1

האיכר השטירי יעקב פְּלַנק היו לו בנים כמספר בני יעקב הראשון: פֶטֶר, קַרל, פרַנץ וכו׳ וכו׳. כולם, כאביהם, אנשי־מידות ורבי־כוח. במות הזקן, ארך־הגבּוֹת, חילקו הבנים ביניהם את נחלתו הגדולה, ורק הצעיר שבהם, אלֶכּס, רוח שטות נכנסה בו, ביקש וקיבל את חלקו במזומנים והלך לוינה. בולמוס הנדודים תקפוֹ, בולמוס המרחקים. הלך ברגל דרך הזֶמֶרינג. בלילה לן ביער והשכּים כעלות השחר ואחז דרכו הלאה. אחרי זמן־מה באה אליו משטַיאֶרמַרק, מכפר אישֶלבַּך, אהובתו אמַליה. הוא למד את מלאכת הנפּחוּת, והיא עבדה בתור שפחה בבתים שונים. כּאן נישאו זה לזה בדת והתישבו באחד הרחובות שבמחוז העשרים. כך דאגה ההשגחה לוינה, שלא תכלינה הנשמות מגָלמי מגדליה, כנסיותיה, גשריה וספסלי חוצותיה, וגילגלה לכאן זוג זה, שנתן לה לקרית הדוֹנַאוּ ברוב הימים את בנותיו היפות, כדי לרשת את מקומן של הללו, שכבר עברה שעתן.

אלֶכּס ואשתו, שעד הנה לא נתן איש דעתו עליהם, קיבּלו כוח מיוחד, בשוטט הֶלֶנה בתם הבכירה, והיא נערה כבת שש־עשרה, ברחובות הכרך, מביתה אל המשרד שלה וחזרה. אגב ריצה אחריה, התרפסות לפניה ואגב מגע גנוב בה ליוה תמיד הרהור של זהירות, הרהור־פחד: אי־בזה ישנוֹ אב חזק, אב־ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני־הפלדה שלה…

כשהקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכּרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר. אחת מחברותיה נכנסת ומפסיקה אותה:

– הלנה, אל הטלפון!

והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו לשיחות־חולין של עסקי־מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי־הקפה את הקול הרועד של חולה־אהבה.

– אני אבוא, אני אבוא!.. – עונה הלנה, וקולה בטלפון משגע את הלה לגמרי.

אך תמול יצאה מבית־הספר העממי, וכבר עולה אליהם, אל מעונם הצר שבקומה הרביעית, ״דינסטמַן״ ופתקה בידו ״אל העלמה הלנה״.

– מי הוא זה?! – שואג אחר־כך האב.

– כלום יודעת אני? כלום חטאי הוא, אם הם רצים אחרי?

– אבל מהיכן זה יודע את כתבתך?! איני צריך אלא לראותך עם מי בחוץ. את שניכם אכּה, הכּה וּפצוֹע, באמצע הרחוב!

דרור קורָא לקטנה, בהישלח אביה אל שדה־המלחמה. עם האם החולנית אפשר היה להתפשר איך־שהוא. וגם אחר־כך, בשובו לביתו ברגל אחת, לא היתה לו עוד קפדנותו הקודמת, והוא הביט על הכל בעינים אחרות.

אחרי שלוש שנים של ראינוע, קרפפי־קרח, בית־ספר לריקודים וכו׳ השמיעה הנערה באזני אמהּ, בהיותן לבדן בבית, דברים כבוּשים בנוגע ל״אחד, שאינו דומה לאחרים״. האם מסרה את הדברים לאב, וזה אמר, בהוציאו לרגע את מקטרתו מפיו:

– נוּ, לדידי… הלא אני איני יכול לקחתהּ לי לאשה!

ולא ארכו הימים, והאיש הוזמן אל ביתם. הנה הוא עולה בשלבים אל אותו המעון, שקודם לכן לא העז אלא לשלוח לשם את הדינסטמן. זה היה אדם מישראל, מפליטי רוסיה, שמולדת אין להם וכל הארץ מולדתם כביכול. היפות הזרות ברחובות, בפרדסים ובטראם הוציאוהו מן העולם והוא היה זקוק לנערה כהלנה, שאך זו לבדה, נדמה לו, יכולה לקבּוע את המנוחה בנפשו.

– דויד לוֹטֶה! – הציג את עצמו.

צריך היה להוגיע את כל כוח־הדמיון, כדי למצוא חומר לשיחה, בין יתר עקיפי־הדברים כיון הזר את דעתו לאומנותו של חותנו לעתיד והראה לו את אולרו החדש, שקנהו היום.

– הפלדה טובה?

– זאת איני יכול לדעת אלא על־ידי בדיקה באש.

הנפּח סיפּר את הקורות אותו ״בשדה״, את דבר רגלו, דיבּר על הפרותיזה שלו, והוא אמר:

– סוף־סוף גם במפּחה אדם צפוי אֱלֵי אסון. הרבה מחברי נעשו אומללים לכל ימי־חייהם, על־ידי בעיטת סוס בשעה שפירזלוהו. מסוכנים הם ביחוד הסוסים הרוּסיים, קטני־הקומה. ״בּוֹלשביקי״ אנו קוראים להם.

וכולם מצאו חן איש בעיני אחיו.

2

פסו הדירות. בתים חדשים אין נבנים. הנהרגו הארדיכלים והבנאים במלחמה או תשו השרירים של המין האנושי אחרי כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, – איך שהוא ובתים חדשים אין נבנים. אשרי האנשים, שהספיקו להתבצר בבתים הקיימים מכבר, אבל מה יעשו הזוגות החדשים, המשפחות הנוספות? הנה הולכים הללו משער אל שער, תרים, מחפּשׂים ושואלים. באיזו קנאה, באיזו תאוה הם נושאים עיניהם אל כל בית, אל כל סוכה, אל כל צריף. מן החלונות מציצים אליהם המאושרים, נהנים מצל קורתם ואינם עוזבים את זה עכשיו אף לשעה קלה; אינם הולכים לטייל, אינם יוצאים. נשענים הם אל אדני חלונותיהם, מוציאים את ראשם החוּצה ומביטים אל העוברים והשבים בהרחבת־הדעת, בחדוה־לאיד גלויה.

כן, ענין הדירות נעשה עכשיו ענין קשה ומסוכסך מאוד, מסוכסך ביחוד על־ידי חוקים חדשים, ועסק לך כאן עם הרָשוּת, עם משרדים מיוחדים לכך, שלפתחיהם צובאים המונים המונים בשורה ארוכה יוצאת־זנב תחת השגחת שוטרים. אבל האם כלוּ כל הקצים? כלום באמת הכרח הוּא להצטופף ולהידחק דוקא כאן, בכרך?

– נלכה נא לשטַיאֶרמַרק, – אמרה הלנה אל בעלה, – לאישֶלבַּך נלך, אל מגוּרי דודתי.

– ושם?

– לדודתי בית בעל כמה חדרים. היא תאספנו אליה בשמחה. הלא זוּזי אחותי עובדת אצלה ואמי מתארחת שם תמיד בימות־הקיץ כחודש ימים.

ובאמת מי ומה לו ללוֹטֶה כאן? המכּרים והידידים והלצותיהם הנצחיות. אפילו הלבבי שבהם, הצנוע והמסור לך, לכאורה, בכל ישותו, זה שמלפף אותך תמיד בדבריו המתוקים, אפילו זה אוהב להבליע בתוך דברים מתוקים אלה דברים לא כל־כך מתוקים, להבליע בשפה רפה, כלאחר־יד, שבשעת־מעשה כמעט שאינך חש באלה. אבל אחר־כך, משנפטר ממך, הדברים המתוקים המרובים מתנדפים ומשתכחים, ודוקא אלה המעטים והרעים צפים ועולים ואינם מניחים לך לישון – והנך נהפך לו לאויבו בנפש!..

לנסוע מכאן, לנסוע.

הרכבת התפתלה, עלתה וירדה דרך הררי הזֶמֶרינג ונקרותיו, ובמדרונות ובגיאיות נראו בתים בודדים ויפים כל־כך, בתים אגדיים. אה, מה־טוב היה כאן לגור, מה־טוב היה כאן לגור!..

לאישלבּך באו כנטות היום. הדודה וזוּזי עבדו באותה שעה בנירם המפולח, האביבי, שליד ביתם הקטן, המסוּיד לבן והמוקף עצי־פרי אחדים. קבלת־הפנים מצד הדודה היתה קרירה, אגב קשירת המטפחת מתחת לסנטר ובמשהו חשדנות כלפי האלמנט העירוני, המפריע. אחרי שעה קלה נכנסו לבית והדליקו את העששית הקטנה, שהאירה שלושה חתולים: שחור, צהוב ומנומר. הוגש לחם ו״מוֹסט״ (יין־תפוחים). דיבּרוּ על דא ועל הא.

– מה שלום אבּא? – שאלה הדודה חדת־העינים. – מה שלום רגלו? מה שלום אמא? העודנה משתעלת? אני אמרתי לה אז, שתישאר בשטיארמרק ולא תלך לוינה, אבל היא מיאנה לשמוע בקולי. בוינה, בימי המלחמה, מתו אנשים ברעב, אבל אני הורדתי כאן את תריסי החלונות, נעלתי את הדלת מפני ה״הַמְסְטֶרֶר״ (אנשים הבאים מן הערים לאגור להם צרכי אוכל) ואכלתי את תרנגולותי!.. אני לא הרגשתי מהמלחמה כלום. לדידי, היו יכולים להילחם עוד חמש־עשרה שנה!.. זוּזי, הכבר האכלת את החזירים?!

זוּזי, יחפה, מגושמה, עם ידים ורגלים של גבר, סובבה באותה שעה את אחותה, שלא ראתה אותה זה כעשר שנים, סובבה סחור־סחור ועשתה רושם של אַוזת־הבּר, בהזדמנה עם אוזת־הבית.

והדודה הוסיפה:

– ורק את פרַנצל שלי קילקלו. הוא שב מן המלחמה לביתו אדם אחר לגמרי. קודם היה אוהב את העבודה כל־כך, ועכשיו הוא ישוב בברוּק ומשׂחק בקוביה. הביתה הוא בא רק לאחר שהוא מפסיד את הפרוטה האחרונה. מוציא ממני כסף וחוזר לבּרוּק!

ומענין לענין:

– נוּ, ירחים אחדים, ירחי־הקיץ, אתם יכולים לגור אצלי, אבל לאורך ימים – לא. בכסף אין לי צורך. אני אוהבת לחיות לבדי… עיניכם הרואות – הוסיפה בצחוק – שבניתי את ביתי הרחק מרחוב הכפר, באמצע השדה.

יצאו החוּצה. שלא להביא במבוכה את האורחים, איחרוּ הפעם להתיר את הכלב הצהוב הגדול, וזה פירכּס בשלשלתו בירכתי החצר, נבח והתפרץ. בּבּצה הקרובה קירקרוּ הצפרדעים עד כדי להמם, וזוּזי חיקתה את הקולות:

– ווֹאַקס, ווֹאַקס!..

חלק מהכפר רבץ במדרון, ואורות הבתים נוצצו משם, מתוך האפלה הרחבה, הזרה, נוצצו פזורים, בודדים, רומזים. אולי ברוב הימים שם לגור, אולי שם לגור?..

3

אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת יחף על חתחתּי הרגבים החמים ולהרגיש בכפּות־הרגלים את הכאב המתוק, כבימי הילדוּת. גבנוני ההרים באופק עם השֶׁקְל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים תלמים בשמים הכחולים־כהים, השמים החדשים, והתפּוּח בראשית לבלוּבוֹ מַשרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדוֹם… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו, ושזפק־זוָעה לו, מכת המדינה. כן, האדם ניוֵל כאן את הטבע.

הנה ה״בּירגֶרמַיסטר״ (ראש המועצה) של הכפר בכבודו ובעצמו, האיכר הזקן גבה־הקומה, הדומה לבוקיץ עתיק זה שליד ביתו, יוצא החוּצה בבוקר בבוקר ושוחר לטרף. הנה הוא תולה תיבת־עץ עשויה לכך על אחד מעצי־הדובדבנים שבגנו, על־מנת שהזרזירים יטילו בה את קנם. אחרי ימים מספּר הוא מכוון את השעה, בה האפרוחים בתיבה לבדם, מוציאם וּמולק את ראשיהם ומבשל לו מהם ״גוּלַש״, – והזרזירה האם באה, והנה ריקה התיבה!.. את צעקותיה האיוּמות, בעוּפה כאן סחור־סחור, סופקת כנפיה ומטיחה ראשה אל הענפים, אי־אפשר לשמוע.

את תרנגוליו הצעירים, בבוא פקוּדתם, אינו כופת. הוּא חותך את ראשיהם בסכינו כליל, והם רצים פסיעות שתים שלוש על־פני הדשא –– בלי ראש… עד שהם נופלים אגב פרכּוס־כנפים.

ושאר האיכרים אינם טובים ממנו. הרי האיכר העשיר שוַרץ ובנוֹ הצעיר מתועב־החוטם. איך הם מתעמרים שניהם בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשׂדד בשארית כוחותיו את האדמה לא־לו. בשעת המנוחה הקטועה בצהרים הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהן פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה, ומבּט אחד אז, מבט קופא, פּס־תקוה, לאדם ולבהמה. עד שאדונם בא ומעיר את שניהם בקולו הדק והצרחני; כפתורי־כסף על חזיתו, כדרך השטיריים, ו״גֶמזה״ נעוצה לו מאחורי מגבעתו.

באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי־הברזל ובאיזו רציחה הם חופרים במעדריהם. ביחוד הנשים. נסה־נא להוציא מכאן בבציר בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף!..

והדודה גופא? כבר היה מעשה שהסתערה על הלנה, עצמה ובשָׂרה:

– אל־נא תקטפי את דובדבניותי!

ובשעת הבּישול היא הודפת בצד ובכתף ובאחוריה הרחבים. את קידרתה של הלנה היא מסיטה הצדה מפני בלילי־המספוא הרבים, המתבשלים על הכירה וממלאים אותה עד אפס מקום, וצווחת בהתגלות לבה:

– קודם בהמותי, ואחר־כך אתם!

בהמותיה וביחוד חזיריה יָקרו לה מנפשה. אויה לזוזי, אם עשתה לאלה דבר שלא כהוגן, אם הבּליל היה צונן או חם יותר מדי. ומעלות השחר עד שעה מאוחרה בלילה נשמע קולה הנוגשׂ:

– זוּזי!!

לזוּזי כבר מלאו תשע־עשרה שנה. עובדת היא כאן משנתה העשירית. עובדת היא עבודת־פרך בבית, ברפת ובשדה. ואילו מאכלה רק ״שטֶרץ״ (דוּרה כתוּשה), פירורים ושיירי ארוחת דודתה, ושמלה אחת לבשרה בחול ובחג. אמה נתנַתה לאחותה האלמנה רק על־מנת שתאספנה לה לבת באופן רשמי, על־ידי נוֹטַר, כדי שעבודתה הקשה של הנערה לא תהיה לריק; כדי שחלק מאדמה זו, שאותה היא עובדת בזיעת אפיה, יעבור אליה ברוב הימים. ״לדידי, אַת יכולה לחיות עוד מאה שנה, – אמרה אל אחותה. – אבל״… ברם היא, הדודה, לא עמדה בדיבורה, את ענין הנוֹטַר דחתה מיום ליום והתעמרה בנערה כבשפחה חרופה. לפני חמש שנים, משנודע הכל לאם, באה והוליכה את זוזי בחזקת־היד; אבל לא היו ימים מוּעטים, והדודה באה לוינה, בכתה ונשקה את ידי אחותה, בהתחננה: ״רחמי עלי והשיבי לי את זוּזי!״… הבטיחה ללכת עמה תיכף אל הנוֹטר וגם לחלק עמה את תרנגולותיה הצלויות חלק כחלק. האחות נתרככה והחזירה לה את הנערה. ושוב נשתקע ענין הנוֹטר – ושוב ״שטרץ״, פירורים, רעב…

אבל השפחה כבר אהבה את דודתה־גבירתה למרות הכל. היא אהבה את הבית, את חלקת האדמה, את הבהמות. היא התעלסה עם הכלב, עם החתולים, עם הפרה, עם העזים, עם התיש, עם החזירים ונשקה לכל אלה בפיהם. פעם אחת, באין הזקנה בביתה, נכנסה לרפת ומצאה את הפרה, את זו מוּרֵל היפהפיה, המנומרת, כשכרסה נפוחה ומתוחה, עיניה מפולבלות והיא גוֹעה שלא כדרך־הטבע.

– הפרה גוֹוַעת!.. – פרצה זוּזי ביללה נוראה, שהחרידה את כל האויר מסביב. – אנא, מר לוטה, מהר וקרא להֶגְלֶר!

ולוֹטה רץ אל האיכר הגלר. זו היתה לו בחייו הריצה השניה… ככה רץ פעם בילדותו לקרוא אנשים אל זקנתו הגוססת. וּכמו אותם האנשים הזרים אז, כן גם עכשיו האיכר הגלר, – זז ממקומו לאט־לאט וּפסע פסיעות מתוּנות־מתוּנות. אין הם נחפזים, האנשים הזרים, כאילוּ מתכוונים הם לבוא דוקא אחר־כך, אחרי ככלות הכל.

בינתים שבה הדודה ופקדה על זוּזי, שתוציא את הפרה מהרפת ותריצנה על־פני האֲפָר אילך ואילך, תריצנה בשוֹט, כדי שתעשה את צרכיה וירוַח לה. הנערה עשתה כדבריה, והמטרה הושגה.

– היא עושה! – קראה אל דודתה מרחוק בשמחה גדולה מאוד. – היא עושה!..

4

עכשיו אין הדודה חוששת, שמה תילקח מעמה זוּזי שוב. כבר רואה היא בעליל, עד היכן קשורה נפשה של זו בכל אשר לה. כך שׂיחק לה גורלה גם בנוגע לכוחות־עבודה אחרים. למשל, אותו הגלר עצמו, שמלבד צריפו הקטן אין לו כלום, אף הוא היה נשכר לה לפעמים בחצי־חינם, ועבד את אדמתה בשרב היום, כדי שיוכל להיות בחברת זוּזי, שהגה אליה איזו חוּלשה. עובד הוא בסינר־בד ובמגבעת־קש ענקית (לשם הגנה מפני החמה), נוראה, שאין רואים כמותה בכל העולם, ושעושה אותו דומה קצת לדחליל־צפרים. אדרתו מוטלת אצלו גלומה על הקרקע; וכשהוא מפליג במעדרו כמה פסיעות, הריהו שב על עקביו, נוטלה ונושאה אל מקומו החדש. אומרים, שאיזה מטמון תפור בה. ועל־כן הוא חרד עליה כל־כך ואינו נפרד ממנה אף לרגע אחד.

אל בית־הדודה באות מן הגיא, מקום מגוּרי הפועלים העניים, נערות קטנות וכדים בידיהן. באות הן לקבל את ״חלֵב־החולים״, שהדודה נצטוותה מטעם הרשות למכור להוריהן. כספן בכֶליָן. על־יד המפתן הן מתעכבות ומסתכלות בחתול הצהוב, שאוכל את צידו בנהימה, צפור קטנה, אנקור או יִרגז, קוסס ומגָרם, ועוזב את המקום לאחר שהותיר בו שתים שלוש נוצות. הנה באה תחת שמשִיָתהּ האדומה, המבהיקה בחמה, גם אשתו של מי שהיה ״אוֹבֶּרסט״ (שר־לגיון) בצבא הקיסרי, אשה קטנה וארסית, וכדה בידה. זו מדברת גבוהה על הפוליטיקה, על ה״זאַוּוִירטשַפט״ של עכשיו, על השמוּעות המתהלכות בנוגע למלחמה חדשה.

– קודם, בהיות הקיסר, ידעו האנשים, לפחות, בשביל מי הם הולכים, אבל עכשיו?!

ברגע זה מוזגת לה הדודה את חצי הליטר שלה, והיא אומרת:

– גם אַת, ראיתי, מוכרת לזרים חלב הרבה, ולי הנך אומרת: ״אין לי יותר!״

– מי שמשלם יותר, מקבל יותר! – גוזרת הדודה.

על המיצר הצר, שבין חלקת הדוּרה ושדה־השעורים, מתנהל ובא אזרח עני מאזרחי אישלבּך ומוליך את עזוֹ הרזה בחבל. מוליך הוא אותה אל התיש של הדודה. זו מַכניסתם אל הרפת ומסדרת את הענין. התיש נמוך הרבה מהעז, מכוער ומזוהם, בעל בלורית וזקן. הדבר נעשה כהרף־עין.

– כבר? – לא האמין האיש ונתן כמפקפק את שלושת האלפים, מחיר הדבר, המוכנים בידו.

– כבר, כבר!..

כשעונת העבודה בשדה נכנסה בעביהּ, מוכרחת היתה הזקנה אף היא לעזור הרבה ולהזיע הרבה. והנה שׂיחק לה מזלה שוב. בבוקר אחד הופיע עלם יהודי, גליצאי, עלם חזק ורענן, עם ״רוּקסַק״ (ילקוט־גב) על שכמו, וביקש לעבוד כאן שבועות אחדים חינם, כדי להשתלם, לפי דבריו, בעבודת־האדמה.

פני הדודה נהרו. המעט לה בזוּזי והגלר, כי באים אליה פועלי־חינם מקצוי־ארץ. מן השמים שלחוּ לה, לאלמנה הזקנה.

העלם עבד כל היום בהתלהבות, ובלילה לן בגורן. כפוף על מעדרו היה מספּר לפעמים לזוּזי ולהגלר מתכניותיו לעתיד, ממה שבדעתו לעלות לארץ־ישראל וכו׳. אבל הללו, כנראה, לא ירדו לסוף דעתו, והגלר שמע ולא שמע ורץ רגע רגע להביא את אדרתו הגלומה, שנשארה מאחריו. פעמים הזדקף העלם ונשא עיניו אל האופק, אל עבר טריאֶסט… יחסו אל אדמה זו, אדמת שטיריה, היה כיחס שוליא של חייט אל הנייר, שהוא גוזר במספּריִם, על־מנת לגזור ברוב הימים את האריג. ורק על אחת הצטער, על שעדיין אינו יכול לקצור את החציר במגל כדבעי. הנה הוא מעופף את זה מימין לשמאל וכמעט שהוא פוגע בו ברגלו היחפה. באותה שעה שהה כאן פרַנצ׳ל בן־הדודה, זה העצל, הקוביוסטוס, שבא מבּרוּק להוציא כסף מאמו. זה הסתכל במלאכה וליגלג קצת.

– כלום כך קוצרים? – לא יכול להתאפק ונטל את המגל מידי היהודי הצעיר.

אם מפני שידיו כבר נשוּ עבודה או מפני שאופן חייו בעיר, בבתי־המשחק, החלישהו, אבל עובדה היא זו, שאחרי רגעים אחדים עייף ביותר וזיעה ביצבצה מתוך פניו החיורים והנאים. בו, בפרנצ׳ל זה, שמשך בעול האדמה מקדמת ילדותו, שאבותיו ואבות־אבותיו היו איכרים מעוֹרים בקרקעם, התבטא עכשיו כל צער־העבודה האנושי, כל עייפות הדורות… מתוך קוצר נשימה השליך את המגל לארץ ו״החלוץ״ הרים את זה בדחילו וכיסה את החציר, ככל אשר יכול, הלאה, הלאה.

5

כנקודה נאצלה בכפר מגושם זה היה הדואר בוילה המפוארה. אך שני אשנבים היו בו, אחד לטלגרמות ולעניני כספים, והשני למכירת בולים ולקבלת מכתבים באחריות. בעד האשנב הראשון נראה המכשיר הטלגרפי, שהמיה ערבה חילחלה בוּ תמיד, המית מרחקים נעלמים (מה זה? לאן נוהה הלב שוב?..). כאן ישבה פקידת־הדואר הזקנה, אשה שנזדקנה בבתוליה, מיוחסת, ממשפחת אצילים וגנרלים, ששקעה שמשם עכשיו, אחרי המהפכה המדינית. מאחורי האשנב השני ישבה הבלונדינה היפה, בת התשע־עשרה, היפה אולי בכל בנות שטיאֶרמַרק – פּאוּלה.

הזקנה אוהבת היתה להיכנס בדברים עם האנשים הזרים, לתהות על טיבם, לעמוד להם בשעת־דחקם בעצה טובה, ואגב לספר הרבה מחייה. היא היא שיסדה פה את הדואר; קודם לכן היו האנשים מוכרחים ללכת אל העיר הקרובה. את אומנותה זו למדה לאחר שנתיאשה מנישואין. את בחיר־לבה לא השיגה, ואת האחרים, שביקשו את ידה, וכאלה היו רבים, דחתה, דחתה.

באותה שעה שותקת פאולה, גאה ויפה, יפה ביחוד מאחורי אשנבה הסגור… על־גבי המכתבים הנמסרים לידה היא רואה: מוסקבה, קופּנהגן, ניו־יורק וכו׳, אבל היא אינה מתפעלת. היא מדביקה עליהם את תו־האחריות ״אישלבַּך״ ומקישה בחותמת שלה, כלומר: יהיה שׁם אשר יהיה, אבל כאן ״אישלבך״ ואני כאן!.. ומוסרת לך את ה״רֶצֶפּיס״ (קבלה) עם כתב־ידה הנאה, המוצק, האלכסוני.

– אין זה מן ההכרח כל־עיקר, שאתה תרוץ כפעם בפעם אל הדואר, – מתמרמרת הלנה, – נושא־המכתבים, אם יהיה מה, הבא יביא!

והבעל מתנצל:

– עד שהוא יביא! אני מוכרח לראות עכשיו.

כי כבר הגיעו ימים ללוֹטה, שבהם התחילה מנוחתו נטרדת שוב. שוב מציק עֵרגוֹן אל חדש וזר. בנסעו לפעמים לוינה לבדו, ליום או ליומַים, שב ועינה אותו אויר־הקוּפֶּה האֵירוֹטי. במסע זה מצויות בנות־טירול הגדולות, הגזעיות, וגם הנערות היוּגוֹסלַויוֹת עם חינן החצוף. ושוב, כבימי הרווקוּת, רע לו, בעזוב הנערה או בעזבו הוא את הרכבת ראשונה; הנערה, שעוד לא דיבר עמה אף מלה אחת. ובוינה גופא התרוצץ צמא למה, מחפש מה. גם את הלנה, את הלנה הראשונה חיפש כאן, כביכול. עד שפעם אחת לא יכול להתאפק וטילפן אל המשרד שלה לשעבר, כפי שהיה רגיל לעשות אז:

– במטותא, לשלוח את העלמה הלנה אל הטלפון!

– אין כאן עלמה הלנה, – ענה לו קול־נערה זר.

– כיצד אין כאן?! הלא היה היתה!

ותיכף ענה משם קול אחר:

– העלמה הלנה היתה כאן ואינה עוד.

– אם כן, במטותא להגיד לי, היכן היא עכשיו, – התחנן לוֹטה.

– זאת אין אנו יודעים. כמדומה, שכבר נישׂאה לאיש.

– כן, כן… חבל! תודה. אדיוֹ.

כדי להחיות את האוירה קצת, ביקשה הלנה במכתב את אמה, שתבוא אליה, לאישלבּך, לימים אחדים. והיא באה, האשה הקמוטה ולא־עת, שריאתה כורסמה בין אבני הכרך במשך שלושים שנה, באה בעינים דומעות מחמת שיעוּל ומטפחת־המשי על ראשה. אחותה הגדולה ממנה בשנתים, השמנה והבריאה, שנשאה באותה שעה מן הבאר עביט־מים על ראשה, כמנהג המקום, קידמה את פניה בהעוָיה שכזו, כאילו אך תמול ראתה אותה.

– יברכךְ אלוהים, אמַליה. טוב שבאת. תטליאי לי את הבגדים הקרועים. אני איני מוצאת לי פנאי לכך. כמה בדעתך לשהות פה?

– עדיין איני יודעת. מה שלום הילדים?

ובעוד שעה קלה ישבה בחדר בתה מסורג־החלון, ישבה על הספה עם הלנה ולוֹטה. הלנה באמצע. זו התרפּקה על אמה כתינוקת – והרבה הוּשב לה מחינה הראשון. היא ידעה מה שעשתה, בהזמינה את אמה לכאן!

נכנסה גם זוּזי, כרעה על ברכיה בצחוק וכבשה ראשה אף היא בסינר אמה. באותה שעה התחוללה בחוץ סערת־גשם בצירוף אבני־ברד, ברקים ממושכים ורעמים מהממים־מפתיעים וקול הדודה בקטע מבּין אלה:

– זוּזי, האפרוחים בחוץ! מהרי, מהרי, מהרי!!

