו. התלקח חפץ להכניע את היצור החלש־החזק הזה, להכניעהו, לפחות, בידים, ולנקום ממנו את נקמת כל היסורים הדקים, שאנו סובלים בגללו. אלא שתיכף נכמרו ניחומינו, ואז ליטפנוּה, המצאנו בשבילה כינוּיי־חיבה משכּרים, נשאנוה על כפּים (נזכרתי אז בדברי מרקוליס:“רק לנַשׂא על כפּים – לא יותר!”), וכשמרקוליס קרב אלינו, גם נשקנוּה חליפות. בקרבת־מקום צווחה איזו ציפור בקול־אדם. בין הסבכים ומתחת לרגלים נוצצו מפוזרים תולעי־יוחנא. אנקור הצית גפרור וגחן להסתכל באחד מהם. לאור השלהבת הקטנה, שהאירה קוצים, חריות ושלכת של אשתקד, ראיתי את פני מרקוליס ופנ’קה – צער שחור אחד התיזו עיני שניהם…

– פנ’קה, פשוּט, יוצאת מדעתה – סחה לי בעוד ימים מועטים רוֹזה לפי־תומה, כדרכה – בבית התחילו מדברים אמש על דבר השיבה לקיוֹב, ופתאום התחילה היא להתנגד לכך. טענה: “הרי נוסעים אנו ישר אל פּוגרום!” אבל אני יודעת את הסיבּה האמתית.

– למשל?

– היא אוהבת את מרקוליס!

ברק מכוער רצע וחלף את המוח. מעולם לא שׂטמתי כל־כך את הפנים רצופי־החטטים הללוּ עם העינים הכחולות, כמו באותו רגע. כעין שמחה־לאיד, נדמה לי, היתה שפוכה עליהם.

– איזו כסילה אַת! – לא התאפּקתי – פנ’קה תאהב את מרקוליס?!

רוזה ענתה בנחת:

– וכי מי יודע יותר טוב? אתה או אני, שישנה עמה בחדר אחד? אני בעצמי אמרתי לה: המשתגעת את – את מרקוליס?!

– והיא?

– בכתה…

ואף־על־פי שליגלגתי אז על רוזה ועל “שהיא אינה מבינה כלל בפוליטיקה”, בכל־זאת מיהרתי בבוקר־השכם למחרתו לבקש עזרה אצל אנקור. הלז קם זה עתה משנתו, ובהיותו עדיין בלי המשקפיים, עשה רושם של עלוב ונואש.

– מאד אפשר, – דיבּר במין הנאה משונה – סימנים שונים לדבר עוד הרגשתי מכבר.

– אבל הייתכן – את מרקוליס?!

– רואה אתה, דוקא את מרקוליס! מי יודע? הכל אפשר, אפשר שהשתעבדותו של האיש, מסירות־נפשו, הכנעתו – אלו גרמוּ, ואנו בעצמנו בלחישותינו, שלחשנו לה תמיד מתוך לגלוג: “מרקוליס אוהב, אוהב, אוהב…” הרי לך!

אני ניסיתי לסתור בכל כוחותי. המצאתי איזו פלפּוּלים פּסיכולוגיים, היינו, שדוקא מתוך אהבתה לאחר, היא מסכסכת ומעקמת את הענין וכו'. אבל אנקור התאכזר, פישפש והזכיר פרטים דקים שונים, שתמכו את דברי רוֹזה הנוראים.

– לא לחינם דיבּרה אז כך וכך, לא לחינם הביטה אז כך וכך. לא לחינם!

– הא!..

– עכשיו הכּל מובן!..

בערוב היום, כשנאספנו כולנו בחדר פנ’קה, התנהגתי כבר שלא־כשוּרה. השתוללתי, התמרמרתי, עקצתי. ואף על פי כן לא עוררתי שוּם תמהון, כאילו הכּל היה ידוּע ומוּבן.

– נשּחק ב“משכונות” ואולי כבר בפעם האחרונה – הציעה פנ’קה – הלא נוסעים אנו מכאן בימים אלו.

היא שוטטה אילך ואילך, ואיזה כוח דורס, כבכפּות חיה צעירה, הוּרגש בחצאי־סנדליה הצהובים. פניה היו מרוחצים ועליזים, אבל כמו לאחר הרבה בכי…

לשופטת במשחק נבחרה הפעם רוזה. בצחוק כבוש, כאילו היה הדבר מותנה בחשאי מראש, גזרה את פסק־דינה האחד:

– על פנ’קה לנשק את מרקוליס על מצחו!

ראיתי כיצד היתה הנשיקה – צוארה הדק כמו נשתרבּב באותו רגע, כצוָארו של אווז צמא זה, השואף ונמשך אל המים – ושום צל של ספק לא נשתייר אצלי עוד.

אותו לילה היה הראשון, שבו ישוֹן ישן מרקוליס, ואני התהפכתי מצד אל צד. לא היתה אחיזה כל שהיא. כעין מטיל־ברזל העיק על הקדקוד ועל שורש־החוטם מתחת למצח…

– אינך יכול להירדם, – יעץ לי פתאום מרקוליס מתוך מיטתו – נסה נא לעשן פפירוסה…

ואך הכחילוּ החלונות, קפץ מעל מיטתו במכנסיו התחתונים והוציא מאיזה מקום את תמונתה הפוטוגרפית של פנ’קה, כדי להשתעשע בה קצת במיטה, כדרכו. דרך־הילוכו התעכב אצלי והעיר:

– הרי היא כאן יפה יותר משהיא במציאוּת.

הצצתי על הפּרופיל, שהבהיק לנגד עיני הלוהטות מעל חלקת הנייר עם דמדומי־שחר. חיוּך־עיניה כאילו עוד הבטיח משהו…

ועם ניצוץ עומם זה בלב תעיתי ברחובות הרועשים כל אותו הבוקר, עד שנזדמנתי לפתע עם מרקוליס. קרן עור־פניו, ומעיני־הדג שלו נשקף האושר בעצמו.

– הולך אני עכשיו משם. מחר בבוקר הם נוסעים.

הוציא מכיס־חזהו שוב את תמונת־פנ’קה, ואמר בנחת, ככובש את רגש־נצחונו מתוך רחמים:

– ראה, מה שכתבה לי!

בצד השני של התמונה קראתי: “למזכרת־נצח למרקוליס מהאוהבת אותו פנ’קה”.

– נוּ, נוּ… – גימגמתי בהשיבי לו את התמונה. הוא הכניסה בזהירות לתוך המעטפה והשיב אותה אל כיס־חזהו, אחר־כך טפח לי על שכמי:

– נסורה־נא אל בית־הקפה!

נגררתי אחריו כמהוּפנט.

– שתי מנות־גלידה! – פקד על המלצר.

ותיכף הוגשו שתי המנות. לו – ורוּדה, ולי – לבנה.

ממה שדיבּר הוּא לי באותה שעה וממה שעניתי אני לו איני זוכר כלום. זוכר אני רק, כיצד בלעתי בכפית הקטנה את החומר המתוק והקר־הקר כפית אחרי כפית, כפית אחרי כפית…

מאז עברו כבר הרבה שנים. נערות אחרות, הרבה יותר יפות מפנ’קה, כבר הספיקו להשכיחה מלבי ולמחות כל רושם ממנה, וגם אלו נשתכחו. אבל גלידה איני יכול לטעום עד היום.

הנחל, שקלח בין עיר ב–ק ובין מחנה־הצבא, שהשתטח על־פני כל הפּרבר, היה עכוּר, פוֹשר וחשוּד, ולשתות את מימיו נאסר על כל הצבא בכל חומר. מים סיפקה, איפוא, לכל המחנה הבאר היחידה, עם המשאבה שעל גבה, שאותה חפרו להם החיילים בעצמם ושבפקודת מפקד־הלגיון הוּשׂם עליה משמר, כעל כל יתר נכסי־הצבא. בשעת שילוח המשמרות היה הפלדפיבּל מזהיר את ה“דניוַלני” הנועד אל הבאר:

– לז’ידים (ליהוּדים) מן העיר לא ליתן מים בשום אופן!

ופעם אחת, כשדניוַלני זה היה אברהם דיכנא, מיהר הפלדפיבּל והוסיף:

– השומע אתה, ז’יד?

ותיכף העלה כלפי היהודי צחוק של חיבּה, צחוק קוֹקיטי, שהיה בו מעין: “אבל אותך הלא אנו אוהבים אף על פי כן”.

דיכנא היה יהודי ווֹליני, בן־כפר, אדמוני ורחב־כתפיים. בּאוירו של הצבא התאקלם במהירות, נעשה קַלָע ממדרגה ראשונה. ועל גבּי ה“סוּלם” היה מטפּס ועולה עד עצם גג הקסרקטין. בהתעמלות־השדה היה הוא בין היחידים המאוּשרים, שיכלו לקפוץ ולעבור את הפחתים, את “שוּחוֹת־הזאבים” הרחבות, ומפקד־הרוֹטה, הקפּיטן אוּשקוֹב, היה רואה וכובש את הנאתו, כאָב זה, בשעה שמהנה אותו הבן המֵביש… אלא שבשעת ביאת הטירונים היה אותו קפיטן פונה אל היהודים שביניהם:

– היו לבני־חיל, אף על פי שיהודים אתם. היו כדיכנא שלנו!

והיה מראה באצבע על דיכנא, שהיה מטפּל אותה שעה בניקוּי־רובוֹ, כשהוּא מצליפו למעלה ומביט בעינו האחת לתוך חלל הקנה שלו כלפי החלון…

את רובוֹ אהב דיכנא ביותר והיה מנקה אותו תכופות ומושחו בשמן, שלא יעלה חלודה, חלילה. אהב גם את מגפיו הצבאיים, רחבי־החרטום, דיקדק בלבישת כסוּת־הבטן, והיה מספר את שער־ראשו עד עצם הגוּלגולת. כשהיו החיילים הצעירים מטאטאים לפעמים את הקסרקטין בהשגחתו, היה מזרזם ודוחקם כ“קפּרל”, נוטל מידם את המטאטא בעצמו, מטאטא ונוזף:

– כך מטאטאים! כך! אסור לאבק שישתייר! לעבוד "באמונה וּבאמת! לא למדתם "סלוֹביֶסנוֹסט (הלכות־צבא)? Cepbe! (טירונים אפורים!).

ו“באמונה ובאמת” קיים הוא בעצמו. על המשמר, למשל, לא התנמנם מעולם. הלוֹך והקף את הבנין היה מהלך בלי הפסק כל שתי השעות, וכשהיה רואה מעין צל אדם, היה קורא תיכף:

– מי הוֹלך?

גם עכשיו, באחת־עשרה בלילה, ליל־קיץ חם, בעמדו ליד הבאר, היה ער ביותר והסתכל לפניו, כלפי העיר. מאחוריו ישן מחנה־הצבא על אוהליו, מחסניו וצריפיו (מדורי האופיצרים). משם נשמעו לרגעים רק הפקודות המאוחרות, שמסרו בקול זה לזה התורנים של ה“שורות”. הפקודות התיחסו אל תרגילי־היריה, שעתידים להיות מחר בעלות־השחר, יריה במרחק של אלף וחמש מאות צעדים ושרבים מחטיאים בה את המטרה. דיכנא נזכר, איך שאשתקד לא החטיא ביריה זוֹ אף כדור אחד, והוא כבר שינן בדמיונו את המימרה, שעליו בעצמו לצווֹח לאחר מעשה:

– דיכנא בכל חמשת הכדורים לא החטיא, רום הוד־מעלתך!

– בן־חיל! – שומע הוא כבר את קולו של הקפיטן מתוך האוהל.

גל חם של גאוה כמו טילטל אותו ממקומו ונישאהו למרומים ומשם הביט עכשיו על העיר שלפניו. שם פחתו והלכו האִשים, נשמעה הגפת דלתות, קולות מרוסקים; בקירוּב־מקום צווחה אשה יהוּדית אחת:

– אַי־אַי־אַי, איזו אורחים יקרים! מנדל, שׁפוֹת את המיחם!

שאט־נפש נתמלא דיכנא כלפי אלו החיים העלוּבים, שנתרחק מהם כל כך במשך שתי השנים של שירוּתו, אילו החיים שאין להם שוּם מוּשג מאמנוּת־היריה, מיפי “המַרש הצרמוֹניאַלי” (מצעד חגיגי), מפלאי ההתעמלוּת, חיים ללא־אומץ, ללא פסיעה נכונה, ללא “שבוּעה”…

צעדים נשמעו על הגשר בלווית קשקושו של דלי־נחושת. יהודי מן העיר הולך לכאן, בודאי, לשאוב מים. דיכנא מישמש בכידונו והתיצב הכן.

– מי הולך? – קרא רוּסית.

– הרשה־נא לי, סוֹלדט, לשאוב מעט מים! – התחנן איש בקרבתו, בלי דעת, כניכר, כי יהודי לפניו.

הטוֹן של הכנעה גירה משום־מה את דיכנא, והוא ענה:

– אסור. לא אתן!

– רק כדי סאמוֹבאר…

– לא, לא!

הלז הפנה את שכמו מתוך יאוּש:

– על מעט מים הוא חס…

– נוּ, נו, אל תהא סח כאן הרבה – קרא אחריו דיכנא – ז’יד!

מחר עתיד היה להיות ביקוּרו של מפקד־הקוֹרפּוּס, הגנרל לאינפאנטריה ג–ג, שאת שמו הגרמני למדוּ לבטא בקושי רב החיילים ילידי רוּסיה הפנימית ושסנטרו הגלוּח, השמן והמסוּדק בין שני עברי הזקן הצחורים שלו, נחרת בדמיונם עד עכשיו רק לפי תמונתו הגדולה, התלויה על הקיר למטה מסוּבוֹרוֹב. כמו תמיד, לפני כל ביקוּר, נשתנה בקסרקטין סדר־היום. קודם הצהרים נתמעטוּ תרגילי־הסדר, ולעומת זה נתרבוּ לימוּדי ה“סלוֹביֶסנוֹסט” (הלכות־צבא), כדי שלא ייכּשלוּ, חלילה, הטירונים בלשונם, בהיותם נבחנים על ידי הגנרל; ואחרי הצהרים עסקו החיילים בניקוּי הקסרקטין, בשפשוּף־הרצפּה, בצחצוּח־קלחות־הנחושת הקטנות. המיטות הוּצאוּ אז אל החצר, ששם עמדו צפופות עם הארגזים על גביהן, ובשעה שמבפנים נשמע הגירוּד השרקני של קרשי־הרצפה, ניפנף הרוח בחוץ את המגבות התלוּיות על קוֹלביהן, למראשותי המיטות, אלו המגבות הכפריות, הרקוּמות רקמה אדומה, שפירפרו עכשיו יחד עם לבות־בעליהן: “המפקד של הקוֹרפּוּס!”…

הדאגות והטרדות השונות והמשונות רבו ועצמוּ ביותר. התקלה יכולה לבוא דוקא מאיזה מקום לא־צפוּי. פתאום יצווה “הוא” לפתוח את הארגז, ושם אין סדר: חסר מספר־הלבנים, ערבוביה, מתגלגלים גזירי סוכר. או שיעלה על דעתו לבדוק את הרגלים, והציפּרנַיִם, כמדומה, מגוּדלוֹת, ואפשר שגם ימצא רפש בין האצבעות. והעמידה בשורה באוֹתה שעה כשהיא לעצמה? סידוּר החפצים והמכשירים השונים על גבי המיטה? על דבר קל שבקלים אפשר לקבל “הערה”, ואז – אָבדן לדורות! מפקד־הרוטה יענוש קשה את הקפרלים, ואילו מצדם יתנקמו אחר כך בזה ה“משוּעבד” להם, שעל ידו באה התקלה, יתנקמו באכזריוּת: העבדה עודפת, נזיפות, הכאות…

גזוּל־מנוחה, כמעט לא פחות מהחיילים הנמוכים, היה גם היֶפרייטור הפּולני, יליד אחד הכפרים בסביבות וַרשה, סטניסלב בז’וּסקוֹ. בראשית החורף קיבל פלוגת טירונים לחינוך; הרבה טרח והתענה ב“שדים האפורים” הללוּ במשך שלושת החדשים, ועכשיו הריהו מתירא מאד, שמא “ילבינו את פניו”. הוא שוטט עכשיו אילך ואילך, מוּטרד ביותר, זירז את חניכיו, שגירדו את הקרקע מתוך זחילה על ארבע במגרדות של ברזל, וכשהפלדפיבּל קצר־הקומה היה יוצא ורץ ממדורו, בהחזיקו בהנאה מיוּחדת את יד חרבו, הנגררת אחריו כזנב, היה בז’וּסקוֹ נותן בקולו: “מהרוּ, ילדים! גרדו עד שנסורת תהא נזרקת למעלה! פלדמאן, אַל תפגר!”

מפני הפלדפיבּל התירא הפולני ביותר והיה שת לו בחלקות בצורות שונות. בדבּרו עמו היו פניו מקבלים פעם בפעם איזה סבר תמימי, תינוקי, ועיניו הכחלחלות נוצצו אז כשברי־זכוּכית לעין־הירח. כשבנו הקטן של הפלדפיבּל, פֶדקה, יצא לפעמים אל הקסרקטין והיה מצליף, כדרכו, את החיילים בשוט שבידו, מצליף בכוח על מגפיהם, על ירכיהם, על כתפיהם, ונוזף בתוך כך, בחקותו את אביו: “אי, קאנאליה טי!” (מנוּול שכמותך!) – היה בז’וּסקו חוטפו ומנטלו על זרועותיו ונושקו, ונושקו לעיני הפלדפיבּל. ברגעים כאלה קשה היה לחניכיו, שהתענו תחת אגרופיו, להכירו. עוד יותר נוח ורך היו רואים אותו, בשעה שקיבל מכתב מביתו. את מכתביו היה קורא פעמים אין מספר, בכל פעם כשהגיע לביטוּיים הסנטימנטליים, הביטוּיים הפּולניים, היה בוכה כתינוק.

אבל יחד עם זה היה היֶפרייטור גם כעסן נורא ומלא ארס. דיה היתה בשעת לימודי ההתעמלות “קפיצה” אחת שלא כהוגן, בכדי להעבירו על דעתו משטף־כעס. אז היה מכה את ה“קאליֶקה” (“לא יוּצלח”) הזה לא פּחות מחבריו, היֶפרייטורים הרוסיים. ההבדל היה רק בזה, שבעוד שהללו היו מכים מתוך שלוָה פּנימית, מפני שטבעם בכך, היה הוא, בז’וּסקוֹ, מזדעזע כוּלו, מתאדם לפני ההכאה ומחוויר תיכף לאחריה. והמוּכה גם הוּא, בשעה שאצל הראשונים היה על פי רוב מקבל את הדבר באהבה ומצדיק על עצמו את הדין, הנה עכשיו לא היה יכול להתאפּק, וקוּזמה אניקין, “קאצאפּ” טוּלאי, היה נוזף אחר כך בחשאי, בינו לבין עצמו:

– אך זהו פּוֹליאטשינה ארוּרה, תינזף־נא אמו!

נזיפה זו היתה מגיעה לאזניו לפעמים, ומתוך כך היתה מתחזקת בלבו השנאה הכבושה, שהיה שונא את חניכו זה. קוּזמה אניקין! הבריה הצחורה הזאת כאילו הוצקה מאבני גיר. קדקדו הלבן והגזוּז נדמה היה קשה כחלמיש, ועל רקותיו הנמוּכות והדלות היו זרוּעים עיקרי־שערותיו, שערות הפּשתן שלו. בז’וּסקוֹ שׂטם את פּיו הרחב, שלשונו התהפּכה בתוכו באופן משונה בשעת דיבּורו, זה “חיתוּך הדיבור” החד עם צליל־הנחירים שלו, בצירוף ההברה “טוֹ” לכל מלה ומלה; שׂטם את עיניו החצופות, קטנות־האישונים, שבהן ריפרף מעין להט־הקרדוֹם בחורף; אבל יותר מכּל שנא את חטמו. הוי, החוטם הזה? הוא היה מחוטט כולו, פגום באמצעיתו ומוזקר למעלה, והנחירים הדקים והרחבים שלו הזדעזעו והתנפחו, כשקולו הנתעב התפרץ עכשיו אגב קימה רשלנית מעל הרצפה:

"אֵי טוּלה, טוּלה, טוּלה, –

טוּלה רודינה מויה – יה!…"

(“טוּלה – מולדתי!..”)

– אל תשתפך כל כך! – גער בו בז’וּסקוֹ ־ לא עת־שירה היא עתה. תשיר מחר בערב, כשהבּיקוּר יעלה יפה!

ושפשוף־הרצפה הגיע בתוך כך לקצו. בחצר, במחשכּי־הערב, התחילו מנערים בשנַים את השמיכות הצבאיות מהאבק שבהן, ואחר־כך נשאו והשיבו את המיטות אל תוך הקסרקטין והעמידון על מקומותיהן. המיטות עם הארגזים על גביהן היו כבדות ביותר, וקשה היתה העליה על מדרגות־המעקה. דחק, המולה, זירוז, נזיפות־האֵם. באותה שעה רצו חיילים אל המטבח, ושם בערפל, שמתוכו הסתמנו פניו הרחבים והאדומים של מבשל־הדייסה, ובתוך ריח כבד של כרוב מבושל, ליבּנו על גבי הגחלים הבוערות את אבזמי־החגורות שלהם, כדי להעלות עליהן את קרוּם־התכלת הדרוּש. אבל הקרום, כמו להכעיס, לא עלה יפה, ואז, מבוֹהלים ודחוּפים, חזרו ונפחו בגחלים, הלוחשות עד כי, מדוּכדכים ונואשים, השליכו את ה“עסק”, ובפנים להוטים, צרוּבים ומיוזעים, רצו ויצאו החוצה, אל הרוח הקר. בתוך הקסרקטין כבר הוּקם הסדר, הודלקו העששיות והפלדפיבּל רץ מתוך מעונו אל הלשכה ובחזרה, והזהיר:

– מפקדי־הפלוגות, אל ה“סלוֹביֶסנוֹסט”! שננוּ לחניכיכם את התמונות על הכתלים, שננוּ היטב! המפקד של הקוּרפּוּס דרכו לשאול על אודות התמונות. ראו, הזהרתיכם!

– הפּארטיה שלי, אלי! – פיקד בז’וּסקוֹ.

הוא הגיש שרפרף אל הכותל, עלה עליו, והתחיל קורא בקול קריאה רעוּעה באָזני חניכיו, שעמדוּ בכנוּפיה מאחוריו, את הכתוּב מתחת לתמונה הראשונה בשורה: “מלחמה עם התוּרכים בשנת 1878”. בקראו להלן על דבר קשי־המצב, שהיה בהתחלה, ועל דבר הנצחון אחר כך, נשמע צחוק־הנאה בקולו, ובהתפּעלוּת תמימה פנה לאחוריו:

– השומעים אתם? מספר צבא האויב היה כפליים משלנוּ, ואף על פי כן…

גמר וירד מעל הספסל ובחן את אחד החניכים:

– כיצד תענה למפקד של הקוֹרפּוּס כי ישאלך: “אמור־נא לי, בן־חיל, איזו תמונה היא זו?”

– מלחמה בתוּרכים, רום־הפלגתך!

– טוב. מלחמה בתוּרכים. הבה, נלך הלאה!

העתיק את הספסל אל התמונה השניה. כאן היה מצויר איזה הר שומם בחורף, הר משוּפע וחלקלק, ועליו מטפּסים ועולים צפוּפים גיסות האויב (השבידים, כמדוּמה). בולטים כידונים באלכסון. באותה שעה הרבה מהם נרתעים לאחוריהם ונופלים חללים מחמת האבנים הגדולות, שממטירים על ראשיהם מפסגת־ההר – “שלנוּ”. ובז’וּסקוֹ קרא שוּב בהנאה יתרה, ומאחוריו הפסיקוֹ אניקין בצהלת־נצחון:

– באבנים־טוֹ! ישר על ה“בּאשקה” (ראש) טוֹ!

בהיוָכחוֹ, כי לתלמידיו מחוּורת כבר גם תמונה זו, עבר היֶפרייטור לתמוּנות אחרות. אגב, הצביע על הטבלה, שעליה מצוּיר הרובה לפרטיו, לחוליותיו וּמנגנוניו, והעיר:

– המפקד של הקורפּוּס יכול לשאול אף לזו. כיצד תענה, גוֹרדין?

– חלקי־הרובה, רום הפלגתך?

– טוב. חלקי־הרובה. הבה, נלך הלאה!

כשהגיע הפולני לבסוף עד התמונה האחרונה, הקבועה, בקצה־הכותל, בקרן צפונית־מערבית, והידועה לו היטב, זע לבו, כמו בקבלו לפתע מכתב מביתו. למראה הגשר הגבוה, הנטוי מעל לנהר רחב־הידים, ושפעת הגייסות הפרועים באנדרוֹלמוּסיה של כידון איש ברעהו, סחרחר ראשו קצת. אחרי קראו בקול:

“המלחמה עם הפולנים ליד פּראגה”, עלה בדעתו להפסיק את הקריאה תיכף, אבל יחד עם זה הרגיש, כאבותיו האוּמללים בשעתם, בהתנפּלם אז מתוך יאוש אל תוך הויסלה, כי מוכרח הוא כבר להתגלגל ולנפול בלי מעצור. הוא קרא הלאה־הלאה על דבר פרטי “הטבח הנורא”, שערך אז חיל סוּבוֹרוֹב ב“אויב”, בנשים ובטף שלו, עד שקולו התחיל רוטט ופיו מגמגם. בחששוֹ, שמא יפרוץ בבכי, התחכּם והתחפּשׂ, כאילו נתקל במלה קשה, שאי־אפשר להלמה, קולו נפסק פתאום – ושתיקה…

כאן נסתבּך במבוכה משונה. לא להמשיך את הקריאה ולא לרדת מעל הספסל באמצע, שהרי קשה הדבר בלי שום אמתלה לכך. גל דם פרץ אל פניו והציף את עיניו. מאחוריו מתלחשת כנופיית חניכיו, וקוּזמה אניקין, נדמה לו, מתחצף ומלגלג כלפי שכמו: “אהא, פוליאטשינה ארורה, אהא!” ומאיים באגרופו…

– אני קורא כאן ואתם מתלחשים שם! – נחלץ בז’וּסקוֹ מן המיצר, והפך את פניו – אדומים־אדומים. ישר אל עיניו הביטו עיני־אניקין החצוּפות, הקרות, עם להט־הקרדום שבהן, הביטו וליגלגו באמת. מתחת להן בּלט החוטם המחוּטט, הפגוּם באמצעיתו ושנחיריו הרחבים והדקים הזדעזעוּ עכשיו, והתנפחו והתנפחוּ.

– הרי לך! – קפץ בז’וּסקוֹ משתולל והכה באגרוף מהופך על זה החוטם, השׂנוּא לו כל־כך. דם ביצבץ ועלה, איזה דם דלוח, עכור, כדמו של שרץ.

– זא שטוֹ?! (על מה?!) – פּרץ אניקין ביללה פראית – על שוּם מה האדון היֶפרייטור מַכּני?!

– אני יודע על שום־מה! – ענה בז’וּסקוֹ חיור, ועיניו תעו בינתיים מתוך פחד מסותר על פתחו של מדור הפלדפיבּל.

– יודע על שום מה, – התחצף וחיקה את דבריו אניקין, בכבשו את קילוח־הדם בכף־ידו – גם אני יודע על שום מה… יודע אני טוֹ!…

I

בני שבע־עשרה, שמונה־עשרה שנה, היו יוסף שמיד ומשה אובּסקוּרוֹב, כשהיו נפגשים שניהם בעיר־מולדתם היפה, ואגב מצמוץ עינים כלפי האופק סחו והתפלספו על דבר האהבה. כזה כן זה הירהרוּ באותה שעה בפייגיל ליפשיץ זו הבלונדית, דקת־הצואר, עם העינים המחייכות, האביביות, שהיו פוגשים אותה לפרקים בשביל הצר, המתפתל במורד־ההר והמוביל אל הגשר, ומבעד לערפלים, שהיבהבו לפני עיניהם משפעת השירים והסיפוּרים, שירי וסיפוּרי אהבה עצובים, ששניהם היו ספוגים בהם, הביטו בציפּיית־רתת אל אותו הגיבוב הכחלחל של החומות והכנסיות הרחוקות שבשפת־האופק, ושהרכבת, נתפסת לעינים בקושי, זחלה שם לאט־לאט, מעוּלפת בקיטורה ושרקה מרחוק את שריקותיה הקטועות, שריקותיה המבטיחות.

– עיקר האהבה הוא בזה, כמדומני, שרוצים, כי לאהובה גופא יהא מושג נכון מיפיה, מחִנה; רוצים, כביכול שתהא היא אוהבת את עצמה. אתה מבין? רוצים ממש, שתהא היא אוהבת את עצמה, כשם שאנו אוהבים אותה. ומכיון שחפץ מוזר כזה אי־אפשר לו שיתמלא, לפיכך מורגש תמיד אותו אי־הסיפוּק שבאהבה, אותו הצמאון, שאינו מתרווה לעולם. אתה מבין?

כך דיבר יוסף שמיד ונשתתק. משה אובּסקוּרוֹב הביט עליו כל העת בעיניו האפלות, שחיבה עזה, הכרת־טובה וקנאה דקה שימשוּ בהן עכשיו בערבוביה. אחר כך ניענע בראשו קצת והעיר:

– קשה לצמצם את כל האהבה בהרגשה זו בלבד, אבל קורטוב של אמת ודאי יש כאן. יש!

אחרי שיחה כגון זו היו שניהם נהנים הנאה יתרה והיו מרגישים את עצמם המשכים מהמשוררים וכל דקי המחשבה והרגש של הדורות הראשונים, שנשמותיהם נתגלגלו בהם, בשמיד ובאובסקורוב. הללו, לאחר שביצירותיהם אהבו להשתעשע במות, לשיר עליו ולציירו מצדדים שונים, כאילו כדי להתרומם עליו ולנצחו, מתו, סוף־סוף, כאחד האדם, ושבקו להם, לשמיד ולאובסקורוב, את כל אותן הנערות הענוגות, הנפלאות, הנאהבות שלא־בידיעתן, את הירח, את הנהר, את טחנות־הרוח, בעלות־כנפים אלו, שמסביב להן כל כך טוב לתעות בלי מטרה, להרהר ולהזות, להרהר ולהזות.

אובסקורוב הקודר, עם הקמטים הפקחיים על מצחו החזק והאֶנרגי, הגה חיבה אבהית אל שמיד הרך, הרפה והזקוק לחסות, וזה גם הוא נמשך אל רעו, אל קדרותו, אל יסוד־החושך שבו. כי אף על פי שאובסקורוב באביב, או בימות־הקיץ, רבי החום והאורה, היה פגום־דמות ומכוער כמעט, הרי היה יפה, יפה מאד, בלילות־הסתיו האפלים. אז היו מבהירות עיניו הטובות, המעודדות, כוֹח מושך מיוחד ניתן להן, וחפץ היה מתעורר להתרפּק עליו, לחסות בצלו, להילחץ אל אדרתו.

מתוך בדידות ועצבות בלילות כאלה היו שני הרעים אוהבים ללון אצל חברם ניבליוֹב. ההליכה לשם היתה נעימה ביותר. צריך היה לעבור על פני בית ליפשיץ, בעל החלונות הגדולים, עם וילאותיהם ופרחיהם, לרדת באותו השביל הצר, שמתפתל במורד־ההר ומוביל אל הגשר, ללכת אחר כך לאורך הנהר הרחב, הכרסתן.

וניבליוֹב היה מקדם את פּניהם, כדרכו, בהעויותיו המשוּנות ובמנהגיו השגעוניים־ציניים, בהראותו להם אגב־כך את שיריו הקצרים, התאוותניים, השותתים־דם, שכתב בלילה האחרון. זה היה צעיר חולני עם לסתות נופלות, חוֹטם עקום, דק וחד כסכין, ועם שׂער־ראש שחור־שחור ויבש־יבש, שמעל לאש־העינים עשׂה רוֹשם של פיח ואבק־פּחמים מצוננים על גבי משוּאות־שריפה. כאן, בין הכתלים העצובים, שרו, התפלספו, התגלגלו על הדרגשים והספות. אובסקורוב, כדרכו, היה מגיע לידי אֶכּסטאזה משוּנה, כאילו הוּארה והתלקחה בלבּת־אש כל ישוּתו האפלה, נוהם כחיה פצוּעה, מקפּץ ומחבק את חבריו בזרועותיו הכבדות ונושקם בשפע־אהבה. אבל אחר כך שקעה האש לפתע, ואז, רחב־כתפים וחזק־מצח, היה מתחבט בקרקע וּבוכה, וּבוכה.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – היוּ גוחנים אליו שמיד וניבליוֹב, מתבטלים בעיני עצמם לגבי יללה אי־מוּבנה זו, איזו יללה עילאית, שלא מעולם זה. דיבורי ההרגעה השונים הורגשוּ בטלים, מחוסרי־כוח.

היוּ עֵרים כל הלילה. שתוּ טה מסאמוֹבאר שקוּע בהרהוּרי־אהבה ואכלו תפוּחי־אנַטוֹנוֹבקה". החלונות השחירוּ והזדעזעוּ מסופת־החוץ, וּבבוקר־השכם, כשיצאו אל המעקה – שלג. השלג הראשון, הרענן, כיסה את גגו של בית־ליפשיץ, שעמד מנגד על ההר, מוּבדל מיתר הבתים.

