רקע
גרשון שופמן
תל־אביב

ניתך ברד הפּצצות. מה שהשכל הבריא חייב מלכתחילה, נתקיים סוף־סוף. כל ההשערות האחרות לא היו אלא אשליות־שוא. זו האיבה הגלויה, המפורשת!.. עכשיו ברי: להשמידנו הם מתאווים. את החיוך השטני אני רואה, בו הריקו על קדקדינו את המטען האיום.

התכנפות־הצטופפות במסדרון של בית זר. נשים זרות החזיקו בך עם הרעש הלא־אנושי, המהמם, החדש לאוזן. נופלים הבתים הסמוכים?.. עוד מעט, נדמה, וגם הבית הזה נפול יפול! אנשים ידועי חולי וסתם בעלי מרה שחורה, שהרהורי התאבדות כבר נגעו במוחם, חשו את עצמם פתאום בריאים בתכלית. כל ה“מיחושים” נעלמו ואינם!

שקט נורא בחללו של חוץ, בין “רעם” לחברו. סוס רתום לעגלה שוטף נכחו מבולבל ומדובלל – ללא בעלים…

בבהילות משונה נתפזרו האנשים, בני החסות המשותפת, איש לעברו, משניתן אות הארגעה. שוב אינם רוצים להכיר זה את זה!

והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת. בתים הרוסים למחצה, לשליש ולרביע; בתים נטולי גזוזטרות. מתוך שלד־בנין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדולדל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב.

נכאים קולחת שיחת נשים עם חשכה בסימטה הנפגעת. אשה זקנה נפטרת מחברתה מתוך אמירה אחרונה:

– מ’זאל זיך זעהען לעבעדיגערהייט!

נקברו החללים הרבים, בהם נערים ונערות בלבלובם, תינוקות, שוּטף הדם מעל גבי האספלט, והחיים שבים לאיתנם. זה הנער היפה ורב־המרץ, אשר לאחד הקיוסקים, חוזר ומשוטט בעוז על האופניים שלו אילך ואילך ומכריז על עתוני הצהרים כתמול שלשום. רק סריטה קטנה על חטמו – פגיעה רחוקה וקלה של רסיס – שמוסיפה לו לוית חן ומרי כאחד.

כגיבורים וגיבורות גדולים נראים כל העוברים והשבים ברחובות, כל אנשי המעשה, כל בעלי החנויות והנערות המוכרות. הלא בכל רגע, בכל רגע עלול האסון להישנות – והם איש על כנו!

ואיגודי־הנוער השונים ממשיכים “פעולותיהם” על הארץ עיגולים עיגולים בפרברי העיר ובמגרשיה־שדותיה ומאחרים שבת עד שחשכת הלילה בולעתם – –

אבל מבעד לכל זה נוגע עד הלב החיורון שלאחר איבוד דם; החיורון של מי שפגעו בבבת עינו, בצפור נפשו, בגחלתו הנשארה… בת תל־אביב השכוּלה, הנבעתה, המזועזעת, עתה עוד נתגברה האהבה אליך!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות