לְאָחִי לְיִצְחָק

תַּחַת כַּנְפֵי הוֹרִים רַחֲמָנִים יַחַד גֻדַּלְנוּ

וּבְאַהֲבַת אַחִים נַפְשׁוֹתֵינוּ לָעַד נִצְמָדוּ,

וְגַם אַחֲרֵי הָיְתָה בָנוּ יַד הַגוֹרָל לְהַרְחִיקֵנוּ,

אֲנִי בְּגִלְגוּלֵי מְחִלּוֹת עַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִגַּעְתִּי,

וְאַתָּה עָבַרְתָּ אוּקְינוּס וּבַאֲמֵרִיקָה שַׂמְתָּ קִנֶּךָ –

אַהֲבָתֵנוּ לֹא תָמוּשׁ מִלִּבֵּנוּ, שְׁמוּרָה הִיא אִתָּנוּ נֶצַח.

הַמְחַבֵּר

בשנת תקצ״ה, שנת הבהלה¹, השתדך אבי הסבא שלי (מצד אמי) ר׳ אלכסנדר זיסקינד ברבי מאיר ברוק מלאדי עם תקיף העיריה ר׳ משה מרקוביץ, המכונה משה׳קה חימינואר (על שמו נקרא גם בית הכנסת בלאדי, חימינואר) לאבי אבי זקני היתה בת, בת אחת עשרה, רבקה שמה, ולרבי משה מרקוביץ היה בן ושמו לייב, בן שלש עשרה. העמידו את הילדים במצות אבותיהם תחת החופה, ויהיה לבעל ואשה כביכול.

עברו שנים אחדות, הזוג גדל וסוף סוף היו מרוצים זה מזה, אך פתאום קפץ עליהם רוגז של התקיף ר׳ משה, מפני איזה סכסוך (בודאי לרגלי איזה ענין של כבוד בבית הכנסת) שפרץ בינו ובין מחותנו, ובלי חשוב הרבה צוה על בנו לגרש את אשתו, קראו להמ״ץ ר׳ ליפא (הוא נזכר בקונטרס אחרון בשלחן ערוך של האדמו״ר מלאדי) והוא סדר להם גט כדת משה וישראל, אבי אבי זקני נתגרש מר׳ משה מרקוביץ ועמהם גם הזוג הצעיר.

כעבור איזה שנים בקש האברך להחזיר את גרושתו, אך הצעירה לא חפצה בו עוד, אולי מפני אפיה החזק ולא רצתה בו עוד על שהעליב אותה (אמנם לא לרצונו), אבל הוא לא נשא אשה אחרת עד שהיא נשאה לאיש אחר.

היא נשאה לאיש תורני וחכם, ר׳ יצחק רוזנפלד בן ר׳ שמואל רוזנפלד, מחבר ספר ״משפחת סופרים״. המחבר הזה היה מופלא במינו, יהודי תמים ירא את ה׳ ושומר מצוה, מופלג גדול בתורה; והנה הוא הרגיש שישנן סתירות בין נוסח המסורה ובין נוסח התלמוד בכמה וכמה פסוקים בתנ״ך, ובא לידי החלטה שהמסורה היא מעשה ידי קראים, ואין לסמוך עליה. אכן על זה כבר דרשו חכמי ישראל, ואין זה מעניננו עכשיו.

בנו רבי יצחק היה, כמו שאמרתי, תורני וחכם ועסק במסחר בעיר מולדתו ויטבסק.

ובעיר הזאת נתישב גם ליב מרקוביץ בנשאו לו משם אשה, וגם הוא עסק שם במסחר.

הדוד רבי יצחק, כמו שהיה חריף בתורה היה גם חריף במסחר והמציא תמיד קומבינציות שונות ומשונות. ובימים ההם יסדה הממשלה בקיוב בנק מסחרי להרים את מצב המסחר ברוסיה והיו נותנים לשני סוחרים ערבים זה בזה על שטר חוב שלשים אלף רובל. דודי רבי יצחק נפל על המציאה: מצא איזה עני מחזר על הפתחים, שלם בעדו גילדיה (מס לכל הנכנס למפלגת הסוחרים) והלז נעשה כביכול סוחר וחתם על שטר ערבות יחד עם דודי שקבל שלשים אלף רובל, שלם לעני שכר טרחתו בעין יפה, והוא בעצמו החל לעשות עסקים גדולים עד… שהפסיד את כל הכסף וברח לחוץ־לארץ, ואשתו, דודתי רבקה נשארה בויטבסק עם שני ילדים ושתי ילדות.

דודי ר׳ יצחק שהה בחוץ־לארץ רק שמונה עשרה שנה עד שלרגלי איזו שמחה שהיתה בחצר המלכות, ניתנה חנינה לכל אלה שחטאו בנזקי ממון. בימים הראשונים אחרי בריחתו של דודי ר׳ יצחק לחוץ־לארץ התפרנסה דודתי איזה זמן מהשיירים שנשארו קצת כסף במזומן, תכשיטים וכו׳ כנהוג, אך הגיע היום וממש הגיעו מים עד נפש, והדבר הזה נודע לר׳ לייב מרקוביץ בעלה מלפנים. הוא היה סוחר הגון, עשיר, בעל חנות גדולה של ברזל, לא נדיב ביותר, סתם יהודי, אבל כשנודע לו מצב אשתו הגרושה נכרמו רחמיו, והיה שולח לה מדי שבוע בשבוע, בכל יום חמישי, ביד הנאמן שלו עשרה רובל למחיתה, ואת זה עשה במשך שמונה עשרה שנה. הוא לא ראה את פניה והיא לא ראתה את פניו, אלא הכל נעשה על ידי נאמן ביתו עד ששב דודי מחוץ־לארץ.

במשך הזמן הזה הספיקה דודתי לגדל את ילדה: הבן הבכור שלה חיים מאיר, והבת הבכירה בנו להם כבר בתים לבד, והנה הדוד ר׳ יצחק שב מגלותו הארוכה, אך לתמהונו לא קבלה הדודה רבקה את פניו בשמחה. היא אמרה אליו דברים פשוטים וברורים: אתה באת כעבור שמונה עשרה שנה; ימי הפריחה שלנו פרחו ואינם. אנכי אשה זקנה, עלה נובל, ואיני מבקשת לשוב אל הימים הראשונים, אתה אב לבני. תוכל להשתעשע עמהם והם יכולים להשתעשע בך. אנכי לא אפריע בעדכם. אבל דע לך כי אנכי לא אשתך ואתה לא בעלי.

והיא נפרדה ממנו לא באופן פורמלי: גט לא קיבלה ממנו ״לידי זילותא דבי דינא״ לא הגיעו, אבל פרידתם היתה גמורה ומוחלטת.

אנכי עוד הכרתי את דודי רבי יצחק. הוא היה אחר כך לקבלן בבנייני הרכבת סמוך לחרקוב, ולו אני חייב תודה שעזר לי להעתיק את מגורי מבילוגראד לפולטבה.

גם הוא גם הדודה כבר אינם בחיים.

היה לי דוֹד חוֹלה־רוּח, מעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. דרכּוֹ היה לפעמים לעזוֹב את בְית הוֹריו וללכת פּעם לעיר קרוֹבה זוֹ וּפעם לעיר אחרת, כּמוּבן, בּלי להוֹדיע להוֹרים וּבלי דעת לשם איזוֹ מטרה. ועל הוֹריו היה להוֹדיע בּמכתבים לידידים ולמכּרים שבּעיירוֹת הסמוּכוּת, שיחזירוּ את התוֹעה לבית אבוֹתיו. וכאשר נלאוּ מהדרישוֹת והחקירוֹת החליטוּ לרתק אוֹתוֹ אל הקיר בּשלשלת־ברזל.

אחרי שריתקוּ אוֹתוֹ, למרוֹת התנגדוּתוֹ הנמרצה, ישב עיף ונדכּה על מיטתוֹ. אנכי ילד בּן שלוֹש, ניגשתי אל דוֹדי האוּמלל, שׂמתי את ידי הקטנוֹת על בּרכּיו והבּטתי בּמבּט ילדוּתי מלא חיבּה אל תוֹך עיניו. הוּא הרים אוֹתי, הוֹשיבני על בּרכּיו ויחבּקני והתחיל לשיר בּקוֹלוֹ הנעים את הנגינה שהיה רגיל בּה:

אַי, אַי,

אַי, אַי;

אַי, אַי, אַי, אַי!..

הנגינה היתה הפּעם עצוּבה יותר מהרגיל, וארא והנה הדוֹד בּוֹכה… אז קראתי בּקוֹל בּוֹכים: “אל תבכּה, דוֹדי בּרה (דוֹב־בֶּר)! אל תבכּה”. וּבעצמי התחלתי לבכּוֹת בּקוֹל רם.

כאשר שמעה אמי ז"ל את קוֹל בּכיי מחדר הדוֹד המשוּגע, חשבה כּי הוּא חוֹנק אוֹתי וּכרגע קפצה אל תוֹך החדר וּבכוֹח הוֹציאה אוֹתי מידי הדוֹד. ואנכי הוֹספתי עוֹד איזה זמן לבכּוֹת.

– מה עשׂה לך, המשוּגע? – שאלה אוֹתי אמא הנבהלה.

אבל לא ידעתי בּעצמי מה לענוֹת.

זוֹ היתה הפּעם הראשונֹה שנתעוֹררה בּי השתתפוּת בּצערוֹ של איש אחר.

יהי הרגע הזה בּרוּך לעוֹלם ועד!

בנימין חיים השתדלן (שם משפחתו פראנקין) היה מנוי מטעם הממשלה למאסף המסים. הוא היה יהודי חסיד, איש לא רע מטבעו, ביחוד היה חס על בני־תורה, ובימי גזרת החוטפים לא טמא את עצמו בלכידת חסרי־תעודות כדי למסרם לצבא (הממונה על גבית המסים הוא שהיה ערב גם בעד מסירת נפשות לצבא). אבל כל אלה שהיו צריכים לפספורט היו אנוסים להמתין לפעמים חדשים שלמים ולהוציא את פרוטתם האחרונה עד שהשיגו מידו פספורט. לפעמים על שם אחר מפני שעל שמו כבר ניתן פספורט לאיש אחר. בכלל לא היה בנימים־חיים מדייק בשמות. לא השם הוא העיקר אלא – הפספורט. ומי שהיה לו צורך בפספורט היה מקבל אותו מאת בנימין־חיים. על שם זה או על שם אחר – למאי נפקא מינה? בהורקי, עיר המחוז, היה לו חבר זלמן הסופר, שישב וחלק את השוחד לפקידים והמציא את הפספורטים לבנימין־חיים. ובמכתביהם שכתבו איש לאחיו בעניני פספורטים ערבבו גם דברי תורה ומאמרים מס' הזהר.

בימַי כבר בטלו גזרותיו של ניקולאי הראשן ועבודת־הצבא הוקלה הרבה ונתקצר זמנה מעשרים וחמש שנה – לעשר שנים ובכל זאת עוד גדול היה פחדה של עבודת הצבא. ואל מי היה אפשר לפנות לעזרה? – לר' בנימין־חיים השתדלן. כשבאו מים עד נפש, וביחוד סכנה היתה צפויה לבן־תורה, היה נותן לו פספורט כדי שיוכל לברוח.

ואמרו עליו שמפני שהגן על בני התורה, זכה שכל בניו היו בני־תורה, ואחד מהם היה רב בישראל. הוא נמסר סוף־סוף לדין ואחרי מותו יצא משפוט לגלות לסיביריה…

העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת, כּמוּבן, אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר קִדמה, שעל נהר “מיריאָה”, מַתחילה “ארץ העמים”, “חוּץ לתחום”.

לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלוּבה מאד. מלבד שלא היה בּתוֹכה כּל עץ וכל שׂיח (רק בּקצוֹת העיירה היוּ גנים אחדים של ירקוֹת), עוֹד היתה שקוּעה בּרפש תמיד, מלבד בּימוֹת הקיץ החמים וּבימוֹת החוֹרף הקרים. היא יוֹשבת בּעמק והאדמה רכּה, והבּוץ היה מגיע ממש עד הבּרכּים. ולא פּעם קרה, כּי לנוּ, הילדים, אבדוּ מגפינוּ בּתוֹך הבּוֹץ. בּיחוּד היתה בּיצה גדוֹלה ברחוב הנקרא “מרעה” שלא נתיבּשה לעוֹלם, והיתה מעוֹן־תמיד לצפרדעים וּלכל מיני רמשׂים.

ועלוּבה היתה עיירתי גם בּבנינה. לא היוּ בּה בּלתי אם בּתי־עץ, רבּים מהם ישנים נוֹשנים, ואחדים שפּינוֹתיהם נרקבוּ (משם היוּ לוֹקחים אבק, רקב־עץ, לזרוֹת על המילה) וּבטנם כּמוֹ צבתה והוּבלטה החוּצה. הגגוֹת היו משוּפּעים מאד, עשׂוּיים תבן אוֹ קרשים דקים, שחוֹרים משחוֹר ולפעמים מכוּסים בּחלוּדה ירוּקה. זה כּמה לא היתה, בּרוך השם, שריפה בּעיר, והבּתים זכוּ לאריכוּת ימים ונתישנוּ ונרקבוּ על מקוֹמם בּאין מכלים דבר.

פּרנסת העיירה היתה על האיכּרים של הכּפרים הסמוּכים. מאנשי העיירה יש שהיוּ נוֹסעים אל הכּפרים וקוֹנים מהם את יבוּל אדמתם ויש שהתפּרנסוּ מהאיכּרים הבּאים אל העיירה. היוּ בּעיירה סיטוֹנים אחדים, שהאיכּרים היוּ מביאים להם את תבוּאוֹתיהם, והם היוּ האמידים, והשאר היוּ מסתפּקים בּקניוֹת קטנוֹת: אגוּדת שׂער־חזיר, כּמהין וּפטריות יבשים, עוֹרוֹת עגלים וּכבשׂים וכדוֹמה סחוֹרוֹת פּעוּטוֹת.

מלבד זאת היוּ רוֹב אנשי העיר חנוָנים. מסביב לכּנסיה הרוּסית שעוֹמדת בּאמצע השוּק היוּ חנוּיוָת של ה“פּאן” לוּבּוֹמירסקי, שהעיירה בּנוּיה על אדמתוֹ, וּמעֵבר הרחוֹב דרוֹמית שוּרה של חנוּיוֹת למשפּחת פיינבּרג, וזוּלתן חנוּיות בּוֹדדוֹת פּה ושם, חנוּיוָת דלוֹת וריקוֹת.

היוּ הרבּה בּעלי־מלאכה, אבל בּהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתוֹ כּראוּי. ואמנם למלאכה יפה כּמעט שלא היה דוֹרש. הכּל הסתפּקוּ בּיציאה “ידי חוֹבת” דירה, “ידי חוֹבת” אכילה, “ידי חוֹבת” מלבּוּש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בּדברים כּאלה.

הידוּר העיירה היה בּית־כּנסת הגדוֹל שנקרא “שטיבּל”. שם היתה בּימה מצוּירה אריוֹת וּנמרים וּשאר מיני חיוֹת. וּלצד מערב עמדוּ לאוֹרך כּל הקיר ארוֹנוֹת גבוֹהים עד התקרה מלאי ספרים מכּל המינים. זכוּרני שהיה שם ספר אחד שנדפּס בּלאדי, אבל איני זוֹכר עוֹד את שמוֹ. עליו היוּ מראים גם אז כּעל יקר־המציאוּת.

את ר׳ מנחם מנדל שניאורסון האדמו״ר מליבאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ״ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאוד ללובאויץ, כשלושים ק״מ, וכל הנעשה בליבאויץ היה ידוע ליושבי עיירתי.

לר׳ מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צ׳רניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שיקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א׳: כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שו״בים, שידוכים ונכנס בעובי הקורה להיתר עגונות.

ופלא הדבר. למרות שהיה מרבה תמיד בתפילה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב״יחידות״, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חיבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומשיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות ״צמח צדק״, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידים רבים מאוד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור ר׳ חיים אליעזר ביחובסקי ז״ל בשנת תרע״ג) וספר ״דרך פקודיך״ (טעמי מצוות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה, כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.

שמעתי אומרים כי גם הספר ״לקוטי תורה״ של אדמו״ר הזקן ר׳ שניאור זלמן נערך על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם ״קצור״, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ״מ לציין עיין שם ועיין שם, כדרך הגר״א בנגלה.

אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ״מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש״ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.

הוא, כמו זקנו הרש״ז, נתן לבו לטובת ישוב א״י, והיה מפקח על גבית הכספים ע״י שדר״ים מיוחדים.

כידוע נמנה שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החינוך בפטרבורג בשנת תר״ב¹. והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.

עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל את פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.

השמועה ע״ד פטירת הרמ״מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כולם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי דין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שנאתם לכל מיני דקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.

בדברנו על דבר הרמ״מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר׳ הלל פאריצ׳ער, הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג.

ממנו נשאר לדפוס ביאור לקונטרס ההתפעלות של האדמו״ר ר׳ דובער.

תלמיד חבר היה לרמ״מ ר׳ יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק״ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר ״חנה אריאל״, דרושים על התורה ומאמר ״ארבע כוסות״ שנדפסו בהוצאת ה׳ ביחובסקי הנ״ל².

כשנפטר רמ״מ ז״ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר׳ לייב לקאפוסט, ר׳ ישראל נח לניזשין, ר׳ שניאור זלמן ללאדי ורק ר׳ שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליבאויץ³.

כאשר נודע לבני לאדי כי ר׳ שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ״ח) ובתוכם גם אני הילד בן ארבע־עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דניפֶּר.

מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור אחר לגמרי ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כולנו עינינו נשואות אל הדרך.

והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכולנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פיתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניה.

אמנם ברכה רבה הביא הרש״ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העיירה הומה מאדם רב.

נזכרתי באחד העגלונים של עיירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.

בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים, ביניהם ״גבירים״ לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כולם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכולם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.

חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי. כי יקח עמו על חשבונו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבי. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה״בַר־דעת״ בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי ״כולא קמיה כלא חשיבא״ ואינה מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.

– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה איתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז.. ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי״ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.

– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא ״אדם יסודו מעפר״ בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דברי חסידות ולוגמים מעט משקה – והבכיה איפוא למה? מה הפסדת בן אדם?

– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.

– ואם כן תשתה עוד כוס.

– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והִקאוֹתו.

– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…

הרש״ז לא היה גבה הקומה, אלא פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ לעיר לשאוף רוח.

בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.

בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הציבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר׳… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה ניגש בעצמו ומברך. וניגונים קבועים היה לו קודם הדרשה בכל שבת, בתפלת ״ימים הנוראים״ ובהלל של סוכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש־השנה וביום־הכיפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.

בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבוקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות–באור הדברים על פי הקבלה.

בבוקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מניגוני החסידים, מאותם הניגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך, השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכס, על יד השולחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר׳ יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול: הוא אמנם היה ״מתנגד״, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם. וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז״ל.

ימי ראש־השנה היו בּלאדי, עיר מוֹלדתי, לא ימים נוֹראים כּלל אלא ימי אוֹרה ושׂמחה יחד עם עבוֹדת ה' וּדביקוּת חסידית. עוֹד לפני החג המוּ חוּצוֹת לאדי מרוֹב האוֹרחים שזרמוּ אליה מקצוי המדינה. רבּנים, חסידים ותיקים, אַברכים בּחוּרים, וכוּלם מלאים שׂמחה שעלה בּידם סוֹף־סוֹף להגיע אל מחוֹז חפצם לעיר מוֹשב הרבּי, לחזוֹת פּניו ולשמוֹע את דרשוֹתיו וגם ליהנוֹת מדבריו בּ“יחידוּת”¹.

בּראש־השנה בּזמן התפילה היה הרבּי יוֹצא מחדרוֹ לאוּלם התפילה לבוּש בּגדי משי לבן ויוֹשב לוֹ על כּסאוֹ בּצד מזרח וּפניו כּלפּי הקיר. ניגוּן מיוּחד היה לוֹ לדביקוּת בּימים הנוֹראים. קוֹלוֹ היה ערֵב ונשמע מניגוּנוֹ ערגה ממש עד כּלוֹת הנפש. את ה“מַפטיר”² היה קוֹרא בּהטעמה מיוּחדת. לא סלסל את הפָּזר³ ואף לא את הדַרגָה תְבִיר, אלא קרא את המלים בּהטעמה יפה וּלבבית שנתנה להרגיש, שהן לא מלוֹת סתם, אלא דברי נבוּאה.

לפני תקיעת שוֹפר – הוּא בּעצמו היה התוֹקע – היה דוֹרש דרשה קצרה להעיר את השוֹמעים לתשוּבה, דבריו נאמרוּ אז בּרגש כּבּיר, שכּנראה חדר אל לב השוֹמעים להרהר בּתשוּבה. וזה היה נראה, כּשנשמע קוֹל אדיר של כּל המתפּללים “למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר”. אז עלה בּתרוּעה לא רק אלוֹקים אלא גם ישׂראל נחלתוֹ.

והנה אחר המנחה הלכוּ הרבּי וכל החסידים אל הנהר ל“תשליך”. וּמשם עשׂוּ החסידים שלשלת ארוּכּה, שני קירוֹת חיים מעֵבר מזה וּמזה וּבאמצע רחוֹב פּנוּי לפני הרבּי; החסידים פּצחו רינה ואוֹר של שׂמחה מילא את כּל העיר. וּכשחזרוּ עם הרבּי לאוּלם התפילה דרש הרבּי מענינא דיוֹמא עד תפילת מעריב.

מי שיוֹדע את המצוּקה הנוֹראה שהיתה לישׂראל בּרוּסיה בּימים ההם – חסרוֹן פּרנסה וריבּוּי גזירוֹת שנתרגשוּ ועלוּ חדשוֹת לבּקרים – הוּא יכוֹל להעריך את עוֹגן ההצלה שהוֹשיטה החסידוּת לעלוּבי עוֹלם, כּי השכּיחה מהם את מרוֹרוֹת המציאוּת והרימה אוֹתם לעוֹלמוֹת עליוֹנים ששם אין גלוּת ועלבּוֹנוֹת.

אהבתי לשמוֹע את המוּסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנוּ, ישׂראל שֶבּתיל’ס. זה היה מלמד צנוּם, אבל קוֹל ערֵב היה לוֹ. הוּא לא היה שר, ורק מטעים את המילים, והמילים היוּ חוֹדרוֹת מאליהן אל התוֹך, תוֹך הלב.

הנה הוּא מטעים סדר מלכוּיוֹת והנך מרגיש מלכוּת שמים בּעוֹלם: “מלכוּת בּכֹּל מָשלה” – סדר וּמשמעת: יוֹם ולילה, אביב וּסתיו, קיץ וחוֹרף, המים נוֹזלים ויוֹרדים, האֵדים מתנשׂאים ועוֹלים, בּכּל חוֹק קבוּע, מלכוּת שמים בּארץ. רק בּני־האדם קלקלוּ את הסדר. והנה אנחנוּ בּני־ישׂראל בּגוֹלה, זהוּ לא סדר. אנחנוּ צריכים לשבת בּארצנוּ ולעבוֹד את אדמתנוּ. בּעבוֹדת האדמה הננוּ מכּירים מלכוּת השמים, הכּל שם על פּי החוֹק הקבוּע, מששת ימי בּראשית. אדם חוֹרש, זוֹרע, קוֹצר, מאסף. הכּל עשׂה אלוֹהים יפה בּעתוֹ; וּמפּני חטאינוּ גָלינוּ מארצנוּ ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ, ואנוּ סוֹחרים וּמוֹכרים. נעים ונדים בּארצוֹת זרוֹת, מקלקלים את חוּקי הטבע וּבעצמנוּ מתקלקלים. וישׂראל שבּתיל’ס מתחנן וקוֹרא: ותמלוֹך אתה ה' לבדך על כּל מעשׂיך בּהר ציוֹן משכּן כּבוֹדך וּבירוּשלים עיר קדשך, תשרה נא מלכוּת שמים בּארצנוּ האהוּבה על עם ישׂראל, השב לעבוֹד את אדמת אבוֹתינוּ, וּמלכוּת שמים זוֹ תלך ותתפּשט על האנוֹשוּת כּוּלה, שבּכל העוֹלם, “וידע כּל פּעוּל כּי אתה פעלתוֹ ויבין כּל יצוּר כּי אתה יצרתוֹ ויאמר כּל אשר נשמה בּאפּוֹ: ה' אלוֹהי ישׂראל מלך וּמלכוּתוֹ בּכּל מָשלה”. יחדלוּ בּני־אדם ממלחמוֹת, מהריגוֹת, מגאוה, משפלוּת… ישלַט גם בּיניהם חוֹק קבוּע, סדר וּמשמעת, אהבה ואחוָה…

והנה הוּא קוֹרא “זכרוֹנוֹת”, וגעגוּעים עזים תוֹקפים אוֹתך. לפניך עוֹברים כּל הדוֹרוֹת וחליפוֹת המאוֹרעוֹת שבּהיסטוֹריה הקדוּמה שלנוּ: “זכרתי לך חסד נעוּריך, אהבת כּלוּלוֹתיך, לכתך אחרי בּמדבּר בּארץ לא זרוּעה קוֹדש ישׂראל לה' ראשית תבוּאתה”. ה' כּביכול מאָרשׂ לוֹ את כּנסת ישׂראל וכוֹתב לה כּתוּבה – התוֹרה שניתנה בּסיני, משה ואהרוֹן הם השוּשבינים, והעוֹלם שׂמח. ואחר כּך הלכוּ והלכוּ אל ארץ אבוֹתם, אל הארץ אשר רק בּה מצא אברהם אבינוּ קוֹרת־רוּח. זה כּתוּב בּתוֹרה וּמפוֹרש בּאגדת החכמים הקדמוֹנים: בּשעה שהיה אברהם מהלך בּארם־נהרים וּבארם נחוֹר, ראה אוֹתן אוֹכלין ושוֹתין וּפוֹחזין, אמר: הלַואי לא יהיה לי חלק בּארץ הזאת, וכיון שהגיע לסוּלמה של צוֹר (ראס אֶ־נַקוּרה) ראה אוֹתן עוֹסקין בּניכּוּש בּשעת הניכּוּש, בּעידוּר בּשעת העידוּר, אמר: הלואי יהא חלקי בּארץ הזאת. אמר לוֹ הקדוֹש בּרוּך־הוּא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בּראשית רבּה ל"ט, סימן ח').

והנה ישׂראל החזן מגיע ל“שוֹפרוֹת”.

כּאן קוֹלוֹ נעשׂה יוֹתר צלוּל, תקיף: הוּא איננוּ מתחנן, הוּא תוֹבע. די לישׂראל להתנַוון בּגוֹלה, זמן הגאוּלה הגיע: “תקע בּשוֹפר גדוֹל לחרוּתנוּ, ושׂא נס לקבּץ גלוּיוֹתינוּ, וקָרֵב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים, וּנפוּצוֹתינוּ כַּנס מירכּתי ארץ”. וישׂראל החזן מטעים כּל מלה וּמלה וכאילוּ אוֹמר: רבּוֹנוֹ של עוֹלם! הגיעה השעה, כּי גם עמך ישׁראל יחיה בּסדר על־פּי חוֹק הטבע שלהם, כּי יוּכל לעשׂוֹת לפניך את קרבּנוֹת חוֹבוֹתיו כּמצוּוה עליו. עד מתי תהיה ההארמוֹניה האנוֹשית פּרוּעה וּמקוּלקלת?

ויחד עם זה ישׂראל החזן בּטוּח, שעתידה ההארמוֹניה לשלוֹט בּעוֹלם. בּבטחוֹן גמוּר וּבוַדאוּת גמוּרה הוּא מטעים את הפּסוּק: “והיה בּיוֹם ההוּא יתָקע בּשוֹפר גדוֹל וּבאוּ האוֹבדים מארץ אשוּר והנידחים בּארץ מצרים והשתחווּ לה' בּהר הקוֹדש בּירוּשלים”. כּן, יבוֹאוּ האוֹבדים, יבוֹאוּ!

וּבשיר של ריקוּד הוּא מסיים: “היוֹם תאַמצנוּ”… וּבהתרגשוּתוֹ הוּא רוֹקע בּרגל, כּמה היינוּ רוֹצים לצאת אז בּמחוֹל. אבל אין זה מן הנימוּס לרקוֹד בּיוֹם הדין, השארנוּ הריקוּד לשׂמחת־תוֹרה, שסוֹף סוֹף לא אֵחרה לבוֹא.

לפני שבועות אחדים נפטר בירושלים הרב הישיש, רבי אליהו קלצקין, ובאותו פרק אנו חוגגים חג־יובלו של בנו, ד״ר יעקוב קלאצקין, במלאת לו חמשים שנה. שני הדברים אשר באו תכופים מעלים על לבי זכרונות מימי הנוער על אביו של ד״ר קלאצקין, הרב המהולל, ומלחמתו בימים ההם להשכלה.

בשקלוב (פלך מוהילוב) גר ישיש עשיר אחד, קבלן של הממשלה, ושמו יעקבסון. הוא היה גם בר־אבהן נכדו של רבי אהרון מסטוסילה, מתלמידיו הגדולים של הרב מלאדי, מחבר ספר ״היחוד והאמונה״ בחסידות, עשיר זה בקש ״חתן״ לבתו, כלי יקר, ״צעצוע״, ובאו השדכנים והציעו לפניו את הילד אליהו קלצקין, שאביו היה רב באחת העיירות שבקורלנד. שמו היה רבי נפתלי הירץ, בניו של הרב הזה, הם כולם מופלגי־תורה: אולם המעולה שבהם היה רבי אליהו, שבהיותו בן שלש־עשרה ידע את כל התלמוד בבלי ממש על פה. כמנהג הימים ההם, לקח המחותן העשיר לביתו את החתן, והוא אז כבן שלש־עשרה או ארבע־עשרה, וחדר מיוחד הותקן לו ובו ספרים רבים, והוא ישב על התורה עד מלאת שלו שש־עשרה או שבע־עשרה שנה, ואז נשא רבי אליהו את בת יעקבסון ויהי לאברך ״עלוי״.

כעבור איזה זמן עקר הקבלן יעקבסון, לרגל עסקיו את דירתו משקלוב, ויצא לפטרבורג, הוא וביתו וחתנו עמו. מסילת־הברזל לא היתה עדיין ברוסיה (חוץ מהמסלה פטרבורג - מוסקבה) ונסעו יעקובסון וביתו במרכבת הפוסטה ואת כל החפצים והכלים, ובתוכם גם הספרים, טענו על עגלות־משא שהתנהלו לאט־לאט. רבי אליהו בא לפטרבורג ולא מצא את ספריו, ללמוד בהם, והנה נודע לו, כי בספריה הקיסרית יש ספרים עברים רבים, וילך שמה. באותו זמן שהה בפטרבורג הסופר מיכאל רודקינזון (פרומקין), עורך ״הקול״. גם רודקינזון היה נכדו של רבי אהרן מסטרוסילה והיה איפוא קרובו של יעקובסון, והתודע אל חתנו, אל רבי אליהו, והסביר לו שבספריה יש גם ספרים מחכמי אומות־העולם, וכדאי לו לרכוש ידיעות גם בהם. רבי אליהו נטה אוזן אליו ובמשך זמן קצר למד לשונות אחדות: רוסית, גרמנית ורומית.

בימים ההם הרגיש יעקובסון, כי באו חליפות ברוח חתנו, כי התחיל לקצץ בפאותיו וגם בחר בגד קצר. ויש אומרים, שהחותן אף מצא את חתנו ישן בלי טלית קטן. התחיל החותן לחקור את חתנו ולדעת מה עמו ולאן מועדות פניו. אז גלה רבי אליהו לפני חותנו מה שבלבו. כי רוצה הוא לנסוע לברסלוי, ללמוד שם תורה וחכמה מפי ר׳ זכריה פרנקל וחבריו. הדבר הזה הבהיל את יעקובסון החרד, אשר קוה, כי חתנו יהיה רב גדול בישראל. ומבלי חשוב הרבה אמר לו: אם כן תן גט־כריתות לאשתך ותסע לכל אשר תאוה נפשך.

בימים ההם כבר נולדו לרבי אליהו בן ובת. אבל הוא נאות לדרישת חותנו, אם מפני שחשקה נפשו מאד בהשכלה ואם מפני שהתקשר עם אשתו רק קשר דתי, אבל לא קשר אהבה ואולי משני הטעמים גם יחד. הוא נתן לאשתו גט, השיב לחותנו את תיקיֲהכסף שהיו על התפלין שלו, שקבל במתנה ממנו, ולקח מיד חותנו עשרים וחמשה רובל והשיג פספורט לחוץ־לארץ ונסע.

בתוך כך נודע הדבר לרבי נפתלי הירץ, אביו של רבי אליהו, והוא עם אשתו הרבנית קדמו את פני הנוסע באיזו תחנה. התנפלו עליו בבכי ובתחנונים, כי ישוב עמהם אל ביתם. רבי אליהו, שהיה רך־הלב מטבעו, לא יכול לעמוד בנסיון זה ושב לעיר מולדתו, אבל שב בבגד קצר ובלי פאות, מגורש מאשתו ומבית חותנו הגביר… אוי לאותה בושה!..

שנה או שנתים קודם שקרה דבר זה בקש דוד אשתי הראשונה ז״ל, העשיר ר׳ דוד לאפיצקין. מעיר רומנובה (עכשיו כמובן ״לינינה״), פלך מוהילוב, חתן לבתו היחידה, והנה עלה בידו להשיאה לרבי אברהם קלאצקין, אחיו של רבי אליהו. כאשר שמע ר׳ דוד את האסון שקרה למחותנו, כתב אליו, כי נכון הוא לתת מקום לרבי אליהו בביתו לעת עתה. וידאג לו שיתקן את המעוות. ויסע רבי אליהו לרומנובה, ואני, בהיותי סמוך שם על שולחן חותני, נודעתי אליו וגם הראני אז ספר־השכלה שחבר על דבר החלומות, והייתי גם נושא ונותן עמו ועם אחיו רבי אברהם, גם־כן מופלג בתורה (רב בלוזני פלך ויטבסק).

רבי דוד לאפיצקין, שהיה זריז ופקח מאד, עשה את מעשיו לאט לאט, ולאט לאט פשט רבי אליהו את בגדי ההשכלה שלו ולבש קפוטה של משי ארוכה וחגר חגורה וגידל את פאותיו, ואף שב לאהלה של תורה. אינני זוכר כמה זמן ישב רבי אליהו סמוך על שולחנו של רבי דוד מחותנו, אבל הוא לקח לו אחר כך לאשה את בת הרב ממאריאמפול (פולין) ועבר שמה. ובמות חותנו עלה שם על כסא הרבנות, ומשם עבר ויהיה לרב בקהלת־ישראל הגדולה והעתיקה לובלין, עד עלותו לפני שנים אחדות לירושלים.

אילו הצליח רבי אליהו לבוא בימי נעוריו לברסלוי היה בודאי לאחד המאורות הגדולים בספרותנו. מזכריה פרנקל, עמנואל יואל, צבי גרץ. ישראל לוי ועוד אפשר היה ללמוד משהו. אבל מזלו – מזלנו – גרם, כי הוא נשאר רב, אמנם בקי גדול, שסמכו עליו בעניני הלכה, אבל דרכי המדע ננעלו לפניו, והוא לא חידש כלום. בספריו הוא הלך בשביל הידוע וכוחו הגדול לא יצא אל הפועל… חבל, חבל!

גם העשיר יעקבסון, שרצה להציל את ביתו מאפיקורסות לא הצליח. בתו נשאה אחר־כך לאיש סוחר, שהיה רחוק מהיהדות לגמרי: וגם הבן והבת שילדה בתו לרבי אליהו לא השמיעו קולם במחננו… ונחמתנו היא, שרבי אליהו קלאצקין, שהעשיר את ספרותנו בדברי חכמה, וביחוד עשה גדולות בסגנון העברי, וממנו יש לקוות עוד הרבה.

העיירה לאדי, שבה נולדתי ובליתי כל ימי נעורי, עומדת על הספָר בין פלך מוהילוב ובין פלך סמולנסק. היא עצמה שייכת, כמובן, אל תחום־המושבֿ אך מעבר לגשר קֵדמה, שעל נהר ״מְיַירַאָה״, מתחילה ״ארץ העמים״, ״חוץ לתחום״.

לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלובה מאד. מלבד שלא היה בתוכה כל עץ וכל שיח (רק בקצות העיירה היו גנים אחדים של ירקות), עוד היתה שקועה ברפש תמיד, מלבד בימות הקיץ החמים ובימות החורף הקרים. היא יושבת בעמק והאדמה רכה, והבוץ היה מגיע ממש עד הברכים. ולא פעם קרה, כי לנו, הילדם, אבדו מגפינו בתוך הבוץ. ביחוד היתה בצה גדולה ברחוב הנקרא ״מרעה״ (выгонъ), שלא נתיבשה לעולם, והיתה מעון־תמיד לצפרדעים ולכל מיני רמשים.

ועלובה היתה עיירתי גם בבנינה. לא היו בה בלתי אם בתי־עץ, רבים מהם ישנים נושנים, ואחדים שפינותיהם נרקבו (משם היו לוקחים אבק, רקב־עץ, לזרות על המילה) ובטנם כמו צבתה והובלטה החוצה. הגגות היו משופעים מאד, עשויים תבן או קרשים דקים, שחורים משחור ולפעמים מכוסים בחלודה ירוקה. זה כמה לא היתה, ברוך־השם, שריפה בעיר, והבתים זכו לאריכות ימים ונתישנו ונרקבו על מקומם באין מכלים דבר.

פרנסת העיירה היתה על האכרים של הכפרים הסמוכים. מאנשי העיירה יש שהיו נוסעים אל הכפרים וקונים מהם את יבול אדמתם ויש שהתפרנסו מהאכרים הבאים אל העיירה. היו בעיירה סיטונים אחדים, שהאכרים היו מביאים להם את תבואותיהם, והם היו האמידים, והשאר היו מסתפקים בקניות קטנות: אגודת שער־חזיר, כמהין ופטריות יבשים, עורות עגלים וכדומה סחורות פעוטות.

מלבד זאת היו רוב אנשי העיר חנונים. מסביב לכנסיה הרוסית שעומדת באמצע השוק של ה״פַּן״ לובומירסקי שהעיירה בנויה על אדמתו, ומעבר הרחוב דרומית שורה של חנויות למשפחת פינברג, וזולתן חנויות בודדות פה ושם, חנויות דלות וריקות.

היו הרבה בעלי־מלאכה, אבל בהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתו כראוי. ואמנם למלאכה יפה כמעט שלא היה דורש. הכל הסתפקו רק יציאה ״ידי חובת״ דירה, ״ידי חובת״ אכילה, ״ידי חובת״ מלבוש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בדברים כאלה.

הידור העיירה היה בית־כנסת הגדול שנקרא ״שטיבל״. שם היתה בימה מצוירה אריות ונמרים ושאר מיני חיות. ולצד מערב עמדו לאורך כל הקיר ארונות גבוהים עד התקרה מלאי ספרים מכל המינים. זכורני שהיה שם ספר אחד שנדפס בלאדי, אבל איני זוכר עוד את שמו. עליו היו מראים גם אז כעל יקר־המציאות.

עוד שני בתים גדולים היו בעיירה: האחד לאבי משפחת שֶבֶלִיֶב והשני לאבי משפחת פינברג.

משפחת שבליב נחשבה למיוחסה בעיירתנו ובסביבתה. משלשת האחים בני יחיאל שבליב (אחד מהם מנחם־מנדל, (אבי אם אמי ע״ה) נתגדל בעשרו צבי שבליב, שנקרא בשם הרשל לֶשֶ׳ס (על־שם אשתו). אמרו עליו, כי היו לו כארבעים או כחמשים אלף רובל. הוא היה חוכר מ״הפריץ״ את בית־היין שבעיר (״פרופניציה״) ואת מס־הבשר ומס־הקרקע ואת הטחנה שעל הנהר, ומלבד זאת היתה לו גם טחנה למעשה גריסין בחצר. ביתו היה כבית ״שררה״ גדול ומהודר, מתנשא בשוק נוכח כנסיות הנוצרים.

משפחת שבליב היתה רבה אוכלוסין וקשורה בקשרים משפחתיים עם שאר המשפחות שבעיר. זאת היתה משפחה אריסטוקרטית. בני שבליב היו כולם מגוהצים, מסולסלים ויודעי זמרה. בשבת היו רבים מבני־העיירה באים לסעודה השלישית לבית צבי שבליב על מנת לשמוע את בניו ונכדיו שרים יחדיו נגוני החזנים. עלי עשה רושם ביחוד בנו הבכור זאב. יפה היתה הליכתו, הליכה אטית וכאילו אין רגליו נוגעות בארץ. כך היה מתהלך לו בבית־המדרש בעת התפלה הנה והנה ומתפלל. וזכות גדולה היתה דרושה לצבור שר׳ זאב יעבור לפני התיבה וישמיע את הַבַּס הנעים שלו.

בימים שהכרתי את משפחת שבליב, לפני ששים וחמש שנה, עמדה כבר במדרגת הירידה. תחתה התחילה עולה משפחת פינברג. ראש משפחה זו, מיכל יודק׳ס, היה יהודי חרוץ, תקיף והולך בגדולות. הוא לא חס על הכסף ובלבד שישתדך עם גדולי היחס. את בתו היחידה השיא להרב ר׳ שלמה פרירש משקלוב ולחגיגת החתונה בא גם ר׳ ליב, בנו של האדמו״ר ר׳ מנדיל מלובאוויץ זצ״ל – כבוד, שלא רבים זכו לו.

ומיכל יודק׳ס זה הוציא סוף־סוף את החכירה מידי צבי שבליב ויהי הוא לפטרון־העיר. זאת היתה מכה נמרצה למשפחת שבליב: פתאום ניטל מקור חייה, הוסר כל כבודה והדרה. ומחלוקת נוראה התלקחה בין שתי המשפחות הללו.

כמו שאמרתי לעיל, מתחיל מעבר לגשר מזרחה פלך סמולנסק ושם עמד בית־יין, שבעליו לא היו כפופים לחוכר בית־היין שבלאדי והיה בידו להתחרות עם מיכל פינברג ולמכור יי״ש בזול. ולפיכך, כל בעלי־ברית משפחת שבליב היו מעבירים משם יי״ש ומביאים אותו להעיירה. הדבר הזה נודע, כמובן, לפינברג ויעמיד שומרים לתפוס את מעבירי היין ולהחרים את סחורתם, ולפעמים היה פקיד־המשטרה המקומית (ה״סטאַנאָוואָי״), שעמד לצד התקיף, מושיב את מעבירי המכס בבית־האסורים לימים אחדים, (בימים ההם עוד היתה הפוליציה גם השופטת וגם המקיימת את פסק־הדין).

וכן היה עושה פינברג גם ל״שוחטי־חוץ״, כלומר, לבשר, שנשחט מחוץ לעיירה בלי תשלום מכס. השוטרים היו עוצרים שעות אחדות את הבשר בידם, וממילא היה הבשר נטרף כדין בשר שנתעלם מן העין.

על הדברים האלה נתעוררה התמרמרות עזה מצד בני משפחת שבליב ובעלי־בריתה כלפי משפחת פינברג, אש המחלוקת היתה ללהבה.

אמנם אפס הכח הגשמי למשפחה היורדת, אי־אפשר היה לקוות עזרה מצדו של ה״פריץ״ או של המשטרה, אבל לעומת זאת היה בידה לרדוף את אויביה רדיפות מוסריות. שלפעמים קשות הן הרבה יותר מרדיפות גשמיות.

על ביתו של פינברג נמצא בכל יום רשום או חקוק ״מצ״ה״ – ראשית־תיבות: ״מיכל צורר היהודים״. על רעשני פורים (״גראגערס״ או ״קאָלאָקאָטקאס״ בלע״ז) נרשם מצד אחד ״הצ״ה״ – ״המן צורר היהודים״ ומהצד השני ״מצ״ה״ – ״מיכל צורר היהודים״. בכל פינות שהיה מיכל פינברג פונה ראה לפניו מצ״ה, מצ״ה, מצ״ה…

ופעם אחת עבר לפני התיבה בבית־המדרש שבמורד העיירה, המיוחד למתנגדים, חזן עור עובר־אורח. כמובן באו רבים מכל בתי־הכנסת היה מלא מפה לפה. והנה אחרי קריאת המפטיר קמה איזו תסיסה בבית־הכנסת. פה ושם התלחשו אגודות־אגודות, על יד הדלת עמדו ״בני ציפה״, המה הגבורים בעלי־האגרוף ולא נתנו לשום איש לצאת. עד מהרה נודע לבני משפחת פינברג, כי מתעתדים להכריז חרם על ראש משפחתם ויבקשו לצאת ולמצוא תרופה לחשוך את אויביהם מהמעשה הזה, אבל מצאו את הדלת סגורה לפניהם. ובתוך כך עלה שמואל־ניסן ה״מרקד״ (על אדותיו ספרתי קודם) והכריז ״חרם של האדמו״ר הזקן״¹, על מי שלוקח בחכירה את מסי הקהל מבלי נטילת רשות מהקהל. אמנם המחרים לא הזכיר את שם פינברג מפורש, אבל הכל ידעו כי אליו מכונים וכי אותו החרימו וכל העם ענו אמן בקול רם כמנצחים.

ובזה בלבד לא אמרו די בעלי ברית שבליב, אלא המציאו כלי־זיין מיוחד להלחם בו בשנוא נפשם: כמעט בכל בתי־הכנסת, מלבד, כמובן, ה״שטיבל״, שבו התפלל פינברג בעצמו, היו מדליקים אחרי התפלה בכל יום נרות שחורים וקוראים בצבור בתהלים מזמור ק״ט ומתכונים, שכל הקללות האיומות שנאמרו במזמור זה יחולו על ראש פינברג.

והדבר הנורא הזה נודע לפינברג, כי היו לו מרגלים, שמסרו לו מכל מה שנעשה במחנה האויב. ולפי הנראה עשו עליו רושם גדול ומהרה בא קצו: חלה ומת.

ואולם משפחת שבליב לא נרפאה על־ידי זה. ביתה הגדול הלך הלוך וחרב ו״בת־השירה״ נדמתה שם. הזקן צבי ישב בו עם אשתו העורת וכלתו האלמנה ובניה המרובים, ורוח של עצבות מדכאה שרתה על הכל. טחנת־הגריסין שבחצר נשתתקה גם היא, הגלגל הגדול עמד ורק באסמים עוד נמצאה לרוב הקליפה של הגריסין ובה היינו משחקים בימי ילדותנו, שחים וטובלים בה, כמו במקוה.

הזקן צבי שבליב, אחרי שבניו מתו ונתפזרו, נתפייס לבני פינברג, שגם הם היו עשירים, ובכל ערב שבת היה אפשר לראות אותו נושא בקבוק יין־שרף מבית־היין של פינברג בתור מתנה או נדבה לכבוד השבת.

אנחנו התפללנו בבית־המדרש שבמעלה העיר, שנקרא בשם חִימִינוֹאֶר״, נוסח אשכנז. בית־המדרש היה עתיק, כמעט חורבה, ומעודו לא שמע ״כגונא״ או ״כתר״. פתאום בא החפץ בלב רבים מהמתפללים, וביחוד בלב אבי וזקני ודוֹדַי, להחליף את נוסח אשכנז בנוסח חב״ד.

איזו מגרעות מצאו בנוסח אשכנז ואיזה יתרונות בנוסח חב״ד? אני בטוח, כי גם איש מהם לא ידע, במה נבדל לרעה הנוסח המקובל מני אז ואשר בו השתמשו אבותיהם ואבות־אבותיהם. אם כן למה מאסו בו? איני יודע.

פתאום, בלי כל סבה שהיא, ״הסכימו״ להתחיל להתפלל נוסח חב״ד ואחד מהם ירד לפני התיבה ויקרא לתמהון המתנגדים: – ״הודו!״

בבית המדרש קמה מהומה, הללו דופקים על גבי העמודים שלפניהם והללו מתפללים, והחזן אינו שם לב וקורא הלאה – בנוסח חב״ד.

ראו המתנגדים, שאין ״הריבולוציונרים״ משתתקים, יצאו לחדר שני והתחילו ״מזמור שיר חנוכת״.

אולם בפעם השניה הקדים אחד מהמתנגדים וירד לפני התיבה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״. אז יצאו החסידים אל החדר השני והתחילו מ״הודו״. ביחוד היתה המלחמה קשה בשבת, ולפעמים אך הספיק החזן המתנגד לפסוע לאחור שלש הפסיעות שאחרי שמונה־עשרה, והנה קפץ אחד מהחסידים ועמד לפני התיבה והתחיל שמונה־עשרה בקול רם, והמתנגדים העלובים נאנסו לצאת לחדר השני.

לפשרה לא היה מקום. כל אחד מהצדדים עמד על דעתו בכל תוקף. אפשר היה להפרד. וכך היו עושים מתחילה: הסיעה שקדמה וחטפה את ״העמוד״, היא היתה המושלת, והסיעה האחרת נאנסה לצאת אל החדר השני הקטן שעל יד עזרת־הנשים.

אבל החסידים לא אבו לעזוב את המערכה. לא יפה היה בעיניהם לצאת אל החדר השני ולעזוב את המתנגדים למשול באולם הגדול. ומה עשו? אם אירע שחזן מתנגד כבד את הפוזיציה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״, עמד חזן שני משלהם, בעל קול חזק, בפנה והתחיל קורא בקול ״הודו״ וכל החסידים מתכנסים אל הפנה ההיא וקוראים גם הם בקול רם ״הודו״. וביחוד הצטיינו בדבר אנחנו ה״שקצים״ הקטנים. וכן היתה עוברת כל התפלה עם ״הקדושות״. אלא מפה קוראים ״נקדש״ ואלה מפה קוראים ״נקדישך״, והקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ונהנה. כביכול הנאה מרובה ואומר: ״אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!״…

וחלילה לי לומר, שהאנשים כמו מצד זה כך גם מהצד השני היו ריקים ופוחזים, שענין התפלה היה לשחוק בעיניהם. חס ושלום! התפלה היתה, בלי ספק, אחד מצרכיהם הרוחניים היותר חשובים. גם אחד לא היה בתוכם אשר יוַתר על מנחה אחת, או אפילו על מזמור אחד, אלא שהם לא הרגישו שמחללים בזה את קדושת התפלה. רבה היתה הפראות…

רק איש אחד נמצא בבית־המדרש שלא יכול לסבול את הדבר הזה. לא מפני שהרגיש יותר מאחרים את עלבון התפלה, אלא מפני שערבוביה זו גרמה עלבון לו לעצמו. כל זמן שנוסח אשכנז היה בתקפו היה הוא – זלמן ליובק׳ס – עובר לעתים קרובות לפני התיבה ומרבה בסלסולים כשעיר בן־שנתו, ועכשיו קשה היה לו לעמוד בקשרי המלחמה ו״לחטוף את העמוד״. ולפיכך עזב את בית־המדרש והלך לו אל בית־המדרש של האשכנזים אשר במורד. הוא ישב כמעט בקצה העיר מערבה והיה אנוס לעבור את כל הרחוב הארוך עד שהגיע אל בית־המדרש שבמורד. פעם ראיתי אותו, את הגולה הזה, בלכתו בשבת לבית־המדרש ההוא, ובלבי הרך התעורר רגש של חמלה והשתתפות בצערו של הזקן הזה, שלא מצא מנוחה בבית שבו התפלל הוא ואבותיו כל ימיהם!

