רקע
פרידריך שפילהאגן
על שפת הים [סיפור]
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; תרנ"ו 1896

 

I. פאול שט' אל פֿראנץ ס' בברלין.

על שפת אנית “הנשר”, היא אנית הָרַתּוֹק

אשר למלכות, בשעה 12 בלילה.


אם עצמותיך, פֿראַנץ יקירי, תתפלצנה מעט רגע בהתבוננך אל המקום הנפלא אשר משם אערוך לך את מכתבי, ולבך יגיד לך כי באה הרעה ואנכי בדרך באניה לבוא ארצה אמריקה, וידעת כרגע והשבות אל לבבך כי אנכי פה רק אשחק ואשמח לאידך זה. הן ראשית אראה במבוכתך כי עוד אוהב אתה לי כאז וכעתה; וזאת שנית מי ירשיעני אם נלאה נלאיתי לשאת את מריך ואת דבריך אשר דברת אלי השכם ודבר לעזוב את ברלין, וכי שמעתי את לעגך המר אשר ברכתני בהפרדי מעליך, כי יתן לי אלהים את כנפי השחר ואעוף למרחקים, וכי באו כל הדברים המרים האלה אל קרבי וגם עשו פרי וגם גרשוני מלפניך וגם הביאוני עד הלום להקים את העצה הנוראה ולברוח עד קצוי הים הרחוקים? או האם תדמה בנפשך כי לא אתה תערוב לי על כל התלאות אשר מצאוני עד כה ואשר תמצאנה עוד אותי בימים הבאים בארץ הפלאות הזאת אשר אנכי הולך אליה, לשבת שם בין אוכלי־לוֹט וקִקלוֹפים, בכל אשר מצא גם את גבּוֹרנו אוֹדיסֵיוס וככל אשר כתוב בספר הומירוס? היכול תוכל להתאנף בי אם אבקש לי מנוח גם אני בזרועות עלמה נכריה, אשר אראה אותה כראות אודיסיוס את קַלִפְּסוֹ, ואותך אשכח לנצח? מי יודע, אֹמר גם אני כמאמר הומירוס, מי יודע מה יהיה משפט “בת האלהים או אף בת האדם” יושבת האי הנפלא אשר אליו ינחני גוסטאַף מחר בבקר ואשר יהיה לי גם הוא ככל אשר היה אי סְכֵרִיָּה לפני הגבור היוני? האם לא יָצא גוּסטאַף זה עתה מלפני, והוא עיף לישון, ובכף ידו האחת סכך על הנר הבוער אשר נשא באצבעותיו בצאתו את פתח תָּאִי, ובפיו קרא אלי: “מחר וידעת!” ושפתיו מלאו דבר כל סתר ופלאות רבות וחידות נעלָמות המבשרים עתידות גדולים?

ועתה הנה מקמט אתה את עור מצחך לקמטים וּמיָרא אותי לבלתי הוסיף קרוא אף מלה אחת מזה והלאה אם לא אתאמץ כרגע לשום פלס ומשקל לדברי, ואם לא אֶגלה את אזנך בתחלה למען תדע מה לי ולאנית “הנשר” הזאת ומה גוּסטאַף אשר אמרתי ומה האי הנפלא והנעלם אשר אליו אנכי הולך!

הנה זה פשר הדבר, והוא הלא קרוב מאד. היום בהיות הבקר ואני יושב בחדר התורה אשר לי ופני זעפים ורוחי סרה והומיה, כחק לכל איש אשר באו לו ימי החפשה בקיץ ושמונת שבועות בּטָלה נכונים לפניו, והוא טרם יבין את אשר יחל לעשות ואיננו מוצא עצה אחרת וטובה בלתי אם להסגר בתוך חדרו הצר ולשאת עיניו אל ארגז ספריו, אשר מיל אחד ארכו, ולהתאמץ לכלות קרוא את כל הספרים הגדולים והעבים ההם אשר רבוא רבבה מספרם. לשוא תּרון כל צפור כנף בתוך העצים אשר לפני חלונות חדרי; לשוא אביט אל העבים הקלות בתכלת רקיע הבקר הצח, והן קוראות לי לצאת למרחקים; לשוא תעלינה הרוחות הקלות מתוך התכלת להיות כמהתּלות בי, בהפכן לי לפעמים את גליון הספר אשר אני יושב עליו, והן מספרות לי את נפלאות הכרים העוטים ירק דשא ואת חמדת העמקים העוטפים חטה ואת דבר הפלאות אשר בצללי מחשכי היער – לשוא, כי אני הקשחתי את לבי מן היקום אשר מסביב לי ולא חפצתי לדעת אותו, באין לי איש אשר יתרועע אלי ואשר ישמח עמי על כל אלה גם הוא. אכן אחת היא אשר נמצא והיא לא תחדל, אם נחפוץ ואם נמאן: אין האדם יכול לנוע את נפשו מן האדם; ולוּ גם רגע באַפנו ננוס מפני האדם ונטמן בשדה להיות שם לבדנו, וראינו כי לא נדע נחת עד אם יצרנו לנו בקרב דמיוננו ובמחשבותינו את נפשות האנשים אשר אהבנו, לבעבור יחיו לפנינו בחזון ובמראָה, ובלעדיהם יהיה לנו היקום ככלי ריק אשר אין בו חפץ.

ובעודי יושב והוגה ברוחי הנכאָה את כל המחשבות האלה ובעודי שם על לב כי גם הטוב מן הספרים לא ימלא לנו את צעיר רעינוּ אשר חמדנו ואהבנו ובעודי עושה כמעשה המלך פִילִפּוס ומתפלל לאלהים אשר ישלח לפני איש ונשא עמי במשא השבועות ההולכים לקראתי – והנה קול עולה אלי מן האולם אשר לפתח חדרי ואני שומע את ריבות פי סוכנתּי, אשר צויתי אותה לבלתי תת לאיש לבוא אל חדרי, ולוּ יהיה אשר יהיה, וקול גבר עונה אותה דברים נמרצים באין עם לבבו לתת אותה לגדור את הדרך בעדו. ואני חשבתי רגע כי הקול הכבד הזה איננו מוזר לי, וגם על הפקודה אשר פקדתי בזעם אפי על סוכנתי לפני שעה אחת הנה שבתי ונחמתי זה חמשים ותשעה רגעים, ולכן נמהר הייתי רגע אחד לגשת אל פתח הדלת ולפתוח אותה, ואראה והנה גוּסטאַף בן אחי אָבי עומד לפני, ואביאהו אלי אל מקדשי פנימה. ואתה הלא תזכור עוד את גוסטאַף מאז שבתו עמנו בברלין ימי חרף אחד, באמרו לבוא גם הוא במסה לפני המורים להשלים חֻקוֹ, וחקו זה הלך עמו בקרי ויהי לדבר אשר לא ישלם לנצח. אבל לא יפלא בעיני גם באמרך, אשר שכחת אותו ולא תזכרנו עוד; כי אין האיש הזה נפלא בעיני רואיו ברב או במעט. האיש הזה הוא אחד האנשים אשר נשב עמם בחפץ לבב גם שעות אחדות וגם ימים אחדים, ואשר ישכחו מלבנו כמעט הפנינו אליהם את שכמנוּ. יש אשר נחמוד לנו איש כזה כּחמדנוּ את הבגד הרחב אשר נלבש אותו בביתנו בהיותנו לבדנו. על בגד אשר כזה לא תהיה גאותנו, וגם יש אשר הסתיר נסתיר אותו בחפזון בבוא אלינו אורחים נכבדים, ואולם בצאת האורחים האלה מלפנינו ומהרנו ולבשנו את בגדנו הרחב והמרוח אשר אין לו הוד ואין לו הדר וחמדנו אותו שבעתים מבגדי החמודות הצרים אשר בהם התפארנו. לכן שמחתי שמחה גדולה בראותי את פני האיש הנאמן הזה, עד אשר יאמין הרואה אותנו כי בארבע השנים אשר לא ראיתיו לא חדלתי מהעלות את זכרו על לבי אף יום אחד, ואני נכלמתי מאד בפני בראותי עד כמה שכחתיו מלבי, תחת אשר האיש הטוב הזה ידע את כל אשר עמדי וישם את לבו מרחוק אל כל דבר ואל כל מקרה אשר מצא אותי מאז ועד היום האחרון, עד בלתי היות לי כמעט דבר לספר לו, תחת אשר האיש הזה מצא לספר באזני דברים רבים וגדולים מאד מכל אשר עבר עליו, ואף לא ידעתי כי זה לו שנתים ימים מאז לקח לו אשה! וכן גלה את אזני כי איננו נושא עוד את עיניו למטרה רחוקה ונשגבה, כאשר חזה לו לבו בימים הראשונים, ובתמתו הוסיף כי אין לבעל אשה המלאכה הנוראה לבוא לפני המורים ולעמוד במסה, פן יוָקש ואז יחלוף גם כבודו המעט אשר יכּבד על פני אשתו ואנשי ביתו; ואף לא לאיש כמוהו הבא בשנים לנסות לעשות גבורות אשר יעשו אותן בני הנעורים, כי לא על הדרך הזה תהיה תפארתו. וכן הגיד לי כי האשה אשר לקח הביאה לו גם הון ועשר מלוא חפנים וכי שמח הוא מאד מאד בפקודתו אשר נתּנה לו, היא פקודת משגיח אשר על אניות המשאַבּים, וגם גבה לבו כמעט באמרו לי כי לא נוצר שם הכבוד הזה בלתי אם לשמו ולכבודו. “הנה כן יסדתי את עולמי בנחת ובשלוה” – כן היו הדברים אשר דבּר אלי – “ואנכי, כְוִילְהֶלְם טֶל לפני הפרק השלישי בספר אשר כתב לנו שִׁילֶר, חציי על פני היבשה וחציי על פני הים. בימי הקיץ הזה שוכנים אני ואניותי לפני מבוא נתיב המים אשר בין האי ובין החוף אשר לנו, ושם נעמוד עד בֹּא ימי החרף”. אז שאלתי אותו אם עמד לבו בו להפקיד גם את אשתו ואת בנו – כי אמר לי: יש לי בן – ביד איתני המים אשר אין בהם מבטח, והוא מהר וישאלני אם לא שמעתי את שמע “הנֵּדוּר” מעודי. ויהי באמרי אליו כי לא שמעתי את השם הזה בלתי היום, וימהר ויספר לי כי גבעת חול נתונה בתוך הים בין האי ובין החוף, והיא גבעת אי קטנה אשר בני האלהים ובני האדם גם יחד יקראו לה “הנדוּר”, ושם לא ישבו בני אדם בלתי אם מעט מאד, ורק עוף המים ישכון שם לרֹב. וגם התאמץ להוכיח לי כי חלקת האי הזאת הנחבאה אל הכלים גדולה ונכבדה מאד בעיני כל גויי הארץ הגדולים עם הקטנים, הרוכלים אל איים רבים, וכי לא מצאה גם הממשלה מקום בכל איי הים כי אם את המקום הזה לשכּן שם את גדוד החובלים הצופים, שהם מורי הנתיבות לכל אניה הנגשת אל מבואות הים, וכן הגיד לי כי הים בקרן מזרחית צפונית נוטה זה שנים רבות לבלוע את “הנדוּר” ואת כל אשר בו, ולכן זה הדבר אשר המריץ אותו לשבת במקום ההוא ולבנות בחכמה ובתבונה רבה פִּסגות גדולות, לבעבור מלט את האי מפי הים, ואת המלאכה הזאת הוא עושה בקנאה גדולה ובחפץ כפים שבעתים מבראשונה, כי בימים האלה גם אשתו וגם בנו יושבים שם על פני האי, והם בבית הפקיד אשר על גדודי חובלי המצפה. “ואני”, הוסיף לדבּר אלי, “שמעתי מפי בֶּרְנְהַארְד את דבר עזבך את ברלין ואת אשר באת לגור בעיר הָאוּנִיוֵרְסִיטָא הזאת, ולוּ רק מצאתי לי מועד כמעט מרב עבודתי, כי אז זה כמה חתרתי אליך לבוא לראות את פניך. הן אנשים אַחים אנחנו, ובמלוא כל הארץ מסביב לו נותרנו בלתי שנינו מכל משפחתנו, ואני אמרתי תמיד בלבי: רק נכון הוא לבני משפחה אחת להיות להם יד אֶחת! ואולם מה תענה אותי אם אֹמר לך: קום וּצרוֹר את חפציך ואת כּליך ולך עמי וישבת עמנו בכל הימים אשר חֻפשה לך בקיץ? הן רבות ונצורות לא אתן לך שם; אבל – למה זה נפלו פניך? האין את נפשך ללכת עמי?”

ואני נבעת למשמע אזני ומורה באצבעי על הספרים ועל הגליונות הרבים אשר מלא שלחני אותם.

“הלא תוכל לקחת עמך את כל הֶעָלים הבלים האלה, אם אינך יכול לראות חיים בלעדיהם”.

“ואשתך?”

"אמנם כן, עוד מעט ושכחתי – ”

ובדברו ויוצא מתּיק המכתבים העב אשר לו מכתב קטן ונחמד, כתוב ביד מודַעתּי החדשה אשת בן אחי אמי זה, ואֵרא והנה קְלֶמֶנְטִינָה שְׁמָהּ, והיא שואלת מעמי בדברים מעטים היוצאים מלבה לבוא לשבת עמם ולהאריך את ימי שבתּי ככל אשר אוכל. ובנה יחידה בן שנה אחת, אשר לא מקרה הוא כי נקרא בשמי, גם אותו תערוב לי אשר קדם יקדם את פני באהבה וברצון.

ועתה הבה ואשאלך: הן זה מעט עוד ואני הייתי נדכה ועצוב רוח כמשורר העוזב את ארץ מולדתו, אשר יתאר אותו לפנינו פְרֵילִיגְרַט החוזה, ונפשי צמאה אל איש אשר אוכל לאַמץ אותו אל לבי, ובקראו את הדברים המעטים אשר כתבה אלי מוֹדעתּי הצעירה, ואדע כי חמודות תהיה לי ולבי ערג לראות את פניה, ובשמעי את עצת גוסטאַף, ואדע כי אראה את פני הים וימים רבים אהיה קרוב אליו – והיה אם תחת כל אלה אקום ואָשיב את פני דורשי טובתי, אשר עיניהם רק לשלומי, האם לא הייתי לאיש כּבד עון אשר לבו ריק מאהבה ואשר רוחו מסתולל בקרוביו ואשר לב אדם אין לו?

ולכן לא יפלא בעיניך כי מקץ שעות אחדות ואנחנו ירדנו באנית־החפזון אשר חכּתה אלינו, כי כן יקרא גוסטאף את בּיצית התּרן הגדולה והיפה אשר חכּתה אלינו בכפר המורד וו' (והוא חוף עירנו, כאשר ידעת), והדרך אשר לפנינו רק ארבעה מיל אָרכּוֹ, והרוח רוח צח וטוב אשר יעלה מן המערב, ככל הדרוש לחפצנו, ולכן קוינו כי עוד בטרם יבוא השמש ואנחנו נבוא אל המקום אשר אליו חתרנו, ואולם אחרת יעץ פּוֹסֵידוֹן אלהי הים. למערב קרא: דֹם! ואת המזרח הוציא מאוצרותיו ויצוהו לתת את קולו הגדול, ויתן. ואני אמרתי: גם זה לטובה! ואשמח על גלי הים הנחמדים אשר שׂמוּ עטרת קצף בראשם, ואַבּט אל השמים ואל הים ואל גדות המים אשר מזה ומזה, ואתענג על שני המלחים הקלים אשר שזפה השמש את פניהם, ואתבונן בעוף הים הרבים והעצומים אשר החרדנו אותם בעברנו את המים בחפזון, ותהי המלאכה הזאת גדולה ורבה לפני, ולא מצאתי מועד לי להוציא מן הצרור גם את ספר הוֹמירוֹס אשר לקחתי עמי ואשר אמרתי: יהי נא זה בידי, לבעבור אראה במה נבדלה מלאכת יורדי הים בימינו ממלאכת יורדי הים בימי קדם, ואת אשר אראה וכתבתי אותו למשמרת על שפת גליון הספר. ובנטות השמש לערוב, ויחדל הרוח ואחרי כן קם לדממה, והערב פרש את צלו הנורא והנשגב על פני הים הזועף, ורוח לבשה אותי כרוח אחד החובלים, וארד אל המלח הזקן היושב על יד המשוט ואהי לו לעוזר בעשותו את מלאכתו הגדולה, ולא עזבתי אותו ואת המלאכה שעות רבות, וגוסטאף שוכב בתא על משכבו, כי עיף הוא, וירדם. ואנחנו עוד עושים את המלאכה בכבדות ובעמל, ותהי העצה אשר יעצנו לבלתי עגן עוד את האניה אל האי בנשף בלילה, כי אם נחתור משם והלאה עד בואֵנו אל מקום אגדת אניות המשאַבּים. עוד אנחנו מדבּרים ומתוך החשכה נראו פני אניות רבות הגדולות כענקים, והן עומדות כלן על פי עָגניהן. וגם אנחנו קרבנוּ באניתנו ונשליך את עגנה מלפנינו. וגוסטאף קם וידבר דברים באזני איש אשר על שפת האניה הקרובה אלינו מכל אחיותיה, והאיש ענה אותו גם הוא בקולו הצרוד, ואחרי כן באה ספינת־שיט קטנה ותקרב אלינו, למען נרד בה והעבירה אותנו אל האניה הגדולה אשר ממלנוּ. והיקום אשר אנכי ראֶה עתה מסביב לי הלא מעט ומצער הוא: הנה קיר האניה אשר החשך רובץ עליו, ואחריו סלם החבלים אשר אנכי עולה בו והוא עוד מעט וינתק, ואחריו המנורה הקטנה אשר לא תאיר את פני מכסה האניה הגדולה בלתי אם מעט, ואחרי כן תראינה עיני את המעלות אשר בלולים נעלה עליהן, ואחרי כן אשא את עיני והנה תא נחמד ורחב ידים, הוא התא אשר בו יעבוד גוסטאף את עבודתו ואשר יהיה לו לחדר האֹכל בכל ימי הקיץ אשר הוא מתגורר בתוך האניה, ובתּא הזה אשב גם אנכי אל השלחן הגדול העשוי עצי אלונים ואכתוב שם עתה את מכתבי זה אשר אין לו קץ ואין לו אחרית; כי עזב גוסטאף אותי זה כמה והוא ישן את שנתו בתא השני, אשר היה לפנים תּא לנשים, והוא חולם את חלומותיו, ומי יודע אם לא ילין בחלומו בין זרועות אשתו הצעירה, היא מודעתּי החדשה אשר לא ידעתי עוד אותה. ואני לשוא נסיתי לישון, כי לא יכלתי. הנה החדשות אשר עברו עלי כיום הזה בפתע פתאם, ויין־השכר הרב אשר בא אל קרבי ואשר ישתה אותו כל חובל וכל יורדי הים, ותאותי הגדולה והחזקה אשר היתה עלי פתאם לכתוב אליך אחרי כל הימים הרבים אשר שמרתי לפי מחסום – כל אלה היו עלי יחדו למנוע אותי מתּת שנה לעיני עד כה ולא הניחו לי לישון. – – הנה עליתי שנית על פני המכסה ואעמוד שם ואַבּט על כל סביבי. אור היום הקרוב לעלות נבקע מן המזרח וארא את עפעפי השחר. הרוח התעורר שנית אחרי נוּחי ובקול דממה דקה לקקו הגלים את זרוע האניה. מן האי הקטן אשר ממֻלי עלה אלי אור מצער מן המנורה אשר בראש המצפה; ולרגעים שמעה אזני את קול אחד מבעלי הכנף אשר יצרח למרחוק. – אכן, אמרתי בלבי, לא ידעתי ולא הבינותי את “ליל בני האלהים” אשר יאמר הומירוס, בלתי היום! ואתה הגידה לי גם אתה, האם לא הטיבותי לעשות לוּ קמתי בטרם כּלוֹת המוח מעצמותי והרוח מלבי ועברתי שנים אחדות עוד בארץ לארכה ולרחבה והתהלכתי מגוי אל גוי ושטתּי אל קצוי האיים הרחוקים? רק אחת ידעתי ואותה אגיד לך: לולא הייתי דוֹקטוֹר לפילוסופיה, כי אז שאַלתּי נפשי להיות נער מנערי בני המלחים יורדי הים. שלום בלילה!


 

II

“הוי עצל המאריך שנה!” קרא גוסטאף – “הנה אנחנו עומסים זאת הפעם השנית על סירות הסבל להביא את כל משא אל היבשה, ואתה עודך ישן. קום לבוש את בגדיך ועלה על פני המכסה!”

ומקץ חמשה עשר רגעים עלה פאול על המכסה ולא ראה ברגע הראשון דבר בלתי את השמים ואת המים. וחלקת המים הרחבה והרחוקה נערמה ותהי לגלים ארוכים אשר סדרים להם. והגלים מלאים נגה ויפעה באור פני שמש הבקר. והאניה הגדולה סוערת בקיטור ודורכת בחזקה על במתי הים ומפלסת לה נתיב ברחב פניה בין הגלים העזים, ויש אשר יעלה מטר רביבים ונשפך על ערף האניה מאחוריה. והאניה חותרת בכבדות ומושכת אחריה בעמל שתי סירות גדולות ועצומות הקשורות אליה בחבלים עבים, והסירות פתוחות מלמעלה והן מלאות נטל חול מן החול אשר בים והחול מגיע עד שפתן העליונה; ושני אנשים מאנשי המלחים, והם ערֻמים עד החצי, עומדים בתוך הסירות, ובראות פאול את הסירות מעמיקות מאד לחתור בתוך המים, והוא טרם הסכין עוד לראות מראות כאלה, ויֵצר לו וידאג כי עוד מעט והתפרצו הגלים ובלעו את הסירות ואת שני האנשים גם יחד. וגלגלי אנית הקיטור הרגיזו את המים אשר מאחריהם וישימו בהם שני שבילים, ודמות לשבילים האלה כדמות שני נחשים גדולים אשר נלפתו אנה ואנה, ועמודי העשן העולים מארבת האניה פרשו את צלליהם השחורים על פני הסירות ועל פני הנחשים יחדו, והצללים מרקדים פעם בכה ופעם בכה. ופאול חשב בלבו כי זאת לו הפעם הראשונה אשר הוא בא אל הים, הוא הים אשר אִוה לו פּוֹסידוֹן בעל התלתלים השחורים למעון לו. הן אתמול בעוד יום בעברו על פני הים לא חשב לבו כדבר הזה, כי ידע אשר קרוב הוא אל החוף. ואף אמנם גם עתה לא חלפה עוד היבשה כליל מנגד עיניו, ואולם רחוקה היתה ממנו, והיא הרחיקה מרגע לרגע הלוך והרחיק. רק לעמת המזרח ראה והנה כדמות הר נשקף אליו מרחוק אשר נגה תכלת לו ואשר יט אל תוך הים והוא עולה מתוך המים ומבדיל בינו ובין האי הגדול. אין זה כי ככה ראה גם בן לַעֶרְטֵס, הוא אודיסיוס, את ארץ הַפֵיאַקִים, בנשוא אותו גל המים למעלה ועיניו הביטו את האי “כמו מגן”, אשר אליו ימלט. ואת חוף הים אשר במערב לא ראה עוד פאול עד אם שם את קנה־המראה על עיניו, ואת גבעת האי הקטנה בקש, אשר ראה משם בלילה את אור המנורה אשר על המצפה, והיא רחוקה עתה ממנו כחצי מיל, ולא הכיר אותה, ותהי בעיניו כמו גב אשר לתנין גדול.

בין כה וכה והאניה פנתה לאחור, ושׁתי הסירות נמשכות אחריה, אחרי הורידן את נטל החול מעליהן, והיא שבה לקרבה אל אגדת אניות המשאבים אשר בחצי הדרך בינה ובין “הנדוּר”. אז התחזק פאול מדמיונותיו ומחלומותיו בהקיץ וילך אחרי הקריאה אשר קרא אליו גוסטאף מירכתי המכסה לעלות ולשבת אל ארוחת הבקר, ויעל וישב ויאכל מכל המטעמים אשר שם סְטיוּאֶרְד החובל הזקן על השלחן, ויטעמו לחכו מאד מאד, ובנפשו אמר כי אין איש בכל אנשי אודיסיוס אשר חשׁב מטעמים כאלה לנפשו לחרפה ואודיסיוס “הנִּבחן הנחמד” גם הוא לא השיב אותם לאחור.

“ועתה האם מצא חן בעיניך לֶכתך עמי על “הנשר”?” שאל גוסטאף.

“לוּ ישבתי על גב העוף הנפלא רק אשר במשלי הערביאים, כי גם אז לא מצא חן בעיני יותר מן הנשר!”

“אכן עם נפלא אתם המשוררים והחוזים!” ענה פאול ושיחק. “ואולם דע לך כי גם אנכי האיש אשר אין לו חלק במליצה חשבתי כמעט ככל הדבר הזה – ביום הראשון”.

“היש כי ברבות הימים תמלא עין איש מראות את כל ההוד וכל התפארת הזאת ונפשו תשבע מהבין ומהתענג?”

“לו גם אתה כמוני עברת יום יום את המקום הזה וחתרת שבועות וירחים רבים מן המשאבים אל המקום ההוא ומן המקום ההוא אל המשאבּים וראית ושמעת את כל אלה גם אתה כמוני מאַת פעמים ואחת, כי עתה לא נפלאת לשמוע מפי בענותי אותך “כן” על שאלתך, ואולי גם שאל לא שאלת את השאלה הזאת”.

ופאול שמע ויהי כנדהם וגוסטאף הוסיף וידבר בנחת:

“אכן שמע וידעת כי המלאכה אשר לפנינו פה, רק למראה עינים ישפוט הרואה כי כבדה היא מעשות והיא באמת קלה וקטנה, ואם טוב הרוח הנושב ונעשתה כל המלאכה באפס יד”.

“ואם רע הרו הנושב?”

“כי אז לא תעשה כל מלאכה; והיה בהיות רוח רע כזה וסירות הסבל לא תנגחנה אשה רעותה עד הנגפן והמשאבּים והאניות לא ינתקוּ מעגניהם והכל על מקומו ימצא אחרי ליל סערה כזה, וידענו כי מאֻשר חלקנו בארץ”.

“אבל מה נחמד ליל אשר כזה!” קרא פאול בקנאה גדולה – “מאז הייתי בן שתים עשרה שנה ואקרא בפעם הראשונה את כל המוצאות את רֹבִּינְסוֹן, ותּכַל נפשי מאז ועד היום הזה אל ליל סערה על פני הים!”

“נפשך כלתה, אך לא נפשי!” ענה גוסטאף וישם אש בראש הסיגארה אשר בפיו ואת רגליו שלח ויגהר על כסאו – “טוב לי שקט חלקת המים שבעתים מכל שאון, ולוּ גם אודה לפניך כי המנוחה תפיל לפעמים תרדמה ולפעמים תהיה לאיש לזוָעה ולפלצות”.

“אבל אם אין לך עבודה לעשות, כי אז הן לא יבּצר ממך לקרוא בספרים וללמוד – והתא הגדול אשר לך הלא אין טוב ממנו לעשות אותו לבבליותיקה”.

“הלא ידעת אם לא שכחת כי הלמודים לא היו מעודי תאות נפשי, והספרים גם הם, אמרתי בלבי, לא חמדו אותי יותר מכל אשר חמדתי אני אותם”.

“אם כן אפוא אין זה כי מרבּה אתה לעבור כפעם בפעם אל אשתך אשר על פני ה”נדוּר“, האין זאת? או האם אשתך היא הבאה אליך כפעם בפעם לראות את פניך פה על “הנשר”?”

“אמנם לא תבוא אשתי אלי פה על הנשר, כי יראתי פן יראו תרבות האנשים השזופים אשר עמי פה באניה, והביאו גם הם איש איש את אשתו ואת שוכבת חיקו ואת פלגשו אשר מצא. ואף צר לי כי נבצרה ממני גם אני להרבות לבוא את “הנדור” ככל אשר בקשה נפשי, כי גם באין מלאכה גדולה לפני, והיה לי גם אז דבר־מה לעשות פה! ואני הנה זאת חקרתי ואותה מצאתי: כל הרעה הנכונה לקראתנו מחכּה לי כפעם בפעם עד הפנותי את שכמי, ואז בוא תבוא כרגע”.

“אם כן אפוא רֹאה אנכי כי עברה הכוס גם על מודעתּי הנחמדה, והיא גם היא תקצר נפשה מרב בטלה ומחבּק ידים”.

“אבל בן נתּן לקלמנטינה והוא ישעשענה! וגם יודעות הנשים תמיד למצוא ענין לענות בו – אלהים הוא היודע את אשר תעשינה! ואף אמנם גם הֶדַהּ יושבת עמה יחדו”.

“מי היא זאת הֶדַהּ? האם אמתה היא?”

“לא, בת וַלְטֶר הזקן היא”.

“מי הוא זה וַלְטֶר הזקן?”

“הוא פקיד חובלי המצפה מורי הנתיבות”.

“ולו בת?”

"כן הוא, האם לא הגדתי לך את הדבר הזה בלתי עתה?

"לא. וכמה ימי שני חייה?

“בת עשרים שנה היא או בת עשרים ושתים. ידעתי כי זקנה היא מאשתי או צעירה ממנה כימי שנה אחת, ואשתי עתה בת עשרים ואחת”.

“היפה היא?”

“אשתי?”

“את זאת אבין גם בטרם תגיד, אבל אנכי על הֶדַהּ דברתי: היפה היא?”

“לא ידעתי. רק עתה מצאתי כי לא עלה עוד על לבי להביט אליה למען אדע אם יפה היא”.

“הוי על בעל האשה הכורת ברית לעיניו מהתבונן אל זרה! ואולם מענה פיך זה יפה לך כצלקות פצעים לגבור מלחמה מגבורי גדוד הַשְׁוִיצִיִּים. ובכן לא יפה הנערה, וגם חכמתה חכמת עגלה, הלא זאת?”

"הנה החץ מן המטרה והלאה! בבית החנוּך אשר לנערות ישבה היא ואשתי יחדו שנים אחדות ושם קראוּ לה פּה אחד “הֶדַהּ החכמה”.

“אכן יפה השם הזה. ואף אין זאת כי מרבּה היא לקרוא בספרים?”

“הרבה תרבה עד כי ידאג כל איש לה פן תִּשומם”.

“ואמה האשת תבונות היא?”

“אמה מתה”.

“הוי, נערה אֻמללה! הזה ימים רבים מאז מתה אמה עליה?”

“זה כארבע שנים או יותר מעט. מני אז יושבת הֶדה בבית אביה ולא אדע אם בכל הימים האלה עזבה את ה”נדוּר" אף למועד ארבעה שבועות".

“אם כן אפוא רוח נכאה תלבש אותה כאשר לבשה את האשה לבנת הפנים אשר יאמר לנו הֵיינֶע החוזה, והיא יושבת בארמון בהיכל אשר על פני חוף הסלעים הצופה את ארץ שׁוטְלַאנְדִיָה. התנגן בנבל גם היא?”

“לא, ואולם אם מצאתי חן בעיניך ואגידה לך כי מנגנת היא בעוגב”.

“התזמר גם בפיה?”

“כן”.

“התיטיב לזמר?”

“שאל את פי איש לבית עֶלְצֶע ויגדך”.

“מי הוא זה איש לבית עֶלְצֶע?”

“הוא סגן הפקידים מפקידי אנשי הצבא – –”

“והוא בעיר אשר שם בית־החנוך לנערות?”

“לא, כי יושב הוא על פני ה”נדור" גם הוא".

“אכן הפעם היתה מבוכתי. הגם מחנה אנשי צבא חונה על פני ה”נדור“?”

“אודה אל, כי לא כן הדבר”.

“האם חתן הוא אשר בחרה לה והוא בא לפקוד אותה לשלום ולשבת עמה ימים או שבועות?”

“ולוּ כדבריך כן הוא מה לך ולכל אלה?”

“אין לי ולכל אלה דבר. ואני רק שאל שאלתי”.

“אכן שאלת בקנאה גדולה! ואולם הרגע נא והשב מנוחה לנפשך: לא שמעתי עד היום הזה כי חתן הוא לְהֶדַהּ, וגם לא יראה האיש כאורח הבא לפקוד לשלום את אשר יפקוד, כי אם כּגולה אשר הגלה מעירו אל ה”נדוּר" לשבת שם בגולה".

"בשם אלהי הָאָלִימְךְ הרבים! מה משפט האיש הזר והנפלא הזה אשר תקראו לו איש לבית עלצע ואשר תאמרו כי סגן הפקידים הוא מפקידי אנשי הצבא, וצבא אין עמו, והוא יושב בגולה על פני האי הבודד, ולא יבך על שברו ולא יצום ולא יתענה, כי אם ישמר זמר משנה עם העלמה הֶדַה יחדו – מה הדבר הזה ומה משפטו?

“הלא זה הדבר, והוא לא רחוק. פקיד היה איש לבית עלצע מפקידי חיל הצבא, והוא איש חיל וגבור מלחמה, כאשר שמעתי. ופתאם ויהי מקרה והוא לא מצא עצה בלתי אם לעזוב את כּנוֹ, ואולם אין איש ממנו יודע על מה עשה כדבר הזה. יש אשר אומרים כי מלחמת משנה היתה בינו ובין אחד השרים הגדולים העומדים בראש הממשלה, ויש אשר אומרים כי מצאו בו ערות דבר אשר אין לבו נאמן עם דרכי הממשלה. ואולם אין זאת כי בקשו הראשים אשר לו לדאג לאחריתו, ויתנו לו כהונה בין הפקידים אשר על מלאכת המשוט באניות הממשלה, ואיש לבית עלצע עשה את אשר יעצו, כי אין לו הון ועשר. אז בא האיש אלינו זה כמחצית השנה, ויהי לנו לפקיד מפקידי המשוט. ואולם כהונתו זאת גם היא אינה בלתי אם למראה עינים, כי לוקח הוא את שכרו ודבר לא יעשה, ואת מלאכתו יעשה תחתיו איש אחר מן הפקידים. אכן יאָמר עליו כי עצומים אנשי בריתו בין השרים הגדולים אנשי השם, ויש תקוה כי בכהונתו החדשה ילך מחיל אל חיל שבעתים מכל אשר היה לו בכהונתו הראשונה”.

“והאיש הזה הגם איש חמדות הוא ככל אשר הוא איש תעלומות ומסתרים?”

“אמנם איש כלבבי איננו”.

“אבל איש כלבב הֶדַה היה יהיה, כפי אשר אתה חושב עליו, הלא זאת?”

“אין זה כי נוגע הדבר הזה בלבך מאד מאד”.

“אין הדבר הזה נוגע בלבי ברב או במעט. ומה תחשוב קלמנטינה על האיש ההוא?”

“אכן קותה נפשי כי לא תחשוב עליו דבר”.

“מי יודע?”

“מה הדבר אשר אתה אומר?”

“הדבר אשר אנכי אומר הלא זה הוא: כל אשה, ואף כי אשה צעירה, חושבת מחשבות על כל איש, ואף כי איש צעיר, אשר יקרב לגשת לפניה”.

“ואני לא כן אשפוט”.

“כל משפט איש ישר בעיניו”.

ופני גוסטאף לבשו קדרות כמעט, והוא שאף רגע אחד את עשן המחשבות אל קרבו, כאשר יאמרו הפרסים במשליהם, ואת עשן הדאגות שלח מקרבו החוצה, ופתאם התעורר ויאמר: “ואף גם ילך האיש ממנו בימים הקרובים ולא ישוב עוד!”

“הבא קצו?”

“במה אתה אומר כי בא קצו?”

“כי חשבתי אשר יש עם לבבך להמית את האיש לבית עלצע בקַשתך, כאשר המית טֶל את גֶסְלֶר, יען כי תאמר בלבבך: אולי חשבה אשתי עליו רגע אחד, ולכן בן־מות הוא”.

“רק איש לא בינות אתה. הלא דברתי את הדבר, יען אשר הגיד לי איש לבית עלצע זה מקרוב כי מלאו ימי שבתו על פני ה”נדור" וכי מחכּה הוא יום יום אל הפקודה אשר תגיע אליו להעתיק את ביתו ולתת לו כּהונה במקום אחר".

“אז ישמח לבי גם אני.”

“אבל מה לך ולדבר הזה?”

“כי אוהב אנכי מתמול שלשום את כל זמרה היוצאת מפי עלמה המזמרת לבדה, ומתעב אנכי מאד את כל זמרת משנה אשר יזמרו שנים יחדו, זולתי אם אנכי הוא השני.”

וגוסטאף נתן בשחוק קולו, ואולם קולו לא מלא עוד שמחה וגיל כמשפטו מימים ימימה, ופאול התבונן בו וישמור את הדבר הזה בלבו. אז עלתה מחשבה על לבו לאמר: מי יודע אם לא עברה רוח קנאה על שארו לקנא את אשתו בסגן הפקידים הזר והנפלא הזה; ואולם לא מצא פאול מועד נכון לפניו להרבות חקר ברגע הזה ולבוא עד תכלית הדבר.

המה עודם מדברים והאניה באה עד לפני אנית המשאבּים ותעמוד ותשלך את עגנה על פניה גם היא, כי סירות הסבל אשר אמרו לקחת עמהם לא היו נכונות עוד עם כל נטל החול אשר יוּשם עליהן. ופאול לא ראה עוד מעודו אנית־משאבים בעשותה את מלאכתה בלב הים, ויתיצב לראות בהעשות המלאכה. אז ראה את התבה הגדולה והרחבה עם זרועותיה הארוכות העשויות ברזל, והיא טובלת את זרועותיה בתוך המים באין מעצור ושבה והוציאה אותן, והביאו חביות מלאות חול וטיט, להאכיל את שתי הסירות אשר מזה ומזה, והיתה התבה הזאת בעיניו כאחד התנינים הגדולים והנוראים אשר היו לפני ימי המבול, הוא התנין אשר עלה הוא ושני עוּליו מבטן התהום, והוא נאנק ומתיפח ומעלה ממצולות הים את ארוּחת הבקר להאכיל את הֶעָלות הטובות והרעבות. ואנית־החפזון עם תֶּרְנָה החסון ועם עבותותיה וכליה הנחמדים נעה ונדה על פני הגלים מימין אנית־המשאבים ותהי כיונת מים הקלה והנחפזה לעמת אֲוַז־המים הכבד והשמן. ומשמאל לאנית־המשאבים, משם והלאה, ראת את בית־המפח אשר עם המשאבּים, והוא פליטת תבנית אניה שחורה למראה, אשר שדד ממנה כל תפארתה וכל הדרה אשר היו לה בראשונה, ולא נותר ממנה בלתי אם קירותיה וארבּת העשן אשר מתוכה יתאבכו לרגעים ענני עשן ועלו השמימה. ובין אנית־המשאבים ובית־המפח ישרצו המון ספינות קטנות וסירות רבות, גדולות עם קטנות, אשר לא תספרנה מרב. וכל אלה נעים ונדים על פני הגלים הסערים, וממעל להם רקיע תכלית השמים אשר משם יאיר שמש הבקר בתפארת עזו, ונוספו על כל זאת גם המלחים אשר פניהם שזופים ואשר בשרם ערום כמעט כלו ואשר כצללים ינועו אנה ואנה, והם עובדים באמונה וגורפים את החול במגרפות, לשום אותו אל תוך סירות הסבל, או יש אשר יטו את הסירות כה וכה בקצה המוטות הארוכים אשר בידיהם – ופאול עומד ורוֹאֶה את כל זאת ונפשו לא תשבע מראות ומהביט.

ומן ה“נדוּר” לא הרחיקו עוד בלתי אם דרך רבע השעה האחת, ופאול שם את קנה־המראה על עיניו ויתיצב ויבט אל גבעת האי הקטנה אשר נגעה עתה בלבו שבעתים מבראשונה מאז דברו עם גוסטאף. ואולם לא ראה דבר בלתי אם כדמות שִׁרְטוֹן ארוך ודק אשר אין עליו יושב ואשר לא יעלה על לב איש לחשוב כי כשר המקום הזה להיות למושב לבני אדם, וגם פאול לא האמין עד אם התנשא לעיניו בית גדול אשר גגו מכסה לבנים אדמות למראה ואשר חלונותם נוצצים באור פני השמש. וכאשר הוסיף פאול לעמוד על יד כן התרן ולהביט למרחוק, וירא עוד שנים או שלשה גגוֹת אשר לבתים קטנים הזרועים על פני שכבת החול, ומוטות דגלים ועוד אותות אחרים ורבים התנשאו על פני כל גבעה נשאה! ועל פני החול הלבן והמאיר נראו סירות דוגה אחדות, וסירות אחדות נעו על פני המים על יד הגשר אשר יעלו בו מן הים אל היבשה. ומיושבי האי לא נראו בלתי אם גברים אחדים אשר התנהלו לאטם על שפת המים, והם עושים כה וכה מן היבשה לבוא אל אחת האניות אשר נראתה מרחוק ואשר נתנה אות לאחד החובלים מחובלי המצפה לבוא ולנהג את האניה אל החוף כמשפט. והחובל הצופה אשר ישב בתוך הסירה עובר את הגלים ביד חזקה, ואדן סירתו החד קורע את מפלשי המים בחפזון, ותהי הסירה נוגעת בשפתה האחת אל פני המים ועוברת במרוצה גדולה על פני האניה אשר גוסטאף ופאול עומדים שם. והאיש היושב אל המשוט אשר בתוך הסירה איש זקן אשר שערת ראשו היתה לשיבה, והרוח אחז בשערותיו ויטלטלן אנה ואנה. “הזה וַלְטֶר הזקן אשר אמרת?” שאל פאול, וגוסטאף שמע וישחק ויען ויאמר: “לא הוא!”

ופאול עוד מתבונן על כל אשר בתוך אנית־המשאבים ועובר ממקום אל מקום וחוקר את כל קרביה ואת מעיה העולים באז ובקיטור, אשר שם יהמו האופנים ושֹׁקוּ הגלגלים, ואיש בעל זקן מן האנשים המנצחים על המלאכה עומד עליו ומבאר לו את כל מעשה ואת כל דבר, ופאול עוד בהיותו בבית הספר לא הואיל לשום לב אל חקרי למודי ההנדסה, ועל כן לא הלך לבו גם עתה להבין את כל אשר תשמענה אזניו מפי האיש; ובראותו את האנשים אשר פניהם קבצו את אבקת הגחלים ואשר הוּחמוּ פניהם מלהב אש הכירים ומלהב אש השמש גם יחד, ויזכור את האנשים אשר היו בכבשן האש. אז עברה האניה שנית משם הימה ואחרי כן שבה, ובין כה וכה ומועד הצהרים הגיע, ופתאם נשמע קול הפעמון העולה מן “הנשר”, ויהי אות כי ישבתו כל האנשים מן המלאכה, ותשקוט כל האניה ותעבור המנוחה על כל אפסיה ותהי דממת שלוה אחרי כל הרעש והשאון והקולות העולים מן המכונות ומן הגלגלים; אז ירדו בתוך אחת הסירות ויחתרו משם לבוא אל ה“נדוּר”, כאשר אמר גוסטאף, או אל אִי סְכַרִיָּה, כאשר דבר פאול.


 

III

ויושבי האיים זה משפטם מאז להתאַוה לדעת את כל דבר ולראות את כל נעשה, ולכן נקהלו אל שפת הים כשנים עשר נפש אדם, והם כמעט כל יושבי המקום הזה, כי באו לראות את פני האורח הבא אשר שָמעו את שִׁמעו; והאנשים אנשים חובלים מן הצופים, ואחריהם ילדים אחדים אדמונים ועזי נפש, וכן באו גם נשים שתים צעירות לימים הלבושות שמלות קיץ בהירות למראה, ועל ראשיהן מגבעות תבן אשר שפתיהן רחבות, ותחרדנה הנשים לקראת שני הגברים הבאים ותּאֵרנה עליהם את פניהן באהבה וברצון.

ופאול עוד בטרם הוצג לפני הנשים לא פסח רגע אחד על השעפים וידע אל נכון מי משתיהן אשת גוסטאף ומי בת פקיד חובלי המצפה. אכן התברך פאול כל הימים בלבבו ויתהלל גם באזני יודעיו כי כחו אתו – והוא אמר אשר רוח ממרום הוא – להכיר על נקלה את כל איש ואת כל אשה על פי הדמות אשר ערך להם בראשונה בחזון לבו! ולכן מצא גם עתה ויבן היטב כי קְלֶמֶנְטִינָה היא האשה הצהובה גבהת הקומה, אשר עיניה עיני תכלת גדולות ורכות, וְהֶדַהּ היא האשה השחורה והנאוה, אשר עיניה לא חדלו מהיות לחידה בעיני כל רואיה גם אחרי נשאה את עפעפיה השחורות, ואין יודע את משפט צבען ואת תכונתן. – והגברים השנים והנשים התחברו ויהיו לאגדה אחת, ויתהלכו יחדו וידברו איש אל אחיו באהבה וברצון, והם הולכים הלוך וקרב אל הבית אשר גגו מכֻסה לבנים אדמות; ובגשתם אל הבית והנה וַלְטֶר הזקן עומד על יד הפתח, והוא לבוש את בגדי השרד העשוים תכלת, אשר ילבש אותם פקיד החובלים מחובלי צבאות המצפה, ופניו האדמדמים מזהירים ומאירים מרב שמחה ומלב טוב, ובראותו את האורחים הבאים ויקדם את פניהם בשמחה ובחדות נפש. ופאול לא הבין היטב ברגעים הראשונים את הדברים הטובים והנעימים אשר דבּר אליו הזקן, כי שפת הפקיד הנכבד שפה בלולה אשר באו אל קרבה מעט מלים מלשון הגרמנים הטהורה ורב מלים מלשון הגרמנים אשר בשפלה ומלים למכביר מכל לשונות הגוים ומכל המדינות הקרובות והרחוקות אשר עבר בהן במסעיו מאז היותו נער ועד היום הזה. ואולם התאמץ פאול ויהי משכיל על כל דבר אשר דבר אליו בעליו אדוני הבית, ובעליו אדוני הבית נהג את אורחו החדש ויעלהו אל חדרו אשר הוּכן לו בעלית הבית, והבית בנוי רק יציע אחת, ובעברם שניהם יחדו ויראהו את כל החדרים ואת מוצאיהם ואת מובאיהם ואת כל המשכן ואת אשר בו, לא היה דבר אשר לא הראה וַלְטֶר את פאול; ופאול הרבה מאז הבקר ועד עתה לראות נפלאות וחדשות אין חקר, ולכן לא השתומם בראותו כי בגד בו רוח דמיונו הפעם וכי לא באה נבואתו אשר נבא לו לבו, כי ימצא משכן מעט על פני האי הקטן אשר לא תאר לו ולא הדר לו, והוא לא כן, כי מצא עתה בית בנוי לתפארת עם כל הכלים וכל החפצים וכל הסגלות אשר יעשה לו האיש העשיר; ויש אשר חשב פאול רגע אחד בלבו כי נתעֹה נתעה אל בית־השדה אשר לאחד הסוחרים הגדולים, ורק מעשי צעצועים רבים אשר ראו עיניו בתוך הבית הוכיחו לו כי הביאוהו רגליו אל בית איש אשר לחום־ימים ישכון. אז ראה בחדר האחד ארגז מלא קליפות יקרות מקליפות הקונכיות אשר הֵציפו מי הים; ובחדר השני ראה והנה סמל תבנית אניה עשויה עשת שן מעשה ידי חרש חושב, אניה קטנה ככף איש עם כל כליה ועבותותיה וּתרניה ומשוטיה, והיא תלויה ויורדת בחבל מעל פני ספּוּן החדר; וּוַלְטֶר הזקן גולה את אזנו כי התבנית הזאת תבנית הצי האדיר היא, אשר בו בא לפני שנים הרבה עד איי שבטי המַלאיים, ושם התנפלו עליו שודדי הים וילחמו בו מאז הצהרים ועד בא השמש, והצי קל מאד בהמלטו, ולכן נמלט בשלום בהיות החֹשך פרוש על פני הים, ורודפיו לא השיגוהו. אז תראינה עיני פאול בתוך החדרים גם בעלי כנף מתים, אשר מלאוּ את עורם בצמר ובתבן להיות כנפש חיה, ומספר בעלי הכנף הממֻלאים האלה רב מאד, מן הנשר הגדול אשר על פני הים ועד העוף הקטן המתעופף על שפת החוף; ואחריהם ראה אלמגים רבים ויקרים, וטרפי צמח נפלאים מן הצמח אשר בים, וכל דגה נפלאה אשר היתה לאבן, וכל סגלה יקרה וכל חפץ נפלא אשר ילקטו אנשים יורדי הים ואשר יאַספו אל ביתם באהבתם ללקט ולאַסף, וכל אלה נתונים ושמורים בתוך כל ארון וכל ארגז אשר בחדרי הבית מן הראשון ועד האחרון; וסדרים נכונו לכל הסגלות האלה ברב טעם ובחן טוב, דבר דבר על מקומו הראוי לו, והכל עשוי בחשבון ובדעת מן הקצה אל הקצה, והיה לאות כי יד מבין היתה בכל אלה; והחדרים מלאים כלם הוד והדר, אשר יתענג עליהם הרואה והיו לו לתאות עינים. ויותר מן החדרים מצא החדר האחד חן בעיני פאול, והוא החדר הגדול והיפה מכל חדרי הבית, אשר דלתּו עשויה לוחות זכוכית ואשר במדרגות ירדו משם אל פנת מקום אשר גדר לו מסביב, ובמקום ההוא תֵראינה ערגות מטעים אחדות אחוזות בקליפות קונכיות, ושם גם כסאות עץ ושלחנות אחדים, לתת למקום הזה פני גן, ולכן קרא פאול לחדר ההוא שם חדש, לאמר: אולם הגן. והאולם בנוי בירכתי הבית מאחוריו ופונה דרומה, וחלונותיו – הם החלונות אשר ראה פאול בבקר על פי קנה־המראה בהיותו על פני הים – פתוחים אל פני הים, ומשם יראוּ פני הים בכל הודו ותפארתו. ופאול ראה ברגע הזה את אגדת אניות המשאבים אשר התלקטו אל מקום אחד ותעמודנה שם על פי עגניהן, ויתר האניות הולכות ושטות אנה ואנה באין מעצור ותראינה חליפות לעיני הרֹאה. ושפת הים לא רחוקה מן הבית בלתי אם כמאתים צעדים, ומסלול עקלתון נלפת וימשך מתוך הגן ועד שפת הים ויעבור על פני אדמת החול הלבן אשר מלא כל האי אותו, ולכן נשמעה קול המולת הגלים משם ועד פה; ובכלות הדברים רגע אחד מפי האנשים יושבי הגן, ועלה כרגע קול המית הגלים באזני היושבים והשבית את הדממה. ואולם הדברים לא כלו מפי המדברים אף רגע כמעט; והיה בשבתם אל השלחן לאכול, ולא שבת קול שחוק וקול מצהלות וקול מהתלות בכל עת שבתם. ואחרי הצהרים שב גוסטאף אל עבודתו אשר לו באניות המשאבים ויצא על פני הים, וקלמנטינה באה אל בנה, והוא נער נחמד בן שנה וטוב תאר ויפה מראה, ופקיד חובלי המצפה גם הוא פנה אל מלאכתו, ולא נותר בבית כי אם פאול וְהֶדַה לבדם; ואולם הדברים לא כלו מפיהם גם עתה אף רגע. והיין הטוב מיין הִשְׁפַּנִיָה, אשר העלה ולטר בצהרים מן המרתף, לא חדל עוד מן הבקבוקים, ופאול הביא אותו על קרבו ויחַיה את רוח דמיונותיו, והיא גדולה וחזקה מאד גם בטרם בוא היין לחיות אותה ויגברו דמיונותיו וחזיונותיו הנפלאים שבעתים מבראשונה, וידבר דברי טעם בחן וברוח כביר ולבו אמר לו כי נאמנה תהלתו אשר שמע מפי הֶדַה באמרה אליו כי יודע הוא לשעשע את נפש שומעיו; ובכל זה ידע ללבוש ענוה ולהשיב גם הוא את תהלתה אל חיקה באמרו אליה, כי לא רבה המלאכה לאיש לשעשע את נפש שומעיו ולהיות לחבר טוב אם אזנים קשובות לפניו והוא יושב בקרב חברה טובה. “יש אנשים”, אמר, “אשר חברתם פועלת בנו ככל אשר פעל התנור החם להוציא את הקולות מתוך החצוצרה אשר לְמוּנְכְהוֹיזֶן המסַפר. רוח קרה עוברת על פני הארץ בחוץ, כל איש פונה לבצעו ולמלאכתו ולאחיו לא ישים לב, כקרח הנורא יעלה אלינו מכל עברים, עד אשר יקפאו בנו כל מחשבה אשר במוחנו וכל הגיון אשר בלבנו; והיה אם מצא נמצא בני אדם טובים ונעימים אשר לבם חם בקרב, אז נמהר ונפתח את כל אוצרנו ונוציא את כל רוחנו ובשטף מים ישפך לפניהם לבנו עם כל הטובה ועם כל הרעה אשר מצא אותנו.” – ואף אין זאת כי חשב פאול גם את הֶדה החכמה בין בני האדם הטובים והנעימים ההם, כי לולא הדבר הזה, לא מצא חפץ לספר באזניה גם את רביעית החלק מכל אשר ספר. אכן לא היה דבר אשר לא ספר באזניה! את דברי ימי ילדותו ואת ימי שבתו בעיר המלוכה, את ימי מסעיו במדינות רחוקות ואת דבר חצר־המות השוקט אשר לפני חלונות חדרו הקטן בעיר הָאוּנִיוֵרְסִיטָא הקטנה, את דמיונותיו ואת חלומותיו אשר חלם בהקיץ בימי עלומיו ואת העבודה הגדולה אשר עבד בהיותו לאיש – את כל אלה ספר באזניה, ולבו הגיד לו כי לא נבצר ממנו לספר את כל אלה באזני הנערה, אשר פניה נחמדים ומלאים חכמה ואשר עיניה מאירות לפניו ברב תעלמותיהן וחידותיהן, כי משכילה היא להבין את כל הדברים ההם ואת כל הגות לבו אשר שפך בהם. והיא גם היא השיבה לו אמונה תחת האמונה אשר האמין בה, ותספר לו גם היא את כל אשר מצא אותה מעודה ועד היום הזה. את זכרונות ימי בית־החנוּך אשר לא יסופו מקרב לבה לנצח, את דבר המשגיחה הזקנה אשר פניה עזים בכל עת ואשר לבה מלא נדיבות ואהבה, את דְבַר כל רעותיה אשר היו לה בימים הראשונים, את דבר הכהן עצוב הרוח אשר קרא באזני תלמידותיו בספרי שִׁילֶר וְגֶאתֵּע, את דבר שבתה לבדד על פני האי הנעזב ואת למודיה ואת זמרותיה – לא היה דבר אשר לא הגידה לו. ותמעט כל זאת ממנה, והיא הבינה לערוך דמות מאין כמוה גם לכל האנשים הקרובים אליה אשר עמם תשב; דמות גוסטאף עם לבו הטוב וגם רוחו הנאמנה, ודמות קלמנטינה עם בינתה הגדולה והזכה ועם שנאתה הרבה לכל שקר ולכל איש מתהדר ומתיפה; ועל האיש לבית עלצע לא דברה בלתי אם מעט, ותגד לו כי יצא האיש לדרך זה ימים אחדים; ואולם דברים רבים דברה על אדות אביה ועל אדות אִמה המתה; ופאול קם לראות את תמונת אמה המתה, והתמונה תלויה בחדר השני על הקיר, ויבואו שם, והנערה לא חדלה מהלל אליו באש קנאה גדולה את יפי אמה אשר לא חלף ממנה גם בבואה בשנים ואת חכמת לבה ואת חמדת נפשה!

“הוי, מה רבו הדברים אשר העלה יעלה אדם על שפת לשונו בקרב שעה אחת, לוּ רק יתאמץ לדבר!” קראה הֶדַה בשחוק פיה אל פאול, אחרי בא קלמנטינה החדרה ואחרי אשר הובא הקַאוֶה לשתות ופקיד חובלי המצפה בא גם הוא.

“ועתה הנה עלינו להראות את האורח אשר לנו גם את כל כבודנו וכל ארץ ממלכתנו פה, אשר גם בה לא תבוא השמש – ככל אשר אמר החוזה על ארץ הִשְׁפַּניה – בלתי אם בהיות הלילה!” קראה הדה, והחברה קמה אחרי שתה את הקַוֶאה ותצא החוצה לעבור את האי לארכו ולרחבו; רק אם יקרא אי לשִרטון אשר כשלשת אלפים צעדים ארכו ואשר רחבו כשלש מאות צעדים ואשר גבהו על פני מי הים לא יעלה בלתי עד עשרים רגל. אז עברו את הכפר הקטן אשר חובלי המצפה יושבים שם, והוא בנוי מאחרי בית הפקיד לימין ומסתתר בין גבעות החול, והבית והגבעות יהיו לו למחסה מן הרוח משני עברים, ויבואו עד בית קטן, ופאול נשא את עיניו וירא את חלונותיו הפתוחים ויבט את החדר מבית, והנה מלא החדר כלים וחפצים יפים כיד אחד העשירים, ויהיו בעיניו לפלא. “מי יגור בזה?” שאל את קלמנטינה. “הלא זה ההיכל אשר לאיש לבית עלצע!” ענתה הדה תחתיה. ובחלונות הבתים נראו פרחים אשר נטעו בתוך קלִפות קונכיות, וערגות מטעים קטנות אחוזות בקלפות קונכיות נראו לפני פתחי הדלָתות. וכל אלה מלאים זיו והדר ועליהם חופפת רוח חן וטהרה – ורק עזוב המקום וריק מאד מאין כמוהו, ובשמוע פאול קול פרה געה פתאם, ולא האמין למשמע אזניו, ויצחק וישאל: “הקול פרה הוא באמת?” – “עוד מעט וראית אותה פנים אל פנים”, ענתה הדה, והמה יוצאים את פני הכפר ובאים עד האחוּ, ופאול ראה והנה פרות אחדות רועות שם ואוכלות את החציר הקשה אשר עינו כהה ואשר איננו טוב למאכל. – “עתה שא עיניך וראה: הנה אנחנו באים אל יער הלבנון הגדול והנורא!” קראה הדה, והם יצאו את פני האחו ויעלו את גבעות החול ושם כברת ארץ חול קטנה צומחת ברושים לא רבים אשר קומתם כקומת איש. “ועתה הבו ונשובה!”, קראה הדה. – “האין לנו להראות את פאול גם הסֻכּה אשר לך?” שאלה קלמנטינה. “ומה נַראהוּ עוד ביום מחר?” ענתה אותה הדה. אז שבו וילכו על פני שפת הים ויעברו את המקום אשר שם ביתם, ויבואו עד קצה השרטון אשר מעבר השני, וקצהו אשר בזה הולך הלוך וצר, עד כי לא ירחב עוד בלתי אם צעדים אחדים, והוא יורד ובא אל תוך מי הים. ופאול עומד מחריש ומשתאה אל המראה הגדול והנורא, בראותו את פתיל החול הדק והצר הזה, והוא עוצר כח להשליך אחור את הים המתפרץ אליו לבלוע אותו ואת כל היקום אשר ברגליו. ופאול והדה עברו עד הקצה הקיצוני, ויראו והנה שַׁלְוִים אחדים ישבו שם עוד זה מעט, ובראותם את האנשים אשר יהרסו אליהם ויתעופפו ויגוּזוּ ויקיפו אותם ממעל לקדקד ראשם ומשברי הים מלאים קצף והם ירוקים למראה, ובהתפרצם לעלות והשתפכו והתמוגגו והתפוצצו לרגלי העומדים והיו לגלגלים מסביב; ופאול עומד ורֹאה ולבו מלא רחשי קדש אשר לא ידע מה הם, ושפתיו תבענה חרש את הדברים הנשגבים אשר בספר כתבי הקדש לאמר: עד־פֹה תבוא ולא תסיף וּפֹה ישית בגאון גליך!

בערב היום ההוא ופקיד חובלי המצפה נהג את האורח ויביאהו אל החדר אשר נועד לו, ויבט כה וכה לראות אם לא חסרוּ אנשי ביתו דבר מכל הדברים הדרושים לו בלילה לישון שנת ישרים, וירא כי עשו את כל צרכּוֹ, ויפטר מפניו ויברכהו לאמר: “תּערב שנת הלילה”, ויעזבהו ויצא, ופאול נגש אל השלחן וישב ויקח את המכתב אשר כתב אמש בלילה לרעו, ויפרוש את המגלה לפניו ויוסף ויכתוב עוד את הדברים האלה לאמר: פראנץ חמדת נפשי! יום תענגות עבר עלי, אשר כמוהו לא ידעתי עוד, ומי יודע אם לא מאת פעמים ואחת אמרתי וקראתי היום: לוּ רק היית גם אתה עמנו פה! מתי יבוא היום ואִולתּי זאת הקשורה בלבי תסור ממני ולא אוסיף עוד לחשוב כי רק בחברתך תהיה שמחתי שמחה שלמה? ועתה הלא תגיד לי את אשר אתה חושב על העינים אשר לְהֶדַה. העינים עינים יפות והן מלאות רוח חכמה עד להפליא – את כל זאת מצאתי גם בלעדיך; ואולם את משפט צבען, רעי היקר, את משפט צבען הלא תגיד לי אתה! הצבען צבע השזוף אם צבע השחור ואם צבע הירוק? אנכי לא ידעתי! עיני קלמנטינה עינים תכלת; הדבר הזה נכון כנכון השמש. האף אמנם היא האשה הנאמנה והטובה הראויה לאיש כגוסטאף, ואם להפך: הגוסטאף הוא האיש הנאמן והטוב הראוי לאשה כקלמנטינה? הכן? אם לא? למה אתה מסתתר היום בערב בחביון רזיך ותעלמותיך ולא תדבר אלי גדולה או קטנה? ואתה האם שמת את לבך אל דבר לויתן נחש עקלתון אשר את נפלאותיו ספר לנו פקיד חובלי המצפה הזקן היום בערב בשבתנו על מזרקי יין הַפּוֹנְשׁ אשר מסכנו? אכן דמיתי אני כי הספור הזה גם הוא איננו בלתי אם לויתן נחש עקלתון, כי על כן ארכה מדתו עד בלי קץ, ועל כן חסרו גם לו ראש וזנב. הוי, פראנץ! מדוע אין אתה פה? אכן אנוד לך, אֻמלל! הן שאון המית הגלים ערב ומתוק לאזן שבעתים מקול המולת המרכבות המרקדות בחוצות ברלין. שלום לך בלילה, יקירי! חשׁק חשקה נפשי להוסיף לכתוב לך עוד, ואולם עיף אנכי ומלא נחת, ועל כן עלי לישון עתה ולחלום. שלום בלילה!"


 

IV. פאול שט' אל פראנץ ס' בברלין.

מקץ שמונת ימים.

חן חן לך, פראנץ איש חמדות, על מכתבך האחרון אשר כתבת אלי ואשר לא אֵחר להגיע עד הלום בלתי אם דרך יום אחד. ידעתי כי מכתבים הרבה כתבת אשר מלאו חכמה ורוח כביר ודברים נמרצים שכם אחד על מכתבך זה, אבל מעולם לא קבלתי עוד מכתב מעמך אשר יבקע ממנו אור אהבתך הגדולה והרבּה אלי, ככל המראה אשר ראיתי במכתבך היום! כן הוא, מחמד נפשי, קשורים אנחנו איש אל אחיו בחבלים חזקים אשר לא ינתקו עוד עד היום האחרון, ובראותי עד כמה מתאימות מחשבותיך ומחשבותי, משאלותיך ומשאלותי, דעותיך ודעותי, אשר לא נמצא כדבר הזה לשנים מני אלף או גם מני רבבה, וידעתי כי גם מקץ אלף שנים בקומנו שנית לעבור את ארחות החיים על פי “גלגול נפש”, והיו נתיבותינו דומות ומתאימות גם אז. ותקטן כל זאת ממך ואני הנה אראה אותך, בן נשר רך וגֵא, כי מאהבתך אותי תהפך ותהיה לעורב זקן הצורח בקול מר להזהירני מכל רעה אשר תבוא, עד אשר יכּמרו רחמי למראה הזה ואבקש לבכות. ואולם לא מדאגה אשר אדאג גם אני כי פחדך יבוא, כי אם מראותי על פי מעשיך אלה את עז אהבתך אשר אהבתני, בהגדילך את הרעה ובחשבך את צל ההרים כהרים. אכן אחת אמרתי כי הכּיר נכּיר את אנשי הדמיון בבני האדם רק על פי הדמות הנפלאה אשר הם עורכים בדמיונם לנפשות האהובות להם, להיות להם לתמונת קדש בקרב לבם! ואולם, פראנץ מחמד נפשי, האם לא יבואו הדמיונות היפים והנשגבים להקשיח את לבנו לפעמים מן האמת כאשר היא? האם לא הקשחת את לבך גם אתה ממני הפעם הזאת בחשבך עלי דברים אשר לא כן? הנה אתה אומר כי אינך ראה אחרית טובה לכל נוּעי ולכל נוּדי אשר אנכי נע ונד בלי חשך. ולכן אתה שֹׁאל: הלזאת הרחקת אותי ביד חזקה ובזרוע נטויה מברלין ההומיה אשר אכלה את כחי? ואתה מעיד בי כי עשיתי מעשה ילדות בלכתי אחרי גוסטף אשר קרא אותי, וכי רעה נגד פני. ולכן אתה מוסיף ואומר: אם נבצרה ממני לקום ולנוס על נפשי פתאם ולעזוב את המקום הזה, כי אז זאת אעשה לך ואכתוב לזכּרון בספר יום יום את כל מעשה אשר יעשה ואת כל מקרה אשר יקרני, אין דבר אשר לא אכתוב אותו בספר הזכרונות לפני למען תדע – והיה אם אשים לב אל כל תנועותיך אלה, רעי היקר, ושדים ורוחות לא אראה בצהרים, אז רק את כליותי השאננות אברך, כי הן מנעוני מכל השואה הזאת. “הוי עורב, הוי עוף נפלא וזר!”

אבל עצתך הטובה אחרה לבוא! הנה אשר יגרת בא! באה הרעה כתֻמה! ואתה שמע והתפלץ: אוהב אנכי! ושמע עוד זאת והתפלץ שנית: לא כגמול אהבתי יוּשב לי! וגם בשלישית התפלץ באמרי אליך כי לא אתעצב ולא אשים לב אל כל הדבר הזה. אכן קר לב אהובתי כאלהים אשר עשה לו שפינוזה, ורק חסרת סערות וזוָעות איננה כמוהו. חליפות לרוחה מרגע לרגע, פעם בכה ופעם בכה, ואת פניה תחליף בכל שעה ושעה: יש אשר תלבש קדרות וקצף, והיו פניה כפני יוּנָא הזועפת, ויש אשר תלבש נוראות וחרדות, והיתה כקדק ראש מְדוּזָה, ויש אשר תשחק ותגיל כילד תמיד, והיו פניה כפני הֶבֵי העליזה. ואני שעות רבות אשב לפניה ואביט אל פניה ואט אזני אל קולה הנפלא המלא רזי עולם. ויען יפה ונחמדה אהובתי מאין כמוה, לכן אהבתיה; ולכן בכל מקום אשר רק ראֹה אראה את שפת שמלתה הלבנה המרחפת על כנפי רוח, שם אכרע לפניה ושם אעבוד לה; ולעולם לא אובה ולא אוכל לשכוח אותה, כאשר לא ישכח הַשְׁוִיצִי לעולם את הר האלף הירוק אשר משם שמעה אָזנו בראשונה את שירת זמרת־המקהלה, וכאשר לא ישכח איש לעולם את הים אשר אזנו שמעה את קול גליו פעם אחת – כי הים הזה הלא הוא היא “אהובתי” אשר אמרתי במכתבי זה!

העוד מקנא אתה אותי? אם לא באה עוד תאוה אל לבך לבוא ולראות את גאון חמדת נפשי אשר הללתי אליך? ואם אין לך עצה לעזוב שבועות אחדים את כתביך ואת מגלותיך אשר לך בבתי המשפט? ואני הנני מנבּא לך נבואת אמת, כי בכל הימים אשר תשב פה לא תערוג נפשך אף פעם אחת לראות את האבק העולה מן החול אשר על אדמת ארץ מולדתך; וכי קדם יקדמו את פניך פה כאשר קדמו פני אורחים בימים הראשונים והטובים בעוד בתי מלון לא היו על פני האדמה; וכי ישמרוך וינצרוך פה כאשר ישמר וינָצר הילד מולדת הבית וכאשר ישמור וינצור איש איש את נפשו פה. אז נשב יחדו על פני גבעת החול ונביט אל סירות חובלי המצפה ברדתן אל הים ובעברן בעז ובבטחה בין הגלים הזועפים, לפלס להן נתיב אל האניה הגדולה אשר תרניה עוד יראו אלינו כמעט מאחרי ראָשי המשברים האחרונים, או גם אנחנו נרד באחת הסירות בהיות הים שאנן ומחריש ונחתור עד מקום שם ידענו כי לבדד אנחנו, ושם נעזוב את סירתנו לרוָחה לשאת אותנו אל כל אשר יהיה הרוח לשאת, ואנחנו נגהר על קרקע הסירה ונשא את עינינו השמימה ונביט ונראה ונחלום את חלומותינו.

אבל ראֵה אתה אומר אשר לא אחלום חלומות ואשר תהיינה עיני פקוחות בכל עת ואשר אביט בשבע עינים על סביבי ולא אפול ברשת אשר יטמנו לרגלי האנשים הרעים והחטאים אשר פה. והאנשים הרעים והחטאים האלה, לוּ רק ידעת אותם! מעודי לא האַמין האמנתי כי על פני חלקת האדמה הנשמה והעזובה הזאת – האדמה? – לא, על פני חלקת החול המעט הזה ימצא רב יפי ורב טובה ורב תבונה ככל אשר מצאתי וככל אשר תראינה עיני בשרי ועיני רוחי יום יום להתענג עליהם עד בלי די! הלא אין קצה לתכונת החיים אשר פה, ובכל מקום אשר אביט וארא את אשר יתעורר ואשר יציץ ואשר יצמח ואשר יפרח – “מה תּפרח הבּקעה הרחוקה ועמוקה!” כמאמר המשורר! והנה עוד באים המליצים והסופרים לתור אחרי חמר כאשר יתורו העורבים אחרי אוכיל, והם לא יבינו כי קרוב הוא!.

ואתה הנה שאלת מעמי כי אכתוב לך “רשימה” לרשום בדברים מעטים את תמונת האנשים אשר עמי פה. הנני ואעשה את שאֵלתך! ובכן אפוא הא לך בראשונה את תמונת “הדה החכמה”. הנערה הזאת חידה היא, בת־גלים היא, נִמְפֵי היא אשר עלתה אלינו מתהומות המים, אחות היא לְאוּנְדִינָה הַשִׁדָּה המושלת במים או היא אוּנְדִינָה זאת. לוּ ראה אותה גֶאתֵּע הזקן כי אז ידעתי אשר קרא לה “טבע”. יש אשר משוּבת ילדים משובתהּ, ויש אשר תדם מרב המון מעיה. יש אשר היא הוזה וּמרבּה דמיונות כאחת הקדושות, ואם תט גם אתה רגע אחד אחרי דמיונותיה וחלומותיה אלה, והפכה פתאם את פניה ועל פניך תלעג. ואני זה לי פעמים אחדות אשר חשבתי עליה, כי אין כמוה נערה מתיפּה האומרת לגנוב את לב רואיה בקסמים ובכשפים כאלה, ואולם בעוד רגע ואני התחננתי אליה בלבי לשאת לי לפשעי זה ואמרתי: ילדה תמימה היא. – ואולם קלמנטינה שונה ממנה מן הקצה אל הקצה. אכן חלילה ממך לחשוב כי לא מצאה האשה הזאת חן בעיני או כי לא הלך לבי אחריה! ואני הלא אחשוב למשפט כי שנים רבות אוכל לשבת לפני הדה ולא יעלה על לבי לחשוק בה לאהבה אותה, תחת אשר לא בטחתי בי כי אתיצב גם בפני קלמנטינה. וקלמנטינה היא היפה משתי הנשים האלה, כאשר יעיד כל רואיהן, ויש רגע אשר בפה מלא אֹמר כי אשה יפת תֹאר היא. ואולם מנוחה ודממה ונחת הן האותות אשר נתן בה יוצרה, עד כי יאמין איש כי רוחה רוח קרה; וכל אלה לא ירחיקו מעליה את כל הנגש אליה וגם לא יכבּו את האש הבוערת בלבו, ורק לא יתנו אותו לדבּר בהתגלות לב ולא יאַלצו אותו להוציא מלבו דברים למען הראות כי “גם הוא איש אשר עיניו בראשו”, תחת אשר יהיה כזה גורל כּל איש מלפני הדה אשר אין חק ואין חשבון לרוחה המתהפכת. וקלמנטינה דוברת רק מעט ומליה ספורות, והדה דוברת הרבה, ובשמוע אותה איש האוהב לדבּר גם הוא, ואמר עליה כי מרבּה היא לדבּר עד בלי די. והיה כקרוא איש באזניה שיר יפה או כי תתיצב אל מול פני הים והביטה את השמש בבואה, ומלאו עיני הדה דמעות, תחת אשר קלמנטינה לא תשנה את עז פניה ברב או במעט, ורק הצבע האדום אשר יחלוף רגע אחד על פניה והאש המתלקחת ברגעים כאלה בתוך עיני התכלת אשר לה, הם הם המגידים לנו כי בסתר לבה מלאה האשה הזאת תאוה נסתרה שכם אחד על רעותה.