הסערות פורצות כאן תכופות, והנן גועשות בעיָם, כבימי הילדות. כבר היו מקרים, שסערות קיעקעו אֵי־אלה בתים ישנים. אבל בית הדודה איתן. בשעת־סערה כזו הוגה לה הלב רחשי־תודה, למרות הכל, על שסוף־סוף נתנה לחסות בצל קורתה, ולוּ גם בעד כסף, ולוּ גם ״לא לאורך ימים״. שלוש הנפשות על הספה נצטופפו עוד יותר ונלחצו זו לזו.

מאורע מעציב נתרחש בבוקר למחרתו. אם הלנה הקיצה והתחילה גונחת דם. לוֹטה מיהר אל הרופא הכרסתן, הדוקטור שְטוֹס. זה אמר לו תחילה, שברגע זה אין לו פנאי, אבל לאחר שהציץ וראה את מבוכתו של הלה, נעתר ללכת מיד ונטל עמו את מזודת־המכשירים. הוא היה יהודי וינאי, שהשתקע פה לפני חמש־עשרה שנה ונתפרסם בכל הכפרים הסמוכים. נתפרסם, כנראה, ביחוד על־ידי דיבּורו, דיבּור חותך, מאַלף, שבו כמו היפּנט לטובתו את האיכרים מסביב. הוא הלך עכשיו עם לוֹטה ודיבר:

– ה״לַיֶה״, בראותו דם, הוא מתבהל. אבל אנו הרופאים יודעים, שאין זה דם במובנו האמיתי. אין זה דם טהור. אין זה – הביט עמוק לתוך העינים – אין זה סַנגוִיס! היודע מר לטינית? או הַאימה! הידע מר יוָנית? זהו אך לח מהול בדם. ואין הדבר מסוכן כל־כך…

אך בקרבם אל הבית המסויד הקטן, שלפניו הצהיר נוף־האילן בשפעת דובדבניותיו הבשלות, האדומות־שחורות, נאנח הרופא, בפסעו בראש, אנחה כבדה מאוד.

6

בסוף הקיץ התחילה הדודה דוחקת את הזוג לפַנות את חדרה. הלא מראש אמרה, שהיא משכירה את זה אך לימי הקיץ. קודם עוד מהססת היתה לדבר קשות עם בת־אחותה, מיראה לזוּזי. עכשיו, אחרי אותו המאורע המעציב, לבה גס בכולם. הדוקטור שטוֹס, שהיא עומדת עמו ביחוסים טובים מאוד (הוא רופאהּ הקבוּע, והיא משלמת לו בחָלב ובשומן), אמר לה בפירוש, שימי אחותה חוצצו; שלכל היותר תחיה עוד כשני חדשים. בלי ריאה, אמר, אי־אפשר לחיות! ורק תחת השפעתה של לחישה זו, נתנה לה, לחולה, בשעת הפרידה גדִיָה קטנה במתנה. ומה רוצים ממנה עוד? בשביל האחרים לא בנתה את ביתה. והיא כבר אמרה להלנה בנעימה לא כל־כך נעימה:

– עליכם לחפש לכם דירה!

אבל היכן למצוא דירה זו? כשמביטים בערב אל אורות הבתים והוילות, שנוצצים ורומזים פזורים מן המדרון, נדמה, ששם, באחד הבתים הנפלאים הללו, לא יקשה למצוא חדר קטן. אפס בעלותך לשם ביום המחרת, תקותך נכזבת. הכל מלא וממולא עד החדר האחרון. כי גם כאן בתים חדשים אין נבנים והישנים אינם מִתקנים. גם כאן כאילו נשתכחה אמנות הבניה. האיכר שוַרץ בנה לו רפת חדשה לבהמותיו, לבֵנים בנה אותה, ויהי הדבר לפלא. עוברים ושבים התעכבו והסתכלו ארוכות, כאילו ראו דבר שלמעלה מן הטבע. יש כאן הרבה בתים מטים לנפול, שבשנים כתיקונן ודאי היה חל בהם איסור הישיבה, ועכשיו גם מרתפיהם ועליותיהם מלאים אדם. בשבוע שעבר נפל בית־עניים בגיא, וראש־הכפר והשוטר התהלכו אובדי־עצות ולא ידעו מה לעשות במשפחות, שנשארו בחוסר־גג. ואם יש למצוא אי־בזה איזה חלל פנוי, הרי אי־אפשר להיכנס לתוכו בלי נטילת רשות. כי גם השלטון המקומי הקטן, ממש כזה הגדול שבבירה, מצוּדתו פרושה על הכל. גם כאן הכל רשום במספר ועל הכל עין רואה!

כשהגיעו מים עד נפש, כשאֵצל הדודה שוב אי־אפשר היה להישאר אף עוד יום אחד, קמה הצלה בהיסח־הדעת על־ידי פקידת־הדואר הזקנה. היא סירסרה להם מעון בעלית־גג קטנה על אחת הגבעות. פקידת־הדואר הזקנה היתה סוף־סוף האשה היותר טובה שבאישלבּך.

מעון חדש זה היה צר כקבר, והרוחות געשו כאן, ביחוד בלילות, קישקשו בתריסים של שני החלונות הקטנים. בעלת־הבית החדשה, שכּיסוּי־ראש שחור, ספק מטפּחת ספק מצנפת, על שׂערהּ הלבן, האשמאי, הסבירה והמתיקה את פרצוּפה ביום הראשון, אבל עוד לא עברו כשני שבועות, וכבר היתה נוהמת על לא־דבר, בלכתה אילך ואילך, ופוזלת בעיניה העיורות־למחצה כלפי בטנה של הלנה; עד שפעם אחת לא התאפקה והתריסה:

– אני הלא השכרתי את עליתי לזוג חשׂוּך־בנים!

מחמת הצפיפות שבבתים הנפשות מסתכלות אלה באלה סמוך־סמוך, פנים אל פנים, עין בעין, ורואות כמו בעד זכוכית מגדלת: את כל החטטים, האבעבועות והשוּמות הנוראים. בלילות הראשונים הנך ישן בדירתך החדשה מתוך הרחבת־הדעת ואשריך, שאינך רואה עוד את הפרצופים המנוּולים של בעלי הדירה הקודמת; אבל במרוצת הימים, ופרצופי הבעלים החדשים הולכים ומתנוולים ממש כאלה של הראשונים – ושוב קַצת בחייך כבתחילה!

– אי אפשי, שתמרקו את הרצפה תכופות כל־כך, על־ידי־כך הרצפה מתקעקעת. לא בשבילכם בניתי את ביתי!

בּכּל גסות, רוע־עין, פראות. נשיבת תרבות קלה מביאים הנה לפרקים אך שני הרופאים, הדוקטור שְטוֹס והדוקטור גְרֶסְוַנְג, בהיקראם אל הלנה, שבריאותה רפתה בעת האחרונה. הנה מתופף הרופא שטוֹס על השכם המעורטל – כּפּרופיסורים הגדולים בכרכים. נושם הוא בכבדות מתוך שומן, וכרסו בין שיניו. הוא מתגרד בזקנו הגזוז, המכסיף קצת, חובקו באגרופו ואומר: ״הלַיֶה סובר״… ובינתים הוא משמיע דברים, שגם ה״לַיֶה״ עומד על גיחוּכם.

– מה שלום האם? – הוא שואל את הלנה כפעם בפעם.

– תודה. היא כותבת, שהוּטב לה הרבה.

– נפלא, נפלא!.. – משתומם הדוקטור ומתקדר מאוד. ניכר, שהוא רואה בזה חתירה תחת סַמכוּתוֹ, תחת קיוּמו, תחת תורת הרפואה כולה.

– אדוני הוא מרוסיה? – פונה הוא אל לוֹטה, מתכּוון להשיא לענין אחר. – גם אני הייתי שם, עם צבאנוּ. מה סובר מר על הבּוֹלשביוּת?

אחר לגמרי הוא בן־אומנותו, הרופא השני, הדוקטור פרידריך גְרסְוַנְג, היושב בוילתו הקטנה לא הרחק מכאן. כולו צניעות ופשטוּת שבפשטוּת. לבוש הוא בגדי־עוני ממש, ואת הרצפּטים הוא רושם בעפרון על־גבי הארכּוּבה. עיני־אַילה לו, טהורות ותמימות, שאינן משתתפות בּבת־צחוקו המאוחרה, שבה הוא עונה על איזו הלצה קלה. בגינתו הקטנה רואים אותו בבוקר בבוקר עובד כגנן אדוק, באהבה יתירה; ואילו בחוליו הוא מטפל ברשלנוּת גלויה, כמי שכפאוֹ שד, כאילו כל זה אינו ענין חשוב בעצם, – מה שפועל על רוח החולה דוקא לטובה. בניגוד לדוקטור שטוֹס, דבריו מעטים מאוד. כשנודע לו, שלוֹטה מרוּסיה הוּא, לא דיבר על הבּוֹלשביוּת אלא שאל:

– היש למר בוּלים רוסיים? אם כן, הייתי מבקש מאוד, שיתן לי אחדים מהם…

ועיניו התלקחו כעיני גימנזיסט.

7

דוממים ההרים המיוערים; האחד ביניהם מבוֹרָא באמצעיתו, והריהו נראה כקדקוד, שהגלב העביר עליו את מכונתו אך פּעם… עם בוא הסתיו נזרק שם שלל גוָנים ובנות־גוָנים; בצד הצהוב הענוג והחיור – הירוק עדיין והאדום כדם. מאחורי כל אלה מזדקר השֶׁקְל הקֵרח, הסלעי למחצה, עתים מעורפּל ועתים זך, שקוּף־כחלחל, עד כדי לראות את כל שרטוטיו, לרבות בית־המלון שעל פסגתו.

– מה־נאה השׁקל היום! – אמרה פּאולה נערת־הפּוסטה, בהיפּגשה באחד המשעולים, בתור תשובה על ברכת־השלום.

ההשגחה הטובה אינה עוזבת לגמרי. תמיד, תמיד יש מי… ביחוד בסתיו. צריך יהיה לאמור לה פעם, עם איזו הזדמנות, שאת הרֶצֶפּיסים שלה כל־כך נעים לשמור בכיס… צריך יהיה לאמור לה זאת.

פה ושם נראו שנים שלושה תפוחים צומקים בראש אמיר חשׂוּף־עלה. בשקידה יתירה נעשה עכשיו ה״מוֹסט״: תפוחים גסים וחמוצים נכבשו ונסתננו. אבל זה עוד לא הרוַה את האיכרים חולי־האלכוהול. בלילות איחרו שבת בבתי־המרזח המרובים, שישנם כאן, ושתו את היין האמיתי. אחר־כך נעו ונדו באפלת החוץ ושרוּ את שיריהם המתרסקים ברוח. פעמים היתה גם הרמוניקה באמצע ופעמים נשמעה צעקת אשה קוראת לעזרה. הנה כי כן הם החיים בעינם, למימי הילדוּת ברוסיה ועד ימי העמידה בשטיריה: על־פני החלונות עוברים השיכּוֹרים בלילות, נעים־ונדים, שׁרים, מנגנים בהרמוניקה ומכים את נשיהם. ההרמוניקה הנצחית!

נכנסו ירחי החורף והתחילו ההכנות אל ״לילות־הקודש״. קרובים וידידים החליפו ביניהם דורונות. באחד מימים אלה, לפנות ערב, נתן לוֹטה לשתי הנשים בדואר, קודם לזקנה ואחר־כך לפאולה, קופסות־שוקולדה וקיבל חלף אלה לחיצות־יד וברכות שנה טובה. מתוקה היתה לחיצת־ידה של פּאולה בעד אשנבּה… לא פילל שידה, יד עלמה גבוהת־קומה וחזקה שכזו, רכה וענוגה כל־כך. שיכּור קצת תעה אחר־כך ארוכות במשעולי אישלבּך.

בלילות נתרבו הגניבות בגרנות וברפתים. בבוקר בבוקר – עקבות גנב על השלג הצח… נגנבו ביחוד החזירים המפוטמים העומדים לנחירה. הדודה לא ישנה כל הלילות. האקדח המטוען היה מונח אצלה על השולחן, והיא הקשיבה אל כל ניד, אל כל הברה שבחוץ. כי הן זה היה האסון היותר גדול, אילו נגנבו החזירים דוקא עכשיו, לאחר שכשנה תמימה טיפּחָתַם ופיטמָתַם יומם ולילה, דוקא עכשיו יום או יומַים לפני הנחירה.

– נוּ, כשמונים קילוֹ, ״שְׁפֶּק״ (שומן) יהיו לי מחזיר זה, – התפּארה פעם ברפת לפני הלנה, שעל־כרחה היתה באה אליה לקנות שומן או ביצים, וליטפה בתוך כל את הגדול שבשני חזיריה על גבו וגם מישמשה בו מתחת לסנטרו. זה כבש ראשו בסינרהּ, אחר־כך הטיל עצמו על צדו ונבר ביוֵן־הזבל. עיניו לא נראו כלל מחמת מַפּלי השומן.

– חם לו – הסבּירה הדודה.

הלנה שאלה:

– מה תעשי בשומן זה?

– אאגור לי, – אמרה הדודה וקשרה בנחת־רוח את קצותיה של מטפּחת ראשה. – אאגור לי. אין יודעים, מה יבוא עוד. אפשר שרעב יבוא לעולם. אפשר – מלחמה חדשה תפרוץ!..

ובאחד הלילות ננערה זוּזי משנתה המתוקה על־ידי דחיפה בכתפה. היא קפצה בבהלה וראתה את דודתה עומדת לפניה, נר בידה האחת ובשניה האקדח.

– זוזי, לכי עמי. אני שומעת דבר־מה בחצר.

– הלא אי־אפשר הדבר, דודה. הכלב אינו נובח.

– אבל אני שומעת!

ושתי הנשים יצאו אל החצר, הדודה בראש. הנר כבה והכוכבים רטטו. הזקנה חפצה לירות תיכף באויר, לשם הפחָדה, אבל האקדח לא נשמע לה. ברגע זה קפצו מעֵבר הרפת שני אנשים אל מעֵבר לגדר, והאחד קרא:

– לעזאזל!

ייברחו.

– פרַנצ׳ל!.. – צוחה זוּזי. – חי נפשי, פרנצ׳ל! את קולו הכּרתי.

– את אמו הזקנה אמר ללַסטם! – געתה הזקנה וחָרדה אל הרפת. – על־כן לא נבח הכלב!..

עכשיו יראָהּ לדחות את הנחירה, ועוד באותו יום בבוקר השכּם קראה לפְּלַטל הטבּח. פּלטל הלך ובא בסינרו המזוהם, הלך לאט, כשמטיל־משחַזתו הארוך מיטלטל לו על ירכו. בחזיר הגדול החלו. זה נהק תחילה ברפת ואחר הוּצא משם ונהק בחצר. הכלב פּירכּס בשלשלתו ויִבּב, והתרנגולים והתרנגולות נתכנסו בכנופיה צפופה מאחורי הגדר ועמדו בלי הגה… ליד מפתן־הרפת עקד פּלַטל את קרבּנו, עקדוֹ בקצות רגליו וזה נפל על צדו. אז גחן עליו הטבּח, דרך במגפו על תנוך אזנו ושׂם קץ לצריחה מהממת זו, בעשותו לו מה שעשה. זרם־דם נורא, מהבּיל, זינק בשאון… וזוּזי מילאה בו כלי אחר כלי, ליכלכה בו את ידיה הכחולות מקור ורצה מבוהלה הנה והנה בכלי המלא והחוֹמֵר. הדודה יצאה אליהם לאחר המעשה, כשהחזיר כבר מוּטל היה כבול־עץ.

– אני איני יכולה לסייע בדבר, – אמרה, – אני אוהבת את בהמותי יותר מדי.

הטבּח חייך.

והנה נסתלקו שניהם הצדה, וזוּזי נשארה כאן לבדה. לפתע־פתאום ננער החזיר וזע…

– יֶזוּס! – צעקה הנערה.

לקולה שב פּלַטל על עקביו. הציץ וניענע בידו:

– נוּ, נוּ…

הוא, רב־הנסיון, ידע, שהחזיר לא ישוב ויֶחי.

טבח גדול היה באותו היום באישלבּך. צעקת החזירים הקיפה את כל הכפר. ורק עם בוא הערב שבה הדממה. פּאולה היפה במצנפתה הלבנה, מצנפת־הצמר, הלכה מן הדואר הביתה דרך שדות־השלג.

8

עוד בראשית הסתיו ניתנה לאלכּס פּלַנק, כמו לאינבלידים אחרים בעלי־משפחה, חלקת־אדמה קטנה באחד מפּרברי וינה, לעשות לו בה גינת־ירק קטנה. האדמה היתה עזוּבה מימים ימימה, כולה אשפּה, חרסית וחצץ; אבל הוא, הנפּח האינבליד, שהורתו ולידתו בכפר, ושהאיכּר עמַם בו כשלושים שנה, התנפל עכשיו, באחרית ימיו, על חלקתו בצמא, בתאוה, סיקלהּ וטייבה, בחטטו בה בערב בערב אחרי עבודתו במפּחה עד שעה מאוחרה בלילה.

וסוכה קטנה בנה לו באמצע הגינה ומרתף עמוק חפר בה. פעם בחורף נסע לשטיריה, עבר בכל המקומות, ששם אחיו וקרוביו נחיתים, ואסף בשביל האביב הבּא תפּוחי־אדמה ודוּרה לזריעה. סר גם לאישלבּך ולן לילה אחד אצל הלנה שלו בעלית־הגג הקטנה. מחוסר מקום הצטמצמו שלשתם על שתי המיטות העומדות זו בצד זו. הלנה באמצע. היו ימים, ואימתו, אימת האב החזק, ביעתה את כל הבּא עם בתו היפה במגע, והנה הוא מוּטל כאן – השלישי!..

הוא השכים בבוקר, הסתכל סביבותיו ואמר:

– לא, ילָדי. אין זו דירה כלל וכלל. הבית ישן־נושן. אין זה משכּן־מבטחים… עליכם לחפּש לכם מעון. ביחוד עכשיו…

והוא השרה את מבטו רגע אחד על בטנה של בתו.

– אבל היכן?!

– בסוכת־גינתי, – חייך האב.

ומשנתגלגלו הדברים על גינתו הקטנה, קרנוּ פניו הרזים, מכורסמי־התלאות ועבודת־הפרך, בזיו־אושר. פגם רב־שנים תוקן אצלו בבת־אחת. סוף־כל־סוף, אחרי כל הגלגולים הארוכים, יש לו אחוזת־נחלה אף הוא.

ובאותו יום, לפני נסיעתו לביתו, ביצע באישלבּך עוד דבר חשוב אחד. הוא צלע אל הדודה ולקח ממנה את זוּזי. לעבוד חינם הלא תוכל גם אצלו. עכשיו יצטרך לה. שתי הילדות האחרות, בנות הכרך, מיצי וסטפי, אינן מבינות כלום בגינה.

הנערה נסעה הביתה, נסוֹע ובכה, ואביה חייך ודיבר על לבה:

– אל בכה, זוּזי! עז אחת תהיה לך גם אצלנו…

אז, בקחת אשתו החולה את הגדיה הקטנה מידי אחותה, נראה הדבר כמעשה־ילדוּת. עד שזו תגדל ותתן חלב!.. והנה ימים עברוּ, וזו גדלה ונותנת חלב. כשני ליטרים מדי יום ביומו. ואם מצב בריאותה של האשה הוּטב הרבה, השיעוּל הרפּה ממנה, והיא רצה לפעמים במסדרון־ביתה יחפה, עלה וירוד במעלות, כאילו שבה לימי עלומיה, – הרי אך לעז יפה זו, הגמישה והזקוּפה, חסרת־הקרנים, צריכה היא להחזיק טובה.

– להלנה שלנוּ היא דומה! – מסתכלת בה האם ומתענגת על מראֶהָ.

עז זו היתה עתה חברתה היחידה של זוּזי; רק היא, העז, הבינה לה והסבירה לה את פניה. אחיותיה הצעירות שׂנֵאוּה וליגלגוּ עליה ועל דיבּוּרה הכפרי. מתביישות הן בה ואינן הולכות עמה לשום מקום. הריהי כאן כחודש ימים, ועדיין לא היתה לא בקולנוע ולא בפּרַטֶר. רק פּעם אחת אחרי הצהרים ישבה כשעה אחת בבית־המרזח עם… הֶגלר! האיכר האלמן הזה לא יכול להתאפק ובאחד הימים צץ כאן לפניה, לאחר שארב לה אצל השער כשעות אחדות. במסבאה ישבו אל שולחן קטן באחת הפּינות; וכטוב לב הגלר ביין, התחיל מדבר דברים משונים ואמר אפילו את המלה ״נישואין״… אבל ברגע זה הציץ אל הקולב ולבו מת בקרבו: האדרת איננה!.. אותה האדרת, שכמעט כל שטיאֶרמַרק מדברת בה. מתחת החוטם נגנבה!.. שׂיבה נזרקה בו בן־רגע, ועוד בו ביום שב לאישלבּך.

זו היתה הפעם היחידה, שזוּזי היתה כאן בבית־יין – ולא יספה. אין לה כאן שום היכּרות ויחוסים. בשעה השמינית היא כבר שוכבת במיטתה, והאם אומרת:

– הפּרה הזקנה ישנה כבר, והקטנות עוד אינן!..

הקטנות, מיצי וסטֶפי, עודן אי־בזה בחוץ. לראשונה, לבּלונדינה, מלאוּ שש־עשׂרה שנה, ולאחרונה, לבּרוניטה, ארבע־עשרה. הולכות הן אל בית־הספר לריקודים, אל קרפף־הקרח. לאב כבר לא איכפת כלום. להלנה היה אסור, ולאלה הכּל מוּתר. ושוב לא שאג, בבוא פעם דינסִטְמַן ופתקה בידו ״אל העלמה מיצי״. עוד אתמול היתה תינוקת והיום כבר נשלח אליה דינסטמַן!

ופעם אחת נבהלה האם. בא דינסטמן ואמר:

– הבאתי מכתב אל העלמה סטפי.

– מה?! כּוונתו בודאי אל העלמה מיצי, – לא האמינה הזקנה.

– לא מיצי, כי אם סטפי, – הדגיש הדינסטמן.

הנערות לא היו באותה שעה בבית. כשבאה השחרחורת הקטנה, קלטה את פולסי השוט כראוי לה. אחרי שעה קלה שבה הביתה גם מיצי, ובראותה את אחותה עומדת בפינה ובוכה, נתנה את קולה הערב בשיר השגוּר בפיה ובפי חברותיה:

ויינע ניכא, מיין ליבכן, ויינע ניכט, –

אלעס קאנסט דוּ פאָן מי האבן,

נור דאס איינע ניכט…

אבל הנה באו ימים טובים לשתי הבנות הקטנות בהיסח־הדעת. אמא תסע לאישלבּך לאיזה זמן. נתקבלה טלגרמה: הלנה ילדה בן.

בּקוּפֶּה לא איכפת לה הפעם, שהאנשים עישנו את מקטרותיהם הארוכות ואת הסיגריות שלהם. העשן שוב לא הציק לה ביותר. בנקרות־הזֶמֶרינג היה חושך, ונראו אך ראשי־הסיגריות העוממים. והנה מירצוּשָלגְ, בּרוּק על נהר מוּר, ובעוד שעה קלה כבר היתה באישלבּך.

בבואה אל מעון בתה, מצאה את הדוקטור שטוֹס, שבאקראי בא לשם לבקר את היולדת. הרופא הכרסתן עמד אז באמצע דיבּוּרוֹ: ״הלַיֶה סוֹבר…״ והנה נפתחה הדלת, וזו נכנסת. הוא הציץ עליה מלא רציחה, כתליין על קרבּנו, בהינתק החבל וזה נשמט ארצה חי…

9

הלחץ מצד בעלת־הבית החדשה הלך וכבד מיום ליום ומשעה לשעה. כמעט בלי שום סיבּות ממשיות. זה היה פּשוט עֵירום־הרֶשע: מדוע יֶחֱסו אלה בצל קורתי בשעה שאין דירות בעולם?! מתאנַה היא על כל פסיעה ולא ניחא לה דא והא.

– אתם רוצים לכבּס את הלבנים היום?! אתם רוצים להיות הראשונים?! היה לא תהיה! את מדוֹר־הכּביסה לא אפתח לכם היום. קוֹדם אכבּס אנכי, אחר־כּך תכבּס אֶלזה שלי, ורק אחר־כך אתם!

אֶלזה זו נישׂאה לא־כבר לאיש, נישׂאה מפני שיש לה חדר נאה ומרוּוח בבית אמה בדיוטה הראשונה. הלא כמה נערות רוצות להינשׂא ואינן יכולות מפני העדר דירה, ועל־כן חטפה ונישׂאה לאיש, שכּן לה יש חדר.

יודעת היא, שהזוג הזר מצמצם את עצמו למעלה, בעלית־הגג, צמצום אחר צמצום, ולפיכך היא נוהגת להשהות את חדרה הגדול פתוח – למען יִראוּ!

ארוכה היא ודקה. ירוקה וארסית. בלי חתימת נַקבוּת. ביום הכּביסה שלה ירד גשם והלבנים לא יכלו להתיבּש. עכשיו, כשהם, הזרים, מכבּסים, החמה זורחת, הרוח מנשבת והלבנים מתיבּשים כהרף־עין. היא מתרוצצת כה וכה והארס מפעפּע בה.

– גם לפני פּתח־הבית מתחוּ חבל – ואין לצאת ולבוא!!

והרוח מנפנפת בינתים את הכבסים בחצר ובין אלה גם את כתנותיו הקטנות של הילד. הומה הלב לו, בהשתכשכוֹ ערום במי האמבטי; הומה הלב לו, בפלטו אנחה מתוך שנתו במיטתו המרושתה, הנראית כסוּגר; אבל עוד יותר – בהתנשב ברוח, תלוּיות על חבל, כתנותיו הענוגות, זעירות־השרווּלים…

ראשו היפה מחוטב, מיושר. לא כתינוקות האחרים, שבליטות משונות להם בקדקדיהם. עיניו אפורות־תכולות. והַבָּטָתָן – השכל העליון. כשאתה חותר להציל משפתיו בת־צחוק, הוא נעתר לך משהו וחוזר תיכף לעולמו הפנימי, לעולמו שלו, כאילו אתה הקטן והוא הגדול.

כבר קנו לו נעלים, והן נעלי־עור שחורות, עשויות ממש כנעלי הגדולים. בד בבד. והוא כבר הציג את רגליו על הארץ בחוץ, בפעם הראשונה. בערב הסתכלה הלנה לאור־העששית בסוליותיהן של הנעלים הזעירות הללו והתלהבה:

– הרפש הראשון!..

הנה הוּא מוּבל בעגלתו ברחוב הכפר, וכל הנפגשים עומדים תחתיהם ומשתאים לו: ״הֶרְצִיג!..״ (נחמד). הנה נפגשה גם פּאוּלה נערת־הדואר ומסתכלת בו אף היא.

– מוצא חן בעיניך, העלמה פאולה? – שואל האב.

– יפה באמת. שֵׂער יפה לו…

והיא נפרדת וממהרת אל הדואר. – שוב אין היא יפה כל־כך כאשר היתה בחורף. החורף יאה לה יותר. הבּלונדינות הכּמישה קופצת עליהן, ואם עוד רועדת איזו נימה אליה, אין זה אלא בכוח העבר.

הקיץ לא ארך כקיץ של אשתקד, כקיץ הראשון כאן. ימוֹת חמה וימוֹת גשמים לסירוגין. סערות געשו וזיעזעו את עלית־הגג הקלושה. הציקו הזבובים, וצריך היה לעמוד שעות שלמות על־יד מיטת הילד הישן ולהשיבם מעל פניו. בערב בערב התפרצו בעד החלונות הפּתוחים פרפרי־הלילה המונים המונים, אצו אל העששית, הסתובבו סחור־סחור והילכו אימים על הלנה בצלליהם הגדולים על הכתלים; ובערבי־הגשמים דפקו מבחוץ על החלונות הסגורים, סטרו ארוכות – אפורים על הזגוגיות השחורות.

ימים רעים ומרים הגיעו לדודה. מיום שזוּזי נלקחה מעמה נזדקנה בעשר שנים. את הכּל עליה לעשות עכשיו לבדה לבדה. בהיפּגשה ברחוב, קָבלה על כאב ברגליה, על שאינה יכולה ללכת, על שהכּל עזבוּה ואפילו הלנה אינה רוֹצה להציץ אליה לפעמים. אם תיהרג בלילה, לא יֵדע איש.

בעונת העבודה בשׂדה עזר לה הגלר. אף הוא ירד פלאים. פניו נפלו, ומגבּעת־הקש הגדולה גדלה מתוך כך עוד יותר. הזקנה הזדקפה לרגעים מעל מַעדרה, האהילה על עיניה והביטה אל עֵבר התחנה – אך העלם היהודי לא בא, לא בא.

והנה חיורון סוף־קיץ בשמים. מחנה גדול של צפּרים נזרק בהם לפתע, מתרומם על־על ונראה רגע כאבק־התה על־פני הכוס המלאה… זאטוטי־העניים מגרי־הגיא עיניהם נמשכות אל התפּוחים והאגסים הבשלים, שמזדקרים מעבר לגדרות. הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוַרץ, הִשיר מפּריוֹ ארצה, לקט ושׂם בכיסיו. ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול־פחדים – בן שוַרץ הסתער עליו.

