את חיבּוּרי הראשוֹן כּתבתי בּהיוֹתי בּן חמש. אז לא ידעתי עדיין אוֹתיוֹת הכּתב וכתבתי בּאוֹתיוֹת של דפוּס. וזוֹהי הסיבּה שעוֹררתני “למשוֹך בּשבט סוֹפר”.

יוֹם הכּיפּוּרים היה לי לחג יפה ונכבּד: ל“חדר” לא הוֹלכים ואמא עוֹד נוֹתנת חתיכת “סוּלם”¹ עם קוּרקבן. והנה אחר האכילה, בּברכּת המזוֹן, קמה לפנַי קוּשיה עצוּמה: למה לכל חג וּמוֹעד ואפילוּ לראש־חוֹדש, אף על פּי שהוֹלכים בּוֹ ל“חדר” ואוֹכלים בּוֹ אוֹתה פּת הקיבּר עם מי הגריסין של כּל ימוֹת השנה, קבעוּ “הרחמן” וּליוֹם הכּיפּוּרים – זה החג הגדוֹל, שאין הוֹלכים בּוֹ ל“חדר” ועוֹד אוֹכלים “סוּלם” עם קוּרקבן – לא קבעוּ “הרחמן”? אחר כּך מצאתי, כּי זהוּ מפּני שהגדוֹלים מתענים בּיוֹם הכּיפּורים, ולכן לא קבעוּ בּשבילוֹ “הרחמן”. נתפּעלתי בּעצמי מהתירוּץ הנכוֹן שעלה על לבּי ורציתי להשאירוֹ לזכּרוֹן, שלא יצטרכוּ אחרים לעמוֹל על פּתרוֹן השאלה החמוּרה הזאת, וּלפיכך מיד אחר הבדלה בּמוֹצאי יוֹם הכּיפּוּרים הוֹצאתי את הספר בּרכּת המזוֹן של אמא וכתבתי שם מן הצד בּאוֹתיוֹת של דפוּס עם נקוּדוֹת: “אֶם יוֹם כּיפּוּר זֶגמֶניט “הרחמן” וַילֶ מִיפַסטֶך”, כּלוֹמר: בּיוֹם הכּיפּוּרים אין אוֹמרים הרחמן מפּני שצָמים.