וגם בתכונתן החיצונה שונות הנשים השתים אשה מאחותה, ככל אשר ראיתי יום יום בלכתּנו לשוח ואתבונן בהן. אז ראיתי את הדה נחפזה בלכתה וקלה ברגליה כאילה: והיא לא תיעף ולא תיגע ולא תבקש אף רגע מנוח לרגליה; וקלמנטינה מתנהלת לאִטה והולכת בנחת, ובראותה מקום מרבץ בדרך, וחשקה נפשה לשבות וּלהנפש כפעם בפעם, משפט קלמנטנה כמשפט אוז־הבר אשר יחצה בנחת את פני מי הנחל, ומשפט הדה כמשפט יונת־הים הקלה והנחפזה, אשר רק רגע תרד על ראש הגל להשיב נפשה ורגע משנהו תכה כנף אל כנף והתרוממה והתנשאה ועלתה מעל פני המים למעלה. ובכל אלה ראיתי והנה החבל המרתּק את שתי הנשים האלה חבל חזק הוא, להיות קשורה נפש אשה באחותה. וקלמנטינה היא הצעירה, כאשר הגידה לי הדה במו פיה, ואולם הרואה את רוב המנוחה והנחת אשר לקלמנטינה בכל אשר היא עֹשׂה, ואָמר כי היא הבכירה. וגם תּהדר הדה את פני קלמנטינה מאד מאד, כאשר תהדר נערה קטנה היושבת עוד בבית הספר את פני אחותה הבכירה אשר הובאה בחרף בפעם הראשונה אל המשתה בסוד בחורים; וקלמנטינה גם היא משתוממת בכל לבה על הדה בגלל כשרונותיה הנפלאים – אין לי כל כשרון, תאמר קלמנטינה – ורק תשמור את פי הנערה לבלתי עבור עד בלי חק ולבלתי פרוץ עד בלי מִדה ברב פחזותה ובאש קנאתה.

ומי יודע עד כמה יכלתי עוד להרבות דברים על שתי הנפשות הנעימות והנחמדות האלה, ורק המועד קצר, ואני הנה חפצתי עוד לדבּר אליך “דבר וחצי דבר” גם על האיש לבית עלצע, אחר הוָּדעו לי, וגם על פקיד חובלי המצפה הזקן, למען תדע את החברה הקטנה אשר נתעיתי אליה פתאם, וידעת את כל האנשים היטב, ולא תוסיף עוד להחרידני ולהרגיזני יום יום בתנואותך בכל הימים אשר יהיה עם לבבי לשבת פה.

והראשון אשר קראתי בזה בשם הוא יהיה לי ראשון גם לתחלת דברי, ואת דברי ימי חייו הלא שמתי לפניך עוד במכתבי הראשון. ואתה דע כי איש הוא כבן שלשים שנה, אשר פניו חזקים ואשר עז על מצחו, והוא איננו רע תֹאר ורע מראה, והרואה אותו לא יכיר כי היה האיש לפנים מאנשי חיל הצבא. גם קוממיות לא ילך כמשפט שרי הצבא אשר ידענו בארצנו, וגם רוך ונעימות אין לו ככל אשר נמצא להם מדי בואם אל כל משתה ואל כל מועד אשר יהיה בבתי חורי הארץ. והאיש הזה שנים רבות מאד התהלך לפני הגדולים אשר בארץ ובחצרות האנשים הגבוהים מכל גבוה הסתופף, ובכל אלה גם בלכתו וגם בשבתו וגם בדברו לא יתנכר כי יתחשב בבני האדם יושבי אור, כי אם יהיה כאַחד האדם וכאֶחד ממנו. ואתה אם חכמת הלא תבין כי לא הדבר הזה נתן אותו לשמצה בעיני, ואף גם זאת ועלי להתודות ולהגיד לך כי הפעם הזאת בגד בי “רוחי ממרום” ולא באה נבואתי אשר נבּאתי בלבי על האיש הזה לרעה ואשר נטה לבי מאחריו עוד בטרם ראיתי את פניו, כי גם מראה פניו וגם שיחו והגיגו – ונפשי תקוה כי ענוָתו יוצאת מלבו ואיננה ענוה רק למראה עינים – לא יאַשרו את מחשבתי הרעה אשר חשבתי עליו בטרם ידעתיו. ואולם בזאת אציל עוד את כבוד רוח נבואתי באמרי אליך, כי עינים לאיש הזה אשר לא תמצאנה חן בעיני ואשר גם בעיניך לא תמצאנה חן, לוּ ראית אותן. מראה שׂיבה לעינים האלה אשר מהן תצא קרה ואשר כחרבות תבתּקנה, ויש אשר בראותי אותו והגיד לי לבי כי אחד הוא מן האנשים אשר “לא יגור איש לבטח עמם”! ואולם חשבתי למשפט כי חלקו גם עם האנשים אשר “יש להם רב והרבּה יתנו”, ולכן טוב הדבר כי נלוה גם האיש הזה אל החברה הקטנה אשר לנו פה. וגם לזאת סלחתי לו על רוח הנכאים אשר תלבש אותו לפעמים, כי גוֹלה הוא וגוֹלה יקרא לו; ואולם עצבּוֹ ורגזו נפלאו ממני מאד מאד, ואף כי עתה אשר בבואו מן העיר הביא עמו את כתב הפקדה, אשר נשא אליו את נפשו זה ימים רבים, ואשר בו תנתן תאות לבו להעתיק את מושבו מן המקום הזה ולעלות לכהנה גדולה אשר תּוּשׂם לפניו במקום אחר, ומה יתאונן איש אשר תקותו באה? ועל מגעו ומשאו עם הנשים השתים ועם יתר הנפשות אשר בזה אודה ולא אכּלם כי אין אנכי יודע עוד דברים נכונים, ולכן אחכּה לימים הבאים ולא אכלה את “הרשימה” אשר החלותי, לבלתי אשגה.

ועתה כי באתי עד אחרית דברי “הבה, אדוני, הבה לי מתּנת כסף מה ככל אשר ידבך לבך”, כאשר יאמרו שומרי בתּי אֹסף החיות בהראותם את האורחים באחרונה את החיה הנפלאה מכל אחיותיה, ואני גם אני הנני ואראך עתה את בחיר פריצי החיות אשר לי, הוא אריה נחמד וזקן מן האריות אשר בים, והוא לקח את כל לבי, וגם את לבך יקח, לו רק יהיה לב לעורב זקן כמוך.

הנה שמעת את בשורתי זאת אשר בשרתּי בקולות וברקים וקול שופר חזק, ולכן ידעתי כי דמות תערוך לפקיד חובלי המצפה הזקן כדמות איש אשר נפלאות הים עם כל תעלמותיו ונוראותיו שפוכות עליו, ויש אשר תדמהו אל פְגוֹטִי הזקן אשר יצר אותו דִיקֶנְס המספר בספורו “דָּוִד קֹפֶּרְפִילְד”, עם עצמותיו אשר שׁפּו ועם שערותיו הלבנות ועם פניו הנופלות ועם עיניו המלאות יגון ונכאים – ואולם שגית, אחי, אם תחשוב ככל הדבר הזה על וַלְטֶר אבינו הזקן, וצר לי להגיד לך כי אין נפלאות ואין תעלמות ואין נוראות למחמד נפשי זה אף כמלוא השערה. ויש אשר פי שנים ברצוני לדמות אותו אל אחד “הגבירים” היושבים בעיר קטנה מערי השדה, מדמותי אותו אל אריה אשר מאריות הים, אם כי ידעתי היטב כי אריה היה האיש באמת ולבו לב אריה עד היום הזה. ובאמת גם זקן איננו עוד. רק כחמשים שנים עברו עליו, וגם מראהו כמראה איש אשר עוד הרבּה ירבּה ימים בטרם יחדל ולא יוסיף עוד. וגם הגלים אשר בים לא נתנו אותות בבשרו, בלתי אם ככל אשר יתנו בחלמיש הצור אשר על שפת הים. כי איתן האיש וּמלא בשר, ואת בגדי התכלת אשר לו ימלא עד בלתי השאיר כל קמָט. ובכל זה ראה גם האיש הבריא והשּׂמח הזה צרות ותלאות גדולות, אשר לא תפולנה אף במעט מן הצרות הגדולות אשר יספר לנו הנענה הנחמד אודיסיוס ואשר יתהלל בהן באזני כל שומעיו; ועיני התכלת אשר לו המעידות על תּם לבו ראו גם מראות נפלאים וגם אנשים זרים וגם מעשים נוראים, ככל הנפלאות וכל הזרות וכל הנוראות אשר יאמר סִינְבַּד החדש הזה, ורק אשר אין לו כשרון לספּר את כל אלה, ככל הכשרון אשר היה לאנשי־הכזבים הגדולים ההם הנודעים לשם ולתפארת. אכן לא פתח לו אלהי אַפוֹלון פּה דובר שירים ערבים, ולכן דומים ספוריו הארוכים אל גלי ים אוקינוס השוקט ההולכים לאט לאט ואשר אין מדה לארכּם, וגם הם יגעו איש באחיו והתנגשו יחדו והיו כלם לענין אחד, ואין איש משומעיו יודע – והמספּר גם הוא לא ידע – את הגבול אשר שׁם הקץ לספור האחד וראשית לספּור השני, ולאיש השומע אין כל עצה בלתי אם להסגיר את נפשו אל גלי הספּורים, ונשאו אותו אל כל אשר יהיה הרוח לשאת והביאו אותו אל חפּי ארצות נכריות אשר לא ידע ולא עלה על לבו. – ואולם האיש הזה, אשר למשמע אֹזן נאמר עליו כי בלל אלהים את שפתו, והיה בעת צרה, בהתבלע חכמת כל חכם, וראינו פתאם כי רוחו נכון ודעתו ברור מאין כמוהו, והוא יודע את כל עצה ואת כל דבר אשר הורה אותו הנסיון ואשר אמרו אנשי מדע, ואת כל מעשה יעשה אל נכון ולא יאחר רגע; והאיש הזה, אשר מדי ספּרו יפיל בכל רגע את חוט הספּור ארצה ולא ידע לשוב אל ענינו ואל סדרו, והיה בהיות הסערה, וראינו אותו יודע למצוא נתיבה בתוך הים בחֹשך ובחלקלקות, באין לוח מורה דרך ובאין כְּלִי־מַגְנֵט לכוֵּן את הרוחות, והוא מביא את האניה לחוף מבטח, ואת כל מעשהו יעשה בבטחה, והיה ככלב אשר לציד הרודף אחרי טרפו ולא יחטיא לנצח. והאנשים העומדים בראש הממשלה גם הם ראו את כל פעלו וימצא חן בעיניהם להכירו, וישאו את ראשו ויתנוהו בראש הכהנה הגדולה והנכבדה אשר הוא מכהן שם עתה. והאיש הטוב מאֵן בראשונה לקבל, ויחשוב אשר קטן הוא מכל הכבוד הגדול הזה, והכבוד הזה נתּן לו בימים אשׁר אמר לחדול מכל מלאכה ולהיות חפשי לביתו, אשר שם יתענג על עשרו אשר עשה ושם יראה מנוחה טובה עד יומו האחרון; ואולם באחרונה התעודד, בשימו אל לב כי עוד כחו אתו לעשות רב טובה, ואולי חשקה נפשו בסתר גם רגע אחד אל הכבוד, ויותר מכל אלה לקח האיש את פּקדתו החדשה מרב האהבה אשר אהב את הים, כי נפש כל חובל קשורה אל הים, כאשר קשורה נפש הציד אל היער הרענן. – ואתה תבין כי את כל הדברים האלה אנכי יודע מפי אנשים אחרים, ויותר מהם מפי בתו אשר נפשה קשורה בנפש אביה עד בלתי ראות בו כל מוּם וכל חטא; כי האיש ענו עד בלי די, ולא מפיו נציל דבר מכל הדברים הנוגעים אל מעשיו ואל פעלו, ולוּ נדבר אליו דבר מכל הדברים האלה וראינו כי צר לו מאד וכי יאדימו פניו מבּשׁת. והיה אם אוסיף על כל אלה גם זאת, כי תם האיש כילד תמים, וכי נוטה לבו אחרי אוהבי החפש, וכי אוהב הוא את כל אדם ויותר מכלם את בתו הנחמדה – התמצא עוד אחרי כל אלה באיש הזה חטא אם בקבוק מלא יין מוצא חן בעיניו יותר מבקבוק ריק ואם שני בקבוקי יין מוצאים חן בעיניו יותר מבקבוק אחד? היעמוד לבך עוד לתת בו דפי על דבר אשר אִולת קשורה בלבו להיות יושב יום יום בבקר שעה אחת תמימה עם שנים עשרה התּערים אשר לו המובאים אליו מארץ אנגליה, והוא מגלח את לחייו המלאות והעגלות עד בלתי השאיר אף שערה דקה?

ובכן אפוא הא לך “הרשימה” אשר שאלת, ועתה קום וענה בי: הבאמת גדול עוני מנשוא אם באתי לשבת עם האנשים הנחמדים האלה שבועות אחדים, “לכלות ימי בהבל וריק” כאשר אתה אומר? ואני אודה ולא אבוש כי עצל הייתי בכל הימים האלה ולא עשיתי דבר, וגם אוסיף להגיד לך, אשר לוּ היתה רוח אחרת עמדי, כי אז ידעתי אשר אינני שוה באור פני השמש הזורח עלי. ואולם גם בעצלותי הגדלתי את מעשי ואהי חרוץ ושוקד כדבוֹרה למן הבקר ועד הלילה. והיה בזכרי את הימים הטובים האלה, אז יהיה לי זכרם למטה קסם, אשר בנופפי אותו, ונגלוּ לפני השמים כיריעה גם בהיות החרף על הארץ, ועיני תראינה מראות אלהים עם כל נפלאותיהם ונוראותיהם ככל אשר אראה כיום הזה; ובנשאי את עיני השמימה בימים הבאים ההם, וקראתי גם אז את הקריאה אשר אנכי קורא עתה לאמר: “עטה אוֹר כּשּׂלמה, נוֹטה שמים כיריעה!”.


 

V

טהורות היו המחשבות אשר חשב פאול על הדברים אשר בין איש ובין אשה ועל האהבה ועל הברית הכרותה בין חתן וכלה, ותהיינה מחשבותיו טהורות שבעתים מן המחשבות אשר יחשבו רֹב בני האדם על הדברים ההם; ואולם בהיות מחשבותיו טהורות, לכן רע בעיניו מעבר מזה בראותו איש ואשה משתּמרים עד בלי די מהיות להם מגע ומשא יחדו, ומעבר מזה היתה לו לתועבה בראותו איש ואשה פורצים גדר עד בלתי גבול עוד. “רב בּחורינו” אמר, “יהיו לנזירים או לאנשי זמה, ובתולותינו תהיינה לפסילי שעשועים העשוים מעשה דונג או לנשים חסרוֹת מוסר הרודפות אחרי האהבה בשבע דרכים ומבקשות לשאת חן בעיני כל רואיהן. והיה אם אלה שואלים: מה נאכל? ומה נשתה? ושאלוּ אלה: מה נלבש? ומתי נהיה נשים לגברים? ולוּ היו האנשים אנשי אמת יודעי טוב טעם כאשר היו בני יון הראשונים, כי אז החרשתי, ואולם האנשים האלה גם את צֵיוס אלהי היונים לא ידעו וגם את כל אלהים חדשים אינם עובדים. לכן אבדה אהבת החפש מקרב לבם, ובאין חפש אין רוח ואין תבונה ואין טעם, והיו כלם כפסילי עץ אשר רק במשוך בהם בחוט הברזל הקשור אליהם, והגוּ בגרונם וברגליהם ילכו ובידיהם ימישו, וגם היטיב לא ייטיבו וגם הצנע לא יצניעו מיתר אחיהם, ורק מעשיהם ודרכיהם תּפל עד לגעל נפש”. – ובכל זאת שנה גם פאול בימים הראשונים בראותו את דרכי הדה ואת שׂיחה מתיפּה המתאמצת למצוא חן בעיני הגברים, ורק מקץ ימים אחדים ראה עד כמה חטא לה בלבו. “הוי, מה נואלנו אנחנו בני האדם!” דבּר פאול אל לבו – “ימים ושנים רבים תערוג נפשנו אל פרח התכלת, אשר מֵיניקתּנו ספּרה לנו את רב נפלאותיו, ועברנו בארץ לאַָרכה ולרחבה ובקשנו את הפרח אשר אליו תּכלה נפשנו, והיה במצאֵנו אותו באחד העמקים העזובים מני אדם, וחלפנו על פניו ולא נשים אליו לב, כי לא הכרנוהו. אבל אנכי לא כן אעשה; לא אחלוף על פני הפרח הנחמד אחרי מצאי אותו, כי אם אשובב נפשי בריחו המתוק ואת עיני אשמח בתפארת מראהו, ולא אהיה לחולם חלומות ולא אשאל: פרח תכלת, האוהב אתה לי?” – ככה חשב בלבו ויעש ככל אשר חשב, והנערה גם היא מצא חן בעיניה הרע החדש אשר רֵעה לה, על דבר אשר היה שמח וטוב לב בכל עת ועל דבר אשר בכל המונו ושאונו לא חטא לה בדבר שפתים או בניד עפעפים אף רגע אחד, להשחית את טוב טעמה ולהשבית את לבה מטהרו, ולכן קרבוּ איש אל אחותו במהרה ויהיו אנשים רֵעים להתרועע כל היום ויתהלכו איש עם אחיו למן הבקר ועד הערב; והיה לוּ יקרה מקרה כזה בעיר מלאה יושבים תחת האי השומם העזוב, כי אז היה ענין ביד הולכי רכיל ומפיחי קריה להרבות שאון על דבר “המעשים אשר לא יעשׂוּ”. ואולם האם לא אשמה קלמנטינה כי עזבה את רעותה כל היום ביד שאֵרה הקרוב אליה? האם לא וַלְטֶר הזקן אָשם גם הוא כי בעצם ידו פִתַּח את חבלי הסירה הקשורים אל גשר המעבּרה ואת הזר הצעיר ואת בּתו יחידתו הושיב בה, למען יחתרו משם עד לב הים? “יש אשר אחשוב בלבי”, דבּרה הדה יום אחד בהיותם עוברים יחדו בּסירה על פני הים, “יש אשר אחשוב בלבי כי עמך יכלתי לנסוע עד קצוי תבל ולא יראתי רע” – האָקום כרגע להסיע אותך עד קצוי תבל או אם עלי להשיב עוד אותך לפי שעה אל ה“נדוּר”?". ענה פאול אותה וישחק. – והם בדבריהם ואמרותיהם בחרו להם את הדרך התיכונה אשר בין לצון ובין תּם, כי לא חדלו גם מזה וגם מזה; ויש אשר דברו על כל דבר נכבד ועל כל ענין גדול תחת השמש, ואולם על נקלה מצאו מעבר גם לדברים הקטנים.

“למה אמרו היונים כי אפרודיתי אלהי היופי עלתה מן הים?” שאלה הדה.

“יען כי רק מן התהום העמקה מכל תהום יעלה היופי הגדול מכל יפי!” ענה פאול אותה.

“מה שרש הדבר כי על כל שאֵלה אשר אשאלך נכון בפיך מענה לענותני?”.

“יען כי גם הסכל מוצא לפעמים מענה נכון על שאֵלה אשר איש חכם ישאלנה, אחרי כי מוצאים אנחנו גם את ההפך, אשר הסכל ישאל ברגע אחד יותר מכל אשר יוכל איש חכם לענות אותו בשעה תמימה, כאשר יאמרו המושלים”.

“רק אין זה כי מלֻמד אתה מאד מאד בכל חכמה, האף אין זאת, שכֵני?”.

“לא למדתי אף החצי מכל השכל הטוב אשר היה לך, שְׁכֶנְתִּי!”.

“הלועג אתה לי?”.

“לך הגיד אגיד דבר אמת בכל עת, ככל אשר אני חושב עליך בלבי”.

“הרק לי תגיד דבר אמת? ואם לא חובתנו היא להגיד אמת בכל עת לכל איש ואיש?”.

“הזכר תזכרי את אשר דבּר גֶאתֶּע על הסכלים ועל בני החכמה?”.

“לא אזכר”.

“בני חכמה – דבּר – חשבוּ את הסכלים לסכלים ככל אשר להם יאתה”.

“מי יודע אם לא רעה גדולה צרורה בחק אשר כזה”.

“יש זמן והוא רק ויש זמן והוא טוב”.

"ואתה הנכון אתה להגיד לי דבר אמת בכל עת בכל אשר אתה חושב עלי?.

“תדבק לשוני בפי אם לא כדבר הזה אעשה לך: הן יש אשר לא אגיד לך את כל לבי ולא אַדבר אליך אמת עד תֻּמָה, ואולם כל אשר אדבּר לא יהיה בלתי אמת”.

“כי עתה עוד תחשבני עד החצי בין הסכלים, האף אין זאת?”.

“חלילה ממני! ורק אנכי את נפשי לא אחשוב בין בני החכמה, לולא יראתי לפעמים מגלות אמת עד תּמה”.

ובאַחד הימים בהיותם לבדם שאלה אותו הדה פתאם:

“מדוע נזכור בעת גיל ורנן את מחמדינו אשר מתו או אשר רחקוּ ממנו יותר מאשר נזכור אותם בעת רעה בהיותנו מתעצבים אל לבּנו?”.

“אין זאת כי רוח נדיבות היא באדם; אשר לזאת גם החריש נחריש בצר לנו ונשמור לפינו מחסום, ובעת טובה נפתח את שפתינו ונשפוך את לבּנו לפני כל איש”.

“הלא זה אשר יעשה גם עפר האילים אשר היה בו חץ הציד – לוּ רק נאמין לדברים אשר יספר לנו פְרֵילִיגְרַט החוזה – כי ינוס מתוך עדר האילים הבריאים ובא אל היער והסתתר בין הסבכים, לבעבור ימות שם באין רואה”.

“את זה חשבתי בדברי. ובדבר המתים – אמרתי בלבי, – זכר נזכור אותם בעת טובה, יען אשר נחשוב כי זכו לחיי עולם הבא, וחיי עולם הבא דומים יותר אל עת הטובה אשר לנו מאשר ידמו אל העת הרעה”.

“המאמין אתה בחיי עולם הבא?”.

“מאמין אנכי בהם בכל לבי ומאֹדי, ולוּ גם לא יהיו החיים האלה בלתי אם שנה ערבה אשר חלומות אין בה”.

"למה תאמר: אשר חלומות אין בה?.

“יען כי לא נדע – כמאמר הַמְלֶט –, מה־משפט החלומות בשנת מות זה”.

“ואם החלומות האלה יהיו רק חלומות טובים?”.

“דבר אשר כזה לא יתּכן! במקום שם האור, שם גם צל, והאיש אשר החלום ימלא אותו נחת ונעימות, והיה האיש הזה נכון גם לחלום אשר ימלא אותו פחד וחרדות”.

“המרבּה אתה לחלום?”.

“חולם אנכי עד בלי די!”.

“ואתה מאמין בחלומות?”.

“כן, מאמין אנכי לאמר: בבוא עלינו שנה והחליקה את גלי החיים הסוערים והקימה את הסערה לדממה, אז נכיר פי שנים את כל הנעשה בתוך המצולה במעמקי תהומות נפשנו. ולכן אאמין כי הנפשות אשר נאהב או אשר נשנא אותן בחלומותינו, אותן נאהב או נשנא באמת גם בהקיץ, ולוּ גם לא ידענו את כל זה בהקיץ, ולוּ גם חשבנו בהקיץ את ההפך מכל אלה”.

“הלא נפלא הדבר כי רואים אנחנו בחלומותינו תמיד רק את הנפשות אשר רחקו ממנו!”.

“לא תמיד נראה את הרחוקים; ואני הנה עוד זה מעט אשר ראיתי את תמונתך בחלום הלילה”.

“את תמוּנתי? הוי, הגידה לי, הגידה: האם הייתי מן הנפשות האהובות או מן השנואות או מן אלה אשר בהקיץ לא נדע על אדותיהן דבר?”.

“אבל מה אֹמר ומה אגיד לך על כל אלה, שכנתּי?”.

“רק אמת תאמר, ואַל תכסה ממני דבר!”.

“ובכן אפוא אֹמר לך כי לא מצאתי אשר עשתה תמונתך כל פעלה בנפשי”.

“אם כן אפוא הייתי מן הנפשות אשר בהקיץ לא נדע על אדותיהן דבר?”.

“מה אעשה ואַתּ רק אמת שאלתּ!”.

“המצאתי חן בעיניך יותר לוּ הייתי כעלם הצעיר אשר יאמר הֵינֶע ולוּ כרעתי גם אני על ברכי לפניך וקראתי: שכנתּי, אהבתיך!?”.

“לוּ עשית כדבר הזה, כי אז חי נפשי אם לא על פניך לעגתי לך!”.

“ובכן ראי ושימי אל לב!”.

“היש עם לבבך להוסיף עתה לקרוא באזני מעל הספר אשר החלות לקרוא?”.

“חפצך חפצי, שכנתי!”.

והמקום אשר דבּרו את הדברים האלה הוא “הסֻּכָּה”, כי הוא מקוֹם שעשועים אשר בחרה לה הדה מכל האי ושמה הביאה את אורחה החדש ממחרת יום בואו ושם ישבו יחדו ושם דברו את רב דבריהם. והסכּה בנויה בקצה מזרח האי על פני שפתו הקיצונה, אשר שם הגיעו הברושים עד שפת גבעת החול, וגבעת החול גבהה במקום הזה עד למעלה גבההּ, מעשרים רגל ומעלה, ותהי שם כקיר נטוי היורד הימה. והסכה עשויה מרבּעת; משׁלשת עבריה יסבּוּ אותה הברושים העבתּים, לסֹך עליה מן הרוח הנושבת, והעבר הרביעי פתוח אל פני הים, וגג עשוי מכסה בד נטוי עליה מלמעלה, ושם שלחן קטן וספסלי עץ. “אכן אין במקום הזה מקום טוב לחלום חלומות בהקיץ ולקרוא בספרים!” אמר פאול בראותו את המקום הזה בראשונה. “ואף גם לא נועד המקום הזה בלתי אם לדברים האלה אשר אתה אומר!” ענתה אותו הדה – “והיה אם יש עם לבבך להתחבר עמי גם אתה במלאָכות הנעימות האלה, אז ברוך תהיה לי במקום הזה!”.

ואל המקום הזה הלכו באו האנשים הצעירים השנים יום יום כמעט האיר הבקר, והיה בעלות שמש הקיץ בבקר מתוך הים, ויראו השנים בלכתם ברגש יחדו ובדברם איש אל אחיו בקנאה גדולה, והשמש מתאֶרת את צלליהם על פני החול הלבן אשר על פני שפת הים. כי אָהבה הדה מאד מאד את האור ואת הבקר, ופאול השתומם בימים הראשונים מאד בראותו את העלמה עובדת כל היום גם עבודת רוח וגם עבודת בשר ולא תשבות רגע, והיא לא תתן לעיניה שנה בלתי אם ארבע או חמש שעות בלילה. “אכן כּשרוֹן הוא לעלמה להאריך את ימי החיים הקצרים”, כאשר דבּר פאול, ופאול מצא את סודה זה רק על פי מקרה, והוא מקרה אשר היה גם לסבה לשניהם לקרוא איש לאחיו שׁכן וּשׁכנה, תחת אָדון וּגברת אשר יסכינו בם האנשים העושים את כל מעשיהם לפי המשפט הקבוע. וזה הדבר: בעלית הבית במזרח באחד משני החדרים הקטנים אשר שם, התגורר פאול בכל הימים אשר הוא יושב במקום הזה, וקיר עב אשר פתח אין בו מבדיל בינו ובין החדר השני, והוא חשב כי החדר השני ריק באין יושב; וקלמנטינה לנה היא ובנה ואמתה באחד החדרים התחתונים אשר משמאל, ופאול כשב כי גם את הדה הרביצו באחת הפּנות אשר שם. ופאול קל מאד בשנתו, אשר יתעורר כרגע לכל המֻלה ולכל הגה, כמשפט כל האנשים רַבֵּי דמיון ומרבּי חלומות, ולכן התעורר בּבקר בבקר בכל יום לקול רעש דלת בהפתחה וּבהסגרה, ואחרי כן שמעו אזניו קול צעדים קלים על רצפת המסדרון עד מקום שלבּי המדרגות, וידע כי צעדי אשה הם, ואחרי כן שבה הדממה להיות כבראשונה, והוא גם הוא שב ויישן וירדם; ורק מקץ שעות אחדות קם וירד וישב לשתות את הקאוָּה אשר ישימו בבקר בבקר על השלחן אשר באולם הגן, ושם יושבת הדה בראש, וקלמנטינה יושבת בסתר פנת רפידתה והיא מתגנבת עוד לפהק פעמים אחדות בלאט. ובערב תלכנה הנשים לבוא אל חדרי המשכב בטרם יעזבו הגברים את מקומותיהם, כי עוד פקיד חובלי המצפה עורך לפני הגברים את מזרקי יין הפּונש אשר ימסוך להם, ולכן בעלות פאול אל חדרו כפעם בפעם, וידע כי שכנתו גרת החדר השני קדמה ממנו לעלות, ובאין עם לבו לשאל פי איש למען דעת מי השכנה הקרובה אליו בחדר השני, לכן אמר להרים את הצעיף אשר על פני התעלמה הקטנה הזאת במו ידו; ובבקר יום השני וייקץ ויתעורר משנתו עוד בטרם עלות השמש, והוא ידע כי שכנתו עוזבת את חדרה יום יום רק אחרי עלות השמש, ויקם לאטו וילבש את בגדיו, ובהאיר פאת השמים האדֻמה אשר במזרח, ויגש אל החלון ויפתחהו בלאט ויבט החוצה.

ותהי ראשית מעשהו להביט הצדה אל פני עבר הימין, והנה את אשר קִוָּה אותה מצא! רק מדות רגל אחדות ברגל אדם בינו ובין החלון אשר לחדר השני, והחלון השני הזה פתוח גם הוא, והדה עודה בחדרה מבטת גם היא בעד החלון החוצה, והיא עוטה מעטפת משי על צוארה; ופניה מָפְנִים ממנו אל מול פני העבר השני, מקום שם מזרח השמש, ולא ראה בלתי את ללאות הארגמן הנחמדות אשר לכפתה על קדקד ראשה, אשר משם תשתפכנה שערותיה השחורות והמזהירות. ובטרם עוד ישים האיש הצעיר אל לבו אם לא נכון שבעתים מלפניו להשיב את ראשו לאחור החדרה, והדה הפנתה את ראשה בהיות מקרה ותראהו ותבט אליו, ופאול ראה את פניה אשר שׁפך עליהם השחר את נגהותיו הנפלאות וירא את אשר קרן עור פניה ואת אשר תשתאה אליו כמעט ואת אשר יחלוף על שפתיה כמו שחוק, ויחשוב בלבו כי לא ראו עוד עיניו מעודו תמונה יפה ונחמדה כזאת.

Bon jour, voisine" (שלום בבקר, שכנה)!" קרא פאול.

Bon jour, voisin" (שלום בבקר, שכן)!" ענתה אותו הדה ולא נבוכה אף רגע.

“לא ידעתי עד הרגע הזה כי שכנה נחמדה אשר כזאת קרובה אלי!”.

“הלא זה הדבר אשר יאמרו המושלים: אם תקום בבקר ומצאת זהב!”.

“ואני לא ידעתי את חמדת הבקר עד היום הזה”.

“רק אשמתך היא”.

“ואתּ?”.

“עוד נערה קטנה מאד הייתי וארא ספר ציורים אשר יֻתּן לילדים, ושם ציור עלות השמש עשוי בצבעים, ומתחת לו המשל הנחמד ההוא. והציור ציור רע מאד, עם שׁמשוֹ הצהוב השולח את קרני אורו הצהובות והרחבות אל כל עבר ועם האִכּר ובנוֹ האוסרים את השור אל המחרשה; ואולם הציור הזה פעל בנפשי פעלה גדולה מאין כמוה. וממחרת היום בבקר התגנבתי לצאת מחדרי, ובעד החור אשר בַּעֲלִיָה ראיתי בפעם הראשונה את השמש בעלותה על נאות השדה ועל הגנות אשר לעיר, מקום שם בית־החנוך אשר לי. ולמן היום ההוא ומעלה עד היום הזה לא אוכל עוד לישון יום יום בבקר בעלות השחר, עד אם קמתי וראיתי את המראה”.

“ומה אַתּ עֹשׂה יום יום בבקר עד בֹּא המועד וגם אנחנו הנרפים והעצלים נקום ממשכבותינו?”.

“אכן גם המועד הזה יעבור לי עד מהרה! יש אשר אקרא בספרים, ויש אשר גם קרֹא לא אקרא, ורק אארוג או ארקוֹם; ואולם גם אלה לא אעשה בלתי עם לתת פּעל לכפּי, תחת אשר רוחי חושבת מחשבות אחרות”.

“מה משפט המחשבות האחרות האלה?”.

“חי נפשי אם ידעתי! ורק אחת אמרתי בלבי: אמנם צר לי מאד כי אינני איש מלֻמד או איש חוזה חזיונות, כי אז מה רבו הספרים אשר עשיתי!”.

“נסי נא וכתבי!”.

“חלילה ממני!”.

“מדוע?”.

“כי אינני יודעת לכתוב”.

“אין זאת כי תחשבי אשר אין אתּ יודעת לגתוב כְּגֶאתֵּע או כְּלֶסִינְג?”.

“לא! אין אנכי יודעת לכתוב גם כנערה בבית־הספר אשר תתאמץ כי ימצא כתבה חן בעיני מורה. אכן רק מלאכת מעשה הכתיבה תכבד עלי מאד, ואני לא אדע על מה היתה כזאת; כמעט כתבתי כמלוא הדף האחד, והנה נלאתה כף ידי ולא אוּכל כמעט להחזיק עוד בעט; וגם לא יוכל איש לקרוא את אותיותי המטרפות, אשר מראיהן כמראה כתב חרטמים, וגם אני בנפשי לא אבין לקרוא אותן כמעט עברה שעה אחת לכתבי”.

“כי עתה קחי לך איש ועשי כמעשה הסופרים הגדולים, וקראת באזניו את כל אשר תאמרי לכתוב, והוא יכתוב מפיך על הספר; ואני כל הימים אשר אשב פה נכון אני לקראתך להיות לך לסופר נאמן בכל עת אשר תבקשי”.

“ראה הנה אנכי עֹשׂה לך כאשר דברת”.

“הלא זאת תקותי”.

“ואף גם יכול תוכל כרגע לעזור לי בכתבךָ; כי עלי להשיב כיום הזה את הספרים אשר שלחה אלי אָלגאַ רעותי מן העיר, ואני בטרם אשיבם אמרתי להעתיק לי משם שירים אחדים אשר מצאו חן בעיני, ואתה הלא תכתבם לי משם על המגלה”.

“בכל לבי נכון אני לעשות את רצונך”.

“ומתי תמצא לך מועד נכון לעשות את הדבר?”.

“כרגע”.

“כי עתה קום ובאנו אל אולם הגן; ואני אראה נא אם גם לכתוב תיטיב ככל אשר תיטיב לקרוא”.

בין כה וכה והשמש עלה, והם באו שניהם אל אולם הגן. אז ישבו רגעים אחדים וישאפו את הרוח הצח והקר אשר באש אליהם דרך דלת הזכוכית הפתוחה ויביטו אל הים ויראו והנה רק גלים קלים נראו עליו בבקר הזה, ואחרי כן יש פאול אל השלחן ועצמותיו תרחפנה מעט מקור, ויכתוב, והדה שׂמחה וטובת לב והיא מתהלכת באוּלם אחת הנה ואחת הנה, ויש אשר מדי עברה על פני העוגב ותך על ידותיו ויתן קולות אחדים, או יש אשר זמרה כמעט רגע את ראשית אחד השירים, ובין כה וכה והיא קוראת באזני פאול את הדברים אשר יעתיק.

למן הבקר הזה ומעלה ויהי משפט פאול ככל אשר היה משפט הדה אחרי ראותה את הציור אשר בספר הציורים, והיה כשמעו את צעדי רגליה בבקר בעלות השמש, ולא יכול עוד לישון גם הוא; ויהיו השנים ערים ויושבים לפעמים שעות אחדות יחדו בטרם תקום קלמנטינה משנתה אשר תישן שמונה ותשע שעות, והיא עיפה תמיד אחרי קוּמה והיתה כאשה אשר שמונה ותשע שעות הלכה בדרך ברגל, ואחרי הוֹציאָה מפיה את הדברים לאמר: “שלום בבקר!” והתנפלה לאִטה אל תוך רפידתה במקצוע, ושם תשב “עד שוב בינתה אליה מעט מעט”, כּדבר אשר אמרה על נפשה במו פיה. והדה ופאול יושבים ומדברים כבראשונה ולא ידעו כל מעצור גם אחרי בוא קלמנטינה החדרה, והיה כצאת מפיהם דבר טוב אשר עליו תשחק גם קלמנטינה, אז תתעורר גם היא מן המקצוע אשר היא שם, וּפקחה את עיניה היטב להביט בפעם הראשונה אל פניהם בתכלת עיניה הגדולות המלאות אהבה ורצון, ולקחה בידה את כוס הַקַאוָה אשר ערכה הדה לפניה, ובאה גם היא בדברים עמם.

“הלא תגידו לי, ילָדי, כמה מספר הספרים אשר כליתם לקרוא היום בבקר?” תשאל.

“גם לא דף אחד, מוֹדעתּי! ואולם אם יש עם לבבך והחלותי לקרוא כרגע; הלא זאת, גברתּי הדה?”.

“נכונה אני לקראתך, שכני”,

“חלילה מכם, ילדי! הלא רק צחוק עשיתי לי, ואתם ידעתם היטב כי אין לבי נכסף לקריאת ספרים; זולתי ספרים מלאים הוֹללוּת ושחוק אם תבקשו לי; כי אין חפץ לי בחזיונותיכם המלאים דברי עצב מדאיבי נפש ובספּוּריכם אשר מלאוּ אותם סופריהם דברי פילוסופיה ומחקר”.

“ומה אם אבקש לך ספר נחמד אשר ישׂמח לב אדם?”

“כי אז ישמח לבי גם אני; ואתם קומו נא ועברוּ לפני עד הסכּה, ואני אבוא רגע אחד אל הנער לראות את שלומו, ואחרי כן אעלה אליכם?”.

“אבל כדברים האלה דבּרתּ אלינו גם אתמול, ואנחנו רק לשוא חכּינוּ”.

“ואולם כיום הזה בוא אבוא אל נכון; רק אַל נא תחכּוּ לי בקריאתכם, כי לא נורא הדבר גם באחרי לבוא ואת ראשית הקריאה לא אשמע”.

“אבל מודעתּי! איך ידבּר איש דברים נוראים כאלה על כל מלאכת מחשבת אשר בספרים?”.

“האם אחרת תראינה עיניך בחיים? אם לא יהיו גם כל ימי חיינו רק שברים שברים? ואם אתּה, פאול איש חמודות, לא ידעת עוד את הדבר הזה, כי אז חכה נא עד אשר תזקן כמוני, וידעת גם אתה”.

“אבל מודעתי הנחמדה! הלא צעירה אַתּ ממני חמש שנים!”.

“ואולם, פאול איש חמודות, הלא אשת איש אנכי, ואתה דע לך כי האשה אשר היתה לאיש תּזקן עשר שנים מן האיש הצעיר אשר לא לקח לו אשה ואשר מדה אחת לשנותיהם; ובכן זקנה אני ממך חמש שנים!”.

“לוּ יהי כדבריך~ ואולם יהי נא עתה גם כּדברי אשר אֹמר אליך, כי אנשי מלאכת המחשבת לא יבואו בלתי אם למלא את הפרצים אשר שׂמוּ לפנינו ימי חיינו בהנתנם לנו שברים שברים; הן החיים לא ירשמו לפנינו את רשימותיהם בלתי אם במרוצה ובחפזון, ולכן יבֹאו אחריהם החוזה והחושב ומלאו אחרי הרשימה הקצרה ועשו אותה מלאה ושלמה”.

“אין לבי הולך אחרי דברי מחקר כאלה. הנה הדה לפניך, נסה נא את דבריך אלה אליה. ואתם לכוּ וחקרוּ את משפטי מלאכת המחשבת ואת משפטי החיים עד בואי אליכם”.

וזה המשפט אשר עשו יום יום, להפרד איש מעל אחיו אחרי הצהרים ולבוא איש איש אל חדרו הקר או אל כל מקום אשר ישאהו רוחו, להיות שם כל המועד אשר יגבּר החם בחוץ ולכתוב מכתבים או לקרוא בספרים או לישון ולעשות איש ככל הטוב בעיניו. והדת הזאת נתּנה מאת הדה, והיא אשר אמרה כי רק לחכמה תחשב לכל חברה היושבת בנאות שדה לוּ תעשה גם היא כמוה. “אין דבר אשר ירפּה את הנפש” אמרה, “כדבר שבת אנשים יחדו מאין הפנות, ולוּ גם נשב עם אנשים חכמים מאד ועם אנשים אשר אהבנו אותם בלבנו. הן גם אנשים אשר דברים רבים להם להגיד איש לרעהו, והגידו איש לרעהו את כל הדברים הרבים, וכלוּ גם הם באחרונה; וגם בחור ובתולה ראיתי, אשר אהבו איש את אחיו מאד מאד ואשר ישבו יחדו כל היום וידברוּ באין מעצור, והיה בהיות הערב וארא את פניהם והנם עיפים ודלים, ומראיהם כמראה שתי צפרים קטנות ונחמדות, מן הצפרים אשר יקרא להן שם “אִינְסֶפַּרַבְּלות” (לא־נפרדות), והן יושבות יחדו על בד העץ אשר בתוך הכלוב באין קול ובאין הגה. ואנחנו בני האדם הלא את חיינו אהבנו מכל סגלה; ואולם היכל יכלנו לשאת את נטל סגלת חיינו זאת, לולא חדלנו מהם יום יום כמעט, לתת לעינינוּ שֵנה?”.

ובנטות היום לערוב והתאספו כלם שנית ויצאו לשוח, אחרי התחזקם ואחרי לבשם רוח חדשה, והרוח אשר לבשה אותם היתה לפעמים רוח עליזים ומשובה נצחת; ויהי הם לוקחים להם סירה קלה וירדו בה ויצאו הימה. והים מלא הוד והדר, לקחת לב כל איש ולהשיב נפש כל עובר, ותהי הסירה נחפזה לעבור על פני הגלים המתגלגלים. או יש אשר הוּסר המשוט, והסירה התנהלה לאטה על פני חלקת המים, והשמש יורד הלך וירד עד טָבלו בתוך הים, והאדימו פני השמים כארגמן, והים והשמים לבשו אלפי אורות אשר אין קצה לתפארתם. אז יחלום החולם בהקיץ, ודבקה עינו אחרי עב קלה ואַדמדמת, ובנסוע העב ברקיע השמים ממעל, ונסעה נפשו גם היא עמה יחדו, ובאה אחריה עד חביון גנזי המרום אשר שם מעון הרוחות הטהורות, ובשוב עינו ממרחקים אלה ושבה והביטה על סביביה וראתה את פני אחת הנפשות הקרובות אליו, אז יש אשר יביט האיש את כל הנפלאות ואת כל החמודות ההן גם בפני נפש האדם האהובה והנחמדה לו אשר הוא יושב עמה בתוך הסירה. – ובערב הם שבים כלם הביתה, אחרי אשר רעבוּ מרב רוח קר אשר על פני הים ומרב מלים אשר הכבירו ומרב שחוק אשר היה על שפתיהם; ובכלותם לאכול את ארחת הערב, וקם פקיד חובלי המצפה כפעם בפעם למסוך את מזרקי יין הפּוֹנש אשר לא יחסר לעולם, ופאול יהיה לו לעוזר אשר עליו ישען, כי הוא היודע, ואותו ישאל הזקן אם עשוי הממסך כמשפט למען יטעם לחך הנשים; אז יקום האיש לבית עלצע, אשר לא יפּקד מקומו בבית הזה מדי ערב בערב, ונגש אל העוגב לפתוח את סגורו ולהכין אותו לפני הדה, ואת כנורו יוציא מן הארגז אשר לו, והיה כל דבר נכון לזמרה. וככב הדה המאיר בכל עת יאיר ברגעים האלה שבעתים ושבעה, ופאול יחמוד לנפשו את הרגעים האלה להביט את הככב המאיר ההוא, ונפשו תתענג על האור הנפלא הזה שכם אחד על כל עת תמיד. ופאול טרם ידע אם החליפות והחדשות אשר היו עמו עוררו את חושיו בו, ואם באמת יתרון חכמה וכשרון נתּן להדה לזמר ולנגן; ואולם אחת ידעה נפשו, כי לא שמעו עוד אזניו קול שירה וקול זמרה נחמדה ככל אשר תשמענה הפעם. הן לא היה קול זמרתה נקי מדפי, ולוּ שמע את קולה איש מבין ויודע יותר מפאול, כי אז מי יודע אם לא מצא חטאים לתורתה, ואולם אחת הבין פאול ואותה ידע: כי אין כהדה על פני כל הארץ איש אשר יחדור עד התהום ועד היסוד אשר לרוח כותב השיר ואשר לרוח כותב הנגינה; ויש אשר עבר פאול גם מן הגבול הזה והלאה, ואמר כי חודרת הדה לפעמים גם מן התהום ומן היסוד ההוא ולמטה, והיא מנגנת ומזמרת את כל אשר היה גם לב המשורר ועושה הנגינה להגיד, ולא הגידו, כי לא עצרו כח עוד, ורק הדה הוסיפה עליהם בכחה ותְּעַר את כל צפונותיהם אשר היו בקרב לבם פנימה. ואולם עוד אחד נלוה אל פאול להשתומם גם הוא על הדה, והוא אבי הדה. כי היה ארי־הים הזה אוהב את הזמרה בכל נפשו ומאדו, כרעהו אודיסיוס אשר היה לפניו, ובשבתו על מזרק יין הפּוֹנש אשר לפניו במקצוע רפידתו לא גרע עיניו מפני בתו אף רגע אחד ויהי שומע את זמרתה כשומע קול אלהים מדבּר אליו מחביון עזו, כי על כן דמה פאול אותו אל בן לֵעֶרְטֵס, הוא אודיסיוס, בהיות קשור אל תרן האניה ועיניו נשואות מאין הפגות אל סלע הסירֵריות והוא מקשיב אל קול זמרתן העָרב. ובכלות הזמרה, ושָׁאַף הזקן פתאום רוח בחזקה, והביט אל האנשים היושבים אל השלחן מסביב לו, ועיניו אורו מאד, והיה כשואל: האין זאת נערה אשר זהב לא ישוה בה? ואחרי כן יקרא את יחידתו אליו, והעביר את כף ידו על חלקת לחייה אשר האדימו מרב רגש, ושאל אם לשוּמַן השיר המוּשר ואם לְמֶנְדֶלְסְזוֹן – “כי נפלאות אראה בך, דוקטור, אשר כמעט תפתח בתי את פיה ואתה תכיר כרגע למי השיר” – ואת כוסו יתן על פי יחידתו למען הגמיאֶנה נטפי יין אחדים, ואחרי כן יאמר: “ועתה רק עוד שירה אחת, הֶדִינְג! (כי כן יקרא לה ברב געגועיו) שירי נא לנו עוד רק את השירה אשר שרתְּ אתמול בערב, על הנשמה ועל הלב ועל הקבר, ואשר טעמי נגינותיה עולים אחרי כן והיו ככה; טם, טם, טם, טם! הלא ידעת את אשר אחשוב!” והדה תגש שנית אל העוגב ושרה את שירת רִיקֶרְט: “אַתּ חמדת נשמתי, אַתּ חמדת לבבי!” על פי הנגינה הנפלאה אשר שָׂם לה רֹבּרְט שוּמן.

וקלמנטינה תחשוך ולא תהלל את הזמרה אשר תשמענה אזניה, ופאול לא ישים לבו אל הדבר הזה, באמרו: יודעת קלמנטינה את הדה זה שנים רבות ועיניה ראו את כבודה ואת תפארתה פעמים אין מספר, ולכן לא חדש עוד כבודה בעיניה; ואולם שב פאול וישתומם בראותו, כי יש אשר תאמר קלמנטינה לתת יקר וגדלה לאיש לבית עלצע יותר גם מהדה וכי חושבת היא אשר יתר שאת לו במלאכת הזמרה גם מחברתּוֹ אשר נלוה אליה, וּבדבר הזה נטה פאול מאחרי קלמנטינה. אכן ידע גם הוא כי סגן פקידי הצבא מיטיב לנגן, וזה הדבר אשר חשב עליו פאול בלבו: משכיל הוא מאד מאד לנגן בכנור; יודע הוא לזמר כמשפט, וגם בקראו את אותות הזמרה מעל פני הדף בפעם הראשונה, וזמר ונגן אותם כרגע; וגם מסתרי תורת התאחדות הקולות והתחברותם ידועים וגלוים לו; והוא יודע להלָוֹת אל כל מזמר ולנגן אחריו בכנורו ביד חרוצים; והיה בהתאסף חברים יחדו לשמוע שיר וזמרה, אז יהיה להם האיש לבית עלצע לכלי חפץ מאין כמוהו; ואולם דבר יחסר לאיש הזה, ובכל מנגינותיו ובכל זמרותיו יחסר הדבר הזה, והיא הסגלה מכל הדברים, כי היא: הנפש. רוח קרה נושבת בכל זמרותיו ובכל נגינותיו, כרוח הקרה אשר בתוך עיניו. הידע האיש הזה את האהבה מעודו? היש כח לאיש הזה לאהבה את איש או אשה?

ויהי היום בערב ופקיד חובלי המצפה יושב עם גוסטאף, אשר בא גם הוא אל ה“נדוּר” אחרי המנעו לבוא זה ימים אחדים, והוא מספּר באזני המשגיח על אניות המשאבים את אחד מספוריו הגדולים אשר לא יתמו לנצח, והדה ואיש לבית עלצע יושבים גם הם לפני העוגב ומתוכּחים ומתעקשים איש עם אחיו על אֹדות דבר מדברי הזמרה, כמשפטם כפעם בפעם, ופאול נגש אל קלמנטינה וישם גם לפניה את השאֵלה ההיא אשר שאל את נפשו לאמר: הידע איש לבית עלצע זה את האהבה מעודו? היש כח לאיש הזה לאהבה את איש או אשה? – וקלמנטינה שמעה את הדברים, ופניה האדימו גם הפעם רגע אחד, ותהי כנבוּכה ותאמר: “מה מחשבתך בדברים האלה, שאֵרי?”.

“אבל, קלמנטינה הנחמדה, היש אשר תוכלנה להיות לשאלתי זאת גם מחשבות אחרות?”.

“לא כן, ואני רק אמרתי לשאל: מדוע אינך מאמין כי כח לאיש הזה לאהבה?”.

“יען כי קולו מלא קור ועיניו גם הן מלאו קרה”.

“ואני לא כן דמיתי; ונהפוך הוא, אשר בזמרו זמרת־משנה עם הדה והיה קולו ערב ונעים מאד”.

“הלא ירח הוא, אשר עינו כהה ואשר חם אין לו, ורק מן השמש יהיה לו אור וחם”.

“ידעתי, ידעתי; רק הדה היא המוסיפה על הטוב גם את הנבחר”.

“ראי הנה דבריך אלה יהיו כמעט כדברי לעג, ואני אמרתי בלבי כי כן הוא מחשבתּך על הדה באמת”.

“כן היא; ואולם אתם הלא באמת תרחיבו מעט את הגבול בכל הנוגע אל הדה; עוד מעט ואתם תפנקוּ לי את הילדה הזאת עד בלי די, ולי אני תהיה אחרי כן העבודה להשיב אותה לבצרון ולאיתנה הראשון”.

“הוי, מודעתּי, מודעתּי! הן לא רוח קנאה עברה עליך לקנא בהדה?”.

“חלילה ממני! הנה אהבתי את רעותי כאשר לא תאהב אחות את אחותה מולדת אמה, ונפשי יודעת מאד כי עולה היא עלי בכל דבר ודבר”.

“רק בדבר אחד לא תעלה עליך, והוא דבר אשר נחשב מאד בעיני הנשים”.

“ומה הדבר הזה?”.

“כי יפה אַתּ שבעתים מהדה”.

“אין זאת כי רק מצחק אתּה”.

“רק באמת ובּלב תמים דברתי. ואני הנה ידעתי היטב כי אין בכל הבית הזה איש, זולתי ולטר אבינו, אשר לא יחשוב כמוני; וגם אַתּ מוֹדעתּי חושבת כזאת”.

“חן חן לך על הכבוד אשר הנחלתני! אכן הטיבות לתת לי שלוּמים תחת כל היתרונות אשר חִסּרתּ ממני”.

“הנה עוד יתרון אמרתי לתת לך, לולא הראיתִני את ההפך”.

“ומה היתרון הזה?”.

“כי משכילה אַתּ לראות את בני האדם ולהכיר עד מהרה את תכונתם ואת משפטם”.

“ובמה הראיתיך את ההפך?”.

“כי תאמרי אשר לא קרות עיני האיש לבית עלצע, ואַתּ הלא ידעת היטב כי לב האדם בתוך עיניו ינוח”.

“אכן אמרתי על דבר האיש הזה כי עיניו מפיקות רק חכמה, ולא קרה”.

“אבל יש חכמה, והיא אינה בלתי אם רוח קרה”.

“ובכן נוסף עוד אחד על צרי האיש לבית עלצע”.

“אכן רב לו כי תחת כל אלה היית אַתּ לו למלאך מליץ”.

כי רבים קמים עליו, ולכן עמדתי לימינו לצדק נפשו, והוא איש אֻמלל".

“ומי הגיד לך כדבר הזה?”.

“הוא במו פיו הגיד לי”.

“ואני אמרתי כי נאוה לאיש לשאת עמל ותלאה ולהחריש”.

“נקל לדבּר כדבר הזה, וכבד הוא לעשותו”.

“ואולם מי איש בעל נפש, והתחזק לעשות וגם יכול יוכל”.

“והגבר אשר יראה עני לא יתאונן רק לנצח באזני איש?”.

“לא יתאונן לנצח, ואולי נסלח לו רק בשפכו שיחו בחיק רעו הנאמן לפניו?”.

“ומה אם מצא אותי איש לבית עלצע נאמנת לפניו? ומה אם אני הייתי לו לְרֵעָה? –– למה אתה נותן בשחוק קולך, שאֵרי?”.

“שׂאי נא לי, מודעתי הנחמדה, כי לא עצרתי ברוחי! ואני הנה עלה על לבי ברגע הזה כי יש אשר תקום “מחלקת” קטנה בינך ובין גוסטאף על כל הנוגע אל הענין הנחמד הזה”. ופני קלמנטינה האדימו שבעתים מבראשונה ותשאל: מה הגיד לך גוסטאף על האיש לבית עלצע?"?

“אם חפץ תחפצי לשמוע את דבריו כשפתו וכלשונו, הנני ואגידם לך: אמנם איש כלבבי איננו”.

“ומה שֹׁרש דבר נמצא בגוסטאף כי עוין הוא את האיש לבית עלצע?”.

“אולי לא ישרו עיני האיש הזה בעיני גוסטאף גם הוא כאשר לא ישרו בעיני”, ענה פאול וישחק.

“אבל למה בקש גוסטאף את קרבתו?” קראה האשה בקנאה גדולה – “למה בקש את נתיבותיו ולמה חרד לקראתו שבע ביום עד הביאוֹ אותו אל ביתנו? הן התחבא האיש בראשונה אל כליו ולא קרב אלינו, ובבואו אל ביתנו לא בא בלתי אם אחת בשבוע; אז לא שקט גוסטאף ולא ידע מנוחה עד הקימו את מזמתו אשר יבוא אלינו האיש יום יום. וגם אודה ולא אבוש כי היה גוסטאף בעיני לשוכח טובה, אחרי אשר היה האיש לבית עלצע טוב ומיטיב עם כּלנוּ בכל עת, ואף כי עם גוסטאף; ועוד זה מקרוב בהיות לגוסטאף עבודה גדולה לעשותה, אשר לא ידעתי מה היא, והוא טרם עצר כח להשלים את העבודה למועד הנכון, אז התעורר האיש לבית עלצע ויעבוד את עבודתו תחתיו ימי שבוע אחד תמים, ויעש את המלאכה יומם ולילה ולא שָבת, ויחשב את חשבנותיו ויערוך את רשימותיו, וגוסטאף הגיד במו פיו באזני כל כי משכיל סגן־הפקידים במלאכת ההנדסה שבעתים ממנו”.

“אכן עתה נפקחו עיני לראות נכונה; עתה ידעתי מה שרש דבר נמצא בגוסטאף כי עויֵן הוא את סגן־הפקידים”.

“ומה שרש הדבר הזה?”. שאלה קלמנטינה בכליון נפש.

“כי עברה עליו רוח קנאה לקנא באיש לבית עלצע – על דבר אשר תעלמות סתרי ההנדסה נגלו לפניו יותר ממנו”, ענה פאול וישחק.

וקלמנטינה אמרה לענות אותו דבר, ואולם ברגע הזה יצאו הדה ואיש לבית עלצע מן האולם ויבאו אל הגן הקטן אשר שם נדברו קלמנטינה ופאול, ויבקשו את פאול להיות לשופט ולמוכיח ביניהם בַּדבר אשר התעשקו על אדותיו. ופאול מצא ויוכיח כי צדק סגן־הפקידים מהדה, ועל כן מצאה הדה להגיד גם היא, כי רֹאָה היא עין בעין אשר רוח הים פעל על פאול את פעלתו לרעה לעכור את רוח בינתו עד בלתי יוכל עוד לשפוט נכוחה.

אז חדלו אנשי החברה הקטנה להיות איש איש בודד עם רעהו במקצוע אשר בחר לו, ויבחרו להם ענין אחד ודברים אחדים, וידברו כלם יחדו. ובטרם נפרדו הנשים מעליהם בערב ההוא, ויתיעצו עוד ויגמרו לרדת באניה ממחרת היום ולבוא עד ההר אשר לפני האי הגדול. אז עזבו הנשים את הגברים לבדם לעלות על יצועיהן, והגברים ישבו עוד אחת יחדו על מזרקי יין הפּונש אשר מסכו להם, ופקיד חובלי המצפה ספר באזני שומעיו את דבר אחד מספוריו הרבים, אשר קרה אותו בהיותו באניתו על שפת הנילוס, והספור מלא שחוק והוללות רבּה, כי על כן שחקו כלם בשמעם; ואולם פאול לא שחק ולא פתח את פיו, והדברים אשר שמע נפלאו ממנו ככל הנפלאות הגדולות אשר בתהומות הנהר הנפלא ההוא אשר במצרים, כי לא היה לבו עמו בשמעו והוא לא ידע ולא פקד ברגעים האלה בלתי את הדברים אשר היו בינו ובין מוֹדעתּוֹ היפה ואשר לא חדלו מפעם את לבו בקרבו. אכן עוררו הדברים ההם ספקות והשערות רבים בלבו אשר לא נתנו מנוח לו, ויהי כתועה במערה אשר נתיבותיה נתיבות תּעתּעים ואשר מפלט אין עוד ממנה.


 

VI

עוד באכול פאול את ארחתו עם שארו יחדו על פני אנית “הנשר” בבקר יום הראשון, ומחשבה עלתה על לבו אז, והוא לא ידע במה ועל מה, ויחשוב כי רוח קנאה עברה על גוסטאף לקנא את אשתו בסגן־הפקידים – והמחשבה הזאת לא סרה עוד מקרבו מאז ועד עתה. והנבואה אשר נבא לו לבו בראשיתו, היא באה ותהי לדבר אשר נכון הוא כנכון היום; אז ידע ויבן פתאם כי יש דבר בין שאֵרו ובין אשתו אשר איננו ככל אשר ישאל רֵע נאמן בסתר לבו, ויהי זה לצל לו בימי שבתּו על פני האי, אשר לא ראה שם בלתי אם אורות גדולים. ופאול אשר ידע את נפש גוסטאף היטב, ככל אשר ידע את עצמו ואת נפשו, הוא ראה ויתבונן כי נהפך לאיש אחר. אכן איש רך וטוב לב היה גוסטאף לפנים מאין כמוהו, ופאול קרא לו שם “הכלב האנגלי” על דבר אשר אהב את המנוחה ואת השלום מכל סגלה, והנה באו ימים אחרים אשר נהפך גוסטאף וידבר לפעמים גם דברים קשים. ויותר מכל אדם הראָה גוסטאף את קשי לבו ואת עברתו בכל עת אשר היה לו דבר עם סגן־הפקידים; ואולם אין איש אשר יגיד כי לא התגרה בו סגן־הפקידים כפעם בפעם. אכן אהב האיש לבית עלצע לצון ומהתלות ואת האנשים אשר עמו בחר לו למטרה, ורק לא עבר את הגבול אשר גבלוּ אנשים נבונים ולא השחית את הטעם הטוב בעשותו את מעשיו אלה, ובכל זאת לא הפיקו דבריו רצון, ופאול ראה גם את אשר איש זולתו לא ראה, כי עשה האיש לבית עלצע בלהטיו אלה רק בהיות הנשים בבית, ובהיות הגברים לבדם חדל ולא חמד לו לצון לעולם, והדבר הזה נתן מחשבה בלבו כי מתאמץ האיש להקל את גוסטאף בעיני הנשים, אולי יבוא יום ואשת המנֻצח תשים עטרת נצחון בראש המנַצח. אבל ברור הדבר כי לפנים לא היתה ככל זאת; כי בדבר הדה עם פאול באחד הימים האחרונים, ותאמר אליו גם היא – ולא שמה לב אל הדברים אשר היא דוברת – לאמר: “לא ידעתי נפשי! הנה קול דברים בחרו להם שני הגברים בדברם איש אל אחיו, אשר יהיו לצנינים ולמורת רוח כל שומע. מה שֹׁרש הדבר אשר נמצא בהם?” ופאול דרש ולא מצא כי יהיו דברים אחרים בין שארו ובין אשתו, זולתי דבר סגן־הפקידים; והוא להפך, כי מקבילים ומתאימים מאד שארו ואשתו יחדו, אף כי נבדלים הם בימי שני חייהם – כי זקן גוסטאף מִקְלֶמֶנְטִינָה בעשרים שנה – ואולם רוח אחד ותכונה אחת לשניהם. כמוה כמוהו היו צנועים ותמימים גם שניהם, אשר בגדולות לא התהלכו ונפלאות לא בקשו; ויש אשר יראה איש זר את האשה הצעירה ואת מעשיה, והוא לא יעמיק לחקור אותה, ועלתה מחשבה זרה על לבו לחשוב כי רק בפיה היא דוברת ובידיה היא עושה ככל הדברים האלה, ולבה אין עמה. ואולם באמת ובתמים עשתה קלמנטינה את כל הדברים ההם, ולא דברי מליצה היו דבריה ולא להתיפות בהם שאלה נפשה. באמרה – למשל – כי קרוֹא ספרים הרבה לא טוב וכי הקריאה הרבּה והמבֻלבּלה לא תתן לאיש לחשוב את מחשבותיו הוא ותעזור לו לכחש וּלזיף דמיונות והגיונות אשר לא הגה לבו מעודו. “אין זאת כי מעט מאד רוח הדמיון אשר לקלמנטינה!” דבּר פאול באזני הדה באחד הימים, והדה ענתה: “איש איש לפי רוחו ישפוט! הן אמת נכון הדבר, לא נמצא לקלמנטינה נפש משורר גדול; אין לה עתרת רב דמיון, ככל אשר נמצא לאנשים בעלי דמיונות גדולים, אשר בראותם את התלאות המדֻמות המוצאות את הנפשות הנזכּרות לפניהם בספרי הספורים, ושפכו עיניהם דמעות, ואת הנפשות החיות אשר עיניהם רואות יום יום בחיים ולא בדמיון ישכחו ולא יעלו על לב; ואולם גם באין לה דמיון אשר כזה, וראינו והנה דמיון אחר לה, כי יודעת היא לחמול את הדל ולבה נתון אל כל הנפשות החיות לשאת ולסבול עמהן בכל עת ככל אשר תוכל. ואני חי נפשי אם יש לי לב טוב אף החצי מכל אשר לקלמנטינה! ובכל חפצי אשר אני מוצאת באלפי דברים שונים הנעשים תחת השמש ואשר לבי הולך אחריהם, אינני בלתי אם בעלת חלומות ואשת דמיונות, תחת אשר קלמנטינה עושה מעשים בידים והולכת מחיל אל חיל”. ובאמת הרבּתה קלמנטינה לעשות צדקה וחסד עם הדלים, ותהי לה המדה הזאת לאחת מן המדות הראשונות אשר התנכרה בהן. וגם בהקרא אחד הספרים לפני הנשים, אז יש אשר מלאו עיני הדה דמעות, כי נגע הדבר בלבה, תחת אשר קלמנטינה לא נעה ולא זעה ועז פניה לא שֻנה; ואולם בבוא עת צרה באמת, אז רק מלפני קלמנטינה באה הישועה, ולא מלפני הדה. אמנם חלילה מהגיד כי לא ידעה הנערה רחמים ולבה לא מלא חנינה ככל אשר היה לקלמנטינה; ורק מעצור וסבלנות ואֹרך רוח לא היו לה כמוה, וגם עין פקוחה לא היתה לה כמוה לראות את כל התלאות הגדולות עם הקטנות אשר תמצאנה את בני האדם יום יום מאין הפֻגוֹת. והאשה הצעירה, אשר לא עיפה לעשות טוב בכל עת, לא מצאה נחת בקום איש להיות לעזר גם לה ברב או במעט, והיה אם התעורר איש לעשות לה גדולה או קטנה, ככל אשר יעשו הגברים לנשים בכבּדם אותן, אז האדימו פניה כפני נערה יושבת בית־הספר, ותתאמץ בכל עת להשמר לנפשה מכל חסד גדול או קטן אשר יעשה איש עמה. וגם בדבר הזה היתה לסגלה נחמדה לגוסטאף; כי לא הלך לב גוסטאף מעודו אחרי “חסדים” ריקים כאלה אשר יעשה אותם האיש עם האשה ואשר אינם בלתי אם למראה עינים, והוא מן האנשים אשר בעודו נער לא הצליחו חבריו להסית אותו לבוא גם הוא אל המורה אשר יורה אותם לצאת במחולות, ולוּ מצא איש תמים כמוהו אשה אשר תלך בנפלאות כאלה, כי אז לא השיגה ידו למלא את כל אשר תשאל, וגם לא תמצא אשה כזאת חן בעיניו, אשר לבה רק לתפארת ולמצוא חן, ולכן זה הדבר כי הקבילו והתאימו פאול וקלמנטינה יחדו מאד מאד. – “מה זה היה לך, מוֹדעתּי היפה, כי היית אשה לאיש זקן כמוהו?” שאל פאול את קלמנטינה בראשית הימים בשבתו על פני האי, ויהי כמצחק בשאלו, והיא גם היא היתה כמצחקת ותען: “רק מאהבתי להתגאות עשיתי כדבר הזה”. – “מאהבתך להתגאוֹת?” – “כן הוא, כי רמו עיני עד לאין חקר במצאי איש אשר טל ילדותו נגוֹז ממנו זה ימים רבים והוא אומר לקחת אותי לו לאשה, תחת אשר רעותי כּלן לא מצאו רעים בלתי אם את הנערים אשר אתם יחדו למדו לצאת במחולות”. וקלמנטינה היתה לאשה לגוסטאף, כי מעם האשה הזקנה היתה שומה, אשר בּביתה חנכו את קלמנטינה והדה יחדו, והאשה הזקנה והנכבדה ההיא היתה לקלמנטינה לאֵם אחרי מות עליה אבותיה, והיא יתומה באין אב ובאין אם, והאשה ההיא דוֹדה לגוסטאף ממשפחת אמו – כי פאול וגוסטאף היו קרובים איש לאחיו ממשפחת אבותם – ונפשה חשקה חשק נמרץ כל הימים, כי הנערה הטובה מכל תלמידותיה תהיה לאשה לבן אחותה לגוסטאף אשר אותו אָהבה כאם רחמניה. אכן אנשׁים רעים וחטאים הוציאו דבה כי אין עם לבב האשה הזקנה דבר בלתי אם להעביר את העשׁר הרב אשר לנערה הצעירה ולתתו לבן אחותה הקרוב אליה. וינבאו רעות גדולות לנערה בת שמונה עשר שנים בהיותה אשה לאיש כבן ארבעים; ואולם האשה הזקנה והטובה רק באמת ובלב שלם עשתה את מעשיה, והיא גן תעשה גם לוּ יהיה גוסטאף איש עשיר וקלמנטינה תהיה נערה אשר אין לה כל; וגם לא שמה לב כי נבדלו גוסטאף וּקלמנטינה במספר שני חייהם עד מאד, כי הסכינה האשה הזקנה לקרוא את גוסטאף “בני”, ככל אשר קראה את קלמנטינה “בתי”. ולא זכרה ולא העלתה על לבה כי זקן “הילד” מן “הילדה” ככל השנים הרבּוֹת אשר אמרו. וגוסטאף וקלמנטינה גם הם מצאו חן איש בעיני אחיו, כי חמד גוסטאף בלבו את יפי האשה ואת טוב לבה, וקלמנטינה הן בעודה ילדה קטנה לא יכלה נשוא את הבחורים המתיַפּחים ואת חלקת לשונם, ודברי הלצון אשר חמדה לה באזני פאול היו דברים נאמנים אשר יצאו מקרב לבה, באמרה כי מאהבתה להתגאות היתה לאיש זקן לאשה. – ובכל זאת אמר פאול בלבו כי לא טוב המעשה אשר יֵעשה, בעזוב נערה צעירה לימים את בית הספר, ובחרה בבית אחר תחתיו, הוא הבית אשר לאיש, והאיש הזקן ממנה לימים פי שנים, עד כי יהיה לה לאב לפי שנותיו, והיתה לו לאשה, כי מי יודע אם לא תנחם באחריתה. הן לא תדע נערה אשר כזאת את החיים בלתי רק ככל אשר טוב לנערה תלמידת בית־חנוך לדעת, והיא נבדלה פתאם ביד חזקה מן החיים אשר שם ראתה אור ושמחה ותענגות; ולכן מי יודע אם לא תבוא עת, וּבשבת האֵם הצעירה לפני מטת בכורה החולה, וזכרה פתאם את רעותיה ואת בנות גילה הנאספות לעת הזאת אל המשתה, והן חוגגות ושמחות ויוצאות במחול עם בחורים עליזים ושמחים, ומי ירשיע אשה כזאת אם אנחה תתגנב מבין פתחי פיה ברגע אשר קול זמרת המחולות יתגנב אליה מן האולם המלא אורות גדולים ועלה ובא עד החדר הכהה אשר שם בנה החולה והיא תתיפּח על ימי נעוריה אשר כלו ויאבדו? – ולוּ גם יהיה אישה איש אשר לא ישים לב לאלפי דברים ריקים אשר דבקו באשתו בהיותה עוד עלמה רכה ופותה, ולוּ גם יבוז לקטנות רבות אשר יתנו את אשתו לפעמים לשחוק בעיני רואיה, כי תעשה דבר אשר לא נאוה לאשה מנֻסה בנסיונות החיים, ולוּ גם יעלים עיניו מכל אלה וישא לה על כל דבר קטן או גדול, וראינו גם אז כי לא יצלח האיש בלתי אם בהיותו איש נדיב לב וחכם מאין כמוהו, אשר לא יפול לבו עליו בראותו, כי אשתו החלה להביט בעינים פקוחות ולפקוד את כל איש ואיש מן הגברים אשר יתודעו אליה ואשר יהיה לה עמהם שיח ושיג, לבעבור נסות את בעלה ולדעת מה בינו ובינם, והיה כי יאמר למנוע את נפשו ממסה אשר כזאת, הבאה אחרי המועד הנכון, אז יראֶה כאיש השואל מן האשה אמונה להאמין כי כלו טוב ונחמד! והיה כי ידרוש מעמה לסוגר את לבה מפני כל מחשבה טובה אשר יעורר אחד הגברים בקרבה, אז יראֶה כאיש השואל מן האשה ביחד חזקה להתחסד ולעשות שקר בנפשה ולדבּר בלב ולב. אכן רק בני האדם מקרב עם הארץ שמחים תמיד בחלקם ויודעים כרגע להלוך נגד החיים ולהשלים עם כל ענין ועם כל מקרה אשר יקרה אותם; ואולם כאשר יגדל וכאשר ירבּה איש להיות מופלא ברוחו מקרב העדה, כן לא ינוח וכן לא ישקוט עד אם יתַכּן את חייו לפי רצונו ועד אם יעשה אותם בצלם אשר בחר להם הוא במעלות רוחו; ואם יש אשר נתּן לו חלקו בחיים, בטרם ידע למאס ברע ולבחר בטוב, והחלק הזה לא ברצונו בחר בו, אז יתאמץ גם אחר המועד להוציא מתוק מן העז ככל אשר יוכל ולמלא על פי השכל את אשר יחסר ללב. ולכן אם ישאל הבעל כי תואיל האשה לקים גם עתה את דבר בחירתה אשר בחרה לפנים – והבחירה הזאת הן גם איננה ראויה כי תקרא בשם בחירה –, אז רק דרך אחד פתוח לפניו. יקום נא הבעל ויוכיח כי יכול לא יכלה האשה לבחר מעודה איש טוב ממנו, לוּ ידעה גם אז את כל הגברים ואנשי החיל אשר הם התודעו אליה מעט מעט זה עתה בשנים הראשונות אחרי היותה לאשה לו; וכמעשה דו קיכוט, אשר תּאֵר לנו צֶרְוַנְטֶס, יעשה גם הוא, אשר התיצב בראש דרך וילחם אל כל איש על דבר יפי העלמה דוּלְצִינֵיאָה אהובת נפשו ולא נתן לאיש לדבּר בה דבר קטון או גדול אשר לא כרוחו; ועשה גם הוא ככל הדבר הזה, להוכיח לעין כל כי לא יאתה האשה הזאת מכל הגברים אשר על פני האדמה. אכן יש אשר גדולה וכבדה תהיה מלחמה כזאת, ואולם כל איש אשר לב לו לא ימנע את נפשו ממנה, פן יבוא הרגע המר והרע אשר תביט האשה אליו כּהבּיט אל אִיש אשר בה במרמה ויקח את שעשועי נעוריה וגם את שלות ימיה הבאים גזל ממנה ואת נפשה עָכר לעולם.