הנער חתר להימלט אל הדואַר, אך על המעקה הדביקהו רודפו.

– בוא עמי, בואה, בּוּרשְל! – הדפוֹ בן שוַרץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר־שוַרץ, המלאה קרונות ואופנים, הדפוֹ; ואך נעלמו שניהם מאחורי השער, בּקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער עני מוּכּה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז׳נדרם. מבולבל קצת נכנס לוֹטה אל הדואר, מבצר־התרבּוּת היחידי כאן, וסח אל הדבר.

– זהו טוֹנֶרל (שם־הקטנה מאנטון), – הטעימה הבתולה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פּאולה, – בנוֹ היחיד של שוַרץ. כן, זהו עלם חזק מאוד…

– כן, זהו עלם חזק, – ענתה פאולה אף היא, וכל חינה וקסמה, שהעסיקוּ בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין. עכשיו היה ברור, שחטמה גדול יותר מדי, ובכלל… ככה הפסידו שתי הנשים הללו את עולמן ברגע אחד.

10

ולמטה ארב השונא. יומם ולילה הרגישוהו, בצאתם ובבואם, בשכבם ובקוּמם. רופא כי נקרא לילד לפעמים, מיד הורגשה הקשבה מצד שתי הנשים הללו, תהִיה וסקרנות רעה: הכבר בא האסון?.. הוֹ, מעולם לא ידעו, מה זה שונא, כפי שהם יודעים זאת עכשיו!

עכשיו ברי, שאילמלא השונא, לא היה שום אסון נורא כל־כך. נידון למיתה, כשמוליכים אותו אל הגרדום בהשכמת הבוקר, ודאי אך פרצוף אויבו מהבהב לפניו.

כי בבוא השוֹאה עליהם באחד הימים הללו – סערת־גשם שאינה מצויה נשאה את חצי־הגג מעל ראשם – ראו בקטע השמים הנורא, שניבעה לפתע, את שתי הנשים שלמטה, האם ובתה, את שתי הנשים־המכשפות הללו בשמחתן־נצחונן… והאסון היה גדול!

– מה נעשה עכשיו, מה נעשה עכשיו?! – חרדו זה אל זה, והלנה בכתה בקול. שניהם התכופפו על מיטת הילד. זה היה שקוע בשנתו, שוכב על צדו במכנסי־הטריקוֹ האפורים שלו, הדומים למכנסי אסירים, והפּרוֹפיל הקטן כבוּש בּכּר…

– את הילד להציל מכאן קודם־כּל!!

והאב נטלוֹ, עטפוֹ בשמיכה ורץ למטה, ואשתו אחריו.

– עלינו להביא את הילד למקום בטוח, ואחר־כך, אחר־כך…

הסערה שככה, בצאתם החוּצה, והם שאלו זה את זה:

– לאן?

– אולי נרוּצה אל הדודה?

– רק לא אל הדודה!

– אבל לאן, לאן?!..

והבעל מילמל:

– נימלט נא לפי שעה אל… הדוקטור גרֶסוַנג… הלא הוא אדם מיוחד… אני אספּר לו את הכּל… הוא יבין, ירחם… ויאספנו אליו אך לפי־שעה… ואחר־כך, אחר־כך…

והם שׂמוּ פעמיהם אל הוילה של הדוקטור גרסונג בנתיב הצר, המתפתל בחורשת הלבנים הקטנים, הדקים והענוגים, שנראו עכשיו כבתולות שעלו מן הרחצה. פלגים שקקו. חלונותיה של הוילה הנאה כבר הציצו מבעד למפלשי הגן. עכשיו מסר לוטה את הילד לידי אמו, שלא חדלה לבכּות, ודיבר:

– אני אלך בראש ואת תבואי אחרי. טוב שאני איכּנס שם תחילה לבדי… ואת אל־נא תבכי, הלנה! הלא עוד טוב, שהדבר קרה ביום ולא בלילה. אל־נא תבכי, חמודתי!..

ובדבּרו, גחן ונשק את ידיה, צוארה, את עיניה הדומעות – כבימים הראשונים. איככה יכול שלא לאהוב אשה־נערה זו אף דקה אחת? איככה היו ימים, שהרהורים רעים שלטו בו?!

והוא החיש את צעדיו, בעוד שהיא הלכה אחריו לאט. הכּל מסביב נתבהר ורָגע. הילד פקח את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן, הקשת השלִמה – מאופק עד אופק… בת־צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיורים, שיצרוּ והרכיבוּ, יצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים. אבל באיזה קפנדריות עקלקלות הגיעו עד הלום?! הדודה, האיכּר שוַרץ ובנוֹ, פיטום חזירים ודקירתם, בעלות הדירה האחרונה וכו׳ וכו׳. איך שהוא, ויצור מתוק זה הולם, הולם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב, המסוער, המזוקק. הכוחות העיורים, שכנראה, אינם עיורים כל־כך, השיגו סוף־סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה.

בראשית היה הדניֶפּר ועיני ליבּקה, חברתה של אחותו הצעירה, חברתה לבית־הספר. על גבעה, ליד הנהר היפה הזה וכביר־התבונה כביכול, עמד בית־הוריה החדש, האצילי. אחר־כך באו עינים אחרות ונהרות אחרים. את הנדודים בנכר, בעודנו נער קטן, המתיקו הרבה העינים והנהרות החדשים, שמשכו את לבו בכל עיר ועיר. בויטֶבְּסְק הלכה אקרובַּטית צעירה ויפה על ״קַנַט״ (חבל עבה) ממעל לדְוִינָה – בזיו השקיעה… ומן הדוינה אל הויסלה ומן הויסלה אל – גדות הדוֹנַאוּ.

זמן לא רב נשא בעוֹל בית אביו. רק עד שנתו השתים־עשרה דאג את דאגות הבית, שעמד בקצה העיר, סמוך ליער; נשא מהחנות דברי־מכולת, כּכּר לחם או כד חלב – בערבי החורף עם חשכה, על פני השלג הכחלחל. ובלילות על משכבו ירא מפני לסטים, ירא ביחוד לנפש סבא ולנפש אחיו הגדול דויד, שנדמו לו כבחירי המין האנושי וכקבועים במרכז הבריאה.

העול כבַד הדאגות והחרדות היה מכריעו עד דכּא במשך זמן מוּעט, אילמלא גורלו, שחס עליו ועקרו משרשו וטילטלהו למרחקים. שם, בנכר, בכרך, אין עול, אין דאגות־הבית (מרחוק הכל אחרת!) ואין פחד בלילות. גשרים ישנם שם, גשרים, שמתנדנדים מעדנות תחת הפסיעות לקול שעטת הסוסים, עלה וירוד, עלה וירוד, והמבט גולש בעצלתים מעיני הנערות אל שבולת הנהר, מעיני הנערות אל שבולת הנהר.

כי מה יש עוד בעולם זה? וכך הוא הולך, הולך, הולך. לשבת בבית אינו יכול. כי איך ישב ויעסוק בדא או הא – ושם על ספסל, ברחוב או בגן, יושבת נערה לבדה! מדברים על האושר, כעל דבר בלתי־מושג, והנה נמצא זה על כל ספסל שני שבכרך. צריך אך להושיט את היד.

בעינים ונהרות קפאה ההויה. הכל מסביב מזדקנים ונובלים, חברים, מכרים קרובים ורחוקים, והוא – בעינו. אשה מעוברת זו, שכרסה בין שיניה, הלא הוא זוכר אותה מתוך ראִיה בחוץ בעודנה ילדה קטנה, תלמידת בית־הספר. ורופא רציני זה, עם שׂיבתו הראשונה ומשקפי־הקרן השחורים והאימתניים שלו, כאילו אך תמול ראהו בעודנו גימנזיסט עול־ימים. דורות עוברים על פניו, והוא – כשהיה.

כרעמים רחוקים ועמומים – מאורעות העולם הגדולים. מה זה פתאום ברחוב? הפגנה? על מה ולמה? הולך ושואג העם. דהרות־דהרות סוסי המשטרה. הכל כה רחוק, מטושטש, כבערפל, כבחלום. – בימי המלחמה הגדולה נתרבו הנערות על הספסלים, כי על בנות המקום נוספו הזרות, הפליטות, העקורות. על ספסל בּקיי (חוֹף) מצא בבוקר אחד את רבקה, נערה רכה בשנים מפליטי אוקראינה, שנקלעה לכאן דרך גלגולים וקפנדריות משונים. לאור הקרבּיד (מחמת קימוץ בגאז ובחשמל) ישב עמה בערבים בפינת בית־קפה, ואחר כך בלילה התהפך על משכבו מתוך ציפּיה חרדה לראיון של מחר. בחדר הסמוך איושו השפנים בסל (בעלת מעונו הביאה את אלה מהכפרים מסביב בין יתר צרכי אוכל), ובבוקר, בצאתו, גחן והסתכל בעיניהם הענוגות, המלאות בעָתָה אפלה.

ושוב אל בית־הקפה. וגם רבקה באה תיכף – מתוקת בוקר. – על פני החלונות מבחוץ צועד הנוער המגויס אל החזית, וכאן, בחלל המלא עשן, תועים יהודים ישישים, תשושי כוח, ילדי מורביה, ומתפלפלים על מהלך המלחמה. בלילות על משכבם הם מפחדים מפני המות, אבל פה, בין המלצרים, הם בטוּחים. כי על כן הם משכימים הלום כל כך. וכמה קשה להם ללכת הביתה בערב! הנה כבר התלבש האחד ועדיין הוא עומד. סוף־סוף מדדה הוא אל הדלת ופותחה. ״מטר סוחף!״ – נרתע לאחוריו בשמחה גלויה – ״עודני מוכרח לחכות כאן!״

ליהודים עוד היתה מנוחה אז בבתי־הקפה וברחובות. כוכב יעקב עוד דרך בטוחות, ותלמידי האוניברסיטה, כיהודים כנוצרים, הקשיבו בדחילו אל הרצאות הערב של הפרופסור הישיש, הדוּר השׂיבה, וילהלם ירושלם; זה הרצה בנחת מה שהרצה, ברם בקולו הישראלי נשמעה נעימה שלא מן הענין, נעימה אבהית, מוכיחה ומנחמת כאחת, כלפי האנושוּת המתבוססת בדמה. זקנו המגודל, זקן ראש־ישיבה, אלא מסורק ועשוי יותר, השפיע חסות.

אבל הנה שבו הגייסות המנוצחים מכל החזיתות מסביב – ורוח אחרת נשבה. את אויר הפרעות נשאו אלה הלום מארצות הסלוים בכנפי פרוותיהם הממורטות, העפרוריות והעקובות מדם. המשטמה התגבשה מיום ליום. במסדרונות של האוניברסיטה, בזה החלל הקריר וההֵדני, לא פסקו הקרבות בין התלמידים הנוצרים והיהודים. והפרופסור ירושלים מת!

לא בריונים, המונים ואספסוף, כי אם דוקא מיטב בני הארץ: תלמידים ותלמידות. ותלמידות ותלמידות. צלב־הקרס, תו־איבה זה, הלא הוא כרומז: האריים של כל העולם, התאחדו! ונושאיו הולכים ומתרבים. אתמול נראה על הקורסו (טיילת) אך אחד, היום שלושה, ועם דמדומי־ערב הנך מאמין לראות ציון נורא זה גם בציוני־חזה אחרים…

אמת, ישנם יהודים לא יפים, ולעבור את הגשר השוידי ולדרוך על אבני ליאוֹפּוֹלדשטדט – אין בכך משום הנאה יתירה. חטמי התגרנים ואנשי הבּוּרסה; המטרונות הגוצות, העטופות ב״פֶּלְצים״, שסוברות, כי כל העולם לא נברא אלא בשבילן; ועל כולם זה הקבצן המסואב, צהוב־הזקן, שיושב על הארץ השער הפּסז׳ ומנסר בכינורו סתם, ללא ידיעה לנגן כל שהיא… כן, לא נחת ביעקב! אבל האם אין גם אצלם בריות מכוערות? יש ויש! ולאידך – האם לא היו ואינם אנשים מישראל יפים? ראשית, אחיו הגדול דויד, יפה גוף ונפש זה, שנפל חלל במולדת, בימי המהפכה הראשונים, בעד סדר עולם אחר. או חברו הבלונדי, אפור־העינים, משה הלם, שכל הטינות הדקות עליו, על שהוא חותר לגנוב את לב רבקה בעקיפים שונים, נמחו מלב בבת־אחת, משבא פעם בערב למעונם רטוב מגשם קצת, בלי מטריה; אפילו כעין רחמים נכמרו אז אליו, אל חולה־האהבה… ולבסוף – רבקה זו עצמה! כלום אינה יכולה להתחרות עם היפות בבנות וינה? כלום לא היא זו, שקבעה מנוחה בלבו ביחס להללו? בנהיה אחרת לגמרי נמשך אליה – אליה, שמכילה, כביכול, את ילדותו, את ליבּקה, חברתה של אחותו, את אחותו עצמה… רעידות לבביות, מופלאות, בקולה, ורגש עמוק, איתן, עצור בכל מלה ומלה שלה. מה טוב לאמצה אל הלב, לנחמה ולהרגיעה: כאן, כאן לא יעונה לך כל רע! והנה הגיעו ימים, ששוב אי־אפשר לומר לה זאת בבטחה יתירה. זה לא כבר ראה ברחוב־הרינג את התהלוכה של הצוררים הפראים הללו, תהלוכה ארוכה־ארוכה, שלא היה לה סוף. מחנה עצום מאוד ומזוין. צלב־הקרס על זרועם ומשטמת־נצחים בעיניהם. וגם נערות בסך, גם נערות! הנה גם ישיש אחד, עם זקן פטריארכלי, צועד ביניהם, מלא רציחה, אף הוא. הנך עומד ומביט אל כל אלה – כחייל על שדה־קטל, שנתעה במהומה לתוך מחנה האויב: עוד מעט יכירוהו – ויבתקוהו בחרבותם!

פעם אחת שבו שניהם, הוא ורבקה, הביתה בשעה מאוחרה בלילה, ועל גבי השער הבחינו עיניהם באפלה: ״יהוּדים, צאו!״

באויר ארסי כזה קשה לנשום, ורבקה התחננה:

– נלכה נא אל אחת מערי השדה, או אל כפר, אל מקום שה״פּוליטיקה״ עוד לא חדרה לשם. ובכלל, כבר קצתי בכרך!

הצעה זו מצדה נהרה לו ושימחתהו בחשאי (הרי שהלם אינו תופס בלבה שום מקום!) – והם נסעו לדרומה של מדינה קטנה זו, שהמלחמה קיצצה את פיאותיה מכאן ומכאן, והתישבו אחרי כמה גלגולים בכפר אחד בקרנטן, בוילה קודרת וסמוכה ליער. בעלת הוילה, זקנה כבת שמונים ויותר, ערירית. דרה בעלית ה״מגדל״, תחת עצם הגג המחודד, והם קבעו דירתם באחד החדרים למטה.

כן, הפוליטיקה, כנראה, עוד לא חדרה לכאן. בין הזקנה וביניהם נקבעו יחסים טובים, אינטימיים כמעט. זו היתה בת אצילים, שירדה מנכסיה ומגדולתה הראשונה בתמורת העתים, ושלמרות זקנתה המופלגת עשתה בעצמה את כל המלאכות הנחוצות ולא נחה מבוקר עד ערב. בחדר הצר, בעליתה, שרר הבל קשה, כשמור ועומד מהדורות הראשונים. ״צלוב״ עתיק, יקר־המציאות, על הכותל – עם כתובת עברית מעל לראשו… בתוך כלוב־הצפרים על השולחן נראה קַנַרי מלאכותי.

– היה קנרי חי – ופרח. אני בכיתי כל כך. שלא יהיה הכלוב ריק, קניתי לי את זה.

רבקה קנתה לה בעיר קלגנפורט הסמוכה קנרי חי – ולאשרה ולרחשי תודתה לא היה גבול.

ומסביב שדות ואפרים רבי תנובה, שכוחם הוא שמפעפע בבני המקום הבריאים הללו, הרעננים ותכולי העינים. מבין כולם בלט ביותר יוהן קריגל, בעל החנות למכולת, זה הענק האדמוני, השעיר, הנראה כצץ ישר מן האדמה יחד עם הבוקיץ האדיר, היחידי בכפר, שליד ביתו. – והנה גם ה״וגנר״ (העגלן) הזקן יורי, יוגוסלוי זה, שהולך יחף גם בחורף, ושבשרטוטי פניו, בדיבּוּרו, בריח יין־השרף הנודף מפּיו, בעל השן האחת, וביחוד בזו המלה ״דוֹבְּרֶה״, שבה הוא מתבל תכופות את הגרמנית שלו, הריהו מזכיר הרבה את חוטב־העצים הזקן וַסיל שבמולדת. נמוכות הוא סוגד, כמשפטו, ואומר:

– הכל יודעים את יורי. אשה רעה, רעה לי מאד. אנכי המסכּן הכי־גדול בתבל!..

בליל חורף עז נולד בן. ישן הילוד, לא תואר ולא הדר, בנשימה־נשיפה עמוקה־עמוקה. איזו עייפות, איזו עייפות!.. האם סבל הדורות הוא שמאחריו, או סבלו שלו הוא זה, שמחכה לקראתו בדרך־חייו הארוכה, השלמה שלפניו – מין עייפות למפרע?

והנה מבלי שהרגיש, כיצד בא ונהיה הדבר, והרי הוא נתון שוב באותו העול כבד־הדאגות והחרדות שמכבר הימים. כתועה הזה, שמסתובב אילך ואילך ורואה לתמהונו־חרדתו, כי שב אל המקום שיצא משם. שוב הוא נושא צרכי אוכל הביתה ובאותו ״אימפּט״ ממש. ככר לחם או כד חלב – עם חשכה, על פני השלג הכחלחל.. ושוב, כבימי הילדות, אין בטיחות בלילות: שממה מסביב ויער, ובית־הז׳נדרמים רחוק.

חיי משפחה עם כל טרחם ומשאם. מה יודע הרווק?! הבו גודל לכל נשוי ואב לילדים! גיבור הוא, גיבור גדול. רק עתה הנך מעומד כלפי החיים פנים אל פנים. המציאות הנה הנה! התנדפו הערפלים, ועינים ונהרות עוד אינם. ברחובות קלגנפורט, בבואו לשם לפרקים, מבטו נצמד אל הסבּל הזקן, ההולך שחוח תחת משאו הכבד, או אל אשה גרומה ומרת־נפש זו, הרתומה לעגלת־משא, וביעותי־תהומות הוא רואה בעיני העוברים־והשבים הבהולים. עכשיו הכל, הכל אחרת! מלחמה בעולם, למשל, שוב אינה ענין־אהבים לאור־הקרבּיד, כי אם דבר־מה איום מאוד: את בנך אתה צופה, כשהוא עומד על הגשר, אינבליד, כמו זה כאן, ומנגן בהרמוניקה… מה יודע הרווק?!

מה יודע הרווק מהחיים כהויתם בימים המשונים הללו, ימים, שאין תקומה בהם לילוד־אשה עלי אדמות?! כשהגיע מחסור עד נפש וכשאין במה לשלם לא רק ליוהן קריגל, כי אם גם לרופא. לרוץ בחצי הלילה בסופת־שלג, אל הדוקטור זגודה: החום של הילד הגיע עד למעלה מ־39! הרופא הזה, המטופל בילדים רבים והחי חיי עוני אף הוא, מתנער משנתו כהרף עין, שׂשׂ לקראת הונורר. הוא הולך עמך דרך שדות השלג בצעדי און, במגפים, בריא, גבה־קומה ומגודל־זקן, ומספר בתוך־כך הרבה מעברו.

– היכן למד אדוני הרופא?

– בוינה.

– אצל חווסטק?

עד שהוא נכנס עמך לתוך הוילה האפלה, מאיר בפנס־הכיס החשמלי שלו וממלא פינה יתומה זו חיים והתעודדות. בפנס זה עצמו הוא מציץ אחר־כך לתוך גרונו של החולה הקטן, הצועק נוראות.

– טוב שהוא צועק – הוא אומר – על־ידי כך אפשר לראות את הכל כהלכה. נו, דיפטריה – אין זאת! אנגינה קלה.

כשאמרו לו, שעל שכרו יבוא לאחר זמן, הרגיע בהדגשה:

– אין רע, אין רע!

והנה באה גם הרשות ותובעת את שלה. מסים וארנוניות מכל המינים. הנך מצפה אל מכתב־כסף ממרחקים, ובמקומו – מכתב רשמי אפור מבית־הדין שבקלגנפורט. איומים בעיקול החפצים. ובעוד ימים מספר – וה״אֶקזקוּטוֹר״ עצמו כאן! אדם נוח לכאורה, חביב כמעט, בעל שיבה ומשקפי ניקל ישנים. מדבר בנחת, כך וכך, והרושם, שהוא יתנהג לפנים משורת הדין, וסוף־סוף יעלים עיניו ולא יחבול מאומה. פּותחים לו את ארון־הבגדים והוא רוטן: ״בעיקר אין מה לקחת כאן״ – ותופס בתוך כך את אדרת־החורף של רבקה.

חבוֹל חבל! והכל בניחותא. עתה רואים בעליל: מאחורי משקפי הניקל אורבות עינים איומות.

– אם הסכום לא יתקבל עד יום פלוני – הוא אומר – מכור אמכור אדרת זו.

– כיצד? הישאו את זו מכאן אל השוק?

– לא, – הוא מחייך משהו – כאן אמכרנה. אני אביא את התגרנים הלום.

– למה בחרת לך אומנות אַכזריה שכזו?

– אם לא אני, יעשה זאת אחר, – הוא מוסיף לחייך. בּרי, שאדם זה מסוגל להיות גם תליין.

מה לעשות, מה לעשות?! אובד עצות הנך משוטט בכפר הנכרי ונושא עיניך אל הגבעות המושלגות מסביב. נערים ונערות גולשים בעגלות־חורף קטנות בכל שיפוע ומדרון. ביניהם גם ילדי הדוקטור זגודה, לבושים קרעים כמעט ובלי אדרות. אַי־אַי־אַי – ובעד אותו הביקור הלילי עוד לא שולם לו!..

הנה מדדה לקראתך יורי, יחף ומבוסם, כמשפטו, וסח עם עצמו:

– המסכּן הכי גדול בעולם, אנכי הוא!

לא, יורי, עוד ספק גדול בדבר.

ובכן, אל מי לפנות כאן? אל מי? חנותו של קריגל פתוחה, ונראים הקונים והקונות, שעומדים שם צפופים. נפש ענוגה לו, לענק אדמוני זה. בשקלו את השומן, את הקמח ואת הסוכר, הוא נראה כעושה זאת מתוך רחמים בלבד, כי רובם של הלקוחות הללו נוטלים בהקפה, ולכל אחד מהם דפּים הרבה בפנקסו הגדול. מי יודע, מה היה בסופה של חנותו זו, אילמלא אשתו הקטנה, החולנית והארסית, שעומדת בפרץ כאן עד כמה שידה מגעת.

אולי להיכנס אליו? למרות מה שכבר חבים לו כה הרבה בעד דברי מכולת? אבל בחנות אי־אפשר – בפני האנשים הזרים וביחוד בפני אשתו. נס התרחש – והוא יוצא ושם פעמיו אל החצר. כאן, בין תלי עצים, פחמים וחביות, בּוצע הענין ודוקא לא בקושי.

– בחפץ לב, בחפץ לב, – ואצבעותיו הגדולות, המנומרות בנקודות־חמה, כמעט שלא יכלו להיכנס לתוך קפלי הארנק.

וככלות כל הקצים – אל משרד־המשכּונות שבקלגנפורט. כאן צריך לעמוד בתוור, בקצה השורה הצובאת אל האשנב הפתוח. גברים ונשים יחד ועבוטיהם בידיהם. הנה בין אלה איש בא בימים ומין ״קוּרְטְקה״ אפורה, מחוקה מיושן, גלומה לו על זרועו. כמי שנושא בגד עליון בעונת קיץ, כשחם לו. זה היה עני עליז מבני הארץ, מין קבצן מבודח ומבדח. הוא התלוצץ בלי הרף, הביא לידי צחוק קולני את הנשים מסביב, ופניו הנעימים נגעו עד הלב ברזונם הנורא, רזון־רעב בולט… וכך התלוצץ וצחק, מסיט את עצמו אגב־כך קדימה, עד שהגיע אל האשנב. כאן נעשה רציני פתאום. הפקיד מבפנים מישמש רגע ב״קוּרטקה״ שלו ופסק קצרות:

– ניכטס צו מאכן!

אז הפך זה פניו והסתלק חיש – בלי חיוּך כּלשהוּ. העבוט לא נתקבל. ״אין לעשות כלום!״

כן, רק עכשיו, רק עכשיו אתה תופס את החיים בשרשם. עכשיו מובנת שאגת העם ברחוב. עתה יודע אני את נפשך, דויד אחי, אחי! מי יתן מותי יחד עמך באשר נפלת – –

כי סוף־סוף טוב למות על גבי מִתרסים מאשר באיזו פינה נידחת ב״הינטרלנד״. והמות הלא אורב עתה בכל אתר ואתר! מאורעות מחרידים בסביבה חדשים לבקרים. חוסר העבודה בארץ עצום, והרהור שוד, לרבות רצח, מכיון שנאחז פעם בתא מוחו של האחד, שוב לא ירפּה ממנו על נקלה. אם לא היום, יבצע את זממו לאחר זמן. ביחוד אם הוא נפּח או מסגר על־פּי אומנותו, שכל הדלתות פתוחות לפניו. עונש המות בטל, והשופטים דנים לכף־זכות ומעודדים בזה לרציחות חדשות. בתי־הכּלא, אמנם, מלאים אנשים, אבל אלה הם מהתקופה הקודמת, מלפני המלחמה, מימים שבהם עוד ענשו בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך. הנה כנופית אסירים אפורים עובדת בשדה תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותה. מחמת השרב הכבד התפשט האחד עד מתניו, ונראה גבו הערום, הרזה. כמה טוהר ותום! זה עמוד השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק הדור!

ואילו הפושעים האמיתיים מתהלכים חפשים לנפשם. ביום הם באים בתור מחזרים על הפתחים, כדי לתוּר, ובלילה – לרצוח. והשוטרים נרפּים. הז׳נדרם הנמוך והשמן פאולנד אומר:

– אני עושה בלילה את ה״רונדה״ (הקפה) שלי והולך לישון. השאר לא איכפּת לי.

הנך שואל את הזקנה, בעלת מעונך:

– כלום לא יראת תחילה לדוּר כאן לבדך?

והיא מנענעת בראשה דרך שלילה:

– אני איני יראה!

הזקנה לא יָראה, בהאמינה, כי נמשכים עדיין הימים הראשונים. אבל בבוקר אחד נמצאה חנוקה במיטתה, וארגזיה – פרוצים ומרוקנים. ה״צלוב״ העתיק, יקר־המציאות, מתחת לכתובת העברית, לא סיפר כלום, והקַנַרי בכלובו שתק אף הוא… ודוקא בלילה זה ישנה המשפּחה הקטנה למטה, שעל דלת מעונה ודאי עברו הרוצחים בלאט, שינה מוצקה, מבלי שמוע מאומה.

באו שלושת הז׳נדרמים: ה״אינספּקטור״ הקרח, כחול־החוטם ומסומר השפם, ושני עוזריו־צעיריו: פאולנד ושרק. חקרו, ריחרחו ובדקו כה וכה. מצאו עקבות רגלים יחפות על פני אבק הרצפה (ניכּר, שהרוצח, או הרוצחים, שחדרו אל הוילה בלילה דרך המרתף, חלצו את נעליהם תחילה, שלא יהיו צעדיהם נשמעים), ומדדו את אלה בחבל.

– יא – ניענע המפקח בראשו, – כיום קשה הדבר, כי בינינו הם מתהלכים.

בחוּץ עמדה כנוּפיה מבני־המקום ויוּרי באמצע. הוּא דיבר:

– הלואי את אשתי הרגו, ואותה, את הבּרוֹנית הטובה הזאת חִיו!

– מהיכן הם באים? – שאל האחד.

– מהיכן? משם הם באים ומשם הם באים ומשם הם באים, – הצביע יורי חליפות לכל ארבע רוחות השמים.

טילגרפו אל קרובה העשיר שבוינה, יורשה היחיד, וזה בא עם בתו, בת השש־עשרה היפה, חטובת־החוטם, וסידר את הקבורה לאחר שנעשתה לה לנרצחת האובדוקציה בבית־החולים שבקלגנפורט. בשדה הקברות, עם הכנסיה הקטנה שבאמצעיתו, נקברה. שני כמרים ערכו את הענין כהלכתו. האחד צעיר והשני זקן מופלג, ששׂיבת מפרקתו הגזוזה קצרות הכסיפה ביותר מתחת למצנפת הכהונה. זקן האיש מאוד, כבן תשעים ויותר, ובעמדו ליד הקבר הפתוח, משוקע בספר התפילות שבידו ומדובב תכופות את השם ״אַנה״ (שם המתה), נראה כבן־בית באותו העולם, שלשם הוא משלח עתה אַנה זו.