II

נודדים בכרכים שונים, בארצות שונות, ורחוקים מעיר־מולדתם וגם איש מאחיו ריחוק־מקום וריחוק־זמן, חיו יוסף שמיד ומשה אובסקורוב, זה בלווית צלו של זה. צלו הקודר של אובסקורוב נגרר אחר שמיד, וזה לא פסק להרגיש מרחוק את הנפש הקרובה אליו, שמחבבתו, מעריצתו ויורדת לסוף דעתו והרגשתו. את מכתביו העצובים היה שותה כיין. הללוּ היוּ מלאים חיבה לטפנית, יאוּש וקובלנה בלתי־פוסקת על השעמום, על הריקות, על חסרון־העיקר.

ולא בכדי היתה קובלנה זו, וגם לא בכדי ליטפה כל כך את שמיד. אותה האהבה, שנקבעה מקדמת־דנא בעמקי לבם בצירוף נערות מיסודה של פייגל ליפשיץ, אותה האהבה האמיתית ניתנה, יחד עם אותה פייגל גופא, לאחרים, לאחרים, וּבמקומה ביזבזוּ את הלב לבטלה אלו חיכוכי־האהבים הקלוקלים, המזויפים, אהבים מתוך שעמום, מתוך אפס־מעשה, מתוך פחד־הריקות. האהבים הללו והעלמות הללו! אלו הנפשות המרוככות, הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחוּלים, מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. נשיקה מזוּיפת מרטיבה את עיני העגל שלהן ואז, יחד עם גוֹעל־הנפש, שהן מעוררות באותה שעה, גם צחוק מפרכּס לצאת, ואתה ממהר לכבוש את פּניך במשקע־צוארן ולנשק להן עוד – רק כדי לטשטש אגב כך את הצחוק ה“מסגיר” הזה, שמתגנב ויוצא.

והחיים חולפים בינתיים, חולפים בין החומות, הדומות זו לזו, ועל־ גבי האבנים המרוּבעות של מרצפת־הרחוב. חולפים, חולפים החיים. הנה קיץ כבד־שרב, מבעית באֶפּדמיות ובריח־הקרבּול שלו. משחיר־מבהיק הצועני בחמה הלוהטת, ועיניו הערמומיות – חסילי־בית לחים על גבי חלבון של ביצה צלוּיה. אסירים במלבושיהם האפורים, גזוזים ומיוזעי־מצח, נושאים משאות כבדים באמצע־הרחוב, בלווית השוטר המזוין שמאחריהם. קירקס. נהם החיות נשמע מבעד לכתלי־הקרשים הדקים שלו, ועל מוט במבואו מתנועעים התוכיים האדומים. חורב, אבק וקושי נפשי. תכוּפות נפגשות ברחוב עגלות־המתים הקתוליות, אלו העגלות הכחוּלות, עם ארבעת הקברנים, הלבושים כחולים, בארבעת קצותיהן – כשהן ריקניות עדיין ומוכנות לקלוט… סתיו. המודעות על הכתלים, הקירות והגדרות, קרועות כבר, ונשארו עליהן אך קטעי הקיבּוֹרוֹת הענקיות, שיורי תמונות האַתלטים של אותו קירקס, שכבר נסע מכאן. בין־ערבּיים ברחובות נראים רהיטי־הבתים, כשהם מוּבאים בחזרה ממעונות־הקיץ, ופרחי־הבית הגבוהים, הקודרים והמאובקים קצת, נישאים לחוד, ומטילים בחללו של חוץ את העצבוּת הטרקלינית. אלוּ הצמחים הביתיים הכבדים, הניזונים מהעפר השחור שבעציציהם העמוקים, אלוּ עדי־הראיה האילמים לגסיסות ולמיתות השונות, החשאיות, בלילות, בחדרי־חדרים. חורף, ואחריו האביב כמו אשתקד. המנגן העיור בפינת־הרחוב מנגן את ניגוניו הישנים בהרמוניקה השחורה והמטולאה שלו, והרוח האביבי מפלג בעצלתיים את זקנו חסר־הצבע. ושוּב קיץ… אותן הנערות, שזה אך אשתקד היוּ עוּלות־ימים וגיבורות־הקוֹרסוֹ בשל יפיין הפורח, נפגשות עכשיו מכורכמות, עם חרמשי־תכלת מתחת לעיניהן, כאילוּ בכוּ כל הלילה. וכך חולפים, חולפים החיים. מתרבים החריצים הדקים בירכתי גבות־העינים, מתעוררת איזו נטיה להשתעשע בתינוקות, ובשעת ריצה מהירה – כעין רגבי־עפר מתרוצצים ומתפוררים בקרב.

השירים של המשוררים הצעירים, שצווחים מתוך נוער, מתוך אושר, ושרים על אהבה אמיתית, רחוקה, אהבה בין הרים, אשדות־מים ונשרים, מעוררים משׂטמה, כעס; בנחת־רוח נקראים השירים של המשוררים העייפים, הקובלים, שבוּרי־הכנפים. אבל עוד עולים על אלה הם מכתביו האחרונים של אובסקורוב. היאוש התהומי שלהם כמו בולע, מבטל את זה של אחר. ברגעים הקשים נעימה כל כך הידיעה, כי יש אדם בחללו של עולם, שסתיו תמידי בעיניו, ועל כתפיו הרחבות כמו טעוּן כל הסבל העולמי. יש אדם כזה, יש!

III

לתוך עצבוּת חדשה, שלא ידע אותה קודם, נפל שמיד, כשהפתיעו בבוקר אחד מכתב עליז מאובסקורוב. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו”. כך, בין שאר הדברים, כתוב באותו מכתב, ובסופו:" בשלהי קיץ זה נבוא אליך, להשתקע בעירך, נבוא – אני ויוּליה שלי, אני ויוּליה שלי!"

וּבערב הנועד, כששמיד התנשק עם ידיד־נעוּריו בתחנת־הרכבת, כמו הרגיש על שפתיו את הלחלוחית של האושר עצמו. עיני אובסקורוב, שלפנים, בשכבר־הימים, היו תמיד אפלות כל כך, קרנו עכשיו, ועשוּ רושם של חלונות קבוּעים בבנין חדש, חלונות, שבמקומם, עד עכשיו, היתה העין רגילה לראות את החורים הנבובים, השחורים.

– זוהי יוּליה שלי!

עם לחיצת־ידה הראשונה, מבעד לתוהוּ־ובוהוּ של בית־הנתיבות, הציצוּ לתוך עיני שמיד עינים כחלחלות, שוחקות, אביביות – מיוּדעות. הפסיעות על גבי רצפת־השיִש נתנוּ הד קולני בחלל המקומר, הגבוה־גבוה. השעונים העגולים הענקיים פה ושם היו כבר מוארים מבפנים, ומחוגי־הברזל הענקיים שלהם נראוּ, איך הם זזים ממקומם.

שמיד זרק אל חברו הבטה ערמומית מן הצד:

– הלא היא דומה לפייגל. מצא הגנב!..

ועוד באותו ערב טיילו שלושתם בגן. אכלוּ ענבים מחפיסת־נייר אחת. מעין לבנונית־כפור היתה שטוחה על אשכלות־הענבים ועל נופי־האילנות מסביב. הספסלים היו רטוּבים, שחורים וּמלאים שלכת.

העבר הרחוק, עבר העלומים רב־ההזיה, המשוּתף לשני הרעים, העיק מאחור ותבע איזו מלה חזקה, שתהא כובשת והולמת אותו, אבל המלים, שנזרקו עכשיו מפיהם, כל כמה שהיוּ רוטטות־נפשיות, לא הלמו את העיקר. כך, לפעמים, בשדה מתעורר צורך לשיר איזה ניגון נפלא, שיהא הולם את היופי המגוּון מסביב, את גלי־הקמה, רחש־האילנות וצרצור־הצרצרים, אבל הרוח החפשי טורף את הקול האנושי בראשית־יציאתו, והניגון מתמלט – חסר אונים, כבד, מדולדל.

– וניבליוֹב שלנוּ מת. אותו ניבליוב!

– כך, יוספ’קה, ניבליוב מת, ואנוּ חיים, ואנוּ חיים!…

וזה כבר נפל לתוך סילודיו, חיבק את חברו ובן־מולדתו בזרועותיו הכבדות וּנשקוֹ וּנשקוֹ. יוּליה ענתה:

– אתם התנשקו לכם, ואני אוֹכל את הענבים!

– איזה קול יש לה!… – צוַח שמיד.

הקול הזה, הריאתי, הניחר קצת, לא נשתתק באזניו של שמיד כל אותו הלילה; יחד עם זה לא חדל להרגיש גם את לחיצת־ידה. זו היתה לחיצת־יד מיוחדת במינה – כאילוּ לא את כף־היד לחצה, כי־אם את הלב.

וכמו אגרוף חזק הדפוֹ מאחור, כשרץ בבוקר־השכם למחרתו אל אכסניית אובסקורוב. כל היום לא סר מעליהם וסייע להם בחיפּוּשׂי־דירה. תעוּ ברחובות ובמשעולים רחוקים, לא־ידועים, בכל קצוי־הכרך. פעמים היו שמיד ויוּליה נשארים לבדם בחצרות, עם קטעי־גנים בתוכם, או בפרוזדורים אפלים, שאוֹר מגוּון חדר לשם בעד זגוּגיות־הדלתות, זגוּגיות אדוּמות וכחולות, זו בצד זו.

ושכּרוֹן משוּנה תקף את הנפש יותר ויותר. היתה ערבוּביה עמוּקת־תוכן: העלים הנושרים בגנים, העלים הצהובים, הדקים והשקוּפים, ששקיעה יפה, שקיעת־זהב, האירה אותם תחת רקיע מעונן, שׂערה הבּלונדי והריחני של יוּליה, קולה המלטף, המשיב את הילדוּת, ועיניה – רסיסי־טל מתנועעים ברוח־בוקר.

דירה נמצאה לבסוף באחד־המשעולים שבקצה־העיר, בין סוללות מסילת־הברזל מזה ובין הנהר מזה. שמיד, באבוֹד לו פתאום מושג־העת, איחר לשבת שם עד לאחר חצות. הסאמובאר, השקוּע בהרהוּרי־אהבה, רתח כבימים הראשונים, כשעוד צלה של פייגל היה מלווה על כל פסיעה. ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל ידיד־נעוריו, על שטרח וּמצא יופי זה, שעכשיו הוא מהנה גם אותו, את שמיד, הימנו. ורק כשנפטר מהם לבסוף ושמע את נעילת הדלת מאחוריו, הבין, כי כבר אין שותף לו בנשיאת השעמום והריקוּת הכבדה. הלה כאילוּ השליך את המשא מעל כתפיו הרחבות והטיל את כוּלו עליו, על שמיד, ובמקום האחוה אז, בעיני־הסתיו של אובסקורוב, הופיע עכשיו, בעיני־האביב שלו, רק מעין צל רחמים בלבד.

הוא הלך יחידי על פני הדרכים והשבילים החיורים מנוֹגה־הירח – בלווית צלוֹ הארוך. כשנכנס אל מתחת לגשר של מסילת־הברזל, קישקשה וחלפה מעל לקדקדו רכבת ארוכה־ארוכה, רבת־קרונות.

IV

על גבי הספה התוּרכּית החדשה, שבהנאה יתרה קנתה אותה יוּליה, התגלגל שמיד כל הימים וחצאי־הלילות, עם עצבוּת יפה בעיניו האפורות. כעין עופרת הוצקה בכל אבריו, עיניו נתלהטו ונתחדדוּ וכמו מאליהן תרוּ וארבו לכל תנוּעותיה של יוּליה, שהיתה, כדרכה, תוֹעה בעצלתיים מחדר לחדר בסנדלי־הארג שלה. ותמוּה: כל פעם שהיתה מתעלמת מעיניו, שוכח היה את רשמי־פניה בדיוקם ובמלואם, ובסקרנות חדשה הסתכל בה אחר כך, מתאמץ להטביע בזכרונו – ויהי מה! – את הכתם הקטן בצד חטמה, את משקעי־לסתותיה, את סנטרה. אבל אלוּ, רחוקים ובלתי נתפסים, לא נתאחזוּ בדמיון, השתמטוּ, ובקוצר־רוח ובגויעת־לב חיכה שמיד להתגלותה לפני עיניו עוד פעם.

באמנות ערמומית, ועם זה שלא־מדעת כמעט, היה זורה את קוּרי־רשתו אילך ואילך; אלוּ היו קוּרים דקים, מגוּונים, שהתאמץ לכוננם כלפּי יפיה, וביחוּד כלפּי אותם מקמטיו המסותרים, שעד עכשיו עוד לא טיפל בהם שוּם עיוּן, ואפילו זה של אובסקורוב.

– רוצה הייתי לראות, איך אַת בוכיה, יוּליה. בלי ספק צוחקות עיניך גם אז.

צחוק־עיניה זה, שתמיד הכיל בתוכו גם מעין לגלוג דק, לגלוג על אותה האהבה, הרת־היסורים, שהוא נושא בחובו, הפיל את לבו עליו, וכדי להכריעוֹ ולטשטשוֹ, לפחות, לרגע אחד, היה משתמש לפעמים בשיעולה הקטוּע או בנשימתה הכבדה, שכל כך כּישפה אותו, וקולו היה רותת:

– לא תאריכי ימים, יוּליה. יודעת את – כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך!…

אבל בקלוּת נפלאה, דלוֹג וּפסוֹח, השתמטה יוּליה מבינות לקוּרים אלוּ ומעניבותיהם המסוכנות, וכשמשה אובסקורוב היה נכנס הביתה לפתע, מיד היתה מציצה עליו כמנצחת: “רואה אתה, יקירי, – לא נסתבכתי!”

בין שלושתם נתגלגלה פעם שיחה על דבר אותה האשה, שבתעלוּלי־האהבים שלה, תעלוּלי־הדמים, היתה לגיבּוֹרת־היום ושכל העתונים טיפלו בה אז. יוּליה, בהערותיה, בתנוּעות ידיה ובגיפוּפיה, שגיפפה אגב דיבור את בעלה, אֵלוּ הגיפוּפים הטהורים, הנאצלים, האמהיים, כאילוּ רצתה להוכיח, שכל עיקרו של ענין זה אינו אצלה אלא מין חומר רחוק בשביל ויכוח והבנה עיוּנית בלבד; היא עצמה אינה משיגה נשים ממין זה, והריהי עתידה לתת לחיי־המשפּחה מגמה חדשה, שלה. היא, יוּליה, תתחיל הכל מבראשית.

כך נדמה, לכאורה. אבל לא! הלילית הנצחית זעה סוף־סוף. אותם התחוּמים, שעד עכשיו היתה כל־כך זהירה בהם, התחילוּ מיטשטשים לאט־לאט. אגב רפרוּף גנוּב היתה נוגעת לפעמים בבלוריתו של שמיד, וזה, אחרי הערות ותנוּעות שונות בשעת טיוּל בחוץ, התחיל מרגיש את עצמו כקַלָע זה, לאחר ש“שׂם”, את הכַּוֶנֶת בדיוּק תחת נקוּדת־המטרה המבוּקשת – היה בטוח שלא החטיא; הבטתה עליו אז מאחורי כתפיו של בעלה, זו ההבטה, שאגב־טיסה לא נתקלה באובסקורוב, שעמד באמצע, כאילו איננו כאן כלל, נעשתה כבר אי־שלֵוה, חדה, עקומה. עיניה, שתחת הרקיע המעוּנן קיבלו גון־עשת, לא צחקו עוד והבהיקו לפתע כלהב־אולר תיכף להשחזה…

– סורה־נא, משה, אל אותה חנות, וקנה סוכר. כבר אזל הסוּכר אצלנוּ. אני ושמיד נמתין לך כאן, בפינת הרחוב.

– לכי־נא גם אַת עמי. נלכה כוּלנוּ! – התחנן אובסקורוב.

– כמה אכזרי הוּא! אני כל כך עייפה, כל כך…

ושני הרעים התחילוּ משוּם־מה מונעים את עצמם מלהישאר איש עם אחיו ביחידות. מבטיהם זה כלפּי זה נזרקו באלכסון: יראו מפני התנגשות. אובסקורוב קולו נעשה נכנע, אטום, צרוד קצת; קול כזה פולטת קדרה, כשמקישים עליה בפרקי־האצבעות – לאחר שנפל בה סדק…

– מה כותבת לך אולגה שלך? מתי תבוא? – שאל פעם את שמיד, בהיוָתרם לבדם על שפת הנהר.

– מה לי ולאוֹלגה? לא אהבתיה מעולם!…

הציצו זה לתוך עיני זה. כטובעים בלב ים, ברגעים שהם נאבקים חד את אחד בשל כּפיס־עץ – בשארית־הכוחות, בלי מלים.

– לא ניחא לי עוד מאז הבוקר! – פרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית, מה שלא אירע לו זה כבר, והתחיל מתחבט ומתבוסס בדשאי־האחו.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, כמו שהיה רגיל לעשות בימים הראשונים, ויחד עם כאב־לב הרגיש בקרבו גם את התגברות זדונה ואכזריוּתה של חיה טורפת, ברגעים שטרפּה מתחיל מפרפר לפניה.

ועוד באותו ערב, כשאובסקורוב לא היה בבית, ניגש אל יוּליה, ששכבה על הספּה על צדה, וקלט לתוך כף־ידו הקעורה את סנטרה החד, החביב כל־כך, הרחוק כל־כך ושנשתמר בריחוּקו אפילוּ עכשיו… היא לא התנגדה. זו היתה הפעם הראשונה, שלא התנגדה לנגיעתו. אז גחן אליה ונשק במשקע־לחיה נשיקה, שמאליה נמשכה כמה רגעים ולא רצתה להיפסק. אגב־כך ראה בעלטה את עיניה, שנתרכזו ונתמלאו טל־אהבה, ויחד עם האושר הרגעי, החטוף, שהאיר וחימם את כל הוויתו, נעשה צר לו על עצמו בשל כל אותן הנשיקות המזוּיפות, הריקות, שביזבז עליהן את מיטב־נעוּריו. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו” – לחש בינו לבין עצמו את דברי אובסקורוב, כשהלך הביתה באותו לילה, נע ומטולטל, כמו ברוח חזק. איזה ערך יש לאותם האהבים שם הרחק, בין הרים, אשדות־מים ונשרים, אם עיקר־העיקרים אינו אלא כאן! מה שם יש? האושר האמיתי הוא כאן, כאן, כאן!

V

אובסקורוב ויוּליה עקרוּ את מקום־מגוּריהם לעיר אחרת. מבעד לחלונות־הקרון הצלוּלים, לפני היעתק הרכבת ממקומה, הביטו שניהם אל שמיד, שעמד בין הפסים, על גבי ערימה של שברי־ פחמים. עיני יוּליה היוּ מעוּרפלות בערפלים כחלחלים ולחים, ערפלי־אהבה.

בית־הנתיבות כמו אז, נשמעו פסיעות קולניות על־גבי רצפת־השיש, פסיעות זורקות הד עצוב למרומי החלל המקומר. על גבי המאזניים האבטומטיים שקלוּ אנשים את כובד־גוּפם. מחוגי־הברזל הגדולים על־גבי השעונים הענקיים נראוּ איך הם זזים ממקומם.

שבוּעות אחדים חי שמיד שלֵו, שׂבע־רצון, בלי רצות, בלי הרהר. ואוּלם אך נפל השלג הראשון, נקפו לבו בכוח: יוּליה! הוא טייל יחידי בגן על פני כל אותם המשעולים והשבילים, ששם נטווּ קוּרי־אהבתו הראשונים ושעכשיו היו מכוסים בשלג רענן ורב־אורות. אנקורים בהירים, עליזים וקרים, פרחו בלי צפצוּף אילך ואילך, ניערוּ אבק־שלג ממרומי־הסרעפות על ריסי־העינים, על החוטם, ירדו ארצה, ובחודי־אברותיהם, אגב־כך, כתבו על השלג פה ושם את כתב־העופות הטמיר שלהם. הספסלים השחורים בלטוּ נמוכים מתוך חמרי השלכת המושלגת, אלוּ הספסלים הישנים, הלחים, הרקובים, שבתוך חריציהם וסדקיהם האפלים כמו משתמרות עדיין אהבות־הקיץ החטופות, הגנובות, של כל אותם הזוּגות, שישבו כאן בלילות, בחשאי, ושהמוסיקה הרחוקה העצבה הגיעה אליהם בעד נופי־האילנות ואִשי־הפנסים.

– יוּליה, יוּליה!…

שכוּר־אושר תעה שמיד יום אחד ברחובות לאחר שקיבל ממנה בבוקר גלוּיה מצוּירת. ניכּר, שעשתה את הדבר בלי דעת בעלה. גחנה והביטה שם אל חלון־הראוה ובחרה אחת מבין הגלוּיות המרוּבות, בחרה והסתכלה בעיניה, שאין דוגמתן ליופי על פני כל כדוּר־הארץ.

וכמה יופי בסגנונה, בכתב־ידה! ושוּב חבל על כל הטיפול באותם המכתבים הארוכים והמשעממים של כל אותן העלמות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחולים מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. הוי, אותם המכתבים המלאים קובלנה, תוכחות והשתפּכוּת־הנפש!

חבל!

והשלוה הפנימית נטרדה יותר ויותר. קשה היה לראות את כתמי־הירח על אדני־החלונות, על הפסנתר, לשמוע את שריקות־הקטר. ובאחד הערבים, כשגימנזיסטיות רכות, ורוּדות מקור, שבו מכיכר־ההחלקה, כשהן הולכות לאורך הקירות והגדרות המכוסים מודעות ריחניות על דבר קונצרטים ונשפים, והירח האיר את המחלקיים החדשים, שהתלבטו וקישקשו על כתפיהן, לא יכול שמיד להתאפּק – וַיסע.

ניגוּנים פנימיים, ניגוּנים נפלאים ליווּ את שקשוּק־האופנים. ניגנה בלב זו הוַדאוּת המתוּקה והמשכּרת – הרכבת מובילה עכשיו ישר לשם, לשם, לשם! עם כל נשימת הקטר נעשית יוּליה קרובה יותר ויותר. השדות, עם בהרות־השלג הקלוּשות על גביהם, מסתובבים, שטופי־ירח, מסתובבים וחולפים. נודף ריח־הפחמים החריף, וכעין אבן חמה וקטנה, אבן־האהבה, מזדעזעת ומתלבטת בקרב…

לאט־לאט ירד שמיד מעל מדרגות־הקרון. לאט־לאט. עדיין יש לו שהות. שלוה מוחלטת בכל האברים. לכשירצה, הרי הוא יכול לדפוק שם תיכף, אבל טוב יותר לדחות את הדבר לאחר שעה, שעתיים, וּבינתיים לתעות כאן סתם, בעלמא… מי טעם את טעם־התעיה בעיר זרה, בה שוכנת הנפש האהובה, זו תעיית־השכּרון סחור־סחור לאותו בית – בחורף, לפנות־בוקר?!

היא כאן!

המשעולים, הגדרות, ערימות־השלג לפני הבתים, עם כתמי־הפיח השחורים שעל־גביהן, הזכירו בעלטה את עיר־המולדת, את הילדוּת. שם מנגד על ההר, מוּבדל מיתר בתי־הרחוב, בית ליפשיץ ממש.

לסוּר לשם אין למהר כלל. היא כבר לא תימלט. מה נפלא הדבר להשתעשע בוַדאוּת זו, סחוֹר־סחוֹר לאותו בית – היא כאן, היא כאן! או אוּלי, מבלי לסוּר לשם, לנסוע מכאן לגמרי? לנסוע תיכף? אדרבה, יוָדע־נא לה אחר־כך: “הוא היה כאן בבוקר־השכם – ונסע!”

אבל עם הנץ־החמה נתגלגל לתוך אותו פּרוזדור, כמו מאליו, בלי שהרגיש בכך. הריהוּ עולה במדרגות. דוחק־נשימה ופיק־ברכּים – עוד מדרגה, עוד מדרגה… ותמוּה: מעין שעמום מוּזר, שעמוּם של חולין, תוקף לרגעים באמצע כל זאת – מה?… ובכובד־לב דפק על הדלת.

VI

ביקוּרו המושכם הפריע, כניכר, את הזוג הצעיר וגזל מהם מה. שניהם הציצו עליו מתחת השמיכות השׂעירות החדשות, וכאנשים, שהוציאוּם בעל־כרחם מתוך עולם אחר, עולם זר, כמו תהוּ והתמרמרוּ. בחוָרון חדש זה, בבוּאת־השלג מבחוץ, שהיה שפוּך על פני יוּליה, היתה עצוּרה גם איזו זרוּת, התנכּרוּת. שמִיד נתפּכּח בבת־אחת – מה לי פה, מה לי פה?!

חמשת הירחים עשו את שלהם והספיקו לשעבּד את יוּליה לבעלה שעבוּד עמוק, עקשני. תבנית־גוּפה עכשיו העידה בודאות נוראה על אותו האושר המסוּתר, הלילי, שהיא מַרוה את אובסקורוב, וששמיד אפילוּ בדמיונו, נכנע מפני היופי התהומי, לא הרהיב לטפּל בו הרבה.

– אני נוסע מכאן עוד היום! – הודיע שמיד לאחר שהתלבט בתוך החדר הצר לו כשתי שעות.

– למה אתה נחפּז כל כך? – הפציר בו אובסקורוב בקור־רוח, בשבתו על הספּה ובהשתעשעו בראשה של יוּליה, שזו הפקירה אותו על ברכיו. גיפוּפיו עכשיו היוּ כבר עזים, זלזוּליים כגיפוּפי איש, שהוּא בוטח באָשרו ויוֹדע, כי שוּם כוח מעתה לא יגזלהוּ ממנוּ.

– מה יהיה, אם אשהה כאן עוד? – הציץ שמיד לתוך עיני רעו השׂבעוֹת, המאוּשרות, ומשׂטמה עמוּקה התחילה תוססת בכל אבריו, משׂטמת עשוּק אל עוֹשקוֹ.

יוּליה, אגב חצי־שכיבה, התחטאה בינתיים לפני בעלה:

– לא נשקתני היום אף פעם אחת. מהר, איפוא, תיכף!

וּבעטה ברצפה.

– נוּ, אני נפטר מכם! – קרא שמיד, אבל קולו נחלש, נפל, ולא נשמע לאובסקורוב וליוּליה, שהיוּ שקוּעים בהתרפקות הדדית.

– היכן היא מגבעתי?!

ומדוכדך ולהוּט־עינים פירכס בתוך החדר אילך ואילך.

הללו קמו וּביקשוּ את המגבעת.

– הריהי! – מצאה אותה יוּליה. שלוָתה ברגע זה היתה נוראה.

בחזרה טסו בחלונות־הקרון השדות המוּשלגים – יומיים, קודרים ומלאי רקק של אדמה שחורה. הנשים, שנזדמנו בדרך, היבהבוּ בדמוּת בוּבות נמוכות, מגוחכות, מתוך איזה ערפל מוּזר. לא היתה שוּם אחיזה.

והלילות אחר כך היוּ כבדי־סיוּטים. הכאב עם חצות נשתתק קצת, אבל יחד עם היקיצה, כעלות השחר, הקיץ גם הוא, הבהיר, הוּאר.

VII

כעין עקירת שן רוֹעה, שגרמה הרבה לילות של אי־שינה וקדחת סיוּטית, הרגיש שמיד, בקבלו בבוקר אחד של תחילת־האָביב טלגרמה מאובסקורוב: “יוּליה מתה בלילה שעבר בחבלי־לידה, בוא!”

רוח פושר, אבל חזק, דחף את ההלויה הקטנה אל בית־העלמין. דלפוּ הגגוֹת של הבתים הנמוּכים, הבודדים, שמאחורי העיר, ותחת כפּוֹת־הרגלים נתגלוּ חבילות־שחת, אניצי־פּשתן רטובים. בצדי הדרך בלטוּ סדני־גזעים שחורים, עקומים, רקוּבי־לב. נדף אותו הריח האביבי, שנדף בשכבר הימים, באביבי־הילדוּת, אבלי בלי הבטחת העתיד הנפלא, הטמיר, שהכיל בתוכו אז. בלי עתיד.

– “כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך, יוּליה!” והריני הולך, והריני הולך.

בנחת־רוח מיוחדת נפלו המבטים התועים על זה האיש, רחב־הכתפים וחזק־המצח, שניטלטל עכשיו בין המלַוים אילך ואילך ולא מצא את מקומו. לרגעים נכנס תחת ה“מיטה” וסייע קצת לנושאים, ואז נשא, כבימים הראשונים, את כל הסבל העולמי. לעיניו שב הסגריר שלהן – נשתברו השמשות של החלונות החדשים.

ובחללו של עולם היתה הרוָחה!

ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל לוע־האדמה הצהוב, שבלע לתיאבון את ארון־הקרשים החדש עם היופי שבקרבו, זה היופי, שלא נשאר כמותו בין החיים. שלוָה מוצקה התפּשטה בכל האברים, שלוה שמדגדגת את נימי־הצחוק, ושמיד חייך, חייך, כשם שמחייך העייף בשעה שהוא מתפנק בתוך מיטה רעננה וחבלי־שינה מתחילים ללפפו.

בחזירת המלַוים אל העיר נשב הרוח אל הפנים, נשב בכוח, והכריח לחזור וללכת אחורנית. האנשים המעטים נתפזרו לכל עבר, ושמיד ואובסקורוב נשארוּ בדרך יחידים.

אחרי הטמטוּם הנפשי כמו התלקח המוח בגולגולת, וכמו מאליו, בלי יגיעת־בעלים, סקר את כל העבר, את כל החיים – מפוּלשים. התמהון וההבנה נתמזגוּ יחד ונתבקשה איזו מלה חזקה, כבירה, שתהא הולמת את העיקר.

– יוּליה איננה!.. – התפּרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית ונפל על השלג הפושר.

– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, ולפתע, בפעם הראשונה בחייו, יחד עם האהבה הישנה, אהבת־הנעורים, שנתמלא אל רעו עכשיו, גם הבין לו, השׂיג את בכייתו הפראית – וַיבך.

אך הרוח החפשי טרף את הילל האנושי, השתעשע בו וזרק אל עבר המצבות האפרות והרטוּבות הברות יתומות, חסרות־אונים:

– יוּ־ליה, יוּ־ליה!…

I

הפרופיסור למוסיקה משה ריין לא היה עיור מלידה, כפי שסברוּ רבים, אלא נסתמא בשנת התשע לחייו. כמה מחבריו, שנתחנכו עמו יחד בבית־החינוך לעיורים שבוינה ושלא ראו שמש מימיהם, קינאו בו, ואחד מהם התעקש פעם אחת והפציר בו, שיבאר לו, מה זה אדוֹם.

– אדום – טרח ריין להסביר – צייר בדמיונך אש.

– אש, אש, – לא נתקררה דעתו של הלה – ומה זה לבן?

– לבן? לבן – צייר בדמיונך איש חף מפשע, איש בר־לבב.

– איני מבין – תמה הסוּמא מלידה – וכי אי־אפשר שיהא אדם גנב, גזלן, ויחד עם זה לבן־בּשׂר כשלג?

תמיהה תמימה זו העירה אז אצל ריין את צחוקו הטוב, התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשפמו המגוּדל והנאה. נסתתמו טענותיו. אוּלם כי יש איזה יחס דק בין לוֹבן־הבשׂר וטוֹהר־הלב, על זה רמזה קצת הזדווגוּתם של שני אלה בו, במשה ריין עצמו.

הוא ליבב בתמימוּתו, בהתגלוּת־לבו וברשמי־פניו המדוּיקים והיפים, שאת לבנוניתם הבליטו המשקפיים השחורים. שפע־שׂכל נשב ממצחו הזך והרחב, שעיגול קטן היה חרות במרכזו. באיזו תמימות ילדוּתית היה מספר לפעמים על אהבתו הראשונה, שנתרקמה באותו בית־החינוך בינו וּבין עלמה עיורת כמותו.

–… אני הייתי כבר בן שבע־עשרה, ועדיין לא היה לי שוּם מוּשג מכלום. אהבתי רק לשבת אצלה, לספר עמה, לשמוע את קולה. היא היתה גדולה ממני, ותמיד נלחצה אלי, חתרה לשבת על ברכי – לא הבינותי, מה היא רוצה ממני!

וכששאלוהו, מפני־מה לא נשא אותה, השיב:

– אני הפסקתי את היחס באמצע, שהרי הבינותי, כי אין זו בשבילי. כיצד יכולה אשה כזו לנהל את משק־הבית, כיצד יכולה היא לגדל את הילדים?! לא, שני עיורים אינם זוג!

ואת זיווּגו הנכון מצא לבסוף, כששב מוינה, פרופיסור למוסיקה, אל עיירתו הקטנה.