הבא הרגע הזה לגוסטאף וקלמנטינה? הוסיף פאול לחקור, ולבו הגיד לו כי שני האנשים האלה גם בהיותם דומים איש אל אחיו בתכונת רוחם ובכל משא נפשם, והנה דבר מה נתון בלבם, אשר בבוא אליהם הרגע המר והרע ההוא, והיתה הרעה אשר תמצא אותם גדולה שבעתים מן הרעה הבאה על בני אדם אחרים. כי היה גוסטאף אחד מן הגברים אשר נכונים בכל עת לתת את נפשם בעד נפש האשה האהובה להם, ואולם בנפול מיד האשה המטפחת ארצה, אז רק באין־רצון יטו את שכמם להרים אותה; וכן הוא מן הגברים אשר לשונם דבקה אל חכּם גם בהיות לבם מלא על כל גדותיו, ולכן לא יפתחו את פיהם לדבר את הדבר הנכון למועד הנכון; וגם משפט קלמנטינה כמשפּט הזה. “הוי על האנשים!” קרא פאול בלבו, “אשר מחסום לפיהם מבלתי דּבר דבר גם בראותם עין בעין את הגנב אשר לא ידע בשת והוא שולח יד וגונב את שלומם לעיניהם, והמה מחשים!” וכל מעשי האיש לבית עלצע, אשר ראה ואשר שמע עד היום הזה, לא עצרו כח לעורר אמונה בלבו, להאמין באיש הזה ולבטוח בצדקתו ובישרו, ועתה חרוץ היה משפטו בקרב לבו לאמר: ראוי האיש לעשות גם את הדבר הנורא הזה! אבל מה היה לפאול כי נתן דפי באיש בטרם ידע אותו היטב, והאיש הלא חרד לקראתו וישמח עליו מאד, והוא איש אשר אין מגיד עליו רעה ואשר לבו ראה הרבה חכמה, ובכל מקצוע ממקצעות התורה נאמן הוא – והדבר הזה איננו דבר קטן בעיני איש כפאול – וגם נקשה האיש ונענה והוא נרדף על לא חמס בכו, ופאול הלא היה כל הימים איש רחמן וטוב, ומה היה לו כי התקומם לאיש ההוא? אכן יוכל פאול לענות על כל אלה ולהגיד את אשר הגיד פויסט לִגְרֶטְכֶן, לפי הדברים אשר כתב גאֶתּע החוזה, לאמר: “הנה הלב נוֹטה מאַחריך!”; ואולם הסכין פאול מעודו לתת לנפשו דין וחשבון ולמצוא תמיד שרש דבר, למען דעת מדוע נוטה לבו אחרי איש לדבקה בו או מדוע נוטה לבו מאחרי איש לסור מעליו; וגם הפעם בקש שרש דבר, וימצא. אכן זה פעמים אחדות, מאז שבתו על פני האי, זה ארבעה עשר יום, היו דברים בינו ובין סגן־הפּקידים, וגם בשבתם יחד בּאגדה אחת שמע פאול את מחשבות האיש על כל ענין וענין תחת השמש; ואולם עד היום הזה לא שמעו עוד אזניו מפיו דבר אשר יבוא אל לבו, או מחשבה אשר תוכיח לו כי נדיבות בקרב לב האיש הזה וכי יקר רוחו וטהור לבו באמת, “אינני אוהב את האנשים” אמר פאול "אשר אש מפיהם תאכל על דבר כל קוץ וקוץ; ואולם שונא אנכי את האנשים אשר לבם כקרח הנורא גם בשמעם דברים אשר יש בהם “חפץ”. וסגן־הפקידים היה לבו כקרח הנורא למשמע כל דבר ודבר; השמש אשר ברקיע השמים לא היה לאיש הזה למקור חֹם, ושמש השירה והזמרה גם הוא לא הביא חֹם לאיש הזה. “אם אשמע קול איש התוקע אל תוך הבור או אל תוך הדוּת”, אמר פאול, “ועורר הקול הזה בקרבי מחשבות נעלות שבעתים מן המחשבות אשר יעורר סגן־הפקידים בקרבי בכל נגינותיו הצחות והנאמנות; רק בעיניו ובאצבעותיו הוא מנגן, ואולם לא בלבו”. אבל גם פאול לא נואל לבקש כי כל איש יעמיד את יסודות דתו רק על היסוד האחד לאמר: יפה פסל וֵנוּס המילונית; ואם אמר איש: צר לי כי לא אבין את נגינות בֵּיטְהֹפֶן, וגם לא אדע מה הגדולות אשר מצאו בני האדם בִּשְׁיקְסְפִּיר – אז לא התעורר פאול עליו, ובלבו אמר: גם יצורים כאלה עשה היוצר! ואולם האיש לבית עלצע לא כן דבּר, ויהי להפך, כי התברך אשר יודע הוא את כל הדברים האלה; וגם הבין לדבּר על כל אלה דברי מליצה שונים וידע לערוך אותם לפני שומעיו בשפת נאמנים וברגע נכון למען תּפוש אותם בלבם; ואת המעשה הזה לא יכול פאול לסלוח לו, כי את רוח הקדש טמא בשפתיו ואת מלאכת כל מחשב תִּעב. וכמשפט מעשהו במקצוע הזה כן משפט מעשהו גם בכל מקצוע ומקצוע. ויהי הם מדבּרים על דברי המדינות, ועל שְׁלִיסְוִיג וְהוֹלְשְׁטִינִיָה, ועל המרד אשר מרדו אנשי הארץ בשנת 1848, ועל כל מעשה אשר נעשה בימיהם, ואשר היו גם הם למעשים בקרב מעשי דברי הימים; ופאול השתאה אל האיש ואל כל חכמתו הרבּה בדברי הימים, כי לא היה דבר אשר לא ידע אותו, וגם השתומם בראשונה על כל אהבתו את החפש ויחשבהו לאחד הדימוקרטים אשר לבו נוטה אחרי האנשים המבקשים להם ממשלת־עם; ואולם עד מהרה נוכח כי שגה באיש הזה וכי גם הוא אחד האריסטוקרטים הנסתרים המתחפשים במסוה, אשר לבו נוטה אחרי האנשים המבקשים להם ממשלת־מיֻחשים, וכל ריבותיו אשר רָב על יועצי הממשלה וכל חמתו אשר שפך על היושבים ראשונה במלכות לא היו בלתי אם על שפתיו ולא מלבו, כי התאנף בהם על דבר אשר גרעו את נחלתו ולא נתנו אותו לבוא עד המקום אשר אליו ערגה נפשו. – ככה היה משפט האיש, אשר בכבודו התהללה קלמנטינה החכמה ואשר חשָׁבתּוּ לרֵע ואשר היה לה ליועץ בכל עת, כי ראה פאול אשר בהיות לה דבר לשאל וּפנתה תמיד אליו, והיא, אשר הסכינה לדבּר מעט ולשמור לפיה מחסום, והיה בהיות האיש הזה לפניה והיו דבריה כזרם מים כבירים, ולא יחדלו שניהם לדבר איש אל אחיו; אז ידע פאול כי נכונה הרעה לבוא. “איכה באה הרעה הגדולה הזאת!” קרא בלבו רגע אחד, ורגע משנהו קרא: למה יפלא הדבר הזה בעיני?! עד כמה פעמים אנחנו רואים נערה יקרה ונחמדה, והיא תדבק נפשה אחרי איש פוחז וריק, חנף ומחליק לשון, אשר אין לו כל בלתי אם יפי פניו וחלקת שׂפתיו? עד כמה פעמים אנחנו רואים איש טהר לב ובן חיל, והוא נופל במוקשי אשה נצורת לב וּטמאָה, אשר צדה אותו בכשפיה ובקסמיה הרבים, כי נפתה לבו אחרי יפי מראיה וקסם שפתיה, והיא אשר אשר לא טובה לשית אותה עם שפחותיו ואף כי לעשותה לאֵם לילדיו! – ובעוד פאול מבקש פתרונים לחידה הסתומה הזאת, והנה לצון אשר חמדה לה הדה הגיה אור כמעט על כל הדברים האלה. “מתי ישוב הכושי אשר לך?” שאלה הדה את קלמנטינה באחד הימים הראשונים לשבתו על פני האי, וסגן־הפקידים לא היה בזה כי עבר באניה העירה. “מי הוא זה הכושי אשר תאמרי?” שאל פאול. “הלא דעת לכל איש נקל כי איש לבית עלצע הוא הכושי!” ענתה הנערה ולא הסירה את עיניה מן הרקמה אשר עשתה בחפץ כפיה. “והוא איש כושי ככל הכושיים אשר בארץ?!” שאל פאול וישתומם על השמועה. “הוי על איש תמים כמוך!” קראה הדה ותתעורר ותּנע את תלתלי שערותיה השחורים להפילם לאחור על פני ערפּה. “שאל נא את פי קלמנטינה ותגדך, אם לא לבָנוֹת כּפּוֹת ידיו כשלג ואם לא היה תָאֳרוֹ כתאר אחד השרים ורוזני הארץ, ואני גם אני אגדך כי גֵא האיש לא מעט על תארו הנחמד הזה. ואולם קראתי לו “הכושי אשר לקלמנטינה”, על שֵׁם אָטֶלוֹ הכושי אשר תּאֵר לנו שֵׁיקְסְפִּיר, יען ראו עיני האיש הזה את כל ארץ רחוקה ואת כל מדינה ואנשיה, והוא יודע את ארחות בני האדם הרחוקים ואת שיחם ושיגם, ואולי רק הגיד יגיד לנו כי יודע הוא את כל אלה, וכן קראתי לקלמנטינה דֶסְדֵימוֹנָה, כשם האשה אשר יאמר שיקספיר בחזון ההוא, על דבר אשר תּט גם היא אזן קשבת לכל דבריו ולכל גבורותיו אשר יספּר, ובצמא תשת את כל נפלאותיו אשר ישים לפניה”. – “אודה ולא אכּלם”, ענתה קלמנטינה בנחת ובמנוחה, “כי הנסיונות אשר אסף איש משכיל וחכם לב בארצות רחוקות וברב חליפות אשר היו לימי חייו יקרים בעיני שבעתים מכל הדמיונות הריקים אשר לאיש חולם וחוזה חזיונות, וכי הדברים אשר ראה איש בעיניו, והוא במו פּיו יספּרם לי, טובים ונחמדים בעיני שבעתים מן הדברים הכתובים בספר, אשר יספרם איש לא למראה עיניו כי אם למשמע אזניו”. – “אבל הלא יש כי יכזב איש מעט, והכזבים המסורים במו פה אינם עולים על הכזבים הנתונים בּכתב!” קראה הדה. “הדה לא תשקול את דבריה בפלס, וזה חפצה כי דבריה גם היא אשר היא מדברת לא ישָׁקלו בפלס!” אמרה קלמנטינה, והיא פנתה אל פאול בדבריה. – אכן ידע פאול היטב כי זה משפט קלמנטינה מעודה, לשתות בצמא כל תורת אמת, תחת אשר לא הסכינה להאמין אמונה גדולה בכל חכמה הכתובה בספרים, ולכן מצא רגע אחד פתרונים לדבר, להבין על מה הלך לבה אחרי הלקח אשר לקחה מפי סגן־הפקידים; ואולם גם אזניו שמעו מפי האיש הזה ספּורי־נפלאות אחדים אשר ספר במושב הגברים על כל המוצאות אותו בהיותו עם אנשי הצבא במערכה ובשבתו עם השרים אשר בחצר המלכות, והספורים האלה גם ספורי כזב לא היו, ככל אשר אמרה הדה בלעגה, וגם דברי חכמה ותורה גדולה לא מצא בהם, ככל אשר חשבה אותם קלמנטינה; אבל היש כי ידבר איש באזני האחד דברים ריקים אשר אין בהם מועיל, ורק בדברו באזני השני והיו דבריו רק השכל ומדע? או הרק האַמין האמינה בו קלמנטינה, ולכן שמעה את דבריו לא כשמוע אותם כל איש? – אם כה ואם כה נלאה פאול למצוא מענה נכון אשר ישביח את לבו הסוער ודברים רבים נפלאו ממנו כאז וכעתה: מה היה לאיש לבית עלצע כי בחר לו את קלמנטינה מכל אנשי החברה לתת לה כבוד עד בלי די? מה היה לקלמנטינה כי יקר היה לה הכבוֹד הזה מכל כבוד? ולגוסטאף מה היה כי לא שם לב על כל הדברים הנעשים על פני האי ויהי כמסתיר פנים, וגם את רגליו הוקיר מן האי ולא בא הביתה בלתי אם מעט, והוא הלא בלב תמים ובקנאה גדולה הקדיש אותו – את פאול – לבוא לשבת עמו בביתו, ועתה התעלם ממנו, וכן לא יעשה בעל הבית לאורחיו? ואם לא במו פיו הגיד לו גוסטאף אחת ושתים, ודבריו היו דברים היוצאים מן הלב העמוק, כי טובה לו חברת פאול מכל חברה וכי אין איש אשר ישמח את לבו כמוהו? – אכן ידע פאול כי האיש הזר הבּא פּתאם מן החוץ, וראו עיניו שבעתים מכל האנשים העומדים בבית פנימה, כי יביט כרגע את ראשי הדברים, ואת הפרטים לא יראה ולא יבאו להעיב את בת עינו, וגם נקל שבעתים לראות ולהכיר את הדבר הנעשה, והוא שלם, מראות ומהכּיר את הדבר אשר יעָשה, והוא לא שלם עוד! ולכן לא נפלא בעיניו כי מלאָה נפשו חרדות וּפלצוּת לכל מראה עיניו ולכל משמע אזניו, תחת אשר יתר האנשים ישקטו וישליו ולא יראו רע. ואולם גם פאול לא חשב את חשבון כל הדברים וכל המעשים בפעם אחת, ככל אשר שמנוּ אנחנו את החשבון לעיני הקוראים, ורק מעט מעט מצא את אשר מצא; כי משפט אחד לדברים כאלה ולמלאכת “מעשה האורג” אשר לִמְנִיסטֹפֶל במגלת ̄פויסט אשר כתב גאֶתּע, ששם “החוּטים נעשים ועין לא ראָתה”; וגם מלאוּ את לב פאוּל ענינים אחרים בעת ההיא, ולא היה לבו נתון כלו אל הענין אשר בין גוסטאף ובין קלמנטינה, וענין אשר כזה לא יחָקר עד היסוד בו בלתי אם בתת איש אליו את לבו כלו, ואיך נשאל דבר אשר כזה מאיש צעיר לימים אשר אלפי דמיונות ורחשי לב נפלאים וחזיונות אהבה מסֻתּרת החלו לפעם את לבו, וגם הוא טרם ידע את הנעשה בקרבו? – ופאול הוא האיש הצעיר אשר הגיע אליו עתה ככל החזון הזה, כי ים החיים החל עתה לתת את קולו הגדול באזניו ולשאת אותו על גליו הרמים, וכמו ניצוץ עלקטרי יצא מקרב נפש כּבּירת רוח וַיוצא גם את החֹם המסֻתּר אשר נעצר עד כה בקרב האנשים אשר מסביב – ולכן ידעו עתה גם יתר האנשים את זרם החיים שבעתים מבראשונה. “אם יש את נפשי להלל אותך, שכני”, אמרה אליו הדה, “אז אין לִי בלתי אם להגיד לך את הדבר האחד, כי מיום בואך הנה לא היה בקרבנו איש אשר אָרכה לו השעה ואשר קצרה נפשו בעמלו אף רגע אחד”. – “ההיה לפעמים כדבר הזה בטרם באתי?” שאל פאול. “הוי על הבּחור הענו הזה!” קראה הדה – “אשר יהיה כלא־יודע, כי אנחנו כלנו פה נכַלה בדמעות עינינו אחרי עזבוֹ אותנו! כי מי ישוחח אותנו בלעדיו ומי ישעשענו בדברים כל היום? מי יסיע אותנו בסירות על פני הים ומי יוליכנו לשוח בחוץ ואת סדרי פרקי זמרותינו בבית מי יסדר? מי יעזור אחרי אבי למסוך את יין־הפוֹנש ומי ישתה חוץ ממנו? מי יתחבר עם סגן־הפקידים להשיב לבצרון את כדור האדמה אחרי השמטו מתוך ציריו? ועלי העניה והאֻמללה מי יחמול לקרוא עמי יחדו באזני הקהל את השירה הנעימה, “הפּיל הברוש שנשרים שם קננוּ”, או השירה: “בּדד הלכתי לרדת אל הרינוֹס”, ולשנות ולשלש את השׁירות האלה יום יום עד כי גבעת החול הריקה אשר לנו פה היתה בעיני לגבעת כרמים עם גפנים רבות וקול צוחת השַׂלוים העולים מן הים היה באזני לקול דַיה צוֹרחת המתעופפת בתכלת רקיע השמים אשר ממעל להיכל רוֹלַנְדְסֶעק המתנשא על שפת הרינוּס?”.

אבל ימי השלום האלה אשר על פני האי עוד מעט ונגוזו! כי הנה עב גדולה עולה מן הארץ וכסתה את עין השמים ושדדה גם את שלום הנערה הדוברת עוד בתמתה, והחרידה את החברה הקטנה משלותה, וחרון אף בן־פֵּילֵיוּס, הוא אַכילֵס המתעבר – כי בן יקרא פאול לשאֵרו המסתתר באנית־המשאבים הבודדת – יתלקח והיה לשלהבת אש גדולה אשר תאכל מסביב ולא תדע הון.


 

VII

ממחרת היום בהיות הבקר ירד פקיד חובלי המצפה באניה לבוא העירה, ואנשי החברה התקבצו אחרי הצהרים למועד היָעוּד, ויקדמו הפעם מן המועד אשר הסכינו יום יום, ומגמת פניהם לבוא באניה עד ההר אשר לפני האי הגדול, ככל אשר יעדו, וגם נתן להם וַלטֵר הזקן את מבחר הסירות אשר תחת ידו, ואנשים הפקיד עליהם מן המלחים אנשי החיל אשר יעבירו אותם בדרך, והם הצטידוּ בכל דבר אשר טוב לאיש בצאתו לעבור בים דרך שעות אחדות, ויקחו עמהם גם צדה וגם אדרות צמר ומעטפות להתעטף בהן בהיות רוח קרה, וגם לב טוב לקחו עמהם, והרוח אשר על פני הים רוח צח וטוב מאד, ויהי הם חותרים בראשונה לבוא עד אנית־המשאבים לקרוא לגוסטאף להלוך עמהם, ככל אשר יעדוּ אתמול; ואולם גוסטאף בראותו את הסירה באה ויקח את קנה־הדִבּר וידבר אליהם מרחוק, וישאל מעִמם לבלתי יעצרוּ מנסוע גם בלעדיו, כי עבודה גדולה לפניו לעשותה ואין לו מועד כיום הזה אף רגע אחד לנסוע עמהם לשוח. והשמועה הזאת, אשר לא פללו, השביחה כמעט את רוח העליזים אשר לבשה את כל החברה, ומכּלם התעצב פאול על הדבר הזה, כי בסתר לבו קוָּה זה ימים אחדים אל היום הזה, אשר ישוב פאול להיות בקרב האגֻדה והיה גם הוא שמח וטוב לב, והכל על מקומו יבוא כבראשונה; ולכן בשמעו את דברי גוסטאף, ויהי הוא הראשון אשר יעץ לשוב כאשר באו ולעזוב את המסע ליום אחר, אשר יֵחד גם גוסטאף בהם. ואולם אין איש עוזר אחריו בעצה הזאת, וגם קלמנטינה לא עזרה אחריו, כי אמרה: “אין זאת כי יודע גוסטאף את אשר הוא עושה! אבל אנכי לא אבין על מה עלינו לכלות לריק את מחצית היום הנעים והנחמד הזה, אם נִתּק אחד הכפתורים באחת המכונות אשר באנית המשאבים!” ונוסף על כל זאת גם הדברים אשר קרא אליהם גוסטאף מרחוק, כי יסעו לפי־שעה אל המקום אשר יעדוּ והוא יתאמץ לבוא אחרי כן גם הוא לפנות ערב – ולכן חרצו ויגמרו לנסוע אל המקום אשר אמרו. בין כה וכה ותעבור להם עת רבה בדברם הנה והנה, ולכן רפה היוֹם לערוב בבואם עד ההר אשר לפני האי הגדול. והמלחים בקשו להם מפרץ קטן להיות להם למקום להשליך את עָגנם מלפניהם, ויהי המלח האחד נותר בּתוך הסירה להיות לה לשומר, והמלח השני עלה וישא את כל הכלים ואת הצֵדה אשר עשו, ויעלו כלם אל החוף, והוא מרום ונטוי מאד, ובעלותם ויראו והנה הם עומדים על שפת יער צומח ברושים רעננים. והרוח המתהפך בצמרות הברושים מתחבר עם קול שאון הגלים אשר לא ישבות מעל פני החצץ אשר על שפת הים, והיו הקולות האלה לקול אחד, קול זמרה נפלאה הוא. אז הביטו רגע מאחריהם ויראו את תכלת פני הים אשר ברגליהם, ומרחוק ראו את ה“נדוּר” והנה מראהו כמראה שרטון קטן ודק, ואחרי כן באו אל תוך היער, והם מבקשים את קברות הענקים אשר קברו הגרמנים הראשונים במקום הזה, כי הגיד להם האיש לבית עלצע אשר מצא קברים כאלה במקום הזה לפני ימים אחדים, והוא הדבר אשר בגללו עלו כל האנשים ביום הזה מביתם ועד הנה. ואולם אין זאת כי לא ידע גם האיש הזה את המקום אל נכון, אם כי במו פיו הוסיף להגיד להם כי יודע הוא את מקום הקברים היטב, ולכן בקשו בין הברושים כחצי שעה ומעלה, והדה בּרכה אותו במתק שפתים ובלצון רב על דבר אשר ישכיל גם הוא לגלות אל נכון נתיבות חדשות ככל אשר עשה קוֹלוּמבּוּס בדורותיו, ותתחנן אליו לבלתי הסגיר אותה ביד אחד ההודיים משבט האִירוֹקֵזים הפראים אשר ימצא בדרך, ותזהירהו באזני כל השומעים בקול גדול כי טוב לה למות בּנעוריה מהיות לאשה לנשיא השבט הנורא ההוא וּמִלכת אחריו אל הַוִּיגְוַם, הוא האֹהל אשר לו. וסגן־הפקידים נשבע ויאמר: אין זאת כי יד קוסם או מכשף היתה בזאת להסתיר את המקום מעין המבקשים; והדה אמרה: מי יודע אם לא בא יום אֲדֹנָי הגדול והאחרון למשפחות הענקים, ולכן קמו מקברותם ואינם עוד. ואחרי כן קראה בקול: “עתה אלכה נא ואנסה גם אני לבקש את הנפילים ואראה אם יעמוד רוח בהם לבלתי תת אותי למצוא אותם!” ובדבּרה ותּמהר ותרץ, ופניה מוּעדות אל העבר אשר משם באו, והיא רצה בחפזון עד אשר נלאו כלם מלכת אחריה, ואחרי כן נעלמה בין הברושים ולא נראתה עוד, ופתאם והנה נשמע קולה על פני כל היער בקראה לאמר: “הנני!” אז מהרו כל אנשי החברה לבוא אל המקום אשר משם עלה הקול, ויבואו עד קרחת היער אשׁר יקיפו אותה הברושים הגבוהים והרעננים מכל העצים, ויראו והנה נציבי אבנים גדולות מלאים את כל הככר, ועל האבן הגדולה מכל האבנים עומדת הדה, והיא רמה ונשאה, ושמלת הדה הלבנה מתנוססת ברוח, ושמש בין־הערבים המתפרץ אל העצים הרמים שופך עליה את אורו הכהה, והיא שולחת את יד ימינה, ויהיו פניה כפני מלאך אלהים אשר הפקידו אותו צבאות השמים על המקום הנורא והנפלא הזה. אז תּרַצֵּד הדה מאבן על אבן, עד רדתּה אליהם, ותחרד לקראתם ותספר להם ברב שחוק כי יודעת היא את המקום זה שש שנים, ורק לא היה עם לבבה להשבית את משוש האיש לבית עלצע, אשר שָׂשׂ בחלקו כי גלה חדשות. אז נגשו כלם להתבונן אל הקברים, ויראו והנה שני קברים לפניהם, ושניהם בּטוּר האחד ורק רֶוַח הוּשם ביניהם, והקברים גם שניהם מָפנים אל המזרח, כאשר אמר סגן־הפקידים, או על מזרח־דרום־המזרח כאשר דבּר המַלח ההולך עמם. והקברים מכוסים איש איש בארבע אבנים גדולות, והאבן אשר מראשותי הקבר גדולה מיתר האבנים, ואבנים קטנות מהן מקיפות אותם מסביב, והיו כגדר לשני הקברים, ואולם גם האבנים הקטנות האלה גדולות שבעתים מכל אבן פּנה אשר יקחו הבונים לבנות עליה בית גדול. ועל פני האבנים ועל פני כל המקום פרוש אזוב ירקרק ורך, והיה כיריעה; ודממה גדולה מסביב, ולא ישמע בלתי אם קול המית מי הים. ושמש בין־הערבים שולח את יִתרת אורו בעד ראשי הברושים והוא מתוק לעינים – והיו כל הדברים האלה לענן קֹדש, להיות פרוש על המקום אשר בחרו להם הגבורים הקדמונים לישון שם את שנת העולם, ומלא את לב כל רואה מחשבות הוד ועז עם נוראות ונפלאות.

“אכן השכילו הענקים הטובים לעשות”, אמרה הדה, “כי מתו זה מאות שנים הרבה ויחצבו להם פה את קבריהם”,

“למה תאמרי כדברים האלה, שכנתּי?”

“כי על כן לא נבצרה ממנו עתה לעשות לנו את האבן הגדולה הזאת לשלחן ולערוך את השלחן הזה לפנינו ולאכול עליו את ארחת הערב, ולא נירא פן נקציף את נשמות הגבורים אנשׁי השם הישנים פה את שנתם הגדולה.”

אז פתחוּ את צרורותיהם אשר הביאו עמהם, ותקומנה הנשים לערוך את שלחן האבן, ופאול והאיש לבית עלצע עלו ויקחו תרן ויקשרו אליו מטפחת, ויהי להם לנס לתקוע אותו בראש אחד העצים, למען יראה אותו גוּסטאַף מרחוק ולא יבקש אותם לשוא בבואו עוד. ואחרי כן לקחו מכל טוב אשר הביאו ויעניקו לאיש המלח ככל אשר יכול שאֵת וישלחוהו אל המלח השני המחכה אליהם בתוך הסירה, והסירה עומדת עתה מתחת למֻלם, והיא קרובה מאד; והדה התענגה מאד בהוכיחה עד כמה קרובים היו הקברים אליהם בעלותם, תחת אשר האיש לבית עלצע בקש אותם בקצה היער אשר מֵעבר השני. אז רבצו כלם על פני האזוב הרך ויסבּוּ אל שלחן האבן הערוך בטוב טעם, והם חוגגים וּשלוים, ככל אשר יחגוּ וככל אשר ישליוּ אנשים צעירים לימים היושבים על פני קבר אחד הענקים הקדמונים אשר בתוך יער כביר לימים שבעתים מן הקברים, ואזניהם קשוּבוֹת לקול המית גלי הים אשר לנצח נצחים לא יחדל.

ופאול לא יכול גם היום להשמיד מלבו את המחשבות המרות אשר הדריכו את מנוחתו בימים האחרונים, ויהי להפך, כי באו המחשׁבות האלה לענוֹתוֹ כיום הזה שבעתים מכל הימים. והוא עונה על כל דבר לצון ועל כל המהתלוֹת אשר חמדה לה הדה ועוזר אחריה ככל אשר יכול, ואולם עיניו נטויות אל האיש והאשה היושבים ממלוֹ לבחון אותם היטב. וסגן־הפקידים עלז כּלוֹ והוא מתעורר וּמתפעם מאד, וזאת הפעם הראשונה כי ראה בו פאול דבר אשר יוכל לתת את חִנו כמעט רגע בעיני אשה וּללבּב אותה מעט. ועיני האיש אורו כיום הזה שבעתים מכל הימים, ופאול ראה כי לא גרע את עיניו אף רגע מקלמנטינה, והוא יושב ומדבר הרבה ושותה את יינו אשר לפניו, כוס אחרי כוס, כוס אחרי כוס, כאשר יעשו אנשים בלי דעת ברגע אשר תמלא מחשבה אחת וגדולה את כל לבם, אם להגדיל את תאות החיים בקרב לבם ואם באכול גם השמחה את כּחנוּ כאשר יאכל אותו הכּאֵב. ואולם קלמנטינה החרישה כיום הזה שבעתים מכל הימים; ורק באש קנאה גדולה שמעה לכל הדברים אשר דבר האיש לבית עלצע באזניה, ולא ידעה כמעט מכל אשר יֵעשה על סביביה, עד כי לא מצאה הדה עצה בלתי אם לקרוא אליה פעם אחת לאמר: “השבעתי אותך, קלמנטינה, אם לא תעניני על השאֵלה אשר אנכי שֹׁאֶלת אותך זאת הפעם השלישית: התחפצי עוד פת אחת מן הלביבות, אם לא?” – אז האדימו פני קלמנטינה גם הפעם בשמעה את הדברים פתאם; ופאול נאנח.

עוד הם מדברים על אדות גוּסטאַף, אם יבוא ואם לא יבוא, והאיש לבית עלצע דבר כמשחק, ויבקש פתרונים לדעת, “איך קם המנהג הריק, כי יאמרו בני האדם אשר לא נאוה לאשה לבוא בחברת אנשים באין בעלה עמה?”

“למה תקרא לדבר הזה מנהג ריק?” שאל פאול.

“יען כי לא אדע למצוא לו כל סבּה בחכמה ובדעת”.

“ראשית דבר”, ענה פאול, “אומרים בני האדם כי חשקה נפש כל איש להתענג על כל טוב רק בהיות עמו הנפש אשר יקרה לו מכל יקר, ואחרי כי בעיני האשה רק הבעל הוא נפש יקרה אשר כזאת, או אחרי כי כן דרוּש להיות – –”

“דרוש להיות, אדוני הדוֹקטוֹר, דרוש להיות!” קרא סגן־הפקידים וישחק בקול גדול – “הן לא שמעתי עוד מעודי כי תקרא אשה לבעלה “יקירי מכל יקר”, כי אם “יקירי” תקרא לו באין לה עצה אחרת, וגם הקריאה הזאת איננה בלתי אם לשון נקיה לתפארת המליצה, כאשר קראו היונים לים השחור צח וטוב, יען אשר גם צח וגם טוב לא היה ורק השחית השחית את כל הקרוב אליו”.

“גם אנכי אדבּר הפעם רק בדבר כפי אשר הוא דרוש להיות” קרא פאול, “ולא בדבר כפי אשר הוא. לולא שמנו לרגעים לב אל הדבר “הדרוש להיות”, כי אז היינו כלנו לשלל לכל דבר “אשר הוא”, ורק לא יעמוד רוח בנו לעשות את הדבר כפי אשר הוא, יען כי נזכור לפעמים את הדבר כפי אשר דרוש הוא להיות”.

“הנה כן אתם הפילוסופים באים תמיד”, ענה סגן־הפקידים וימלא את כוסו אשר לפניו, “ואתם אומרים להכניע את מלוא כל הארץ על פי “הצוּוּי המחלט” אשר עשיתם לכם. וכן כתוב גם בתורה: “והוא ימשול בך”; ואולם החק הנחמד והטוב הזה אין לו דבר עם האיש המושל ההוא, לחקור ולדעת אם גם ראוי הוא להיות למושל באשה אשר לקח”.

“אף אמנם כן הוא!” ענה אותו פאול; “ואולם עלינו לזכור כי אין לכל חק להשפיל לרדת אל כל יחיד ויחיד, ורק על כל יחיד ויחיד להתנשא לעלות אל החֹק”.

“אם ככה הדבר” ענתה גם קלמנטינה, “כי אז עלינו לבקש אשר יהיו החקים על־כל־פנים חקים טובים וצדיקים”.

“כדבריך, מוֹדעתּי הנחמדה! ואולם עליך לשום לב כי נקל לכל איש להשמיע כי החק איננו טוב ואיננו צדיק, יען כי איננו מקביל הטיב אל הענין אשר נתון לפניו לפי רגע, ויען כי מחוקק החק לא יכול לפקוד את כל דבר ואת כל ענין ואת כל מקרה לבדו”.

“אבל עתה הלא תגיד ותוֹדה גם אתה” קרא האיש לבית עלצע ויהי כּמנצח, “כי החק ההוא – גם בכל טובו וגם בכל צדקתו – איננו טוב ואיננו צדיק בכל הנוגע לאיש היחיד ההוא ולענין היחיד ההוא אשר נתון לפניו לפי רגע!”

“הנני ואודה לך על כל זאת”; ענה פאול, “ואולם גם אז קדוש החק לנו ואין לנו כּח לשנותו אף כמעט. אכן עלינו בני האדם להסכּין עם החקים ולדעת כי לא בכל הימים מקבילים ומתאימים הם עם הדברים אשר לפנינו, וכי יש אשר תהיה לנו שאֵרית מן החק, אם בכה ואם בכה; ורק מקרה הוא אם עולה החשבון אל נכון ולא יוָתר כל שארית וכל מותר”.

“אם ככה הדבר”, ענה סגן־הפקידים “כי אז ידעתי אשר תהיה מליץ ישׁר לדבּר רק טוב על הברית הכרותה בין בעל ואשתו.”

“מה לברית אשר בין בעל ובין אשתו ולדבר הזה?”

“יען אחשוב למשפט כי אין חברה בכל חברות האדם אשר ירבו שם חשבונות התּשבּרת כחברת הבעל עם האשה”.

“אמנם כן; כאשר תרחק וכאשר תּגבּה המטרה, כן יכבּד וכן יפלא מאיש להשיג אותה. אין דבר נבזה ונמאס בעינינו כאיש נמאס ורע־תֹּאַר, יען כי אין דבר יפה בעינינו כאיש יפה וטוב תֹּאר”.

“ואתה היִשְך מאמין כי יש בעל ואשה אשר יאֻשרוּ בארץ אשׁר שלם?”

“הן אינני מאמין כל־מאומה כי יש דבר שלם תחת השמש!”

“אם כן אפוא למה זה עלינו לרדוף להשיג את השלם?”

“כי אֻמללים נהיה כלנו לולא רדפנו להשיג אותו”.

“ובכן אפוא עלינו להסתפק בדבר השלם, וכן עלינו לבלתי הסתּפק בו – האין זאת?”

“כן המשפט אשר אמרתי”.

“אבל הדברים האלה הלא סותרים איש את אחיו!”

“רק נראים הם לנו כסותרים איש את אחיו! תהי נא לנו האהבה למופת. הן נכון הדבר וברור כי אין על פני כל האדמה אשה אשר תדמה דמות שלמה אל האשה אשר צירנוּ לנו בלבּנו בחזון – –”

“חי נפשי אם יהיו הדברים האלה לכבוד רב לנשים!” קראה הדה.

“גדולה אמת מן הכבוד, שׁכנתּי!”

“רע הדבר, ואולם אמת הוא! ואתה כלה נא את דבריך, שכני! ובכן: נכון הדבר וברור כי כל אשה אשר על פני האדמה איננה בלתי אם מפלצת לעמת האשה אשר צִיַרנו לנו בלבנו בחזון –”

“לוּ יהי כדבריך! ובכל זאת אנחנו אוהבים את המפלצת הזאת, יען כי יש אשר בין הערבים או מרחוק תהיה דמוּת מה בין הנבזה הזאת ובין הנפש אשר חמדנו בדמיוננו, לשפוך קסם גם עליה”.

“אם ככה החלות”, אמר האיש לבית עלצע ואת לעגו לא הכחיד תחת לשונו, “כי אז תהיה אחרית דבריך אשר גם הבעל והאשה האֻמללים בבריתם יחדו טוב להם שבעתים מן האיש והאשה אשר לא כרתו כל ברית ולא התחברו יחדו”.

“ויען כי אין בעל ואשה אשר יאֻשרו אשׁר שלם” ענה פאול, “כאשר אמרתי בראשית דברי, לכן גם אמללים לא יהיו ככל אשר יאָמר עליהם. ואתה אם ישך חפץ, כי עתה אגיד לך גם זאת, כי גם הבעל והאשה המאֻשרים בבריתם עד מאד אינם בלתי אם אנשים נוֹאָשים אשר נואשו מכל טוב – –”

“אבל, שׁכני! הלא נורא אתה כיום הזה ואין מנוס מלפניך –”

“אנשים נואָשים הם, אמרתי, אשר נואשו מכל טוב, ואולם הדבר הזה חק הוא אשר לא יעבר עליו כי חק עולם הוא! הן עלינו בני האדם לקרוא נואש בכל אשר נפנה, ומדוע אפוא לא נקרא נואש גם בּדבר הזה? אכן נכונים אנחנו כלנו לעשות כמעשה התלמיד אשר יאמר גאֶתּע החוזה בספרו פֿוֹיסט, כי נחפוץ “הכיל כל דבר על פני הארץ ואשר בשמים, את המדע ואת היקום גם יחד”, ובכל זאת עלינו לקרוא הון אם דבר אחד ימצא לנו מכל הלמוּדים, ורב לנו אם את הדבר האחד הזה נבין לאשרו! יש נער אשר יתנו לו אבותיו אגורת נחשׁת בלכתו אל בית ספרו, והיה בבואו עד השוּק וחשקה נפשו לקנות את כל עגות הדבש גם יחד אשר תראינה עיניו; ואולם רק עֻגה אחת תשיג ידו לקנות לו, ואשרי הנער אם העגה האחת הזאת תטעם לחכו”.

“ואם לא תטעם לחכו?” שאל האיש לבית עלצע.

“גם אז הלא קנֹה קנה אותה, וכל הדבר הנקנה אין להשיב”.

“ולוּ יכל יוכל להשיב?”

“גם אז לא יועיל הרבה, כי גם בכסף המוּשב לא תמצא ידו לקנות לו בלתי אם עגה אחת גם הפעם, ועגת דבש הלא עגת דבש היא!”

“אכן שׁד משדי הוא!” קראה הדה; “ובכן אפוא משפט אחד וחקה אחת בעיניך לנשים וּלעגוֹת הדבש?”

“אִי שכנתי! מי יתן והאשה אשר תעלה בגורלי תּמתּק לי גם היא ככל אשר תמתּק העגה לפי הנער האוכל אותה!”

ופאול בדעת וּבכונה הסב את הדברים אל ענין אחר וישפוך בהם רוח לצון, כי ירא גם הוא לחקור עד תכלית את חקר המחשבה אשר החל, ולכן התאמץ להסיח את מחשבתו ואת מחשבות אנשי החברה אל ענין אחר. אז יעץ להלל את יפי המקום ואת יפי השעה בשירים ובזמירות; והדה היתה כיודעת את כל אשר יעָשה בקרב לב האיש הצעיר, ותמהר ותתן בשיר קולה, ותשר את אחד השירים הערֵבים והנעימים, אשר אותו חמד פאול מכל השירים, הוא השיר אשר נגע עד לבו בכל עת שמעו אותו ואשר הקים את סערת לבו לדממה בכל עת אשר התפעם לבו עד בלי די; וגם היום השמידו קולות השיר הנפלא הזה את תמונת מפלצת הדאגה אשר עלתה לפניו בערב הנחמד והטוב הזה לענותו ולהציק לו. – הוי מה נואלת, קרא אל לבו, כי רק לשלום האנשים האחרים תדאג, ואת שלומך אתה תזנח ולא תזכרהו! ועיניו תלויות אל המשוררת הנחמדה, וכל יקר ראו עיניו פתאם בנפש הנפלאה הזאת אשר אין חקר לקסמיה ואין תכלית לחמודותיה. אז עלו על לבו דברי שילר החוזה באמרו לאמר: “רק רוּח הוּא הבּוֹנה אֶת הבּשר”, ובהביטו בפני הדה ברגע הזה, ויבן היטב כי רק הרוח אשר בקרבה הוא המלביש גם את בשרה כל חן וכל יפי. – ועיניו ראו כי פניה אורו מרב החיים אשר בקרבה וכי מלאו כל יצֻריה זיו ונגה וכי נשפך כל החן וכל הקסם הזה גם בקול שירתה, אשר היה איתן וערב גם יחד ואשר היה שחוק פיה אדיר ומתוק גם יחד. אז עלו לפניו תמונות פני כל הנשים וכל הנערות אשר ידע מאז ועד היום הזה, ובסתר לבו אמר כי גם החכמות והנבונות בהן לא היה במראה פניהן כי אם כמראה הדונג או כמראה המות, ולא ידמו אל פני הנערה הזאת המלאים רוח וחיי נפש; וגם קלמנטינה היתה לעמת הנערה הזאת רק כפסל יפה אשר עשה החרש ואשר לא נעור עוד לחיים בלתי אם עד החצי. ויש אשר חשב פאול על הנערה כי עוד מעט וגבר הרוח על החמר אשר בה, ויש אשר מִלאָה המחשבה הזאת את לבו תעלמות רזי עולם להפליא אותו גם הוא, ולוּ ראו עיניו ברגע הזה את הנערה מתנשאת מעל פני האבן אשר היא עומדת שם והיא עולה על כנפי הרוח השמימה כאחד המלאכים בעלי הכנפים, אז מי יודע אם השתומם אף רגע אחד על המראה הזה. – בין כה וכה וראשי הברושים האדימו והזהירו באור פני השמש האדום, ויהיו לעדה כי רפה היום לערוב. והמלח האחד בא לקחת את צרורות כל החפצים וכל הכלים, ויודיע כי פני אדוניו המשגיח אשר על אניות המשאבים עוד טרם נראו וכי רוח דממה על פני כל הים. אז התעוררו כלם ויעברו את הברושים רק כצעדים אחדים ויצאו את פני היער ויתיצבו על מרום פני החוף; ויראו והנה הים הגדול רובץ לרגליהם, אשר אין לו ראשית ואין לו אחרית, ופניו כפני נחל שוקט ונאמן; ובמורד האֻפּק תולה כדור השמש האדום, וגדוד בעלי כנף מתעופף בין השמים ובין הים ויורד אל תוך מראה השלהבת אשר בפאתי פני המערב.

ופאול והדה יצאו ראשונה מן היער, וזיו האור היוצא משמש בין הערבים האדום רקם על אחת שבע את רקמת הקסם הנפלא אשר היה על פניה בעודה בתוך היער הכהה, והיא מסתּרת את מצחה בכף ידה האחת ומביטה בפני השמש היורד אל תוך הים, ופתאם קראה: “מי משנינו ימהר לבוא עד הסירה אשר לנו?” ולא חכּתה לשמוע את אשר יענה, ותמהר ותרץ ותקפץ כאילה קלה ותרד את מורדות החוף. ופאול התעורר גם הוא וירדוף אחריה וישיגנה עד מהרה, והיא בראותה כי מלא־הדרך חתחתים ומגורת פתאם שבעתים מאשר חשבה בראשונה, ותשלח את ידה אליו, ויאחזו איש ביד רעהו, וירוצו יחדו, ויעברו את כל החוף. וידחפו לבוא עד קצה שפת המים אשר שם חַלֻּקֵּי החצץ, ויעמדו. והוא עודו אוחז בידה, ועיניו מעמיקות להביט אל תוך מעמקי עיניה העמֻקות מן הים.

“למה אתה מעמיק להביט בי, שכני?” שאלה אותו.

“כי אמרתי: אחקרה נא היום למען אדע את הצבע אשר לעיניך”.

“הטרם תדע עוד את הדבר הזה? ירוק הצבע אשר לעיני!”

“אמנם כן! ירקרק כהה הצבע אשר להן והכוכב אשר בּתָּוֶך שחור”.

“ככל אשר יאתה לנערה בת אחד החובלים”.

אז חלצה בנחת את כף ידה מתוך ידו וילכו שניהם יחדו ויבואו עד הסירה, וקלמנטינה ואיש לבית עלצע גם הם באו ברגע הזה עד המקום ההוא, כי ירדו את מורדות החוף בדרך אחרת אשר לא היתה נטויה וּמשֻפעה ככל אשר היתה דרך פאול והדה.

“הלא תגיד לי, ריקמַן”, אמרה קלמנטינה אל המַלח הזקן אשר מחובלי המצפה – הלבטח נעבור הפעם את דרכנו?"

והמלח הזקן הביט אל המפרש הסרוח על צדי התּרן ואחרי כן הביט השמימה ואחרי כן אמר: “גברתי אשת המשגיח! ככלות האָדום מן השמש, ומצאנו עוד רוח מעט ככל הדרוש לנו, ואולי נמצא עוד יותר מעט מן הדרוש”.

והאנשים ישבו כלם אל תוך הסירה, והסירה עזבה את החוף לאִטה ותחתור בכבדות מן השפה והלאה, כי הרוח עוד טרם היה, והסירה הגדולה כָּבדה מנַהג אותה במשוטים, ופאול ואיש לבית עלצע גם הם התנדבו לעזור במשוטיהם אשר החזיקו בידיהם; והדה לא נחה ולא שקטה עד אם נתנו אותה לעזור גם היא, ותשלח את ידיה ותאחז במשוט אשר לפאול, ויחתרו שניהם יחדו במשוט האחד, והם יושבים בתוך הסירה מקדם. ואולם קלמנטינה יושבת על יד האיש לבית עלצע בתחתית הסירה אשר אצל המשוט, והיא קוראת כפעם בפעם אל הדה להזהירה לעזוב את המשוט ולזכור את אשר קרה לה זה מקרוב!

“מה קרך זה מקרוב, שכנתי?” שאל אותה פאול.

“אין דבר, שכני! רק יש אשר לפעמים אתעלף מעט; ואולם ראֵה הנה הקיצותי כפעם בפעם לחיים חדשים ולא מַתּי עוד עד היום הזה.”

והאיש הצעיר דבּר אליה עתה דברים נמרצים ויתחנן אליה בחזקה לעזוב את המשוט, ומדי דבּרו אליה אמר: “אַל נא, שכנתי, אל נא תקשי את לבך משמוע בקול רֵע היועץ אותך במועצות ודעת!”

“האמנם רע אתה לי?”

“העוד לא תאמיני?”

“כן!” ענתה בנחת ותבט בו בעיניה הגדולות והמאירות ותּסר את ידיה מן המשוט, ורק את מקומה לא עזבה ותּשב על יד ימינו.

והרוח התעורר אחרי כן כמעט, ויעזבו האנשים את המשוטים ויתנו את הסירה ללכת ברוח. והחשך בא בחפזון ויכס את השמים ואת המים, וחשרת עבים באה מן המזרח ותכס מקץ רגעים אחדים את פני כל השמים, ויהיו נטפי גשם יורדים לרגעים מן העבים אשר ממעל. והרוח עובר על פני המים מעט מעט וּמשמיע כפעם בפעם קול שריקות זרות ונפלאות, ויהיו כל הדברים האלה לאותות כי בוא יבואו הדברים אשר נבּא המלח הזקן. ואולם הסירה עברה בחפזון את נתיבות הים, והאנשים אשר בתוך הסירה קוו לבוא עד הנדור עוד טרם תתלקח הסערה. והאנשים החשוּ מדבּר איש באחיו כלם יחדו, ויותר מכלם החרישה הדה, והיא יושבת על יד פאול ומתעטפת מעטפת צמר עבה, ולא השמיעה כל הגה וכל קול, וקלמנטינה וסגן הפקידים ישבו שניהם יחדו על יד המשוט אשר בתחתית הסירה, והם מדבּרים איש אל אחיו בלאט, אשר כמעט לא ישמע פאול אף דבר אחד מדבריהם. ופתאם ושפתי פי הדה המליטו קול אנחה גדולה, וקדקד ראשה ירד ויפול על שכם פאול. ופאול משש את כפות ידיה, והנה הן קרות כשלג; וישאל אותה אם שלום לה, ולא ענתה דבר. אז קרא בלאט לקלמנטינה, ותבוא. “מה לי לעשות?” – “אַל תעשה דבר! גם התעלף לא התעלפה כאשר אתה חושב, כי אם תרדמה גדולה וחזקה נפלה עליה, והיא נפל תפול עליה לפתע פתאם בכל עת אשר תגדל משובתה עד בלי קץ, ככל אשר שובבה כיום הזה. רק נכסה נא אותה בבגדים עוד, ואתה הניחה נא אותה לישון; או האם כבדה היא עליך?”

“חלילה!” ענה האיש הצעיר בלאט.

וקלמנטינה שבה ותּשב על יד האיש לבית עלצע וישובו לדבר איש אל אחיו בלאט כבראשונה. אז חרה אף פאול במוֹדעתּוֹ ויתאונן עליה בלבו, כי אמר: רק אשה קשת לב וקרת נפש היא, אשר צרת רעותה לא תגע אל לבה; והוא לא שם אל לב כי ראתה קלמנטינה את מקרה הדה זה פעמים רבות, והיא ידעה כי אין כל רעה נגד פניה, ולכן שקטה שבעתים ממנו, אשר עיניו ראו את המראה בפעם הראשונה ולבו נבּא לו כל רעה וכל שואה. ואולם פאול לא יכול להשמיד את המחשבה מקרב לבו, כי רק מתּאות קלמנטינה לשוב אל מקומה אשר על יד סגן הפקידים, לכן נחפזה לדבּר את דבריה אליו ולעזבו אותו ואת הדה יחדו, ובאָמרו בלבו כי רק בגד בגדה קלמנטינה ברעותה, לכן התאמץ להיות עתה לכרוב סוכך ולרע נאמן לנערה הנעזבה. אז כּסה אותה בשמיכות צמר, ואת שמאלו שׂם מתחת לראשה, וראשה עטוף במטפחת, ויאַמץ את ראשה אל לבו, למען תשכב לבטח. והעלם הצעיר התענג על המשא אשר נשא בזרועותיו ויגל עד בלי קץ, ואולם לא חשב אף רגע אחד מחשבה זרה לזכור כי נערה נחמדה שוכבת עתה בין זרועותיו; ורק ידע כי היה עתה למחסה ולעזר לנפש עזובה.

“מה גדולה ומה נשגבה אהבַת האֵם”, חשב עתה בלבו – “רק אַהבת האַהבוֹת היא העולה על כּלן, ואם נשוה אליה אהבה אחרת, ומצאנו כי היא כדבש אשר נשוה אותו אל מגד השמים אשר לבני אלים. כל אהבה אחרת תקַוֶּה לשכר וגמול, ולכן תקותה זאת היא שכרה והיא גמולה; ואולם לא כן אהבת האם; היא לא תשאל דבר בלתי אם לחיות – לאהבה, לשמור ולנצור את האהוב, ולהקריב את חייה בפעם אחת או מעט מעט, למען היטיב עם הנפש האהובה”. אז עלה על לבו פתאם דבר החק אשר חקקו אנשי אתונא הקדמונים, לאמר: כי תמלט צפור כנף מפני הפרס הרודף אחריה, והסתתרה הצפור בכנף בגד אשר לנער להתחבא שם, והמית הנער את הצפור, אז מות המיתו את הנער; ולבו הבין פתאם כי צדקו האתונים בעשותם כדבר הזה, כי הנער הממית צפור קטנה ונעזבה אשר נמלטה אליו להחסוֹת בו, והוא לא ידע רחם, אות היא כי יש יום והוא יקום גם על אביו ועל אמו להכותם, ולכן מות יומת נער אשר כזה והשמידו אותו מתחת פני השמים. אז זכר פתאם גם את חשסתא מלך הפרסים אשר העביר קול בארץ כי יעשיר את האיש אשר ימציא לו תענוג חדש, וישאל את לבו: היָדע המלך הזה את התענוג להיות לשומר לנפש אהובה ונחמדה בעת אשר תישן את שנתה?

ובעוד הילדה הנחמדה שוכבת בין זרועותיו וישֵנָה, ועיניו חדרוּ אל השנים היושבים ממֻלוֹ, וירא והנה הם יושבים ומחרישים עתה, ויש אשר האמין לראות מתוך החשכה כי כף יד קלמנטינה הלבנה נתונה בתוך כף יד סגן הפקידים הכהה ממנה, ופניו קרובים מאד אל פניה והיה כאיש האומר לקרוא את כל הכתוב בחרכי עיניה ולחקור ולדרוש אותן. ופאול חשב בלבו כי רק שגה בראותו; ואולי שגה פאול באמת, כי בנשאו את עיניו להביט היטב את המראה, לא ראה עוד דבר. אז ראה כי חִתּלה קלמנטינה את ידיה במעטפת הצמר אשר לה, והאיש לבית עלצע קם להביט השמימה ולחקור את הליכות הרוח, והוא מדבּר ברגע הזה אל המלח. ברגע הזה והרוח גבר שבעתים, ותט הסירה הצדה ותּחלק בחפזון בתוך הגלים, והגלים התנשאו עתה וירתּחו, ואדן הסירה חצה אותם בחזקה. והדה התעוררה פתאם משנתה ותבט כה וכה ותרא את פאול ותשתאה אליו: “האתה זה, שכני?” שאלה.

“כן, שכנתּי”.

“האָרכה עת שנתי?”

“כחצי השעה האחת”.

“ואתה מה הטיבות לעשות עמי!”

“האם לא רע אנכי לך?”

והיא לא ענתה דבר, ותושט לו את ידה – היא היד הקטנה והרכה אשר שב אליה חום החיים להתדפק בתוך עורקיה וגידיה.

ושלהבת אש ברק נראתה רגע אחד ברקיע השמים, ויראו האנשים לאור הברק והנה קרוב הנֵדור אליהם והוא רובץ לרגליהם, ובעוד רגע אחד והסירה הגיחה אל החול אשר על שפת הים ותתן קול פתאם כקול חורק שִנים. והאנשים שמחו כי באו למחוז חפצם, כי כמעט דרכוּ רגליהם על מפתן ביתם, ורוח הסערה אשר היתה בין השמים ובין הארץ התפרצה פתאם ברב כח, והגשם נתך ארצה בהמון קולות וחזיזים רבים ויהי למבול מים. ואנשי הבית אמרו להכין משכב לאיש לבית עלצע, לבעבור ילין פה הלילה, ולא אבה. ופאול שלח אותו עד פתח הבית. “אכן איש מצליח אתה!” אמר אליו סגן הפקידים. “מה אתה אומר?” שאל אותו פאול. ואולם האיש לא ענה דבר בלתי אם: “שלום לך בלילה!” ויגלום את אדרתו ויתעטף בה היטב ויפן וילך לדרכו.


 

VIII. פאול שט' אל פראנץ ס' בברלין.

אך רק חזון תּעתּעים היו לנו החיים! הנה זה הדבר אשר דברתי, פֿראַנץ מחמד לבי! ואני עומד מחריש ומשתאה, ואבקש פתרונים לכל החידות הנפלאות האלה ולא אמצא. אֵי המקום אשר שם תחדל האמת ואשר שם יחל השקר? אי מקום הצדק והרֶשע איפה יחל? מה יקרא עצם ומה דמיון? אכן אוי לאדם כי גם אבות העצם והדמיון, הלא הם המֹח אשר הוליד והלב אשר ילד אותם, אינם יודעים גם הם להבדיל בין התאומים האלה, שהם דומים איש לאחיו גם במראיהם וגם בהליכותיהם, גם במעשיהם וגם בלבושיהם ובשפתם! ובכל אלה ידָרש ממנו כי בין נבין לבחר כרגע את אשר נבחר, בעוד אשר התמונות על פני במת התיאטרא תשתּנינה לעינינו כהרף עין, והפרקים יהיו למחלקות והמחלקות תהיינה לחזון על פני הבמה, הוא החזון אשר לו נקרא חזון חיינו; ובכל אלה ידָרש ממנו כי מדי דבּרנוּ, והיה “כן”! היוצא מפינו – כן, ו“לא!” – לא, בעוד אשר יש כי לבּנוּ יאמר “כן!” ברגע אשׁר מוֹחנוּ קורא “לא!”.

“הוי, רוח הנבואה אשר בי!” תקרא גם אתה ככל הקריאה אשר קרא הַמלֵט. ואולם דע לך כי הרעה אשר נגד פָּני בבקר כּסוּי עננה הזה איננה גדולה ככל הרעה אשר היתה נגד פני בן המלך הדאֶני בלילה הנורא ההוא, אשר קרא בו את קריאתו; ואולם אם רעה נגד פני ואם לא, הלא אחת היא אשר מצאתי כי נסתתרה דרכי ממני ולא אדע את אשר יביא היום הבא בכנפיו, ואיש כמוני האוהב את השמש וגם את הכוכבים, והיה לו גם ענין אשר כזה לרעה גדולה. הנה קצף גדול אני קוצף על נפשי, ובקלמנטינה חרה אפי, ואת סגן הפקידים חשקה נפשי לשימו בבית הסהר, ואת גוסטאַף אמרתי לאסור בזקים – ועוד מעט ושפכתי את חמתי גם על שכנתי התמימה והאֻמללה. אכן אשֵׁמה היא, כי מדוע זה אפוא לא התאמצה לבלתי היות נחמדה ולוקחת לב ככל אשר היא עתה?! ואולם ידעתי כי תאנה כזאת מבקש כל איש ואיש אשר חשקה נפשו לעשות מעשה כסיל או מעשה איש בליעל; ואיש לבית עלצע, גם הוא הלא יכול למצוא תֹאנה כזאת לצדק את נפשו לאמר: רק מקצר נפש ומאֹרך עת וּמרוב תאותו לפעול ולעשות גדולות, כאשר הסכין במלחמה, לא מצא ענין לענות בו בשבתו פה על פני האִי העזוב בלתי אם לנסות דבר אל האשה היפה והצעירה ולכבוש את לבה. הוי אֵל אלהים גדולים! הַאִשה אשר כזאת תחטא? ההיא תרשיע, אשר מצחה טהור כּטהר פני השמים ואשר עיני התכלת אשר לה מאירות ומזהירות מרוב חכמה? הוי סלחי לי, קלמנטינה! מה אני כי אבוא לשקול בפלס את כל מלה אשר התמלטה מפתחי פיה ולא לבה? על מה אבוא במשפט על כל ניד עפעפים? מי יאמר לי כי יש לי הצדקה לשים על כף המאזנים כל תנועת יד וכל תנועת רגל וכל דבר אשר לא יתן ולא יוסיף? ואולם לוּ שופט הייתי לגוּסטאַף, כי עתה ענשתי אותו לעבוד חצי שנה עבודת פרך בסירות הסבל אשר לו, לחפור שם במגרפה את החול, עד תפקחנה עיניו לדעת כי אוצר נחמד היתה לו אשתו הנחמדה וכי לא ידע ולא הבין לשמור היטב את האוצר הזה. אכן הנה זה דרך הגברים אשר לנו, כי יקחו להם נשים, ואת אלהים יצווּ לשמור עליהן, והם חושבים כי את כל אשר בידיהם לעשות עשו למען האשה, אחרי כי את הלחם אשר היא אוכלת הביאו לה ואחרי אשר לא היו אדונים קשים לה ולפרי בטנה ולאמתה ולכל אשר לה! והיה אם יבוא איש ערום לעשות כמעשה אֲגַמֶמְנוֹן, והוא איש שפתים היודע ללכוד נשים ברוח פיו ומבין לעשות עמהן חסדים ריקים לגנוב את לבבן, וגנב גם הוא את האשה כאשר גנב היוני את בּריזֵיוּס מן האֹהל אשר לבעלה, אז רואים אנחנו כי אנשים כאלה מתחבאים בסתר פנה, והם זעפים כל היום ודבר לא יעשו, או יקומו וירעישו את הר האָלמפּוֹס ואת הארץ ואת השאול, תחת אשר לוּ חכמו ולוּ השכילו כמעט רגע בראשית הימים, כי אז עצרו כח למנוע את כל הרעה מבֹּא. הוי על האנשים הפתיים האלה! – ואולם אנכי הלא חכמתי שבעתים מכל האנשים האלה, וברגע אשר תרד החכמה משמים ומשכה כמעט רגע בשערת ראשי להזהירני, וקמתי כרגע ללכת אחריה! לא תמול אנכי בשדה הזה, ואת דרכי האהבה ידעתי היטב! אנכי רק אשחק בלעג שפתים בראותי את האנשים מצחקים בדברים אשר יקָרא להם שמות שונים ואשר יאָמר עליהם כי רחשי לב המה! אנכי הלא ידעתי היטב, כי יש אשר יתרועע איש אל אחת הנערות הנחמדות, ואָמר: רק רֵע אנכי לה, והוא יסתיר תחת המסוה הזה את כל אהבתו הגדולה הטמונה בלבו, ולכן ידעתי כי אנכי בבֹאי לנסיון אשר כזה, ומצאי להמלט על נפשי בעוד מועד! אנכי הלא לשחוק ולכלמה היה לי תמיד כל אחד מרעי ומיוּדעי, אשר זה עתה החל לעבור בנתיבות ים החיים, להלחם בגלים ולעשות גדולות ונצורות, והוא עוד טרם הרחיק ללכת, ופתאם הוריד את מפרשיו ויחתור אל החוף, כי ראה אשה אשר מצאה חן בעיניו, ויכרות עמה ברית ויהי לה לבעל – ואני הלא ידעתי את כל זאת, ולכן סמוך לבי כי לא יקרני מקרה אשר כזה! אנכי הלא חכמתי מאד, ואם אמצא נערה בדרך, אז רק שעשועים אעשה לי! כן, פֿראַנץ, חזק לבי מצור, ואני רק שעשועים עושה לנפשי – אבל האם ספר החקים אשר לתורת המוסר לא יאסור אסר על נפשנו מעשות לנו שעשועים אשר נפחד כל היום פן נמצא שלל בהם כאשר נפחד פן נפסיד? ואנכי הן גם שלל לא אחפוץ למצוא בשעשועי, וגם הפסיד לא אחפוץ! ולוּ גם אשקיט את מוסר כליותי, כי אלך בדרך שפינוזה ואֹמר: מה־לך ולדבר הזה כי אהבתיך? ולא אדע עוד כל רע – אבל מי יערוב לי כי גם ma chère voisine (שכנתי הנחמדה) יודעת את תורת הפילוסוף הזאת כמוני? הן ידעתי כי לא תתנני כאחד המתגאים והמתהללים בנפשם הרבה מאד, ואולם אחת ידעתי כי לא רחוק הדבר אשר איש כמוני יעורר תאוה נאמנה בלב נערה חכמה ומלֵאָה רוח חיים; ואני – הלא לשחוק הייתי בעיניך, לוּ אמרתי לכסות את הדבר ממך – ידעתי היטב כי יש לי יתרונות שונים אשר יוכלו לתת את חִני בעיני נערה משכילה וחכמת לב כמו ma voisine (שכנתי). אבל למה זה אלך על גחלים לשוא, ולמה זה אקשור לי קשר אשר אחריתו להנתק ואשר את קצו המר אנחנו מוצאים בשירת־העם האומרת לאמר: “כי יתפרדו נאהבים שנים, אז יד איש לאחיו יושיטו”? הן כבר זקנתי מהיות תמים ומעשות מעשי ילדות כאלה; ואם אמרתי: אקח לי אותה לאשה – הן ידעתי כי נכון הייתי בכל עת ובכל רגע למות למען הדה – אבל לחיות למענה, ורק למענה – אנכי אשר זה עתה החלותי לצאת לדרך, ואשר עוד דרך רחוקה לפני עד בואי אל מחוץ חפצי – הלא דבר אשר כזה לא יתּכן לעולם! ואתה פֿראַנץ, לוּ תשמעני ואגיד לך את מחשבתי אשר אנכי חושב על הברית הכרותה בין איש ואשה; הלא כמוה כמחשבת הַמלֵט: כל איש אשר כּרת ברית עם אשה, לו תהיה האשה וחלילה ממנו לנסות דבר להתיק את הקשר, ורק התאמץ יתאמץ לעשות את כל אשר בידו לעשות, למען ימצא חן בעיני אלהים ואדם; והאיש אשר לא כרת עוד ברית, הוא יחקור וידרוש את לבו שבעים ושבע בטרם עשותו את הדבר. ומי יאמר כי אין עצה אחרת בלתי אם לכרות כרגע ברית עם האשה! האם לא השחוק הוא לשמוע כי אין עוד דרך לאיש צעיר לימים לשבת כחדש ימים בשדה אחזת אחד מרעיו, בלתי אם למות או לקחת לו לאשה את אחות רעו את מודעתּוֹ או את אחת הנערות אשר מצא שם, אחרי כי התהלך עמה פעמים אחדות לשוח ביער או ישב עמה יחדו בסכּת הגן ולבם התפעם בקרבם? – אכן ידעתי כי תענני לאמר: “פאול הצעיר מכל צעירי רעי! אם הביא איש שואה על נפשו, ככל השואה אשר הבאת אתה על נפשך באשמתך לבדך, אז רק בזאת יוכיח לכל כי חכמה לו וגבורה, אם יבין לשוב על עקביו בסתר או לברוח ולנוס על נפשו לעיני השמש בטרם גמלה הרעה”. ואני הנה ידעתי את כל זאת כמוך, וגם חשב חשבתי באמת ובלב תמים לנסוע מזה כרגע – ואולם לא אוכל לעשות כדבר הזה, פֿראַנץ מחמד נפשי, האמינה לי כי לא אוכל! הן זאת ראשית לי כי אין לי כל פתחון פה וכל תֹּאנה להתאַנות לאנשים האלה למען אוכל לעזוב אותם בפתע פתאם, ולוּ גם יביא אלי פקיד חובלי המצפה היום לעת ערב מכתב מן העיר, אשר יהיה לי לפתחון פה, והיה גם אז כל עמלי לשוא – כי לבי מגיד לי אשר עוד מעט והייתי דרוּש מאד מאד לאנשים אשר בזה להיות להם למועיל. הנה לבי מתפעם בקרבי, והוא מגיד לי לאמר: רוח סועה וסערה גדולה עולה אלינו, ומי יודע אם לא אנכי אהיה האיש אשר יעצור כח להסב את הברק המשחית מעל ראשי האנשים האהובים לי. הבה, רעי, הבה נא וכרענו על ברכינו והתפללנו בענוה לאמר: אַל תביאֵנו לידי נסיון! – ואז לא יבוא עוֹד הרגע המר והנורא אשר נצעק ממעמקי לבּנו: הצילנו נא משטן המשחית!


 

IX

אחרי הצהרים התאספו אנשי החברה באולם הגן, למועד אשר נועדו ביום אתמול לבוא אל קברות הענקים. ויהי הם מחכּים אל גוּסטאַף, כי אמר: אשר בֹּא יבא ביום הזה אל נכון; וגם אל פקיד חובלי המצפה חִכּו, כי ישוב לפנות ערב מן העיר. והגשם ירד ארצה כל היום, אחרי הסערה אשר היתה בלילה, ורק עתה חדל הגשם כמעט. והאנשים פתחו את דלת הזכוכית, להביא רוח חדשה וצחה אל תוך החדר המלא אֵד, ואת כסאותיהם התיקו אל מול הפתח, ויביטו משם על שפת הים ויראו את החריצים העמֻקים אשר חפר הגשם בתוך החול, ואת הים ראו אשר לא ינוד ולא ינוע ואשר עינו כעין העופרת, והוא פרוש מתחת לרקיע השמים אשר מראיהם שיבה כלם. ושני שַׂלְוים התנשאו ויתעופפו בתוך הרוח המלאה רסיסי גשם, וכנפיהם הלבנות הזהירו עד להפליא מתוך הערפל הכהה אשר בין השמים ובין הים.

והדה יושבת אל העֻגב והיא מכָּה בלאט על ידותיו ומוציאה ממנו קולות בודדים מקולות השירה אשר כתב היגע, לאמר: “לא אדע מה פשר הדבר” – ופתאם קמה ותגש אל המקום אשר שם אנשי החברה יושבים בפתח החדר, והם מקשיבים לה בדממה. ופני הדה לבנים עד מאד, ועליהם ינוחו כמו ענני תוגה וקשי לב, ובהביט פאול אליה ויצר ויכאב לו מאד, כי זכר את פניה יום אתמול אשר האירו מרוב גיל ומנחת.

“שכני!” שאלה ותהי כמבטת למרחקים – “הלא עברת את מחוזות נהר הרינוּס לא אחת ולא שתים, ולכן הלא תגיד לי: הראית את בת הים היושבת על מרום סלע הַלוֹרֵילַי, והיא שׂורקת את זהב שערותיה לנגה אור בין הערבים, בכל החזון אשר יספר לנו היגע בשירו?”

“אין זאת כי כל איש ואיש יראה את בת הים הזאת אחת בימי חייו, אם על גדות הרינוס ואם במקום אחר”, ענה פאול וישחק.

“ומי אפוא אָשם בכל הרעה אשר באה? הבת הים היא האשמה אם המַלח?”

“לבי מגיד לי כי המלח הוא האָשם. רוח היא בכל נערה מבנות הים לשרוק את זהב שערותיה ולזמר את זמרותיה, והמלאכה הזאת מֻטלת עליה ככל אשר מטלת המלאכה על המלח גם הוא לשים עין צופיה על המשוט ולשמור את אניתו מהנָגף אל הסלע. יעשה נא כל איש ואיש את מלאכתו אשר לפניו, ואז סמוך לבי ובטוח כי לא יאֻנה כל רע גם לא לאחד וגם לא לשני”.

“וגם אין זאת כי איננה יפה ואיננה נחמדה ככל אשר יאָמר עליה”.

“גם אנכי אחשוב למשפט כי האור הכהה, אשר בין הערבים, ודמיון המשורר, אשר יראנה מרחוק, מוסיפים גם הם על ערך יפיה הרבה מאד”.

“תהיה נא”, קרא האיש לבית עלצע, "תהיה נא הנפש אשר נאהב נפש אשר איננה שלמה, ככל אשר נחשוב אותה, ולוּ רק האהבה אשר נאהבנה תהיה שלמה בכּל! הלא היא האהבה הגדולה והנשגבה, אשר את לַבּת אִשָּׁהּ יערוך לפנינו הינע בשירתו הנפלאה ההיא, ואשר יתאר אותה לנו בדברים נמרצים ומעטים גם בשעה אחרת, באמרו לאמר:

"כִּצְלָלִים חָלְפוּ עַל־פָּנֵינוּ

הַר וְטִירוֹת, כַּר וָאָחוּ;

וְכָל אֵל לִי מֵעֵין הָאִשָּׁה

הַנֶּחֱמָדָה אָז זָרָחוּ –"

ועין פּאול הפקוחה דבקה רגע אחד אל סגן־הפקידים ורגע אחד אל קלמנטינה, וירא כי הורידה קלמנטינה את עפעפיה ארצה, וכי עיני סגן הפקידים תלויות בחזקה אל פני האשה הנחמדה אשר האדימו כמעט רגע.

“הנה כן הוא!” קרא פאול, “ועתה לא יחסר עוד דבר בלתי אם אשר תסגור האשה הנחמדה את עיניה, וּמלוֹא כל היקום היפה והנפלא יעלם ממנה כמקסם שוא אשר ירָאֶה לעיני הנוסע בערבות המדבר! ואולם שקר הדבר! יפה היקום וגדול מאד ונחמד מאד, וכל החמדה וכל היֹפי האלה לא יסופו בתוך נפש אחת, ולוּ גם תהיה נפש שלמה אשר אין כמוה! וזה האות כי האהבה איננה בלתי אם ילידת דמיון, אחרי כי ידענו אשר רק האיש האוהב רואה את אהובתו כראות בת אֵלים, תחת אשר כל יתר בני האדם יראו אותה כראות בשר ודם!”

“לוּ יהי כדבריך!” ענה סגן הפקידים – "ואולם אחרי כי כל איש רק בתבונתו יחשוב, ובלבו ירחש, ובעיניו יביט, לכן רב לו בזאת. ועל כן אמרתי: תהי נא הנפש הנאהבה לדבר אשר ערכּוֹ בעיני אנשים זרים איננו בלתי אם “ערך מצטָרף”, ולוּ רק האוהב יראה בה חזות הכל, וערכּה יהיה בעיניו “ערך מָחלט”.

“אבל גם הדבר הזה איננו כן!” קרא פאול בקנאה גדולה – “כי גם בעיני האוהב לא יהיה ערכּה ערך מחלט וקים, וגם הדבר הזה ישתּנה בהשתּנות הימים! והיה אם בֹא יבוא היום, אשר גם באחרו לבוא עלינו לחכות לו, והדמיון הנחמד יעוף ממנו כענן בקר, אז נראה כי כאשר גדלה תרמית הקסם כן תגדל וכן תרחב התוחלת הנכזבה, ואז נצעק ונשַוֵּע כי הנפש אשר אהבנו הוליכה אותנו שולל ורק התעה התעתה אוֹתנו. כן הוא! נתעים אנחנו, אשר התעו ואשר הונו ואשר רִמוּ אותנו אחרים, ואולם עלינו לדעת כי “נתעים מַתעים” אנחנו, כאשר יאמר לֶסינג”.

“אם ככה אפוא הלא תוציא משפט כי אנחנו לבדנו האשמים אם לא יבואו ולא יקומו חלומות ימי נעורינו?” שאלה קלמנטינה.

“ומי אפוא יאשם בדבר הזה, אם לא אנחנו בנפשנו?” ענה פאול.

“כי אז חפצתי”, הוסיפה קלמנטינה על דבריה, “אשר ינתן חק לאסור על כל נערה להיות אשה לאיש בטרם מלאו לה עשרים וחמש שנים”.

“ודעת לנבון נקל כי על הנערות אשר במדינת שְׁוַבּיה יהיה האסר לבלתי הלקח לאיש בטרם מלאת להן ארבעים שנה” ענתה הדה אחריה.