הספד קצר נשא הכומר הצעיר. הוא דיבר בפתוס דברים בּנַליים, דברי הבאי כמעט, אבל מי התרגש לדברים אלה ועיניו רטבו? יוהן קריגל! דוקא הענק האדמוני הזה. קרקע בתולה הוא, ספרים לא קרא, וכל אלה הביטוּיים, שנשדפו ונתרוקנו מגרעיניהם זה כבר, זה כבר, הנה בו הם מחוללים סערה.

אחרי סתימת הגולל נכנסו המלוים המעטים לתוך הכנסיה הקרירה והתישבו על הספסלים מזה ומזה, כמו בראינוע, בשעה שהכומר הזקן עבר לפני התיבה. נכנסו גם הקרוב הוינאי ובתו היפה, עולת־הימים. זו שׂמה את סודרה האדום על כתפיה מפני הצינה. תכופות הפכה פניה אל עבר הפּתח ושׂימחה על־ידי כך את העלם שעמד שם, אלא שתיכף עמד הלה על טעותו: אל העוגב במרומים הביטה, אל העוּגב, שהפתיע בצליליו הראשונים, הצלילים הנשגבים הללו, שגזע־הדמים אינו ראוי להן; חוץ מיוהן קריגל.

כל זה אירע בסוף הקיץ, והסתיו גם הוא לא איחר לבוא. הבּוֹקיץ האדיר כמו נעשה נמוך פתאום, צפד ונתרפּט, נתכּרכּם ונזדקן, ועם דמדומי ערב נראו מרחוק כתמים סגלגלים בנופי יתר האילנות המפולשים: ספק שרידי עלים גדולים, ספק עורבים… והנה גם החורף ולילותיו הארוכים.

באחד מלילות אלה העירתהו רבקה משנתו:

– שמעתי כעין ניסיון לפתוח את הדלת מבחוץ. וגם פסיעות במסדרון…

הוא שאל תיכף:

– איזו השעה?

– חצי השניה.

לא טוב. כל המעשים האיומים נעשים בשעה זו.

עד הבוקר – נצח. עד שנושא המכתבים יבוא! לאדם קדמון נהפכת, לאדם קדמון ביַערו, ער על קנו, בהריחו את הסכנה – מוכן להרוג וליהרג.

והנה הקיץ הילד בבכיה קולנית והפיג את הפחד בבת־אחת. בזו הפּשטוּת, בזו הרגילות שבבכיה זו. ומי יודע – אולי פעל הקול הזה לטובה גם כלפי חוץ?..

אתא בוקר וגם נושא המכתבים. יום, יום!.. אלא שאין להחזיק בו, ביום חורף קצר זה. טרם תפנה כה וכה – ושוב לילה.

ברם, משנכנס פברואר היתה הרוָחה. הימים הולכים וגדלים ועתים בצהרים נודף ריח אביב.

ועם האביב ועם יוּרי התעוררה לחיים חדשים גם כל הפינה השוממה הזאת. כי בא יורש הוילה העשיר מוינה וניגש להקים על חלקתו־ירושתו בית־הבראה גדול. ראשית מעשהוּ היתה להכניס לכאן אור חשמלי. באו אדריכלים ובנאים. נחפרו בורות בשביל עמודי הפנסים. הפועלים בנו להם צריפים – חיים ועליצות וקולי קולות.

נסו הצללים והפחדים. בלילות אפשר לישון בבטיחות. אלא שיחד עם כל זה נשתרבבה הלום גם… ה״פּוליטיקה״. היסודות החדשים הללוּ התחילו מתערבים כאן בעסקי קהל, דרשו ברבים, וכשימי הבחירות הגיעוּ, נכנסוּ בעבי הקורה ונתנוּ להן לאלה את צוּרתן הכרכית. יורי היחף הוצא מתוך צריפו הרעוע שמחוּץ לכפר והובל אל הקלפי במכונית. כללו של דבר: הפוליטיקה כבר השתררה כאן בכל תקפּה.

על העמודים החדשים, המיועדים בשביל הפנסים החשמליים, על כל עמוד ועמוד, התותה יד נעלמה בקרטון את צלב־הקרס, ובבוקר אחד – ועל עצם דלת המעון מבחוץ: ״יהודים, צאו!״

– כבר קצתי בחיי מפני פינה ארורה זו! – לא יכלה לסבול יותר רבקה, שמכל יפיה הקודם כמעט שלא נשאר לה אלא קולה הלבבי בלבד, – עוד היום אתה מוכרח לנסוע לוינה ולתור לנו מעון. חזרה לוינה, חזרה לוינה!!

והוא נסע לוינה לחפש שם מעון. בשעת הפרידה הפצירה בו רבקה:

– אבל עוד מחר עליך לשוב. כי יותר מלילה אחד לא אוכל ללון פה לבדי. אם לא תשוב מחר, אלך עם הילד אל אשר עיני ישאוני!

לוינה בא בצהרים. אך יצא את בית־הנתיבות והרוח הוינאי חלף על פניו, נשם בצמא, כאילו כאן הוא האויר הטוב, המבריא, ולא בשדות קרנטן, שמשם הוא בא. בדעתו היה ללכת קודם־כל אל ידידו הלם, שלא ראהו זה כמה, ולבקשו, אגב, שיסייע לו בחיפושי־דירה, אבל משהפליג בכרך וראה את הספסלים המבהיקים בשמש אפריל, עם הנערות שעליהם, בָּרִינג ובַקיי (חוף), הספסלים הללו, שזכרונות מתוקים כל־כך קשורים בהם, שכח לשם מה בא הנה, שכח בבת־אחד את הכל, את הכל, והוא התחיל משוטט כה וכה, כמתכּוון למצוא עתה את כל אותם ה״אשרים״, שהחמיץ בשנים האחרונות על־ידי ישיבתו בכפר הנידח. שוב נתערפל העולם ושוב הוא הולך, הולך, הולך, ומבטו, כבימים הראשונים, גולש בשכרונו מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנַאוּ, מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנאוּ.

אחת יפה מחברתה, אחת משכּחת את חברתה – טסו על פניו בנות האביב. כאלה עוד לא ראה מעולם! מכוכבי־לכת אחרים נפלו – עינים חדשות עם אור חדש, מופלא. אור חדש. אין להכיל, אין להכיל. ברי, שהיופי מוסיף והולך, נעשה מורכב יותר, מסובך יותר, חריף יותר. זהו, זהו – ולא מה שהיה בשכבר הימים! האם אין כל הנשים היפות מעתים עברו, שמשתמרות בציור ובפיסול, האם אין כולן כקופות בפני התלמידות הבוגרות הללוּ, שהגיחוּ זה עתה מבתי־ספרן? ואיזו נערות תהיינה בעוד מאה, בעוד אלף שנים? איזו עינים?

אבל מה זה? הפרצופים נעשו פתאום פגומים ומקוטעים. זה בלי חוטם, זה בלי סנטר. כתמי אופל בכל. הוא ניסה לשפשף את משקפיו – ללא הועיל. מה זה?! כעין צלבי־קרס של אש מבליחים באויר, מבליחים וכבים. אור עיניו פוחת והולך מרגע לרגע. מתמתחים כתמי האופל וחותרים להתלכּד יחד… החיים החמורים עשו את שלהם – הנה יסתמא תיכף באמצע הרחוב!

נפלא הדבר: הוא חישב בחייו קצים שונים, אבל קץ כזה לא עלה על דעתו מעולם. בשארית ראיתו, מגשש כמעט, מיהר אל הגשר הראשון – דאג נא, הלם יקר, לרבקה ול– – הדונאו חטפתהו ולחשה לו בהמולה: אני קולטת אותך ברצון, בן אחי הדניפּר!

הכפר אינו כפר פשוט: ״יחוס״ בלתי מצוי לו, שכן בו דרה אמו של אחד משלושת רבי המדינה שההגה בידם, האיכרה הזקנה שמיד (על שם בעלה השני). בנאומיו ברדיו הביע השליט לא אחת את גאוותו על מוצאו מגזע איכרים, ברם היא, האם, דוקא אינה מתיהרת בו, בבנה, כל עיקר. איכרה פשוטה, ענותנית היא; נוברת באדמתה, מטפלת בבהמותיה, והכל שחוח, שחוח, כשמטפחת חבושה לה על ראשה בצורת שביס. עתים נוטלת היא את חרמשה והולכת אל אפר רחוק, באשר שם, באפר הלז, צומח מין חציר, אותו אוהבות עזיה ביותר. טובת לב עד היסוד, ערפלים טובים, ערפלי הדור הקודם, בעיניה העייפות, ובהושיטה ביצה למישהו, היא מחייכת:

– חמה עדיין…

בערבים יש שבעלה קורא אליה פתאום:

– אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר…

אז היא מפסיקה את מלאכתה, אצה אל המכשיר הפלאי שבפינה, מרכיבה את שפופרות־השמיעה על אזניה הקשישות וקולטת בהנאה את קול בנה המדבר אל העם. ויותר שאינה מבינה את התוכן, יותר היא נהנית. את שיעולו הקל באמצע אוהבת היא במיוחד… מי זה, פילל אז, בעודנו כאן בכפר נער עם הנערים! הנה הוא מדבר קשות עם ״האדומים״ מזה ועם ״החומים״ מזה, אבל ניכר שאת האדומים הוא שונא יותר. ״האדומים״ – הוא מדגיש – ״הם אויבנו הראשי!״…

ומה שיש בעולם הגדול יש גם כאן, בישוב הכפרי הקטן הזה: ״אדומים״ ו״חומים״, והקרב בין שני המחנות קרב עקשני, לחיים ולמות. על פרשת־שבילים טבלה ס״דית עם ״שלושת החצים״ ודברי התעמולה שלה, ולעומתה טבלה נאצית עם צלב־הקרס וכרוזי השיסוי שלה. בבוקר בבוקר נמצאות שתיהן ממורטטות ומקולפות מדברי הדפוס שעליהן – מעשה ידי הצד שכנגד בלילה.

מפורסמת בנאציותה היא האשה לודמילה קולֶריטש (ממוצא סלבי, כנראה). אשה נוראה היא זו. פרצוף עגול, מלא בהרות־שמש. משקיפה רוב היום בעד החלון, כאיזבל בשעתה. הנה ראתה בחצר השכן היהודי (המשפחה היחידה בכפר) את הנער, הגימנזיסט, תלמיד המחלקה השלישית, והרי היא קוראת אליו:

– בוא נא, הוגו, ועזור נא מעט לפרַנצל שלנו בהכנת שיעוריו!

ואחר־כך במעונה, ברמזה כלפי התמונה הגדולה על הקיר:

– היודע אתה, מי הוא זה?

– היטלר.

– והיודע אתה, מה הוא רוצה? בבוא היום והוא יהיה השליט גם פה, נגרש את בעלי־החנויות היהודים שבעיר, כשם שעשו בגרמניה. הנה בעל הפירמה הגדולה לבגדים בוֹנדי. הוא בא הלום בעירום ובחוסר־כל, ורק כאן, מאשר לנו, עשה את כל העושר הזה. צריך לקחת ממנו את הונו וילך לו אל המקום שבא משם. בכם לא נגע לרעה, שכן אביך אינו סוחר. מהו אביך בעצם?

– היסטוריון. כותב ספרי היסטוריה.

– העיקר שאינו חנוני, שאינו מנצל את העם.

ופעם באמצע כל אלה:

– הכבר ראית, כיצד עושים לשפן? את השפן אין ״דוקרים״ כדקור את החזיר. בוא ואראך.

והיא מוליכה את הנער אל מדור השפנים בפינת החצר, נוטלת את האחד, תופסת ברגליו האחוריות בידה האחת, ובחוד ידה השניה היא מכה על ערפו בכוח, מתאדמת־משתלהבת, אחת ושתים. רק פרפורי־גסיסה אחדים בזנב – וחסל.

אשה נוראה היא האשה קולריטש!

הפירמות היהודיות בעיר אינן מניחות לה לישון. ודאי מחכה היא בחשאי ליום, בו תוכל ״לשלול שלל ולבוז בז״. ועמה עוד הרבה מחבריה וחברותיה למפלגה. מי יודע, אם כבר לא סימנה לה, בעברה על פני חלונות־הראוה, אי־אילו חפצים שהיא חומדת בסתר. ברם, לפי שעה הפירמות פירמות, מתנהלות כשורה, מבריקות בחלונותיהן הגדולים ברחובות הראשיים – ומושלות בכיפה.

מושלות כיצד? הנה צובאות־מרטטות בנות הארץ על חלונות־הראוה לאפנה, על המעילים והשמלות הנהדרים הללו, המרהיבים מבעד לזכוכית, על חלונות־הראוה של חנות־הנעלים הגדולה לארתור שפיץ; בעונת ה״פשינג״ במיוחד, כשמבין שאר הנעלים מבהיקות נעלי־הריקוד הענוגות, המוכספות, המוזהבות. והנה החנות לזהב ממש, יהודית אף היא, לאבני־חן ותכשיטים; בערבי סתיו ערפליים מציצים בשורה כלפי חוץ שעוני־הזהב הדקים ומגרים את תאבון החיים… האין זה שלטון?

ובפרוץ הקור במפתיע, השלג הראשון מלבין על דבשות ההרים מסביב, וילדים קטנים בבית ללא חומר הסקה, – מתלבט העם על הפירמה לפחמים הגדולה של האחים שוורץ. פירמה זו כבשה לה את השוק על ידי כך, שעמדה והכריזה במודעות ענקיות: פחמים לכל בית בתשלומים לשיעורים! מכחילים האנשים מקור ומביטים בתאוה אל פלח הפחם המשובח, המצהיר בחלון לדוגמה.

– האם עלי ליתן איזו מפרעה? – שואל אחד בהיסוס. והאיש מבעל ל״שַלטר״ (האשנב):

– אם מעון יש לך, אז אין צורך גם במפרעה.

ובאמת, אין הם צריכים אלא לכתובת. אם זו כאן, אין הם חוששים לכלום. יש דין ויש דיין. ועתה שלח לחמך על פני המים!

רעה חולה הוא ענין ה״ראטוֹת״ (תשלומים לשיעורים). עתה, בשעת הדחק, הם חוטפים ונוטלים, אבל מרה באחרונה, כשאין ידם משׂגת לשלם את ה״ראטוֹת״ כשורה. מכתבי תביעה ואיומים אין קץ. רע המעשה, שלכתיבת כתבי־עסק אלה נרתמת על־פי רוב הבת של אחד האחים שוורץ, הנערה הזקופה, הדקה והענוגה הַנסי.

לא, לא למלאכה כזו נוצרה! הרי היא הנערה היהודית היחידה כאן, שבכוחה להתחרות עם היפות בבנות הארץ, ה״אריות״. עתים בערבים רואים אותה בקפה ״טהליה״ משתתפת במחול הפוקסטרוט והטנגו. יש אז מה הנוגע עד הלב בבדידותה, בזו האחריות הכבדה העמוסה עליה, האחריות לגבי אומתה, לגבי גזעה. שלא בידיעתה היא ממלאת אז תפקיד גדול מאוד.

שחרורית וחמימות שופעות ממנה, כמו מנושא הפירמה שלהם – מה״יהלום השחור״. בקידה עמוקה מזמין אותה בחור ״אריי״, מתנענע אתה באכסטזה עליונה, ונפרד ממנה כשוך ה״ג׳ז״, מתוך נשיקת־יד ענוגה־ענוגה. הוא חוזר אל שולחנו, שבאקראי מיסב עתה אליו גם ההיסטוריון היהודי, יוסף קלימט.

– כלום אין מר חושש לחטוא לגזעו?..

– בלֶדזין (הבלים)!..

ההיסטוריון נהנה וטופח לו לצעיר הזר על שכמו בחיבה גלויה.

פתאום התקדר. בין הרוקדים תפסו עיניו גם את הבחור היהודי, הטרזן, מקורזל השׂער, בעל הפירמה לרהיטים, יוליוס פישר. השטן השיאו פעם להיכנס לפירמה זו ולקנות שם רהיטים בתשלומי שיעורים. לאחר שכבר סילק סכום עצום, הזניח אי־אילו ״ראטוֹת״, נכוה בריבית גבוהה, נסתבך, לא לכאן ולא לכאן.

עסק ביש זה רודף אחריו ומדריכהו מנוחה. יום־יום הוא מקבל מכתבי תביעה מהפירמה ואיומים במשפטים. פעמים הוא רוצה להסיח דעת מכל הענין בחזקה, אבל אינו יכול: בבית – מראה הרהיטים כשהוא לעצמו, וברחובות העיר – משוטט כה וכה האוטו של הפירמה! גם בקולנוע, בין המודעות העוברות על פני הסרט לפני המחזה, הוא קורא פתאום: ״אין נישואין בלי רהיטי פישר!״, ועתה, ב״טהליה״, – ה״תכשיט״ עצמו בצאתו במחול. בבוקר, בלשכתו, הוא מכתיב את מכתביו ומאיים בערכאות, ובערב הוא רוקד כאן להנאתו ומחייך מתוקות כלפי בת־זוגו.

זה כשנתים שהוא, קלימט, השתקע בכפר ההררי, מהלך חצי שעה באבטובוס מהעיר. לחקור את קורות היהודים בחבל־ארץ זה בא הלום, לחקרן במקומן. פינה זו, לפי דעתו, עדיין קרקע בתולה היא. לתכלית עבודתו הוא יוצא ונכנס תכופות בבית הרַבינר, שהוא גם מרצה ללשונות המזרח באוניברסיטה המקומית, הפרופסור בריסטיגר. זה ממציא לו כפעם בפעם תעודות היסטוריות חשובות הנוגעות לענינו מהארכיון הממלכתי.

– גנֶדיגה פרוי, עליך להביא לי את ה״טוֹטֶנשַין״ (תעודת מיתה)… – מצא את הרב מטלפן, בדרכו הפעם על מפתן חדרו. כרסתן, גוץ, זקן שיבה יורד טריז, זקן תלמיד חכם, ברם העינים חיוניות, ארציות יותר מדי. לפניו, על השולחן, מכונת־כתיבה קטנה, בה הוא כותב בעצמו את ה״ניירות״ הרשמיים שלו.

– לא טוב – הוא סח אל אורחו – קיבלתי היום מכתב מאת הרב הכולל ה–ץ. גם שם, בארצו, הוא כותב ״רשעות״ (מלה זו הוא מבטא במקורה, לא בגרמנית), ״רשעות״ בכל אתר ואתר.

ה״אוּרקוּנדן״ (התעודות), שהוא מוציא מתיקו, הם גוילי קלף מכורכמים מיוֹשן, מאבק הדורות, שהתאריכים שלהם מגיעים עד לפני אלף שנים ויותר. טפסים ערכאיים ברובם, כתובים גרמנית עתיקה, מובנת בקושי. הנושא החוזר ונשנה כאן – חובות. הנושא הנצחי! על פי רוב תובע יהודי חוב מנוצרי. יונה פרידמן מלפני שלוש מאות שנה תובע חוב מאלואיס פּלטל. אבל יש גם להיפך. פעמים שניהם יהודים, גם התובע וגם הנתבע. עסקי ריבית וריבית לריבית והוצאות לפועל – וחובות, חובות, חובות. חובות אין קץ! ההיסטוריה האנושית אינה בעצם אלא היסטוריה של חובות. דרך כל הדורות, מאז ועד היום, אינה פוסקת הצעקה: ״הנושה בא לקחת!״… אבותינו ואבות אבותינו היו אולי חיים וקיימים עד עצם היום הזה, אילמלא החובות והערכאות וההוצאות לפועל, שהוציאום מן העולם קודם זמנם והורידום ביגון שאולה.

– אלה הם דוקומנטים יקרי המציאות,– מטעים הרבינר.–עליך לנצל אותם כהוגן. אני, לצערי הגדול, אין לי פנאי לעבודה מדעית. עיניך הרואות, כיצד אני מתבזבז כולי בעסקי הקהילה.

– הספר שאני עובד עליו כעת – נתפאר קלימט – יעלה על הקודמים לו בשטח זה. היסטוריה צריך לכתוב בתקופה ״היסטורית״. עתה, עתה צריך לכתבה. ההיסטוריה, על ״אות הקלון״, על ה״יודנשלֶגר״ ועל שאר ״המגפות השחורות״ חזרה עתה, על פי חוק כמוס, לאכסניה שלה. ככוכב־שביט זה, המופיע ממעל לראשנו לעתים קבועות דרך סיבוביו הרחוקים במחזור מסוים.

ואחרי הפסקה קצרה הוסיף באנחה:

– על המרטירולוגיה שלנו צריך לזרוק אור חדש!

מה טיבו של ״אור חדש״ זה, בעצמו אינו יודע עדיין. אבל ברי לו, שההיסטוריונים הקודמים התעלמו מאיזו נקודה עיקרית. נדמה לו, אגב, שבכל הצרות והרעות נעדר היהודי־האדם הדרוש, ואילו היה הוא ״שם״, כך נדמה לו, לפעמים, כי אז היה הכל אחרת… בכל המצבים הנוראים הללו אין רואים את היהודי־האדם, האדם; אינו, אינו!

בניגוד לשאר היהודים בעיר (מספרם אינו גדול), בעלי הפירמות השונות, נמוכי הקומה והכפופים קצת, הרי הוא, קלימט, איש מידות, משכמו ומעלה, רחב גרם וזקוף, זקוף. את זקיפותו, בשעת טיוליו בחוץ, הוא אוהב להפגין ביותר, מתכוון, כביכול, ״להגיה״ ולתקן בה בזו את ההיסטוריה שלנו… שיבה כחלחלה עוטרת את ראשו הנאה, המזדקר ב״יהדותו״ מעל הרקע הכפרי־האַלפּי. עֵר הוא לרוחות המנשבות מסביב; עומד על המשמר, מוכן לקרב בכל צורה שהיא, לעמוד בשעת הצורך על נפשו ועל נפש בני ביתו. ב״ידידות״ שכניו אינו מאמין הרבה. ביום עברות תהיה האשה קולריטש ראשונה לידות בהם אבן.

פעם שב הוגו מבית־ספרו סר וזעף ולא אבה לאכול. ודאי אות הזמן באמצע. ודאי עלבוֹ אחד המורים שנתפס לצלב־הקרס. הנה הוא יושב אל השולחן, ראשו בין כפות ידיו; ניכר, שזה עתה, בפעם הראשונה בחייו, עמד הנער על טיב מזלו הישראלי…

אחרי חקירה ודרישה הגיד, שנער אחד משטרסְגַנג (כפר שכן), תלמיד מחלקתו אף הוא, נאצי, מתאנה אליו יום יום ומציק לו על לא דבר. והיום גם הכהו.

ביום המחרת התיצב האב ליד שער בית־הגימנסיה לעת צאת התלמידים. הנה יצא לבדו אחת ה״פרופסורים״, זלדקן ועקום־גב; המורה ללטינית ויונית הוא, קיזלינגר. והנה פרצה החוצה ה״חברה״ כולה – בצחוק, ברעש, בקולי קולות. סוער ים הראשים הבלונדיים, המבהיקים בחמה, ומכה גלים גלים. הנה הנם בעלי הארץ הבאים. ביניהם כולם, כולם: המדינאי, מנהיג המפלגה, השופט, המוציא לפועל, התליין…

– אבא… – קפץ לקראתו גם הוגו, קורן, יפה שבעתים, – הכבר זמן רב שאתה עומד פה?

– הראני את הנער!

– שם, שם הוא הולך. הלה עם התיק האדום…

– מה שמו?

– אוֹהרנשוה.

ושניהם אצו אחריו והדביקוהו.

– אוהרנשוה!

השגץ הפך פניו.

– אמור נא לי, מדוע הכית אותו אתמול? מה עשה לך רעה?! מדוע הכית אותו?! מדוע?! (מתאַווה היה להסתער: את חטמך הנתעב אנפץ! אבל הוא המשיך:) אני אעלה אל הדירקטור… וכי לשם כך קיימת הגימנסיה, שיהיו התלמידים בה נצים ומכים זה את זה?!..

בדומה לכך הפליג הלאה, וחש בינתים: לא הא! השגץ – אף אבק־פחד לא נראה בעיניו החצופות. האדמה תחת רגליו נותנת כוחה לו. בלי שענה כלום, פנה עורף, דרך עזות, והלך לדרכו הליכה נמרצת.

ההיסטוריון דעתו חלשה. הנה עתה היא הוא ״שם״–ומה? עתה, עתה עמד הוא עצמו כלפי ה״היסטוריה״ פנים אל פנים, וגם בו לא קמה התקיפות הדרושה. ונגד מי?! הרי שענין ה״הגהה״ אינו פשוט כל־כך. ״לא טוב אנכי מאבותי״…

וה״היסטוריה״ בינתים מתחדדת מיום ליום. בתחילה נראה ציון־האיבה אך בדשי האנשים המכוערים בלבד; עתה נִדַבְקו מאלה גם היפים. יוצאות בצלב־הקרס גם הנערות, גם הנערות… מתכוונות הן, כנראה, לשאת חן לפני הסטודנטים השולטים על הטיילת; הסטודנטים בכובעיהם המגוּונים ובצלקות־הסיוף בפרצופיהם, הצלקות הטריות, השותתות דם. מטיילים הם, הבחורים הללו, בסך, חסונים, יהירים, מאוהבים בעצמם – אחרי כל מה שדובר ונכתב בעת האחרונה על ״הגזע הצפוני״ שלהם.

תא נאצי מובהק היא החנות לנייר שממול בית־הדואר הראשי. מקום־ועד שם לאנשיהם, לבריוניהם, ובה, בחנות זו, נמצאים למכירה גם כל מכשירי המפלגה: ציוּני צלב־הקרס, תמונות מנהיגם ואנדרטותיו, ושאר דברי התעמולה שלה. על הקיר, משני עברי החנות, מודבקים כרוזי שיסוי, קטעים מעתוניהם, וקריקטורות־זוועה של יהודים. בני הארץ בעברם כאן – ועמדו. מצטברים, מצטופפים, נדחקים. מעיינים ארוכות בכל חומר־הקריאה הנורא הזה, מעיינים בלי אומר, וניכר שהם מאמינים בכל העלילות הללו אמונה שלמה. על המדרכה מאחריהם עברו עתה לתומם שלושה יהודים: העסקן הציוני החולני, המכורכם, טֶלר, חתנו הדוקטור הצעיר ועוד יהודי שלישי; שלשתם עברו בשורה – ללא צידוד־ראש כלשהו… הנה רצה אל הדואר, לבושה גלימת עבודתה, הנסי שוורץ: מעל המדרגות של בנין הדואר היא הופכת את פניה ומצליפה אל עבר ההמון המשוסה מנגד הבטה חטופה אבל נפשית מאוד.

מצב הפירמה שלהם שוב אינו מזהיר כל־כך, למרות הפלקטים הענקיים: ״פחמים לכל בית״ וכו׳. גם השלטון של יתר הפירמות היהודיות תש הרבה. איזה צל ירד על כולן, על כולן. אפילו שעוני־הזהב בחלון־הראוה כאילו הועמו פתאום… והרע מכל: אין בטיחות ממעשי אַלמוּת מן החוץ. הבעלים מסתתרים מאחורי גבם של משרתיהם ה״אריים״. וכבר היה מעשה, ואבן הושלכה וניפצה חלון גדול בחנות־הבגדים המפורסמת של סמואל בונדי.

אל הרועה רצים צאן עדתו. אל הרבינר, הפרופסור בריסטיגר. מאיצים בו, שיעמוד בפרץ, שידרוש הגנה אצל הרשות. אבל הרב, כנראה, לוחם אמיץ אינו, שכן דרכו להטעים:

– ראש המשטרה אמר לי: אדוני הפרופסור, איני יכול לכלוא במאסר את כל העם!

מרננים אחריו, שאינו נכנס בעבי הקורה, שיותר משהוא טוען ותובע הריהו מתרצה ומתרפס, ואף־על־פי־כן משכימים האנשים לפתחו בקומה השניה.

– האדון הרבינר בביתו?

– האדון הפרופסור – מתקנת אשתו – אינו בביתו, אבל הוא מוכרח לבוא בכל רגע.

מיד נשמעות פסיעותיו, כשהוא בא מן החוץ. עתה כשמביטים עליו מלמעלה, היאך הוא פוסע ועולה במעלות בקושי, קטן־קומה וכבד־נשימה, מוחלים לו את הכל: סוף־סוף רחמנות גם עליו.

– זה עתה הייתי אצל ה״לַנדֶסהויפּטמן״ (הנציב). הוא אמר לי: אדוני הפרופסור…

רע, רע.