ואם החסידים הראו במלחמה את עזותם וקנאתם, הראו המתנגדים את קשיות־ערפם ובשום אופן לא עזבו את המערכה עד שלבסוף החליטו החסידים לבנות בית־מדרש מיוחד לעצמם. למרות העניות הגדולה ששררה ביניהם, הקימו בית־תפלה חדש ויפה לפי הערך על המקום, שעליו עמד ביתו של האדמו״ר בעל ה״תניא״. בימים ההם היה המקום ההוא שייך לר׳ בנימין־חיים השתדלן. וסוף סוף ניצח הנוסח החב״די גם בביהמ״ד חימינואר נצחון גמור.

את חבורי הראשון כתבתי בהיותי בן חמש. אז לא ידעתי עדיין אותיות הכתב וכתבתי באותיות של דפוס. וזוהי הסבה שעוררתני “למשוך בשבט סופר”.

יום הכפורים היה לי לחג יפה ונכבד: “לחדר” לא הולכים ואמא עוד נותנת חתיכת “סֻלָם”¹ עם קֻרקבן. והנה אחר האכילה בברכת המזון קמה לפני קושיה עצומה: למה לכל חג ומועד ואפילו לראש חדש, שאעפ“י שהולכים בו לחדר ואוכלים בו אותו הפת הקיבר עם מי הגריסין של כל ימות השנה, קבעו “הרחמן”, וליום הכפורים – זה החג הגדול, שאין הולכים בו ל”חדר" ועוד אוכלים סולם עם קורקבן – לא קבעו “הרחמן”? אחר כך מצאתי, כי זהו מפני שהגדולים מתענים ביום הכפורים, ולכן לא קבעו בשבילו “הרחמן”. נתפעלתי בעצמי מהתירוץ הנכון שעלה על לבי ורציתי להשאירו לזכרון, שלא יצטרכו אחרים לעמול על פתרון השאלה החמורה הזאת, ולפיכך מיד אחר הבדלה במוצאי יום הכפורים הוצאתי את הספר ברכת המזון של אמא וכתבתי שם מן הצד באותיות של דפוס עם נקודות: “אָם יום כפור זֶגְמֶנִט “הרחמן” וַיְלֶ מִיפַסְטָך”, כלומר: ביום הכפורים אין אומרים הרחמן מפני שצמים.

כפי שהקורא רואה נצנץ בי גם בקטנותי אותו הסימן המובהק שיש בסופר העמל להאיר את עיני הקוראים.

והלואי שיהיו כל הספרים מכוונים אל האמת, לא פחות ממה שכונתי אני בחבורי הראשון.

הספור הראשון שלי, כמובן, בא אחרי התפתחות ידועה. ואולי בדוחק היה אפשר גם לקבעו בדפוס. אבל מזלו גרם לו שיאבד מן העולם, ובדיעבד, כמובן, לא כדאי להצטער על זה.

אולם חושב אני, שכדאי למסור פה את הפבולה שלו.

צעירה אחת יפה שרתה בבית עשיר אחד. בן העשיר, בחור יפה וריק פתה אותה, והיא נתעברה. כשנודע הדבר לאשת העשיר, מיד גרשה את “המופקרת” מביתה. העגלון, שהיה מוליך נערות ממין אלה מליטא לערי רוסיה הפנימית, הוליך את הצעירה הזאת למוסקבה ומכר אותה לאיש צבא יהודי משוחרר. היא לא כחדה מקונה את אסונה, אך הוא נאות בכל זאת לקחתה לאשה ולקבל את בנה ולחנכו כבנו. הבן היה דוקא נער מצוין בכשרונותיו, גמר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה. ובביתו של איש הצבא הזה שכרה חדר צעירה אחת, שבאה מליטא ולמדה בקונסרבטוריה. הצעיר והצעירה נתודעו זה לזה והתחילה ביניהם הכרות רגילה, שכמעט עברה למדרגת אהבה. אך לאם הצעיר נודע כי הצעירה היא בת אהובה הראשון ואחות לבנה, והיא מהרה לגלות את סודה לבנה שלא יבואו לידי עבירה.

כשהראתי את הספור להד“ר קולישר, אמר לי, שהוא אמנם איננו מומחה בבלטריסטיקה, ואולם, לפי דעתו, לא נכון לתאר את ה”ממזר" בתור אדם המעלה. ואנכי דנתי את ספורי יחד עם ה“ממזר” לשרפה…

אולם דעתי לא נשתנתה גם אחרי שרפת ספורי: לבי תמיד מתמלא רחמים לצעירות הנכשלות, כי סוף סוף כשלונן בא בלי ספק ע"י רגש אהבה עמוקה, שמביאה את האשה לידי שכרון, עד שאיננה יודעת לתת חשבון לנפשה על מעשיה. לא כן הגברים: הם על פי הרוב מכשילים את הנשים לא מתוך רגש אהבה, אלא מתוך ריקניות ובטלה, שמתירות לו להשתמש באדם, כמו בכלי חרס, ואיננו דואג כלל לתוצאות מעשיו…

־־־־־־־־־־־

פרנסתי היתה קטנה מאד גם בעיר הגדולה מוסקבה, וגם קשה היתה ביותר. צריך היה לרוץ מזאראדיה למישצנסקאיא ומשם לטוֶרסקאיא והכל בשביל איזה פרוטות, שאחר גמר החודש לפעמים לא נפרעו. הביתה יכולתי לשלוח רק רובלים אחדים. ומשום כך, כאשר נזדמן לי למצוא מצב מלמדות קבוע בויאזמה (פלך סמולנסק), עזבתי את מוסקבה ונתישבתי בויאזמה. הפוליציה העלימה עין ממני ויכולתי לשבת שם בלי מפריע.

ע“פ המנהג הקבוע ה”רבי" (כלומר: המלמד) אוכל חדש, חדש בבית כל אם, מלבד מה שהוא מקבל בכסף.

זכורני שחודש אחד אכלתי בבית איש אחד שעבד בצבא ניקולי הראשון. המפרנסת היתה אשתו מלכה, כי האיש בעצמו היה כמעט חסר דעה, וכמעט תמיד שכור, ובכל זאת היתה האשה חולקת לו כבוד גדול ומפקחת עליו שלא יחסר לו כלום בזמנו. ואמנם מעלה יתרה היתה בו – נאמנותו לדת־ישראל. כל קולא במנהגי הדת היתה באה כחנית אל קרבו וכדוב שכול היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקובלים. פעם אחת התנפל עלי בקצף נורא על ששלבתי את אצבעות ידי ביום השבת. לפי דעתו, זהו סימן של עצבות ובמעשה זה מחללים את השבת. אנכי כבר ידעתי שאי אפשר להוכיח לו, כי טועה הוא, וע"כ מהרתי לקבל עלי, כי לא אוסיף לעשות עוד כדבר הזה.

אעפ"י שסבל הרבה מפקידי הצבא בכל ימי עבודתו הארוכה, בכל זאת היה מזכיר את השרים ביראת הכבוד. אלה היו גנרלים! – היה הוא מספר בהתפעלות – ממבטיהם היו כולם נופלים כזבובים. הם ידעו איך לנהל את הצבא. אמנם הם היו מלקים כדבעי, אבל כידוע, בלי זה אי אפשר. גם המלמד כשאינו מלקה, לא יצלח למאומה, ומכל שכן שר צבא…

לו היה בן משומד שהיתה לו אחוזה קטנה קרוב לויאזמה. את פני אביו אסור היה לו להֵראות, ורק בשעה שלא היה האב בבית, היה הבן סר לפעמים לבקר את אמו ואת אחיו. ומביא להם איזה מתנות מיבול אדמתו. אצל האם גברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בטנה על אהבתה לדת ישראל. והאחים לא היו קנאים. לא איכפת היה להם אם אחיהם המיר את דתו…

בשבתי בויאזמא מצאתי חבורה של רעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מרגולין. הוא ידע את הספרות הרוסית וביחוד אהב את הכימיה ואת המיכניקה. הוא היה משרת אצל נוצרי אחד באוסם של יי“ש וקבל 25 רו”כ לחודש ובקבוק יי“ש בכל ערב שבת. הנוצרי עשה עושר רב ע”י גנבת מכס, אבל היהודי חי בדוחק גדול והיה נאמן לאדוניו ככלב. ופעם היתה איזו מריבה בינו ובין אדוניו. אז אמר לו האדון: אנכי הלא מאמין בך. והיהודי המשרת ענהו: ואיזו תועלת יש מזה שאתה מאמין בי? אל תאמין! משכרו המועט היה חולק לקנות ספרים יקרים ולעשית נסיונות.

כשמת אדוניו נשאר האיש בלי משען לחם ויצא לגור באורשה (פלך מוהילוב) וימת שם בעוני ולחץ.

עוד ידיד צעיר היה לי ה' זרחי. הוא היה תלמיד של הגמנסיה במחלקה הששית. אולם באותה שנה קרה לו אסון. צעיר אחד עני בא ונכנס גם הוא אל הגימנסיה. זרחי תמך בו בכל כוחו. הוא היה מאסף נדבות ומספיק לו כל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפק בזה ובקש דוקא להתנצר, כדי שיעלה פתאום לגדולה ע"י איזה “אב־טובל” עשיר. כשנודע הדבר לזרחי, מהר ושלח תלגרמה להוריו, והם באו ולקחו אותו מויאזמה והשיבוהו לעירו. אך כעבור איזה חדשים רימה את הוריו, וישב לויאזמה וקבל עליו את הדת הנוצרית והלשין באזני הדירקטור על חברו שהניאו מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוב את הגימנסיה.

עוד ידיד אחד היה לי צעיר חביב, ישראל קרימשוב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אותה במדליה של זהב ואח"כ גמר את מחלקת הרפואה במוסקבה, והיה לרופא מצוין ומת בוילנא, ממחלת הטיפוס, שנדבקה בו ברפאו חולים.

בכל שבת ובכל יומא דפגרא היינו מתאספים יחד בדירתי הקטנה, שעמדה מחוץ לעיר במקום שוקט וירק מסביב לו, והשתעשענו בשיחת רעים ובעניני ספרות. עשינו יחדו חבורה וחתמנו לחצי שנה על “השחר”. והנה קבלנו מר' אברהם צוקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבע חוברות: הראשונה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנו לכתוב לו והרבה זמן לא ענה כלום ואחר כך זכינו לתשובה, כי כאשר נחתום על חצי השנה השני ישלח לנו גם את החוברות החסרות. ומובן מאליו, כי לא חתמנו, וזה גרם שהמעין של הספרות העברית נסתם ממני לזמן ארוך, והיינו שוברים את צמאוננו הספרותי רק בספרות הרוסית.

אז חתמנו על ה“רוסקי יֶבְרֵי” והתחלתי לשלוח בעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשון היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואח"כ איזה קורספונדנציות.

סוחר אחד ממוסקבה בא לויאזמה וקרא את הפליטון שלי ונתפעל מאוד והוא נתן תקוה בלבי כי העורך ליפסוקירוב במוסקבה, שהוא ידידו, יקבלני לעובד לו.

התקוה הגדולה, להיות עתונאי גמור, מלאה את כל לבי. המלמדות שהיתה בעיני לסמל העלבון, נחשבה עכשיו לי לתועבה. בקושי רב הבלגתי על קוצר רוחי וסיימתי את הקיץ. וכצפור שנשתחררה מכלובה, מהרתי לעזוב את ויאזמה ושבתי למוסקבה, מלא תקוות מזהירות.

אמנם מליפסיקירוב לא קבלתי כל הבטחה וגם הסוחר בעצמו הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כמה שידו מגעת. אבל בעיני היה הדבר כל כך פשוט ובטוח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בקרבת הרידקציה ואז ממילא הכל יהיה יפה.

העתון Hoвocти дня היה מכוון בשביל בתי המרזח, עממי פשוט. הוא אמנם היה נקי מהזוהמה של הקלריקליות ושל שנאת העמים האחרים, אבל בשאלות עולמיות, היוצאות מגבול החיים היום־יומיים, לא נגע. הצנזורה היתה חמורה מאוד וליפסקירוב יסד את העתון לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוא.

ליפסקירוב זה היה מתחילה עוזר בעתון החשוך הרשמי Mock0вckЬıя вҌдoмocти של קאַטקוב. ועל פי השתדלותו של קאַטקוב ניתן לליפסיקירוב הרשיון להוציא עתון אעפ"י שלא גמר בית־ספר גבוה וישב במוסקבה בזכות של תעודת בעל מלאכה.

שכרתי לי דירה בביתו של פּליאקוב ברחוב טברסקאיא, כמובן, לא בבית הגדול, אלא בבית הקטן שבפנים החצר על יד האורוה, שבו ישב איזה סוחר עצים. על יד חדרי היה חדר אחד מיועד לבעלי העגלות הרוסים, מוליכי העצים. ובשני ישבתי עם אשתי ושלושת ילדי. בערבים הייתי שומע ספורי מעשיות עממיים, שאחד מבעלי העגלה היה מספר לחבריו. כמעט בכל ספור היה מתואר בתור “גבור” איזה גלח. ואיזה עוונות לא טפלו בו! שכרון, זמה, שוחד ורצח. אפשר היה ללמוד מזה עד כמה מכבד המון העם הרוסי את רבותיו הדתיים!…

נכנסתי אל הרידקציה. העורך קבל את פני בסבר פנים יפות. יעצני להסתגל אל עתונו. לראות איך שאחרים כותבים וללמוד מן המפורש על הסתום. הבאתי לו איזה ענינים כתובים, והוא קבלם והניחם בארון, בהבטיחי לקראם אחרי איזה זמן.

אלו היה ה' ליפסקירוב פחות מנומס, כי אז היה בודאי אומר לי: חביבי, אתה יהודי מכף רגלך עד ראשך, ומה לך אצל עתון רוסי עממי? ובכלל צריך אתה לדעת, כי להיות סופר תמידי במערכת, ובפרט להיות ריפורטיר, זהו כשרון מיוחד ואפשר מאוד שאתה, אעפ“י שכתבת כבר פליטון אחד או שנים בפחות או יותר כשרון, בכל זאת להיות סופר תמידי לא תוכל לא רק במערכת של “חדשות היום”, אלא אפילו במערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פרנסה. וע”כ תבקש לך פרנסה אחרת. ואל הספרות אולי תכנס לפרקים כאורח. אבל ה' ליפסקירוב היה איש מודרני, מנומס. וכחש את האמת תחת לשונו. ואנכי בתמימותי האמנתי, כי אוכל סוף־סוף להיות עוזר תמידי במערכת ולהתפרנס מעבודתי הספרותית. קויתי וסבלתי ועמי יחד משפחתי עד שבאו החיים והורוני דעת על פי דרכם בשוט של רעב.

ליפסקירוב זה, כנראה, היה איש לא רע לב. אבל החיים המקולקלים והסביבה קלקלו אותו, להתרחק מכל דבר אידיאלי וגם מעמו. וסוף־סוף כאשר התחילה הממשלה להציק ליהודים במוסקבה, המיר את דתו הוא ומשפחתו.

צריך הייתי לחפש שוב אחרי שעורים לפרנס את בני ביתי, אבל מצאתי אותם במידה מועטה מאוד. כשנולד לי בני אליהו לא היה לי במה להכין את הברית, לולי עזר לי דודי ר' יעקב ז"ל, שהיה סנדק אצלו.

ובתוך כך הפוליציה נגשה בי, שאוכיח לה שאני עוסק באומנותי (לי היתה תעודת אופה) עד שפעם כעסתי ואמרתי לשר הרובע: מה אתה רוצה ממני? אין לי עבודה. הרשות בידך לגרשני. ואנכי לא אצטער הרבה על זה, כי לא מצאתי כלום בעיר הבירה, מלבד רעב.

מאז חדל לנגוש בי והשיב לי את פספורטי.²

ומצבי החומרי הלוך הלך ורע. אנוס הייתי לעזוב את מוסקבה וללכת למקום אחר לבקש פרנסה. אך במה אסע? ומה לעשות עם ב"ב?

והנה באה חותנתי ז"ל מרומנובה למוסקבה, כי היתה לה מכה קטנה בלחיה. הכנסתי אותה לבית החולים. וקצת הכסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפחתי לרומנובה ובעצמי לקחתי להוצאות עד קלוּבה ויצאתי ממוסקבה בפחי נפש…

באתי לקאַלוגה וסרתי לבית המדרש. ואנה הייתי יכול לסור אם לא לביהמ"ד? בכיסי לא היה כלום, ובעיר אין גם אחד מכיר אותי. וקלוגה הלא היא עיר של נכרים, ואסור ליהודי להתישב בה.

ביהמ"ד היה רשותו של העשיר הישיש ה' זפרן. הוא היה מאנשי הצבא הניקולייבים המשוחררים ועשה עושר, ובעשרו נתן הרבה צדקה ובכלל היה מנהגו מנהג פאטריארך. בבוקר ביום הששי ניגש אלי ונתן לי שלום. שאלני כדרך יהודים למולדתי ולעסקי ואמרתי לו, שהנני נוסע בתור מגיד, והוא בקש ממני שאסעד אצלו בשבת, ואנכי כמובן לא סרבתי.

ואמנם נהניתי מאוד משולחנו, לא רק ממאכלים הערבים שכבר לא באו כמוהם לפי, אלא ביחוד מהפטריארכליות של הבית. השולחן היה ערוך, מנורות של כסף רבות דלקו עליו, בראש השולחן ישב הישיש היפה וסביב השולחן הארוך ישבו כל בני הבית והמשרתים היהודים. נתודעתי לעוד אנשים אחדים יהודים פשוטים שקבלו את פני באהבה ובידידות.

ביום לפני המנחה דרשתי בביהכ"נ. מלא הייתי אז רעיונות לאומיים, שקראתי בספרי סמולנסקין ועוד ואותם הריקותי לפני קהל שומעי כמו שיכולתי. וביום הראשון נתן ליה' זפרן שלשה רובלים ואסע לאורוֹל.

באורול לא מצאתי קבלת פנים ידידותית. שם היו פרנסי הקהלה אריסטוקרטים, שאינם הולכים לבית המדרש, ולעני שכמותי אין מקום להפגש עמהם. נכנסתי אל הרב המו"ץ, והוא אמנם הראה לי התקרבות, אבל להושיע לא היה יכול לי.

אז נמצא לי בצרה עזר מאחד מבני עירי רומנובה. זה היה דוקא יהודי פשוט, וכשנפגש עמי ברחוב שאלני ע“ד מצבי. מאוד לא נעים היה לי להשפיל את כבודי בפניו ולספר לו ע”ד מצבי האמתי, אבל הוא בא עמי בדברים וחקר ודרש עד שגליתי לפניו, כי עדיין לא אכלתי ביום ההוא. הוא תיכף הוליכני לדירתו והאכילני ונתן לי שני רובלים ואסע לקורסק.

בקיצור, איך שהוא הגעתי ביום הששי לבילגורוד ושם דרשתי שוב ונתקבלתי למורה ביתי בבית ה' ליב כצמן.

אז, אחרי חמשה ששה שבועות של נדודים, הרגשתי טעמה של שינה במטה מוצעה. וכשלמה מימון בשעתו הייתי גם אני יכול לקרוא בשמחה: "הלילה ישנתי במטה!.

בביתו של ה' כצמן מצאתי אוצר ספרים הגון, ועל פי עצתי הוסיף לקנות עוד ספרים. ושלש שנים ישבתי במנוחה והתפרנסתי בדוחק. יחד עם בני ביתי, ששבו אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כצמן ובני ביתו התיחסו אלי, כמו אל איש הקרוב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פליטונים שזכיתי לראותם נדפסים. ע"ד שכר סופרים לא פללתי ולא קויתי.

בשנה הרביעית חדלו בני ה' כצמן ללמוד. נאנסתי לקבל תלמידים שלא כפי רצוני. ושוב קצה נפשי במלמדות. בקשתי להתפרנס מיגיע כפי והייתי לאופה. עבודת פרך עבדתי אני ואשתי הראשונה הֶנְיָה לאה ז"ל. בכל יום היינו אופים לחם דגן וקצת לחם חטה והייתי נושא אני ובני ביתי לקונים יהודים ושאינם יהודים את הלחם האפוי. הייתי גם בוקע עצים ונושא מים, אך הפרנסה לא הספיקה גם להוצאות המועטות. הלחם שנאפה בנוסח ליטא לא מצא חן בעיני יושבי בילגורוד.

כשראיתי שאפית הלחם נוטלת את כל כוחי וכוח אשתי העלובה, שמתי פני שוב אל הספרות. היה לי כמאה רובל וגמרתי בלבי להדפיס ספור אחד, שהיה אצלי בכתובים. חשבתי שתיכף כשידפס הסיפור יקפצו עליו קונים ועל ידו יתוקן מעמדי. אבל הדפוס (מסרתי לה' א. צוקרמן שיהיה המו"ל) לא מיהר להוציאו עד סוף חורף תרמ"ב. ומצבי הורע כל כך עד שלא יכולתי לפדות את הספר, לולא בא ה' כצמן לעזרתי. אבל כשהוצאתי את הסיפור נתוספה לי עוד דאגה: מה אעשה עמו? והדאגה שהיתה לי – במה להחיות את נפשות ביתי – גם היא עמדה בתקפה.

אז עלה רעיון בלבי לתרץ שאלה אחת בשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזור עמו על איזה ערים, כמו שנוהגים מחברים ואמכרהו לחובבי הספרות. מתחילה, אמנם רגש הבושה עצר בעדי מעשות את זאת, אבל אחרי כן חשבתי: במה גרועה סחורתי זו – הספרות – מככר לחם? הן ככרות לחם אי נושא ומבקש להן קונים, יהיו גם הספרים כמותן. וגם מה לעשות? צריך איך שהוא לפרנס את האשה והבנים. וצריך גם לבקש איזה מקום שאמצא בו פרנסה.

ואחרי הפסח יצאתי מבילגורוד וצרור ספרי בידי ואבוא לחארקוב.

הסיפור הזה היה “על הפרק”, שחציו בלטריסטיקה וחציו פובליציסטיקה. מלבד השפעת ספרו של סמולנסקין, שהתריז נגד ההשכלה, הלא גם בעיני ראיתי שההשכלה היא מבטח בוגד. בעת צרתי לא מצאתי כל עזר מצד המשכילים. כולם הביטו אלי בגאוה ובוז, בעת שהייתי טובע בעניות, ורק היהודים התמימים, שומרי מצוה, הם רחמוני תמיד וינהלוני בלחם. והרגש המר הזה שם בפי עטי דברים קשים נגד המשכילים וההשכלה, ביחוד נגד אלה המשכילים, הרומסים ברגל גסה את הרגשות הדתיים של נשיהם העלובות. שם הבאתי במשפט את רעיונו של לילינבלום בספרו “חטאת נעורים” על הנשואין ועונג חיי המשפחה.

מלבד זאת דנתי שם ברותחין איזה עשיר מכחש ואברך מתגנדר בלמדנותו.

בקיצור: אלו היתה לנו בקורת בודאי הייתי יוצא ממנה ב“שן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכיר את סיפורי עד היום הזה ויכולתי לחזור על הפתחים בשלום, בלי מכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהודה לייב ע"ה, כששלחתי לו את סיפורי, ענני, כי אמנם הוא נהנה מכתיבתי בלשון הקודש, אבל הלא יכולתי תחת זאת לחבר איזה ספר מוסר…

ואנכי אמנם חברתי בזמן ההוא גם ספר מוסר בשם “מעגלי צדק”. רציתי להסביר לעצמי מוסר היהדות מהו, ולכן עברתי על כל ספרי האגדה והוצאתי משם את למודי המוסר וסדרתים למחלקותיהם והרציתים בשפה תנכ"ית.

יותר משנה עבדתי על חיבור הספר הקטן הזה. ואולי היה יכול להביא איזו תועלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששניתי את שפת המקור העשירה והחלפתיה בשפה קלסית מזויפת.

בהיותי בחארקוב התאכסנתי בבית הישיש, ה' גורדון, שנכדו למד אצלי בשבתי בבלגורוד, אשת ה' גורדון קבלתני בסבר פנים יפות. זו היתה אשה צדקנית. סטודנט אחד, שאבותיו היו בני עירה מליטא, אכל על שלחנה חנם. צער גדול היה לפעמים גורם לה, בבואו לאכול על שלחנה ביום השבת וקופסת הפפירוסים נשקפת מתוך כיס־בגדו, אבל היא לא הכלימה אותו ונזהרה גם מיסרו. היא היתה שבעת רצון, שהיא מאכילה איש עני וגם מצילתו מחטא אכילת טרפה.

בחארקוב נתודעתי לאיש מצוין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטדט ז“ל, שהיה מנהל את בית המסחר של לוריה. הוא היה חובב ציון נלהב וגם חובב את הספרות ואת היהדות. בקרבתו מצאתי חזוק לרוחי הנלאה והנדכאה מעבודתי, עבודת הקבצנות… הוא היה מלפנים משכיל חפשי בדעות ובמעשים, אבל אח”כ נעשה ללאומי וגם לדתי קנאי, אך חיבת ציון וחיבת הספרות הכריעו על הכל.

כמה שלא חזקתי את רוחי לחשוב את עצמי לסוחר, לכל הפחות, כאותו הרוכל שמחזר עם קופתו על הבתים ומציע לקנות הימנו מחטים וסכות וחוטים וכדומה, בעומק לבי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוך נפשי, ובכל מקום שהיה לי ספק ספיקא אולי לא יקבלני האדון בסבר פנים יפות לא הייתי נכנס שמה. לא יכולתי להכנס. כמה שלא חשבתי על הנוסח: "הנני להציע לפני האדון הנכבד לקנות ממני את ספרי “על הפרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בלשוני, כובש את פני בקרקע ועומד ככלי מלא בושה וכלימה.

עברתי על ערי פולטבה, קרימינצוג, ייקטרינוסלב, חרסון ועל חצי אי קרים. הנסיעה חזקה את בריאותי שהתמוטטה מאד. עושר מ“מסחרי” לא עשיתי, כי לא עמדתי על המקח. כמה שנתנו לי קבלתי בתודה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני ביתי למחיתם. ובתוך כך גם חפשתי לי מקום עבודה, להתיישב בו.

והנה באתי לאודיסה, ושם מציתי את קובעת כוס התרעלה… כשנכנסתי “לאחד העם” והצעתי לפניו את ספרי אמר: הא לך רובל ואת ספרך לא אקבל, מפני שבזה שאתה מחזיר על הפתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרות. אנכי הרגשתי, כי אמנם אמת בפיו, אבל בקרב לבי ידעתי כי לא לבקש תענוגות אנכי מחזיר על הפתחים עם ספרי העלוב… התחזקתי ועניתיו: את ספרי הנני נותן לאדוני במתנה, וכסף לא אקבל ממנו.

בימי שבתי באודיסה הייתי כמה פעמים אצל “אחד העם” ואחר איזה זמן היינו לידידים. אך על אודות זה – להלן.

וכן היה כשבאתי לפני הד"ר ל. פינסקר נתן לי רובל אחד וגלה למוסר אזני: “במה האדון עוסק?” – אמר אלי בתוכחה גלויה. – “הלא יותר טוב היה לך ולעולם כולו אלו היית סדלר. אנכי נותן לך רובל, אבל לי אין כל צורך בספרך, מפני שאיני זקוק כלל לשפה העברית”.

אנכי הבנתי, כי גם הוא צדק. באמרו שאין לו חפץ בספרי, אך מה אעשה אני? שלא לקחת את הרובל? ובמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בני ביתי? כמה הם הנותנים ואינם מבזים? רבים מבזים ואינם נותנים אלא פרוטות אחדות, או גם לא מאומה. לקחתי את הרובל בהכרה שלמה של שפלות, של בוז, הייתי בעיני כתולעת נרמסת, ואלך.

כך עברו עלי ימי הקיץ. הרבה סבלתי בימי מסעי, אך גם הרבה למדתי. וסוף סוף חזקתי את בריאותי. ובתוך כך נודע לי, שבפולטבה דורשים מורה לתלמוד־תורה ויש תקוה, כי יבחרו בי. אנכי חפצתי מאד להכנס בתור מורה למוסד צבורי, שלא אהיה תלוי בדעת אבות התלמידים. שם קויתי למצוא שכר וגם קורת רוח בעבודתי. שבתי לר“ה תרמ”ח לבילגורוד ובצום גדליה שמתי פני לפולטבה, פנינת הדרום, הטבולה כולה בגינות ופרדסים.

באתי לפולטבה ושתי קופיקות בכיסי. התאכסנתי ברחוב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהודי קטן, בעל פאות ארוכות, שבצאתו החוצה היה קושר אותן על קדקדו מתחת למגבעתו החמה והשעירה. בלילות היה עורך “תקון חצות” וקורא זוהר ותהלים. ולמרות למדנותו וחסידותו היה תמיד מתקוטט עם אשתו הזקנה, שהיתה דוקא אשה כשרה ומקפדת על הנקיון באופן אידיאלי. והקללות והצעקות היו מחרישות את אזני.

הוא היה יוצר דרשות. ו“פנינה” אחת מדרשותיו הנני להציג פה: “ומציון יסעדך” – “יסעדך” מלשון סעודה. כלומר כשאתה יושב לסעוד אז “ומציון” – תברך ברכת “המוציא”…

ראשית כל הייתי צריך לפנות אל ר' חיים צ’ריקובר גבאי התלמוד תורה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מורה בבית הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בדעות, ובנו ר' חיים, להפך, אדוק מאד. הוא איש עשיר, בעל צדקה, מכניס אורחים, ועסקן גדול בכל צרכי הצבור. את הספרות העברית הוא אוהב באמת ובאוצר ספריו נמצאת כמעט כל הספרות העברית החדשה ומכבד הוא את הסופרים העברים, אעפ"י שאיננו תמים דעים עמהם במה שנוגע לדת.

הוא קבל את פני בסבר פנים יפות והשתדל בעבורי שיקחוני לתלמוד תורה. ראש התלמוד תורה היה הרב ר' יעקב מרדכי בזפלוב: חסיד גדול ומופלג ביראת שמים ובשנאת הבצע. בטרם קבלו אותי שאל על אודותי את פי הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב מחארקוב, והלז כתב על אודותי דברים טובים, ובכן נתקבלתי למורה בתלמוד תורה בשכר עשרים וחמשה רובל לחודש. עד שתבוא אשתי וב"ב מבילגורוד בקשני ר' חיים צ’יריקובר להתאכסן בביתו. וכמובן, קבלתי את הצעתו בשמחה, כי הישיבה באכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסכות נכנסתי אל התלמוד תורה.

התלמוד תורה היה בבית, שמלפנים היה בו מרחץ צבורי. בית גדול ורחב ורק חמשה חדרים ממנו נתקנו בשביל התלמוד תורה. רק חדר אחד היה בו יבש ומואר כל צרכו, ובו בחרתי לחדרי אני, וארבעת החדרים האחרים היו מלאים טחב, ובאחד מהם היו הקירות ירוקים מטחב עד החצי. שם למדו חברי.

שאר ארבעת המלמדים היו יהודים פשוטים. הזקן שבהם ר' חיים ליב, היה כבן ששים, מלמד חומש. הוא היה דייקן, לפי הבנתו, בתרגום המלות ומסביר כל דבר בהסברה גמורה בלי כל בושה ובלי כל אסטניסות, ואפילו אותם הדברים שנקראין ולא מתרגמין. הוא לא היה מרבה להכות את הילדים, אלא צובטם, ורק לפעמים היה חובט בשבטים. הוא היה מקבל 18 רו“כ לחודש ומהסכום הזה הספיק במשך עשרות שנים לאסוף כשבע מאות רו”כ והיה נותנם בנשך.

השני היה ר' בריל. הוא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כבר שכח את תלמודו. אוהב את ה“משקה” והיה מביא את הבקבוק עמו וגומע ממנו לפרקים בעת הלמודים. בלמודים היה מתרשל ומשתדל לבלות איך שהוא את הזמן, ביחוד במקטרתו שממנה היה מעלה עשן מחניק וממלא את כל החדר. הוא היה מלמד עברי וגם חוֹמש ותלמידיו לא ידעו כלום.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בעל זקן גדול, תמים ומתון בכל הליכותיו. הוא היה מומחה בהוראת הקריאה, לקרות לפי הנגינה הנכונה עם שוא נע, ודגשים וכדומה. אולם אחרי שהיו לו תלמידים רבים ומלמד את כל אחד ואחד לעצמו, ע"כ התנהל העסק בכבדות ורק אחרי שנתים־שלש שנים סגלו התלמידים לעצמם את הקריאה הנכונה.

כמו חי הוא לנגד עיני: יושב הוא ר' אברהם חיים כל היום על הספסל. פניו כמושים ודומים למראה עפר, וזקן גדול מכתיר אותם ועל ידו ככר לחם, סכין, צנון ומעט מלח בנייר, ותלמיד אחד קטן יושב. ור' חיים אברהם פורס במתינות מן הלחם וחותך מן הצנון חתיכות, חתיכות קטנות. שם במתינות את הלחם בפיו ואחר כך טובל את הצנון במלח ושם גם כן במתינות אל תוך פיו ולועס לו במנוחה, והילד הקטן קורא לו כצפור: “בָ־רוּךְ שֶׁ־אָ־מַר” ובזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' חיים אברהם מרמז לו שיחזור שנית והוא חוזר ושונה ומשלש, עד שיצא ברור מפיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקומו ולוקח על פי הסדר תלמיד אחר. והשאר יושבים להם במנוחה. פני הרבי הקודרים היו, לפי הנראה, משפיעים על הילדים, שישבו כחנוטים כל היום בלי כל תנועה, וצחוק – קל וחומר. ור' חיים אברהם יושב לו כך כל היום ולועס לו במתינות את פתו ואת צנונו הטבול במלח כמפצח גרעינים מתוך בטלה והלמוד בתוך כך מתנהל לו לאטו, בדרך כבושה וישרה, כסבוב של הגלגל הגדול ברחיים של מים. במתינות ובמונוטוניות, המגיעה עד לידי המתת כל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יותר סרסור ממלמד. ורק על פי איזה מקרה נתמנה למלמד.

למורה שפת המדינה נתקבל לפני איזה זמן ר' מרדכי קירשבסקי (אזרחי). שעלה מהרה לארץ־ישראל, ה' יאריך ימיו. על ידידותנו והתקשרותנו יחד בחבת ציון כתבתי במקום אחר.

מרהיטים ומכשירי למוד – אין מה לדבר: מזה לא היה זכר. את השלחנות והספסלים היו שואלים מבית הכנסת, שולחנות שהיו מתנועעים וחורגים, והספסלים היו גבוהים וארוכים.

לעשות איזה סדר שהוא בתוך אנדרלומוסיה זו, כמובן, לא היתה כל אפשרות. ומלבד זאת באמת לא שמו עלי, אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שנויים. אחראי הייתי רק בעד החדר שלמדתי בו אני. ומה עשיתי? בחרתי את הילדים, שמצאתי בהם איזה כשרונות ואאספם אלי, ללמדם לפי בינתי, כדי שלא יאבדו המה כחבריהם, תחת יד המלמדים הנבערים. חלקתי את “חדרי” לשתי כתות ולפרקים נתתי לגדולים שיחזרו עם הקטנים, ובאופן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעו את השפה עברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכתיבה לתלמידים שלומדים בשאר הכתות. בשעה האחרונה שלפני הצהרים היו באים כשבעים ילד ללמוד כתיבה בז’רגון (בשביל שיוכלו להשתמש בזה בחיים) ומה רבה היתה שמחת הילדים בשעה זו, ובאיזה חשק עסקו בכתיבה! להרבה לא היה מקום אצל השלחנות, והיו עומדים על ברכיהם וכותבים על הספסלים וגם זה היו מקבלים באהבה.

מי שלא ראה את השמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בשעת הלימוד הזה לא ראה מחזה נהדר בפנימיותו מימיו, למרות שחיצוניותו היתה כל כך לקויה.

בתלמוד תורה הכרתי לדעת את העניות היהודית. אמנם בפולטבה היתה הפרנסה מצויה. נמצאו גם עשירים בעלי מיליונים, וצרכי אוכל נפש גם כן היו זולים. ובכל זאת נמצאו אומללים ובמספר הגון שלא היו יכולים מאיזו סיבר למצוא פרנסה. והם בעלי מלאכה, שאינם יודעים את מלאכתם; סוחרים פעוטים, שאין להם במה לסחור, אלמנות, מטופלות במשפחות וכדומה. ראיתי ילדים מאחרים לבוא לבית הספר, מפני שלא היה לחם בבית ואחרים היו יושבים רעבים. כמובן, כשנודע לי הדבר הייתי ראשית כל ממהר להאכילם, הייתי נותן להם בהלואה איזה פרוטות לקנות לחם, ותמיד היו משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוא, להשביע את התלמידים במזון רוחני בשעה שקיבתם ריקה ממזון גשמי. מלבד זאת קשה היה לראות את הילדים חצים ערומים. היו כאלה שלא היתה להם כותנות.

העירותי את אוזן הגברים וביחוד את ר' חיים צ’ריקובר והחליטו לתת לרעבים בכל יום אוכל: לחם וחתיכת דג מעושן לכל הפחות, להשתיק את טענת הקיבה. כן התנדבו אחדים בד לכתונות. אבל כל זה היה בלתי מספיק ובלתי מסודר. צריך היה לדאוג בשביל זאת, שהקהלה תספיק את כל הדרוש במועדו ובזמנו.

בזמן ההוא בא לשבת בפולטבה על כסא הרבנות מטעם הממשלה ה' אהרן גלייזר, חתנו של הסופר ה' אליעזר צבי הכהן צווייפל. והוא איש חרוץ ועסקן צבורי מטבעו. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחו מעט את ידם הקפוצה.

היתה בפולטבה בימים ההם חבורה קטנה של צעירים שעסקו בתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטו ליסד בית תבשיל בשביל תלמידי התלמוד תורה, להאכילם בבוקר תה עם לחם בעד קופיקה אחת וארוחת הצהרים בעד שתי קופיקות, ומי שאין ידו משגת לתת גם את הסכום המועט הזה לפטר מתשלומין לגמרי. הרב גלייזר התענין בדבר הזה והמוסד הזה נוצר.

והצעירים עסקו במוסד הזה בחיבה שלא ראיתי דוגמתה.

אולם התלמוד־תורה בעצמו לא היה עדיין מאושר מטעם הממשלה. פעם אחת נכנס במקרה שר השוטרים אל התלמוד־תורה, וראה והנה מוסד חינוכי לפניו. שאלני מה זה והסברתי לו כי זהו מוסד בשביל בני העניים שלא ישוטטו בחוצות. וכמובן, צוה לגרש את התלמידים ושלא יפתחו עוד את התלמוד־תורה בלי רשיון. אמנם ממחרת הלך אחד הגבאים אליו ובקש ממנו, כי יעלים עין מ“סוררים”, והוא הבטיח, והתלמוד־תורה נפתח שוב. אבל לי גרם הדבר צער גדול, כי קהילה גדולה וחשובה כקהילת פולטבה תהיה תלויה בחסד של איזה פקיד. הדבר הזה היה לחרפה ולבושה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בחרפה זו…

וביחוד חרה לי, כאשר בא פעם סגן פקיד הרבע לחצר התלמוד תורה, והנה גם הוא צוה ויפזר את התלמידים לכל רוח. גם אז מיהר הגבאי של בית הכנסת, ה' ד. הורנברג, שהיה חשוב בעיני הפקידים, ועמד במקום שעמד וסגן הפקיד נאנס להעלים עין מהת"ת.

גבאי התלמוד תורה היו נותנים לילדים עניים מגפים לימות החורף. פעם אחרו לתת את המגפים והחורף בא. הילדים התאוננו באזני: מתי סוף סוף יתנו לנו מגפיים? וילד אחד בן־עשר ענה: הם יתנו מגפים לחג הפסח. למה לחג הפסח? שאלתיו. – מפני שלחג הפסח נאמר “נעליכם ברגליכם”…

בזמן ההוא נשא אחד מגבאי התלמוד תורה, העשיר דוד בן משה מולדאבסקי את אשתו השניה ציפה, בת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוא נדב שלוש מאות רובל לתלמוד תורה לקנות נעלים. השמחה היתה רבה מאוד בין הילדים וגם אני שמחתי בתוכם, כי צר היה לי מאוד לראות אותם באים כמעט יחפים בימי בוץ וקור. אז כתבתי מכתב תודה ועליו חתמו כל הילדים שקבלו מגפים מנדבת מולדאבסקי ושלחתי ביד שני ילדים אל הנדיב והוא קבל את הצירים בחבה ונתן לכל אחד מתנה חצי רובל. הדבר הזה אולי השפיע עליו וביחוד על אשתו כי הזמינו אותי לתת שעור בביתם. ונעשיתי יוצא ונכנס בבית העשיר הזה.

והנני לתת בזה תאור האיש הזה.

דוד בן משה מולדאבסקי היה יליד יקטרינוסלאב לא מבני עשירים. היו לו כעשרת אלפים רובל ובמשך איזה עשרות שנים נעשה למיליונר. היו לו בפולטבה שתי טחנות שהוציאו בכל יום עשרת אלפים שקי קמח חטים (כל שק 5 פוּדים = 35 רוטל). צריך היה לאסוף את החטה ואח“כ למכור את הקמח בכל תפוצות רוסיה זולת זאת היה לו בית משרפות יי”ש. ובשנת התשעים קנה אחוזה גדולה בפלך חארקוב.

הוא היה יהודי פשוט, התנהג בפשטות. ונפלא הדבר שהאיניציאטיבה שלו לא ידעה גבול וגם הבין לנהל יפה את העסקים הרבים והמסובכים בכשרון לא רגיל ומשך אליו בתור פקידים אנשים יהודים אינטלגנטים, ביניהם היו מעסקנים ציוניים כמו ר' צבי השמשי (שימשליביץ), ר' אברהם חייקין, קאצ’וב ועוד. הוא בעצמו אמנם היה רחוק מחבת ציון, אבל חובבי ציון לא היו פסולים בעיניו, ואדרבא הכיר בהם כי המה יוכלו להביא לו תועלת במסחרו.

אשתו השניה ציפה היתה אשה חכמה, יודעת עברית, רוסית, גרמנית, ולה בת מבעלה הראשון, ילדה בת עשר ואותה למדתי עברית.

עד היום אני תמה על הגאונות שהיתה ביהודי הפשוט הזה לארגן מסחר כל כך גדול ובאיניציאטיבה כל כך רחבה.

לפעמים הייתי אומר לו: ר' דוד! קנה בעד איזה 25 אלף רובל אחוזה בארץ ישראל. סכום שכזה הלא כאין בעיניך, עסקיך כאן בודאי שלא יסבלו מזה ויחד עם זה תקנה לך שם טוב.

– “דרעהט מיר ניט קיין קאפ” (אל תבלבל את מוחי), היה עונה לי בלשונו הגסה.

והוא אמנם הצליח: הוא מת מיליונר בטרם שנכנסו הבולשביקים. אבל תיכף אחרי מותו נכנסו הבולשביקים ולקחו את הכל. ואת אחד מבניו, היותר חרוץ, הרגו ואת אלמנתו היגלו מפולטבה, ומתה בקרים ונקברה בתכריכי הקהילה.

בין עסקני הציבור שהיו אז בפולטבה בימים ההם, מלבד ר' חיים צ’ריקובר, שהיה תמיד ראש וראשון בכל המוסדות הציבוריים וחשוב בעיני הכל, היה עוד עסקן, שעד היום קשה לי לעמוד על סוף דעתו. והוא – משה בן דוד זלנסקי. הוא היה נצר ממשפחה נכבדה. אבי אביו, או אחד ממשפחתו היה, לפי הנראה למדן מופלג ונדבן והשאיר בחייו או לאחר מותו מקום לבנין בית כנסת שנקרא עוד היום בית כנסת זלנסקי.

דוד בן משה היה לפי מדרגת השכלתו סגן פרוביזור. מהיהדות לא ידע כלום, מלבד לקרוא בסידור. ועסק בעריכת דינים, מלפנים בתור עורך דין פרטי ואחר כך כשנאסר על היהודים להיות עורכי דין פרטיים, היה בכל זאת עוסק בזה בתור מיעץ וכותב כתבי בקשה למקומות שונים. הוא ידע את כל החקים היטב וגם היה חריף מאוד למצוא אותו החק המתאים לחפצו. הוא היה גם דברן מצוין, וראש המדברים לא רק אצל היהודים, אלא גם בין אצילי הרוסים בכל חגיגה פומבית. הכל היו מפחדים מפני תער לשונו. הוא היה אוהב כבוד, וכמובן לא היה שונא גם את הבצע ואולם, כאשר התחילו להציק ליהודים ובתוכם נגעו גם בזכויותיו של זלנסקי, שללו ממנו את זכותו להיות עורך דין ואחר כך גם מהיות חבר בבית פקידות העיר וכדומה – לא המיר את דתו. אעפ"י שהיה רחוק מהדת לגמרי. למשל, הוא בעצמו לוה את בן אחיו המומר בלכתו לכנסיה לחופתו. יעשו אחרים מה שיעשו, אבל הוא בעצמו לא יַעשה כזאת לעולם, ואני בטוח, כי היה יכול גם למות על קידוש השם ולא היה ממיר את דתו. עקשנות יהודית שהיא למעלה מן הטעם… ורצונו היה חזק מברזל: כשהוא רצה משהו, אז לא היה דבר שיעמוד לו למכשול. כל עסקני העיר היו מפחדים ממנו, ומה שיעץ הוא, כולם הסכימו לו באונס או ברצון. ואולם לו לא היה די מה שהיו מסכימים לדבריו, אלא הוא בקש תמיד להשפיל את אחרים, לעקוץ, לרמוס, ולפיכך היה שנוא על כל העסקנים, אבל ההמון היה תמיד על צדו וחשבו למגנו. מעשרה קבין חוצפה שירדה לעולם לקח משה בן דוד, כמדומני, אחד עשר. כשהיו מתאספים לאספה כללית היה הוא כמובן, נמצא, קרוב למקום של היושב ראש וכשהגיע הזמן לבחור יושב ראש, והנה אחד או שנים ממעריציו קראו: משה בן דוד – יושב ראש! אז קם הוא כרגע ממקומו וישב על הכסא של היושב־ראש ואמר: ובכן אני נבחרתי ליושב־ראש, תודה, רבותי! האספה נפתחה… כמובן, איש לא העיז למחות כנגדו.

יותר מהכל היה מתנפל על המומר פ., שהיה גם כן אוהב להתעסק בעניני היהודים והיה נותן כסף לכל המוסדות. הוא היה באמת אוהב את עמו ורצה שיחשבוהו ליהודי בין היהודים, אבל הקריירה היתה יותר חשובה בעיניו. וגם לפי המבט של יהודים ליברלים אין הדת חשובה הרבה, והיו מומרים כאלה, ובתוכם גם ה' פ., שחשבו שבהמירם את הדת אינם מתרחקים מעם ישראל. וע“כ היה קורא תמיד את ה”ווסחוד" ושאר הספרות העברית הרוסית ונותן נדבות בעין יפה לכל צרכי בני ישראל והיה בא גם לאספות. אבל ה' דוד בן משה זלנסקי תמיד היה מתנפל עליו ומשים אותו כעפרא דארעא, עד שחדל ללכת לאספה שבה היה משתתף זלנסקי. ואני בטוח כי עיקר שנאתו לפ. היתה המרתו. הוא היה מקנא בו ושונאו כאחד. מאיזה טעם אי אפשר היה לו להתיחס בסבלנות אל מומריותו של פ., אולם שאר טובי הקהל, שמהם היו גם יראי שמים, לא חשבו להתרחק מפ., מפני שהוא מומר. אחרי שהוא נותן נדבות בעין יפה.

בכלל היו בפולטבה משומדים רבים, ונכדה אחת משוֹמדת היתה, למשל, מסיבה ב“סדר” בליל הפסח אצל זקנה היהודי. גם בני הגבאי של בית הכנסת הגדול, ה' הורנברג, שהזכרתיו למעלה, נשתמדו כולם (חתנו היה העורך דין המפורסם פיליפנקא, חבר דומת הממלכה).

כשעלה על דעתו של הרב גלייזר לבקש רשיון לפתיחת תלמוד־תורה, מצא התנגדות גדולה מצד האורתודוכסיה. ואז פנה אל זלנסקי ושניהם בחריצותם הצליחו להטות את הקהל לחפצם. וגם נמצא נדיב הוא ה' הורנברג, שנדב חמשת אלפים רובל לבנין הבית.

אנכי נלויתי גם כן אל המצדדים בזכות תלמוד־תורה רשמית, מפני שקשה היה עלי לסבול את אי־הסדרים ואת הזוהמה ששררו בתלמוד־תורה. ובתמימותי חשבתי, כי בתלמוד־תורה מאושרת יהיה הכל טוב ויפה. שכחתי כי תחת ממשלת הצַר אני, שע"י הרז’ים שלו הכל מתקלקל והולך לאיבוד…

בבואי לפולטבה נכנסתי לאגודת “בני ציון”, שבה מצאתי חבורה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בקשר של אהבה ורעות, החיה בלבי גם בזמן הזה ולא תמוש ממני עד נשימתי האחרונה. כמעט כולם היו אנשים אינטליגנטים, לאומיים נלהבים ואנשים טובים. אליהם נלוו חברים אחדים מפרשצפינה, עיירה קטנה סמוכה לפולטבה.

התנועה של חיבת ציון בימים ההם היתה בעיקרה תנועה דתית פרוגריסיבית. האספות היו תמיד בבית־המדרש זלנסקי. רוב החברים היו אנשים דתיים, יראי ה' באמת, וציון היתה משאת נפשם באמת. מזמן לזמן היו חברים באים לדרוש בבית כנסת זה או אחר, ולפעמים היה סר גם מטיף לאומי מיוחד למטרה של חבת ציון. מתנגדים לא נמצאו כלל לתנועה זו. ואפילו הרב ר' יעקב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנו. ור' חיים צ’ריקובר היה תמיד אחד מן החברים היותר פעילים, ובכל אסיפה כללית היה דורש, כיד הדרשנות הטובה עליו. בכל ימי חג היינו מתאספים לשמוח יחד. והכל ידעו כי חובבי ציון יודעים לשמוח, כחסידים הראשונים בשעתם. הרעיון העיקרי שפעם בנו היה לצאת מהגולה, להסיר מעלינו חרפת העמים, להתישב בארץ אבותינו ואפילו להסתפק שם בלחם ומים, ובלבד לשבת שם כאזרחים.

מה שנוגע למעשה היינו ילדים גמורים. חפצנו לעשות ישוב בתחבולות ילדותיות כאלה: עשינו גורלות שלושה רו“כ הגורל ושלחנו שליח מיוחד לאסוף מנויים וחשבנו, כי באופן כזה נצליח ליסד מושבה בארץ־ישראל. אחרי איזה זמן הכרנו, כי זהו רעיון תוהו ואחרי שהפסדנו איזה מאות רובל נתבטל הדבר. ופעם התאספו כל אלה שהיתה היכולת בידם ונתנו כל אחד מאה רו”כ ובחרו בשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב וה' דייכס מחארקוב, שיסעו לפריז ויציעו לפני הברון שהוא יקבל מידם את הכסף ויקנה בשבילם אדמה על שמו ואחר כך ישלמו לו קמעא־קמעא (זה היה אחרי שהברון קיבל איזה קולוניות תחת חסותו). והרבה לילות הוצאנו בויכוחים מעשיים איפה לבנות את הבתים ואיפה לנטוע את הכרמים… וחשבונות “מדויקים” עשינו כמה תכניס כל נחלה. היו בתוכנו גם חברים לאגודת האלף המינסקאית. הברון שהיה יותר מעשי ממנו, לא נאות להצעתנו ואגודת המתנחלים התפרדה.