גם אני אדמה אשר חק כזה לא ירע"; ענה פאול וישחק – “ואולם הלא תזכרי, קלמנטינה חמדת נפשי, את אשר אמרת באחד הימים האחרונים, כי איש ואשה אשר ימי שני חייהם שוים, ורק האשה אשת איש והאיש איננו עוד בעל אשה, אז נמצא כי עולה האשה על האיש בנסיונותיה בערך עשר שנות חיים. ולכן אם אמת הדבר כי הברית הזאת היא בית־ספר אשר כל הבּא בו ירבה ללמוד תורה בחפזון ככל הדבר אשר אמרת, אז הלא רק טוב נעשה אם נקדים לשלוח אל בית הספר הזה את בחורינו ואת בתולותינו ככל אשר תמצא ידנו”.

“ובכל זאת”, ענה האיש לבית עלצע, “ראיתי פעמים הרבה והתבוננתי עד בלי די, כי יש אשר רק ימים מעטים ישב איש בבית הספר הזה, והם ישפּקוּ להפוך את הנדיב לצר, ואת המטיף לאִלם, ואת החכם לפתי, ואת טוב הלב לאיש מדון! ויותר מכּל מצאתי את האותות האלה לגברים תלמידי בית הספר”.

“ואולם גם משפט התלמידות כן הוא”.

“ומה גם על פי תורת העגות אשר שמת לפנינו”, ענתה גם הדה.

“ומה גם על פי התורה הזאת אשר אמרתי”, ענה פאול; “ואולם לו גם יהי כדבריך, אדוני האיש לבית עלצע, אשר אמרת בדבר בית הספר ההוא, גם אז הן לא תאמר להוציא מזה משפט אשר לא טוב לאיש ואשה להתחתּן. אכן יפים ונחמדים המגדלים אשר יבנו להם הנאהבים בשמים, ורק באחת לא טובים הבנינים האלה, כי נבצרה מהם להיות לבתּים לשבת בם; ואולם לא כן ההתחתּנות, כי אמנם בית הוא אשר אין לו הדר ואין לו יפי, אבל יתרון לו בזֹאת כי בנוי הוא לבֵנים חזקות, ולכן היה יהיה לבית מושב אשר היושבים בו ימצאו שם מחסה ומסתור מרוח סועה ומגשם שוטף”.

“אבל איך היית למליץ ישׁר לדבר התּפל מכל הדברים התּפלים, ואתה בנפשך הלא איש משורר וחוזה חזיונות אתה?” קרא האיש לבית עלצע.

“אנכי יצאתי למלחמה רק על תורת הרוח הכוזבת, ולא על תורת הרוח הנאמנה”.

“ובמה יודע להבדיל בין האחת ובין השנית?”

“רק בזאת נבדיל ביניהן כי נראה אשר תורת הרוח הכוזבה תדיח אותנו לבלתי ראות את החיים כאשר הם באמת ולבוז להם, תחת אשר תורת הרוח הנאמנה תּורֶה אותנו להכיר את חיי האמת מרגע לרגע יותר ולכבד ולהעריץ אותם בכל מאֹדנו ובכל נפשנו”.

“אם כן אפוא”, קרא האיש לבית עלצע, “אין אנכי יודע מה עוד לאהבה ולהתחתּנות. הן לדאבון נפשנו עינינו רואות מעשים בכל יום המעידים לנו באמת כי אין לאהבה כל דבר עם ההתחתּנות; ואני חשבתי כי המעשים האלה, גם אם רבים הם מאד מאד, אינם בלתי אם מקרה, ואולם אם למשפטך נטה אזן, אז נמצא כי רק ברכה היא מעם אלהים, אם הנפש אשר אהבנו בנעורינו לא תהיה לנו לאשה בהיותנו לאנשים; ותקטן כל זאת ממך, ואתה עוד תוסיף ותאמר כי על האיש לחדול כּליל מקחת לו אשה, ולעזוב את כל זאת ביד הבאים ככל אשר יעלה הגורל”.

“לא אמרתי מעודי כי עלינו לספות את הטמא עם הטהור יחדו!” קרא פאול – “לא אמרתי מעודי כי עלינו לעשות כמעשה העלמה, אשר יאמר לנו הינע, היא העלמה אשר בערה בה חמתה על בחיר לבה כי חלץ ממנה וכי לקח לו אחרת, ותקם ותהי גם היא לאשה לאחד מן השוק אשר יצא אליה ראשונה. הן אודה ולא אכחד כי אין לבי הולך אחרי דברי המליצה אשר בפי אנשי האהבה האומרים כי יש אחדות שלמה בין הנשמות, ואולם ברור הוא בעיני כי לא תצלח כל התחתנות אם לא תִוָּסד על איזה שווי אשר המחשבות והחפצים ומעלות הרוח ומשאות הנפש אשר לאיש ואשר לאשה שוים יהיו כמעט, ולכן כי יקום איש לקחת אשה, ולקח לו רק אחת מבנות המחנה אשר הוא שם, ולא ירדוף אחרי גדולות ממנו ולא יעמיק לרדת גם עד הקטנות העומדות מתחת לו. אכן בקרב המחנה אשר הוא שם, שם רק מקרה הוא אם ימצא האיש את האשה האחת או את האשה השנית, ואם יגידו לך כי רק כוכבים ממסלותיהם הִנחוּ אותם עד מצוֹא פלוני אלמוני את פלונית אלמונית, אַל נא תאמין להם. הנה אדוננו פלוני וגברתנו העלמה פלונית מצאו איש את אחיו אתמול בערב בהיות המשתה הגדול בבית נשיא העיר, והם אומרים לנו כי לא יוכלו עוד לשכוח איש את אחיו לנצח, וכי לא נשיא העיר עשה את המשתה, כי אם מלאָכם אשר בשמים עשה אותו, אך רק למען תמצאנה הנשמות הנחמדות האלה אשה את אחותה – והיה אם האנשים הצעירים ידברו אלינו כדברים האלה, הלא אנשים צעירים הם; ואולם אנכי אשר אינני נוגע בדבר כמוהם, הן לא יגדל עוני מנשוא אם אשחק מעט על מבקשי הנפלאות האלה ואם אוציא משפט לאמר: לוּ אדוננו פלוני חלה מעט את בטנו ביום היות המשתה הגדול ההוא, עד בלתי יכלת לצאת מפתח ביתו, ולוּ יעָשה מקץ שמונת ימים משתה גדול שני בבית נציב המחוז, וביום ההוא תחלה העלמה פלונית את ראשה עד בלתי יכלת לבוא אל המשתה ההוא, ואדוננו פלוני, הבא אל המשתה, ימצא שם את העלמה אלמונית, תחת העלמה פלונית הראשונה, אז סמוך ובטוח לבי כי יקר מקרה בין פלוני ובין אלמונית ככל אשר קרה בינו ובין פלונית, ולא יחסר דבר בלתי אם שנוי השם במגלות דברי התנאים והברית –”

את הדברים האחרונים האלה דבר פאול בחפזה ובשפתי לצון כמשפטו, עד כי שחקה גם קלמנטינה כמעט בשמעה, תחת אשר הדה שחקה בקול גדול. ושתי הנשים האלה גם יחד לא התערבו בכל דברי הריב האלה, ותהיינה כאומרות לעזוב את דבר המלחמה הזה ביד הגברים הגבורים ההם לבדם, והן מקשיבות בכל נפשן ובכל מאֹדן אל כל דבר היוצא מפיהם; והיה כל הרואה ואמר כרגע אשר לב הדה נוטה אחרי דברי פאול, ולב קלמנטינה נוטה אחרי דברי סגן הפקידים; ואולם שני הגברים בדברם את דבריהם, ופנה פאול בדבריו תמיד אל קלמנטינה, ואיש לבית עלצע היה כמדבר רק באזני הדה.

“אם כן אפוא”, קרא האיש לבית עלצע, “לא יפלא עוד בעיני כי בתים אשר יבנו על יסודות מתמוטטים כאלה לא יאריכו ימים. אמנם אנכי בעניי דמיתי תמיד כי אחדות שלמה או אחדות גדולה מאד בין הנשמות היא אבן הפנה אשר עליה תבָּנה האהבה, והאהבה היא אבן הפנה אשר עליה תבּנה ההתחתנות אשר יתחתן האיש עם האשה; אנכי בעניי דמיתי תמיד כי כל התחתנות אשר אין עמה אהבה, תועבה היא, חמס היא, זמה היא; ואולם הנה זה באת אתה ותפקח את עיני ותּראני כי ההתחתנות איננה דבר אשר יסודתו בלב בני האדם פנימה, כי אם מקרה הוא אשר יבוא מן החוץ, ואני אודה ולא אבוש כי אין לבי הולך אחרי תַּקָנה נכריה כזאת להעריצה ולהקדישה גם אני”.

“וגם אני”, ענה פאול “לא הערצתי ולא הקדשתי אותה, לוּ באמת היתה נכריה ככל אשר אתה אומר. ואולם התקנה הזאת איננה נכריה! הן אמת הדבר כי רק מקרה הוא אשר יניע את הגלגלים – ואתה אַל נא תשכח כי אמרתי גם זאת, אשר איזה שווי מחשבות הוא conditio sine qua non (תנאי מוכרח) לכל התחתנות – ואולם עלינו לדעת כי תולדות מקרה זה וכל היוצא ממנו קדושים הם לנו; כי כל הימים אשר לא נוסדה עוד תורת האנשים האומרים כי כל קנין אשר לאיש איננו בלתי אם גנבה, עלינו להעריץ ולהקדיש גם את דבר כל התחברות אשר בין איש ובין אשה, אחרי היותו fait accompli (דבר נגמר). ובדבר האיש והאשה האלה גם הם הלא יבין כל משכיל, כי עליהם להעריץ ולהקדיש את בריתם למן הרגע אשר היה עם לבם להואש איש איש מכל משאת נפש אחרת, ככל אשר אמרתי בלצון באזניכם ביום אתמול. והיה האיש ביום בחרו לו אשה, ונואש האיש הזה למן היום ההוא והלאה מכל אשה אחרת, ולא תהיה לו כל צדקה עוד לשאת עינו לנשים אחרות, והאשה ביום בחרה לה איש, ונואשה גם היא למן היום ההוא והלאה מכל איש אחר ולא תהיה לה כל צדקה עוד לשאת עין לאיש זולתי אישה אשר בחרה בו. ויען כי המקצוע הזה הוא הוא המקצוע אשר רבּוּ בו צרוּפי יסודות שונים מאין כמוהו, לכן עלינו להתאמץ כי היסוד אשר בחר בחרנו בו הוא יהיה לנו לסגלה מכל יתר היסודות ולא נתּן עוד אותו למוט עד נצח; וזה הדבר אשר ידבּר אלינו משוררנו שילר לאמר: “בּמקום שם האֶחד יקח עמדתוֹ, שם יסור מפניו השני”. והיה אם נאמר כדבריך כי רק האחדות השלמה אשר בין הנשמות היא הנותנת עז וקדש לברית הכרותה, אז הבה ואשאלך: איה הגבול אשר נגבול לנו? מה הערבון אשר יהיה לנו לערוב לפנינו את האמת? איך נשמר מן המשגה, ואנחנו כלנו הלא נוטים תמיד לשגות? הן אם ככה אנחנו עושים, אז עד עולם לא נבוא אל המטרה ולא נחדל עד נצח מבקש לנו יום יום את “הטוב” או את “הטובה” לנו, תחת “האיש” או “האשה” אשר בחרנו לנו ואשר חדלו עתה בפתע פתאם למצוא חן בעינינו; וגם בזאת הלא שגית בחשבך כי בהיות אחדות שלמה בין הנשמות, והיתה גם האהבה לעולם ולא תחדל עד בֹּא היום האחרון, כי לא כן הוא, והוא להפך; הן כל בעלי נפש ענֻגה ורכה ילכו בתהו עד נצח, כי יבקשו להם את האחדות השלמה ההיא ולא ימצאוה, יען כי אין דבר שלם תחת השמש, ולכן ירדפו רוח עד יומם האחרון, והאנשים הרשעים עזי הנפש ימצאו בזאת תואנה וכסות עינים למלא את תאותם בכל עת ולעשות את יצר לבם הרע, כי דבר האחדות השלמה יהיה להם לפתחון פה”.

“אכן”. קרא האיש לבית עלצע, “משכיל אתה מאין כמוך להצדיק את כל רֶשע ואת כל תועבה ואת כל כסל אשר יעשה בין איש ובין אשתו! שים נא את לבך רגע אחד אל הדברים אשר אתה מוציא מפיך, הלא כה תדבר: נכון הדבר כנכון היום כי ברית כרותה אשר כזאת חטאת היא – ובכן זאת היא הסבה הראשונה לקים את הברית הזאת גם לימים הבאים; אך יען כי כרת כרתו את הברית הזאת ואין עוד מקום לכל ברית חדשה, וכל ברית חדשה איננה על פי תורת המוסר אשר הסכּנוּ בה מנעורינו – לכן אפוא זאת היא הסבה השנית לקים את הברית הכרותה ההיא לדור דֹרים ולנצח נצחים”.

“מעודי לא דברתי כדברים האלה, כי אם להפך!” קרא פאול, “הן דמיתי בנפשי כי כאשר יראה בעל אשה איש אשר ישוה אליו גם בחכמתו וגם במעשיו וגם בכל יתרונותיו, עד כי נפשו תגיד לו כי לא יחסר לאיש הזה דבר אשר ימצא חן בעיני אשתו כמוהו ואשר יוכל למלא את מקומו תחתיו, אז ברור הדבר בעיני כי התאמץ יתאמץ בעל האשה בכל נפשו ובכל מאדו להגדיל את מעשיו ולהאדיר את כּחו, למען הראות כי ראוי הוא לכל היתרון אשר נתנה אשתו לו מכל הגברים. ובדבר הרשע והתועבה והכסל אשר אתה אומר כי יעָשוּ בין איש ובין אשתו, הלא ידעתי את מחשבתך בדבּרך את הדברים האלה, כי מדבּר אתה בזאת אשר יש לפעמים כי האיש לא ישים לב לאשתו ולא ישגיח אליה ויעזבנה לנפשה; ואולם הנה אנכי אומר לך כי דבר כזה רואים אנחנו לא רק בין איש ובין אשתו כי אם בכל מקום אשר שם נקשרו שני בני אדם איש אל אחיו על פי חקים מיֻחדים, והם קשורים יחדו אם על פי הטבע ואם על פי מקרה אשר נקרא לו מנהג. האם לא נמצא “מחסור אהבה” אשר כזה גם בין אחים ובין אחיותיהם וגם בין בנים ובין אבותיהם וגם בין אדונים ובין משרתיהם וגם בין השרים העומדים בראש ובין עבדיהם הנכנעים מלפניהם, וגם להפך? ואולם ראה הנה אנכי אומר כי גם מחסור האהבה הזה כּלו ישׁר וצדקה!”

“אם ככה אתה אומר, כי עתה צמאתי מאד לשמוע את משפטיך!” קרא האיש לבית עלצע ברב לעג – “ואולם הנה רבּוּ הזרות והנפלאות אשר השמעת אותנו כיום הזה, עד כי לא יפלא עוד בעיני לוּ גם אשמע מפיך כי מחסור האהבה הוא הוא האהבה הנאמנה אשר אותה נבקש כלנו!”

“אמנם”, קרא פאול בחמת קנאה גדולה “אחת היא אשר ידענו כלנו ואשר איש ממנו לא יכחש בה: לא בדברים הריקים נמצא את האהבה, ולא במליצות הטפלות אשר אותן ישמיעונו רבים תחת האהבה. והיה כל איש אשר אותו ידעתי אל נכון כי דורש הוא את שלומי באמת, מעמו לא אשאל כי יאמר אלי: “שלום עליך!” ולכן אנחנו מוצאים כי פֿישׁאַרט בספרו “מנהגים בין איש ואשתו” יאסר עליהם מהביא מתּנות איש לרעהו, יען כי אין צרך עוד לאיש ואשה באותות חיצונים כאלה, שהם יהיו לעדות ולמופת כי יש אשר יחשבו עוד שהרכוש והנכסים אשר להם אינם משתּפים לשניהם כאחד. ובכן הנה פה רואות עיניך את “מחסור האהבה” הבּא מרוב אהבה! ואולם הלא אתה במו פיך קראת בשם הינע לפנים וזכרת את שירתו אשר בה יאמר המשורר כי כורע האוהב לפני אהובתו על ברכיו, והדבר הזה מוצא חן בעינינו, אבל האם לא נחמוד לנו לצון ביום שמעֵנו או ביום קראֵנו כי הבעל כורע על ברכיו לפני אשתו? ובכל זאת הלא ידענו כי ביום שמענו את אחד הנערים מדבּר אל אחת הנערות ואומר: “לא אדע חיים בלעדיך!” ועוררו הדברים האלה אותנו לשחוק וללעג, ואם שמע נשמע את הבעל מדבּר בקצרה אל אשתו ואומר: “אהבתיך!” והיה הדבר הזה באזנינו כקול “אמן!” אשר אנחנו שומעים בבית הכנסת!”

“אמנם אדוני הדוֹקטוֹר!” קרא האיש לבית עלצע, “לוּ היה עם לבבך, כי עתה היית איש מטיף מן המטיפים הגדולים אשר בארץ!”

“אכן קותה נפשי הפעם כי אמרת להשמיעני בזאת רק דברי תהלה!” ענה פאול וישחק.

“אמנם לך נאוה תהלה!” ענה האיש לבית עלצע בשפתי חן.


 

X

אז יחרישו המדבּרים רגעים אחדים מריבות שפתיהם וידומו כל היושבים ולא דבּרו דבר, עד אשר פתחה הדה את שפתיה ותשאל אם לא טוב הדבר לקום ולצאת לשוח בחוץ, עד עבוֹר העת וגוסטאַף יבוא גם הוא. ועצת הדה ישרה בעיני כלם, ויקומו ויצאו החוצה, ויבואו עד החוף ויתהלכו שם, והחול אשר על פני החוף יָנק את כל הגשם הרב אשר היה על פני הארץ ולא נותרו בלתי אם אגמי בצאת אחדים וקטנים. ופאול והדה עושים כמשפטם תמיד והם הולכים שניהם יחדו בראש, וקלמנטינה וסגן הפקידים נוסעים אחריהם ומתנהלים לאט עד כי פגרו מאד לבוא.

ופאול עודו ביָם נגרש מרוב הדברים אשר היו בינו ובין האיש לבית עלצע; ויש אשר ירא כי הגיד את כל לבו ואת מחשבתו הכמוסה עמו גלה עד בלי די, ויש אשר חשב כי לא הגיד אף את החצי וכי היטיב לעשות לו דבר שבעתים ככל אשר דבר. והוא כמעט איננו שומע את דברי הדה אשר תדבר אליו בהתהלכה עמו, והדה מדבּרת ומתאמצת לעורר את לבו על האור הנפלא אשר מסביב ועל הים אשר לפניהם ועל השמים ועל שני השלוים היושבים עוד בקצה החף, והשלוים טובלים רגע אחד במי הים, ורגע אחד יתעופפו על פני תכלת המים ממעל ושִׁלחו את האנשים המתהלכים על שפת הים.

“האם לא תדע להגיד לי מי הוא זה בעל המאמר: שלַמה וטובה הארץ בכל מקום, אשר שם לא יגיע האדם עם צרותיו?” שאלה הדה בפתע פתאם.

“לא ידעתי, שכנתי. אין זה כי שילר החוזה הוא בעל המאמר. אבל מה לך כי עלו הדברים האלה על לבך עתה?”

"כי ראיתי את שני השלוים האלה המתעופפים אל כל אשר יהיה רוחם להתעופף, ואמרתי: רק טוב ושלוה לכל נפש אשר אין חק ואין מעצור לה כמוהם.

“אַל תגידי דברים כאלה לאיש מבית עלצע”, ענה פאול, “כי הוא יורך תורה אחרת וחדשה”.

“מה אתה אומר, שכני?”

“הלא זה הדבר אשר חשבתי: השלוים השנים האלה איש ואשה הם, ואני הנה ידעתי כי סגן הפקידים חושב את הברית הכרותה בין איש ואשה למקור כל רע וכל צרה אשר על פני האדמה”.

“רק לענה ורוש מלאו שפתיך, שכני! הן אמת הדבר כי האיש לבית עלצע לא ירבה להלל לנו את הברית אשר בין איש ואשה, ואולם האיש הזה ידבר רע גם בכל יתר הדברים אשר תחת השמש; ואף גם זאת ואני ידעתי את הסבה הראשונה לכל מרורותיו אלה, כי אשה אשר אהב בגדה בו, ותעזבנו ותלך אחרי איש אשר היה לו לפנים לרֵע נאמן ויבגוד בו גם הוא, וזה הדבר אשר היה לו למקור כל רע וכל פגע עד היום הזה”.

“ומי ספר באזניך את הספור הנחמד הזה?”

“קלמנטינה ספרה את הדברים האלה באזני, כי אותי לא מצא עוד סגן הפקידים נאמנת לפניו לשפוך לפני את לבו”.

“אַל נא תתעצבי ואַל נא תתאבלי על הדבר הזה! – ואולם יען כי לא מצא האיש את הטוב אשר בקש – ואולי הוא בנפשו אָשם בדבר – העל כן לא ימצא כל איש עוד את הטוב תחת השמש? ויען כי הברית אשר כרתה האשה ההיא, עם בעלה לא טובה בעיניו, העל כן לא טובה עוד כל ברית בין אשה ובין איש? הוי על תורת ההגיון הזאת אשר לאיש הזה, והוא הלא ידו רב לו בתורת ההנדסה הנוסדה גם היא על מוסדות ההגיון, כי כן אמרה לנו קלמנטינה!”

“אבל רֹֹאֶה אנכי, שכני, כי לבך רע כיום הזה מאד מאד על סגן הפקידים, ורק לבי לא יתנני להאמין כי אחד המשפטים המעקלים אשר יצא מפיו בדברו אליך העיר עליו את רוחך עד כי לא תוכל עוד לדבּר בו לשלום”.

“חלילה ממני כדבר הזה, שכנתי! ורק דברים אחרים בלבי אשר עוררו את חמתי עליו”.

“היכול תוכל גם רעוּתך הטובה ההולכת עמך בזה לשמוע את הדברים ההם?”

ופואל החריש רגע אחד וישם את הדבר אל לבו. אז ידע כי כבד הדבר אשר הוא אומר לעשות, בקומו להשמיע דברים אשר אינם בלתי אם חזון לבו, כי אין לו עוד אותות ומופתים נכונים, ומי יודע אם לא יעלה על נפשו את חמת הדה בשמעה כי ערב את לבו לחשוד את רעותה; ואולם הדברים אשר דבּר כיום הזה עם סגן הפקידים הוכיחו לו על אחת שבע כי לא שגה במשפטו ובחזון לבו, ונפשו ידעה עד מאד כי מחשבותיו טהורות ולבו נכון, ובנערה הצעירה בטח לבו כי חכמה היא מאין כמוה, וכי מחכמתה זאת יבּנה גם הוא, ולכן גמר בלבו להגיד סודו גם לה.

“בטרם אדבּר הואילי נא ואשאלך דברים אחדים”, אמר פאול, “אולי אשמע מפיך את המענה הנכון, והיו כל יתר הדברים למותר”.

“רק הרגיז תרגיזני ממנוחתי, שכני!” ענתה הדה ותבט אל פניו ועיניה השחורות בחנו אותו – “מה זאת?”

“מה מחשבתך על סגן הפקידים? הלא תביני את אשר אני שואל! מה המשפט אשר תחרצי על דבר תכונת נפשו?”

“אכן נפלאה מאד השאלה אשר שאלת, שכני; ואני חי אלהים אם ידעתי את אשר אענה אותך על הדבר הזה”.

“שאי נא לי, עלמה נחמדה, לדברים אשר דברתי, ויהי לבּך סמוך ובטוח כי לא היה עם נפשי להתאנות לך לשמוע את סתרי לבך; ולוּ רע בעיניך הענין הזה ברב או במעט, כי עתה יצא נא דבר אחד מפיך ובחרנו לנו כרגע ענין אחר לדבּר בו”.

“חלילה ממני, שכני! הלא בך בטחתי בכל לבי – –”

“ככל אשר בטחתי גם אני בך, שכנתי!”

“– – עד כי נכונה אני בכל עת לדבר בכל ענין אשר מצאת אתה אותו לנכון לנו; ואולם לא מהרתי לענות אותך על שאלתך אשר שאלת, כי לא ידעתי למצוא כרגע את הדברים הנכונים אשר עלי לענות”.

“ובכן אשוב ואשאלך שנית: מה המשפט אשר חרצת בלבך על תבונת נפשו?”

“לא אאמין לאיש הזה. הן אמת היא כי לא ראיתי בו רעה, ורק האמין לא אאמין לו”.

“האם לא תדע נפשך כל דבר אשר בגללו לא תוכלי להאמין לו?”

“לא ידעתי! ואולי רק זה הדבר אשר ימנעני מבטוח בו, כי מלאו עיניו קרה או זועה או דבר אשר לא אדע לכנות ואשר יעיד עליו כי אוהב האיש הזה רק את עצמו ואת בשרו”.

“אַל נא תגידי לקלמנטינה דבר הזה, פן תּוֹרֶה אותך תוֹרה אחרת וחדשה”.

והנערה הצעירה שמעה את הדברים האלה ותעמוד תחתיה ותבט בפני האיש ההולך עמה, והיא נבהלה עד מאד.

“מה פשר הדברים האלה, שכני?”

“הלא כדבר הזה הגדתי גם אני לקלמנטינה, בדברי אליה שלשום בערב, ואולם מחשבה אחרת שמעתי מפיה. ולכן אפוא אם מוצאים אנחנו כי עיני האיש הזה, אשר אנחנו כלנו רואים אותן כראות עינים קרות, לא תהיינה קרות גם בעיני קלמנטינה, אז עלינו להוציא משפט, כי בעינים אחרות תביט האשה הזאת את האיש ההוא או כי האיש ההוא יביט אליה בעינים אחרות מהביטו אלינו – ואולי שני הדברים האלה גם יחדו כן המה”.

והדה התעוררה ותּחפז ללכת ותדבר בחפזון ותאמר:

“לא יהיה כדבר הזה, לא יתּכן הדבר הזה, לא זה הוא המשפּט אשר חרצת באמת!” “הביני נא היטיב ואַל תשגי, שכנתי!” ענה פאול גם הוא בחפזון. – “האמיני נא לי כי אוהב אנכי לקלמנטינה בכל לבי, ורק על כן רע ומר לי מאד בשומי אל לב, כי יש אשר משאָה ומתּנה עם סגן הפקידים יוכלו להיות למפגע למשאָה וּמתּנה עם גוּסטאַף, והדבר הזה באחריתו יהיה לתוגה לכלנו, ולקלמנטינה יותר מכלנו”.

והדה לא יכלה להתאפק עוד ותבך, ודמעותיה נזלו על פני לחייה באין מעצור, כי נגעו דברי פאול בלבה עד מאד, אחרי אשר שמעה אותם פתאם, והיא שׁוֹנה ומשלשת עוד את קריאתה הראשונה: לא יהיה כדבר הזה, לא יתּכן הדבר הזה!

“גם אנכי לא אחרוץ כי כן הוא”, ענה פאול, “ורק ירא יראתי כי כן יהיה –”

“ואתה האם תאמין כי חושב גם גוסטאַף כמוך?”

“יראתי מאד כי כן הוא”.

“מה האות כי לא שגית?”

“כי רואה אנכי את פני גוּסטאַף והנה אינם כתמול שלשום, והוא מונע את רגלו מנתיבתנו. אכן שומעים אנחנו מפיו כי רבה המלאכה אשר לפניו לעשות, ואולם רק בשפתיו ידבר כן ולא בלבו, כי ידעתי אשר גם בּרבוֹת מלאכת איש עד בלי תכלית,ומצא עוד האיש הזה עת ומועד לעשות תמיד גם את הדבר אשר אליו הוא נושא את נפשו. וגם הנה ידעתי נאמנה כי רק סגן הפקידים עומד לו לשטן בדרכו, כי תכנתי את רוחו ומצאתי את מחשבתו אשר הוא חושב על האיש הזה; ואולם ידעתי את גוּסטאַף, ועל כן אדע כי לא הוא האיש אשר יקום ואשר יתאמץ לכבוש שנית את המקום אשר יחשוב כי נדח הוא משם והוא לא אָשם בדבר”.

“הכזה יהיה איש חיל? או האם חכמה היא כי יעשה איש כן?”

“לוּ היתה נפשי תחת נפשו, כי אז לא עשיתי כמוהו?”

“ומֶה עשית אתה לוּ היתה נפשך תחת נפשו?”

“לוּ היתה נפשי תחתיו כי אז התאמצתי בכל כחי ואוני להוכיח לאשתי עד כמה יקרה נפשה בעיני ועד כמה עליה להתאמץ גם היא כי תיקר נפשי בעיניה, ולוּ בעטה באהבתי גם אז, כי אז– –”

“כי אז? – –”

“אכן כבד הדבר מאד להגיד מראש את אשר עשיתי אז, אבל ידעתי כי על פי התורה אשר שמתי לי לא הייתי משפיל את ערכי, עד בלתי עשות דבר זולתי שבת דומם וחַכּות; ואולם לא על פי התורה לבדה יחיה האדם כי אם על פי הנסיון והמעשה– –”

“האַתּם הגברים אינכם עושים בידיכם את אשר תחשבו בלבכם ואת אשר תדברו בפיכם?”

“ואַתּן הנשים, האם אַתּן הן העושות תמיד את אשר תחשובנה ואת אשר תאמרנה?”

“לא!”

“ושניהם, הגברים והנשים גם יחדו, האם לא יקרא להם שם אחד לאמר: בני אדם?”

“אמנם כן! ועתה הגידה נא לי: מה הזרות אשר ראו עיניך במעשי קלמנטינה או במעשי סגן הפקידים?”

ופאול ספר לה בדברים מעטים את כל אשר ראו עיניו ואת כל אשר שמעו אזניו, ואת דבר גוּסטאַף הגיד לה, אשר התמלט מפיו בבקר יום הראשון בהיותו עמו באניה, וכי הדבר הזה עורר אותו לחקור ולדרוש ולהתבונן היטב בכל הנעשה, והנה רע בעיניו עד מאד כל המעשה הנעשה, כי הוא יתן ידים לכל החזון אשר חזה מראש בלבו; ובאחרית הדברים ספר לה גם את המראה הנפלא אשר ראו עיניו רגע אחד אתמול בערב בתוך הסירה, וכמעט לא עצרו שפתיו כח לספר את הדבר הזה.

ובדבּר פאול את כל הדברים האלה בחפזון נמרץ, והדה שומעת, ותתחלחל מאד; אז ילבינו פניה רגע אחד ורגע אחר יאדימו, ויש אשר תפתח את שפתיה לדבּר דבר, ולא תוכל להוציא כל קול וכל הגה מפיה; ואולם התחזקה ותדבר בלאט ותאמר:

“אבל, שכני! אם ככה ישפטו בני האדם את רעיהם קשות, איך נזכה בעיניהם גם אנחנו ומעשינו?”

“אבל, שכנתי!” ענה האיש הצעיר, והוא משתאה ומשתומם עד מאד – “האם בעל אנכי לאשה ואַתּ אשה לאיש?”

ופני הנערה האדימו עתה שבעתים מבראשונה, ואולם בטרם תפתח את פיה לענות דבר, והנה קלמנטינה וסגן הפקידים באו גם הם מאחרי ירכתי גבעת החול עד המקום אשר שם חכּו להם פאול והדה; ושני הבאים האלה גם הם לא דבּרו עד כה דברים ריקים, כי עיני קלמנטינה היו אדֻמוֹת מדמעות בעיני הדה, וסגן הפקידים היה סר וזעף כפאול. ואולם איש איש מהם נתן את כל מחשבותיו רק בנפשו ובעצמו, עד בלתי יכלת עוד להתבונן גם ברעהו, והם מחרישים ארבעתם ועולים את גבעת החול באין דובר דבר, ורק בעמדם על ראש הגבעה ועיניהם רואות משם מעל פני הברושים את כל האי ואת הים אשר מסביב ואת חפי הים הרחוקים, וימלא לבם מן המראה הנפלא הזה, ויתאוששו ויתקדשו רגע אחד וישכחו את שאונם ואת רגזם אשר בלבם, כי יש אשר ישביח מראה כזה סערות וזוָעות הגדולות שבעתים גם מן הסערות והזועות אשר בלב ארבעת האנשים האלה. – ועיני ארבעת האנשים האלה ראו את פני השמש באחרונה אתמול בערב בצאתם מן היער, וכל היום הזה מן הבקר ועד עתה לא ראו עוד אותה, כי התחבאה כל היום מאחרי העבים, עד בלתי יכלת להבדיל בין שעת הבקר הראשונה ובין שעת הערב האחרונה ובין מחצית היום אשר לפני הצהרים ובין מחצית היום אשר אחרי הצהרים; ועתה הנה קרעה השמש את סגוֹר האֵד העב, בטרם תרד במצולות הים, ותּרָאֶה בכל הודה ותפארתה, ופתאם בערו כמו אש כל ערבות העבים הקרועות והנבקעות הרובצות אשה על פני אחותה ופניהן פנים זרות ומשֻנות, ותּמלאנה כלן אורים גדולים ונפלאים, גם אור ארגמן כהה מאד וגם אור האדום הצח אשר לשושנה. ומתחת לים הלהבות הזה אשר בשמים ממעל ירָאֶה הים אשר מתחת, והוא שוקט כּלו ולא ינוד ולא ינוע ועינו כהה מאד; ואולם מפרשי התרנים הרבים הזרועים על פני הים הרחוקים, והסירות הרבות החונות על פני אניות המשאבים, וכל אשר על פני הים ממעל, ומחוזות החֻפים הרחוקים, וצמרוֹת הברושים הרעננים אשר לרגליהם, ובדי הדגלים הרבים והחלונות אשר לבית מנגד, כל אלה בערו כמו אש בנפול עליהם אור העבים האדום. ובפנותם מן המערב ויביטו מזרחה, ויראו והנה הקשת אשר בענן נטויה בשמים על פני הים ממעל ונגה צבעיו הנהדרים והנפלאים ירָאֶה גם על פני המים, להיות שם למראֵה משנה אשר אין קצה לנפלאותיו ולחמודותיו, ועתה הנה באה השמש, וכל היקום האדום אבד ויחדל פתאם גם הוא. אז ירדו נטפי גשם אחדים מן השמים, והם כבדים וחמים, והדה אמרה אל פאול בחפזם לשוב הביתה: “אין זאת כי גם על היקום לבכות את דמעותיו תמיד חלף רגעי התפארת המעטים אשר היו לו, ככל אשר יבך האדם כפעם בפעם תחת מעט הטובה אשר הוא מוצא לרגעים”.


 

XI

והגשם ירד גם ביום הבא, ויַלבש נכאים את נפש כל חי, כי אין רוח כהה כרוח אשר יצרור את האדם היושב ביום הגשם על פני אי שומם ונעזב! והתרנגל מתחבא הוא ותרנגלתו ואפרוחיו תחת אחת הסירות ההפוכה על צדה, וגם קריאתו אשר הוא קורא איננה כקריאת התרנגל היושב מאחרי העגלה אשר בחצר אחד הכפרים על פני השדה, כי קולו צרוד ונחבא בגרונו ומוכיח לכּל אשר אין תקוה עוד תחת השמש. וגם החול היבש אשׁר על פני הגבעה לא יעָזר ולא יוָשע בגשם היורד עליו, כי לא יצמיח בלתי אם טרפי עשב צנֻמים ויבשים; ועצים אינם על פני הנדור, זולתי העץ האחד והגבוה העושה פרי גדגדיות, אשר לפני פתח זקן חובלי המצפה, והוא עץ דל ורצוץ אשר תקוה אין לו עוד, ובלעדיו אין עצים על פני האי זולתי הברושים, אשר אליהם לא יגיע איש ביום הגשם הזה. והים גם הוא סר וזעף כיום הזה ולא ירָאֶה עליו מלמעלה בלתי אם ערפלי עננים שחופים ועבים, והוא משליך את גליו בזעפו ובקצפו ולא יחדל וקול משבריו כקול איש מתעבר וקצר אפים, עד כי לא ימצא בו חפץ גם איש כפאול אשר לבו הלך תמיד אחרי הים ונפלאותיו. גם השלוים לא יתעופפו כיום הזה בשמחה ובגיל, ככל אשר יתעופפו בימים אחרים, והם נוסעים בעצלות ובכבדֻת על פני המים ממעל, וקולם קול צרוד ומר. והיו כאומרים: הן גם אנחנו איננו מפֻנקים וענוגים מנעורינו, ומן המים לא חשבנו את נפשנו מעודנו, ואולם לכֹּל מדה וקצב לכל דבר!

אמנם קמה הדה גם היום בבקר למועד אשר הסכינה, ותּרד אל אולם הגן ותּשב על מקומה אשר בתוך החלון לימין דלת הזכוכית, ותשלח ידיה במלאכה; ואולם לפאול חכּתה לשוא ביום הזה, כי לא בא. אכן לא היה עוד כדבר הזה, למן היום אשר ראו שניהם יחדו איש איש מחלון חדרו את עלות השמש, כי יעזוב השכן את שכנתו לבדה בקר אחרי קוּמה ולא יבוא החדרה לשבת על ידה ולשוחח אותה; ולכן התעוררה מרגע לרגע ותט אֹזן ותּקשב ותשמע, אולי יעלה אליה קול צעדי רגליו בעברו את המסדרון. “האם יחשוב בלבו כי ביום קודר ורע אשר כזה אין חפץ לנו בדבריו ובשיחותיו, ככל החפץ אשר נמצא בהם ביום אור ונחת?” אז קמה ותקח לה ספר לקרוא בו, ותמצא בין גליונותיו אות אשר הניחה בו בּמקום שם עמדה שלשום מקרוא ותּחל לקרוא. אכן מדי קראָה ויהי בלבה כמו עליה להתאמץ לאסוף את המלים הבודדות מכל צד ומכל פנה, אחרי אשר קול פאול הרך והנעים לא ישָמע עתה ולא ישא אליה את הדברים מן המקום אשר הם שם: ויש אשר אמרה בלבה כי לא תבין היטב את פשר הדברים אשר היא קוראת, אחרי כי פני פאול אינם לפניה, אשר אליהם הביטה כפעם בפעם בשמוע אזנה כל דבר קשה, ואשר תוי פניו הבולטים והמלאים רוח חיים ּהיו לה תמיד לפתרונים נאמנים לכל ענין. אז עזבה את הספר וידיה הפילו אותו אל תוך חיקה, והיא מבּטת ארצה, ותּחל להגות ולחשוב, ומחשבותיה עמוקות מאד. והרוח אשר בחוץ נוהג מרגע לרגע את המון הגשם אל פני החלונות, ובהתדפק נטפי המים הכבדים על לוחות הזכוכית, ועלה הקול הזה מקול המות הים, אשר לא יחליף ולא ישנה את קולו אף רגע. ובכל הבית לא ישָמע כל הגה וכל קשב, ודממה גדולה וחשכה תהיה על כל החדר, עד כי המֻלת הזבוב המעפף תהיה לקול רעש גדול. אז תקום הדה ונגשה אל העֻגב ואצבעותיה תגענה אל ידותיו. ואולם בעוד רגע והיא תשוב וסגרה את כפרתּו, כי היו הקולות קולות עזים ושנונים עד מאד, ותָּשב ותֵּשב בקצה הרפידה. והדממה והעזובה אשר בחדר נגעו עד נפשה ותּתגבּרנה עליה, ולא יכלה עוד להתאפק ותשם את פניה בּכר הרפידה ותשא את קולה ותבך. ופתאם שמעו אזניה קול צעדים, ותתעודד בחפזון ותמח את דמעותיה מעל פניה ככל אשר יכלה, ותרא והנה הנערה היפה שפחת קלמנטינה עומדת בפתח האולם ושואלת אם אין את נפש העלמה הדה לבוא רגע אחד אל חדר גברתּה?

והדה מהרה ותבוא אל חדר רעותה, ותמצא והנה היא עומדת נטויה על המטה הקטנה אשר לבנה, הוא פאול הקטן. " לא ידעתי נפשי", אמרה קלמנטינה, “לא במנוחה ישן הילד כל הלילה ויתהפך מצד אל צד, ואני יראתי פן יחלה היטב. היש פאול באולם?”

“לא”.

“מה זה היה לו? והוא הלא הסכין יום יום להשכים בבקר אחרי עלות השחר?”

“לא ידעתי”.

“חלי נא את פני פאול בשמי כי יעבור היום בבקר בסירה אל הגשר וקרא לי את גוסטאף. הן לא הגיד גוסטאף אתמול בערב אם יבוא היום, ואני הנה חפצתי לדבּרו בגלל הילד”.

“אבל, קלמנטינה חמדתי, הלא יום גשם ורוח סועה היום הזה, אשר לא תחשק נפש איש לעבור לשוח בנתיבות המים – האם לא תוכלי לצות את אחד האנשים ונסע?”

“ואני חפצתי בכל לבי כי פאול יסע הפעם! האם באמת גדולה הרוח הסוער בחוץ בכל אשר תאמרי? הן רק מעט הגשם הזה! ואני חשבתי כי יאהבני פאול, עד כי לא יחשוך מנפשו גם מעט גשם בעבורי. האם לא תחשבי כן גם אָתּ?”

והדה נגשה אל המטה הקטנה ותכרע על יד הכסא אשר לקלמנטינה, ותשם את ימינה על שכם רעותה ותתרפק עליה ותבט אליה באהבה וברחמים גדולים ותאמר: “אכן ידעתי כי אהבך, עד כי נכון הוא לעשות בעבורך גם גדולות מאֵלה אשר שאַלתּ ממנו כיום הזה!”

“או האם חשקה נפשך לעצור אותו רק לך לבדך?” שאלה קלמנטינה ותעבר את כף ידה הענֻגה על שערות ראש הנערה הרכות והמזהירות.

“חלילה!” ענתה הדה ופניה האדימו מאד, ותתעורר כרגע – “ומה גם כי למותר הוא לי היום! כי ידעתּ אשר היום הזה מועד הוא לי לכתוב מכתבים, ואני זה לי שלשה שבועות אשר לא כתבתי מכתב אל אָלגא. ואולם אם חפצת, ואֵשבה פה עמך”.

“לא, כתבי נא אל אָלגא כאשר אמרת, ואני הלא ידעת כי יש אשר אָהבה נפשי לשבת שעות אחדות לבדי”.

“האשלח אליך את פאול עוד בטרם אשב לכתוב?” שאלה הדה והיא כבר עומדת בסף.

“כטוב בעיניך עשי, הדה חמדתי!”

והדה שבה אל אולם הגן ותרא והנה הקַהֲוָה ערוכה על השלחן ופאול עומד אל מול החלון.

הישנתּ דַיך, שכני?"

“אלהים הוא היודע; הלא נתעב ונאלח הרוח אשר בחוץ כיום הזה”.

“כי עתה לא תתאו נפשך לעבור ביום הזה בסירה לאניות המשאבים, הלא כן?”

“תדבק לשוני בפי אם לא אמת דברת!”

“ולוּ ידעת כי בעשותך את הדבר הזה והבאת עליך ברכה מאת אשה יפה, הגם אז לא תעשנו?”

“ומה הברכה אשר אשא מעמך, שכנתי?”

“מעמי? אכן ראה אנכי כי לא ישנת עוד דיך ועל כן אין בפיך נכונה!”

“ובכן קלמנטינה היא האשה אשר צותה עלי את המבול הזה?”

“רַק דָּבָר גָדוֹל בְּנַחַת דִבֵּר פִּיךָ” – – ענתה הדה בהזכירה את מאמר החוזה הידוע1.

“הבדבר הילד תשלחני קלמנטינה אל גוסטאף או היש לה עוד דברים אחרים?” שאל פאול בדאגה, ואולם הדה הוסיפה להזכיר בשם שילר ולקרוא מפסוקי ספרו “דון קארלוס” לאמר:

" – – הוֹי קַארְל,

מֶה חָדֵל אַתָּה וּמַה מְאֹד רֻשַׁשְׁתָּ,

מֵאָז לֹא תֶאֱהַב אִישׁ כִּי אִם נַפְשֶׁךָ!"

הנה אשה מצוה אותו להתלונן בין שני אריות – והוא שואל: למה? להשליך את נפשו במצולות ים – והוא קורא: מדוע?!"

“רואה אנכי כי יום גשם כזה ייטיב מאד לנפש בּת ים כמוך!”

“כן הוא, אדוני הרם והנשא!” ענתה הדה, “כל נטף איננו בלתי אם ברכה אשר אשׂא מעם דודי אף־ברי היושב על פני התהום, והוא יבוא בכל עת אשר צר לי ונחם אותי מיגוני”.

“אכן הועילו לך תנומותיו כיום הזה מאד מאד!” ענה פאול, “אבל ננסה נא, שכנתי, ונדבּר את דברינו באמת ובלב תמים: מה היתה לקלמנטינה כי תקרא היום לגוסטאף? האם באמת אין דבר ורק מבשלת היא בצהרים את המטעמים אשר הוא אוהב ולכן תקרא לו?”

"לא, אבל הבה נא ואקרא באזניך את דברי היגע:

הָאִֵם בַּחַלוֹן עוֹמֶדֶת,

וְעַל הַמִּטָּה שׁוֹכֵב הַבֵּן – –"

“הפאול הקטן חולה?”

"כן אמרה לי קלמנטינה; ואולם אנכי לא מצאתי לו כל אות מחלה ונגע רע אשר יהיה לנו לדאגה ולמחתּה. ובכל זה ראה בקשתיך גם אני לעשות את דבר קלמנטינה, לטוב לה – וגם לגוסטאף. כי אמנם עלינו להוציא ביד חזקה את גוסטאף מתוך העזובה אשר בחר לו באניתו, להיות נעזב מכל אדם ובדד בירכתי חדרו. הלא זה הדבר אשר דבּר החוזה:

כָּל אִישׁ הַמִּתְאַמֵּץ לִהְיוֹת לְבָדָד,

הוּא בָדָד בִּמְהֵרָה יֶהִי

ועתה הנה גם אבי בא, והוא הלא יביאך עד אנית המשאבים וגם ישיבך משם, האין זאת? אבי?"

“מה שאֵלתך, הֶדְיָה?” קרא פקיד חובלי המצפה בבואו החדרה אחרי התגלחו את לחיו היטב, ופניו מפיקים גיל וחדוה, אשר לא כרוח הסועה העובר בחוץ. –

ואחרי כלותם לשתות את הקהוה ויקומו שני הגברים לצאת הימה, ופאול התכסה בשמיכה עבה מן השמיכות אשר לחובלי הים, כי כן שאלה הדה מעמו במו פיה, ואת ראשו כסה במצנפת רחבת שפה העשויה בד משוח בדונג, היא המצנפת אשר יקראו לה במקומות ההם מערבית־דרומית; והדה התיצבה ותבט בעד החלון ותרא אותם ברדתם אל סירת המפרש הנחמדה אשר לאביה, ובעברם ותעבור פתאם גם הרוח הטובה אשר נחה עליה בכל עת דברה עם פאול; אז שבו גם דמעותיה להתלונן בין עפעפי עיניה. ואולם התחזקה הדה ככל אשר יכלה, ותּרם את ראשה ותקרא:

לא, לא! – ותמהר ותעל ותבוא לחדר עליתה ותּשב אל השלחן לכתוב את מכתבה אל רעותה הטובה.


 

XII. הֶדַּהּ אל אָלְגַא.

אל נא יחר אַפך בי, אָלגאַ יחידתי, אם לא עניתי אותך דבר על מכתבך הנחמד אשר כתבת אלי זה שבועים. ואולם דעי לך כי עוד יושב עמנו פה האורח אשר הזכרתיו אליך במכתבי האחרון בשלחי אליך את ספר שירי פֿרֵיליגרַט ואת יתר הספרים, והוא עוד יָשֹׁב ישב עמנו פה ימים ושבועות מספר. אכן אמת נכון הדבר, האורח הזה איננו אורחנו כי אם אורח אשר לקלמנטינה וגוסטאף, ואולם הנה נא ידעתּ את משפט חברתנו פה על פני הנדור, כי כיס אחד לכלנו ושמחה אחת לכלנו ואת כל דבר ואת כל חפץ נחלק חלק כחלק. ובכן אפוֹא רבה המלאכה בימים האחרונים גם בהליכות הבית – הן כּריסטֶל שפחתנו עודָה כבראשונה נערה אשר לא תצלח לכל מלאכה, ומי יגיד מראש את כל דבר סכלות אשר לא יבצר ממנה לעשותו בכל רגע – וגם נסינו בימים האחרונים האלה לצאת פעמים אחדות בדרך רחוקה לשוח בחוץ, ובערב שוררנו ופרטנו על פי העגב, ובבקר קראנו בספרים –וכן אפוא עברו עלינו ימי השבועות האחרונים האלה במרוצה ובחפזון, וגם אני לא אדע במה עברו עלינו? הוי, אָלגאַ הרעה והחטאה! מה היה לך כי לא באת אלינו? הלא גם הבטח הבטחתנו כמעט אשר בֹא תבֹאי! ואני הנה ידעתי כי לוּ באת, ומצאת עתה פה נחת שבעתים מאז אשר ישבת פה עמנו בפעם האחרונה, כי ידעתי היטב אשר היה לך האי השומם הזה לזרא בכל הימים אשר ישבת פה, אם כי התאמצתי בכל נפשי ובכל מאדי להפוך את המקום הזה לגן עדן לפניך בכל אשר היה לאל ידי. אבל מה חטאתי ומה פשעי אם היו הימים ההם ימי גשם אשר לא חדל אף רגע, ואם פאול הקטן חלה ויפול למשכב, ואם קלמנטינה לא עזבה כמעט את חדרה, ואם האיש לבית עלצע לא מצא חן בעיניך בכל עמלו הרב אשר עמל בך להפיק ממך רצון? הלא גם אני לא אוכל שׂאֵת אותו, ועתה קצה נפשי בו שבעתים מבראשונה. יהי שם אלהים מבֹרך, אשר עוד מעט ועזב אותנו, והיה ביום לכתו, ואכתוב בעצם ידי מזמור שיר תהלה ואזמרה למן הבקר ועד הערב. שמעי נא, אֶלגאַ היקרה, וָשֹׁמי: האיש הזה ערב את לבו למצוא את קלמנטינה נחמדה לפניו – לא כי מצא אותה נחמדה ממני – כי אם נחמדה כדרך כל הארץ; הלא תביני את אשר אני דוברת אליך. ועתה הגידי לי, האם לא תועבה היא אשר הוא עושה? מה זה היה לאיש הזה! האם יחשוב בלבו כי לוקח הוא את לב כל שומעיו בקינותיו ובדבריו המלאים תמיד הנה והי על כל הנעשה תחת השמש, תחת אשר כלנו יודעים כי רק בשפתיו ידבר כן ולבו איננו עמו? האם יחשוב בלבו כי מצודד הוא את נפשנו במראה פניו המלאים תוגה נצחת, תחת אשר בהביטי אליו ואזכור תמיד את הכהן הנזיר המת אשר היה לנו בכפר? תבאנה נא כל בנות המלכים אשר על פני האדמה ונטו אחריו לאהבה אותו, ורק בנפשות היקרות לי אַל נא יגע! ואני הנה נשבעתי לך כי אתאמץ להשמר מפניו לבלתי זמר עוד עמו כל זמר משנה יחדיו; ומה גם כי קול נגינתו לא ימצא עוד חן בעיני עד מה, ובאמת שחת מאד את יְפִי “הַסּוֹנַאטֵי הַפַּטֵּיטִיקֵי” אשר כתב לנו בַּטְהוֶן, בנגנו אותה באזנינו בפעם האחרונה. אכן לא אדע במה מצא חן בעיני קלמנטינה, והיא הלא בשבע עינים תבחן את כל אדם תמיד! אין זאת כי רק בקינותיו ובספוריו המלאים מכאובים ותלאות רבות גנב את לבה, כי ידעת את קלמנטינה, אשר לבה מתעורר לחמול גם על הבהמה המעֻנָה, ואף כי על אדם; והאיש לבית עלצע ערום כנחש, ויבן את הדבר הזה היטב, ולכן הלביש את פניו קדרות ותוגת עולמים. אבל באין קלמנטינה לפניו, אז יגיל וישמח כאחד האדם; ואתַּ גם אַתּ הלא תזכרי עוד את שירי אנשי הצבא אשר שר לנו בערב יום אחד ואשר האדימו פנינו לשִמעם! ואולם אַל נא תחשבי כי דבקה קלמנטינה אחריו במאד מאד. ורק גם המעט אשר תּחן אותו לא ימצא חן בעיני; והוא בלכתנו לשוח בחוץ לא יסור ממנה אף רגע, ובכל עת ובכל מקום תראינה עינינו כי דבר לו אליה. אמנם נפלאו ממני דרכי קלמנטינה! הלא לב טוב לה מאין כמוה, ועתה הנה בא האיש הזה להתאמץ להוכיח לה כי גדולה הרעה אשר מצאה אותה בהיותה אשה לגוסטאף. כי בימים האחרונים הרבה אדוננו סגן הפקידים לשפוך את חמתו על כל ברית וברית אשר תכרות אשה עם איש, וגם אני לא ידעתי מה זה היה לנו כי בעת האחרונה נגענו בדברינו בכל רגע ורגע רק אל הענין הזה, וגם אתמול בערב היה ריב שפתים גדול וחזק מאד בין פאול ובין האיש לבית עלצע, וגם בטרם אגיד הלא תביני כי הכניע פאול את איש ריבו, ואולם אודה ולא אבוש כי גם דברי פאול היו לרגעים זרים ונפלאים בעיני עד מאד, ואולי רק בשפתיו דבּר כן, לבעבור יסר את איש ריבו בדברים. ורק על אחת אשתומם עתה ולא אבינה איך יתכן הדבר כי היה איש לבית עלצע זה איש חכם ובעל תבונות בעיני אף רגע אחד? ואולם עתה אודה ולא אֶכּלם כי גם שיחת גוסטאף טובה בעיני עשרת מונים משיחת סגן הפקידים, אם כי ידעתי אשר מחשבות גוסטאף תּמנינה בין המחשבות אשר עליהן יאמר היגע כי מצֻפוֹת הן עור ירוק; אבל גוסטאף זה לא עשה עוד שקר בנפשו מעודו, והוא איש תם וטהר לב, ודברים כאלה הלא טובים שבעתים מכל המליצות הריקות אשר ישא האיש לבית עלצע על שפתיו, ואשר רוח אין גם בהן. אכן ישמח לבי עד מאד בראותי כי גם פאול יחשוב עליו ככל הדבר הזה, ולכן אבטח עתה ולא אפחד עוד על דבר המגע והמשא הנפלאים אשר בין קלמנטינה ובינו, אם כי גם בזה רק פאול הוא האיש אשר פקח את עיני בראשונה על כל המעשה הנעשה. ואולם עתה יעלה על לבי, כי עוד לא הצגתי את אורחנו לפניך כחק וכמשפט; ובכן: מעבר מזה הנה העלמה אָלגא ב‘, ומעבר מזה הנה אדוננו הדוקטור פאול שט’, אשר נקרא לו אדוננו הדוקטור, או דוקטור, או פאול, או קרובי, או גם שכני – ושתי הנפשות האלה נפשות עדינות הן אשר תשמחנה מאד אשה על רעותה; כי עליך, שכני, לדעת אשר העלמה אָלגא איננה עלמה כאחת מבנות הארץ, כי אם חוזָה חזיונות וכותבת שירים, אשר תמצא באוצר ארון משכיתה שירים רבים כתובים במו ידה, והם נחמדים למקרא; וכן עלַיִך, אָלגא חמדת נפשי, לדעת כי גם אדוננו הדוקטור עושה במלאכת מחשבת כזאת כמוך, ואף גם הדפס הדפיס את שיריו, והוא הוא מחבר הספר “שירי תלמיד נוסע” אשר לקחו את לבך ואשר עליהם אמרת כי נפלאים הם ונחמדים, יקרים ונשגבים, עמֻקים ונעלים, ועוד דברים כאלה. והיה אם שגיתי הפעם ואם כל הדברים האלה לא יועילו ולא יצליחו עוד לתת את חן האיש הזה בעיניך, אז בֹאי נא אלינו וראי במו עיניך אם לא יאתה לו כי אנחנו כלנו נכרע לפניו ונשתחוה לו. דַמי נא לך, אָלגא, איש צעיר לימים כבן עשרים ושש שנים, והוא איננו גדול ואיננו קטן, איננו יפה ואיננו רע מראה, ורק תארו יפה ונחמד מאד וכל מנהגיו ומשפטיו כמנהגי אחד החורים; והאיש הזה מרבה דברים ואיננו מרבה להג, יודע כל דבר עד היסוד בו ואיננו עקש ופתלתל, שמח ועלז תמיד ואיננו מסתיר פנים מן החיים עם כל מרורותיהם, ולבו גם הוא נכון וטהור ושכלו גם הוא בהיר וחד מאין כמוהו; וגם הנה למד האיש הזה הרבה מאד, עד כי למדתי ממנו בקרב שני השבועות האלה שבעתים מכל אשר למדתי מן הכהן ב, זכר משגע לברכה, אשר כלנו חמדנו אותו בלבנו בעודנו בבית־החנוך ואשר כלנו רקמנו לו יום יום את היריעות הגדולות להוביל אותן שי לו. על אלפי ענינים שונים הורה אותי משפטים חדשים, ואני הנה חכמתי בחברתו, עד כי עוד מעט והייתי ראויה באמת לשם הנכבד “הדה החכמה” אשר קראתן לי עוד בבית הספר. ואולם אם יעלה על לבך דבר בליעל לחשוד אותי כי האהבה לדוקטור הזה תדובב את שפתי וכי אָהבתי מעט את אדוני זה, אז בנפשי נשבעתי כי רק מרוע לב אַתּ מחפאה עלי דברים נוראים כאלה, אשר את “את לבּי ידעתּ ואֶת נפשי”, כמאמר פֿויסט. לא כן הדבר, אָלגא חמדתי! עוד לבי נאמן עם גֶרְהַרְט בחירי כבראשונה ועוד לא סר לבי מאחריו אף כחוט השערה; וגם בזאת תראי עד כמה אהבתיו, יען כי עוד אוהבת אנכי לו גם עתה, אחרי אשר פאול נראֶה לי. כי באלהים נשבעתי: אם יש איש על פני כל האדמה אשר לו אתה אהבתי, אז רק פאול הוא האיש. ובכל זאת לא אהבתיו, ואם אהבתיו, אז רק כְּרֵעַ נאמן אהבתי אותו; ואף גם זה דבר המחשבה אשר חשבתי בימים האחרונים לאמר: לוּ חנן אותך אלהים אָח, כי אז כזאת וכזאת היתה אהבתֵךְ אליו! אכן לא תדעי ולא תביני מה טוב האיש ומה נחמד, מה חנוּן ומה ענָו, מה חכם ומה מהיר בכל מעשיו! ואני ידעתי היטב כי חכמת גרהרט לא תגיע אף את החצי מחכמת פאול, וגם לא יתבונן גרהרט אלי בכל עת ובכל שעה, בכל אשר יתבונן פאול לא רק אלי כי אם אל כל אשה ואשה–ובכל אלה אהבתי את פרא אדם זה שבעתים מכל איש! ואולם ידעתי נאמנה כי לא על דבר יפיו הנפלא אהבתיו, ולא על היותו יפה שבעתים מפאול ויפה שבעתים מכל איש אשר על פני האדמה – הן לא אדע גם אני בנפשי על מה אהבתיו – ופאול הנה השמיע משפט לאמר: אין כל פלא תחת השמש, ולכן גם באהבה לא יראה נפלאות, והוא נוטה להאמין כי כמעט שוה הדבר לכל איש ולכל אשה אם יכרתו ברית נשוּאים עם נפש פלונית או נפש אלמונית –אבל איך יתכן הדבר הזה ואיך לא אאמין בנפלאות, ואני הן דבקה נפשי אחרי גרהרט בן רגע אחד, והוא לקח את לבי כהרף עין, רק בהראותו בסף הבית בחדר דודתי? הלא תזכרי עוד גם אַתּ כל המעשה אשר נעשה ביום ההוא: דודתי עשתה משתה גדול לכבודי, ואַתּ ונערותיך באתן כלכן והייתן לעטרת תפארת בראש השלחן, והדלת נפתחה, והוא בא החדרה ויעופף את עינו על פני כל האגֻדה, ובפני הדה האֻמללה דבקה עינו, ותּנח שם, ועינו זאת התלקחה ותהי לאש שלהבת אוכלה, ואַתּ גם אתּ ראית את כל זאת! ושפתיו צחקו גם הן מדי הביטו בי, צחוק נפלאות הוא אשר לפניו לא היה כמוהו ואשר אחריו לא יהיה! הוי, העינים המאירות האלה והפה המצחק הזה אשר לא אשכח עוד אותם עד עולמי עולמים! התזכרי עוד את מסעינו ואת ארחותינו על פני הים ואת אשר היה לנו לראש ולמנהיג “לכבוד כל הנערות יחדו”? התזכרי עוד את המשתה הגדול האחרון ואת מחול הקוֹטילון אשר חִללנוּ אני והוא בראש כלכן? ואת דברינו תזכרי אשר דברתי באזניך אחרי כן בעלותנו אל העליה אשר שם לַנו שנינו לבדנו, ואני בכיתי בקול גדול ואשפוך לפניך את כל לבי ואגל לך את סוד כל אהבתנו הגדולה והנפלאה ואשביעך בשמש ובירח ובכל הכוכבים לבלתי גלות את סודנו זה לאיש? ואַתּ הנה שמרת את סודנו זה עד היום הזה, ואין איש בלעדיך על פני כל האדמה אשר ידע דבר עד עתה! וגם קלמנטינה איננה יודעת דבר קטן או גדול, כי לא הגדתי לה, וגם נבצרה ממני להגיד לה, לו גם חפצתי, כי השבע השביעני גרהרט לבלתי דבּר דבר לאיש למטוב ועד רע, ולוּ השביעני בטרם דבּרי אליך, כי עתה לא ידעת גם אַתּ דבר. אכן זר האיש הזה ונפלא! אין זאת כי בחזק יד אמר להשמיד את אהבתנו בעודה באִבה, ועל כן צוה על מגַּלוֹת דבר! בימים ההם ואנית “נפטון” הצטידה לדרכה, אשר אמרה להקיף את פני כל האדמה בשתי שנים, וגרהרט דבּר אלי אז לאמר: “הלא ידעת כי לא אוּכל עוד לשוב מדברי אשר פציתי פה ואשר התאמצתי להיות נספח אל הכהֻנה תחת סגן הפקידים ברוֹין ולצאת עם החלוצים גם אני; וגם לא היה עם לבי לשוב אחור, לוּ גם יכלתי לעשות כדבר הזה. הן רק אות אחד לנו אשר על פיו נדע אם אהבתנו היא האהבה הנאמנה ואם לא, הלא הוא האות אשר חכּה נחכּה איש לרעהו ימים ושנים, ואז נראה אם הזמן המבלה כל יבלה גם את אהבתנו ואם לא. ולכן זה הדבר אשר אֹמר אליך: אנכי לא אאסור אסר עליך, וגם אַתּ לא תאסרי אסר עלי; הן אם אהבתנו לא תאסרנו למדי, רק לשוא נאמר לאסור את נפשותינו בדברים ובשבועות, כי אסורים כאלה יהיו לנו לכבלים. והיה אם תמצאי בקרב שתי השנים האלה איש אשר יהיה ראוי לך – כי רק בחיר הגברים ראוי לך – אז לכי נא אחריו והיית לו לאשה כאשר תאַוה נפשך; ואף גם זאת שימי אל לבך כי משפט האיש היוצא בדרך רחוקה בים כמשפט האיש היוצא למלחמה ארכה, ומי יודע מה ילד היום הבא ואם אשוב עוד, ולמה זה אשים אותך לאשה אלמנה בטרם מועד?” אז חליתי את פניו, כי יתן לי את לוח תמונתו, והוא הביט בי ויאמר: באחד מספרי לֵיאֹפָלְד שֶׁפֶר קראתי לאמר: “לב נערה צעירה רך מדונג לקבל רשמים וקשה משמיר לאַבּדם”, האף אין זאת? – ומה יכלתי לענות אותו על הדברים האלה? הוי על הנמר הזה! הן ידע היטב כי לא תוכל עוד הצביה אשר לו להמלט ממנו עד עולם! ובכל זאת תדע נפשי מאד כי רק מפניו אכּנע ולא מפני איש אחר; וגם זה לי לפלא, כי מיום היותו לי לאדון יחשוב לבי כי עתה יש לאל ידי להיות מושלת בכל הגברים יחדו; – כי תדע נפשי עתה אשר אין מעצור לי עוד ואשר יש לאל ידי לדבּר ולעשות את כל דבר באין משא פנים ומגע לב; וגם הנה ראיתי היטב את אשר הביט אלי פאול בימים הראשונים בדבּרי אליו והיה כשואל את נפשו: האם נערה מתיפה היא המתאמצת לשאת חן בעיני כל רואיה, או העודה ילדה פותה? ואני שחקתי בסתר, כי לא יכלתי להגיד לו: גם נערה מתיפה וגם ילדה פותה אינני, ורק נערה אנכי אשר לבה סמוך ובטוח באהבתה. ואולם – אך אל נא תלעגי לי. אָלגא הרעה והחטאה –יש אשר מחשבה זרה ונפלאה תעלה על לבי לאמר: רק רֵע נאמן היה פאול לגֶרהרט מעודו, וגרהרט שלח אלי את רעו הנחמד הזה הלוקח את לב כל רואיו, לבעבור נסות אותי, והיה אם לא אכּשל גם בנסיון הגדול הזה ואם לא ידבּק לבי אחרי מלאכו הנפלא הזה לאהבה אותו, אז יבוא גרהרט אחריו וקרא אלי: עתה ידעתי כי לי אַתּ לעולם, כי שרית עם זה ותוכלי! האם לא זר וריק הרעיון הזה אשר יעלה על לבי בימים האחרונים כפעם בפעם? אבל האם לא מחשבה אחת לשני האנשים האלה בדבר האהבה ובדבר הברית אשר בין איש ואשה? ורק כי גרהרט יאמר: בחרי לך את בחיר הגברים! ופאול יאמר: בחרי לך את אשר תבחרי והוא יהיה לך לבחיר הגברים! והנה זה מקרוב שאלתי את פאול, אם איננו יודע, אֵי מקום “נפטון” עתה? והוא נתן בשחוק קולו ויאמר: אין זה כי הלך נפטון למנוחות והוא בודד עתה באחד האיים הרחוקים אשר בתוך ים השקט ואשר איש לא ידע את מקומם; ואחרי כן התעורר ויאמר; רק חרפה היא לו להודות עלי פשעו כי לא שׂם לבו עד היום הזה היטב למקצוע זה אשר לחיל ממשלתנו, ואולם למן היום הזה והלאה לא יסתר עוד מעיניו גם הקטן מנערי המלחים אשר לאניות ארצנו, ואף כי אניה שלמה וגדולה. אבל לבי יאמר לי כי ידע הלץ הזה כמוני, כי עזב נפטון זה ארבעה ירחים את חוף וַלְפָּאַרִיזוֹ; והיה אם יבוא גרהרט עתה לפתע פתאם – – הוי, אָלגא, אָלגא, איך יכיל לבי את כל השמחה הזאת! אבל אם יבא גרהרט, – ופאול איננו רעו הנאמן מנֹער כאשר תחלום נפשי, – מה ישתאה ומה ישתומם גרהרט על האיש הזה, ומה יבּהל ומה יחרד! אַל נא תשחקי לי, אָלגא, באמרי אליך כי בעלות המחשבה הזאת על לבי היום בבקר, מלאו עיני פתאם דמעות. – החוק הוא לכל הגברים יחדו כי ידבק לבם אחרי לאהבה אותי? – חלילה! ואולם יש אשר יביט בי בעיני התכלת הכהה אשר לו, וכל לבו וכל נפשו שפוכים בתוך עיניו – וגם הנה חרה אפי בי ובנפשי על דבר אשר לא הרביתי להראות אותו פנים נזעמים ורוח קרה – אבל חי אלהים כי נבצרה ממני לדבּר אליו דבר מלבד דברי חפץ ונחת, כי איך אוכל לעשות לו כן והוא גם הוא מלא רק חפץ ונחת. וגם את מגעי ומשאי עם גרהרט לא אוּכל להגיד לו, ומה גם עתה, אחרי אשר אדע אותו זה ימים ושבועות; הלא ילעג לי בשמעו, ואמר: “דבריך אלה אינם בלתי אם avis aux amants (מודעה לגברים אוהבים) או לאלה השואלים להיות אוהבים, האם לא כן, שכנתי?” – הוי אָלגה חמדתי, נשמתי, יחידתי! האם נבצרה ממך לבוא אלינו לשבת עמנו פה בימים הקרובים? הלא יפה אָתּ וחכמה וטובה שבעתים ממני, אין זאת כי רק ראה יראה את פניך, ודבק לבו אחריך כרגע, ולא יוסיף עוד לדבּר אלי אף דבר אחד, ולא יביט עוד את שכנתו הקטנה אף כהרף עין! הן עליו לקחת לו לאשה את הנחמדה והיפה והמשכילה מכל הנערות, ומי חמדת כל הנערות אם לא אתַּ? ועלי לא תעבור רוח קנאה אף במעט – רוח קנאה?! אך הבה נא ואכלה את מכתבי זה עד מהרה, פן לא אוכל להתאפק ואוסיף עוד דברי רוח ולהג הרבה על כל דברי הרוח והלהג אשר דברתי עד כה. ואולם בֹּאי נא, בֹאי אלינו, אָלגא חמדתי, אם רק יש לאל ידך! הן אביך ישלח אותך אלי לשבת פה ימים אחדים, כי עושה הוא את כל דבר אשר תשאל נפשך. דבּרי נא שלום בשמי לאביך, וגם את שלום דודתי תדרשי ואת שלום כל נערותיך, והיי שלום גם אַתּ ושאי אלפי נשיקות מאת רעותך הַפּוֹתָה הֶדַּה.

מִלֻּאִים. אַל נא תחשבי בלבך כי הַבֶּהָרוֹת אשר על פני הגליון בהרות דמעות הן אשר נזלו עיני. רק הגשם הוא היורד היום מן השמים בחֵמה גדולה, ואני אל החלון הפתוח ישבתי בכתבי את המכתב הזה, והנה בא הרוח ויַשב נטפי מים אחדים על פני הגליון.


 

XIII

בעת ההיא, בשבת הנערה בחדר עליתה ותכתוב את המכתב לרעותה, וקלמנטינה ישבה בחדרה אשר מלמטה, והיא שומרת את בנה הקטן השוכב על מטתו הקטנה. – והחדר מלא אור כהה אשר אין לו נגה, כי עוד עבים רבות וכבדות מכסות את פני השמים, ויש אשר עלתה עלטה רגע אחד ותמלא את כל החדר, כי סערות גשם התלקחו לרגעים ותעבורנה את פני הנדור. והאור הנאלח הזה והרוח הסועה אשר בחוץ הקבילו היטב אל הרוח הרעה אשר מלאה את חדרי לב האשה הצעירה בבקר יום זה; ואולם לא דאגתה אל בנה הלבישה אותה רוח נכאה, כי הנה זה שב הילד לאיתנו והוא מצחק ומשתעשע בכלי השעשועים הרבים הצבורים לפניו על השמיכה המכסה אותו. ואל אמו יריע לרגעים בקוֹל שמחות ובקול תרועה גדולה, תחת אשר אמו מבּטת אליו ביגון ובעצבון, וגם בצחקה רגע אחד והיה הצחוק צחוק תוגה ונכאים. ואף לא היתה מחלת הילד בלתי אם לפתחון פה לה, לבעבור תקרא לגוסטאף לבוא, כי חשקה נפשה פתאם לראות את פני בעלה ולדבּר עמו, והיא גם היא לא ידעה מה הרוח אשר עברה עליה פתאם; ואולי לא היה לה דבר אליו בלתי אם לשאל אותו את אשר שאלה את לבה מאז, היא השאֵלה אשר הציקה לה כל הימים ואשר בימים האחרונים הציקה לה על אחת שבע ולא הרפתה ממנה אף רגע, לאמר: מדוע אינני שלֵוה ומאֻשרת?

וקלמנטינה לא היתה שלוה ומאֻשרת. הנה היתה אשה לאיש אשר כּבּדה אותו בכל לבה ובכל מאֹדה בגלל לבו הטוב ובר רוחו ונקיון כָפיו; ולאיש הזה ילדה בן והוא אהוב ונחמד עד מאד; וגם עֹשר ונכסים היו להם אשר ישפיקו לכל צרכיהם לוּ גם יהיו עשרת מונים, ככל אשר הם עתה; וגם לב טהור ברא לה אלהים, והיא עֹֹשׂה טוב וחסד כל הימים, ובכל מעשיה אשר היא עֹשׂה לא תעדה גאון ולבה לא ירום, כי אשה ענוה היא אשר אין כמוה על פני כל הארץ – ובכל אלה לא היתה מאֻשרת ושלוה! אכן כּבד מאד מן האדם להיות מאֻשר ושלו!