–… היא היתה הנערה האינטליגנטית היחידה בעיירה זו. הייתי יוצא ונכנס בבית־הוריה. התחלתי ללמדה לפרוֹט על הפסנתר. איחרתי שם לשבת לילה־לילה, ופעם בפעם היתה היא מוליכתני אחר־כך לביתי. פעם אחת בליל־שבת, כשהוריה כבר ישנו את שנתם ואנוּ יצאנוּ מביתה, הכרתי תיכף, שאין היא מוליכה אותי בדרך הנכונה, אלא באיזו מגמה חדשה. “לאן את מובילה אותי, רֶגינטיוּ?!” – והיא: “אין דבר! נלך לטייל קצת. הלילה יפה כל־כך!” והיא הובילתני אל “הדרך הלבוֹבית”, ושם ישבנו על הדשא ליד הקמה. היא סיפרה על יפי־הלילה, הירח, השדות, ואני התחלתי לשיר שיר־אהבה, והיא – לבכות… בעוד ימים אחדים, כשקרבתי אל ביתה, שמעתי מאחורי הדלת את אביה צועק וּבועט בקרקע: “היה לא תהיה! בינך ובין העיור מוּכרח להיות סוף! לו לא אעשה כלום, אבל אַת זכרי, שבו־ביום שתהיה חוּפּתך, תהא גם הלויתך!”

אלא שסוף־סוף ניצח הוא. כי אהבתהו באמת. היא ערגה אל אצילוּתו, שלא ראתה דוגמתה בכל העיירה האפלה, אל שכלו הבהיר, אל כפות־ידיו הלבנות, היפות והענוגות. גם מעין שאיפה אִמהית היתה לה להגן על נפש טהורה זו הזקוּקה לחסוּת. מיד אחר החתונה התישבו בכרך הקרוב והיו מאושרים.

טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.

בערבים ביקרו באופירה. היא סחה לו בלחישה את טיבו של המִשְׂחָק, והוא הסביר לה את זה של המוסיקה. אגב העיר, שזו מקולקלת לגמרי, משום שכלי־הנגינה העלו חלודה. לרגעים היו מתעוותים רשמי־פניו בעוית־הצער: איזו שגיאה דקה מן הדקה נפלטה מן התזמורת.

– לַמנגן בעוגב צריך לקצץ את רגליו! – התמרמר.

אחרי התיאטרון היו סרים לבית־קפה. הוא שתה “מֶלַנג” והיא – שוֹקוֹלדה. אחר כך היה מוציא את הקאמרטוֹן מתוך כיס חזייתוֹ ומקיש בו על גבי שולחן־השיש:

– לשלם!

II

– אילוּ היו עיניו רואות, כי אז עמדה לו אמנוּתו להרבות כחול זהב, אוּלם עכשיו…

כך היה נד לו תלמיד־הקונסרוַטוֹריוֹן לֵיוֹנֶק, עלם בּלוֹנדי יפה־עינים, מי שהיה יוצא ונכנס בביתו, “כדי ליצוק מים על ידיו” ולהשתכלל במקצועו שלו ושהיה מתפעל מ“גאוניותו” ומכוחו הקוֹמפּוֹזיטוֹרי של רבו הסוּמא.

“אוּלם עכשיו”… מוכרח היה הפרופיסור להתפרנס רק משיעורי־מוסיקה, לחיות בדוחק ולדור בדירה דלה, שדלתה אינה ננעלת מאליה ושהיא נפתחת לרגעים בידי הנשים השכנות הטרדניות, שנכנסות לרגעים בלי דפיקה מראש. החלונות היו פונים אל החצר, ומשם הגיעוּ תכופות ניגוּני תיבות־הזמרה, שהפריעוּ את בדיקת האַקוֹרדים בשעת השיעורים.

– מאֵלוּ אי־אפשר להיפטר עולמית! – התמרמר הפרופיסור – כל היום! אחת אחרי אחת, אחת אחרי אחת!

שעה של קורת־רוח הגיעה אך לפנות־ערב. אז התלקטה כאן החבורה הקטנה של ידידי הפרופיסור ומעריציו. ביניהם היו צעירים הוֹזים וגם משוררים מתחילים. הפצירוּ בסומא, שינגן להם קטעי־מוסיקה שונים, איש־איש את הקטע החביב עליו ביותר. והפרופיסור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. צירופי־הקולות הענוגים מעבירים לפניהם את אהובותיהם, הבלונדיניות העליזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רֶגינה, הברוּניטה היפה, עם עיניה היהירות והעמוּקות מתחת לגבותיהן המתלכדות יחד על גבי שורש החוטם – ומטשטשת אותן…

אחר נעילת הפסנתר מספר הפרופיסור הרבה אנקדוֹטוֹת מעניינות מחייו בוינה, מבית־החינוך לעיורים אשר שם, עם מוריו ה“מטורפים למחצה”. כדרכו הוא מדבר בקול רם ביותר, כחושש שאין דבריו נשמעים, ונופל לפתע לתוך האֶכּסטאזה המשונה שלו, מחכּך כפות־ידיו זו בזו מתחת לשוּלחן ומתפרץ בצחוקו התמים, התינוקי. מתוך הרחבת־הדעת הוא מתעשת פתאום:

– נוּ, רגינטיוּ, אוּלי עת כבר להדליק את המנורה?!

– המנורה דולקת כבר! – מגלה את אזניו בלחישה אחד מן האורחים.

– אַ־אה, דולקת… – הוא בא במבוכה גלוּיה, כובש פניו בקרקע וממשמש ללא צורך בשוּלי מעילו.

ואך בלילה על משכבו, כשחציו חולם וחציו ער, מנצנצים לפעמים אורות־זכרונות מטוּשטשים מתוך האפלה הסתומה והנצחית. פּעם אחת חזה ערבת־שלג שטופת־ירח, עם גדר־זמוֹרוֹת שחורה, מעוקמת ופרוּצה, שבצלה התהלך זאב… כעין רוח חלף בעולם־הקולות שלו, והוּא התחיל לשיר מאליו ולרשום את ה“מליזמות”, תוך כדי נצנוצן, בכתב העיורים.

– וכי אינך ישן, משה? – שאלה רגינה מתוך מיטתה.

– דבר־מה עלה על דעתי עכשיו.

פירוּשו של “דבר־מה” זה ידוע לה, והיא תמהה:

– ברגע זה?!

והתהפכה אל צדה השני.

ולמחר בבוקר, כשהפרופיסור אך ניסה לנגן את הקומפוזיציה החדשה, שנולדה אצלו בּן־לילה, על פסנתרו הגדול והקודר, ואגב כך גם להשמיעה באזני רגינה ולניוֹנק – מיד נשמעה מנגינה של תיבת־זמרה לא מן החצר, כרגיל, אלא מתוך המסדרון, ממש מאחורי הדלת. הפּרופיסור ידע, כי זהו הקבּצן העיור הזקן, בעל המשקפיים השחורים כמשקפיו שלו, עם תיבת־הזמרה הקטנה, התלוּיה לו על חזהוּ ברצוּעה מוּפשלת לאחורי ערפּו, נתמלא כעס־אמן בשעה שמפריעים אותו ברגעי־יצירתו, קם ממושבו, ניגש אל הדלת – ונעל.

נעילת הדלת מבפנים השרתה בחללו של החדר הצר, עם פרחי־העציצים הדלים על אדני־החלונות, שידי רגינה טיפלו בהם, איזו אינטימיות משוּנה, שליפפה לפתע את שלוש הנפשות השרוּיות בתוכו. מתוך הרעש, הסיאוב והחולין שמסביב כאילוּ נמלטוּ שלושתם אל אי בודד, קטן ויפה. מאחורי הדלת ניגנה תיבת־הזמרה איזה רוֹמַנס מתוק, זר ומדמיע עינים, וכמו מתוך ערפל חם קלט ליוֹנק מבט חדש של רגינה – לא־יהיר, לח ותוֹהה.

הרוֹמַנס נפסק, נשמעה דפיקה בדלת מבחוץ, ואחריה פסיעות מתרחקות, פסיעות של יאוש. המנגן העיור הלז הלך לו.

– כך צריך! – הצדיק עליו הפרופיסור את הדין – אם ימצא את הדלת נעוּלה פעם ושתים, לא יוסף לבוא!

ליוֹנק העיר:

– אבל הרוֹמַנס היה יפה.

– כן! – הסכימה רגינה.

III

מלבד ההוראה לתלמידים, שהיוּ באים לביתו, עוסק היה הפרופיסור ריין מפקידה לפקידה עוד במקצוע אחד, שבזכות שמיעתו הדקה מן הדקה היה הוא כאן אחד המומחים המועטים לכך: היה מכוון פסנתרים. עתים בבוקר אפשר היה למצוא אותו עומד בקרן־זוית של טרקלין־לילה ארוך ורב־תאים ומטפל בפסנתר הפתוח והמפוֹרק לפניו אברים אברים. קרביו של כל־הנגינה הזכירו בצורתם מין מכונת־אריגה, ונדמה שעכשיו אפשר להציץ לתוך סוד־קולותיו. במבוֹך זה, שאפילוּ חד־העינים לא היה מוצא בו את ידיו ואת רגליו, מישמש הסוּמא בבטיחות יתירה, בדק כל חוּליה גנוזה, הפריד והרכיב. לפעמים היה נוטל מתיבת־מכשיריו את הקורנס השחור שלו, מתכופף אל מתחת לפסנתר ומקיש ומהדק שם דבר־מה. ואז נכמרוּ עליו מעין רחמים משונים, רחמים על זה האדם הצנוע, אסיר־החושך, הטורח בשביל חיי־ההוללות שטופי־האור, המתחילים כאן, בתוך חדרים אלו, עם בוא הלילה. מחיק פסנתר זה מתמלטים אז וַלסים תאוותניים; הנערות המתוּקות, הוינאיות, עם עיניהן המחייכות, הרטובות מ“שמפּניה”, מרחפות אילך ואילך, ואגב נפנוּף־שמלותיהן הן מַשיבות קורטוב של אויר־נשימה כלפי ה“אורחים” העייפים, הלוּמי היינות ושעות־הלילה המאוחרות, הנושמים כל עוד רוח בם ומרגישים, איך השׂיבה נזרקת בקדקדיהם תחת עששיות־החשמל.

– טורח אתה, אדוני הפרופיסור! – נכנס עמו בשיחה אחד המסתכלים.

– כשיש אשה וילד, על כרחך אתה טורח! – משיב הפרופיסור בקול רם ביותר, כדרכו.

ורגינה מטפלת אז בליוֹלה שלה בת שבעת הירחים, כחולת־העינים, רוחצתה באמבטי ומשדלתה, כשזו בוכה. היא לבושה “שלאפרוֹק”, פניה רזים וחיורים, עיניה אינן עוד שחורות ויהירות כמו קודם, ומבשׂרה נודף אותו הריח הדק, שהוּא מיוּחד לכל אם צעירה ויפה. על הספּה מתגולל ליוֹנק, שביחוסיו עם רגינה כבר הספיק לפלס לו את נתיב־האהבים הראשון, ואורב בעיניו הרעננות וזכּות־הלוֹבן לכל תנוּעה ותנוּעה שלה. רגינה מתחילה נוהמת בחשאי אחת מן המילודיות החביבות עליו ביותר, ומיד, כמו מאליו, מצטרף לקולה גם קולו שלו – תשוּש־כוח, רועד. ליוֹנק קם, נוֹטל את ליוֹלה ומושיבהּ על ברכיו, ודוקא אז אוהבת רגינה לפשטה ערומה, כדי להטילה אחר כך באמבטי. הלה נושק את הגוף הערום, הפּעוּט והחם, ואגב כך גם את ידי האם הממשמשות בו.

הדלת נפתחת לרגעים, בלי דפיקה מראש, ואחת השכנות נכנסת וּמבקשת איזה כלי בהשאלה.

– כמה שׂוֹנאת אני אותן, – מתמרמרת רגינה לאחר שזו יוצאת – באו לראות מה עושים כאן!

ופעם אחת, כשהרגיש ברטט משונה שלה, הבין ליוֹנק להשתמש ברגע־הכושר והפציר:

– אני אנעל את הדלת…

היא נעצה בו עינים מתחננות ומילמלה:

– אבל כיצד אפשר? יבוא מישהוּ וימצא את הדלת נעוּלה…

וברגע זה נשמעה אותה תיבת־הזמרה מתוך המסדרון.

– כמו מן השמים! – קפץ ליוֹנק אל הדלת – ונעל.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – לחשה רגינה רתת, אימצה את פניו אל שפתיה וינקה בצמא את אור־עיניו. הרחק־הרחק, מעבר לאלפי פרסאות, ניגנה תיבת־הזמרה את הרוֹמַנס המתוק, הזר והמדמיע עינים, אך עוד רגע – ושניהם לא שמעוּ אותו עוד.

IV

והחיים זלפוּ להם בשובה ונחת.

יום־יום אחר הצהרים, לאחר שנתפנה הפרופיסור גם מן השיעורים שבביתו, היה משתעשע בליוֹלה שלו, מעביר על פּניה את אצבעותיו הענוּגות, חַדוֹת־המישוּש, ומנשקה נשיקות משוּנות, נשיקות עיורות. אלא שלקטנה לא היה ניחא בכך: נבעתה מפני המשקפיים הגדולים והשחורים והתפרצה בבכיה־צריחה. אז מיהרה רגינה וקלטה את בתה לתוך זרועותיה הריחניות והמרגיעות.

אחר כך מנגן הפרופיסור את הקומפוזיציה החדשה שלו, שנולדה אצלו בּן־לילה, וכשליוֹנק ורגינה מביעים את התפעלותם היתירה, מתחיל מתלהב אף הוא, מחכך בחטיפה את כפות־ידיו זו בזו מתחת לשולחן וצוחק את צחוקו התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשׂפמוֹ המגודל והנאה; אלא שהצחוק נפסק באמצע, כרגיל, ופניו מתקמטים כהרף־עין בקמטי־קדרוּת.

עתים בנטות־היום יוצאים שלושתם לטייל קצת. רגינה מוליכה את בעלה בשילוב־זרוע וליוֹנק מוביל את ליוֹלה בעגלת־הקש הקטנה שלה. יוצאים הם אל מחוץ לעיר, ששם רואים את האופק באין מפריע. יושבים על מצע־דשא. רגינה באמצע. ליוֹנק נוטל בחשאי את כף־ידה ומהדקה אל שפתיו.

– כמה יפה היא שקיעת־החמה עכשיו! – מעירה רגינה.

הפרופיסור מכוון את משקפיו השחורים כלפי האופק, אך הוא מחטיא את המטרה ומביט לא אל השקיעה, אלא אל היער השחור שבצדה. בדמיונו מדמדמת אחת מאותן השקיעות הנפלאות, שהיה רואה בילדוּתו בעיירתו הקטנה – מבעד לענפי הערבה הבודדה שליד בית האיכר מיקיטא.

אך לפתע הוּא מתקדר, מוציא את שעונו וממשש בו באצבעותיו.

– אולי כבר נלך הביתה, רגינטיוּ! – הוא מבקש.

בבית הם תועים שעה קלה במחשכים. רגינה מסירה את מגבעתה היפה מעל ראשה וּמניחה אותה על גבי המיטה. אחר כך היא מדלקת את המנורה, שמאירה את פניה השחרחרים והמאוּשרים מעל לחוּלצה הלבנה והזכה.

מתכנסים האורחים הקבוּעים. צוֹחקים, מסתובבים, מתפלספים ומתוַכּחים. לרגעים ניגש האחד אל המיטה ובדחילוּ ורחימוּ הוּא מרים את מגבעת־רגינה, הגדולה עכשיו הרבה יותר מבשעה שהיא על הראש.

מתחילים להפציר בפרופיסור, שינגן את קטעי־המוסיקה השונים, איש־איש את החביב לו ביותר. והעיור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…

אחרי נעילת הפסנתר סחים על עניני מוסיקה שונים, והפּרופיסור מבאר ומסביר בטוֹן שמעל הקתדרה ומזכיר הרבה שמות של קומפוזיטורים מפורסמים. הנה מתגלגלת השיחה על כלי־הנגינה למיניהם – מה עָרֵב ממה. הפרופיסור מדבר בשבחו של הכינור “המותח את האַקוֹרדים עד תוּמם”, ומזכיר גם מה שאמר על כלי־נגינה זה אֶדוּאַרד האנסליק. אחד מן האורחים, אֶמיגרנט רוסי ומשורר־מתחיל, טוען, שהוא, להיפך, שונא את הכינור הצווח תחנונים; אוהב הוא ביותר את ההרמוניקה, שיש בה הרבה מטללי־ערב ומאהבים של נערות־הכפר הרעננות, וכו' וכו'.

וליוֹנק העיר:

– ואני לפעמים אוהב דוקא – יודעים אתם מה? – את תיבת־הזמרה…

והחליף בת־צחוק עם רגינה.

בלי מטרה, לכאורה, היה הוּא יוצא בין־ערבּיים אל מדרכת־הטיול הרחבה, בעלת האבנים המרובעות והחלקות, אבל עיניו נתלבטו באי־מנוחה בתוך ים המטיילים, וביקשו, וביקשו. כמדומה, שהיא הולכת? גויעת־לב ופיק־בּרכּים. הרי זו מתקרבת ועוברת. לא היא! בדיעבד – ניחא. כובעים ומגבעות מרפרפים, מסתבכים ומתפרדים. היא!.. זה עוז־הברכים שלה, שמפלס לה דרך ומתפרץ קדימה, קדימה. הפרצוף החיור עם עיני־התכלת המחייכות, שאישוניהן קטנים וחדים, כאֵלו של עופות דורסים, מתגלה, אגב קידה, כמו מן הסערה. ולאחר שהיא חולפת, נפשו שבה למנוחתה לאט־לאט, נשיבת־רוח נוחה מלפפת את פניו כאילו לאחר פגישה סמוכה עם רכבת.

איזו תלבושת היתה לה עכשיו? מהי צורת כובעה? אין הוא זוכר. אפילוּ רשמי פניה במלואם ובדיוּקם נתמזמזוּ ונתנדפוּ מתוך דמיונו. כולה כמו הוצקה מכסף חי, ממין חומר חלקלק־מהבהב, בלתי נתפס, מתעתע־עינים. לכבשהּ – לכבוש את האושר בעצמו – לחבּקה ולנשק את צוארה האֶלַסטי, את משקעי־לסתותיה, את חיוּך־עיניה, לנשקה הרחק, מחוץ לעיר, בתוך חורשה רטוּבּה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות!..

אך לפי שעה אין לו ולה אלא היכּרוּת קטוּעה בלבד. עתים נטפּל הוא לה וּמטייל עמה קצת, ואז, שיכּוֹר מקרבתה, אין הוא מכיר רחובות אלוּ, הידוּעים לו, והמכרים, הידידים, שמזדמנים בדרכו – זרים מטוּשטשים, פגומי־דמות.

הדיבוּר רוטט, קטוּע, וקשה לרכזה ולרתקה קצת לענין אחד. הכסף החי זע תחתיו, מפרכּס, מתפּרץ, והבטותיה יהירות, פזוּרות ורחוקות־רחוקות. יותר משהיא שומעת היא מדברת. מנתרת מענין לענין, וּבלי רחם היא משסעת באמצע את כל אותן האמרות, שחוברו בשבילה במחשבה תחילה ושאהבה כבושה מפעפעת בהן.

– אמש, בשעה מאוחרת, עברתי לפני ביתכם והצצתי אל חלונותיכם. כל החלונות היוּ אפלים, ורק חלון חדרך…

– יודע אתה, אני קיבלתי פרחים משווייצריה, מהקוּזין שלי…

ופעם שאל אותה:

– מה טיבה של בהרת קטנה זו בצלע־חטמך? כמדומני, שאילמלא היא, לא היה לך אותו הכוח…

– ואני כבר כמה פעמים הייתי אצל הרופא בגללה. אין לה שוּם תרוּפה. בחורף היא מתעלמת, אבל עם בוא האביב היא מופיעה שוב.

– כעין קוֹמיטה – מעיר הוא.

ובחורף, כשהשלג הרענן נופל על ה“בּוֹאה” שלה ומבליט את חיוך־התכלת של עיניה הערמומיות, הוּא שואל בנעימת־געגוּעים:

– והיכן היא ה“קומיטקה” שלך?

– הלא אמרתי לך, שזו מופיעה רק עם בוא האביב.

ובאמת, אך מנצנצים הפקעים על סרעפות־הגן השחורות, ופרחי סטוּדנטים ברחובות טסים על אופנַיִם, כשמַפרקותיהם הגזוזות מבהיקות לעין שמש־האביב – ה“קומיטקה” כבר יֶשנה.

ואז, במקומות בודדים, הוא רוצה לגחון ולנשק את ידיה, את צוארה הגמיש, את ה“קומיטקה” שנתחדשה, הכושפת כל־כך, אבל הבטותיה הרחוקות, הפזורות על שבעה ימים ומחוסרות־האהבה, מקימות כעין רשת אַורירית, רשת־מגן טמירה, שחוצצת בכוח בינה ובינו – ולעשות נסיון זה אי־אפשר בשוּם אופן.

ואך ברוב הימים, אחרי מלחמת־עקיפין ארוכה וחשאית, ומחמת סיבּוּכי מאורעות חיצוניים נוחים לכך, קפא הכסף החי, והפּיזור המשונה נתרכז לפתע. האישונים, אישוני עוף דורס, נתרחבו והציפוּ את חיוך־העינים ועוקצם השחצני טבע בלחלוּחית־ אהבה.

רשת־הכשפים, רשת־המגן, פקעה ונסתלקה בבת אחת, ופעם, מאחורי העיר, בחורשה רטובה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות, גחן ונשק את ידיה, את צוארה, את משקעי־לסתותיה, את ה“קומיטקה”, אלא שבתוך כך הרגיש שהוּא כבש עכשיו יצור רפה, רגיל, רופס, אבל לא את היצור הקודם, המבליח, הבלתי־נתפס – את האושר.

כל מה שהנער אהב את הנערה המתוקה, כן השתמטה זו ממנו, וּבעוד שנערות אחרות חזרוּ אחריו, הנה על זו היתה אהבתו למשא.

כי היופי האמיתי – החליט הנער – אינו סובל את האהבה!

וכאב לבו עשה אותו משורר. בלילה־בלילה, לפני עלותו על משכּבוֹ, כתב שירים, שירי־שירים, שנגינה בלתי־שכיחה רעדה בהם, ומבּינוֹת לשיטיהם הציצה הנערה המתוּקה בעיניה המתעתעוֹת ובחטמה המחוּצף, שנקוּדה כהה מהבהבת בצדו.

אך אלו נשגבוּ מבינת בני־דורו, וברגעיו האחרונים התנחם המשורר בלבו לאמור: “דור יבוא יהא חריף יותר, והוּא יבין לי”, ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף להרהר: “וּבנותיו המתוקות, בנות־העתיד, תתלהבנה משירי, והן תאהבנה אותי”…

וּבבת־צחוק של אושר מת המשורר.

ובאמת, מה שלא השיג הדור החולף, השיג הדור החדש. יצירותיו של המשורר כבשוּ את הלבבות, עלמות רגשניות ולא־יפות תלוּ את תמוּנתו ממעל למיטתן, ועל פרשת־רחובות בטבּוּר־הכּרך הוּקמה מצבת־זכרון.

לרגלי מצבת־אבן זו קבעוּ תלמידי הגימנַסיה (אלה ש“הפּרופיסורים” שנאוּ אותם, והנערות אהבום) מקום לפגישות שלהם. בבוקר נאה אחד, בין חורף לאביב, נתעכב כאן, כמשפּטו יום־יום, גימנזיסט שחרחר, עז־העורף וחזק־השוקיים, וחיכה ללילי שלו. את ספרי־לימוּדו החזיק בשתי ידיו על גבי אחוריו, שרק בשפתיו הרעננות קטע־ניגון, שהתנדף ברוח הקל וסקר בגאוָה את התלמידות עוּלות־הימים שעברוּ על פניו אחת־אחת, זוּגות־זוּגות, מופזות בזהרורי־בוקר, עם חבילות־הספרים תחת זרועותיהן; חכליל־השכיבה על לחיין האחת, וּבעיניהן חלומות־הלילה ההרוסים.

ולילי, כניכּר, איחרה לישון היום. הנה כבר עבר זוג האחיות המכוערות, אדוּמות־השיער, שתמיד אחריהן באה היא – ואיננה.

מתוך תרעומת קלה הסב התלמיד את פניו והציץ למעלה, אל פסל־המצבה. קטעי־שלג רבצוּ על קדקוד־המשורר, על כתפיו, על הכרוּב המושיט לו את הנבל.

– לאן אתה מביט?! – ניגשה אליו לילי ברגע זה מאחוריו.

– זו היתה, כביכול, גלגוּלה של אותה הנערה המתוּקה והבלתי־מושׂגה, שהמשורר בשעתו אהב אותה כל כך, ושהיא היתה עילת־שירתוֹ, אַלמוֹתוֹ וּבת־צחוֹקוֹ האחרונה. ממש אותן העינים המתעתעות ואפילוּ אותו החוטם המחוּצף, שנקוּדה כהה היבהבה בצדו.

– לאן אתה מביט?! – משכתהו אחריה – נמהר־נא ללכת מכאן, כי אאחר לבוא אל בית־הספר. הלא בגללו – הטיחה ידה כלפּי מעלה – איחרתי היום לקום. קראתי אמש עד שעה מאוחרת את הפואימה הגדולה שלו “כאב האהבה”, וסוף־סוף מוכרחה הייתי להפסיק באמצע. לא נהירה לי. כמה משעמם הדבר, בוּ־ניוּ!

– מדוּע?

היא בעטה בקרקע, כיודעת, שסוף־סוף היא היא מרכז־הבריאה, וענתה:

– בכלל, עלי להודות, אין אני אוהבת את המשוררים עם ה“פואֶסיה” שלהם. באמת!…

קולה וחיתוּך־דיבּוּרה היו מתוּקים כל כך.

זה שבוּעות אחדים שלא ראה אותה, וכמעט שחדל גם להרהר בה. בשתים־שלוש מלים היא מקלקלת לתומה את הלך־נפשו וּמרעילה בעצמה את הרגעים הטובים ביותר, שהיא נותנת לו. אחרי טיוּלם האחרון נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה במשך זמן רב. “אין היא יודעת לאהוֹב!”…

ביום־חורף פושר פגש אותה ברחוב בהיסח־הדעת, ורק עכשיו תמה בעצמו, כמה אוהב הוא אותה, סלח לה בבת־אחת את הכל, את הכל – ונטפל לה ברעבתנות.

הפשרת השלגים, דלף־הגגות והאנקורים על גבי דומן־דרכים התעוּ להאמין, כי החורף כבר עבר. הריח האביבי שלא בעתוֹ גירה את קצה־חטמה העז והיפה ועשהו כהה קצת. והוא התחטא:

– אילוּ ידעת, כמה רעב אני לך. לתיאבון הייתי נושק עכשיו את כפּות־ידיך, אפילוּ את ה“בוֹאה” שלך, את אדרתך…

– אם יכולת להתאפּק זמן רב כל כך – אין אני מאמינה לך יותר!

געיה עמוקה וממושכת נשמעה לפתע: באמצע־הרחוב הוּבל שור לטבח, עמד על נפשו, נעץ טלפיו בקרקע ולא זז. געה שנית.

– אָה! – נאנחה היא.

– מה לך, כי נזדעזעת כל כך?

היא צחקה:

– עדיין לא סיפרתי לך זאת. כשהייתי בזאקוֹפּאנה בקיץ האחרון, נתאהבתי שם בעלם אחד. כחודש ימים הייתי כשיכּוֹרה, ובשום אופן לא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר, את מי הוא אוהב באמת, אותי או את חברתי. אך ביום האחרון, כשבביתנוּ כבר נעשו הכנות לנסיעה, נעשה ברי לי לפתע, שהוא רימה אותי כל העת – בעצמו אמר לי זאת! – נתפכחתי בבת אחת, וכל כך שמחתי על שעוד באותו ערב ניפּטר מזאקוֹפּאנה, מהגייבוֹנט, מ“עֵין־הים”… נענוּעי־הנסיעה הרגיעוני קצת, אך קשה ביותר היתה העמידה בתחנות. כשהגענוּ עד התחנה שבאמצע הדרך ( חַבּוּבקה, כמדומה לי), הכריזוּ הקוֹנדוּקטוֹרים, שהרכבת תעמוד כאן שתי שעות. הגע בעצמך, שתי שעות רצוּפות! לא מצאתי לי מקום. ניסיתי להניח את רוחי בזה, שאַראה לו, כי יכולה אני לחיות בלעדיו כמה שנים רצופות, אבל הלא חפצתי לנקום תיכף! רצתי מחלון לחלון. אולם מה שהעבירני אז על דעתי לגמרי ושהביאני כמעט עד לידי שגעון, היה דבר זה: באותה תחנה עמדה אז עוד רכבת אחת טעוּנה שוורים, והללוּ געוּ כל העת געיות תכופות, נוראות, קורעות־לב. זכורתני, יצאתי אל הכבש (כי לא יכולתי בפני אמא) והתחלתי לבכות. בחצי־הלילה. ועם כל געיה, שבקעה ועלתה לרגעים מתוך קרונות־השוורים, נתגברה בכייתי…

הוא התקדר, צחק ושאל:

– נוּ, ועכשיו?

– עכשיו כבר שכחתי לגמרי. אולם געיית־שור איני יכולה לשמוע במנוחה עד היום!

כששבו על עקביהם, השיגו בדרכם אותו השור, כשהוא נאבק עדיין עם מוליכו ושלא התרחק הרבה ממקומו הראשון. געיה עמוקה נשמעה שוב.

– אָה! – נאנחו שניהם בבת־צחוק, ולאחר שעה קלה נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה עולמית. אבל הפעם לא הרהר: “אין היא יודעת לאהוב!”

אָשר היה נער כבן שמונה־תשע, חיור־פּנים, ביישן וחייכן, וכשאיזה איש זר הציץ בו, מיד חייך חיוּך מלבּב, עם גוּמות בלחייו, ומיהר להסתתר מאחורי סבא שלו, ר' יוסף המלמד. באביו־זקנו זה היה הנכד מתגאה ביותר ותמה, היאך חייהם של בני־גילו חיים הם, בהיות להם סבים מגושמים והדיוטות, כהניך סוחר־היערות, כלייבּי הזקן המופלג וביחוד כזלמן־אידל החייט. ונדמה לו, שחבריו, תלמידי ה“חדר” שבביתו, מקנאים בו, בשעה שהוא פונה אל רבם לא בלשון “רבי!” כמותם, אלא בלשון “סבא!”

וכדאי היה לקנא בו! ר' יוסף היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני העיירה, רשמי־פניו היו ישרים ומדויקים, פאותיו השחורות מסולסלות יפה־יפה, ובעיניו האפורות – כמה אצילוּת, ענוַת־חן, כמה שׂכל ויופי! בפני מקלו המנומר, הנאה והנאצל, התבטלו בפינת בית־הכנסת יתר המקלות הגסים, האדומים, עם ידותיהם הכפופות, ידות־החולין. גם קופסת הטבּק שלו, קופסת־העצם, היתה יפה ביותר, לא כאותן הקופסות הפשוטות, העשויות קליפת־עץ, של שאר בעלי־הבתים.

בדמות־דיוקנו של ה“רבי” הנאה הזה ציירו להם התלמידים הקטנים בדמיונם את רש“י, את משה רבנו, ואפילו את הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, כביכול. ועתים, כשאחד־התלמידים יצא בעטיוֹ של אביו מ”חדרו" של רבי יוסף ונכנס אל “חדרו” של איצי המלמד, מיד נזדלזלה תורתו בעיניו ונתמעטה דמותה, משום שתיכף קיבלו הקלסתרים הדמיוניים הללו את צורתו של ה“רבי” החדש, זה שפל־הקומה, קלוש־הזקן ופגום־הפרצוף.

כשסבא הוא מעוּמד, נשאר שטח קטן בין קדקדוֹ וּבין התקרה המלובנה בסיד, והנכד מקנא בו אז על שהוא יכול להשיג את כל אותם “המקומות הגבוהים”, שממנו, מאָשר, הם נשגבו כל כך, ושהוא מביט עליהם תמיד מלמטה בדחילו־ורחימו. שם במרומים על גבי ה“טראם” (הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים מלמעלה) מונח הדפוס לסביבוני־חנוכה, הקשת של ל"ג־בעומר, מעשה ידי סבא, ועוד ועוד.

ביתו של ר' יוסף המלמד עמד בקצה העיר, בסימטת ה“גוֹיים”, ובתי־האיכרים עם חלונותיהם־אשנביהם מתחת לתיתורות של גגות־התבן הבליטו את הבית היהודי היחידי עם חלונותיו הגדולים, עם גג־השחיפים שלו, שעלה אזוב מסביב לארובת־העשן האדומה, הגבוהה והפקחית, היודעת ספר, כביכול. זיזי הקורות הישנות והסדוקות בזויות הבית היו רקוּבים ומפוררים במקצת, וביום ו' בקיץ, לאחר פיזור־ה“חדר”, היה ר' יוסף אגב־טיול ממשמש בהם באצבעותיו, כמשער, כמה ביתו זה יהא קיים עוד.

בשעות של פנאי כאלה מסתכל הנכד באביו־זקנו מרחוק, אורב לכל תנועה ותנועה שלו ומשתדל לכוון את כוונתו ולרדת לסוף דעתו. הנה נכנס סבא אל גינת־הירק ומשם אל תוך גן־הפרי של שכנם אנטוֹן, מפשיל את ראשו למעלה ומביט אל הדובדבניות הלבנות המתחילות להסתמק. ונפלא הדבר: סבא, הגבוה כל כך, כמה נמוך הוא עכשיו לגבי האילן… לבסוף קוטף הוא מאחת הסרעפות נצר רך ונושאו הביתה. שם הוא שולף את משקפיו מנרתיקם הכחול, מרכיבם על גבי חטמו, נוטל את האולר החד, בעל ניצב־העצם השחור, עם נקודות־הנחושת הזרוּעות עליו, ומתחיל חותך את הזלזל באמנות יתירה, עד שיוצאת מַשרוקית. את השריקה הראשונה שורק סבא בעצמו, ואחר כך הוא מוסר בלי מלים את המשרוקית לידי נכדו.

