שני הרצנזנטים הנכבדים!

סלחו נא לי, ידידי, שאני כורך אתכם ביחד כמו הלל בהגדה – אבל סבלנות יתרה נצרכה לי, סבלנות של הלל הזקן ממש, לקרא כפעם בפעם, את מה שאתם טָחִים (סליחה: מלה לא יפה קצת) על עמודי העתונים שלכם, המדפיסים את הטיח שלכם, משום שמאמינים הם בישרכם. ושלחנם מאמינים הם בכם, חי נפשי, להנס. אני למשל, ואתי ביחד עוד אחדים מיושבי תל־אביב אינם מאמינים לכם כלל וכלל לא. כן, למשל, אין איש מאמין ברצנזיות המוסיקליות שלכם, שאתם טחים כפעם בפעם על פניו של העתון ועל פניו של המחבר־המנגן המנוח בעצמו. ואיך אתם טחים?! אלי בשמים: איך?! בחוסר־ידיעה גאוני ממש. ואף על פי כן אינני מאמין לכם. אני, למשל, לא אאמין לכם לעולם, “שהאוברטיורה של אֶגמונט” ו“הקונצרט־לכנור” של בטהובן ואפילו “הקונצרט לפסנתר” שלו – הן שלש סימפוניות. לא. אמת, אני מאמין לכם ש“הסימפוניה שלא נגמרה” היא באמת סימפוניה – אבל נגד זה איני מאמין לכם שהיא של בטהובן, משום שדוקא שוברט כתב אותה. כן, דוקא שוברט. אסון: דוקא שוברט ולא בטהובן! והגברת בנטביטש גם כן לא תאמין לכם שהיא היא “הכנור הראשי” “להסימפוניה” – משום שהיא לא כנור ראשי ו“הקונצרט של הכנור” איננו סימפוניה. דוקא לא. ושכנור ראשי זה “עבד” בהצלחה רבה. לא. הכנור אינו “עובד”. החזן באמת “מדבר”. לפני התיבה, אך הכנור אינו עובד ומכל שכן לא בידיה של הג' בנטביטש. לא. אפילו ברצנזיות הגרועות ביותר. – ולבסוף: באמת אין איש בעולם – חוץ ממכונת הדפוס האמללה – שיאמין לכם, ש“וילהלם טֶל” כתוב בידי מנדלסון. זה לא. באַלף! ואפשר שהענין הוא כזה: הקונצרט של אֶגמונט הוא סימפונית וילהלם טל; הסימפוניה של הקונצרט הוא אוברטיורת בטהובן כתובה בידי אגמונט; והאגמונט של האוברטיורה הוא באמת קונצרט אוברטיורי של שוברט אבל כתוב בידי הרצנזנטים. ושניהם ביחד כמו שעשה הלל לקיים מה שנאמר: על מכות וטהורים יאכלוהו. – באמת, רבותי, ברצינות, אפשר תחדלו מכתוב רצנזיות מוסיקליות ורצנזיות בכלל ותתעסקו כלהבא במכירת כרטיסים, כך, במכירת בִילֶטים פשוט! פשוט, כך: יגיע כפיכם כי תאכלו – אשרינו וטוב לנו.