הנה זה דבר הגורל אשר היה לקלמנטינה מעודה: לבלתי האָהב ככל אשר יאתה לה, ולבלתי דעת לנצח עד כמה יש לאל ידה לאהבה איש – ואת הדבר הזה לא ידעה דעת ברור, כי אם הרגיש הרגישה אותו, והוא אשר כסה ערפל דק על פני חייה. והיא הן אמרה לפאול באחד הימים הראשונים כי החיים אינם בלתי אם שברים שברים, והמאמר הזה לא היה כי אם פתגם נאמן לכליון נפשה זה אשר כלתה נפשה ואשר אותה לדבר שלם, אשר בחיים לא מצאה אותו; והיה באמור אליה פאול כי השירה ומלאכת המחשבת הן המלאכים הבונים לאדם את הגשר בין כליון נפשו ובין משאת נפשו אשר אחריה ירדוף, אז היתה לה גם הנחמה הזאת רק נחמת שוא, כי לשיריה אשר נבעו ממקור לבה העמוק לא מצאה מלים, ולנגינותיה אשר האזינה בין הערבים או לאור הירח לא מצאה קולות. אז היו מכאוביה באין מלים, וגם חדותה ושמחתה לא יצאו מפתחי פיה החוצה; ודמי לבה זבוּ מן הפצעים אשר פצעוּה החיים, ואין רואה ואין יודע, כאשר יזובו דמי הצבי הנחמד המכּה ביער. והיא עֹשׂה רק טוב וחסד עם הקרוב ועם הרחוק, ולא תדבר גדולה או קטנה על דבר כל המעשים אשר היא עֹשׂה, כי ענוה היתה מאין כמוה, עד כי תִּכּלם שבעתים ופניה יעדו בשמעה קול איש אשר יאמר לערוך אותה על פי ערכּה.

ופאול הכיר אל נכון את תכונת נפש קלמנטינה בכל ראשי יסודותיה, ורק לא ידע להביא את היסודות ההם בחוברת אחת; ואולם לוּ ידע פאול גם את המעשה הזה, כי אז לא השתומם עוד על המראות אשר היו בעיניו לתהפוכות, בראותו כי האשה הזאת עושה טוב וחסד מאין כמוה, ובכל זאת רוח קרה מלאה את כל לבה; או כי רוח ענוה גדולה וחזקה תלבש אותה בכל עת, ובכל זאת יקצר אפה מאד בנגוע איש אל נפשה ואל בשרה או כי אשה נאמנה היא לגוסטאף, ובכל זאת נוטה לבה גם אחרי האיש לבית עלצע; והיה לוּ חקר את כל הדברים האלה למדי, כי אז מצא להם פתרונים. אכן היה סגן הפקידים האיש הראשון אשר הקריב לבוא לפני האשה הצעירה מלבד בעלה; והיא היתה גלמודה ועזובה פה על פני האי השומם, עד כי לא מצאה דרך אחרת בלתי אם לקרבה אליו גם היא, לוּ גם לא התאמץ סגן הפקידים לעשות אל כל אשר היתה לאל ידו לבעבור הקריבה אליו; וגם פאול והדה הלא מבשרם חזו עד כמה יעלה ביד עזובה ושממה אשר כאלה להקריב נפש אל נפש. והאיש לבית עלצא נמשׁך אחרי האשה הצעירה בגלל יפיה הרב אשר לקח את לבו, ובגלל אשר ארכה לו העת בשבתו לבדד על פני האי הנעזב הזה, ובגלל אשר התברך בלבו כי מצא לאשה הזאת אותות רבים המעידים עליה אשר איננה שלֵוה ומאֻשרה בבריתה אשר כרתה עם בעלה הזקן ממנה פי שנים. וכל הדברים האלה היו לסבות למדי לאיש אין לב כמהו, אשר הסכין מנעוריו ללכת אחרי תאותו ולבקש רק תענֻגות לנפשו, לנסות דבר אל אשה צעירה, כי אמר: רק ידבר דבר, ונכנעה מלפניו ושמעה לו; ומה גם כי לא ידע איש כזה מוסר כליות ולבו לא הכה אותו מעודו בעשותו מעשים כאלה. ואולם זה משפט איש כמהו תמיד: בראשונה יעשה את מעשיו לצחוק ולשעשועים לנפשו, ומקץ ימים מספר ונהפכו והיו בלבו לתאוה עזה וגדולה אשר לא יוכל עוד להתגבר עליה. ותקטן כל זאת ממנו, והוא ראה כי שגה במשפטו בחשבו כי תכָּנע האשה הצעירה מפניו עד מהרה, וכי חומה היא אשר עליו לצור עליה ימים רבים, ותגבר בו תאותו שבעתים מבראשונה, כי ראה אשר יש בקרב לב האשה הזאת דבר החזק מכל תחבֻּלות תאותו. והמחשבה הזאת היתה בקרבו לאש שלהבת חֵמה, עד כי פעמים רבות דִמה בנפשו כי תאותו הגדולה לאשה היפה והשוקטת נהפכת בקרבו להיות לשנאה גדולה וחזָקה, ויש אשר שכח גם את חכמתו ואת מסוה האחוה אשר התחפש בוֹ, עד כי לא יכול עוד לכסות את לעגו אשר לעג לגוסטאף בלבו ואשר את יתרונותיו ואת סגֻלותיו הטובות לא הבין מעודו. ומעיני פאול לא נעלמו כל הדברים האלה, והוא רק משתאה ומשתומם על קלמנטינה על דבר אשר לא תראה גם היא את כל הדברים האלה כמוהו או על דבר אשר היא מתחפּשת להיות כלא ראָה; ויהי לו הדבר הזה לאות כי מצא האיש הזה חן בעיניה מעט יותר מן המדה הראויה לאשה האוהבת את בעלה אף אהבה אשר נמצא כמוה יום יום; ורק לא שם פאול אל לב כי נבצרה מעם קלמנטינה לאהבה את איש אהבה אשר כמוה נמצא יום יום; וגם במצוא לבה מעט נחת בכל ההוד והכבוד אשר סגן הפקידים עושה לה, הלא רק מרוח נקמה עשתה כזאת, להנָקם מעט מאישה עקב אשר הוא אוהב אותה רק אהבה אשר נמצא כמוה יום יום. וההוד והכבוד אשר עשה האיש לבית עלצע לה בכל עת לקחו מעט את לבה, כי לא ידעה האשה להתיפות ולבקש למצוא חן, ולכן חשבה כי בלב נכון ותמים ידבר אליה את כל הדברים הטובים על דבר היתרון אשר מצא בה, ותאמן להם. ואולם גם החמלה אשר חמלה עליו הקריבה את לבה אליו; כי חמלה על איש כמוהו אשר כשרונותיו וידיעותיו רבים מאד, והוא נדח לנצח מן המקום אשר שם היתה לאל ידו לרכוש כבוד ותהלה, ולא באשמתו היתה לו כל זאת – כי כן חשבה בלבה, אשר לא באשמתו היא. והאיש לבית עלצע ספר לה את כל המוצאות אותו. נער היה מן הנערים החורים המשרתים את פני המלך א…, והוא היה ילד שעשועים עם בן המלך, אשר חִבּרו אותו אליו להיות לו לבן גיל ולרֵע ולחבר נאמן בכל מעשיהם אשר עשו ובכל מסעיהם אשר נסעו ובכל עלילותיהם אשר עוללו, וגם – ואת הדבר הזה שכח לספּר – בכל זמתם ותזנותם יחדו. ויהי השם אשר קראו להם אנשי הארץ “אָרָסְטֶס וּפִלַדֶּס”, כשם שני היונים הקדמונים אשר היו למשל עד היום הזה באהבתם ובאחותם ואשר גם בחייהם וגם במותם לא נפרדו. ופתאם התלקחה אש שנאה גדולה ועזה מאד בין שני האנשים האלה, אשר היתה לחרדת כל הארץ, וזה הדבר אשר הגיע עד לאזני האנשים העומדים מחוץ לחצר המלכות, לאמר: נערה מצא פלדס אשר אמר לקחת אותה לו לאשה ואָרסטס אמר לדבק הזה טוב, ואולם מקץ ימים רבים ותחשק נפשו גם הוא בנערה הנועדה להיות אשת רעהו. אז קם ובשפתיו אמר כי דואג הוא לשלום רעהו, לכונן את עתידותיו ולהיטיב את אחריתו, וישלחהו אל אחת מחצרות המלכים הרחוקות לכלכל שם את דבר המלכות אשר הפקיד בידו, וישב שם פלדס כמחצית השנה, ואָרסטס עשה בימים ההם את כל אשר יעשה איש באין רעהו עמו, והיה בשוב פלדס, וימצא את רעיתו והנה היא פלגש בין הפלגשים הרבות אשר לרעהו אָרסטס הנחמד. בימים ההם וישָׁמע קול בארץ כי פלדס לא שמר לפיו מחסום כאשר נטל עליו אָרסטס רעהו, ויהי ההפך, כי התעבר מאד מאד וכי זעק זעקות גדולות ומרות, ועונות כאלה גדולים מנשוא, כי לא זכר פלדס את מי ידבּר דברים וכי עומד איש ריבו מרום ממנו בהיותו בן למושל הארץ, ומלבד כל אלה לא זכר כי חטא יחטא בדבּרו דברים מרים באזני אָרסטס. והוא גבוה ממנו גם במשמרתו בתור שר צבאו. אז נדח אָרסטס מפקודתו, ויגרשוהו וירחיקוהו, ויהי תועה בארץ למן הימים ההם ועד עתה.

וקלמנטינה ראתה כי צדקה נפש פלדס בהתקוטטו בגורלו הרע; ואף אמנם רע ומר לו מאד, כי בגד בו רעהו הנאמן מכל רעיו, ואת רעיתו גזל ממנו, ותקטן כל זאת ממנו, ויקם ויגרשהו מלפניו ויך לחרם את כל תקותו לימים הבאים ואת כל עתידותיו הרס; ותחמול קלמנטינה על האיש האמלל ותנד לו מאד מאד. כי היתה קלמנטינה מן הנשים אשר לא בקשו מעודן חמלת איש ואשר למדו בנעוריהן לשאת את כל צרה ולסבול את כל מכאוב ולהחריש, ולכן בשמעה קול איש מתאונן ומקונן, וַתָּמר אותו במדה אשר מדדה את נפשה, ותאמר: רק גדולה צרת האיש הזה מכּל תכלית, וזה אות כי גם החריש לא יוכל עוד. ועוד דבר אחד אשר היה לסבה להקריב את נפשה אל נפש האיש לבית עלצע, והוא מן הדברים אשר אשה תמימה ונקיה כקלמנטינה תאמין להם, ואשר לוּ היתה אחרת תחתיה כי אז התעוררה על פי הדבר ההוא לפקוח את עיניה היטב ולראות כי מתנקש האיש לבית עלצע בנפשה. וזה הדבר: בספר האיש לבית עלצע את ספורו באזני קלמנטינה, זכר ולא שכח להגיד לה כי דומים פניה מאד אל פני הנערה אשר על מזבחה היתה אהבת פלדס וארסטס לקרבן; והדברים האלה היו לענין רב לענות בו, אם כי לא גדולה התהלה אשר היתה לקלמנטינה בשמעה כי דומה היא לנערה קלת דעת וחללה. “הנה היא דומה לך בכּל”, דבּר אליה – “גם בהליכותיך וגם בניד עפעפיך וגם בתמונתך, ובצבע שערותיך תדמה לך גם בצבע עיניך, וכן תדמה לך גם בצליל קול מִדְבָּרֵך, עד כי יש אשר רגע אחד אחרד לאחור בשמעי את קול מדבּרך, בחדר השני בפתע פתאם; ורק במנוחתך ובמרגוע לבּך לא תדמה לך, אשר תוכל גם היא ללכת כמוך לבטח דרכה בין החתחתים והמעקשים הרבים אשר בדרך החיים, ולכן באה כל הצרה הזאת על הילדה האֻמללה, אשר לא ידעה לשום מעצור לרוחה באחז אש השלהבת הגדולה בלבה, ותשתכר ותתהולל ותעש את המדחה אשר עליו תבכה עתה עד יומה האחרון”. וקלמנטינה לא שמה אל לבה לחשוב לאמר: אולי בדא האיש את כל הדבר הזה מלבו, וגם היו כל הדברים האלה לה לחגא בראשית שמעה אותם, ובכל זה לא עלה על לבה לחשוד את האיש הדובר אליה. והיא גם ביום הזה לא עלה עוד על לבה כי רק תאוה נוראה נתעבה בוערת בלב האיש לבית עלצע, ורק לבה הגיד לה כי לא כל הדברים נכונים וכי לא כל מעשה יעשה במשפט, וזה הדבר אשר הרגיז אותה ממנוחתה בבקר יום זה וילבישנה רוח נכאים ורוח תוגה חרישים. אכן נפקחו עיניה לראות כי מאז בא פאול לשבת על פני הנדור יוקיר גוסטאף את רגליו מביתו, וגם בבואו והנה כלו סר וזעף; ואולם עוד בקשה פתרונים לדבר הזה ותתברך בלבה כי רק סבות חיצוניות היו לו לשטן, ובראותה את החיים החדשים ואת השאון אשר קם על פני האי מאז בא פאול לשבת שם, ותשלח ידה ותחזק גם היא בענף עץ החיים הזה. והיא מתהלכת עתה עם האיש לבית עלצע שבעתים מבראשונה, ובדברם עתה והיו דבריהם כדברי אַחים הקרובים איש אל אחיו שבעתים מבראשונה, ובצאתם לשוח בחוץ והיה סגן הפקידים לצל על ידה תמיד, כאשר יהיה פאול תמיד לצל על יד שכנתו – וכל הדברים האלה הן לא יפּלאו ברב או במעט ולא ישתומם עליהם איש ולא ישים אליהם איש את לבו, כי כן יאתה – וכן היו גם בעיני האשה הצעירה, עד יום השלשום אחרי הצהרים כאשר מאֵן גוסטאף בכל לבו לעלות גם הוא עם אנשי החברה בּעלותם לראות את קברות הענקים, ותשמע קלמנטינה, ותפּקחנה עיניה פתאם, ותתחלחל רגע אחד, ואולם ברגע ההוא וגם רוח גאוָתה התעוררה פתאם בקרב לבה, ולכן ענתה ואמרה: יהי כן! נסעה נא לדרכנו ונעלה בלעדיו!" ואחרי כן ראתה את כל אשר יעשה פאול לשכנתו ברחמים גדולים ובאהבה רבה, וכי כאֵם את בנה ירצנה וישמרנה, וכי כאב את מחמד לבו יתרפק עליה – והוא איש אשר לבו לא הלך מעודו לדבּר רכּות ולשפוך שיח בחיק נערות ועלמות – וימס לבה למראה כל החזון הזה, ויש אשר קנאה רגע אחד ברעותה. ובשבתם אחרי כן בתוך הסירה, והאיש לבית עלצע פתח את שפתיו ויגד לה עד מה ירחש לבו תודה וברכה לאשה אשר חמלה על הנעזב ואשר נחמה את קשה היום ואשר עודדה לחיים חדשים את האובד, וכי לנצח לא יוכל לשכוח את חסדיה אלה עמו ולא ישכחם לנצח, וכי לבו יקרע בקרבו בזכרו כי עוד מעט והפרידו בינו ובין האשה אשר מדת כל ימיו הנותרים תקצר מהביע לה את כל ברכתו ואת כּל תודתו – ובדבּרו באש קנאתו הגדולה שכח ולא זכר ויקרא לה אחת ושתים בשם “קלמנטינה” ויאחז בכף ידה וישאל מעמה כי תהיה לו לאחות ונתנה לו ברית אחוה מבלתי יכלת לתת לו ברית אהבה – אז לא יכלה גם קלמנטינה להשיב אחור את אחוָתו אשר איננה תלויה בדבר, כאשר עיניה רואות, ותלחץ גם היא רגע אחד את כף ידו אשר בתוך כף ידה. – וביום אתמול שמעו אזניה את דברי הריבות אשר היו בין פאול ובין סגן הפקידים על דבר האהבה ועל דבר הברית אשר תכרות אשה עם איש, ויעוררו גם הדברים האלה מחשבות רבות וגדולות בלב האשה הצעירה. האם מקרה הוא כי מדי דבּרם יגעו עתה בכל עת אל הענין הזה? האם בחשבון ובכונה יבחר לו פאול את הענין הזה, או האם רק את חזון לבו ידבּר בצאתו למלחמה גדולה וחזקה על כל שוא ועל כל שקר אשר יחזו אנשי החלומות בברית הכרותה בין האיש והאשה, והוא, אשר מעודו יקרה רוחו ולבו מלא נדיבות, אומר בפה מלא כי התאוה הגדולה אשר בברית ההיא איננה טובה כי אם רעה? – וגם אחרי כן בצאתם לשוח בחוץ על שפת הים, והיא התהלכה על יד האיש לבית עלצע, וישובו גם הם לדבּר בענין הזה, וסגן הפקידים השליך שקוּצים על כל ברית בין איש ואשה אשר איננה נוסדת על אהבה שלמה ועזה, ובין דבריו נתן אותותיו כי הוא האיש אשר יעד אותו אלהים לברית אשר כזאת ולאהבה שלמה ועזה אשר אמר, וגם לא התאפק מהתעבּר ומהתקצף בגורלו הרע אשר נטל עליו זה פעמים לראות במו עיניו את הארץ הטובה והנחמדה אשר אליה לא יבוא. וכל הדברים האלה עצבוּ את רוח קלמנטינה וימלאו אותה נכאים ודאגה ופחד ורגזה: מדוע ישב בעלה מרחוק ולבו לא יגיד לו כי אשתו מבקשת עתה עצה מפיו וכי עליו להיות לה עתה למשען עז? מדוע עליו לחכּות עד אשר תשלח אליו מלאכים להגיד לו כי לבה מלא עתה על כל גדותיו עד כי עוד מעט ויתפוצץ? ואם חטא חטאה לו, מדוע זה לא יבוא ולא יגיד לה במה חטאה את חטאתה? האם חדל מהאמין לה? או האם לא האמין לה מעולם? – ובחשבה את המחשבות האלה, ותּפתחנה ארבּות עיניה פתאם ותתן קולה ותבך, והיא אשה אשר גם עיני בעלה לא ראו עוד אותה בבכותה, תחת אשר ישבה עתה וראשה נטוי על מטת בנה אשר ילדה לו והיא בוכה עליו בקול גדול. אבל נחל דמעותיה לא היה לה למעין מים קרים להשיב נפשה, ככל אשר היה להדה בבכותה גם היא היום בבקר, ברגע אשר ראתה בחזון פני שני בחורים גם יחדו, והבחורים ההם מביטים אליה גם שניהם באהבה גדולה וברחמים רבים ועיניהם מפיקים גם מוסר ותוכחת.


 

XIV

ופאול נסע עם פקיד חובלי המצפה יחדו ויחתרו אל אנית המשאבים, ותהי זאת לו הפעם הראשונה אשר חשב בסתר לבו לאמר: מי יתן ולא היה האיש הזה עמי! כי בקשה נפשו לדבּר עם גוסטאף באין זר עמם ובאין מפריע, והוא ידע היטב כי גוסטאף מאמין בו כאשר יאמין איש באלהים, וכי עצתו היתה לו תמיד כאשר ישאל איש באורים ובתֻמים, ולבו הגיד לו כי הפעם הזאת תלויה נפש גוסטאף אל עצתו שבעתים מכּל הימים; ובכל אלה ידעה נפשו מאד כי רק בחשבון וברב מעצור עליו להשמיע אותו את עצתו, ולא יהיו דבריו כרעל אשר ישחית את החולה מן הבשר ועד הנפש בהנתנו לו למועד אשר לא נכון ובמדה אשר לא נכונה, כי אם יהיו כרעל המעלה רפואה לאיש החולה בהנתנו לו בחשבון ובמדה. ולכן ידע פאול היטב כי לא במלה אחת יועיל ולא ברמזים אחדים יושיע, כי אם בדבּרו אליו בפה מלא ובשפה ברורה; ונפשו קותה כי בעצם היום עוד ימצא מועד נכון לדבּר את דבריו באזני גוסטאף באין זר ובאין מפריע. ואחרי שימו את כל הדברים האלה אל לבו, והוא עודו יושב עם פקיד חובלי המצפה בתוך הסירה, ותּשב נפשו כמעט למנוחתה, וישקוט וישב ויבּט אל משברי מי הים ואזנו תלויה אל ספורי וַלטר הרבים, אשר לא יסופו ולא יתמו, ואשר יחדלו רק מרגע לרגע בקרוא המלחים את קריאותיהם מרחוק להפריע את המדבּר מדבריו, והמדבר ישמח מאד על הבן המקשיב אשר אִנה לו אלהים, וגם בשפתיו יאמר לו כי ארי המים הזקן ישמח מאד על עכבּר היבּשה הצעיר ועל אזנו הקשבת.

וּבקרבתם לבוא עד אניות המשאבים, ואנית הגשר הנה זה באה ברגע ההוא מדרכה אשר עברה עליה, ויקדם גוסטאף את פניהם בשמחה גדולה ויעלם אל הגשר; ופאול חמד לו לצון ויאמר, כי בא רק להראות אותו אשר יש כי יחרף איש את נפשו למות בּחצותו מים זדונים, והוא לא למען נערה אהובה יעשה כל זאת, כאשר עשה לֵאַנדר למען הֵרו, כי אם למען רעהו אשר חשקה נפשו בו; וגוסטאף שמע וישחק, גם אמר כרגע כי נכון הוא לשוב עם שניהם אל הנדור למועד הצהרים. ואחרי כן עלו שלשתם ויבואו אל התָּא אשר לגוסטאף, וישבו אל השלחן הגדול המכֻסה תמיד כתבים רבים ולוחות שונים, ויחלו לשתות את יין השכר החם והמתוק אשר הכינו להם, הוא יין המלחים והחובלים וכל יורדי הים, אשר לא ימתק לשותיו בלתי אם בשתותם אותו בתּא באניה אשר על פני הים. אכן יש אשר תבאנה נשים לספר ספורי הגדות וספורי נפלאות, והם נחמדים וערבים פי שנים בספרן אותם בּחדר המַטוה, ברגע אשר הכישור והפלך יתנו קול המֻלה, והרוח אשר בחוץ ייליל ברחוב הכפר וירקיד את פִּתֵי השלג וישתקשק לרגעים בתוך מגדל ארבּת העשן, והנשים והנערות תּקרבנה את מושבותיהן אחת אל אחת, לספר בקול דממה שבעתים מבראשונה ולשמוע בכוָנה גדולה שבעתים מבתחלה – וכמשפט היה כן משפט הספורים אשר בפי יורדי הים, שגם הם ערבים ונחמדים שבעתים בספרם אותם בתא באניה על פני הים, ברגע אשר יתדפק הגשם על גג הזכוכית אשר מלמעלה והגלים יכּו אל ירכתי האניה והגביעים אשר על השלחן יחֹגו וינועו – ושלשת האנשים גם הם ישבו עתה בתּא לשתות, ופקיד חובלי המצפה פתח את פיו לספר, ופָאול שמע וישכח את הדבר אשר בגללו בא אל המקום הזה, וגם גוסטאף שמע וישכח רגע אחד את עניו ואת מכאוביו אשר לא הניחו אותו לישון זה לילות רבים; והמספר צרר אותם בכנפי חזיונותיו וישא אותם אתו אל סלעי הכֵּפים הרחוקים אשר אל מבואות מחוז וַלֵם, והוא בימים ההם רב חובל, והסערה אשר בים גדולה ונוראה מאד, ועוד מעט והשליכה הסערה את האניה אל תוך הנחשול הזועף אל פני הסלעים. אכן לשוא בינת רב החובל וכל נסיונותיו הרבים אשר נסה בהם מעודו ועד כֹה, לשוא עבודת כל אנשי האניה אשר עבדו בזעת אפים ואשר עמל להתמלט בעור שניהם, כי לא הועילו. ואחד הגלים הגדולים הנה זה בא ויאחז באניה וישליכנה אל הסלע וינפצנה, ואנשי האניה התמלטו מתוך שברי הקרשים ויעלו בידיהם וברגליהם עד ראש הסלע, ויצליחו כלם לעלות – מלבד אחד הנערים אשר הורידו אותו המים וישטפוהו – והוא נער בן שמנה עשרה שנים, גבור וישר ויחיד לפני אמו האלמנה. והאנשים רובצים על פני הסלע, ובשרם רטוב מן הגשם ומן הקצף אשר הזו עליהם מי המלח ולא מלטו בלתי את עור בשרם, וגם בשרם איננו בטוח משואת פתאם אשר יביא הרגע הבא – כי הנה מאחריהם אין דבר בלתי אם ים האוקינוס הגדול אשר אין לו גבול ואין לו תכלית, ומשברי דכיו מתנשאים באין חק ואין מעצור, ומלפניהם סלעי הכפים אשר עם החוף, ששם מתעופפים השלוים אחת הנה ואחת הנה במנוד וביראה, ובין סלעי הכפים יבין הסלע אשר אליו התמלטו לא יראֶה דבר בלתי אם הנחשול הנורא, הזועף והרותח באין מעצור, – והמים הולכים עוד הלום וגאה. וגם השמש נוטה עתה לבוא, והיא מבין מפלשי עבים שחורים יורדת אל תוך הים ומראיה כמראה דם, והלילה הנה זה עלה ויכס את כל היקום אשר מסביב, ותהי אימה חשכה על כל בשר שבעתים מבראשונה. והלילה ליל קיץ אשר לא יאריך, ואולם נורא גם הוא למדי ולא יבּצר ממנו להמס את לב אנשים גבורי חיל ולהפוך לשיבה את שער ראשם הצהוב, בהעלותם על לבם את זֵכר האשה והבנים אשר להם בארץ רחוקה; ולכן לא יפלא כי שנים מן האנשים מתו בלילה ההוא על פני הסלע, כי המים והקֹר והרעב והתלאה באו עד נפשם וימיתום. אבל בהיות הבקר ותּקם הסערה לדממה, ויושבי החוף ירדו להושיע את אנשי האניה הנשברה, ואיש היה מאנשי האניה ויקח את החבלים אשר מלט מתוך השברים ויעש אותם לגשר בין הסלע ובין החוף ויעבור בו את הנחשול, והנותרים עלו גם הם אחריו, והאיש הזה הוא המנצח על המשוט אשר היה בין אנשי האניה – כי כן יאמר פקיד חובלי המצפה בספרו את ספורו, והאיש תופש המשוט מת בין כה וכה בארץ רחוקה בהודו המערבית, ואיננו, והוא לא יכזיב עוד את רב החובל אשר לו – וגם לא יאתה לאחד הפקידים להכזיב את הפקיד העומד מרום ממנו. – ופקיד חובלי המצפה טרם יכלה לדבּר, והנה דברים חדשים על שפתיו וספורים חדשים יספר, ואת שומעיו ישא עמו בחזון על מרומי גלי הים השוקט, אשר שם רוח צחה וחרישית תסיע את אניתו, והשמש בוערת יומם בתוך השמים הטהורים, והכוכבים נוצצים ומזהירים בלילה בנגה הכסף. אז ישליכו את עגנם אל לשון הים הקטנה אשר לאחד האיים הנסתרים, למען יעלו וימלאו את כליהם מים; ויושבי האי חותרים בסירותיהם לבוא אל האניה ומביאים אגוזי קוק ופרי עץ בסלי נצרים –ואחד הסלים האלה עודנו עומד למשמרת על השלחן אשר לפני הדה. והמקום הנחמד והשוקט הזה עם אנשיו הנחמדים והיפים מצאו חן מאד מאד בעיני אנשי האניה, ולא אבו עוד האנשים לעזוב את המקום ההוא, עד אשר קם רב החובל על רגליו – ושם רב החובל הזה ולטר הזקן – וידבר אליהם דברם נמרצים ויצו אותם בחזקה, ויקומו ויעזבו את לשון הים הקטנה. ויהי שם רק אחד אשר לא עלה עמהם ויוָתר במקום ההוא, ואולם גם הוא לא על דבר אשר מרה את פי רב החובל עשה כדבר הזה, כי אם על דבר אשר אכלו אותו התנינים הגדולים, כי לא שמע לעצת רב החובל אשר יעץ אותו לבלתי צאת לשוח במים החמים אשר בלשון הים הקטנה והשוקטת, ויצא ויעש במים כה וכה כטוב לבו עליו, ויבואו התנינים הגדולים ויאכלוהו, – ואחרי כן כּלה פקיד חובלי המצפה את דברי ספורו אלה, והוא אומר לספר עתה גם את ספורו בדבר המלחמה הגדולה אשר היתה בין הצי האדיר ובין הסירות אשר לשודדי הים מבני המַּלַּאִים, הוא הספור אשר כלתה נפש פאול אליו זה כמה, כי זה שלש פעמים החל פקיד חובלי המצפה לספר אותו וזה שלש פעמים חדל ממנו במחציתו, כי מדי ספרו זכר פתאם את אחד הספורים האחרים מאלפי הספורים אשר היו על שפתיו תמיד, ויספרהו, ואת הספור אשר החל שכח ולא ספר עוד. ואולם גם הפעם הזאת לא שמע פאול את הספור עד תֻּמו, כי בעוד פקיד חובלי המצפה מספר את דבר שני כלי התותח אשר היו עמהם בתוך הצי האדיר, וכי מפיהם ירוּ חצים כל היום להחריד את רודפיהם אחור, ובעוד הוא מספר כי כלי התותח האחד נבקע פתאם בחמת חצי האויב וכלי התותח השני חדל מהועיל להם ברב או במעט, כי כדורי אש לא היו עוד להם לירות משם, ובעוד הוא מספר כי ברגע הזה ושודדי הים הקריבו לבוא ואת חבלי המלכֹּדת השליכו למשוך אליהם את הצי האדיר – ופתאם והנה אורח חדש בא אל תוך התּא אשר שלשתם יושבים שם, והוא איש קטן קומה וזקן לימים, אשר שערות ראשו הלבינו כשלג ואשר אדרתו עשויה תכלת וכפתורי האדרת עושים נחשת קלל ונוצצים למרחוק, והמים נוזלים מן האדרת באין מעצור, ובראות אותו פאול ויחשוב בלבו כי הוא שד המים אשר יקראו לו יורדי הים שם בר־תלמיון ואשר יאמרו עליו כי פניו הולכים עם כל אניה היורדת הימה; ואולם בעודו חושב את המחשבות האלה, וגוסטאף הנה זה עורר אותו מדמיונותיו ומחלומותיו אשר חלם בהקיץ, ויצג את האיש לפניו, ויגד לו כי הוא הגזבר אשר הפקידו אותו על הכסף אשר לאניות המשאבים, והוא בא זה עתה מן העיר במרוצה ובחפזון, ועל כן בגדיו נוזלים עוד מים; כי היום יום השבת, והוא יום השלומים לשלם לאנשי האניות לאיש ואיש את משׂכּרתּו. והאיש הביא עמו מן העיר עבודה חדשה לשימה לפני גוסטאף, ותהי הדת לסתום את הצנור אשר לאנית המשאבים במקום האחד ולמד את חריץ המים גם באבן האנך; והאנשים מתעשקים על אֹדות הדברים האלה לנבּא מראש אם יצליחו ואם לא יצליחו, ויהי הם מדבּרים באש קנאה גדולה בענין הזה, ופאול קם ויעזוב אותם ואת דבריהם, ויצא את פני התּא לבדו, כי אמר לשאף רוח צח בחוץ לבעבור הפיק את החֹם אשר הציתו בו ספורי פקיד חובלי המצפה עם יין השכר החם אשר שתה לרויה. ובעמדו בחוץ וישא את עיניו וירא והנה לפניו המראה אשר ראה אותו גם אז בעמדו בבקר יום הראשון על שפת אנית הנשר – ורק האור הפרוש על המראה שונה כיום הזה מן האור אשר ראו עיניו אז! בבקר יום הראשון ההוא ומראה פני השמים היה כמראה התכלת, והשמש גם היא האירה מתוך שמי התכלת ותַּזהר על פני תכלת הגלים, וכל היקום אשר מסביב עטה אור ונגה, למן גבנוני הנחשת אשר על יד אופן המשוט ועד הפנים השזופים אשר לאנשי האניות, ורק בית המפֻּח אשר לאניות המשאבים נראה גם אז כצל כבד המבשר בקהל רב לאמר: אבדה כל שמחה מקרב הארץ ועד עולם לא תוסיף עוד! ואולם ביום הזה הדביק בית המפח את הענן הכבד אל כל אשר מסביב, ותּנח רוח כהה גם על השמים וגם על הים וגם על כל האניות וגם על פני כל האנשים, ותהי רוח נכאים ועצלות ונומה ושכבת גשם בּכּל! אז הבין פאול פתאם כי אך לשוא עברה עליו רוח קנאה בבקר יום הראשון הוא לקנא בנשיא אניות המשאבים, וידע כי רע לפעמים גם לו – ופתאם עברה רוח על פאול, ותתאו נפשו תאוה גדולה ועזה אשר לא יכול לה, וכל קרביו צמאו לפתע פתאם אל הנדור! אז מהר ויקח לו את קנה־הצופים הגדול, אשר הושם על כנו בחדר המדרגות, וישקף בעד הקנה אל הנדור מנגד, ככל אשר עשה גם אז בבקר יום הראשון. והנדור לא היה עוד מוּזר לעיניו ככל אשר היה אז, כי כיום הזה הכיר מרחוק את כל אבן גדולה אשר על פני החוף; וגם את אחת הסירות הכיר, והיא הפוכה על פניה, אשר בעצם ידו עזר ביום שלשום למשוח אותה בזפת, והדה עמדה על ידו בעשותו את המלאכה הזאת, ותשחק עליו ותאמר לו כי לא ידעה ולא עלה על לבה אשר חנן אותו אלהים גם כשרון ציָרים. ובעודו עומד עתה ומביט אל כל חלון אשר לבית המכֻסה גג לבנים, ויהי לו כל חלון בעין אדם אהובה ונחמדה המבטת אליו מרחוק באהבה ובשמחה. ברגע ההוא ועיניו ראו כי דלת הזכוכית פתוחה, ויש אשר ראה היטב גם את הדה רגע אחד בצאתה מן החדר, והיא נושאת את פרחיה לשים אותם על פני כרכּב האבנים אשר למדרגות הבית היורדות אל הגן הקטן, אשר שם קליפות הקונכיות עולות מתוך החול, אבל אין זאת כי באה הרוח ותהפוך את עציצי הפרחים על פניהם, כי על כן ראה את הדה באה שנית ואת הפרחים תשיב הביתה. והוא במטפחתו אשר בידו נתן לה אותות מרחוק, ולבו זעף בקרבו על דבר אשר לא שמה לב ולא ענתה אותו על ברכתו שלום גם היא, אף כי ידעה נפשו היטב כי רב המקום בינו ובינה וכי מלא הרוח עבי גשם וכי גם בהיות לה עין דיה לא תעצור כח לראות מרחוק את כל דבר ואת כל איש אשר על פני אנית הגשר, באין על עיניה קנה צופים להביט למרחקים.

אמנם רק זה שעות אחדות לא שמע האיש הצעיר את צליל קול הדה בצחקה ולא הביט אל עיניה הכהות והמלאות רזי עולם גם עתה כאז – ובכל אלה ארכו לו השעות האלה כשנות יובלות רבים, ותקצר נפשו מאד מאד – וישמח שמחה גדולה בראותו כי כלתה המלאכה על פני אניות המשאבים. והאנשים אשר על האניות ואשר על סירות הסבל ואשר על סירות המשוט מתקבצים כלם ובאים אל אנית הגשר לקחת איש איש את כסף משכרתו לימי השבוע. כי הרוח אשר בחוץ הלכה הלוך ורע, וינָתן חק לבלתי החל עוד מלאכה חדשה אחרי הצהרים, כי מחר יום הראשון אשר לא יעשו בו מלאכה. ועפעפי פאול בחנו את כל האנשים הזרים והנפלאים ההם, כי לא ראו עוד עיניו עכברי־מים רבים כאלה במקום אחד. אז התבונן על תוי פניהם העזים,ויש אשר מצא ביניהם פנים אשר אכל אותם הקֹר ויש אשר מצא ביניהם פנים יפים ונחמדים למראה; וגם ראה כי כמעט כלם זה דרכם לקרוץ בעיניהם באין מעצור, ורֻבּם עיניהם עיני תכלת בהירה, ובדבּרם איש אל אחיו והנה קולם יהיה תמיד לקול מלחשים אשר לא ישמעו אותו בלתי שני האנשים הנדברים איש אל רעהו.

אז ירד שנית אל התּא, וימצא שם את גוסטאף ואת הגזבר, והם יושבים אל השלחן ומחשבים את חשבונותיהם הכתובים על הגליונות אשר לפניהם, ופקיד חובלי המצפה גם הוא יושב ומאיר את פניו לשניהם; ופאול הביט אל אנשי האניה הבאים אל התּא לקחת את הכסף, וירא והנה בטרם יפתחו את הדלת, והתגרדו ברגליהם על פני הקרקע לתת כבוד לאדוניהם – ויש אשר רגליהם יחפות – ואת המצנפת או את המגבעת אשר בראשם ישימו על הארץ, וכן יבואו איש אחרי איש ונגשו עד השלחן ולקחו את משכרתם ואחזו בה בידיהם השזופות והכּתוּתוֹת; ויותר מכל אלה שם פאול את לבו אל הדברים הקצרים אשר היו לפעמים בין גוסטאף ובין האנשים, כי הם היו לו לעדות נאמנה על כל השלום והברית אשר בין האנשים ובין אדוניהם, ויש אשר מצא על פי הדברים ההם גם את ארחות החיים אשר לאנשים הזרים והשונים ההם.

“מה שלומך, צַנְדֶר?” שאל גוסטאף את איש בא בימים וקטן קומה, אשר חכמת לבו האירה פניו, ואשר משך את עיני פאול אחריו עוד בראותו אותו עומד על גג האניה.

“חן חן לך, אדוני המשגיח; מה יתאונן אדם חי”.

“האין כל שמועה חדשה בדבר הנער?”

“אין כל שמועה, אדוני המשגיח”.

“מה מספר הימים מאז עזבה אנית מַרִיָה־בַרְלוֹטָה את חוף ניוּ־יָרק?”

“זה שלשה ירחים; ובכן אין תקוה עוד”.

ופאול נשא עיניו אל פקיד חובלי המצפה, וירא והנה הוריד פקיד חובלי המצפה את עיניו ארצה. אז ידע פאול גם הוא כי אין תקוה עוד.

“מה הילדים אשר נותרו עוד בביתך?” שאל גוסטאף את הזקן.

“ששה; שני נערים ונערות ארבע. והנער הבכור הנה הוא עוזב את ביתי עוד בשנה הזאת”.

“צנדר, מן השבוע הבא והלאה תנתן סירת הסַבל השנית בידך, והיית אתה לה למנהיג, כי יודע אתה את המלאכה הזאת שכם אחד על כל חבריך, ומלאכה טובה מביאה לבעליה גם שכר משנה”.

“חן חן לך, אדוני המשגיח”. והאיש הזקן פנה אל הדלת לצאת מן התּא.

“ואף גם זאת, צנדר! עלה אל בית המבשלים ונתנו לך גם כוס יין שכר חם ועז!”

“חן חן לך, אדוני המשגיח!”

ואחרי האיש הזה נגש עלם גדול קומה ויפה תֹּאר, כבן תשע עשרה שנה, כּלוֹ נחמד למראה, אשר לוּ ילבש מחלצות ולוּ ישב באחד התאים אשר בבית התיאטרא, כי עתה ימשוך אחריו את עיני כל הנשים והבתולות; ותלתלי ראשו הרבים והמלאים מכסים את מצחו הנחמד והיפה, ועיני התכלת אשר לו מאירות ונוצצות מתוך עפעפיהן השחורות.

“הנה אמרתי לחַלות את פני אדוני המשגיח”, אמר העלם אחרי קחתו את כספו ואחרי תְוֹתוֹ בּרב עמל שלשה צלבים על פני שטר הקבלה תחת שמו אשר לא ידע לכתוב אותו – “יעשה נא אותי אדוני המשגיח חפשי מכל מלאכה עד יום הרביעי הבא”.

“מה המעשה אשר אתה עומד לעשות, לכמונד?”

והנער היפה נכלם ויבּט ארצה: “אָמר אמרתי לחֹג את חג חתונתי”, ענה בקול דממה.

“רק אין ברוחך נכונה, לכמונד! הן אמנם לא הֶרע נער כמוך לעשות לוּ אמר לחכּות עוד שנים אחדות!”

“לוּ על פי נחרץ הדבר, כי עתה גם חכה חכיתי עוד”, ענה לכמונד ויתגרד בגבחתו מאחורי אזנו השמאלית מדי דבּרו – “ואולם יֶטֶה לא תאבה לי”.

“אבל הלא צעירים אתם עוד גם שניכם עד בלי די”.

“לא נִחם עוד אִיש, על התחתּנוֹ חיש, אדוני המשגיח; הלא כה דברי המשל”.

“אמנם טוב לאיש להתחתן בטרם בא מועד לו, מהתחתן אחרי עבור המועד הנכון”, ענה גוסטאף ויחשוב מחשבות רגע אחד –ועתה הבא נא את ברכתי שלום ליטה, ולתקופת השנה הבהילו נא אותי אליכם והייתי לכם לסנדק".

ולכמונד הפטיר בשפתיו האדומות דברים אשר לא שמע אותם איש, ורק המלים: “עוד בשנה הזאת” נשמעו מן הדברים ההם.

“הלא בכור שטן אתה!” קרא גוסטאף אחרי הבינו את אשר לפניו, ופאול נתן בצחוק קולו, ובר־תלמיון צחק בקול דממה בהיותו נטוי על פני חשבונותיו אשר לפניו, ופקיד חובלי המצפה לא יכול גם הוא למנוע מצחוק פיו, וגוסטאף הוסיף ואמר: “ועתה אזר חלציך והיה לאיש חיל, וראיתי אם אוכל לשימך למלח שני על פני אנית החפזון; כי אז תמצא ידך לכלכל את מעשיך ביד רחבה שבעתים מעתה”.

“חן חן לך, אדוני המשגיח!” קרא הנער בקול שמחה גדולה, ויתגרד ברגלו על פני קרקע התא, ויִקד שבעתים ויצא.

“הנה הנער השמח הלז, אשר נטל החיים יהיה לו עתה כשחק מאזנים לשאת אותו בחפזון על שכמו הרחבה, והוא האם מקץ עשרים שנה לא יהיו גם לו פנים מלאים קמטים ועינים מלאות יגון, ככל אשר ראינו כפני צנדר הזקן זה עתה?” שאל פאול.

“אולי יהיה כדבריך!” ענה גוסטאף ויעבר את כף ידו על מצחו ועל עיניו.

ומלאכת השלוּמים כלתה גם היא, ואנשי האניה – והם רֻבּם מיושבי הכפרים אשר במחוזות החפים –קמו איש וירדו אל תוך סירותיהם ויחתרוּ אל היבשה, ולא נותרו בלתי אם האנשים אשר היו לשומרים לשמור את כלי האניה, והאנשים אשר בתוך התא התעוררו גם הם ויתעודדו לעבור אל הנדור.

“לוּ מצאתי חן בעיניכם, ועזבתם אותי פה!”, אמר גוסטאף פתאם – “הן דבר העבודה החדשה נחוץ מאד, ואתם תבואו שם על מקומכם איש איש בשלום גם בלעדי!”

ורק האנשים פצרו בו עד מאד, ופאול הגיד לו כי קלמנטינה דורשת מעמו במפגיע לשוב היום הביתה; אז נעתר להם גוסטאף ויואל לנסוע עמהם.

ובעברם בסירתם על פני בית־המפֻּח, ויעל העשן מתוך הארֻבּה, והרוח אשר בחוץ רוח כּבד, ולא יכול העשן להתנשא וירבץ על ראשי האנשים.

“זכור ואל תשכח לצוות את אנשיך וכבוּ היטב את האש אשר על האח!” קרא גוסטאף באזני האיש הממֻנה על המכונות, והוא איש בעל זקן העומד נשען על המעקה.

“השלהבת אש נעורים בוערת עוד בלב התֵּבה הבאה בימים הזאת, עד כי תירא פן יצלח עליה פתאם רוח גבורים, לשום קץ לחייה הריקים והנמאסים, ועלתה באש השמימה?” שאל פאול וישחק.

“לא כן”, ענה גוסטאף, “ורק חזיונות רעים וחלומות רעים מבהילים אותי לרגעים בכל הימים האחרונים האלה, ולבי יגיד לי כי רעה נגד פנינו”.

“זה פרי שבתך לבדד תמיד ופרי הרוח הסועה אשר בחוץ”, ענה בר־תלמיון אחריו ויתכסה באדרתו ויתעטף שבעתים מבראשונה.

והרוח אשר בחוץ רוח סועה ורעה גם עתה; ואת הדבר הזה לא יכזיב איש, בלתי ולטר הזקן לבדו, אשר הוא עודו יושב על יד המשוט ולבו שמח וטוב, והיה בכל רגע אשר יבוא אחד הגלים להשתער על ירך הסירה ולהתפוצץ לרסיסים ולשפוך על היושבים עתר ענן קצף לבן וזועף, והאירו פני האיש מרב שמחה, והגל יהיה לו כאחד הרעים הנאמנים לפניו מנֹער אשר לבו ישמח עליו לראותו פתאם. ותהי המעט מהם כל זאת, והנה גשם דק מאד גם הוא מהלך לאט מן השמים, הוא הגשם אשר כמעט לא תראנו עין איש ואשר ירַטב את בשרו ויגע עד עצמו ועד נפשו.

ופאול נלאה מאד בשבתו. ולבו זעף בקרבו עד לבלי חק; אז זכר פתאם את פקיד חובלי המצפה ואת אנשיו בשבתם בראש הסלע אשר עם מחוז חֻפי וַלֶס, ואת כל התלאה ואת כל המצוקה אשר ישא איש בעברו ארחות ימים רחוקים, ויכּלם מאד. ואולם עוד מעט והסירה באה עד החוף, וישָׁמע קול שריקות ירכתי הסירה בנגעה אל החול אשר על שפת הים, ופאול התנשא בשמחה גדולה וידלג ממקום שבתו אל החוף, ויהי כאיש תועה ימים רבים על פני יַמים רחוקים והרוח נשא אותו פתאם אל ארץ אבותיו אשר אליה ערגה נפשו.


 

XV

הלילה בא – ויהי ליל אֹפל ומטר סוחף ורוח סערה אחרי היום הקודר והגשם והרוח הסועה. והאנשים הממֻנים על המצפה הקדימו להעלות בערב הזה את האש במנורות, וגם בבית פקיד החובלים הקדימו להעלות את הנרות. ואנשי המסבה ישבו באולם הגן, ורק את דלת הזכוכית הפונה אל גן הקונכיות סגרו היטב, וגם את החלונות כסו ביריעות, ופקיד חובלי המצפה פקד אחרי ארוחת הערב להוסיף כיום הזה על יין הפּוֹנש מעלות אחדות ממעלות החם, הלך וקרב אל המעלות אשר יבחרו בהן יושבי הצפון. – ואנשי הבית אמרו לעשות חסד עם האורח הזקן אשר בא מן העיר. וישימו שלחן בתוך האולם לצחק עליו צחוק קלפי וִיסְט, והוא וגוסטאף והאיש לבית עלצע ישבו לצחק; וקלמנטינה אוהבת מאד לראוֹת בצחוק קלפים – ותּפּלא בזאת מאד מאד בעיני הדה – והיא נגשת רגע אחד להביט בצחוק האחד ורגע אחד בצחוק השני, ופקיד חובלי המצפה יושב במקצוע הרפידה כאשר הסכין, וכוס יין הפוֹנש לפניו והדה יושבת בפנת האולם אל העֻגב וחולמת חלומות בהקיץ, ואצבעותיה נוגעות לרגעים אל ידות העגב, ועלו משם קולות דקים בדממה דקה מאד. ופאול ישיח רגע אחד את פקיד חובלי המצפה ורגע אחד את הדה, עד כי בחר לו כסות עינים ויקח כוס יין פוֹנש צפוני להביא להדה, וישב על ידה, והדה ברכה אותו על לבו הטוב ותשען על כסאה אחורנית, והוא שׂם את ידו האחת על פני העגב, לבעבור יוכל להביט אל פניה ולראות גם את כל הנעשה בעולם, ואז החלו לדבר איש אל אחיו דברים בנחת ובנעימות, מן הדברים אשר לא ימתקו בלתי אם בהיותם דבוּרים בפנת אולם בתוך הערפל, ואשר לא ינעמו בלתי אם בהיות להם קול דממה דקה מאד, ואשר יערבו שבעתים ברגע אשר החלה נפש האחד להיות קשורה בנפש רעהוּ או ברגע אשר שתי הנפשות גם יחד החלו לנטות אשה אל אחותה.

לשני אלה נוסף מיום אתמול והלאה גם זה, כי ענין אחד לקח את לב שניהם יחדו; ואולי לא שאלו דבר בלתי אם לשכוח את דברם המה אשר נגע אל עצמם ואל בשרם, ולכן נתנו את כל לבם אל הענין האחד הזה הנוגע לאחרים, ולא הבינו כי אין דרך קצרה לשני אנשים להקריב את לבם איש אל אחיו הלך והקריב מן הדרך בבחרם להם מעשה אחד אשר יעשו אותו יחדו לתכלית אחת. והדה ופאול התעוררו היום לפעול ולעשות את מעשיהם יחדו, גם בטרם נועצו ובטרם נדבּרו להתחבר יחדו לבעבור זאת, ורק לבם הגיד להם כי בא מועד לעורר את כל המלאכים הטובים לצאת למלחמה על הרוחות הרעות אשר קמו לסכסך איש באחיו ולהביא שואה על הבית הזה. – ואף אמנם החלו הרוחות הרעות לפרוע פרעות בבית הזה עוד לפני הצהרים, כי כמעט נפגשו גוסטאף וקלמנטינה ביום הזה בפעם הראשונה, והשטן הנה זה יצא לצחק בהם. ויהי בבוא האנשים מן החוף, וקלמנטינה יצאה ברגע ההוא מחדרה אל המסדרון, ותּרא את אישה בבואו, ותּגש ותט אליו את פיה לנשק לו – אשר לא הסכינה לעשות כן מאז – וגוסטאף אמר: “הניחי נא לי ואסיר את אדרתי בראשונה!” והוא לנכון לא חשב רעה בדבּרו את הדברים האלה, ורק אמר למנוע ממנה את בגדו הרטוב מן הגשם, ואולם קלמנטינה שמעה את הדברים ויכאיבו לה, ותט מפניו; וברגע הזה יצאה השפחה מאולם הגן לבוא אל חדר קלמנטינה ותעבור את המסדרון, ואת הילד נשאה על זרועותיה, וגוסטאף ראה את ילד שעשועיו ויחרד אליו וישתער עליו, ואז קראה קלמנטינה לאמר:“האין את נפשך, גוסטאף, להסיר בראשונה את אדרתך? הלא בגדים אשר לא יבשים ירֵעו לילד יותר ממני” ־ והדברים האלה נוספו גם הם להגדיל את הרוח הרעה אשר לבשה את גוסטאף, וגם בשבתם אל השלחן לאכול את ארוחת הצהרים, ותהי דממה מסביב, ולא יכול גם האורח הבא מן העיר ולא יכלו גם פאול והדה בכל עמלם הרב לשפוך רוח חיים בדברים אשר בחרו להם בם, עד כי החרישו כלם. ועוד בטרם ישבו לאכול, וקלמנטינה שאלה: “האם לא שלחתם לקרוא לאיש מבית עלצע?” – והדברים האלה לא יפלאו עד מה; כי הסכין האיש לבית עלצע לאכול כמעט יום יום בבית פקיד החובלים, בהיות אורחים מן העיר לא נפקד מקומו אף פעם אחת, ולכן גם הדה בשמעה את הדברים אלה ותען לתֻּמה ותאמר: “אכן שלחנו; ואולם נסע האיש היום בבקר העירה, ומי יודע אם ישוב עד בֹא הלילה;” ־ אבל פאול אמר: “לו מנעה קלמנטינה משׁאול את השאֵלה הזאת, ותּחשב לה זאת לחכמה”; כי ראה פאול בנשוך גוסטאף את בשר שׂפתו התחתונה אחרי שמעו את הדברים ההם, והדבר הזה היה לו לאות תמיד על רגשו ועל עָצבו. – והשעות אשר אחרי הצהרים מלאו שאיה ושממה ועזובה ורוח כהה שבעתים מבראשונה; כי כאשר היה משפט הדה להמעיט שֵׁנה, כן היה משפט קלמנטינה להרבּות לתת שנה לעיניה, וזה דרכה יום יום לבוא אל חדרה אחרי לחם הצהרים ולישון. והיה גם היום אחרי אָכלה בצהרים, ותקם ותבוא אל חדרה, ותעבורנה השעות אחת אחרי האחת, והיא טרם שבה, ושפחתה באה כפעם בפעם ותאמר: עוד גברתי ישנה. ואף אמנם לא יפלא הדבר הזה בעיני איש היודע כי לא שכבה קלמנטינה כל הלילה ותהי עֵרה על מטת בנה הכואב, ואולם קלמנטינה לא הגידה את הדבר הזה לאיש, כי זה דרכה מעודה לבלתי דַבּר דבר בנפשה, ולכן לא אָשם גוסטאף גם הוא על דבר אשר דבּר באזני פאול לאמר: “אין זאת כי מצאה אשׁתי את מועד שובי לביתי למועד נכון מאד למלא בו את עת השנה, אשר אולי החסירה אותה מעיניה בימים אשר לא הייתי פה”. והדה גם היא בראותה כי תקצר נפש גוסטאף בעמלו מרגע לרגע, ותּחל להתאונן רע באזני אנשי הבית על אשר עיפה נפשה מאד, ותעל גם היא לחדרה, ולא שבה עד היות הערב, והיא אחרה לשוב מקלמנטינה.

“בשם אלהי אבי! מה זה עשית בחדרך בעליתך בכל השעות הרבות האלה?” שאל אותה פאול בערב בדברם את דבריהם ליד העגב – “רק ארכה לי העת עד מאד שכני”, ענתה אותו, “ואֹרך העת הפיל על עיני חבלי שנה, ואישן. ואולם זה הדבר אשר אמרתי בלבי: אעזוב נא גם אני את אולם הגן אשר שם ישבנו אחרי הצהרים, ולא יפָּלא עוד ככה בהפקד מקום קלמנטינה; הנה זה הקרבן אשר הבאתי על מזבח אלהי השלום”. – “וגם רצה אלהי השלום את קרבנך זה!”, ענה פאול, "כי על כן רואה אנכי אותם בשבתם עתה שניהם יחדו אל שלחן הַוִסט אשר הם מצחקים שם, וזאת לי הפעם הראשונה אמצא כי יצא מתוק מעז ומצחוק הקלפים תבוּא טובה; וגם רק שלום יהיה מהיום והלאה; כי הנה הבטיח גוסטאף את כלנו פה לשבת עמנו בזה מחר כל היום, וגם האיש לבית עלצע הלא שמעתי אומרים כי עוד רק שבוע אחד והוא עוזב את המקום הזה, וגם אני עוזב את המקום – "; “לא!”, קראה הדה ותתחלחל מאד – “מה זה אַתּ אומרת: לא, שכנתי?” שאל פאול – “חלילה ממך לנסוע מזה; ומה גם לפני האיש לבית עלצע!” – “את זאת נשבעתי ואשמרנה, כי לא אסע עד אם נסע האיש לבית עלצע מזה!” – “תקע לי את כפך על הדבר הזה!” – “הא לך את כפי!”

ברגע הזה וקול הפעמון אשר בבית הצופה הבנוי על פני גבעת החול נשמע פתאם בהרעימו בחזקה אחת ושתים ושלש. “מה זה?” שאל פאול. “הנה שואה באה על אחת האניות בלב הים!” ענתה הדה. והמצחקים השליכו את הקלפים על פני השלחן, ופקיד חובלי המצפה קם ממשתּה יין הפונש אשר לו, וכל האנשים אשר בבית מהרו אל דלת הזכוכית. והלילה ליל קר וחשׁך ומצוקה גדולה, באין ירח ובאין ככב בשמים; וכמעט לא נראה גם החול הלבן אשר על שפת הים בהבּדלו ממראה פני הים השחור. "מי איש ויראה דבר בלילה הזה! אמרה הדה. ברגע הזה ועל פני הים אשר לנוכח פניהם התלקח לפתע פתאם נגה עמוד אש קטון ואדום, ובן רגע כבה ולא נראה עוד. “הנה אנית המשאבים בוערת באש!” צעק גוסטאף. “לא!” ענה פקיד חובלי המצּפה – “הן אנית המשאבים רובצת מזה והלאה מערבה – רק בית המפוח הוא!” וגם עתה נראתה שלהבת האש שנית, ותגדל מרגע לרגע, ותרחב ותפרוץ מאד. “סירה! הבו לי סירה!” קרא גוסטאף – “רק הֵרָגע והשׁקט!” פקד פקיד חובלי המצפה, “הן אם נרפים יהיו האנשים אשר על אנית המשאבים כאשר היו האנשים בבית־המפּוח, אז עוד רב המועד לנו לקדם לבוא גם מהם – קחו קרדֻמות וכלי מקדח!” קרא באזני אנשיו אשר נחפזו עתה מכל עבר לבוא עד הים ולהעתיק את הסירות מן החוף. “אם יִקָּרע בית המפוח מן העגן והרוח ישא אותו משם, אז אין מפלט עוד לכל אניותינו!” קרא גוסטאף. “חלילה!” ענה פקיד חובלי המצפה, “הן הרוח רוח מערבית־צפונית־מערבית, ולכן בנשאו את בית המפוח ונשא אותו אל עבר פנינו פה, מן האניות והלאה”. ובעוד כלם הומים וצועקים ואיש נגש באחיו, וקלמנטינה הנה זה באה ותבֵא לאישה ולפקיד חובלי המצפה את מעיליהם ואת מצנפותיהם, וּבהפנות גוסטאף את שכמו, וירא אותה עומדת לפניו, והלבושים על זרועותיה. “הנה זאת לי הפעם מידכם, כי קראתם לי”, דבּר גוסטאף במרירות, “לו הנחתם אותי על מקומי באשר הייתי, כי עתה לא באתני כל זאת!” – “עטֵה נא את מעילך”, אמרה קלמנטינה, ופניה לבני כשלג. “למה לי המעיל הרטוב?” קרא גוסטאף מקצר רוח. “הלא יִבַּשתּי אותו”. – “כי עתה תניהו לי!” ולא הוסיף עוד לדבּר דבר ולא ברך אותה בשלום, וימהר ויצא. “אלכה גם אני עמהם!” קרא פאול ואת מצנפתו חפש בכל פנות הבית. “הפעם הזאת הוחַרת מן המועד” – אמרה הדה, “הנה הסירות עוזבות את החוף!”

וקלמנטינה ישבה במקצוע הרפידה ויהי קדקד ראשה נשען אל כף ידה, והאיש לבית עלצע לא פתח את פיו ולא דבּר דבר בכל העת ההיא, ועתה נגש אל השלחן וימלא את כוסו יין פונש, והוא שאנן ושלו כּלו. “הנה הקוֹר הגדול”, אמר וינוע ויתנודד – “לכן אמרתי, רק טוב נעשה לוּ נשוב ונסגור את הדלת! הלא גם בעד החלונות נראה היטב את כל המראה”. – “מי ומי ילך עמי עד בית הצופה?” שאלה הדה והיא נפעמה מאד. ואולם קלמנטינה לא נעה ולא נדה ממקומה, והאיש לבית עלצע אמר: “למה אַתּ הולכת, גברתי, והבאֵת על נפשך שוֹאַת קור!” ואחרי כן שתה את כוסו בפעם אחת. "התלך עמי, שכני? " קראה הדה מקצר רוח – “הנני!” ושניהם עברו בחפזון את גן הקונכיות ויבואו עד גבעת החול אשר שם בית הצופה אל מול פני הים. “הנה האור העולה ממנורת המצפה מכּה אותי בסנוֵרים, עד כי לא אראה דבר”, קרא פאול, ורגליו סֻבּכו בכל רגע בסבך הסוּף אשר על שפת הים. “הבה לי את ידך, כי ידעתי פה את כל מדרך כף רגל” קראה הדה – ושניהם נתנו את ידיהם יחדו, והם רצים בחפזה עד עלותם על ראש הגבעה, ולא מצאו רוח עוד מרב חפזון. והאיש החובל הזקן אשר היא אותם לפני ימים אחדים אל קברות הענקים עומד בערב הזה על המצפה. “היש תקוה עוד להציל את בית־המפוח, ריקמן?” שאלה אותו הדה. “מה יושיענו זה?” שאל הזקן, “הלא אם כה ואם כה אחת אחריתו להיות נשרף או נשׁבר!” – “למה תנבּא לו אחרית כזאת?” שאל פאול – “האם אדוני איננו יודע כי אנית עבדים היה בית המפוח הזה לפנים?” ־ “לא ידעתי; ואולם מראהו היה כמראה אנית עבדים”. – “אם כן אפוא יודעים אנחנו כלנו כי זה גורל כל אנית עבדים להיות אובדת באחד הימים, וכאשר תקדים כן ייטב!” ־ “היש אנשים בבית המפוח?” – “הנה הם מתמלטים עתה משם”, ענה החובל הזקן בהביטו בעד קנה הצופים, “ובאלהים נשבעתי כי בא הרגע האחרון להמלט! הנה אחזה האש באוצרות הגחלים”. וגם נכונה היתה בפי האיש הזקן, כי ברגע הזה עלתה לבת אש גדולה פתאם השמימה, והאניה היתה כלה עמוד אש אחד גדול ועצום מן הקצה אל הקצה. ועמוד ענן כבד וחזק עלה פתאם ויאֶר את הלילה; ומן האניה הבוערת ועד הנדוּר נראה נתיב אש מאיר ומזהיר; ושתי הסירות עוברות עתה את הנתיב, והמשוטים מכּים בגלים בקול המֻלה גדולה ובחפזון נמרץ. והאור העולה מן הבערה גדול וחזק במאד מאד, עד כי נראה רגע אחד מרחוק גם האי הגדול אשר בתוך הים, והנדוּר גם הוא היה כעוֹטה אור ארגמן לעיני השמש. ופאול והדה התאמצו לראות היטב את כל המראה, ויצאו את בית הצופה ויבאו עד מעקה גגו, והם מביטים איש אל פני אחיו.

“מה הלבינו פניך, שכנתי!” קרא פאול ושפתיו חרדו בדבר – “ואַתּ גלוית ראש, ומטפחת לא שׂמתּ עליך, וכפות ידיך קרות מכפור – איך עשיתי כדבר הזה לתת אותך ללכת! קומי ונשובה, נשובה נא כרגע ואַל נעמוד!” והדה לא פתחה את שפתיה ולא ענתה אותו, ורק הוסיפה להביט אל פניו, “מה אַתּ מבטת ככה אלי, נערה סוררה, נערה נחפזה?” – “גער נא בי עוד כהנה וכהנה – מה אהבתי קול גערותיך!” ענתה ולא הסירה מעליו את עיניה הבוערות והמאירות. ואש התלקחה בלב האיש הצעיר לאַמץ ברגע הזה את הנערה הנחמדה אל לבו וללחוץ את שפתיו אל שפתיה, ורק התאזר וימשול ברוחו ויען בצחוק שפתים ויאמר: “לו רק שוֹב תשוּבי הביתה, כי אז אפתח את פי ואגער בך ככל אשר תאַוה נפשך!” – “לכו ונלכה!” קראה, ואל ריקמן אמרה: “שלום לך בלילה!”, והדרך היורדת מן הגבעה הביתה מלאה אור, ובכל זה לא חלצה את ידה מכּף ידו, וילכו שניהם יחדו עד בואם לפני גן האולם. ובבואם הביתה וימצאו את האיש לבית עלצע לבדו, והוא מהר ויפן אליהם בשמעו אותם בבואם; ומראה פני האיש כמראיהם תמיד ולא שֻׁנוּ עד מה, ורק בעיניו נראה ברק אור קפאון, הוא ברק האור אשר ראה פאול בעיניו גם בערב היום בשובם מקברות הענקים. “אין זה כי נעשה פה דבר!” חשב פאול בלבו, “איה קלמנטינה?” שאלה הדה.


 

XVI

וקלמנטינה והאיש לבית עלצע נותרו שניהם לבדם באולם הגן אחרי היות הבהלה. – והיו שניהם מחרישים רגעים אחדים ולא דברו דבר; והאשה הצעירה משלה ברוחה עד בלתי תת את דמעותיה להתפרץ מעפעפי עיניה, ורק לא קם בה רוח למצוא גם דברים לדבּר אותם; והאיש לבית עלצע ראה את מבוכתה ואת עיניה הקמות ואת רוח אפה הכּבד, וידע כי נפעמה מאד, ויהי הדבר הזה לו לרצון, ואולם לא ידע גם האיש הערום הזה למצוא את ראשית הדברים אשר ידבר אליה, ורק אחת חרץ בלבו לבלתי תת את המועד הנכון הזה לעבור באין דבר, כי מי יודע אם ישוב מועד כזה אליהם עד עולם.

והוא עובר פעמים אחדות את האולם לארכו ולרחבו, ונגש אל דלת הזכוכית ויבּט החוּצה וירא את הבערה – ובלבו אמר: הנה המועד עובר! ויפן אל קלמנטינה, וקלמנטינה לא נעה ולא נדה עוד ממקומה אשר היא יושבת שם.

“האם אפוא גדול הנזק עד בלי תכלית?!” שאל.

“לא ידעתי”, ענתה קלמנטינה.

אז החרישו שניהם כבראשונה.

האֶת גוסטאף יקרה אפוא עוֹן אַשמה על אדות כל הדבר הזה? היש כי יאשימו אותו על דבר אשר עזב כמעט את כַּנו?"

“לא ידעתי”.

ושניהם החרישו גם עתה.

והאיש לבית עלצע הקריב וישב על הרפידה על יד האשה הצעירה, ויפן אליה, וידבר בקול דממה דקה וּבשפה נמרצה ויאמר:

“הנה הואַלתּ, גברתי הנכבדה, לכבדני ולקרוא לי רֵעַ. לכן אם באמת הייתי לך לרֵעַ, כי עתה עשי נא את שאֵלתי אך הפעם וחדלי מהחריש, כי נורא הדבר. הן בהחרישך ישבר לבי בקרבי שבעתים מכל אשר אוּכל ומכל אשר אחפוץ להגיד לך!”

“מה אדבּר, ומה אגיד?” שאלה קלמנטינה ועיניה עוד קמות כבראשונה.

“הגידי לי כי מאֻשרת אַתּ ושלוה! הן חסר אמונתי אשר לא אאמין בדבר הזה ימותת אותי!”

“מאֻשרת וּשלוה?” ענתה האשה הצעירה ושתי דמעות גדולות התפרצו מעפעפיה – “מי איש ויאמר: אֻשׁרתי ושלַוְתּי!”

“אשה אשר תדע כי תאָהב ואשר האיש האוהב אותה ראוי לאהבתה, היא תענה ותאמר: אשרתי ושלותי. – הוי, קלמנטינה?” קרא באש קנאה גדולה ויחזק בידה – “האמיני נא לי כי יש עוד איש אשר יקר לו שחוק פיך מכל חסד הפקידים הגבוהים ממנו, ואשר טוב לו לראות את כל האניות אשר בים עולות באש, מראות אותך בוֹכה! לוּ ידעתי כי מאֻשרת אַתּ וּשלוה, אז החרשתי; אז עזבתי את המקום הזה בדמי לבי הנשבר – והחרשתי, אבל כי ידעתי כי אֻמללה אַתּ, לכן לי המשפט ולי הצדקה לדבּר, ולכן אדבּר. הן לא אתן את הנפש אשר אהבתי להיות אֻמללה; ואַתּ, קלמנטינה, – אין זאת כי הגיד לך גם לבך את הדבר הזה זה מאז – הלא אהבתיך!”

ובדבּר האיש לבית עלצע את כל הדברים האלה באש קנאה גדולה, ככל אשר מצא בלהטיו, ונפשו בסתר חקרה עצה בשובה ובנחת אם טוב לו לכרוע גם על ברכו מדי דבּרו, לבעבור הגדיל את תּעצמוֹת דבריו, ואם לחדול. והדממה הגדולה אשר בחוץ וחרדת כף היד היפה אשר אחז בכפו ואש הלהבה אשר כסתה את פני קלמנטינה, כל אלה אִמצו את לבו, והוא עודו מחזיק בידה, ויצנח מעל הרפידה ארצה ויכרע על ברכו.

והאיש שגה במשפטו בחשבו כי עז רוחו זה יגדיל את חנו בעיני האשה, והוא לא העריך היטב את כחה; והאשה גם בהשבר לבה בקרבה כמעט מרב סערה ומרב מכאוב, לא עזָבה כחה ולא פנה ממנה רוחה, ותתעודד ותחלץ את כף ידה מידו, ושחוק נראה על פניה בדברה, ותאמר:

“לולא ידעתי כי רק מחמלתך הגדולה ברגע הזה מאהבתך אתה מדבר, ולולא הבינותי כי רק משגה היה עמך להמיר את קלמנטינה השוקטת ברעוּתך אַדלידה המתאַוה אשר בגדה בך – כי עתה לא מצאתי הפעם עצה אחרת בלתי אם לחַלות אותך לעזבני או לקום אני ולעזוב אותך; ורק כי ידעתי את כל זאת, לכן לא אֹמר אליך בלתי אם אחת: שובה נא אל בינתך! קום ועמוד על רגליך ודבּר אלי כאשר ידבּר רֵע נאמן באזני אשת איש!”

והאיש לבית עלצע נבהל כמעט למשמע אזניו ולא ידע רגע אחד את אשר עליו לעשות; והוא נכון היה לשמוע גערה גדולה ולתת לשצף חמת קצף להִנָתך עליו, ורק דברים כאלה הדבוּרים בנחת לא קִוּה לשמוע. אכן ראו עיניו את כחרדת נפשה ויבן כי התאזרה מנוחה ונחת רק למראה עינים, ואולם אחת ידע ואותה הבין, כי עליו להזהר מאד בעשותו את להטיו, פן תּוּרם המסכה, ונמלט ממנו השלל לנצח. אז קם ויתיצב לפניה, וישַׂכּל את זרועות ידיו, ויבחר לו קול מדבּר רתת, ויאמר:

“אשת איש! הנה זאת כּתבת נחמדה לצוֹת לחרות אותה על מצבת קבר איש אשר נשבר לבו ואשר נשמד גורלו מתחת פני השמים! אשת איש! ואולם היודע האיש הזה מה אַתּ לו? אם לבו הגיד לו אף רגע אחד מה טוב חלקו אשר עלה בגורלו? הוי, גברתי הנכבדה! הן נורא הדבר לאיש לעמוד על מקומו ולהחריש ברגע אשר לבו מלא אהבה על גדותיו, ולכסות את אהבתו זאת בחשך והצפינה ולהטמינה ולהסתירה; רק נורא הדבר לאיש לבלתי יכלת עשות דבר למען אהובתו, ואשר תחָשב לו לחטאה גם בהרימו את מטפחתה אשר נפלה ארצה ואשר לא ירימה אישה המושל בה, כי על כן הוא האיש המושל, תחת אשר האיש השני נכון יהיה למען האשה הזאת להקריב בשמחה גם את חייו ואת כל אשר לו ואת כל אשר תשיג ידו!”

“אין אתה יודע את גוסטאף; אין אתה יודע אותי; ויותר מכל אלה אין אתה יודע את נפשך”, ענתה קלמנטינה. “הנה ידעתי היטב כי לבך טוב אלי, ורק על כן לא יבצר ממני עתה לדבּר אליך בנחת ובשלום. אנכי את לבך בחנתי, וידעתי אותו יותר ממך. הן אמר תאמר כי אשה אֻמללה אנכי, ואתה חולה עלי, ולכן תתברך בלבך כי אהבתני או כי עליך לאהבה אותי. אבל מדוע אתה חושב כי אמללה אנכי? האַך רק כי גוסטאף אין עושה לי את כל החסדים הריקים אשר יעשה איש לאשתו באמרו לעשות לה כבוד ויקר, ואשר ידעת גם אתה עד מה ריקים הם כלם בעיני? או האם יען כי יעציבני ויכעיסני גוסטאף לפעמים בהיותו סר וזעף ברגע בוא שואה? ואולם רק אִוּלת היא אשר אני עשיתי כי לא כסיתי את כל זאת מעיני איש; ותקטן כל זאת ממני, והנה איש המתברך להיות לי לרֵע הוא הבּא לגלות את אזני ולהוכיח לי כי אולת עשיתי”.

“הנה אַתּ אומרת להַשלות את נפשך ואת נפשי”, ענה האיש לבית עלצע – ולוּ גם יצלח חפצך בידך להשלות את נפשך, אך את נפשי לא תשלי לנצח! כי חקרתי אותך ואת כל אשר עמך זה ימים רבים, ואין עוד דבר נסתר ממני, שימי נא את הדבר האחד הזה אל לבך, גברתי הנכבדה: הנה צעירה אַתּ לימים, וימי שׁני חייך הנכונים עוד לפניך רבים וארוכים מאד; והעצב והכעש אשר מצאו אותך כיום הזה ואשר מצאו אותך יום יום עד בלתי ספוֹר אותם – כי לא יספרו מרב ורוחי נבקה בי מספוֹר אותם – הם ימצאוך ויקרוך עוד כהנה וכהנה עד אחרית הימים, אבל איה החק אשר יאסוֹר את ידך מהתּיר את מוסרות הברית אשר יהיו באחריתך לחבלים חזקים ועבתּים? הנה איש בחרת לך – ואולם בבלי דעת את החיים ובעודך ילדה בחרת אותו; ועתה הנה באוּ החיים בכל שאונם והמונם ובכל מסותיהם הנוראות והם פקחו את עיניך – ולכן קומי בהיות עיניך פקוחות ובחרי שנית!"

“בשם אלהים!” קראה קלמנטינה – חדל נא מדבּר, אדוני האיש לבית עלצע! הן לא תדע נפשך את אשר אתה מדבר – "

ברגע הזה נפתחה הדלת אשר לאולם הבית, והנערה שפחת קלמנטינה הביטה החדרה.

“גברתי! הנה שב הילד להתיפח כבראשונה. האין את לב גברתי לסור אליו רגע אחד החדרה?”