ואולם אם במה שנוגע לענינינו המעשיים, היינו מגששים כעורים באפלה, מטעים את עצמנו ואת הבריות, אבל בעבודתנו הרוחנית הצלחנו הרבה. על ידינו התפתחה ההכרה הלאומית בין כל שדרות העם ובכל מקום שנכנסו “בני ציון” הביאו עמהם רוח חיים. לא רק מכובדים אלא גם חביבים היו “בני ציון” בעיני העם. ואמנם גם במוסריותם עמדו “בני ציון” הפולטבאים במדרגה רמה. כולם היו אנשים נאמנים, בעלי צדקה וחברים לכל דבר טוב ומועיל. מה שנוגע לעניני הדת, אמנם אדיקות יתרה לא היתה בהם, אך היהדות בכלל היתה יקרה בעיניהם. גם היותר חפשי לא היה פותח את חנותו ביום השבת (בפולטבה היו רבים מחזיקים את חנויותיהם פתוחות בימי השבת והמועדים). בפסח אכלו כולם מצה וכדומה.

בשנת תרמ“ט הדפסתי ב”המליץ" את הפליטון “שיחת מלמד”. וכעבור איזה זמן חברתי את הסיפור הקטן “ילדי העברים” שקבלתי בעדו בתור פרס חמישים רובל – זוהי הפעם הראשונה שקבלתי שכר סופרים.

ועוד גורם רוחני אחר השפיע עלי בזמן ההוא ונגלה אח"כ בעבודתי הספרותית, הוא זרם הסוציאליות.

צעיר אחד כבן עשרים בא אלי, בעל פנים דלים, קצר ראי, ראשו קרח ורק מעט שערות מדולדלות תלויות לו פה ושם, והביא לי מכתב המלצה ובמכתב נאמר, שהמוכ"ז מר ברוך סטולפנר, צעיר משכיל מהומיל וראוי להתקרבות.

קבלתיו, כמובן, בסבר פנים יפות. ובשיחתי עמו נוכחתי כי אמנם זהו צעיר בעל כשרונות מצוינים, וצנא מלא ספרא: ידע היטב את הספרות העברית וקרא כל מה שמצא ממנה באות נפש. אעפ"י שהספרות האירופית נראתה לי יותר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבה. למרות חזותו הבלתי־נהדרה, הוא ידע והבין היטב את היופי שבשירה, ומשיחותיו למדתי להבחין בספרות היפה הבחנה יותר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוך תורת הסוציאליות. הוא היה בוחן את עבודתי הספרותית: בזמן ההוא חברתי את ציורי “מאיר השמש” ועוד, ועל פי השפעתו כתבתי את הציור “בצל הכסף”. זהו הציור הסוציאלי הראשון בספרותנו. ואח"כ את האגדה “שילומים” ועוד איזה ציורים.

ומאותו זמן בא לפולטבה אחד מתלמידי טולסטוי – פיינרמן, שעזב את האוניברסיטה והלך ליאסני־פוליאנה וישב בבית הגרף שתי שנים ובעצמו המיר את דתו למען יוכל להפיץ את דעות טולסטוי בין האכרים הרוסים. אבל הממשלה, מיראה מפני האגיטטורים הללו של חברת “אי־התקוממות נגד הרע” צותה עליהם שלא יתישבו בכפרים. אכן הוא בא לפולטבה והתחרט על המרתו (כך אמר בפני ובפני עוד כמה מחברינו). הוא גם הראה לי מכתב מטולסטוי, שגם הוא התחרט על זה, שנתן לו עצה שאינה הוגנה כלל. “אנכי לא אסלח ע”ז לעצמי לנצח" כתב טולסטוי.

הוא ישב בדירה קטנה עם צעירה אחת בת ישראל, שישב עמה, כמובן, בלי חופה וקידושין והוליד בנים. ועוד בן היה עמו מאשתו הראשונה שגרש אותה מפני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתו. לבושו היה כאחד האכרים וחי חיים פשוטים מאוד.

ההשפעה שהשפיע עלי פיינרמן בעת ההיא היתה עצומה מאוד. העבודה הפשוטה הכשרה היתה בעיני לדבר שבקדושה. היה זמן שחפצתי לעזוב את הכל ולמסור את עצמי גם כן לעבודה פשוטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשות זאת מפני הנפשות התלויות בי, אבל את בני רציתי מאוד לחנך, שלא יהיו אינטיליגנטים, אלא עובדי עבודה פשוטה. ולכן מסרתי אז את בני צבי, נער בן שתים עשרה לבעל־מלאכה, לחרש נחושת, שהיה אומן גדול במלאכתו. האומן דרש שבני יאכל אצלו בימות החול, כדי שלא יבטל ממלאכה. כעבור איזה ימים נכנסתי בלילה אל בית האומן בשעה העשירית ומצאתי את בני יושב על הרצפה וממרק איזה מיחם ישן ומעיניו נוזלות דמעות. חכיתי עד שבא האומן ויסרתי אותו על שהוא רודה בבני בפרך. איני זוכר איזה אמתלה מצא לו, ואני יצאתי מהבית. אז נגש אלי מלמד אחד שדר באותו בית ואמר לי: אדון רבינוביץ, הוצא את בנך מהגיהנום הזה. זה לא מתאים לו כלל. שמעתי בקולו והוצאתיו משם ומסרתיו לנגר. אבל בני השתדל בכל יכלתו, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר אמר לי: בנך לא יהיה נגר לעולם. אז שלחתיו לליטא לחותני ושם בדרך מקרה התחיל לנגן בכנור ואל הנגינה נמסר בכל נפשו.

זה הראני בעליל עד כמה שאסור וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינו לפי נטית נפשו. ושבחינוך אי אפשר לכל אחד לנטות אחרי דעתו הפרטית והאידיאלים שהוא מציג לו. כי לא מה שיכשר בעיני המחנך יכשר בעיני המחונך.

בזמן ההוא חשבתי הרבה ע“ד גורל תלמידי הת”ת כשהם יוצאים לשוק החיים. הם לומדים אצלי, מתפתחים, קונים איזה ידיעות והשקפה לא־המונית על העולם ועל יחס בני האדם איש לחברו, והנה הם נמסרים אח"כ לבעלי מלאכה גסים, סובלים חרפה ולפעמים גם מכות. כמה קשים הם חיים שכאלה לצעיר שהוא בעל רגש וכמעט בעל הכרה מפותחת!…

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוע, אבל בכל זאת חשבתי שיותר טוב היה שהתלמידים הרוצים להתעסק בנגרות יבואו ללמוד את המלאכה הימנו. כי הוא הלא יתיחס אליהם יחס טוב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוח מעין מחלקה של נגרות, ולמנות את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מומר לא היה יכול להיות למכשול בעיני, אחרי שהוא התחרט ע"ז ושב בתשובה שלמה. באתי בדברים עם איזה מעסקני הציבור והם הסכימו לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרות ולמנות את פיינרמן למורה.

פיינרמן היה חשוב מאוד בעיני האינטליגנציה הרוסית שבפולטבה. וביתו היה בית־ועד של חכמים וסופרים מהיהודים ומהרוסים ותמיד היו שם ויכוחים על שאלות שונות.

ביחוד היו הויכוחים מענינים מעת שבא סטולפנר לשבת בפולטבה. הוא הסוציאליסט, הרציונליסט, היה תוקף את פיינרמן בכל כוח הדיאלקטיקה שלו. ופיינרמן המיסטי הריביליציוני היה עונה על כל טענותיו בכשרון גם כן לא רגיל. ולסוף הויכוחים זה נשאר עומד על דעתו וזה על דעתו. “מה יש לי לדבר עם אדוני אם הוא איננו יודע את האלפא ביתא של האמונה?” – קרא פעם פיינרמן בסוף ויכוחו. ובכל זאת נשארו ידידים וברצון נפגשו תמיד יחדו לחזור ולהתוכח.

ע"ד כשרונו של ה' סטולפנר הנני להביא בזה מאורע אחד:

פעם נסע בספינה מקרימנצוג ליקטרינוסלב. שם ישב וקרא בברית החדשה. ניגש אליו כומר ושאלו: הלא יהודי אתה ואיך אתה קורא בברית החדשה?

שחק ס. ואמר: ומה אם יהודי אני?

– הלא אתם היהודים צלבתם את ישו.

– לא היהודים, ענה הוא, אלא הכמרים.

– איך הכמרים?

– ככה, הכמרים. ואם היה בא עכשיו, כי אז בודאי היו הכמרים צולבים אותו שנית הנה למשל הסטונדיסטים (כיתה דתית ידועה ברוסיה) חפצים ללכת בדרכי ישו ומי רודף אותם? הכמרים.

בתוך כך נקבצו הרבה אנשים סביבם ושמעו את הויכוח.

– הסטונדיסטים הם אנשים בלתי מוסריים, אמר הכומר.

– מה אתה סח, אבא! – קרא אחד מהאכרים הנוצרים – הלואי שהיינו אנו לא גרועים במוסריותנו מהסטונדיסטים.

– אבל אתה יודע – ענה הכומר הנעלב – שהממשלה אוהבת אותנו ואם הייתי רוצה, הייתי קורא לשוטר והוא היה מושיב אותך בבית האסורים.

– אמנם דברים שכאלה אתם יכולים לעשות, ענה ס.

וכל הקהל נתן בשחוק פיו.

בימי הבולשביקים היה ס. לפרופיסור לפילוסופיה בחרקוב ואח"כ במוסקבה.

*

המחלקה ללימוד המלאכה נפתחה בבית מיוחד ושם היה גם פנסיון בשביל התלמידים העניים. בית הספר היה כל כך חביב עלינו, עד שהתנדבנו אני ורעַי (ביניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוא שמה לילה אחד בשבוע ללון עם התלמידים וללמדם לימודי היהדות – תנ"ך ועין יעקב וכדומה – או מהלימודים הכלליים. לבית הספר הזה היו מתנדבים גם מקרב הנוצרים. גם שר הפלך הנסיך טיוטישציב נטה לו רצון, והוא הבטיח שלא יפריע בעדנו. ובית הספר הזה היה גם בית ועד לאינטליגנציה המעורב והיו דורשים שם דרשות ועורכים ויכוחים.

היחס שבין היהודים ובין הנוצרים בפולטבה היה באמת יחס יפה.

ברצון הליברלים הרוסים ובהסכמת שר הפלך יסדו את החלק הבלתי אופיציאלי של העתון הרשמי “ידיעות מפולטבה” ושם דברו על ענינים צבוריים וכלליים. ונמצאו מבין האינטליגנציה הרוסית שעזרו בדבר הזה באונם והונם. אז השתתפתי גם אני בעתון הזה וכתבתי כמה מאמרים הנוגעים להטבת המצב החמרי של היהודים היושבים בפולטבה. ביחוד אני זוכר מאמר אחד גדול שכתבתי ע"ד ערך השפה העברית בבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבקשו תלמוד תורה רשמית וביחוד עבודתי בפתיחת מחלקה לאומנות, שבראשה עמד המומר פיינרמן – הסירו מעלי את לברות האורתודוכסיה. אנוכי בעומק לבי הייתי מצטער על זה. אנוכי הרגשׁתי את הערך הפיוטי של הדת. גם בסיפורי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אורתודוכסי בתור אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיו נוהגים הסופרים המשכילים שלפני. אבל לא יכולתי להעלים עין מהחסרונות שבה. והחסרון היותר גדול – שאין האורתודוכסיה מתעוררת לחזק את מצבה ע“י אמצעים יפים ונאותים לזמנה. היא רוצה בחינוך דתי – טוב ויפה, אבל למה הזוהמה והבערות? מדוע לא נלמד מחומש בלתי קרוע ומלוכלך ובחדר לא מרופש ועל שולחנות וספסלים שאינם שבורים? ואיך הם סובלים מלמדים חסרי בינה שאינם יודעים כלל איך ללמד ונוסף לזה מתרשלים בעבודתם? כמה פעמים גליתי אזנם ע”ד הקלקולים שישנם בת“ת, ואף אחד לא התעורר לעשות איזה תיקונים שהם (מלבד ר"ח צריקובר, אבל גם הוא לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כן הסתפק בתיקונים מועטים). אמנם כאשר התחזקה בפולטבה המלחמה נגד האורתודוכסיה, התחילה האחרונה לותר, להסכים לבנין חדרים מרווחים ולמנות מלמדים יותר טובים, ובלבד שתהיה התלמוד תורה בלתי רשמית. הם חשו, כי כאשר תהיה התלמוד תורה רשמית אז לא יהיו הם בעלי המוסד, אלא פקידי הרשות. אבל הם אחרו כבר את המועד. הרב גלייזר, חניך בית מדרש הרבנים, עוד על פי הטרדיציה נמשך אחרי ה”רשמיות", ואנוכי לא יכולתי לסבול את העלבון, שכל פקיד בא ומגרש את הילדים וסוגר את התלמוד תורה.

בתוך כך נגמר בנין הת"ת שבו היו חדרים מרווחים ללמוד, אולם למשחקים, אולם לאכילה וחדר המורים. המלמדים הישנים קבלו איזה פיצוי קטן ועזבו בלב נשבר את מקומם שישבו עליו כעשרים שנה, ותחתיהם באו מלמדים מורים. כמעט כולם, מלבד המיוחדים לשפה הרוסית, היו אנשים שקראו ושנו. בראשם עמד אחד שגמר את חוק לימודו בבית הספר למורים שבז’יטומיר.

בשנים הראשונות הראו המורים חריצות רבה. כל אחד השתדל בכל כוחו להכניס כמה שאפשר יותר ידיעות בלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בתחבולות פדגוגיות… האורתודוכסיה הקיצונית היתה נרגזת, לא מפני שבאמת היה איזה פסול בנו, אלא מפני שיצאנו מתחת רשותה והכנסנו מנהגים של הפסקות וצלצול הפעמון, וביחוד התקצפו, כאשר הצליח המנהל להנהיג חודש אחד חופש בקיץ. אבל הם לא יכלו לעשות כלום, מפני שהפקידות והאינטליגנציה היו על צדננו.

בעת ההיא נוכחתי שלב ה' פיינרמן איננו שלם עמנו. כשהיינו מתאספים אז היה מקריא כמעט תמיד איזו פרשה או פסוקים מהאיבנגליון. ניכר היה שיש לו נטיה יותר מדאי לנצרות ומבקש להטעים זאת באזנינו. זולת זאת, במחלקה שלמלאכה שכרנו מלמד אחד שילמד את הילדים פרק בעין־יעקב ובהלכה. המלמד היה יהודי פשוט זקן. כונתנו בזה היתה כפולה: אחת, שהילדים ילמדו קצת תורה ושנית, שלא יחשדו בנו, שאנו רוצים להטות את הילדים מדרך היהדות. הזקן היה גם ממונה להשגיח על כשרות האכילה.

כמלמד זקן היה מורה מ“עין־יעקב” על הסדר, מבלי השמט כלום. ופיינרמן היה יושב ושומע ואח"כ היה עושה את הלמוד הזה לחוכא ואטלולא. ראיתי ונוכחתי כי אי אפשר להפקיד את היהדות בידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכנה גדולה היא להקים מחנכים, הרחוקים מן היהדות לגמרי, ומכל שכן אם הם נוטים בלבם אחרי הנצרות.

צריכים היינו איפוא, לבקש מורה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטלגנטי. וסוף סוף מצאנו בעל מלאכה הגון ויודע קצת בספרות הרוסית. הוא היה אוהב גם לכתוב הצעות וסתם מליצות במשפטים סבוכים ועל פי הרוב אי אפשר היה למצוא את נושאי המשפטים, ועל כן היינו קוראים לו בשם “נעדר הנושא”. זולת זאת היה איש ישר והעיקר – אומן ובלתי גס.

פתחנו בית־מלאכה חדש וכעבור איזה זמן העברנוהו לתלמוד תורה. ופיינרמן לא עזב את בית־המלאכה שלו וכאשר חסרו לו חברים משלמים מישראל, מצא חברים מן הרוסים שתמכו בו. ואולם, לפי הנראה, באה מלשינות לפטרבורג, כי בפולטבה מאספים אספות ודורשים דרשות בענינים מדיניים ושר הפלך מחפה עליהם, ואז שולח מפרטבורג פקיד מבקר, עשו חקירה ודרישה ונגמר בזה כי סגרו את בית־הספר של פיינרמן. וכעבור זמן קצר פטרו את הנסיך טיוטישצב ממשרתו, וחרותנו המועטה נגוזה ועברה.

ופיינרמן יצא מפולטבה ויתישב בייליסבטגרד. ובראותו כי לא טוב לפסוח על שתי השעיפים, ובפרט כשגדלו בניו וצריך היה לתתם בבית־ספר, ושם לא קבלו בלי תעודת לידה, אז הלך הוא ואשתו ובניו ויכנסו בברית הדת הנוצרים הפרובוסלבית.

בשנת 1893 מצאתי על שולחני נומר אחד מהז’ורנל השבועי הרוסי Бpaтckaя пoмщЬ (עזרת אחים) שיצא לאור בסמרה ע"י נשׁיא בית המשפט הגלילי אוסטימוביץ. על שער הז’ורנל כתוב באותיות עבריות “ואהבת לרעך כמוך” ובתוכו מאמר מאת העורך מלא שנאה ליהודים וביחוד למגדלי פאות. פיינרמן ספר לי כי ה' אוסטימוביץ הוא בעל אחוזה בפלך פולטבה והיה מלפנים ראש האצילים בפלך פולטבה וגם הוא איש ליברלי, כי הוא חתם על הפטיציה שנשלחה לאלכסנדר השני שיתן קונסטיטוציה לרוסיה.

איש ליברלי ושנאת ישראל – הדבר הזה היה מוזר בעיני מאד. חשבתי, כי זוהי רק אי הבנה והחובה היא להסביר לו ולהעמידו על האמת.

כתבתי לעורך מכתב ארוך ושלחתי לו. לא חשבתי שהוא ידפיס את דברי, כי בזמן ההוא לא היה הצנזור נותן רשות להדפיס דברים שיש בהם נגד הממשלה ונגד הדת הנוצרית, אבל הוא שלח את מכתבי להמשומד יוסף רבינוביץ מקישינוב, שיסד את הכתה “ישראל החדש” ואח"כ נעשה למיסיונר גמור. יוסף רבינוביץ זה ענה על מכתבי בסגנון של גלח שונא ישראל והעורך הדפיס את תשובתו יחד עם מכתבי (N^o98 – 1893 – 1894).

וזהו תרגום מכתבי:

הוד מעלתך, פרוקופי אדריאנוביץ!

באלה הימים קרני לקרוא את מאמרך “שיחת אחים” בעתון שלך “עזרת אחים” N^o N^o 78־79 שנה זו, שבו התנפלת על התלמוד ועל המחזיקים ביהדות, ביחוד אם הם מגדלים פאות.

פעמים רבות קרה לי לקרוא עלילות נגד היהודים בעתונים רוסים, אמנם הם עשוי עלי רושם רע, אך התנחמתי בזה שכל המעלילים האלה הלא הם מהטפוס המזוהם שישנו בחברה הרוסית; אבל צער גדול היה לי כשקראתי את מאמרך. ה' פ. אמר לי מי אתה ושאותך אי אפשר להאשים שאתה משקר במזיד; ולכן חשבתי לי לחובה (זה יהיה מצדי גם כן “עזרת אחים”) להגיד לך כי משפטך על עם ישראל הוא מיוסד על משפטים קדומים שמהם לפעמים אי אפשר להשתחרר גם לאדם ישר או על עדות מומרים ושקרנים במזיד.

על דבר המומרים צריך אני להגיד לך שאיש יהודי היודע תורה לא ימיר את עמו אלא אם כן איזו טובה חמרית גדולה צפויה לו מהמרתו, וההמרה מעידה שאין יושר בקרבו. ואחדים מהם בשביל להראות שהמירו את דתם מהכרה משליכים בוז ונאצה על היהדות – ובעד זה, כמובן, מקבלים שכר הגון: נעים לרוסי לראות איך שמבזים את "חצקל, ואת “שמול” יחד עם דתם הבזויה…

אתה מאשים את התלמוד. הגד נא בהן צדקך: היש לך איזו ידיעה בספרות הגדולה הזאת שליצירתה עמלו טובי העם העברי במשך אלף שנה? אנכי בטוח שאינך יודע ממנה כלום וגם אינך יודע את ההסטוריה של התפתחותה והסתפקת רק במה שקראת קונטרסים אחדים של מומרים ועל יסוד זה מהרת להוציא משפט.

אתה אומר שאיזה רב אמר לך שהתלמוד אינו טוב, אפילו לרבנים, ומכל שכן להמון. צריך אנכי לבאר לך: בתלמוד יש “הלכה” ויש אגדה. ההלכה אמנם אינה ידועה להמון הפשוט (אבל לרבנים כולם ידועה למדי) ואולם האגדה ידועה אפילו ליהודים הפשוטים ואפילו לנשים (שהיא מתורגמת לשפה המדוברת) והיא מצד אחד מרככת את לבם לעשות צדקה וחסד ומהצד השני מחשלת אותם שהיו נאמנים ליהדות למרות שהממשלה הרוסית, כמו שאמרת, נוטה לבכר את הקראים על פני היהודים, ולמרות כל הרדיפות והיסורים שסבלנו, סובלים ועתידים עוד לסבול…

אתה כותב “שהנך משתעשע בתקוה, כי סוף סוף יכירו גם הרבנים שישו הנוצרי הוא המשיח של השלום והאהבה”, ואנכי אגיד לך שאיני יודע איזה תועלת תצא מזה שהם יכירו שפלוני הוא כך וכך. מלפנים חשבו כי די לו לאדם שיאמין בדוגמה זו או אחרת והוא כבר בן עולם הבא. אבל עכשיו כל הנאורים חושבים כי העיקר הוא חיים ישרים. והנה ידוע לך כי לא כל אלה המאמינים בישו חיים חיים ישרים, ולהפך, יש הרבה אנשים ישרים גם באלה שאינם מאמינים בישו וגם בין אלה שהם מגדלים פאות. סוף דבר: אם אתה רוצה לשפוט את היהודים ואת היהדות עליך מתחלה ללמוד ולדעת. וכאשר תלמד ותדע אז בודאי יהיה משפטך אחר לגמרי.

לא רב, אלא יהודי פשוט זיסקינד רבינוביץ

8 באקטובר 1893

התשובה של המומר יוסף רבינוביץ היתה של מומר מנוול. הוא הזכיר על שנאמר בתלמוד “עם הדומה לחמור” ואתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם.

על זה עניתי להעורך כי המאמר עם הדומה לחמור נאמר בכתובות דף א' ששם נאמר תחלה כי היתה גזרה שכל בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחלה. האם אין זה עם הדומה לחמור? ואולי בושה היא לחמור שמדמין אותו לחיות הרעות האלה ההולכות על שתים. וכן “אתם קרויים אדם” אמר ר' שמעון בן יוחאי שהיה נחבא במערה י"ג שנה מפני רדיפת הרומאים, כי הוא העיז להגיד עליהם שכל מה שהם עושים אינם עושים אלא לטובת עצמם, והיה לו הצדק להגיד על הרומאים שהם אינם בני אדם, אלא חיות רעות. ומלבד זאת למה באונגליון שלכם נאמר: “הזהרו מפני הכלבים הזהרו מפני המולים”. או: “אל תפזרו פנינים בפני החזירים”, הרי שהוא מדמה בני אדם לכלבים ולחזירים. אלא שלהם הכל מותר ורק לנו אסור.

את מכתבי הראשון כאמור הדפיס העורך בעתונו, אבל לא את השני. אולי היתה בזה יד הצנזורה.

בין ההשפעות השונות שהייתי מושפע מהן בזמן ההוא, גברה ביחוד השפעתו של “אחד העם”. הסופר הזה שהחזיק בשיטת האבולוציה היה באמת סופר ריבולוציוני, והביא מהפכה בחבת־ציון.

זכורני, כי לרגלי אספה שנתית של חברתנו המקומית “בני ציון” הזמנו מיקטרינוסלב את המטיף המפואר ה' מאסליאנסקי, ה' פיינרמן בא גם כן לשמוע את דרשתו. אחר הדרשה אמר לי: “בשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בראותי את התלהבותו העזה ובשמעי את דבריו הלפידים, חשבתי שהוא יסיים, כאותו הגבור הרומאי: הבה נלכה! וכולם יקומו פתאום כאיש אחד וילכו אחריו לכבוש את ארץ ישראל, והנה סיים בדברי תחנונים: תנו יהודים עשרים וחמש ק”כ לחודש לקופת החובבים! וכי בשביל זה כדאי להוציא כל כך הרבה אבק שרפה?"

ואמנם פעוטה ודלה היתה חבת ציון בראשיתה. בין הקערות שהעמידו על השולחן בערב יוהכ“פ בביהמ”ד לצרכי צדקה שונים נתוספה רק עוד קערה אחת “לעניה סוערה”…

והנה בא “אחד העם”, אחד מחובבי ציון הנאמנים, וגם הוא קורא “לא זו הדרך”, כלומר לא זאת היא חבת ציון, הנערצה בפי ההמון, ומסתפקת בנתינת נדבה, אלא זו שממלאה את כל הלב, ולכן אמנם לא רבים מסוגלים לה, אלא יחידי סגולה, “חבר כהנים”. רצה “אחד העם” להרים את חבת ציון עד לידי מדרגת אמונה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוצק אל תוך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חבת ציון אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוכן החי לקח את לבבנו סגנונו המיוחד, במה שנוגע לסגנון בחלק הפרוזה לא היינו מפונקים כלל. כל אחד כתב איך שהוא, ובלבד שהקוראים יבינו מדעתם איזה רעיון צפון במה שכתוב. גם פרישמן, זה בעל הסגנון המצוין. לא נמנע מכתוב “ופניו מלאים מרי, כבית המרי”. לא כן “אחד העם”: כל מלה שיצאה מעטו הריהי אבן מהוקצעה ומונחה יפה במקומה ואי אפשר לשלפה ממקומה ולהחליפה באחרת.

ובשנת תרכ“א הכניסני הר”מ קרישבסקי בתור חבר של אגודת ב“מ שלא האריכה ימים, כמ”ש א“ה במאמר,נסיון שלא הצליח”. זה היה מומנט של התרוממות הרוח, שלא הרגשתי כמוהו מעודי. חשבתי אז את עצמי לבן משה באמת ההולך בדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כי אינני בודד, אלא שיש יחד עמי חבורה שלמה של אנשי המעלה, שהם מפוזרים כנקודות מאירות בתוך רחבי הגלות ומצודתם פרושה על כל הענינים שהם שייכים לכלל ישראל.

החפץ לעלות ולהתישב בא“י גבר בי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוב את עבודת ההוראה ולעבוד בתור אכר מופתי בא”י. לחבר את האידיאה של חבת ציון עם האידיאה של העבודה לפי שיטת טולסטוי. אני והר“מ קרישבסקי פנינו אל ר”א הוא “אחד העם” להשתדל ליסד מושבה מופתית מב“מ ושימנה גם אותי בין המתנחלים, אך הוא ענה, כי הרעיון הוא אמנם יפה, אבל אין כל אפשרות להוציאו אל הפועל. בלי ספק שהוא חשב ע”ד מחסור הכספים, ובזה אמנם, נתן תעודת עניות לב“מ. אמנם צריך להגיד האמת, כי גם החומר, כלומר: האנשים המתישבים, לא היו מסוגלים כלל להקדיש את חייהם לעבודת האדמה הפשוטה, וביחוד במה שנוגע אלי, לסופר הייתי איך שהוא, אבל להיות עובד אדמה בא”י בודאי שלא הייתי מוכשר לעולם. וכמדומני שגם רוב הב"מים, במה שנוגע לחקלאות, לא היו טובים ממני.

לעלות לא“י – המחשבה הזאת מלאה את כל לבי בשנים האחרונות. מלבד הטעמים הכלליים שגרמו לרעיון חבת־ציון להתפשט בעולם ושמצאו להם הד גם בקרב לבי, היו לי עוד טעמים, הנוגעים לחיי הפרטיים. בעבודת ההוראה לא מצאתי קורת רוח. שש עשרה שנה עבדתי בתלמוד תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו מפי לקח בתנ”ך, מעט גמרא ושפת עבר, וסוף סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה.

ומי הוא האשם בדבר? לא אשים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כפי כוחי ובינתי לחבב על תלמידי את הלימודים העברים. אבל הרוחות הזרות באו ועקרו את הנטיעות שנטעתי, שפת המדינה הנשמעת בבית ובחוץ ושיש לה ספרות רחבה ועשירה ושנותנת תקוה למצוא ממנה פרנסה, – גוברת על השפה הלאומית שלנו ומגרשת אותה מן הלב, מבלי להשאיר בשבילה גם פנה צרה.

לפנים חשבתי כי המלמדים הבורים אשמים בדבר, ששפת עבר נשכחת, אבל עכשיו נוכחתי, כי גם הפדגוגים היותר מודרניים לא הצליחו הרבה. שפת המדינה עם שרשיה הרבים והחזקים אינה משאירה יניקה. המספקת לנטיעה הרכה, לשפתנו העלובה.

– אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה וכוח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שפתה.

ורעי, אהובי, נתנו לי האפשרות להוציא את מחשבתי לפעולה, תמכו בידי כדי פרנסתי, עד שאמצא לי עבודה…

קחו ממני ברכה, חביבי, החיים והמתים, בכל מקום שהנכם שם תלוה אתכם ברכתי החמה בעד החסד שעשיתם עמדי.

־־־־־־־־־־

רעיתי לא היתה שבעת רצון מנסיעה זו. היא אמנם ידעה, שבארץ ישראל גם העזים אוכלים חרובים… אלא, לפי דבריה, לא כדאי בשביל אכילה זו לנסוע כל כך רחוק. ואלא מאי – קברי אבות? יש לה די קברי אבות בעיירה הסמוכה למקומנו. וביחוד הרבה אחד, חבר ילדותי, לגנות בעיניה אותי ואת ארץ ישראל. – התשמעי? – קחי ממנו גט פטורין ויסע לכל הרוחות, ולמה לך להענות בעטיו של המשוגע הזה? ככה דבר חברי באזני אשתי לא פעם ולא שתים. ומי יודע אם לא היתה הולכת בעצתו, לולי מהרתי להגיד לה, כי בין כך לא תוכל להפטר ממני, כי אין שוטה מגרש…

אשתי שמעה ותאנח. היא קבלה עליה את הדין.

מוכן הייתי לנסוע מיד לפני ראש השנה. שלם הייתי בגופי, בממוני ובפספורטי, שבלעדיו אי אפשר ברוסיה גם ללכת לבית־המרחץ, ומכל שכן לנסוע לחוץ־לארץ. אבל בשביל חג משפחתי נתעכבתי עד אחר חג הסוכות. בן חורגי היה צריך להכנס לחופה בראש חדש חשון. אמנם לדידי אפשר היה לסמוך על הצעירים, שיבנו להם בית בישראל גם בלי השתתפותנו, אבל איך שוללין מאם, אשה פשוטה ותמימה, את העונג הזה להכניס את בנה לחופה? בדברים כאלה אין מקילין גם בהפסד מרובה, והחוטא מקבל עונש גדול מנשוא, תוכחה שאינה פוסקת ותרעומת שאין לה סוף, ובפרט אחרי שהיא לא ברצונה עוזבת את הארץ, שנולדה בה.

השתדלתי, אמנם, שהחתונה תהיה בין יום כפור לסוכות, אבל המחותנת הוכיחה בראיות ברורות, שאין כל אפשרות להכין את בגדה החדש עד אחר חג הסוכות, והיא ב"ה איננה סנדלית, שתוביל את בתה לחופתה בלבוש ישן…

והסיבה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבה, הרבה מאד.

־־־־־־־־־־

בימים ההם טעמתי כדבעי את היסורים של תוחלת ממושכה, כמה מתרגזים אלה היושבים על התחנה, אם הקדימו לבוא חצי שעה, ואנכי הייתי צריך להמתין יותר משלשים יום.

ואחרי שמטרתי העיקרית היתה רחוקה ממני, הלכתי שומם, ולא מצאתי דבר מה לבלות את זמני, כל העולם כולו נהפך לבית האסורים. בכּל געלה נפשי, וגם הקריאה בספרים לא הפיגה את צערי. ועל כן שמחתי מאד, שבימים ההם בא אחד ממכירי, ר' פנחס אוסטרובסקי מרומני, לשבת ימים אחדים בפולטבה. עמו היה אפשר לשבת יחדיו שעות אחדות בכל יום ולהשתעשע בשיחות חולין או שיחות ספרותיות.

כדאי הוא האיש הזה, שארחיב מעט את הדיבור על אודותיו.

הוא היה כבן חמשים, גבה קומה, פניו פני אצילים, זקנו שחור, ארוך מעט, והרבה חוטי כסף עוברים בו. ועיניו – איזה עינים! רק הן הזכירוני תמיד את דברי השירה “לבבתיני באחת מעיניך”. איזה רכות ונעימות יחדיו עם חכמה עמוקה נשקפו מהעינים השחורות ההן.

בהיותו עוד צעיר לימים נודע למופלג בתורה וקבל סמיכה לרבנות, וגם ידע את תורת החסידות ועסק בה באהבה, ויחד עם זה הגה גם בספרות ההשכלה, וכמעט שלא היה ספר שלא קראהו, וביבליותיקה גדולה ועשירה היתה לו מכל מיני ספרים עבריים: בשפה אחרת לא רצה לקרוא. השפות הזרות – הוא ידע אחדות – היו לו רק לכלי תשמיש לעניני מסחרו.

“הפריצים” הגדולים שבפלך פ. היו משתמשים בו למכור את סחורתם ולהשוות את חשבונותיהם, והסרסור הזה, כשהיה שב לביתו, היה משליך מעליו את כל חבילות הטרדות של הענינים הגשמיים ויושב בכל לילה עד חצות והוגה בספרים שונים: בגפ“ת, ב”לקוטי תורה" וגם בשירי גורדון וספורי מאפו וסמולנסקין.

והרבה מן הרבנים החרדים והסופרים המשכילים היו מחליפים עמו מכתבים. והוא בגאוה ילדותית היה מתפאר בזה שסופר מפורסם אחד היה כותב לו “ידידי ורעי”, וה“רבי” של החסידים קוראו בשם “ותיק וחסיד”.

בימות החול היה פנחס לבוש כאציל בבגדים אירופים על פי חוקי המודה החדשים, ובשבת נשתנה והיה ליהודי היהודים: לובש קפוטה של אטלס וחוגר חגורה של משי, וכולו אומר קדוש. בין החסידים נמצאו קנאים שהרהרו אחר מדותיו, מפני שהוא קורא בספרי האפיקורסים, וגם הרבה מן המשכילים לא יכלו לסלוח לו על שהוא מדקדק בחוקי ה"שלחן־ערוך” ומתארח לחברה עם החסידים, והיו מרננים אחריו, שהוא צבוע ונוכל, ואחד אמר לו, שכל משכיל “קונזֵקבֵנטי” חייב להתרחק ממנו. כידוע, “משכילינו” גם הם יהודים, ובקנאותם עולים הם על החרדים.

אולם אנכי למרות כל “קונזיקבנטיותי”, לא יכולתי לעצור ברוחי לבלתי לכת אליו. חברתו היתה כל כך נעימה ושיחתו כל כך מענינת, ועדינות נפלאה הציצה על רשמי פניו הדקים והיפים, וביחוד מעיניו הנוצצות באור רך ומקסים. שכלו היה מתיז ברקים, ולפעמים בהערה אחת, הנאמרת בדרך אגב, היה מאיר ענין שלם באור חדש.

ובעת ההיא שהבטלה שעממה אותי, היתה חברתו נחוצה לי ממש “כצל סלע כבד בארץ עיפה”. ומצאתי לי הוראת היתר להשתעשע בחברתו ולעבור על “הקונזקבנטיות”.

במשך שלושת ימים אלה דברתי עמו.

חומר לשיחה לא היה חסר לנו תמיד, ובזמן האחרון החדשות היו רבות וגדולות.

רוסיה עמדה להתחדש, ואנחנו הציונים היינו בטוחים, כי עוד מעט תשבר זרוע העריצות, ובני ישראל יעלו לציון ברינה.

ורעי, לצערי, לא השתתף אז בשמחתנו.

– המשיח עודנו רחוק – אמר הוא ברוח תוגה – אולי רק חבלי משיח… ובלבד זאת אם משיח בא לגויים, למה אנו היהודים שמחים? הלא כבר בא משיח אחד בשבילם, ומה הביא לנו? מסעי הצלב ועלילות דם…

– ואיך אדוני מדמה את התנועה הזאת, תנועת החופש, לאותה התנועה שמקורה בעבדות?

– בשביל שיתגלה באמת האידיאל של החופש, צריך האדם להיות נעלה במוסרו, ענה הוא – ומי שהוא שפל במצב המוסר, נוטל את החופש ועושה ממנו קרדום לחמס ובצע, ואנחנו הלואי שלא נפסיד.

– לא לחנם אומרים עליך, אדוני, כי ריאקציונר אתה, – אמרתי לו מקצת בשחוק ומקצת ברצינות.

– אומרים גם כן, כי אני צבוע, – אמר איש שיחתי במרירות. – טפשים! היש איזה טעם לצביעות זו? מה אנוכי משתכר פה? אנוכי פשוט אוהב את היהדות. מתוך ספרי ההשכלה אני מלקט ניצוצות, אבל האפשר לנשמה היהודית להסתפק בהם? שואפת היא הנשמה היהודית אל האורה הגדולה, והיא זורחת רק מתוך היהדות.

– מתוך איזו יהדות?

– מתוך היהדות כולה – מצוותיה. חוקיה ומנהגיה; דרוש, פלפול וחסידות, – בכולם אני מוצא טעם לשבח.

והקפוטה והחגורה?…

– גם בהם אני מוצא נחת רוח, מפני שבמלבושים אלה התלבשו אבותי הצדיקים והגאונים, בכל ימי השבוע אני לבוש כנהוג בסביבה הזרה לנו, ובשבת אני שלי ובגדי שלי; בכל ימות החול אני מחקה את מעשי הגויים, ובימי השבת והמועדים אני מחקה את גדולי ישראל: בכסותם אני מתלבש, במנהגיהם אני נוהג ובתורתם אני משתעשע.

־־־־־־־־־־

והנה פתאום קמה השביתה הגדולה של העובדים במסילת הברזל.

פתאום עמד העורק המדיני היותר חשוב מהתנועע, וכל ה“גוברניה” לבשה חרדה.

ארץ רוסיה הגדולה התנודדה ומנהיגיה נבוכו.

ואנחנו הרגשנו, כי על לוע הר־שריפה אנו יושבים, כי עוד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפוצצו.

על יד המערכת של העתון המקומי הליברלי היו תמיד עומדות חבורות חבורות ומחכות עד שיעשו העתקות מהטלגרמות במכונת הכתיבה, כי גם פועלי הדפוס שבתו אז.

מה יהיה גורלנו – איש לא חשב. כולנו היינו שקועים בשאלת המדינה.

ופועלי מסילת הברזל היו לגבורי היום. אחדים אמנם נתפסו ונאסרו בבית הסוהר. בכל זאת הרגישו הפועלים, כי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וכשהתחילו מוכרי צרכי אוכל נפש להרים את השער, פנה הקהל אל הסתדרות הפועלים ותיכף ומיד קצבה היא את המחירים ונתנה פקודה, שלא יעיזו לקבל יותר מהמחיר שקצבו הם. והמוכרים נענו להם ויעזבו את טרפם מפיהם.

סואנים היו החיים בימים ההם. ברוסיה, שבדוחק היה מותר לשני אנשים ללכת יחד ברחוב, ועין השוטר היתה זועמת על שאין נוטלין רשות גם לאספה של ברכת המזון – בארץ זו התחילו פתאום מתאספים חבורות חבורות ודנין יחד על חדשות פוליטיות.

היום נגדעה הזרוע החזקה. השוטר עומד נדהם, חרבו סרוחה כסמרטוט, כמו אין בה כדי לפצוע.

ואולם יחד עם השמחה של החרות הרגשנו, כי מצבנו כיהודים צריך שמירה מעולה. באיזה מקומות היו פוגרומים, ומי יודע אם לא יהיה פוגרום גם פה? החרות היא חרות ופוגרום הוא פוגרום. הם אינם כלל תרתי דסתרי…

הצעירים החליטו להזדיין, והרבה, גם מי שאינם צעירים היו עמהם בעצה אחת. התחילו לאסוף נדבות ולקנות נשק להצפין לעת הצורך. בשביל זאת נתאספו גם בעלי הבתים החשובים ונתנו סכומי כסף הגונים לקופת ההגנה. ורק מעטים היו שהתנגדו לדבר הזה.

אנוכי אמנם הייתי רוצה לעזוב את החרות הרוסית והפוגרומים ולעלות לארץ־ישראל, אבל רכבת לא היתה לנסוע בה. מכירי ל, היה משתדל להוכיח לי, כי עכשיו אין עוד כל חשבון ללכת לארץ־ישראל, כי עוד מעט ותהיה ארץ “ישראל” בתוך רוסיה, וכל היהודים יאכלו מטובה יחד עם כל העמים, וכבר הגיע הקץ לציונות, כי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פראית?…

אנוכי אמנם גם כן הייתי מאמין לעת ההיא שתור החופש הגיע לרוסיה, וכאופטימי גמור הייתי נכון לחשוב, שמעתה אין צורך לפחד עוד מפני פוגרום, כי איך אפשר שאלה שיצאו מעבדות לחרות יתנפלו על היהודים שסבלו יחד עמהם? הלא זהו נגד ההגיון. ואף על פי כן הייתי נכון לצאת מרוסיה ולהמיר את חרותה בפראות של תורכיה ובמחשבה כבר תקעתי את דירתי שם בארץ־ישראל.

והנה בא היום השלישי, יום 17 אוקטובר!

המניפסט של הקיסר על נתינת הקונסטיטוציה, מלא את כל האויר. פתאום התרוממו הרוחות ולעיני הדמיון נצטייר העתיד בצבע כל כך מזהיר. “יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם”.

אמנם, זה כבר חיכו לאיזו תמורה, אבל כשהיא באה, הפתיעה את הלבבות ונסכה עליהם רוח שכרון. החוצות היו מכוסות בגלי פרוקלמציות, שמלפנים היו אסורות באיסור חמור. עכשיו הכל נקרא בפומבי; אין צורך עוד להתחבא. את האמת אני צריך להגיד, כי השמחה היתה ניכרת רק אצל היהודים. גם בעיר המלוכה עצמה לא נראתה כל שמחה מצד העם לרגלי התמורה, ומכל שכן במקומי, בעיר שרובה פקידים. שמחו מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליברלים, אבל שמחתם היתה דלה מאוד, ואולי היו עוד מפקפקים אם כדאי לשמוח. אבל אצלנו היהודים היתה השמחה שלמה וסואנת. אמנם סבלנו הרבה מאוד בימים האחרונים. המלחמה עם יפוניה לקחה ממנו אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’נדרמריה!… והלב הדוה היה נכון להאמין בכל נחמת שוא, בכל צל של ישועה.

בשעה האחת עשרה מהרו היהודים הצעירים (ביניהם היו אולי אחדים מהרוסים) אל שר הפלך לדרוש ממנו, כי יוציא לחפשי את האסירים בעד עוונות מדיניים.

בבואם לפני הבית מצאו, כי גדוד קוזקים עומד שם. אחד מהדברנים פנה אל הקוזקים בדרשה על דבר העריצות והחופש. הקוזקים שמעו דומם בפנים זועפים, ואחד אמר בבוז: דבר, דבר ככל אשר תחפץ, מאתנו אין שומע לך.

שר הפלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוציא לחפשי את אלה שנאסרו על פי פקודתו. ואולם אלה שנאסרו על פי פקודת הז’נדרמריה אין לו רשות לשחרר.

וימהרו כולם אל בית האסורים. גברת אחת, אשה עסקנית בין היהודים, וביותר בין הגויים, עמדה בעגלה ובידה דגל אדום גדול, ואחריהם נמשכו המון אדם רב.

הגיעה התהלוכה עד בית האסורים, והנה נפתחו אחרי איזה רגעים דלתות השער וההמון נדחק אל תוכו. יש אומרים, כי זה נעשה בכונה מצד הפקידות.

פתאום והנה שר השוטרים וגדוד קוזקים באו, כרגע התיצבו בשורה, ושר השוטרים הוציא מפיו את המלה: “הכו!” והקוזקים התנפלו על ההמון ויכו כמנהגם. הכו נשים, ילדים, רמסו ברפש, חבלו ופצעו.

השמועה באה לעיר והאינטליגנציה הרוסית, ו. קורולנקו ועורך העתון המקומי ועוד מהרו אל “שדה המלחמה”.

ההמון, כמובן, תיכף נתפזר, ושר השוטרים שב במרכבתו העירה; העורך פגשהו ויקרא אליו בלעג: הנני מברך את האדון לנצחונו.

המאורע הזה הרעיל את כוס שמחתנו.

ובכל זאת קוינו, כי המאורע הזה לא ישָנה. כי איך אפשר?..

הפקידים שעשו לא כדין בודאי יענשו תיכף. הליברלים הרוסים התאספו והוציאו מחאה עזה נגד שר השוטרים ונגד שר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לויטה, שבעטיו ניתנה הקונסטיטוציה. ובזה שבנו למנוחתנו ותקותנו.

הכריזו, כי לכבוד הקונסטיטוציה יהיה מיטינג בבית התיאטרון, שלושה ימים, מפני שאין מקום בפעם אחת בבית לכל ההמון הרב.

השגתי כרטיס ובשעה הששית הלכתי אל התיאטרון.

והנה כל הככר הגדולה שלפני התיאטרון, מלאה אדם. נאספו כשלושת אלפי איש מהפועלים העובדים במסילת הברזל ועוד המון גדול מאוד, כשבעת או שמונת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוזטרה וקרא בקול רם: חברים!

– אנטון, יחי אנטון! – נשמע כקול רעם מפיות הפועלים במסילת הברזל.

הכרתי את אנטון זה, הנהו מכירי. איש צעיר כבן עשרים ושלוש. הפועלים הסבו את שמו לאנטון. אנוכי ידעתיו כתלמיד הגימנסיה מהמחלקה שביעית, בעל כשרונות פחות מבינוניים. מאיזו סיבה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כך עמד בנסיון וקבל תעודת בגרות אך לאוניברסיטה לא נתקבל ונסע לחוץ־לארץ. ומשם שב ונתפס על הגבול עם איזה ספר אסור והושב בורשה בבית האסורים וישב כחצי שנה; ואחר כך שמעתי שהוא דורש בתורה הסוציאלית, אף על פי שהוא היה בן עשירים וגם נשא אשה עשירה. והליצנים היו מלגלגים עליו על שהוא מכה באגרופו על לבו וקורא: אנחנו הפרוליטריים!

עכשו נודע לי, כי הוא ארגן את פועלי מסילת הברזל ונחשב להם לראש.

והנה הוא התחיל לדבר; ובככר פתאום היה שקט גמור. כולם עמדו מחרישים ומשתוממים.

והוא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעולם לא עלה על דעתי. כי לאיש זה יש איזה כשרון, ועל כן השתוממתי בראותי, כי בדברים אחדים הכניע את כל הצבור הגדול. כזרם אלקטרי עבר ממנו אל כל אלפי הנפשות העומדות על הככר. הרגש הלוהט שבקרבו הלהיב את השומעים בלי גבול. ניכר היה שהדברן המצוין הזה נוצר לכתחילה להיות לראש, ובתוך קהל גדול הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים.

קולו היה צרוד מעט, מפני שזה ג' ימים לא פסק לדרוש במקומות רבים. ודרש גם עתה במשך שתי שעות, וכל הגה שיצא מפיו היה דומה לפטיש ההולם ומפוצץ סלעים.

באמצע הדרשה עבר ברחוב גדוד קוזקים. חרדה גדולה לבשה אז חלק גדול מהנאספים.

המאורע שאירע היום לא נמחה כליל מהלב, אך ס. ברעם קולו קרא: מוגי־לב! הגיע הזמן שתסירו את הפחד מתוככם! כל אחד יעמוד במקומו הכן, הפועלים יסובו את ההמון וישמרו עליו מבחוץ. היו כולכם גבורים, היו חזקים – ואז תנצחו!

בדרשתו זו נגע גם בשאלת היהודים.

"ידעתי, כי ימצאו אנשים רעים שיגידו: הנה “זשּיד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כי הוא רוצה למשול בכם. חברים, הנה אתם יודעים אותי זה שלוש שנים, אתם יודעים, כי טהורה ונקיה היתה עבודתי מכל שמץ פניה. במסירות נפש עבדתי אך בשביל טובתכם. הגידו נא בפני הקהל הזה, האמת הדבר או לא?

– אמת! – נשמע קול רעם מפיות אלפי נפשות.

– והנה עכשיו הגיעה לאזני שמועה – הוסיף הנואם – כי שונאינו מתעתדים לעשות פוגרום ביהודים. רוצים הם בזה להכות אתכם בסנורים, שלא תראו את אויבכם האמיתי, ותשפכו את חמתכם על אנשים נקיים ושלוים. התגינו עליהם, חברים?

– נָגֵן! – נשמע עוד הפעם קול גדול.

גדול היה המעמד הזה. עד עולם לא אשכחהו! גאוה לאומית לבשתני, בראותי כי לא פסו ענקים מתוך ישראל.

אחריו דרשו שני נוצרים, והסופר החביב והנלבב קורולינקו ביניהם. הוא דבר יפה, אבל במה נחשבו דבריו החמים נגד זרמי הלבה שהריק מפיו הנואם היהודי?

אחריהם דרשו עוד יהודים רבים, רבים יותר מדאי, כי כבר התפוצצו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כיתות, וראש כל כיתה היה צריך לדבר ולהציע את ה“פלטפורמה” של כיתתו. והנני מגיד את האמת, כי הם קלקלו את כל הרושם, שעשתה עלי האסיפה המצוינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפק, אם יש ממש בכל החופש הזה. אילו היו רוב הדברנים רוסים והיהודים נלוים אליהם כסניף קטן, כי אז ראיתי שיש לקונסטיטוציה יסודות בריאים, שאפשר לסמוך עליהם. אבל אחרי שרוב המדברים הם יהודים ורוב השמחים הם עוד הפעם יהודים, והעם הרוסי ישן שינה עמוקה, אין כל יסוד לקונסטיטוציה זו. אז עלה על לבי לחשוד גם בליברלים הרוסים, אולי גם הם סוף סוף יקנאו ביהודים, על שהם עומדים בראש התנועה ויקראו: האחד בא לגור וישפוט שפוט?"

וכששבתי מתוך האסיפה הגיעתני השמועה, כי באודיסה פוגרום… ולמחרת, ביום הרביעי, באו שמועות ממקומות רבים, שהיו שם פוגרומים נוראים. ושגם בעיר רומני היה פוגרום, ורעי ר' פנחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוכה וביתו הוצת באש, וכשביקש לצאת השליכוהו השודדים אל תוך המדורה ונשרף.

מהשמועה הזאת הייתי איזה זמן כמו משוגע. הרגשתי, כי אני, חברי, כל עם ישראל מוקפים שודדים ורוצחים ואין מנוס.

הרכבת אמנם התחילה כבר לעשות את דרכה, אבל לא יכולתי לנסוע תיכף, מפני שאז הייתי צריך לשבת באודיסה ולהמתין לאניה כמעט שבוע ימים והשמועות שבאו מאודיסה היו גם כן נוראות.

ומה יהיה בעיר הזאת? שאל איש את רעהו – היהיה פוגרום גם בעיר זו או לא? הלכו שתדלנים מהרוסים אל שר הפלך לדרוש (אז היה עוד המנהג: לדרוש), כי ישמור על העדרים, והוא ענה, כי אף על פי שהיהודים הראו נגדו עזות, בכל זאת לא יתן לעשות בהם פוגרום. כך הבטיח, אבל האפשר לסמוך על הבטחתו? בכמה מקומות הבטיחו ובכל זאת היו אחר כך פוגרומים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנו את יהבנו. היינו בטוחים, כי הצעירים שלנו יתיצבו נגד החוליגנים ויפיצום.