והעיקר שגם בעלי ״שלושת החצים״, אשר אמרנו בצלם נחיה, ידם על התחתונה אף הם. גם המבצר החזק הזה, אליו נשואות העינים בחשאי, צפוי אלי נפילה. ״לא ננוח ולא נשקוט, מאַיים השליט ברדיו, עד אם הסירונו את הדגל האדום מעל מגדל העיריה!״ ברחוב הראשי במטרופּולין טייל לפנות ערב ראש־העיר הישיש, לוחם־החופש הותיק, אהוב הפועלים – וזיו השקיעה נח עליו. באהבה מהולה בחמלה קדו לעומתו ובירכוהו לשלום הנפגשים בדרכו. גבוה, זקוף, נראה עתה כאילן בשדה תחת עננה כבדה, הרת סערה; סערה שעוד מעט תעקרהו ותהפכהו על פניו.

והסערה התחוללה.

כל הלילה, ליל פברואר, לא זזה האיכרה הזקנה שמיד מעם הרדיו, בהקשיבה אל ה״הודעות״ הבהולות ממערכות הקרב, חרֵדה לשלום בנה. הנה היא שומעת אותו מדבר אל הפועלים המתקוממים פעם קשות, פעם רכות. קולו צרוד, נרגש. הנה הוא מתחיל תחנונים כמעט: ״אום דוטֶסוילֶן״!.. בינתים נזדעזעה תכופות, יחד עם כתלי ביתה, מיריות התותחים בעיר. באחרונה, ביום השלישי, הודתה לאל על שהקרבות שככו ולבנה לא אונה כל רע. אבל בשמעה את דבר התליות הראשונות (״פסק־הדין הוצא לפועל היום בארבע אחר הצהרים״), נעשה לא ניחא לה, לאם־השליט הזקנה, והלחלוחית בעיניה העייפות – ספק דמע. ניכר היה בעליל, שאיזו נימה פקעה בה. וכשבעלה קרא אליה אחר כך: ״אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר״… – ניענעה בידה:

– אין לי פנאי!..

אחרי דיכוי ״האדומים״ התנערו ״החומים״ והרימו ראש. לכאורה, צריכים היו להחזיק טובה לשלטון. אבל לא! השתוללו עוד יותר מבתחילה, ולתעלוליהם המסוכנים בגלוי ובסתר, ביום ובלילה, ביום ובלילה, לא היה קץ. לא היתה מנוחה.

והנה יום צרה ומצוקה.

כבר התחלתו היתה רעה. עוד קלימט במיטתו, הושיט לו נושא־המכתבים הזמנה למשפט: הפירמה פישר קיימה סוף סוף את איומיה. הנייר ה״רשמי״, האפור, כשהוא לעצמו, דיכא את רוחו והטיל עליו מרה שחורה כבדה מנשוא. ארורה השעה, בה הוליכוהו רגליו אל חנות זו. צעד אחד לא נכון – ובכיה לדורות.

הטיל את מכתב בית־הדין על שולחן עבודתו, אל גוילי הקלף, שלקח אצל הפּרופסור בריסטיגר: הֵילך עוד ״דוקומנט יקר המציאות״. ההיסטוריה מוסיפה והולכת!

ברם, באותו יום באה עליו דאגה־חרדה חדשה, שהשכיחתהו את הראשונה. הוגו לא שב בשעה הקבועה מבית־ספרו. בדעתו את פּיזור נפשו שירש ממנו, מאביו, ואת ריבוי המוטורים בעיר, הריהו דואג לו מאוד. הנה פנה היום, והנער איננו!

התלבש, יצא ושם פעמיו אל תחנת האבטובוסים. והכפר כמשפטו יום יום. יוהן קריגל, הזקן האדמוני, בעל בית־המרזח, שב מצידו, מזוין ברובהו, ונושא ארנבת ירויה. אי מזה, מאחת החצרות, בוקעת ועולה נאקת חזיר מוצא להורג; נוראה צריחתו מרחוק, אבל עוד יותר – השתתקותו.

בתחנת האבטובוסים מצא עוד המון אנשים ונשים מכפר זה וגם מהכפר הסמוך שטרסגנג, דואגים כמוהו לשלום ילדיהם, שלא שבו היום מבתי־ספרם בעיר אף הם. נתגלה, שנסיון של ״פוטש״ שני היה היום, הפעם מצד הנאצים, יריות בודדות נשמעו מהעיר גם עתה.

בינתים בא הערב.

– חושך בעיר. החשמל הופסק.

– גם התנועה הופסקה. האבטובוסים לא יבואו.

– הילדים, הילדים!..

אחרי ציפיה ארוכה נשמע סוף סוף טרטור אבטובוס מתקרב והולך. ניכר, שהמשטרה השתלטה על המצב, והסדר הושב לאיתנו במקצת. ילדים פרצו מהקרון אל בין זרועות הוריהם. ביניהם היה גם אותו הנער־הבריון, אוהרנשוה, מתועב־החוטם וחצוף־העינים. אמו חבקתהו ונשקתהו על פיו.

והוגו איננו!

בלב חרד עמד האב, מצפה, והביט למרחוק, כעלי הזקן בשעתו… הנה בא אבטובוס שני, וגם כאן איננו! מקרון זה יצאה האשה קולריטש ו״רוּקסק״ (צקלון) על שכמה (ה״רוקסק״ ריק; סימן שה״פוטש״ לא הצליח). בהתלהבות סיפרה לכל הניצבים כאן:

– גם אני כמעט הייתי בכל רע. אל תוך הלשכה של הפירמה שוורץ הושלכה פצצה, אבל איש לא ניזוק… ואת אודם הדליקה שם אתם רואים? – הטעימה עליזת־נצחון – זה בוער באש מחסן הרהיטים הגדול של הפירמה פישר…

ההיסטוריון היהודי כיוון מבטו אף הוא כלפי כתם האור הלז בפאת הרקיע הלילי, ממעל לעיר המזועזעת, השרויה באופל. אור משונה – ברגע זה בא אבטובוס שלישי, ומבעד לאשנב הקרון המואר נראה הראש היקר במצנפתו, ראש הוגו: ישנו, ישנו!.. – אור נפלא, אור חדש.

הרגשה קשה היתה לי מדי עברי על הבית מספר 13 ברחוב מגורי שבפרבר: במרתפו תלה את עצמו אחד הדיירים. הדבר קרה לפני ימים מספר, ואז נתקהלו כאן השכנים הסקרנים לצעקת האשה והילדים.

והנה היום נאנחתי אנחת הקלה. בעד החלונות הפתוחים של אותו מעון ראיתי את הסייד על סולמו מחדש ומשפץ את טיח התקרה והכתלים. המשפחה האומללה עקרה אל מקום אחר, ועתה מתחדשת ומתכשרת הדירה לקראת דיירים חדשים. בחלל שנתרוקן מרהיטיו, רב־ההד, נשמע יפה קול האומן בזמרו חרש תוך כדי עבודתו ובעברו תכופות לשריקת שפתים. איזו שלוה בזמירות־שריקות אלה, איזו אדישות לכל האסונות שבעולם!

צרות רבות ורעות במעונות, בכל המעונות. עסקי־משפחה, חיכוכים, פירודים, לבטי־קיום, מחלות, ניתוחים, צער גידול ילדים. אַסכרה. נטולי שינה רצים ההורים בוקר בוקר אל בית־החולים, ושם רשאים הם לראות את הילד החולה אך מבחוץ, בעד החלונות העליונים; אנקורים על הכרכוב… דאגות מכל המינים, הסתבכויות, התאבדויות. עד שהדירה מתרוקנת מאנשיה ומרהיטיה הקודרים, העגמומיים, והסייד מגרד את הטיח הישן מעל גבי הכתלים יחד עם הצרות ומזמר בתוך כל את הניגונים החרישיים שלו. איזו שלוה, איזו אדישות כלפי כל האסונות שבעולם!

לכו אל הסייד, סובלים, אל הסייד על סולמו, הקשיבו אל זמירותיו־שריקותיו בחלל הריק, רב־ההד – ושאבתם ניחומים והרגעה.

כולם, כולם כמעט, כגברים כנשים, רוכבים על אופניים. אופניים פשוטים וגם מוטוריים. כלתה רגל מכל שביל ורציף. רכב־ברזל זה מוסיף חוסן לנוער החסון; ברזל בברזל. אפילו ההורים הבאים בימים התחילו, בהשפעת בניהם ובנותיהם, להתאמן באמנות זו. הנה האלמנה גרובר, בת־החמישים, נישאת ברחוב על אופניה, והרי היא מושכת בשולי שמלתה כלפי מטה מפני הרוח – כנערה צעירה ממש. גם היא חוששת!…

האופניים חוסכים להם את הזמן היקר כל כך. מקפידים הם על כל רגע, שלא יעבור לבטלה. והעבודה בחצרות ובשדות “בוערת”. בזוהר השמש העולה מזהיב הזבל הנוזל, כשהוא אושד, אגב העברה בקרון, על השדמות הדשנות, רבות התנובה. בימי חול אין יודעים כאן בטלה מהי. הנה מכר הנגר הזקן שמיד את ביתו הקטן שבקצה המשעול, ובעודנו אורז את מיטלטליו ומטעינם על הקרון – בעל־הבית החדש כבר גוחן ומסייד את קנין־כספו, בהפכו עורף למוכר, כאילו שוב אין זה במציאות כלל. בעל־הבית החדש כבר נכנס כאן לעבודתו!

ורק ביום הראשון הם שובתים וממלאים את בתי־היין המרובים, המפוזרים בהרים ובגיאיות. כשקידתם בעבודה שקידתם בשתיה. סובאים לשכרה, מסתמקים ומתמלאים רציחה, ואם אין הם קמים איש על אחיו לרצחו נפש, הרי אין זה אלא מתוך יראה הדדית. כל אחד יודע להעריך את כוח חברו, ועל ידי כך מתבצר ביניהם מין שיווי־משקל.

הנה שני הקצבים הגברתנים, אלואיס וגנר והנס מייאר; אטליז אצל אטליז. שנאה וקנאה ותחרות. שניהם איש סכינו על ירכו. ואף על פי כן הם נזהרים זה בזה. פחד הדדי.

הקצבים הללו! בסתר לבם הם מתאווים לטבוח איש את רעהו וטובחים את הבהמות. עגל רך, נחמד, מוליך השוליא של וגנר אל ירכתי החצר, אל פינת הטביחה תחת עץ האגס. אשת־אדוניו הצעירה מופיעה על סף הבית ורואה ואינה רואה. לב־אשה לכאורה – אולי תחמול ולא תתן?… אבל לא. אינה מתערבת בדבר, אינה מתערבת!

את השוליא הזה, נער נאה דוקא, שאלתי פעם, כיצד אינו חס על יצור שכזה. בחיוך ענה:

– אצלי הדבר, כאילו אני חותך לחם…

כך ענה.

עבודה וטביחת בהמות בימי־חול, וסביאה והוללות ביום ראשון. כל הלילה, אור ליום שני, ירונן וירועע במלוא המרחב מסביב, בדרכים ובשדות, קולות בחורים ובחורות יחדיו, ובבוקר למחרתו נמצאות גומות בקמה, גומות כקומת איש – עקבות זוגות־האהבים…

מקרי־מות נדירים כאן מאוד. הנך נתקל בזקנים מופלגים, בני תשעים ומעלה. פעמון הכנסיה המקומית הקטן משמיע בכל־זאת לפעמים את צלצולו הקצר: אחד התושבים מת. האיכרים מפסיקים עבודתם, לובשים חליפותיהם הכהות (המכנסים לשוקיהם צרים ביותר), ומלווים את חברם אל בית־עולמו, אל שדה־הקברות המפואר, המיוער, שבמעלה הגבעה. בשקט, בשתיקה עובר טקס הקבורה, ללא דמעה.

פינה פינה בעולם והיפהפיה שלה. כאן היתה זו בת הז’נדרם הראשי, עולת־הימים, הרטה. בספורט־החורף נראתה במכנסים השחורים, ובקיץ – בטריקו־הרחצה. הנה היא טסה על אופניה כלפי מערב, קורנת כולה בזהרורי שקיעה… פעם התהלכה בתחבושת אלכסונית על פניה (מחמת איזו חבלה בעינה האחת), ואף על פי כן לא סר כוחה; בקטעי־פניה הנשארים בלבד ליבבה.

לעומתה, בחינת אנטיפּוֹד לה, העיק על ישוב כפרי זה הסיוט הכבד בדמות הבריון הצעיר והמסוכן, היינריך נובק, מפלצת המקום. “איינברֶכֶר” (פורץ וחודר לתוך בתים זרים בלילות) מובהק היה ואיש־הסכין. מעונש כלא לא ירא, כי שם ביתו. יושב במאסר זמן־מה, משתחרר וחוזר לסורו.

פעם, באישון־לילה, נתפס במחתרת, בעצם “מלאכתו”, על־ידי הז’נדרם הראשי, אבי הרטה. בין שניהם התלקח קרב לחיים ולמות – והבריון הומת ביריה. סוף־סוף! בחגיגיות, בשמחה גלויה, בחליפות־החג, עם המכנסים הצרים, ליווהו כל תושבי המקום אל שדה־הקברות.

כשהורידו את הארון אל הקבר הפתוח והתחילו זורקים עליו, כמנהג, את רגבי העפר, שמעתי מאחרי קול בכי נערה. פניתי ונפעמתי עד היסוד: הרטה!…

הבכי היחידי ששמעתי בין הטבטונים הללו בשעת קבורה.

עתה, בשלכת, לא קשה להציץ אל עבר “בית הזקנים” ואל הפרצופים הנוראים, שחרבו מזוקן. קודם, בקיץ, יראתי להפנות ראשי לשם. אבל עתה אחרת. העלים הנושרים מכסים על הרבה, על הרבה, ואתמול גם ישבתי על הספסל שלפני הבית והתחממתי בשמש־סתיו אחרונה יחד עם הזוג הזקן – איש ואשה כבני שמונים ויותר.

– היכן ילדיכם? – שאלתים.

– מתו, – ענו שניהם בבת־אחת.

שאלה־ותשובה זו זיעזעה, כנראה, הרבה מעברם, מימיהם הראשונים, והוא, הבעל, פנה פתאום אל אשתו:

– בני כמה היינו, כשהלכנו אל ה“אלטאר”?

– אני הייתי בת תשע־עשרה, ואתה בן שלושים.

שניהם שוב לא הרגישו במציאותי ושקעו בעולמם. האשה העירה:

– עתה הם הולכים אל ה“אלטאר”, כשכבר יש להם תריסר ממזרים, אבל אנו עמדנו לפני הכומר טהורים כמלאכים!

אחרי שתיקה קצרה נזכר הוא:

– אבל פעם בשדה־התירס – זוכרת את?… כששׂיחקנו במחבואים…

– מה היה אז? זה הלא היה הרבה קודם. אז הייתי כבת חמש־עשרה ולא יותר.

והוא:

– אילמלא אמי, מנוחתה עדן, שקראה לי פתאום בקול, כי אז ודאי היה בא בינינו לידי מה… אני זוכר היטב…

– באמת? אז זממת לעשות לי מה? לילדה בת־חמש־עשרה? לתינוקת?!…

והיא קפצה ממקומה, רועדת מכעס, וצריחת־זקנה פילחה את האויר:

– גֶמַיינֶר קֶרל!!!

הנה הנו!

בבוקר, אחרי ליל הגניבה, אנו מתהלכים נדהמים, הלומי מסתורין – למראה המחתרת או הדלת הפרוצה, למראה כל סימני ה“עבודה” החשאית, למראה עקבות הפסיעות על השלג. היה כאן בלילה אחד פלאי־אלמוני. מי?…

על כן אני מסתכל בכל מאודי בפרצופי האסירים לאור היום, כשהם מובלים ברחוב בידי השוטרים. אני מסתכל אז בכל פרצוף לחוד, בכל פרצוף לחוד. הנה הנו!

הנה הנו!

בבוקר, אחרי ליל הגניבה, אנו מתהלכים נדהמים, הלומי מסתורין – למראה המחתרת או הדלת הפרוצה, למראה כל סימני ה“עבודה” החשאית, למראה עקבות הפסיעות על השלג. היה כאן בלילה אחד פלאי־אלמוני. מי?..

על כן אני מסתכל בכל מאודי בפרצופי האסירים לאור היום, כשהם מובלים ברחוב בידי השוטרים. אני מסתכל אז בכל פרצוף לחוד, בכל פרצוף לחוד. הנה הנו!

מפני המיחושים השונים בלילות נבעתים האנשים הבאים בימים. בעונת האביב במיוחד. הנה זה הלחץ בשטח הקיבה חשוד מאוד. סרטן?… הוא הוא!

קשה ההתיחדות עם “חשד” זה בחשכת הלילה. בוקר – וישר אל הפרופסור הישיש! אחת היא, מה יאמר, ובלבד שהדבר יסונן דרך בדיקתו; שהוא הרופא הגדול, ידע…

אתא בוקר וגם הגיעה השעה הגדולה. הפרופסור בחלוּקוֹ הלבן בודק. עוד מעט, עוד מעט יפול דבר.

– זה לא כלום!… – חותך חיים הפרופסור היקר.

עתה לשתות את ההויה לאט־לאט, טיפין־טיפין. לחוס על כל רגע ורגע. שכן “לא כלום” זה אינו אלא לפי שעה. לפי שעה “לא כלום”, אבל בעוד שנה, שנתים, כי תשוב ותבוא אל הפרופסור הגדול, אם בינתים לא ימות הוא בעצמו תחילה, ודאי ידבר אחרת.

על זה, על הקץ ההכרחי, מעידה עתה האבלות העצומה בחוץ. מבהיקים בשמש אפריל הסרטים השחורים על גבי הזרועות. כמו כן צעיפי האבל אשר לגבירות הענוגות, החיורות. בין אלה האחרונות נמצאת גם שכנתי היפה, שחצר משותפת לנו, סטפי רינטלן. בעיניה הבהירות עיקר יפיה, הבהירות־משונות, הלבנות כמעט… עוד בסתיו שיכלתה האסכרה ממריאנה הקטנה שלה, זו הילדה החמודה, שכולה היתה אורה ושמחה והחיים עצמם. חורף ארוך־ארוך, כבד־אבל, העיק על האם הצעירה, מיאנה הינחם, ורק עתה, עם אביב, חוזר ונובט, מזוקק ענות, חיוכה הנצחי.

מריאנה איננה, אבל עוד נשאר לה הנער קרל, והרי היא הולכת עתה אל בנין הגימנסיה, לעת צאת התלמידים, לקדם את פּניו. עוד כרבע שעה עד גמר הלימודים, וקרל יושב עדיין במחלקתו ומקשיב אל דברי המורה להתעמלות, המאלף, כיצד להתגונן מפני התקפת גאז, כשזו תפתיע ממרומים את בית הספר בעצם שעות ההוראה. אל המרתף הסגור, החתום הֶרמֶטית, לחוש מפלט, ושם, קודם כל לנהוג חסכון באויר המצומצם. לתכלית זו צריך להשתטח על הקרקע ולשכב בלי הגה, בלי ניד. כי רק מצב זה מצריך מינימום של אויר. שכיבה, שתיקה ואי־תנועה. אם על־ידי הזדעזעות עצבים אחד התלמידים מתחיל צועק, בוכה ומפרפר בידיו וברגליו, על האחרים להחזיק בו ולהשקיטו; ואם אי־אפשר – ירה יירה!

– כי טוב אשר ימות האחד, – מטעים המורה הצעיר עם צלקת הסיוף על לחיו, – משימותו כל תלמידי המחלקה!…

נשימת־הקלה נושם הנוער בהתפרצו החוצה – רענן, ריחני, טלול. צחוק ורעש וקולי־קולות. מה קלה, מה עמוקה הנשימה! כי לפי שעה טהור, טהור האויר, ואוירוני האויב רקיע האביבי עוד אינם.

לפי שעה!

כמבצר של ממון, חמימוּת ואושר בתוך העניוּת, המחסור והקור, עמד ה“בנק השטיירי” הנהדר ברחוב הראשי של העיר ג. טרודים ומטורדים, עם ביעותי תהומות בעיניהם עברו האנשים במדרכה הרטובה מגשמים ושלגים כרוכים יחד על פני בנין מוצק זה, שהצהיר כלפי חוץ, מתוך החלונות המסורגים, בשטרות חדשים של ולוּטה זרה ומטבעות־זהב גדולים. ובבנק פנימה, בתוך החלל הגבוה ורחב־הידים, מבהיקים פרצופי הפקידים – שׂבעים, מרוּצים, נטולי דאגות. חמימות נעימה מלפפת אותך כאן, בבואך מן החוץ הקר, חמימוּת השופעת, כנדמה, לא מההסקה המרכזית, אלא מתוך תאי הקופות, הקפות המלאות והגדושות.

במדור האחורי יושב לו בחדרו המיוחד הדירקטור וולף, היהודי היחידי במוסד כספי זה, שבעליו נוצרים כולם. רק בכוח מומחיוּתוֹ עלה לגדוּלה זו. עסוק הוא על פּי רוב בדיבור טלפוני בעניני ולוטה ודויזים וכו', ותוך כדי כך הוא חותם את שמו על ניירות, שהפקידים מהמשרד הכללי מביאים אליו לרגעים.

מוניטין יצאו לו, לדירקטור ווֹלף, של נדיב־לב, של בעל לב ישראלי אפילו, העומד להם, לסוחרים היהודים, בני עיר זו, בשעת דחקם ומציל אותם ברגע האחרון, בכלות כל הקצים, מאבדן, בסדרו להם הלואה מהבנק. ולא לחינם משכימים לפתחו בעלי פירמות שונות אחרי לילות של נדודי־שינה.

–… איני יכול – מנסה להסתייג הדירקטור – איני יכול, מר זילברשטיין! מה אעשה, אם לא תוכל לעמוד בדיבורך? אני מאמין בישרך, אבל אם לא תוכל? היש בידך לתת לי אי־אילו ערובות ממשיות? הלא יודע אתה, עד כמה עלינו היהודים להיות זהירים לעת כזאת. אתה זוכר את העסק שהיה לי בשעתוֹ עם הפירמה פישר?…

אבל הסוחר זילברשטיין אינו מתיאש. אחרי כל הדיבורים וההפצרות והתחנונים הוא פולט בקול בוכים כמעט:

– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאַבדות…

כהרף עין משתנית ארשת פניו של הדירקטור וולף, ואגב הבטה משתתפת לתוך עיני האומלל, הוא אומר:

– נו, טוב… אבל…

והנה הגיעו ימים, שהקרקע תחת רגלי הדירקטור התחיל רועד… הגה השלטון במדינה עובר לאט־לאט לידי הנאצים. אפילו מיניסטר הפנים כבר נאצי הוא! הלב התרפּק בחשאי על האיש היפה, הנאצל, במשקפי־הזהב שלו, על הקנצלר קוּרט שושניג. כל עוד הוא, שושניג, על כנו – עוד לא כלתה הרעה!

עד שבא אותו היום ה“מר והנמהר”, בו חרג הברדלס הנאצי ממסגרותיו וזינק החוצה בכל פראותו. מורי בתי־הספר שלחו בעצמם את תלמידיהם ותלמידותיהם להפגין ברחובות, ואלה מילאו את שליחותם כהלכה. פּלוגות־פּלוגות צעדו בסך ולא פסקו לצעוק: “שושניג וֶג, שושניג וֶג, שושניג וֶג!!!” (הלאה, שושניג!). מביניהם נזדקרה בחורה אדומת־שׂער אחת, משולהבת כולה, שתלתליה התלקחו כלשונות אש ממש, אש אוכלה אש… שרשרות שוטרים גדרו בעדם מלגשת אל בנינים ממשלתיים, אבל שוטרים אלה עצמם נראו כנרפּים, כמהססים. ובתוך הבנק ישבו עכשיו הפקידים ענודי צלב־הקרס כולם, דבר שלא העיזו לעשות קודם. התעוררות, שחץ, רהב. כלוא בחדרו המיוחד שבמדור האחורי, ישב הדירקטור וולף וציפה במתיחות לידיעות, שאשתו שידרה אליו כפעם בפעם טלפונית אי־מזה, מן החוץ.

לפנות ערב דפק על דלתו בעל חנות־הבגדים, הסוחר היהודי הישיש שוורץ. מבלי שים לב לכל הנעשה בעיר ובמדינה. שם נפשו בכפו הסוחר פושט־הרגל והתפרץ והרס אליו, אל המלאך המושיע, דרך כל שרשרות־השוטרים והתהלוכות המפגינות. בשיגרה הידועה התחיל מתחנן לפניו, אבל הדירקטור שמע ולא שמע. הפעם לא היתה דעתו פנויה לכל כמו אלה כלל ועיקר. לבו חרד מאוד.

צילצל הטלפון, ואשתו הודיעתהו: “זה עתה בא לעיר צבא מוינה. אין אֵמון בצבא ובמשטרה המקומיים. המצב רציני”…

והסוחר שוורץ מעתיר דיבוריו על אוזן לא שומעת. כבר ירדו דמדומים. והנה שוב צלצוּל: “ברגע זה הגיעה הידיעה, כי שושניג התפטר”…

חיור כמת הסיר הדירקטור וולף את השפופרת מעל אזנו, והסוחר שוורץ:

– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאבדות…

– גם אני! היתה התשובה.

האדם היחידי בכפר, שהעיז להביע בקול רם את התנגדותו לצלב־הקרס בטרם הגיע זה לשלטון, היה הסנדלר נייהולד. סדנתו עמדה מבודדה במגרש, מחוץ לישוב הקטן, בשכנותו של קרון־הצוענים, ועם שאני יושב וממתין לגמר תיקון נעלי, המטיר אש וגפרית על הנאצים ותעלוליהם. שאר תושבי המקום, רובם איכרים, השתמטו מלדבר על “פוליטיקה” ולא הרבו שיחה בכלל. איש איש שקוע עד צואר בעבודת יומו – בחצר, בגינה, בשדה, והכל בנחת, בשתיקה. ואם נשמע איזה דיבור, הרי היה זה מכוון אל אחת הבהמות.

הנה מוליכה האשה קיגרל את עזה אל חצר בית־וגנר – אל התיש. העז מכירה את הדרך והריהי אצה־רצה בכל רמ"ח אבריה, כל עוד רוח בה, עד שהאשה אינה עוצרת כוח להיטיב צעד עמה והיא משדלתה:

– אל נא תרוצי כל כך! לא תאחרי לבוא, לא תאחרי!…

בתוך־תוכה של אידיליה זו קשה היה להכיר את הנארג בנפש הטבטונים השתקנים והחתומים הללו ולהיכן הם נוטים. ורק משנכנס המנוול למדינה ועשה ביקור־כיבוש גם בעיר הסמוכה, בירת שטיריה, נעשה ברור הדבר: כולם לבשו בגדי חג, סגרו ונעלו את הבתים והחצרות אחריהם, ובנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפם הלכו העירה לקבל את פני ה“מנהיג”.

רק אנחנו, המשפחה היהודית היחידה בכפר, נשארנו כאן לבדנו.

תעיתי במשעולים אילך ואילך, בתוך כל השקט הנורא הזה, בתוך כל הדממה האיומה הזאת, עד הגיעי אל המגרש הלז. סקרנות היתה בי: הגם הסנדלר נייהולד הלך? כן, גם הסדנה של נייהולד נעולה. אף הוא הלך, אף הוא!

צוענית מדובללת, מזוהמת, הציצה מאשנב־הקרון וזרקה לעומתי חיוך־שחץ, לאמור: “מה תעשו עכשיו, מה תעשו?!”

עוד לא נחו, עוד לא שבו אל עצמם העולים העייפים מטלטולי הדרך, ואנשים ונשים משכימים לפתחם.

– התכירני?…

בני עיר הם אלה, בני קן־המולדת, שהרוח נשאָם וזירם בנעוריהם למרחקים שונים. ועתה, בהכרח הגורל המשותף, נפלטו מארצות פזוריהם ונקבצו כאן, בעיר הלבנה, הטהורה, הישראלית. לא ראו זה את זה עשרים, שלושים, ארבעים שנה ויותר, וגם לא פיללו להיפּגש באַחד הימים, והנה…

– התכירני?…

– משה פבזנר!…

–אַה, אַה!…

– הזוכר אתה?…

– הזוכר אתה?…

– הזוכר אתה את השוחט הזקן, ברה־מנדה?…

– ואת פייבוש המשוגע אתה זוכר?…

אכסטזה של זכרונות, זכרונות אין קץ. צוללים בתהומות העבר הרחוק. אבל הנה הגיעו לנקודת השׂוֹבע. עוד מעט, עוד מעט – ואפילו כעין מרה שחורה קלה התחילה מסמרת אותם. בעצם – מי, מה?…

– בבקשה לבקרני עוד ועוד!… – מזמין העולה החדש בפתח מעונו, אבל ספק גדול הוא, אם בני עירו וחברי נעוריו אלה עוד יוסיפו לבוא. כבר די להם, די!