הנני כרגע!" ענתה קלמנטינה ותקם, ואחרי צאת שפחתה מלפניה הוסיפה ותאמר: “לו יש את נפשך לבלתי הפר את ברית אחוָתנו, כי עתה אַל נא תוסיף עוד לדבּר אלי כן. – הן חרצתי בלבי”, הוסיפה עוד בנחת ובשלום, “לרפא אותך מיגונך וממרורותיך אשר השביעוך ימי חייך – ואתה האם כזאת תגמלני חלף כל עמלי?” ובראותה את האיש לבית עלצע לוקח את מגבעתו לשימה על ראשו ולצאת, ותוסף עוד ותאמר: “אל נא תלך מזה! אולי יפלא בעיני האנשים דבר לכתך פתאם, והיה בנו חטא; רק רגעים אחדים אשב בחדר בני, ואחרי כן אשוב”.

כמעט נסגרה הדלת אחריה, ופאול והדה באו דרך הפתח השני.

“איה קלמנטינה?” שאלה הדה.

“הנה זה יצאה ברגע הזה לבוא לחדר הילד, ועוד מעט ושבה”.

“הא לך, גברתי הדה”, קרא פאול, “הא לך כוס מכוסות יין הפוֹנש הצפוֹני פה! ועתה שאי את הכוס והריקי! עוד היסוד בה הריקי! ואם מצאה נפשך חן בעיניך, קומי והחליפי את שמלותיך הרטובות ולבשי שמלות אחרות”. – “מי ישים לב לרסיסי גשם המעטים האלה!” ענתה הדה; ובכל זאת היתה כילד שומע בקול הוריו, ותמהר ותצא לעשות כאשר צוּותה.

ושני הגברים נותרו רגעים אחדים לבדם באולם, ויגשו אל דלת הזכוכית הפתוחה עתה ויביטו החוצה, ויראו את האניה הבוערת, והנה נתּקה מן העגן, והיא חותרת בחפזה חתר וקרב אל הנדוּר, ככל אשר נבּא פקיד חובלי המצפה מראש – ומראיה כמראה מפלצת מלאה זועות ובלהות צלמות!

וקלמנטינה שבה, ולא נכּר עוד כי נפעמה בראשונה, ותגש אל הגברים עד הדלת, והדה באה גם היא ותצחק בקול גדול ותקרא: “הידעתם איה הגזבר אשר על האוצרות?”

והאנשים אשר היו בבית לא שׂמו לב בראשונה בהיות המהומה לראות את אשר יעשה האורח הזקן הבא מן העיר, “אין זה כי עלה על אחת הסירות גם הוא!” ענה האיש לבית עלצע.

“חלילה!” קראה הדה – “הלא הוא בחדרו בעליה, שוכב על המטה”.

“לא יתּכן!” קראו כלם פה אחד.

“אמנם כן הוא! בהחל הבהלה קם הגזבר ויבוא לחדר המבשלים וישאל לחדרו ונר בוער בִקש, וכריסטל שפחתנו הלכה עמו להאיר לפניו את המעלות ולהביאו אל חדרו, ויהי בלכתם ויאמר לה: אשר נבצרה ממנו לראות אש השרפה, ואשר לא יוכל שׂאֵת אש השרפה, ואשר תגיד כדבר הזה לכל איש אשר ישאל לו. ואחרי כן סגר את הדלת אחריו, וכריסטל שמעה בחוץ אל קולו בהאָנחו וּבהתיפחו עד בלתי חק. האם לא יפלא הדבר הזה?”

“בעיני לא יפלא!” ענה פאול ויצחק – “הן האיש אשר תחשבוהו כלכם לגזבר הממֻנה על האוצר ולאורח זקן ונכבד הבא מן העיר, אנכי ידעתיו כי איננו בלתי אם בר־תלמיון ושד משחית משדי הים אשר יבוא כפעם בפעם לשמוח לאיד בני אדם. ואני הכרתיו היום בבקר כרגע בבואו אל התּא בשבתנו באנית הנשר, כי בא גם היום לנבּא את אָבדן אנית העבדים; וגם ברגע הזה איננו שוכב על המטה בחדר בלעיה כאשר אתם חושבים, כי אם שבעה מיל מזה והלאה הוא עולה וּמטפס על פני קיר אשר לאחת האניות הנכונה לאיד פתאם”.

והלצון אשר חמד לו פאול היה לכסות עינים לקלמנטינה ולאיש מבית עלצע להסתיר את מבוכתם ואת כל אשר בחבּם; והמה כלם מחכּים לתשובת הסירות, כי בין כה וכה והאש כבתה כמעט כֻּלה אחרי עלות האני בלהבה עד היסוד, ויהי הם יושבים ומדברים זה בכה וזה בכה ומחכים עד שוב האנשים מן הים.

עוד מעט והסירות שבו, ורק את גוסטאף לא הביאו, כי עלה גוסטאף ממקום הבּערה ויעבור אל אנית הנשר. ופקיד חובלי המצפה ספר את כל הנעשה, וכי נבצרה מהם להרוס את האניה הבוערת לבעבור השקיע אותה המימה, וכי לא יֵצר להם באָבדן התבה הישנה ההיא, כי אם על הגחלים האובדות חסה עינם, וכי הצילו את כל הכלים אשר היו באניה, וכי לא אֻנתה כל רעה לאיש, ורק בן ריקמן הזקן נפל בהיותו נחפז לדלג מעל פני הקיר, והוא כואב את כתפו. אז שאל פקיד חובלי המצפה למקום הגזבר הזקן, ויגידו לו כי התחבא בחדרו ברגע אשר התלקחה האש. ויספר להם את אשר קרה לאיש הזה לפני שנים רבות, וכי אשתו הצעירה ושני בניו נשרפו באש בהיות בערה גדולה, ולכן לשמע שם אש יפחד ויחרד. – ואחרי הדברים האלה נפרדו האנשים איש מעל אחיו, ופקיד חובלי המצפה ברך בשלום את כל איש ואיש, ויקרא כמשפטו ויאמר: “תערב שנת הלילה!”.


 

XVII

וימים אחדים עברו מאז בּאה השואה על אנית העבדים, וכל הרואה האמין כי שבו כל הדברים אשר על פני הנדור להיות כבראשונה וכמשפטם תמיד. וגם התרנגול עם נשיו ואפרחיו יצאו מאחרי הסירה אשר התחבאו שם. כי שם החום להיות על פני האדמה, והשמש שפך על הנדור שפעת קרני אור ככל אשר שפכו העבים לפנים שפעת המון גשם. אז שם גם הים להיות שוקט ושאנן, והוא חלק כּלו, והיה בהתעופף אחד השלוים על פני המים ממעל, ונראה בשרו הלבן למרחקו בנוצו ובהזהירו כככב ברקיע השמים. והיריעות הפרושות על החלונות אשר באולם הגן לא הוסרו עוד כמעט, כי גדול החום בחוץ והשמש בוערת בעד החלונות, ויהי החום טוב מאד לזבובים ולבעלי כנף, ורק לאדם עבר מעט את החק.

והחום הוא הסבה אשר הניאה את אנשי החברה מצאת לשוח בחוץ כאשר הסכינו, ופאול יעץ עצה לעבור כלם אל הנשר, לדרוש את שלום גוסטאף אשר לא ראו את פניו זה יומים, ולא היה איש נוטה אחריו ואחרי עצתו זולתי הדה. והגזבר הזקן אסף את פרטי כל דברי השרפה טרם שובו העירה לבעבור שים אותם לפני הפקיד הגבוה הממֻנה על הבנינים אשר על פני כל המחוז הזה, הוא הארדיכל הזקן אשר חמד בלבו את מצפה החובלים אשר על פני הנדור ואת אגֻדת אניות המשאבים, כי הוא הבונה אותם והוא אשר תּקן אותם וירחב את גבולם – ויחכּו אנשי ה נגדור אל הארדיכל וידעו כי יבוא אליהם ביום מחר. והיום אשר יבוא הארדיכל אל הנדור, יום משתה ושמחה יהיה תמיד לכל האנשים מסביב, כי אהבו כלם את האיש הזקן ויכבדוהו ויעריצוהו. והדה תחכה הפעם אליו בכליון עינים ובכליון נפש, כי בסתר לבה קִותה אשר יביא הארדיכל עמו את בתו, ובתו היא רעותה היחידה והנאמנה, היא אָלגא.

והדה לא יספה עוד לדעת את לבה ואת רוחה ואת כל הנעשה בקרבה פניה, ויהי לבה לה לחידה סתומה. אכן אור משנה האיר בימים האלה את דרכי חייה, והאור הזה בלל את רוחה ויך אותה בסנורים. ויש אשר שמעו אזניה בלילה שני קולות גם יחדו – ושניהם ידבּרו אליה דברי אהבה; ויש אשר הביטו אליה בחזון הלילה שתי עינים מעבר מזה ושתי עינים מעבר מזה – וארבעתן הפיקו לה אהבה; ומעט מעט נמוגה תמונת אהובה הרחוק ומלאה עז ותפארת ותּמס מפני תמונת רֵעָה הקרוב אשר לא תעדה כל הוד וכל פאר. ואף גם זאת אשר אין מעצור להדה, והיא את כל הישר בעיניה תוכל לעשות; ואיש אין אשר ימצא בה און או חטא, לוּ תקום לבחר את האחד תחת השני – וגם השני איש גבור החיל לא ימצא בה עון או חטא בעשותה כדבר הזה, כי הוא הסובב בעת הזאת באניות את פני כל האדמה, לבעבור תת מועד לאהובתו לחקור ולבחון את לבה ולדעת את אשר תבחר – ולא ישיא אותה איש עון אשמה, לוּ תתמכר עתה בכל לבה ובכל מאדה לעשות את דבר אהבתה החדשה ולוּ תט את לבה אל הלב הטהור והנכון אשר יחרד לקראתה – ומי נערה אשר לבה לא יגיד לה את הדבר הזה! – ואשר ינטה אחריה הלך ונטה מיום ליום. ויש אשר לבה בקרבה חשב להשבר בהביטה אל פני העלם הנחמד העומד לפניה; הלא אוהב העלם הנחמד הזה אותה מאד מאד, והיא גם היא הלא רצתה אותו עד מאד – ועוד מעט והוא יעזוב אותה ואת המקום הזה, ומי יודע אם עד נצח ישוב עוד איש עובר אחר כזה אחרי צאתו מן השער או מן החוף! והיא כל היום רק עליו היתה גאותה! כי גבה לבה על ידיעותיו הרבות ועל חכמת לבו – ונפשה נלכדה כצפור בקסם שר על שפתיו –; “שכני, קוּם והבא לי את הדבר הלז! שכני, קוּם ועשה לי את המלאכה הלזו!” כאלה וכאלה שאלה ממנו לרגעים, וּבשאלה כאלה לא חפצה דבר בלתי אם להביט את תנועות בשרו הנחמדות ולהתענג עליהן. ובאהבתה אשר אָהבה את פאול לא מצאה שמץ דבר מכל האש הבוערת אשר בה אָהבה לפנים את גרהרט – כי אַהבה רכה וחרישית היתה אהבתה הפעם – כמים הפנים לפנים, כן דמתה האהבה הזאת ללב פאול – והדה התבוננה ולא הבינה מה היה לה, כי האהבה הזאת לא שנתה את טעמה, ובכל זאת התגבּרה והעמיקה מרגע לרגע, הלך והתגבר, הלך והעמיק. – בעת ההיא והדה פוסחת על שתי הסעפים מבלתי דעת לנטות על ימין או על שמאל, ותבקש כה וכה ותמצא עצה להתחבא מפני הסערה אשר בלבה, בבחרה לנפשה שאון עליזים ורוח טובה, כי בָללה אמת וחזון, קרוב ורחוק, קדש וחול יחדו, ולבה היה שאנן ושלו בראותה כי גם פאול עונה אחריה בקול הזה אשר בחרה לנפשה; והיא לא הבינה ולא שׂמה אל לבה, כי דומה תכונת רוח פאול אל תכונת רוחה בּכּל, ורק נשגבה רוחו שבעתים מרוחה, ולכן מצא גם הוא את העצה אשר מצאה היא. והיה לוּ התבונן אליהם איש חכם היודע היטב את אשר לפניו, כי אז היו בעיניו כשני אנשים אשר בחרו להם לעשות שחוק לנפשם, והם אומרים להתחבא איש מפני אחיו ולהסתר איש איש תחת אחד העצים, ויהי בהתחבאם, והנה מקרה הוא כי באו גם שניהם יחדו לשבת תחת העץ האחד.

אבל אין רואה ואין יודע אתּם דבר. כי קלמנטינה ראתה בהתחַלות הילד, ויהי לה הדבר הזה לכסות עינים להסגר בחדרה שבעתים מבראשונה; והאיש לבית עלצע קם לעזוב את האי בעוד שמונת ימים, ותהי המלאכה לפניו לצרור את צרורותיו ואת חפציו. וקלמנטינה שמעה כי נוסע האיש לבית עלצע, ויהי לה הדבר הזה לרצון, כי כל כליותיה אמרו לה אשר אין לפניו עצה בלתי אם לעשות כדבר הזה – גם למענה וגם למענו. והיא בזכרה את הדבר אשר היה בינו ובינה בליל השרפה, אז חדלה ולא יספה עוד להיות בוטחת ושוקטת כבראשונה. אז נסתה להטות את לבה להאמין כי רק מהיותו נבהל ונפעם מאד בלילה ההוא התמלטו מפיו דברים אשר גם הוא לא הבין את פתרונם היטב ברגע ההוא; ואולם כרגע שבה ממחשבתה זאת, ולבה הגיד לה כי אנשים כאיש לבית עלצע אינם מבֵהלים ברוחם לתת למחתּת רגע למשול בהם ואינם מבהלים על פיהם לדבּר את כל העולה על לשונם. ולכן איפוא אין זאת כי דבּר רק את אשר היה עם לבו לדבּר, ובכן אפוא אוהב הוא אותה בלבו באמת ובתמים! והיא האם יכול תוכל לחשוב לו לעון את האהבה אשר בלבו? – אכן: איך יצדק איש כמוהו, אם במו פיו יגיד לה את אשר הוא חושב בלבו? האם לא צדקה עשה לוּ נשא וסבל והחריש כאשר יעשה כל איש בר לבב וטהר רוח? אבל הן הוא עוד זה מקרוב הוכיח את פאול בדברים ובאש קנאה גדולה, ובפה מלא אמר כי כל הברית הכרותה בין איש ואשה, אשר איננה נוסדה על אהבה שלמה וגדולה, לא תחָשב בעיניו לברית, והוא רואה את האשה כאשה אשר ידיה לא אסורות עוד; ואיך אפוא נשאל מאיש כזה אשר יקדיש ויעריץ דבר אשר איננו קדוש ואיננו נערץ בעיניו? והאהבה אשר יקשר אותה אל גוסטאף, הזאת היא האהבה השלמה והגדולה, הנערצה והנמרצה אשר ידבר פיו? ולוּ היתה האשה לאיש מבית עצלע, המצא מצאה אז את הטוב אשר אליו יחרד ואליו ימצא ואליו ישאף לב האדם האֻמלל עד נצח, ולא ישיגנו? – והאשה הצנועה נבהלה בחשבה את המחשבה הזאת, ופניה האדימו מאד מרב כלמה בהחל רוח דמיונה הנמהר לתאר לפניה בחזון את דבר התחברוּתה אל האיש לבית עלצע, וכי נקל הדבר מאד לעשותו, וכי אין פגע ואין שטן בדרך, ותהי מלחמה בלבה בין שכלה הטוב והזך ובין רוח דמיונה ורוח תאותה אשר התלקחו בקרבה, ותכבד עליה יד שתי הרוחות הגדולות והחזקות האלה מאד, כי זאת לה הפעם הראשונה אשר ראתה את ידן החזקה ואת תֹּקף עזן; אז חדל לבה מהיות בטוח וסמוך כבראשונה, והיה לוּ יבוא האיש לפתּות אותה בחלקת שפתיו שנית, אז מי יודע אם יקום עוד רוח בה לענות אותו דבר נמרץ בהשקט ובבטחה כאשר ענתה אותו בפעם הראשונה.


 

XVIII

והארדיכל בא מן העיר ויבא עמו את הגזבר הזקן אשר על האוצר, ואת בתו לא הביא, ויהי הדבר הזה למגנת לב להדה; כי חלתה בתו מעט, והיא בהיותה שוכבת על המטה לא ענתה על מכתב הדה הגדול. בלתי אם דברים אחדים, ותשלח אותם ביד אביה, והדברים המעטים האלה כתובים בתבנית המכתב הקטן אשר יכתוב אַרְטֵמִידוֹרוּס בחזון “יוליוס קיסר”, להזהיר את הקיסר מן הרעה אשר נגד פניו, ורק שנתה אָלגה את הדברים לפי הענין, לאמר:

“הדה! השמרי נא מאד מנפשך, הביטי בשבע עינים על נפשך, תהיינה עיניך פקוחות על נפשך, חשדי נא נפשך, התבונני נא על נפשך; פאול איננו אוהב לך; את כבוד גרהרט אשר לך נבּלתּ. אם לא נקית משגיאה כאחד האדם, הביטי על סביביך. שלות אדם תתן לרעה ידים. מי יתן והיו אלהים שומריך! לך אני אָלגה”.

ביום ההוא באו עוד אורחים אחרים אל הנדור, ולמועד הצהרים בא גם אחד מרעי האיש לבית עלצע אשר היה לו לחבר לפנים בצבאות החיל, ולו אחֻזה גדולה ורחבת ידים על פני האי הגדול הקרוב אל הנדור – וגם יער הברושים עם קברות הענקים היו לנחלה לו – והוא ואשתו באו בסירה אשר עשו להם, והאשה יפה וטובת תֹאר, ורק בשרה שׁמן עד בלי די. ואחרי בוא האנשים האלה בא ברפסודה קטנה גם הרופא היושב בעיר החוף הקרובה – כי שלחו אתמול לקרוא לו, לרפא את פאול הקטן ואת בן ריקמן אשר נפל מן הקיר בליל השרפה וַיִּנָּגַע בשכמו – והרופא איש צעיר לימים ולבן פנים ותמים לב, ויאהבוהו כל רואיו. ופאול הסכין בשבועות האחרונים להנזר מכל אדם ולהבּדל מרעיו המעטים אשר מצא על פני הנדור, ולכן בראותו אנשים חדשים ואזניו שמעו קולות חדשים, ויהיו לו כל אלה למשא ולעֹל ברגע הראשון. והנדור וכל סביביו שנוּ גם הם את מראיהם ביום הזה; כי כמעט דרכו כפות רגלי הארדיכל על פני האי, ואנית הנשר נשאה את כל אניות אגֻדת המשאבים בחבלים ותעתק אותן מן המקום אשר שם וַתַּסֵּע אותן מסביב לאדמת הנדור אל מול אחר, והיה בהביט איש בעד חלונות אולם הגן החוצה לראות את פני הים ולא ראה עוד האיש הזה את האניות ואת המראה אשר הסכין בם מאז. ובאולם הגן ערכו ביום ההוא שלחן גדול, ולפנות ערב ישבו אל השלחן כל האנשים אשר באו, כי גם הבאים אל האיש לבית עלצע היו לרצון ולברכה בבית פקיד חובלי המצפה. ויהי השמש לבוא, ופאת השמים אשר במערב מלאה אור מֻזהב, והרוח אשר מסביב רוח מתוק וחם; וצפרי הדרור – כי היו הצפרים היפות והנחמדות האלה גם על פני הנדור – התעופפו המונים המונים ממעל לגג הבית, ותהמינה ותצפצפנה; והחלונות והדלתות פתוחים לרוחה, וריח כריח השׂמים עולה מן הים ומלא את כל החדר – ויהי הערב נחמד ונעים עד למאד, וגם האורחים וכל האנשים אשר לפני השלחן הגדול באולם הגן כלם נחמדים למראה. ביום הזה ופקיד חובלי המצפה שמח ועלז שכם אחד על כל הימים, ונגה אור פניו גדול ורב כנגה אור כפתורי הנחשת אשר לבגדיו העשוים תכלת. גם האיש לבית עלצע לבוש כיום הזה את בגדי השרד אשר לו, ובגדיו אלה נותנים לוית חן לגויתו הרֻכה והרזה. וגם פאול לבש כיום הזה את בגדי החמודות אשר לו בפעם הראשונה, וגם קלמנטינה והדה לבשו שמלות נבחרות שכם אחד על כל הימים, ותהיינה נחמדות מאד למראה בשמלותיהן הלבנות ותעלינה ביפין שבעתים על האשה בריאת הבשׂר מבנות החורים אשר לא ידעה דבר בלתי אם להתגאות בתבנית פניה אשר סדרים לתויהם כמשפט ואשר חמדה להראות בכל רגע את חין כתפותיה העגולות. – וכל האנשים אשר מסביב עליזים ושמחים עד מאד, ודברים נחמדים ולצון והתולים עוברים מאיש לאיש, ויותר מכלם לבשה רוח שמחה את האנשים הבאים בימים אשר ישבו במקצוע השלחן האחד אשר גם גוסטאף נלוה אליהם. כי איש נחמד היה הארדיכל ומשכיל בכל דבריו, ותהי לו לשון למודים לספּר היטב באזני שומעיו את דבר כל מקרה אשר קרהו ואת כל המוצאות אותו בצאתו כפעם בפעם לצוד ציד, ושפתם מלאו קסם בבחרו לו לשון חרוזים נפתלים לברך לרגעים על היין אשר ישת לכבוד איש ואיש. והדה ישבה בין פאול ובין הרופא הצעיר לבֶן הפּנים – “תשב נא תלמידת חכמים בין תלמידי חכמים”, אמר הארדיכל בלצון – ומנגד לה ישבה קלמנטינה בין האיש לבית עלצע ובין רעהו, הוא האיש רחב הכתפים אשר לו זקן גדול ואדום למראה ואשר ידע להרבות דברים על כל ענין אשר על אדות כלבים ועל אדות סוסים. וקלמנטינה אמרה בראשונה להזהר משבת על יד האיש לבית עלצע, ולא מצאה להפיק את חפצה, כי מקרה היה, ולוּ התאמצה להמלט ממנו כי אז משכה אחריה את עיני כל האנשים אשר מסביב. ואולם גם בשבתה שם לא שנה האיש לבית עלצע את שיחו ואת משפטו, וידבּר אליה כדבּרו יום יום, ורק באחרונה מלאו דבריו אש ולהבה, והוא לא נפלא גם בזה, כי ככה היה משפטו תמיד אחרי שתותו מעט יין יותר מן המדה. אבל גם יתר האנשים אשר היו עמו עשו כמוהו, כי רוח צהלה וחיים לבשה את כלם, היא הרוח הנפלאה אשר תלבש לפעמים את האנשים הבאים בימים להשכיח מלבם כי גם הצעירים מהם יש את נפשם לפתוח פיהם ולדבּר דבר, והיא הרוח אשר תצלח לפעמים על בחורים ובתולות יחדו למסוך בהם רוח עועים ולהטות את לבם להאמין כי אנשים אחרים לא יראו אותם ולא יביטו ולא ישימו אליהם לב, כאשר גם הם לא יראו את האנשים האחרים ולא יביטו ולא ישימו אליהם לב. והנרות אשר במנורות והכוכבים אשר בשמים האירו זה כבר; וגם כּלו לאכול את האפיקומן אשר הושם על השלחן, וגם כלתה הדה את שעשועיה עם הרופא הצעיר אשר השתעשעה בו באכלם יחדו את תאומי הגרעינים אשר מצאה בקליפת האגוז האחד, כי נתנה את הגרעין האחד לו ואת הגרעין השני אכלה לבדה, להיות להם לאות ברית; ופאול הנה נשא את עיניו וירא את השפחה אשר בבית נגשת אל האיש לבית עלצע ונותנת על ידו מכתב, הוא המכתב אשר הובא מן העיר בעוד בקר ואשר שכחו לתת אותו לבעליו עד כה. ופאול ראה כי נסה סגן הפקידים לצדק נפשו רגע אחד בעיני קלמנטינה על דבר הפנותו את לבו לדבר הנוגע רק אליו לבדו, ואחרי כן פתח את סגור המכתב ויקרא אותו בחפזון באין קול ובאין הגה, ופניו הלבינו וגם האדימו חליפות, ואחרי כן סגר את הגליון כבראשונה והצחוק שב להיות על שפתיו כמשפטו תמיד; אז דבּר דברים אחדים בקול דממה באזני קלמנטינה, ואחרי כן קם פתאם ויצא מן האולם בחפזון. “מה זה היה לאיש מבית עלצע?” שאלה הדה את קלמנטינה ממקום מושבה מעבר מזה, כי ראתה בצאת האיש פתאם. “שמועות פתאם באו אליו ממולדתו”" ענתה קלמנטינה, “והוא אמר לכתוב בזה דברים אחדים במכתב לבעבור ישלח אותם במהרה בהיות הבקר עם הסירה הראשונה החותרת לבוא העירה”, ובעוד היא מדבּרת והנה שבה השפחה ותדבּר דברים אחדים חרש באזני קלמנטינה.

“איה קסת הסופרים אשר היה בחדר המשכן, הדה?” שאלה קלמנטינה, והדה ענתה: “הלא ראיתי היום בבקר בשׂימך בעצם ידך את קסת הסופרים אל תוך הארון”. – “אמנם צדקת!” קראה קלמנטינה ותקם ותצא, לבעבור תת את קסת הסופרים, כי זה דרכה מעודה לעשות את כל דבר בעצם ידה ולא על ידי שפחתה.

“הוי אשה אשר לא תדע להזהר!” אמר פאול בלבו, כי לא נסתר מנגד עיניו אשר ראה גוסטאף היטב בצאת האיש לבית עלצע פתאם ובצאת קלמנטינה ואחריו, וכי שפתיו צחקו ולא רוחו בשמעו עתה למהתלות הארדיכל, וכי ידו רפה במלאו את כוסו אשר לפניו, וכי החל לנשוֹך את בשר שפתו התחתונה כמשפטו בכל עת אשר צר לו. “בשם אלהים, שכנתי!” קרא פאול “לכי נא וראי כרגע איה קלמנטינה!” והדה הבינה כרגע את פשר כל הדברים, ותקם ובקול גדול קראה: “ממה זה הבל פציתי פי? הלא אני בעצם ידי הבאתי את קסת הסופרים היום לחדר אבי, וקלמנטינה האֻמללה תבקש לשוא, ומי יוֹדע עד מתי עוד תבקש?” ופאול קם גם הוא ויגש אל מקצוע השלחן השני. “הוי אתם העם הצעיר, מה זה קרה אתכם גם הפעם?” קרא אליו הארדיכל בראותו אותו בא – “האם באמת יבצר מכם לשבת תחתיכם במנוחה שעות אחדות?” ופאול ספּר לתמו כי קבל האיש לבית עלצע מכתב ממולדתו אשר נגע מאד בנפשו וכי אמר לענות על המכתב הזה כרגע, וכי יצאו שתי הנשים לבקש את קסת הסופרים, כי בלעה האדמה את קסת הסופרים כאשר בלעה את קרח, ואיננו.

וקלמנטינה יצאה מן האולם ותבוא עד לפני פתח חדר המשכן ותעמוד, ותזכור פתאם כי הקרה תקרה עתה אל הסגן הפקידים, והיו שניהם לבדם בחדר באין זר עמם, והיא הן אמרה להתחמק ממנו ככל אשר תוכל. ואולם לא מצאה עצה ולא ידעה את אשר עליה לעשות, ותעש בחפזה ותפתח את הדלת, ולבה מתדפק בקרבה בחזקה, ותבוא החדרה. והאיש לבית עלצע מתהלך בחדר אנה ואנה והמכתב עודו בין אצבעותיו, כי חכּה לתשובת השפחה, ובשמעו קול צעדים בפתח, וימהר ויסוב לאחור. “שא נא לי, אדוני לבית עלצע”, אמרה קלמנטינה, “כי באתי לתת לך את קסת הסופרים אשר שמתי פה בארון”. ובדברה ותפתח את הארון, והיא מבקשת מלים לדבּר עוד, וגם מחמלתה אשר חמלה על האיש לבית עלצע הוסיפה ותאמר: “יראתי כי שמועות רעות באו אליך פתאם”. והאיש לבית עלצע ענה: “גם רעה השמועה וגם טובה היא! הנה נא שמעתי כי גם דודי וגם שני בניו מתו בשלשת ימים במחלת הכולירה פתאם”. – “האם דודך בכור המשפחה אשר אמרת מת?” שאלה קלמנטינה, כי הגיד לה האיש את כל דברי משפּחתו. “כן הוא”, ענה סגן הפקידים – “ואני הנה לא אהבתי את בני משפחתי מעודי, וגם הם לא אהבוני, ולכן לא אדע להתאבל גם עתה; ואף גם זאת ובמותם הייתי פתאם לאיש עשיר ובעל אוצרות גדולים”. – “אם ככה הדבר, כי עתה יאתה לך ברכה תחת נחמה”, ענתה קלמנטינה לתמה – “ואולם אמהר נא עתה ואצא מזה פן אפריעך ממעשיך” – ותגש אל הדלת אבל האיש לבית עלצע מהר ויגדור את דרכה בעדה ובחפזון ובקול מלחשים אמר: “גברתי הנחמדה! הן רב עשרי לא יהיה בלתי אם כשחוק מר אשר חמד לו אלהים לשחק בי, לולא יוסיף עליו גם את הדבר אשר אליו אנכי נושא את נפשי ואשר הוא יתן את העֹשר הזה לחן ולחסד בעיני!” וקלמנטינה שמעה ופניה האדימו פתאם כאש וכל עצמותיה רחפו, וצרור המפתחות הקטנים אשר היו בין אצבעותיה השתקשקו גם הם בּרעד ידיה. והאיש לבית עלצע חשב בלבו כי עתה מצא את השלל אשר אליו הוא נושא את נפשו, ויאכל במו עיניו את האשה הצעירה והיפה אשר עמדה לפניו, והיא כֻלה רועדת וחרדה, ותהי המחשבה אשר חשב בלבו לאמר: לי תהיה האשה הזאת, ויהי מה! ומי יודע אם לא האמין האיש היהיר הזה באמת ובתמים, כי בכסף תהיה לאל ידו לקנוֹת את לבה. “קלמנטינה”, קרא ויקרב לגשת אליה עוד צעדים אחדים ורק בידיו לא נגע בה – “הן ידעתי היטב כי כדמן אשר על פני השדה יחשב העשׁר בעיניך, ואולם מתוקה המחשבה לאוהב בחשבו כי יש לאל ידו לחלק עשׁר עם אהובתו אשר היתה לו לאלהים. ראי הנה השבעתיך: עזבי את האיש אשר לא תאהביהו ואשר לא יאהבך גם הוא, ושימי שלום לאיש אשר כל שלום לא נחשב בעיניו בלתי אם השלום אשר מידך יהיה לו”. – “הנה חשבתי למשפט”, ענתה קלמנטינה וקולה הוסיף עצמה מרגע לרגע, “כי סליחה תבקש מעמי על דבר כל החזון הנמהר אשר נשאת באזני אז בערב בהיות הסערה, ותחת כל זאת באת עתה להבזות אותי שנית; כי כאשר יִשְׁנה איש באזני אשה דברים אשר גם בפעם הראשונה היו באזניה כמתלהמים ואשר אמרה: רק בהיות האיש נבהל ברוחו דבּר אותם, והיו הדברים האלה בפעם השנית לבזיון לה”. – “אמנם כן, גברתי הנכבדה!” ענה האיש לבית עלצע ויתעורר מלוא קומתו – “הנה החלות להראותני את כל הדבר הזה מעבר אחר! ואני אמרתי בלבי: רק אשה חכמת לב אַתּ, אשר אהבת איש לא תחשב בעיניך לחטאה, לוּ גם יִוְאלו בני אדם עד בלתי הקדיש ועד בלתי העריץ אותה, ולא ידעתי כי אהבה נאמנה אשר כזאת תהיה לבזיון גם לך. ובכן סלחי נא לי על כל זאת, ויהי לבך בטוח וסמוך כי לא אוסיף עוד עד עולם לתת לך ידים למצוא בי חטא”.

ברגע הזה והדה באה דרך המסדרון, והיא מזמרת ומשוררת בלאט, ותגש עד הפתח ותבט החדרה. “המצאת את קסת הסופרים, קלמנטינה?” – “כן”. – “גברתי הנכבדה! אמצא נא חן בעיניך לצדק את נפשי בעיני אנשי הבית והאורחים על דבר אשר עזבתים פתאם; ואני הנה רוח לבשה אותי עתה, אשר לא אוכל עוד להיות גם אני עלז בין העליזים”. – “האם שמועות רעות באו אליך פתאם?!” שאלה הדה אחרי בואה החדרה. “נעזוב נא את האיש לבית עלצע לבדו!” ענתה קלמנטינה אותה, ואליו אמרה: “הנה קוינו כי שוב תשוב אלינו אל האולם אחרי שוב רוחך למנוחתך”. והאיש לבית עלצע השתחוה ולא דבּר דבר, וקלמנטינה אָחזה בזרוע יד הדה ותצאנה שתיהן מן החדר. – והאיש לבית עלצע הביט אחריהן ועיניו בערו כגחלי אש, ורק על שפתיו שחוק בּליעל. “הנה הפעם הזאת כבד עליה מאד עד מצאה את לבבה לענות אותי: לא”, דבר בקול מלחשים, “ולא ידעה עצה בלתי אם לדבּר קשות ולשאת עלי חרפה. אכן גם זה אות לטובה!”

“מה זה היה לאיש מבית עלצע?” שאלה הדה את קלמנטינה בעברן שתיהן את המסדרון לבוא אל אולם הגן – וקלמנטינה לא ענתה דבר.


 

XIX

והשמועה נשמעה כי שֻׁנה פתאם גורל האיש לבית עלצע עד תכלית וכי הֶעשיר מאד, ותהי השמועה הזאת לענין רב לכל אנשי החברה לענות בו, ולא חדלו מדבּר בדבר הזה גם אחרי כלות המשתה; וכל הדברים האלה היו לזועה לקלמנטינה בראותה כי היה האיש לבית עלצע שיחתם כל הערב. ואולם לא האריכו אנשי החברה לשבת יחדו הפעם הזאת; כי האיש אדוני האחוזה מהר לבוא אל משכן האיש לבית עלצע, אשר שם הכינו לו משכב לישון בלילה; וגם הגזבר וגוסטאף יצאו לחתור אל אנית הנשר, כי יתר האורחים מלאו את בית פקיד חובלי המצפה עד בלתי היות מקום גם להם; ושתי הנשים עזבו את האולם גם הן זה כשעה תמימה; ויתר האנשים ישבו עוד מעט בגן הקונכיות להתענג על חום הלילה עם נגה הירח אשר לו, והם שותים יין ישן מיין הרינוּס, עד אשר קם הארדיכל ממקומו, ויהי אות לכלם לקום גם הם, והרופא הצעיר אמר לפאול: “הנה יש עם לבי לסור עוד הפעם אל בית החולה אשר לי, התלך עמי גם אתה לשוח בחוץ?”

“הנני!” ענה פאול וילכו שניהם יחדו ויעברו את בית הצופה לבוא עד הבתים אשר שם חובלי המצפה יושבים. ובית ריקמן הזקן הוא האחרון, והוא בקצה נוה השדה היבש והדל אשר יבדיל בין הכפר ובין “היער”; והם בעברם על פני החדר אשר לאיש מבית עלצע, ויראו והנה עוד אור בּו! וחלונות החדר פתוחים, והיריעות פרושות על פני החלונות; ובעברם וישמעו את קול אדוני האחוזה מדבּר אל האיש לבית עלצע לאמר: “רק רוח שגעון עברה עליך, אלברט, באמרך לעשות כדבר הזה עתה, אחרי אשר העשרתּ”; והאיש לבית עלצע ענה אותו על הדברים האלה, והם לא שמעו דבר, ואחרי כן שמעו כי שחקו שניהם בקול גדול.

“התחשוב כי האיש הזה יש לאל ידו לעשות דבר בשגעון?!” שאל פאול את רעהו בלכתם לדרכם.

“מרֹב דמיון ומרב רחשי לב לא יעשה האיש מעשה כזה, ואולם מרב תאוה ומרב גבהות לב יש אשר עשה יעשה”, ענה הרופא.

“הזה המשפט אשר חרצת על האיש הזה?”

“תפתח נא האדמה את פיה ותבלע אותי ואת חכמת כל הרופאים יחדו אם שגיתי במשפטי”.

“אבל הן ראית אותו רק מעט מאד, ואיך מצאת מועד לך לחקור אותו היטב?”

“האמן נא לי”, ענה הרופא הצעיר “כי תורת הרפואה תברא לתלמידיה עינים בוחנות עד להפליא, לבעבור יראו קוים ותוים גם במקום אשר אתם כלכם לא תראו ולא תביטו דבר; ולכן אני אומר לך כי מעודי לא ראיתי עוד פני מלאך בתבנית אדם בפני מודַעתך אשת המשגיח, וכן לא ראיתי מעודי פני שד משחית בתבנית אדם כפני האיש הזה אשר על שפתיו חן וקסם תמיד”.

“אבל מה היה לך כי בחרת לך רק את מודעתי לערוך אותה במערכה עם סגן־הפקידים?”

“אין זאת כי עשיתי כדבר הזה רק יען אשר רחוקים שני אלה בתכונת רוחם איש מאחיו כרחוק המזרח מן המערב”, ענה הרופא.

עודם מדבּרים והם בּאו עד הבית אשר שם החולה, והרופא הצעיר ענה ואמר: “לא אשאל מעמך לבוא עמי הביתה, כי שתים עשרה עלוקות אשים בבשר החולה, ומועד שבתי שם יארך מעט, ואולם מחר בבקר אסור אליך ואברכך בשלום טרם עזבי את הנדור”.

“הנה חשקה נפשי לשוח עוד מעט בחוץ לנגה אור הירח”, ענה פאול, “והיה מקץ מחצית השעה, אז אעבור על פני המקום הזה ואקרא לך ונשובה יחדו”.

והרופא הצעיר בא הביתה, ופאול פנה משם ויעבור את נוה השדה בין הברושים ויעל את גבעת החול ויבוא עד המקום אשר שם ראו עיניו באחרונה את השמש בבואה. ברגע הזה והירח שפך את שפעת אורו על כל הככר, והאור גדול מאד, עד כי האור אשר במגדל הצופים לא היה בלתי אם ככוכב לבן. ודממה חרישית רובצת על פני הים הגדול הנוצץ עד למרחוק, והגלים המשיקים אל פני החוף הומים ומתלחשים בלאט, והיו כמדבּרים בחלום חזיון לילה; והרוח אשר מסביב רוח חם ומתוק, וריח בשׂמים עולה מן הברושים ומתחבר עם נשמת רוח הים; ולב פאול התפעם מאד מאד, ורוח לבשה אותו ולא ידע מה היא, ויפרוש את כפיו ויתפלל ויקרא ממעמקי לבו: אֵם כל חי, ברכי נא את בּתּך; ואולם היה עם לבבו לקרוא: ברכי נא את בניך, ורק תמונת נערה עברה על פניו בחזון, ועל קדקד ראשה ירדה הברכה אשר אמר לתת לכל בני האדם יחדו. ואת התמונה ראה עין בעין כאשר יראה איש בהקיץ! ועיניה הגדולות גם הן מה האירו ומה הזהירו! ואור הירח גם הוא מה הרבה להשתפך על תלתלי שערותיה השחורות אשר ירדו על ערפה הלבן והצח! אז קרא בשמה בקול מלחשים ואזני הלילה שומעות, ויוסף על שמה אלפי דברי חן ככל אשר שמה האהבה בפיו – “רק אין זאת כי קסמים בכל המקום הזה!” קרא פתאם בקול, כי נבעת מפני המראה אשר ראה עין בעין בּגבור עליו רוח דמיונו. – אז התעורר ויעבור צעדים אחדים וירד ויבוא עד הסכּה, ויצנח על כסא עץ אשר שם, ויפן כה וכה וירא והנה על השלחן נעל יד אשר להדה, והדה שאלה אותו בבקר אם לא ראה את נעל היד אשר אבדה ממנה. “Hic et ubique (פה ובכל מקום)!” קרא ויתּר ממקומו ויקם, ואולם את נעל היד הנחמדה לקח ויאמצנה אל לבו ויסתירנה בצלחת בגדו. – אז שב ויעבור את הברושים ויבוא עד בית ריקמן ויוצא את מורה־השעות מצלחתו וירא והנה לא עברו עוד בלתי אם רגעים אחדים: וימהר ויפן משם ויעזוב את הבתים ויבוא עד חוף הים אשר בעבר השני, מקום שם אניות המשאבים. ויעבור שם על החול המוצק אשר בין הים ובין גבעת החול וילך בחפזון. הוא עודו בדרך העולה אל בית פקיד חובלי המצפה, והנה תמונת איש לקראתו, והצל הכבד אשר על מרום החוף הסתיר בראשונה את התמונה מנגד עיניו ולא ראה אותה בשכבה על פני הגבעה. והתמונה נראתה לפתע פתאם, עד כי נבהל פאול ממראה עיניו ויקרא: מי פה?

“האתה זה, פאול?” ענה אותו קול גוסטאף – “ואני אמרתי: רק איש אחר הולך עתה לקראתי!”

“ואתה עודך פה!” קרא פאול ויקרב לגשת – “הלא אחרת הפעם בנשף! האם בסירה הקטנה אשר שם שבתּ מן הגשר הנה או האם עודך פה מבראשונה ואל הגשר לא באת עוֹד?”

וגוסטאף לא ענה דבר, וישב ויצנח ארצה על פני הגבעה ויתמוך את ראשו בזרוע ידו ויאָנח, ופאול ישב על ידו גם הוא. “מה לך, גוסטאף?” שאל אותו כי נכמרו נחומיו מאד.

“ולבך לא יגיד לך”, ענה אותו גוסטאף, “על מה זה ולמה זה אתע בלילה והייתי לאורב כגנב במסתרים?”

“לא”, ענה פאול ולבו הכה אותו על דבר השקר אשר נשא על שפתיו, כי ידע אשר לכל זמן ועת גם לדבר שקר.

“ולבך לא יגיד לך על מה זה ולמה זה לא אבוא הביתה בלתי אם מעט, וגם בבואי והנה נהפכתי לאיש ריב ומדון, עד כי תשמחו כלכם בשובי לעזוב אתכם?”

“אמנם ראיתי כי זה בואך הביתה מעט, וכן ראיתי כי נפלו פניך ואתה סר וזעף, וגם את חפזך ראיתי אשר אתה נחפז תמיד לעזוב אותנו; ורק יבּצר ממני להגיד לך כי שמחתי אף רגע אחד על אחת מאלה! ואני הנה זה פעמים אחדות בקשתיך להגיד לי את אשר עמך – אולי אמצא חן בעיניך והגדת לי עתה!”

והירח בהיר בשמים עד כי יכול פאול לראות את היגון אשר כסה את פני גוסטאף, וירא כי נעו שפתיו, ורק הגה לא יצא מפיו; ואחרי כן ראה כי התאמץ לדבּר, ודבריו התמלטו בכבדות מבין שניו, בדברו אליו לאמר:

“ראה פאול! לוּ היה האיש האחר תחתיך פה, כאשר יראתי וכאשר קויתי ברגע אשר נגלתה אלי תמונתך מתוך האפלה, כי עתה לא נותר על פני המקום הזה בחיים בלתי אם הוא או אני” –

“המשגע אתה?” קרא פאול, “האם הלצון אשר חמדתי לי אז בערב יום הראשון בבואי יהיה באחריתו לצרה ולרעה גדולה ונוראה? הנאוה לאיש נבון כי תאותו תמשול בו לעשות אותו לאורב במסתרים ולרוצח מכה נפש איש בזדון?”

“האמנם!” ענה גוסטאף – “רק רוח כביר רוחך לדעת ולהכיר כרגע את אשר לפניך! האף אמנם מהרת וגם מצאת את האיש אשר חשבתי? ואולם דע לך כי לא לרצח ולא לזדון נתתי את ידי! ראֵה הנה פה עמי שני קני רובים קטנים”, ובדברו וירם את קני הרובים רגע אחד למעלה ויאירו צואריהם לנגה אור הירח – “ואת האחד מלאתי ושמתי בו כדורי מות, והיה לוּ מצאתיו כי אז בּקשתיו בנחת לבחר לו את האחד מן השנים. וגם צדקתי בעשותי כדבר הזה, כי בברית הכרותה בין שנים אין מקום לשלישי”.

“גם איש אשר שכלו איננו נמרץ לא יבצר ממנו למצוא את חידתך ולדעת את כל אשר לפניו”, ענה פאול – “ראה הנה אתה חושב כי האיש לבית עלצע אוהב את קלמנטינה, ואני טרם אדע אם במחשבתך כן הוא, ורק נחשוב נא רגע אחד למשפט כי כן הדבר. ואולם אז עלינו לשאל: התאהב קלמנטינה גם אותו אם לא? והיה לוּ נשפוט כי קלמנטינה איננה אוהבת אותו, אז רק שגעון הוא להמית איש צר אשר איננו צר אף ברב או במעט; ואם נשפוט כי אוהבת היא אותו, אז גם אז רק שגעון הוא; או האם תחשוב בלבך כי בהמיתך את האיש אשר היא אוהבת ולקחת בזה את לבבה לאהבה אותך?”

“כזאת וכזאת יחשב בחשבון ודעת כל איש חוקר, ואולם האיש אשר תאותו בוערת בלבו לא יֵדע חשבונות כאלה”, ענה גוסטאף.

“אבל מה לבני מאַת התשע עשרה ולאש תאוה בוערת?”

“ואולם אנכי אשר זקנתי מעט, הלא קרוב אנכי עוד הרבה מאד אל ימי המאה אשר עברה”, ענה גוסטאף בשחוק מר – “ולכן בתֻמי החזקתי עוד, ואתם תסלחו לי אם לא קניתי חכמה. אכן – ידעתי כי צדקת – רק משגע אנכי כי עוד התאוה מושלת באיש בא בימים כמוני לעשותני כמו נער! ואולם, פאול, הלא אתה לא ידעת וכל איש לא ידע, עד מה אהבתי את קלמנטינה!”

“לוּ רק קלמנטינה תדע, כי אז אין חפץ לך אשר ידע כזאת גם איש אחר זולתה!” ענה פאול – “אבל קום נא הפעם וענני: מה זה הדרך אשר אתה בוחר לך? מדוע זה לא תדע קלמנטינה כי אהבת אותה? אם היה האיש הלז לך לשטן בדרך – והאיש הלז רע ונלוז וישׁר אין בלבו, ולכן איש שטן הוא באמת – מדוע זה אתה נוטה מפניו ואת מקומך אתה עוזב לו? קום והתיצבת בחדר משכיתך וערכת עמו פנים אל פנים, דבּר דבר והכנעת את לבו המלא רמיה בלבך המלא ישר וצדקה, פתח פיך והאירו מחשבותיך הטהורות ונראו המליצות הריקות אשר על שפתיו תמיד – והדברים האלה טובים ונכוחים שבעתים מכל המעשה אשר אתה עושה בשבתך באישון לילה באֶרב להציב אותו למטרה אל מול קנה הרובים אשר בידך. או האם תחשוב בלבך כי הרוח הקרה אשר לבשת למראה עינים והדברים הקשים אשר שמת בפיך למשמע אזן הם הם התחבּלות הנאמנות ללכוד בהן את לב הנשים?”.

“ראֵה, פאול”, ענה גוסטאף אחרי החרישו רגעים אחדים – “רק איש זר ונפלא הייתי תמיד. הן בלבי אברך את כל איש שבע ביום על כל חסד ועל כל דבר אהבה אשר יראֵני ולא אשכח דבר כזה עד יומי האחרון, ואולם מעודי ועד היום הזה לא מצאתי עוד את לבי להוציא גם מפי את המלים: שא ברכה ותודה מעמי! וכן יבּצר ממני לעשות גם זאת אשר יעשו אחרים באהבתם ולבקש אהבה במו פי; ולמן הרגע אשר הסיתני לבי להאמין כי פנה לב קלמנטינה מאחרי – –”

“מאָן החלות להאמין כדבר הזה?” שאל פאול ולא נתן אותו לכלות את דבריו.

“זה ימים אחדים אחרי בואך לשבת בתוכנו; הנה דבר התמלט מפיך, והוא עורר את המחשבה הזאת בלבי אשר שם נרדמה בסתר זה ימים רבים”.

“ארור הדבר הזה אשר יצא מפי ולא רוחי!” קרא פאול – “ואולם כּלה את דברך אשר החלות!”

“למן הרגע ההוא גדלה מיום ליום גם הרוח הקרה אשר לבשה אותי בכל מגעי ומשאי אשר היה לי עם קלמנטינה. ועתה הנה נבצרה ממני לשוב ולהאיר אליה פנים – כי אהיה בעיני כעני העומד לפני פתח איש עשיר, והוא את דבריו אשר ידבּר אליו בענוה לא יבין או יחפוץ להבין. ובכל אלה – כמעט נכלמתי לשאת את הדברים על שפתי – בנפול תרדמה על בני אדם ואתם כלכם שוכבים על משכבותיכם, אז באתי כמעט בכל לילה מן האניה אל הנדור, ואקרב אל ביתי ואסובב אותו כה וכה, רק לבעבור היותי קרוב אליה ולבעבור יכלתי לראות לפעמים את צלה בעברה לפני היריעה אשר על פני החלון”.

“ואנשיך אשר עמך על הגשר”, אמר פאול, “רואים אותך בצאתך ובשובך, והם חושבים: הנה זה מתגנב בלאט לבוא אל חדר אשתו כאשר יתגנב אחד מאתנו בלילה לבוא לחדר אהובתו! ואנשיך אלה חושבים כדבר הזה רק בהאמינם כי איש טוב אתה באמת ובתמים! אבל לוּ רק עשית כדבר הזה! לוּ רק התדפקת על חלון אשתך ואמרת: קלמנטינה, פתחי לי ואבוא החדרה! – הן אמת היא, כי בעשותך כדבר הזה ואמרנו: אוהב אתה לעשות נפלאות וזרות; ואולם גם הנפלאות והזרות האלה טובות היו שבעתים מכל המעשה אשר אתה עושה עתה”.

“אין לבי הולך עתה אחרי דברי לצון”, ענה גוסטאף.

“בכוכבי השמים המאירים האלה נשבעתי”, קרא פאול, “כי לא חמדתי לי לצון הפעם! רק באמת ובלב תמים אנכי אומר אליך: מעשי סכל אתה עושה, ולך יאתה כל הרעה הזאת אשר בסכלותך הבאת אותה על נפשך! קום ולך וּשפות ברכה לקלמנטינה על דבר אשר תחמול עליך ועל סכלותך באמרה בלבה: רק איננו יודע את אשר הוא עושה. – קוּם ולך כרגע, אל תעמוד, והתרפס לפניה והתחנן אלה2 ונשאה לך על כל הרוח הקרה אשר לבשת להכלימה ועל כל מריך אשר הקשחת את לבך ממנה להרעימה. והיא סלח תסלח לך, כי – באלהים נשבעתי – קלמנטינה אוהבת אותך גם תחת כל אלה אשר עוללת לה וגם תחת אשר לא הראית כי ראוי אתה לאהבתה”.

“אמנם ידעתי היטב כי אינני ראוי לאהבתה!” קרא גוסטאף ויתּר ממקומו – “והדבר הזה הלא הוא הדבר הנורא אשר יכאיב לי מאז ועד היום הזה! הן מי אני ומה אני כי אצדק לפניה? גם יפה אינני וגם צעיר אינני וגם רוח אין לי, והיא גם רוח לה וגם יפי לה וגם טל נעורים לה! הוי, אלי, אלי! מה יסרת אותי קשה על פחזותי ועל גבהות לבי ועל סכלותי אשר הסיתו אותי לגזול את הנפש הנפלאה הזאת מיד מבחר בני האדם אשר היה נכון לה ואשר גם הוא טרם יהיה ראוי לה! אבל כי יבוא האיש הלז, איש המרדף דברים ריקים, איש חנף ומדבר חלקות, איש מחשב חשבונות ואוהב רק את נפשו, איש נבל ולב רע אשר קסמים על שפתיו, והוא – הוי שאול ואבדון! – פאול, ראֵה השבעתיך ואתה הגידה לי: האם באמת לא ראו עיניך או לא שמעו אזניך דבר אשר היה לך לאות לדעת על פיו כי האיש הזה ערב את לבבו לדבקה אחרי קלמנטינה ולאהבה אותה?”

"לאהבה אותה – " ענה פאול, “למה זה לא יהיה כדבר הזה? לוּ יאהב האיש אותה כי אז אמרתי: הדבר הזה הוא הדבר הטוב האחד אשר נמצא בו. הן גם אנכי אֹהב את קלמנטינה על פי דרכי, וכל איש הרואה אותה יאהבנה, כי אין כמוה אילת אהבים. אבל כרב חמדתה כן רבּה תמתה, ומה אוכל להוסיף עוד אחרי הדבר הזה. האם אפוא נכון אתה לבוא לפני אשתך עתה ולהתחנן אליה כי תסלח לך! או אם לא נכון אתה?”

“לא, לא אוכל ללכת”.

“כי עתה היה שלום בלילה!” קרא פאול ויפן ללכת – “אם לא יאבה החולה לקחת מיד הרופא את הרפואות אשר נתן לו, אז בנפשו עשה והוא לבדו האָשם כי יעזבהו זה. וגם הנה זכרתי פתאם כי פציתי פי באזני הרופא אשר בוא אבוא אל נכון לקרוא לו מבית ריקמן – שלום בלילה!”

ופאול הלך, ואולם כמעט עבר צעדים אחדים וישב ויפן אל גוסטאף וירא אותו בעמדו, והוא מוריד את ראשו ארצה, וימהר ויגש אליו עד המקום אשר הוא שם ויאחז בידו ויאמר. “גוסטאף, שים נא את הדבר אל לבך וחכם! קום ושוב אל אנית המשאבים וּשכב על משכבך ותן שנה לעיניך. למה תאמר לשמור את קלמנטינה, ואלפי מלאכים צוה אלהים לשומרים לה. שובה אלינו מחר או אחרי כלותך את מעשיך אשר אתה הולך לעשות עם הארדיכל בעיר, ותקן את כל אשר העוית בעמל רב. ואני לא אתן את ידי לך להיות לך לציר נאמן בינך ובין אשתך, כי הברית הכרותה בין איש ואשה מקדש הוא אשר לא יבוא בו איש שלישי גם בימים הטובים וגם בימים הרעים, והזר אשר יתערב במעשיהם רק חרפה הוא לשניהם. התעשה אפוא את אשר יעצתיך?”

“אעשה אם אוּכל”.

“ואולם זכור ואל תשכח כי יש דברים אשר אם לא יוּכל איש לעשותם והיה זה לאות כי לא יאבה לעשותם. ועתה שלום לך בלילה, גוסטאף!”

“שלום בלילה, פאול!”

וגוסטאף ירד אל תוך הסירה אשר לו ויחתור בשתי ידיו בחזקה וירחק מן החוף. ופאול עמד ויבט אחריו רגעים אחדים ואחרי כן מהר ויעבור על שפת הים בדרך אשר בא ויבוא עד הכפר וימצא את הרופא הצעיר ויפגשהו בדרך.

“הנה אחרת לבוא”, קרא הרופא, “וגם נבהל אתה מאד. האם ראית שד בלילה?” – “שד?” – “כן הוא, והוא דבר אשר לא ינוח ואשר יתע ממקום למקום ואשר טוב עשה שבעתים לוּ נתן שנה לעיניו”.

“חי נפשך כי שד אשר כזה ראו עיני הפעם!” – ”ומי השד הזה?" – “דבר סתר הוא!” – “ואני אין את נפשי לעמול עוד בלילה הזה לבעבור אמצא את חידתך”; ענה הרופא הצעיר וישחק – “שלום לך בלילה!”


 

XX

השמש יצאה על הארץ ויהי אור גדול על פני כל הנדור והיום בוער כתנור. והארדיכל והגזבר וגוסטאף השכימו בבקר ויחתרו ויסעו לדרכם באנית חפזון; ואחריהם נסע הרופא הצעיר בסירת אחד החובלים מחובלי המצפה. ומקץ שעות אחדות בא גם האיש לבית עלצע אל החוף וימצא אנית קיטור הנושאת מכתבים, וירד בה, ויסע לעיר הבירה, כי אמר לתת במו ידו כתב בקשה על יד הנציב אשר שם, למען יפטרהו ממשמרתו. ואדוני האחוזה ואשתו היו האחרונים, ויעזבו גם הם את הנדור, וסירתם נראתה עוד מקץ שעות רבות והיא מרחפת על פני המים בין הנדור ובין קצבי ההרים אשר לפני האי הגדול.

ופאול הסתתר בחדרו אחרי אָכלו בצהרים, כי הסכין לשבת בדד אחרי הצהרים ולכתוב ולקרוא, ואולם כיום הזה כמעט לקח בידו את אחד מספרי נָוֵלִיס ויקרא בו גליונות אחדים, והנה עיפה נפשו מאד ועיניו רפו ויצוריו היו עליו כאבן מעמסה, כי לא ישן מחצית הלילה, וחום היום גם הוא הפיל עליו עצלות ותרדמה, וגם דברי הספר המלאים דמיונות וחלומות ונפלאות זרות הלבישו אותו מעט שנות ומעט תנומות. ופתאם דמה בנפשו כי היתה עליו רוח גדולה אשר לא נתנה דמי לו מרוב תאוה ומרוב כליון נפש, והוא עובר נאות יערות דשנים ורעננים ומרַצד על הגבעות ומדלג מהר להר, ואחרי כן בא עד בקעת סלע אשר שם עצים גדולים ורמים והם פורשים את פארותיהם והיו לסכּת ירק עבֻתּה ומעל פני האזוב אשר על האבנים נוזלות פניני מים. ובסתר מחבא היער עלה מן הארץ פרח התכלת, הוא פרח התכלת אשר אותו בקש זה ימים ושנים רבים ולא מצא אותו. אז כרע על ברכיו ארצה על יד הפרח ולבו נפעם מאד, ובכל מאדו ובכל נפשו ינק את ריחו הנחמד, ויבט אל תוך גביעיו ויעמק להביט בם. ואולם הגביעים הכהים נהפכו פתאם ויהיו לעינים כהות אשר לנערה, ועוד מעט והנה חדל הפרח מהיות פרח, והוא איננו כורע לפני פרח התכלת כי אם לפני הדה. “האַתּ אפוא אינך פרח התכלת?” שאל בעצבת לב; ואולם הנערה הנידה בראשה ואל שפתיה שחוק מלא יגון. “כי עתה לא אֹהב אותך, הדה, כי אני לא אוכל לאהבה בלתי אם את פרח התכלת!” והנערה לא ענתה דבר, ורק הוסיפה להביט אליו כבראשונה ושחוק ויגון עודם על שפתיה, והוא הוסיף ויקרא: “הלא תגידי לי, הדה, כי אַתּ אין זאת ידעת: אֵי המקום אשר שם יפרח פרח התכלת?” אז שמה הנערה את כף ידה על מצחו ותען בקוֹל דממה ותאמר: פה! ובנגוע כף ידה הרכה והענגה במצחו, ותתפעם רוחו מאד, ומכאוב אשר לא ידע מה הוא היה בלבו לפתע פתאם; אז פרץ נחל דמעות מתוך עיניו, ומרוב בכי התעורר וייקץ משנתו.

“אכן נפלא הדבר!” דבּר פאול אל לבו ויתעודד – “עד מה ראיתי את כל אלה בחלומי כראות איש בהקיץ!” ואז הביט אל מורה השעות אשר לו בצלחתו, וירא והנה לא ישן גם שעה אחת, ויקם וירד ויבוא אל האולם וישאל למקום הנשים, ויגידו לו כי הלכה הדה לבוא אל הסכּה כמעט כלתה לאכול, וקלמנטינה עזבה את הבית זה רק רגעים אחדים. – אז קם פאול לבוא אל הסכה גם הוא וילך דרך הכפר, וכמעט הלך צעדים אחדים וידבק את קלמנטינה, כי זה דרכה מעודה ללכת בשובה ובנחת, והיא מהלכת לאטה גם הפעם ועוברת על פני החול הלבן והלוהט, וירא אותה פאול והנה מגבעת תבן רחבת שפתים על ראשה ובידה סל קטון.

“קחיני נא עמך, קלמנטינה!” קרא פאול.

“אָן אביאך?” שאלה האשה ותעמוד רגע אחד תחתיה.

“הלא אל הסכה! האין אַתּ הולכת שמה?”

“ראשית אבוא עוד לבקר בבית איש חולה, ואחרי כן אבוא שם גם אני.”

“בבית איש חולה?” שנה פאול אחריה – “אכן ידעתי, הלא ריקמן הוא! ואולם הן לא תאמרי להוביל יין לאיש האמלל ביום חם אשר כזה?” קרא כי ראה ראש בקבוק עולה מתוך הסל.

“לא יין הוא.”

“ומה הוא?”

“לא לך לדעת את הדבר הזה!” ענתה קלמנטינה ותקח את הסל ותשם אותו על זרוע ידה השנית.

“עוד מעט ואדע!” קרא פאול וימהר ויפן בחריצות וינשל את המכסה מעל פי הסל, וירא והנה בקבוק מלא מים, ובתוך המים עלוקות דם.

“לא ידעתי, פאול, כי יש אשר תוכל להיות גם איש פורע מוסר!” אמרה קלמנטינה ופניה האדימו מאד וידיה כסו את הסל כבראשונה.

“סלחי לי, קלמנטינה!” דבּר פאול בקול דממה כי נכלם מאד – “חי נפשך אם חשבתי לעשות רע!”

“הרופא פקד לשום עוד היום שנית עלוקות דם אחדות לחולה”, ענתה ותהי כאומרת לצדק את נפשה – “ואולם האנשים הטובים ההם אינם יודעים את המעשה אשר יעשו, ולכן הם באים אלי, כי חושבים האנשים האלה בתמם כי עלי לדעת את כל דבר אשר המה אינם יודעים.”

“ואַתּ במו ידיך תאמרי לעשות את המעשה הזה?” שאל פאול.

“מדוע זה לא אעשנו? הן לא זאת הפעם הראשונה אשר אנסה לעשות את המלאכה הזאת!”

ופאול הביט אל פני האשה הצעירה והנחמדה וישתאה וישתומם עליה ועל המעשה אשר היא עושה בתמה לגמול טוב וחסד, ונפשה כמעט לא תדע בעשותה; אז זכר את הנשים הגדולות והעדינות המסתופפות בארמונות ובהיכלים, הקוראות כל היום: לב, רוח נדיבה, נפש חומלת, והן תתעלפנה כרגע בבוא איש להגיד להן כי תגענה בעצם ידיהן אל אחת מן החיות הנמאסות האלה, אשר לקחה אותן קלמנטינה בידיה “לא זאת הפעם הראשונה” – ופאול חשב וידע כי עיניו החלו להתחמם.

“קלמנטינה”, אמר, “לולא ידעתי כי תועבת נפשך אותות אהבה כאלה, כי אז חליתי את פניך לתת אותי לנשק את קצות אצבעותיך.”

“השמר לך ושמור את נפשך!” קראה קלמנטינה ותשחק – “חום כחום היום הזה רק רעה בכנפיו לאנשים כמוך!” – ואחרי כן באה אל תוך הבית אשר שם החולה, וַתֵּעָלֵם.

“בשם אלהים!” קרא פאול ויעבור משם בחפזון וילך לדרכו – “רק אשה נחמדה ויקרה היא מאין כמוה! מה נאוו לחייה בחרון אפה בתמתה ברגע אשר הייתי כנער שובב ופניה האדימו עד גבול מקלעות קוצותיה! רק אחת נפלאת בעיני ולא אדע, כי אין פרח התכלת דומה אליה אף מעט.” והוא עובר בחפזון את הברושים, והנה צלחה עליו רוח החלום אשר חלם בראשונה ויגבר עליו גם הפעם כליון נפש אשר לא ידע מה הוא; ובבואו עד הסכּה העבתּה, וירא את הדה והנה היא שוכבת בתוך הכסא והיא ישנה, ויתפעם לבו בקרבו בחזקה. אז ראה והנה הספר אשר קראה בו נשמט מתוך ידה ויפול ארצה והוא פתוח לרגליה, והנערה צנחה אחורנית על פני מסעדי הכסא, ימינה בתוך חיקה ושמאלה על קדקד ראשה. ובית היד אשר לשמלתה רחב כמנהג נשי הדור, ותּרָאֶה זרוע ידה היפה והנחמדה, והיא מזהירה כלבנת השלג – והיד הזאת היתה כמסגרת נחמדה סביב לתבנית פניה אשר התנומה שפכה עליהם חום ואשר התלתלים השחורים הוסיפו עליהם חן ויפעה. – והאיש הצעיר כאשר בא כן אמר לשוב לאחור בדממה, ואולם יד נעלמה אָחזה בו ולא הרפתה עוד ממנו ותקריבהו ותגישהו עד המקום אשר שם הנערה שוכבת. אז חדרו עיניו אליה באין מעצור, והוא נופל ארצה וכורע על ברכיו לפניה. ורוח מלפניו יעטוף, הוא הרוח אשר יצא מלפני כל איש ברגע הביטו בפני איש ישן לשום בו את פעולתו, והדה גם היא החלה לנוד ולנוע ברגע אשר הביט בה פאול, ותשָׁמט זרוע ידה מעל פני קדקדה לאט ותפול על שכם פאול. אז פקחה רגע אחד את עפעפיה השחורות; ואולם החיים והחלום התערבו איש באחיו ויהיו לדבר אחד: ויהי כשחוק נעים אשר יחלוף על פניה, ועיניה נסגרו שנית, ופאול הרגיש כי זרוע ידה מתרפקת על שכמו וחובקת אותו בחזקה. אז עברה חרדת שמחה את כל בשרו, ולבו הגה מרוב נעימות ומרוב חפץ; וידיו החזיקו בה, ואת פניו הקריב אל פניה. ואולם ברגע אשר נגעו שפתיו אל שפתיה, והנה שתי דמעות גדולות ומזהירות התפרצו מתוך עפעפיה הסגורות, וחרדה גדולה חלפה את פניה אשר זה מעט התלונן עליהם הצחוק. אז נפקחו עיניה שנית, ואולם בעודה עושה כה וכה להתעורר ולהתעודד כּלה, ופאול הנה זה קם ויעזוב את הסכה. והדה התעוררה והתעודדה, ותּעבר את קוצות שערותיה מעל פניה הלוהטים. “מה זאת?” קראה – “הלא דמיתי כי אמנם היה פאול בזה! מה ברור היה המראה אשר ראיתי הפעם בחלומי!” – אז סמכה את ראשה על כף ידה. “האמנם אהבתיו?” דברה בקול דממה – “היש אשר יוכל איש לאהבה שני אנשים בפעם אחת?” ודמעות חדשות יצאו אחרי הדמעות הראשונות ההן, ואחריהן באו חדשות עוד, וכאשר בכה פאול באמור לו מלאך פרח התכלת כי משאת נפשו אשר אליה יערוג איננה בלתי אם בדמיון המשורר, כן בכתה הדה גם היא ברגע אשר הבינה בהקיץ את פשר החלום אשר חלמה ואשר הורה אותה כי לנצח לא יוכל איש לבטוח בלבו, כי רפה הלב והוא נוטה פעם בכה ופעם בכה.


 

XXI

בין כה וכה ופאול נמלט ויעבור בחפזון את החוף, ויהי כאיש אשר עשה רעה גדולה. אז בא עד המקום אשר שם עמד אתמול בערב הוא וגוסטאף יחדו, ויכּר את המקום על פי החציר המובס אשר על פני גבעת החול, ויתנפל על הארץ מלוא קומתו, וימח את זעת פניו אשר כסתה את מצחו, ונפשו מלאה מרורות וכעש וקצף, והוא לא ידע מה היה לו. אז נתן קול שחוק גדול, כי זכר את הדברים אשר דבּר אתמול בגאותו באזני גוסטאף ואת אשר אמר אליו לאמר: מה לנו ולאש תאוה? “ולזאת אפוא לא יקרא תאוה?” – דבּר אל לבו בקול דממה דקה – ”אשר תשכיח מלב איש כמוני את כל תחבלותי ואת כל עצותי הגדולות לימים הבאים ואשר תמריצני לשים את כל אלה לחלומות ריקים? האם אפוא לא תאוה היא, אשר תמלא איש כמוני רוח עועים, עד בלתי ידע את אשר הוא עושה ועד בואו לפני נערה ישנה לגנוב ממנה עתרת נשיקות, כאשר יגנוב נער את פרי העץ אשר צֻוה לבלתי אכול ממנו? האם צדקה נפש איש כמוני, כי יבחר לו נערה אשר כזאת להתעלל בה באהביו ובעגביו, כאשר התעלל בנערות רבות לפניה לבשתו ולחרפתו? או האם יאמר איש כמוני לקחת את זאת לו לאשה, אחרי כי לא יעצור כח לראות חיים בלעדיה, והדבר הזה הן לא יהיה עד נצח? הן רק שפנים עַם לא עז נקרא לגברים אשר יתנו לנשים למשול בנפשם ממשלה באין חק כזאת! עתה עוד חפשי איש כמוני לרוחו, והיה כנשר המתעופף תחת השמים אל כל אשר יהיה רוחו להתעופף; היאמר אפוא לאַבּד את חפשתו זאת הטובה והנחמדה, לבעבור הסגר בארֻבּה ולהיות כבן יונה ההומה באזני יונתו? ובכל אלה אם יש יום אשר איש כמוני יקום למכור את חפשתו זאת, המצא ימצא תחתיה אוצר יותר נחמד ויותר טוב מן האהבה אשר לנערה הנפלאה הזאת? ובעודו הוגה את כל הדברים האלה בלבו, ורוח דמיונו העביר על פניו את כל היקר ואת כל החמודות הנכונים לאיש מלֻמד אשר אשה נחמדה וחכמת לב היתה לו לאשה, וימָלא לבו מן המחשבות הנעימות האלה. “אִי לך!” קרא פתאם ויִתּר ממקומו, “מה נהדר החזון ומה ירבה לגנוב את לבי! אבל לא באלה ילכד איש כמוני! אעזוב נא במהרה את המקום הזה – עוד ביום מחר אעזוב את המקום הזה – רק אין זאת כי הארכתי לשבת בזה עד בלי די!” ובדברו התעורר וילך ויעבור בחפזון את פני החוף ויבוא עד מערב האי עד הפִּנה הצרה מכל פנות גבעת החול; והוא לא חדל מלכת עד אם בא עד קצה גבול החוף, ולא היו עוד בינו לבין הים בלתי אם צעדים אחדים. – והים שוקט כלו והוא חלק מן הקצה אל הקצה; והשמש עודו מציץ מן האד אשר על פני השמים, והוא בוער ולא יחמול; ואולם השלוים התעופפו ביראה ובפחד ויצרחו בקול גדול וינבאו את הסערה הגדולה העולה מן הדרום. ורוחות זועות אחדות חלפו על פני החוף לרגעים, והיו כרוכבים קלים העוברים לפני המחנה. ואחריהם עלתה הכבוּדה, והיא עננה גדולה ושחורה, ושפתותיה מזהירות באור פני השמש, והיתה לחרדה. והעננה עלתה הלך ועלה, ותכס את עין הארץ, והיא בחפזון עולה, והיתה כמחנה כבד אשר בסופה יבוא; וחזיזים מהלכים והרעם ישמע, והזוָעות והחצצים עונים בקול גדול, ולרגעים יראוּ גם בכה וגם בכה ברקים אדומים מתוך חשרת העננה השחורה, והיו כאנשי מלחמה אשר קצרה רוחם מחכות לדבר שר הצבא, ויקדמו לצאת, כי בערה בם חמתם להשחית ולאַבּד. ופתאם נשמעו קולות הסופה הראשונים והחזקים, ואחריהם יצאה הסערה, והיא מיללת בקול נורא ואוכלת את כל סביביה. והסערה נתּכה ארצה בפתע פתאם, עד כי לא יכול פאול לעמוד על רגליו ויפול ארצה, כי ירא פן תקלעהו הסערה מקצה לשון החול הצרה והשליכתהו המימה; והנדור עטה בן רגע אחד ענן עפרות חול וקצף לבנת מלח מן הקצה ועד הקצה. ולא ארכו בלתי אם רגעים אחדים ויהי הלילה על פני כל האי; והברקים יצאו בחפזון איש אחרי אחיו, והיו כלבּת אש אחת וגדולה אשר לא תחדל. והרעם מתגלגל גם הוא, והסערה הומה בקול גדול, והגשם מהלך ארצה בחזקה, ומשברי הים סוערים בקול גדול וחָרדה כל הגבעה מקול רעמם. ופאול התאמץ ויעל את החוף ויבוא עד הבית, וימצא את המשרתים, והנה הם רצים בחפזון ובמשובה אנה ואנה, והם צועקים ומיַללים מרב פחד. אז בא אל אולם הגן, וימצא את הדה והיא עומדת על יד החלון.

“ברוך אלהים כי באת!” קראה אליו בראותה אותו – “אבל אֵי איפה קלמנטינה?”

“בבית ריקמן”, ענה פאול – “ואני אלך ואביאנה!”

“אַל נא תלך”, קראה הדה ביראה – “הן גם שם בטוחה היא מרעה ככל אשר בטוחים אנחנו פה, ואולי טוב לה שם מפה. הוי, מה נורא המראה!”

ובדבּרה ותור באצבעה על פני הים, והים אשר זה רק רגעים אחדים היה שוקט כלו ומראהו תכלת, והוא נהפך עתה ויהי תהו ובֹהו מן הקצה אל הקצה ועינו כעין הקצף הלבן.

“אכן יראתי כי עוד מעט ושמעה אזננו את הקריאה הנוראה: הורידו סירה!”

“אבל מי איש אשר יערוב את לבו לרדת עתה בסירה הימה?” ענה פאול.

“אבי יערוב את לבו! וגם עשה יעשה כדבר הזה! – אכן הנה באה הרעה אשר נבאתי!” קראה פתאם במעל ידיה, כי ברגע הזה נשמע קול האות אשר אמרה, ועוד מעט ועיניהם ראו גם חובלים אחדים מחובלי המצפה הנחפזים לבוא אל החוף ופקידם בראשם.