החשבון היה פשוט: החוליגנים הם גבורים בשעה שאין פחד לנגד עיניהם. יכולים הם להתנפל בקרדומות על אלה, שאין להם כל הגנה, אבל כשידעו שיש סכנה בדבר לנפשם, כי אפשר שגם אותם ימצא כדור מות, אז תיכף יעזבו את שדה המלחמה.

ובאותו זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמועה, כי הפורעים גם הם מסתדרים וכי באו ריקים ופוחזים מומחים לסדר את הפוגרום.

ההגנה העצמית קבעה שמירה ברחובות.

בלילה התהלך נוטר־מגן אחד. איזה חייל התנפל עליו והנוטר ירה בו ויפצעהו פצע קל, אז התנפלו קוזקים על הנוטר ויכוהו מכות אכזריות ויפצעוהו פצעים אנושים עד כי הסתתרה בינתו.

נשמע, כי פה ושם הכו עוד יהודים אחדים. כל אלה היו אותות, כי פוגרום קרוב לבוא.

לטוב יזכר שם החסיד שבאומות הסופר ו. קורולנקו, שהגן על היהודים במסירות נפש. כמדומה שהקוראים לא יתרעמו עלי, אם ארשום פה קוים אחדים מתכונת נפשו.

בן הוא לאב קוזאק ולאם פולנית. כמו הקוזקים כן הפולנים סבלו מידה הקשה של ממשלת מוסקבה. הקוזקים בני ערבות אוקראינה היו בתחילה חפשים ואחר כך נהפכו לעבדים נרצעים, והפולנים, שהיתה להם ממשלה גדולה, נהפכו בתוך ארצם למשוללי זכויות, וקורולינקו עוד בימי ילדותו הרגיש שנאה לעריצות וחיבה לאנושיות בכלל. ובאהבתו את האנושיות לא הוציא מן הכלל את היהודים. חיבתו ליהודים איננה נובעת מרחמנות, כמו שאנו מוצאים אצל אחדים מאוהבי ישראל, שאהבתם היא צעקנית ובה נסתר רגש של בוז, אלא הוא פשוט אוהב את היהודי מפני שהוא אדם, ויש לו, לדעתו, הזכות לחיות ככל האדם.

הוא למד בגימנסיה בז’יטומיר ויתחבר גם עם היהודים ולמד מהם גם לדבר ז’רגון.

פעם אחת הייתי בביתו, בבואי לשבת בפולטבה, והוא סיפר לי אז, כי בלכתו בחוצות מוסקבה, פגשהו יהודי אחד זקן וישאלהו בז’רגון: איפה דר הרב? הזקן, כפי הנראה, טעה וחשבו ליהודי. ק. ענהו ברוסית: אני איני יהודי ולצערי איני יודע איפה דר הרב. הזקן הניע בראשו ויאמר באנחה: אכן כן המה צעירינו: בבואם למוסקבה מתנכרים הם לעמם ואומרים על עצמם שאינם יהודים…

קורולינקו הקדיש את כשרונו הגדול ללחום נגד העריצות ולהגן על העלובים רצוצי המשפט. נפשו הטהורה אינה יכולה לשאת את העול הנעשה למי שהוא, בין נכרי ובין יהודי.

בסיפוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המידה, שונא הוא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתירה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאוד. לא לחינם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החושך. כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן.

ידוע, שהוא, כרוב הסופרים הישרים, נתפש ונאסר ואחר כן נשלח לגלות סיביר ושהה שם שתי שנים, שם עבד במלאכת הסנדלרות, הציורים שכתב מערבות סיביר מלאים תוגה עמוקה, המושכת את הלב ומחממת את הנשמה.

ק. עמל בכל כוחו לדבר על לב ה“חוליגנים”, שלא ישלחו יד ביהודים. על ככר השוק במקום שהיו האכרים ושכירי היום נאספים, שם התהלך קורולינקו מן הבוקר עד זמן מאוחר בלילה ולא חדל מהטיף מוסר וממשוך את לב העם בשיחות פרטיות על דבר החרפה הגדולה של עשית פוגרום.

סיפרו, כי נמצאו כאלה שביקשו להמית אותו. לבל יהיה למכשול. וכשראו זאת הליברלים הרוסים, השתדלו גם הם להראות את ליברליותם וילכו גם הם לדבר אל העם ולהניאם מפרעות. ובכל זאת הפחד מפני פוגרום הלך וחזק.

בליל השבת ישבתי אצל אחד ממכירי שבביתו היתה תחנה לפלוגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דברו, שחקו שחוק מעושה. והנה פתאום נכנס הנוטר חיור, מעיניו נראה פחד, אעפ"י שהשתדל להראות כמו שוקט הוא. בלחש ורעדה הגיד, כי הפוגרום התחיל.

בשורה! קרא ראש הפלוגה, צעיר תלמיד חכם, בהטעמה חזקה ממש כראש צבא.

והנה כולם מהרו לעמוד בשורה. פני כולם חורו וידיהם רעדו. אכן בטוח אני, כי כולם היו נכונים ללכת ולההרג בעד עמם; אבל בכל זאת הפחד הטבעי מפני המות, ואולי גם השנאה המוטבעה בנפש היהודי לשפיכות דמים, העיקו על נפשם מאד.

ומי המה אלה הלוחמים? ילדים בני שבע־עשרה, שעוד צריכים לבלות זמנם במשחקי ילדות, המה קבלו על עצמם את העול של בעלי מלחמה להרוג ולההרג!

הרגשתי כי לבי מתפקע מגודל הצער ומהכאב. רבש"ע! בשביל מה ולמה כל הצרות האלה? מה אתה חפץ מיהודיך? הם יצאו, ואני מיהרתי ללכת אל בני ביתי. מצאתי אותם יושבים בחרדת מות. אחד בא אליהם והגיד כי באיזה מקום שברו חלונות. ובני ביתי חשבו, כי אנוכי כבר נהרגתי שם.

וכשראו אותי נפלו עלי בחיבוק ונישוק, וכולנו בכינו.

עוד מעט ונשמעו קול יריות.

חפצתי ללכת אל המקום ששם היריות נשמעות ולראות מה שם. אבל בני ביתי הרימו קול בכיה וגדרו בעדי את הדלת. נשארתי על מקומי, אבל בשבתנו בבית עוד גדל הפחד שבעתים. ומלבד זאת לשבת על מקום אחד ולהמתין עד שיבואו הרוצחים כל כך קשה.

אולם מהרה בא עלינו איש מהמערכה וספר לנו, כי פלוגה אחת מההגנה העצמית פגעה בפלוגה שניה, ואחרי שהיה החושך גדול חשבו אלה את אלה לפורעים ועל כן צוה ראש הפלוגה לירות, כמובן באויר, להפחיד, וכמו כן נצטוה הגדוד שכנגדו, אבל תיכף הרגישו זה בזה, והיריות חדלו.

ממחרת דנו על דבר המאורע הזה, הליברלים הרוסים קצפו מאד על היהודים שהם מעוררים מהומות, וקרוב יותר להאמין, כי מנהגה של ההגנה העצמית יגרום לפוגרום, כי הרוחות התרגשו לרגלי המאורע הזה.

ולא ידעו ולא רצו לדעת, הליברלים ההם, כי אין לדרוש מנוער שידעו טכסיסי מלחמה. ואין כל פלא אם יבואו לידי מכשולים גדולים. ולו באמת היו ליברלים כי אז היו הם צריכים לעמוד בראש המגינים.

הגנו גם אחינו הזקנים. ואמנם המצב הבלתי נורמלי הביא לידי זה, שהנעורים החלו לחשוב, כי קיום האומה תלוי רק ברצונם, כי הם המגינים ואם הם גוזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעו את דעתם, כי יעשו הערכה של כל יושבי העיר, שיתנו כסף לקופת ההגנה, ומי שלא ירצה לתת, יקחו ממנו באונס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזלה, שניתן לה שם חדש אכספרופריאציה, שבעטיה נפלו חללים רבים ונהרסו ממצבם אלפים.

סוף דבר היה, כי התגבר פחד היהודים כפלים: פחד מפני הפורעים הנוצרים ופחד מפני הצעירים היהודים, שבאו גם הם למשול בעריצות בעם עני ואביון.

אינני יודע בבירור מה גרם לזה – אם היריות שירו היהודים זה בזה בלילה, או השמועות על דבר הצלחת עושי הפוגרומים בקהלות רבות – אבל איך שיהיה, ההתרגשות חזקה מאד ביום השבת, והפחד מפני הפוגרום התגבר.

מרגע לרגע הלך הפחד הלוך וגדול.

קבוצות של ריקים ופוחזים עמדו בשוק, וכמו הכינו את עצמם להתנפל. קורולינקו וחבריו הוסיפו באנרגיה כפולה להשקיט את הפוחזים, והיהודים היו שרויים בפחד.

אנכי לא יכלתי לשבת בביתי ואתהלך בחוץ. כשאמרתי לשוב פגשני צעיר רוסי וישאלני: היהודי אתה?

– ולמה אתה שואלני כזאת? שאלתי אנכי.

– יותר טוב שלא תתהלך פה. קבוצות של ריקים ופוחזים עומדים פה ושם והם כפי הנראה מחכים עד שימצאו שעת־הכושר להתגרות באיזה עברי.

– ומי אתה, אדוני?

– חבר להגנה העצמית.

ברכתיו ואבוא הביתה. שם נועצנו יחד לעקור את דירתנו וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוק. הלבשנו את הילדים ונלך, ברחוב אמרה לי אשתי, כי רגליה מעדו ואינה יכולה ללכת והיא באמת חורה מאד. ואנכי כשיצאתי מהשער פגשתי בריקים אחדים מהרוסים. אחד מהם שם את ידו על כתפי ויאמר: הז’יד הזה יתן “מגריטש” (מתנה). מובן מאליו כי הנשמה נסתתרה כרגע בעקבי. חשבתי כי רגע מותי בא.

– זקן הוא, אמר הפוחז השני, – הנח אותו.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנו עוד מעט, ואשתי אמרה לי, כי אינה יכולה עוד ללכת. הבטתי אליה והנה היא חורה כמת. לקחתי מהר עגלה ואושיב אותה עם הילדים הקטנים ויסעו, ואנכי בלכתי רגלי כשקרבתי אל הככר שמשם יורדים אל חלק העיר שבשפלה, פגשתי בשני נוצרים, לפי הנראה, בסוּמים במדה הגונה, חלקתי להם כבוד ואט הצדה.

יהודי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שמתי את עצמי כלא שומע, ואלך הלאה. ולבי מפעם בחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוצרי.

לא חפצתי להראות בפניו את מורך לבי ואקרב אליו

– הא לך יד, אמר הנוצרי – אל תירא. אנחנו מהפועלים במסילת הברזל. עד נטף דמנו האחרון נגן בעד היהודים.

נתתי לו ברכת תודה ונפרדתי ממנו בשלום.

באתי אל בית ידידי א. חייקין שם היו עוד אחדים ממכירינו עם בני ביתם. כולנו נדמינו ככבשים, הנלחצים זה אל זה בעת סער. ישבנו ודברנו יחד. נסינו גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כמו גחלים בערו תחתנו. ונעזוב את הנשים והטף בבית, ואנחנו התהלכנו בחוצות.

הפוגרום עוד היה מרחף כמלאך משחית ברחובות. ברי היה בעינינו כי יפרוץ, אך אי אפשר לדעת את המקום ואת השעה.

לפנות ערב היתה עוד הפעם אסיפה גדולה ברחבת התיאטרון.

וכך עבר גם היום הראשון בפחד. ואחר כך הוקל לנו מעט כי ביום השני כבר שב העם לעבודתו והרגענו את רוחנו, כי בעיר הזאת לא יהיה פוגרום, אחר שפה חי קורולינקו, יש פועלים במסילת־הברזל, יש הגנה עצמית, – בקיצור: היא בטוחה.

חשבתי לחכות עד לאחר השבת ולצאת מעירי ביום הראשון, כי עוד לא באו שמועות מרגיעות מאודיסה, ומקרוב ומרחוק נשמעו רק פוגרומים ופוגרומים.

ואולם בלילה באו וספרו לי, כי מחר תהיה פרוצסיה קדושה, שישאו איזה איקונין ותמונת הקיסר.

ואנחנו כבר ידענו, כי פרוצסיה קדושה זהו טבח ליהודים.

אז החלטנו לעזוב בלילה ההוא את העיר.

נפרדתי בלב כאב ממקצת ידידי, שבאו אלי בלילה להפרד ממני. כגנבים באו, כי פחד נורא נפל על כל יושבי העיר היהודים.

בבואנו אל התחנה מצאנו שם יהודים רבים, הבית היה מלא.

– אנה אתם נוסעים? שאלתים.

– למקומות ששם כבר אחר “כפרות”, – ענו בהתול מר.

* *

עד העיר הקרובה הגענו בלי כל מאורע.

אך משם והלאה ישבה ברכבת להקת “גבורי היום”, ואחד התחיל לנגן בכלי הזמר ההמוני “הרמוניקה”.

הוי! כלי זמר! מקולותיו הפראים נשמע לי קול אנקת טבוחים ומדוקרים מעורב עם צהלת שכורים ושחוק אכזרים.

לשבת כלוא ברכבת בין פראים, שבלי ספק לקחו חלק בפרעות שהיו בעיר הסמוכה, ולהיות תמיד צפוי אל הקרדום, שעוד מעט יעלה על ראשי, או ראש נפשות ביתי – זה היה מוסר נורא. כמדומני, כי זה היה עוד יותר גרוע מהיות במקום הפרעות. לכל הפחות שם היתה איזו תקוה לנוס, להחבא. ונוסף לזה בא אחד לספר את כל הגדולות, שנעשו ל“זשידים” הריבליוציונרים ולאינטליגנטים. והמספר, לפי הנראה, גם כן אינטליגנט במקצת.

– הייתי בבית האסורים–ספר האיש, והנה אחד מהאסירים הוציא את ראשו מהחלון וקרא: תחי החרות! כונן עליו החייל את הרובה וישלח אליו כדור חם ישר אל תוך פיו. הקדימה הצפור לשיר… לחרות הוא שואף… חכה מעט, דודי, עוד תרקב מעט באדמה, עד שהריבולוציונרים ימשלו בנו.

ואנחנו ישבנו ושמענו את הזמירות ואת השיחות בנפש מדוכאה, כמו כבר ניתן צוארנו בקולר.

באחת התחנות ישבה עמנו עבריה אחת. גם היא נסה. ותספר לנו מאשר קרה בכפרים הסמוכים – שוד והרג…

וכך עברה עלינו כל הדרך.

בהגיענו אל תחנת ראזדילנאיא, רצה בני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוצרי אחד אמר לו: אל תלך! אתמול היתה פה הריגה גדולה, הוציאו מהרכבת והרגו. תחכה עד שתבוא הרכבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.

באנו ביום הרביעי לאודיסה.

באודיסה ראינו בתים רבים פרוצים והחלונות שבורים, והלבבות עוד יותר שבורים מהם.

את מכירי כמעט לא הכרתי: זקנה קפצה עליהם. קומתם נכפפה ועינם תעתה…

שבוע של אבל ופחד עבר עלי באודיסה. אבלנו על הנפשות הטהורות של חברי ההגנה שהומתו, ויחד עם זה היה גדול הפחד, כי בכל יום קרו מקרים רבים של שוד בעצם היום.

כשבאתי ביום השלישי עם בני ביתי אל החוף, נגשו היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כמובן, לא התנגדתי להם. – שאו אל האניה או קחו לעצמכם ורק תנו לנו לצאת חיים, כך חשבתי בלבי.

והם נשאו אל האניה, ואחר כך התחילו לקחת כסף, איש איש ככל אשר הרשתה חוצפתו לדרוש. ואני פתחתי את כיסי לרוחה, ונתתי עד שכלתה הפרוטה.

והספינה סוף סוף נעתקה ממקומה, ואני שאפתי מעט רוח;

אמנם בתור “מפטיר” קמה רוח סערה, וכל בני ביתי סבלו ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוס להתחזק ולטפל בהם. אף על פי כן קבלתי את יסורי באהבה, וגם אשתי, אף על פי שחשבה שהאניה תטרף, בכל זאת התנחמה גם היא ואמרה: טוב למות בגלי הים מהרצח בידי חוליגנים.

ביום השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינו בכל יפיה ורוח חם מחיה נפש נשב אל פנינו.

קמנו והתעודדנוּ.

מקושטא והלאה היה הדרך רק טיול נעים שהרחיב את לבי. הרגשתי כי רוחי מתחדשת בקרבי. ברוך ה' שלא נתננו טרף לחוליגנים וגם לא לגלי ים והגענו לארץ־ישראל.

סוף סוף באתי עם משפחתי לארץ־ישראל. (בשבת “מברכים” כסלו תרס"ו) הרצון החזק לצאת מהגלות לא נתן לי מנוחה עד שנתגשם במעשה.

חברי המורים הביאוני אל ה“אבטונומיה” שלהם. זה היה חצרו של רפאל רבינוביץ בנוה שלום, נוכח בית המדרש החבד"י. שם מצאו דירה כל מורי בית הספר לבנות וגם בשבילי מצאו שם חדר. הסולידריות בין המורים היתה אז חזקה, זו היתה אחוה נפשית. רובם היו מנאמני הצבא של “בני משה”.

הבאתי עמי במזומן מאתים רובל ושמונה נפשות. היתה לי הבטחה מידידי היקר רא“ל לוינסקי ז”ל, לשלוח לי כ“ה רובל בכל חודש בעד עבודתי ב”תולדות הספרות העברית". מפני ריחוק המקום לא היתה הבטחה זו מתמלאת בדיוק, צריך היה לחפש מקור פרנסה יותר בטוח.

עליתי לירושלים בחנוכה. שם כבדוני לקרוא הרצאה בביה"ס למל. הרצאתי היתה “גדרי הנבואה”. רטט עבר בכל גופי כשעליתי על הבמה להרצות. הלא בירושלים אנכי, במקום ששם נבאו הנביאים, דרשו חכמי המשנה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, והנה אנכי עומד לדבר במקום גדולי עולם. ואף על פי כן התחזקתי: הן לא שלי אני אומר, אלא מה שאמרו הם, ממקורם אני יונק ואת פרי רוחם אני מבקש למסור, לבני דורי, כפי יכלתי.

כעבור חדשים אחדים נמניתי להיות ספרן ב“שערי־ציון” בשכר 70 פרנק לחדש. הייתי מאושר, יש לי עבודה ובשעות הפנאי אני נסגר בחדר הספרן ומטייל לי ארוכות וקצרות בתוך ספרים שונים מהספרות העתיקה והחדשה. השַמש, איש ספרדי, לא היה מקפיד על הנקיון, ובדלית ברירה הייתי בעצמי מטאטא את החדרים. אין להתבייש.

עם העובדים בארץ־ישראל נתודעתי מהרה ומאז בא הרעיון אל קרבי, כי הפועלים, אלה העובדים ומתפרנסים מיגיע כפיהם ממש, המה בוני הארץ והעם. בלעדיהם אין יסוד לכל מפעל ולכל תקותנו.

וכשנגזרה הגזרה על הפועלים בפתח־תקוה נסינו אני ור' יחזקאל דנין (דוכובולסקי) להשתדל לבטל את הגזרה. השתדלנו… אם הצלחנו – זוהי שאלה שכמדומני לא נפתרה גם עד היום הזה.

אחרי חתוּנתי, בּשבתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני בּרוֹמַנוֹבה, בּיקשתי ללמוֹד את השׂפה הרוּסית.

זכוּרני, כּשהייתי ילד, נזדמן לי לראוֹת ספר רוּסי גדוֹל והתפּלאתי מאוד עליו. אנחנוּ היהוּדים – חשבתי – יש לנוּ תוֹרה גדוֹלה, ים התלמוּד והפּוֹסקים, אבל המה, הגוֹיים, מה המה כּוֹתבים בּספריהם? איזה ענינים מעסיקים את מוֹחם הם? והשאלוֹת האלה המריצוּני ללמוֹד ולדעת את השׂפה הרוּסית. ניסיתי לקחת לקח מפּי איזה “כּתבנים” (כּמוּבן, בּאוֹפן שאבּא לא ידע מזה), אבל לא הצלחתי מאוּמה, כּי המוֹרים בּעצמם לא הבינוּ את השׂפה. ורק למדתי מהם את מלאכת הקריאה והכּתב.

ואם בּלאדי לא מצאתי מוֹרה, בּרוֹמַנוֹבה, שהיא קטנה פּי חמש מלאדי – לא כּל שכּן. ואוּלם כּשמבקשים – מוֹצאים: היה שם יהוּדי אחד, ששֵרת בּחצר הנסיך, אדוֹן העיר, בּתוֹר מפקח על איזה עבוֹדוֹת. והיה מגָדל שׂערוֹתיו ולוֹבש פּרוָה, בּקיצוּר: יהוּדי מצוּין, שיש לוֹ מגע ומשׂא עם פּקידי הנסיך, והייתי בּטוּח שהוּא בּודאי יוֹדע את השׂפה הרוּסית. ואלא מאי – שאינוֹ יוֹדע לקרוֹא. נרכּיב חיגר על גבּי סוּמא: אני אקרא לפניו והוּא יתרגם לי.

השׂגתי איזה ספר רוּסי, כּמדוּמני, איזה ז’וּרנאל צבאי, וה“מוֹרה” שכב על הסַפּה וַיצוני לקרוֹא. קראתי אזה דף, והוּא אמר, שעדיין אין הדבר מחוּוָר אצלוֹ, ועלי להוֹסיף לקרוֹא. ואני קראתי וקראתי, עד ששמעתי קוֹל נַחרתוֹ, ואדע כּי השיעוּר נגמר.

ואף על פּי כן החפץ לרכּוֹש לי ידיעת השׂפה לא סר ממני.

סוֹף סוֹף השׂגתי מלוֹנוֹ של מַנדלשטאם וּבעזרתוֹ התחלתי לקרוֹא וּלהבין קצת, וכעבוֹר איזה זמן קראתי את סיפּוּרוֹ של דיקנס “חיי דויד קוֹפֶּרפילד וּמאוֹרעוֹתיו”. בּוַדאי בּמקוֹמוֹת רבּים טעיתי בּפירוּש הדברים, אבל את הענין הבנתי, והתענגתי עליו עוֹנג, שרק הלוֹמדים מעצמם מרגישים אוֹתוֹ. וּדמעוֹת ניגרוּ מעיני על מוֹת כּלבּה של דוֹרה הענוּגה.

בּימים ההם התוַדעתי אל בּן עירי ראוּבן בּריינין, שהיה בּעת ההיא בּחוּר צעיר וּמשׂכּיל. אבל תיכף קרה לי מהכּרוּתי מקרה בּלתי נעים. אנכי שאלתי הימנוּ לקריאה את “התוֹעה בּדרכי החיים”, והנה כּנסעי בּדרך אבד ממני. הצטערתי מאד על אבידה זוֹ. לסוֹף נוֹדע לי, כּי איזה גוֹי מצא בּדרך את הספר וּמכרוֹ בּזוֹל לחתנוֹ של דויד לאפּיצקין, והלז בּקנאתוֹ דן אוֹתוֹ לשׂריפה. ואנכי נאנַסתי לשלם בּעדוֹ בּשנה אחת “הקוֹל”, שהיה עמדי.

בּשנים שהייתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני הספּקתי לאבּד את נדוּניָתי המוּעטה בּעסקים שוֹנים, אף על פּי שלא חשׂכתי מעמל נפשי להיוֹת כּאחד הסוֹחרים של העיירה והייתי גם איזה זמן בּעל סוּס ועגלה וּמוֹליך סחוֹרה ללאדי מרוֹמַנוֹבה וּלרוֹמנוֹבה מלאדי וגם סוֹבב על הכּפרים, אבל בּכל אשר פּניתי רק הפסדתי. איזה חדשים, אחרי מוֹת אבי ז"ל, נסעתי עם אמי לכּפרים לגבּוֹת את החוֹבוֹת, שהיוּ האיכּרים חייבים לאבי. האיכּרים הראוּ חמלה רבּה לאלמנה העלוּבה וליתוֹמיה היוּ מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, מאכילים את סוּסנוּ וּמכבּדים אוֹתנוּ בּתפּוּחי־אדמה. בּכלל, צריך אני להגיד, כּי לא ראיתי אז כּל סימני שׂנאה מצד האיכּרים אלינוּ. להיפך, בּכל מקוֹם בּוֹאנוּ נחלנוּ כּבוֹד. כּל ימי השבוּע היינוּ חוֹזרים על הכּפרים וּלשבּת היינוּ שבים הבּיתה. והנה פּעם בּליל השבּת בּאוּ גנבים וגנבוּ את האוֹפנים מהעגלה שלנוּ, והאוֹפנים מחוּשקים בּרזל. האבידה היתה לפי הערך גדוֹלה. מה לעשׂוֹת? בּמוֹצאי־שבּת הלכתי אל אבּא פּלוֹטקיס, גנב מפוּרסם, ואמרתי לוֹ: ר' אבּא, אמי האלמנה התנַזקה: לקחוּ ממנה את אוֹפני עגלתה. אנא, הוֹשיעה נא לה.

– התתן רוּבּל אחד? – בּודאי.

– אם כּן, לך אל גוֹי פּלוֹני, היוֹשב בּקצה העיר ותקח לך את אוֹפניך.

הלכתי ישר אל החצר של הגוֹי ולקחתי את האוֹפנים, ואיש לא ערער כּנגדי ואחר כּך שילמתי את הרוּבּל אשר הבטחתי לר' אבּא. הכּל נעשׂה אצלנוּ בּיוֹשר וּבצדק…

סוֹף סוֹף כּשכּלתה פּרוּטה מן הכּיס, החלטתי בּנפשי לנסוֹע בּ“עולם”.

ואנה הוֹלך יהוּדי כּמוֹני לבקש פּרנסה? כּמוּבן, למינסק, לטבּוּר ליטא, בּלי דעת, ששמה משׂכּילים כּמוֹני רבּוּ כּארבּה, ואוּלם אני לא חקרתי ולא דרשתי מראש איפה הוּא המקוֹם ששם מחכּים לי, ששם יש דרישה לתוֹרתי וּלהשׂכּלתי והלכתי אל אשר נשׂאַתני הרכּבת.

בּמינסק עשׂיתי כּשני שבוּעוֹת וכמוּבן לא מצאתי כּלוּם. ורק נפגשתי עם אחדים שבּאוּ מהעיר הקטנה לוּבּץ, והם אמרוּ לי שבּלוּבּץ אמצא שיעוּרים.

בּשנת תרל"ח בּאתי לעיירה לוּבּץ פּלך מינסק. כּצעיר משׂכּיל שאלתי אם יש כּאן צעירים משׂכּילים, ואמרוּ לי שיש כּאן צעיר משׂכּיל וּשמוֹ מאיר־הלל צוּנזר (ממשפּחת אֶליקוּם צוּנזר¹). בּאתי לביתוֹ והנה הוּא עוֹמד לבוּש מכנסים וחזיה שמבּעדה תלוּיוֹת ציציוֹת של הטלית־קטן, בּתי־הזרוֹעוֹת של כּוּתנתוֹ מוּפשלים, עלי בּידוֹ ודָךְ מצוֹת בּמדוּכה. פּניו יפים וּמלאים, זקן לא גדוֹל צהוֹב מכתיר אוֹתם, ועיניו עיני תכלת מאירוֹת כּעיני ילד תמים.

כּשתהיתי על קנקנוֹ מצאתי שהוּא יוֹדע את השׂפה הרוּסית ואת הגרמנית על בּוּריָן, גֶתה ושילר שגוּרים כּמעט על פּיו, ועל כּל אלה הוּא יוֹדע היטב את השׂפה העברית ואת ספרוּתה ויש לוֹ גם סמיכה להוֹראה.

זה היה המשׂכּיל הלוּבּצי.

והנה מה שנוֹדע לי אחר כּך על אוֹדוֹתיו מתוֹך מה שסיפּר לי וּמתוֹך מה ששמעתי מאחרים:

מאיר־הלל צוּנזר היה בּחוּר־ישיבה עני. צעיר מַתמיד ושוֹקט וחביב על הכּל. בּהתמדתוֹ וּבכוֹח זכרוֹנוֹ הכּבּיר זכה לקבּל סמיכה לרבּנוּת בּהיוֹתוֹ בּן י"ח שנה. כּידוּע אין סמיכה לרבּנוּת ניתנת לבן־ישיבה עני אלא אם כּן יש לוֹ ידיעה יסוֹדית, בּקיאוּת רבּה בּכל תלמוּד בּבלי וּבפּוֹסקים.

אבל בּאוֹתוֹ זמן שהיה שוֹקד על לימוּדי הגפ“ת² חדר בּוֹ משהוּ מרוּח ההשׂכּלה וּביקש לדעת גם תוֹרת השׂפה העברית, השׂיג את ה”תלמוּד לשוֹן עברי" של בּן־זאב ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ על־פּה. כּמוּבן, זה נעשׂה בּשעוֹת מאוּחרוֹת בּלילה, מיראה מפּני “עין הרע”… וכן נעשׂה למדקדק עברי.

אבל מה תהיה התכלית? יוֹדע הוּא שקשה להשׂיג מקוֹם לרבּנוּת, כּי תמיד יש בּענין זה התחרוּת גדוֹלה והוּא לפי טבעוֹ צנוּע ואינוֹ יכוֹל להידחק ולָסוֹל לוֹ דרך, ולכן עלה על לבּוֹ ללמוֹד שׂפת המדינה, ידיעת שׂפת המדינה תבטיח לוֹ לחם חוּקוֹ, ולא יצטרך לקווֹת לעזרת בּני־אדם, כּי נמאס בּעיניו לחם החסד שהוּא מתפּרנס בּוֹ כּיוֹם.

וּבכן צריך ללמוֹד שׂפת המדינה. איך לוֹמדים אוֹתה? פּשוּט, לקח את המלוֹן של מַנדלשטאם ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ מראשוֹ עד סוֹפוֹ בּעל־פּה, וכן נפתח לוֹ השער לספרוּת הרוּסית וחריפוּתוֹ עמדה לוֹ לסגל לוֹ את השׂפה הזרה הזאת.

אבל בּזה לא הסתפּק. יוֹדע הוּא שיש משׂכּילים שיוֹדעים גם את השׂפה הגרמנית וקינא בּהם, נזדרז ולמד גם את השׂפה הגרמנית וידע על־פּה הרבּה מספרי גתה ושילר.

אף על פּי שהעלים את לימוּדוֹ בּספרים החיצוֹניים, ואף על פּי שמטבעוֹ היה שקט ומתוּן וּמתנהג כּאחד החרדים עם אמירת תהילים אחרי תפילת שחרית ולימוּד דף גמרא לפני סעוּדת שחרית, בּכל זאת הריחוּ בּוֹ כּי הוּא איננוּ דוֹמה אל ה“עדר” ותקותוֹ להיוֹת לרב נחלשה מאד.

בּינתים נשׂא אשה מלוּבּץ, בּת בּעל־בּית הגוּן, שנתן לוֹ מאוֹת אחדוֹת נדוּניה וּמזוֹנוֹת שלוֹש שנים על שוּלחנוֹ. בּמשך הזמן ראה כּי אין בּטחון למצוֹא לחמוֹ מכּל הידיעוֹת שרכש, וּמה התכלית? אז פּנה לתוֹרת המשפּטים של הממשלה הרוּסית ולמד אוֹתה בּשקידה עצוּמה עד כּי יְדָעָה על־פּה. אבל אז נוֹכח כּי לא יצלח להיוֹת עוֹרך־דין; הוּא התבּוֹנן וראה איך עוֹרכי־דין צדים את ה“קליֶנטים” שלהם, והוּא מטבעוֹ אינוֹ מסוּגל לזה. וּבכן מה לעשׂוֹת? בּמה יבטיח קיוּמוֹ בּעתיד? צריך איפוֹא ללמוֹד את תוֹרת הנהלת הפּנקסים. והוּא מצא את הספרים הדרוּשים לזה, השׂפוֹת הרוּסית והגרמנית היוּ ידוּעוֹת לוֹ בּמידה מַספּקת וכן למד את התוֹרה הזאת כּדרכּוֹ עד תוּמה.

בּעת שנפגשתי עמוֹ היה כּבר אב לבנים והתפּרנס ממלַמדוּת. איזה יהוּדי עשיר כּפרי לקחוֹ למוֹרה לבניו והיה משלם מאה רוּ“כ³ בּעד חצי שנה. את המאה רוּ”כ היה מביא בּשלמוּת הבּיתה, כּי לא הוֹציא כּלוּם, רק פּרוּטה אחת בּכל חוֹדש לאבק טבּק להריח בּוֹ. בּטוּח אני, כּי לא ממידת קמצנוּת עשׂה זאת, אלא מפּני אוֹתוֹ הטעם שצבר חכמה בּעמל אין קץ, צבר גם פּרוּטה לפרוּטה. רצה המסכּן הזה לעמוֹד בּרשוּת עצמוֹ, שלא להיוֹת תלוּי בּחסדי נדיבים.

על פּי המלצתוֹ של האַברך הזה נתקבּלתי למלמד לכפר אסטאַשין בּבית ר' אליקים גציל אסטאשינסקי ז"ל. ר' אליקים גציל היה בּעל־בּית אמיד, חוֹכר טחנה, וּבעל צדקה שלא ראיתי דוּגמתוֹ. השוּלחן היה תמיד מכוּסה ואוֹרחים מכּל המינים היוּ בּאים שמה ואוֹכלים לשׂוֹבע, וּמי שהיה צריך היה גם מקבּל נדבה. וכל זה נעשׂה בּאוֹפן כּל כּך טבעי, כּל כּך פּשוּט עד שלא הרגישוּ בּגדוּלת צדקתם וגם לא האוֹרחים שבּאוּ להתאַכסן שמה. הוּא היה מקפּיד מאד, כּשגיסוֹ, שישב גם הוּא בּכּפר, לקח לוֹ אחד מהאוֹרחים לסעוֹד אצלוֹ. זה היה קשה בּעיניו יוֹתר מקיפּוּח פּרנסה.

נכנסתי לבית ה' אסטאשינסקי לפני הפּסח ושהיתי שם כּל ימי הקיץ. וקיבּלתי בּעד עבוֹדתי ארבּעים רוּ“כ. אוּלם למרוֹת השׂכר המוּעט שקיבּלתי היה לבּי מלא תוֹדה לר' אליקים גציל וּלביתוֹ. שם הרגשתי את עצמי כּבן־בּית ועם תלמידי מר שמוּאל אסטאשינסקי (בּאחרוֹנה איכּר בּראשוֹן־לציוֹן) ואֶחָיו הגדוֹלים גרשוֹן וּברוּך התהלכתי כּאח ורֵע. שניהם כּבר הלכוּ לעוֹלמם ז”ל.

משם שבתי לרוֹמַנוֹבקה. ניסיתי שוּב לבקש פּרנסה בּמקוֹמי. עשׂיתי לי מצב מלמדוּת וגם חנוּת קטנה פּתחתי, ולא הצלחתי. אבוֹת תלמידי הבטיחוּ לשלם ולא שילמוּ והחנוּת נתרוֹקנה, ואחר חג הפּסח נסעתי לרוּח אחרת – למוֹסקבה.

– למה למוֹסקבה? – כּמוֹ שלא ידעתי לפני שנה וחצי למה למינסק, כּך לא ידעתי עכשיו למה למוֹסקבה.

הפּסח היה בּשנה ההיא מוּקדם וּבנסעי למוֹסקבה עברתי את הדניֶפּר על גבּי הקרח וקרוֹב למוֹסקבה היוּ עוֹד השׂדוֹת מכוּסים שלג.

א. תחילת המלחמה

בקיץ תרע״ד הוכרז ביטול הקפיטולציה. תורכיה הקונססיסוציונית אינה זקוקה לאפטרופסות שאר הממשלות. בה צדק ומשפט ישורו ואין בה הבדל בין לאום ולאום.

אנחנו היהודים האמנו בהבטחת ראשי הסיעה הנושאת עליה את השם היפה “אחדות וקדמה”, שהיא קברניטה של הממשלה. העתונות שלנו עם בן יהודה בראש התחילה בתעמולה: יהודים היו לעותמנים!..

יסלח להם ה׳ לאלה שנכשלו בפטריוטיות תורכית, והביאו אסון על צעירים רבים…

בחדש תשרי תרע״ה נכנסה תורכיה למלחמה נגד ממשלות ההסכמה, וכל נתיני ארצות האויב נחשבו לשבויי מלחמה או שיצטרכו לעזוב את הארץ. והיהודים כמעט כולם הלא הם נתיני הארצות ההן.

ותורכיה בדעתה כי היהודים אינם שבעים רצון מנתינות הצר הרוסי, הטתה להם חסד ונתנה פקודה לקבל את כל היהודים לנתינות עותומנית ושבשנה הראשונה יהיו פטורים מעבודת הצבא.

אמנם אנכי לא חפצתי מאוד לקבל עלי נתינות תורכיה. חפצתי לעת זקנה להיות רק נתינו של הקב״ה, אך אם לא אקבל נתינות תורכיה אצטרך לעזוב את הארץ, ולזאת לא יכולתי להסכים בשום אופן.

̶ ומדוע לא נקבל נתינות תורכיה? ̶ חשבתי בלבי. ̶ הן חיים בארץ הזאת שלשים מיליון נתינים עותומנים, נהיה גם אנחנו כמוהם. ואם היא עושה חסד עמנו ואינה מגרשת אותנו מן הארץ, אלא מציעה לפנינו להכנס בתוך נתיניה, למה נהיה כפויי טובה? רב לנו להתחכם יותר מדי! ניטול חלק יחד עם כל העותומנים בפגעי המלחמה וגם בטוב הארץ.

הלכתי ועשיתי ככל מה שעשו עוד הרבה אלפים מאחינו, ורשמתי את עצמי ואת בני ביתי ברשימת המתעתמנים, תרבוש אמנם לא קניתי, קשה היה עלי לשית עלי את הכיפה האדומה עם הזנב השחור. אבל אמרתי בלבי שאפשר להיות עותמני גם בלעדי התכשיט הזה…

העבודה הטכנית של עניני הנתינות קבלו עליהם צעירים, תלמידי הגימנסיה, לולא הם לא היו התורכים גומרים את הענין לעולם ועד.

מיד נתפרסמה מודעה, שכל מי שהוא נתין הארצות הלוחמות ישב בספינה שבאה מאמריקה וימהר לעזוב את הארץ, ואם לא ̶ יגלה למקומות רחוקים. ובאותו יום התחילו השוטרים לסחוב את כל מי שפגשו ברחוב אל ה“סַרָיָה” ונאסרו שם לגרשם מן הארץ. היו כאלה שכבר הכניסו את סכום הכסף ונרשמו בתור נתינים, אבל במה היו יכולים להוכיח זאת, אם לא ניתן להם שטר קבלה?

התחיל המנהג הישן. מי שהיה בכיסו בשליק או שנים נתן בקשיש ונשתחרר ומי שלא היה לו, או מי שהיה איסטניס ̶ היה מוכרח לעזוב את הארץ. רבים הלכו מעצמם אל ה“סריה”׳ וגם הם נאסרו שם

זה היה ביום החמישי הידוע בחדש טבת תרע״ה. (כבר נכתב ע“ז בזמנו ב״הפועל הצעיר” בטון רך). את התפוסים עכבו בסריה עד חצות הלילה, ואחר כך העבירום אחד, אחד לפני הפקידים, שבדקו בכיסיהם וגזלו את הכסף ואת החפצים היקרים שהיו להם, ואחר שגזלו דיים, נתנה פקודה להוציא את כל התפוסים אל הסירות ולהוליכם אל הספינה האמריקנית. הפקודה ניתנה פתאום בסערה. אז קמה בהלה נוראה בין המגורשים, נפרדו נשים מבעליהן, ילדים מאמותיהן, וחפצים שודדו ונאבדו. כאשר ישבו בסירות ונסעו קצת מהחוף, דרשו המלחים מהנוסעים חמשה פרנק מכל נפש שכר הובלה, ומי שלא היה לו סכום שכזה הוכה ושודד. הנשים והילדים הרימו קול צעקה שהגיע עד החוף. אלה שעמדו על החוף ראו את האסון, אבל לא יכלו לעזור במאומה.

למחרת הלכו העסקנים להשתדל. הפקידות הרגיעה את רוחם, כי אמנם בפעם הראשונה נכשלה, ובפעם השניה תדע להזהר, וגם הבטיחה לעשות חקירה ודרישה. ואולם לא כדאי בשביל זאת להרעיש עולמות, כאלה וכאלה עושים בארצות אירופה לנתיני האויב. ואמנם בזה צדקו התורכים…

לקומנדנט של יפו נמנה חסן־בק ולקימקם ̶ בהא אלדין, שתי חיות טורפות. בהא אלדין ידע לדבר גם מחמאות ולשים ארבו בקרבו ̶ דיפלומט, רחמנא ליצלן, וחסן־בק היה רוצח פשוט, סדיסט, שאין לו בחיים עונג יותר גדול מאשר לראות בפרכוסי מעונים ולשמוע אנקות נוטים למות. שניהם ערבים שהיו לפטריוטים תורכים.

התחילו בהטלת אימה. שמו ענשים על כל דבר קל. כל היום וכל הלילה נשמע בסריה קול צוחת מעונים, מקבלי “פליקות” (חביטות במקלות על כפות הרגלים) לפעמים היה חסן־בק יושב איזה שעות מחצות הלילה ואילך, מביאים אליו “פושעים” והוא מצוה לתת לזה שלש מאות מכות. ובעצמו יושב ומונה, והחייל עומד ומכה. הדם מתפרץ וזב כזרם והוא ממשיך בהנאה את עבודתו… בכל מקום שהיה עובר היה השוט בידו. ותמיד היה מוצא את מי שהוא ראוי לעונש. היה מכה בשוט על הפנים ולפעמים פשוט באגרוף ודוקא מכוון אל החוטם, אל העינים.

מהרה באו השמועות ע"ד התליות המרובות שהיו בקושטא, בדמשק, בבירות, ברמלה וזכינו שגם ביפו תלו שני ערבים. ובירושלים שלשה אנשים ואחד מהם היה יהודי ספרדי עני, שברח מצבא “העמליה” (כלומר העובדים לא בצבא הלוחם, אלא בעבודת הדרכים ושאר עבודות הממשלה). על פי החוק אלה שבצבא העמליה היו רשאים לפדות את עצמם בעד אלף פרנק. ואחרי שלעני זה לא היה אלף פרנק, לכן נתלה…

יחד עם ההכאות והתליות התחיל השוד והחמס. פקידי הממשלה באו ולקחו בשביל הצבא או בשביל עצמם (מי ילך לברר?) מהחנויות כל מה שרצו וכמה שרצו. את הפלחים שהיו באים אל העיר אותם ואת בהמתם היו סוחבים ל“סוכרה” (עבודת חנם) וגם בעלי מלאכה מיהודים. ומלבד שלא היו נותנים להם כלום בשכר עבודתם, היו גם מקבלים מכות, כדי שיזדרזו. ועד העיר היה נותן לחם לעובדים ובני משפחתם שלא יגועו מרעב. ה“סוכרה” היתה פגע רע ביחוד לאכרים שלנו. אסור היה לנסוע לשום מקום, שלא יקחו את הבהמות לסוכרה. וגם בבית לא ישבו בטוחים כי לפעמים היו באים הפקידים אל המושבות וגוזרים עליהם ללכת עם בהמתם לסוכרה. אלא אם היו פקידי הממשלה באים אל המושבות, אפשר היה להקל את רוע הגזרה ע״י מתן בסתר. במושבות העבריות השתדלו לסדר את ה“סוכרה” שהנזק יוצג על חשבון המושבה כולה, ולא שאחד יתנזק לגמרי.

היהודים הוכו, לפי הערך, מעט. איני יודע למה נשאו פנים ליהודים. לפעמים היה מגוחך איך ששלישו של חסן־בק היה נכנס אל הסריה ובידו האחת הוא משיב שלום בכבוד לאיזה יהודי ובידו השניה במקל שהוא תופס בו מכה בראש איזה ערבי. אבל גזלת הרכוש היה נוהג בהם במדה מרובה.

ובבקר לא עבות אחד והנה פקודה חדשה נדפסת: “הציונות היא בגידה במלכות. אמנם שאר היהודים נחשבים לאחים, אבל הציונים הם בוגדים בממשלה. ועל כן מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת”.

הדברים האלה אינה אגדה אלא מעשים שהיו, כלומר לא שנתלו באמת אבל אמת הוא שבפקודה היה כתוב כך.

יחד עם הפקודה הפראית הזו התחילו חפושים, חפשו אצל כל העסקנים והחרימו כל מה שמצאו ששייך אל הציונות או בכלל לאיזו חברה שהיא. והחפושים נעשו באופן מעליב. בבוקר בשעה תשע שמו מצור על השכונה תל־אביב, העמידו מסביב לה ובתוכה חיילים מזוינים ועד השעה השלישית אחר חצות היום לא נתנו לאיש להכנס ולצאת אפילו מרחוב לרחוב. ובאמצע היו מהלכים בהא־אלדין עם משרתיו־מחבליו ומחפשים.

אחרי כן הזמינו את כל עסקני הצבור לירושלים להתיצב לפני ג׳מל פשה. כשבאו והתיצבו לפניו לא דרש בשלומם אלא שאלם רק לשם כל אחד ואחד ולא יותר. אחדים בתמימותם כתבו מאמרים להוכיח, כי הציוניות היא תנועה לוילית, וכי הציונים דורשים רק טובת הממשלה והארץ. והם לא ידעו כי איש כג׳מל פשה כל מה שמסבירים לו יותר ומוכיחים את ישרנותם של הציונים, הוא מוסיף לחשוד בהם, מפני שאינו יכול להעלות על הדעת שיש בני אדם שמדברים בפה וחושבים כך גם בלב.

עוד מעט והיה המשפט נכון לגרש את כל העסקנים, למען ישאר הקהל העברי בלי כל מנהיג, אבל כאן התערב ה' ענתבי, מנהל יק״א, איש פיקח ויודע היטב הליכות הערבים והתורכים ובלשון ערומים הצליח להסיר את רוע הגזרה מרובם. ענתבי מצא כל כך חן בעיני ג׳מל פשה עד שהיה לו, כביכול, לידיד ורע, יועצו ואיש סודו, וסוף סוף גרש גם אותו מירושלים לקושטא ושם מת. בהיותו ביפו בקר ג׳מל פשה את הגימנסיה העברית והלל את המורים ואת התלמידים, ולמחרת צוה להגלות את מנהל הגימנסיה, הד״ר מוסינזון.

גם החכם הצעיר, מר בן צבי, חבר מפלגת פועלי ציון, שלמד באוניברסיטה בקיוב ואח"כ היה לתלמיד האוניברסיטה בקושטא ולמד שם תורת המשפטים בתקוה להביא תועלת לתורכיה ולאחיו היושבים בארץ־ישראל, נדון לגלות. הוא התיצב בעצמו לפני ג׳מל פשה ובקש שישפטוהו כנתין תורכי; הג׳מל עמד על דעתו, ובן צבי וחבריו, טובי המפלגה, נאנסו לעזוב את הארץ.

מלבד זאת צותה הממשלה להסיר את כל השלטים העברים שבעיר ולעשות שלטים אדומים עם כתובת תורכית ורק מתחת התירה לכתוב באותיות קטנות גם בעברית. גם צותה להסיר מעל פינות הרחובות שבשכונת תל־אביב את הלוחות שעליהם חקוקים שמות הרחובות בעברית. אחרי הדגל הציוני שהיה מלפנים בגימנסיה חפשה הממשלה כמו אחרי כלי תותח, אבל אותו הצליחו להסתיר.

כשהריחו הערבים שונאי־ישראל, שהממשלה היא נגד היהודים, שמו עלילות על המושבה חדרה הסמוכה לים, שהיא מוליכה חטים אל הספינות האנגליות וגם קראו בשם שלשה עשר איש מנכבדי המושבה. ג׳מל פשה כבר היה מוכן לתלותם, אלא שבינתים התערב פקיד אחד (שהיה שונא לפקיד המעליל) והראה באותות ובמופתים את צדקת היהודים והגזרה נתבטלה. לולא זאת היה אסון גדול נשקף לכל היהודים.

לרגלי המלחמה הורגש חוסר מזון בעיר, וגם הרבה מענפי הפרנסה לקו, העניים נתרבו במספר מבהיל. והממשלה בפראותה עוד שמה הסגר על העיר שלא יביאו אליה צרכי אוכל, אלא על פי רשיון מיוחד. ובכלל פחדו הערבים לבוא העירה, שלא יקחו אותם ואת בהמתם ל“סוכרה” ונוסף לזה עוד יקבלו מכות. יחד עם זה הוציאה הממשלה שטרות ערך והשתדלה בכל האמצעים לבער את הזהב מכיסי התושבים ולתת נגדם שטרות, והשטרות הלכו והוזלו (שטרות של 23 פרנק הגיעו בירידתם האחרונה לשלשה פרנק וסנטימים אחדים); פרוטות כמעט שאי אפשר היה להשיג.

אז הראו עסקני היהודים את חריצותם ואת כשרונם להסתדרות, למרות כל התנאים הקשים. הם כוננו חברה “מכלת” והשיגו רשיון להכניס חטה ושלחו שלוחים לקנות חטה בחורן ובגליל. אמנם לא כל מה שקנו הגיע ליפו. הממשלה היתה לפעמים גוזלת בדרך את החטה שבעדה שלמו בזהב ונתנה שטרות במחיר שקצבה היא. ובכל זאת התחזקו היהודים ולא נתנו לאחיהם לגווע ברעב.

כשראו הערבים חריצותם של היהודים בקשו גם הם להלוות אליהם. אבל היהודים יראו מעלילות ומסכסוכים וידחו את הכבוד הזה…

כן הוציאה החברה ברשות הממשלה שטרות על שמונים אלף פרנק של גרוש ובישליק להקל מאת ההמון את מכת השער, והשטרות של החברה היו מתקבלים ברצון בכל החנויות… אך אחרי זמן קצר קנאה הממשלה בהצלחת היהודים וגזרה איסור על השטרות.

נוסדו גם בתי מאפה לאפות לחם בשביל העניים ולמכור לחם בזול. היה גם בית תבשיל (איזה זמן היו שני בתי תבשיל). מכל הארצות, ביחוד מאמריקה, בא מאחינו זרם גדול של נדבות לארץ־ישראל שלא היה כמוהו. ומהן נוסדו קפות מלוה לתמוך בידי אלה שנעשו עכשיו ל“יורדים” ובידי המשפחות שבעליהן נפרדו מהן, שהבעלים יושבים בארצות האויבים והמשפחות נשארו בלי תומך. (מהן היו כמה משפחות עשירות שפתאום הוצרכו לתמיכה) ולהמציא עבודה לפועלים. ראשי העסקנים היו ר׳ אברהם לב ז״ל, ה״ה מ. דיזנגוף וב. יפה ז״ל. ביחוד יזכר לשבח ר׳ אברהם לב, שלמרות זקנתו (כבר מלאו שבעים שנה) שקד על עבודת הצבור יומם ולילה. מלבד הישיבות התכופות שהיו לפעמים שתים שלש ישיבות ביום, היה מקבל את העניים מהבוקר השכם. כל אחד מריק לפניו את חבילת צרותיו, והוא שומע ומקשיב באזנים קשובות ובלב אוהב ורחמן ועוזר כפי יכלתו ויותר מכפי יכלתו. על כן היו אומרים: “ר׳ אברהם לב כלו לב”.