לאחד, בא בימים, דפקה על דלתו אשה באה בימים אף היא.

– אינך מכיר אותי?

– לא!

– הסתכל־נא יפה־יפה!…

– ליוּבקה?… באמת?… אַי, אַי, אי!… – התפלץ – מה שהזמן עושה!…

בערב למחרתו ישבו שניהם על ספסל בכיכר־דיזנגוף.

– בגללך לא ישנתי כל הלילה, – התאוננה היא, – האומנם נזדקנתי עד כדי כך?

– אגיד לך את האמת: להתנקם בך נתכוונתי. פעם בשבתנו בגן העיר בסטרי, חתרתי לנשוק לך על לחיך, ואת התגוננת בכל תוקף. לא נתת!

– איני זוכרת…

– אבל אני זוכר. – נו, ועתה? אולי תתני לי עתה את לחיך זאת? אותה הלחי… אנו יושבים עתה בדיוק כמו אז בסטרי: שמאלך לימיני. אני זוכר היטב. הלא כמעט לשם כך באתי הנה…

והוא גחן אליה ללא היסוס כלשהו (עתה ודאי תהיה מאושרת!) ברם מה הופתע, כשגם עתה… התנגדה. ממש כמו אז, לפני שלושים שנה, בסטרי. לא נתנה גם עתה!!

ניענע בידו וקם. עם העבר לא כדאי לבוא במגע.

לא כדאי באמת.

אוהב ונאהב, בין ראיון לראיון, אץ המאושר אל הים. חש, שרק הוא, הים, יבין לו עתה, בהתקפת־אושר זו. רק הוא, הים, יענה ללבו העולה על גדותיו.

בסערה פנימית, כבושה, התנענעה הסטיכיה, ליטפה והחליקה למשעי את שפת היבשה הזרועה צדפים. גלי אהבה היו אלה, דכיי אושר.

שיכרה המולה המתוקה, האדירה, ושוב לא היה תמהון: מהיכן כל היש הזה? מהיכן, מהיכן הכל מסביב? לא היה תמהון. אהבת בראשית מסתתרת מאחורי כל אלה, אֵם האהבות, והיא היא המחוללת, והיא היא המנענעת…

בראשית היתה האהבה!

כן, המאושר, בעלות לבו על גדותיו, הריהו אץ אל הים, אל הים – אבל עתים גם… האומלל – –

הספסלים בכיכר העגולה, מסביב לבריכה, ספסלים טובים הם, חדשים, מוצקים. אינם נופלים בטיבם מספסלי הרחובות והגנים שבחוץ־לארץ. אין עליהם הכתובת “רק בשביל אריים”, ואפשר לישב עליהם בשלוה, להישען מעדנות ולהביט אל הצפרים המשונות, המנתרות על הדשא הזעום, אל טוהר השמים, אל הבנין החדש בהיבנותו. יהודים זקנים, פליטי זוועות ועייפי צרות ונדודים, יושבים בנחת… אמנם האויב אורב גם כאן, ומי יודע מה ילד יום, אבל לפי שעה אַל מחשבות יתירות. שב ונשוֹם!

כן, טוב לשבת וטוב גם להסתובב מסביב לבריכה, להסתובב ארוכות־ארוכות, עד כדי סחרחורת־ראש. תכופות נפגשות נשים הרות; במין בטחון מופלא, מסתורי, נושאות הן את הדור הבא לקראת העתיד המעורפל. אין אנו חוששות!…

תלמידי בתי־הספר חולפים כאן, וילקוטיהם תחת בית שחיים, עליזים, צוהלים, ממש כמו התלמידים־השקצים בחוץ־לארץ. עגלות־ילדים, זו אחר זו, מוּבלות בידי אמהות צעירות. התינוקות מחייכים כלפי השמים החדשים, המסנוורים בזהרם, כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי היוצר, ויחד עם זה הישנים־נושנים כל כך, שמי התנ"ך. תחת שמים אלה, אלה, נתרחשו כל אותם הדברים העתיקים. מהם דברים רבי־ענין. בדויד העלם, יפה העינים, נתאהבו שניהם: יהונתן ואחותו מיכל… מיכל בת שאול המתוּקה, היהירה, הנפלאה, היכן, היכן עקבותיך כאן?… לא לחינם הלך אחריך פלטיאל בן ליש, בהילקחך מעמו, הלוך ובכה, לא לחינם!

זוגות־אהבים בודדים בירכתי הספסלים בערבים. מאחרים שבת עד חצות ואילך. מקצוי העיר, מן הגבולות, נשמעים חילופי יריות. בעצם לא נשתנה כאן הרבה מאז. המלחמות עם הפלשתים עודן נמשכות. נהדפנוּ ונוּשלנו מכל הארצות, והנה הם חותרים גם הלום, אל מבצרנו האחרון, אל העיגול הקטן הזה! מתהדקים הזוגות ומתחשקים יחד יותר ויותר. כמו על שרטון בלב ים… יאמרו שם על טיב גזענו מה שיאמרו – ריח לחיך וצוארך משכר בכל־זאת!

ברם, לא על כל ספסל שורר האושר, כפי שנדמה לכאורה. יש ספסלים בלילות, שטרגדיות מתחוללות עליהם בחשאי. הנה זוג, שהענינים אצלם “לא בסדר”, לא בסדר כל עיקר. שכן שניהם נועדו הפעם כאן לשם בירור מכריע, והרי זה הראיון האחרון שלהם, הראיון לפני הפירוד. פרפורי נפש חולת אהבה, היאָבקוּת עם הגורל, נסיון להיאָחז בקש. אבל עם האמת אין להילחם! הפרצוף הנאהב תחת הכוכבים הרחוקים והקרים מבהיק עתה דוקא בכל הודו הנורא – והעוּבדה עוּבדה. אינה אוהבת!!

לברוח מפניה, לא לראותה עוד, לברוח ולשכוח אותה במרחקים, בעולמות אחרים – אבל לאן?! הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח. עוף דורס, כבאותה אגדה, מכרסם את הכבד – ואין לזוּז!…

ככה מסתובבים אנו בעיגול.

עם כל אהבה ויסוריה נדמה לנו, שאך נערה זו, ולא אחרת, יכולה לגרום לנו כל אלה, נערה זו ולא אחרת, והנה אהבה הולכת ואהבה באה ושוב… אותה המתיחוּת, אותה הרגישוּת, אותם לבטי הנפש – ובעטיה של נערה אחרת לגמרי, שונה מהקודמת תכלית שינוּי. והכל חוזר ונשנה בדייקנוּת. את תבוסתך, את מכת־המות, אתה מקבל מידי הגורל, כרגיל, בעצם שיא אָשרך, דוקא אז. מין משחק שטניי כזה! תרדמה קטועה, סיוטית, בליל הזוועה, נופלת עליך אך לפנות בוקר. נוראה היקיצה עם הצער העמוּם, כשסיבתו אורבת עדיין מתחת לסף ההכרה; וכהרף־עין אתה נזכר בכל, אתה נזכר!…

מדוּכדך, נטוּל־יסודות, אתה תועה בחללו של עולם עד שאי בזה, בהיסח הדעת, צץ לקראתך הידיד – כמו מן הערפל. הידיד היקר! כיצד, כיצד יכולת להזניחו, להתרחק ממנו, כמעט לשכחו במשך זמן רב כל כך?! ריפאות בלחיצת ידו, בהסברת פניו, בצהלת צחוקו. ריפאוּת. הנה הוא מושיט לך את קופסת־הסיגריות המלאה… ונושאי שיחתו הפעם רחוקים, מוּפשטים, לא נשים ואהבה, לא, לא! אין הוא יודע כלום לחלוטין מכל אשר עבר עליך ואינו רוצה לדעת. לעולמות אחרים לגמרי הוא משיא אותך, לעולמות אחרים. רק עתה הרגשת את כל אצילותו, את טוהר נפשו ואת אהבתו אותך. הנך נושם עמוקות־עמוקות. הוא הצילך ממש. החיים מתחילים מבראשית…

האהובה אבדה – יחי הידיד!

עודני באניה הירהרתי הרבה בידיד נעורי, שאני עתיד להיפגש עמו, בהגיעי אל החוף. זה כשלושים שנה שלא ראיתיו, אבל דמוּתו כה רעננה בזכרוני, כאילו אך אתמול נפרדנו. זכורים לי הימים הראשונים אחרי נישואיו; אותה המסירות ההדדית של שני בני הזוג, מסירות, שכמעט לא ראיתי כמותה אצל אחרים. הנה אני רואה את שניהם שלובי זרוע ברחוב, בשלג, מהודקים ומחושקים, “בשר אחד” ממש, או בבית אביה, באחת הפינות של המעון הגדול, רב־החדרים, כשהם מתרפּקים זה על זה דוּמם, בדבקוּת. היה זה זמן קצר אחרי מות האם, אם האשה; רוח אבלוּת שוֹרה היתה בבית, והיא, הבת היחידה, האהוּבה, האוהבת, התנענעה, כנפש־מאזנים, בין הבעל והאָב, האָב הישיש, המדוכא, השבוּר, שישב לו בודד בחדרו המרוּחק, נשקה לו לאביה, בטרם עברה אל חדר בעלה, נשקה ענוּגות־ענוּגות: – פַּ‏פּוֹצ’קה!…

והנה אני יוֹצא ונכנס אצל ידיד נעוּרי זה – שוּב… נזדקן האיש, שח; זה לפני שבועות מספר נתאַלמן. בחדר־המיטות משתמרת הספה בו במצב בדיוק, כמו שהיתה אז, באותה שעת־צהרים, בה מתה אשתו עליה, על ספה זו, מיתת פּתאום – עם הכר הקטן, המרוּקם, למראשותיה, ועם הספר הפתוח בצדו. דמות־דיוקנה מתהלכת עדיין באפלוּלית החדרים… רוּח אבלוּת שוֹרה בכל פּינה. הבת היחידה, היפה, בת־העשרים, שבקלסתר פּניה היא מזכירה את אמה מאותם הימים, אבל עוד עולה על זו ביפיה, מופיעה במעילה ובמגבעתה ובצעיף־אֵבל, מוכנה לצאת – בחיר לבה מחכה לה אי־בזה בחוץ – ונפטרת מאביה המדוכא, “פלג־הגוף”, מתוך נשיקה ענוגה־ענוגה:

– פַּ‏פּוֹצ’קה!…

נשארנו בחדרו שנינו לבדנו. הערב איחרנו שבת עד חצות. הוא דיבר על הימים הטובים הראשונים, על ימי הנעורים שחלפו ואינם וכו' וכו'. אבל אנכי הסתכלתי בפניו הנאים והירהרתי: איזה הבדל! אז לא היה הוא בעצם אלא בחוּר שחרחר סתם, חלק, פּרצוּף־בוֹסר, ואילו עתה – יופי אנושי בשל. כל שלושים השנה, על תלאותיהן וסבלותיהן, חתרו, כביכול, אל מטרה אחת: להשלים את האדם, להעלותו אל שיא הדרו. השׂיבה, הקמטים, החריצים, עקבות הסערות הרבות, כאלה של קברניט זקן, חרוּש־הרפּתקאות, ולרגעים, מבעד לכל אלה, חיוך טוב דוקא, חיוּך נוגע עד הלב…

רחמים ואהבה תקפוני. רחמים ואהבה עד כדי גירוּי דמע, ואני לחצתי את ידו עם פרידה בפתח, לחצתי בכוח, ולא יכולתי להתאפּק מלבקש:

– תן לי את לחיך!…

לא את ידיד נעוּרי – את האדם נשקתי.

מתוך כך שהראיונות נקבעו ברובם על שפת הים, לפנות ערב, אָצלוּ שניהם מהודם זה על זה, הים על הנערה, והנערה על הים. נהדר הים עם שקיעה, אבל נהדרה גם הנערה ברדתה אליו, ברדתה פּלאים, דרך מלכוּת.

והוּא אהב את שניהם, את הנערה ואת הים, אהבה אחת. כשידה בתוך ידו, ידה הצוננת, המתוקה, המסורה, הסתכל ארוכות באופק הבוער בענניו, המלא מראות אלוהים. אניות עגנו שם, בעצם הזהרורים – הלא הן אותן אניות תרשיש, הנושאות זהב.

בעצמו נבהל מפני אהבתו הכפולה, מפני אָשרו הכפול… האם לא תרע בו עין הגורל? מה טמון בחיק העתיד? בחיק העתיד הקרוב? מי יודע?… אין בטחון מוחלט לא בנערה דקת־גו זו, עם זיו השקיעה בעיניה הנפלאות, אף לא בים שוקק זה, על כל הודו והדרו בו וממעל לו. אין בטחון. האם לא ילָקחוּ כלעומת שניתנו? המאהב הראשון עודנו אורב, אורב, מחכה לשעת כושר, וכאן משמאל, לא הרחק, בולטת יפו… ומי יודע, אם נושאי האהבה עצמם אינם נוהים בחשאי אחרי האויב?… מי יודע?…

והוא התחיל מציק לנערה בחקירתו:

– אמרי נא לי את האמת לאמיתה: אולי?…

– אַל תירא!…

ונרגע למחצה, נשאר עומד דומם, שוהה בקפאונו, כמצפה להד – להישנות התשובה גם מן האופק, מן האופק הזה, המלא מראות אלוהים.

כל עוד הוּא מתהלך בינינו, הירהרתי לי תמיד, אַל נא יפּול רוּחנו. יפה גוּף ונפש, חוטר מגזע ישראלי משוּבח (מוצאו מקוקז, מאותם המקומות ההרריים, ששם דימוֹן נתאהב בתמרה), אין הזיקנה שולטת בו כלל (אולי גם מהיותו רופא לפי מקצועו ומיטיב לדעת מאחרים, כיצד לחיות?). רעמתו וּשׂפמוֹ המכסיפים, עיניו היפות, המלבבות – כל אלה אומרים חוסן, עידוּד, אַל יאוּש. בשעת דכאון, בשעת הרהוּרי היסוס בנוגע לטיבנו, לטיב גזענו, נסתכל נא בו, באדם מישראל זה – ורפא לנו.

דרך כרכי אירופה צעד האיש, גא וזקוּף; נלחום נלחם לתנועת התחיה מנעוריו, נאבק בתוך כך עם חבריו ה“אַריים” במסדרוני־האוּניברסיטאות, לא נכנע, לא חת, עמד על נפשו ועל כבודו־כבודנו בעוז, באשר הוא, עד הגיעוֹ הלום – משׂאַת נפשו מיום עמדו על דעתו. בשיריו פּלדה סייע הרבה לתקומתנו, “יצק ברזל בדמנו”, והנה הוא מתהלך מעדנות על פני המדרכות הרחבות של עירנוּ הבהירה, הנעלסה, קוֹרן כוּלו – סמל הנצחון והדרור.

בשום ארץ אחרת לא אהב כל כך את החיים, את עצמו… על שפת הים אני רואה אותו תכופות; בא הוא להשגיח על בת־הזקוּנים שלו, בת השש־עשרה, בהתרחצה – בלפוּריה. אוהבת היא, השובבה, הלהוטה אחרי הים בכל אבריה, בכל נימי נפשה, להתרחק מן החוף יותר מדי (פּעם גם היה מקרה, שמשוּה מן המים טבוּעה למחצה), ואפילו לקריאותיו־אזהרותיו של אביה ולנענוּעי ידיו היא מצייתת בקושי.

הוא אוהב את בלפוּריה היפה שלו, את כל הנערות הדקות הללו, הרטובות, המתעלסות עם הגלים. שם אסוּרה לנו הכניסה לכל מקום־רחצה עלוב, וכאן – הא לכם הים!…

הים, הים! מין בכחַנַליה של גוּפוֹת ערומים. כאילו זה עכשיו הוּצאוּ כולם ממחנות הריכוז, מבתי־הכלאים וממרתפי העינויים. משתכשכים במים האדירים, מתפּלשים בחול. משחקים בכדורים, משתוללים, משתגעים מרוב שלוה, מרחב, חופש ואור.

טוב יותר מדי!… – מהסס הלב. האם לא תרע בנוּ עין הגורל? האין קנאת אויבים אורבת לנו מקרוב ומרחוק? האם לא תמצאנו יד רודפינו, היד האחת, גם כאן? המשורר מתקדר. מי יודע, מה שמוּר לנוּ בבאוֹת? מי יודע?!…

ובאמת נתרחש דבר בכיווּן הניחוּשים הרעים הללו, נפל הדבר – וצנח כאבן על הלב. כלתה הרעה! טעם החיים ניטל בבת־אחת; אין שום חשק לכלום!… שׁח המשורר; רעמתו וּשׂפמו הוסיפו שׂיבה בן־לילה, הלבינו עד כדי להבליט את גילו האמיתי. פּניו נפלו וקיבלו ארשת תינוקית, מלבבת ומעוררת חמלה כאחת.

על שפת הים הוא עומד עכשיו, טבוּל בזהרורי שקיעה, ומביט אל האופק. לאט לך, בלפוריה השובבה! לבי חרד־חרד לך. בתאוה סוערת התנפלת המימה והרי אַתּ מתרפּקת הפעם על הים בכל להט אהבתך, בכלוֹת־הנפש, כמריחה מעין מזימה לגזלו מבין זרועותיך; הנה הפלגת, נבלעת בגלי הקצף, נעלמת – ואביך רואה ואינו רואה! נדהם, נבוך, הריהו מביט ממך והלאה, מביט פזורות, נוגות, נואשות – כאיש האלוהים מעל פּסגת נבוֹ.

עינים כחלחלות היו לו, לפרנצל, וליבוב מיוחד להן. אהבתי לנגוע בחוד סנטרו, או להעביר ידי על חלקת מפרקתו (היה בזה מעין כיבוש עולם מלא; עולם רחוק וזר), בבואו אל ביתנו, אל בני, בן גילו וחברו לכיתה בבית־הספר. עתים, בהביטי אליהם מן הצד, מן הנמנע היה שלא להשתקע בהרהורים נוגים על ההבדל הגורלי שבין שני הנערים הללו. הנה לפי שעה הם מתעלסים יחד, צוחקים, דרך שויון מוחלט, אבל מה תהא עליהם בהפליגם קצת בדרך חייהם?! זה, בן הארץ, המושרש בקרקעו, יכול להביט במנוחה לקראת עתידו, כל הזכויות שמורות לו, יבוא מה שיבוא; ואילו זה שלי – נשיבה כלשהי, מאיזה צד שהוא, באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

משפחת פרנצל היתה המשפחה הנוצרית היחידה בפרבר מגורינו, שהואילה להתידד עמנו. אמו, אשה יפה ועליזה, רגילה היתה להטעים עם כל הזדמנות, שאוהדת יהודים היא מנעוריה, ושעוד בילדותה, בעיר מולדתה, היו לה תמיד חברים וחברות מבני ישראל. בתור גנן ראשי בבית־הספר הממשלתי לחקלאוּת, הנקודה המרכזית בפרבר זה, שימש אבי המשפחה, ריכרד פּייטל. משרה ראויה לקנאה. דירה נאה, מרווחת, ניתנה להם חינם באחד הבנינים, בחצר המוסד, שלרגלי ההר המיוער, המלא פטריות ותות־שדה. מכאן ומכאן שדרות ארוכות של עצי פרי ושדות ואפרים רבי־תנובה, שפירנסו את המשק העצום, המעונף, אשר לבית־ספר חקלאי זה. בשפע התוצרת – ירקות, פּירות, חלב, חמאה וכו' – חצוּ עד צואר. בכוח הידידות עם משפחת הגנן נהנינו מכל אלה גם אנו. הכל נמכר לנו כאן בעין יפה, במידה גדושה, מכל המשובח והמעולה. התלמידים הבוגרים, הגזעיים, החסונים, הרעננים, קטפו בשבילנו את ביכורי הדובדבניות, את השזיפים, התפוחים והאגסים, פרי פרי בעונתו, ואת החלב ה“מפוּסטר”, המזוקק, מזגו לנו מתוך כלי־הפחים הגדולים המלאים; לא בחשו הרבה, אלא רדוהו כמות שהוא, דחוס, על שמנוניתו ולשדו, ובנשאי את זה הביתה, נקפני לבי בחשאי, למרות התשלום, נקפני לבי: “וינקת חלב גויים”…

ברם, ה“יניקה” האידילית אינה ניתנת לאורך ימים. כבר תססו הכוחות האפלים מסביב, ולאט־לאט בלעו את הארץ כולה. לא היה מעצור. רבי המדינה הקטנה, אמנם, עוד התחזקו על עמדם, התגוננו בשארית כוחותיהם, שידלו דרך הרדיו את העם, דיברו רכות וקשות, עד שסוף כל סוף הגיע אותו הערב האיום, ורדיו זה עצמו כבר הוליך את הקול שלו (הנאום הטריאומפטורי בלינץ), הקול הנתעב, המחוּטם, כבד־הניווּל… הוּגפה דלת המלכודת!!

ניחשנוּ אגב היסוּס: איזו עמדה כלפינו תנקוט מעתה משפחת פּייטל? היעמדו בנסיון? האם לא ייראו לנפשותיהם להתרועע עמנו גם לעת כזאת?…

והנה בבוקר למחרתו פגשנו את האשה בשדה, במשעול המוביל אל תחנת־החשמלית, כשהיא מהדקת מטפחת לעיניה. הלוך ובכה עברה על פנינו, מתנכרה, כאילו לא הרגישה בנו כל עיקר.

כמרחק מה אחריה נגרר פרנצל, קודר ונדכה אף הוא. אותו עיכבנו ושאלנוהו לפשר הדבר.

– את אבא פּיטרוּ היום ממשרתו. מצאו, שאין אנו “אַריים” טהורים…

תוך כדי הפתעה־הדהמה זו והמית הלב אל הנער הנבוך, “בהתודעו אל אחיו”, נבהלתי מפני עצמי (עד היכן הדברים מגיעים!): עיניו הכחלחלות הפסידו פתאום משהו מהליבוב הקודם.

אני רואה אותם, את הבאים אל קברי; אני רואה אותם בגשתם דומם ובהניחם את הפרחים. לא אמת, שהחיים אדישים אל המתים. יש נאמנות, יש. הנה אני רואה אפילו דמעה יורדת.

ואם בכל זאת מורגשת בהם במבקרים איזו התאפקות, איזה קוצר־רוח – מה בכך? מה יש לדרוש מילוּד אשה? אמת, הם כבר רוצים לצאת. אוירה זו מעיקה עליהם. אני מבין להם וסולח, סולח. כלום הייתי אנכי, בבקרי קברי ידידים, טוב מהם?

אבל הנה באו אלי, כנטות היום, שנים. ידיד וידידה, שתי נפשות, שבעולמי הפנימי מילאו בשעתן תפקיד חשוב מאוד. ארוכות־ארוכות שהו אצלי. בינתים החשיך, ובאמרם לצאת, מצאו את השער… נעוּל. שומר בית־הקברות, כנראה, לא הרגיש בהם בכניסתם, לא ידע ממציאותם כאן כלל, ובלכתו הביתה, כמשפטו ערב ערב, נעל את השער אחריו – וכלאָם! ברגע הראשון התביישו זה בפני זה בנפילת רוחם, ניסו להתלוצץ קצת, אבל עוד מעט והבהלה אחזתם בכוח. הם דפקו, הם טיפסו על גדר־האבנים, הם קראו. הם צעקו. מבולבלים, נבעתים, התרוצצו בינות למצבות האילמות, נדחקו בעד כל חלל צר, בעד כל מבוי מפולש, נשרטו בעוקצי שיחים וקוצים, תרו, גיששו וחיפשו מוצא. לצאת, לצאת, לצאת!…

מה כל החרדה, יקירי? הלא אנכי פה עמכם – ואתם כל־כך אהבתוני, כל־כך אהבתוני!

בילדותנו היה כעין תחנת־בינים בין ארץ ושמים – הגג. הגג המשופע, הגבוה, הבלתי מושג. הבטנו אל חודו בדחילו, ביראת הרוממות, בסקרנות עליונה. קינאנו בחתול, במנקה הארובות… ואם לעתים רחוקות קרה מקרנו גם אנו לשהות שם שעה קלה, נפעמנו מאוד – כשנאחזנו בקושי בשחיפים עמוסי האזוב עם ראשי המסמרים הגדולים, המוחלדים קצת; כשהסתכלנו בפגר האנקור על רגליו הזעירות־הזעירות… נפעמנו מאוד.

כן, העליה לגג היתה בבחינת־מה עליה למרום.

לא כן, לא כן הגגות השטוחים כאן. עליהם מטיילים האנשים, דרך חולין, כבחדר משכבם. תולים שם את הכבסים… אין תחנת בינים בין ארץ ושמים!

אכן, יתרון לגג המשופע על הגג השטוח, וקשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות.

להרגיש את האם, את האם בגילויה הכי ענוג, הכי נעלה, להרגיש את האמהי –האלוהי, ניתן רק אז, אם חולה־אהבה אתה על הבת, והיא, האם, אשת חן וראויה לאהבה אף היא, סוככת בכנפה על כל הענין, חרדה עליו וגם תומכת בו עד כמה שידה, יד אֵם מגעת, וכל זה במין מסירות מופלאה, בהקרבה עצמית מסתורית ונוגעת עד הלב מאוד.

עם אֵם כזאת זכיתי אנכי פעם לבוא במגע.

בבוקר, אחרי ליל־סיוטים, ממחרת הריב־הפירוד הראשון, התהלכתי בחדרי, התלבטתי מפינה אל פינה, ופתאום צלצול: האֵם!…

מה חפצתי לנפול על צוארה! הלב ניחש טובות. סוף־סוף היא האם, ובידה, כביכול, המפתח… והריהי מדברת:

–… לא באתי לפשר, לא באתי לתווך, אבל… אינך צריך לשכוח, כי עודנה תינוקת, עוד לא מלאו לה שבע־עשרה שנה… אין לך שום יסוד ל“רוגז”… שובה אלינו, שובה!…

אבל השלום, כשלום הבין־לאומי, תלוי בשערה. לא ארכו הימים, ושוב סכסוך ושוב חשד ושוב פירוד ושוב אי־שינה, דכאון כבד מנשוא, ושוב, כמלאך מושיע, האם בבוקר:

– איני מתכוונת לפשר, איני מתכוונת להשלים, אבל… איני יכולה לראות בצרת נפשה… בכתה כל הלילה…

וכך חזרו הדברים חלילה. שלום זמני ו“ברוגז” וציפיה לאם, שלום וברוגז וציפיה לאם.

בביתם לא פסקה אצלי המתיחות המציקה, הידועה כל כך לחולי־אהבה. התרוצצתי מחדר אל חדר, מחדר הבת אל חדר האם וחזרה. עתים, כשהיא, האֵם, הרגישה בי קדרות כלשהי, שאלה בחיוך:

– מה, שוב לא טוב?…

והיו בו, בחיוכה היפה (אגב עצימת עינים), גם ניחומים גם אבק־לגלוג, ויחד עם אלה גם מעין קורת־רוח דקה מן הדקה, נחת אֵם מפרי בטנה: הנה איזה כוח לה, לקטנה!…

ככה פירפרה הנפש הפצועה והתרפקה עליה, על אמה, על האם הענוגה, שריח־היולדת בה עוד לא נמר, וחתרה לחסות בצלה, להשתפך אל חיקה ולחלק עמה את הכל, את הרעות ואת הטובות; וזו נענתה, נענתה והשתתפה באלה כבאלה בכל עדנתה האמהית.

באחד הערבים אצתי אל חדרה ולחשתי לה:

– הנני מאושר!…

לתמהוני, לא נהרו פניה הפעם כמשפטה ברגעי “אָשרי” הקודמים. לא נהרו פניה. בספקנות הציצה בי, בספקנות. הכבר ידעה את הסוד?… כך, לפעמים, מתלהב חולה אנוש לקראת רופאו: “אני חש את עצמי עכשיו טוב מאוד!” בה בשעה שהרופא יודע, כי ימיו ספורים.

וכן היה. כעבור ימים אחדים אחרי ה“אושר” בא הפירוד הסופי. כמו מן המארב זינקה האמת בכל אכזריותה, בכל עריתה, ונעשה ברי: הפעם גם האם לא תוכל להציל לא תוכל! כלתה הרעה! קץ!

עזבתי את הנערה לנפשה באמצע הרחוב, בשעת צהרים, והלכתי נכחי מבולבל, כושל, כהולך על פני רעידת אדמה… חסל!!

ונס לא נתרחש. עברו ימים, שבועות, והאם לא יספה בוא עוד. חדשים – ואיננה. הנה צעדים במדרגות מתקרבים ועולים – וצלצול… במעון הסמוך.

לא תבוא, לא תבוא!

זמן רב עבר מני אז, וזה עשה את שלו. הנערה עצמה כבר דהתה, התנדפה, התאדתה, אבל אל פעמי האֵם עוד אזני נטויה… אם אלוהית, הרת־הצלה, העוד בוא תבואי, העוד בוא תבואי?!!

