עד העיר הקרוֹבה הגענוּ בּלי כּל מאוֹרע.
אך משם והלאה ישבה בּרכּבת להקת “גיבּוֹרי היוֹם”, ואחד התחיל לנגן בּכלי־הזמר ההמוֹני “הַרמוֹניקה”.
הוֹי! כּלי־זמר! מקוֹלוֹתיו הפּראים נשמע לי קוֹל אֶנקת טבוּחים וּמדוּקרים מעוֹרב עם צהלת שיכּוֹרים וּשׂחוֹק אכזרים.
לשבת כּלוּא בּרכּבת בּין פּראים, שבּלי ספק לקחוּ חלק בּפּרעוֹת שהיוּ בּעיר הסמוּכה, ולהיוֹת תמיד צפוּי אל הקרדוֹם, שעוֹד מעט יעלה על ראשי אוֹ ראש נפשוֹת בּיתי – זה היה מוּסר נוֹרא. כּמדוּמני, כּי זה היה עוֹד יוֹתר גרוּע מהיוֹת בּמקוֹם הפּרעוֹת. לכל הפּחוֹת שם היתה איזוֹ תקוה לנוּס, להחַבא. ונוֹסף לזה בּא אחד לספּר את כּל הגדוֹלוֹת, שנעשׂוּ ל“ז’ידים” הרבוֹלוּציוֹנרים ולאינגליגנטים. והמספּר, לפי הנראה, גם כּן אינטליגנט בּמקצת.
– הייתי בּבית־האסוּרים – סיפּר האיש, – והנה אחד מהאסירים הוֹציא את ראשוֹ מהחלוֹן וקרא: תחי החירוּת! כּוֹנן אליו החייל את הרוֹבה וישלח אליו כּדוּר חם ישר אל תוֹך פּיו. הקדימה הצפּוֹר לשיר… לחירוּת הוּא שוֹאף… חכּה מעט, דוֹדי, עוֹד תרקב מעט בּאדמה, עד שהרבוֹלוּציוֹנרים ימשלוּ בּנוּ.
ואנחנוּ ישבנוּ ושמענוּ את הזמירוֹת ואת השׂיחוֹת בּנפש מדוּכּאה, כּמוֹ כּבר ניתן צוארנוּ בּקוֹלר.
בּאחת התחנוֹת ישבה עמנוּ עבריה אחת. גם היא נסה. וַתספּר לנוּ מאשר קרה בּכּפרים הסמוּכים – שוֹד והרג…
וכך עברה עלינוּ כּל הדרך.
בּהגיענוּ אל תחנת ראזדיֶלנַיה רצה בּני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוֹצרי אחד אמר לוֹ:
– אל תלך! אתמוֹל היתה פּה הריגה גדוֹלה, הוֹציאוּ מהרכּבת והרגוּ. תחכּה עד שתבוֹא הרכּבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.
בּאנוּ בּיוֹם הרביעי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה ראינוּ בּתים רבּים פּרוּצים והחלוֹנוֹת שבוּרים, והלבבוֹת עוֹד יוֹתר שבוּרים מהם.
את מכּירי כּמעט לא הכּרתי: זקנה קפצה עליהם. קוֹמתם נכפּפה ועינם תעתה…
שבוּע של אֵבל וּפחד עבר עלי בּאוֹדיסה. אָבלנוּ על הנפשוֹת הטהוֹרוֹת של חברי ההגנה שהוּמתוּ, ויחד עם זה היה גדוֹל הפּחד, כּי בּכל יוֹם קרוּ מקרים רבּים של שוֹד בּעצם היוֹם.
כּשבּאתי בּיוֹם השלישי עם בּני בּיתי אל החוֹף, נגשוּ היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כּמוּבן, לא התנגדתי להם. – שׂאוּ אל האניה אוֹ קחוּ לעצמכם ורק תנוּ לנוּ לצאת חיים, כּך חשבתי בּלבּי.
והם נשׂאוּ אל האניה, ואחר כּך התחילוּ לקחת כּסף, איש איש כּכל אשר הרשתה חוּצפּתוֹ לדרוֹש. ואני פּתחתי את כּיסי לרוָחה, ונתתי עד שכּלתה הפּרוּטה.
והספינה סוֹף סוֹף נעתקה ממקוֹמה, ואני שאפתי מעט רוּח.
אמנם בּתוֹר “מַפטיר” קמה רוּח סערה, וכל בּני בּיתי סבלוּ ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוּס להתחזק וּלטפּל בּהם. אף על פּי כן קיבּלתי את יסוּרי בּאהבה, וגם אשתי, אף על פּי שחשבה שהאניה תטָרף, בּכל זאת התנַחמה גם היא ואמרה: טוֹב למוּת בּגלי הים מהֵרָצח בּידי חוּליגנים.
בּיוֹם השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינוּ בּכל יפיה ורוּח חם מחיה נפש נשב אל פנינוּ. קמנוּ והתעוֹדדנוּ.
מקוּשטא והלאה היה הדרך רק טיוּל נעים שהרחיב את לבּי. הרגשתי כּי רוּחי מתחדשת בּקרבּי. בּרוּך ה' שלא נתננוּ טרף לחוּליגנים וגם לא לגלי ים
והגענוּ לארץ־ישׂראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.