יחד עם שאר המכות בא עלינו גם מכת הארבה. עליה אין להרבות דברים. היא כבר מתוארה יפה בספר יואל. אמנם אלולא היו יושבי ארץ־ישראל ותופסי שלטונה לא כל כך פראים, אפשר היה להלחם נגד מכה זו, אבל בארץ שיושביה אינם מבינים מהי טובת הכלל, אי אפשר לעשות כלום, אלא למסור את הכל לשרץ הזולל לעשות ביבול הארץ כאוות נפשו.

ובתוך כך המלחמה נמשכת, ולפי הנראה לא במהרה תגמר. הגרמנים מראים אמנם גבורות גדולות, וילהלם קורא לנלחמים שיכרתו עמו ברית שלום, אבל ממשלות ההסכמה מסרבות.

והנה עברה שנת ההנחה, והממשלה התורכית דורשת גם את נתיניה החדשים מבני עשרים עד ארבעים ושמונה להתיצב לפני פּקידות הרמת הצבא.

היהודים היו נבוכים. אמנם נודע שאת הנתינים החדשים לא יקחו אל הצבא הלוחם, אלא יעבדו ב“עמליה”, כלומר בצבא העובד בסלילת דרכים או בשאר עבודת המלכות. אבל יחד עם זה נודע שהתנאים של ה“עמליה” הם יותר קשים ומסוכנים מעבודת הצבא הלוחם. ראשית כל את הנלקחים ל“עמליה” אינם בוחנים כלל מי בריא ומי חולה. הכל כשרים ל“עמליה” ואפילו פסח ועור. כל זמן שאדם יכול ללכת איך שהוא ילך ויעבוד, כמה שיעבוד, וכשיחלה לגמרי, אז יוכל לו ללכת, ואם ימות בדרך גם כן לא ידאגו הרבה. ושנית: אין נותנים לאכול מלבד “פתה” אחת קטנה ביום וגם מים נותנים רק מעט מאד, והעבודה היא במדבר באר שבע, שחוסר מים מורגש שם מאד, וצריכים להביאם מרחוק. והשלישית, שהיא היותר גרועה, הוא אי־הנקיון: הצבא כולו טבוע בזוהמה.

ספר לי מהנדס אחד שראה בסביבות באר שבע חייל אחד יושב ובוכה, ושאלו: למה הוא בוכה? והחיל ענה: “אני ארמני, מורה הייתי בארמניה בגמנסיה, ועכשיו אני גוע מרעב ואכול תולעים בחיי”. הסתכל בו המהנדס וראה שהוא כולו מכוסה כנים. לא יפלא הוא שמגפת טיפוס הבהרות ושאר המחלות התפשטו באופן נורא. נבלות המתים היו זרועות על פני כל המדבר, ואין דואג לדעת מי חי ומי מת.

ולא יפלא שהיהודים העותמנים החדשים התחילו לבקש תחבולות להנצל ממות נבלים בצבא העמליה. מי שהיה יכול לפדות את עצמו פדה, ומי שלא היה יכול בקש נתינות אחרת, ופתאום נהפכו רבים ויהיו לנתינים אוסטרים, ספרדים, אמריקנים. הדבר הזה עשה עלי רושם רע מאד וגם לבי נבא לי, שהלהטים האלה יכולים להביא רעה רבה על כל היהודים היושבים בארץ־ישראל. אבל אי אפשר להאשים את הטובע אם הוא תופס בחרב חדה וחושב להנצל על ידה.

רבים השתדלו להשיג “ויסיקות” שהם עובדים בעבודת הממשלה בעצים, בסלילת דרכים וכדומה. שלמו עשרים פרנק ויותר בכל חודש בעד ה“ויסיקא”. “עזרת אחים” (שם חברה כזו) עזרה להרבה אנשים לפדות את עצמם. כעבור איזה זמן התפשרו עם המוכתר, שכל המשתמט מעבודת הצבא ישלם רבע לירה תורכית בנייר בחודש. מזה נתן המוכתר, כמובן, חלק גדול לפקידי הממשלה. במושבות השיגו כל האכרים “ויסיקות” בשביל צעיריהם. זה עלה להם בדמים מרובים, את כל עמלם הוציאו לבקשישים, אבל את בניהם לא נתנו להעביר למולך.

כמובן, מנוחה לא היתה לשום איש, מפני שתמיד נתחלפו הפקידים, ועד שכרתו עמם ברית שלום וידידות היו שרויים בפחד. וכמה פעמים היו צריכים לברוח בלילה מהבית ולהחבא בשדה.

ב. גלות יפו

ימים אחדים לפני חג הפסח תרע״ז באה הפקודה להגלות את יושבי יפו.

ההיתה נחיצות בדבר? כמו שראינו, עמדו האנגלים עוד יותר מחצי שנה מרחוק עד שבאו ליפו. ע״י הגרוש הפסידה הממשלה הפסד גדול. מלבד הסך העצום שהיתה מקבלת בתור מסים מהבתים ומבתי המסחר ועוד ומלבד מה שהיתה גוזלת וחומסת על יסוד משפט הצבא, היתה עוד צריכה להוציא עוד איזה אלפים לירות נדבה לטובת המהגרים לעור עיני הבריות. ולמה היתה צריכה למהר כל כך? אבל ג׳מל פשה היה נאמן לשיטתו. הוא רצה בהשמדת התושבים, והגלות הוא כלי זין יפה להשמדה.

העתקת אוכלוסים, ובפרט זקנים, ילדים ונשים ממקום למקום, זוהי העתקה מחיים למות.

רגש אהבת אחים פעם בלב הגלילים לשמע הגזרה החדשה הזאת. הם מיהרו לבוא עם עגלות להוליך את הגולים לשומרון ולגליל, וכאשר נשמעה הגזרה בחוץ לארץ מיהרו אחינו לשלוח סכומי כסף ענקיים; כולם הרגישו כי גדולה הסכנה והחובה להציל עד כמה שאפשר.

כחודש וחצי ישבתי בחדרה. הדירה היתה צרה (בשני חדרים שלוש משפחות). מקום לעבודה לא היה לי. וישבתי משומם. והנה בא שוטר והתחיל לחקור ע“ד המהגרים. אלי הוא בא שלוש פעמים לשאול לשמי ולהראות לו את תעודת הנפוש. המוכתר (זקן הכפר) ע”פ דרישתו של השוטר רשם את שמות המהגרים הזקנים, בחשבו שבזקנים בודאי לא יגעו ברעה. והנה אחרי איזה ימים בא המודיר (שר המחוז) וצוה, שהמהגרים הנרשמים יצאו מחדרה ושלא יהיו בגליל חיפה. המודיר היה פקיד “טוב”, הוא היה מקבל משכורת מהמושבה מדי חודש בחדשו, אבל היה אנוס מגבוה לגרש את המהגרים מחדרה. ולא זו בלבד, אלא שכל המגורשים ישבו בעגלה ויעברו על הבית שהוא מתאכסן בו, וטעם נתן לדבר שהוא בעצמו ירא מפני השוטר, שהוא מרגל ויכול להלשין עליו.

— אחרי שיצאו, לא איכפת לי אם גם ישובו, אמר המודיר אל המוכתר, — אבל לצאת הם מוכרחים ודוקא בפני.

בני המושבה נתנו לנו עגלות — זה היה בערב שבת — ונסענו לאַתה, הרחוקה כשעה מהמושבה. ליד הפרדסים של אגודת נוטעים. ישבנו שם כשעה ושבנו לחדרה. אבל מאז צריך הייתי להיות תלוי בחסד המודיר והשוטר. העלבון הזה קשה היה לנשוא. חשבתי לעבור לגן שמואל, ובלבד שלא אצטרך תמיד להסתתר ולפחד כארנבת לפני הציד.

בני מיכאל ישב אז בסג׳רה ושם יצא הקול כי מגרשים את היהודים גם מגליל היפה והוא השתדל לפני בני המושבה הסג׳ראית ושלחו אחרי עגלה, שהביאה אותי ואת בני ביתי לסג׳רה.

ישבתי איזה שבועות בסג׳רה, אבל מצבי היה שם דחוק מאד. הפרוטות שקבלתי מועד החנוך לא היו מספיקות אפילו ללחם יבש, והייתי כמעט מיואש, עוד מעט וכוחותי יכלו.

פעם הלכתי לטבריה. בפעם הראשונה נגלה לפני היופי של העין הכחולה, הכנרת הברוכה. היא העדה האלמת לימים הטובים שעברו על עם ישראל מלפנים, בעת שהיא היתה מקושטת בגנים ופרדסים, בעירות וכפרים. ועכשיו משני עברי הים שממה. אין גם עץ אחד. רבים היו העמים שהשתדלו להחריב את ארצנו, אך מכולם הגדילו מושליה האחרונים, שלא רצו כלל בטובת הארץ, וכל חריצותם הקדישו להגדיל בה את החורבן.

בטבריה גופה גם כן לא מצאתי נחת. הדירה רעה, החוצות צרים ומרופשים. העיר מוקפת חומה. בימי קדם היו מפחדים מפני הבדואים ולפיכך היו יושבים רק מפנים לחומה והתחכמו לבנותה ככורת דבורים, עד אפס מקום לשאוף רוח. ישבתי שם ימים אחדים וחליתי. אחרי שנרפאתי מעט עברתי עם בני ביתי לצפת היושבת במרומי הרי הגליל העליון.

מהמהגרים נשלחו אז רבים לצפת, כי שם האויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול. בזמן המלחמה פסקה החלוקה, שהיא היתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. הזול היה גדול שם ובכסף החלוקה אפשר היה להתפרנס ולאכול גם בשר ודגים. והצפתים ישבו שלוים ושקטים ולא דאגו למצוא מקורות כלכלה מקומיים. היהודים שבחוץ־לארץ היו שולחים להם כסף, והערבים היו מכינים לחם כל מידי דמיזן, ומי פתי ילך ויטריח את עצמו לעבוד עבודה שיש בה משום זעת אפים ולכלוך כפים? אבל בזמן המלחמה נפסקה פתאום החלוקה ותחתיה באו הרעב וטפוס הבהרות שעשה שמות בעיר. הרבה מבתי המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע. הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים: אַ האַרט שטיקעלע בּרויט!" ואין מזדעזע… נתרבתה הפריצות באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פאות ושטרימל…

בצפת ראיתי לא רק התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשותם לקבצני עולם, מתו במגפה ומכרו את גויות בנותיהם לערבים.

ואולם אין רע מוחלט בעולם. לרגלי הגירושים מיפו בא זרם חי אל הגליל, בין המהגרים באו הרבה אנשים אינטלגנטים, מורים וסופרים. נוסדו בתי־ספר בטבריה ובצפת. נשמע צלצול מהעבר השפה העברית והשירה העברית. מלפנים היו מקבלי החלוקה יראים לשלוח את בניהם לבתי־הספר, שמא יקפחו את חלקם בחלוקה, עכשיו, כשאין חלוקה, סר הפחד והילדים יכולים לקבל חינוך הגון עברי־אירופי, וכשיגדלו ימצאו מקורות אחרים למחיתם, יותר בטוחים מהחלוקה.

בין ידידי ומכירי שזכיתי לקנות בצפת, יבדלו כולם לחיים, אני בא להזכיר לברכה את הרב הספרדי ר׳ חיים סתהון זצ״ל. הוא היה בן להרה״ג ר׳ מנשה סתהון, שהיה עשיר גדול בארם צובה וגם מופלג בתורה ובחכמת ההנדסה, ואמו היא אשכנזית. ר׳ חיים זה היה מתמיד גדול ובקי נפלא בכל חדרי התורה ובפרט במקצוע ההלכה. ויחד עם זה היה צדיק תמים, במלוא מובן המלה. הוא היה שונא בצע ומעודו לא נתן חתימתו על דבר שבשנוררות. בזמן המלחמה סבל ממש חרפת רעב. מלבד פרוסת לחם ומלח לא בא אל פיו, וימים רבים היה יושב בתענית מתוך אונס, ובכל זאת לא השפיל את עצמו להתרפס לפני עשירי העדה שירחמוהו, ולא חלל את כבודו, כבוד תלמיד חכם. אנכי הייתי בא אליו תדיר, מפני שאצלו היתה ספריה חשובה. הוא נתן לי במתנה את ספרו “ארץ חיים” — ספר חשוב מאד לידיעת שנוי המנהגים שבין א״י ובין חו״ל וביחד עם זה הוא מלא ענינים קולטוריים חשובים מאד לכל אוהבי חקירת א״י. רציתי לשלם לו, אך הוא לא קיבל בשום אופן. "אדוני ילמד בספר, וזהו בשבילי התשלום היותר גדול״ — אמר הוא בצדקתו. וכך סבל החכם המסכן הזה עד שנפל למשכב…

והנה גם הוא נאסף במגפה, בהיותו כבן ארבעים וחמש. וי להאי שופרא דבלי בארעא. וביחוד חרפה שברה לבי על שלא נמצאו בצפת מכבדים ומרחמים תלמיד חכם שכזה, שאין רבים כמותו בתוכנו; ובצפת הלא יש גם עשירים, ויש שנתעשרו דוקא בזמן המלחמה…

בצפת ישבתי ב״ה במנוחה. דאגת הלחם לא היתה לי, ויכולתי לשבת ולעבוד את עבודתי הספרותית. אך שאר המהגרים לא היו מאושרים כמוני. אמנם, לחם לא חסר להם, אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. צריך גם לפחמים, לאיזה תבשיל, ויותר מכל צריך אדם לעבודה. הבטלה משעממת ובפרט בגולה. רואים בעליל כי המה מתנונים, המחלות מתגברות ביניהם, ורבים מתים. וגם החיים חושבים את עצמם למתים, כי מה המה החיים כשאין עמהם עבודה נורמלית?

ומתי יהיה קץ הפלאות? מתי תגמר המלחמה הארורה? מתי ישוב איש אל מקומו ולעבודתו? מחשבה זו היתה מנקרת במוחנו תמיד, כל היום וכל הלילה.

ג. הגלות השלישית

בסוף חודש תשרי תרע״ח הלכתי במלאכות ועד ההגירה שבצפת לפתח־תקוה להשתדל לפני המרכז בדבר סידור איזה ענינים וביחוד ע"ד הלבשה והנעלה והסקה לימות החורף. בצפת היושבת במרום ההר, החורף הוא עז, לפעמים יורד גם שלג רב ורוב המהגרים יחפים וכמעט ערומים.

באתי לפתח־תקוה והנה מהומה ומבוכה. הממשלה גזרה על המהגרים שבפתח־תקוה לצאת משם. אמרו שאלה שיש להם פלחה (אחוזת אדמה) בפתח־תקוה יוכלו להשאר, כך למדו עסקנים את פשט הפקודה שכנהוג בתורכיה לא היתה ברורה די צרכה. וחשבו שעל ידי בקשישים יעשו את האמידים לבעלי פלחה, שלא יצטרכו לנוד. עמהם ישארו אחדים בגנבה. ורק אלה העניים שעליהם נאמר “מה לי הכא מה לי התם” ילכו שוב בגולה.

יחד עם גזרת הגלות באו עוד גזרות. ג׳מל פשה נתן פקודה לתפוס את כל היהודים הראויים לעבודת הצבא (ומי אינו ראוי בתורכיה!), לחקור ולדרוש ביניהם אחרי המרגלים ולהשמידם. חשד הריגול נפל על כל היהודים. פתאום היו בעיני הממשלה כל היהודים למרגלים. הפחה — ערבי שנעשה לפטריוט תורכי — בא אז מירושלים לרמלה, אסף את כל זקני הכפרים העברים, הערבים והבידואים. לערבים דיבר הפעם רכות, לבידואים תוכחות ואחר הראה בשנאה על היהודים וקרא: “הזהרו מפני אלה. האבק שעל נעליהם הוא סם מות. אנו נתנו להם כרמים יפים, שדות פוריים, והם מרגלים, מוסרים אותנו בידי אויבינו”. אחד מזקני היהודים, איש תמים וישר, כששמע את הדברים האלה מפי הפחה פרץ בבכי, אך הפחה הוסיף בזעם: “החושב אתה כי בבכיתך תרכך את לבי?” והוסיף לחרף ולקלל את היהודים.

וכך באו כשואה שלוש גזירות כאחת: גלות, חשד־ריגול ו“פרר” (בריחה מהצבא). ובדרשתו התיר הפחה את דמי היהודים בפני הפראים, שהיו תמיד אויבים מסוכנים לבני ישראל.

והצידים התפשטו לכל עבר ויסחבו את הצעירים קשורים בחבלים בכל אשר מצאו. לכפר־סבא באו החיילים בלילה והתחילו לירות, הקימו מהומה נוראה ותפסו איזה עשרות צעירים וקשרום בחבלים והוליכו אותם דרך פתח־תקוה לרמלה. בישיבת הועד היו באים רץ אחר רץ מן המושבות הסמוכות: ראשון־לציון, רחובות לבשר ששם נתפסו ונאסרו ראשי העדה. דרשו מהם שימסרו את המרגלים, דרשו נשק, וכאשר מסרו בידם את הנשק, אמרו שזה מעט, שליהודים יש מחסנים של נשק שקיבלו מידי האנגלים. הצרות היו כל כך תכופות, כל כך מבהילות עד שכל העם וגם העסקנים בכלל היו כמטורפים מבלי מצוא ידיהם ורגליהם.

אי אפשר היה לבוא בדברים עם ועד ההגירה המרכזי על דבר צפת הרחוקה, בשעה שכאן האסון כל כך גדול ונורא. ה' מ. דיזנגוף הכין את עצמו לנסוע לדמשק להתיצב לפני ג׳מל פשה שיסיר את העלילה של ריגול מעל אחינו. ומר ב. יפה היה בירושלים וגם אחרי שהוא בא היה טרוד כל כך עד שאי אפשר היה לדבר עמו כמעט כלום. היחיד שיכולתי לדבר עמו קצת הוא ר׳ אברהם לב, אבל הבנתי שעכשיו אי אפשר לסדר כדבעי, שכל אניתנו מטורפת בים של צרות.

והמהגרים אינם רוצים לזוז מפתח־תקוה, כמו בעלי־חיים המסרבים באופן אינסטינקטיבי ללכת אל המטבחים, ששם המות אורב להן. כבר נשמע ביניהם מה שקרה לרבים מאחיהם שגלו לטבריה ולצפת. וחשבו בלבם: למה לנו ללכת לקראת המות? נמתין פה עד שיבוא הנה.

אבל הפקודה היתה קשה. הקימקם מיפו אמר, שההגירה מוכרחה לצאת לפועל ורק אחרי שיצא חלק מהמהגרים אפשר יהיה לבוא במשא ומתן על דבר בקשיש והקלת הגזרה.

אני החלטתי לעשות לו נחת רוח ולצאת בראש הגולים.

זו היתה לי הגלות השלישית: מיפו, מחדרה ועכשיו מפתח־תקוה…

אבל הגלות האחרונה היתה באמת היותר קשה.

בבוקר קבלתי “ויסיקה”, שהתירה לי לנסוע לטבריה, הנחתי את חפצי על העגלה יחד עם חפצי שאר מהגרים עניים שבעניים והגעתי לראש־אל־עין — התחנה הסמוכה לפתח־תקוה.

שם הנחנו את צרורותינו על הארץ על יד בית התחנה והלכנו לשאול מתי תלך הרכבת. קבלנו תשובה שלעת עתה אין מוכרים כרטיסי נסיעה ואין איש יודע מתי תבוא הרכבת, צריך להמתין קצת. כמה היא קצת זו? לא ידוע. אנכי אמנם נסיתי בנסעי מצפת לפתח־תקוה להמתין בעפולה יותר ממעת לעת להרכבת. והכינותי את עצמי לסבול. מהרה נלוה אלי חברי המורה ה׳ י. א. באו שני אנשים מועד ההגירה לרשום את שמות המהגרים ולקבל בעדם כרטיסי מסע.

בין המהגרים ראיתי יהודי אחד זקן כבן ששים, שלא נתפעל כלל מכל ענין הגלות. כאילו הגלות היא הספירה שלו ואדרבא, כאילו הוא מוצא בה מעין עונג. הוא ישב לו על צרורו, כסוחר שיושב לו בקבינט שלו אחרי שגמר חשבון של רוחים, ונכנס בשיחה עם שכנו, מהגר עני שכמותו, ומסר לו דברי חדוד שריח תורה נודף מהם, שיחת חולין ובדיחות של תלמידי חכמים, ופניו היו נהירין ועצובין כאחד, פני יהודי גלותי, שבשמחתו יזמר לו “ומפני חטאינו גלינו מארצנו” ובתוגתו ישיר: “חסדי ה, כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”. ואין דבר שיענגהו כל כך כמו פשט׳ל יפה על איזה פסוק. הוא היה שקט ושאנן ולא השמיע כל תרעומות. מַגלים והוא הולך — “כבודו מלא עולם”.

לא כן בנו, נער כבן שלש־עשרה. זה כבר מתרעם. כמובן לא על הממשלה, אלא על חברי הועד של המהגרים שעדיין לא שלחו לחם. והוא כבר רעב. אליו נלותה אשה אחת קולנית וצעקנית, שקולה הדק חדר לתוך האזנים כחנית. זו היתה סמל העוני: רזה, מזוהמה ומכוסה סמרטוטים, הקללות שלה היו מרובות גונים ויצאו סדורות מפיה כמפי דרשן מומחה.

בא הלילה והרכבת לא באה. בשעה מאוחרת שכבתי על צרורי על הקרקע. לישון אי אפשר היה: הפרעושים היו עוקצים ומחשבות נוגות ומרעידות התרוצצו בתוך המוח:

הנה בא חורבן הישוב. את הזקנים מדכאים בעלילות ובגרושים והצעירים לקוחים למות מות כלבים בזוהמת הצבא התורכי. יפו כבר נשמה, המושבות ישמו. והגליל — מי יודע אם לא יגורשו גם משם לחלב, לאנגוריה. והכל, הכל ילך לאבדון, כל מה שעמלנו וכל מה שחלמנו…

שכבנו למעצבה כל הלילה. ב״ה האיר הבוקר. באה עוד קבוצה של מהגרים. ביום הזה כבר הוכו המהגרים בשוטים בפתח־תקוה. כמעט כל היום ישבנו וחכינו לרכבת. הספרדים נתקבצו לבדם, הכינו להם אש ובשלו תה וגם מכרו המים עשיריה הכוס.

לפנות ערב באה הרכבת וישבנו בקרון שדפנות לו עד חציו ולא מקורה. הצפיפות היתה גדולה מאוד.

בדרך הוגד לנו, כי קרון זה שאנו יושבים בו, יפורד מן המסע בתול־כרם, ואנו נשאר שם להמתין עד שיבוא מסע אחר, מפני שאין כוח בקטר למשוך גם את הקרון שלנו על הרי הגליל. לא האמנתי בדברים עד שבאנו לתל־כרם, ובאמת הקרון נפרד, והמסע הלך לו הלאה. ואנחנו נשארנו.

הצעקה והיללה שהתפרצה מלב הנשים והילדים אין לתאר, כאילו נשפטו כולם לכליה. ואמנם העתיד לא היה מזהיר כלל, הן ישבנו בראש־אל־עין יותר מעת לעת וחכינו לרכבת. ומי יודע כמה נצטרך לחכות כאן? ובתוך כך אין לחם למהגרים, ומי ידאג להם? מי שהיה יכול להושיב את המהגרים האומללים בקרון שהיה מוכן להנתק מהמסע, הוא לא יחשוש גם אם יגוועו ברעב. וכי מה היה עם הערבים העניים המגורשים מיפו? הממשלה הבטיחה לעזור להם, ואחר כך עזבה אותם, וכולם מתו מרעב, ובמה זכו היהודים בעיניה?

חשבנו לשלוח ציר מיוחד לחדרה שישלחו לחם, ולפיכך הלכנו אני וא. אל היהודי היושב קרוב לתחנה. שם מצאנו ערבי אחד שדבר רוסית. נכנסנו עמו בדברים וספרנו לו את האסון של המהגרים. הוא אמר שפקיד התחנה הוא מיודעו והלך יחד עם א. להשתדל בדבר. הפקיד אמר שבחצות הלילה תבוא רכבת אחרת, והמהגרים יוכלו לעבור שמה.

הלכנו ובשרנו זאת למהגרים ותחי רוחם. ואמנם באה רכבת. אז התחילה הבהלה והמהומה של העברת החפצים באישון חושך. והרבה חפצים אבדו.

בדרך התחילה המעשנה להמטיר עלינו ניצוצי אש, כמו מטר ממש, וכמעט שנשרפו כל בגדינו. מעילי נעשה נקבים, נקבים.

הגענו לתחנת “סמך” בלילה. ירדנו מהרכבת והבאנו את חפצינו אל חוף הכנרת ללכת משם בסירה לטבריה. אני נשארתי לשמור על החפצים, וא. הלך לראות את אחד מיושבי המקום, ה“בחרים” (המלחים) אצים ומבהילים לקחת את החפצים ולהכניסם אל הסירה, ואני עוצר בעדם. צריך לחכות עד שיבוא א., אבל מהרה בא איזה פקיד וצוה לפנות את המקום. ונאנסתי להכניס את החפצים. באותה שעה שב א. נבוך וחור. בטבריה רבו החיפושים והמאסרים. השמועה עשתה עלי, כמובן, רושם גדול, ובכל זאת הייתי כמעט בטוח, שאלינו לא תגע הרעה. הוא מנהל בית ספר, ידוע לפקידי הממשלה, ואנכי יהודי זקן ומזוין בתעודות כשרות ונאמנות. לא עשיתי כלום נגד הממשלה התורכית, ואלא מאי ־ שבלבי איני מחבב אותה כל כך, אין דנים על דברים שבלב.

ובכן ישבנו בסירה ונסענו.

זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי בלילה בסירה לאור הירח על הכנרת. בזמן אחר בודאי שהיינו נהנים מנסיעה זו, אבל עכשיו, כשהנפש מקולעה בתוך כף הקלע, אין קורת רוח כלום. העין אינה תופסת, והלב אינו מרגיש מלבד איזו מועקה לוחצת.

באנו העירה. על פי עצת א. סרנו אל מעון בית הספר וחשבנו ללון שם. דפקנו שוב וקצת יותר בחזקה, והנה שוטר בא ומבלי כל דרישה וחקירה מצוה עלינו ללכת אל בית האסורים שבסריה. לדבר לא יכולנו: א. גמגם איזה מלים. הוצאנו את התעודות ובקשנו להראות לו, אך הוא לא רצה לראות, "יאלה, אימשי!״ (לך מהר). וביחד עם זה פנה לערבי, שהביא את החפצים שיקח את חפצינו וילך עמנו. הערבי דורש בעד טרחתו מג׳ידיה (כך מחיר עבודה שכזו חצי בישליק) ואנו מאין כסף אחר נאנסנו לתת לו לירה תורכית נייר. הערבי הביא את החפצים עד שער הסריה והניחם שם. פנימה אסור לו להכנס, ולפנינו נפתחה דלת קטנה, הכנסנו את חפצינו לחצר בית האסורים, אבל עדין לא נותנים להכנס. צריך להמתין על שיבוא הזַבּט (אופיצר). חייל אחד ששכב שם על הקרקע העמד לשמור עלינו הפושעים.

ישבנו בלי אונים על הקרקע. לפנינו היתה שאלה חמורה. עמדי היה אמנם זהב מעט, אבל אצל א. היה הרבה, שכר הלמוד של כל המורים וגם זהב של עצמו ושל אחרים. הם בודאי יגזלו הכל ואנו נהיה מאושרים אם יתנו לנו נגד זה שטרות־נייר.

מילא, יהיה מה שיהיה. להחביא אין מקום. בודאי יחפשו היטב.

בעודנו יושבים שם תפוסים במחשבות נוגות והנה באו שני חיילים, פתחו את הדלת שנִכחנו והוציאו משם אסיר אחד צעיר, שהיה יושב במאסר יחידי. זה היה צבי ניסנוב, החבר לאגודת השומר.

אגודת השומר, שכל עסקה היה רק לשמור על רכוש בני עמם משודדי ליל נחשבה בעיני הממשלה לחברת מרגלים. לשוא הסבירו טובי הישוב, שאין אגודה זו פוליטית כלל, ושהיא גם כבר נתבטלה. הממשלה לא האמינה להם, וכל מי שנחשד בשמירה נתפס כמרגל. אותו הוליכו החיילים אל הקומה העליונה, ששם משרד הפקידות ושם ישב חסן־בק השני (לא זה שהיה ביפו), ראש הקומיסיה לעניני חיפוש מרגלים. הוא באכזריותו עוד עבר את הראשון. בימי ממשלתו הקצרה נפלה אימה חשכה על כל הגליל. החיפושים רבו מאד, ומרוב פחד הבעירו באש במושבה אחת את כל האכסמפלרים “בשעה זו”, שהיו טמונים שם ובמושבה אחרת שרפו גם את כרכי “השלח” ועוד ספרים שיש בהם משום ציוניות.

אחרי איזה רגעים הגיעו לאזנינו צריחות איומות. חסך בק זה מלבד מקלות עץ היה משתמש גם בשבטי ברזל דקים שהיו חודרים אל תוך בשר המעונה. הענויים ארכו בהפסקות זמן ארוך בערך, והצריחות בקעו את הלב. הן היו כל כך נוראות ולפעמים מרוסקות, מחוסר נשימה. אח"כ ראינו ששוטר אחד נושא את המעונה על גבו, מפני שלא היה יכול לצעוד ברגליו הזבות דם, והשני פתח את הדלת, וזה נכנס עם משאו והטילו על הקרקע ויצא וסגר.

והנה הופיע הזבּט. הוא לא שאל ולא חקר ולא דרש אותנו, וגם את שמנו לא רשם, אלא הכניסנו לתוך מחלקת האסירים הכללית.

לאור המנורה הכהה הדולקת על הקיר ראיתי שאיננו יחידים שם. החדר היה מלא בני אדם, כמעט כולם יהודים, ודוקא מטובי אחינו, מהעסקנים ומהפועלים, העובדים את אדמת אבותינו בזעת אפיהם. כולם נחשבו לפושעים ואסורים בכלא. גם החכם באשי יושב במאסר. אצלו היה ד״ר צעיר אחד חשוד בעיני הממשלה, והיא לא מצאה אותו ולקחה תחתיו את בעל הבית בעצמו. ביניהם היה גם מר אשר ארליך, שהיה זמן רב עובד בועד הכללי של המושבות, וכל פקידי הממשלה הרוממה היו עמו בידידות רבה, ופתאום נעשה בעיניה לפושע פוליטי, מפני שנפל חשד על אחד, ששמו דומה קצת לשם ארליך, ואחרי שלא מצאו את החשוד הטילו עליו את החשד. הוא התהלך יחף על קצות אצבעותיו, מפני שענוהו והכוהו בכפות רגליו, בדרשם ממנו שיקיים את האשמה בעדותו. אנוכי ידעתי את האיש הנלבב הזה, שלבו היה תמיד ער לעניני תחית עמנו וארצנו ונלחם בעד זה עם המפריעים, פקידי יק״א, ובימי המלחמה הציל הרבה נפשות של צעירים. והנה הוא מוכה ונעלב לעינינו!..

ספרו לי, כי כאשר הלקו אותו לא צעק, ובזה הגדיל את חמת מעניו והוסיפו לו מכות, אך לא יכלו לנצח את גבורות רוחו. ורק אח״כ, כאשר הלקו אחר לעיניו, נתעלף מרוב צער.

שם נודע לי, כי כל ענין האשמה של הרגול הוא רק בשביל א. אהרנסון, ואחדים מקרוביו, שהיו עוסקים ברגול. אבל הממשלה רצתה להוכיח שכל היהודים הם מרגלים, ותפסה בלי כל בחינה. אמרו לי, כי אתמול היו בחדר הזה כמאה ועשרים אסורים, כל נכבדי העדה.

חשבתי שלמחר בבוקר יקראוני אל המשרד ושם יתברר שאין עלינו כל אשמה ויוציאונו לחופש, אבל טעיתי בחשבוני. בתורכיה אין עושים בקורת ואין רושמים שמות האסירים וגם אין שואלים לשמם, אלא אם כן יש עליהם איזה חשד, אבל מי שנתפס בלי שום עון, הוא יכול להרקב במאסר, ואיש לא ישים אליו לב. ספרו שהיה מעשה שכזה: איש אחד נתפס על לא כלום וישב איזה זמן. התחיל אחד לבקש בעדו שיבררו את משפטו, ענה הפקיד, כי גם הוא בעצמו אינו יודע מה פשעו. — ואם כן הלא צריך לשחררו? — ענה הפקיד: צריך לשאול את הפקיד שהושיב אותו. — ומי הוא הפקיד? — אין איש יודע. ואמנם אילו נתפסנו בזמן אחר, כי אז היו נמצאים אנשים שהיו משתדלים בשבילנו לשחררנו, אבל עכשיו נפל מורא ופחד על כולם. וכמה פעמים קרה, כי מי שבא להשתדל נאסר גם הוא.

בשבתנו בבית האסורים ראינו מבעד החלון מובילים צעירים וצעירות מדגניה ומכנרת. צעירים וצעירות טהורי נפש מעמידים לדין, ולפני מי?…

ביום השבת בבוקר הוציאו את כולנו אל החצר וישבנו כולנו על הארץ. נוהגים לנקות את החדר, כנראה, פעם בשבוע. ומהו הנקיון? מטאטאים את הרפש ואת האבק.

מרחוק ישב נגדנו איזה פקיד. אני וא. נגשנו אליו וע״י מתורגמן הסברנו לו, שאנו נתפסנו על לא דבר ויושבים זה שני ימים. הוא ענה: “בוקרא” ־ (מחר יבורר הדבר). אבל אנחנו ידענו, כי המלה “בוקרא” פירושה מחר וגם לאחר עידן ועדנים.

אחר חצי שעה הכניסונו שוב לחדר האסירים והנהו כולו מלא אבק חור כערפל, כאילו בכונה מלאוהו אבק. חשבתי כי אֵחנק…

זוהי התחבולה ההיגיינית היחידה התורכית.

ביום הראשון בבוקר העבירו אותי ואת א. ועוד אחדים מהאסירים לחדר אחר, קרוב אל השער. שם היה הרז׳ים לא כל כך קשה. אפשר היה לשבת קצת בחצר, לצאת לצרכים בלי תשלום מטליק, וגם לפעמים לבוא בדברים דרך החלון עם העומדים ברחוב (שם תמיד נמצאו מכירים שחכו לתוצאות מאסרנו).

ביום ההוא קרה מאורע קטן שהיה יכול לגרום לתוצאות מרות מאד. הפקיד במנותו אותנו באמצע היום, מצא שחסר מבינינו איש אחד, וחשב שהוא ברח. כמו שכתבנו לעיל, אין התורכים נוהגים לרשום בספר את מספר האסירים וסומכים רק על זכרונם, והפעם טעה בחשבונו, ובשביל שהוא טעה רצה להעניש אותנו ולהורידנו אל המרתף שמתחת הסריה, וזה היה ממש עונש מות. אומרים שגם ערבים צעירים מתים מהר בהכלאם שם, מזוהמה נוראה ומחוסר אויר. לאשרנו אחד מהתפוסים, יהודי ספרדי, הצליח בחלקת לשונו לשכך את חמת הפקיד ולהוכיח לו, כי הוא אמנם לא טעה — זה אסור להגיד — אלא שחשב את כל האסירים יחד עם האשה שנאסרה לפני זה ועכשיו מנה רק את האסירים החדשים. ואנחנו נצלנו.

הצעירים, שנים עשר מפועלי כנרת, יצאו ביום ההוא לחפשי. מהנדס אחד קבל אותם שיעבדו אצלו בעבודת הממשלה בסלילת הדרכים׳ סביב טבריה. על פי הידיעות שקבלתי מהם אחר כך נודע לי, שבהסכמת המהנדס היו רק אחדים עובדים בסלילת הדרכים והשאר הלכו לעבוד במושבות, כי הממשלה התורכית לא נתנה אוכל, והיו צריכים לפרנס את עצמם ואת חבריהם שעבדו אצל הממשלה. המהנדס שהבין כי אחרת אי אפשר, הסכים לתת “ויסיקות” לכל שנים עשר הצעירים, אעפ״י שלא עבדו רק שלשה או ארבעה.

בשעה העשירית בלילה הוציאו את כל האסירים מהחדר הראשון וגם מהחדר שאנו ישבנו בו אל החצר. העמידו אותנו בשורה, מנו אותנו והכניסו את כולנו אל החדר הראשון. למה? אין שואל ואין מגיד. האדם הוא כסמרטוט, רוצים זורקים אותו הנה, רוצים זורקים אותו שמה, רוצים מוציאים, רוצים מכניסים, ואתה בן אדם בלום פיך וסבול, סמוך על חכמתם וישרתם של הפקידים.

שכבנו איש איש על צרורו עם חבילת צרותיו בלבו והנה כעבור חצי שעה: קומו! שוב הוציאו אותנו אל החצר. זה היה כבר אחרי חצות הלילה. העמידו אותנו שנים בשורה והעלו אותנו אל המשרד. שם ישב פקיד אחד ועמו היהודי ה׳ גליקין, מנהל האחוזה מגדל, שאותו לקחה הממשלה להיות תורגמן. אנחנו מסרנו את תעודותינו, הוספנו איזו מלים ע״ד התפיסה שלנו שנעשתה בלי כל יסוד. הוא שאלנו רק שאלות אחדות פורמליות לשמותינו ולמקום מושבנו, ויצאנו עם כל האסירים.

כאשר יצאנו אמר לנו השוטר, כי אנחנו נשלחים לנצרת, וע״כ ישלח עמנו חייל אחד, שנלך הביתה להכין צידה ושאר הדברים הנחוצים לנו ולשוב תיכף. הלכנו אל בית מלון אחד ושלחנו אחרי ידידנו מר א. פ. הכינו בשבילנו כל מה שהיה אפשר להכין, מסרנו על ידו את המכתבים ואת הכספים שהיו בכיסנו, ושבנו בלוית החייל אל בית האסורים. שם מצאנו את חברינו האסירים שוכבים בחצר על הקרקע, מחכים לסידור העגלות. הלבנה האירה את התמונה העגומה הזאת… מה זה עשה לנו אלהים?

שכבנו איזה זמן. אח״כ ציוו עלינו להתיצב ולעמוד שורות שורות. שנים בשורה. הוציאו אותנו מהחצר בין שורה של חיילים מזוינים, אבל כשנגשנו שאל החייל המלוונו: מת שמכם? ואמרנו לו. אז קרא: לכו לבתיכם.

אלה שנשלחו לנצרת סבלו צרות רבות. רבים מהם עונו שוב באכזריות נוראה יותר מאשר בטבריה. לאחד הניחו ביצים רותחות תחת אצילי ידיו, ואחרי שנגמרה החקירה והדרישה נשלחו כולם לדמשק. שם אמנם זיכו אותם במשפטם, אלא שבאה פקודה מאת ג׳מל פשה, שכל אלה שנחשדו בעוון, אף־על־פי שיצאו זכאים במשפט, לא יתנו להם לשוב למקומותיהם, אלא ישארו בדמשק תחת השגחת המשטרה. מהגולים מתו בדמשק ארבעים ושנים איש¹ הצעירים שנשארו בחיים לוקחו לעבודת הצבא.

ד. בטבריה ובסג׳רה

מפני טעמים שונים החלטתי לגור בחורף בטבריה, וביחוד יראתי מפני החורף העז שבצפת. ימים אחדים ישבו עמדי בני הצעירים מ. וי. אך אחרי כן הלכו מטבריה, כי יראו מפני התפיסות. חיי הצעירים בכלל בימים ההם היו טרגדיה מיוחדה. הם לא מצאו מנוח. תמיד היו הולכים מגליל ליהודה, ומיהודה לגליל. תמיד שרויים בפחד ויחד עם זה מעונים ברעב ובקדחת.

גם הפועלים שכירי היום שעבדו במושבות, אף־על־פי שהיו כמעט בטוחים מתפיסות, כי ידעו לשחד את הציידים שלא יגעו לרעה, אבל השכר היה מועט למזונות היום ואם קרה שהפועל היה חולה יום יומים, נכנס בחובות שלא היה יכול להמיש צוארו, ומנת חלקו היתה תמיד עבודה קשה, קדחת, רעב ונגישות מצד בעלי החוב, לחלום על־דבר כתונת ומכנסים שלמים אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכר אינו מספיק ללחם. נעים הוא מאוד האויר בטבריה בימות החורף, בפרט בין גשם לגשם. הוא כל כך רך, עדין, מלטף, מחיה נפשות. אבל הזוהמה שבעיר ממררת את החיים. כל העיר עיפוש וסרחון. מזוהמים הם הערבים ואחינו בני ישראל לומדים את דרכם בהרבה דברים וגם באי נקיון. סביב העיר מושלכים פגרי סוסים ובהמות, ואין דואג לקברם, ומלאך המות עושה עסקים טובים: רבו מספר החולים והמתים גם בבני אדם.

אנכי נתתי שעורים אחדים בשבוע בתלמוד בבית־הספר. אבל גם שם אין נחת. הממשלה גזלה את הדירות של בתי הספר בשביל פקידיה, שברחו מירושלים, ותמיד היו צריכים לבקש דירות וכל כיתה היתה לומדת בבית מיוחד והמורים היו צריכים לרוץ מחצר לחצר ומרחוב לרחוב.

שמחנו רק כאשר נודע לנו שסוף סוף נגאלו אחינו יושבי יהודה, ובשמענו את הדקלרציה של ממשלת אנגליה ע״ד השבת ארץ־ישראל לעם ישראל.

כל מה שסבלנו ונסבול כאין הוא נגד האור הגדול של הגאולה.

חפצנו מאוד שאנגליה תכבוש מהר את הגליל, אבל לפי הנראה, צריכים היינו עוד לסבול.

________

בסוף חודש אדר עברתי לסג׳רה: יראתי מפני חום הקיץ שבטבריה.

בסג׳רה האויר נקי, הסביבה נהדרה, לרגלי הר תבור. ידידי מר יוסף ויץ נתן לי דירה בחוה. וגם חדר מיוחד בשבילי בקומה השניה נגד התבור, ושם יכולתי להמשיך את עבודתי הספרותית.

אך איך אפשר היה להתענג על המנוחה ועל הטבע בשעה שמסביב נשמעו רק יגון ואנחה? להרבה אכרים לא היה לחם וגם הפועלים בחוה סבלו חרפת רעב היו ימים שהלכו לעבודה רעבים. בבית הספר היו תלמידים ותלמידות רעבים והמורה בעצמו היה גם כן רעב לפעמים. בהשתדלות ועד המושבות נפתח בית תבשיל לתלמידים הרעבים, אבל ההורים הרעבים לא נושעו. אחד מהם מת ברעב. המורה ה׳ י. סיפר לי, שראה את גוית המת יבשה כעץ, ועליה לא היתה כתונת…

ויחד עם זה היו בכל יום באים פקידי הממשלה, אלה דורשים עגלות ופרדות לעבוד “סוכרה”, אלה לחטוב את עצי הזית, ולהוליכם למסלת הברזל להסקה.

כשראיתי בחדרה קוצצים את האקליפטוסים בפקודת הממשלה, הייתי מצטער מאוד ועל אחת כמה וכמה כשקוצצים אילני מאכל, זיתים וחרובים עתיקי שנים. היו זיתים כאלה שחמשה מהם היו מספיקים לנהל משפחה שלמה בלחם כל ימות השנה, וגם עליהם עלה הכורת. כמה עמל השקע עד שהצמיחו אילנות כאלה, ועכשיו באים וכורתים אותם בלי חמלה.

הפקידים הבאים תמיד אל המושבה אוכלים ושותים במלון על חשבון המושבה, לפעמים כמה ימים, ובתוך כך נושאים ונותנים ע״ד “בקשיש”, ואחרי שהם מקבלים את ה“בקשיש” ויוצאים, באים אחרים תחתיהם, זה בשביל ענין זה וזה בשביל ענין אחר ושוב צריך להאכיל אותם ואת בהמתם ושוב בקשיש.

מקרים אחדים מעציבים ומעליבים קרו בקיץ ההוא שדכאו את נפשי. ביבנאל נהרג שומר אחד צעיר מסג׳רה, ה׳ אדלר, ע״י ערבי. שלחו והודיעו לפקידי הממשלה. והמעט שלא חקרו ולא דרשו אחרי הרוצח עוד העלילו על יהודי יבנאל, שהם בעצמם הרגו את אחיהם ומעלילים על הערבים. והיהודים היו צריכים לתת אלף ומאתים פרנק בקשיש, שיסירו את העלילה הזאת מהיהודים.

בסג׳רה הלכה יהודיה אחת עניה ללקט קוצים להסקה, ושם מצאה רמון יד, שעזב בודאי אחד מהבורחים מן הצבא, והרמון התפוצץ והאשה נהרגה. הודיעו למשטרה והיא חקרה ודרשה. ולא די היה לה שבדקה את גוית ההרוגה בהיותה מוטלת בשדה, אלא שבאה ביום השני וציותה להוציאה מקברה ובדקה אותה שנית ומצאה, כי אמנם נהרגה מרמון יד, אך התחילה לחקור את היהודים ממה עושים “אצלם” את רמוני היד, ואיפה היא הפבריקה של התעשיה הזאת?…

בתוך תנאים כאלה חיו היהודים בני המושבות בגליל. אולם צריכים להודות להסתדרותם, הסתדרות ועד המושבות שבכוח צבורי כללי עמדו נגד המשחיתים. הרבה מאוד כספים הוציאו לבקשישים, יש אומרים כחצי מיליון פרנק — אבל שמרו על נפשות הצעירים שלנו, שלא יעבדו בצבא התורכי.

________

הצרות שלא פסקו נסכו רוח נכאה על הכל. אפסה שמחה וגיל. הצעירים אמנם היו משתדלים לפרקים להסיח דעת מהצרות לשיר ולרקוד, אבל לא עלה בידם לגרש את העצבות כליל, ואחרים מהם נלקו ביאוש. ניטל טעם החיים. היסורים רבים ועצומים, והגמול שיבוא אחר כך מי יודע מה טיבו, ומתי יבוא. וזאת היתה נסבה למקרים אחדים של אבוד עצמי לדעת; והמאבדים את עצמם לא היו מהגרועים שבנו, אלא נשמות עדינות, זכות וישרות, אך הלב היה צר מהכיל את סבל החיים ובעטו בהם במרירותם ובמתיקותם יחד והלכו למנוחות… אחד מהם, חבר של הקבוצה שבדגניה, התבדח במכתבו שהשאיר אחריו לחבריו: “לדרוש בשמו בשלום האנגלים כשיבואו”.

ב״ה, יבול השנה היה מבורך. העניים הלכו ללקט בשדות. בסג׳רה נסגר בית־הספר בזמן הקציר, כדי שיוכלו ילדי העניים ללכת ללקט. ביבנאל בלבד היו כארבע מאות מלקטים. הרבה באו שמה מצפת. הלקט בשיעור בינוני נתן אוכל למשפחה לשלושה חדשים. צעירות סדרו קבוצה בטבריה ועבדו בירקות וגם הן ראו ברכה בעמלן. עבודתן החפשית השפיעה לטובה על יהודי טבריה, בראותם נערות יהודיות הולכות חפשי ברחוב, ומעדר על שכמן, אינן זקוקות לחלוקה ואינן מתנות אהבים עם ערבים…

ברכתי השנה נתנה כוח בידי שארית היהודים בגליל להחזיק מעמד. למרות כל גזלות הממשלה.

________

מעט קורת רוח היתה לי באספת המורים, בתחילת חודש אב ביבנאל. שמה נקבצו כל מורי הגליל התחתון וגם אחדים מהגליל העליון. הישיבה הראשונה היתה מוקדשה לשאלת הכלכלה. שם השיחו באזני החברים את מרירות לבם, שהשכר נתמעט לחצאין נגד מה שהיה לפני המלחמה והצרכים נתיקרו פי עשרה. אין מה לאכול ואין במה להתלבש. שקלו וטרו והחליטו להשתדל…

אבל היו גם רגעים שרוממו את הנפש, כאשר גילו המורים את דעתם, כי למרות המצב המיואש כולם נכונים להמשיך את עבודתם הקדושה בהכרה גמורה, כל עוד נפשם בם.

ברוכים תהיו לה,, מורי ישראל!

המעשה היה בעצם ימי התבערה של המלחמה העולמית.

השלום המזוין סוף סוף הגיע למה שהיה צריך להגיע…

אם מפלגה גדולה של אנשים “קולטוריים” השקיעו את עצמם ב“חכמת” טכסיסי מלחמה, מובן הדבר, שלא יכלה להסתפק לנצח בעיון, צריך היה פעם לבוא לידי מעשה, והוא בא…

צריך היה רק למצוא עילה ולזה עזרה הדיפלומטיה, אלה ש“על שולחן אחד — של קונגרסים, קונפירנציות, ועידות, בקורי גומלים וכדומה — כזב ידברו”. אלה שלמדו לשונם להכשיל אלה את אלה — “לטובת המולדת”, הם דאגו להכין עילה, ולא אחת…

נקל היה להם לפקחים הללו להטות את לב האידיוט ניקולי השני עם איש סודו ראספוטין ואת לב האליל הגא וילהלם הוהנצולרן שזה יטה אחרי הפנסלויות וזה אחרי “דויטשלאנד איבער אללעס”, ואחריהם החרו החזיקו שאר רודפי רוח, וההמון נפתה לצאת בחרב איש נגד רעהו להפוך את אירופה ואסיה לשדה קטל… הוא, ההמון הפותה, מלא את תפקידו באמונה, במסירות ־ החריב והשם הכל, הכל…

בימים ההם, בעטיו של ג׳מל פחה גורשנו מיפו ואני הלכתי בתוך הגולים לטבריה…

ממקום המלחמה הייתי רחוק, אבל מעט מתוצאותיה המרות היו לנגד עיני: פגרי אדם ראיתי הרבה, לא מדוקרים בחניתות, אלא חללי רעב וגם האנשים שעוד לא פרחה נשמתם נתנונו והתהלכו כצללים.

מיום ליום המצב נעשה יותר ויותר חמור.

אמנם אחינו בחוץ־לארץ וביחוד באמריקה הוזילו אוצרות זהב ושלחו לעזור לבני ארץ־ישראל. אבל יד ההרס היתה יותר חזקה. נצלו רבים, אבל רבים גם אבדו.

ופעם הוזמנתי לשַׁבָּת בדגניה, זו המושבה הקומוניסטית הראשונה שבארץ־ישראל.

בערב שבת ישבתי בסירה. מי הכנרת השקטים נשאוני אל המקום השקט והגאה הזה. שם נגלתה לעיני ארץ חדשה.

בתוך ים הדמים שמסביב עומדת לה דגניה כאי בודד ושקט, שעליו עובדים קבוצה של צעירים וצעירות עבודת שלום במעדר ובמחרשה בלב אחד ולמטרה אחת — לבנות את נשמות ארצנו, להרבות את יבול אדמתנו, לפרנס את עצמם ואת אחרים. אכן גם הם נלחמים מלחמה קשה נגד טבעם ואי־רגילותם לעבודת האדמה, נגד הרגש האינדיבידואלי שספגנו דורות רבים בגולה, שאיש איש רק לעצמו ידאג, ועל כל אלה — להלחם נגד החמסנות של הממשלה שבזמן המלחמה גדל התאבון אצל פקידיה שבאו בתביעות חדשות בכל יום ויום. ואף על פי כן צעירי דגניה לא עזבו את נשקם מידם — את המעדר והמחרשה — והמשיכו את עבודת הבנין.

אמנם גם בדגניה כבשו הגרמנים את הבתים ועשו להם שם תחנה צבאית, אבל כל מעשיהם היו בהסתר. ונדמה לי שהם מסתתרים מבושה כלפי הצעירים היהודים, ואיך לא יתביישו אם הם עוסקים בהרס, בשעה שאלה עוסקים בבנין?