שיחה לא היה מרבה ר' יוסף עם נכדו, אלא שלפעמים החליף עמו מבטים, שאמרו הרבה יותר ממלים. ככה היה מביט אליו בשעה שבירך עמו על הרעם הראשון או, כשוֹך הסערה, על הקשת בענן; גם ביום־הכיפורים בבית־הכנסת, בשעה שהיה מטעים לו בתנוּעת־יד את מתיקוּתו של אותו הניגוּן הנפלא, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפּיוּט: “מגלוּמי־גוּש, מגרי־גיא, מדלולי־פוֹעל, מדלי־מעשׂ”…

ואומן־יד מצוין היה סבא לא רק באולר, אלא גם בקרדום. סבתא מרת־הנפש וסתומת־העין התפּארה, כי לשעבר, “בהיות סבא בריא עדיין, לא היתה כ’סוכה' שלנו לנוי בכל העיירה, והבריות היו עולים פשוט על הגגות לראות בה”. את קרדומו היה ר' יוסף נושא לפעמים בערבי־הקיץ אל המפחה של בּיינוּש הנפח, כדי להשחיזו שם קצת. בידו האחת הוביל אז גם את אָשר אתו, וזה רץ ברגליו היחפות על הדשא הרטוב מטל, וחיפושיות זימזמוּ באויר וסטרו לרגעים בכוח על מצחת־המגבעת, על המצח.

השלהבת הכחלחלה של המפוח מאירה בעלטה את פרצופיהם המפויחים של בּיינוּש ושני בניו הגבוהים, החזקים. שלושתם עוסקים אז בחישול פרסת־ברזל. כיון שהם מרגישים בכניסתו של ר' יוסף, מיד הם מסבירים לו פנים:

– בשביל ה“רבי” נעשה זאת תיכף!

– עדיין זוכרים הם את המַלקות שספגו מיד ה“רבי” – מחייך ביינוּש כלפי ר' יוסף, נוטל את הקרדום ושם את חודו על גבי גלגל־המשחזת, ושני בניו מזה ומזה מתחילים תיכף לגלגל את הגלגל בשקידה יתירה.

ויראת־רוממות מהולה בחיבּה מראים לו מכל עבר. אפילו מאיר בן זלאטה־גוֹלדה, שזה לא כבר יצא מבית־האסורים, העושה “סקנדלים” בבית־הכנסת, מוֹרט את הזקנים המגודלים של נכבדי־העדה וסוטר על לחיי־הגבאי ואין מתקומם כנגדו – גם מאיר זה, כשבאקראי הוא נכנס בשיחה עם ר' יוסף, מיד הוא מִתְעַנֵו ומתמַתּק, ופניו הרזים, היבשים והזועפים, מתקמטים אגב צחוק־חלקות קמטים־קמטים.

אל ר' יוסף היו באים להמתיק עמו סודות כמוסים שונים ולשאול בעצתו על כל צרה שלא תבוא. נשים דוויות, מקומטות, עם חֲטָמים כחולים ודולפים מקור־החורף היו מתלחשות עם ר' יוסף שעות שלמות ונפטרות ממנו לבסוף עם פנים מבהיקים מקורטוב של תקוה. בעצותיו של סבא היתה מסתייעת ביחוד האשה הזקנה חיה־שרה, שנתאלמנה לא כבר מבעלה ה“נגיד”, זה שישב עד ימיו האחרונים בפטרבורג. עתים היה מבקר אותה ר' יוסף בביתה, ואָשר, שהלך אז גם הוא לשם, תועה היה בתוך הטרקלין הצונן, עם האורלוגין העתיק, שעמד מלכת, ועם הרהיטים השחורים המאובקים והנוגים. בחדר־המיטות, ששם פרחה נשמתו של בעל־הבית ה“נגיד”, נדף איזה ריח דק, לא־מוּשג, שהטיל על הנפש מרה שחורה כבדה מנשוא. חיה־שרה עם משקפיה הרכובים על גבי חטמה הבשרני, חוטם־האתרוג שלה, התלחשה הרבה־הרבה עם ר' יוסף, ומתוך מבטה המתחנן, סחוף־הדמע, שהיתה נועצת לרגעים בבעל־עצתה, היה ניכּר, שצרותיה הטמירות עמוקות כים, אך ר' יוסף לא ענה כלום, ובמקום תשובה מרגיעה עלה על הכסא והתחיל בודק את האורלוגין הקודר, הבלתי־נע, ממשמש בידו האחת בתוך בני־מעיו, ובשניה הוא מוליך ומביא את המחוגים על גבי הטבלה. אגב רתיחה־נסירה מתחיל האורלוגין להשמיע את השעות וממלא את חללו של הטרקלין, הנותן הד, צלילים מוזרים ועגמומיים. פני האלמנה נוהרים קצת, כאילו יחד עם גלגלי האורלוגין זע גם דבר־מה בתוך צרותיה – ויש תקוה…

ובעוד שלאחרים עמד ר' יוסף בשעת דחקם בעצות ובתנחומין, הנה לו לעצמו לא יכול לסייע בצר לו, ובחשאי סבל את העניות הנצחית. הדחקוּת הציצה מסדקי־הכתלים, מקִני־החיפּוּשיות, מפּינות־הטחב, ממדפי־הספרים. סבתא אכלה לפעמים פת חרבה בבצל חריף, שהדמיע את עיני אָשר מרחוק, אך עינה הפקוחה האחת של הזקנה מרת־הנפש היתה יבשה. אז היה סבא תועה אילך ואילך, מביט אל החלונות, מוציא מתוך הספרים את ה“תניא”, הספר החביב עליו ביותר, ומעיין בו קצת, אך לפתע הוא נמלך בדעתו, מחזיר את ה“תניא” למקומו ונוטל מעל גבי ה“טראם” את פנקס־החובות ורושם שם בכתבו הנאה והצנוּע: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ" (קטנים כסף, כלומר פרוטות), הופך את הדף ורושם עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…

קשה ביותר היתה עונת הסתיו, כשהקור בחוץ הלך והתגבר, ועצי־ההסקה בפרוזדור הלכו ופחתו. את כּירת־הלבנים הרעועה הסיקה סבתא רק באותם הערבים, כשהקור גדל ביותר, ופעם בפעם הזדרזה לסתום את פי־הארובה קודם זמנה, חוששת שהחום יתנדף לבטלה, ואָשר הקטן, שהיה מוטל אז על גבי התנור, התקטר, ולאחר ירידתו משם היה נופל על הקרקע מתעלף. אז היה סבא גוחן עליו, לוחץ את חטמו באצבעותיו, עד שהעמידו על רגליו.

בבוקר־בבוקר מתכנסים תלמידי ה“חדר” ומביאים מבתיהם “חראפּקות” (גזעים של קלחי־כרוב). בחוּץ מידרדר השלג הראשון על־פני יתדות־הדרכים והשלוליות המוגלדות, והנערה היפה ביילה, עטוּפה בסוּדר, שקצותיו קשורות לה מאחריה, מוליכה את עדת האווזים המפוטמים והצעקניים אל הבּיצה הגדולה והעגולה שליד בית טימוֹך, שמימיה מגלידים עכשיו בשפתיה ומשחירים ביותר בין בהרות־השלגים שמסביב. ובבית, בחללו של “החדר”, מתלבּטים מעשי־בראשית: “והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על־פני המים”…

החורף נכנס בעביוֹ, נשחטו האווזים, ואצל נערי ה“חדר” מצוּיים עכשיו קני־גרונותיהם, שמשמשים להם מַשרוקיות. לרגעים הם שורקים בהם, ושומעים בתמיהה אֶנקת־אווז קטוּעה… בבוקר־בבוקר נראים עקבות־זאבים על פני השלג המכסה את גינות־הירק שמאחורי בית ר' יוסף; פעמים מתגלגלים שם גם שיורי עז טרוּפה, מלתעות־סוס. הלילות ארוכים־ארוכים, ואָשר על משכבו מתירא להביט אל החלונות, פּן יראה שם זאב, גנב או “גוי” שיכּוֹר תועה מני־דרך ומבקש מקום־לינה. אך הנה הוא שומע את סבא מתהפך במיטתו ומתחיל, כדרכו, גונח ומשתעל – ופחדו פג כהרף־עין.

ועתים היה ר' יוסף מאריך להשתעל כמעט עד עלות השחר. הנכד לא הרגיש אז ביסורי־סבא, משום שמיום עמדו על דעתו הריהו זוכר אותו בכך, אך לא היו ימים מועטים, ואָשר הבין שיעול זה מה טיבו.

באחד־הלילות בשעה מאוחרת שב ר' יוסף מ“ליל־שימוּרים” (אור ליום ברית־מילה), שהיה אצל אחד מבעלי־הבתים שלו, ודפק על דלת־הפרוזדור, שהיתה תמיד סגורה על בריח. פּתחה לו סבתא. סבא נכנס והלך ישר אל חדר־משכבו, ובדרכו מילמל אל זוגתו איזו מלמוּלים לא־ברוּרים, שמתוכם קלט אָשר את ההברה:

– דם!…

הקיצה האם החולנית, בתו של ר' יוסף, ונבהלה אל חדר־אביה. פרשה ובכתה.

– אל־נא תבכי! – גער והתחנן סבא בבת אחת.

ולמחר עבר על פני החלונות, המכוסים ניצני־כפוֹר, צל של מרכבה וסוס. נשמע צלצול זוג, צלצול־חורף – ונפסק.

– הדוֹקטוֹר!

נכנס וַרטמן, הרופא הנוצרי הזקן גבה־הקומה, עטוף פּרוַת־החוֹרף שלו. הקים את החולה ובדקהו מעוּמד. אָשר הסתכל ושיער בתוך כך: מי גבוה ממי.

– כמה ימי שני חייך?

– חמישים ושמונה.

אחר כך התחיל הטיפול בגזרי־קרח ובפירורם לשם בליעה וגם לשם תחבושת בשלפוחית. אך קילוח־הדם לא פסק, וכלים־כלים מלאים דם קרוש הוצאו מחדר־החולה והוערו אל מעבר לגדר־הזמורות של גינת־הירק וצבעו שם את השלג. הבהילו אל סבא גם את זרחי, הרופא היהודי קצר־הקומה, בעל המשקפיים הכחולים, ולא היוּ ימים מועטים ואת חלל־החדר מילא ערבוביה של רצפּטים, סממנים, צלוחיות־טיפין אדומות (של וַרטמן) וצלוחיות־טיפין לבנות (של זרחי), ואָשר הרהר אז בדברי הניך סוחר־היערות, ששמעהו פעם אומר בבית־הכנסת:

– מה שזרחי יודע – וַרטמן כבר שכח!

ר' יוסף צוארו נשתרבב ביותר, ואת פירורי־הקרח בלע בקושי, כעוף חולה. בחדרו התחיל נודף פתאום אותו הריח הדק הבלתי־מושג, המטיל על הנפש מרה־שחורה כבדה מנשוא, שאינו פג מחדר־המיטות של האלמנה חיה־שרה, שם בטרקלין הצונן עם רהיטיו השחורים והמאובקים ועם האורלוגין העתיק, הקודר ועגום־הצלילים. בלילה־בלילה נתכנסו כאן רבים מנכבדי־העדה “לבקר את החולה” ושעה רבה ישבו בשורה על גבי מיטתה של סבתא. לבסוף נסתלקו ונפטרו אחד־אחד, ונשאר אך לייבּי הזקן המוּפלג, בן־השמונים, נשען במצחו על ראש־מקלו, כמתנמנם, עד שר' יוסף חס עליו והעירהו:

– ר' ליב, למה אתה מסגף את עצמך? לך לנוח!

ולאחר שהחדר מתרוקן מכל האנשים הזרים, נתקלות עיני־סבא בעיני־הנכד. מעין הבטה כזו הביט ר' יוסף אל נכדו רק בשעה שהיה מברך עמו על הרעמים הראשונים, או ביום־הכיפוּרים בבית־הכנסת, כשהטעים לו בתנועת־ידו את מתיקותו של אותו הניגון הנפלא והבלתי־שכיח, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפיוּט: “מגלומי־גוש, מגרי־גיא, מדלדולי־פועל, מדלי־מעש”…

וּבבוקר אחד, כשהאֵם החולנית הלכה אל האַפּתיקה לקנות את אבקות־התרופה, שרשם הד"ר זרחי, וסבתא עמדה בחדר־החולה בתפילת “שמונה־עשרה” ושכמה אל בעלה, התנשא ר' יוסף ממשכבו וביקש דבר־מה. סבתא, מפני שחששה להפסיק באמצע־התפילה או מפני שהיתה כבדת־אוזן קצת, לא נענתה תיכף, וסבא גער בה גערה נמרצת, דבר שמעולם לא נהג כך בזוגתו.

– אָשר! – הבהילה תיכף לכך סבתא את הנכד.

אָשר נכנס ומצא את אביו־זקנו מוּטל פרקדן, צוארו וראשו לאלכסון־הכר, ועיניו פקוחות, זרות – הפוכות… סבתא צווחה:

– לך קרא אנשים – הוא מת!

הקור הגדול שבחוץ הקפיא את דמעותיו של אָשר, והוא רץ על פני הרחובות מבולבל. אילך ואילך צעדו אנשים בנעלי־לבד. שואב־המים אנדריי, המדבר אידית, ישב על חביתו המוגלדה שנתרוקנה ממימיה, הצליף על סוסו ונסע אל הנהר. אָשר פּתח דלתות זרות, כבדות וטעוּנות כפור, מן הערפל היבהבוּ לפניו פרצוּפים שאננים, קרי־רוח, והוא בכה ומילמל:

– סבא… סבא…

הוא רץ מבית לבית, ובסתר לבו עדיין עממה תקוה קלושה: הלא עיני־סבא היו פקוחות… (את המות צייר בדמיונו תמיד בצירוף עינים עצומות). אך כששב הביתה ומצא את המת מוּטל על גבי הקרקע באמצע החדר, מכוּסה באדרת־החוֹרף שלו, עם שני נרות דולקים למראשותיו, הלמתהו הוַדאוּת הנוראה, אף על פי שלא חדל להאמין עם זה, כי איזו “טעות” היתה בדבר.

וחלל־הבית הצר, האפל והרטוב, עם ערימת תפוחי־האדמה ה“אמריקניים” שבפינה, נתמלא אנשים ונשים. ביללה התפּרצה האם החולנית לתוך הבית, קורעת את הרצפטים ומשליכה את הסממנים ואבקות־התרופה, שהביאה עכשיו מהאפתיקה, וקולה החלש בקע רקיעים:

– עוד בדרך ניבּא לי לבי את אסוני, לבי ניבּא לי! אין לי אב!..

היבהבו פרצופים זרים, בריאים, רעננים מקור־החוץ. בד לבן וחדש נמסר מיד ליד, רישרש ונקרע. פסוקי־תהלים קרים ריחפו באויר: “גם בני־אדם גם בני־איש יחד עשיר ואביון”. נכנס אנדריי וביקש, כדרכו, איזה איש, שיסייע לו להריק את המים שהביא.

בפעם האחרונה ראה אָשר את אביו־זקנו במחשכי בין־השמשות, כש“טיהרו” אותו מעוּמד על גבי הספסל, וגופו הערום והגבוה נזדקר מעל לראשי הנאספים.

עם הוצאת המת נתרוקן הבית ונשארה שלולית שחורה על גבי הקרקע. הוסק התנור בידי נשים זרות, הוטפו תנחומים חשאיים, ולתוך עיני אָשר הציצו עיני־אמו – ממורקות ומזוקקות מבכי. בקיר־הדכּאוֹן ניצנצוּ סדקי־רוָחה. כל הלילה חי ר' יוסף בחלומותיו של נכדו, אך נוראה היתה היקיצה כעלות השחר, היקיצה אל תוך החלל של – “מת סבא!”

אלא שמאידך גיסא הורגש לרגעים איזה חופש חדש ומעין התרת הרצועה: הרשות עכשיו לטפס ולעלות אל כל אותם “המקומות הגבוהים” הבלתי־מושגים, לנגוע ולמשמש בכל, בכל, לעשות כל מה שעולה על הדעת…

אך לפתע תוקפת אותו רחמנות אין־סופית, רחמנות על אביו־זקנו המוּטל בקבר תחת שלגי בית־העלמין, והוא מבקש אחיזה בכל מה שנתשתייר ממנו: בבגדיו, בספריו במעשה־ידיו. הנה מקלו הנאצל, הנה קופסת־הטבק היפה, הנה המשקפיים. אָשר מעמיד כסא על גבי כסא, מסיר מעל גבי ה“טראם” את הדפוס לסביבונים של חנוכה, את הקשת של ל“ג־בעומר, מוציא ממדף־הספרים את ה”תניא“, פותח אותו במקום הקפל, ששם עיין סבא בפעם האחרונה. הריהו נוטל גם את פנקס־החובות וקורא שם בצמא את הכתב הנאה והצנוע, שדמות דיוקנו של סבא נשקפת ממנו כל־כך: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ”. והוא הופך את הדף וקורא עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…

שניהם, מוּנדֶק ונוֹרד, היו בני כרך אחד, אך לא נתקרבו זה לזה ביותר עד שנזדמנו יחד לבין הרי־הטאטרה. שם הפליגו לטייל בעמקים הדשנים, עשירי־הירק, הביטו אל אשדות־המים הקטנים, חקקו את שמותיהם בצלעות־הסלעים, ולבסוף טיפסו ועלו אל ראשי ההרים. על ראש הפסגה אחזו את מגבעותיהם בידיהם, שלא יטלטלן הרוח, ובפיק־ברכים גחנו והביטו למטה, למעמקים. בשעת אחד מאותם הטיוּלים שאל מוּנדק את חברו:

– מדוע לא הבאת לכאן את אחותך?

נוֹרד ענה:

– את ליוֹרקה? היא נסעה יחד עם אמא למקום אחר. אילו נסעו הן לכאן, כי אז נסעתי אני למקום אחר. איני אוהב בעונה זו להיות עמהן בכפיפה אחת.

– חבל! – יודע אתה, אך זה לא כבר התוַדעתי אליה…

– כן, היא סיפרה לי. אולם בבקשה ממך, אל נא תדבר לי כלוּם על אודות אחותי. הרי זה ענין, שמשעמם אותי ביותר.

בראשית הסתיו, כשכולם כבר שבו אל הכרך שלהם, טייל מוּנדק עם ליוֹרקה בגן, בשלכת, ודיבר אליה:

– כמה התגעגעתי עליך בהרים! ועם אחיך אי־אפשר לדבר על אודותיך. אינו רוצה בשום אופן.

היא, הקטנה, התרפקה עליו סחור־סחור, ועיניה היו עכשיו מכוערות מלחלוּחית־אהבה. דמתה לדג קטן, שנאחז בוָו־החַכּה…

אל הראיון היתה באה בדייקנות יתרה יום־יום. הולכת היתה לשם מגוּבּנת קצת, כעמוסה נטל כבד לא־נראה, ולא הציצה בדרכה בפני שום איש. דרך אחת לפניה!

– מה נעשה בחורף, – דואגת היתה לפעמים – כשבחוץ לא נוכל לשהות הרבה?

– תבואי אלי, אל חדרי.

מוּשלגת, עם ספרי־הלימוד תחת זרועה, היתה באה אל חדר־מונדק בבוקר־בבוקר. אחרי עבור הרגעים הראשונים היתה שואלת:

– נעלת את הדלת?

– ודאי!

– אולי לא? בדוֹק נא שוּב!

הוא היה מציית לה. נרגש ממסירותה, מספרי־לימודה המתגלגלים על שולחנו, מלפיתת־זרועותיה, זרועות־התינוקת שלה, היה מהדק אותה אל לבו בכוח, ומנשק את גופה הרך בשנים. אגב־כך הצטער בסתר־לבו: “חבל, שבשרה לבן ביותר ופניה עגולים כל כך”.

– אינך אוהב אותי! – היתה מזדעזעת לפתע.

– מהיכן לך זאת?

– אני מרגישה…

בצהרים, עם גמר הלימוד בבתי־הספר, הם מתלבשים ויוצאים. שניהם שואפים רוח לרוָחה. בדרכם נפגשות קבוּצות־התלמידות, שיצאו עכשיו מאסכולותיהן השונות – רעננות, צוהלות, צוחקות, אחת יפה מחברתה. מוּנדק מקנא בלבו באותם המאושרים, שבחלקם עתידות לנפול כל הנערות הנפלאות הללו, ואין דעתו נוחה עכשיו מליוֹרקה, שהולכת על ידו עייפה, מגוּבנת קצת, ככורעת תחת סבל־אהבתה.

בבוקר אחד, בין חורף לאביב, השליכה עצמה ליורקה מעל חלון של דיוטה שלישית באחד הפּאסאג’ים. השאירה מכתב כתוב אל מוּנדק: “אני סולחת לך הכל, הכל. אהבתי את עיניך הנוגות, ואם לא עלה בידי להתאחד עמהן בחיי – אפשר שיעלה לי הדבר במותי”…

מאוֹרע זה הטיל יופי חדש, יופי חריף בערבי־האביב הבאים: ברחש־הטיולים של הנערות עם מגבעותיהן החדשות, המופלאות, בנהם הרעמים הראשונים, בטיפות־הגשם הגסות על גבי המדרכה הטהורה לאור פנסי־החשמל. האהבים החשאיים נתמתקו עכשיו ונתעמקו ביותר – דמה השפוך של ליורקה הרוָה אותם.

– עוד בהיותה על המדרגות של הדיוטה הראשונה, הסירה את מגבעתה מעל ראשה, כדי שלא תפריע… – סיפרה נערה אחת לחברתה.

– במכתבה אל אהוּבה כתבה: “אהבתי את עינך הנוגות”.

ומוּנדק? כמה קינא תמיד בסתר־לבו באותם ה“גיבורים”, שנערה טרפה את נפשה בגללם, ועכשיו הלא הוא עצמו אחד מאותם המאושרים! כדי לטשטש את רחשי־הרחמים התאמץ לצייר בדמיונו, איך שהדורות הבאים מטיילים על פני איזה בית־עלמין ישן, בין מצבות נשכחות, דחויות ומחוקות, שבין הקברים שמתחתיהן נמצאים גם קבר ליוֹרקה, גם קבר נוֹרד, גם קברו הוא. יחידי תעה ברחובות הרחוקים בקצוי־הכרך, חולם, שיכּוֹר מאהבה אל עצמו והרגיש את “עיניו הנוגות”.

מצד אל צד התהפך נורד על משכבו בלילות ולא פסק לראות את אחותו ליורקה, זו התינוקת התמימה והיקרה כל כך, כשהיא עולה מדיוטה לדיוטה ובדרכה היא מסלקת את מגבעתה מעל ראשה… רחמנות כבדה מנשוא הרעידה את מפרקתו ואנסתהו לבכות, לבכות. הוא איחר לבוא אז אל מקום־האסון, וכשבא, ראה אך את שלולית הדם הקרוש על אבני המדרכה, את המגבעת, אותו החלון במרומים, שהיה כבר סגור. וכשזכר מה שראה אחר כך בתוך אגף בית־החולים, נטרפה דעתו עליו, והוּא קפץ מעל מיטתו, פתח את החלון, על מנת להשליך עצמו החוצה ולהתרסק אברים־אברים, אך ברגע ששירבב את ראשו וצוָארו כלפי מטה, ניצנץ בו רעיון חדש, רעיון־ברק, שהרגיעו תיכף.

רעיון נפלא!

הקיץ היה כבד־שרב, עגמומי, עם ציפיה לכוכב־שביט. בפעם הראשונה אחרי המאורע נזדמנו נורד ומוּנדק בחבוּרה אחת, שיצאה לפנות בוקר אל מחוץ לעיר לראות את הקוֹמיטה.

– יוֹדעים אתם, כשחזיון שמַימי כזה עובר בשלום והנבואה הרעה של קצת האסטרונומים אינה מתקיימת, כולנו מצטערים אז משום־מה – התפלסף מוּנדק.

אותה שעה נעשה הפּרץ הראשון בקיר המסתורי, שהוּקם בין שני הרעים. מאז התחילו להזדמן יחד לעתים תכופות יותר, אף על פי שעיניהם השתמטו אלו מאלו.

וההבטה החפשית הראשונה, שהביטו זה לתוך עיני זה, היתה כבר לא כאן, בכרך, אלא שם בין ההרים, כששבו אל אלו בעונת־החופש. טיילו שוּב בכל אותם המקומות – כמו אשתקד.

פעם אחת כנטות היום, יום חם ביותר, עזבו שניהם את וילותיהם על מנת לעלות יחד אל אחד ההרים. הלכו לאט, דיברו לא הרבה והביטו לעברים שונים. עברו על פני אחד־הסלעים, שצלעו היתה זרועה כולה כתובות־קעקע. מוּנדק התעכב והתחיל לחפש בין השמות החרותים גם את שמו, שהוא חרת אותו כאן בשנה שעברה.

– הרי “נורד” מצאתי, ושמי איננו! – הצטער.

כשהגיעו עד הנחל הקטן והשקוּף, עם שכבת־האבנים הבהירה, החלקה והמצוחצחה שבקרקעיתו, חשק מוּנדק להתרחץ כאן, התפשט ונכנס אל המים.

– קר! – קרא מתוך רעידה.

נורד, שישב מנגד על זיז סלע, העיר:

– אל־נא תשהה במים יותר מדי. אפשר להצטנן.

ולאחר שעה קלה כבר עלו במעלה ההר, בשביל העקלקל, המפציע לכאן ולכאן והמושך כל כך את לבות התיירים ההרריים. מוּנדק הלך בראש. כל מה שהוסיפו לעלות, כן התגברה הרוח יותר ויותר, עד שהיו מוכרחים להסיר את מגבעותיהם מעל ראשיהם ולאחזן ביד.

– הרי אנו כאן! – קרא מוּנדק.

על ראש הפסגה רחש בערבוביה נחיל של נמלים בזיו־השקיעה. את השקיעה גופה אי־אפשר היה לראות, מפני שבעדה סך ההר שמנגד, זה ההר, שמבין שרטוטי־גבנוניו מזדקר כעין פרצוף־אדם ענקי מוטל פרקדן כלפי עצם־השמים: הנה חוטם, מצח, פה…

מוּנדק התיצב על שפת הפסגה ובפיק־ברכים גחן והציץ למטה, אל התהום. ראשו סחרחר קצת, והוא העיר:

– נפלא הדבר, כשאני בעמק, נדמה לי שהעיקר הוא כאן, ועכשיו נדמה לי, להפך, שהעיקר הוא דוקא שם…

והוא רצה להפוך פניו, כדי להציץ בפני חברו, אך ברגע זה הרגיש הדיפת יד חזקה מאחריו, והקרקע נשמט מתחת כפות־רגליו.

נוֹרד גחן והציץ למטה. רגעים אחדים לא ראה ולא שמע כלום. אך לפתע נראתה אליו משם אחותו ליוֹרקה, כשהיא עומדת בפישוט זרועות, זרועות־התינוקת שלה – מאושרת, מוכנה לקלוט – –

משנפלה בינה ובין בעלה, הברוּניט המוצק והיפה, הקטטה האחרונה והמכרעת, החליטה דוֹרה לנסוע מכאן תיכף לעיר ק–ב. מדוע דוקא לק–ב? – משני טעמים. ראשית, מפני שיש שם נהר (היא תלך רק להתרחץ, ושם…), והשנית – כדאי להזדמן עכשיו עם לַף, מי שלפני עשר שנים אהב אותה כל כך ושהיא לא אהבתּוּ. הגם שהוּא כבר נשׂוּי ואב לילדים, בכל זאת מעניין הדבר – היזכור, היזדעדע קצת?

יפים הם נענועי־הרכבת לנפש מדוּכדכת. השדות המסתובבים, החסידות על־פני בצעי־המים, עמודי־הטלגרף החולפים נמוּכים בחיק־היער – כל אלו מחזירים את הילדות, את הנוער. כמה אהב אז אותה לַף! פעם אחת איחרה לבוא אל הראיון – ומצאה אותו מתעלף… אך קשה ביותר היא העמידה בתחנות. כסבורה היתה לפנים שקודם תהיה צעירה, ורק אחר כך תזדקן, אולם עכשיו היא רואה, שאין הדבר כן. אין כַאן שום אחר כך. כאילו בעודנה צעירה, אותה דוֹרה בת השמונה־עשרה, נעשתה בת שלושים וארבע… מה לעשות?!

אפילו בימים הראשונים, בירחי־הדבש, לא אהב אותה! עכשיו הכל ברי לה. שנה ומחצה התענתה תחת ידי הגבר האהוב והאכזרי הזה בעירו הזרה, היבשה, חסרת־הנהר. מה מתוקים הם מימי־הויסלה בעיר ק–ב! רק להתרחץ תלך, ושם…

לק–ב באה עם חשכה, כשכבר הוארו קרונות־הטראם. טיפטפו גשמים. היא הלכה מיד אל פּוֹליה, רעיית־נעוּריה הטובה. באה.

– מה שלום סימוֹן היפה שלך?! – קידמה פּוֹליה את פניה בהתלהבות.

דוֹרה ענתה:

– היפה? אין הוא עוד יפה כל כך. שמעי־נאה, פּוֹליניוּ, כמדומה לי, שמצאתיך שרוּיה בהוּמוֹר לא־טוב. מה לך? מוטב שתהיי תמיד עליזה כמוני. האמיני, הכל – הבל־הבלים!

נתכנסו אי־אלו אורחים. שתו טה. נתגלגלה השיחה על הנערה, שהיום בבוקר השליכה את עצמה בעד החלון מעל הדיוטה השלישית.

– בגלל סכסוך־אהבים.

ואֶרוֹסוֹב, אחד מן האורחים, סיפר את כל פרטי המאורע. זה היה צעיר משונה קצת, חיור, וחיוך נצחי בכל רישומי־פניו. בשעת־סיפורו התלהב ביותר ותמה:

– מהיכן לנערה רכה בשנים אומץ־רוח שכזה?

– האמינו לי, – הסבירה דוֹרה – פעמים, כדי שלא לשלוח יד בנפש דרוש אומץ־רוח עוד יותר גדול!

הערה חשודה זו כבר ריתקה אל הדוברת את תשומת־לבו של אֶרוֹסוֹב. רק עכשיו הרגיש בחריצים האפלוליים שמתחת לעיניה, והוא שאל בצחוק:

– הגם את טעמת מימַיך יסורי־אהבה?

פּוֹליה ליגלגה:

– מצא מקום של יסורי־אהבה! אילו היה לי בעל יפה כזה שיש לה, הייתי חושבת את עצמי למאושרה בנשים.

– קודם כל, – ענתה דורה – אין בלעי יפה כל כך. והשנית – וזהו העיקר – כל כמה שיהא הבעל יפה, סוף־סוף אין בכוחו למחות את הגעגועים על האהוב הראשון!

ארוֹסוֹב התעניין יותר ויותר:

– רוצה הייתי לדעת, מי הוא אותו המאושר. מוּתר?

– מדוע לא? הוא נמצא כאן, בעיר זו.

– מאוד אפשר, שאני יודע אותו.

– שמו לַף. מורה בבית־ספר עממי.

ארוסוב נזדעזע:

– לף?! הלא אני יודע אותו יותר מדי. ומי אינו יודע את לף?! כמה פעמים שיחקתי עמו בשחמט בבית־הקפה.

– זהו. אין הוא יפה ביותר, אבל יש בו דבר־מה. הוא אדם אוריגינלי קצת.

– כן, כן. פילוסוף.

– הרי מאז כבר עברו כעשר שנים. יודעת אני, שהוא עכשיו נשׂוּי ואב לילדים, ואף על פי כן עדיין רוצה הייתי לראותו. אלא שאיני יודעת כיצד והיכן.

– אני – נזדרז ארוסוב – יכול לסייע בדבר. נטייל שנינו מחר אצל בית־ספרו. אני אכנס אליו ואומר לו, פשוט, שאשה ממתנת לו בחוץ וכו', והשאר יבוא מאליו.

– טוב, טוב. העיקר אצלי – היכּירני, היזכור?

פּוֹליה ענתה בצחוק:

– ואני אספר זאת לסימוֹן!

– הרשות בידך. אין אני יראה…

למחר, סמוך לצהרים, התלבשה דורה בתלבושת השחורה שלה ויצאה מן הבית בלווית אֶרוֹסוֹב. הכמישה שבפניה בצירוף סימני־היסורים של הלילה האחרון, ליל אי־שינה ודכדוכי־נפש מכוערים, כל אלה הציצו כלפי חמה מבעד לאבקת־הפוּדרה. אֶרוֹסוֹב הביט אל בת־לוויתו, ולבו נפל עליו.

– מעניין הדבר, אם יכּירני… – שיננה דוֹרה תכופות.

באו עד לאותו בית־ספר. זה היה בנין־לבנים אדום, מוקף גדר של נסרים מחודדים.

– המתיני מעט. אני אכנס אליו.

עוד על גבי המדרגות שנמע מרחוק שאון־התינוקות. בפרוזדור תלויים היו על הקולבים הכובעים הקטנים. ארוסוב נכנס אל החדר השני, חדר־הלימוד. בקושי עמד בפני מאות העינים, עיני־השובבים, שננעצו בו מכל צד, ובכל כוחותיו התאפק מצחוק.