ללא מורך לב נהג את מכוניתו הנהג האמיץ שלנו בדרכים המסוכנות. הנה הוא צופר בעוז. צופר נמרצות, והערבים על גמליהם נראים תחילה כמסרבים, אבל סוף סוף הם מצייתים, נרתעים הצדה, אם כי לאט־לאט, בכבדות, בעצלתים, ומפנים את הדרך, מפנים.

הכל מסביב מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור, ועבר והווה בערבוביה. אל הרי הגלבוע מימין, על מערומיהם ושרטוטי חמוקיהם, נמשכות העינים בלי הרף. כאן, כאן, כאן!… מלמעלה, מעל השיאים הללו, פוקדים הם ביריות את בית־אלפא שלמטה, הם, הפלשתים־הערבים, כשביניהם מוטלים חללים שאול ויהונתן. הרי הגלבוע, כמה קרובים אתם – וכמה רחוקים!

הלאה, הלאה נישאת המכונית דרך העמק. כפר ערבי בצד הדרך על כל קדרותו, דלותו ואיבתו; אבל הנה התעופפה שם תרנגולת בקעקוע כה קרוב ללב דוקא, קעקוע מימי ילדותנו ממש.

בודדות, בטלות בשטח הריק מסביב, רובצות ה“נקודות” המעטות שלנו פה ושם. ובתוך הנקודה הרחש היום־יומי: הכביסה, הלול וצוחתו, הפרות ברפת, שהזבובים מציקים להן מאוד (רחמנות על הפרה קצוצת הזנב בדגניה ב', שאינה יכולה להתגונן כל עיקר). מגדל הצופים, הזרקור, העמדות. בבית־הילדים שקועים אי־אילו תינוקות בהרהורים…

“נקודות” בתוך ה“נקודות” הן הנערות היפות המעטות, אחת בקבוצה ושתים בקיבוץ. כשאחת מאלה נכנסת למעגל ההורה, הרי הריקוד מקבל טעם אחר לגמרי. הן, הן, יחידות הסגולה הללו, הן הן אולי שנותנות חשק לעבודה, לשמירה, לעמידה על הנפש. האחת, ליטי, מפליטי גרמניה, משמשת “אחות” בקיבוץ שעל שפת הכנרת. כמהים החולים למגע ידה, והם שלושה: חולה השפעת, הפצוע בהתנקשות האחרונה ונשוך הנחש.

היום ביקשה את אחת החברות, שתחליפנה בעבודתה, והיא נלותה אל שיירת האורחים בהפלגתם בסירת־המוטור לעין־גב. מעדנות הולכת הסירה וחוצה את הכנרת באלכסון. הנערה היפה במכנסיה מתפרקדת, חשׂוּפת שוֹקים, על הסיפון, ותפוסת הרהורים, נדמה, שהיא עושה עכשיו את חשבון עולמה־עולמנו ביסודיות, שאין אחריה כלום.

בנוער הגרמני רבים הם עולי הימים, שאך זה עתה עזבו את ספסל בית־הספר. לא חזקים, עדינים כנערות, ואף על פי כן הם מושכים בעול הקשה מתוך תפיסת גורלם עד לשרשו. עבודת־פרך, שמירה, הסתכנות, שינה קטועה באוהל־הבד והרובה לצדם…

הכל מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור. מציאות או חזון? הווה ועבר בערבוביה. אל הרי הגלעד שלפנינו, כמו אל הרי הגלבוע שמאחרינו, נמשכות העינים: מחפשות הן שם, בערפלי חריציהם, את… בת יפתח.

– לא לישון, לא לישון!… – צועק הילד ומתחנן על נפשו, בהינשאו בזרועות אמו מצריף הוריו אל בית־הילדים. מתאווה הוא להישאר כאן, עם אבא ואמא, ולהיות ער, ער.

כצללים תועים חברי הקיבוץ בחשכת הערב בינות לצריפים, ל“ליפטים” ולאהלי הבד. יחידים וזוגות זוגות, בוסים הם בחול העמוק אילך ואילך. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. קומקומי־האלומיניום הגדולים מצהירים מתוך המטבח המואר. הנה נפתחת דלת המקלחת לרגע ובחור ערוֹם נראה שם יחידי, כשהוא סומר משהו.

ה“עמדות” תפוסות, והזרקור מוליך ומביא פס אורו על פני השדות בחוץ ומאיר מין ספיח אדמדם משונה, הספוג, כביכול, דמי מלחמות־קדומים. הלאה, הלאה, הרחק, עד קצות תבל, זרוק אורך הבולש! כי כל העולם – מחנה האויב. מכל עברינו, מסביב, אורבים הם לנו. אינם סובלים, שמצאנו מנוח כלשהו לכף רגלינו; אינם סובלים, שעדיין אנו נושמים קצת. לא לשלול שלל ולבוז בז, אף לא לרשת את מקומנו, כי אם סתם, חיינו כשלעצמם כצנינים בעיניהם.

להתלכד יחד בנערינו ובנערותינו יותר ויותר, לעמוד על המשמר, להביט כה וכה בשבע עינים, לפלח את האפלה הזוממת ולהגביר את העֵרנות פי שבעים ושבעה – “לא לישון, לא לישון!!” חרד־חרד הלב על הילדים, על הנערה הנאהבת, וחפץ מתעורר לרגעים לסוך עליהם בגופנו כבר עכשיו… כי עין הפרא לא תחוס גם על הרך והענוג בנו, לא תחוס!

מעצם עבי־החושך מבהיקים שקי־החול בתחתית־הגדר, שקי־החול הללו, הרבוצים זה על גבי זה, שאינם נותנים לשכוח את המצב. רחוקים וקרים ואדישים נוצצים הכוכבים ממסילותם, כוכבי דבורה. רחוקים וקרים ואדישים, ושוב אין לסמוך עליהם, כבימי סיסרא, בהתלקח הקרב… יחידים וזוגות זוגות, בוסים חברי הקיבוץ בחול העמוק. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. ראש נערה כפופה על ספרה לאור עששית־הנפט נראה בעד אשנב־הצריף. עירום־ועריה סומר בחור יחידי במקלחת… הזרקור מאיר ערבה אדמדמת, עקובה מדם מלחמות־קדומים, וחותר למתוח את פס אורו הלאה, על פני כל השטח העוין, סביב־סביב, הרחק, הרחק, עד קצות תבל; והילד, בהינשאו אל בית־הילדים, צורח ומתחנן על נפשו:

– לא לישון, לא לישון!!!

בניך מרחוק יבואו ובנותיך על

צד תיאָמנה

(ישעיה ס‘, ד’).

בלילות ההם, בעמדי נשען אל מעקה הסיפון ומביט אל אפלת הים, היתה לי מעין הרגשה של הישנוּת החויה, היינו, שפעם בחיי כבר נישאתי במצב דומה לזה. מתי? בילדותי הראשונה, עודני ילד כבן חמש, נפלה בלילה דליקה בביתנו (בית־עץ ישן־נושן, יבש ונוח להישרף), וה“בוֹבה” (המילדת), ציפה, זו העסקנית, רבת הפעלים, אשר עם כל אסון הופיעה תמיד כמלאך מושיע, הוציאתני ממשכבי ונשאתני הרחק, אל קצה הפרבר, אל בית אבי־זקני.

לא תפסתי אז את כל הענין, את ענין השריפה; נישאתי ללא הבנה – מן האור אל החושך… (בחוץ הלילי, אגב, חזיתי אז את משיח רוכב על חמור…).

אשת חיל, אשה נפלאה היתה ציפה זו. מלבד מה שהחישה עזרה בלילות כמילדת, הרי יש שהעירוה משנתה והבהילוה גם אל חולה סתם. היא ידעה להושיט כף מלח לחולה־ריאה בפרוץ קילוח דם דרך גרונו בחצי הלילה; ואחר־כך ערכה את השלפוחית עם גושי הקרח… היה היו לילות וימים!

בהופעתה בלבד עודדה; היא ריפאה, היא ניחמה, היא הצילה. עד שביום חורף אחד נשמע הקול: ה“בובה” ציפה מתה! על האחרים הרעישו האנשים עולמות, צעקו בקולי קולות, הבהילו אליהם את ציפה, ואילו היא, ציפה עצמה, מתה באלמנותה־בדידותה מיתת־פתאום – בחשאי־חשאים.

היא הצילה על ימין ועל שמאל – ולה לא היה מציל!

נפעם־נדהם ראיתיה מוטלת על הרצפה בביתה, מכוסה שחורים ושני נרות דולקים למראשותיה.

והנה כאותה האשה הנפלאה בשעתה מוטלת עכשיו מתה, סמוך לחוף, האניה המצילה. שחורה, מבולקה, מוטה על צדה… הלא גם היא נשאתני באישון לילות. ללא אורות שירכה דרכה בים הסוער, מתגנבת חתרה, טולטלה, התלבטה, הלוך ונטה על צדה, על צדה…

"על צד"… "על צד"…

בשעה של דכאון ונפילת רוח בא הזוג הצעיר לידי החלטה זו (בעיקר מחמת חולשת האשה); בשעה אפרורית, כשהכל מסביב דהה פתאום, לרבות האהבה. האם כדאי להביא יצור לעולם משעמם ואפור־על־גבי־אפור זה? ועוד לעת כזאת? האם לא המאושר הוא “אשר עדן לא היה”?!

והנה הם יושבים בחדר־המתנה של רופאת־נשים. (הענין הותנה ו“סודר” ביניהם ובין הרופאה עוד קודם, ועכשיו הגיעה השעה הקבועה להוצאה אל הפועל). מתיחות כבדה מנשוא. עתונים מצוירים, ממושמשים, על הדלפק, ומתוך הכוננית מציצים גבי ספרים. ילד קפריזי מציק למשרתת, ואמו, הרופאה עצמה, בחלוקה הלבן, מתהלכת כה וכה בכבדות – וכרסה בין שיניה (דוקא!).

עד שרמזה:

– בבקשה!…

האשה נקראת אל חדר־הניתוחים, והוא, הבעל, מתבקש לצאת עכשיו ולשוב רק בעוד כשעה.

על המדרכה בחוץ, לפני שער הבית, הוא מטייל, הלוך ושוב. מתוך התוהו הנורא מצהיר השלט: “ד”ר נ. נ., מומחית למחלות־נשים". שם, למעלה, בקומה השניה, ברגעים אלה חיי אשתו מופקרים בידה. חרד, חרד הלב. האומנם היה צורך בדבר? המונים עליזים, שלוים, חולפים על פניו מזה ומזה, וביניהם גם נשים הרות. והרופאה גופה? בשביל עצמה היא יודעת מה עדיף! ומה אם הדבר לא יעבור בשלום?… איך יחיה הוא אחר־כך? איך ישא פניו אל הוריה, שהיא בתם היחידה, בבת עינם?! איככה?!…

אחד הידידים הטובים עובר לתומו ומצהיל פניו:

– מה אתה שוהה כאן? ראיון?… אני אספר זאת לאשתך…

אולי להגיד לו, למען יקל ללב? אבל כמו בערפל מבליח פרצוף־הידיד – פגום, מטושטש, רחוק־רחוק.

איומה הציפיה. נצח!

בחיוך קידמה את פניו לבסוף הרופאה: “הכל בסדר”.

הכניסתהו לפני ולפנים, לתוך החלל המלא ריח אתר כבד. על הספה מוטלת אשתו; עדיין לא ניעורה לגמרי מהנרקוזה. מבטו נתקל בעקבות הדם על הרצפה… והנה היא מתחילה מתעוררת; הוזה… לא פילל, כמעט שלא ידע קודם כלל, עד כמה יקרה היא לו, עד כמה קשורה נפשו בנפשה, עד היכן אהבתו אותה מגעת! אשתו הענוגה, הזקופה, הדקה, הריחנית. בדמע, מזועזע עד היסוד, גחן ונשק לה על חורון לחיה לעיני הרופאה המעוברת.

ולפנות ערב הוליכם אוטו הביתה. לאט, לאט. במסירות נוגעת עד הלב מאוד, כתינוקת, נשעה עליו אגב נסיעה – חלשה, חיוורת, מחוסרת דם… אפילו ברגעי ההתאהבות הראשונה לא הגה אליה רחשי־לב ענוגים כאלה עכשיו, בשעה גורלית זו. בזיו השקיעה רבץ הים תחת עדרי עננים, ואניות באופק נשאו זהב. באהבה וברחמים טבל עולם־יה, עולם נפלא – ותוכחה קשה, חמורה, עלתה ממעמקים:

– מה עשיתם, מה עשיתם?!!…

ליל ירח על פני ים המלח. החופים השוממים מזה ומזה. על סיפון האניה ישנים הבחורים והבחורות בערבוביה, מהם ראשיהם כבושים בשולחן הארוך, ומהם צונחים ומתרפקים בלא־יודעים איש על אחיו. תרדמת אלוהים נפלה עליהם, על כולם. עייפות, או הסתתרות אינסטינקטיבית בתוך תרדמה זו מפני התוהו־ובוהו מסביב?…

הם סיירו את מפעל האשלג בסדום, השתתפו בחגיגה, רקדו שלושה לילות רצופים, טיילו בהרים, מזוינים ברובים, נכנסו לתוך מערות אפלות וקרות וכו' וכו', ועכשיו הם חוזרים איש איש לקיבוצו, לקבוצתו ולסבלותיו. נוגעות עד הלב הנערות הנרדמות בחיורון פניהן, בעייפותן – בין מים ושמים, לנוגה הירח המוזר. מערומי שוקיהן העלו “עור־אַוז” (סמרמורת) – מצינת הלילה.

– מסדה! – קרא האחד, כמי שהעירתוּ משנתו יד נעלמה.

וכל הנוסעים הקיצו אחד אחד והציצו מבולבלים אל אותו שריד המבצר, שהתחיל מסתמן בדמדומי השחר בין בתרי ההרים בחוף השומם שמשמאל.

הציצו – וחזרו ונשתקעו בשנתם. ורק העלם, שהקיץ הראשון, עוד נשאר ער והביט דומם, כמוני, לשם, לשם, אל אותו התל הבולט.

– מסדה, מסדה!…

רק זה עכשיו, כביכול, גוע שם הד האנחה האחרונה… כפליטי חרב נדמינו לפתע, כמורדפים, ואניתנו – כאחת האניות התועות, הנודדות, אשר חוף אין להן.

גם הפועלים הערביים, שמעסיקים אותם, כאן במפעל, ושרואים אותם כידידים, באו להשתתף בחגיגה. הנה הם יושבים יחד בכפיותיהם ובמכנסיהם־שקיהם, איש פגיונו (בנדן־כסף) על ירכו. שחור־עינים ולובן־שינים. מסתכלים. את האורחים, שנקבצו ובאו לפינה נידחת זו מ“נקודות” שונות, הם גומעים בעיניהם ממש. איזו השתאות־סקרנות במבטם האפל, מין קפאון משונה בפני הופעה, שאינה בגדר השגתם כלל. לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין, להבין, להבין!…

לרגעים, בין הורה להורה, הם קמים ומפגינים ריקודיהם אף הם. ריקודים פרימיטיביים לנגינת חליל מונוטונית מאוד. נכנסים לתוך אכסטזה ורוקעים ברצפה בכל הכוחות, במסירות, בפולחן. בחורינו מסביב צוהלים, מוחאים כף וגם מסייעים להם אגב חיקוי הצריחות הפראיות, בה בשעה שעיניהם מחייכות חיוך היתולי דק מן הדק.

ורק בחורה אחת מבין האורחים, בהירת שׂער, הביטה אליהם ברצינות – ללא שמץ היתול, ללא אבק חיוך, כעצם מעצמם. חוט אינטימי נטוה בחשאי בינה וביניהם – למרות כל הריחוק. הם, הערבים, העלו על לבה עכשיו את ריקודי בני עמה בכפר מולדתה. בחורה זכסית היתה זו, מפליטי גרמניה, שטולטלה הלום בלכתה אחרי מאהבה היהודי. גיורת.

לפני שלושים שנה, בברחו לכאן מחוצה־לארץ, מפניו ברח, מפני ידידו המסוכן. אחת אחת גזל ממנו את נערותיו. כוח מיוחד היה לו; הבהוּב מופלא באישוניו הזעירים ומסביב להם, בו משך אליו את כולן, את כולן. ומדי פעם בפעם התחיל הענין הרע בזה, שהנערה שלחה ידה פתאום בבלוריותו הוא ודיבללה בה דרך חיבה יתירה, כביכול, דבר שלא הסכינה לעשות קודם, בה בשעה שדיברה והביטה אל הלה, אל ידידו.

כן, במגע ידה בבלוריתו התחילה הקטסטרופה. הגיעו הדברים לידי כך, שמכיון שהרגיש באחד הערבים, בשבתם שלשתם יחד, את המגע הזה, כבר ידע, כי אבד! מצא נערה אחרת, והכל התנהג כשוּרה עד… עד… שידה בבלורית – שוּב!… גם זו! כך חזרו הדברים חלילה.

והוא ברח מפניו; אנוס היה לברוח.

אבל המאורעות העולמיים הביאו סוף־סוף גם אותו, את הידיד המסוכן, הלום, אל המקלט היחידי. מאוד רגשה הפגישה עם ידיד־נעוריו אחרי הפרידה רבת־השנים. אחרי אשר “ראות פניו לא פילל”. והוא הלא אהב אותו מאוד! עכשיו יוכל להתיחס אליו בלב שלם, באין עוד הגורמים הארורים, שעכרו את ידידותם שם, בימים הרחוקים ההם. עכשיו, בעמדם שניהם על סף הזיקנה, ואשתו בחינת “אחרי בלותה”; עכשיו, כשוך האהבים הסוערים וכל הכרוך בהם, והוא – בעל בעמיו ואב לבנים ולבנות מבוגרים.

במסיבה משפחתית יושב אצלו האורח היקר, הנאהב – עטור־שׂיבה וחרוש־חריצים מעשה שלושים השנה ותלאותיהן. ופלא: אותו משהו באישונים הזעירים ומסביב להם, אם כי דהה במקצת, שמור עדיין, על אף הכל, וחיוכו מלבב, מלבב… ככוחו אז כוחו עתה. היפה בבנות, צפרירה, התחילה מתלהבת ביותר בדברה עמו, ותוך כדי כך שלחה ידה פתאום בבלורית אביה (זה ישב והיא עמדה על ידו), בבלורית המכסיפה, ודיבללה בה כה וכה, מה שלא הסכינה לעשות מעודה.

קודר, דחה אותה וסטר על ידה סטירת־אב, ספק בהיתול, ספק במפגיע – על כל אותן הידים הענוגות והבוגדות סטר, על כל העבר הרחוק, על הגורל עצמו, אשר אין מנוס ומפלט ממנו עד הנשימה האחרונה.

עונת חורף זו אצל אומות העולם בחוץ־לארץ עונת ניחוּר חזירים היא. בוקר בוקר בוקעות ועולות הצריחות האיומות מתוך החצרות בכפרים ובפרברים. ביחוד קשה היה לי תמיד לראות את השתתפות הילדים ב“עסק” זה, את התעוררותם ומצב רוחם החגיגי. באיזו חמדה הסתכלו בכך, באיזו הנאה!

הרי לך הילדים, ה“מלאכים” הקטנים!

נער נאה, כבן שבע, היה בנו של הקצב וגנר בפרבר מגוּרינו. הנה הוא עומד בחצרו כחום היום, יום קיץ, וחבריו, בני גילו, קוראים אליו מבחוץ. ברגע זה מופיע אביו, כשהוא מוליך עגל רך, שזה עתה קנהו מאחד האיכרים השכנים. הנער אץ אחרי אביו והעגל אל ירכתי החצר, אל מקום הטביחה, לשם, לשם, אל תחת עץ האגס. תוך כדי הילוכו הוא מחזיר פניו בשתיקה כלפי חבריו וזורק אליהם מבט מתנכר, רחוק, מבט מעולם אחר. עכשיו לא יצא אליהם, עכשיו ענין לו חשוב יותר…

ילדי נכרים!

עד שסוף־סוף עלה בידנו להימלט מארץ “החיות הצהובות” וגוּריהן, וגוּריהן…

והנה –

לפני כלוּב־הפּתנים המזוגג בגן־החיות בעירנו החדשה צובאים הילדים – ילדינו, ילדינו! – ומצפים בקוצר רוח… מצפים הם לרגע, בו יבלע הפתן־הענק את השפן, טרף חוקו (מזינים את הפתנים בשפנים חיים), חיים יבלענו. ברם, “הפיתון”, אם מתוך שובע, אם מתוך רישול, אינו ממהר לעשות זאת; יש לו שהוּת.

הנה הוא, “הערוּם מכל חית־השדה”, משרבב ראשו המחודד בכיווּן אל קרבנו, שמשתעשע לו לתומו בקרן־זוית שלו ללא שום פחד, מבלי הבין כלל, עם מי הוא כאן, המתקרב והולך, הנה, הנה, סמוך, סמוך – ונרתע לאחוריו. הנה, הנה עוד אחת מעט – ולא! נער קטן אחד סבלנותו פקעה, והרי הוא מתופף על הזגוגית, גוחן ומקיש בקרקעיתו של הכלוב מלמטה ועושה כל מיני נסיונות לזעזע את הנחש, להעירו מתנומתו, מרישולו, ולהמריצו ולהמריצו…

– למה אתה עושה כל זאת?! – גערתי בו.

– אני רוצה לראות!…

מהיותי חי זמן רב בין הגויים, נתרשמתי כאן ביותר מבעלי־המלאכה היהודים. זה עידן ועידנים שלא ראיתי סנדלר יהודי, והרי אני יושב ליד שולחן עבודתו, ממתין לגמר תיקון נעלי, ומסתכל בהנאה בעשיית מלאכתו, כמו בקטנותי. הירשל הסנדלר עשבים כבר עלו בלחייו, אבל,נכדו" זה ממשיך את פועל ידיו באמונה, באותה החריצות ובאותה היכולת.

בימי אנדרלמוסיה אלה טוב לשבת כאן, בתוך ד' אמות הללו. המבצר היחידי. כאן, בסנדלריה, יש בטחון; כל הכאה בקורנס הודפת, כביכול, את האויב הבלתי נראה… גדולה מלאכה, שמרגיעה ומעודדת בכל מצב שהוא.

ומקורנס־הסנדלרים אל הקורנס הגדול, קורנס־הנפחים. הנה גם “צאצאיו” של ביינש הפחמי. אף הבחורים החסונים הללו, כאותו ביינש הגברתן בשעתו, מעסים את הברזל המלובן וצרים לו צורות שונות, כשנחילי גצים אופפים אותם. הנה הם מכים חליפות בפטישיהם הכבדים, הענקיים, מצייתים לקריאת ביינש מתוך קברו הרחוק: הכו, הכו, אַל תחמולו!

ומכאן אל הפטיש הקטנטן והנחמד והסדן הקטנטן והנחמד אף הוא – אשר לשען. ריח ילדותנו נודף כאן עם ריח הבנזין בו שרויים הגלגלים הזעירים, המופלאים, שלא יחלידו. כיענקל השען בשעתו, כך גם זה מסתכל במשקפתו, בעינו האחת, בתוך בני מעיו של השעון ובולש בהם במלקחיו הקטנים והענוגים – ודאי כדי למצוא ולתקן שם אותו ליקוי עצמוֹ.

ככה עובדים כאן בזיעת אפיהם גם שאר בעלי־המלאכה, איש איש במקצועו: הפחח, המסגר, הבנאי וכו'. כולם, כולם ממלאים את פקודת “אבותיהם”: המשיכו, המשיכו, איש איש בפינתו, ובנו את הארץ וכבשוה!

אבל, מאידך, גם זה הישיש התימני בחלוקו, הפושט יד – האם לא צללי אותם הקבצנים הקדמונים, הנודדים (מהטיפוס ההמוני), שבמקלם ובתרמילם נטו ללון בצל קורתנו הדלה, האם לא הם הם, שרומזים אליו מנבכי העבר הגיטואי: פשוֹט ידך, פשוֹט, ואת מקומך־מקומנו אל תנח!?…

והוא פושט ידו, התימני הישיש בחלוקו המסואב, פושט בלי הרף, נאמן לפולחן אבותיו אף הוא. במין “גרציה” גועלית הוא פושט אותה, את היד הרופסת, המדולדלת, שכאילו שותקה במצב הפישוּט. כסהרורי תועה הוא ממסעדה אל מסעדה, מחבורת אנשים אחת אל אחרת (אגב ניצול ההתקהלויות “הפוליטיות” למטרתו. מה לו המלחמה וכו', וספק אפילו, אם יודע הוא בכלל, כי יש מלחמה!) ובבוּאת עיניהם של כל קבצני הדורות בעיניו הטרוטות. חיוּניוּת היתולית הוצקה בו כתריס בפני יסודות התחיה העוֹינים, המסוכנים. ככה הוא משוטט כה וכה, ללא הפסקה כלשהי, אחוז בולמוס כבוּש, להוט אחרי כל מיל ומיל, הומה ומהמה אחרי נדבה, נדבה, נדבה. כדי שגם הלילה לא יעבור לבטלה, הרי הוא מלחית, מקופל כעין פקעת, באמצע המדרכה, תחת הרגלים ממש, נים ולא נים – בפישוט יד לתוך חללו של עולם…

והנה פעם, עם שחר, בעודנו מוטל כאן שריד־עבר אחרון בלב העיר החדשה, נשמע מרחוק הילוך מחנות. זה צעד בסך הנוער הרענן (טיול משכים אל מחוץ לעיר בעונת החופש בקיץ), דרך בעוז, בגבורה, כערוך־מלחמה – הנוער המרוחץ והמחושל בגלי הים… בשפעתם הציפו הנערים והנערות הללו גם את המדרכות משני צדי הרחוב, והרי הם מתקרבים ובאים עליו, עליו – והוא לא נע ולא זע! כאילו נתכוון לעצור בגופו העלוב את התקדמות האויב, כלומר: “רק על גופתי תעבורו!!!”

מסיפורי אחד הפליטים

את כל החפצים, שהם בגדר הולכה, התחלנו אורזים לאט־לאט; על כל מה שמטעמים שונים לא יכולנו לקחת אתנו, קבענו מודעות בעתון המקומי: כל הרוצה יבוא ויקנה.

בבהילותנו מכרנו בחצי חינם דברים חשובי ערך. כמה רהיטים ומכשירי מטבח נתנו לשכנינו הנוצריים. כל ישותנו מכוונת היתה לקראת יום הנסיעה: להימלט מן הגיהינום הזה כל עוד נשמתנו בנו, להימלט, להימלט!

ראש הקהילה הייתי בעיר מגורי ל., ובפרפורי שושניג ובנסיונו האחרון לערוך משאל־עם היתה במקצת, כביכול, גם ידי באמצע. שלחתי בענין זה מכתבים חשאיים לכל בני עדתנו בחתימת שמי. היה ברי לי, שאם יוָדע הדבר עכשיו לשלטונות הנאציים – וזה עלול היה להיודע בכל רגע, שהרי כל הניירות של הקהילה בידיהם הם – “אחת דתי!”

בבוקר למחרת הכיבוש ההיטלרי השכמתי לפתחו של רב העדה, הפּרופסור הישיש, שהייתי מבאי ביתו; בתמימותי היה בדעתי לבקש ממנו שאם יאסרוני, יואיל נא הוא, הרב, להשתדל למעני אצל בעלי השׂררה החדשים, כמשפטו במקרים כאלה מקדמת דנא. צילצלתי, ואשת הרב יצאה לקראתי בדמע: עוד בלילה נלקח הרב עצמו אל בית־האסורים!

יום יום ומאסריו החדשים. יהודי פּלוני נאסר, אלמוני נשלח למחנה הסגר. בגויעת לב חיכיתי לתורי אני. לא ישנתי בלילות אגב הקשבה דרוכה לכל פסיעה בחוץ, לכל רשרוש. בפגשי בשדה ז’נדרם זר, שלא הכירני פנים (אני ובני ביתי גרנו בפרבר, מחוץ לעיר, אֵזור הכפוף לרשות הז’נדרמריה, ולא למשטרה העירונית), עקבתי אחריו לראות, אם לא אלינו הוא הולך. ובעיר התהלכתי כצל; ופעם תעיתי על שפת הנהר ותרתי לי בחשאי מקום נוח לקפיצה… עד היכן הדברים הגיעו!