ולפעמים נדמה לי שעכשיו נתקיימה הנבואה האדירה של ישעיהו: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הזאב הצבאי, למרות האינסטינקטים של החיה הטורפת, נכנע מהדר גאון העבודה השלֵוה, היוצרת. משוטו של גדעון הקטן, הרועה את הכבשים על שפת הירדן, יחת גם הנמר הגרמני…

וברגעים ההם שכחתי את ההֹוֶה, את מחול המות, הדולג ומקפץ מהרי טירול עד הרי קוקז, ולפני נגלה העבר: קבוצת איסיים עובדת בארצנו, אולי באותה דגניה, עובדת לא לשם השגת עושר, אלא לשמה, לשם עילוי נפש האדם. ואז נתברר לי כי כל מה שעבר על האנושיות כולה, כל המים הזידונים שצפו על ראשה במשך דורות רבים מאז ועד היום היה רק מפני שנטתה מהדרך הישרה והפשוטה שסללו האיסיים ההם, ובעד הנטיה הזאת היא משלמת — ועוד תשלם — בחלבה ודמה… ואין לנו ולכל האנושיות תקנה אלא לשוב אל דרך האיסיים, דרך העבודה היוצרת.

בשבת ההיא הרציתי לפני הדגניים על דבר מנדלי מוכר ספרים, שכל כך הצליח לתאר את הכעור שבחיי הגולה, ועל ההבדל הגדול שאנו רואים בין החיים המנֻולים ההם ובין החיים הנהדרים של העבודה בארצנו, ועינינו הרואות כי רוח חדשה לבשה אותנו, במשך זמן קצר נתחדשנו, חדלו מאתנו המומים הגלותיים הגופניים והנפשיים — הגיעה שעת תחית המתים.

צריך להוסיף לזה, שדגניה לא הסתפקה בעבודתה בחוגה המצומצם, עיניה היו צופיות למרחוק. במסירות נפש דאגו צעירי דגניה למגורשים להקל את ענים והושיטו יד עזרה לתפוסים בעלילת שוא של ריגול שנשלחו בדמשק.

בראש הקבוצה עמד הצעיר הנלהב יוסף בוסל זכרונו לברכה שרחמים, פקחות וחריצות התאחדו בו, ועל כולה חופפה רוח ר׳ אהרן דוד גורדון, נביא העבודה, אעפ״י שבזמן ההוא ישב בתל־עדשים, אבל השפעתו לא זזה מדגניה, שאותה אהב בחייו ובה מצא מנוחה במותו.

שבת שבתון היתה לי שבת זו ששהיתי בדגניה. ובסעודה השלישית כשנתן כל הקהל בשיר קולו, הרגשתי כמו שאומרים המקובלים, שנשמתי עולה בשיר זה, שאין לו מלים, ורק הבעה של געגועים לימי האיסיים בעבר ולימות המשיח בעתיד…

אז הבנתי מה שאמרו חכמינו: “אלו שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים”. אלו טעמו כל בני ישראל טעם שבתות שתים שכאלה, הגאולה היתה באה מאליה…

אבל בשביל לטעום טעם שתי שבתות שכאלה צריך שיקדימו להן ששת ימי המעשה של עבודה כשרה ויוצרת על אדמת האבות…

________

ביום י״ד תשרי התרע"ט באה הבשורה, כי צבאות אנגליה דרכו על אדמת הגליל…

ותיכף אחר הסוכות שבתי ליפו.

כששבתי מהגליל בראשית שנת תרע״ח, אחר גלותי שנה ומחצה, בעטיו של ג׳מל פחה מתל־אביב, מצאתי התעוררות רבה אצל אחינו ששבו לקנם. יש כבר הכנה ל“ממשלה” עברית כביכול: ועד הצירים, שחבריה לבושים בגדי שרד, וביחוד גדוד עברי, שצלם מנורה מקשט את כובעיהם.

אנכי אמנם, חשבתי על גדוד אחר: גדוד של אינסטרוקטורים חקלאיים, שידריכו את אחינו השבים לארץ־ישראל בעבודת החקלאות. כי עכשיו, אחרי שארץ־ישראל נהיתה באמת לארץ־ישראל בודאי שימהרו לכבוש את הארץ על־ידי העבודה היוצרת החקלאית. וכי יכולתי להעלות אז על הדעת ששוב יעלה על הארץ הארבה של הסרסורים והסחרנים וכל המפלצות ששבענו מהם בגולה? אולם שיהיה אצלנו גדוד עברי — זה היה למעלה מהשגתי וגם בעומק לבי הייתי מתנגד לו.

אנחנו — חשבתי בלבי — עומדים על מפתן “וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמרות”, והנה בחורינו, שרבים מהם כבר התמחו באת ומחרשה באים לתפוש חרב וחנית… שוב פעם שאיפה להרג ורצח…

וגם ערכו — לא רק המוסרי אלא גם מהשקפה צבאית — היה דל בעיני מאוד. בהיותי בסג׳רה ראיתי עוברים בסך גדודי הצבא האנגלי: המון רב לאין מספר, כולם צעירים בריאים ועמהם כבודה רבה: עגלות עם נשק, תותחים, טנקים וצידה, סוסים אבירים וכו׳ וכו׳, ואיזה מקום יכול לתפוס הגדוד העברי? שם אגרוף ברזל, פטיש חזק, כשהוא מכה, רועדים עמודי עולם. וכאן אגרוף של תינוק, שיכול להבריח זבוב.

רשמתי אז את הרהורי והראיתי לי. ח. ברנר ז״ל. הוא אמר שהנהו מסכים עמי ורצה להדפיס את דברי בהקטוגרף ולהפיצם בין צעירנו.

אולם בראותי את ההתעוררות של צעירינו המשתוקקים לבוא אל הגדוד, אחרי שסבלו נוראות בימי המלחמה מהתורכים לא נועזתי לשים מכשולים על דרכם. והגדוד העברי שתחילתו נוצר באלכסנדריה ואחר כך באמריקה, גדל על ידי הצעירים שהתנדבו מקרב הארץ.

ועיני ראו, כי בגדוד העברי הקטן הזה נעורה מידת הגבורה שבה נחנו גבורי־ישראל בימי קדם, אלה שנלחמו מלפנים עם רומא האדירה, גבורי ישראל שידעו מה זה כבוד לאומי ומה זו ארץ מולדת…

…………..וּזְרֹעֵנוּ

אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם פֵּרַקְנוּהָ! —

נֶאֶדְרָה שֵׁנִית……………

הגדוד העברי היה אחד הפלאים. לא צבא פסיבי הנכון למשמעת מפני היראה. מפני הטמטום ועצלות המחשבה! זה היה צבא אקטיבי שכל אחד ואחד חדור רוח אחת, רוח גבורה ואהבה למולדת ושאיפה כבירה לגאולה ותחיה.

ונמצא גם מפקד מתאים לגדוד הזה. הקולונל אליעזר מרגולין שעלה באורח פלא למעלה צבאית גדולה שכזו, וגם הוא חדור אותה הרוח ששכנה בתוך הגדוד כולו.

הוא כמעט נשכח עתה, נתחמק הגבור הזה אל פינה נדחה באוסטרליה, אבל באמת אותו אסור לשכוח, ביחוד אנכי לא אשכחהו…

הוא היה תלמידי, בהיותי מלמד בבילגורוד פלך קורסק. בן זקונים לאנשים אמידים, משפחה אינטליגנטית (אחיו של אליעזר הוא המלומד משה מרגולין היושב בלנינגרד) ואני נקשרתי בקשרי ידידות עם אליעזר ועם משפחתו.

וכשנודע לי שאליעזר הקטן גדל ויהי לקולונל, כתבתי לו ובקשתיו לקבוע לי זמן להתראות עמו! אבל הוא מיהר ויבוא אל ביתי, לחלק לי כבוד מורה (במכתביו אלי כתב תמיד “מורי היקר”).

א. מרגולין הראה כשרון פדגוגי צבאי לא רגיל והיה מתגאה מאוד בזה שזכה להיות המפקד של הגדוד הראשון ליהודה (אז חשבו שאחריו יהיו עוד גדודים) ואהבה נאמנה היתה בינו ובין אנשי גדודו. זה היה רגש של אחוה וכבוד לאח הגדול, אחרי שכולם מסורים לדבר אחד — בנין ארץ־ישראל.

ובסוף החורף ההוא, כשהאילנות לבלבו והאדמה התכסתה בדשא ופרחים ראיתי את הגדוד העברי עובר בתל־אביב בשירה. והקולונל אליעזר מרגולין רוכב על סוס אביר לפני חילו. הרגשתי התרוממות־רוח שכמותה לא ידעתי מעודי. ראיתי כי שב לישראל כבודו אשר חולל בידי צרים. עוד לא אבדה תקותנו!…

והגדוד העברי הראה את כוחו המוסרי ברגע מכריע. רצתה הפקידות הצבאית האנגלית לשלוח את הגדוד העברי או חלק ממנו מצרימה, להשקיט שם את המהומות. אז גם מבלי שנדברו זה עם זה, מיאנו כולם למלא את הפקודה הזאת; הם הסבירו את מיאונם בדברים פשוטים וברורים: “אנחנו התנדבנו למסור את נפשותינו רק בשביל ארץ־ישראל, ואין לנו עסק עם ארצות אחרות”. בעד הדבר הזה היו צפויים לעונש חמור מאוד כמורדים בצבא. אבל הכרתם המוסרית לא נתנה להם לעשות אחרת.

והקולונל אליעזר מרגולין לא לחנם זכה לעמוד בראש גדוד שכזה. גם הוא הראה כי במקום שטובת עמו דורשת, שם יכול הוא לוותר על כבוד משרתו וגם על נפשו.

בימי הפוגרום שהיה ביפו בשנת תרפ״א, לא חיכה לפקודת גבוהים ממנו, אלא בעצמו אסף את החיילים המשוחררים, מסר בידם נשק לחסום את הדרך לפני הפורעים שלא יתפרצו לתל־אביב. הוא ידע שמעשהו זה יחשב לעוון על־פי חוקי הצבא, ובמשפט שהיה אחר כך, אמר בפני השופטים: “בלבי לא היתה מחשבה אחרת אלא להגן על תל־אביב”.

כזה היה הגדוד העברי ומפקדו אליעזר מרגולין. מומנט קצר, אבל נאדר ונהדר.

וגבורה זו עברה לתל־חי, לכיבוש העמק בעבודה חקלאית יוצרת, שאליה מכוונת שאיפתנו העיקרית.

כשבא הזמן לכתת חרבות לאתים לא סרב החלוץ שלנו מלמלא גם את התפקיד הזה באותה מסירת הנפש.

חבל שרבים מהגדוד, אלה שבאו מאמריקה, מוכרחים היו, למרות רצונם, לעזוב את הארץ, שעליה נלחמו ובה קיוו להתישב. שלטה בהם עינם הרעה של הפקידים האנגלים. הם לא רצו שיהיו בארץ־ישראל אנשים שיש להם הצדקה לתבוע את חלקי האדמה השוממה ולרוות אותה בזיעתם ובדמם. “ילכו להם אל אשר ילכו ולא יטילו קוצים בעינינו”.

“יקרה היא הכף בשעת הסעודה ואחר כך אפשר גם להשליכה תחת השולחן”, אומר הפתגם הרוסי.

לא היה עוד צורך בגדוד העברי ושב לגלותו; וגם הקולונל מרגולין יצא בגולה.

יצאו — אבל עקבותיהם שמורים בלב יודעיהם, גם העם לא ישכחם.

“ספר השנה” תרפ״ו

עונג שבת היה לי בשבת פ׳ חוקת בשבתי בתל־מונד במסיבת חברים, שבאו שמה משלושת הארגונים. א. חרות יהודה; ב. יזרעאל; ג. חקלאי, מלבד הארגון תל־מונד שהוא המרכזי. כולם צעירים עובדים, חברי ההסתדרות.

אי אפשר לומר שהם חיים כבר חיי שובע ונחת מלאה. שכירי יום הם כולם, ומשכרם הדל — עשרים גרוש ליום — הם חוסכים כדי לשלם בעד קרקע, ובעד הבית. התאמצותם תביא לחם פרי ברכה ויתענגו על תוצאות עבודתם הכשרה בנחלת בית וגגה בפינה הנהדרה הזאת, בשרון שלנו.

והחברים התישבו על יד שולחנות ערוכים בפרי הארץ שקדים וענבים, אכלו, שרו שירי חסידים וגם יצאו במחול. “שלוש סעודות כדאיבעי”.

והזקנה כאילו נעלמה ממני, שבתי רגע לימי עלומי, לימי החלומות הטובים שחלמתי על ארץ־ישראל הנעבדת בידי בני ישראל היקרים. והנה אנכי בארץ־ישראל, בין חברים יוצרים, בין אידיאליסטים טהורים, המוסרים את נפשם על האידיאל הלאומי שלנו, על הארץ שלנו, לעבדה ולשמרה.

אין לך, עם ישראל, להתבייש בצעיריך!

דבר 2172 יולי 1932

א. על העישון

בהיותי ילד קנאתי בנערים שמעשנים פפירוסים. נדמה לי שעצם הפרוצס שהם מוציאים תימרות עשן מפיהם, ומכל שכן מנחיריהם, בזה הם מוכיחים את בגרותם הראויה לכבוד.

נסיתי לחקות את מעשיהם. כל ההתחלות אמנם קשות, אבל סוף סוף התרגלתי. יכולתי כבר לא רק לשאוף את העשן אלא גם לבלעו במעמקי הגרון ואחר כך לפלטו.

עוד בילדותי הייתי משתכר בכל שבוע איזה סכום. האדמו"ר ר׳ זלמן ז״ל היה מוסר ללבלרים שלו בכתב את הדרשה שהיה דורש בשבת והלבלרים היו מעתיקים ומוסרים אחר כך לנערים, שכתב־ידם ברור, להעתיק והיו משלמים שש קופיקות בעד הגליון, ואחר כך מוכרים את הכתבים לאורחים החסידים (דרך אגב אני צריך לציין, כי הכתבים היו מלאים שגיאות אף על פי שבסופם היה כתוב “מוגה”). אנוכי הייתי אחד מהמעתיקים והרוחתי די לקנות טבק…

וכל כך התרגלתי בעישון עד שסבלתי צער בימי שבת, שאי אפשר לעשן בהם. כמה פעמים חשבתי: כתוב “וקראת לשבת עונג”. איזה עונג אפשר שיהיה, אם אסור לעשן? וביחוד היתה קשה לי התענית ביום הכיפורים, שבו לא אוכלים ולא מעשנים. בשאר התעניות לכל הפחות מעשנים, והעישון דוחה את התיאבון.

אמנם שמעתי, כי ישנם “חכמים”, שמתירים לעצמם לעשן בשבת בצנעא. אבל הם גדולים ויצרם גדול, ואנוכי מה? — אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!

הוספתי לעשן בימות החול ולסבול בימי השבתות. אבל באמת גם בימות החול סבלתי. הייתי עבד כפוּת לקופסה של הטבק, לנייר הדק, המוכן לעשיית פפירוסים, לגפרורים. אוי וי, שכחתי את הקופסה! או וי, אזל הנייר! אוי וי, אין גפרורים! וסוף סוף התחילו התקפות חזקות תדירות של כאב ראש, של שעול. הבינותי, כי העישון גרם לכך. אז החלטתי לחדול מעישון, וביום בהיר אחד השלכתי את הטבק ואת הנייר וחדלתי מעישון. והנה נשתחררתי מעבדות, נרפאתי ממכאובי ובפרוטות שחסכתי הייתי יכול לקנות ספר. ואני יכול להתענג בשבת.

ב. על אכילת בשר

לפני עשרים שנה נעשה לי ניתוח ממחלת הטחורים. הרופא ד"ר וולך יעצני, כי שלשה חדשים לא אוכל בשר, שלא תגרום לי אכילה זו לעצירת הקיבה. שמעתי בקולו ונוכחתי, כי באמת אין כל צורך באכילת בשר, ואשמח מאוד על התגלית הזאת; הריגת בעלי חיים, בהמה חיה ועוף, היתה לי תמיד למורת רוח, ואפילו על ידי סכין חדה וחלקה. האמת ניתנה להגיד, כי בבית אבא ז״ל לא אכלתי הרבה בשר. בימות החול היו מלבינים את הגריסים בחלב ודי. ורק בשבתות היו נותנים לי פרור בשר, שהיה מספיק לסעודת הזבוב. עכשיו, אחרי שעברו כעשרים שנה מעת שחדלתי מאכילת בשר, הנני מרגיש, כי לא אוכל להכניס חתיכת בשר אל פי.

ב״ה שפטרני מהאכילה הבזויה הזאת, אכילת בעלי חיים ואני חושב, כי בגלל זאת זכיתי לאריכות ימים.

איני יכול להגיד, כי היהודים האוכלים בשר הם משוללים חלילה ממדת הרחמים. אבל יותר נעים לאדם להרגיש, כי קיום של הלאו “לא תרצח” מתפשט אצלנו על כל בעלי החיים ואפשר להביא הוכחות מהתורה ומדברי חז״ל. כי גם הם לא היו להוטים אחרי אכילת בשר. ויפה אמר הרמ״מ בספרו “פרי הארץ”: “כי לפ״ד חז״ל עם הארץ אסור לאכול בשר, כי על ידי זה בהמה כשרה נהפכת לבהמה טמאה”… וסוף סוף כל האדם אפילו הצדיק טמא בחייו וטמא במותו יותר מהבהמה, ואיזו זכות מוסרית יש לנו לאכול בעלי חיים שקטים? התורה אמנם התירה, כמו שהתירה יפת תואר שבויה…

עד כמה שחיטת בעלי חיים מתנגדת לאינסטינקט הבריא והתמים של האדם נוכל ללמוד ממעשה זה: פעם שלחה אשה ביד בנה הילד תרנגולת לשחיטה. הילד ראה בפעם הראשונה איך השוחט מתח את צואר העוף, איך העביר עליו את הסכין, איך הוציא את הסימנים החתוכים והנוזלים דם, ואיך פרפרה אחר כך התרנגולת, הביט וכולו היה רועד, לקח את התרנגולת, נשא אותה איזו כברת ארץ, השליך אותה וברח.

ג. אלכוהול

ב״ה על דבר שתית אלכוהול אין לנו לדבר הרבה. אין כמעט שכורים בתוך עמנו. אבל אנוכי נזהר משתית אלכוהול לגמרי. איני רוצה להשחית את המתנה הטובה שנתן לי הקב״ה, מעט שכל ובינה, על ידי המשקאות המביאות לידי טרוף הדעת, במידה רבה או במידה מועטת. יכול אני לשמוח ולרקוד בשעת חדוה גם בלי התחבולה הבזויה הזאת של שכרות.

מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד־חכם הוא (פתגם תלמודי)

למלאות לי ב״ה שבעים שנה קבלתי הרבה ברכות: בטלגרמות, בדפוס, בכתב, מלבד אלה הרבים שהרהרו את הברכה בלבם — ברוכים יהיו כולם!

התבוננתי בשאיפתם של המברכים, דרשתי אחר חזון לבם, ביחוד של הדור הצעיר, של הפועל העברי, זה שהעמיס עליו את עובי הקורה ושהעתיד הוא שלו — מה הם חפצים לראות בי…

באמת הוא לא חשוב ביותר אם יש בי משהו מהשבחים שפזרו לי ביד נדיבה מאהבה המקלקלת את השורה ומכסה על כל הפשעים. הן פרט קטן אנכי, גרגר מהכְּרּי. העיקר חשוב הוא לדעת למה שואף הכלל וביחוד צבור העובדים, כי חזון לבם הלא הם מיחסים לי, מה שמשובח בעיניהם, מה שהם בעצמם שואפים אליו.

ורואה אני שחברי וידידי אינם מסתפקים במועט, הם מבקשים גדולות: הרמוניה שלמה בין קדושת המסורת ובין דרישות המוסר של דורנו, האידיאל של הנבואה והיושר הסוציאלי, בקיצור: כל מה שיש יפה ונשגב בישראל ובאדם.

ברור לי שמי שיש לו שאיפה שכזו, חזון לב שכזה, כבר יש בו בעצמו, טמון בקרקע נפשו זרע הברכה של כל הטוב שהוא שואף אליו. וזוהי התקדמות מוסרית גדולה ומשמחת.

מעלה אני בזכרוני את שאיפת צעירינו המתקדמים בגולה בימי קדם. אלה שננו בכל כוחם את ספרי הלמוד הצנומים של השפה הסלבית של הכנסיה הפרַבוסלבית וההיסטוריה של אילובייסקי וכדומה בשביל קבלת תעודת בגרות בגמנסיה רוסית בתקוה להתפרנס אחר כך ברוחה מהרינטה של ההשכלה הזעומה והמזויפת שהוכנה על פי הפרוגרמה של חנפי הצר הרוסי. ולא חשו ולא הרגישו הצעירים האלה שהם מתעתדים להיות פרזיטים, אוכלי עמל אחרים ומכינים כבלים לעם העובד בכלל ולעמם בפרט. והנה ב״ה נשתנו העתים: הננו רואים את שאיפת צעירי עמנו היום הבאים לבנות את ארץ־ישראל בעבודה יוצרת ולהכין לעמם בסיס של קיום מוסרי באחוה, בשויון, בעזרה הדדית, בתרבות עברית ואנושית — אין פלא שלבי מתמלא שמחה אין קץ ומודה לה׳ שזכני לחיות בדור שכזה!

ואתם ידידי המברכים, דעו לכם כי מאלומות האור השופעות מקרב נפשכם הצעירה המלאה עוז ובטחה ושמחת יצירה, הודלק הניצוץ הקטן שבקרב לבי, ואני חוזר על הדברים שאמר לכם גאון המדע של דורנו, הפרופ׳ איינשטיין, בועידת הפועלים בתל־אביב: יותר ממה שנתתי לכם קבלתי מכם".

חזקו, חברים, ואמצו והשתלמו בגופכם ובנפשכם ויהי רצון שכל עם ישראל וכל האנושיות כולה יכירו בגדולת שאיפתכם ויקלו לכם את מלחמתכם הקשה במכשולים הרבים הנמצאים על דרככם. עלו ידידים מעלה מעלה ואני, בעזרתכם, אטפס אחריכם עד שנזכה לראות את ציון הבנויה בשלמותה הכלכלית והאידיאלית.

הצמוד אליכם בקשרי אהבת עולם.

“קונטרס” אדר תרפ״ד.

בּאתי על העיר ההוֹמיה מוֹסקבה וסרתי אל חצר גלֶבּוֹב המפוּרסמת. שם ישב דוֹדי ר' יעקב שהיה שוּ“בּ בּמוֹסקבה. בּחצר זוֹ החזיקוּ היהודים מקַדמת דְנָא¹, עוֹד כּשהיתה הישיבה ליהוּדים אסוּרה לגמרי בּעיר הבּירה, כּשהיוּ בּאים לבקר לשעה את העיר לרגל עסקים נכבּדים, היוּ שוֹטרים מלַוים אוֹתם משער העיר אל החצר הגלבּוֹבית וּלמחרת משיבים אוֹתם דרך השער ללכת לשוּב ל”תחוּם המוֹשב".

ואוּלם בּזמן ההוּא הוּתר לסוֹחרים, לבעלי־מלאכה, לחיילים שנפטרוּ מעבוֹדת הצבא, להתישב בּמוֹסקבה ישיבת־קבע, וּבה היוּ כּעשׂרים אלף נפש ויוֹתר.

רוֹב היהוּדים ישב בּרוֹבע העיר “זאראדיה”, שנמצא בּשפלה קרוֹב אל הנהר המרוּפּש שנקרא גם כּן “מוֹסקבה”. וּביחוּד איווּ להם למוֹשב את החצר הגלבּוֹבית. שם אפשר היה גם למי שאינוֹ בּעל־מלאכה ולא סוֹחר, משלם גילדיה², לשבת ישיבת־קבע, ורק צריך היה להכניס את הפּספּוֹרט שלוֹ לסוֹכן אשר על הבּית יחד עם רוּבּל אחד וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת. את הרוּבּל היה הסוֹכן מוֹסר בּתוֹר שוֹחד למשטרה וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת לקח לוֹ בּעד טרחתוֹ, ואז היוּ רוֹשמים על הפּספּוֹרט “עוֹבר־אוֹרַח”, והפּספּוֹרט היה מוּנח אצל הסוֹכן. וכאשר היתה המשטרה בּאה בּלילה לעשׂוֹת חיפּוּשׂים וּביקוֹרת, היה הסוֹכן אוֹמר להם שפּלוֹני וּפלוֹני הוּא רק עוֹבר־אוֹרח, ולא היוּ נוֹגעים בּוֹ לרעה. וּכשכּלה זמן הפּספּוֹרט היוּ שוֹלחים אחר פּספּוֹרט חדש ושוּב היוּ רוֹשמים אוֹתוֹ בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. בּקיצוּר: שם היה “חוֹפש” ליהוּדים. אפשר היה לשבת בּמוֹסקבה עשׂרוֹת שנים בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. על השם, כּמוּבן, אין להקפּיד.

אמרוּ, כּשרצה הפּוֹליצמייסטר³ להעשיר את אחד מפּקידי המשטרה מינהוּ לנציב על חצר גלבּוֹב, וּבמשך שנתים, שלוֹש שנים היה לבעל־בּית בּמוֹסקבה ממתנוֹת כּהוּנה…

וּבגלל ה“חירוּת” שניתנה ליהוּדים בּחצר גלבּוֹב, היתה חצר זוֹ מלאה יהוּדים, בּיחוּד מבּני דַלת העם, אבל מלאה ממש, כּדגים מלוּחים בּחבית. איש עני היה שׂוֹכר לוֹ דירה של שני חדרים. בּאחד ישב הוּא וּמשפּחתוֹ וּבשני נתן מקוֹמוֹת לינה לעשׂרה יהוּדים ויוֹתר, שאין להם משפּחה בּמוֹסקבה, וּמבשל בּשבילם את ארוּחתם הדלה. וּמזה מתפּרנס. רוֹב היהוּדים היוּ מתפּרנסים מסרסרוּת, מעסקי קוֹמיסיוֹן, ממסחר בּתוֹצאוֹת הפַַבּריקַנטים מהמדרגה השלישית (כּלוֹמר: בּסחוֹרה זוֹלה וּגרוּעה), אוֹ פּשוּט בּבגדים וכלים ישנים, הנמכּרים בּשוּק הסחבוֹת.

היוּ בּחצר זוֹ גם שני בּתי־מדרש, אחד לאַשכּנזים ואחד לחסידים, מלבד “מנינים” אחדים.

וּמרוֹב הלחץ והדוֹחק ששׂרר בּתוֹך חצר זוֹ היה העיפּוּש שם נוֹרא. בּכלל לא הצטיינה מוֹסקבה בּזמן ההוּא בּנקיוֹנה, וּפה בּחצר גלבּוֹב, ניתנה חירוּת גמוּרה ליוֹשביה להיטבע בּזוּהמה. וּמה יש להגיד על דבר בּתי־הכּסא שהיוּ שם! הריח שהיה עוֹלה משם היה מחניק את כּל יוֹשבי המסדרוֹן, ונוֹסף לזה כּמעט בּכל לילה היוּ בּאים המנקים עם חביוֹתיהם לגרף את הבּיבין. אז נתמלאה כּל החצר עיפּוּש, שלזכרוֹ תאחזני זוָעה…

ואנכי עד הנה לא הוּרגלתי בּישיבת כּרכּים. אמנם העיירוֹת שלנוּ גם כּן די מרוּפּשוֹת, אבל מסביב להן מרחביה, ואילנוֹת מלבלבים וּפרחים מבשׂמים את האויר, וּפה – בּית־סוֹהר מזוּהם.

אבל עמנוּ ישׂראל צריך פּרנסה, וּבשביל הפּרנסה הוּא אנוּס לשבת בּמוֹסקבה בּחצר גלבּוֹב וּלשלם בּעד זה שוֹחד לפקידי המשטרה.

אוּלם אנכי לא יכוֹלתי לשבת שם. הרגשתי כּי אני נחנק. אבל מה לעשׂוֹת? היה לי דוֹד אמיד קצת בּרחוֹב סוֹליאנקוֹ, הוּא ישב בּדירה נקיה, וּמשפּחתוֹ – הוּא וּבנוֹ. אשתוֹ מתה עליו שם. וכאשר שמע את התאוֹננוּתי על הדירה שלי, אמר: תשב אצלי. כּמדוּמני, כּי איש לא ירגיש בּך אם תבוֹא ללוּן.

ואנכי קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה. אפס כּבר לקחה אזני על דבר מעשׂי פּקידי המשטרה, שמתפּרצים בּלילוֹת לצוּד יהוּדים, והסיפּוּרים האלה עשׂוּ עלי רוֹשם מדכּא. והייתי תמיד שוֹכב בּחרדה וקם בּחרדה ויוֹצא בּבּוֹקר כּגנב מתוֹך השער, לתוּר לי פּרנסה. ואשר יגוֹרתי בּא לי. בּלילה אחד בּשעה השניה אחר חצוֹת והנה מצלצלים. פּקידי המשטרה בּאוּ. בּדקוּ את הפּספּוֹרט שלי, את תעוּדת המלאכה שלי (תעוּדת אמן לזיקוּק י"ש) וּמצאוּ, כּמוּבן, שזה לא מספּיק, אלא עוֹד צריך תעוּדה על יוֹשר הנהגתי, כּלוֹמר: שאין עלי עווֹן פּוֹליטי. אחד מהפּקידים אמר לקחת את הפּספּוֹרט ממני וּלצווֹת עלי לבוֹא מחר אל בּית המשטרה, אבל השני אמר: הז’ידים מילאוּ כּארבּה את עיר הבּירה. ילך לוֹ ללוּן שם בּבית־הסוֹהר. וַימסרני בּידי חייל אחד.

הוֹלך אני עם החייל המלַוני אל בּית־הסוֹהר, ונפשי עגוּמה, משתאה וּמשתוֹממת…

אנכי המשׂכּיל, חוֹבב הספרוּת הרוּסית, השוֹתה בּצמא את דברי גוֹגוֹל, פּוּשקין וטוּרגאֶניֶב, חוֹשב על דבר התאַחדוּת של היהוּדים עם העם הרוּסי הגדוֹל, מוּבל כּפוֹשע בּתוֹך בּירת רוּסיה, בּעד מה? רק בּשביל שאני יהוּדי! ואיה הוּא הצדק והיוֹשר?

הביאוּני לתוֹך בּית־הסוֹהר וסגרוּ עלי הדלת. והנה הוּא מלא שיכּוֹרים שאספוּ אוֹתם בּרחוֹב, כּמוֹ שנהוּג בּעיר ההוֹמיה הזאת. הם מתגלגלים על הרצפּה בּתוֹך קיא צוֹאתם, ואנכי – בּיניהם. מלבד העיפּוּש והזוּהמה גם פּחד נפל עלי, כּי יראתי שפּליטי אדם אלה עלוּלים גם לרציחוֹת.

לאַשרי מצאתי חלוֹן שבּוֹ אשנב פּתוּח. ישבתי על החלוֹן ושאפתי רוּח מהאשנב ושהיתי שם עד נכוֹן היוֹם.

בּשעה התשיעית בּבּוֹקר הביאוּנוּ לחדר המשטרה. שם ראיתי, כּי בּלילה זה נלכּדוּ עוֹד שנים־עשׂר יהוּדים מהחצר הסמוּכה לחצר שישבתי בּה. ואוּלם הם היוּ כּבר בּקיאים וּכשהוּבאוּ לבית־הסוֹהר נתנוּ שוֹחד למשגיח והוּא נתן להם חדר מיוּחד עם מיטוֹת ויכלוּ שם לישוֹן ולנוּח.

מבּין הנלכּדים נמצאוּ אחדים שידעוּ את סוֹד הפּדיוֹן וקיבּלוּ מכּל אחד שלוֹשה רוּבּלים וּמסרו לשׂר הרוֹבע, והוּא מסר לנוּ את הפּספּוֹרטים נקיים כּמוֹ שהיוּ בּלי לרשוֹם עליהם, שאנוּ צריכים לצאת מן העיר.

ואז שבתי לחצר גלבּוֹב להיוֹת שם תוֹשב, כּכל היהוּדים ה“תוֹשבים”. הכנסתי רוּבּל וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת וקיבּלתי את הזכוּת לשאוֹף אל קרבּי את העיפּוּש והזוּהמה כּבן־חוֹרין.

בּמוֹסקבה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה שׂנאת העם הרוּסי אלינוּ. שמעתי בּפּעם הראשוֹנה את השם “ז’יד” יוֹצא בּהדגשה מיוּחדה.

אבל זה יֶארך רק זמן קצר – חשבתי בּלבּי. – הלא לא לחינם עמלוּ הסוֹפרים הגדוֹלים, המתנבּאים לאהבת האנוֹשוּת וּלחוֹפש הדעוֹת וּלכל הדברים הטוֹבים. השחר כּבר נבקע והשמש מוּכרחת לעלוֹת וּלהאיר ולפקוֹח עינים עיורוֹת…

אזוּר תקוה לעתיד מזהיר שיבוֹא בּעגָלה וּבזמן קריב קיבּלתי עלי לעת עתה בּאהבה את יסוּרי העיפּוּש של חצר גלבּוֹב והכּבוֹד שחָלקוּ לנוּ הפּוֹחזים והריקים בּקראוֹת שם “ז’יד”. צריך לסבּוֹל קצת: מלכוּת החירוּת, השויוֹן והאחוָה בּמהרה תבוֹא.

פּרנסתי היתה קטנה מאד גם בּעיר הגדוֹלה מוֹסקבה, וגם קשה היתה בּיוֹתר. צריך היה לרוּץ מזאראדיה למאֶשצ’אנסקאיה וּמשם לטואֶרסקאיה והכּל בּשביל איזה פּרוּטוֹת, שאחר גמר החוֹדש לפעמים לא נפרעוּ. הבּיתה יכוֹלתי לשלוֹח רק רוּבּלים אחדים. וּמשוּם כּך, כּאשר נזדמן לי למצוֹא מצב מלַמדוּת קבוּע בּויאזמה (פּלך סמוֹלנסק), עזבתי את מוֹסקבה ונתישבתי בּויאזמה. המשטרה העלימה עין ממני ויכוֹלתי לשבת שם בּלי מפריע.

על פּי המנהג הקבוּע אוֹכל ה“רבּי” חוֹדש חוֹדש בּבית אֵם אחרת, מלבד מה שהוּא מקבּל בּכסף.

זכוּרני שחוֹדש אחד אכלתי בּבית איש אחד שעבד בּצבא ניקוֹלאי הראשוֹן. המפרנסת היתה אשתוֹ מלכּה, כּי האיש בּעצמו היה כּמעט חסר־דעה, וכמעט תמיד שיכּוֹר, וּבכל זאת היתה האשה חוֹלקת לוֹ כּבוֹד גדוֹל וּמפקחת עליו שלא יחסר לוֹ כּלוּם בּזמנוֹ. ואומנם מעלה יתירה היתה בּוֹ – נאמנוּתוֹ לדת ישׂראל. כּל קוּלָא בּמנהגי הדת היתה בּאה כּחנית אל קרבּוֹ וּכדוֹב שכּוּל היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקוּבּלים. פּעם אחת התנפּל עלי בּקצף נוֹרא על ששילבתי את אצבּעוֹת ידי בּיוֹם השבּת. לפי דעתוֹ זהוּ סימן של עצבוּת וּבמעשׂה זה מחללים את השבּת. אנכי כּבר ידעתי שאי אפשר להוֹכיח לוֹ, כּי טוֹעה הוּא, ועל כּן מיהרתי לקבּל עלי, כּי לא אוֹסיף לעשׂוֹת עוֹד כּדבר הזה.

אף על פּי שסבל הרבּה מפּקידי הצבא בּכל ימי עבוֹדתוֹ הארוּכּה, בּכל זאת היה מזכּיר את השׂרים בּיראת הכּבוֹד. אלה היוּ גנרלים! – היה הוּא מספּר בּהתפּעלוּת – ממבּטיהם היוּ כּוּלם נוֹפלים כּזבוּבים. הם ידעוּ איך לנהל את הצבא. אמנם הם היוּ מַלקים כּדבעי, אבל, כּידוּע, בּלי זה אי אפשר. גם המלמד כּשאינוֹ מַלקה, לא יצלח למאוּמה, וּמכּל שכּן שׂר־צבא…

לוֹ היה בּן משוּמד שהיתה לוֹ אחוּזה קטנה קרוֹב לויאזמה. את פּני אביו אסוּר היה לוֹ להיראוֹת, ורק בּשעה שלא היה האב בּבּית, היה הבּן סר לפעמים לבקר את אמוֹ ואת אחיו וּמביא להם איזה מתנוֹת מיבוּל אדמתוֹ. אצל האם גָברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בּטנה על אהבתה לדת ישׂראל. והאחים לא היוּ קנאים. לא איכפּת היה להם אם אחיהם המיר את דתוֹ…

בּשבתי בּויאזמה מצאתי חבוּרה של רֵעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מַרגוֹלין. הוּא ידע את הספרוּת הרוּסית וּביחוּד אהב את החימיה ואת המיכניקה. הוּא היה משרת אצל נוֹצרי אחד בּאוֹסם של י“ש וקיבּל 25 רוּ”כ לחוֹדש וּבקבּוּק י"ש בּכל ערב שבּת. הנוֹצרי עשׂה עוֹשר רב על ידי גניבת מכס, אבל היהוּדי חי בּדוֹחק גדוֹל והיה נאמן לאדוֹניו כּכלב. וּפעם היתה איזוֹ מריבה בּינוֹ וּבין אדוֹניו. אז אמר לוֹ האדוֹן: אנכי הלא מאמין בּך. והיהוּדי המשרת ענהוּ: ואיזוֹ תוֹעלת יש שאתה מאמין בּי? אל תאמין! משׂכרוֹ המוּעט היה חוֹלק לקנוֹת ספרים יקרים ולעשׂית נסיוֹנוֹת.

כּשמת אדוֹניו נשאר האיש בּלי משען לחם ויצא לגוּר בּאוֹרשה (פּלך מוֹהילוֹב) וימת שם בּעוֹני ולחץ.

עוֹד ידיד צעיר היה לי, ה' זרחי. הוּא היה תלמיד של הגימנַסיה בּמחלקה הששית. אוּלם בּאוֹתה שנה קרה לוֹ אסוֹן. צעיר אחד עני בּא ונכנס גם הוּא אל הגימנסיה. זרחי תמך בּוֹ בּכל כּוחוֹ. הוּא היה מאסף נדבוֹת וּמספּיק לוֹ כּל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפּק בּזה וּביקש דוקא להתנצר, כּדי שיעלה פּתאוֹם לגדוּלה על ידי איזה “אב־טוֹבל” עשיר. כּשנוֹדע הדבר לזרחי, מיהר ושלח טלגרמה להוֹריו, והם בּאוּ ולקחוּ אוֹתוֹ מויאזמה והשיבוּהוּ לעירוֹ. אך כּעבוֹר איזה חדשים רימה את הוֹריו, וַישב לויאזמה וקיבּל עליו את הדת הנוֹצרית והלשין בּאזני הדירקטוֹר על חברוֹ שהניאוֹ מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוֹב את הגימנסיה.

עוֹד ידיד אחד היה לי, צעיר חביב, ישׂראל קרימשוֹב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אוֹתה בּמדאליה של זהב ואחר כּך גמר את מחלקת הרפוּאה בּמוֹסקבה, והיה לרוֹפא מצוּין וּמת בּוילנא, ממחלת הטיפוּס, שדבקה בּוֹ בּרפּאוֹ חוֹלים.

בכּל שבּת וּבכל יוֹמא דפַגרא⁴ היינוּ מתאספים יחד בּדירתי הקטנה, שעמדה מחוּץ לעיר בּמקוֹם שוֹקט וירק מסביב לוֹ, והשתעשענוּ בּשׂיחת רעים וּבעניני ספרוּת. עשׂינוּ יחדיו חבוּרה וחתמנוּ לחצי שנה על “השחר”. והנה קיבּלנוּ מר' אברהם צוּקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבּע חוֹברוֹת: הראשוֹנה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנוּ לכתוֹב לוֹ והרבּה זמן לא ענה כּלוּם ואחר כּך זכינוּ לתשוּבה, כּי כּאשר נחתוֹם על חצי השנה השני ישלח לנוּ גם את החוֹברוֹת החסרוֹת. וּמוּבן מאליו, כּי לא חתמנוּ, וזה גרם שהמַעין של הספרוּת העברית נסתם ממני לזמן ארוֹך, והיינוּ שוֹברים את צמאוֹננוּ הספרוּתי רק בּספרוּת הרוּסית.

אז חתמנו על ה“רוּסקי יֶברֵי”⁵, והתחלתי לשלוֹח בּעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשוֹן היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואחר כּך איזה קוֹרספּוֹנדנציוֹת.

סוֹחר אחד ממוֹסקבה בּא לויאזמה וקרא את הפיליטוֹן שלי ונתפּעל מאד והוּא נתן תקוה בּלבּי כּי העוֹרך ליפּסקירוֹב בּמוֹסקבה, שהוּא ידידוֹ, יקבּלני לעוֹבד לוֹ.

התקוה הגדוֹלה, להיוֹת עתוֹנאי גמוּר, מילאה את כּל לבּי. המלַמדוּת שהיתה בּעיני לסמל העלבּוֹן, נחשבה לי עכשיו לתוֹעבה. בּקוֹשי רב הבלגתי על קוֹצר־רוּחי וסיימתי את הקיץ. וּכצפּוֹר שנשתחררה מכּלוּבה, מיהרתי לעזוֹב את ויאזמה ושבתי למוֹסקבה, מלא תקווֹת מזהירוֹת.

אמנם מליפּסקירוֹב לא קיבּלתי כּל הבטחה וגם הסוֹחר בּעצמוֹ הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כּמה שידוֹ מַגעת. אבל בּעיני היה הדבר כּל כּך פּשוּט וּבטוּח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בּקרבת המערכת ואז ממילא הכּל יהיה יפה.

העתוֹן “נוֹבוֹסטי דניַא”⁶ היה מכוּון בּשביל בּתי־המַרזח, עממי פּשוּט. הוּא אמנם היה נקי מהזוּהמה של הקלֶריקליוּת⁷ ושׁל שׂנאת העמים האחרים, אבל בּשאלוֹת עוֹלמיוֹת, היוֹצאוֹת מגבוּל החיים היוֹם־יוֹמיים, לא נגע. הצנזוּרה היתה חמוּרה מאד וליפּסקירוֹב יסד את העתוֹן לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוּא.

ליפּסקירוֹב זה היה מתחילה עוֹזר בּעתוֹן החשוּך הרשמי “מוֹסקוֹבסקיה ואֶדוֹמוֹסטי”⁸ של קאטקוֹב. ועל פּי השתדלוּתוֹ של קאטקוֹב ניתן לליפּסקירוֹב הרשיוֹן להוֹציא עתוֹן אף על פּי שלא גמר בּית־ספר גבוֹה וישב בּמוֹסקבה בּזכוּת של תעוּדת בּעל־מלאכה.

שׂכרתי לי דירה בּביתו של פּוֹליאקוֹב בּרחוֹב טואֶרסקאיה, כּמוּבן, לא בּבּית הגדוֹל, אלא בּבּית הקטן שבּפנים החצר על יד האוּרוה, שבּוֹ ישב איזה סוֹחר־עצים. על יד חדרי היה חדר מיוּעד לבעלי־העגלוֹת הרוּסים, מוֹליכי העצים. וּבשני ישבתי עם אשתי וּשלוֹשת ילדי. בּערבים הייתי שוֹמע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת עממיים, שאחד מבּעלי־העגלה היה מספּר לחבריו. כּמעט בּכל סיפּוּר היה מתוֹאר בּתוֹר “גיבּוֹר” איזה גַלָח. ואיזה עווֹנוֹת לא טפלוּ עליו! שיכּרוֹן, זימה, שוֹחד ורצח. אפשר היה ללמוֹד מזה עד כּמה מכבּד המוֹן העם הרוּסי את רבּוֹתיו הדתיים!..

נכנסתי אל המערכת. העוֹרך קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת. יעצני להסתגל אל עתוֹנוֹ, לראוֹת איך שאחרים כּוֹתבים וללמוֹד מן המפוֹרש על הסתוּם. הבאתי לוֹ איזה ענינים כּתוּבים, והוּא קיבּלם והניחם בּארוֹן, בּהבטיחוֹ לקראם אחרי איזה זמן.

אילוּ היה ה' ליפּסקירוֹב פּחוֹת מנוּמס, כּי אז היה בּודאי אוֹמר לי: חביבי, אתה יהוּדי מכּף רגלך עד ראשך, וּמה לך אצל עתוֹן רוּסי עממי? וּבכלל צריך אתה לדעת, כּי להיוֹת סוֹפר תמידי בּמערכת, וּבפרט להיוֹת רֶפּוֹרטר, זהוּ כּשרוֹן מיוּחד ואפשר שאתה, אף על פּי שכּתבת כּבר פיליטוֹן אחד אוֹ שנים בּפחוֹת אוֹ יוֹתר כּשרוֹן, בּכל זאת להיוֹת סוֹפר תמידי לא תוּכל לא רק בּמערכת של “חדשוֹת היוֹם”, אלא אפילוּ בּמערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פּרנסה. ועל כּן תבקש לך פּרנסה אחרת. ואל הספרוּת אוּלי תכּנס לפרקים כּאוֹרח. אבל ה' ליפּסקירוֹב היה איש מוֹדרני, מנוּמס. וכיחש את האמת תחת לשוֹנוֹ. ואנכי בּתמימוּתי האמַנתי, כּי אוּכל סוֹף סוֹף להיוֹת עוֹזר תמידי בּמערכת וּלהתפּרנס מעבוֹדתי הספרוּתית, קיויתי וסבלתי, ועמי יחד משפּחתי, עד שבּאוּ החיים והוֹרוּני דעת על פּי דרכּם בּשוֹט של רעב.

ליפּסקירוֹב זה, כּנראה, היה איש לא רע־לב. אבל החיים המקוּלקלים והסביבה קלקלוּ אוֹתוֹ, להתרחק מכּל דבר אידיאלי וגם מעמוֹ. וסוֹף סוֹף, כּאשר התחילה הממשלה להציק ליהוּדים בּמוֹסקבה, המיר את דתוֹ הוּא וּמשפּחתוֹ.

צריך הייתי לחפּשׂ שוּב אחרי שיעוֹרים לפרנס את בּני בּיתי, אבל מצאתי אוֹתם בּמידה מוּעטה מאד. כּשנוֹלד לי בּני אליהוּ לא היה לי בּמה להכין את הבּרית, לוּלא עזר לי דוֹדי ר' יעקוֹב ז"ל, שהיה סַנדק אצלוֹ.

וּבתוֹך כּך המשטרה נגשׂה בּי, שאוֹכיח לה שאני עוֹסק בּאוּמנוּתי (לי היתה תעוּדת אוֹפה) עד שפּעם כּעסתי ואמרתי לשׂר הרוֹבע: מה אתה רוֹצה ממני? אין לי עבוֹדה. הרשוּת בּידך לגרשני ואנכי לא אצטער הרבּה על זה, כּי לא מצאתי כּלוּם בּעיר הבּירה, מלבד רעב.

מאז חדל לנגוֹשׂ בּי והשיב לי את הפּספּוֹרט.

וּמצבי החמרי הלך הלוֹך ורע. אנוּס הייתי לעזוֹב את מוֹסקבה וללכת למקוֹם אחר לבקש פּרנסה. אך בּמה אסע? וּמה לעשׂוֹת עם בּני בּיתי?

והנה בּאה חוֹתנתי ז"ל מרוֹמנוֹבה למוֹסקבה, כּי היתה לה “מכּה” קטנה בּלחיה. הכנסתי אוֹתה לבית־החוֹלים. וּקצת הכּסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפּחתי לרוֹמנוֹבה וּבעצמי לקחתי להוֹצאוֹת עד קאלוּגָה ויצאתי ממוֹסקבה בּפחי־נפש…

בּאתי לקאלוּגה וסרתי לבית־המדרש. ואנה הייתי יכוֹל לסוּר אם לא לבית־המדרש? בּכיסי לא היה כּלוּם, וּבעיר אין גם אחד מכּיר אוֹתי. וקאלוּגה הלא היא עיר של נכרים, ואסוּר ליהוּדי להתישב בּה.

בּית־המדרש היה רשוּתוֹ של העשיר הישיש ה' זַפרן. הוּא היה מאנשי־הצבא הניקוֹלאיֶבים המשוּחררים ועשׂה עוֹשר, וּבעשרוֹ נתן הרבּה צדקה וּבכלל היה מנהגוֹ מנהג פּטריאַרך⁹. בּבּוֹקר בּיוֹם הששי ניגש אלי ונתן לי שלוֹם. שאלני כּדרך יהוּדים למוֹלדתי ולעסקי ואמרתי לוֹ, שהנני נוֹסע בּתוֹר מַגיד, והוּא בּיקש ממני שאסעד אצלוֹ בּשבּת, ואנכי, כּמוּבן, לא סירבתי.

ואמנם נהניתי מאד משוּלחנוֹ, לא רק מהמאכלים הערבים שכּבר לא בּאוּ כּמוֹהם לפי, אלא בּיחוּד מהפּאטריאַרכליוּת של הבּית. השוּלחן היה ערוּך, מנוֹרוֹת של כּסף רבּוֹת דלקוּ עליו, בּראש השוּלחן ישב הישיש היפה וּסביב השוּלחן הארוֹך ישבוּ כּל בּני הבּית והמשרתים היהוּדים. נתוַדעתי לעוֹד אנשים אחדים, יהוּדים פּשוּטים, שקיבּלוּ את פּני בּאהבה וּבידידוּת.

בּיוֹם לפני המנחה דרשתי בּבית־הכּנסת. מלא הייתי אז רעיוֹנוֹת לאוּמיים, שקראתי בּספרי סמוֹלנסקין ועוֹד ואוֹתם הריקוֹתי לפני קהל שוֹמעי כּמוֹ שיכוֹלתי. וּביוֹם הראשוֹן נתן לי ה' זפרן שלוֹשה רוּבּלים ואסע לאוֹרוֹל.

בּאוֹרוֹל לא מצאתי קבּלת־פּנים ידידוּתית. שם היוּ פּרנסי הקהילה אריסטוֹקרטים, שאינם הוֹלכים לבית־המדרש, וּלעני שכּמוֹתי אין מקוֹם להפּגש עמהם. נכנסתי אל הרב המוֹ"ץ¹⁰, והוּא אמנם הראה לי התקרבוּת, אבל להוֹשיע לא היה יכוֹל לי.

אז נמצא לי בּצרה עזר מאחד מבּני עירי רוֹמנוֹבה. זה היה דוקא יהוּדי פּשוּט, וּכשנפגש עמי בּרחוֹב שאֵלני על דבר מצבי. מאד לא נעים היה לי להשפּיל את כּבוֹדי בּפניו וּלספר לוֹ על דבר מצבי האמיתי, אבל הוּא בּא עמי בּדברים וחקר ודרש עד שגיליתי לפניו, כּי עדיין לא אכלתי בּיוֹם ההוּא. הוּא תיכף הוֹליכני לדירתוֹ והאכילני ונתן לי שני רוּבּלים ואסע לקוּרסק.

בּקיצוּר, איך שהוּא הגעתי בּיוֹם הששי לבּיֶלגוֹרוֹד ושם דרשתי שוּב ונתקבּלתי למוֹרה בּיתי בּבית ה' ליב כַּצמן.

