רקע
גרשום שופמן
במעברה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

תשוש־זוֹקן התבטל בחלל החוץ קולה של הזמרת הבאה בימים ומרת־הנפש, ובעלה, קשיש וחרוש חריצים אף הוא, ליוה אותה במפוחית־יד רעועה ומטולאה. “אמנים” מזדקנים, שמלחמת־קיומם נעשית קשה עליהם מים ליום.

הקהל הצפוף, לבנים ושחורים בערבוביה, לא נהנה הרבה, כנראה. גברים בפיז’מות ונשים מרושלות עם יונקי־שדים וכרסן בין שיניהן. זוג צעיר אחד מצטדד קצת, שקוע ב“פלירט”.

הזמרת ובעלה עם המפוחית בבית־שחיוֹ, לאחר שירדו מעל הדוכן, יצאו להסתכל כה וכה. טיילו בין אהלי־הבד הירוקים והציצו פנימה: תינוקות מזה וסבתא מזה, קליפות תפוזים, עששית־נפט במרומי יתד־התווך. אבל בחוץ מנשבות רוחות ממרחבי השדות הסמוכים. צוהלות הנערות הקטנות, ומבין אלה מזדקרת אחת “שחורה ונאוה”, דקה ותמירה, עם שתי צמות שחורות משחוֹר, שעניבות לבנות הבהיקו בשיפוליהן. ללא לאוּת וללא תקלה כלשהי הפליאה לקפץ ארוכות מעל לדלגית. הקפיצות הנצחיות הללו של הנערות הקטנות, ויהי הכל מסביב אשר יהיה!

אויר ודרור וחוסר עוֹל.

– בחשק רב הייתי נשארת כאן… – אמרה הזמרת אל בעלה ספק בצחוק ספק ברצינוּת.

אבל הנה שבה המכונית, בה הובאו הנה, לקחתם חזרה העירה – אל הדאגות, אל החובות, אל המסים, אל מילוי השאלונים…

ועל כרחם נכנסו לאוטו.


חטוֹף וּקרא, חטוֹף והבן…

סופרים, אמנים, אנשי־מדע וגו', בהתקרבם אל קצם נדמה להם (ואולי כן הדבר באמת), שדוקא עכשיו מדמדמים לפניהם אפקים חדשים – והנה!.. וכך הם יוצאים מן העולם וחצי סיפוקם בידם. “מנגד תראה הארץ”.

בהילוּת רוחנית בימי חירום, בהיות החיים תלויים מנגד, מצוּיה גם אצל אנשים אינטליגנטיים סתם, אנשי עיוּן, אדוקים בספרות וחסידי סופרים מסוימים. בימי ההפצצות פגשתי פעם ברחוב אחד מאלה רץ הביתה ו“רשימות מבית־המות” במקורן בידו, שנזדמנו לו במקרה זה עתה על אחד הדוכנים בשוק, רץ בשמחה, כמוצא שלל רב, כדי שיהא קורא את הספר ההזה עוד פעם – בטרם…

הכרתי בוינה יהודי אבטוֹדידקט, שהגה חולשה לפילוסופיה. כל ימיו חיטט ונבר בספרים פילוסופיים, עבריים ולועזיים. פעם נפל למשכב, ואני נכנסתי אליו לשם ביקור חולים. והנה גילה לפני את לבו לאמור:

– לא הייתי רוצה למות כל עוד הסוגיה שבין יוּם ובין קאנט אינה מחוּורת לי כל צרכה…

על כן חטוֹף וקרא, חטוֹף והָבן!


המלצות קוראים
תגיות