רקע
אביגדור המאירי
מַר אַגָדָתִי וְלַהֲקָתוֹ.

לא רצנזיה חפץ אני לתת בזה. אינני רצנזנט ר"ל ואין אני מן החובטים על השכם בתנועת מורה־מורינו־הרב: “זה יפה, וזה לא יפה” – מבלי לדעת לתת טעם לדבר, מפני מה יפה או לא יפה ומבלי לדעת בעצמם, מפני מה יפה ומפני מה לא יפה. – אך חפץ אני להגיד בזה, שבין כל אותם הגואַלדים והריקלמוֹת, הרועשות על דבר “נסיונות והתחלות, שמחויבים אנחנו לסמוך בהם” – אגדתי ולהקתו הם אותו הזרע הרך, שממנו יכל לפרוח אצלנו דבר שבאמנות. ישנו עוד זרע אחד אצלנו, העתיד לתת לנו דבר שבממש: “שולּמית”, כלומר הקבוצה המוסיקלית הקטנה של הופנקו ומילט, של שני אנשים אלה, שהראשון בהתמכרותו הקנאית לענין והשני בכשרונו המוסיקלי עובדים עבודת הפרך להפוך את תל־אביב למקור של טעם מוסיקלי משובח. אלא שהם עדיין לא באו כנראה, לידי ההכרה: שבכדי ליצור דבר מה, צריכים להזדיין בסבלנות גדולה ולא לערוך קונצרטים, לא לבא לפני הקהל, עד שישבו שבעה נקיים על כל הגה ועל כל תנועה. לא בקונצרטים תושע המוסיקה, אלא בלמוד, בהתמדה גדולה וסבלנות יוצאת מן הכלל. שהקונצרטים מכניסים את ההוצאות לעבודה? כן, אך הלא בזה מדבר הכתוב: בקרבנות ובקרבנות. והקרבנות עתידים להביא פרי – ולא רק פרי רוחני אלא דוקא אפילו פרי חמרי. והוא הדין גם בתיאטרון העברי העלוב שלנו. מאת חברי התאטרון אלה יכולים כלם ללמוד קצת סבלנות. יכולים ללמוד, איך לשבת וללמוד ברעב, בחסר אמצעים ולעת־עתה בבטול מצד הקהל ועל כלם – בחסר חמר לבימה. ומבוטחים אנחנו – שסבלנות זו לא תלך לאבוד. לא יארכו הימים – והקהל ילמוד לדעת, שחברי התאטרון ראוים להוקרה ולחבה יותר מכל. שכהן־ברנשטיין, אינה יוצאת לפני הקהל, עד שלא הביאה את קרבנותיה; שללצ’וק זו, שזה רק עכשו הולכת ומתפתחת בצעדי ענק – אינה משחקת בעד הגרושים האחדים, העלובים; שאהרן קוטאי מותר על ארוחת הצהרים – אך אינו מותר על תנועה אחת שבתפקידו ושבן־מנחם, שזה רק עכשיו התחיל להופיע פה לפני הקהל – בא הנה ארצה ישראל מאצל סיר הבשר דוקא – –

ואגדתי ולהקתו הצנועה הראו לנו בנשפיהם האחדים – שאפילו באמצעים אלו יכולים לתת לנו רגעים אחדים של עונג אמיתי, של אמנות צנועה ויפה. עוד “פולקא סגנונית” אחת כזו – והקהל יבין אותם לגמרי.

ואני כשאני לעצמי – במקום לכתוב עליהן רצנזיות – (הרצנזנטים שכחו “במקרה” לחבוט אותם על שכמיהם: ובאמת קשה קצת להתרומם על ילד ארוך זה – על אגדתי – העומד משכמו ומעלה מהם בגופו ובישרו ולחבוט אותו על שכמו) – אני מודה להם בתודה עמוקה על מה שנתנו ושנותנים לנו. תודה בשמי ובשם הרבה מן הקהל העברי. תודה להגברות פ. פ.; ש. וב.; ב. כ.; והאדונים י. ח. ואגדתי, שהפכו את “העדן” לרגעים אחדים לעדן באמת. –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35415 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!