אז, אחרי חמישה־ששה שבוּעוֹת של נדוּדים, הרגשתי טעמה של שינה בּמיטה מוּצעה. וכשלמה מימוֹן בּשעתוֹ הייתי גם אני יכוֹל לקרוֹא בּשׂמחה: “הלילה ישנתי בּמיטה!”

בּביתוֹ של ה' כּצמן מצאתי אוֹצר ספרים הגוּן, ועל פּי עצתי הוֹסיף לקנוֹת עוֹד ספרים. ושלוֹש שנים ישבתי בּמנוּחה והתפּרנסתי בּדוֹחק. יחד עם בּני בּיתי, ששבוּ אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כּצמן וּבני בּיתוֹ התיחסוּ אלי כּמוֹ אל איש הקרוֹב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פיליטוֹנים שזכיתי לראוֹתם נדפּסים. על דבר שׂכר סוֹפרים לא פּיללתי ולא קיויתי.

בּשנה הרביעית חדלוּ בּני ה' כּצמן ללמוֹד. נאנסתי לקבּל תלמידים שלא כּפי רצוֹני. ושוּב קצה נפשי בּמלַמדוּת. בּיקשתי להתפּרנס מיגיע כּפּי והייתי לאוֹפה. עבוֹדת־פּרך עבדתי אני ואשתי הראשוֹנה הֶניֶה־לאה ז"ל. בּכל יוֹם היינוּ אוֹפים לחם דגן וּקצת לחם חיטה והייתי נוֹשׂא אני וּבני בּיתי לקוֹנים יהוּדים ושאינם־יהוּדים את הלחם האפוּי. הייתי גם בּוֹקע עצים ונוֹשׂא מים. אך הפּרנסה לא הספּיקה גם להוֹצאוֹת המוּעטוֹת. הלחם שנאפה בּנוּסח ליטא לא מצא חן בּעיני יוֹשבי בּיֶלגוֹרוֹד.

כּשראיתי שאפית הלחם נוֹטלת את כּל כּוֹחי וכוֹח אשתי העלוּבה, שׂמתי פּני שוּב אל הספרוּת. היה לי כּמאה רוּבּל וגמרתי בּלבּי להדפּיס סיפּוּר אחד, שהיה אצלי בּכתוּבים. חשבתי שתיכף כּשידָפס הסיפּוּר יקפּצוּ עליו קוֹנים ועל ידוֹ יתוּקן מעמדי. אבל הדפוּס (מסרתי לה' א. צוּקרמן שיהיה המוֹ"ל¹) לא מיהר להוֹציאוֹ עד סוֹף חוֹרף תרמ"ב. וּמצבי הוּרע כּל כּך עד שלא יכוֹלתי לפדוֹת את הספר, לוּלא בּא ה' כּצמן לעזרתי. אבל כּשהוֹצאתי את הסיפּוּר נתוַספה לי עוֹד דאגה: מה אעשׂה בּוֹ? והדאגה שהיתה לי – בּמה להחיוֹת את נפשוֹת בּיתי – גם היא עמדה בּתקפּה.

אז עלה בּלבּי לתרץ שאלה אחת בּשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזוֹר עמוֹ על איזה ערים, כּמוֹ שנוֹהגים מחבּרים, ואֶמכּרהוּ לחוֹבבי הספרוּת. מתחילה, אמנם רגש הבּוּשה עצר בּעדי מעשׂוֹת זאת, אבל אחרי כן חשבתי: בּמה גרוּעה סחוֹרתי זוֹ – הספרוּת – מכּכּר לחם? הן כּכּרוֹת לחם אני נוֹשׂא וּמבקש להן קוֹנים, יהיוּ גם הספרים כּמוֹתן. וגם מה לעשׂוֹת? צריך איך שהוּא לפרנס את האשה והבּנים. וצריך גם לבקש איזה מקוֹם שאמצא בּוֹ פּרנסה.

ואחר הפּסח יצאתי מבּיֶלגוֹרוֹד וּצרוֹר ספרי בּידי ואבוֹא לחַרקוֹב.

הסיפּוּר הזה היה “על הפּרק”, שחציוֹ בֶּלֶטריסטיקה² וחציוֹ פּוּבּליציסטיקה³. מלבד השפּעת ספרוֹ של סמוֹלנסקין, שהתריס נגד ההשׂכּלה, הלא גם בּעיני ראיתי שההשׂכּלה היא מבטח בּוֹגד. בּעת צרתי לא מצאתי כּל עזר מצד המשׂכּילים. כּוּלם הבּיטוּ אלי בּגאוה ובוּז, בּעת שהייתי טוֹבע בּעניוּת, ורק היהוּדים התמימים, שוֹמרי מצוה, הם ריחמוּני תמיד וינַהלוּני בּלחם. והרגש המר הזה שׂם בּפי עטי דברים קשים נגד המשׂכּילים וההשׂכּלה, בּיחוּד נגד אלה המשׂכּילים, הרוֹמסים בּרגל גסה את הרגשוֹת הדתיים של נשיהם העלוּבוֹת. שם הבאתי בּמשפּט את רעיוֹנוֹ של ליליֶנבּלוּם בּספרוֹ “חטאת נעוּרים” על הנישׂוּאין ועוֹנג חיי המשפּחה.

מלבד זאת דנתי שם בּרוֹתחין איזה עשיר מכחש ואַברך מתגַנדר בּלַמדנוּתוֹ.

בּקיצוּר: אילוּ היתה לנוּ בּיקוֹרת בּודאי הייתי יוֹצא ממנה “בּשן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכּיר את סיפּוּרי עד היוֹם הזה ויכוֹלתי לחזוֹר על הפּתחים בּשלוֹם, בּלי מַכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהוּדה ליבּ עליו השלוֹם, כּששלחתי לוֹ את סיפּוּרי, ענַני, כּי אמנם הוּא נהנה מכּתיבתי בּלשוֹן־הקוֹדש, אבל הלא יכוֹלתי תחת זאת לחבּר איזה ספר מוּסר…

ואנכי אמנם חיבּרתי בּזמן ההוּא גם ספר מוּסר בּשם “מַעגלי צדק”. רציתי להסבּיר לעצמי מוּסר היהדוּת מהוּ, ולכן עברתי על כּל ספרי האגדה והוֹצאתי משם את לימוּדי המוּסר וסידרתים למַחלקוֹתיהם והרציתים בּשׂפה תנ"כית.

יוֹתר משנה עבדתי על חיבּוּר הספר הקטן הזה. ואוּלי היה יכוֹל להביא איזוֹ תוֹעלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששיניתי את שׂפת המקוֹר העשירה והחלפתיה בּשׂפה קלאסית מזוּיפת.

בּהיוֹתי בּחַרקוֹב התאַכסַנתי בּבית הישיש, ה' גוֹרדוֹן, שנכדוֹ למד אצלי בּשבתי בּבּיֶלגוֹרוֹד. אשת ה' גוֹרדוֹן קיבּלתני בּסבר פּנים יפוֹת. זוֹ היתה אשה צדקנית. סטוּדנט אחד, שאבוֹתיו היו בּני עיירה מליטא, אכל על שוּלחנה חינם. צער גדוֹל היה לפעמים גוֹרם לה, בּבוֹאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה בּיוֹם השבּת וקוּפסת הפּפּירוֹסים נשקפת מתוֹך כּיס־בּגדוֹ, אבל היא לא הכלימה אוֹתוֹ ונזהרה גם מִיַסרוֹ. היא היתה שׂבעת רצוֹן, שהיא מאכילה איש עני וגם מַצילתוּ מחטא אכילת טריפה.

בּחַרקוֹב נתוַדעתי לאיש מצוּין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטאדט ז"ל, שהיה מנהל את בּית־המסחר של לוּריֶה. הוּא היה חוֹבב־ציוֹן נלהב וגם חוֹבב את הספרוּת ואת היהדוּת. בּקרבתוֹ מצאתי חיזוּק לרוּחי הנלאָה והנדכּאה מעבוֹדתי, עבוֹדת הקבּצנוּת… הוּא היה מלפנים משׂכּיל חפשי בּדעוֹת וּבמעשׂים, אבל אחר כּך נַעשׂה ללאוּמי וגם לדתי קנאי, אך חיבּת ציוֹן וחיבּת הספרוּת הכריעוּ הכּל.

כּמה שלא חיזקתי את רוּחי לחשוֹב את עצמי לסוֹחר, לכל הפּחוֹת כּאוֹתוֹ הרוֹכל שמחַזר עם קוּפּתוֹ על הבּתים וּמציע לקנוֹת הימנוּ מחטים וסיכּוֹת וחוּטים וכדוֹמה, בּעוֹמק לבּי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוּך נפשי, וּבכל מקוֹם שהיה לי ספק ספיקא אוּלי לא יקבּלני האדוֹן בּסבר פּנים יפוֹת, לא הייתי נכנס שמה. לא יכוֹלתי להכּנס. כּמה שלא חשבתי על הנוּסח: "הנני להציע לפני האדוֹן הנכבּד לקנוֹת ממני את ספרי “על הפּרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בּלשוֹני, כּוֹבש את פּני בּקרקע ועוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה.

עברתי על ערי פּוֹלטבה, קרֶמֶנצ’וּג, יֶקטרינוֹסלַב, חאֶרסוֹן ועל חצי־אי קרים. הנסיעה חיזקה את בּריאוּתי שהתמוֹטטה מאד. עוֹשר מ“מסחרי” לא עשיתי, כּי לא עמדתי על המיקח. כּמה שנתנוּ לי קיבּלתי בּתוֹדה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני בּיתי למחיתם. וּבתוֹך גם חיפּשׂתי לי מקוֹם עבוֹדה, להתישב בּוֹ.

והנה בּאתי לאוֹדיסה ושם מציתי את קוּבּעת כּוֹס התרעֵלה… כּשנכנסתי אל אחד העם והצעתי לפניו את ספרי, אמר: “הא לך רוּבּל ואת ספרך לא אקבּל, מפּני שבּזה שאתה מחזר על הפּתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרוּת”. אנכי הרגשתי, כּי אמנם אמת בּפיו, אבל בּקרב לבּי ידעתי כּי לא לבקש תענוּגוֹת אנכי מחזיר על הפּתחים עם ספרי העלוּב… התחזקתי ועניתיו: “את ספרי הנני נוֹתן לאדוֹני בּמתנה, וכסף לא אקבּל ממנוּ”.

בּימי שבתי בּאוֹדיסה הייתי כּמה פּעמים אצל אחד העם ואחר איזה זמן היינוּ לידידים. אך על אוֹדוֹת זה – להלן.

וכן היה כּשבּאתי לפני הד"ר ל. פּינסקר, נתן לי רוּבּל אחד וגָלה למוּסר אזני.

– בּמה האדוֹן עוֹסק? – אמר אלי בּתוֹכחה גלוּיה. – הלא יוֹתר טוֹב היה לך ולעוֹלם כּוּלוֹ אילוּ היית סנדלר. אנכי נוֹתן לך רוּבּל, אבל לי אין כּל צוֹרך בּספרך, מפּני שאיני זקוּק כּלל לשׂפה העברית.

אנכי הבנתי, כּי גם הוּא צדק, בּאמרוֹ שאין לוֹ חפץ בּספרי, אך מה אעשׂה אני? שלא לקחת את הרוּבּל? וּבמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בּני בּיתי? כּמה הם הנוֹתנים ואינם מבזים? רבּים מבזים ואינם נוֹתנים אלא פּרוּטוֹת אחדוֹת, אוֹ גם לא מאוּמה. לקחתי את הרוּבּל בּהכּרה שלמה של שפלוּת, של בּוּז, הייתי בּעינַי כּתוֹלעת נרמסת, וָאלך.

כּך עברוּ עלי ימי הקיץ. הרבּה סבלתי בּימי מסעי, אך גם הרבּה למדתי. וסוֹף סוֹף חיזקתי את בּריאוּתי. וּבתוֹך כּך נוֹדע לי, שבּפּוֹלטבה דוֹרשים מוֹרה לתלמוּד־תוֹרה ויש תקוה כּי יבחרוּ בּי. אנכי חפצתי מאד להכּנס בּתוֹר מוֹרה למוסד ציבּוּרי, שלא אהיה תלוּי בּדעת אבוֹת התלמידים. שם קיויתי למצוֹא שׂכר וגם קוֹרת־רוּח בּעבוֹדתי. שבתי לראש־השנה תרמ"ח לבּיֶלגוֹרוֹד וּבצוֹם גדליה שׂמתי פּנַי לפּוֹלטבה, פּנינת הדרוֹם, הטבוּלה כּוּלה בּגינוֹת וּפרדסים.

בּאתי לפּוֹלטבה וּשתי קוֹפּיקוֹת¹ בּכיסי. התאַכסנתי בּרחוֹב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהוּדי קטן, בּעל פּיאוֹת ארוּכּוֹת, שבּצאתוֹ החוּצה היה קוֹשר אוֹתן על קדקדוֹ מתחת למגבּעתוֹ החמה והשׂעירה. בּלילוֹת היה עוֹרך “תיקוּן חצוֹת” וקוֹרא זוֹהר וּתהילים. ולמרוֹת למדנוּתוֹ וחסידוּתוֹ היה תמיד מתקוֹטט עם אשתוֹ הזקנה, שהיתה דוקא אשה כּשרה וּמַקפּדת על הנקיוֹן בּאוֹפן אידיאלי. והקללוֹת והצעקוֹת היוּ מחרישוֹת את אזני.

הוּא היה יוֹצר דרשוֹת. וּ“פנינה” אחת מדרשוֹתיו הנני להציג פּה: “וּמציוֹן יסעדך” – “יסעדך” מלשוֹן סעוּדה. כּלוֹמר כּשאתה יוֹשב לסעוֹד אז “וּמציוֹן” – תברך בּרכּת “המוֹציא”…

ראשית כּל הייתי צריך לפנוֹת אל ר' חיים צ’ריקוֹבר גבּאי התלמוּד־תוֹרה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מוֹרה בּבית־הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בּדעוֹת, וּבנוֹ ר' חיים, להיפך, אדוּק מאד. הוּא איש עשיר, בּעל צדקה, מכניס־אוֹרחים, ועסקן גדוֹל בּכל צרכי הציבּוּר. את הספרוּת העברית הוּא אוֹהב בּאמת וּבאוֹצר ספריו נמצאת כּמעט כּל הספרוּת העברית החדשה וּמכבּד הוּא את הסוֹפרים העברים, אף על פּי שאיננוּ תמים דעים עמהם בּמה שנוֹגע לדת. הוּא קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת והשתדל בּעבוּרי שיקחוּני לתלמוּד־תוֹרה. ראש התלמוּד־תוֹרה היה הרב ר' יעקוֹב מרדכי בּזפּלוֹב: חסיד גדוֹל וּמוּפלג בּיראת שמים וּבשׂנאת הבּצע. בּטרם קבּלוֹ אוֹתי שאל על אוֹדוֹתי את פּי הרב ר' יחזקאל אַרלוֹזוֹרוֹב מחַרקוֹב, והלז כּתב על אוֹדוֹתי דברים טוֹבים, וּבכן נתקבּלתי למוֹרה בּתלמוּד־תוֹרה בּשׂכר עשׂרים וחמישה רוּבּל לחוֹדש. עד שתבוֹא אשתי וּבני בּיתי מבּיֶלגוֹרוֹד בּיקשני ר' חיים צ’ריקוֹבר להתאַכסן בּביתוֹ. וכמוּבן, קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה, כּי הישיבה בּאַכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסוּכּוֹת נכנסתי אל התלמוּד־תוֹרה.

התלמוּד־תוֹרה היה בּבית, שמלפנים היה בּוֹ מרחץ ציבּוּרי. בּית גדוֹל ורחב ורק חמישה חדרים ממנוּ נתקנוּ בּשביל התלמוּד־תוֹרה. רק חדר אחד היה בּוֹ יבש וּמוּאר כּל צרכּוֹ, וּבוֹ בּחרתי לחדרי אני, וארבּעת החדרים האחרים היוּ מלאים טחב, וּבאחד מהם היוּ הקירוֹת ירוּקים מטחב עד החצי. שם למדוּ חברי.

שאר ארבּעת המלמדים היוּ יהוּדים פּשוּטים. הזקן שבּהם ר' חיים ליבּ, היה כּבן ששים, מלַמד חוּמש. הוּא היה דייקן, לפי הבנתוֹ, בּתרגוּם המלוֹת וּמסבּיר כּל דבר בּהסבּרה גמוּרה בּלי כּל בּוּשה וּבלי כּל איסטניסוּת, ואפילוּ אוֹתם הדברים שנקראין ולא מיתרגמין. הוּא לא היה מרבּה להכּוֹת את הילדים, אלא צוֹבטם, ורק לפעמים היה חוֹבט בּשבטים. הוּא היה מקבּל 18 רוּ“כ לחוֹדש וּמהסכוּם הזה הספּיק בּמשך עשׂרוֹת שנים לאסוֹף כּשבע מאוֹת רוּ”כ והיה נוֹתנם בּנשך.

השני היה ר' בּריל. הוּא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כּבר שכח את תלמוּדוֹ. אוֹהב את ה"מַשקה״, והיה מביא את הבּקבּוּק עמוֹ וגוֹמע ממנוּ לפרקים בּעת הלימוּדים. בּלימוּדים היה מתרשל וּמשתדל לבלוֹת איך שהוּא את הזמן, בּיחוּד בּמקטרתוֹ שממנה היה מעלה עשן מחניק וּממלא את כּל החדר. הוּא היה מלמד “עברי” וגם חוּמש ותלמידיו לא ידעוּ כּלוּם.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בּעל זקן גדוֹל, תמים וּמתוּן בּכל הליכוֹתיו. הוּא היה מוּמחה בּהוֹראת הקריאה, לקרוֹת לפי הנגינה הנכוֹנה עם שוָא נע וּדגשים וכדוֹמה. אוּלם אחרי שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים וּמלמד את כּל אחד ואחד לעצמוֹ, על כּן התנהל העסק בּכבדוּת ורק אחרי שנתים, שלוֹש שנים סיגלוּ התלמידים לעצמם את הקריאה הנכוֹנה.

כּמוֹ חי הוּא לנגד עינַי: יוֹשב הוּא ר' אברהם חיים כּל היוֹם על הספסל. פּניו כּמוּשים ודוֹמים למראה עפר, וזקָן גדוֹל מכתיר אוֹתם ועל ידוֹ כּכּר לחם, סכּין, צנוֹן וּמעט מלח בּנייר. ותלמיד אחד קטן יוֹשב, ור' אברהם חיים פּוֹרס בּמתינוּת מן הלחם וחוֹתך מן הצנוֹן חתיכוֹת חתיכוֹת קטנוֹת. שׂם בּמתינוּת את הלחם בּפיו ואחר כּך טוֹבל את הצנוֹן בּמלח ושׂם גם כּן בּמתינוּת אל תוֹך פּיו ולוֹעס לוֹ בּמנוּחה, והילד הקטן קוֹרא לוֹ כּצפּוֹר" “בָּ־רוּךְ שֶ־אָ־מַר”. וּבזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' אברהם חיים מרמז לוֹ שיחזוֹר שנית והוּא חוֹזר ושוֹנה וּמשַלש, עד שיצא בּרוּר מפּיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקוֹמוֹ ולוֹקח על פּי הסדר תלמיד אחר. והשאר יוֹשבים להם בּמנוּחה. פּני הרבּי הקוֹדרים היוּ, לפי הנראה, משפּיעים על הילדים, שישבוּ כּחנוּטים כּל היוֹם בּלי כּל תנוּעה, וּצחוֹק – קל וחוֹמר. ור' אברהם חיים יוֹשב לוֹ כּך כּל היוֹם ולוֹעס לוֹ בּמתינוּת את פּתוֹ ואת צנוֹנוֹ הטבוּל בּמלח כּמפצח גרעינים מתוֹך בּטלה והלימוּד בּתוֹך כּך מתנהל לוֹ לאטוֹ, בּדרך כּבוּשה וישרה, כּסיבּוּב של הגלגל הגדוֹל בּריחַיִם של מים. בּמתינוּת וּבמוֹנוֹטוֹניוּת², המגיעה עד לידי המתת כּל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יוֹתר סרסוּר ממלמד. ורק על פּי איזה מקרה נתמַנה למלמד.

למוֹרה שׂפת המדינה נתקבּל לפני איזה זמן ר' מרדכי קרישבסקי (אֶזרחי), שעלה מהרה לארץ־ישׂראל, ה' יאריך ימיו. על ידידוּתנוּ והתקשרוּתנוּ יחד בּחיבּת ציוֹן כּתבתי בּמקוֹם אחר.

מרהיטים וּמכשירי־לימוּד – אין מה לדבּר: מזה לא היה זכר. את השוּלחנוֹת והספסלים היוּ שוֹאלים מבּית־הכּנסת, שוּלחנוֹת שהיוּ מתנוֹעעים וחוֹרגים, והספסלים היוּ גבוֹהים וארוּכּים.

לעשׂוֹת איזה סדר שהוּא בּתוֹך אַנדרלָמוּסיה זוֹ, כּמוּבן, לא היתה כּל אפשרוּת. וּמלבד זאת בּאמת לא שׂמוּ עלי אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שינוּיים. אחראי הייתי רק בּעד החדר שלמדתי בּוֹ אני. וּמה עשׂיתי? בּחרתי את הילדים שמצאתי בּהם איזה כּשרוֹנוֹת וָאאספם אלי, ללמדם לפי בּינתי, כּדי שלא יאבדוּ המה כּחבריהם תחת יד המלמדים הנבערים. חילקתי את “חדרי” לשתי כּיתוֹת ולפרקים נתתי לגדוֹלים שיחזרוּ עם הקטנים, וּבאוֹפן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעוּ את השׂפה העברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכּתיבה לתלמידים שלוֹמדים בּשאר הכּיתוֹת. בּשעה האחרוֹנה שלפני הצהרים היוּ בּאים כּשבעים ילד ללמוֹד כּתיבה בּאידית (בּשביל שיוּכלוּ להשתמש בּזה בּחיים) וּמה רבּה היתה שׂמחת הילדים בּשעה זוֹ, וּבאיזה חשק עסקוּ בּכּתיבה! לרבּים לא היה מקוֹם אצל השוּלחנוֹת, והיוּ עוֹמדים על בּרכּיהם וכוֹתבים על הספסלים וגם זה היוּ מקבּלים בּאהבה.

מי שלא ראה את השׂמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בּשעת הלימוּד הזה לא ראה מחזה נהדר בּפנימיוּתוֹ מימיו, למרוֹת שחיצוֹניוּתוֹ היתה כּל כּך לקוּיה.

בּתלמוּד־תוֹרה הכּרתי לדעת את העניוּת היהוּדית. אמנם בּפּוֹלטבה היתה הפּרנסה מצוּיה. נמצאוּ גם עשירים בּעלי מיליוֹנים, וצרכי אוֹכל נפש גם כּן היוּ זוֹלים. וּבכל זאת נמצאוּ אוּמללים, וּבמספּר הגוּן, שלא היוּ יכוֹלים מאיזוֹ סיבּה למצוֹא פּרנסה. והם בּעלי־מלאכה שאינם יוֹדעים את מלאכתם; סוֹחרים פּעוּטים שאין להם בּמה לסחוֹר; אלמנוֹת מטוּפּלוֹת בּמשפּחוֹת וכדוֹמה. ראיתי ילדים מאחרים לבוֹא לבית־הספר, מפּני שלא היה לחם בּבּית ואחרים היוּ יוֹשבים רעבים. כּמוּבן, כּשנוֹדע לי הדבר הייתי, ראשית כּל, ממהר להאכילם. הייתי נוֹתן להם בּהלוָאה איזה פּרוּטוֹת לקנוֹת לחם, ותמיד היוּ משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוּא, להשׂבּיע את התלמידים בּמזוֹן רוּחני בּשעה שקיבתם ריקה ממזוֹן גשמי. מלבד זאת קשה היה לראוֹת את הילדים חציָם ערוּמים. היוּ כּאלה שלא היתה להם כּוּתוֹנת.

העירוֹתי את אוֹזן הגבּאים, וּביחוּד את ר' חיים צ’ריקוֹבר, והחליטוּ לתת לרעבים בּכל יוֹם אוֹכל: לחם וחתיכת דג מעוּשן לכל הפּחוֹת, להשתיק את טענת הקיבה. כּן התנדבוּ אחדים בּד לכוּתנוֹת. אבל כּל זה היה בּלתי מספּיק וּבלתי מסוּדר. צריך היה לדאוֹג בּשביל זאת, שהקהילה תספּיק את כּל הדרוּש בּמוֹעדוֹ וּבזמנוֹ.

בּזמן ההוּא בּא לשבת בּפּוֹלטבה על כּסא הרבּנוּת מטעם הממשלה ה' אהרוֹן גלייזר, חתנוֹ של הסוֹפר ה' אליעזר צבי הכּוֹהן צווייפל. והוּא איש חרוּץ ועסקן ציבּוּרי מטבעוֹ. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחוּ מעט את ידם הקפוּצה.

היתה בּפּוֹלטבה בּימים ההם חבוּרה קטנה של צעירים שעסקוּ בּתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטוּ ליסד בּית־תבשיל בּשביל תלמידי התלמוּד־תוֹרה, להאכילם בּבּוֹקר תה עם לחם בּעד קוֹפּיקה אחת וארוּחת הצהרים בּעד שתי קוֹפּיקוֹת, וּמי שאין ידוֹ משׂגת לתת גם את הסכוּם המוּעט הזה לפטר מתשלוּמין לגמרי. הרב גלייזר התענין בּדבר הזה והמוֹסד הזה נוֹצר.

והצעירים עסקוּ בּמוֹסד הזה בּחיבּה שלא ראיתי דוּגמתה. אוּלם התלמוּד־תוֹרה בּעצמו לא היה עדיין מאוּשר מטעם הממשלה. פּעם אחת נכנס בּמקרה שׂר השוֹטרים אל התלמוּד־תוֹרה, וראה והנה מוֹסד חינוּכי לפניו. שאלני מה זה והסבּרתי לוֹ כּי זהוּ מוֹסד בּשביל בּני העניים שלא ישוֹטטוּ בּחוּצוֹת. וכמוּבן, ציוָה לגרש את התלמידים ושלא יפתחוּ עוֹד את התלמוּד־תוֹרה בּלי רשיוֹן. אמנם ממחרת הלך אחד הגבּאים אליו וּביקש ממנוּ, כּי יעלים עין מ“סוֹררים”, והוּא הבטיח, והתלמוּד־תוֹרה נפתח שוּב. אבל לי גרם הדבר צער גדוֹל, כּי קהילה גדוֹלה וחשוּבה כּקהילת פּוֹלטבה תהיה תלוּיה בּחסד של איזה פּקיד. הדבר הזה היה לחרפּה וּלבוּשה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בּחרפּה זוֹ…

וּביחוּד חרה לי, כּאשר בּא פּעם סגן פּקיד הרוֹבע לחצר התלמוּד־תוֹרה, והנה גם הוּא ציוה ויפזר את התלמידים לכל רוּח. גם אז מיהר הגבּאי של בּית־הכּנסת, ה' ד. הוֹרנבּרג, שהיה חשוּב בּעיני הפּקידים, ועמד בּמקוֹם שעמד וּסגן הפּקיד נאנס להעלים עין מהתלמוּד־תוֹרה.

גבּאי התלמוּד־תוֹרה היוּ נוֹתנים לילדים עניים מגפים לימוֹת החוֹרף. פּעם אֵחרוּ לתת את המגפים והחוֹרף בּא. הילדים התאוֹננוּ בּאזני: מתי סוֹף סוֹף יתנוּ לנוּ מגפים? וילד אחד בּן עשר ענה:

– הם יתנו מגפים לחג הפּסח.

– למה לחג הפּסח? – שאלתיו.

– מפּני שלחג הפּסח נאמר “נעליכם בּרגליכם”…

בּזמן ההוּא נשׂא אחד מגבּאי התלמוּד־תוֹרה, העשיר דויד בּן משה מוֹלדאבסקי, את אשתוֹ השניה ציפּה, בּת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוּא נדב שלוֹש מאוֹת רוּבּל לתלמוּד־תוֹרה לקנוֹת נעלים. השׂמחה היתה רבּה מאד בּין הילדים וגם אני שׂמחתי בּתוֹכם, כּי צר היה לי מאד לראוֹת אוֹתם בּאים כּמעט יחפים בּימי בּוֹץ וקוֹר. אז כּתבתי מכתב תוֹדה ועליו חתמוּ כּל הילדים שקיבּלוּ מגפים מנדבת מוֹלדאבסקי ושלחתי בּיד שני ילדים אל הנדיב והוּא קיבּל את הצירים בּחיבּה ונתן לכל אחד מתנה חצי רוּבּל. הדבר הזה אוּלי השפּיע עליו וּביחוּד על אשתוֹ כּי הזמינוּ אוֹתי לתת שיעוּר בּביתם. ונעשׂיתי יוֹצא ונכנס בּבית העשיר הזה.

בּבוֹאי לפּוֹלטבה נכנסתי לאגוּדת “בּני־ציוֹן”, שבּה מצאתי חבוּרה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בּקשר של אהבה ורעוּת, החיה בּלבּי גם בּזמן הזה ולא תמוּש ממני עד נשימתי האחרוֹנה. כּמעט כּוּלם היוּ אנשים אינטליגנטים, לאוּמיים נלהבים ואנשים טוֹבים. אליהם נלווּ חברים אחדים מפּרשצ’אֶפּינה, עיירה קטנה סמוּכה לפּוֹלטבה.

התנוּעה של חיבּת־ציוֹן בּימים ההם היתה בּעיקרה תנוּעה דתית פּרוֹגראֶסיבית. האסיפוֹת היוּ תמיד בּבית־המדרש זלנסקי. רוֹב החברים היוּ אנשים דתיים, יראי ה' בּאמת, וציוֹן היתה משׂא נפשם בּאמת. מזמן לזמן היוּ חברים בּאים לדרוֹש בּבית־כּנסת זה אוֹ אחר, ולפעמים היה סר גם מַטיף לאוּמי מיוּחד למטרה של חיבּת־ציוֹן. מתנגדים לא נמצאוּ כּלל לתנוּעה זוֹ. ואפילוּ הרב ר' יעקוֹב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנוּ. ור' חיים צ’ריקוֹבר היה תמיד אחד מן החברים היוֹתר פּעילים, וּבכל אסיפה כּללית היה דוֹרש, כּיד הדרשנוּת הטוֹבה עליו. בּכל ימי חג היינוּ מתאספים לשׂמוֹח יחד. והכּל ידעוּ כּי חוֹבבי־ציוֹן יוֹדעים לשׂמוֹח, כּחסידים הראשוֹנים בּשעתם. הרעיוֹן העיקרי שפּעם בּנוּ היה לצאת מהגוֹלה, להסיר מעלינוּ חרפּת העמים, להתישב בּארץ אבוֹתינוּ ואפילוּ להסתפּק שם בּלחם וּמים, וּבלבד לשבת שם כּאזרחים. מה שנוֹגע למעשׂה היינוּ ילדים גמוּרים. חפצנוּ לעשׂוֹת ישוּב בּתחבּוּלוֹת ילדוּתיוֹת כּאלה: עשׂינוּ גוֹרלוֹת שלוֹשה רוּ“כ הגוֹרל ושלחנוּ שליח מיוּחד לאסוֹף מנוּיים וחשבנוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצליח ליסד מוֹשבה בּארץ־ישׂראל. אחרי איזה זמן הכּרנוּ, כּי זהוּ רעיוֹן תוֹהוּ ואחרי שהפסדנוּ איזה מאוֹת רוּבּל נתבּטל הדבר. וּפעם התאספוּ כּל אלה שהיתה היכוֹלת בּידם ונתנוּ כּל אחד מאה רוּ”כ וּבחרו בּשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוֹזוֹרוֹב וה' דייכס מחארקוֹב, שיסעוּ לפּאריס ויציעוּ לפני הבּארוֹן שהוּא יקבּל מידם את הכּסף ויקנה בּשבילם אדמה על שמוֹ ואחר כּך ישלמוּ לוֹ קימעה קימעה (זה היה אחרי שהבּרוֹן קיבּל איזה קוֹלוֹניוֹת¹ תחת חסוּתוֹ). והרבּה לילוֹת הוֹצאנוּ בּויכּוּחים מעשׂיים איפה לבנוֹת את הבּתים ואיפה לנטוֹע את הכּרמים… וחשבּוֹנוֹת “מדוּיקים” עשׂינוּ, כּמה תכניס כּל נחלה. היוּ בּתוֹכנוּ גם חברים ל“אגוּדת האלף”² המינסקאית. הבּרוֹן, שהיה יוֹתר מעשׂי ממנוּ, לא נאוֹת להצעתנוּ ואגוּדת המתנחלים התפּרדה. ואוּלם אם בּמה שנוֹגע לענינינוּ המעשׂיים היינוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, מַטעים את עצמנוּ ואת הבּריוֹת, אבל בּעבוֹדתנוּ הרוּחנית הצלחנוּ הרבּה. על ידינוּ התפּתחה ההכּרה הלאוּמית בּין כּל שׂדרוֹת העם וּבכל מקוֹם שנכנסוּ “בּני־ציוֹן” הביאוּ עמהם רוּח חיים. לא רק מכוּבּדים אלא גם חביבים היוּ “בּני־ציוֹן” בּעיני העם. ואמנם גם בּמוּסריוּתם עמדוּ “בּני־ציוֹן” הפּוֹלטבאים בּמדרגה רמה. כּוּלם היוּ אנשים נאמנים, בּעלי צדקה וחברים לכל דבר טוֹב וּמוֹעיל. מה שנוֹגע לעניני הדת, אמנם אדיקוּת יתירה לא היתה בּהם, אך היהדוּת בּכלל היתה יקרה בּעיניהם. גם היוֹתר חפשי לא היה פּוֹתח את חנוּתוֹ בּיוֹם השבּת (בּפּוֹלטבה היוּ רבּים מחזיקים את חנוּיוֹתיהם פּתוּחוֹת בּימי השבּת והמוֹעדים). בּפסח אכלוּ כּוּלם מצה וכדוֹמה.

בּשנת תרמ“ט הדפּסתי בּ”המליץ" את הפיליטוֹן “שׂיחת מלמד”. וכעבוֹר איזה זמן חיבּרתי את הסיפּוּר הקטן “ילדי העברים” שקיבּלתי בּעדוֹ בּתוֹר פּרס חמישים רוּבּל – זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שקיבּלתי שׂכר סוֹפרים.

ועוֹד גוֹרם רוּחני אחד השפּיע עלי בּזמן ההוּא ונגלה אחר כּך בּעבוֹדתי הספרוּתית, הוּא זרם הסוֹציאליוּת.

צעיר אחד כּבן עשׂרים בּא אלי, בּעל פּנים דלים. קצר־רוֹאי, ראשוֹ קרח ורק מעט שׂערוֹת מדוּלדלוֹת תלוּיוֹת לוֹ פּה ושם, והביא לי מכתב המלצה וּבמכתב נאמר, שהמוֹכ"ז¹ מר בּרוּך סטוֹלפנר, צעיר משׂכּיל מהוֹמל וראוּי להתקרבוּת. קיבּלתיו, כּמוּבן, בּסבר פּנים יפוֹת. וּבשׂיחתי עמוֹ נוֹכחתי כּי אמנם זהוּ צעיר בּעל כּשרוֹנוֹת מצוּינים וצנא מלא סַפרא²: ידע היטב את הספרוּת העברית וקרא כּל מה שמצא ממנה בּאוַת־נפש. אף על פּי שהספרוּת האירוֹפּית נראתה לוֹ יוֹתר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבּה. למרוֹת חזוּתוֹ הבּלתי־נהדרה, הוּא ידע והבין היטב את היוֹפי שבּשירה, וּמשׂיחוֹתיו למדתי להבחין בּספרוּת היפה הבחנה יוֹתר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוֹך תוֹרת הסוֹציאליוּת. הוּא היה בּוֹחן את עבוֹדתי הספרוּתית: בּזמן ההוּא חיבּרתי את ציוּרי “מאיר השמש” ועוֹד, ועל פּי השפּעתוֹ כּתבתי את הציוּר “בּצל הכּסף”, זהוּ הציוּר הסוֹציאלי הראשוֹן בּספרוּתנוּ. ואחר כּך את האגדה “שילוּמים” ועוֹד איזה ציוּרים.

וּבאוֹתוֹ זמן בּא לפּוֹלטבה אחד מתלמידי טוֹלסטוֹי – פיינרמן, שעזב את האוּניברסיטה והלך ליאסני־פּוֹליאנה וישב בּבית הגראף שתי שנים וּבעצמוֹ המיר את דתוֹ למען יוּכל להפיץ את דעוֹת טוֹלסטוֹי בּין האיכּרים הרוּסים. אבל הממשלה, מיראה מפּני האַגיטטוֹרים³ הללוּ של חברת “אי־התקוֹממוּת נגד הרע” ציותה עליהם שלא יתישבוּ בּכּפרים. אכן הוּא בּא לפּוֹלטבה והתחרט על המרתוֹ (כּך אמר בּפנַי וּבפני עוֹד כּמה מחברינוּ). הוּא גם הראה לי מכתב מטוֹלסטוֹי, שגם הוּא התחרט על זה, שנתן לוֹ עצה שאינה הוֹגנה כּלל. “אנכי לא אסלח על זה לעצמי לנצח” – כּתב טוֹלסטוֹי.

הוּא ישב בּדירה קטנה עם צעירה אחת בּת ישׂראל, שישב עמה, כּמוּבן, בּלי חוּפּה וקידוּשין והוֹליד בּנים. ועוֹד בּן היה עמוֹ מאשתוֹ הראשוֹנה שגירש אוֹתה מפּני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתוֹ. לבוּשוֹ היה כּאחד האיכּרים וחי חיים פּשוּטים מאד.

ההשפּעה שהשפּיע עלי פיינרמן בּעת ההיא היתה עצוּמה מאד. העבוֹדה הפּשוּטה הכּשרה היתה בּעיני לדבר שבּקדוּשה. היה זמן שחפצתי לעזוֹב את הכּל ולמסוֹר את עצמי גם כּן לעבוֹדה פּשוּטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשׂוֹת זאת מפּני הנפשוֹת התלוּיוֹת בּי, אבל את בּנַי רציתי מאד לחנך, שלא יהיוּ אינטליגנטים, אלא עוֹבדי עבוֹדה פּשוּטה. ולכן מסרתי אז את בּני צבי, נער בּן שתים־עשׂרה, לבעל־מלאכה, לחרש נחוֹשת, שהיה אוּמן גדוֹל בּמלאכתוֹ. האוּמן דרש שבּני יאכל אצלוֹ בּימוֹת החוֹל, כּדי שלא יבטל ממלאכה. כּעבוֹר איזה ימים נכנסתי בּלילה אל בּית האוּמן בּשעה העשׂירית וּמצאתי את בּני יוֹשב על הרצפּה וּממרק איזה מיחם ישן וּמעיניו נוֹזלוֹת דמעוֹת. חיכּיתי עד שבּא האוּמן ויסרתי אוֹתוֹ על שהוּא רוֹדה בּבני בּפרך. איני זוֹכר איזה אמתלה מצא לוֹ, ואני יצאתי מהבּית. אז ניגש אלי מלמד אחד שדר בּאוֹתוֹ בּית ואמר לי: “אדוֹן רבּינוֹביץ, הוֹצא את בּנך מהגיהינוֹם הזה. זה לא מתאים לוֹ כּלל”. שמעתי בּקוֹלוֹ והוֹצאתיו משם וּמסרתיו לנגר. אבל בּני השתדל בּכל יכלתוֹ, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר, אמר לי: “בּנך לא יהיה נגר לעוֹלם”. אז שלחתיו לליטא לחוֹתני ושם בּדרך מקרה התחיל לנגן בּכינוֹר ואל הנגינה נמסר בּכל נפשוֹ.

זה הראַני בּעליל עד כּמה שאסוּר וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינוֹ לפי נטית נפשוֹ. ושבּחינוּך אי אפשר לכל אחד לנטוֹת אחרי דעתוֹ הפּרטית והאידיאלים שהוּא מציג לוֹ. כּי לא מה שיִכשר בּעיני המחנך יכשר בּעיני המחוּנך.

בּזמן ההוא חשבתי הרבּה על דבר גוֹרל תלמידי התלמוּד־תוֹרה כּשהם יוֹצאים לשוּק החיים. הם לוֹמדים אצלי, מתפּתחים, קוֹנים איזה ידיעוֹת והשקפה לא־המוֹנית על העוֹלם ועל יחס בּני־האדם איש לחברוֹ, והנה הם נמסרים אחר כּך לבעלי־מלאכה גסים, סוֹבלים חרפּה ולפעמים גם מכּוֹת. כּמה קשים הם חיים שכּאלה לצעיר שהוּא בּעל רגש וכמעט בּעל הכּרה מפוּתחת!..

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוּע, אבל בּכל זאת חשבתי שיוֹתר טוֹב היה שהתלמידים הרוֹצים להתעסק בּנַגרוּת יבוֹאוּ ללמוֹד את המלאכה הימנוּ. כּי הוּא הלא יתיחס אליהם יחס טוֹב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוֹח מעין מחלקה של נגרוּת, ולמַנוֹת את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מוּמר לא היה יכוֹל להיוֹת למכשוֹל בּעיני, אחרי שהוּא התחרט על זה ושב בּתשוּבה שלמה. בּאתי בּדברים עם איזה מעסקני הציבּוּר והם הסכּימוּ לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרוּת וּלמַנוֹת את פיינרמן למוֹרה.

פיינרמן היה חשוּב מאד בּעיני האינטליגנציה הרוּסית שבּפּוֹלטבה. וּביתוֹ היה בּית־ועד של חכמים וסוֹפרים מהיהוּדים וּמהרוּסים ותמיד היוּ שם ויכּוּחים על שאלוֹת שוֹנוֹת.

המחלקה ללימוּד המלאכה נפתחה בּבית מיוּחד ושם היה גם פּנסיוֹן בּשביל התלמידים העניים. בּית־הספר היה כּל כּך חביב עלינוּ, עד שהתנַדבנוּ, אני ורעַי (בּיניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוֹא שמה לילה אחד בּשבוּע ללוּן עם התלמידים וּללמדם לימוּדי היהדוּת – תנ“ך ו”עין־יעקוֹב" וכדוֹמה – אוֹ מהלימוּדים הכּלליים. לבית־הספר הזה היוּ מתנדבים גם מקרב הנוֹצרים. גם שׂר הפּלך הנסיך טיוּטישצ’ב נטה לוֹ רצוֹן, והוּא הבטיח שלא יפריע בּעדנוּ. וּבית־הספר הזה היה גם בּית־ועד לאינטליגנציה המעוֹרבת והיוּ דוֹרשים שם דרשוֹת וּמתוַכּחים.

היחס שבּין היהוּדים וּבין הנוֹצרים בּפּוֹלטבה היה בּאמת יחס יפה.

בּרצוֹן הליבּרלים הרוּסים וּבהסכּמת שׂר הפּלך יסדוּ את החלק הבּלתי רשמי של העתוֹן הרשמי “ידיעוֹת מפּוֹלטבה” ושם דיבּרוּ על ענינים ציבּוריים וּכלליים. ונמצאוּ מבּין האינטליגנציה הרוּסית שעזרוּ בּדבר הזה בּאוֹנם והוֹנם. אז השתתפתי גם אני בּעתוֹן הזה וכתבתי כּמה מאמרים הנוֹגעים להטבת המצב החמרי והרוּחני של היהוּדים היוֹשבים בּפּוֹלטבה. בּיחוּד אני זוֹכר מאמר אחד גדוֹל שכּתבתי על דבר ערך השׂפה העברית בּבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבּיקשוּ תלמוּד־תוֹרה רשמית וּביחוּד עבוֹדתי בּפתיחת מחלקת לאוּמנוּת, שבּראשה עמד המוּמר פיינרמן – הסירוּ מעלי את לבבוֹת האוֹרתוֹדוֹכּסיה¹. אנכי בּעוֹמק לבּי הייתי מצטער על זה. אנכי הרגשתי את הערך הפּיוּטי של הדת. גם בּסיפּוּרי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אוֹרתוֹדוֹכּסי בּתוֹר אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיוּ נוֹהגים הסוֹפרים המשׂכּילים שלפנַי. אבל לא יכוֹלתי להעלים עין מהחסרוֹנוֹת שבּה. והחסרוֹן היוֹתר גדוֹל – שאין האוֹרתוֹדוֹכּסיה מתעוֹררת לחזק את מצבה על ידי אמצעים יפים וּנאוֹתים לזמנה. היא רוֹצה בּחינוּך דתי – טוֹב ויפה, אבל למה הזוהמה והבּערוּת? מדוּע לא נלמד מחוּמש בּלתי קרוּע וּמלוּכלך וּבחדר לא מרוּפש ועל שוּלחנוֹת וספסלים שאינם שבוּרים? ואיך הם סוֹבלים מלמדים חסרי בּינה, שאינם יוֹדעים כּלל איך ללמד ונוֹסף לזה מתרשלים בּעבוֹדתם? כּמה פּעמים גיליתי אזנם על דבר הקלקוּלים שישנם בּתלמוֹד־תוֹרה, ואף אחד לא התעוֹרר לעשׂוֹת איזה תיקוּנים שהם (מלבד ר' חיים צ’ריקובר, אבל גם הוּא, לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כּן הסתפּק בּתיקוּנים מוּעטים). אמנם כּאשר התחזקה בּפּוֹלטבה המלחמה נגד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, התחילה האחרוֹנה לוַתר, להסכּים לבנין חדרים מרוּוָחים וּלמנַוֹת מלמדים יוֹתר טוֹבים, וּבלבד שיהיה התלמוּד־תוֹרה בּלתי רשמי. הם חשוּ, כּי כּאשר יהיה התלמוּד־תוֹרה רשמי אז לא יהיוּ הם בּעלי המוֹסד, אלא פּקידי הרָשוּת. אבל הם אֵחרוּ כּבר את המוֹעד. – –

בּתוֹך כּך נגמר בּנין התלמוּד־תוֹרה שבּוֹ היוּ חדרים מרוּוָחים ללימוּד, אוּלם למשׂחקים, אוּלם לאכילה וחדר המוֹרים. המלמדים הישנים קיבּלוּ איזה פּיצוּי קטן ועזבוּ בּלב נשבּר את מקוֹמם שישבוּ עליו כּעשׂרים שנה, ותחתיהם בּאוּ מלמדים מוֹרים. כּמעט כּוּלם, מלבד המיוּחדים לשׂפה הרוּסית, היוּ אנשים שקראוּ ושנוּ. בּראשם עמד אחד שגמר את חוֹק לימוּדיו בּבית־הספר למוֹרים שבּז’יטוֹמיר. בּשנים הראשוֹנוֹת הראוּ המוֹרים חריצוּת רבּה. כּל אחד השתדל בּכל כּוֹחוֹ להכניס כּמה שאפשר יוֹתר ידיעוֹת בּלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בּתחבּוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת… האוֹרתוֹדוֹכּסיה הקיצוֹנית היתה נרגזת, לא מפּני שבּאמת היה איזה פְּסוּל בּנוּ, אלא מפּני שיצאנוּ מתחת רשוּתה והכנסנוּ מנהגים של הפסקוֹת וצלצוּל הפּעמוֹן, וּביחוּד התקצפוּ, כּאשר הצליח המנהל להנהיג חוֹדש אחד חוֹפש בּקיץ. אבל הם לא יכלוּ לעשׂוֹת כּלוּם, מפּני שהפּקידוּת והאינטליגנציה היוּ על צדנוּ.

בּעת ההיא נוֹכחתי שלב ה' פיינרמן איננוּ שלם עמנוּ. כּשהיינוּ מתאספים אז היה מקריא כּמעט תמיד איזוֹ פּרשה אוֹ פּסוּקים מהאֶוַנגליוֹן. ניכּר היה שיש לוֹ נטיה יוֹתר מדי לנצרוּת וּמבקש להטעים זאת בּאזנינוּ. זוּלת זאת, בּמחלקה שלמלאכה שׂכרנוּ מלמד אחד שילמד את הילדים פּרק בּ“עין־יעקוֹב” וּבהלכה. המלמד היה יהוּדי פּשוּט זקן. כּוָנתנוּ בּזה היתה כּפוּלה: אחת, שהילדים ילמדוּ קצת תוֹרה, ושנית, שלא יחשדוּ בּנוּ, שאנוּ רוֹצים להטוֹת את הילדים מדרך היהדוּת. הזקן היה גם ממוּנה להשגיח על כּשרוּת האכילה.

כּמלמד זקן היה מוֳֹרה מ“עין־יעקוֹב” על הסדר, מבּלי השמט כּלוּם. וּפיינרמן היה יוֹשב ושוֹמע ואחר כּך היה עוֹשׂה את הלימוּד הזה לחוּכא ואִיטלוּלא. ראיתי ונוֹכחתי כּי אי־אפשר להפקיד את היהדוּת בּידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכּנה גדוֹלה היא להקים מחנכים, הרחוֹקים מן היהדוּת לגמרי, וּמכּל שכּן אם הם נוֹטים בּלבּם אחרי הנצרוּת.

צריכים היינוּ איפוֹא לבקש מוֹרה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטליגנטי. וסוֹף סוֹף מצאנוּ בּעל־מלאכה הגוּן ויוֹדע קצת בּספרוּת הרוּסית. הוּא היה אוֹהב גם לכתוֹב הצעוֹת וּסתם מליצוֹת בּמשפּטים סבוּכים ועל פּי הרוֹב אי אפשר היה למצוֹא את נוֹשׂאי המשפּטים, ועל כּן היינוּ קוֹראים לוֹ בּשם “נעדר הנוֹשׂא”. זוּלת זאת היה איש ישר והעיקר – אוּמן וּבלתי גס.

פּתחנוּ בּית־מלאכה חדש וכעבוֹר איזה זמן העברנוּהוּ לתלמוּד־תוֹרה. וּפיינרמן לא עזב את בּית־המלאכה שלוֹ וכאשר חסרוּ לוֹ חברים משלמים מישׂראל, מצא חברים מן הרוּסים שתמכוּ בּוֹ. ואוּלם, לפי הנראה, בּאה מַלשינוּת לפּטרבּוּרג, כּי בּפּוֹלטבה מאספים אסיפוֹת ודוֹרשים דרשוֹת בּענינים מדיניים ושׂר הפּלך מחפּה עליהם, ואז שוּלח מפּטרבּוּרג פּקיד מבקר, עשׂוּ חקירה וּדרישה ונגמר בּזה כּי סגרוּ את בּית־הספר של פיינרמן. וכעבוֹר זמן קצר פּיטרוּ את הנסיך טיוּטישצ’ב ממשׂרתוֹ, וחירוּתנוּ המוּעטה נגוֹזה ועברה.

וּפיינרמן יצא מפּוֹלטבה ויתישב בּיֶליסַבאֶטגראד. וּבראוֹתוֹ כּי לא טוֹב לפסוֹח על שתי השׂעיפּים, וּבפרט כּשגדלוּ בּניו וצריך היה לתתם בּבית־ספר, ושם לא קיבּלוּ בּלי תעוּדת לידה, אז הלך הוּא ואשתוֹ וּבניו ויכּנסוּ בּברית הדת הנוֹצרית הפּראבוֹסלָבית.

בּין ההשפּעוֹת השוֹנוֹת שהייתי מוּשפּע מהן בּזמן ההוּא, גברה בּיחוּד השפּעתוֹ של אחד העם. הסוֹפר הזה שהחזיק בּשיטת האֶבוֹלוּציה¹ היה בּאמת סוֹפר רבוֹלוּציוֹני, והביא מהפּכה בּחיבּת־ציוֹן.