– אֵלַי? – ניגש אליו לף והעמיד עליו, כדרכו, את עיניו, עיני־השֵׁכָר הגדולות והבולטות, התמימות והחשדניות, האומרות תמיד: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”.

בפני עינים אלו אי־אפשר היה להתאפק עוד, וארוסוב מיהר להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו וצבט שם את בשרו עד לכאב עצום. תרופה זו כנגד הצחוק עומדת לו בשעת מקרים לא־נוחים כאלו.

– מי היא האשה? מה לה ולי? – תמה לף, ונעץ עוד יותר את עיניו החשדניות והמלאות לחלוחית באיש־שיחו. זה התחיל צובט את בשרו ביתר כוח, ואגב־כך ראה את האיש העומד לפניו, והוא בלתי־גלוח, שלפוחיות כהות תחת עיניו ואזנו האחת פקוקה במוך.

– הלא תראה תיכף!

ובעוד שעה קלה ראתה דוֹרה בעד סדקי־הגדר את מאהבה הראשון, כשהוא יורד במדרגות־המעקה, הכירתהו כהרף־עין. בלבה זעה אותה אי־החיבּה, שרחשה אל אדם זה עוד לפני עשר שנים, ויחד עם זה חשה את עצמה – מה שלא חשה זה כבר – מנַצחת, בלתי־מוּשגת.

“בא הרגע העיקרי! עכשיו צריך להביט, להביט!” – הירהר ארוסוב, ולא גרע את עיניו מלַף, שקרב יותר ויותר. הנה עיניו הדלוחות והבולטות דולגות ופוסחות עליו, על ארוסוב, העומד באמצע, ונופלות על דוֹרה ותוהות.

– וכי לא הכרתני, מר לף?

– אַ־אַה, דוֹרה! – הושיט לה זה את ידו, בלי שנזדעזע כל עיקר. ומהיכן אַת כאן?

היא חייכה:

– חשקתי לראותך. ואתה, כניכר, שכחתני…

זזו שלושתם לאורך־הרחוב, ולף דיבר:

– אל־נא תשכחי, כי מאז כבר עברו כעשר שנים. עשר שנים זהו הרבה מאוד. הרי אני אבי־משפּ–ח–ה… ואַת נזדקנת, דוֹרה!

– אני איני מרגשת זאת.

– אני מרגיש היטב, שנזדקנתי. זה לא כבר הייתי גם מוּטל על ערשׂ־דוָי. ועכשיו הרי יש לי עסק עם אוזן…

שאר קטעי־הדיבורים נבלעו ברעש־הרחוב. סקרנותו של ארוסוב פקעה בבת אחת. שעמום כבד מנשוא נפל עליו, והוא נפטר מבני־לוויתו ועזבם לנפשם.

“הבל־הבלים!” – ניענע בידו, והתחיל, כדרכו, תועה על פני הרחובות חנוקי־השרב. הכל מסביב היה עמום ומעורפל כמו בתוך בית־הזיעה. העוברים־והשבים נמלטו לתוך צללי־הבתים, ואת שטח־הרחוב שבחמה, אשר לשם קשה היה להביט כמו לתוך הכבשן, עבר באלכסון קברן קתּוֹלי לבוש כחולים, והפנס שלו תחת בית־שחיוֹ.

קשה היה גם בקטעי־הגנים של רשות־הרבים. כאן היו מוּטלים על מצעי־דשא רמוּסים, מלוּחכים וחרוּכי־שמש, פועלים נוצרים, עם מגבעות־חורף של פלוּסין על ראשיהם, שפחות, תינוקות־ילדות, שהתגלגלו והתגלו כלפי חמה.

וכמו מאליו הוליכוהו רגליו הלאה מזה אל המפלט היחידי עכשיו – אל הנהר. הנה הגשר. אל שני מסעדיו מזה ומזה עמדו נשענים המוני אנשים והביטו למטה, אל כנופיית־הנערים, שהתרחצו שם אז. הנערות העוברות זורקות אף הן את מבטיהן לשם, אל הזכרים הערומים עולי־הימים, וארוסוב אוהב לתפוס מבטים גנוּבים אלו, שאין בהם חיוך כל שהוא…

הוא נכנס, כדרכו, אל אוהל־הרחצה הרעוע, הקבוע בנהר לא־הרחק משפתו. שם בחר לו אחד מן התאים הסמוכים לאלו של הנשים. התפשט וירד במדרגות־הקרשים הרקובות והמלוחכות בגלי־הנהר. ברגע הראשון היו המים צוננים ביותר, אך לאט־לאט נהפכו לפושרים.

השתכשך שעה קלה, הרגיש תחת כפות־רגליו את החול החם, החלק והרך כמשי והעלה בידיו עשבי־נהר ממועכים. כל אלה בלווית ריח־המים החזירו את הנוער הראשון, את הילדוּת, והעינים נמשכו בתוך כך אל החרכים והציצו, והציצו, אך היום לא כיוון ארוסוב שעה מוצלחת – תאי־הנשים היו ריקים!

הוא שהה במים עד כמה שעצר כוח לסבול את הצינה. אחר כך יצא ועלה במדרגות מתוך קריאת־יאוש: “היום לא יהיה כלום!” – והתחיל מתלבש. אך לאחר שהיה כבר לבוש כוּלו, מוכן לצאת, נשמעה חריקת־דלת מתאי־הנשים. בלי חשוב כלום שב והתפשט וקפץ המימה. לא התעצל!

הסדקים היו בתחתית המחיצה סמוך למים, וההבטה גרמה לפי זה רביצה משונה ובלתי־נוחה. העינים הביטו בשקידת־רתת, חוששות, לאבד אף משהו. דבר־מה מוּכּר היה לארוסוב בתלבשתה השחורה של האשה, אלא שאת פניה אי־אפשר היה לראות בשום אופן: אלו היו מוּסבים כלפי צד אחר. הרי היא מתישבת על הדרגה העליונה ומתחלת להתפשט. מתחלת היא משום מה מן הנעליים. חלצה את נעלה האחת. נמלכה פתאום וסילקה את מגבעתה, ואחר כך, מבלי התפשט יותר, נכנסה אל המים הממלאים את התא, נדחקה ויצאה דרך פרצי המחיצה אל שטח הנהר החפשי (ברגע זה הפכה את פניה כלפי ארוסוב – “דוֹרה!”), התנפלה המימה – ונעלמה.

עברו רגעים אחדים של שלוה כבדה־כבדה, רגעים, שבהם עודך העד היחידי לסוד־האסון, בעוד דממה מסביב ואי־ידיעה. אך הנה נשמעה מעבר החוף הצוָחה הראשונה – וארוסוב שאף רוח.

ולאחר שעה קלה כבר נתמלא החוף המון אדם רב. אנשים, נשים וטף. התפרצו, נדחקו ונתחככו אלו באלו. פרצופים, שכבר נעלמו, נשכחו, שבים ומתגלים כאן עכשיו בהיסח־הדעת. הרי עם זו דר ארוסוב לפני כמה שנים בשכנות. בימים ההם היתה בתולה עדיין, ובבוקר־בבוקר אהבה להיראוֹת אליו בחלונה מעוּרטלת קצת; מאז לא ראה אותה, ועכשיו הריהי כבר לבושה “שלאפרוק” וכרסה בין שיניה… אך הנה גם לף. פנים אל פנים. עיני־העגל הבולטות והחשדניות ננעצות עמוק־עמוק ואומרות כדרכן: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”. ארוסוב נזדרז להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו, אך הפעם איחר קצת – והצחוק התמלט.

חיים יאשצ’וּרקא, המתעתד להיות משורר באידית, בחזירתו, מלא תקוות־זהב, מועידת טשרנוֹביץ לעירוֹ, לפּיֶטרוֹקוֹב, עבר דרך גליציה, וכמו מתוך בור־חֵמר לא יכול לזוז משם. אלילו הוא י. ל. פרץ, וּבתוך ארגזו, יחד עם חלוקיו המסוֹאבים, מתגלגלים הרבה כתבי־יד המלאים מלים: “התלהבוּת”, “מלאך”, “נשמה”, “שכינה” וכיוצא באלה. כל אלה עתידים להצטרף ברבות הימים ליצירות הגוּנות, שמלבד ההוֹנוֹרר בעד האוֹריגינַל שלהן, הרי בודאי שתענקנה לו עוד כפלי־כפליים, בהיותן מתוּרגמוֹת, סוף־סוף, ללוֹעזית. אך לפי שעה המצב דחוּק קצת, וּבצר לוֹ הריהוּ רץ פעם אל ידידוֹ היחידי כאן, המשורר הצעיר, הידוּע בכינוּיוֹ הספרוּתי “למד־וָו’ניק”.

עם למד־וו’ניק הוא מדבר על דבר העתיד המזהיר של הספרות האידית, על דבר שפע העתונות היומית שברוסיה ובאמריקה, על דבר הפוֹאימה של למד־וו’ניק “בין ארץ ושמים”, שהוא, יאשצ’וּרקא, קרא אותה אמש עוד פעם, ושזהו “הדבר היותר חזק” שלו, וכדי שלא יחשדהו הלה ב“כוָנה הזרה”, שהיתה לו במשך כל עת־השיחה, הריהו נפטר ממנו קודם בשלום, ורק אחר כך הוא חוזר שוּב, וּבטוֹן, כאילו רק עכשיו נזכר בדבר, הוּא ממלמל:

– אולי אוכל להשיג אצלך עוד קרוֹנה אחת? בקרוב אשלח איזה “דבר” לאמריקה, שם הלא אין “חכמות”. שם – משלמים!

אחרי קבלו את המטבע, הוא יוצא ומהרהר: “בחור הגון הוא זה, אבל כשרון, סוף־סוף, אין לו!”

את הרחוב ואת האויר הגליצאי הוא שונא תכלית שנאה. יותר מכל מרגיז את עצביו הדיבוּר העברי בהברה הספרדית אצל הצעירים. התלקטו הלום מורים עברים אחדים, מי שהיוּ בחוּרי־ישיבה נתעבים, והם הם שמבלבלים כאן את המוחות ומעכבים את נצחונה של הספרוּת האידית. וכמו להכעיס, מזדמן לו תכופות בדרכו המורה העברי בן־דויד אדום־הזקן, עם עיניו הארסיות, שבקלסתר־פּניו הוא מזכיר מאיזו בחינה אותו “גוי”, שהיה נראה לפנים בערבי־פסחים ברחוב־היהוּדים – לסייד וללבּן את הבתים. הנה גם המורה העברי ויטבסקי. את זה הוא מוצא תמיד בשעת פגישתו עם תלמיד־גימנסיה צעיר (כניכר, מי שהיה תלמידו) באמצע הרחוב וכניסתו עם זה בשיחה עברית־ספרדית זו:

המורה ויטבסקי: שלום!

תלמיד־הגימנסיה: שלום!

המורה ויטבסקי: מה חדשות?

תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!

המורה ויטבסקי: ומה נשמע בכלל?

תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!

המורה ויטבסקי: שלום!

תלמיד־הגימנסיה: שלום!

ונפטרים איש לעברו. ותמיד כך.

והחיים הלכו והסתבכוּ, הלכו והתקשוּ מיום ליום. הוּא טבע בים של חובות וחובי־חובות. בכל היכּרוּת חדשה ראה אך מקור חדש להלוָאה חדשה. הוא נבאש בעיני כל מכריו ויודעיו, שלמרות כל התחכמותו ועקיפיו, כבר הרגישו מראש ב“כוָנתו הזרה”, שאָרבה מתחת לכל שיחותיו הנלהבות ושהיתה מתגלית פעם בפעם לאחר שכבר נפטרו ונתרחקו ממנוּ כמה פסיעות.

– רק קרוֹנה אחת עד מחר! – היה חוזר אל איש־שיחו, נועץ עיניו בפרצוּפו ומגלה בו פתאום איזה פרט חדש, שלא ראהו עד עכשיו: אצל מי חריץ, אצל מי יבלת, אצל מי שערות־שׂיבה…

ואפילוּ מקום־מקלטו היחידי, חדרו של למד־וו’ניק, נעשה צר לו. ניכר, שחברו אינו סובל אותו יותר. כדי להפיג את השעמום הכבד, שהוא מביא אתו, בדה פעם אחת בכניסתו אל למד־וו’ניק “סנסַציה” זו:

– אצל בית־המרזח של בּוֹמבק דקר זה עתה בריון אחד את אהובתו בסכין?

– דקר – דקר! – עונה למד־וו’ניק בשנאה כבושה, בלי הרים את עיניו מן הספר, שהוא מעיין בו.

ויהי היום ולחדוַת יאשצ’וּרקא יצא הקול, כי המבקר האידי הצעיר, ברזלי, עתיד לבוא הנה, על מנת להשתקע כאן. האטמוֹספירה תתרענן קצת!

וברזלי בא. בו ביום בערב מסר לו יאשצ’וּרקא את כל כתביו לשם חוַת־דעה.

– מחר אגיד לך את דעתי עליהם, – אמר לו ברזלי. זה היה ליטאי מוצק, גבה־קומה ורחב־כתפים, עם זקן שחור ומגוּדל ועם עינים חדות. פניו המגושמים היו דלי־עסיס וגוון – כאותם הקמשונים והחרולים הגדלים בשפע מאחורי הגדרות בליטא שלו.

וביום־המחרת בשעת צהרים כבר טיילו שניהם, ברזלי ויאשצ’וּרקא, ברחוב, וברזלי דיבר:

– עיקר־העיקרים אצלי בחיים ובספרות הוא השלמוּת! השלמוּת זהו האידיאל היחידי, שאליו אנו היהודים הצעירים, בני־התחיה, שואפים. עד הנה היו לנו אנשים קרועים וספרות קרועה, אולם מעכשיו מתחילה – השלמוּת! בשיריך יש הרבה “נשמה”, אבל חסרונם העיקרי הוּא בזה, שסוף־סוף מתלבטת בהם נפש קרוּעה. וב“קרעיוּת” זו צריך להלחם עד רדתה!

יאשצ’וּרקא קטן־הקומה ודק־הגו הרגיש עכשיו את עצמו בטל־ומבוטל לגבי זה האדם החסוֹן, שהלך על ידו. בו בעצמו, עם נעליו הסדוקות ובגדיו הקרועים, ראה באמת את סמל הקרעיות, ובהלז – את סמל השלמוּת! נעליו של ברזלי היו “רוּסיות”, מעור אחד, וגם אדרתו היתה שלמה, אפילו בלי התפר האמצעי שלאורך חוט־השדרה. שלמוּת מוחלטת!

יאשצ’וּרקא רצה להתנגד, אך “הכוָנה הזרה”, שכבר ארבה בחובו במשך כל העת, לחשה לו, כי לא כדאי עכשיו להקניט את איש־שיחו אפילו במשהו. הוא ענה:

– את תמצית דבריך אלה עודני זוכר ממאמרך המצוין: “השלמוּת אצל נציגי־ספרותנו”, שנדפס בשעתו בעתון־המפלגה שלכם.

על פרשת רחובות נפטרו זה מזה. לאחר שברזלי התרחק כמה פסיעות, קרא אחריו יאשצ’וּרקא והחזירהו אליו שנית.

– אולי אוכל להשיג אצלך שתי קרוֹנוֹת עד מחר?

הפנים הרחבים והמגושמים של ברזלי נתכרכמו קצת.

– שתי קרוֹנוֹת עד מחר, – חסר על מלים אלו, שלח ידו במתינות לתוך כיס־מכנסיו וזרק בשעת־מעשה אל מרחקי־האופק מבט עצוב, עצוב מאוד.

כעין קרע, קרע מפוּלש, נפל פתאום באדם השלם הזה!

יאשצ’וּרקא נטל את המטבע, ויחד עם דכדוך־הנפש הרגיל, שהוא סובל תמיד בשעת “פרוֹצס” כזה, צר היה לו ביותר גם על זו השלמוּת המוצקה, שהוא קרע עכשיו בידים.

האדם היחידי, שלא לקח שום חלק במלחמת־האהבים מסביב, היה הרוָק הבא בימים ביסקוֹ. שפל־רוח עמד לו מן הצד והסתכל בחיים החריפים העוברים על פניו. כאותה התחנה העלובה, שהרכבת המהירה אינה מתעכבת אצלה.

ולא ייפּלא. זה היה אדם מחוסר־גוָן, ושעמום של חוּלי־חולין נשב ממנו תמיד. בגדיו, אפילו כשהיו חדשים שבחדשים ויצאו זה עכשיו מתחת מגהץ־החייט, עשו רושם של ישנים ומלוּכלכים בקמח. בתוך תעלת־התּיתוֹרה של מגבעתוֹ השחורה והקשה רבץ רבב־אבק נצחי.

מהיכן היה יונק? מן העולמות הזרים. אוירם של אלו היה אויר־הנשימה שלו. הוא ידע את כל החיכוכים המסותרים, את הסודות בראשית־התרקמותם, את כל הנצחונות והאסונות שבחשאי.

– לכאורה עגבה היא עליו, אבל ניכר היה, שהעיקר אצלה אַתה ולא הוּא…

כך היה דרכו של ביסקוֹ לגנוב את לבו של מי שהשעה היתה משחקת לו, והיה נועץ בו את עיניו הפחדניות והחנפות. או:

– היאך יכול אדם להתאכזר כל כך?! הלא בכל מלה ומלה, שדיברת היום בכל שעת־הטיול, ממש רצחת אותה נפש.

ורק אז הביט אליו הלה הבטה ראשונה, כאילו עד עכשיו לא ראהו כל עיקר, והירהר: “סוף־סוף, הרי זה אדם חביב. מפני־מה לא השגחתי בו קודם־לכן?”

וחשק התעורר לגלות לו גם את שאר מעשי־התוקף, שאותם לא ידע עדיין. ביסקו סופג בצמא כל מלה ומלה, ממתיק את עיניו החנפות וצוֹוחַ:

– עד לידי כך לא פיללתי. אך זהו איש מאושר!

וברגע זה הרגיש הלה, שמאושר הוא באמת. ההתלהבות של ביסקוֹ, עם גץ־הקנאה שבמרכזה, השלימה את אשרו ועשתהוּ לוַדאי.

אך לעומת זה קשה ביותר היה ביסקו, כשנהפך הגלגל והיד היתה על התחתונה. בעיניו הארסיות כבה אז גץ־הקנאה, ובמקומו ניצנץ ברק רע, ברק של חדוָה לאיד. לא הועילו כל העקיפים הערמומיים וגנבת־הדעת – הוא ידע תמיד את האמת! בלי חמלה התעלל בפלוני ודיבר בשמחה כבושה:

– כאן החטאת את המטרה. היא הלא אוהבת את פלוני. הדבר ברור. למה תתעה בשוא?!…

ורק עכשיו נתגלה ביסקוֹ בכל כיעורו. כמה ארס בעינים עוקצות אלו, כמה ניווּל בזה החוטם, בזה השפם! – הלה רועד מכעס ומשטמה ומטיח:

– מה לך ולזה? את הכל הוא יודע! כסבור אתה, שכל איש אומלל הוא כמותך!

כמה מיצר הוא עכשיו על כל אותם הסודות, שהפקיד בידי מנוּול זה עד עתה! בעצמו נתן חרב בידו. אך מהיום והלאה – די! הרחק מן הכיעור!

אולם אין לבו של ביסקוֹ נופל עליו. יודע הוא מראש, שעדיין עתיד איש־ריבו לשוב ולהיאחז במצודתו. מכוון הוא אך רגע של קורת־רוח אצל “שונאו” זה, ואז דיה מצדו הסברת־פנים כל שהיא, כדי למשכו ברשתו עוד פעם. שוב עומד לפניו ה“מאושר” ומגלה לפניו מתוך רעבתנות יתרה את כל עניניו החשאיים ורזי־רזיו. יודע זה בתוך כך, שעתיד הוא להתחרט, אך אין הדבר מעכבו. מעֵין גלגול מראש־הר…

כי האושר לא היה במלואו אלא אם כן נכנס בתחום ידיעתו של ביסקו. והאסון נורא היה רק אז, אם נודע לרוָק מחוסר־גָון זה והצית את הברק הרע בעיניו המכוערות. מעשה, ובין זוג־נאהבים נפלה קטטה – ונתפרדו. הוא רץ אל ביסקו והתאמץ להוכיח לו בכל כוחותיו, שהוא עזב אותה, ואף היא רצה אל ביסקו והתאמצה להוכיח לו בכל כוחותיה, שהיא עזבה אותו. אך גם הוא וגם היא חוששים היו, שמא אין ביסקו מאמין – ונתפייסו.

וכך הלכו החיים ואיבדו את מהותם העצמית. צלו של ביסקו ליוָה על כל פסיעה, עד שנהפך למין מפלצת, שהבעיתה גם מחוץ לתחומי־האהבים ושנטפלה גם לפחד־המות. החולנים התרפאו בחשאי, בחדרי־חדרים, בסודי־סודות; וכשראשם סחרחר עליהם לפעמים באמצע־הרחוב, בשרב־צהרים, רגליהם כשלו וחשך לפתע מאור־עיניהם – לא היו רואים לפניהם אלא מפלצת זו…

אך בינתיים חלה ביסקוֹ בעצמו ומת ערירי בחדר־הרוָק שלו. כל מכריו מסביב כאילו הקיצו פתאום. החלשים, מנוּצחי החיים, הרגישו תיכף, כי אבן כבדה נגולה מעל לבם. עכשיו אין הבדל גדול, אם כך ואם כך. אין רע, אין דאגה, אין פחד. אולם המאושרים – כאילו ניטל בבת־אחת טעם־החיים שלהם. מי ידע עכשיו את נצחונותיהם, את כוחם, את אשרם? בשביל מי יחיו עכשיו?

בשביל מי?

I

כל החוֹרף של שנת…190 נתגלגל דניאל קוֹראן מתפיסה לתפיסה וגם נדד ב“אֶטפּים” (הובלת אסירים ממקום למקום). הגם שהוא לא היה מן הלוחמים האמתיים, שהשליכו את נפשם מנגד ושאת יסורי־העונשים קיבלו באהבה יתרה, בכל זאת, בדיעבד, ניחא היה בכך גם לו. ידוע ידע, ששם, באותם שנים־שלושת הבתים, שהיה יוצא־ונכנס בהם קודם לכן, נתעלה שמו ביותר וערפלי־גבורה מלפפים אותו: “קוֹראן כלוא עכשיו בבית־ האסורים”. מעולם לא הרגיש בעצמו כמו עכשיו את יפיו, את חנוֹ, שמנצנצים כאן כעשבי־האביב מבּינוֹת לאבנים (הוא היה אז כבן עשרים ושתים); ונאטאשה עוּלת־ הימים כמה מתגעגעת היא עליו בסתר־לבה – בזה הוא בטוח! עדיין לא בא עמה אלא במגע רחוק, אבל יודע הוא, יודע הוא את נפשה. היאך נזדרזה תמיד למזוג לו את כוס־הטה השניה, בלי שאוֹל את פּיו, אם רוצה הוא בכך. פּעם אחת נפלה הכוס מידה ונשתברה, ואז נתקלו עיניו בעיני אחיה… לכשישתחרר מכאן וכל החבורה החביבה תקיפהו מכל צד, יישיר את עיניו, כביכול, רק כלפי הדובר בו, אך הוא יראה, יראה אותה, את נאטאשה, כשהיא מביטה אליו מן הצד. הוא לא יחָפז לגשת אליה – עדיין יש לו שהות!

וכמה עמוק וחריף־טעם הוא עכשיו הד־החיים המגיע הלום למקוטעים. אותו הוא קולט כאן כמו שקלטוהו כל אותם הלוחמים־המשוררים מדור־דור, שהאויר האפל הזה חישל הרבה את ברזל־רוחם ושעל גבי ספריהם האסורים, אותם הספרים הריחניים, חדי־האותיות, שהאמת בעצמה, כביכול, מציצה מבין שיטיהם, בילו, הוא ואחיו הצעיר ממנו, אָשר, כמה לילות־חורף ארוכים, שם, בבית־מולדתם שבקצה־העיר. רק אחיו זה בלבד ירד לסוף דעתו והרגשתו והבין לו תמיד לפי קטע־דיבור, לפי רמיזה. שניהם היו מאחרים בלילות עד ששקעה עששית־הנפט הקטנה, ושדות־השלג עם הגדר השחורה הציצו בחלונות. הוא ואָשר – ולא יותר! עתים, כשמעבירים אותו מבית־אסורים אחד אל משנהו והוא רואה את האנשים הזרים, שעוברים ושבים אז על גבי המדרכות מזה ומזה, מה קטנים הם בעיניו ומעוטי־דמות. הולך הוא באמצע־הרחוב, השלג הכבוש חורק בנוחת תחת כפות־רגליו, אנשי־ה“קוֹנווֹי” (מלַוי־האסירים) המזוינים מימינו ומשמאלו – כך הוּבל בשעתו גם פיוֹדוֹר מיכאילוֹביץ' דוֹסטוֹיֶבסקי.

ורק פעם, כשה“קוֹנווֹיני” האחד, שבעיניו הדלוחות עם ריסיהן הלבנים היה דומה הרבה לחזיר לבן ושמן, הכהו באגרופו על ערפו, הכהו אחת ושתים וחייך בתוך כך – רק אז נתפכּח קוֹראן לפתע וזכר את מצבו האמתי. האויב־המפלצת התיצב לנגדו פנים אל פנים!

ובאותו ערב בכה בפעם הראשונה אחרי הבכיות שהיה בוכה בילדותו. בכה לא מתוך רחמים על עצמו, אלא מתוך רחמים על אָשר אחיו, שכפי שנודע לו היום, נתפס גם הוא. אָשר – זה העלם הנפלא, הנוּגה והשתקן־הסבלן. הוּא, דניאל, מטבעו לתבוע, להתחטא, לבכות, והלה – נפש וַתרנית, יהירה, נעוּלה. עוד בהיות זה נער קטן, כיצד סבל תמיד את הדחקוּת בבית, את הרעב, את המחלות השונות, שעברו עליו. כל הלילות ישן על גבי הארגז השחור והקצר – מצוּמצם ומכוּוץ, וה“פּאלטוֹ” הדל שלו מקופל למראשותיו… “אחי, אחי!” – בכה דניאל בחשאי, בשכבו בקצה־האצטבה וכבש את פניו בזרועו.

ואסירים יוצאים ואסירים נכנסים. מה קשה לסבול את הפרצופים החדשים תיכף לכניסתם, אותם ואת הבטתם הראשונה לתוך חלל־הכלא! וכמה אוהבים הם להבעית את הדמיון!

– הלא עכשיו היא שעת־חירום, שעוד לא היתה דוגמתה בקורות־ימי־עולם. לית דין ולית דיין! אנשים נתלים על־פי רצון־היחיד, על פי קאפּריסה, או, פשוט, מאפס מקום בבתי־האסוּרים, שהם מלאים וממוּלאים עכשיו. ייהרג־נא היום ברחוב אחד־השוטרים – וחיי כולנו תלויים לנו מנגד! הידעת את מישקה צ’רניאַק?

– ודאי!

– נתלה בחצר־המבצר עוד בשבוע שעבר. ברחוב הסמוך שמעו את צעקותיו. לפנות בוקר.

אי־אפשר לשכב יותר. מַתחילה ריצה חוזרת־חלילה מפּינה אל פּינה. נפחת אויר־הנשימה. לפי ההרגל מנסה הדמיון המדוּכדך להיאָחז בדוֹסטוֹיֶבסקי, להתרפּק עליו ולחסות בזקנוֹ האבהי, אך גם הוא מתנכּר עכשיו, מתחמק, משתכּח…

ובחצר פושר השלג ושחרורית נפלה בו זעיר־פה, זעיר־שם. מנסרים עצים. נשיהם הצעירות של פקידי בית־הסוהר נפגשות כאן לפעמים, ופניהן כהים בערפלי־האביב הראשונים.

II

כדי שלא ייתפס תיכף בבית־הנתיבות, הוחלט בין צעירי החבורה (זו שהמציאה את אופן־הבריחה ושבערב אחד הוציאתו לפועל), שעד התחנה הראשונה יסע קוראן בעגלה, ורק משם ואילך במסילת־הברזל. מסירות־הנפש של החברים הללו, וביניהם גם אחיה של נאטאשה, שטיפלו בו עכשיו בחשכת־הלילה, מסירות־נפש זו, שנשקפה מעיניהם הלחות לאור פנסי הרחוב, הטילה על קוראן בטחה מוצקה, והוּא לא זע אפילוּ כשבקצה־העיר, ליד עמוד־התחום המנומר, עוּכבה העגלה על־ידי הקריאה הידוּעה: “סטוֹי!” (“עמוֹד!”) כאן צריך היה לשלם איזה מס קטן, והעגלה עזבה את העיר מאחריה.

העגלון, כניכר, לא היה בקי בדרך זו, והוא תעה קצת בשדות השוממים, המכוסים גלידי־קרח כהים, בחתחתים וביתדות־דרכים. העגלה נזדעזעה לרגעים זעזוּעים קשים. כל העת כמו נדמה, כי מאחור, במרחק איזו פרסאות, רודף פרש על סוּסו, אלא שהדבר לא איכפּת כלל, לא איכפּת… אך הנה ישוּב קטן, ספק כפר, ספק עיירה. התריסים מוּגפים, ואין קרן־אור מציצה מן החרכים. הנה כתובת שחורה על גבי בית מסוּיד: הבולשת המקומית הקטנה. והנה גם מעין אכסניה. העגלון ירד מעל דוּכנוֹ, ואחר דפיקה עצוּמה בדלת ובתריסים, עלה בידו להעיר את בעל־הבית. נכנסו. נר דולק תועה מחדר לחדר, דלתות נפתחות, וּמשם מתגלים לרגע מערומי הבנות הבוגרות במשכבותיהן. קוֹראן הציץ בראי בחושך: איזה פרצוף משונה, איזו עינים! ולאחר שעה קלה הוּדלקה העששית וגם היה טה.

– איזוהי הדרך הנכונה עד התחנה נ.?

– ישר, ישר! – הזהיר הפונדקאי – מבלי נטות ימין ושמאל!

לפנות־בוקר הורגשה התחנה מרחוק. בנינים, חצרות, מאיזה קיר פרוּץ מתמלטים אוָזים, מתעופפים במרומי־האויר ומזעזעים בצריחותיהם את דמדוּמי־השחר. והנה גם החבורה כולה (זו נסעה הלום במסילת־הברזל במשך חצי־שעה) עם נאטאשה באמצע. גל חם הציף את הלב בפעם הראשונה כלפי נערה רכה־בשנים זו, העייפה מטלטוּלי־הלילה. שפניה חיורים במחשכי־הבוקר ועיניה נוהות עכשיו באהבה גלוּיה… הפרידה היתה בחפזון. האחרונה ניגשה אל קוראן נאטאשה. הכל, הכל נצטמצם לרגע בשפתיים סדוּקות ומסורות אלו, שהושטוּ אל פיו מלמטה למעלה. אגב כך הורגשה ההנאה הכללית, שעוררה נשיקה זו אצל כל חבריו־אוהביו מסביב – והוא ידע, שכל אחד מאלה חולה־אהבה אל נאטאשה בסתר־לבּוֹ.

ושיכּוֹר מנשיקה נפלאה זו, הנשיקה הראשונה, נתנענע אחר־כך ברכבת. על שפתיו רעד רמז מתוק לאותם חיי־האהבים האין־סופיים, השמורים לו שם, תחת שמי־החופש החדשים. הנוֹפים בחלונות הלכו ויפוּ, נשתפּרה תכלת־השמים ומן השלג על־פני השדות החולפים לא נשארו אלא קטעים־קטעים, שדמוּ לתנינים רחבי־כרס ופעורי־לוע. הדרך טסה לקראת האביב.

כשלושה ימים ארכה הנסיעה. הנה בית־נתיבות בלילה. מזנון, יין־שׂרף, נקניקים, דחק של ערב־רב, הרמוניקה, ז’אנדארם. לסוף הגיעה השעה לצאת מן המסע ולנוע בעגלה רתומה לסוּסים. הרי כפר. מבהיק צריף מסוּיד בלבנוניתו הכחלחלה כלפּי ערימת־זבל דשנה, ומחלונותיו הקטנים, צבועי־המסגרת, מציצה, כמדומה, “מַרוּסיה”. רוסיה הקטנה. שֶׁבצֶ’נקוֹ!

ה“מעביר” היה “חוֹחוֹל” (אוּקראיני) צעיר, רחב־כתפים, שניחא היה לסמוך עליו. אך בפעם הראשונה, לפנות־בוקר, לא הצליחה ה“העברה”, וצריך היה לשוב ולחכות בביתו עד הערב. כאן, בתוך הצריף הצר והנמוך, נתכנסוּ כל הפליטים ונדחקוּ לתוך הפּינות מחוּסרות־המסתור. בעיניהם נתרכז עכשיו כל הפחד העולמי, עד שלא נשאר ממנו כלום בשביל אחרים – וקוראן, למרות המצב המסוכן, חש את עצמו שָלֵו־שלאנן.

הוא עלה על התנור הגבוה, המגיע כמעט עד עצם התקרה. שם היה מוּטל כל היום והביט למטה, אל חלל־הבית, שהיה כחול מעשן־הסיגריות. אֵם־ה“חוֹחוֹל” הזקנה תעתה אילך ואילך, עם סריגת גרב בידיה, וּבאי־מנוּחה הביטה אל החלונות, עד שלסוף גילתה את כל לבה והעירה:

– ה“סטארוֹסטא” (זקן־הכפר) מסתובב כאן מאז־הבוקר!