“חושה, פאול, ואל תעמוד!” קראה הדה, “נצא נא כרגע ואראה את פני אבי רק עוד הפעם!”

“אבל הדלת סגורה!” ענה פאול – ואולם הדלת לא היתה סגורה, ורק הסערה לא נתנה לפתוח אותה. ויהי פאול מתאמץ רגעים אחדים עד כי הצליח לפתוח.

ובבואם אל החוף וישמעו את קול פקיד חובלי המצפה בקראו לאמר: “לא יצלח בידנו! מן המקום הזה לא נצליח להוריד סירה המימה. האין סירה בעבר השני?”

“כן, אדוני הפקיד, סירת ריקמן עומדת שם.”

“כי עתה נקח אותה.”

וכלם עברו אל העבר השני, ובעוד רגע ותהי הסירה נדחפה אל תוך הים, והים איננו זועף במקום הזה ככל הזעף אשר משם והלאה. ויהיו כלם נכונים לעבור.

"ואַתּ, הֶדִיָה, שובי נא הביתה! קרא פקיד חובלי המצפה בפנותו עתה אל בתו בפעם הראשונה, ויעבר מעל פניה את שערותיה הרטובות מגשם, ופניה חמרמרו מבכי, וַיִשָׁקֶהָ על מצחה. “שובי הביתה ואַל תיראי. רק למראה עינים נורא הדבר, והוא לא כן!” ואחרי כן לחץ את כף יד פאול בכפו בחזקה, ויבט אליו רגע אחד, ויהי כאומר: בידך אפקיד אותה, ואתה אַל נא תעזבנה אם לא אשוב! – ואחרי כן דלח ברגליו את מי האַפסָיִם עד בואו אל הסירה, וריקמן הזקן ואחד מן החובלים הצעירים יושבים בתוך הסירה ומחכים אליו, ובעוד רגע אחד והסירה העתיקה מן המקום אשר היא שם, ולא הרחיקה להעתיק מן החוף, ותעבור בחפזון משם והלאה, ועוד מעט ותּסתר מאחרי אחת הגבעות ולא נראתה עוד. והנותרים מהרו לשוב אל העבר השני, ויעלו את אחת הגבעות, אשר משם תראינה עיניהם את הסירה ואת יושביה בהֵרָאוֹתם אליהם שנית.

“האין את נפשך לשוב הביתה?” שאל פאול את הנערה אשר פניה הלבינו ואשר עצמותיה חרדו, והיא מתרפקת על זרוע יד ימינו בחזקה.

“לא! לא!” קראה – “איך אֵשבה ואיך אשקטה בבית, ואבי הולך למות!”

“אַל נא”, ענה פאול, “אַל נא תדברי כדברים האלה! עוד מעט ושבנו לראות אותו במרכבת הנצחון אשר לו הרתומה לסוסי הגלים הלבנים!”

עוד הדברים על לשונו ומאחרי אחת הפּנות נראתה הסירה בבואה. והסירה אין לה מפרש בלתי אם כמלוא כף איש, ובכל זאת חלפה כחץ פתאם את המים הסוערים, ופניה אל עבר פני האי לרחבו, כארבע מאות צעדים מן החוף, ופקיד חובלי המצפה יושב על יד המשוט להנהיגו. ובעברו את המקום אשר אל מול המקום ששם פאול והדה והחובלים עומדים, וישלח את ידו ויגע אל מצנפת התכלת אשר לו, ויהיה לאות ברכה כברכת אנשי הצבא. והאנשים המעטים אשר על פני החוף קראו “הוּרא!” גם הם עד שלש פעמים, וירימו את מצנפותיהם ואת מגבעותיהם וינופפו אותן, והדה נופפה את מטפחתה, ואחרי כן לחצה אותה אל עיניה ותתן את קולה ותבך בכי גדול. ואחד החובלים נגש ויסר את מעילו ויתנהו לפאול, ויור על הדה, ופאול הבין, ויקח את המעיל העב אשר אין לו הדר וישימהו על שכם הנערה הנמוגה והחרדה מרב בהלה ומגשם שוטף, ויחזק בה לבעבור סָכֹך עליה מפני הסערה אשר אמרה לטאטא אותם מן המקום אשר הם שם. והנערה הנאהבה נלחצה אל לבו גם הפעם, ואולם לבו בקרבו לא הוסיף עוד להיות שוקט גם עתה ככל אשר היה בפעם הראשונה באַמצו אותה אל לבו בערב היום בשובם מקברות הענקים, והם יושבים בתוך הסירה. ובתוך הסערה עם כל הזוָעות וכל הנוראות אשר מסביב נמלא לבו את כל הנעימות ואת כל הטובה אשר מצאו אותו ברגע הזה, וכאשר העביר הסער רגע אחד את שמלותיה מעליה, ויבט, ונפשו מלאה עדנים וחרדות, וירא את רגליה הנחמדות והקטנות, ולבו התפעם בקרבו עד מאד. ועיני הדה הביטו אחרי הסירה הקטנה הנחפזה לעבור אל מול פני האי לארכו, והיא נטשה עתה את חבליה לבעבור עורר את הרוח, ובזאת באה אל מרום הים.

“איה אפוא האניה אשר הם הולכים לעזור לה בצרתה?” שאל פאול עתה בפעם הראשונה, כי לא שם לב עד כה אל הדבר אשר בשלו כל החרדה הזאת.

“שם היא!” ענה אותו אחד החובלים הזקנים ויור באצבעו אל המקום אשר אומר, ואולם פאול לא ראה דבר, כי רק איש חובל אשר עין דיה לו יראה מראה כזה מרחוק מבעד האד אשר מסביב.

“האם אניה גדולה היא?”

“אנית קיטור גדולה היא!” ענה הזקן, ובדברם שניהם והם קרובים איש אל אחיו מאד, ובכל זאת לא מצאו עצה בלתי אם להסתיר את פיהם בכפות ידיהם ולצעק בקול גדול, למען ישמע איש את שפת רעהו.

“מדוע זה לא יתאמצו אנשי האניה לחתור ולעלות עד מרום הים?” שאל פאול.

“אין זאת כי נשברה האניה עוד בטרם באו עד המקום הזה ולא תוכל עוד להתחזק בפני הסערה”.

“אניה שְׁוֵדִית היא!” ענה אחריו אחד החובלים.

“אתה הוא שְׁוֵדִי ולא האניה!” ענה אותו איש שלישי וילעג לו – “נֶפְּטוּן היא! ואני שנה אחת תמימה עברתי באניה הזאת וידעתי אותה כאשר אדע את סירתי!” – ופאול הרגיש כי חרדו עצמות הדה ברגע שמעה את שם האניה והיא התרפקה על שכמו ותשען עליו שבעתיים מבראשונה.

“נשובה נא הביתה, שכני!” אמרה אליו וקולה כמעט לא נשמע.


 

XXII

וקלמנטינה כלתה להורות את אֵם החולה הזקנה את המעשה אשר עליה לעשות לבעבור הוציא את הדם מן הפצעים אחרי אשר הוסרו העלוקות, ותור אותה את דבר הספוג המלא מים אשר עליה לשים בפעם בפעם על פי הפצעים, ופתאם חשכו פני השמים וקולות וחזיזים נשמעו בגלגל, וַתֵּחָפֵז לצאת, למען שוב הביתה בעוד מועד. ואולם כמעט יצאה החוצה, לא הרחיקה עוד ללכת בלתי אם צעדים אחדים, והסערה נִתּכה ארצה ברוב עֻזָהּ ובכל שאונה, ולא היתה לקלמנטינה עצה בלתי אם לבוא אל הבית אשר עברה עליו, למען הִסָּתֵר שם. והבית בית אחד החובלים הזקנים אשר בניו יצאוהו ויעזבוהו כלם, ולא נותרה עמו בלתי אם בתו, והיא נערה בת תשע עשרה שנה וטובת תֹּאר, ושערותיה שערות שזופות עשויות תלתלים, ועיניה מפיקות בושה ועז פנים גם יחד. ובבוא קלמנטינה החדרה ותמצא את הנערה, את מרים, בחדר בתּוך, והיא כורעת על ברכיה לפני הכסא אשר שם. והנערה מתיפחת ומיללת וכל עצמותיה תחרדנה, ופניה מסֻתּרות בכפות ידיה, ובראות קלמנטינה את כל אלה, ותחשוב כי יראה הנערה את הסערה, ולא יכלה להתאפק משחוק קל. אז נגשה אליה ותשם את ידה על שכמה, ותדבר אליה רכות ותאמר: “איך לא תכּלמי, מרים, כי תהיי כילדה פותה?” והנערה הרימה את ראשה, ותֶּפן את פניה היפים אשר חמרמרו מבכי, ותחזק בידי האשה הצעירה אשר ישבה על הכסא, ותקרא: “הנה אַתּ היא גברתי אשת המשגיח ואני לא ידעתי! הוי, גברתי, גברתי, אַל נא תעזביני פה לבדי, כי אגוע מיִראה! – אויה!” קראה פתאם, כי אחד הברקים יצא וַיָאֵר רגע אחד את החדר ואחריו נשמע קול רעם אשר החריד את כל הבית, והיא שמעה ותסתר את פניה בחיק קלמנטינה.

“אַל נא, נערה פתיה!” אמרה קלמנטינה, “מי יוָּאל לעשות כמוך! הֲרָאֹה תראי כי אפחד גם אני?”

“מי אַתּ ומה אַתּ, גברתי, כי תפחדי גם אַתּ?” ענתה הנערה ותתיפח.

“אבל למה זה תחשבי כי עליך לִפְחַד יותר ממני?”.

ומרים הרימה את ראשה ותבחן בעפעפיה את האשה אשר הורידה את פניה אליה, ותען בקול דממה ותאמר:

“יען אשר אשה טובה אַתּ”.

“ואַתּ האם לא טובה גם אַתּ?”

"אני? הוי, גברתי, גברתי! אני אינני טובה, באלהים נשבעתי כי אינני טובה, כי אם נערה רעה וחטאה.

והנערה החביאה את ראשה שנית בחיק האשה הצעירה ותשא את קולה ותבך בכי תמרורים קורע לב.

“מה לך, מרים?” קראה קלמטינה, כי נפעמה מאד על דבר היראה הגדולה אשר החרידה את הנערה ואשר לא ידעה פתרונים לה – “רואָה אנכי כי דבר סתר טמון בלבך. ולכן אם יכול תוכלי כי אז ספרי לי את הדבר, ואַתּ הלא ידעת כי רק טוב לבי עליך תמיד!”

ומרים הביטה שנית אל פני קלמטינה ועפעפיה בחנו אותה.

“רק את הדבר הזה הגידי לי”, הפטירה הנערה בשפתיה – “האמת ידברו האנשים באמרם כי הֱעְשִׁיר פתאם עשׁר גדול וכי היה בפתע פתאם כאחד הנדיבים וכי עזב את המקום הזה ולא ישוב עד עולם?”

“מה זאת?” קראה קלמנטינה ופניה הלבינו מאד – “במי אַתּ דוברת?”

“בו; בסגן־הפקידים. אין זה כי לא ישוב עוד אלי עד עולם! ואני אָנה אני באה, אָנה אני באה?”

“אם לא תתאמצי לשים סדרים לדבריך למען אבין”, ענתה קלמנטינה קשות, “כי אז אלכה מזה כרגע. הן זעקותיך ותמרוריך לא יתנו ולא יוסיפו, ואין בהם מועיל!”

“רק אל נא תעזביני!” קראה הנערה ותתרפק עליה בחזקה – “לך אגיד את כל לבי ולא אכחד דבר תחת לשוני, כי ידעתי אשר תחמלי עלי!” ובקול דממה דברה הנערה באֹזן האשה הצעירה ותספר לה דבר, והוא מן הדברים הנעשים יום יום, הלא הוא דבר אשר יתענגו ואשר ישמחו עליו פוחזים צעירים וחסרי לב בספרם אותו איש לאחיו בשבתם על היין, ואשר תוגה גדולה מסוכה בו בספר אותו הנערה האֻמללה אשר היא הקרבן בכל המעשה הזה, והיא בדמעות שליש ובבשת פנים תספרהו ותתודה עליו באזני אשה טהורת לב; דבר הוא מן הדברים אשר בו התחברו תאוה רעה ונמאסה עם ערמה גדולה ורבה, ותעז ידן על נקלה על חסרון נסיונות ואִי־דעת ותֻמת נעורים.

והנערה כלתה להתודות את דבריה, וקלמטינה קמה, והיא מחרישה ופניה לבנים מאד, ותפן ללכת.

“הלעזבני עתה אַתּ אומרת?” קראה הנערה ותחנן את קולה – “האין מלה בלשונך לדבּר על לבי למען ירוח לי? אם תעזביני גם אַתּ, אז אבדתי!”

“ילדה אֻמללה!” ענתה קלמנטינה רכות, “לא אעזבך, כי אם דאֹג אדאג לך, והיית לי כאָחות אשר מצאה אותה הרעה! ואַתּ הכניעי את לבך וִירְאִי את אלהיך אשר אליו תתפללי, ונשא לך. הלא כלנו חטאנו, ועינינו נשואות אל אלהים לבעבור ישא לנו.” והנערה עוד עומדת לפניה במֹעל ידיה ועיניה בוכיות באין הפוגות, ותשק לה קלמנטינה על מצחה, ותצא, ולא שׂמה לב אל הגשם ואל הסערה אשר בחוץ, והיא נחפזה לבוא אל בית פקיד החובלים.


 

XXIII

וקלמנטינה עודה בסף ביתה, כמעט מצאה מועד להשגיח רגע אחד אל בנה הקטן השוכב על מטתו, והשפחה אשר לה הגיחה אל חדרה בבהלה גדולה ותקרא לה למהר לבוא אל הדה.

אז עלתה קלמנטינה לחדר הדה ותמצא אותה שוכבת על המטה, והנערה אשר לה ביראתה את הסערה ובדאגתה לנפש גברתה לא תעשה דבר בלתי אם תפרש כפיה ותיליל בקול גדול. וקלמנטינה נסתה להציל דברים מפי הנערות, ולא שמעה דבר נכון בלתי כי פקיד חובלי המצפה יָרד בסירה היָמה בהחל הסערה ואין כל תקוה עוד כי ישוב, והדה אוהבת מאד את אביה ולא תחיה עוד אחרי מותו – כאלה וכאלה דברו הנביאות האלה המנבּאות רע, עד כי שלחה אותן קלמנטינה מעל פניה, והיא נגשה ותשב לפני המטה. וקלמנטינה התבוננה אל הדה ותרא כרגע כי אין כל רעה, וכי רק התעלפה מעט כמשפטה תמיד אחרי עֲשׂותהּ מלאכה גדולה או אחרי בוא עליה חרדת פתאם, ותשב ותחל לחשוב מחשבות רבות על כל הדבר אשר שמעו אזניה מפי הנערה האֻמללה אשר בכפר, ובעינים פקוחות ראתה את כל הנבלה הגדולה ואת רֹעַ לב האיש אשר בו בטחה ובו האמינה כהאמין איש באלהים, ותּכּר את התהום אשר על עברי פיה עברה ולא שׂמה אליה לב. – אמנם התמלטו דברים לפעמים מפי האיש לבית עלצע, ויש אשר בדעת ובחשבון כִּוֵּן את דבריו אלה, להוכיח כי הנשים משלו ממשלה גדולה בשדה חייו, והיא התאמצה כפעם בפעם לצדק את נפשו ולטהר אותו מעון, ואולם עתה נגעה הרעה אליה, כי אותה הִקְלָה, ותהי אחרית לאֶרך אפה. ויותר מכל דבר חרה אפה בו על דבר הכזבים אשר דבּר באזני הנערה, כי כזב לה ולא הגיד לה מי הוא. והוא ידע היטב כי לא יצליח איש לקחת לב נערה עניה מבנות החובלים בהגידו לה כי איש נדיב הוא מן הנדיבים או מאֵלי הארץ, ולכן התחפש ויהי בעיניה לאחד מן הפקידים הקטנים הממונים על המס אשר שכרו מעט מאד ואשר אין תקוה לו עד עולם לעזוב את הנדור. וגם לא דבּר אליה דברים ברורים כי יקח אותה לו לאשה, ורק השכיל להשבית3 את דאגתה בכל הנוגע אל הדבר הזה, כי התחסד לפניה ברוב תמתו ואֵמון לבו, וילכוד את לבה ברוב ערמתו, וגם עתה עוד החרישה הנערה ולא גלתה את סודו לאיש לוּ רק התאמץ האיש לבית עלצע לגלות את אזנה ולספר לה כי יוצא הוא לדרך, ואולם האיש לבית עלצע לא הגיד לה דבר, והנערה ראתה כי עזובה היא לנפשה באין עוזר ובאין תומך, ונוסף על כל זה גם פחדה אשר בא לה בהכירה זה ימים אחדים כי זִמתה עם האיש הנכרי עשה פרי, והוא בתוך מעיה, וגם התפלצה נפשה מאד בהיות הסערה והיא חשבה כי תוכחת אלהים היא לענוש אותה כדי רשעתה, ולכן פתחה את פיה ותתוַדה על עונה באזני קלמנטינה.

“ואת האיש הזה”, אמרה קלמנטינה בלבה, “כבדתי וחשבתי, עד כי כמעט הייתי נכונה לעשות את כל דבר לבעבור אדע כי יאֻשר בארץ, ואהבת האיש הזה יקרה אף גדלה בעיני עד כי עליה היתה גאותי ועד כי רק בעמל הרבה הצלחתי להשיב את פניו! ובמה אפוא נבדלתי בעיני האלהים היודע כל מן הנערה האֻמללה בת החובל? האך בזאת נבדלתי ממנה כי היא נפלה ואני רק כשלתי? והיא הן צעירה מאד, ילדה פותה היא, אשר דרכי החיים לא תדע ואשר אין מגן לה, באין לה אֵם או אָח או אחות, תחת אשר אנכי – – הוי אלי, רק עתה נפקחו עיני לראות על מה נהפך גוסטאף לאיש אחר ועל מה זה זרה רוחו לי! אבל לוּ רק היה גם על שפתיו ככל אשר היה בלבו ולוּ הזהיר אותי רק פעם אֶחת, כי עתה לא באנו עד הלום! ואולם היכול אוכל לגשת אליו עתה ולהגיד לו בפה מלא: צדקת ממני, כי האיש אשר חשבתיו לרעי איננו בלתי אם נבל כאחד הנבלים הגדולים אשר בארץ? הוי אלי, אלי, הישגה לב אדם בכל זאת? האם באמת עבדים אנחנו רק לחושינו?” – והאשה התמימה הסתירה את פניה בכפות ידיה ותשא את קולה ותבך בכי תמרורים.

והדה התעוררה מעל משכבה, ותפן כה וכה ואת כף ידה העבירה על מצחה, ותבט ותרא והנה רעותה יושבת ובוכה, ותתחלחל מאד ותקרא: “הֲמוֹת מתו? הֲמֵתוּ גם שניהם?”

“מי הם השנים, הדה?” שאלה קלמנטינה ותתחזק ותשב לאיתנה.

“אבי והוא!

“אביך ופאול? –ואולם הרגעי נא ושימי אל לבך! הן פאול גם עזב לא עזב את החוף ולא ירד הימה, ואביך כאשר הלך כן ישוב, כי מצוקות גדולות מאלה מצאוהו מעודו ועד כה והוא התגבר עליהן ויוכל להן”.

“מה מדת העת אשר שכבתי פה!” שאלה הדה והיא נבוכה.

“כרביעית השעה”.

“כי עתה עוד יש תקוה!” קראה הדה ותתר ממקומה. “לכי ונלכה, קלמנטינה!” ובעוד רגע והיא עזבה את החדר ותרד ותעבור כברק את המדרגות ותבוא אל אולם הגן, וקלמנטינה לא מצאה כמעט כח למהר אחריה ולהשיגנה.

הן עודן בסף, כמעט באו אל האולם, ופאול גם הוא השתער מעבר השני ויגיח החדרה כברק מעופף, ויהיו בגדיו נוזלים מים ורק פניו מאירים ועיניו מזהירות. “הידד!” קרא, “לנו העז ולנו הנצח! הנה פקיד חובלי המצפה בא אל האניה! ועתה אין כל מגור ואין כל רעה עוד! אכן כח וגבורה לאיש הזה שכם אחד על בר־תלמיון! – הֲשׁוב שַבְתְּ גם אַתּ, קלמנטינה? ואני אמרתי ללכת עתה ולהשיבך, ואולם – אלכה נא וארוצה ואשובה אל החוף! רק אַתּן שבנה פה בשלום ומנוחה! הן עוד גדול הסער אשר בחוץ, ואולם כמוהו כאין בזכרנו את הסער אשר היה לפני רגעים אחדים!” ובדברו וישתער ויגיח מן האולם כאשר בא, והנשים לא מצאו מועד לדבּר אליו דבר. – אז נגשו אל החלון ותבטנה החוצה; ומן הדרום נראו פני השמים, והנה שבו להיות בהירים כבראשונה, והגשם גם הוא חדל והסערה קמה לדממה, ורק מימי הים התגלגלו ושוא גליו הגיע עד למרומי העבים.

“ראי הנה שב פאול אל מקומו והוא עומד עתה על ראש הגבעה!” קראה קלמנטינה, “הביטי נא אליו בשלחו את ימינו לחבק את יד כל איש ואיש מן המלחים, כי לבו מלא שמחה על כל גדותיו. אכן איש חמודות הוא! – האם לא כן!” אמרה בקול דממה ותשם את ימינה על שכם הנערה ברחמים רבים, “האם לא זה האיש אשר ימצא חן בעיניך ללכת אחריו?” והדה הנידה בראשה ביגון, וקלמנטינה הוסיפה ותאמר: “וגם אין זה כי אוהב הוא אותך מאד!”

אז לא יכלה הדה להתאפק עוד ותשא את קולה ותבך בכי תמרורים ואת פניה הסתירה בחיק רעותה.

“רק אַל נא תאמרי כי אוהב הוא אותי!” קראה ותתיפח – “חלילה לו לאהבה אותי! צדקה אין לו לאהבה אותי!”

“האם לא חמדת אותו בלבך גם אַתּ במאד מאד?”

"כן – לא – "

“כן, לא? – הזה אפוא משפט הדבר כי לא תדע הדה החכמה את הנעשה בקרב לבה?”

“לוּ רק לא בא אל המקום הזה מעולם! לוּ רק לא הביטה עיני אותו! לוּ רק מתּי וגועתי!” קראה הדה.

“מה זאת, הדה?” ענתה קלמנטינה ותחרד מאד, כי הדברים אשר השתפכו מפי הנערה בפתע פתאם בחמת רוח גדולה וחזקה החרידו אותה מאד – “מה הדברים האלה אשר בפיך? הלא כזאת לא הסכנתי בך מעודי!”

“אַל נא תשאלי”, קראה הדה, “כי לא אגיד וגם לא אוכל להגיד לך דבר!”

ובדבּרה ותפן מקלמנטינה ותּשב במקצוע הרפידה ואת ראשה שָׂמָה על כף ידה, ופתאם התעוררה ותשאל:

“קלמנטינה! היש אשר יהיה הדבר כי תאהב אשה שני גברים גם יחד?”

“לא”, ענתה קלמנטינה ופניה האדימו מאד – “אבל מה לך כי תשאלי כדבר הזה?”

“אין דבר! אבל למה זה תאמרי כי לא יתּכן?”

“יען כי האהבה הנאמנה תמלא את לב האדם על כל גדותיו ואין בו מקום לשנים יחדו”.

“אבל מה תעני לאיש אשר עשה לו אלהים כדבר הזה, והוא הרגיש ירגיש בלבו את האהבה הכפולה ההיא?”

“כי אז רק האחת היא הנאמנה, או כי גם שתיהן שוא ושקר”.

“והאהבה הנאמנה אשר תאמרי כי היא תמלא את לבנו על כל גדותיו, האם היא לנצח תקום?”

“לא ידעתי”, ענתה קלמנטינה והיא נבוכה, “ורק קויתי כי כן הוא. מי אנכי כי תשאליני?”

ופאול שב שנית ובשורה בפיו כי פקיד חובלי המצפה מַסִּיב את אנית הקיטור על הנדור סביב עד הַקְרִיבוֹ אותו אל אנית המשאבים להשליך את עָגְנוֹ הימה אל מול פני האי. – “ועתה”, קרא, “אשאלה מִכֶּן מעט יין, והיה זה שכרי תחת הבשורה הטובה אשר בשרתי”.

והדה מהרה ותצא מן האולם להביא את אשר שאל.

“אכן צר לי על הנערה הזאת! מה הלבינו פניה!” דבּר פאול אחרי צאתה ויבט אחריה – “לא לנערה הזאת המקום הזה, אשר פה רעות רבות מכתירות את אביה כל היום ועיניה רואות! רק עצה אחת לה, כי תעזוב את האי ואת מכונה פה, ואני אדבר את הדברים האלה גם באזני וַלטר הזקן עד אשר יבין גם הוא”.

“הלא זה הדבר”. אמרה קלמנטינה "אשר אתה מדבּר לאמר: ואני אקח לי את הנערה הזאת לאשה, באין עצה אחרת – – ”

“האני אקח לי אשה?” קרא פאול, “ואת הדה אקח לי לאשה?”

“אבל מדוע זה יפלא הדבר הזה בעיניך? האם לא אהבת אותה?”

"אני? כן – לא – "

“כן? לא?” ענתה קלמנטינה ועל שפתיה שחוק תמרורים – “רק אין זאת, רעי, כי כלנו משגעים!”


 

XXIV

מקץ מחצית השעה ופקיד חובלי המצפה שב אל היבשה, הוא ושני אנשיו עמו, ויבאו אל המקום אשר משם יצאו ללכת לחיים או למות; ואולם הסירה אשר בה באו לא היתה הסירה אשר יצאו בה, כי משברי המים הכו אותה לרסיסים בקרבתה אל אנית המלחמה להתחבר אליה, ולכן שבו בסירה אשר לקחו מסירות אנית המלחמה. והאנשים העומדים על החוף, היודעים ומבינים את המעשה הגדול אשר עשה פקיד חובלי המצפה ואת אשר השליך את נפשו מנגד, בראותם אותו בבואו התאספו כלם ויקדמו את פניו, ויביטו על פקידם בגאוה ובגאון, ואולם לא דברו דבר, ופקיד חובלי המצפה גם הוא לא עשה דבר אשר יהיה לאות כי יודע הוא את המעשה הגדול אשר עשה. ובשובו אל ביתו לא שנה את משפטו ויספּר על פי דרכו באזני אנשי הבית את הנעשה, ואת אשר הצליחו לקרבה אל אנית הקיטור בעוד מועד בטרם הֻכתה לאלפי רסיסים, ואת אשר הוליכו את האניה הגדולה בנתיבות המים הצרות לקרבה אל החוף בעוד היות הסערה גדולה, והמלאכה הזאת מלאכה אשר לא תעשה על נקלה גם בהיות כל דבר על מכונו, ואף כי בהיות האניה נשברה, אחרי הפגע אשר קרה אותה בראשונה, ומכונת הקיטור לא עשתה עוד את מלאכתה כמשפט. והאניה הזאת היא אנית “נֶפְּטוּן”, השבה מדרכה הרחוקה, והיא הקריבה בראשונה לבוא עד חוף סוו‘. שם יצאו מחצית אנשי האניה אל היבשה, לקחת את כסף משכרתם, ורב החובל עזב גם הוא את האניה, לבעבור בוא לפני האַדמיראֵל, הוא השר העליון אשר על כל אניות המלחמה, לשום לפניו דין וחשבון על דבר כל מעשה אשר נעשה בימי הדרך הרחוקה ההיא, ואת האניה הפקיד רב החובל ביד סגן הפקידים הראשון, להביא אותה עד חוף ס’, ושם תחרף. ובהיות האניה בדרך לבוא לחוף ס‘, שם מצאה אותם הסערה, ותהי הרעה גדולה מאד. ופקיד חובלי המצפה הלל באזני שומעיו את אנשי האניה ואת גבורתם, ויותר מכלם הלל את סגן הפקידים הראשון אשר שם ואת תבונות לבו לכלכל את כל מעשיו במשפט. “אכן לאיש כזה יקרא איש חובל!” קרא פקיד חובלי המצפה, “ואף גם זה והוא עודו צעיר מאד לימים! הנה מצא האיש הזה חן בעיני, וגם אשמח מאד כי עוד יבוא אל ביתי לראות את פנינו. ואַתּ, הֶדִיָה”, קרא בראותו כי קמה בתו פתאם ותגש אל הדלת, "הראיני נא את טובך והכיני את אשר תכיני לארוחת הערב. ואף גם זאת, הדיה, וסגן הפקידים הזה הגיד לי כי ראה את פניך בבית דודתך בשבתך בס’ ושם נודע לך".

“האמנם?” שאלה הדה והיא עומדת בסף – “ומה שמו כי אדע?”

“הֶלְם שמו”.

“הֶלְם? האם לא איש צהוב הוא למראה אשר קומתו קטנה ואשר עיניו תרוטות מעט?”

“הן זה הוא סגן הפקידים השני, ושמו זַנְדְבֶּרְג”, ענה פקיד חובלי המצפה.

“האמנם?” ענתה הדה ותהי כנכריה אשר אין הדברים נוגעים אליה ברב או במעט – “אולי כן הוא; ואולם אם תרוטות עיני האנשים ואם לא, עלי למהר ולהכין את אשר אכין לארוחת הערב”. – ובדבּרה ותמהר ותצא מן האולם, וקלמנטינה יצאה אחריה.

ופקיד חובלי המצפה ופאול יצאו אל החף ויבואו עד המצפה ויביטו אל הים ואל הקצף הלבן אשר ירבץ עליו, ויראו אניות אחדות מרחוק אשר שבו לכסות את פני הים, ואת אנית המלחמה הנחמדה למראה ראו עיניהם, והיא רובצת בתוך המים אל מול פני האי מעבר השני, ואת עגנה תשליך על יד אגֻדת אניות המשאבים.

“רק אין זאת כי ימים אחדים תשכון האניה במקום הזה בטרם תעזוב אותנו”, ענה פקיד חובלי המצפה, “כי לא תוכל לנסוע לבדה, בלתי אם במשוך אותה אניה אחרת אחריה, ואנחנו פה אין לנו אניה זולתי “הנשר”, והוא לא יעתק ממקומו אף כמלוא הצעד עד אם יצא דבר מלכות לצות לעשות כדבר הזה. ואולי יתן גוסטאף את “הנשר” ולא ישאל פי איש, כי הוא יערוב אותו בנפשו”.

עודם מדבּרים וסירה קטנה יצאה מאת פני אנית נפטון, והיא חותרת בחזקה לקרבה אל החוף. “מה תמהר הסירה לעוף!” קרא פאול כי השתומם על המראה בראותו את המדה הנכונה אשר לאנשי הסירה בהכותם את הגלים במשוטיהם, להיות משפט הסירה כמשפט עוף כנף אשר מדה נכונה לו בניד כנפיו ברחפו על פני המים. “אמנם כן הוא, הנערים האלה מבינים את אשר לפניהם!” ענה פקיד חובלי המצפה, ושניהם נגשו עד קצה החוף ויהיו נכונים לקראת הבאים.

ושני אנשים יושבים בתוך הסירה, מלבד המלחים אשר בה, ושניהם לבושים את בגדי השרד אשר לפקידי הצבא העושים מלאכה באניות מלחמה, ויהי האחד יושב על יד המשוט ומנצח עליו, והשני יושב על ידו ורובץ תחתיו.

“הפה המקום אשר נוכל לעלות, אדוני הפקיד?” שאל המנצח על המשוט.

“פה המקום, אדוני הסגן!” ענה אותו פקיד חובלי המצפה.

עוד שתים ושלש פעמים נשמע קול המשוטים בהכותם את המים, ואחרי כן נאספו המשוטים כאסוף צפור את כנפיה, והסירה עלתה על החול וישמע קול שריקה גדולה. וסגן הפקידים אשר בתוך הסירה קם וידלג על הכרכב, והוא קל ברגליו כאילה, ויהי כרגע על פני היבשה, ויגש אל פקיד חובלי המצפה ויברכהו בקול גדול ובשמחה רבה, ואת פאול ראה ולא ידע מי הוא. “הנה זה רֵע טוב ונחמד היושב עמנו בזה!” קרא פקיד חובלי המצפה בהציגו את פאול לפני הסגן, ולא הוסיף על הדברים האלה דבר. והסגן שׂם את ידו אל מגבעתו לאות ברכה ושלום, ועפעפיו בחנו רגע אחד את מכּרו החדש. “חי אלהים אם עינים תרוטות לאיש הזה!” דבּר פאול אל לבו, וישב לאישׁ את ברכתו אל חיקו ועפעפיו בחנו אותו גם הוא.

והסגן שב ויפן אל הסירה ואל האיש אשר ישב על ידו.

“ואתה אדוני הדוקטור”, קרא אליו, “האם לנצח תשב ולא תעזוב את הסירה?”

“גם לנצח אשב וגם לא אעזוב את הסירה עד אם ישא אותי איש מזה על שכמו!” ענה איש וקולו כקול עוף מצפצף.

“כי עתה קרא לך איש ונשא אותך!” קרא הסגן וישחק בקול גדול. – ואולם גם על שפתי פאול נראה כמו שחוק ברגע אשר הביטו עיניו בתוך הסירה איש קטן וקצר רגלים אשר ראשו על כתפיו גדול מאד מאד, והוא בידיו וברגליו עלה על המושב אשר בתוך הסירה ויתרפק על שכם אחד המלחים, והמלח נשא אותו ויציגהו על פני החול אשר על היבשה.

“שלום לנִמלט ממוקשי המות;” נאנח הקטן אחרי הציגו את כף רגלו על פני החול.

– “ומרעיו הטובים לא נעדר אף אחד!” מהר פאול לכלות אחריו את מחצית הפסוק השנית.

“היֵה את אשר תהיה, אדוני הנכרי”, קרא האיש הקטן והנפלא, “ואולם אנכי אשמח מאד כי מקץ שנתים ימים מצאתי לי איש אשר פסוקי הומירוס שגורים על פיו בכל עת. כי על כן כורת אנכי עמך ברית רֵעים כיום הזה!” ובדבּרו וישם את זרוע ידו האֻרכּה תחת זרוע יד פאול, וידד אחריו כאשר ידדה האוז בלכתו, ויבואו עד בית פקיד חובלי המצפה.

וקלמנטינה והדה עומדות בגן הקונכיות בבוא אורחת האנשים, והשמש אשר שבה להאיר את פני הארץ שופכת את גלי אורה האחרונים על פני הנשים השתים הנחמדות למראה והלבישה אותן ארגמן.

“הנה שתי בנותי!” קרא פקיד חובלי המצפה, כי זה משפטו תמיד לחמוד לו את הלצון הזה בהציגו את שתי הנשים לפני איש זר, ואחרי כן פנה ויור על שני האנשים החדשים אשר באו ויאמר: "הנה סגן הפקידים מפקידי חיל הים ושמו הֶלם, ואחריו הדוקטור – – ”

“אֲמַדֵּיוּס שְׁוַרץ!” מלא הקטן אחריו בראותו כי לא שגור שמו על שפתי פקיד חובלי המצפה.

וסגן הפקידים השתחוה לפני הנשים, ואל הדה אמר: “אכן שמחתי מאד לשוב להתודע אל נפש איש אשר התודעתי אליה זה כבר”.

“ואני צר לי מאד כי נבצרה ממני להגיד גם אני כדבר הזה” צפצף הדוקטור בקולו וישתחוה גם הוא ואת כף ידו שׂם על לבו, ובהשתחוותו השח את ראשו מאד, עד כי האמין פאול כי עוד מעט והדוקטור הקטן יהפך כלו והיה מֻצב על ראשו הגדול.

“ואַתּ, הדיה, העודך זוכרת את הסגן?” שאל פקיד חובלי המצפה.

“אמנם כן”, ענתה הדה ופניה האדימו מאד.

“כי עליך לדעת”, הוסיף פקיד חובלי המצפה על דבריו, “אשר החלף החליפה אותך בתי בראשונה ברעך בּזַנדבּרג”.

“אכן הדמיון אשר בין שניהם איננו נכון היטב!” ענה אחריו הדוקטור.

ופני הדה האדימו עתה שבעתים מבראשונה.

“ואולם נפשי יודעת מאד את פשר הדבר הזה”, ענה הסגן גם הוא, “כי אני וזנדברג היינו תמיד איש על יד אחיו בשבתנו בס', ואני הנה הסכנתי זה ימים רבים אשר איש לא ישים אלי לב בעוד רעי הנחמד הזה לנגד עיניו”.

“האין את נפשכם לבוא הביתה?” שאלה קלמנטינה, “הלא ארוחתנו החמה תשחת אם לא נמהר לאכול!”


 

XXV

ופאול עודנו עומד בגן הקונכיות ומביט אחרי האנשים ההולכים ורואה את המעשה אשר הם עושים בשבתם איש איש אל השלחן, והוא בנפשו טרם ידע כי הוא מביט ורואה. אז שבה הדה אל הדלת ותקרא: “למה זה פגרת מלכת אחרינו, שכני?” ופאול ענה: “הנני!”, ואל לבו אמר: “כלה היא ונחרצה!”

אכן מצא פאול את הקשר אשר בין גרהרט ובין הדה בסתר, אחרי אשר התבונן אליהם ויחקור אותם מעט, וזה הדרך אשר הלך בו למצוא את החידה, באמרו בלבו לאמר: הן לא יתכן כי נערה כהדה, אשר כל יפֶה יקח את לבה מאין כמוה, לא תחשק נפשה באיש יפה כגרהרט, אשר גם הוא לא ראו עוד עיניו איש יפה כזה בכל הארץ. לכן אם שכחה הדה אותו, אז אות הוא כי בחשבון ובזדון חפצה לשכוח אותו, וזה הדבר: אוהב גרהרט אותה, ורק היא לא תאהבנו; או הדה אוהבת אותו ורק הוא לא יאהבנה – ושני הדברים האלה גם יחד רחוקים מן האמת; או שניהם אוהבים איש את אחיו, ורק סבות נאמנות להם להסתיר את דבר האהבה הזה עד בוא מועד נכון – והוא דבר הקרוב מאד אל האמת. ומלבד כל זאת ידע פאול את נפש שכנתו היטב, ולכן לא נסתרה ממנו מבוכתה אשר באה עליה פתאם בבוא גרהרט, והוא זכר פתאם גם את כל אשר שאלה בדבר אנית נפטון, ואת אשר חרדו כל עצמותיה ברגע שמעה מפי המלח כי האניה אשר באה עליה השואה היא נפטון – ולכן הבין כי אין עצה עוד, וזה הדבר אשר המריץ אותו לקרוא את קריאתו לאמר: כלה היא ונחרצה!

אז בא אל האולם וישב על מקומו אשר על יד הדה כפעם בפעם, וגם ברגע אשר התפעם לבו בקרבו עד בלי די לא הועם אור פניו ולא חדלו עיניו מלבת אשן ולא סר הצחוק מעל שפתיו. אמנם אהב פאול את שכנתו מאד; ואולם לא מסכה אהבתו בקרבו רוח קנאה ולא הכתה אותו בסנורים מהביט ומהשתומם על יפי האיש הנחמד אשר לבו הגיד לו עליו עוד ברגע הראשון כי הוא הצר הבא להסיג את גבולו. ונפש פאול ינקה את מתק חמדת האיש, כאשר יינק הצמח הצמא את הגשם היורד מן השמים, וישתכר ממראה עיניו, וימלא לבו את יפי האיש, ויתענג ויהי כאיש אשר לא תקום סערת לבו לדממה בלתי אם במצאו את סתרי תענוגותיו בחיק הדת אשר נתן לו אלהיו או בחיק האהבה ברגע אשר תגדל עד בלי חק. “אמנם”, אמר בלבו ועיניו לא חדלו מהיות תלויות אל פני האיש – “לא חרפה היא להֶקְטור אם אֲכִיל הוא המכניע אותו! הנה פה נבראה בריאה היפה שבעתים מכל מעשה אשר יעשה החרש או החושב, ויש אשר תּברא בריאה ואלפי אנשים יקחו ממנה איש איש את חלקו, ופה ירדו כל החלקים האלה על קדקד ראש האחד. מה נחמד קדקד הראש הזה! מה ייף בנועו אנה ואנה ממעל לצואר החסון הזה! מה נאוו התלתלים השזופים האלה המכתירים את קדקדו זה! מה יפים תוי פניו אלה, אשר גם באין להם זקן לא ינכרו את אותותיהם כי איש חיל הוא האיש! ומה יתאימו ומה יקבילו הפנים האלה אשר שזפה השמש אותם אל העינים השחורות האלה אשר אש תמיד יוקדת בהן!” – ופאול הביט כה וכה לראות אם אין איש אשר ישתומם גם הוא על יפי האיש כמוהו, ולא ראה בלתי את קלמנטינה, והיא שחקה אליו בהבינה את שאלתו אשר האירה מתוך עיניו לאמר: האם לא יפה האיש הזה? – אבל הפקיד אשר על חובלי המצפה לא ידע דבר מכל הדברים אשר מגע להם ומשא להם על דבר היפי, והאיש היפה מאֶחיו לא היה בעיניו גם איש טוב מאֶחיו, ואף כי איש חובל טוב. וגם בסגן הפקידים הזה לא ראה כל יתרון בלתי אם אשר הוא איש חובל העושה את מלאכתו באמונה, ועוד לו רק היתרון, כי יושב הוא ושומע את כל ספוריו מראשית ועד אחרית. והדה גם היא בכל עת שבתה אל השלחן היתה כמתנכרה, אשר לבה ורוחה נתונים רק אל שכנה היושב על יד ימינה, הוא הדוקטור הקטן והנפלא, אשר אוצרות התֻלים נחמדים אצורים בראשו הגדול ואשר ידע לספר את התליו אלה ברוח שוקטת וברוב תּם עד כי ישחק כל השומע. וגם קלמנטינה שכחה את כל תלאותיה ותשחק כפעם בפעם; והדה גם היא אשר החרישה ואשר פניה הלבינו ברגעים הראשונים שבה לאיתנה ותלבש אותה רוח גיל וששון ולצון ומהתלות, ויש אשר ענתה על הלצון אשר חמד לו הדוקטור, ויש אשר התגרתה בו לעורר את התליו בחזקה, ויש אשר הביאה אותו אל משעול צר באין דרך לנטות, עד כי השתאה לה גם פאול, והוא הן הסכין עם הנערה ועם שכלה הנמרץ. אז תתאמץ למשוך אחריה גם את פאול, לבעבור יפתח פה וידבר גם הוא, ותשמח מאד בראותה כי כאשר שאלה כן היה, ופאול הוסיף על הענין אשר שׂמה לפניו, וידבר את דבריו ברב חנו המיוחד לו, עד כי חדל כל איש מדבר ותהיינה אזני כל האנשים קשובות רק לו לבדו. – וככלות ארוחת הערב, והדה הוסיפה להתעולל את עלילותיה אשר הסכינה בהן במשובתה הגדולה, ויהי הם מדברים רגע אחד בקלפים ובלהטים שונים אשר יעשו אנשים נבונים בקלפים, וגרהרט אמר כי אין כרעהו דֵיוּס – כי קצר את שמו אמדיוּס ויקרא לו דיוּס, תחת אשר קצר גם זה את שמו גרהרט ויקרא לו הַרט – איש אשר ישכיל כמוהו לעשות להטים בקלפים. והדה לא הרפתה עוד ממנו, עד כי לקח לו הדוקטור צרור קלפים, ויחל לעשות את להטיו ולא חדל, והדה לא עזבה אותו עד כי הגיד הדוקטור כי המעשה אשר הוא עושה עתה הוא האחרון ואחריו לא ידע עוד דבר. וככלות כל הדברים האלה, ותהי עצת האנשים אשר בבית להחל לנגן ולזמר, ויחלו כלם את פני הדה, והדה היתה כלא שומעת עד תּם כל האנשים לחלות את פניה, ואחרי כן ישבה אל העגב. ותקח לה את אחת המנגינות הנושנות אשר אין לה טעם ואשר אין לה הדר, ותחל לנגן אותה ברב מחשבות ושום שכל, ואולם פתאם הסירה את ידה ותחדל בתָּוֶךְ, ותקם ותקרא: עתה מצאתיה! עתה מצאתיה! ותמהר אל השלחן ותקח את הקלפים ותעש את כל המעשה אשר עשה הדוקטור באחרונה, לא חסר דבר. ואחרי כן שבה אל העגב שנית לנגן, ואולם כמעט רגע חדלה שנית, ותאמר: אין את נפשה לנגן עתה, כי אם זמר תזמר. ואולם כלתה לזמר את מחצית אחת מזמירותיה היפות, אשר ענה עליה גם פאול כי לא השכילה מעודה להיטיב זמר כאשר זמרה הפעם, והדה חדלה פתאם ותאמר: רק נחר גרונה עתה, וקולה הצרוד לא יהיה למפגע לאזני השומעים בלתי אם בזמרה זמרת־מִשנה עם אחד האנשים יחדו.

“מי איש מכּם אשר מצאתי חן בעיניו להלָות אלי ולזמר עמי יחדו? התזמר אתה, אדוני הדוקטור?”

“מה אני כי תלעגי לי, גברתי!” ענה הדוקטור והוא נבהל ומשומם.

“ואתה אדוני הסגן?”

“צר לי מאד כי לא אדע לזמר”.

“ואולם אתה שכני הן לא תעזוב את שכנתך בעת צרה!”

“בי, גברתי הדה, הלא ידעת גם אַתּ כי אין שירים שגורים על פי בלתי אם ששת שירי המשנה אשר שר לנו מֶנְדֶלְסְזוֹן, והם הן חדלו זה כבר מהיות חדשים”.

“אין דבר, שכני, רק גשה נא הלום. אכן ידעת גם אתה כי לא יאמר נושן לדבר אשר יֹפי לו. הנה פה לפניך השיר: “פֶּרַח הָאָבִיב קוֹל יִתֵּן” – ואולם לא יקביל השיר הזה אל תקופת השנה. אכן הנה פה: “הוֹי, לוּ בַמִדְבָּר רָאִיתִי בַסְּעָרָה אוֹתֵךְ, בַּסְּעָרָה אוֹתֵךְ” – והוא יפה עד מאד. ואתה לוּ תחפוץ כי אז תשיר: “הוי, לוּ בַגִּבְעָה רָאִיתִי”, כי יושבים אנחנו פה על פני הגבעה”.

אז שרו שניהם את השיר הזה יחדו.

"מה הטיבות לזמר, שכני! אכן חטאה גדולה תחטא לנפשך כי לא תעשה דבר למען קולך היפה. ואני מיום מחר נכונה אהיה ללמדך את חקות הזמרה שעה אחת ליום. ואולם הנה השיר השני: “מִי יִתֵּן וְאַהֲבָתִי תִשְׁתַּפֵּךְ” –

והם שרו את שני בתי השיר הראשונים, ואלה דברי הבית השלישי:

"וְעֵת עַל מִשְׁכָּבֵךְ בַּלֵּילוֹת

סִגַּרְתְּ אֶת עֵינַיִךְ כִּמְעָט,

אָז תִּרְדֹף תְּמוּנָתִי אַחֲרַיִךְ

אַחֲרַיִךְ בַּחֲלוֹמֵךְ בַּלָּאט".

“הלא נכונה זמרתם!” קראה קלמנטינה בראותה כי עמדו פתאם גם שניהם מזמר. ואולם פאול בזמרו את הבית הזה זכר פתאם את חלומו אשר חלם היום אחרי הצהרים ואת אשר רדפה תמונת הדה אחריו בחלומו, והדה גם היא זכרה את חלומה אשר חלמה בשבתה בסכּה.

“אמנם כן, נכונה זמרנו” ענתה הדה, “ורק קולנו לא היה קול ערב”.

“כי עתה החלוּ שנית את השירה הזאת”, התחנן אליהם גרהרט.

“לא נעשה כדבר הזה”, ענתה הדה. “הן נשחת הרֹשם הראשון, ואתה הלא ידעת כי הרשם הראשון הוא הטוב בכל עת”.

אחר הדברים האלה והאורחים קמו ללכת, והסגן טרם ילך יחלה את פני אנשי הבית להועיד מועד אשר יבואו גם הם אליו אל אנית נפטון. ופקיד חובלי המצפה ופאול קמו לשלח את האורחים, וילכו עמהם עד החוף. – והלילה ליל בהיר בשחקים, אשר ישפוך הירח את שפעת אורו עד בלי חק, ונוסף על האור הזה גם אור המנורה העולה מרחוק מאנית המלחמה.

וקלמנטינה והדה נותרו לבדן בבית.

“רק זרות ראו עיני בך ביום הזה”, אמרה קלמנטינה.

“חי אלהים אם ידעתי”.

“אכן רב לנו!” קראה קלמנטינה “ורק אחת לא אבין ואותה אשאל: מה זה היה לך כי לא הגדת לי דבר על אֹדות סגן הפקידים הֶלְם עד היום הזה?”

“מה היה לי להגיד לך?”

“הן יפה האיש כמלאך אלהים, עד כי לא יתכן אשר עלמה היודעת את חקות היפי תראה את פניו ולא תאהבנו אהבת מות, ולו רק לימים אחדים – –”

“הבאמת יפה הוא ככל החזון הזה?” ענתה הדה – “אכן אזכרה עתה כי כדברים האלה שמעתי עליו גם אז. ואני אמנם אביט את מראהו מחר ואבחן אותו ואראה אם כן הוא. היפה הוא מפאול?”

“אמנם הדה”, ענתה קלמנטינה ותשחק, “רק האהבה תשים שאֵלה אשר כזאת בפי נערה”.

“האהבה למי?” שאלה הדה – “האם האהבה לסגן הפקידים, אשר יפה הוא על פי דבריך, ואשר רוחו איננו רוח כביר, כפי אשר חשבתי אני, או האהבה לפאול, אשר מראהו רע, לפי מחשבתך, ואשר רוחו רוח גדולה, לפי מחשבתי?”

“אולי האהבה לשנים יחדו”.

“אולי רק זאת. אכן אחת תדע נפשי ואותה אגיד: רק האיש אשר ימצאו בו יתרונות שני אלה גם יחד אותו תוכל נערה כמוני לאהבה. ועוד לי זאת ואַתּ גם אַתּ הגדת לי היום אחרי הצהרים כי נבצרה ממנו לאהבה שני אנשים גם יחד”.

“ובמשפטי זה אחזיק, ולכן השמרי לנפשך!”

“מפני מי אשמר?”

“מפניך אַתּ!”

והדה נתנה בשחוק קולה; ואולם בהיותה אחרי כן לבדה בחדרה סגרה את הדלת אחריה ותתנפל על משכבה, ותשא את קולה ותבך בכי גדול.


 

XXVI

“הידעת, הרט”, אמר הדוקטור דיוס אל רעהו בשבתם בערב ממחרת היום בסירה לשוב לאנית נפטון – “הידעת למי עתה תקוה נאמנה ללכוד את לב יפתך השובבה, כי תאבה ללכת אחריו ולהיות לו לאשה?”

“אין זאת כי לי יש תקוה”.

“לא כן”.

“כי אז רק לפאול תקוה”.

“לא כן”.

“ובכן אפוא למי תקוה?”

“לי אני. לו רק היה עם לבבי לפתוח את פי הגדול, כי אז נכונה תהיה ללכת אחרי גם מחר.”

“אכן צדקת”, ענה גרהרט וישחק בקול גדול – “אבל ידעתי את הרוח הנדיבה אשר תסמכך, עד בלתי תוכל לראות ברעה אשר תמצא את רעך, ולכן מפניך לא אירא; ואולם כמוך כן פאול, כי גם מפניו לא אירא”.

“לפני שבר גאון, הרט מחמל נפשי!”

“ואיש אמיץ אוסף שלל, דיוּס מחמל נפשי!”

“אבל מדוע אין אתה שואל מעם הדה כי תדבר אליך בשפה ברורה?”

“יען כי לא חפצתי להיות לה לנֹגש ויען כי חשקה נפשי להראות לה כי רק אל בחירתה אשר תבחר מלבה תלויות עיני, לכן החרשתי. כי איך אסמך על אוצר אהבתה, ולבי ידע אשר יש יום והיא תוכל להוכיח אותי לאמר: רק גנב גנבת את האוצר הזה? אם יש דבר אשר אחפוץ כי לי יהיה, אז אין לי עצה בלי אם לכבוש אותו לי כאיש; וכאיש תהיה גבורתי בקומי להגן על נחלתי זאת כי לא תאבד עוד ממני עד נצח”.

“אבל אֵיך תדע הדה כי עוד אוהב אתה אותה עד היום הזה? הן בחכמה גדולה כרתם ברית לאמר, אשר כל איש מכם יעשה את הישר בעיניו ואשר לא תהיו גם שניכם קשורים איש אל אָחיו, כי על כן אמרתי: רק טוב תעשה לוּ תבוא עתה ותדבר אליה בשפה ברורה”.

“אכן נשגב ממך דבר אשר כזה ואתה לא תבין אותו, דיוּס חמדת לבי! כי כנכון השמש בשמים כן נכון הדבר כי תדע הדה אשר עוד אוהב אנכי אותה, וכמו שמעו אזניה מפי גם היום אלפי שבועות חדשות בדבר אהבתי!”

אבל אם בכל אלה אוהבת היא את פאול יותר ממך?"

“כדבר הזה לא יהיה לנצח!”

“מדוע?”

“יען כי לא יאהב אדם בתאות נפש בלתי אם את זה אשר יהיה לו למלוּאים לתכונתו ולנפשו. האהבה איננה מן הדברים אשר יברא לבּנו לו מרב מותר, כאשר יחשבו רבים, כי אם מחסרון רב. ואולם לא כן פאול, כי כל היתרונות הטובים אשר אנחנו מוצאים בהדה, אותם אנחנו מוצאים גם בו, וכן מוצאים אנחנו בו גם את כל חסרון אשר אנחנו מוצאים בה, עד כי יהיו איש לאחיו רק כמים הפנים לפנים, ואולם מלא לא ימלאו איש את תכונת נפש רעהו להיות למלואים איש למשנהו”.

“הכֹה יהיה משפט האיש בעיניך?”

“רק נכון המשפט הזה! הן דומים השנים איש אל אחיו גם בכל מעשיהם והליכותיהם ודבריהם. האם לא שמת אל לבך כי משפט אחד לשניהם גם בהרימם פתאם את ראשם מקצר רוח ברגע אשר יחפזוּ לדבּר, ומדַבּרים אחרים יהיו להם למעצור? אכן דומים השנים איש אל אחיו גם בתנועותיהם המלאות חן וגם באָרחם וברבעם, ואף צליל קולם אחד הוא, ועל פי הדברים האלה לא יהיו בעיני הרואה בלתי אם כאָח ואָחות; ולכן אהבתי את פאול, וירא לא אירא אותו!”

“מי האיש אשר אתה תיראנו!”

“את האיש החזק ממני, אותו אני ירא; ואולם פאול איננו חזק ממני. פאול חכם ממני שבעתים, אבל אנכי חזקתי ממנו שבעתים ושבעה וכחי אתי ללכת עם החיים בקרי. הנה גם שניהם אינם יודעים מנוחה אף רגע אחד ונפשם עורגת ונכספת לדבר אשר לא ידעו גם הם מה הוא, ובהיותם קרובים איש אל אחיו ועלה גם כליון נפשם זה מרגע לרגע והתגבר והתאמץ עד לאין מרפא, עד כי יהיו למוקש איש לאחיו ועד כי תאכלם האש הזרה הזאת. ואולם אנכי גם כח וגם גבורה לי, וברגע אשר ימצאני פגע רב לא תרחפנה עצמותי ולא תסור ממני שלותי, כי כח לי לשאת ולסבול. רק איש כזה טוב להדה, ולא איש אשר רוחו רוח אלהים והוא חולם כל היום בהקיץ. – אכן צר לי כי לֻקחה קלמנטינה לאיש זה מאז, כי היא האשה אשר טובה היתה לאיש כפאול”.

“לכו חזו נא את החורים והפחות האלה!” צעק פתאם הדוקטור, “אין דבר מרום מנגדם, ואם ימצאו את הנבחר מכל נבחר, ואמרו: נעשה נא חסד עם זה ולקחנו אותו לנו. ויען כי פַחוֹתַי וחורַי הצעירים האלה אינם רָעֵי תאר וְרָעֵי מראה עד בלי חֹק, לכן יאמינו כי בני אלהים הם אשר אין להם לעשות דבר בלתי אם לבקש בבנות הארץ היפות ולבחר להם את אשר תמצא חן בעיניהם. אבל אנחנו הנבזים והנמאסים אשר על פני האדמה אין עין תכלת אשר תביט אלינו ברחמים ואין פֶּה עשוי מעשה שושנה אשר יִכוֹן לקראתנו לנשק לנו ואין שדים צחורות כשלג אשר תקראנה לנו. הוי שאול ואבדון! מה חטאנו ומה פשענו כי רק אנחנו נקום מן המשתה הגדול אשר עשתה האהבה בטרם נאכל ובטרם נִשׂבע! – אמנם כן, יפה היא בהדר קומתה אשר דמתה לארז וברב שערותיה העשויות תלתלי זהב ובעיניה המלאות תכלת אשר תָּפֵקְנָה רק יגון! לוּ יחיה או לוּ ימות איש למען אשה כזאת באהבתה אותו, וידע גם הוא כי לא לחנם ילדתהו אמו!”

כן צעק הדוקטור וכן הניד בזרועות ידיו הארוכות וכן הטיל את קדקד ראשו הגדול אנה ואנה, עד כי היה לזוָעה.

וגרהרט ידע זה שנים אחדות את משפט האיש הזר והנפלא הזה, אשר זה דרכו מאז להיות כלץ לועג לכל דבר למראה עינים ולמשמע אֹזן, ואשר רק לפעמים בערה בו אש קנאה גדולה לפתע פתאם ותהי על שפתיו כנחל שוטף גפרית; ואולם גרהרט לא ידע ולא זכר ברגע הזה בלתי אם את הדה לבדה, ויחשוב כי גם הדוקטור ידבר בה, ועל כן היה כמשתומם וישאל: “האם באמת יפה היא ככל החזון הזה?”

“הוי, אלהים אלהי שמים!” קרא הדוקטור, “רק עם לא עז כל האוהבים האלה, אשר אזנים להם ולא ישמעו ועינים להם ולא יראו. שמרוּני נא אַתּם מהיות גם אני כמוהם!”

“אבל בנפשי אדמה כי לא רב עוד המקום בינך ובינם, וכי עוד מעט והיית כמוהם גם אתה!”

“אנכי?” קרא הדוקטור דיוּס וקולו שב להיות כבראשונה ושפתיו מלאו לצון כמשפטו תמיד – “אנכי! הגם אנכי הנני איש לאהבה?”


 

XXVII

בלילה ההוא וקלמנטינה באה עוד אל הכפר לראות את החולה; כי חִלתה קלמנטינה את פני הדוקטור דיוּס לבוא ולראות את שלום החולה, והדוקטור בא וגם אמר כי בשובו אל האניה ימהר לשלוח משחת סמים למרוח אותה על המכה כרגע, כי אין לחכות אף מעט, ואף הקים את אשר אמר וישלח את הסמים אשר דבּר, והסמים הובאו אל קלמנטינה ברגע אשר קמו אנשי הבית לעלות איש איש על יצועו; ולכן קמה קלמנטינה ולא הגידה לאיש, ותלך ותבוא אל הכפר בנשף בלילה, ותמצא את החולה והנה כבדה עליו מחלתו מבראשונה, ותשב שם עד אחרי חצות הלילה, ובשובה לא האיר עוד הירח לה, והיא הולכת לאטה ועוברת לבטח את נתיבות הכפר אשר ידעה אותן גם בחשך. ופתאם והנה תמונת אדם יוצאת מתוך הצל אשר לאחד הבתים, ותעבור התמונה לפניה ותתיצב בדרך לקראתה. וקלמנטינה חשבה כי אחד החובלים הוא מחובלי המצפה, ותהי שוקטת ולא יראה רע, ותקרב לתֻמה עד המקום אשר שם התמונה, ותקרא: “שלום בלילה!”, ותאמר לעבור.

“שלום בלילה, גברתי!” ענה קול האיש לבית עלצע.

והדבר היה בפתע פתאם, כי לא קותה קלמנטינה לראות את האיש הזה במקום הזה ובשעה הזאת, ולכן לא קם רוח גם בה, ורק בעמל רב מנעה את שפתיה מהשמיע קול זעקה.

“האתה פה?” אמרה וקולה לא נשמע כמעט, ותמהר ללכת.

“כן הוא!” ענה אותה האיש לבית עלצע וימהר גם הוא ויהי כצל על יד ימינה – “הנה שבתי אל המקום הזה, כי יקציר כליון נפש את כל דרך רחוקה. ואני ראיתי אותך בלכתך לבוא אל בית ריקמן, ואחכה אליך פה, כי עוד דברים בפי להגיד לך בטרם אעזוב אותך ואת המקום הזה לעולם, ואף יראתי כי לא תאבי עוד בחפץ לב לתת אותי לדבר אליך כאשר עם לבבי, לכן ארבתי לך פה. הוי, לוּ ידעת מה נורא לי הרעיון כי לנצח אפרד מעליך, לו ידעת מה נשאתי ומה סבלתי גם בימים המעטים האלה אשר נפרד הייתי ממך, כי אז נכמרו רחמיך לחמלה עלי! האם לא בלבך פנימה קם עלי מליץ יֹשר לדבּר עלי טוב? האם באמת יכל תוכלי לתת אותי ללכת, ואני הוא האיש אשר אותו קראת לפנים רֵעַ ואשר בצרתו היתה צרה גם לך ובשמחתו שׂמחתּ גם אַתּ? קלמנטינה, איך יהיה כדבר הזה והוא לא יתּכן! עזבי נא את גאותך אשר לך לא תשפות שלום ואותי תכאיב עד בלי חק! אמרי נא לי כי לא נחשבתי בעיניך כאיש אשר גם בהיותו וגם בלכתו לא יוּשם אליו לב! ואם רם לבך עד בלתי יכלת לדבר אלי כדברים האלה בפיך, כי אז תני לי אות לבעבור אכיר בלחץ כף ידך החמה כי עוד מליץ לי בתוך לבך פנימה. הוי, קלמנטינה, אשר אַתּ היית כאֵם רחמניה לכל כואב ולכל מר נפש, איך תהיי אכזריה לאיש אשר רק זה פשעו האחד כי אוהב הוא אותך”. ובדברו את הדברים האלה וישלח את ידו ויחזק בימינה ויאמר להקריב אותה אל שפתיו.

אבל קלמנטינה מנעה את ידה ממנו בחפזון וכל עצמותיה חרדו מאד, ובכל זאת מצאה לענות אותו בקול איתן, ותקרא ותאמר:

“אם תגע בי עוד פעם אחת, אדוני, אז רק ממך תהיה שׂוּמה כי אקרא בקול גדול לעזרה, למען ישמעו אנשים ויבואו וידעו גם הם אותך ככל אשר ידעתיך אנכי עתה”.

“הוי, אֵל אלהי שמים!” קרא האיש לבית עלצע – “היכול תוכל אפוא האהבה, אשר – –”

“הרף מאמרים ריקים כאלה, אדוני”, קראה קלמנטינה ולא נתנה אותו לכלות את דבריו, “כי הם טרם יפעלו בנפשי את הפעולה אשר אליה אתה נושא את נפשך”.

וקלמנטינה החרישה רגעים אחדים. והאיש לבית עלצע נבעת מאד ולא ידע את אשר הוא עושה ואת אשר יעשה, ויהי הולך על צדה ומחריש גם הוא, ואחרי כן פתחה האשה הצעירה את פיה ותאמר:

“רק טוב הדבר כי מצאתיך פה וכי הולך אתה עמי. כי הנה דברים בפי להגיד לך, אשר אותם לא אדבּר ואשר לא אוכל לדבּר אותם בעוד אנשים אחרים נגדנו, ואתה שמע”.

“אמנם, גברתי הנכבדה”. ענה האיש לבית עלצע, "לא ידעתי – – "

“הגידה נא לי רק את הדבר האחד הזה”, קראה ולא נתנה שנית אותו לכלות את דבריו, "האמת הדברים אשר ספרה לי הנערה מרים קרַפט על כל המגע והמשא אשר היה בינך ובינה? – הנה אתה מחריש, וזה לי אות כי לא כזבה הנערה! ולכן אפוא אין לי בלתי אם לשאל עוד: מה אתה אומר לעשות לה עתה? – הן יכול תוכל לענות אותי כי המעשה אשר תעשה עתה נוגע רק אליך ואל נפשך, וכי לא נאוה לאשה להתערב בדברים כאלה, ואתה לא קראת לי; ואולם קוה קויתי כי לא תדבר אלי כדברים האלה. או האם באמת יש עם לבבך לתקן את עַוְלתך ככל אשר תוכל לתקן, ואת בת החובל העניה תקח לך לאשה, ואת הילד אשר במעיה – – "

“אי שמים!” קרא האיש לבית עלצע.

“ואת הילד אשר במעיה תאסוף אחרי כן הביתה לבעבור הסיר מעליו את קללת חרפתו? – הנה אתה מחשה, כי לא תחפוץ לעשות כדבר הזה וגם לא תוכל לעשותו, ואני הלא ידעתי את הדבר הזה גם בטרם דברי אליך. וגם הן לשאול תהפך ברית כזאת בין איש ואשה אם ככה היה ראשיתה! ולכן טוב לאשה לשאת כל צרה וכל חרפה וגם תבחר במות נפשה מהיות לאשה לאיש ההוא!”

“תהיינה נא חטאותי עד לאין מספר”, ענה האיש לבית עלצע בשפל קולו, “ואולם בין החטאות האלה לא יאָמר לי לנצח כי הייתי איש כילי וצר עין; ולכן ככל אשר תשיג ידי אעשה למען האשה ולמען הילד אשר לה, ולא ידעו מחסור”.

“ואחרי כי ידעתי אשר עתה יש לאל ידך לעשות”, ענתה קלמנטינה, “לכן קויתי כי עשה תעשה ולא תחדל, ואני הנני לעזור על ידך. הנה אנכי לוקחת4 עמי את מרים העירה, וְגַנֹּתִי עליה ככל אשר אוכל ולא יהיה שמה לחגא בעיני יושבי המקום הזה, והיה בלדתה את הילד וחי, ואכלכל אנכי את הילד הזה ואגדלהו, ואליך אתחנן וגם דרש אדרוש מעמך לבלתי היותך לי לשטן בדרך הזה, כי ידעתי אשר רק בדרך הזה יעשה טוב וחסד עם הנפש הקטנה החפּה מכל פשע עוד, ולולא ידעתי את כל זאת אל נכון, כי עתה לא מצאתי את לבבי לבקש מעמך את הדבר הזה. ואני הנני נשבעתי לך כי אעשה את כל אשר לאל ידי לבלתי היות הילד לכלמה ולחרפה לאביו בבוא עתו לבוא באנשים, וזכרת גם אתה ושׂמת על לבך כי יש יום ואתה תבוא לפניו והתודעת אליו, וכי לא נאוה לאָב כי יאדימו פניו בראותו את פני הילד היוצא ממעיו. ועתה הנה הקרבתי לבוא עד ביתי, ולכן אקרא לך לשלום בזה! הן נסע תסע מזה במהרה, ודברינו אלה היו הדברים האחרונים, ואני אודך הפעם גם על כל החסדים הקטנים עם הגדולים אשר עשית עמי בכל הימים אשר התהלכת לפנינו, והיה אם אמת דברת ואם בלב תמים תשאל כי אהיה בחושבי שמך, כי עתה הראני נא את חפצך זה על פי המעשים אשר תעשה. ועתה שלום!”

ובדברה את הדברים האלה ותמהר ותבוא הביתה בחפזון ואת הדלת סגרה אחריה, והאיש לבית עלצע עמד בחוץ רגעים אחדים על מקומו, ואחרי כן התעורר ויפן וילך לדרכו לאטו, ראשו יורד ארצה וידיו על גבו.

ובלכתו והוא חושב מחשבות רבות ולא ראה ולא שמע קול צעדי איש אשר עמד בצל אחד הבתים הקטנים המכתירים את החצר – כי באה קלמנטינה הביתה דרך החצר –, והאיש התחבא שם ויארב לו. והאיש הולך אחריו למן הבית ועד גבעות החול, ויהי תמיד רֶוַח אחד בינו ובין ההולך לפניו, ורק בעבור האיש לבית עלצע את הגבעה אשר שם סכּת הצופים, אז מהר האורב ללכת אחריו ויקרב אליו מאד, ויהי רק כפשָׂעים אחדים בינו ובין האיש. ואולם ברגע הזה והאיש לבית עלצע גם הוא מהר ללכת וישׂג את החובל אשר הוא מתגורר בביתו, כי שב החובל ברגע הזה מן המצפה. “האתה זה, בּוֹנְזַק?” שאל האיש לבית עלצע את החובל. “שלום בלילה, אדוני סגן הפקידים!” ענה החובל, “אֵיפה אחרת עד כה בנשף?” וילכו שניהם יחדו. – והאיש ההולך אחריהם עמד מלכת, ויבט אחריהם עד כי נעלמו במחשכּים, ואחרי כן אמר: “אם ככה הדבר, כי עתה נכַלה לחשב את חשבוננו למועד אחר, אדוני לבית עלצע!”


 

XXVIII

באנית קיטור נושאת מכתבים בא האיש לבית עלצע מן העיר, וירא סירת אחד החובלים וירד בה ויבוא אל האי, ובעת ההיא שב גוסטאף גם הוא מן העיר באנית חפזון ויבוא עד “הנשר”. – והדברים אשר שמעו אזני גוסטאף מפי פאול אז בלילה בהיותם על פני החוף פעלו פעלה גדולה בלבו, והאמונה הגדולה אשר האמין פאול בקלמנטינה ובתמתה ובאהבתה לאישה שבה ותּחיה את הבטחון אשר כמעט הועם כּלו בלב גוסטאף, ומוסר תוכחתו גם הוא אשר יסר אותו בדברים נמרצים פקח את עיניו לראות ולדעת כי לא טוב המעשה אשר הוא עושה עם קלמנטינה. אז ראה בעינים פקוחות את המגע ואת המשא אשר בין קלמנטינה ובין סגן הפקידים, והנה משפט אחר להם. “אכן צדקו דברי פאול”, אמר בלבו, כי הסכלתי לעשות בסגרי את לבי לפניה ואפן ממנה ברגע אשר לא ידעה גם היא עוד כי מצא האיש הזר חן בעיניה. ולכן אני לבדי הייתי לסבה כי היה הזר הזה למודע לה, והמודע היה לנאמן ביתה. ואולם לו מהרתי לקדם פני הרעה בטרם באה להרוס את אשיות ביתנו, ואותה לא עזבתי לנפשה, כי עתה לא באתנו כל זאת". – והוא התאזר לשוב מדרכו במהרה, ויהי כל חפצו לדבּר אליה בשפה ברורה ולתת גם אותה לדבּר אליו ולהגיד לו את כל לבה, ולא יחכּה עוד, וסרו העבים מרקיע השמים ושב האור להיות כבראשונה. ורוח הקנאה אשר קנא לאשתו נפחה באש אהבתו הגדולה ותהי ללהבת שלהבת גדולה אשר לא חדלה עוד. אז ערגה נפשו פתאם אליה לראות את פניה ולדבּר אליה ולחלות את פניה כי תסלח לו – ולא יכול לחכות גם רגע עוד. ויהי בהיות הלילה ואנשי הנשר עלו כלם על משכבותיהם, אז ירד גוסטאף בסירתו הקטנה לבוא אל הנדור, ויעל מן החוף ויבוא עד החצר, ופתאם והנה תמונות אנשים שנים עוברים את הגבעה, והם נדברים איש אל אחיו בקנאה גדולה. וגוסטאף מהר ויתחבא בתוך החומה, פן תראינה אותו עיני איש זר בשעה הזאת. והשנים הולכים הלוך וקרב ועוברים על פניו – ואזנו שמעה את קול קלמנטינה בדבּרה. וקלמנטינה מדבּרת בקול דממה ובקנאה גדולה, ולא יכול לשמעו בלתי אם מלים מפרדות אשר לא מצא פתרונים להן. והאיש ההולך עמה הוא האיש לבית עלצע. והם בבואם עד דלת הבית ויעמדו שם רגעים אחדים עוד, ואזניו שמעו “שלום!”, ואחרי כן “ועתה שלום” ואת קלמנטינה ראה בבואה החדרה; ואת האיש לבית עלצע ראה בלכתו, והוא מתמהמה ומהלך לאט. – ובכן הנה ראו עיניו את האיש לבית עלצע בנשף באישון לילה בלכתו לבדו עם אשתו – ואשתו המחרישה תמיד נהפכה לאחרת, כי הרבתה לדבר ופיה היה כנחל איתן, עד כי לא היה מועד לְרֵעָהּ לדבר גם הוא – ולכן אפוא הנה באו כל הרעות אשר נִבּא לבו תמיד! הֻכּה ביתו לרסיסים עם כל שלוָתו ועם כל שלומו ולא יֵרָפא עוד לנצח! – והאיש החזק לא מצא כח לעמוד על רגליו מֵעָצְמַת המכה אשר הֻכּה פתאם, ויהי ראשו עליו כגלגל לפני רוח, ויאחז בחומה ויסמך בה לבלתי נפול ארצה. ואחרי כן התעורר והתעודד, וכל קרביו בו צעקו: נקמה! נקמה! וימהר וילך אחרי האיש אשר גנב את שלומו – ורק ברכה היתה עם האיש לבית עלצע כי מצא ברגע הזה את החובל השב מן המצפה, כי רק מן הדבר הזה היתה סבה כי לא כֻבָּה עוד נר חיתו. וגוסטאף לא הביא עמו כל נשק וכל כלי מלחמה, ורק קנאתו מסכה בקרבו רוח עועים ורוח שגעון ורוח חמה עד להשחית, והוא איש אמיץ בגבורים, ואויבו איש דל ורפה ידים מרב תתו את חילו לנשים, ולוּ נלחם עמו איש לעמת איש, כי אז טרף אותו באפו כאשר יטרוף האריה את הנמר אשר תחת פרסותיו. – ואולם תקות גוסטאף לא באה הפעם, והוא שב אל סירתו כאשר בא, ומשם חָתַר ויבוא אל הנשר, ולבו מלא קצף ומרורות וחמת נקם, ויהי הדבר אשר חרץ בלבו לאמר: לחמול על האשה אשר בחיקה שכב ואשר היתה לאם לבנו, ורק את האיש המתעה אשר התעה אותה ישחית והאביד אותו מתחת פני השמים.