זכוּרני, כּי לרגל אסיפה שנתית של חברתנוּ המקוֹמית “בּני־ציוֹן” הזמַנו מיֶקטרינוֹסלב את המטיף המפוֹאר ה' מאסליאנסקי. ה' פיינרמן בּא גם כּן לשמוֹע את דרשתוֹ. אחר הדרשה אמר לי: “בּשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בּראוֹתי את התלהבוּתוֹ העזה וּבשמעי את דבריו כּלפּידים, חשבתי שהוּא יסיים, כּאוֹתוֹ הגיבּוֹר הרוֹמאי: הבה נלכה! וכוּלם יקוּמוּ פּתאוֹם כּאיש אחד וילכוּ אחריו לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל, והנה סיים בּדברי תחנוּנים: תנוּ, יהוּדים, עשׂרים וחמש קוֹפּיקוֹת לחוֹדש לקוּפּת החוֹבבים! וכי בּשביל זה כּדאי להוֹציא כּל כּך הרבּה אבק־שׂריפה?”

ואמנם פּעוּטה ודלה היתה "חיבּת־ציוֹן בּראשיתה. בּין הקערוֹת שהעמידוּ על השוּלחן בּערב יוֹם־כּיפּוּר בּבית־המדרש לצרכי־צדקה שוֹנים נתוַספה רק קערה אחת “לעניה סוֹערה”…

והנה בּא אחד העם, אחד מחוֹבבי־ציוֹן הנאמנים, וגם הוּא קוֹרא “לא זוֹ הדרך”, כּלוֹמר, לא זאת היא חיבּת־ציוֹן, הנערצה בּפי ההמוֹן, וּמסתפּקת בּנתינת נדבה, אלא זוֹ שממלאה את כּל הלב, ולכן אמנם לא רבּים מסוּגלים לה, אלא יחידי־סגוּלה, “חבר כּוֹהנים”. רצה אחד העם להרים את חיבּת־ציוֹן עד לידי מדרגת אמוּנה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוּצק אל תוֹך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חיבּת־ציוֹן אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוֹכן החי לקח את לבבנוּ סגנוֹנוֹ המיוּחד. בּמה שנוֹגע לסגנוֹן בּחלק הפּרוֹזה לא היינוּ מפוּנקים כּלל, כּל אחד כּתב איך שהוּא, וּבלבד שהקוֹראים יבינוּ מדעתם איזה רעיוֹן צפוּן בּמה שכּתוּב. גם פרישמן, זה בּעל הסגנוֹן המצוּין, לא נמנע מכּתוֹב: “ופניו מלאים מרי, כּבית המרי”. לא כן אחד העם: כּל מלה שיצאה מעטוֹ הריהי אבן מהוּקצעה ומוּנחה יפה בּמקוֹמה ואי אפשר לשלפה ממקוֹמה וּלהחליפה בּאחרת.

וּבשנת תרכ"א הכניסני מ. קרישבסקי בּתוֹר חבר אל “אגוּדת בּני משה”², שלא האריכה ימים, כּמוֹ שאמר אחד העם בּמאמר “נסיוֹן שלא הצליח”. זה היה מוֹמנט של התרוֹממוּת הרוּח, שלא הרגשתי כּמוֹהוּ מעוֹדי. חשבתי אז את עצמי לבן־משה בּאמת ההוֹלך בּדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כּי אינני בּוֹדד, אלא שיש יחד עמי חבוּרה שלמה של אנשי־המעלה, שהם מפוּזרים כּנקוּדוֹת מאירוֹת בּתוֹך רחבי הגלוּת וּמצוּדתם פּרוּשׂה על כּל הענינים שהם שייכים לכלל ישׂראל.

החפץ לעלוֹת וּלהתישב בּארץ־ישׂראל גבר בּי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ולעבוֹד בּתוֹר איכּר מוֹפתי בּארץ־ישׂראל. לחבּר את האידיאה של חיבּת ציוֹן עם האידיאה של העבוֹדה לפי שיטת טוֹלסטוֹי. אני וּמ. קרישבסקי פּנינוּ אל ר' אשר, הוּא אחד העם, להשתדל ליסד מוֹשבה מוֹפתית מבּני־משה ושימַנה גם אוֹתי בּין המתנחלים. אך הוּא ענה, כּי הרעיוֹן הוּא אמנם יפה, אבל אין כּל אפשרוּת להוֹציאוֹ אל הפּוֹעל. בּלי ספק שהוּא חשב על דבר מחסוֹר הכּספים וּבזה אמנם נתן תעוּדת עניוּת לבני־משה. אמנם צריך להגיד האמת, כּי גם החוֹמר, כּלוֹמר: האנשים המתישבים, לא היוּ מסוּגלים כּלל להקדיש את חייהם לעבוֹדת האדמה הפּשוּטה, וּביחוּד בּמה שנוֹגע אלי – לסוֹפר הייתי איך שהוּא, אבל להיוֹת עוֹבד אדמה בּארץ־ישׂראל בּודאי שלא הייתי מוּכשר לעוֹלם. וכמדוּמני שגם רוֹב בּני־משה, בּמה שנוֹגע לחקלאוּת, לא היוּ טוֹבים ממני.

לעלוֹת לארץ־ישׂראל – המחשבה הזאת מילאה את כּל לבּי בּשנים האחרוֹנוֹת. מלבד הטעמים הכּלליים שגרמוּ לרעיוֹן חיבּת־ציוֹן להתפּשט בּעוֹלם ושמצאוּ להם הד גם בּקרב לבּי, היוּ לי עוֹד טעמים, הנוֹגעים לחיי הפּרטיים.

בּעבוֹדת ההוֹראה לא מצאתי קוֹרת־רוּח. שש־עשׂרה שנה עבדתי בּתלמוֹד־תוֹרה, כּארבּעת אלפים תלמידים לקחוּ מפּי לקח בּתנ"ך, מעט גמרא וּשׂפת עבר, וסוֹף סוֹף רק אחדים רכשוּ להם ידיעה מַספּקת בּשׂפה העברית וּבספרוּתה.

וּמי הוּא האָשם בּדבר? לא אשׂים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כּפי כּוֹחי וּבינתי לחבּב על תלמידי את הלימוּדים העבריים. אבל הרוּחוֹת הזרוֹת בּאוּ ועקרוּ את הנטיעוֹת שנטעתי, שׂפת המדינה הנשמעת בּבּית וּבחוּץ ושיש לה ספרוּת רחבה ועשירה ושנוֹתנת תקוה למצוֹא ממנה פּרנסה, – גוֹברת על השׂפה הלאוּמית שלנוּ וּמגרשת אוֹתה מן הלב, בּלי להשאיר בּשבילה גם פּינה צרה.

לפנים חשבתי כּי המלמדים הבּוּרים אשמים בּדבר, ששׂפת עֵבר נשכּחת, אבל עכשיו נוֹכחתי, כּי גם הפּדגוֹגים היוֹתר מוֹדרניים לא הצליחוּ הרבּה. שׂפת המדינה עם שרשיה הרבּים והחזקים אינה משאירה יניקה, המַספּקת לנטיעה הרכּה, לשׂפתנוּ העלוּבה.

אלכה לי אל ארץ־ישׂראל, גמרתי בּלבּי, שם אראה את אוּמתי כּלוּלה בּהדרת שׂיבה וכוֹח עלוּמים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שׂפתה.

ורעי, אהוּבי, נתנוּ לי האפשרוּת להוֹציא את מחשבתי לפעוּלה, תמכוּ בּידי כּדי פּרנסתי, עד שאמצע לי עבוֹדה…

קחוּ ממני בּרכה, חביבי, החיים והמתים, בּכל מקוֹם שהנכם שם תלוה אתכם בּרכתי החמה בּעד החסד שעשׂיתם עמדי.

רעיתי לא היתה שׂבעת רצוֹן מנסיעה זוֹ. היא אמנם ידעה שבּארץ־ישׂראל גם העזים אוֹכלים חרוּבים… אלא, לפי דבריה, לא כּדאי בּשביל אכילה זוֹ לנסוֹע כּל כּך רחוֹק. ואלא מַאי – קברי אבוֹת? יש לה די קברי אבוֹת בּעיירה הסמוּכה למקוֹמנוּ. וּביחוּד הִרבּה אחד, חבר ילדוּתי, לגַנוֹת בּעיניה אוֹתי ואת ארץ־ישׂראל. – התשמעי? – קחי ממנוּ גט פּיטוּרין ויסע לכל הרוּחוֹת, ולמה לך להיענוֹת בּעֵטיוֹ של המשוּגע הזה? כּכה דיבּר חברי בּאזני אשתי לא פּעם ולא שתים. וּמי יוֹדע אם לא היתה הוֹלכת בּעצתוֹ, לוּלא מיהרתי להגיד לה, כּי בּין כּך לא תוּכל להפּטר ממני, כּי אין שוֹטה מגרש…

אשתי שמעה ותאָנח. היא קיבּלה עליה את הדין.

מוּכן הייתי לנסוֹע מיד לפני ראש־השנה. שלם הייתי בּגוּפי, בּממוֹני וּבפּספּוֹרטי, שבּלעדיו אי אפשר בּרוּסיה גם ללכת לבית־המרחץ, וּמכּל שכּן לנסוֹע לחוּץ־לארץ. אבל בּשביל חג משפּחה נתעכּבתי עד אחר חג הסוּכּוֹת. בּן חוֹרגי היה צריך להכּנס לחוּפּה בּראש־חוֹדש חשוָן. אמנם לדידי אפשר היה לסמוֹך על הצעירים, שיבנוּ להם בּית בּישׂראל גם בּלי השתתפוּתנוּ, אבל איך שוֹללין מאֵם, אשה פּשוּטה וּתמימה, את העוֹנג הזה להכניס את בּנה לחוּפּה? בּדברים כּאלה אין מקילין גם בּהפסד מרוּבּה, והחוֹטא מקבּל עוֹנש גדוֹל מנשׂוֹא, תוֹכחה שאינה פּוֹסקת ותרעוֹמת שאין לה סוֹף, וּבפרט אחרי שהיא לא בּרצוֹנה עוֹזבת את הארץ שנוֹלדה בּה.

השתדלתי, אמנם, שהחתוּנה תהיה בּין יוֹם כּיפּוּר לסוּכּוֹת, אבל המחוּתנת הוֹכיחה בּראָיוֹת בּרוּרוֹת, שאין כּל אפשרוּת להכין את בּגדה החדש עד אחר חג הסוּכּוֹת, והיא בּרוּך השם איננה סַנדלרית, שתוֹביל את בּתה לחוּפּתה בּלבוּש ישן…

והסיבּה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבּה, הרבּה מאד.

והנה פּתאוֹם קמה השביתה הגדוֹלה של העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל.

פּתאוֹם עמד העוֹרק המדיני היוֹתר חשוּב מהתנוֹעע, וכל ה“גוּבֶּרניה”¹ לבשה חרדה.

ארץ רוּסיה הגדוֹלה התנוֹדדה וּמנהיגיה נבוֹכוּ.

ואנחנו הרגשנוּ, כּי על לוֹע הר־שׂריפה אנוּ יוֹשבים, כּי עוֹד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפּוֹצצוּ.

על יד המערכת של העתוֹן המקוֹמי הליבּרלי היוּ תמיד עוֹמדוֹת חבוּרוֹת חבוּרוֹת וּמחכּוֹת עד שיעשׂוּ העתקוֹת מהטלגרמוֹת בּמכוֹנת הכּתיבה, כּי גם פּוֹעלי הדפוּס שבתוּ אז.

מה יהיה גוֹרלנוּ – איש לא חשב. כּוּלנוּ היינוּ שקוּעים בּשאלת המדינה.

וּפוֹעלי מסילת־הבּרזל היוּ לגיבּוֹרי היוֹם. אחדים אמנם נתפּסוּ ונאסרוּ בּבית־הסוֹהר. בּכל זאת הרגישוּ הפּוֹעלים, כּי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וּשהתחילוּ מוֹכרי צרכי אוֹכל נפש להרים את השער, פּנה הקהל אל הסתדרוּת הפּוֹעלים ותיכף וּמיד קצבה היא את המחירים ונתנה פּקוּדה, שלא יעיזוּ לקבּל יוֹתר מהמחיר שקצבוּ הם. והמוֹכרים נענוּ להם ויעזבוּ את טרפּם מפּיהם.

סוֹאנים היוּ החיים בּימים ההם. בּרוּסיה, שבּדוֹחק היה מוּתר לשני אנשים ללכת יחד בּרחוֹב, ועין השוֹטר היתה זוֹעמת על שאין נוֹטלין רשוּת גם לאסיפה של בּרכּת המזוֹן – בּארץ זוֹ התחילוּ פּתאוֹם מתאספים חבוּרוֹת חבוּרוֹת ודנין יחד על חדשוֹת פּוֹליטיוֹת.

היוֹם נגדעה הזרוֹע החזקה. השוֹטר עוֹמד נדהם, חרבּוֹ סרוּחה כּסמרטוּט, כּמוֹ אין בּה כּדי לפצוֹע.

ואוּלם יחד עם השׂמחה של החירוּת הרגשנוּ, כּי מצבנוּ כּיהוּדים צריך שמירה מעוּלה. בּאיזה מקוֹמוֹת היוּ פּוֹגרוֹמים, וּמי יוֹדע אם לא יהיה פּוֹגרוֹם גם פּה? החירוּת היא חירוּת וּפּוֹגרוֹם הוּא פּוֹגרוֹם. הם אינם כּלל תַרתי דסַתרי²…

הצעירים החליטוּ להזדיין, ורבּים, גם מי שאינם צעירים, היוּ עמהם בּעצה אחת. התחילוּ לאסוֹף נדבוֹת ולקנוֹת נשק להצפּין לעת הצוֹרך. בּשביל זאת נתאספוּ גם בּעלי־הבּתים החשוּבים ונתנוּ סכוּמי כּסף הגוּנים לקוּפּת ההגנה. ורק מעטים היוּ שהתנגדוּ לדבר הזה.

אנכי אמנם הייתי רוֹצה לעזוֹב את החירוּת הרוּסית והפּוֹגרוֹמים ולעלוֹת לארץ־ישׂראל, אבל רכּבת לא היתה לנסוֹע בּה. מכּירי ל. היה משתדל להוֹכיח לי, כּי עכשיו אין עוֹד כּל חשבּוֹן ללכת לארץ־ישׂראל. כּי עוֹד מעט ותהיה “ארץ־ישׂראל” בּתוֹך רוּסיה, וכל היהוּדים יאכלוּ מטוּבה יחד עם כּל העמים, וּכבר הגיע הקץ לציוֹנוּת, כּי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פּראית?..

אנכי אמנם גם כּן הייתי מאמין בּעת ההיא שתוֹר החוֹפש הגיע לרוּסיה, וּכאוֹפּטימי גמוּר הייתי נכוֹן לחשוֹב, שמעתה אין צוֹרך לפחד עוֹד מפּני פּוֹגרוֹם, כּי איך אפשר שאלה שיצאוּ מעבדוּת לחירוּת יתנפּלוּ על היהוּדים שסבלוּ יחד עמהם? הלא זהוּ נגד ההגיוֹן. ואף על פּי כן הייתי נכוֹן לצאת מרוּסיה וּלהמיר את חירוּתה בּפּראוּת של תוּרכּיה וּבמחשבה כּבר תקעתי את דירתי שם בּארץ־ישׂראל.

והנה בּא היוֹם השלישי, יוֹם 17 אוֹקטוֹבּר!

המַניפֶסט³ של הקיסר על נתינת הקוֹנסטיטוּציה⁴, מילא את כּל האויר. פּתאוֹם התרוֹממוּ הרוּחוֹת וּלעיני הדמיוֹן נצטייר העתיד בּצבע כּל כּך מזהיר. “יוֹשבי בּארץ צלמות אוֹר נגה עליהם”.

אמנם, זה כּבר חיכּוּ לאיזוֹ תמוּרה, אבל כּשהיא בּאה, הפתיעה את הלבבוֹת ונסכה עליהם רוּח שיכּרוֹן. החוּצוֹת היוּ מכוּסים בּגלי פּרוֹקלמַציוֹת, שמלפנים היוּ אסוּרוֹת בּאיסוּר חמוּר. עכשיו הכּל נקרא בּפוּמבּי; אין צוֹרך עוֹד להתחבּא. את האמת אני צריך להגיד, כּי השׂמחה היתה ניכּרת רק אצל היהוּדים. גם בּעיר המלוּכה עצמה לא נראתה כּל שׂמחה מצד העם לרגל התמוּרה, ומכּל שכּן בּמקוֹמי, בּעיר שרוּבּה פּקידים. שׂמחוּ מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליבּרלים, אבל שׂמחתם היתה דלה מאד, ואוּלי היוּ עוֹד מפקפּקים אם כּדאי לשׂמוֹח. אבל אצלנוּ היהוּדים היתה השׂמחה שלמה וסוֹאנת. אמנם סבלנוּ הרבּה מאד בּימים האחרוֹנים. המלחמה עם יאפּן לקחה ממנוּ אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’אנדארמריה!.. והלב הדוה היה נכוֹן להאמין בּכל נחמת שוא, בּכל צל של ישוּעה.

בּשעה האחת־עשׂרה מיהרוּ היהוּדים הצעירים (בּיניהם היוּ אוּלי אחדים מהרוּסים) אל שׂר הפּלך לדרוֹש ממנוּ, כּי יוֹציא לחפשי את האסירים בּעד עווֹנוֹת מדיניים.

בּבוֹאם לפני הבּית מצאוּ, כּי גדוּד קוֹזאקים עוֹמד שם. אחד מהדבּרנים פּנה אל הקוֹזאקים בּדרשה על דבר העריצוּת והחוֹפש. הקוֹזאקים שמעוּ דוּמם בּפנים זוֹעפים, ואחד אמר בּבוּז: דבּר, כּכל אשר תחפּוֹץ, מאתנוּ אין שוֹמע לך.

שׂר הפּלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוֹציא לחפשי את אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדתוֹ. ואוּלם אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדת הז’אנדארמריה אין לוֹ רשוּת לשחרר.

וימהרוּ כּוּלם אל בּית־האסוּרים. גברת אחת, אשה עסקנית בּין היהוּדים, וּביוֹתר בּין הגוֹיים, עמדה בּעגלה וּבידה דגל אדוֹם גדוֹל, ואחריהם נמשכוּ המוֹן אדם רב.

הגיעה התהלוּכה עד בּית־האסוּרים, והנה נפתחוּ אחרי איזה רגעים דלתוֹת השער וההמוֹן נדחק אל תוֹכוֹ. יש אוֹמרים, כּי זה נעשׂה בּכוָנה מצד הפּקידוּת.

פּתאוֹם והנה שׂר השוֹטרים וּגדוּד קוֹזאקים בּאוּ, כּרגע התיצבוּ בּשוּרה, ושׂר השוֹטרים הוֹציא מפּיו את המלה: “הכּוּ!” והקוֹזאקים התנפּלו על ההמוֹן ויכּוּ כּמנהגם. הכּו נשים, ילדים, רמסוּ בּרפש, חָבלוּ וּפצעוּ.

השמוּעה בּאה לעיר והאינטליגנציה הרוּסית, ו. קוֹרוֹלנקוֹ ועוֹרך העתוֹן המקוֹמי ועוֹד, מיהרוּ אל “שׂדה המלחמה”.

ההמוֹן, כּמוּבן, תיכף נתפּזר, ושׂר השוֹטרים שב בּמרכּבתוֹ העירה; העוֹרך פּגשהוּ ויקרא אליו בּלעג: “הנני מברך את האדוֹן לנצחוֹנוֹ”.

המאוֹרע הזה הרעיל את כּוֹס שׂמחתנוּ.

וּבכל זאת קיוינוּ, כּי המאוֹרע הזה לא ישָנה. כּי איך אפשר?..

הפּקידים שעשׂוּ לא כּדין בּודאי יענשוּ תיכף. הליבּרלים הרוּסים התאספוּ והוֹציאוּ מחאה עזה נגד שׂר השוֹטרים ונגד שׂר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לוִיטֶה שבּעֶטיוֹ ניתנה הקוֹנסטיטוּציה. וּבזה שבנוּ למנוּחתנוּ ותקותנוּ.

הכריזוּ כּי לכבוֹד הקוֹנסטיטוּציה יהיה מיטינג¹ בּבית התיאַטרוֹן, שלוֹשה ימים, מפּני שאין מקוֹם בּפעם אחת בּבּית לכל ההמוֹן הרב.

השׂגתי כּרטיס וּבשעה הששית הלכתי אל התיאטרוֹן.

והנה כּל הכּכּר הגדוֹלה שלפני התיאטרוֹן מלאה אדם. נאספוּ כּשלוֹשת אלפי איש מהפּוֹעלים העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל ועוֹד המוֹן גדוֹל מאד, כּשבעת אוֹ שמוֹנת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוֹזטרה וקרא בּקוֹל רם:

– חברים!

– אַנטוֹן, יחי אנטוֹן! – נשמע כּקוֹל רעם מפּיוֹת הפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל.

הכּרתי את אנטוֹן זה, הנהוּ מכּירי. איש צעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. הפּוֹעלים הסַבּוּ את שמוֹ לאנטוֹן. אנכי ידעתיו כּתלמיד הגימנסיה מהמחלקה השביעית, בּעל כּשרוֹנוֹת פּחוֹת מבּינוֹניים. מאיזוֹ סיבּה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כּך עמד בּבּחינה וקיבּל תעוּדת בּגרוּת, אך לאוּניברסיטה לא נתקבּל ונסע לחוּץ־לארץ. וּמשם שב ונתפּס על הגבוּל עם איזה ספר אסוּר והוּשב בּוַרשה בּבית־האסוּרים וישב כּחצי שנה; ואחר כּך שמעתי שהוּא דוֹרש בּתוֹרה הסוֹציאלית, אף על פּי שהוּא היה בּן עשירים וגם נשׂא אשה עשירה. והליצנים היוּ מלגלגים עליו על שהוּא מכּה בּאגרוֹפוֹ על לבּוֹ וקוֹרא: אנחנו הפּרוֹליטאריים!

עכשיו נוֹדע לי, כּי הוּא אִרגן את פּוֹעלי מסילת־הבּרזל ונחשב להם לראש.

והנה הוּא התחיל לדבּר; וּבכּכּר היה פּתאוֹם שקט גמוּר. כּוּלם עמדוּ מחרישים וּמשתוֹממים.

והוּא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעוֹלם לא עלה על דעתי, כּי לאיש זה יש איזה כּשרוֹן, ועל כּן השתוֹממתי בּראוֹתי, כּי בּדברים אחדים הכניע את כּל הציבּוּר הגדוֹל. כּזרם אֶלקטרי עבר ממנוּ אל כּל אלפי הנפשוֹת העוֹמדוֹת על הכּכּר. הרגש הלוֹהט שבּקרבּוֹ הלהיב את השוֹמעים בּלי גבוּל. ניכּר היה שהדבּרן המצוּין הזה נוֹצר לכתחילה להיוֹת לראֹש, וּבתוֹך קהל גדוֹל הוּא מרגיש את עצמוֹ כּמוֹ דג בּמים.

קוֹלוֹ היה צרוּד מעט, מפּני שזה ג' ימים לא פּסק לדרוֹש בּמקוֹמוֹת רבּים. ודרש גם עתה בּמשך שתי שעוֹת, וכל הגה שיצא מפּיו היה דוֹמה לפטיש ההוֹלם וּמפוֹצץ סלעים.

בּאמצע הדרשה עבר בּרחוֹב גדוּד קוֹזאקים. חרדה גדוֹלה לבשה אז חלק גדוֹל מהנאספים.

המאוֹרע שאירע היוֹם לא נמחָה כּליל מהלב, אך א. בּרעם קוֹלוֹ קרא: מוּגי־לב! הגיע הזמן שתסירוּ את הפּחד מתוֹככם! כּל אחד יעמוֹד בּמקוֹמוֹ הכן, הפּוֹעלים יסוֹבּוּ את ההמוֹן וישמרוּ עליו מבּחוּץ. היוּ כּוּלם גיבּוֹרים, היוּ חזקים – ואז תנַצחוּ! בּרשתוֹ זוֹ נגע גם בּשאלת היהוּדים.

“ידעתי, כּי ימָצאוּ אנשים רעים שיגידוּ: הנה “ז’יד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כּי הוּא רוֹצה למשוֹל בּכם. חברים, הנה אתם יוֹדעים אוֹתי זה שלוֹש שנים, אתם יוֹדעים, כּי טהוֹרה וּנקיה היתה עבוֹדתי מכּל שמץ פּניה. בּמסירוּת נפש עבדתי אך בּשביל טוֹבתכם. הגידוּ נא בּפני הקהל הזה, האמת אדבּר אוֹ לא?”

– אמת! – נשמע קוֹל רעם מפּיוֹת אלפי נפשוֹת.

– והנה עכשיו הגיעה לאזנַי שמוּעה – הוֹסיף הנוֹאם – כּי שׂוֹנאינוּ מתעתדים לעשׂוֹת פּוֹגרוֹם בּיהוּדים. רוֹצים הם בּזה להכּוֹת אתכם בּסַנורים, שלא תראוּ את אוֹיבכם האמיתי, ותשפּכוּ את חמַתכם על אנשים נקיים וּשלוים. התגינוּ עליהם, חברים?

– נָגן! – נשמע עוֹד הפּעם קוֹל גדוֹל.

גדוֹל היה המעמד הזה. עד עוֹלם לא אשכּחהוּ. גאוה לאוּמית לבשתני, בּראוֹתי כּי לא פּסוּ ענקים מתוֹך ישׂראל.

אחריו דרשוּ שני נוֹצרים, והסוֹפר החביב והנלבּב קוֹרוֹלנקוֹ בּיניהם. הוּא דיבּר יפה, אבל בּמה נחשבוּ דבריו החמים נגד זרמי הלַבּה שהריק מפּיו הנוֹאם היהוּדי?

אחריהם דרשוּ עוֹד יהוּדים רבּים, רבּים יוֹתר מדי, כּי כּבר התפּרדו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כּיתוֹת, וראש כּל כּיתה היה צריך לדבּר וּלהציע את ה"פּלָטפוֹרמה² של כּיתתוֹ. והנני מגיד את האמת, כּי הם קלקלוּ את כּל הרוֹשם, שעשׂתה עלי האסיפה המצוּינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפּק, אם יש ממש בּכל החוֹפש הזה. אילוּ היוּ רוֹב הדבּרנים רוּסים והיהוּדים נלוים אליהם כּסניף קטן, כּי אז ראיתי שיש לקוֹנסטיטוּציה יסוֹדוֹת בּריאים, שאפשר לסמוֹך עליהם. אבל אחרי שרוֹב המדבּרים הם יהוּדים ורוֹב השׂמחים הם עוֹד הפּעם יהוּדים, והעם הרוּסי ישן שינה עמוּקה, אין כּל יסוֹד לקוֹנסטיטוּציה זוֹ. אז עלה על לבּי לחשוֹד גם בּליבּרלים הרוּסים, אוּלי גם הם סוֹף סוֹף יקנאוּ בּיהוּדים, על שהם עוֹמדים בּראש התנוּעה ויקראוּ: “האחד בּא לגור וישפּוֹט שפוֹט?”

וּכששבתי מתוֹך האסיפה הגיעתני השמוּעה, כּי בּאוֹדיסה פּוֹגרוֹם… וּלמחרת, בּיוֹם הרביעי, בּאוּ שמוּעוֹת ממקוֹמוֹת רבּים, שהיוּ שם פּוֹגרוֹמים נוֹראים. ושגם בּעיר רוֹמני היה פּוֹגרוֹם, ורעי ר' פּינחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוּכּה וּביתוֹ הוּצת בּאש, וּכשבּיקש לצאת השליכוּהוּ השוֹדדים אל תוֹך המדוּרה ונשׂרף.

מהשמוּעה הזאת הייתי איזה זמן כּמוֹ משוּגע. הרגשתי, כּי אני, חברי, כּל עם ישׂראל מוּקפים שוֹדדים ורוֹצחים ואין מנוֹס.

הרכּבת אמנם התחילה כּבר לעשׂוֹת את דרכּה, אבל לא יכוֹלתי לנסוֹע תיכף, מפּני שאז הייתי צריך לשבת בּאוֹדסה וּלהמתין לאניה כּמעט שבוּע ימים, והשמוּעוֹת שבּאוּ מאוֹדיסה היוּ גם כּן נוֹראוֹת.

וּמה יהיה בּעיר הזאת? – שאל איש את רעהוּ. – היהיה פּוֹגרוֹם גם בּעיר זוֹ אוֹ לא? הלכוּ שתדלנים מהרוּסים אל שׂר הפּלך לדרוֹש (אז היה עוֹד המנהג: לדרוֹש), כּי ישמוֹר על העדרים, והוּא ענה, כּי אף על פּי שהיהוּדים הראוּ נגדוֹ עזוּת, בּכל זאת לא יתן לעשׂוֹת בּהם פּוֹגרוֹם. כּך הבטיח, אבל אפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ? בּכמה מקוֹמוֹת הבטיחוּ וּבכל זאת היוּ אחר כּך פּוֹגרוֹמים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנוּ את יהבנוּ. היינוּ בּטוּחים, כּי הצעירים שלנוּ יתיצבוּ נגד החוּליגָנים ויפיצוּם.

החשבּוֹן היה פּשוּט: החוּליגנים הם גיבּוֹרים בּשעה שאין פּחד לנגד עיניהם. יכוֹלים הם להתנפּל בּקרדוּמוֹת על אלה שאין להם כּל הגנה, אבל כּשידעוּ שיש סכּנה בּדבר לנפשם, כּי אפשר שגם אוֹתם ימצא כּדוּר־מות, אז תיכף יעזבוּ את שׂדה המלחמה.

וּבאוֹתוֹ זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמוּעה, כּי הפּוֹרעים גם הם מסתדרים וכי בּאוּ ריקים וּפוֹחזים מוּמחים לסדר את הפּוֹגרוֹם.

ההגנה העצמית קבעה שמירה בּרחוֹבוֹת.

בּלילה התהלך נוֹטר־מגן אחד. איזה חייל התנפּל עליו והנוֹטר ירה בּוֹ ויפצעהוּ פּצע קל, אז התנפּלוּ קוֹזאקים על הנוֹטר ויכּוּהוּ מכּוֹת אכזריוֹת ויפצעוּהוּ פּצעים אנוּשים עד כּי הסתתרה בּינתוֹ.

נשמע, כּי פּה ושם הכּוּ עוֹד יהוּדים אחדים. כּל אלה היוּ אוֹתוֹת, כּי פּוֹגרוֹם קרוֹב לבוֹא.

לטוֹב יזָכר שם החסיד שבּאוּמוֹת הסוֹפר ו. קוֹרוֹלנקוֹ, שהגן על היהוּדים בּמסירות נפש. כּמדוּמה שהקוֹראים לא יתרעמוּ עלי, אם ארשוֹם פּה קוים אחדים מתכוּנת נפשוֹ. בּן הוּא לאב קוֹזאק וּלאֵם פּוֹלנית. כּמוֹ הקוֹזאקים כּן הפּוֹלנים סבלוּ מיָדה הקשה של ממשלת מוֹסקבה. הקוֹזאקים בּני ערבוֹת אוּקראינה היוּ בּתחילה חפשים ואחר כּך נהפּכוּ לעבדים נרצעים, והפּוֹלנים, שהיתה להם ממשלה גדוֹלה, נהפּכוּ בּתוֹך ארצם למשוֹללי זכוּיוֹת, וקוֹרוֹלנקוֹ עוֹד בּימי ילדוּתוֹ הרגיש שׂנאה לעריצוּת וחיבּה לאנוֹשוּת בּכלל. וּבאהבתוֹ את האנוֹשוּת לא הוֹציא מן הכּלל את היהוּדים. חיבּתוֹ ליהוּדים איננה נוֹבעת מרחמנוּת, כּמוֹ שאנוּ מוֹצאים אצל אחדים מאוֹהבי ישׂראל, שאהבתם היא צעקנית וּבה נסתר רגש של בּוּז, אלא הוּא פּשוּט אוֹהב את היהוּדי מפּני שהוּא אדם, ויש לוֹ, לדעתוֹ, הזכוּת לחיוֹת כּכל האדם.

הוּא למד בּגימנסיה בּז’יטוֹמיר ויתחבּר גם עם היהוּדים ולמד מהם גם לדבּר אידית.

פּעם אחת הייתי בּביתוֹ, בּבוֹאי לשבת בּפּוֹלטבה, והוּא סיפּר לי אז, כּי בּלכתוֹ בּחוּצוֹת מוֹסקבה, פּגשהוּ יהוּדי אחד זקן וישאלהוּ בּאידית: איפה דר הרב? הזקן, כּפי הנראה, טעה וחשבוֹ ליהוּדי. קוֹרוֹלנקוֹ ענהוּ בּרוּסית: אני איני יהוּדי וּלצערי איני יוֹדע איפה דר הרב. הזקן הניע בּראשוֹ ויאמר בּאנחה: אכן, כּן המה צעירינוּ: בּבוֹאם למוֹסקבה מתנכּרים הם לעמם ואוֹמרים על עצמם שאינם יהוּדים…

קוֹרוֹלנקוֹ הקדיש את כּשרוֹנוֹ הגדוֹל ללחוֹם נגד העריצוּת וּלהגן על העלוּבים רצוּצי המשפּט. נפשוֹ הטהוֹרה אינה יכוֹלה לשׂאת את העוול הנעשׂה למי שהוּא, בּין נכרי וּבין יהוּדי.

בּסיפּוּריו וּבמאמריו בּוֹלטת תמיד אהבתוֹ לאדם, אהבה חמה ועדינה, וסגנוֹנוֹ גם הוּא מצוּין, אין כּמוֹהוּ שוֹמר את המידה, שׂוֹנא הוּא את העוֹקצים הדוֹקרים כּקוֹצים וּמתרחק מכּל התרגשוּת יתירה. צבעיו הם כּוּלם עדינים ורכּים ויחד עם זה עוֹשים רוֹשם חזק מאד. לא לחינם שׂוֹנאים אוֹתוֹ אלה המחזיקים בּממשלת החוֹשך. כּי הוּא אמנם אוֹיבם היוֹתר מסוּכּן. לא בּקרדוּמוֹת ולא בּמַפּצים הוּא נוֹתץ את מבצרם, אלא בּלשוֹן רכּה משמן.

ידוּע, שהוּא, כּרוֹב הסוֹפרים הישרים, נתפּשׂ ונאסר ואחר כּן נשלח לגלוּת סיבּיר ושהה שם שתי שנים, שם עבד בּמלאכת הסַנדלרוּת. הציוּרים שכּתב מערבוֹת סיבּיר מלאים תוּגה עמוּקה, המוֹשכת את הלב וּמחממת את הנשמה.

קוֹרוֹלנקוֹ עמל בּכל כּוֹחוֹ לדבּר על לב ה“חוּליגנים”, שלא ישלחוּ יד בּיהוּדים. על כּכּר השוּק בּמקוֹם שהיוּ האיכּרים וּשׂכירי היוֹם נאספים, שם התהלך קוֹרוֹלנקוֹ מן הבּוֹקר עד זמן מאוּחר בּלילה ולא חדל מהטיף מוּסר וּממשוֹך את לב העם בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת על דבר החרפּה הגדוֹלה של עשׂית פּוֹגרוֹם.

סיפּרוּ כּי נמצאוּ כּאלה שבּיקשוּ להמית אוֹתוֹ, לבל יהיה למכשוֹל. וּכשראוּ זאת הליבּרלים הרוּסים, השתדלוּ גם הם להראוֹת את ליבּרליוּתם וילכוּ גם הם לדבּר אל העם ולהניאם מפּרעוֹת. וּבכל זאת הפּחד מפּני פּוֹגרוֹם הלך וחזק.

בּליל השבּת ישבתי אצל אחד ממכּרי, שבּביתוֹ היתה תחנה לפלוּגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דיבּרוּ, שׂחקוּ שׂחוֹק מעוּשׂה. והנה פּתאוֹם נכנס הנוֹטר חיור, מעיניו נראה פּחד, אף על פּי שהשתדל להיראוֹת כּמו שוֹקט הוּא. בּלחש וּרעדה הגיד, כּי הפּוֹגרוֹם התחיל.

–בּשוּרה! – קרא ראש הפּלוּגה, צעיר תלמיד־חכם, בּהטעמה חזקה ממש כּראש צבא.

והנה כּוּלם מיהרוּ לעמוֹד בּשוּרה. פּני כּוּלם חורוּ וידיהם רעדוּ. אכן בּטוּח אני, כּי כּוּלם היוּ נכוֹנים ללכת וליהרג בּעד עמם; אבל בּכל זאת הפּחד הטבעי מפּני המות, ואוּלי גם השׂנאה המוּטבּעה בּנפש היהוּדי לשפיכוּת דמים, העיקוּ על נפשם מאד.

וּמי המה אלה הלוֹחמים? ילדים בּני שבע־עשׂרה, שעוֹד צריכים לבלוֹת זמנם בּמשׂחקי ילדוּת, המה קיבּלו על עצמם את העוֹל של בּעלי מלחמה, להרוֹג וליהרג!

הרגשתי כּי לבּי מתפּקע מגוֹדל הצער וּמהכּאב. רבּוֹנוֹ של עוֹלם! בּשביל מה ולמה כּל הצרוֹת האלה? מה אתה חפץ מיהוּדיך? הם יצאוּ, ואני מיהרתי ללכת אל בּני בּיתי. מצאתי אוֹתם יוֹשבים בּחרדת מות. אחד בּא אליהם והגיד כּי בּאיזה מקוֹם שברוּ חלוֹנוֹת. וּבני בּיתי חשבוּ כּי אנכי כּבר נהרגתי שם.

וּכשראוּ אוֹתי נפלוּ עלי בּחיבּוּק ונישוּק, וכוּלנוּ בּכינוּ. עוֹד מעט ונשמע קוֹל יריוֹת.

חפצתי ללכת אל המקוֹם ששם היריוֹת נשמעוֹת ולראוֹת מה שם. אבל בּני בּיתי הרימוּ קוֹל בּכיה וגדרוּ בּעדי את הדלת. נשארתי על מקוֹמי, אבל בּשבתנוּ בּבּית עוֹד גדל הפּחד שבעתים. וּמלבד זאת לשבת על מקוֹם אחד וּלהמתין עד שיבוֹאוּ הרוֹצחים כּל כּך קשה.

אוּלם מהרה בּא אלינוּ איש מהמערכה וסיפּר לנוּ, כּי פּלוּגה אחת מההגנה העצמית פּגעה בּפלוּגה שניה, ואחרי שהיה החוֹשך גדוֹל חשבוּ אלה את אלה לפוֹרעים ועל כּן ציוה ראש הפּלוּגה לירוֹת, כּמוּבן בּאויר, להפחיד, וּכמוֹ כן נצטוָה הגדוּד שכּנגדוֹ, אבל תיכף הרגישוּ זה בּזה, והיריוֹת חדלוּ.

ממחרת דנוּ על דבר המאוֹרע הזה. הליבּרלים הרוּסים קצפוּ מאד על היהוּדים שהם מעוֹררים מהוּמוֹת, וקרוֹב יוֹתר להאמין, כּי מנהגה של ההגנה העצמית יגרוֹם לפּוֹגרוֹם, כּי הרוּחוֹת התרגשוּ לרגל המאוֹרע הזה.

ולא ידעוּ ולא רצוּ לדעת, הליבּרלים ההם, כּי אין לדרוֹש מנוֹער שידעוּ טכסיסי מלחמה. ואין כּל פּלא אם יבוֹאוּ לידי מכשוֹלים גדוֹלים. ולוּ בּאמת היוּ ליבּרלים כּי אז היוּ הם צריכים לעמוֹד בּראש המגינים.

הגנוּ גם אחינוּ הזקנים. ואמנם המצב הבּלתי נוֹרמַלי הביא לידי זה, שבּני הנעוּרים החלוּ לחשוֹב, כּי קיוּם האוּמה תלוּי רק בּרצוֹנם, כּי הם המגינים ואם הם גוֹזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעוּ את דעתם, כּי יעשׂוּ הערכה על כּל יוֹשבי העיר, שיתנוּ כּסף לקוּפּת ההגנה, וּמי שלא ירצה לתת, יקחוּ ממנוּ בּאוֹנס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזילה, שניתן לה שם חדש “אֶכּספּרוֹפּריאַציה”, שבּעֶטיה נפלוּ חללים רבּים ונהרסוּ ממצבם אלפים.

סוֹף דבר היה, כּי התגבּר פּחד היהוּדים כּפלים: פּחד מפּני הפּוֹרעים הנוֹצרים וּפחד מפּני הצעירים היהוּדים, שבּאוּ גם הם למשוֹל בּעריצוּת בּעם עני ואביוֹן.

אינני יוֹדע בּבירוּר מה גרם לזה – אם היריוֹת שירוּ היהוּדים זה בּזה בּלילה אוֹ השמוּעוֹת על דבר הצלחת עוֹשׂי הפּוֹגרוֹמים בּקהילוֹת רבּוֹת – אבל איך שיהיה, ההתרגשוּת חָזקה מאד בּיוֹם השבּת, והפּחד מפּני הפּוֹגרוֹם התגבּר.

מרגע לרגע הלך הפּחד הלוֹך וגדוֹל.

קבוּצוֹת של ריקים וּפוֹחזים עמדוּ בּשוּק, וּכמוֹ הכינוּ את עצמם להתנפּל. קוֹרוֹלנקוֹ וחבריו הוֹסיפוּ בּאֶנרגיה כּפוּלה להשקיט את הפּוֹחזים, והיהוּדים היוּ שרוּיים בּפחד.

אנכי לא יכוֹלתי לשבת בּביתי ואתהלך בּחוּץ. כּשאמרתי לשוּב פּגשני צעיר רוּסי וישאלני: – היהוּדי אתה?

– ולמה אתה שוֹאלני כּזאת? – שאלתי אנכי.

– יוֹתר טוֹב שלא תתהלך פּה. קבוּצוֹת ריקים וּפוֹחזים עוֹמדים פּה ושם והם, כּפי הנראה, מחכּים עד שימצאוּ שעת־הכּוֹשר להתגָרוֹת בּאיזה עברי.

– וּמי אתה, אדוֹני?

– חבר להגנה העצמית.

בּירכתיו ואבוֹא הבּיתה. שם נוֹעצנוּ יחד לעקוֹר את דירתנוּ וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוּק. הלבּשנוּ את הילדים ונלך. בּרחוֹב אמרה לי אשתי, כּי רגליה מעדוּ ואינה יכוֹלה ללכת והיא בּאמת חָורה מאד. ואנכי כּשיצאתי מהשער פּגשתי בּריקים אחדים מהרוּסים. אחד מהם שׂם את ידוֹ על כּתפי ויאמר:

– הז’יד הזה יתן “מַגָריטש” (מתנה).

מוּבן מאליו, כּי הנשמה “נסתתרה כּרגע בּעקבי”. חשבתי כּי רגע מוֹתי בּא.

– זקן הוּא, – אמר הפּוֹחז השני, – הנַח אוֹתוֹ.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנוּ עוֹד מעט ואשתי אמרה לי, כּי אינה יכוֹלה עוֹד ללכת. הבּטתי אליה והנה היא חָורה כּמת. לקחתי מהר עגלה ואוֹשיב אוֹתה עם הילדים הקטנים ויסעוּ, ואנכי בּלכתי בּרגל כּשקרבתי אל הכּכּר שמשם יוֹרדים אל חלק העיר שבּשפלה, פּגשתי בּשני נוֹצרים, לפי הנראה, בּסוּמים בּמידה הגוּנה, חָלקתי להם כּבוֹד ואט הצדה.

– יהוּדי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שׂמתי את עצמי כּלא שוֹמע ואלך הלאה. ולבּי מפעם בּחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוֹצרי.

לא חפצתי להראוֹת בּפניו את מוֹרך לבּי ואקרב אליו.

– הא לך יד, – אמר הנוֹצרי – אל תירא. אנחנו מהפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל. עד נטף דמנוּ האחרוֹן נגן על היהוּדים.

נתתי לוֹ בּרכּת תוֹדה ונפרדתי ממנוּ בּשלוֹם.

בּאתי את בּית ידיד א. חייקין, שם היוּ עוֹד אחדים ממַכּירינוּ עם בּני בּיתם. כּוּלנוּ נדמינוּ כּכבשׂים, הנלחצים זה אל זה בּעת סער. ישבנוּ ודיבּרנוּ יחד. ניסינוּ גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כּמוֹ גחלים בּערוּ תחתינוּ, וַנעזוֹב את הנשים והטף בּבּית, ואנחנוּ התהלכנוּ בּחוּצוֹת.

הפּוֹגרוֹם עוֹד היה מרחף כּמלאך משחית בּרחוֹבוֹת, בּרי היה בּעינינוּ כּי יפרוֹץ, אך אי אפשר לדעת את המקוֹם ואת השעה.

לפנוֹת ערב היתה עוֹד הפּעם אסיפה גדוֹלה בּרחבת התיאטרוֹן.

וכך עבר גם היוֹם הראשוֹן בּפחד. ואחר כּך הוּקל לנוּ מעט כּי בּיוֹם השני כּבר שב העם לעבוֹדתוֹ והרגענוּ את רוּחנוּ, כּי בּעיר הזאת לא יהיה פּוֹגרוֹם, אחר שפּה חי קוֹרוֹלנקוֹ, יש פּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל, יש הגנה עצמית, – בּקיצוּר: היא בּטוּחה.

חשבתי לחכּוֹת עד לאחר השבּת ולצאת מעירי בּיוֹם הראשוֹן, כּי עוֹד לא בּאוּ שמוּעוֹת מרגיעות מאוֹדיסה, וּמקרוֹב וּמרחוֹק נשמעוּ רק פּוֹגרוֹמים וּפּוֹגרוֹמים.

ואוּלם בּלילה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי מחר תהיה פּרוֹצֶסיה³ קדוֹשה, שישׂאוּ איזה איקוֹנין וּתמוּנת הקיסר. ואנחנוּ כּבר ידענוּ, כּי פּרוֹצסיה קדוֹשה זהוּ טבח ליהוּדים.

אז החלטנוּ לעזוֹב בּלילה ההוּא את העיר.

נפרדתי בּלב כּוֹאב ממקצת ידידי, שבּאוּ אלי בּלילה להפּרד ממני. כּגנבים בּאוּ, כּי פּחד נוֹרא נפל על כּל יוֹשבי העיר היהוּדים.

בּבוֹאנוּ אל התחנה מצאנוּ שם יהוּדים רבּים, הבּית היה מלא.

– אנה אתם נוֹסעים? – שאִלתים.

– למקוֹמוֹת ששם כּבר אחר “כּפּרוֹת”, – ענוּ בּהיתוּל מר.

עד העיר הקרוֹבה הגענוּ בּלי כּל מאוֹרע.

אך משם והלאה ישבה בּרכּבת להקת “גיבּוֹרי היוֹם”, ואחד התחיל לנגן בּכלי־הזמר ההמוֹני “הַרמוֹניקה”.

הוֹי! כּלי־זמר! מקוֹלוֹתיו הפּראים נשמע לי קוֹל אֶנקת טבוּחים וּמדוּקרים מעוֹרב עם צהלת שיכּוֹרים וּשׂחוֹק אכזרים.

לשבת כּלוּא בּרכּבת בּין פּראים, שבּלי ספק לקחוּ חלק בּפּרעוֹת שהיוּ בּעיר הסמוּכה, ולהיוֹת תמיד צפוּי אל הקרדוֹם, שעוֹד מעט יעלה על ראשי אוֹ ראש נפשוֹת בּיתי – זה היה מוּסר נוֹרא. כּמדוּמני, כּי זה היה עוֹד יוֹתר גרוּע מהיוֹת בּמקוֹם הפּרעוֹת. לכל הפּחוֹת שם היתה איזוֹ תקוה לנוּס, להחַבא. ונוֹסף לזה בּא אחד לספּר את כּל הגדוֹלוֹת, שנעשׂוּ ל“ז’ידים” הרבוֹלוּציוֹנרים ולאינגליגנטים. והמספּר, לפי הנראה, גם כּן אינטליגנט בּמקצת.

– הייתי בּבית־האסוּרים – סיפּר האיש, – והנה אחד מהאסירים הוֹציא את ראשוֹ מהחלוֹן וקרא: תחי החירוּת! כּוֹנן אליו החייל את הרוֹבה וישלח אליו כּדוּר חם ישר אל תוֹך פּיו. הקדימה הצפּוֹר לשיר… לחירוּת הוּא שוֹאף… חכּה מעט, דוֹדי, עוֹד תרקב מעט בּאדמה, עד שהרבוֹלוּציוֹנרים ימשלוּ בּנוּ.

ואנחנוּ ישבנוּ ושמענוּ את הזמירוֹת ואת השׂיחוֹת בּנפש מדוּכּאה, כּמוֹ כּבר ניתן צוארנוּ בּקוֹלר.

בּאחת התחנוֹת ישבה עמנוּ עבריה אחת. גם היא נסה. וַתספּר לנוּ מאשר קרה בּכּפרים הסמוּכים – שוֹד והרג…

וכך עברה עלינוּ כּל הדרך.

בּהגיענוּ אל תחנת ראזדיֶלנַיה רצה בּני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוֹצרי אחד אמר לוֹ:

– אל תלך! אתמוֹל היתה פּה הריגה גדוֹלה, הוֹציאוּ מהרכּבת והרגוּ. תחכּה עד שתבוֹא הרכּבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.

בּאנוּ בּיוֹם הרביעי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה ראינוּ בּתים רבּים פּרוּצים והחלוֹנוֹת שבוּרים, והלבבוֹת עוֹד יוֹתר שבוּרים מהם.

את מכּירי כּמעט לא הכּרתי: זקנה קפצה עליהם. קוֹמתם נכפּפה ועינם תעתה…

שבוּע של אֵבל וּפחד עבר עלי בּאוֹדיסה. אָבלנוּ על הנפשוֹת הטהוֹרוֹת של חברי ההגנה שהוּמתוּ, ויחד עם זה היה גדוֹל הפּחד, כּי בּכל יוֹם קרוּ מקרים רבּים של שוֹד בּעצם היוֹם.

כּשבּאתי בּיוֹם השלישי עם בּני בּיתי אל החוֹף, נגשוּ היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כּמוּבן, לא התנגדתי להם. – שׂאוּ אל האניה אוֹ קחוּ לעצמכם ורק תנוּ לנוּ לצאת חיים, כּך חשבתי בּלבּי.

והם נשׂאוּ אל האניה, ואחר כּך התחילוּ לקחת כּסף, איש איש כּכל אשר הרשתה חוּצפּתוֹ לדרוֹש. ואני פּתחתי את כּיסי לרוָחה, ונתתי עד שכּלתה הפּרוּטה.

והספינה סוֹף סוֹף נעתקה ממקוֹמה, ואני שאפתי מעט רוּח.

אמנם בּתוֹר “מַפטיר” קמה רוּח סערה, וכל בּני בּיתי סבלוּ ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוּס להתחזק וּלטפּל בּהם. אף על פּי כן קיבּלתי את יסוּרי בּאהבה, וגם אשתי, אף על פּי שחשבה שהאניה תטָרף, בּכל זאת התנַחמה גם היא ואמרה: טוֹב למוּת בּגלי הים מהֵרָצח בּידי חוּליגנים.

בּיוֹם השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינוּ בּכל יפיה ורוּח חם מחיה נפש נשב אל פנינוּ. קמנוּ והתעוֹדדנוּ.

מקוּשטא והלאה היה הדרך רק טיוּל נעים שהרחיב את לבּי. הרגשתי כּי רוּחי מתחדשת בּקרבּי. בּרוּך ה' שלא נתננוּ טרף לחוּליגנים וגם לא לגלי ים

והגענוּ לארץ־ישׂראל.