אך תיכף נכנס הביתה בנה, ה“מעביר”, אותו העלם המלבב, האדמוני ורחב־הכתפים – ותהי הרוָחה.

– בעוד שעה נלך! – הודיע ויצא.

נטה היום. קוצר־רוח של ציפּיה אחרונה. באה מן החוּץ נערה כּפרית כבת־שש־עשׂרה, עטוּפה בסוּדר, וּמַגפיים של גבר ברגליה. באמצע הבית חלצה את המַגפיים, שנשארוּ עומדים זקוּפים, ויחפה רצה ועלתה על התנור. כאן פסחה ודלגה על קוראן, שכבה בקרבתו, ופניה אל הקיר. החושך נתגבש והשכיח את הכל, את הכל… אך ברגע זה נפתחה הדלת וקולו של ה“מעביר” קרא בזירוז נמרץ:

– נוּ, אַחים, לדרך!

כמי שניעור מחלום־חמוּדות ברגע העיקרי קפץ וירד קוראן מעל התנור. תיכף ליציאה מן הבית התנפלו על הכנופיה הבהולה והמדוכדכת אי־אלה כלבים. עכשיו אך לפסוע, לפסוע, לפסוע! קטעי־הנוף ההרריים מסביב, הבנינים, החורשה, האופק – כל אלה נראו כאגדיים, כמכוּשפים. הנה מדרון ירוק, בצעי־מים, שלגים תחוחים, רפש שאין לו סוף. נשל הערדל האחד, אך מי זה יחזור אחריו! בני־הלויה מסביב גולשים ונופלים, קמים וחוזרים ונופלים. העינים מתיראות להביט לצדדין הבטה חפשית, ואינן אלא כבוּשות בקרקע וניזונות ומשתעשעות בכל צעד חדש. אך הנה לבסוף אותו הפלג הפלאי, שכל כך העסיק את הדמיון קודם לכן. עודנוּ קפוּא, ושביל־פסיעות, שביל ערמומי ומחייך, מתפתל לרוחב קרחו הפושר… כעין חשש התגנב, שמא דוקא עכשיו תיבשנה הרגלים ויסתלק פתאום כוח־ההליכה, מה שכבר אירע בחלומות שונים. עוד פסיעה, עוד פסיעה – מן המות אל החיים!

III

כיצד מנסרים כאן עצים! אין עוד אותו המַשׂור הרחב, גדוֹל־השינים, אף לא אותו הקרדום המבהיק והחד, אלא משור קטן, משור של נגרים, והקרדום אינו אלא מין מקבת. והעצים ישנים הם משוּם־מה וכהים. במקום אותו העירום ויסוד־הלובן הרי הכל כאן כהה, מכוסה, צבוע. אין רואים כאן את הלִבנים על פרשות־הדרכים, אין “לאפּטיוֹת” (הטנות) ברגלי האיכרים, ופרווֹתיהם של פקידי־הצבא והבולשת שחורות. הרכבת אף היא קרונותיה כהים כאן יותר, ועינן כעין הכינור העתיק והיקר. אוּלם בעיקר־הדבר – היינו הך! אותם השדות, אותם השמים, אותם הכוכבים. מה טוב!

רק מי שנמלט מחצר־הגרדום יכול לטעום כראוי את אויר־הנשימה הפשוט, לאהוב את העננים השחורים, את הרפש בחוצות. בודד וזר הוא כאן, אין עומד על גבו, וחפשי, חפשי הוּא לנפשו להרהר עכשיו בּכּל, בּכּל, לפרוץ גדר, להמשיך אותו ה“חלום”, שה“מעביר” שיסעהוּ באמצע. כמו בשכבר הימים, בעודנוּ נער קטן, כשהיה נשאר בבית לבדו, או כשהתיחד עם עצמו בפינת־גג… בחומר האנושי הזר שמסביב הוא רואה אך את היסוד המהנה שבו, כגֵיסות־ה“אוֹיב” באוכלוסי־הישוב, שזה עתה נכבש על ידיהם – וקוראן תר, חיפש, הסתכל בחלונות, ולסוף נתעה כמו מאליו אל תוך המשעולים והמבואות החשודים שבקצוי־הכרך.

כאן קלטוהו חליפות הבתים הנמוכים, המהממים באוירם המבושם והמשוּנה, שחול צהוב זרוע על גבי הרצפה השחורה שבתוכם וש“מוֹפּס” נוּגה ומרוּשל רובץ שם מקוּפּל על הספּה המרופטת. בין בנות־ההפקר יש כאן תמיד אחת, שבשבילה כדאי לסבול את הסיאוב הקשה מסביב; ולא עוד אלא שלפעמים אפשר למצוא ביניהן אפילו אותו היופי, היופי־האושר, שעד עתה ליבּב רק ממרחקים בלתי מוּשׂגים ושאגב־פגישה ברחוב, בגן, או ברכבת גרם תמיד את המכאוב הרגעי, אבל העמוק, המכאוב במרכז.

– מה שמך?

– הֶליה! – פּוֹלנית אַת או רותינית? – פּוֹלנית! – הדגישה בגאוה.

היא תיקנה את שערה בשתי ידיה כנגד הראי ושאלה אגב כך:

– ואתה – “מוֹסקאל” (רוּסי)? מפני־מה ברחת משם?

לאחר שנפטר ממנה תעה ברחובות כשיכּוֹר והשתעשע בדמיונו בקטע החיים הגנובים, ה“חיים באמצעיתו של עולם”, שחי זה עתה, ונהנה הרבה מזה הריחוק, שהוא שרוי בו. הרחק מן המולדת, הרחק מן השורש – כציפור־דרור! “נסתלק־נא מן העולם הישן, ננַער עפרו מעל כּפּוֹת־רגלינוּ”… – התחיל לשיר בנחת.

ומה גדול כוחו של שינוּי־האויר! כאן, באויר השוקט על שמריו, אין שוּם טעם לכל אותם הניגוּנים, ניגוּני־העבר. עוד לא עבר זמן מרובה מיום שנעקר משרשו, ואף על פי כן כמה נתרחק זה ממנו, והיאך הוּא מתערפל וּמיטשטש מיום ליום! על המכתבים העצובים והקובלניים, המתקבלים מביתו, כבר הוא מתרשל להשיב, וכל מה שהוא מעכב את תשובתו כן יקשה עליו טוֹרח־הכתיבה לאחר־זמן. וכך חלפו חדשים, שנים. יודע הוּא את ענוּת־אָחיו, את הכל הוּא יודע; אך מה יעשה, ואותו כאב־הרחמים כבר פג מלבו. הד המהוּמות, מהוּמות הדמים, המגיע אליו משם, כבר חדל לזעזעו, וּבינו לבין־עצמו השתדל אך להכין את נפשו לקראת הבשורה הנוראה ביותר, העלוּלה להתקבל מביתו היום או מחר, שלא תפגע בו זו ככדור־מות בהיסח־הדעת.

ובינתיים נסתחף בחיים הבהמיים שמסביב, ביקר תכוּפות בטרקליני־לילה שונים ואהב את ה“שאנסוֹניטוֹת” האַוריריות, שבשעת־מחולותיהן בשמלותיהן המתנוצצות העלוּ על זכרונו אותן הסוכריות המחותלות בנייר זהב, שהיו מצוּיות בשפע בירידים שבעיר־ מולדתו. בחברתן של נערות צוננות אלו, שעיניהן רטוּבות משׁאמפּאניה וחטמיהן המחוּצפים שרוּיים בנזלת נצחית, עברוּ עליו לילות של הוללוּת חסרת־טעם: עששיות־החשמל בחוּטיהן המלובנים מגרות את העינים מחוסרות־השינה, כובד־יין בבטן, קניית פרחים רטובים עם דמדוּמי־שחר… אחת מהללוּ, לִילִי, הטרידתהו ביותר; בקוצר־רוח היה ממתין לפעמים לגלוּייתה הריחָנית, והיה כועס על נושא־המכתבים, אם במקום גלויה זו הושיט לו מכתב מנאטאשה.

וכך נסתאב ונתגלגל במדרון. אפילוּ תיכף לאחר שהיה נפטר מלילי עוד התעכב ברחוב אצל חנוּיות־הציור, ובמבט נוהה הסתכל בתמוּנות הנערות העירומות, שהציצו בעד הזכוּכית כלפּי אויר־החורף… בלילות התגנב אל המטבח, ששם ישנה השפחה הצעירה, בת כפר צנוּעה. זו התקוממה בכוח והתרתה: “אני אצעק! אני אקרא לגברת!” – ביחוּד נטרדה מנוּחתו, כשנתקבלה לתוך בית־מעונו שפחה צ’כית אחת, ניוּניה, נערה יפה, רעננה וכחוּלת־עינים. ועוד בערב הראשון, לאחר שבעלת־הבית הזקנה הלכה לה, נאבק עמה קוראן במטבח בטכסיסים שונים, נתלהט, עבר על דעתו ותיעב בתוך כך את עצמו. בינתיים נפתחה הדלת, ונושא־המכתבים הושיט לו גלוּיה. מיד הכיר קוראן את כתב־אחותו וקרא בסקירה ראשונה: “בלילה שעבר נתלה אָשר. סבול, לפחות, גם אתה, אם עוד נשאר אצלך”… כדור־המות חלף בזמזום אגב־רקתו – החטיא! – ומבלי קרוֹא הלאה קיפל קוראן את הגלוּיה לשנים, תחב אותה לתוך כיס־חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוּניה.

אלא שבאותו לילה, ליל־קיץ קצר וחם, התירא לשכב במיטתוֹ והוּא תעה ברחובות מבוּלבל קצת וסר לבתי קפה שונים. כאן נזדמן עם מכריו, ניענע בראשו לפטפוּטיהם, ואגב כך העביר בכף־ידו על חזהו, במקום כיס־חיקו… את קטעי המוסיקה של התזמורת לא שמע, וראה אך את ההעויות המשוּנות של המנצח והיאך שתחב את המטפּחת מתחת לסנטרו, לעשותה מצע תחת כינורו. כשנמלט מכאן החוצה, עוד היה לילה, והוא שיער, שכדי ללכת הביתה השעה מוקדמת עדיין. שעה קלה תעה יחידי אילך ואילך, ואחר כך סר אל אחד מבתי־ההפקר המעוּלים. פתיחת דלת־השער הכבדה, אותו הריח החריף והגס הנודף עוד על המדרגות הראשונות, הפרצוף המשונה בראי שבפרוזדור… אך דרכה רגלו על המפתן – ושם כבר התחילוּ מכבים את המנורות. החלונות הכחילו. הנערות העייפות חָורוּ, נתכרכמו ונזדקנוּ כהרף־עין, ואחת־אחת השתמטוּ ויצאוּ, כרוּכות אחרי בני־זוּגן. קוראן טייל אחת ושוב לאורך־הטרקלין, שנתרוקן ברגע זה, הציץ על ספלי־השכר עם השיורים שבקרקעיתם, על הפסנתר, על התמוּנות שבמרומי־הכתלים, ויצא אף הוא. ליד הבית בחוץ המתינו כרכרות, וזהרורי־הבוקר הראשונים רבצוּ על־גבי הסוּסים. הרחובות המטואטאים התחילו מתעוררים לאט־לאט. הנה מין בריון רודף אחרי כלב, משליך עליו את השוט שבידו וּמעלהו בו למעלה. הכלב מסתובב באויר, תלוי בעניבה וצוֹוח צווחות־יאוּש מחונקות, עד שהוא נתפס בידים החזקות ונזרק לתוך העגלה המסוֹרגת, העוברת כאן. “זהוּ ציד הכלבים הנודדים מטעם הרשות” – התעשת קוראן והלך הביתה.

בחדרו הוריד את הוילון לאורך כל החלון, התפשט ושכב במיטתו. שרב־היום חדר בעד קש־הוילון, החניק בעלטה, והעינים סלדוּ מחוסר־שינה. קוראן התהפּך אל צדו השני – וברגע זה כאילו נתפּכּח לפתע ונבעת מפני התהום, שנפתחה לפניו; נבעת כל כך, עד שמיהר ולָפת את מצחו בשתי ידיו, שלא ישתגע. אוּלם הדבר לא ארך יותר מרגע. לאט־לאט נפתחה הדלת, וניוּניה היפה והיהירה נכנסה יחפה ליטול את נעליו לשם צחצוּח.

IV

בליל־סתיו, בשעה מאוּחרת, נעצר קוראן אצל בית־הנתיבות על ידי איש זר לו, שניגש אליו ושאלהו:

– מי אתה, אדוני?

ותיכף הפשיל אחד מדשי מעילו והראה לו שם את ה“ציוּן” של סוכני־הבולשת. אחר כך הוסיף בהטעמה נמרצת:

– מאין אתה ומה שמך?

וּבעוד שעה קלה עמד קוראן בתוך משרד־המשטרה לפני הקוֹמיסר. זה ישב בלשכתו אל שוּלחנו והתמרמר:

– מסתובבים הם כאן בלי שוּם תעוּדות. במשטרה אינם נרשמים. איני מבין, מפני־מה הם בוחרים לשבת דוקא כאן!

תשוּבתו המגוּמגמת של קוראן הקניטתהו עוד יותר, והוּא צעק בקצף:

– דוֹקוּמנטים נחוצים, אתה מבין? דוֹקוּמנטים!

ומעל לראש קוראן פקד לאחר:

– לשׂימוֹ במאסר!

ותיכף הוכנסו לתוך כיסי־קוראן ידים כבדות וגרוּמות, פישפשוּ אילך ואילך והוציאו את תיק־העור, שהיה מלא וממולא מכתבים של כל התקוּפה האחרונה. הגלוּיות המצוּירות של לילי ריפרפוּ לנגד העינים – מזוּלזלוֹת ומחוּללות כל כך. בין אלה נשתמרה עדיין גם אותה הגלוּיה המקופלת. “זה עלול להזיק” – שיער קוראן.

אחר כך הוליכהו שוטר גבה־קומה אל הצינוק, שהיה רחוק מכאן. את השוטר, כניכר, העירו זה עכשיו משנתו הארעית, והוּא הלך, אחוז־צמרמורת, והתמרמר:

– השד יודע אותם, לשם מה הם באים לכאן!

קוראן, לכאורה, היה שָלֵו לגמרי, אלא שידע, שברכיו רועדות קצת, וגם לא הכיר רחובות אלו, שהוּא מוּבל בהם.

– ימינה! – פקד השוטר והם נכנסוּ לתוך סימטה ובאוּ עד לפני שער שחור, שנפתח לפניהם לרוָחה. עברוּ מסדרונות קרירים ונכנסו לתוך חדר צר, בו דלקה עששית קטנה. על הדרגש ישן לבוש בבגדי־השרד אחד מפקידי בית־הסוהר. זה ניעור וקם והתחיל רושם בעפרון על פיסת־נייר דלה את שמוֹ של קוראן, שם עירו, ארצו וכו'. לכל שאלה ושאלה הציץ ב“מוֹסקאל”, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה עוקץ ומר, כזה של סבתא מרת־נפש, בשעה שהיא אוכלת בצל חריף. אחר כך פקד לאחר:

– אל מספר 4! הכנס לשם את העששית וגם את המחצלת!

ומיד הובא קוראן לתוך חדר־כלאו והדלת נסגרה אחריו. חושך, קור וריח־ששר. כרגע נפתחה הדלת שוּב, והלה, שהביאהו לכאן, הכניס מין עששית בעלת שלהבת זעירה ותלה אותה במרומי־הקיר ליד הפתח. אור קלוּש, דלוּח, האיר את החלל השומם עם האצטבה הגדולה. בין זו ובין הקיר נשאר אך רוַח צר לעבור ולשוּב. תיכף הובא גם אותו ה“שטיח” – מין שמיכה אפורה ומזוהמת, שהוטלה על גבי האצטבה הערומה.

– מפני מה קר כאן כל כך? – מיהר קוראן לשאול בטרם יספיק הלה לצאת.

– החלון שבור! – השיב הפקיד תשובה קצרה, יצא ונעל את הדלת נעילה נמרצת.

כקפוא במקומו עמד קוראן ליד הפתח שעה קלה וחייך לעצמו: “הרי לך!” – אחר כך זז והתחיל פוסע בזהירוּת לאָרכּוֹ של אותו השטח הצר, בין האצטבה והקיר. בהיסח־הדעת קילקלו לו אותו הריחוק, שהוּא, קוראן, השתעשע בו בדמיונו כל כך. “עוד פעם!…” ובצירוף לזה הציק עכשיו מאוד חסרון דבר־מה. חסר הפעם אותו הטעם החריף, שהכיל בתוכו אויר זה שם. נאטאשה, צללי המשוררים הלוחמים, דוֹסטוֹיֶבסקי – אלה לא היוּ עוד!

והרע מכל הוּא הקור! קוראן העיף עין על הזגוּגיות השבוּרות שבשבכה והירהר: מחר בבוקר, אם ישוחרר מכאן, ילך מיד אל בית־הקפה, בו הוּא אורח קבוע, ויבקש מאת המלצר קפה רותח. הוא ידגיש לו את המלה “רותח”, משוּם שעל פי רוב הוּא שוכח ומביא לו דוקא קפה צונן.

למרות העייפות לא רצה לשכב על האצטבה בשום אופן. באיזה מקום תחת האצטבה רחשה נקירה־סריטה: עכברים?

לרגעים צילצל פעמון־השער, ואחריו נשמעוּ פסיעות בתוך המסדרון, קשקוּש־מפתחות, פּתיחת הדלתות של התאים הסמוכים. משם הגיעוּ לרגעים גם קולות־נשים, קולות צרודים וכבדי־נשימה. קוראן נזכר בציד־הזונות על ידי השוטרים החזקים והאכזרים, שהיה רואה לפעמים בסימטאות הנידחות, והבין עכשיו, מפני מה פירכסו הללוּ בידי חוטפיהן־טורפיהן וּבכו אז כל כך. כן, כן. במקום אותו הקרדום הרחב והמבהיק יש כאן הגרזן הצר והשחור, הדומה לקורנס, אולם בעיקר־הדבר אין כוחו של זה האחרון גרוּע מזה הראשון. היינו הך!

רק שני דברים הכניסוּ לכאן קורטוב של ניחומים והרגעה: הכנופיה העליזה של כוכבי “העגלה”, שהציצה בעד רשת־הסורג, וצלילי־השעונים, שעוני־הכרך המרובים, שהשמיעו את השעות המאוחרות מקרוב ומרחוק ובנגינות שונות. הם ענוּ זה לזה כתרנגולים בקריאותיהם והשרו כאן הרבה משלוַת־הנצח: “אין דבר, אין דבר!”

בלי הרף התהלך קוראן מקיר אל קיר. כוכבי־ה“עגלה” התקדרו בעבים, והקור התגבר. בטרם בוקר נזרק לכאן אסיר צעיר חדש, מכוּסה שלג.

– שלג?!

– שלג, שלג! – ענה הלה, והטיל את עצמו על האצטבה.

כעלות השחר נכנס הפקיד והוציא את העששית. לאחר כמה שעות נקרא קוראן אל המִפְקָד. וּבלכתו בלווית־השוטר דרך המסדרונות המפולשים התנגש עם ערב־רב של אסירים: בריונים, גנבים, בני־בלי־בית וזונות מן הדיוטה התחתונה. בלשכת הבולשת עמד קוראן לפני הקוֹמיסר הזקן, בעל־המשקפיים, שעילעל בפנקס־הגדול שלפניו והציע שאלות שונות:

– מה שם אביך?

היה רגע, שקוראן לא ידע להשיב על שאלה זו. שכח. אָזר את שארית־כוחותיו וענה. הקוֹמיסר הוסיף:

– בין מכתביך נמצא מכתב, שבו מודיעים אותך מביתך, כי אחיך נתלה. על שוּם מה דנוּהוּ לכך?

– הדבר היה בשעת חירוּם…

אך הבּלש לא שמע את התשוּבה עד גמירה, הפך את הדף בפנקסו וקרא בקול:

– הלנה דוֹמברוֹבסקה!

כרגע נכנסה מן המסדרון אחת מבנות־ההפקר עטופה בסודרה.

– הריני נושקת את היד!

קוראן נסתלק הצדה ופנה לה את מקומו. ברגע זה הכיר בה אותה “הֶלְקָה”, שלא ראה אותה זה כחמש שנים ושאז, בימים הראשונים לבואו הנה, מצא בחברתה רגעי־אושר. פניה נתכרכמו ונבלו לגמרי, ואך המבט היפה והיהיר שלה נשתמר עדיין. במסדרון התנגש עמה בעוד רגעים אחדים עוד פעם. כאן הציצה עליו מתוך עקימת־פרצוּף ושליחת־לשון, כאילוּ אך אתמול נתפרדו. פירוּשה של ההעויה שלה היה מעין: “כמה מתעבת אני אותך!”

V

בתא־כלאו מצא קוראן אסירים חדשים. בין אלה משך עליו את העין בריון צעיר פולני, סטאשק, שחש את עצמו כאן כמו בתוך ביתו. הוציא חבילת־טבק מתוך בתי־שוקיו, ואחר כך הצמיד את פניו אל הריבוע המנוקב שבדלת.

– מַנ’קה, תני לי גפרוּרים אחדים! ביקש מאחת הזונות, ששיפשפו באותה שעה את הרצפה במסדרון.

– תיכף, סטאסיו! – ענה משם קולה הצרוד והרעוע של מַנ’קה, וּבעד הנקבים הושלכו לכאן הגפרורים המבוקשים. סטאשק תופסם בתאוה יתירה, וּבתור הבעת תודה הוא מטיח:

– בת־זנוּנים בלה, תיפּח רוּחך!

אחר כך התחיל תוהה על האסיר החיור והחלש, שעמד בפינה מדוכדך ביותר, והסתער עליו קודם כמצחק, כביכול, אוּלם אחר כך, משפרץ את המחיצה הראשונה, התחיל לענותו בלי שוּם אמתלה, להכותו ולגלגלו על גבי הקרקע. בינתיים חל מבט על קוראן.

– “מוֹסקאל” אתה? אָ–אָ–אָה, אותך יחזיקו כאן זמן מרובה. ימתינו עד ש“הניירות” יתקבלו מרוּסיה. פעם ישב כאן “מוֹסקאל” כשלושה שבוּעות. אנכי נאסרתי במשך עת זו חמש פּעמים, ופעם בפעם – אותו “רוֹסיאן” עדיין הוא כאן! בכה העלוּב! תפיסה זו הלא היא היותר רעה! כי זוהי תפיסה לפי שעה, תפיסה ארעית, ולפיכך אין משגיחים בה. הנה החלון שבור, קור, שלג נכנס. ואת העכברים שבכאן כבר ראית?

– לא!

– יש, יש! עוד תספּיק לך השעה להכּירם. פעם אחת בלילה התנפלו עלי כאן על האצטבה בעודני ישן – כזאבים! והעיקר, שלאכול אין נותנים! תיכף תראה מה שיתנוּ לנוּ לארוּחת־הצהרים!

בפרצוּפו המחוּצף, שהיה זרוּע נקוּדות־חמה מטושטשות, בכל העויותיו ותנוּעותיו העלה על זכרונו של קוראן את חוֶדקוֹ, אותו ה“שגץ” המסוכן, ששם, בעיר־המולדת, היה למפלצת־הרחוב באבניו ובכלביו. אותן העינים המלגלגות, עם האישונים הקטנים והעוקצים, אותה הלהיטות להרע ואך להרע, ואף גם אותו – דוקא למרות הכל! – אותו הליבוּב המשוּנה שבחיוּכו וּבקולו, הניחר והמוסיקלי. לרגעים היה מזמר שירים שונים וידע להטעים את ה“תנוּעות” העיקריות, המתוּקות ביותר. אוּלם תוך כדי כך, כאילוּ צרה עינו בהנאה זו, שגרם עכשיו סביבותיו, וכרוצה לטשטשה ולהרעילה, היה טורף את זמרתו באמצע ומתחיל נוהם, מקפץ וּמכה באכזריוּת את האסיר הצנוע והמדוּכא. כאותו חוֶדקוֹ בשעתו, שהיה מפליא לנגן בהרמוניקה שלו בערבי־הקיץ הטלולים, אלא שפעם בפעם, דוקא במקום כלוֹת־הנפש, היה פוסק – וּמיַדֶה אבן בחלון.

הגיע הערב השני ושוּב הוכנסה העששית ונתלתה על מקומה. קוראן עייפוּתו תקפה עליו, וסוף־סוף התפּשר עם האצטבה. אך נגע בחלקת קרשיה וראה באפלולית את כתובות־הקעקע החרותות עליה פה ושם, הרגיש מיד, שחזר ונפל לתוך אויר־העבר בראשו ורוּבו. הוּא שׂם את זרועו למראשותיו, וזו התחילה מתעלפת כאז, על גבי האצטבה הראשונה. תקוּפת־החירות של כל השנים האחרונות נדמתה עכשיו כהזיה, כחלום.

כל הלילה נימנם נמנומים קטוּעים והתכווץ מצינה, ששלטה ברגליו. לרגעים היה ניעור מחמת כניסת אסיר חדש עמוּס שלג, ניענע באויר את זרועו שנתעלפה כדי להחיותה, ובעד חבלי־השינה ראה פעם בירכתי־הרצפה שני עכברים גדולים, שחלפוּ זה אחר זה והתחמקוּ לאחורי תנור־הברזל שבפּינה. הנה הנם ה“זאבים”!

עם דמדומי־בוקר, כשנכנס הפקיד להוציא את העששית, קפץ קוראן מעל האצטבה והתחיל רץ אילך ואילך, כדי להתנער ולהתחמם קצת. סטאשק ישן פרקדן שינה מתוקה, ופניו החיורים מבּבוּאת־השלג הקלושה, שהסתננה דרך רשת־הסורג, נראוּ עכשיו כפני ילד שובב, השנוּא כשהוּא ער והנאהב כשהוא ישן. אוּלם הבריון כאילוּ הרגיש פתאום ברחשי רוֹך אלה, שהוא מעורר עתה ושאין טבעו סובלם, הקיץ והחציף את עיניו, ותיכף־ומיד התנפּל על האסיר החולני והמדוכא והדפו מעל האצטבה ארצה.

כל היום תכפוּ הצלצוּלים. הדלת נפתחה לרגעים, והרבה אסירים נקראוּ בשמותיהם ונשתחררוּ. כל אחד מאלה מפסיק אז את שיחתו באמצע, ובלי שוּם רמז של ברכת־פרידה כלפי חבריו הנשארים הוא טס אל הפתח הפתוח. הנה פותחים את הדלת שוב וקוראים:

– מי כאן קוֹרקוֹב?!

שוּם איש אינו זז.

– אולי “קוראן”? – תוהה דניאל.

– לא!

מתיאֵש הטיל קוראן את עצמו על האצטבה. על נעליו נתיבּש הרפש ונתחוור, לתוך עיניו כאילוּ נזרק חול, ולפי הטעם המסואב, כעין טעם של כרוב חמוץ ומקולקל, שטעם בתוך פיו, לפי התמתחות־האברים והמיחוּש שבראשו, הבין, שכבר אין נכונה בגופו. הוא חש בשוֹקיו, מן הקרסול ועד הברך, ובזרועותיו כאילו לפת אי־אלוּ גוּשים ענקיים ומחוּסרי־משקל. וזכרונות הילדוּת והנוער הראשון כמה בהירים וחריפים הם עכשיו! נתפּלגה הנפש. חציה האחד עֵר לכל מה שמתרחש מסביב, לתעלולי־סטאשק, מקשיב אל הצעדים שבמסדרון, וחציה השני מרחף עכשיו הרחק מכאן, שם, על גדות־הדניֶפּר. שאר־רוח שוֹרה על בית־מולדתו שבקצה־העיר, על גגו הישן והמעשנה הגבוהה והאדומה שלו שקועה תמיד במחשבות נאצלות. היכן הוא אותו השלג הצח והכחלחל לנוגה־הירח? הנה הוא מפליג לנסוע בעגלת־חורף מחוץ לעיר, הזוג מצלצל־מצלצל, ולנגינת־שלג זו, אחות האהבה הראשונה, מקשיבים עמודי־הטלגרף, הלִבנים הגבוהים, הערערים הקצוצים והשחורים. רק חבל, שאין במה לכסות את הרגלים! לימינו יושבת נאטאשה, כשידיה מכונסות בתוך ה“מוּפה” שלה, ואגב־טיסה אי־אפשר לשמוע מה שהיא אומרת, אלא רואה הוא את הבל־פיה הצחור. לאט־לאט הוא מוציא את כף־ידה האחת מתוך ה“מוּפה” ונוטלה לתוך כפות־ידיו… נאטאשה, נאטאשה! היכן אַת עכשיו? – לא, לא רמז לאושר־העתיד רעד אז על שפתיו, כשהתנענע ברכבת, שיכּוֹר מנשיקתה. לא! זה היה – הכל!..

– ינקוֹבסקי! – נפתחה הדלת לרגע, ואחד מן האסירים קפץ ממקומו ונמלט. נאטאשה נעלמה, והירח נבלע בגוּשי־העבים, ומשם הוא מסנן את אורו על פני ערבות השלג.

– אַה, אַה!" – הגה קוראן עכשיו מתוך אותה כלות־הנפש, שלא טעם זה כבר וששום אדם זר לא השיג אותה חוץ ממנו ומאָשר אחיו. אך אָשר בלבד הבין לו, ולא עוד אלא שלפעמים הרגיש הוא, דניאל, שעולמו של אחיו עמוק יותר משלו, ולא אחת נתרחב אפקו על ידי הערה דקה, שהתמלטה מפי אחיו הצעיר ממנו; בקנאה מסותרת הביט אז אל מצחו היפה והנאצל של אָשר, אל עיניו השחורות, הנוגות וזכות־הלובן והעמיד פנים, כאילו ידע את כל זה קודם לכן, אך בינו לבין עצמו שמר את הדבר!…

ובינתיים הגיע הלילה השלישי. שוב העששית, התעלפות־הזרוע, רחישת־העכברים, הצלצולים, הפסיעות במסדרון. כניכּר, סבל ביותר גם סטאשק: בבוקר, אך הקיץ משנתו, קפץ מעל האצטבה והתחיל מתלהלה מחוץ לכל גדר. לאותו האסיר החיור והחלש עשה עכשיו בוַדאי איזה עוול נורא מאד, שהרי זה שכח פתאום את חולשתו וכתרנגולת דוגרת בפני הכלב, סמר והתקומם נגד מענוֹ וסטרו על הלחי.

– כּ־כ־ה! – הטעים סטאשק בנעימה מבשרת־רעה – טוב מאד!

הוא נמלך בדעתו קצת והוסיף:

– עכשיו, אחי, אין לך תקנה, אלא תליה!

והוא חיטט מתחת למַדיו, הוציא משם חבל דק, ואת קצהו האחד הידק בסורג־השבכה. אחר כך פקד:

– גש הנה!

אך ברגע זה נפתחה הדלת ואותו הקול קרא הפעם:

– סטאשק!

כחבריו הקודמים לו הפסיק הבריון את הכל באמצע, וכמותם, בלי שום רמז של ברכת־פרידה כלפי הנשארים, טס אל הפתח הפתוח.

לאחר שעה קלה נשתחרר גם “קרבנו”, אותו האסיר החיור והחולני, וקוראן נותר לבדו. הוא שכב כאבן בלי זיע כלשהו והתעצל להוציא את זרועו המתעלפת מתחת לראשו, כדי לטלטלה ולהחיותה. כל הלילה הבא רבץ עליו דבר־מה ענקי ומחוסר־משקל – וניחא היה לו בכך. שני חצאי־הנפש נתאחו, ה“אז” וה“עתה” נתערבבו בערבוביה משונה, והכל נעשה חטיבה אחת. באשמורת־הבוקר נשמעו צעדים במסדרון, וקוראן הבין, שהולכים עכשיו ליטול את אָשר אחיו… התלחשוּת, קשקוש־מפתחות, פתיחת־הדלת בתא הסמוך. דממה. אָשר לא מישקה צ’רניאק הוא. לא יבכה, לא יצעק. כל לילות־חייו המעטים והרעים ישן על גבי הארגז השחור והקצר, וה“פּאלטו” הדל שלו מקופל למראשותיו. פעם אחת, בעודם שניהם נערים קטנים, הכה הוא, דניאל, אותו בין ערוגות־הגן, בסתיו – על לא דבר… “אחי, אחי!” – קפץ דניאל מעל האצטבה ביללה, וחש בתוך כך, כמה נלעגת היא יללה זו לגבי הנעשה עכשיו בחצר. מבולבל הגיח אל השבכה, כדי להשמיע את צעקתו לשם, לבקש רחמים וגם לקרוא מכאן אל אָשר ולנחמו: “אין על מה לחוס ביותר! אז – היה הכל!”… אך הוא גלש מעל הקיר החלקלק והלח ונשמט ארצה. הוא קם וטיפס עוד פעם – וברגע זה ניצנץ לעיניו, מוּאר באור־העששית הכהה, החבל הדק שסטאשק הידק אותו כאן, ניצנץ בבת־צחוק של גאולה. כך לפני חמש שנים חייך לרגליו אותו השביל הכבוש, שהתפתל לרוחב קרחו הפושר של הפלג־הגבול.