ממחרת היום בבקר וסגן־הפקידים גרהרט ורעהו הדוקטור דיוּס יצאו לבוא אל הנשר, כי שמע גרהרט אשר שב גוסטאף מן העיר, ולכן אמר לבוא לפניו לקרוא לו לשלום ולהודע אליו, וגם היה עם לבבו לשאל את פיו אם יתן להם את הנשר, והוא בנפשו יערבנו. כי הֻכה נפטון מכה גדולה בהיות הסערה, ויהי הדבר נחוץ להביא את האניה אל החוף עד מהרה. וגוסטאף קדם את פני הבאים באהבה וברחמים רבים, וגם ענה כרגע כי נכון הוא לתת להם את האניה כאשר שאלו, ורק חכה יחכה עוד סגן־הפקידים עד יום המחר השלישי, כי אז תשלם מלאכת המשאבים הנועדה לשנה הזאת, ולא תהיה עוד כל מלאכה לאנשי האניה.

ואחרי כן חלה את פני האורחים לשבת עמו אל השלחן לשתות, והם ברכו אותו על חסדו זה, ויגידו לו אשר לא יוכלו לשתות עמו, כי פצו את פיהם לשוב אל הנדור ולאכול שם בצהרים, ושם יחכו אליהם; וגם שאלו את פי גוסטאף אם יבוא עמהם גם הוא אל הנדור, וגוסטאף הגיד להם אשר לא יבוא עמהם עתה ורק לפנות ערב יבוא, ויבקש אותם להגיד כדבר הזה גם לקלמנטינה, ומכתבים נתן על ידם לתת אותם על יד פאול, ואותם הביא לו מן העיר בשובו; ואחרי כן קמו השנים וישבו בסירה ויחתרו לבוא אל הנדור.

ובבואם אל הנדור וימצאו שם שני אורחים חדשים, את האיש לבית עלצע ואת אדוני האחוזה, כי בא גם אדוני האחוזה בעצם היום הזה. וגרהרט הגיד לקלמנטינה את כל הדברים אשר דבר גוסטאף, ואת המכתבים נתן על יד פאול, ואת דבר גוסטאף ספר באזני כלם ואת החסד אשר הוא עושה עמו, כי נותן הוא לו את הנשר, והיתה לאל ידו לנסוע מזה ביום מחר השלישי.

“ואני הנני נוסע מזה ביום מחר”, ענה אחריו האיש לבית עלצע, “כי רעי הנצב עמי בזה חשקה נפשו להביאני גם אל ביתו אשר בשדה אחוזתו, לשבת עמו שם ימים אחדים בטרם עזבי את המדינה הזאת, ועלי לבוא אל נחלתי החדשה מקץ שבוע אחד, ולכן לא אוכל להתמהמה עוד”.

“הגם אתה, שכני, תאמר לנסוע מזה?” שאלה הדה.

“כן דברת”, ענה פאול ויכפל את המכתבים אשר היו לפניו, “ואני זה עתה חפצתי לחלות את סגן־הפקידים הֶלְם לקחת גם אותי עמו ביום מחר השלישי להביאני עירה ס‘. אכן קויתי להאריך עוד את ימי שבתי פה, ואולם הנה זה אחד הסופרים הגדולים מאנשי השם אשר בארץ כותב אלי כי בעוד ימים אחדים בא עירה ג’, וזה כל חפצו לראות את פני ולהודע אלי. האין את נפשך, גברתי הדה, לראות במו עיניך את הכתב אשר אחד הסופרים מגדולי הארץ כתב אותו בעצם ידו?” ובדברו ויושט לה את המכתב אשר אמר, והדה לקחה אותו ותעף עיניה בו ותקרא את הדברים בלבה בחפזון.

“אכן”, ענתה, “כי יפגשו שני אנשים כאלה, והיה הדבר הזה לענין רב בממלכת המלומדים, אשר עיני כל הארץ נשואות אליו ואשר איש לא ישים עוד לב לכל יתר המעשה הנעשה תחת השמש. אין זאת כי באמת נחוץ הדבר בעיני האיש הגדול הזה לראות את פני אחיו הצעיר העומד גם הוא בחצרות בית אלהים – ואתה הלא תחוס עיניך וחמלת עליו ועשית את רצונו”. ובדברה ותשב לו את המכתב ותתמם ותהי כנפעמה מרב חרדת קדש.

“אבל הן תגדל הרעה מהכיל!” קרא פקיד חובלי המצפה, “כל אורחי באֵי ביתי אומרים לעזבני פתאם יחדו, ואותי יעזבו פה כערער בערבה. ואולם מי הוא זה האיש הגדול אשר תאמרו? הגידה נא לאיש הגדול הזה כי יבוא אל הנדור, אלי יבוא, אל פקיד חובלי המצפה וַלְטֶר! השמעת, פאול? כְּתָב־נא את הדברים האלה לאיש ההוא בשמי כרגע! ואנחנו פה לא נִתֵּן את אורחינו וקרואינו כלם לעזבני יום אחד, הלא זאת, הדיה?”

ואולם הדה זכרה פתאם את אחד השירים אשר ידעה ותקרא:

כִּי גַּם נְיוֹבֵי הָאֻמְלָלָה,

אֵם כָּל צוּקָה צָר וָפֶגַע,

קָטְפָה מְלִילוֹת אַף אָכָלָה,

וּמַכְאוֹבָה זָנְחָה רֶגַע –

ואת דברי המליצה הזאת אעתיק לאמר: לוּ גם תאמרו לנסוע מזה מחר או ביום מחר השלישי, ואולם כיום הזה הלא אכל תאכלו עוד ולא תחכו עד כי המרק לא יצלח עוד לכם לאָכלה. האמצא חן בעיניך, אדוני הדוקטור שְׁוַרְץ, ונתת לי את ימינך והבאתני אל השלחן?"

ואחרי אכלם את לחם הצהרים יצאו אל הסכה וישתו קהוה, ואחרי כן באו אל אולם הגן ויחלוּ לנגן ולזמר – והיום יום בהיר בשחקים, ותכלת השמים זכה וטהורה, והרוח רוח חם וצח, והים לבש גלים קטנים מן הקצה אל הקצה, והיו כתלתלים מסביב; והסִיסים מתעופפים במרום והסניניות מגביהות לעוף מהם, אחרי עלותן מתוך החציר ומן העשב אשר שם בנו קן להן. ומשפט היום הזה כאחד הימים אשר ראה פאול רבים כמוהו בעת הראשונה בבואו לשבת על פני האי, ויזכור אותם בדאבון נפש ובמר לב – ויהיו לו פתאם כימים רחוקים מאד מאד. ומן העדנים הרבים והמתוקים, אשר אין להם חק ואין להם גבול, ואשר שׂבעה נפשו אותם בימים הראשונים בטרם ידע את האנשים ואת כל הדברים מסביב לו, והם פעלו בלבו פעֻלה גדולה בבלי דעת וימלאו את הרוח ריח בשׂמים ואת השמים הלבישו אורים גדולים ואת הארץ הפכו לנאות שלות נצח, – ומן העדנים האלה לא נותר עתה דבר. אכן הכּכר אשר מסביב הוא הככר אשר ראו עיניו אז, והשירים אשר ישמע עתה הם השירים אשר שמעו אזניו אז, והמשוררת גם היא היא המשוררת אשר ראתה עינו אז בכל הודה ובכל תפארתה ובכל הקסמים הנעימים השפוכים על כל יצוריה בכל אשר תפנה ובכל אשר תעשה – ובכל זאת מה שונים כל הדברים האלה עתה עד בלתי הכיר אותם עוד! כִּי אָכֹל אָכַל מפרי עץ הדעת, ופרי העץ הנחמד והיקר הזה מר בראשיתו. אז בא הקץ לנעימות חייו אשר חי על פני האי ואשר כחלום היו והוא לא ידע. ויש אשר הביט עתה אל הדה, וגם במשובתה ובפחזותה קרא את כל הכתוב על לוח לבה כאשר יקרא איש בספר, ואת לבה הבין שבעתים מכל אשר הבינה היא בנפשה. ויש אשר ראה את ניד עפעפיה או שמע קול או הגה מפיה, אשר היה בעיני יתר הנאספים כאין וכאפס, ורק בעיניו נחשבו ונכבדו כל האותות האלה מאד מאד, כי הם היו לו לעדות נאמנה אשר הנערה הנפלאה הזאת אוהבת את סגן הפקידים היפה בכל נפשה ובכל מאדה וברב האש הגדולה והחזקה הבוערת בלבה עד בלי חק, וכי רק מרוב גאותה או משרירות לב שׂמה ידה לפיה ותחרש מאהבה.

בראותה אותי – חשב בלבו – וראתה בי רק את האיש העשוי בצלמה ואשר רוחו כרוחה, ולכן יקרתי בעיניה. אבל אין זאת כי טוב דבר כזה רק לנשמות טהורות אחרי עזבן את ארצות החיים, ואולם לא ימצא ולא ישפוק לבני אדם ולאהבתם בעודם על פני האדמה. וגם זאת ידעתי כי יקש ממנה מאד לשלחני מעל פניה, ומי יודע אם לא יקש ממנה הדבר הזה רק ביראתה פן תעציבני ותרעימני, ואולם יש יום והיא לא תמצא דרך אחרת בלתי אם ליאש את לבה, ואז ידעתי נאמנה כי יאֵש תּיאֵש את לבה רק על האיש אשר בהפּרדו מעליה לא יכאב עליה לבה עד בלי די, והאיש הזה הלא הוא אנכי – או האם רק לשוא למד איש כמוני את תורת שפינוזה מחמד לבו וכל תועלת לא מצא בלמודיו?

וגוסטאף בא לפנות ערב, ומראהו כאיש חולה ופניו הלבינו מאד, ובכל זה התאמץ ויהי שׂמח. ואולם קלמנטינה כמעט ראתה אותו ותשאלהו: “האם חלית, גוסטאף?” וגוסטאף ענה: “לא! הן מעולם לא הייתי בריא אולם ככל אשר הנני עתה!” ואחרי כן שאל לשלום בנו פאול הקטן, והשפחה הביאה את הילד, וגוסטאף נשא אותו על זרועותיו. ואולם הילד בכה ויצעק וישלח את ידיו הקטנות אל גרהרט מחמד לבו אשר עמד לפניו. “הא לך את הילד!” קרא גוסטאף ויתנהו לו, והילד החריש כרגע ויאר את פניו וישחק וישעשע נפשו בכתפות הזהב אשר לסגן־הפקידים, ועיני גוסטאף רואות ונפשו עליו תאבל. אז יפן הצדה ובמסתרים יאנח. “כאִמו בנה!” דבר אל לבו – “אכן רע ומר גורל איש אשר ינחל תמיד בוז ושנאה תחת כל האהבה הבוערת בלבו!” – וקלמנטינה הכירה את דבר כל המכאוב אשר הסתיר אישה בלבו בשימו על פניו מסוה להיות כאיש עלז ושמח עם העליזים והשמחים אשר מסביב לו, ויש אשר לא אחת ושתים היה עם לבבה לגשת אליו ולהגיד לו “גוסטאף, לך נא אחרי, כי דבר לי לדבּר אליך!” ואולם גאונה ומבוכתה שׂמו לפיה מחסום מדבּר את אשר חשבה לדבּר. ולבה כבד עליה הלך וכבד, ויהי כנטל עופרת על רוחה ועל מחשבותיה; אכן באה נבואת פאול אשר נבּא לאמר: האנשים השנים האלה לא תהיה בפיהם המלה הנכונה למועד הנכון, ולכן אבד יאבדו.

ואולי רק פאול לבדו הצליח עוד בחכמתו לקצץ את הקשר האמיץ הזה בעוד מועד, ואולם בימים האלה וגם הוא הלך לבו רק אחרי הדברים אשר נגעו אל עצמו ואל בשרו, ויתר הדברים אשר נעשו מסביב לו לא ראה ולא שמע היטב. והמכתב אשר הובא אליו מן העיר היה לו לדבר בעתו, לבעבור יוכל להחיש את דבר צאתו מן המקום הזה, ולכן הטה את גוסטאף הצדה וישאלהו אם לא ישלח את אחת מסירותיו העירה גם ביום מחר.

“הלנסוע אתה אומר?” שאל גוסטאף.

“כדבריך”.

“מדוע?”

“לעת מצוא אגידה לך”.

“שב נא עמנו פה רק ימים אחדים עוד”.

“מה זה ועל מה זה?”

“עשה נא עמי את החסד הזה רק הפעם, ואני עוד היום או מחר אגיד לך וידעת מה זה היה לי כי שאלתי מעמך את הדבר הזה”.

“הדברת אל אשתך, גוסטאף?”

“לא דברתי עוד”.

“כי עתה לך ודבּר. חי נפשך, גוסטאף, אם חפצתי לנסוע מזה עד אם נכון יהיה כל דבר אשר בינך ובין אשתך”.

“שלום לך, אל תירא”, ענה אותו גוסטאף במנוחה, “נכון יהיה כל דבר אשר בינינו”.

“כי עתה שמחתי מאד”, ענה פאול.

ואולם פאול לא שמע כמעט את הדברים אשר דבּר אליו גוסטאף, כי לבו הלך ברגעים האלה אחרי המראה אשר ראו עיניו בחוץ בגן הקונכיות בעמדו על יד החלון הפונה החוצה, ועיניו רואות משם את כל הנעשה.

והמראה אשר ראו עיניו לקח את כל לבו, כי ראה בצאת הדה החוצה להשקות את פרחיה, וגרהרט עומד בסף הדלת הפתוחה ומביט אל המעשה אשר היא עושה, ויהי בהיותה בקצה הגן, וגרהרט עזב פתאם את מקומו וידלג וירד את המדרגות ויגש אל הנערה, והנערה עומדת ופניה האדימו מאד.

“הדה”, דבּר אליה בדממה ובחפזון, “ביום מחר השלישי אנכי נוסע מזה”.

והדה הוסיפה להשקות את פרחיה ולא ענתה דבר.

“ואני לא אוכל לנסוע עד אם ידעתי כי עוד לי אַתּ, הדה. הלא ידעת כי אהבתיך וכי לנצח לא אחדל מאהבה אותך. ואוּלם אל נא תעני אותי, רק עתה אל נא תעני”, קרא בראותו כי נשאה את פניה אליו ותהי נכונה לדבּר – “מחר אבוא ואז אשמע את אשר תעני. ואַתּ אַל נא תיראי פן תכאיבי לי בענותך אותי: לא. לא חרפה היא לאיש כי יֻסג לאחור מפני איש כפאול”.

וכאשר כלה לדבר וימהר וישב אל האולם. והיה בדבּר גוסטאף אל פאול, וגרהרט דבּר אל הדה, ופקיד חובלי המצפה והדוקטור דיוּס ואדוני האחוזה עמדו בפנת החלון אשר במקצוע האולם השני, אז נגש האיש לבית עלצע אל קלמנטינה, וקלמנטינה יושבת על הרפידה, וידבר אליה בקול דממה לאמר:

“הן הטיבות כי היה עם לבבך, גברתי, להגיד לי כי נכונה אַתּ לשים סדרים לדבר אשר דבָרי הוא ואשר לי הצדקה להגיד כי נוגע הוא רק בי ובנפשי, ואולם עוד דברים שונים בפי לענות אותך אשר לא נתת לי מועד להגידם אותם לך אתמול. התעשי עמי את החסד, גברתי, לפקוד עלי למען אדע מה הדרך אשר אבחר לי לבעבור יגיעו דברי אליך?”

“אם טובה בעיניך העצה אשר יעצתי באמת ובתמים”, ענתה קלמנטינה, “אז הן הדברים אשר תאמר לענות אותי רק למותר הם, ואולם אם אשר לא קויתי יבוא ואתה את עצתי לא תקבל, אז אחשוב למשפט כי רעך האיש לבית סַנצן הנצב לפנינו בזה הוא האיש אשר לפניו ערום לבך ואשר בו בטחת, והוא יגיד לי לעת מצוא את הדברים אשר יש עם לבבך להגיד לי. אכן יראתי כי לא אמצא עוד מועד לדבר עמך דברים רבים פה אל פה. וגם עתה הנה זה אחלה את פניך לשאת לי כי אעזוב אותך. הן תראינה עיני כי לא ערוך עוד השלחן כמשפט, והדה לא תשים לב”.

ובעודה מדברת ותקם ותלך, והאיש לבית עלצע חרק את שניו. “מי שמע כאלה”, אמר בלבו – “הן האשה הגאָה הזאת עושה לי כעשות לנער קטן ופוחז, חי אלהים אם לא בנפשה הוא!”

ואחרי כן ישבו כלם לאכול. אז נדברו איש לרעהו ברעש ובהמֻלה גדולה, כי התאמץ איש איש להסתיר את מבוכתו ואת רגזו, את שנאתו ואת אהבתו, ולכסות עליהם בשחוק ובקול שמחה ובלצון ובהוללות, ולא היה איש בבית אשר ידע לבו שקט ומנוחה זולתי פקיד חובלי המצפה. כי גם אדוני האחוזה והדוקטור דיוּס לא היו חפשים לרוחם, יען כי נגע בלבם גם הם כל הדבר הנעשה, והם היו איש איש קרובים לאֶחד או לשני מראשי הנפשות וידעו את אשר בלבם. וגם זכרו כלם כי עוד מעט ונסעו כל האורחים מזה איש איש לדרכו, ויהי הדבר הזה להם לפתחון פה ולכסות עינים לשתות בלילה הזה שבעתים.

והנשים השתים יצאו מן האולם אחרי כלותן לאכול, ותבאנה אשה אשה אל חדרה, כי אמרה קלמנטינה אשר ראשה יכאב עליה, והגברים ישבו ויעלו את עשן מקטרתם וישתו וידברו בשאון ובקול המלה גדולה, והנה זה אדוני האחוזה שואל לאמר: “הלא תגיד לי, אלברט, מה אתה אומר לעשות את היין מיין הוכהם הנחמד אשר נותר לך עוד במרתף?”

“מי ישים אליו לב והוא מצער!” ענה האיש לבית עלצע וישחק, “הלא רק עוד בקבוקים אחדים נשארו כיום הזה ממנו!”

“ואותם תעזוב אחריך לי!” קרא אדוני האחוזה.

“או לי”, ענה אחריו פקיד חובלי המצפה, “כי עוד מעט וגם יין הוכהם אשר לי יתם מן המרתף”.

“הלא טוב מזה”, קרא הדוקטור דיוּס אשר שתה לא מעט, “כי נבוא כלנו עד המקום אשר שם הדבר אשר בגללו פרצה המריבה הזאת ונשמיד אותו כֻלו מן הארץ, כי נשתה אותו”.

“לא ידעתי דבר תחת השמש אשר ינעם לנפשי יותר מן העצה הזאת”, קרא האיש לבית עלצע, “ואף גם זאת כי לא מצאתי חן בעיני אדוני עד היום הזה לראות אתכם בצל קורתי. הן אמת הדבר כי אין סדרים עוד בחדרי, כי צררתי את כלי ואת חפצי טרם אצא לדרך, ואולם קוה קויתי כי עוד תשיג ידי לשום לפניכם שלחן ושבעה כסאות. האמצא חן בעיניכם לכבדני?”

ופאול הביט אל גוסטאף, וישתאה וישתומם מאד בראותו כי נכון היה כרגע ללכת, ובין יתר האנשים לא היה איש אשר תהיה לו סבּה לבלתי לכת, כי קרא אותם האיש לבית עלצע באהבה ובלב תמים, ויקומו כלם ויעזבו את בית פקיד החובלים, ויעברו את הרחוב בשאון ובהמלה, והלילה צח ונעים מאד, ויבאו אל הבית אשר שם מתגורר האיש לבית עלצע.


 

XXIX

והאשה האלמנה אשר בביתה ישב האיש לבית עלצע קמה ותערוך שלחן בתוך החדר, והחדר גדול ורחב ידים ורק קורותיו שפלות, ותשם על השלחן שבעה גביעים אשר תארם נפלא למראה, הם הגביעים אשר הביא אותם אישה מארצות נכריות ורחוקות בעוד היותו מנצח על בית המבשלים אשר באניה, וגם את בקבוקי היין הטוב הביאה, והם מכֻסים באבק. והאנשים ישבו לשתות, ותלבש אותם רוח הוללות שבעתים מבראשונה בשבתם עוד בבית פקיד חובלי המצפה. ­— ופאול, והוא הצעיר מכלם, — כי צעיר היה גם מגרהרט שנה אחת — ויהי הוא האחד אשר לא התבלעה תבונתו ואשר עיניו היו פקוחות לראות את כל נעשה ואת דבר כל איש ואיש. וגוסטאף היה כמחריש ולא דבּר דבר. ופקיד חובלי המצפה ספּר את ספוריו באין מעצור, ודבר הספורים כמשפטו תמיד, ורק בזאת נבדל בלילה הזה, כי לא שָׂם לב הפעם אם יש לו שומע ואם אין. ופאול נגש אליו וישב על ידו, ויער ויעורר אותו בדברים רבים, עד כי הצליח להעלות על לבו ולשום בפיו את דבר ספורו הנודע על אדות שודדי הים המלאִיים; ואולם הרעה אשר היתה נגד פני הספור הזה לא חדלה גם היום, כי גם הפעם לא כלה פקיד חובלי המצפה לספר אותו עד תּמו, יען כי באו לקרוא לו לצאת אל החוף כי קרבה אניה לגשת עד הנדור, והאנשים אשר באניה העלו את המנורה להיות לאות כי קוראים הם לחובלי המצפה לבוא. “בעוד רגע אשוב, פאול מחמדי”, אמר, “ועתה זכור עד אנה הגעתי בספרי”. ויצא ולא שב עוד בלילה הזה. — ופאול העתיק ממקומו כמעט, ויהי מושבו עתה על יד הדוקטור דיוּס, והדוקטור אחז כרגע בשתי ידיו וישָבע לו כי רֵע נאמן יהיה לו עד עולמי עולמים. אז חדל הדוקטור מהסתיר עוד את לבו הטוב והנאמן הצמא לאהבה ולא כסה עוד עליו בלעג ובלצון, ויתודה באזני פאול כי רק תארו הרע ומראהו הרע המריצו אותו להיות כמתנכר ולשנות את טעמו כל הימים. “כי”, אמר, “בעודי ילד קטן ראיתי אשר שחקו עלי האנשים מסביב בעת דַבּרי אליהם באמת ובתמים ואת לבי שפכתי לפניהם, כי ראו את צלמי ואהי להם לשחוק, וכאשר בכיתי כן הוסיפו לתת בשחוק קולם. לכן באו ימים אחרים ואני אני אשחק תחת אשר הם בוכים. הנה אמרתי נואש לאהבה ואת דרכיה לא אבקש עוד. רק היפי הוא הציר הנאמן ההולך לפני האהבה והוא יהיה לה לספר היחש. ואנחנו הנבזים ורעי התֹּאר נדחים אנחנו ופליטים אשר הקיאה אותנו הארץ. לוּ שפַּרְטית היתה אמי, כי אז לקחה אותי ותשליכני מלפניה מרב אהבתה אותי אל אחת הפחתים אשר בהרי טַיְגֶטוס. ואולם יש אשר יהיה רע התּאר גם לברכה; כי לולא תארי הרע והמגאל, חי נפשך אם ידעתי לאהבה את היפי בכל לבי ובכל מאדי ובכל נפשי כמוני היום. הנה לפנינו גרהרט, ואני את הנער הזה אהבתי שבעתים מאהבתי את נפשי. על כן היה לי לרע ולאָח ולבן — כֹל אלה יחדו בנפש אחת”.

ופאול נשא את עיניו וירא את גרהרט ממלו והוא יושב ומתוכּח עם האיש לבית עלצע בקנאה גדולה. אכן לא היה מראה נחמד ממראה פני האיש הצעיר הזה אשר פניו בערו מרב יין ומסערת נפש, ולעומתם פני האיש לבית עלצע אשר הלבינו ואשר נטוי עליהם כעין הקרח הנורא. והאותות על פניו אשר נתנו אותו לפעמים כמו אורב נראו עתה שבעתים מכל הימים, וגם קולו נהפך הפעם בדברו, הוא הקול אשר רצה אותו בכל עת אשר כוסו היתה רויה, אז יבחר לו דברים אשר גם רוח וגם לצון בהם, ורק כי בחסר לב ידבר אותם ונפשו תחשק להכעיס ולהרעים.

“ראֵה אתה אומר כי כאשר לא יבוא איש בברית עם אשה וגדלה בזאת תּמת האדם!” קרא גרהרט, “ואולם לדבר הזה לא אשמע לך עד עולמי עולמים; וגם אתה הן רק מאהבתך לדבּר זרות דברת כדברים האלה! הנה אתה ורבים כמוך משליכים שקוּצים על ברית איש ואשה, אבל מי יתן ופתחתם את פיכם והגדתם לנו עצה אחרת וטובה תחת הברית הזאת אשר אתם אומרים להשמיד! אכן נקל לאיש לכתוב רע ולדבּר רע על אדות הברית אשר יכרות איש עם אשה להיות לבשר אחד כל הימים, עד כי איש חכם לא יחפוץ עוד להיות נחשב בין הכותבים והמדברים ההם”.

“יהיה אשר יהיה!” ענה האיש לבית עלצע, “ואולם רוח האדם בטרם לֻמד עוד יגיד לנו גם הוא כי זאת תכונת האדם לבלתי כרת את הברית. או מה שרש הדבר כי בשבת איש בעל אשה בסוד בחורים והיה משפטו כמשפט ינשוף בין עורבים?”

“אַל נא!” צעק אדוני האחוזה, והוא שתה למכביר ויהיה שִכּור מיין — “אתם עדי, אדוני! האם פני כפני ינשוף? ואולם, אדוני, באמרו במו פיו כי עורב הוא, אַל נא תעצרו מהאמין לו, כי באמת היה כל ימיו רק עורב נודד מקן אל קן!”

“טוב היות עורב נודד מקן אל קן”, קרא האיש לבית עלצע, “מהיות כמלך וִיסְוַמִיטְרָא אשר יספר לנו הֵיְנֶע, ואשר מרב אולתו סר לב פרתו מאחריו, והוא רק את ענשו נשא כי שׂמוּ לו קרני שור! לא כן, אדוני הלא אנשים אחים אנחנו ואין זר בתוכנו, ולכן נשים נא כבוד לאמת! רק כלי שעשועים תהיינה לנו הנשים, והאיש אשר לבו יכאב ונפשו תאבל עליו בהשבר או באבד ממנו כלי שעשועיו, והיה האיש הזה בעינינו כילד. ואולם על מה אנחנו יושבים פה ואת היין הטוב הזה לא נשתה? הן אין כמוהו תחבלה להסיר כל מכאוב לב ולהשמיד כל אֵבל נפש! אבל, אדוני, האם בראותנו פה את גוסטאף רענו לא יעלה על לבנו כי לא מהיותו זקן מכלנו אָבלה עליו נפשו כי אם מהמעיטו לשתות מכּלנו? הנה עוד הגביע הראשון לפניו והוא מלא, תחת אשר אנחנו הגענו עד הבקבוק השלישי.— שתה, גוסטאף! הבה, נכּה גביע אל גביע כחק ונריקם עד תּם!” ובדבּרו וישלח את ידו עם כוסו המלֵאָה עד החצי.

“טוב נַפְצי את כוסי אל קדקד ראשך מהכּות אותה אל כוסך לאות שלום!” ענה גוסטאף במנוחה ולא קם ולא זע.

“מה זאת?” קרא האיש לבית עלצע ופניו הלבינו פתאם מאד, וישם את כוסו על השלחן וידיו רעדו.

“אכן”, ענה גוסטאף במנוחה כבראשונה, “יש יתרון לדברי מדבריך, כי ברורים הם כלם, ואין בהם מחשבות צפונות ורמָזים שונים ככל אשר אהבת אתה בדבּרך”.

“האם בצדיה דבּרת את דבריך לבעבור הבזותני?”

“כן הוא, ורק יראתי כי חפצי לא יצלח בידי. או היש עוד באמת כבוד אדם לך כי תדע וכי תבין אשר בזיתיך?”

“רק שכּוֹר האיש עד בלתי דעת בין ימינו לשמאלו!” ענה האיש לבית עלצע אחרי שוב אליו רוחו כבראשונה, ויפן אל יתר האנשים בדבּרו.

“כי אז”, ענה גוסטאף בפנותו גם הוא אל האנשים, “רק סמוך יהיה האיש הלז ובטוח כי ערום היה לבי לפניו כאיש שכור, ובהוציאי את כל רוחי דברתי רק אמת”.

"האך רק לבעבור הגיד לי את דבריך הנבחרים כבדתני לעיני אדוני אלה לבוא בצל קורתי? שאל האיש לבית עלצע בלעגו.

“כדבריך”, ענה גוסטאף ויקם.

“ואחרי כלותך את דבריך הלא אין לך דבר עוד בביתי?” ענה האיש לבית עלצע ויקם גם הוא.

“אמנם כן”, ענהו גוסטאף, “ואם יהיה עם לבבך לענות אותי דבר על הדברים אשר דברתי, אז בסכה תמצאוני, כי שעה אחת” — ובדבּרו ויוצא את מורה־השעות אשר לו מצלחתו וידרוש אליו — “אחכה שם. שלום לכם בלילה, אדוני! ואַתּם אַל נא אהיה לכם למפריע אתכם ממעשיכם בצאתי”. — ויקוד וישתחוה בכבוד, ויצא לאטו מן החדר, ופאול הלך אחריו.

אז עברו את הברושים לבוא אל הסכה, והם מחרישים רגעים אחדים באין דובר דבר.

“רק אין זאת כי לא מצא חן בעיניך הדבר אשר עשיתי?” היו דברי גוסטאף הראשונים.

“עד אם ידעתי את הסבה אשר המריצה אותך לעשות ככל הדבר הזה, לא אתן לפעלך צדק”, ענה פאול.

“אבל אם כה ואם כה הלא בך אוכל לבטוח כי תהיה לי לעוזר בדבר הזה, האם לא כן?”

“למה זה תשאל!”

“ובכן”, קרא גוסטאף, " רק דין וחשבון עלי לשום לפניך עתה, למען תדע. ואתה הט אזנך ודברתי אליך אמת והגדתי לך את כל לבי, ולוּ גם יזוב לבי זוב דם בקומי על קלמנטינה לעולל עליה".

דבּר!" ענה פאול במנוחה, ואולם בקרבו חרדו כל יצוריו כאיש אשר תרגיזהו הקדחת.

והם באו אל הסכה ויֵשבו. — והלבנה אשר בשמים האירה אף הזהירה, והכוכבים גם הם הגיהו ממסלותם, והים הגדול אשר לרגליהם היה כנחל מים השוקט מן הקצה אל הקצה, ויהי מסביב רק שלום, שלום. ואולם אין שלום לשני האנשים הנפעמים מאד מאד, והם טרם יראו וטרם ישמעו את אשר מסביב.

וגוסטאף ספר לפאול את כל המוצאות5 אותו אתמול בלילה ואת כל אשר ראו עיניו, ושפתיו צללו כי באש קנאה גדולה דבּר. “וגם נכון הייתי לשאת את בשרי בשני ולהחשות”, היו דבריו האחרונים, “לוּ רק ידעתי כי האיש הלז ראוי להאהבתה. ואולם זה הדבר אשר יכּה אותי בתמהון, כי ידעתי כי נבל הוא וכי נבל היא אוהבת. ולכן בחפץ לבי אשים את נפשי בכפי, אולי אצליח ואמלט אותה מן האיש הזה”.

ופאול נתן את גוסטאף לכלות את דבריו, ולא דבּר אליו דבר. ואף אמנם ענו כל המעשים האלה בקלמנטינה למצוא את עונה אל נכון, ואולם לבו בקרבו לא נתן אותו להאמין כי אשמה היא. ורוחו הכּבּיר עמל בכל עז למצוא פתרונים לכל המעשים ההם בדרך אחרת, ועוד מעט וחפצו זה הצליח, כי נפקחו עיניו לראות כמעט בכוחה. אז זכר את דבר משחת הסמים אשר אמר הדוקטור דיוּס לשלוח אתמול בלילה, ויגד את הדבר הזה לגוסטאף, וגם גלה את אזנו למען יזכור את נדבת לב קלמנטינה, וכי יש אשר קמה קלמנטינה עוד באישון לילה ותלך ותבא את משחת הסמים לאיש החולה. “והיה אם מצא אותה האיש לבית עלצע בשובה הביתה, והוא גם הוא שב מדרכו רק זה מעט, כי אז לא אדע מה חטא נמצא בה כי נתנה אותו להִלָּוֹת אליה למען הביאנה הביתה באישון לילה”.

“לוּ יהי כדבריך”, ענה גוסטאף, “אבל מה כל הדברים הרבים והגדולים אשר נהיו לה פתאם להגיד לו? ואני את הדברים האלה לא שמעתי אל נכון, ורק ראיתי כי דברה אליו בקנאה גדולה ובלי מעצור, כאשר לא הסכינה מעודה וכאשר לא שמעתי מפיה גם היום הזה!”

“את הדבר הזה לא ידעתי”, ענה פאול “וגם לא יתן הדבר הזה ולא יוסיף. ואולם אחת היא אשר ידענו ואשר תהיה לך לצדקה, כי גם היא כמונו הן לא יכלה לדעת אשר שוב ישוב האיש לבית עלצע מדרכו פתאם בנשף בלילה ההוא”.

“האם נבצרה ממנו להגיד לה את מועד שובו עוד בערב היום בקבלו את המכתב אשר הפך אותו לאיש עשיר פתאם והיא שׂמחה בשמחתו עד כי לא ידעה דרך אחרת בלתי אם לבוא אחריו אל החדר השני — לבעבור הביא לו את קסת הסופרים?”

“הוי, גוסטאף!” קרא פאול, “מה יתנו ומה יוסיפו כל הרעיונות וכל6 הפתרונים האלה, והם לא יועילו! רק חפץ חפצת למצוא עונות קלמנטינה, ולכן אתה מוצא אותם. ואולם הלא זה דבר הקללה הרובצת על מעשיך אלה אשר אתה עושה לא מחכמה, כאשר הוכחתי לך בדברי אליך בפעם האחרונה, כי שָׂתַם אלהים את לבך פתאם מהבין את לב קלמנטינה. אכן אודה ולא אכּלם כי נפקחו עיני גם אני לראות את המגע והמשא אשר בין האיש ובינה, ולא ישר הדבר בעיני בימים הראשונים; ואולם בימים ההם לא ידעתי עוד את קלמנטינה ואת רוחה טרם תכנתי. אבל עתה ידעתי אותה היטב, ובנפשי נשבעתי לאמר: לוּ איש אחר זולתך ערב את לבו לדבּר אלי ככל הדברים האלה ולחפּא על קלמנטינה עון אשמה אשר כזה, כי עתה רק בנפשו דבּר!”

“ואתה האם תחשוב כי לא כמוך עשיתי גם אני”, ענה גוסטאף, “לוּ מצא אחר את לבבו לדבּר באשתי סרה? האם לא כארי קמתי להלחם לאשתי ולתמתה לבעבור הראות את צדקתה לעיני כל הארץ? ראֵה, פאול, הן לא אאמין גם אני כי אשמה היא, כאשר יקראו בני אדם “אשמה” לאשה, ורק גם באהבתה לא אאמין עוד. אבל אחת ידעתי אל נכון, כי שונא אנכי לאיש ההוא עד להשחית וכי מות ימות האיש הזה או אנכי אמות! ואם כה ואם כה הלא חֻפשה תהיה לקלמנטינה”.

אז נשמעו קול צעדים מרחוק.

“אין זה כי האיש לבית סנצן אדוני האחוזה בא”, אמר גוסטאף “ואתה לך לקראתו, פאול, ואם לא יבצר ממך להסב את פני הדבר אשר בקני רובים קטנים נצא למלחמה, ונחשבה לי זאת לטובה”.

“אבל הן לפנים היתה ידך אמונה מאד לשלוף חרב, עד כי השתאו אליך כל רואיך! ואף גם זאת בצאתך על אויבך בחרב, והיה גם גבורת ידך הגדולה לברכה לך לתת לך יתרון ממנו”.

“ובכל זאת יהי נא כאשר דברתי!” ענה גוסטאף וכמו שחוק חלף על שפתיו — “הן בשנים האחרונות נהפכתי לעצל אשר לא יאהב נדודים רבים, ועל כן טוב לי כי ברגע אחד אובא עד מחוז חפצי אשר בארצות הנצח, או כי ברגע אחד אביא אני את האיש הלז שמה”.

ופאול הלך לקראת הבאים, וימצא את האיש לבית סנצן ואת גרהרט ואת הדוקטור דיוּס בבואם.

והאיש לבית סנצן אדוני האחוזה בא במלאכות האיש לבית עלצע להקדיש את גוסטאף למלחמה, כאשר ידעו כלם מראש. והאיש לבית סנצן שאל כי בקני רובים קטנים יצאו למלחמה, והוא ופאול התאחדו איש עם אחיו כי מרחק יהיה בין שני הנלחמים אשר חמשה עשר צעדים יכיל וגבול ישימו לו אשר יכיל חמשה צעדים. וסגן־הפקידים הֶלם קבּל להיות להם לשליש, והדוקטור שוַרץ קבּל להיות להם לרופא בדרשם אותו. ואדוני האחוזה יעץ כי את קברות הענקים יבחרו לערוך שם את המלחמה, כי המקום הזה עולה בגבול האחוזה אשר לו ולא יהיה שם איש להפריע אותם; וגם קרוב המקום הזה לביתו, והיה בהיות אחרית לא טובה למלחמה ואיש לבית עלצע יפול, אז ימהרו להביא אותו אל ביתו, וגם מן הנדור לא ירחק המקום הזה, להשיב שמה את גוסטאף בהיותו נופל. וגם התאחדו כלם כי שעה אחת לפני צאת השמש יעזוב גרהרט עם הדוקטור את נפטון, וגוסטאף ופאול יעזבו את הנשר, והאיש לבית עלצע ואדוני האחוזה יעזבו את הנדור, ובאו כלם יחדו אל קברות הענקים. ולאנשים אשר מסביב יגידו כי יוצאים הם להבחן ולראות מי מהם משכיל לנסוע בסירה על פני המים בחפזון רב מרעהו, כי יראו פן ישמעו אנשי הנדור דבר בטרם בא מועד. וגם לצופה אשר בבית המצפה יֻגד כדבר הזה, והיה כי יבוא איש מבית פקיד חובלי המצפה לשאל לפאול על דבר אשר בושש לבוא, והגיד גם הוא כי ירד ירדו הגברים בסירות הימה, להתחרות איש את אחיו בנסעם.

ובכלותם לדבר את כל הדברים האלה ויהי בחצי הלילה, וגרהרט והדוקטור דיוּס וגוסטאף ופאול עלו בסירות לחתור איש איש אל האניה אשר לו.


 

XXX

ממחרת היום לפנות בקר בטרם צאת השמש, וקלמנטינה הקיצה משנתה לקול איש מתדפק על חלון חדרה.

“אנכי היא”, שמעה אזנה את קול הנערה מרים בקראה, “פתחי לי, גברתי אשת המשגיח, בשם אלהים, פתחי לי!”

וקלמנטינה קמה בחפזון ותעבר את היריעות מלפני החלון ואת החלון פתחה, ותרא את מרים והנה פניה הלבינו משיד ועוד רק נשמתה בה.

“מה נהיתה, מרים?” שאלה ותשתומם.

“הוי, גברתי אשת המשגיח!” קראה הנערה ותבך — “זה כשעה אחת יצא הוא והאיש אשר לן עמו בלילה וישבו בסירה ויחתרו מן החוף. ובעת ההיא יצאו סירות גם מלפני הנשר ומלפני נפטון ולאבי הוא הצופה בבית המצפה — הגידו כי יוצאים הם בסירות להתחרות איש את אחיו בהחפזם לנסוע; אבל האלמנה אשת בוֹנזק אֵם בונזק החובל, היא האשה אשר בביתה יתגורר האיש לבית עלצע, הגידה כי לא כן הדבר וכי שמעו אזניה היטב כי אתמול בערב בשבת האנשים בביתו לשתות היתה מריבה בין אדוננו המשגיח ובינו, ואחרי כן שמעו אזניה בדבּרו עם האיש אשר לן בביתו ובאמרו לו כי היום בבקר יבואו כלם אל קברות הענקים ויצאו שניהם למלחמה איש על אחיו בקני־רובים. הוי, גברתי אשת המשגיח! מה תהיה אחרית כל אלה?” קראה הנערה ותיליל ותפרש כפיה.

דֹמי, מרים!" ענתה קלמנטינה “הגם פאול, הוא מיודעי, עמהם?”

“כן הדבר, עוד אתמול בלילה עבר עם אדוננו המשגיח אל הנשר”.

“הוי, אלי, אלי!” נאנחה קלמנטינה, ואולם בעוד רגע התחזקה ותאמר: “מהרי, מרים, אל החוף, אַל נא תעמדי רגע, וצוי את כל איש אשר תצוי להכין לי סירה כרגע”.

כמעט עזבה הנערה את החלון: והדה הנה באה גם היא החדרה, והיא לבושה את כל שמלותיה ותהי כנכונה לצאת לדרך.

“הגם אַתּ השכּמתּ לקום?” קראה הדה, “ואני הנה זה באתי להעיר אותך משנתך. הן בא אבי זה עתה אל חלון חדרי ויקרא לי ויאמר: קמו הגברים כלם וירדו בסירות אל הים להתחרות איש את רעהו בנסעם בחפזון, ואבי צוה להכין לו סירה למען ירדוף אחריהם וישיגם, ואותנו שאל: אם נסע עמו גם אנחנו? — אבל מה הלבינו פניך!” קראה בראותה את קלמנטינה ברגע אשר נחפזה ללבוש את שמלותיה, “אין זאת כי חלית! ועתה יסע נא אבי לבדו! ומה גם אשר לא חשקה נפשי חשק נמרץ לנסוע הפעם!”

“לא, לא!” צעקה קלמנטינה, “בשם אלהים נסע נא! הכּוֹני נא כרגע, הדה! אַל נא יסע אביך בלעדינו! לכי והגידי לו את הדבר הזה, אבל חושי ואַל תתמהמהי רגע! בעוד רגע ובאתי גם אני אחריך!”

“אבל מה זאת, קלמנטינה?” קראה הדה כי נבהלה מאד בראותה את חרדת נפש רעותה.

“אַל נא תשאלי פן נוחיר מן המועד”, השיבה קלמנטינה, “רק חושי ועשי כאשר דברתי!”

והדה מהרה ותצא מן החדר.

וקלמנטינה קמה לצאת אחריה גם היא, ופתאם ראו עיניה את הנער הקטן שוכב על מטתו והוא ישן. אז הטתה את ראשה ותשק לו באהבה וברחמים גדולים ודמעותיה שטפו מעיניה. “הגם אותך לא זכר?” דברה אל לבה בקול דממה.

אז יצאה החוצה ואת הדה השיגה בטרם תבוא עוד אל החוף.

“מהרנה, בנותי, מהרנה!” קרא פקיד חובלי המצפה והוא יושב בסירה וידו החזיקה במשוט. “שבנה פה בתּא עד גלונוּ את המפרשים. הן השיג לא נשיגם עוד, ובכל זאת רדף נרדוף נא אחריהם!”

ופקיד חובלי המצפה, בצאתו אתמול בערב מלפני הקרואים אשר בבית סגן הפקידים, לא שב עוד אליהם, כי מצא אשר בא יין אל פיו בערב הזה למדי, ובקומו בבקר ויבוא אל בית המצפה כפעם בפעם, וירא את הסירות על פני הים מרחוק, והצופה הגיד לו כי יצאו הגברים להתחרות איש את רעהו במרוצתם בסירותיהם. אז שם פקיד חובלי המצפה את הדבר הזה אל לבו, ולולא רוחו הטובה כי עתה חרה לו על דבר אשר לא קראו לו גם הוא ללכת עמהם, והוא אהב דברי שעשועים כאלה, כמשפט כל איש חובל אשר יקרה מלאכתו בעיניו.

והרוח נשבה למכביר, וגלי המים הזהירו באור קרני השמש הראשונות, והשלוים התנשאו על פני הים ויתעופפו ברקיע השמים הבהירים.

“נטוש את כל החבלים, ריקמן!” פקד פקיד חובלי המצפה, “הן אנחנו פה נוכל לאסוף רוח שבעתים מהם. ואת המפרש המשֻלש מְתַח היטב! כן — יפה עשית!”

והסירה עברה אל מול פני האי לארכו, ותבוא עד קצהו, ותגיע אל המים הכבירים המבדילים בין הנדור ובין קצב ההרים אשר לפני האי הגדול, הוא האי הגדול אשר חֻבּר אל הנדור לפנים בראש קדמות עולם, והמרחק אשר ביניהם עתה יהיה כמיל אחד וחצי מיל. ושלש הסירות חתרו אשה אחרי אחותה, ויהי ביניהן רוח רק מעט, וביניהן ובין הסירה אשר לפקיד חובלי המצפה יהיה המרחק כמיל אחד. ופקיד חובלי המצפה ידע היטב כי לא תשיג עוד סירתו את הסירות ההולכות לפניה, ואולם סירת הפקיד היתה ממבחר הסירות ותהי כיודעת אשר המות והחיים בידה — ולכן כחץ מקשת עפה בתוך הגלים, ויהי רק צדה האחד נוגע אל פני המים.

“נעברה נא כיום הזה על פני השרטון!” קרא פקיד חובלי המצפה, “הן רב הרוח אשר לנו, ולכן ישפקו לנו המים, ובזאת נקציר חלקה אחת גדולה מן הדרך. הטו!”

ופקיד חובלי המצפה עומד על יד המשוט ומתענג בכל נפשו על דבר המסע אשר הוא מתחרה את הנוסעים לפניו. בעת ההיא וקלמנטינה והדה יושבות אשה על יד אחותה בתוך הסירה מקדם, ונפשן תשתוחח עליהן. והדה חובקת את כף יד רעותה, ועיניה מביטות ביראה גדולה אל פניה אשר היו למוצק ואל עיניה אשר חרבו מאין דמעה, ותדבר אליה בקול דממה ותבקש לנחמה, והיא גם היא טרם נֻחמה עוד. ברגעים המעטים והנוראים האלה ואשה לרעותה ספרה את כל הדברים הרבים והגדולים אשר הסתירו אשה מאחותה גם שבועות וגם ירחים, ולא היה עתה ביניהן דבר סתר עוד.

“לוּ ערום היה לבּנו אשה לפני אותה”, אמרה קלמנטינה. “כי עתה לא באתנו כל הרעה! אם יפול גוסטאף במלחמה הזאת, וידעתי כי אני אני רצחתיו!”

“אַל נא תדברי כדברים האלה!” ענתה הדה ותבך, “הלא אנכי אשמתי שבעתים ממך!”

ופקיד חובלי המצפה קרא: “הנה הם משליכים עתה את עגניהם, ואנחנו עוד רחוקים מהם דרך מיל אחד!”

“כי עתה אבדה כל תקוה!” ענתה קלמנטינה ועיניה קמות בחוריהן, והדה גם היא כסתה את פניה בידיה ותשא את קולה ותבך.


 

XXXI

ושלש הסירות קרבו אל היבשה אשה אחרי רעותה, ותעלינה אל החוף אשר על שפת הים, ושפת הים מלאה אבני חצץ ואבני גיר מן הקצה אל הקצה. והסירה אשר יצאה מלפני נפטון היתה הראשונה לעלות, וחובליה לעגו לאחיהם הנוסעים אחריהם ויקראו להם “הוּרא!” מרחוק. ואיש לא שם לב ולא התבונן כי עוד סירה רביעית נוסעת אחריהם, ועוד כי הסירה הזאת נטתה עתה מן הדרך ותבחר לה דרך חדשה לבעבור מצוא רוח למדי. והאנשים ברכו בשלום איש את אחיו בתם לבב, ויעלו אל החוף ויעברו את היער ויבואו עד המקום אשר שם קברות הענקים. והמקום שוקט כּלו והוא נורא מסביב, ככל אשר היה גם אז בערב בראות אותו פאול בפעם הראשונה. ופאול זכר עתה את כל המחשבות הרעות אשר עלו על לבו אז, להקדיר על נפשו את הרגעים הטובים ההם. — ורוח הבקר נשב בראשי הברושים הרמים, וצמרות העצים אשר במזרח היער אָדמו מקרני השמש הראשונות, ויתר היער כסה הצל. ולרגל אחת האבנים מצאו שרידי אֹכל מן המשתה אשר עשו אז, ופִתּי לחם ובקבוק ריק וגזרות ניר היו על הארץ.

“לוּ הלכתי עמכם אז בערב!” אמר גוסטאף באזני פאול.

ואת הדברים האלה דבּר בקול דממה, וכל איש אשר ידבּר ודבּר בקול דממה, כי כאשר יקים איש את קולו כמעט במקום הנורא הזה, ונשמע הד קולו כאשר ישמע בבית תפלה גדול ורם.

ושני המשנים העוזרים אחרי השנים הנלחמים נגשו להכין את אשר יכינו, וימצאו פתאם מכשול אשר לא ראו מראש. כי אמר הדוקטור דיוּס להביא גם הוא שני קני רובים קטנים עמו, לבעבור יהיו קני־רובים משנה כחק וכמשפט — וקני הרובים הקטנים אשר הביא גרהרט היו מוּעדים לשנים הנלחמים — ואולם שכח הדוקטור דיוּס להביא אותם בהיותו נחפז בבקר לנסוע, ויעזבם על השלחן בתא אשר בנפטון. והאיש לבית סנצן יעץ לשלוח את אחד האנשים אל ביתו הקרוב, להביא משם את קני הרובים הקטנים אשר לו, ומקץ רביעית השעה ישוב. ופאול אמר טוב גם לדבר הזה, והאיש לבית סנצן מהר וילך ויבוא בנפשו אל החוף ויתן מגלה קטנה על יד אחד מאנשיו להביא אל הסוכן אשר על ביתו, ויצוהו להחיש ולשוב עד מהרה.

והאנשים חכּוּ לתשובת הציר השלוח, ויהי הם מתהלכים על יד קברות הענקים אנה ואנה. והמקום מקום גדול ורחב ידים, אשר יוכל איש לנטות מפני רעהו באין את לבו לראות את פניו. והאיש לבית עלצע ורעהו אדוני האחוזה עמדו מקצה מזה וידברו איש אל אחיו; וגוסטאף קרא את הדוקטור דיוּס ויטהו הצדה ויעמדו מקצה מזה, וידבר אליו דברים רבים, והדברים דברים גדולים, כי בקנאה גדולה דבּר. בעת ההיא ופאול עומד נשען אל אחד העצים ואת ידיו שכל, ויגש אליו גרהרט, וידבר אליו ויאמר: “לא יאתה לי לחקור את הסבּה הנעלמה אשר לדבר המריבה הזעומה הזאת, האוספת אותנו כלנו היום אל המקום הזה; ואולם מחשבות רבות עוררו הדברים האלה בלבי, לדרוש ולשאל את נפשי, איך נהיתה כזאת כי שני אנשים, אשר נבונים ומשכילים הם למראה עינים, והם יתנו ידים כי תגמל הרעה, עד כי עתה אין להם עצה עוד בלתי כי כלי המלחמה יוכיחו בין שניהם. והדבר הזה הגדיל בלבי את חפצי אשר אותו חשתי בנפשי למן היום הראשון או גם למן הרגע הראשון אשר באתי אל הנדור, הלא זה חפצי אשר חפצתי לדבּר עמך בדבר אשר בצדק אֹמר עליו כי דְבָרֵנוּ הוא”.

“אמנם חשבתי כי ידעתי את הדבר אשר עם לבבך להגיד לי”.

“לולא חשבתי גם אני כי ידעת אותו, כי עתה החרשתי; ואולם יען אשר יקרא האחד בלב רעהו ויען אשר ידענו כי אהבנו את הדה, לכן הצדקה לנו לדבּר, ולכן נדבּר. ואני לא יראתי פן אגלה סוד אשר בלב נערה ואחללו, כי ידעתי אשר לב נדיבות לב הנערה הזאת, עד כי ברגע אשר תחליט בלבה לנטות אחריך, והיתה ראשית מעשיה לגלות את אזניך ולהגיד לך את סודה זה. זה לי כשנתים ימים אשר אהבתי את הדה, מאז ראיתי אותה בעיר ס' בבית דודתה בראשונה, ואז היתה גם היא כאוהבת אותי — לא — הדברים האלה אינם בלתי אם דברים ריקים למען התיפוֹת — אז אהבתני גם היא. ואולם השמש הולכת ונודדת, ומחשבות האדם לא תעמודנה גם הן. את הדבר הזה ידעתי גם אז ככל אשר ידעתיו עתה. לכן לא השבעתי את אהובתי ולא שמתי עליה כל אסר, רק חפשית תהיה לרוחה, וּבחפשתה תבחן את אשר בחרה. כי זאת העצה האחת לשים חק לרפיון לב ולרוח איש הפוסח על שתי שעפים, אשר בעין פקוחה ובשום לב נבחר את אשר נבחר, ואולם אם אחת בחרנו, אז עלינו להוחיל עד עת קץ, וגם לי ולנפשי שאלתי מועד חפשה אשר כזה, אם כי ידעתי היטב אשר לא יהיה לי חפץ בּו מאז ועד עתה, ועתה הנה שבתי מדרכי ואהבתי להדה בוערת בלבי שבעתים מבראשונה; ואולם הדה — —”

“כמשפטה אז כן משפטה עתה!” ענה פאול ולא נתן אותו לכלות את דבריו — “בטח נא בי ובעיני הפקוחה אשר תיטיב לראות! אולי רגע אחד פסחה על שתי הסעפים, ואולם עתה הנה חרצה את משפטה והאחוה החדשה נסוגה לאחור מפני האהבה הישנה. את הדבר הזה ידעתי היטב, ואני גם אני חרצתי את משפטי בלבי. לכן אסע לדרכי מחר בבקר, לוּ רק אחרית המלחמה הזאת לא תשים לי מכשול בדרך. ואולם אם כה ואם כה חדלתי מהיות לך לצר”.

“אבל אם בכל אלה עוד תבחר הדה בך?”

“ידעתי כי לא תבחר בי, אבל לוּ תעשה כדבר הזה, אז ידעתי אשר אתה תשוב לאחור, ככל אשר אנכי שב לאחור עתה”.

“ואם יהיה כדבר הראשון — העוד ייקרו חייך בעיניך גם אז?”

אם “לא” אענה על הדבר הזה", השיב פאול בשחוק מר, “וענה בי שכלי ואמר כי כזבתי, ואם “כן” אענה, וענה בי לבי והכזיב אותי”.

“אם כן אפוא לא אהבת את הדה בנפש שלֵמה?”

“שמע נא, ידידי!” ענה פאול, “אנחנו המלֻמדים זה דרכנו מאז לחקור את כליותנו ולחפוש את כל חדרי בטננו ולתור את כל סתרי קרבינו, עד כי באָשרנו פצפצנו את נפשנו לכל חלקיה, והיה בהיות לנו ידים לראות בעינים פקוחות את כל הנעשה בקרבנו, ואבד ממנו תחת כל אלה היתרון הנתון לאנשים אשר אינם חוקרים, הוא היתרון לעשות ולפעול דבר שלם כמשפט אנשים שלמים. לכן גם אנכי יש לאל ידי לאהבה את הדה ולהואֵש ממנה, ולעשות את שני הדברים האלה גם יחד. והדבר הזה ברור בעיני וקרוב בלבי וקל להבין, ובעיניך אתה אולי סתום הוא ורחוק ממך וזרות תראה בו. אבל הדבר הזה לא יתן ולא יוסיף עתה! רב לי כי ככה הוא, ובכן — כּלינוּ אפוא את מלחמתנו בזה”.

“לא כלינו עוד”, ענה גרהרט ויחזק ביד פאול, “ועוד נלחם אותה עד בוא הדה והוכיחה בין שנינו במו פיה”.

אז בא הציר השלוח ויבא את הארגז הקטן אשר בו כלי המלחמה, והאיש לבית סנצן הלך לקראתו ויקח את הארגז מידו וישלחהו וישיבהו אל מקומו הראשון אשר מחוץ ליער על יד הסירות.

והאנשים מלאו את קני הרובים הקטנים ואת מרחק המקומות מדדו ולנלחמים השנים הורו את המקום אשר שם יעמדו. בין כה וכה והדוקטור דיוּס נגש אל אחת האבנים וישם עליה ארגז קטן אשר נורא מראהו.

“ואתה פאול הלא ידעת את כל דברי”, אמר גוסטאף בלכתו לבוא על מקומו — “עלך אעזבה את אשתי ואת בני, כי בלעדיהם אין איש על פני כל האדמה אשר אֹהב כמוך. אתה תהיה לאב לנער וגדלת אותו, כי ידעתי אשר תיטיב לחנוך אותו שבעתים מכל אשר הבינותי אנכי!”

“מה שלומך, אַלבּרט?” שאל אדוני האחוזה בעבר השני, “החזק לבך? אם לא רפתה ידך? אם לא כהתה עינך?”

“אַל נא תדאג לי!” ענהו השני, "הן לא בפעם הראשונה אנכי יוצא למלחמה אשר כזאת ונמלטתי! “האֶתּן עתה את נפשי להורג, בהחל אור החיים להאיר לי עתה? ואני זאת מחשבתי וגם נחמתי, כי יפצפץ אויבי את זרוע ידי או ימחץ את רגלי או יפגע בכף ירכי, וזה כל הדבר. הן האנשים האלה אשר אינם מאנשי הצבא אינם יודעים ואינם מהירים לעשות מלאכה בקני רובים קטנים. ואני חי נפשך אם לא אמית את האיש הלז אשר ממלי! הן אמנם אין האיש הזה שוה לי גם בהרגי וגם בהחיותי אותו, ואולם אשתו שוכבת חיקו נִאצה אותי במאד מאד”.

“רק רוח קטב עברה עליך עתה להשחית ולחבּל!” ענה אדוני האחוזה.

“לוּ יהי כדבריך!” השיב האיש לבית עלצע ויקח את קנה הרובים הקטן בידו.

והנלחמים התיצבו איש איש על מקומו, והמשנים סרו הצדה, וגרהרט נתן אות.

וגוסטאף ירה כרגע מן המקום אשר הוא שם. אז התעופפה המגבעת אשר על ראש האיש לבית עלצע ותט ותפל ארצה, ואת קול כדור העופרת שמעו בהכותו באחד הברושים אשר מאחריו.

ושחוק חלף על שפתי האיש לבית עלצע ויהי כלועג.

וגוסטאף הוריד את קנה הרובים הקטן אשר בידו, וילך במנוחה ויגש לבוא אל הגבול. הוא עודו הולך, טרם נגש, ואויבו ירה עליו. וגוסטאף נפל ארצה על פניו קדמה. והאנשים נשאו אותו וישכיבוהו על אחת האבנים הגדולות והרחבות אשר כסה אותן האזוב. — והדוקטור דיוּס חקר את המכה אשר הכה, וירא והנה חלף כדור העופרת את לבו מימין.

“רק עוד רגעים אחדים והוא מת!” ענה הדוקטור דיוּס בהביטו למעלה מן המלאכה המרגיזה אשר לפניו.

ופתאם והנה קלמנטינה עומדת בתוכם, ואיש לא ראה אותה בבואה. והאיש לבית עלצע נבהל ויסוג לאחור. ואולם קלמנטינה לא ראתה אותו, וגם זולתו לא ראתה איש; ועיניה אשר קמו בחוריהן דבקו אחרי פני אישה הלבנים, והיא כרעה על ידו ארצה, ותחזק בידו היורדת ארצה.

“מת, מת!” אמרה וקולה נחבא על לשונה.

והאיש הגוע פקח את עיניו עוד הפעם, ובעד הערפל אשר ישים המות על עיניו ראה את פני אשתו בכרעה לפניו. אז יחלוף על פניו כמו צחוק, והוא יניע את שפתיו והיה כמו יחפוץ לקרוא לה בשמה, ואולם הגה לא יצא משפתיו הלבנות, אז יט את ראשו הצדה — ויישן לנצח.

“מת, מת!” הילילה קלמנטינה, ותחבק אותו בזרועותיה ותסתר את פניה ותאַמץ אותם אל לב האיש אשר לא ידע דבר בלתי אם לאהבה אותה ואשר עתה חדל לנצח.

“ארור היום!” הפטיר האיש לבית עלצע בשפתיו, והוא עודו משמים ורגליו כמסמרות נטועות בשפת קרחת היער ועיניו קמות ונטויות בחזקה על האנשים אשר מלפניו — “מי יתן ולא הרגתיו!”

“לא טוב כי ינחם איש אחרי עשותו!” ענה אדוני האחוזה — “קום ולך ועזבנו את המקום הזה, עלצע! חי אלהים אם לא למותר אנחנו פה!”

אז הלכו ויעלמו מאחרי העצים.

ברגע הזה ומן החוף עלו פקיד חובלי המצפה והדה, ויעברו את הברושים.

ופקיד חובלי המצפה הלך בחזקה, ויהי כאיש אשר ראו עיניו בחיים מראות כאלה לא אחת ושתים, ואולם הדה בבואה אל קרחת היער ותתיצב ותעמוד, ותשען אל אחד הברושים, ופניה הלבינו משיד וכל עצמותיה רחפו.

וגרהרט ופאול לבשה אותם רוח אחד וימהרו גם שניהם לקראתה.

“הֲמֵת?” שאלה ותחרד.

“כן”, ענה גרהרט.

אז נתנה הדה קול בכי מר וגדול, ותתנפל על לב גרהרט וגרהרט פתח את זרועותיו לאַמץ אותה אל לבו.

“גרהרט!” התיפחה, “סלח נא לי, גרהרט!”

ומקץ רגע אחד נשאה את ראשה ותשלח את ידיה לקראת פאול ותקרא:

“וגם עתה, פאול רעי, סלח נא לי גם אתה!”


 

XXXII. פאול שט' אל פֿראַנץ ס'.

מקץ ששה שבועות.

שלשה מכתבים אשר כתבת אלי, פראנץ יקירי, מוּשמים לפני על השלחן, ואני גם על הראשון לא עניתיך עוד דבר. סלח נא לי, מחמד לבי, כי לא מפי כי אם מפי כתבי־העתים שמעת בראשונה את דבר הרעה הגדולה אשר מצאתנו ואשר שמה אחרית לחלומותי על שפת הים. ראשי היה לחלי ולבי מלא על כל גדותיו, עד בלתי יכָלתי לכתוב. הנה אנכי שולח אליך בזה את ספר הרשימות אשר כתבתי על פי מצותך ואשר רשמתי יום יום את דבר כל מעשה ואת דבר כל ענין למן היום הראשון אשר באתי לשבת על הנדור ועד היום האחרון. ואתה תבין על פי הרשימות הקצרות והציונים הסתומים את הליכות כל המעשה הנעשה מראשית ועד אחרית, ואת מחשבותי המפזרות תביא בחוברת, ואף לאותותי ולאותות המחשבה אשר עשיתי בזה בכתבי תמצא פתרונים, כי על כן אפוא באנו עד כה אשר יבין איש את רעהו גם בהחרישו! והיה כי תבוא אלי לשבת עמי ימים אחדים, כאשר אתה אומר במכתבך האחרון, וספרתי לך את הדברים דבר דבר על אָפניו.

הנה כן אנכי שב ויושב פה בחדרי השאנן, וכלי ביתי וספרי יראו ויביטו בי והיו כאומרים אלי: מה הרבינו לחכות לך, צפור נודדת! ובחצר השוקטת אשר מאחרי בית התפלה מתקבצים הנערים מבני שכני ושכנותי ובאו אל תחת העץ אשר לפני חלון חדרי ובחרו להם את שעשועיהם, ונגה קרני השמש האחרונות מתעופף על פני החומה הנושנה, והסנוניות מחמדי לבי מתעופפות גם הן וכתרו את החומה וצפצפו בקול רעש והמלה גדולה. אכן שבה עתה נפשי למנוחתה, ואני הנה שבתי הפעם לחוף מבטחים, וכל עצמותי תאמרנה לי כי הכוכבים אשר אליהם נשאתי את עיני ובהם בטחתי, הם לא התעוני ולא השלו את נפשי. אמנם רבות ראיתי ונשאתי, פראַנץ מחמל נפשי, לאמר: ראיתי טוב עד בלי חק וגם נשאתי רע עד בלתי תכלית. הן על פני האדמה הנחמדה והזרה והנפלאה הלזו אין טוב באין גם רע עמו, ואנחנו בני האדם אין גורלנו כגורל הנחמד אשר למורי השעות העשוים על פי השמש, שהם לא יורו בלתי את השעות המלאות אור ושמש. אבל הבאמת נחמד הגורל הזה? לא! רק אנשים שלוים מצאו מקום לשבת בגן העדן, ולא אנשים גדולים, ואני, אחרי סור ממני המכאוב הראשון והמר, החלותי לחוש עתה בנפשי גם את כל הפּעלות הטובות אשר פעלו הימים האחרונים בי ובנפשי, ולבי יודע כי אחרי שובי מדרכי המלאה מכשולים וחתחתים רבים נהפכתי לאיש טוב ונדיב לב שבעתים מבראשונה. על כן אהבתי עתה את אַחי בני האדם כאשר לא אהבתים מעודי; כי באש משלשת נצרפה אף נבחנה אמונתי לאמר: אשר רק האהבה לאחת מן המחשבות הגדולות או האהבה לכל בני האדם יחדו או האהבה לשמים או לכל אלהי השמים היא האהבה הנאמנה אשר תהיה לנו לנשמת חיים, תחת אשר האיש החסר את האהבה הזאת, והיו חייו ריקים ככלי ריק; — אבל האהבה אשר נאהב נפש אחת אשר הבדלנו לנו מנפשות יתר בני האדם איננה אהבה נאמנה, והיא לא תמצא לתת לנו בלתי אם שלוה. ואם כזבה לנו והיינו אמללים. ואולם גם שלוים וגם אמללים לא יהיו בני האדם, אשר להם הנצח והרוח, כי אם מרום יהיו גם מכל טובה וגם מכל רעה! ובדבּרי את הדברים האלה אינני כאיש הודי קשה ערף אשר יפתח פיו ונתן בשיר מלחמה קולו ברגע אשר תהיה בו יד מעניו לשסעהו או לשרפו חי, כי אם באמת ובתמים ומרב מחשבה וחקר אנכי דובר את הדברים האלה, וגאון ועין רעה ושנאה אין לי. ואת הדברים האלה אנכי דובר עתה, ברגע אשר היתה הדה לאחר, היא הדה אשר תמונתה רודפת אחרי בכל עת, והיא הדה אשר אהבתי ואשר אֹהב כאשר לא אהבתי ולא אֹהב אשה מעודי ולנצח נצחים. —

ואַתּ, קלמנטינה האֻמללה! איך נוסרת ותוָסרי קשה, נפש טהורה וזכה, על עון אשר לא היה בלתי אם חסרון באָמנָתך אשר אָמנו אותך אומניך, או מום בתכונת נפשך, כי היית כמשה איש האלהים אשר פה ולשון לא הוּשַׂם לו, ולא היית כבני אהרן היושבים על פני כל האדמה, אשר פה להם ולשון להם לדבּר בכל עת וליַשר על נקלה את כל המעקשים ואת כל מכשול אשר מלאו החיים אותם! — וגם אתה, גוסטאף טהור הרוח ונדיב הלב! איך שלמת בדמי לבבך תחת פחזותך רגע, כי רגע חדלת מהאמין באשתך, ואתה לא חסרת אֹמץ לב כי אם בינה להבין בדבר ולחקור ולבחון אותו, למען עשׂה על נקלה ולמען פעל במהרה; ואתה היית כצבי נחמד ועצל אשר יתן למשלחת מלאכים רעים לפרוש רשת לרגליו, עד כי בא נער פוחז וריק וישחיתך ארצה באפס יד! — ראֵה, פראנץ, כי אשים את הדבר הזה אל לבי, אז אקרא: רק חזון ריק ומלוא תעתועים היו לנו החיים, אשר הטובים והנדיבים יכּשלו והפתיים והנבלים יִנָּקו; ואולם כי ארבה לחקור וכי אוסיף לדרוש, אז תפקחנה עיני פתאם ואני אכרע ואשתחוה לפני הדום מלכות עולם זאת אשר בראה לנו חקות עולם. והחקים האלה רוח אחד ומשפט אחד להם ולחקות דְּרַקוֹן הכתובים בדם ואשר חמלה אינם יודעים ואשר חנינה זרה להם, כי ענש אחד יענשו את האיש אשר יצאה מפיו ראשית שקר ואת האיש אשר בזדון וברב תחבלה נשבע לשקר. ואולם בבֹא יום הפקודה, ויצא ברק מלפני אלהי המשפט הנורא הזה, והכה הברק את הבית האחד חרם ואת הבית השני יאיר בלבת אורו. הנה כן ראיתי גם את הדה, והיא אל מול פני חלל גוּסטאף אשר חם עוד התנפלה על לב בחירה, ותהי כסירה קלה הנמלטת מן הסער אל החוף ואז חלף רעיון את לבי לאמר: גם למענכם מת האיש, כי מותו יהיה לכם למקור חיים; — הן זה משפט כל היקום מסביב, כי מן המות יצאו חיים ומן הרקבון יצמח פרח ומן הבלוים יעלה ריח ניחוח! — והדה נהפכה למן היום ההוא ותהי לאחרת, כי נפקחו עיניה לראות אשר שונים החיים על פי הדמיון מן החיים באמת וכי החיים באמת נוראים גם הם לפעמים. ואולם גרהרט יהיה לה למבטח עז, אשר בו תסתר ותמלט לנצח; כי “כח עולמים בלבו אשר לנצח לא יחדל”, הוא הכח אשר עליו יאמר משוררנו הגדול כי נחוץ הוא לאדם גם לעשות את החיל וגם להחזיק בו.

וקלמנטינה יצאה לשבת בעיר ס', והיא עם הנער ועם השפחה אשר לקחה עמה מן הנדור יושבים טמונים בבית הקיץ אשר לה מחוץ לשערי העיר, ודבר אין לה עם אדם. אין איש אשר יהיה עם לבה לראות את פניו, וגם את הדה ואת גרהרט לא תבקש לראות, ולא יבואו אל ביתה בלתי אם מעט! זולתי הדוקטור דיוּס, אשר אותו וגם אותי צוה גוסטאף לפֶה לבנו, כי כן צוה לביתו בספר הגלוי אשר כתב בלילה אשר לפני המלחמה, ולכן האיש הזה יוצא ובא לפניה, כי הוא הפה והוא הרופא אשר לעצתו תדרוש. ואני את אשר אחשוב לא אכחד ממך, כי אוהב האיש הנפלא הזה את קלמנטינה בסתר לבו, ומי יודע אם לא לזאת עזב את כהנתו אשר היה רופא באניות ויהי לרופא בעיר, למען היותו קרוב אליה בכל עת. — ובי מאמינה קלמנטינה אמונה גדולה עד בלתי חק, כי נאמן הייתי עם אישה מכל רעיו, ואף אין דברים בפי להגיד לך עד מה אשמח על הדבר הזה. והיא ובנה יהיו לי לפקדון קדוש אשר אשמור אותו ואשר אסוכך עליו כל עוד תהיה בי נשמה. אכן קול ודברים למכאוב קלמנטינה אשר היא כואבת בסתר, שכם אחד על שחוק פי הדה אשר היא שוחקת בקול גדול בכל לבה! ורק קוה קויתי כי בהאריך הימים, והעת העושה נפלאות לרפא כל פצע ולחבוש כל מכה, תעשה נפלאות גם בזה.

“ורעי הטוב והתמים, הוא פקיד חובלי המצפה?” שואל אתה אותי בראותך כי עוד מעט ומכתבי זה יתּם, “האם גלמוד ישב עתה באולם הגן ואת יין הפּוֹנש אשר לו ישתה לבדו?” — האיש הזקן ראה כי עוד מעט והוא לבדד ישב על פני הנדור, ויקם ויעש את עצתו אשר יעץ אותו לבו זה מאז, “ויאסוף את המפרש התחתון”, כאשר הוא אומר. לכן הוא בונה עתה בית בעיר ס', וגם בטרם אגיד הלא תבין כי חלונות הבית פונים אל הים; ואל הבית הזה יאסוף את כל שכיות החמדה אשר הביא ואשר קבץ מארצות רחוקות ורבות, ובין שכיות החמדה האלה — והוא הגדול והנפלא מכּלן — ישב הוא ורעיו רבי החובלים הזקנים אשר עזבו את כהנתם, ושתו בערב את יין הפונש מחמד לבו, ואיש איש יספר לרעהו את כל המוצאות אותו, וספר גם הוא את ספורו על אודות שודדי הים המלאִיים, ואולי יהיה אלהים עמו ואת הספור הזה יספר עד תּמו אותו.

הנה כן חלפו עברו מן הנדור האנשים אשר ידענו; והיה בשוב הסנוניות למועד האביב הבא, ושבו לבנות להן קן ממעל לחלונות אולם הגן כאשר הסכינו, אז תראינה עיניהן רק אנשים זרים בבית פקיד חובלי המצפה אשר על גבעות החול על שפת הים.



  1. במקור כתוב הדוע. צ“ל הידוע – הערת פב”י.  ↩

  2. “אלה” במקור המודפס, צ“ל ”אליה“ – הערת פב”י  ↩

  3. “להשביח” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. “לוקח” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. “מצואות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  6. “ובל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות