רקע
גרשום שופמן
ים לאיש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ידיד יקר, ידיד־נפש, שאין לו תמורה, אדם שנולד ידיד

והנה מחמת איזה אסון משפחתי, שנפל עליו פתאום ואשר לא רצה לדבר עליו, נפגמה הידידות כביכול. הריהו סח על דא ועל הא – ולבו בל עמו. ניכר שהצער הכמוס מוצץ בחשאי את דם־התמצית שלו בלי הרף, בלי הרף.

– רק כשאני מביט אל הים – התודה פעם – נעשה קל לי קצת. הים מרגיע, מרפא, מנחם…

רצה הגורל ואסון מעין זה קרה גם את השני, הנה הכאב הכבוש של ידידו. זהו!.. כמה מבין הוא עכשיו ללבו וגם לתרופה היחידה שלו. שוב אין כל חציצה ביניהם. והידידות זוקקה מכל פגם ועוד גברה מבתחילה.

עד שנפגשו ליד מעקה הים והביטו שניהם אל רחבי הסטיכיה, כדי לשאוב רפאוּת – ולשוא! כי ים לאיש, ים לאיש, אבל לא ים אחד לשנַים.


המלצות קוראים
תגיות