בבוקר־השכם נכנס הפקיד, כמשפטו, לכבות ולהוציא את העששית, ולא נזדעזע כל עיקר, כשמצא את ה“רוֹסיאַן” תלוי. את העששית לא כיבה ויצא לקרוא לפקיד הראשי. הלה בא גלוּי־ראש, כשאדרתו על כתפיו, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה מר וארסי כאז, בלילה הראשון. שעה קלה עמד שותק בידים שלובות על שיפולי־כרסו, ואחר כך ניענע בראשו:

– הוא ידע מה שעשה. ודאי היה רוצח או מרגל. עכשיו לך והתעסק בו!

והוא הפך פניו לצאת והוסיף את הנזיפה הפולנית השגורה בפיו: –!Psia Krew.

סתיו ושעמום. השלג הראשון נתמסמס ועוד הוסיף רפש לזה הקודם. נושא־המכתבים הזועף וכחול־החוטם עונה: “אין כלום!” ומודעות־האבל על גבי הקירות הן אלו של תמול־שלשום… אין נחת! אך מה זה? אַתליטים?

בין המודעות השונות והמשונות, שהיו מודבקות על אחת מן הגדרות, סקר שכנא גרין, אחד מפליטי־רוסיה, צעיר כבן עשרים ושמונה, את המודעה החדשה על סיעת־אתליטים שבאה לעיר. על פּי שני הענקים המתגוששים, שהיו מצוירים עליה, הכיר אותה מרחוק ולבו רעד מחדוה: כל כך אהב את הענין הזה וכל כך העיקה עליו הריקניות בימים האחרונים. שהרי לאן ללכת בערב?

הוא ניגש אל המודעה והתחיל קורא בעיון רב את שמות־הגיבורים ללשונותם ולארצותם: “לזרטס – צ’מפּיון צרפתי”, “קארפיני – אתליט איטלקי” וכו' וכו‘. כולם חדשים וזרים, – הצטער קצת – חבל, שאין ביניהם אַבּס השני ורייקוביץ’! לא בלי זחיחות־הדעת קרא הלאה: “חיים וילדמאן – אתליט יהודי”, ולבסוף – אוֹהוֹ! – “צ’מפּיוֹן רוּסי – סרגיי ממוּטוֹב”.

לבו זע קצת, כמו עם נפילת השלג הראשון… זה כשבע שנים שלא ראה את ה“גוי” האמתי, את ה“גוי” הרוּסי. בסיעות־האתליטים שהיו כאן בשנים שעברו לא היה רוּסי. עכשיו, עכשיו יראנו. סוף־סוף, למרות הכל, משתמרת עדיין בעמקי־לבו ה“רוּסיוּת” שלו – כעין גוש מושלג, ספוג־ילדות.

למרות הכל – מפני שמה“קוֹלוֹניה” הרוּסית־יהודית, שישנה כאן במטרופולין של גליציה, פרש זה כבר, וכשהוא תועה ברחובות, הריהו עושה סיבובים שונים כדי שלא לעבור על־פּני בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”, קן־הפּליטים בני־ארצו: כל כך נקעה נפשו מהאויר הלז, מכל אותם האנרכיסטים, כביכול, עם שְנֶק בראשם. אלא שהכרך קטן הוא סוף־כל־סוף, ולמרות כל הסיבובים שלו מזדמן לו ברחוב מפקידה לפקידה אותו שנק עצמו. כמעט עם כל פגישה ופגישה נועץ בו הלה את עיני־החתול שלו, המלאות זלזול, ומעיר: “ובכן, מה? כניכּר, משחקת לך השעה עכשיו”…

– סרגיי מַמוּטוֹב! – הטעים גרין את השם בקול ונסתלק מאצל קיר־המודעות. היום בערב ילך לשם, ל“פלטין־הספורט”, כמו אשתקד. טוב מאד! מכל קצוי־תבל נאספו ובאו הלום הענקים הללו, גיבור גיבור כמו בתור בא־כוחה של ארצו, אומתו. עכשיו נראה, מי חזק ממי! אשתקד נהנה כל כך.

הוא הגיע עד קרן־הרחוב, והנה… שנק עובר סמוך לו, מוּבל בידי שוטר. בחטיפה הספיק זה לאמור לו לגרין (הפעם בלי זלזול בעיניו):

– נאסרתי ואין איש יודע. לך תיכף ל“פוֹרט־אַרטוּר” והגידה שם…

– אסור לדבר! – גער בו השוטר והוליכו הלאה על־פני רפש הרחוב.

נפלא הדבר, היאך בן־אדם זה מתיצב לו תמיד לשטן ואינו מניח לו לחיות. תמיד הוא מקלקל את הלך־נפשו. עמד לו רגע של קורת־רוח – והרי לך עסק! לאן ילך? איככה יהא שוב נדחק עכשיו לתוך אותו בית־המרזח, שעל מפתנו לא דרכה רגלו זה כחמש שנים? לראות שוב את כל אותם הפרצופים, פשוט, אין הוא יכול עוד, ולבסוף מי ומי משם יכול לעזור לו? ודאי איזו “מסירה” היתה כאן. הלא יותר משהם “עושים” באמת, הם מצלצלים. תיתי לו – יהא כלוּא קצת!

בינתיים פנה היום הקצר וגרין הלך אל “פלטין־הספוֹרט”. אני אשתקד צבאו לפני הבנין הגדול הזה המונים־המונים ומבּינוֹתם, במסדרונות ובפרוזדור, הציצו תמונות־ האתליטים המודבקות על גבי הכתלים. אצל הקופה היה רב הדחק.

בקוצר־רוח חיכו הנאספים על מקומותיהם מסביב לזירה המרובעת רחבת־הידים שבאמצע האולם הגדול והקריר. ניגנה תזמורת של צבא. עד שלבסוֹף, בלווית “מַרש־הלוּדרים” ולרעם־התשוּאות של הקהל, יצאוּ האַתליטים, חגוּרים בסינריהם, מירכתי־האולם, הלכו בשורה, איש בעקב רעהו, כבדים ומרושלים במקצת, עלו על הזירה, עברו כאן במעגל פעם אחת, והסתדרוּ בשתי שוּרות, זו מול זו. כנַנס הופיע ביניהם המכריז, שהתחיל מציג לפני הקהל את האַתליטים כסדרם.

– קארפיני – צ’מפּיון־איטליה!

לקול מחיאות־כפים יצא משורתו הגיבּוֹר האיטלקי, יפה פּנים ושׂער, והשתחוה לכאן ולכאן. בחיבה יתירה קיבל הקהל גם את שאָר אמני ההיאָבקוּת. בסימפּטיה מיוחדת במינה נתקבל הכוּשי ציפס, בן אמריקה הצפונית, שליבב בעיניו ובשיניו המבהיקות. אך סער של מחיאות־כפים התחולל, כשהוכרזו שמותיהם של האחים ציגאניביץ', ילידי־גליציה. הוּרתח הדם הפולני!

והמכריז המשיך:

– האַתליט היהודי – חיים וילדמאן!

נשמעו מחיאות־כפיים קטועות ומפוזרות בצירוף הלצות עוקצות. בטוח בכוחו, יצא הגיבּוֹר היהודי והשתחוָה אף הוּא. (אילוּ היה כל צעיר מישׂראל “נער” שכזה, כי אז לא היה צריך להתירא מפני פּוגרומים!)

עד שלבסוף:

– צ’מפּיון רוּסי – סרגיי מָמוּטוֹב!

גרין הוגיע את עיניו קצרות־הראוּת. הנה הוא ה“גוֹי” האמתי, שלא ראָהוּ זה כשבע שנים. שפמו הצהוב־כהה טעון קורטוב של טבק־הרחה, ועיניו הערמומיות, אגב קידה כלפי הקהל, מתרפסות כאן, על אדמת נכר. גופו נזדקר בלבנוניתו המשונה, שהיתה דומה לזו של אומצת־חזיר.

– הנה הנו! – הטעים גרין בקול וחייך בינו לבין עצמו.

בערבים הראשונים, כמו תמיד, נאבקו האתליטים הגדולים עם הקטנים. הקטן פירכּס בכל אבריו, השתמט מ“תפיסות”־האויב בעקיפים משונים, נתלהט, נשם ונשף, הזיע, והגדול עשה את שלו בנחת, בעצלתיים, והראשון כבר היה מוּטל פּרקדן כהלכה. אם אין כוח – שוא כל העקיפים והלהטים!

ביותר התגברה ההתעניינוּת אחרי ימים אחדים, כשעל הזירה עמדוּ להיאָבק הגדולים בגדולים. ההיאָבקוּת היתה נמשכת כבר זמן רב. מהם רתחנים וגסי־נפש, כרייקוֹביץ' הסרבי בשעתו, שכשהם נכנסים בעבי־הקרב, הרי הם פּורצים כל גדר ומשתמשים בטכסיסים האסוּרים… מסתייעים ברגליהם, חונקים, מכים… ואז מתעורר הקהל על העוול ומוחה בהתלהבוּת:

– פוּי! טול הרגל! אַל תכּה!

גערות ונזיפות כגון אלו קיבל ביחוד סרגיי ממוטוב אפילו בשעה שבאמת היה הדין עמו, ולא עם מתנגדו. השנאה אל ה“מוֹסקאל” היא שקילקלה את השוּרה. מוקף משטמה מכל צד, קלט האתליט הרוסי את הכאותיו ו“תפיסותיו” האכזריות והאסוּרות של אויבו, הסתמק ונתרתח מכעס עצור, פּנה כה וכה וניענע בידו כמתיאש:

– לוֹ מוּתר?!

בין המצרים חשו את עצמם הפולנים, כשלעיניהם נאבק ממוטוב עם האתליט היהודי חיים וילדמן. אוי להם מזה ואוי להם מזה; רק לבסוף, כשידו של הראשון היתה על העליונה, נשמעו קריאות בודדות:

– אל נא תיכּנע, חיים! אל נא תיכּנע!

וכך נסחף גרין במשך ימים אלו עם גלי־האויר של “פלטין־הספורט”. האתליטים, כמו הללו של אשתקד, כבר תפסו מקומות בעולמו הפנימי, ובבוקר־בבוקר, בצאתו אל רחוב, היתה ראשית־מעשהו לחפש בין המודעות את רשימת הנאבקים של הערב הבא.

– מי עם מי היום?

אלא שלפעמים, תוך כדי תוהו־ובוהו, היה לבו נוקפו לפתע: “שְנֶק!”… הרי זה “יושב” עדיין. סוף־סוף, צריך היה לעשות דבר־מה. אם לא יפקדוהו מבחוץ, הריהו עלול להיות כלוּא עידן ועידנים, ומי יודע אם לא יחזירוהו לרוסיה? לא טוב, לא טוב. אם ישתחרר, לא ינַקה אותו, את גרין. שנק מסוגל להתנקם. הרי גם בלי זה הוא שׂוֹטם אותו ועם כל פגישה ופגישה עמו, דרכו לעקוץ ברמיזותיו המשונות: “נו, מה? כניכּר, משׂחקת לך השעה עכשיו”… ומה אם באמת חשוּד הוא גרין בעיניו? אצל פרא־אדם זה הכל אפשר. ביחוד עכשיו – אחרי גילוּייו המפתיעים של בּוּרצב – כשבולמוס הגילוּי בלבד ממלא את כל החלל הריק שלהם!

כן, צריך היה ללכת אל “פּוֹרט־אַרטוּר”. ברם, איך ילך, והוא לא היה שם זה כחמש שנים. שוב לראות את בעל בית־המרזח, את היהוּדי הגליצאי, אדום הזקן והלסתות? לנפול שוב לתוך אותה המאורה האפלה והמסואבה? לא, הוא לא ילך! ומלבד כל אלה, איזו עצלות איתנה, בלתי־מנוצחת, כובשת את כל האברים. אין הוא יכול לעשות כלום!

בינתיים עברו ימים אחדים. האתליטים ישהו כאן עוד היום, מחר, לא יותר. אי־מנוחה תוקפת בלילה, בשעה של אי־שינה. שנק אסור זה כשני שבועות! הוא יתנקם בלי ספק. והוא יכול להתנקם, לכשירצה. הלא די לו לרמוז לאחד מבני־סיעתו, אותם הפראים למחצה, עיורי־האמונה, כי את פלוני צריך ל“סלק”, והדבר יבוּצע כהרף־עין. אחרי התבוסה והיאוּש שלהם הם מסתובבים כאן כזאבים מטורפים, וּבמצב שכזה הרי הם עלולים לרצוח נפש בלי טעם ודעת, משום ספק־ספיקא, אפילו מתוך שנאה פרטית סתם. כבר היו מעשים כאלה!

דחוּף על ידי פחד מסותר רץ גרין אל בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”. השלט הרוסי כבר נתישן ונמחק קצת. ובבית פנימה כמה נשתנה הכל! בעל־הבית, שאז עוד היה צעיר למדי, הרי עיניו לקוּיות ומלאות לחלוּחית, ובזקנו האדום כבר נזרקה שׂיבה. במקום אותם הפליטים עוּלי־הימים, שקשה היה להביט אל אש־המסתורין שבעיניהם, שהיו שרויות בצל הבלוריות השחורות והחזקות, ושכמעט כולם נסו מארצם מנוסת מאסר ותליה, ישבו עכשיו צעירים ליטאיים סתם, שמתוך עיניהם הריקניות והמלאות דלף־סתיו ניכר, שאינם אלא “רֶקרוטים”. סנטריהם הדלים מגולחים־כחולים, צוארוני־אדרותיהם זקופים, ו“ערדלי־פטרבורג” מרופשים ברגליהם. אך הנה גם… שנק בעצמו!

זה ישב באחת־הפּינות בחברת איזה עלם שחור־חולצה ושתה טה. רק שני אלה היו השריד היחידי כאן של אותם הימים הראשונים. מתוך חיוּך נפסד של מכיר באשמתו ניגש אליו גרין והושיט לו את ידו.

– מתי יצאת? אני הלכתי אז…

שנק לא נטל את היד המוּשטה לו, ניענע בראשו, ודיבר:

– למי אתה סח “מעשיות”? לאן הלכת? שני שבועות רצופים נתגלגלתי בתפיסה אך ורק בגללך. באקראי היית אתה היחידי, שראיתני מובל על ידי השוטר, ודי היה לך אז להודיע את הדבר כאן – הלא יותר לא דרשתי ממך! – ונשתחררתי תיכף! ברם, אני זאת ידעתי מראש. זהו איש – הסב את פניו אל חברו, שחור־החולצה – שאינו אלא נאה מתפלסף. היו ימים, שישב גם הוא כאן, בחדר זה, וקרא בהתלהבות: “קרוֹפּוֹטקין, קרוֹפּוֹטקין!” ואולם לנקוף באצבע קטנה בשביל איזה מעשה – זאת לא!

– ואתה העושה?! – התאנף גרין אף הוא – כאן הנך גיבּוֹר. מדוּע אין אתה גיבּוֹר שם?

פני שנק נתעקמו מלעג ומארס, והוא דיבר בהטעמה מעליבה, כמתעלל:

– וכי אתה צריך לדעת את הכל? אפשר שלנו היתה ויש עבודה דוקא כאן? אתה, אתה – התחיל מסתמק מכעס ומגמגם – אתה, אתה הלא אינך אלא… מין טיפּוּס של… אַזף קטן!

מתוך פיק־ברכּים התאמץ גרין להשיב לחורפו איזו נזיפה חזקה, אך ברגע זה קלט מבן־זוגו של שנק הבטה, שנטלה ממנו את הדיבור. מבולבל הפך את פניו ונפטר מתוך מלמול:

– מה יש לדבר עם כסיל…

דמיונו לא הטעהו. הוא כיוון זה כבר להלך־מחשבותיו של פרא־אדם זה. כמי שבלע בשגגה איזה עצם מעורר גועל, הסתובב אחר כך בערב באולם הגדול של “פלטין־הספורט”. זה היה ערב־ההיאָבקוּת האחרון, שבּוֹ עתידים האַתליטים המנצחים לקבל את הפרסים והתשורות, שהוקצבו בשבילם. מעולם לא היה רב הדחק כאן, כמו היום. כנופיות־כנופיות נצמדו אנשים מן הקהל אל האתליטים, שעברו לבושים בין הספסלים, והשתדלו להיכנס עמהם בשיחה. גרין נטפּל לכנוּפיה, שהקיפה את חיים וילדמאן.

– יודעים אתם, – סח אז האתליט היהודי אל מקורביו – יודעים אתם, מה היה מַמוּטוֹב זה ברוסיה? תליין! הוא היה תליין בסיביריה. בעצמו התפּאר לפנינו, שהיה תולה לפעמים עשרים וחמישה אנשים ביום אחד!

סחרחר הראש. הרי לך – סרגיי מַמוּטוֹב! חלחלה וסקרנות שימשוּ בערבוּביה. מסביב לדמוּת־דיוקן זו, שמהבהבת לפני העינים על גבי הגרדום, הסתובב דמיונו זה כמה – עד שנתגלגל הדבר באורח־פלא והוא יכול לראותה עין־בעין. סוף כל סוף!

הערב, בפעם האחרונה, נאבק מַמוּטוֹב עם האתליט הפולני המפורסם, “אמן האמנים”, סטאניסלאב ציגאניביץ‘. תיכף לפגיעה הראשונה נתרתח הרוּסי, כדרכו, מכעס־החיה שלו, נהם נהימות משונות, פלט מלים רוּסיות, בלתי מובנות לקהל, ונופף באגרופו, בעוד שציגאניביץ’ כמו נתבדח מרתיחה זו של מתנגדו הפראי, וכדי להגבירה עוד יותר, הכה בכתפו האחת (נגד דרכו שלא להשתמש בטכסיסים פרימיטיביים) אגב־לגלוג, מלמטה למעלה, על סנטרו השמן של ה“קאצאפּ”. הכאות כבדות אלו הביאו את הקהל לידי סילוּד־חדוה, והאולם רעש:

– בראווֹ, ציגאניביץ'! בראווֹ, בראווֹ!!

כשהוכרזה הפסקה לחמשה רגעים, ושני הלוחמים, רטובים מזיעה, ירדו מעל הזירה איש לעברו והתעטפו בסדיניהם, קפץ גרין ממקומו, נדחק בינות לספסלים, עד שקרב אל מקום־עמדתו של מַמוּטוֹב, כדי לראותו יפה־יפה. אך, נפלא הדבר, למרות קירוב־המקום לא עלה הדבר בידו, והוא עמד לפני הענק, רואה ואינו רואה… נושם ונושף ושותת זיעה הסתפג מַמוּטוֹב בסדינו בשקידה יתירה, ובשרו הערום היה עכשיו סומק קצת, כעין קת־הקרדום של טבחים.

המכריז שרק במשרוקית שלו, ושני האויבים עלו על הזירה עוד פעם. גרין חזר למקומו הראשון. שוב התחיל מַמוּטוֹב להתרתח ולנהום כחיה, וכשאך ניסה להניף את ידו, לא בלי חשש, בתור תשובה על תכסיסיו האכזריים של ציגאניביץ', מיד נשמעו קריאות מכל עברים:

– אל תכה, “קאצאפּ”! פוּי, מַמוּטוֹב! פוּי, מוֹסקאל!

ולפתע־פתאום בקעה ועלתה מבין נזיפות פולניות אלו גם קריאה רוסית:

Палач! – (תליין!)

“אכן נודע הדבר!” – נזדעזע גרין, ועיניו שוטטו בכל רחבי־האולם, לראות מהיכן הקול יוצא. מבטו אבד בים־הפרצופים שמסביב, אלא שמשום־מה חשוּד היה בעיניו על קריאה זו אותו הצעיר הפּלאי, שחור־החולצה, שישב היום עם שנק ב“פורט־אַרטוּר”. שוב זע בקרבו אותו הגועל, מהול בפחד, ובמשך רגעים אחדים לא ראה כלוּם מכל הנעשה לעיניו על גבי הזירה. הוא ניעור רק ברגע המכריע האחרון, כשמַמוּטוֹב הוּטל פּרקדן על ידי מתנגדו בלווית השריקה. ניצח ציגאניביץ'!

ואף על פי כן היה מַמוּטוֹב באותו ערב בין מקבלי־הפרסים, בתור לוחם ממדרגה ראשונה. באותה שעה היה לבוש בגדי־הקוֹזקים שלו, בידו השמאלית קיבל את קומץ־הכסף, ואת הימנית הניף אגב כך אל כובעו הגבוה כחייל. אגב תנופת־יד כזו בודאי שהיה נפטר בשעתו מן הפקידים הגבוהים לאחר שביצע את מעשהו.

בשעה מאוחרת בלילה עזבו הנאספים את ה“פלטין־הספורט” מתוך עצבות: מחר כבר לא יהיה כלום. קשה היתה להם פרידתם של הגיבּוֹרים הללוּ, שעוד בלילה זה הם עתידים להתפזר לכל ארבע רוחות־השמים כלעומת שבאו. כעין יתמות ופחד הרגישו הכל בבת אחת, בזכרם, כי מעתה יוָתרו כאן לבדם, קטנים וחלשים. ומתוך כך נצמדו רבים מהם אל האתליטים, התרפקו עליהם והשתדלו לבלות בחברתם את השעות האחרונות בבתי־שְתִי שונים: גרין תעה אילך ואילך, עד שלבסוף נגרר כסהרוּרי אחרי הכנופיה שליותה את מַמוּטוֹב.

– נסור לבית קפה? – שאל האחד רוסית.

– לאיזה שד, לבית קפה?! – התנגד האתליט – מה נעשה שם? מוטב שתוליכוני אל אותו מרתף־היין, ששם היינו אז.

עד שבאו לשם עברו מסדרונות מקומרים, ירדו במדרגות, וּמַמוּטוֹב, משכמו ומעלה, היה כופף את עצמו בפתחים כפיפה יתירה. בתוך המרתף הצהיבה אדמה ערומה וכבושה, היבהבו חביות־חביות, ומבין האורחים המעטים, שישבו כאן אל שולחנותיהם, נזדקר ביחוד כומר פולני ישיש, עם עינים שיכּוֹרוֹת ומלגלגות.

– ראו נא את ה“קסיוֹנדז” (כומר) הלז, – הטעים ממוטוב בהטעמה הרוסית המיוחדת, שאותה לא שמע גרין זה כבר – שוב הוא כאן, שותה יין ותו לא! “סוּקין־סין!” (בן– כלבה!")

גרין פנה כה וכה. החלונות הקטנים במרומים היו מסורגים שׂבכות־ברזל, מאמצע הרצפה בלט איזה קטע כותל, עשוּי לבנים אדומות, שלאור העששית נראה כעין שריד מבצר עתיק, ורגע אחד חש את עצמו גרין כאן, בתוך אויר משונה זה ובמחיצתו של מי שהיה תליין, כמשתתף, כביכול, בגורלם של כל אותם הקרבנות, חבריו לשעבר, שנדחו לאחורי מצודות עתיקות ומשונות, ושכּמה מהם – מי יודע! – נתלו שם אולי בידי ממוטוב זה עצמו. מכאן נבע גם אותו הכוח הנעלם, שדחף אותו אחרי חבורה זו והכריחו ללכת באשר הלכה היא.

לאורחים החדשים נערך שולחן מיוחד, ורובם, שלמרות שיתוף־מולדתם היו קודם זרים זה לזה, נתקרבו כרגע מחמת היין ומחמת התרכזותם בנקודה אחת – באתליט. זה ישב בראש, כששתי זרועותיו רבוצות על גבי השולחן, ודיבר:

–…יִירקוּ בו, בציגאניביץ', זה! וכי זוהי היאָבקוּת? מכל עברים צורחים הפולנים שלו בכל גרון ואינם נותנים לעשות “גריף” (תפיסה) כל שהוא. ילך עמי אלינו להילחם בי, שם ינסה־נא לנצחני!…

לבוש בבגדיו, לא בלטו עכשיו השרירים שלו, כמו קודם, על גבי הזירה, והיה דומה יותר לאדם פשוט. עכשיו היה כבר נוח להיסקר, ובעיני־הפלדה הערמומיות שלו מתחת לגבותיהן העבותות והמאפילות, וגם בשפמו הצהוב־כהה, שכעין רבב של טבּק דבק בו, הזכיר לגרין את השכן של בית־מולדתו, את האכר טימוֹך, שהיה מריח את הטבק שלו מתוך קרן. כשבמרוצת־דבריו התחיל להתאונן על חייו בכלל ולהסביר לבני־מסיבתו את הקושי של “לחם־הלוחמים”, עורר אפילו מעין רחמים… “תליין”! – התאמץ גרין להתחלחל – ולא יכול.

– לחייכם, “זֶמְלְיֵקים” (בני־ארצי)! – השיק ממוטוב את כוסו עם שאר הכוסות והריק אותה אל פיו מתוך איזו רשלנות ואי־חשק.

שתה גם גרין. הציג את כוסו על השולחן ונבעת לפתע מפני עצמו… מה זה היה לו? היכן ועם מי הוא מצוּי בכפיפה אחת? לאן? לאן נתגלגל ונפל? מאצל השולחן הסמוך ליגלג לעומתו הכומר הפּולני בעיניו השיכּוֹרוֹת והאפיקורסיות.

כיצד זה – הפתיעהו פחד חדש – כיצד זה נכשל, נסתבך ונאחז במצודה? הלא צריך היה לשער מראש (ביחוד לאחר ששמע את הקריאה “תליין!” ב“פלטין־הספּורט”), כי בודאי יערכו כאן הללו ציד על ממוּטוֹב? היכן, אם לא כאן, להוציא לפעולה נקמת־מצוָה שכזו? הלא חטא לא יכוּפּר היוּ חוטאים עכשיו, אלמלא ביצעו את הדבר הזה…

ולגרין נעשה ברי מרגע לרגע, כי בחוץ, מאחורי הכתלים של מרתף זה, ערוך עכשיו מארב. שנק וחברו שחור־החולצה במרכז. ומי יודע מי הם אלה, המסובים עמו אל שולחן זה? הלא הכל אפשר. והוא באמצע – “אַזף קטן!”…

– לחייכם! – השיק גרין ביד רועדת את כוסו עם כוסותיהם של כל בני־המסיבה, שלא גרעו את עיניהם ממַמוּטוֹב ושנדמו עכשיו כמאוחדים במזימה רעה אחת, ובקולו נשמעה מעין התרפסוּת ובקשת־רחמים. הכומר השיכּוֹר מנגד הזכיר פתאום את הכומר גאפּוֹן, שעל פרטי מיתתו קרא גרין לא כבר באחד מן הירחונים הריבוֹלוּציוֹנריים, איך התחנן זה על נפשוֹ אל חבריו הקודמים, אך אלה לא ידעו רחם!

השׂכל הצלול לחש לו, שכל זה אינו אלא תעתועי דמיון כוזב, ובכל זאת נזדרז להריק כוס אחר כוס, וחש בתוך כך, שהיין זולף לא למקום־הפחד. כך, לפני כמה שנים, שם בעיר מולדתו, כשהיה יושב בלילות במסיבה אחרת, לא יכול להטביע ביין את הפחד הנבזה מפני הבולשת, שהיתה עלולה להתפרץ הביתה, וכמו אז כן עתה העיף גרין את עיניו לרגעים אל עבר הדלת. מי הציץ שם בעד הזגוגית השחורה?

וכמבקש הגנה וחסות בכוחו האתליטי של אחיו־לסכנה עכשיו – הקריב גרין את כסאו אל סרגיי מַמוּטוֹב.

I

בחורף שקועה הסימטה בחצי־תרדמה. אם כי הביקור בכל אחד מבתים נמוכים ורעועים אלו עולה בזול כל כך, בכל זאת מעטים אז ה“אורחים” מאד, ולפיכך נתעלה מצב־הרוחות כאן עכשיו, כשהגיע האביב.

שרה השחורה, ה“מַטוֹרניצה” (“אם” בנות־ההפקר) של הבית נומר 12, זה האחרון בשורה והנשקף אל פני השדה, שכבה על גבי הספה המרופטה, עם תחבושת לראשה השׂב, ודיברה אל “בנותיה”, שכבר התחילו מכינות את עצמן לקראת הערב הבא.

– ובכן, תודה לאל, החורף עבר. מפני מה אינו בא פראנצישק שלך? – פנתה אל מַנ’קה, זו שישבה ברכיבה על אדן החלון הפתוח. – רוצה הייתי לדעת, אם כבר יש דרך לשם. צריך יהיה ללכת אל בני. אלוהים יודע מה שלומו…

מַנ’קה, בּרוּניטה יפה, עם סימנים כהים מתחת לעיניה המלבבות ועם עגילים צועניים באזניה, שנעשתה עכשיו, עם הפשרת השלגים, פושרת, ריחנית, כיולדת צעירה, ענתה:

– פראנצישק? אין לי צורך בו. ישב לו בבית־המשוגעים שלו ויכּה את משוגעיו, ולא אותי! ודאי יבוא ביום הראשון.

– ואף על פי כן, כשעזב אותך לזמן־מה והתחיל ללכת אל זו, אל הֶליה של נומר 7, אז כמעט שה“שלאג” (שבץ) אחזך! כל מה שהוא מרבה להכותך, כן תוסיפי לאהוב אותו. כולכן כך!

היא מטעימה, כדרכה, כל מלה ומלה בחיתוך־דיבורה החד, ושיניה המסואבות, חשופות־השרשים, שמתגלות אגב כך מבין פתחי פיה הפעור והרחב־רחב עד לבלי חוק, מזכירות איזו מלתעות־נבלה, המתגלגלות באשפה.

– הגברת יודעת, – העירה מַנ’קה שלא מן הענין, ופניה כלפּי חוּץ – כמעט כל השלג כבר נסתלק מעל השדה.

– הוא אשר אמרתי. אילו בא פראנצישק שלך, הייתי שואלת אותו, אם יש דרך לשם. הלא כל החורף לא הייתי אצל בני.

נאנחה והוסיפה:

– כבר נלאיתי נשׂוֹא! כל ראש־חודש עלי לשלוח לשם על ידי הפוסטה ארבעים כתרים. על מה ולמה? וכי מרפאים שם? זה כשלוש שנים שהוּא שוכב על מקום אחד, ולא נשתנה לטוב אפילו משהוּ! להיפך. קודם היה, לפחות, ממַלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. מוּטל כבוּל־עץ – וסוף! אוֹמַר לך את האמת: הייתי רוצה כבר באחת משתי אלה – או להכא, או להתם! חיים כאלה הלא טוב מהם המות.

– מהיכן בא לו הדבר?

– מהיכן? בשל זונות שכמותך! הדוקטור אמר לי בפירוש. אני אז לא ידעתי כלום…

אך מַנ’קה לא הספּיקה לשמוע את דברי הזקנה עד גמירה. אחד העוברים והשבים רמז לה, כניכר, באותה שעה מבחוץ, והיא קפצה מעל אדן החלון וקידמה בפתח את פני ה“אורח” הנכנס, שנגרר אחריה בצעדים לא בטוחים אל החדר השני.

– החלון פּנוּי! – התרעמה הזקנה – סְטֶפ’קה, קסיה, אוֹלגה!

– “אולגה”? – צחקה סטֶפ’קה, נערה בלונדית קטנה, דקת־צואר, וישבה על אדן־החלון – מי יודע היכן היא כבר אוֹלגה זו, זה כשנה שאיננה כאן, והגברת תמיד: “אוֹלגה, אוֹלגה!”

היא הושיטה את ראשה החוצה והתחילה לשיר בקול את השירה המפורסמת כאן:

וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוּ…

טִילְקוֹ מוּי קוֹכַנִי סְטוֹאִי נַה רוֹגוּ…

אך לפתע נרתעה לאחוריה ומיהרה וחיברה יחד את שני חצאי הוילון וחתמה בעדה.

– ה“ריביזוֹר” (בלש) הולך!

בחלל־הבית מתהווה לא־ניחא קצת. הלה עלול להיכנס ולהתאנות אל אחד־ה“אורחים” החשוד בעיניו, ולא עוד אלא שהרשות בידו להציץ גם לפני־ולפנים ולקחת את האיש אפילו מאחורי הפרגוד.

בינתיים הוּדלקה העששית, ומהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוּצה והאירה שם איזו שיפּוּלי גזעים בולטים מתוך שלג נפסד. על גבי הספּה השניה, העומדת כנגד זו של הזקנה, כבר ישבו בשוּרה כל ה“נקבות”, מפוּרכּסוֹת ומסורקות, עם סרטים אדומים קלועים בתסרוקותיהן. הנה נכנס איש ואינו יודע מה לעשות: לאמור “ערב טוב!” או לאו, להסיר את הכובע או לאו. באים חיילים אדומי מכנסיים ומצנפות, ומקשקשים בדרבונותיהם ובחרבותיהם. מַנ’קה, שאוהבת את אנשי־הצבא ביותר, ניגשת אל אחד מהם, מושכתו אחריה כמעט בעל־כרחו ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליו את כלי־זינו.

בחורים אחדים יושבים על גבי הארגזים המגובנים והקשים, ומתרוממים לרגעים, כשבעלת־הארגז צריכה לארגזה. כמה ניווּל בהבטותיהם, בחיוּכיהם, בהלצותיהם, בחטמיהם!

– יושבים! – מתמרמרת הזקנה – אוהבת אני “אורח”, שעושה את שלו והולך לדרכו!

בָּדֵל מאחרים ישב כאן עכשיו גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהוֹנג. זה לפני שעה קלה טייל בגן עם סימקה, זו הגימנזיסטית הדקה, שבמשך ימים אחדים כבר הספּיקה לשעבּדוֹ אליה כל כך, ובקול רותת אמר לה:

– אמש בשעה האחת־עשרה עברתי את הפּאסאג' שלכם. הצצתי אל חלונותיכם, וכולם היו אפלים…

על זה השיבה לו היא:

– יודע אתה, יום־יום, בלכתי מבית־הספר, אני פוגשת את חברך רוּף. מדוע אינך מציגוֹ לפני? הוּא כל כך יפה, אלא שאין הוא לפי טעמי…

הלָך־רוחו נתקלקל תיכף, ולאחר פטירתו ממנה תעה ברחובות אילך ואילך, עד שנתעה לכאן. סטפ’קה ניגשה אליו, הסירה את משקפיו והרכיבתם על חטמה. “קוּרסיסטית ממש!” – נתפעל ליהונג בלבו בהביטו אליה, ורק עכשיו, בהיותו משולַל המשקפיים, שהשאירו חריצים כהים משני עברי חטמו, אפשר היה להכיר, כמה סובל הצעיר הזה.

– קנה לי שוֹקוֹלדה! – הצבּיעה לו סטפ’קה על המזנון הדל שאצל הפתח וישבה על ברכיו.

הוא ציית לה. לפי נעימת־בקשתה נדמה היה, שתאכל את מבוּקשה בתאוה יתרה, אך באמת נגסה מזה פעם, שתים, ולא יספה.

בהרבה, נפלא הדבר, היא דומה לסימקה: אותן העינים, אותו החוטם, ואפילו אותה ה“תעלה” הקטנה המוליכה מן החוטם אל הפּה… ליהונג “נטל” אותה “לכל הלילה”, ושם, מאחורי הפרגוד, המקיף את המיטה, הציק לה הרבה בקוּבלנה שלו:

– אין אַת אוהבת אותי!

– אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך! – התרפקה עליו סטפ’קה וליטפה את פניו בידיה הצוננות.

– אינני מאמין לך, – סירב הוא – כיצד אפשר, שאַת תאהבי?!

– וכי עלי לעקור את לבי ולהראותו לך?!

עד שלבסוף הטיחה:

– חדל לשעממני!

והפכה פניה כלפי הקיר.

II

– כבר קצתי בחיי מפני בת־זנוּנים זו! אמת, שהיא מושכת הרבה “אורחים”, אבל ה“אַוַנטוּרוֹת” שלה עם ה“קוֹכאנקים” (המאהבים), אלו הקולות והצעקות כבר מוציאים אותי מן העולם. אתמול היה כאן פראנצישק שלה ורצה לדקרה. קמה אנדרלומוּסיה שכזו, עד שחשבתי שה“שלאג” יאחזני!

כך שפכה את לבה בבוקר אחד שרה השחורה באזני פייבוּש דֶמבּ, המקוֹרב האינטימי שלה. זה היה אחד מגידוּלי הסימטה הזאת, מבני־אדם מפלצות אלו, הדומים בּכּל לעכבּרושים: אותן העינים הקטנות, הדלוחות והרעות, אותו העורף המרוטפש; והמשטרה יראה מפניהם, כחתול מפני השרצים הללו, המזוהמים והחזקים.

– אני הייתי משליך את שניהם החוצה, – ענה הוא – גם אותו וגם את מַנ’קה!

– אוֹמַר לך את האמת: אני יראה מפניו! הוא עלול להרוג גם את סימוֹן וגם אותי. מי שחט אשתקד את חנה קוֹסטיג של נומר 7, אם לא הוא? אני הלא יודעת!

גניה, טרוטת־העינים, ענתה:

– הוא התפאר פעם אחת לפני מַנ’קה, כי בהיותו בתוּרכיה הרג נערה אחת, ועל כן ברח לכאן. ואתמול, אלמלא אנחנו לא היה דוקר אותה? ברם איזה הפסד היה בדבר? פחות זונה אחת!

– הלואי שיהרוג את כולכן, – התעלל דמבּ – לא יכלתן לקרוא אלי?!

– הלא בני נתוּן כולו בידיו, – עמדה הזקנה בשלה – ומה אעשה, אם יהרגהו שם בחשאי? וכי בלי זה אין הוא מכה אותו? את כולם מכים שם. זהו כל הריפוּי שלהם! היום, אם לא יהיה גשם אחרי הצהרים, אלך לשם. כבר למשא עלי הדבר, – הוסיפה באנחה, – שלוש שנים רצוּפות: עשרים גוּלדן לחודש! מהיכן אקח, אלמנה עניה שכמותי? כבר הייתי רוצה, – אוֹמַר לך את האמת – להכא או להתם!

– נוּ, נוּ – ניסה דמבּ לנחם אותה, וקלט, כדרכו, את פרצוּף־הזוָעה שלה לתוך כפות־ידיו המגושמות והמסואבות וצחק. איזה צחוק! זה היה פישוּק־שפתים בצירוף כעכוע קטוּע ונתעב, בעוד שהעינים נשארו דלוּחות וזעוּמות כמו קודם. בהמה אילו צחקה, ודאי שהיתה צוחקת ככה.

– הניחה לי! – התחטאה הזקנה כעוגבת – אין לי סבלנוּת בשבילך! – וניכר היה, שהיא נהנית.

היא התחילה פתאום מדברת על היופי, שהיה לה לפנים, בעודנה צעירה, ואגב כך היא נזכרת גם באותה מַנ’קה היפהפיה, שהיתה לה לפני עשר שנים.

– היום אין “נקבות” יפות שכזו. חכה־נא, הפוֹטוֹגרפיה שלה ודאי עוד שמורה אצלי!

ושעה רבה היא מחפּשת בתיבות ובקוּפסאות שונות וּמשוּנות, פּותחת ונועלת, עד שלבסוף היא מוצאת איזו תמוּנה מחוּקה וצהוּבּה מיושן. הכל ניגשים ומסתכלים. מהחדר השני יוצאת מַנ’קה של עכשיו, פרועת־שׂער ואחוזת־שינה, עם פפירוסה בפיה, ומציצה אף היא.

– לא נהירה לי! – היא עוקמת את חטמה המוצק.

הזקנה מתמלאת חימה, עוקרת את התמונה מן הידים, ומתריסה:

– היא הלא היתה יפהפיה אחת בעולם. נסיכים ורוזנים היו באים אליה, ולא שיכּורים וגנבים כה“קוֹכאנקים” שלכן!

– נוּ, נוּ, אל־נא תכרסמי את לבך! – מלטף אותה דמבּ, מדגדג אותה אילך ואילך וצוחק שוב באותו הכעכוע המגוּנה. נפלא הדבר, שבמַנ’קה או בסטפ’קה אין עיניו נתקלות בשום פּעם, אפילוּ בשעה שהוּא נטפּל להן בכפיפה אחת.

– הניחה לי! – מתפּייסת הזקנה כהרף־עין, ומדברת כבר בנעימה של קורת־רוח:

– מה אתם חושבים, לא יהיה גשם היום? אחרי הצהרים אלך אל סימוֹן שלי.

ואחרי הצהרים בזקה פּוּדרה על פניה וחבשה לראשה השׂב את מגבעתה עם צומת־הנוצות השחור והמדולדל, הנראה כעין אותו האניץ השחור, שמתנועע על ראשי הסוסים בלוָית־מת קתולית.

– מי רוצה להתאַורר קצת?

– אני! – קופצת סטפ’קה ממקומה. היא מתעטפת בסודרה השחור, נוטלת את הילקוט הממולא תופינים ושאר מיני־מתיקה ויוצאת אחרי גברתה.

בעגלת־הטראם הן עוברות את כל הכרך, מקצה אל קצה. אחר כך, במקום גמר פסי־הברזל, הן יוצאות שתיהן מן הקרון והולכות דרך המגרש בין שדות וגני־ירק. עשב מגודל ורענן מתנועע ברוּח, ודרך סדקי־גדר נראות הערוּגות הורוּדות, הרחבות והמהוקצעות, עם נבטי הבצל הראשונים.

– רואה אַת שם – אומרת הזקנה – כל אותם הבנינים? כוּלם שייכים ל“אַנשטאלט” (ה“מוֹסד”).

ובעוד שעה קלה הן עומדות לפני השער. השוער פותח להן לאט ובלי חשק, ושתיהן נכנסות אל החצר הגדולה. פה ושם מתעקלים שבילים בינוֹת למצעי־דשא, ותינוקות יפים רצים על פניהם ומגלגלים חישוּקים. איזו מטרוניתה לבוּשה “שלאפרוֹק”, כניכר, אמם של אלו, מטפלת בנטיעות.

– הדוקטורים עם משפחותיהם דרים אף הם כאן – מסבּירה הזקנה.

בירכתי־החצר התגלגלוּ מיני חביות גדולות, אבנים, חמרי פחמים. העינים יראו להביט אל החלונות המסורגים שבמרומי־החומות מזה ומזה, ובכל זאת כבר ראו את הפרצופים המטורפים והקודרים, שנזדקרו משם.

– צריך לקרוא לפראנצישק. זה כשלוש שנים, שאני הולכת לכאן ועוד איני יכולה למצוא בעצמי את המדור, ששם הוא שוכב. תועה אני. אך הנה הוא הולך!

מאחד־הפתחים יצא פראנצישק, לבוש חולצה כחולה ובלי כובע, עם צרור־מפתחות בידו.

– מרחוק ראיתיכן – קרא והציץ על הזקנה בעיני־הלסטים שלו, העקמומיות משהו.

אחר כך הוביל את שתי הנשים דרך מסדרונות ואכסדרות, העלה על דיוטות, ומעברים נדף ריח קשה. פתח דלתות במפתח ונעלן אחריו, ופעם בפעם נתגלו בהיסח־הדעת המשוגעים עצמם בחלוקיהם ובמכנסי־הבד שלהם. מקצתם התגלגלו על גבי הרצפה האדומה והחלקלקה, וכשראו את הנכנסות, הכניסו את פניהם בתוך פי חלוקם, כנכלמים.

– כאן חַכּינה קצת! – הביא אותן עד לפני אחת־הדלתות, והוא נכנס לשם לבדו.

– כסבור הוא, שאין אני מבינה, – אמרה הזקנה אל סטפ’קה – הוא מזהיר אותו שם, שלא יספר, כי מכים אותו. אני הלא יודעת את הכּל!

והיא הציצה בחשד דרך סדק־המנעול.

– עכשיו אפשר! – פתח פראנצישק לפניהן את הדלת מבפנים.

זה היה אוּלם מרובע עם שורות של מיטות אצל ארבעת הכתלים. באמצע עמד שולחן וטבלה של שחמט עליו. הזקנה ניגשה ישר אל המיטה השלישית בשורה שמימין. שם שכב פרקדן איש כבן־שלושים עם חוטם גדול, בולט ונפסד, ועם זקן שחור ומדולדל, כזה של מת. במבט אַפּאטי, כאילו זה אך לפני רגעים ראה אותה, קיבל את פּני אמו.

– מה שלומך, סימוֹן? – גחנה עליו הזקנה ונשקה את מצחו.

הוא הציץ בה, כאומר: “אותי לא תרַמי!” ולא ענה כלום.

– אמור־נא, – הפצירה בו – אמור! מדוע אינך רוצה לדבּר אלי?!

היא פנתה אל סטפ’קה, שעמדה מרחוק, עם אודם־בושה על לחייה, כבתולה צנועה, ואמרה:

– מה אַת אומרת על אסוני? כך הוא שוכב זה כשלוש שנים. לשעבר היה, לפחות, ממלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. הן… הן… – הוסיפה באנחה! – קאסיוניה אחת היתה לי – היא היא הרגתהו! תני־נא את הילקוט.

הוציאה את התופינים והממתקים והגישה לפניו, אך החולה ניענע בראשו כממאן.

פראנצישק ענה:

– הניחי את אלה למראשותיו. הוא יאכלם אחר כך. הוא יאכלם!

ה“מַטוֹרניצה” שיפשפה את עיניה, כבוכה כביכול, ותיכף העיפה את מבטה הבהיר והחודר על שאר המשוגעים. רובם ראשיהם נתונים היו מתחת לכּרים, או שהיו משולשלים ותלויים כלפּי קרקע, כאלה של עופות שחוּטים. מקצתם, כשעיניהם נתקלו במבט הנעוץ בהם, חייכו משהו, כמתביישים, כאילו שבה אליהם בינתם לרגע אחד, והרי הם מתכּוונים לכפּר בבתי צחוק זו על מצב־נפשם הקודם. כשם שמחייך איש, שהקיץ משנתו זה עכשיו מתוך פטפוטי־הבאי – כלפי חברו העֵר, העומד על גבּיו.

נכנסה האחות הרחמניה, עם שביס־הבד הלבן ורחב־הגפיים על ראשה ועם צלב־הכסף הגדול על חָזה המיוּשר והקר. במשטמת־אדוּקים הציצה מתחת לגף שביסה וקראה:

– כבר עברה שעת הביקוּר, גבירותי!

בשעת יציאתן נטפל להן פראנצישק וליוה אותן שוב דרך כל המסדרונות והחצר עד השער. הזקנה שתה לו בחלקוֹת דרך־הילוּכה:

– מדוע אינך בא? מַנ’קה אינה יכולה לחיות שם.

– אמרי לה, שאני יודע כבר את הכּל. עכשיו לא תימלט מידי. סוף לחייה!

– סרווּס (שלום), פראנצישקוֹ! – מחייכת לו סטפ’קה מעבר לשער, מן החוץ.

שתיהן שאפו רוח לרוָחה, כשיצאו שוב אל המגרש. כבר פנה היום. העשב המגודל והכפוף הסתמק מזיו־השקיעה, ונער פולני קטן תעה כאן יחף, הביט לארץ, כמחפש דבר־מה, וניגן במפוחית של פה.

III

עם דמדומי־שחר מתרוקנת הסימטה מה“אורחים” וה“מאַהבים”, ואפשר היה לישון קצת אלמלא שרב־היום, שמתחיל להציק תיכף להנץ־החמה. בתוך הבית לא־ניחא: החלל כחול מעשן־הסיגריות, שזנבותיהן מתגוללים עכשיו על גבי הרצפה המרופשת, מצעי־המיטות מאחורי הפרגודים, שבלילה נראו כנקיים, מזוהמים עד לזעוה, ועליהם מוטלות עכשיו, נים־ולא־נים, עייפות, חיורות ומצוננות, אשה־אשה במיטתה – מַנ’קה, סטפ’קה, מיל’קה, יוס’קה… רק מַריניה המכוערת והבאה־בימים משכּימה קום, כדרכה, כובסת את חלוקה היחידי ויוצאת ותולה אותו על אחד השיחים הסמוכים, ואחר כך היא יושבת על מפתן־הבית מנגד לשמור עליו. השרב מתגבר יותר ויותר, מיבש את החלוק כהרף־עין ומטיל תרדמה ואפיסת־כוח. מַריניה מתנמנמת שעה קלה, מזדעזעת לפתע מתוך נפילת־ראש ומביטה נכחה מבוּלבּלת. “פּסיַה קרֶב!” (זרע־כלבים!"). במרחק שני צעדים ממנה עומדת הכלבה שלהן, זו הכלבה הצהובה, המסואבת והעצלה, ונזקקת בתאוָה יתרה לאיזה כלב זר. הזונה הבלה מתמלאת חימה רותחת ומתחילה צועקת ונוזפת בקולה הצרוד, כבד־הנשימה. אך הללו שקועים בשלהם ואינם זזים. אז היא חוטפת גזר־עץ כבד, משליכה עליהם בחמת־כוחה – ומפרידה בין הדבקים.

– דו חוֹלרי!

בינתיים מתעוררות חברותיה ויוצאות החוצה אף הן, מרושלות, פרועות־שׂער וחשופות־שד. נושא המכתבים בעל הזקן המגודל וטוב־הלב מופיע, כדרכו, בהיסח־הדעת, באמצע הסימטה, וה“נקבות” של כל הבתים מתנפלות עליו מכל צד.

– אֵלַי יש?

הלה מושיט את הגלוּיות המצוּירות בחיוּכו האבהי, ואת אלו, שאינן מקבלות כלוּם, הוא מנחם בהלצתו הנצחית:

– כותבים עדיין!

מעורטלות למחצה ובלתי־מרוחצות הולכות הן אחר כך אל החנות הסמוכה וקונות שם פירות, סוכּריות, גזירי שוֹקוֹלָדה, בהוֹציאן את כספן מתוך גרביהן. אך כל מיני מתיקה אלו, יחד עם הגלויות המצוירות, השלוחות להן מ“אורחיהן”־חובביהן, מסתאבים עליהן תיכף לטעימה הראשונה, והן חוזרות אל חדריהן, תועות שם אילך ואילך, פותחות לפתע את ארגזיהן, וכפופות הן נוברות ומחפשות בתוכם. מה? טעם־החיים העיקרי כבר נחמס ונדרס ברגלי המון ואספסוף, וכל אלו הריצות, החטיפות והחיפושים נראים כפרפורי־הגוף הרפים והתפלים – לאחר שכבר הוּתז הראש.

שתים־שתים, או אחת־אחת, יוצאות אחדות עטופות בסודריהן והולכות הרחק, אל מחוץ לסימטה. הולכות הן אל בדיקת־הרופא, או שהן נושאות אוכל אל ה“קוֹכאנקים” שלהן, היושבים במאסר. ברחוב הן מתנכּרות ל“אורחיהן”, שמזדמנים בדרכן, ורק יחידי־סגולה מאלה זוכים לחיוך־העינים המיוחד שלהן מתחת לסודר.

והשרב בסימטה מתגבר יותר ויותר. צהרים. הבתים מזה ומזה נמוכים וצל אין. על אדני־החלונות, פרוצי־הזגוגיות, רוכבות ה“נקבות”, עם סיגריות בפיהן, רומזות מלגלגות, מעקמות פרצופיהן. זוהמה, צחנה, זוָעה. אך הנה עוברת בצחוק לרוחב־הסמטה מַנ’קה או סטפ’קה – וניחא!

בפתח החנות שבאמצע־הסימטה עומדת בת־החנוָני, נערה יהודית כבת שתים־עשרה, ומביטה כלפי חוץ בעיניה השחורות והלוחשות בשרב. למראה התעלולים הפרוצים של בנות־ההפקר אין היא מחייכת כל עיקר…

– מה אַת עושה כאן? לכי הביתה! – גוערת בה אמה, החנָונית העבה והמזיעה, שכרסה בין שיניה.

ולפנות־ערב מתגברת התנוּעה כאן ביותר. צעדים, קשקוש־חרבות, נגינת־הרמוניקה. מתוך ההמונים המנומרים מזדקרים כובעיהם השונים והמשונים של החיילים: המצנפות האדומות, הכחולות, המגבעות השחורות עם זנבות־התרנגולים. את ה“אוּלַנים” אדוּמי־המכנסיים מושכת מַנ’קה אחריה על כרחם ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליהם את כלי־זינם. מאחורי הפרגוד היא משכּרת את “צידהּ” בהבל־פּיה, בנשיכות שיניה הרעננות והחדות, בנדנוּד עגיליה הצועניים… הלה מתרכך ביותר, וברחמים גדולים הוא שואל:

– סימן זה על בשרך מהיכן לך?

– זה מהכאתו של ה“קוֹכאנק” שלי.

– מי הוא זה?

– משגיח בבית המשוגעים – מדגישה מַנ’קה לא בלי גאוָה.

– מדוע הוא מכה אותך, מסכּנה?! – מתרפק הלה ונושק את הבהרת.

– הוא אוהב, על כן הוא מכה – עונה היא בתמימוּת.

וביום הראשון אחרי הצהרים בא לכאן אותו ה“קוֹכאנק” המאושר בעצמו. מַגפיים מצוחצחים ברגליו, שׂפמוֹ עשוּי, ונוצה תחובה לו לאחורי מגבעתו, מגבעת־הציידים שלו. את מַנ’קה קשה אז להכיר. פורשת היא עם מאהבהּ לקרן־זוית, ושם היא מספרת ומתלחשת עמו, ככלה עם חתנה, ואת “אורחיה” הקבועים, הנכנסים באותה שעה מן החוץ, היא מקבלת במבט מתנכּר וקר, ואינה זזה ממקומה.

כך הוא בשעות כתיקונן. אך לפעמים בא פראנצישק זועף, עם איזה עלבון מסותר, כמי שאשתו בגדה בו לפני רגע. אז אוי לה למַנ’קה! אחרי טענות חשאיות ובלתי־מובנות הוא מתחיל להכות את אהובתו באותה האכזריות, שבה הוא מדכא את חולי־הרוח המסורים לרשוּתו. לא ניתן להבין, כיצד קלטה זו את ההכאות הנוראות הללוּ, כיצד התנערה מהן אחר־כך – וחיתה!

ברם פעם אחת – בסוף־הקיץ אירע הדבר – כבר יצאה האנדרלומוסיה מחוּץ לכל גדר. “הוּא יהרגנה, הוּא יהרגנה!” – צווחו כל ה“נקבות” בבת אחת, וה“מַטרוֹניצה” הזקנה, נושמת ונושפת ופעורת־פה, השתערה על פראנצישק כתרנגולת דוגרת, המתקוממת כנגד הכלב, שמתכּוון לטרוף את אפרוחיה.

– קראוּ הנה את פייבוש! – צעקה נואשת.

נכנס פייבוש דמבּ, ובסקירה ראשונה, כניכר, תפס את כל הנעשה כאן. בניחותא, בלי למהר כלל, בקע לו דרך אל פראנצישק, ורק בקולו רעדה נעימה זרה, מבשרת־רעה:

– בן־זנוּנים, כסבור אתה, שבבית המשוגעים שלך הנך נמצא עכשיו?

והוּא הניף את אגרוף־הברזל שלו, אך ברגע זה ננערה מעל הקרקע, הרוּגה לחצאין, מַנ’קה, התיצבה באמצע, ובמסירת־נפש לפתה את דמבּ.

זו היתה הפעם הראשונה, שפייבוש הציץ על מַנ’קה. כל השׂנאָה העולמית, שׂנאת הכיעור אל היופי, הוּצתה עכשיו בעיניים דלוחות ורעות אלו.

– עוד היא מגינה עליו!…

והוא הדף אותה מאצלו ובכל כוחו בעט ברגלו ישר בבית־הסתרים שלה. מַנ’קה נפלה תיכף מתעלפת.

– יֶזוּס מַריה! – געתה בבכיה סטפ’קה, כתינוקת.

לאחר שעה קלה כבר עמד פראנצישק בחוץ, בין שני שוטרים מזוּינים, חטמו זב דם, ואצלו ברפש התגלגלה מגבעת־הציידים שלו. הוא איים באגרופו כלפּי הבית נומר 12:

– מכשפה זקנה, זונה בלה, עוד תפּלי בידי, תפּלי! סוף לחייך, סוף!

ובעיטתו של דמבּ לא שבה ריקם. מקץ שני שבוּעות מתה מַנ’קה בבית־החולים. ועל מקומה באה אחרת, ששמהּ היה מַנ’קה גם היא.

IV

אחרי מאוֹרע זה יראה הזקנה ללכת אל בית־המשוגעים לבקר את סימוֹן בנה. אך באחד מימי הסתיו קיבלה הודעה משם, כי בנה מת. למרות המימרה השגורה בפיה “להכא או להתם!” נתבלבלה כל כך, עד כי שכחה את פחדה מפני פראנצישק, מיהרה לשם לפנות ערב, ולא ראתה כלום בכל הדרך. רק סטפ’קה לבדה, שהלכה אחריה עטופה בסודרה ושהפעם לא נשאה ילקוט, ראתה את המגרש השומם והקר ואת טרפי־השלכת, שהתגלגלוּ על פני השבילים החיורים, דומים לכפּות רגלי אַוָז.

בבית־המשוגעים כבר דלק אור. מיטתו של סימוֹן היתה עכשיו מוקפה במין פרגוד־עץ, הדומה לאותם הפרגודים, שמסתירים את מיטוֹת־האהבים שם בחדר השני של בית־אמו. הזקנה נכנסה לאחורי הפרגוד הזה, גחנה על המת, ואגב בכיה קטוּעה נשקה את מצחו. פרצוּפו של סימון חרב לגמרי, וסדקי־עיניו היוּ מכוּונים עכשיו כלפּי עששית־החשמל הקבועה בתקרה מעל לראשו; היו מכוּונים במין השתוממוּת שכזו, כאילוּ הפעם הראשונה היא זו לו, שהוּא רואה אור.

נכנסה האחות הרחמניה, כחלחלה, סתוית, והתמרמרה:

– עוד לא הוציאוהו?! הלא תיכף יבוא הדוקטור ויצעק!

– תיכף, תיכף, גברתי הרחמניה! – התנצל פראנצישק, חבש כובעו לראשו ויצא.

בעוד רגעים אחדים שב עם חברו־למשׂרה, הצעיר ממנו, בנשאם יחד ארון־פחים שחור ועגול. הורידוהו על הארץ ופתחוהו, הסירוּ את כובעיהם, ואחר כך פרקו את הפרגוד ולקחו את המת, זה בראשו וזה ברגליו, והטילוהו לתוך הארון הפתוח.

– לא כך, – הקפיד ה“משגיח” השני – הראש צריך להיות לכאן, והרגלים לכאן.

– אחת היא! – זירז אותו פראנצישק בקול רם – אין פנאי!

וסגרוּ את הארון.

היכן הוא כובעי? התרחק המשגיח השני אל אחת הפינות.

– לאן הלכת? – צחק פראנצישק – הלא כובעך כאן הוא, כאן.

ושניהם חבשוּ את כובעיהם לראשיהם, רתמו את עצמם אל זיזי הקרנות של הארון, אחד מפנים והשני מאחור, ונשאוהו והוציאוהו.

אחריהם מיהרו לצאת שתי הנשים, רועדות ונדהמות עד כדי טירוף־הדעת. יראו להביט לצדדין. בחצר הגדולה רעשו אילנות לאור הפנסים, ומאחד החלונות הנמוכים שבקרבת השער נשמע פרט־פּסנתר. זאת ניגנה בודאי אותה המטרוניתה, שאז בקיץ טיפּלה כאן בנטיעות. השער נסגר מאחור, והזקנה הלכה נכחה הלאה, הלאה והתיפּחה בקול:

– בני יחידי, בני יחידי!

לאחר שהפליגו קצת במגרש האפל, העירה סטפ’קה:

– כמדומה לי, שלא זה הדרך. שיחים אלה מהיכן הם?

– מה את אומרת? – נבהלה הזקנה ויללתה נפסקה – מה נעשה עכשיו?

– תועות אנו, תועות!

– ואין רואים כאן שוּם אדם חי…

אך ברגע זה קפץ לקראתן “אדם חי” מאחורי השיחים.

– פראנצישקו! – הכירתהוּ סטפ’קה בשמחה – מהיכן צמחת כאן?

פרצוּפו הבהיק מתוך אפלת־הלילה כה חיוך ומבוֹהל, כאילוּ ניצל זה עכשיו באורח־פּלא מידי רוצחים. הוא השׂתער תיכף על ה“מַטרוניצה” בקול זר:

– לָךְ, עלוקה זקנה, חיכיתי זה כבר!

שרה השחורה נזדעזעה, הניפה את ידה האחת, כמגינה על עצמה, ובמוחה חלפה כהרף־עין חַנה קוֹסטיג חברתה, שנמצאה שחוּטה אשתקד, ואחריה אותה הנערה בתוּרכיה – “סוף לחייך!” גל פחד קר הקפיא את המפרקת, את הברכים ונסתלק הדיבוּר, כמו בחלום. אך יחד עם זה פגה היראה הקודמת, יראת־התעיה – כאילו עכשיו כבר נמצאה הדרך הנכונה…

– יֶזוּס מַריה! – פרצה סטפ’קה בצריחת־בכיה, כשראתה את גבירתה נופלת. פראנצישק גחן על הזקנה, ובמטיל־ברזל הכּה על ראשה עוד, עוד.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – החזיקה סטפ’קה בשרווּלו וסודרה נשמט מעליה – יֶזוּס מַריה, מה אתה עושה?!

– שתקי! – נבעת פראנצישק מפני הצעקה הנשמעת למרחוק, הרפּה מהזקנה ותפס את סטפ’קה בצוָארה – שתקי, שתקי, שתקי!

אך יללתה כבר התפּרצה מאליה, ואצבעותיו החזקות, כמו מאליהן אף הן, חינקו את הצואר הדק יותר ויותר. הוא ראה באפלה את מבטה המטורף והמתחנן, זה המבט הידוע לו מאז, ותאוָתו הישנה התחילה מתערבת כאן, התאוָה לענות את הנפש המוּפקרת, חסרת־ההגנה, לדכּא, להרוג. צעקותיה נכבשוּ לאט־לאט ונהפכו לאנחות, ואלוּ נתגלגלוּ כרגע באנחות פנימיות. לפני עיניה, על ההר שמנגד, חלפה הרכבת, עם חלונותיה המוּארים – ארוכה־ארוכה, בלי סוף. אחר כך סחב פראנצישק את שתי הגוויות והשקיען בין השיחים הסמוכים.

ושם, מעבר לכרך, בקצהו השני, כבר הודלקו שני הפּנסים וה“רביזור” היהודי מר־הנפש הלך לאט, לאורך הסימטה העקלקלה, וארב לכאן ולכאן. כמו תמיד, אין הוא נראה משום־מה, ורק בעטיו של השוטר המזוין, ההולך על ידו, ושהסהרון המהופך שמתחת לצוארו מתנוצץ מתוך האפלה, מרגישות בו ה“נקבות” מרחוק. ראשיהן המושטים מן החלונות מסתתרים בזה אחר זה: לשבת בחלון אסור.

ההוללות הקולנית של ערבי־הקיץ אינה עוד. בתוך הבית נומר 12 ישבו ה“נקבות” בשורה על הדרגש שלהן ופיהקו. ממשמש וּבא חצי־התרדמה של החורף.

האחת שאלה:

– מתי ישוב הצבא מן התמרונים?

יצא “אורח” מהחדר השני, ומבלי הביט לצדדין צעד בחפזון אל פתח־החוץ. אחריו יצאה “נקבה” מרושלת, בידה האחת הגישה סיגריה לפיה, ובשניה מישמשה בשׂער־מפרקתה.

– הזקנה עם סטפ’קה עוד לא שבו?

– הרביזור כבר עבר, – העירה האחת – יוס’קה שבי בחלון!

מהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוצה והאירה בקירוב־מקום מנגד איזו שיפּולי־גזעים עם שלכת מסביב להם. יוס’קה שירבבה את ראשה וצוָארה לתוך חלל־הסימטה הקריר והתחילה לשיר בקול:

וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוֹ…

באו “אורחים” אחדים ושאלו למַנ’קה ולסטפ’קה. מַריניה המכוערה והבאה־בימים ענתה להם בארס:

– אינן!

בין הללו היה גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהונג. לפני שעה קלה טייל בגן, באחת השׂדרות האפלות ביותר, ופגש שם פתאום את סימ’קה, שכבר אין הוא מדבר עמה, בלווית איזה צעיר. רוף?!… מפני החושך אי־אפשר היה לראותו בבירור. ליהונג חש דפיקת־לב עצומה ואחרי כמה פסיעות כבדו עליו רגליו, כמו לאחר שתיה מרובה של שכר גרוּע. נפלא הדבר, שבּה, בסימ’קה, לא שלט החושך, ופניה הבהיקו מתוכו על כל שרטוטיהם הדקים. כמין חומר פוֹספוֹרי!

כנרדף על צואר נס מן הגן ותעה כסהרורי אילך ואילך. גועל־הקנאה הקשה מהכיל דחק אותו לחטוף סם־תרופה מכל הבא ביד, להיתלות בנפש מן השוק, למהר ולחבק את מי שהיא. אך את מי? וכמו מאליהן הובילוהו רגליו לכאן – אל המקלט היחידי עכשיו.

– היכן סטפ’קה – שאל ברעדה.

– סטפ’קה איננה!

– איננה? – חזר נואשות והביט מבולבל סביבותיו.

– למה לך דוקא סטפ’קה? – הציצה עמוק לתוך עיניו מַנ’קה החדשה – היינו הך!

זו היתה שאטינית חסרת־טעם, עם חוטם אָטוּם קצת, וקולה היה צרוּד ביותר ומעורר חשד. כמהוּפּנט נגרר אחריה אל החדר השני.

– לכל הלילה? – עגבה היא דרך־הילוכה.

– יהא לכל הלילה!

מאחורי הפרגוד היה צר המקום, כמו בקבר, וליהונג הסיר את משקפיו ושאל:

– מהיכן את?

– מקראַקוֹב.

– את קראַקוֹב אני מכיר. אשתקד הייתי שם. הגשר החדש על גבי הויסלה כבר בנוּי ועומד?

היא התכופפה, סילקה ברגלה את שמלתה הצדה וענתה בלי חשק:

– הוא כבר נפל פעם אחת ובנוהו שוב… חכה־נא מעט – אני אלך להביא מים!

מדוכדך שבעתיים מבתחילה נמלט משם הסטוּדנט בעוד שעה קלה. אחריו יצאה מַנ’קה אל החדר הראשון, וחברותיה שאלוה:

– הלא לכל הלילה הלכתם?

– ילך לו, ילך, – ניענעה מַנ’קה החדשה בידה – אני איני אוהבת משוּגעים!

וליהונג הלך, הלך, הלך… מי יודע? אדם שכזה הלא עלול באמת לרשת את מיטתו של סימוֹן.