כשבוּי־חרב בתוך מחנה האויב הצוהל, הפראי, שכור־הנצחון, הנך מתלבט ברחובות תחת דגלי צלב־הקרס הענקיים. לפתחי החנויות היהודיות ניצבים חיילים מזוינים. על החלונות של בתי־הקפה, אחד לא נעדר, הכתובת: “ליהודים הכניסה אסורה”. בכתובת זו הנך נתקל גם ליד המרחצאות הציבוריים. הספסלים ברחובות ובגנים: “רק בשביל אריים”. ורגע רגע, בכל אשר את ה פונה, צועדות־שועטות לקראתך “פלוגות הסער”, התהלוכות האדירות הללו, שאין להן סוף, המרעידות את האדמה בלוית השאגה־הזמרה

היום לנו גרמניה,

מחר – תבל כולה!…

מה טוב היה, אילו הופיעו פתאום בשמים אוירוני מלחמה, נחיל עצום, והשליכו פצצות על ראשי החיות המתועבות הללו בעצם השתוללותן וריסקון אברים אברים; האח, מה טוב, מה נפלא היה הדבר, ולוּ גם “תמות נפשי עם פלשתים!”…

הסרטיפיקט כבר היה בכיסי, אבל מוכרחים היינו לסדר עוד אי־אילו דבירם פורמליים. בשל “חטאי”, שנשאתי בחובי, ארכו לי הרגעים כשנים, וכמעט שלא האמנתי בהתגשמות הנסיעה. המתיחוּת הציקה ללא נשוא עוד. עד שסוף כל סוף בא היום הגדול, והאוטו כבר חיכה לנו בחוץ

מזודותינו בידינו ירדנו במדרגות המעקה, והנה ז’נדרם לקראתנו, לבי הך: אבדתי! מעם האוטו יקחוני אל הגרדום!!…

מתוך ערפל מוזר הבליח לנגד עיני אחד מפרחי הז’נדרמריה המקומית, שהכרנוהו היטב, בחור צעיר, נאה, רענן, קורן, והרי הוא אומר:

– ראיתי בעתון מודעה, כי תנור־גאז נמצא כאן למכירה. אני נשאתי לי אשה עכשיו – הוסיף בחיוך – ואנו צריכים להסתּדר – –

היא היתה היא, וחברתה כגון צל שלה, ככוכב לואי. את צפור הנפש צדה היא, ואת חברתה ראית אך בקצה העין, ראית ולא ראית.

עתים בערב, תוך כדי התרפקות הדדית בחדרה, נשמע צלצול, והיא קפצה ממקומה:

– עפרה!…

היא כבר הכירה את הצלצול. נשיבה רעננה הכניסה הנערה עולת־הימים מן החוץ, נשיבה רעננה והקלה. הפיגה את כובד ההתיחדות…

ותיכף נתבקשה: – עפרה, נגני לנו את סונטת הירח! איש אינו מיטיב לנגן את זו כמוך.

סירבה קצת, כדרכה. ונעתרה.

השראה עליונה עם הסיום ומרפא לנפש המתוחה, הסובלת, חולת־האהבה.

– עוד פעם!…

– לא!

כי לחזור מיאנה. בזה אמרה להפגין את האני שלה: וכי כל עצמי איני כאן אלא בשבילכם?!

– עוד פעם, עפרה!…

– אחת אמרתי!…

ורק באותו הערב הגורלי, אור ליום הפירוד, נעתרה הנערה וניגנה את הדבר בשניה. לבה אמר לה, כי הפעם אסור לסרב. לפני ולפנים חדרה הסונטה האלוהית, מזיגה של תקוה ויאוש, והיא היא שהמתיקה אחר־כך את הדכאון והפכתהו למלנכוליה ענוגה.

את היצור הנאהב, על כל מתקו, הנך חש בשעת רצון בעונת השלום: אבל את כל כוחו, את כל הסטיכי, את כל המיטפיסי אשר בו אתה משיג רק עם הפגישות המרטיטות ברחוב הסואן אחרי הפירוד הסופי, בנפול כל הגשרים, הפגישות ללא אמירת שלום, ללא הבטה הדדית, כאילו לא הכרתם זה את זה מעולם.

הנה נזדעזעה ההויה בחשאי עד היסוד, עד כדי כשלון ברך וחשכת העינים – ואין איש מסביב רואה, ואין איש מסביב יודע!…

אך ברבות הימים גם זה עבר. הזמן מטשטש, מדהה, מאַדה. עוד מעט ומכל אותה התקופה הגועשת לא נשאר בנפש אלא הד הסונטה בלבד; נלותה עליו לפרקים חלקת לחיה של המנגנת עם אותו הסירוב העקשני: “אחת אמרתי!…”

ותוּ לא.

ופעם, בהיסח הדעת, נפגשה ברחוב הסואן היא, עפרה.

בגרה ותיף. כיצד לא הושם לב ליפיה עוד אז?! סונטת הירח עצמה בדמות נערה.

סערות העבר, בהן חלפה היא באקראי, השירו מחטי אורן דקות מן הדקות על ראשה הנאה, על ריסי עיניה… אי־בזה, הרחק־הרחק, בנבכי ערפלים, חברה לה כעין צלה, ככוכב לואי –

היא וחברתה – –

מעולמות אחרים נמלט ובא, ממראות נוף אחרים. ובדרוך רגלו על האדמה הזאת, נזכר, כי היו אנשים, ובראשם אותו המשורר הגדול, אשר “חוננו ונשקו אבניה” – האם מסוגל לעשות כדבר הזה אף הוא?…

הנה הוא נוסע באבטובוס המסורג (הימים ימי ה“מאורעות” בעצם כבדם) אל אחד הקיבוצים ומביט אל השדות השחומים, הצחיחים – ונימה אינה זעה. גרמה לכך הרבה גם זו הרוח הרעה השורה בין הנוסעים הצפופים, זו ארשת־הפנים המשונה שלהם; כולם יושבים שבת אחים ואויבים גם יחד – כל אחד ירא לנפשו ומקוה בסתר־לבו להיות מוגן בגוף שכנו…

ורק בתוך חצר הקיבוץ היתה רוח אחרת.

באקראי התארחה כאן חבורה של תנועת־נוער מהעיר, נערים ונערות עליזים, קורנים, צוהלים, נלהבים. התרוצצו אילך ואילך בינות לצריפים ואהלי־הבד. בערב נערכה חגיגה, ונערה שחרחורת אחת, רכה בשנים, יפת עינים וקול, שרה בנעימה ענוגה, נוגעת במיתרי הלב, משירת רחל:

לא שרתי לך, ארצי,

ולא פיארתי שמך…

ולאחר שסיימה, הפצירו בה מסביב:

– עוד פעם, יעל, עוד פעם!

אחר־כך עלו אל מגדל הצופים ושהו ליד הזרקור. סילון האור הסתובב על פני מרחקי־מחשכים סביב־סביב, והברקה מיוחדת היתה לעיני יעל השחורות והעגמומיות.

הוא לן כאן, באחד האהלים, ובבוקר השכים עם כל בני החבורה אל המקלחת. ריצה, צהלה, צחוק. שני בחורים עסקו בבניית רפת ושתי בחורות עזרו על ידם. הקורות, הקרשים עם השרף הריחני הנוטף מהם, המסמרים החדשים – כל אלה, ברוחות הבוקר ובזהרוריו, הרנינו, העלו נשיבות מהילדות המתוקה והטעימו את המולדת, את המולדת.

תוך צפיפות, תוך שירה, נסע עם חבורת הנוער אחרי הצהרים חזרה העירה. לאשרו עלה בגורלו לשבת בקרון על מושב אחד עם יעל. עכשיו לא היסס לתפוס מקום סמוך לאשנב המסורג: מה טוב לסוך בגופו על גוף הנערה היקרה שלצדו!…

ושניהם נתידדו.

בעיר המשיכו את פגישותיהם, מהן נקבעות ומהן מקריות. אף בא אל ביתה. היא דיברה על עתידה, בהגיע תורה ללכת אל הקיבוץ. “רק זו הדרך!” דיברה בזלזול על החיים ה“בורגניים” בעיר, אף על פי שבעצמה בת בורגנים אמידים היתה (הוריה היו בעלי חנות גדולה למכשירי חשמל), ו“בורגנות” זו דוקא היא שהוסיףה לה לוית חן; ניכר בה חותם הקן הביתי המשובח: נקיונה, טיב תלבשתה, מעיל־החורף הטוב.

תומת־איתנים שפעה מכל מהותה, ולא קמה בו רוח לגעת בה (לא כמו עם אותן הנערות הקלות בכרכי אירופה!). כל ביישנותו ורפיונו מימים ראשונים, מימי נערותו, שבו אליו פתאום, ואצבעותיו, תקופות רטט, נגעו ולא נגעו בה, סלדו כמו מגוף מחושמל – היה בה, כביכול, מיסוד המקצוע אשר להוריה – בשבתו עמה בחדרה, או על ספסל לנוכח הים.

ופעם סיפרה לו בהתלהבות, כי הוזמנה לירושלים, לשיר ברדיו.

– לבי חרד לך, יעל. דרך זו מסוכנת עכשיו ביותר.

– איני יראה! יש לך רדיו בבית? אל נא תשכח לשמוע. אז, בקיבוץ, היה קולי צרוד קצת…

והוא ציית. כיוון את השעה ונצמד לתיבה המַגית. מאוד־מאוד נפעם בהישמע הקול המוּכר, הלבבי, עם צליל המתכת אשר לו:

לא שרתי לך, ארצי…

גל־אהבה הציף את לבו אל נערה קרובה־רחוקה זו, עם ההברקה המיוחדת אשר לעיניה השחורות והעגמומיות, אליה וגם אל… “ארצי”… בפעם הראשונה ספג את כל משמעותה־חמימותה של מלה זו, בהסתננה דרך הנפש הענוגה והוד קולה וגלי האויר הרחוקים. שוב לא היתה לו זו הברה סתם, מן השפה ולחוץ. צף ועלה אותו בוקר בקיבוץ, על זהרוריו ורוחותיו, חמרי־הבנין הריחניים, המסמרים החדשים… “ארצי, ארצי!”…

כשתשוב, יחרד לקראתה: “נפלא היה קולך!” – וישקנה. כן, הפעם ישקנה, ויהי מה!

כשתשוב… אבל היא לא שבה, לא שבה – –

הוא ביקר את המקום, על פרשת שבילים באמצע הדרך, בו נפלה חללה. פינה ארצית פשוטה מאוד: אדמה, שיחים, אבנים, שמים…

והוא כרע ונשק את האדמה הזאת, שקוּית דמה – בצמא, בדמע, בכלות־הנפש.

הדיבור יוצא אצלם בקושי, “כאוב מארץ”. קולות חלשים, רצוצים. יהודים ישישים, תשושי־כוח, הרוסי־פרצוף. מקובצי כל הגלויות והגיטאות, פליטי צרות וזוועות לאין שיעור. חיורון, רזון, לסתות בולטות, מחודדות, שיבה מדובללת ועינים עששות, כבויות, במשקפים ובלי משקפים. החיוך ההיתולי הוא זה של שלד כמעט, של גולגולת. מצטופפים ונדחקים זה אל זה, כשהם צובאים אל אחד הספסלים שבכיכר העגולה, עם הבריכה בטבורה. כל אוזן כאפרכסת. שעת־לילה.

ורק ראש המדברים הוא יהודי בעל צורה, זה היושב באמצע הספסל, ומקלו בין ברכיו. זקנו עבות, נאה, מכסיף. נוהג הוא לתבל את דיבוריו בפסוקים ובפתגמים תלמודיים, שלשמעם ההדיוטות מצדדים ראשיהם, וניכר, שלא ניחא להם.

–… סכנת דרכים בלילות היא בכל מקום בעולם, בכל מקום, ולאו דוקא כאן. פעם נסעתי בלילה לקנות סחורה וביקשתי לסור לאותה “קרעטשמע” (פונדק)… שכחתי את שמה!… מי מכם זוכר אותה “קרעטשמע” על תלולית, בין קובנה ליאנובה?…

– כן, כן, אני יודע… אבל גם אני שכחתי את השם… חכה, חכה… “מונח לי על חוד הלשון”… – מתקמט ומצטער האחד על שגם הוא אינו יכול לזכור את שם ה“קרעטשמע” ההיא בשום אופן.

והנה הם עוברים פתאום אל הדברים שבין בעלי־הבתים לדייריהם.

– אבל אם אין לו במה לשלם שכר דירה?! אם אין לו?!…

– ומעשה בדייר אחד שנתרתח והכה את בעל דירתו ונקנס בחמש לירות.

– ואני אומר לכם, שיפה עשה. במקרה אני מכיר את בעל־הבית הזה עוד מלמברג. חמישה בתים לו ופושט את העור מדייריו. כל היום אינו עושה כלום, אלא מסתובב לפני הבנקים מיטן שטעקעלע (במקלו), כשם שהסתובב לפני שלושים שנה לפני בית־הבורסה בלמברג. באותו מקל עצמו…

– פעמים מכת־לחי הכרחית היא. אתם יודעים, שאפילו… (פירש בשם המפורסם) “חטף” פעם סטירת־לחי באמצע הרחוב.

– מידי מי?

– מידי סוחר ידוע אחד. שניהם כבר בעולם האמת… אלא שהלה נקנס אז בחמישים לירות!

– “הכל לפי המבייש והמתבייש” – העיר ראש המדברים, איש הצורה.

והם קופצים בבהילות מנושא לנושא, עד שהתחילו תוהים פתאום על אָפיים של היהודים השונים לארצותיהם: ה“יקה”, היהודי הגליצאי, היהודי ההונגרי…

– היהודי ההונגרי אוהב את הונגריה שלו יותר מהנכרי. אפילו כאן, אם תבוא אל היהודי ההונגרי ותדבר אליו הונגרית, את כל אשר לו יתן לך!

– מפני שהם ראו שם חיים טובים. שם התענגו על כל טוב. מי שישב בהונגריה זמן־מה, יודע זאת. האיכר הסלובקי הביא העירה את הכל בשפע ומכר בזיל־הזול, בחצי־חינם. האיכר הסלובקי הביא את תרנגולותיו כפותות וכרוכות יחד, שתים שתים, זוגות זוגות! והאוזים השמנים הללו! ב“פפריקה” אוכלים שם כל מיני בשר משובח, רק ב“פפריקה”!… מרוב שמנונית…

– “זכרנו את הדגה!”…

עם חצות הם מתפזרים אחד אחד, ורק היהודי איש־הצורה, התלמיד־חכם, נשאר יושב לבדו, מחזיק במקלו, כשזקנו מכסיף מתוך חשכת הלילה הצונן. עכשיו הריהו נראה כמשוקה בהרהורים אחרים לגמרי, שאותם אין הוא מגלה בחבורה. את חשבון עולמו־עולמנו הוא עושה עכשיו יחידי, בינו לבין עצמו, בכיכר הריקה.

כחושים העורבים בפרברי תל־אביב, רעבים ומוסיפים כובד על הלב בצריחותיהם המרות. אין חלקם, כנראה, עם אבותיהם המאושרים, שהביאו לחם ובשר לאיש האלוהים. בימים האחרונים גברה עזותם. אינם יראים מפנינו כלל. הנה ירד האחד על דופן הגזוזטרה וזנבו אליך; אתה מנסה להחרידו ולהפריחו, והוא לא נע ולא זע, אלא הופך פניו וסוקר אותך.

גם פרה זו, שרועה באפר ליד שרונה בפיקוחו של בעליה, הערבי הזקן, גם פרה זו רזה מאוד והשובע ממנה והלאה. כר־מרעה עלוב זה, חרוך־השרב, שהעפר התחוח מרובה בו על הדשא, כבר נלחך קודם בלשון בהמה גסה ודקה עד ללא שיור כמעט.

מה זה? סירנה?… חמור נוער, והריהו מסיים את נעירתו בתאניה איומה, שהולמת מאוד את המצב בעולם בשעה זו.

והנה צפירת־אזעקה ממש. בא הדבר! לא אי־מתי בחיק העתיד, אלא עכשיו, עכשיו. כבר!… הורדת תריסים, והרחובות מתרוקנים מהמוניהם. אין נפש חיה בחוץ. איזה שקט, איזו שלוה! הערבי הזקן בשדה שרונה נכנס לפרדס, והפרה הרזה מוסיפה ללחוך בנחת את הירק הזעום – לבדה תחת השמים…

ובמקלט פנימה, באפלולית – זרוּת בין המתלקטים, פיזול לא נוח, הסתייגות. ברם, כל כגון דא מורגש בימים אלה גם בחוץ, גם בחוץ. לכאורה הלא צריכים היינו עכשיו להתרפק איש על אחיו, להתכרבל זה אל זה, אבל לא! התנכרות, התרחקות, השתמטות. הנה נפגשו השנים, שני מכרים טובים, בתוך ה“אפלה”, עיניהם הבחינו איש את רעהו, אבל לכל אחד מהם נדמה, שהשני לא הכירו – ושניהם חלפו זה על פני זה כזרים.

והפרצופים, פרט ליחידי־סגולה מעטים, כאילו נתפגמו פתאום, נתפגלו. איש לנפשו ואיש למקלטו. חיוכים קרירים, לא טובים, ואלה לאלה ממללים:

– מקלט יש לכם?

– היכן היית אתמול בשעת האזעקה?

– אותי מצאה זו תוך כדי התגלחי. לחיי האחת מסובנת, רצתי וירדתי למקלט…

– ואותי תוך כדי התקלחי…

והלצות, הלצות, הלצות.

והים אף הוא פניו אינם כתמול שלשום, האפיר, נדלח, נעכר. בחול על שפתו מתפלשות בבגדי־הרחצה נשים גוצות, סרות־טעם, ואוכלות את פת־בגן במין תאוה משונה. מעולם לא היו אנשים להוטים אחרי האכילה כל כך, כמו עכשיו.

אבל הנה מלבינה מתוך ה“אפלה” השׂיבה הטובה של הידיד הטוב. זה הבודד, הערירי, טהור־העינים וגלוי־הלבב. הפגישה חמה, נרגשת, מתוך געגועים הדדיים. יד את ידה מצאה בחושך, ורטט אינטימי בקולו:

– אתה נבהלת אתמול? אני לא. כל הדיירים אצו אל המקלט, ואני לא זזתי מחדרי. אמרתי: יהיה אשר יהיה! כלום מתוקים החיים כל כך? אני איני מתירא מפני המות לחלוטין…

אכן, הטוב בידידים הוא!

אחרי כל תקפו וגדולתו, כעורך־דין מפורסם באחד מכרכי אירופה, הריהו מתרוצץ כאן, בארץ, בעוני ובחוסר כל. מטפס ועולה אל קומות עליונות, מצלצל, מתדפק, מבקש סיוע, המלצות וכו'. ממש כאותם המסכנים, רעי המזל, שהיו משכימים לפתחו שם, ושהכתבנית שלו שיקרה להם בפקודתו: “האדון הדוקטור איננו!”

כן, עורך־דין ממדרגה ראשונה היה האיש, עם “קונציפינטים” וכתבניות, ובחדר־ההמתנה שלו ישבו הלקוֹחוֹת הרבים, כמו אצל רופא גדול, ישבו מתוחים, מדוכדכים, איש איש ו“סרטנו”. אנשים ונשים, שנסתבכו במלחמת קיומם, נתערבלו, נסתחררו עד שנלכדו בצואריהם בעניבת החוק. והנה הם יושבים כאן, תחת ברד הנקישות של מכונות־הכתיבה – לפני עיקול הרכוש, לפני מאסר, לפני התאבדות.

מישהו מצלצל בדלת, והכתבנית פותחת לו ואומרת:

– האדון הדוקטור איננו!

אחד האלמונים, שבאים לא כלקוחות, אלא בענין “פרטי”, בבקשת עזרה סתם, בבקשת המלצה וכו'. לא אחת כבר נדחה כאן בלך־ושוב, ובכל זאת הוא מוסיף לכתת רגליו הנה, כנאחז בקש האחרון. לפי ארשת פניה של הנערה הוא מכיר, כי שקר בפיה, כי כך נצטוותה מגבוה, אבל מה יעשה?!

כן, שם, בכרך האירופי, איש תקיף היה, רב־השפעה, אחד מעמודי החברה התיכונים, עורך־דין מפורסם, ובמסדרוני בית־הדין נפגש היה בוקר בוקר עם חבריו כערכו, כולם בריאים, רעננים, שופעי חיים, איש תיקו תחת בית־שחיו. כל תיק ממולא ב“אקטים” הכבדים; כל מיני דין־ודברים, סיבוכים וצרות; כל תיק – נאד דמעות. התיקים הללו! הם ואותם אזורי־מכנסים, בהם האומללים תולים את עצמם – מעור אחד נעשו.

כזה היה האיש בשעתו ובמקומו – ועכשיו?! אפור בין אפורים, ירוד בין ירודים, אבק־אדם, אחד מני אלף.

אבל מה זה?! לפתע פתאום נזדקפה קומתו, הילוכו נעשה מאושש, ולפרצופו שבה ארשת־הזלזול מימים ראשונים. מה אירע? סיכויים ניתנו לו לעמוד כאן בקרוב בראש מפעל חשוב. אחרי העני הולכת העניות, ואחרי איש מצליח – ההצלחה. אדם כזה לא יאבד בשום מקום ובשום מצב. הנה יחודשו ימיו כקדם!

בטוחות הוא צוֹעד לאוֹרך המדרכה ומתכן תכניותיו לנוכח הבאות. כבר הוא רואה את עצמו שורר במשרדו החדש ורוֹדה בסרים למשמעתו. בתקיפות ינהג, ביד רמה. ולכתבנית ישנן גם כאן: כי יבוא מישהו “מפוקפק” וישאל לו, עליה לדעת אחת לתמיד: אינני!

בסוף ימי הגשמים, לפני שנתים, נראה לי הכל כאן כה רענן, כה מופלא. משכים הבטתי ארוכות אל מעבר לגדר, אל השדות בזהרורי הבוקר, ונדמה, שהנערות הערביות הללו, שנוברות בסמוך, בערימות האשפה, מוצאות שם מטמונים. רוחות קלים, רוחות־ילדות, נשבו מגבעת־המורה מזה ומהגלבוע מזה; ברוחות האלה עוד התנשב, כביכול, מעיל יהונתן ב“התפשטוֹ”.

לכוד אריגת־קסם, אריגת עבר והווה, תעיתי כאן אילך ואילך, מצריף לצריף, מסדנה לסדנה. הנה הצייר, איש המידות ותפוס היצירה, הסנדלר־הפילוסוף, העלם־המשורר־הנאה, כחול־החולצה. אבל יותר מכל הרהיבתני הנערה־השוליה בסדנת המסגר – במכנסי חאקי ובכובע־גבר, ופניה וידיה מפויחות. עם הפטיש הגדול ביד ליבבה מאוד. היא היססה להושיט לי את ידה המפויחה, ולא שיערה, כמה נעים דוקא ללפות את כף־ידה זו!

כך היה כאן לפני שנתים, בתחילת האביב. והנה עכשיו, עם הביקור השני, בשלהי קיץ, בחמסינים, נגררים הימים בכבדות. במגבעות־שמש גדולות, בעצלתים, מקצצות הנשים בצמרות העצים. השושנים קודרות, כמושות. שוממה ומשעממת גבעת־המורה, הגלבוע החרב מעיק ביותר, ויהונתן על גבנוניו חלל! חריצים עמוקים במצח העלם־המשורר, כחוֹל־חולצתו דהה מאוד, והסנדלר־הפילוסוף רעיונותיו אינם אופטימיים כשהיו. ברם יותר מכל איכזבתני העובדה, שאותה נערה־שוליה שוב לא נמצאה במסגריה, אלא עברה משום־מה לעבודה במטבח, והרי היא עכשיו, בשמלתה ובסינרה, כאחת הבחורות!

גדול הים ורחב־ידים, ימה של תל־אביב, אבל מי יתן והביטו עכשיו, כבימים מקדם, אל… הויסלה.

הויסלה, הויסלה!…

מביניהם מזדקר הקצין הישיש בלוית בתו היפה, שמשתלבת בזרועו. הזהב הפולני הועבר ללונדון, ואילו הנשמה הפולנית – בדמות בת־קצין זו – שמורה כאן, בתל־אביב.

פעם ראיתיה ליד תחנת־אבטובוס עירונית בחברת שני קצינים צעירים, בני עמה. בבוא האבטובוס נפרדו שניהם ממנה, העומדת לנסוע, ונשקו את ידה, זה אחר זה. נשקו ב“אבירות” פולנית, בדבקוּת, בדחילו – את פולין עצמה נשקו.

והיא אף היא חייכה אליהם אחר־כך מתוך אשנב־הקרון, כמעודדת: “יֵשצ’ה פּולסקה ניֶיה זגיניֵלה!” (פולין עוד לא אבדה!).

אגב תעיה בשדות נפגשתי לפעמים עם האיכר השטיירי הזקן פּורגיי, כשהוא הולך אל אחד משדותיו המרובים (הוא נחשב כאן לאיכר עשיר ביותר, “גרוֹסבאואר” בלעז), וקלשון או מגל על שכמו. פנה כה וכה, הכיר תיכף סימני רמיסה ושפך לפני את לבו על הדור הצעיר, שלבו גס בשדות היקרים הללו. כדי לקצר את הדרך, לשם קפנדריה סתם, הרי הם נכנסים לגוף השדה או האפר ורומסים ודורסים ומשחיתים. וזוגות־האהבים וזוגות־האהבים!.. בכל יום ראשון הם נוהרים לכאן מהעיר ומתגלגלים במיטב הדשא ואפילו בתוך הקמה. טוב מהם הברד!

הרי הוא, פּורגיי, כבן שבעים, ועוד לא ניסה הציג כף רגלו מחוץ לשביל. פעם, במקום זה, זינק לקראתו נחש; בקלשון התנפל עליו, אבל מנקודת עמידתו לא זז, שלא לפגוע בתבואה.

– אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה!

כזאת וכזאת דיבר אלי האיכר התם ואהב לשמוע את תשובותי והערותי. אבל אחרי המהפכה הנאצית “נהפך בי” אף הוא, התנכר אלי והשתמט מפגישה עמי. מתוך פחד או מחמת בושה? עוד בראותו אותי מרחוק, התחכם לעקוף כל מיני עקיפות – והתחמק.

פעם קרה מקרה ושנינו הלכנו זה לקראת זה במשעול־שדות צר, אשר אין לנטות בו ימין ושמאל. מה יעשה עכשיו?.. לא עמד בנסיון האיכר הזקן – ונכנס לקמה, נכנס לקמה – –

אַּל תאמין בעצמך עד יום מותך!

כך הוא גורלה של אומה זו בארצות פזוריה. בריחה ממדינה למדינה. בהלת־פתאום נצחית: אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול.

ברם, הפקיד במשרד־הדרכיות מתון־מתון, אינו ממהר לסדר לך את הנסיעה; הוא דורש דא והא, כל מיני ניירות, ועוד עליך לבוא אליו לא אחת. היתר־היציאה אין ניתן לך על נקלה, ומאיצים בך" “צא!”…

ובינתים נעשית הפקר. בכל רגע אתה עלול להיחטף באמצע הרחוב ולהישלח למחנה־הסגר. ומסביב קול עם הארץ ברעוֹ; תהלוכות־נצחון שאין להן סוף. רועדת האדמה. ההידרה הנאצית משתוללת בכל קדקדיה!

בשארית כוחותיו נאבק הקנצלר המסכן עם הגלים הזידונים, זה הדוקטור העדין, יפה־התואר, בעל משקפי־הזהב, נאבק לחיים ולמות, ועוד ברגע האחרון שלח פלוגות צבא בקובעי־פלדה לדכא את מהומות־המרד, אבל העם כולו, בנעריו ובזקניו, היה נגדו. המון ילדים קטנים התיצבו נוכח הכידונים השלוחים, התגרו בחיילים וליגלגו עליהם. והם, הזאטוטים הללו, ניצחו!

וכבר בו בערב הוליך הרדיו את קולו הנתעב מפנים המדינה – בצפרניו הנך!… כבר!… הוגפה דלת המלכודת!

מתלבטים האנשים במשרד־הדרכיות, והפקיד עושה את שלו בנחת, לאט־לאט, יש לו שהות. ממעל לו, ברומו של כותל, כבר ניבטת תמונת ה“מנהיג” במקום תמונת הקנצלר העדין, יפה־התואר, עם משקפיו־זהב, הקנצלר המסכן, אשר הושם במשמר. פקיד־הפספורטים מטפל בדרכיתך לאט־לאט, בנחת, בשלוה; יש לו שהות. הנה הוא מסתכל בך, כדי לקבוע את צבע שׂער־ראשך, ואין הוא יודע, כי שׂיבה זו נזרקה בך בשני הימים האחרונים.

שוב אין לשהות כאן אף רגע. אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול! וזאת מתוך ארץ, אליה חתרת לפנים ברטט זה עצמו: אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול – –

לא אחת נזדמן לי לראות כאן, באמצע הרחוב, “שני אנשים עברים נצים” (תמול היכה את שניהם המצרי, והיום הם מכים זה את זה!). החזק מכה את החלש, הצעיר את הזקן, מכה בגסות, באכזריות. עוברים־ושבים מתאמצים להפריד ביניהם, וכרגיל הם בולמים דוקא את המוכה, דוקא לו אינם נותנים להתגונן, להשיב, לפחות, על שבע אחת, ואילו את המכה הם עוצרים ברפיון, ברישול, באופן שזה מצליח לתפוס את קרבנו ול“הרביץ” בו עוד ועוד – בעצם ההתערבות מן הצד.

ובמין חיוך כבוש הוא עושה זאת, במין לגלוג דק: “הנה נמלטת משם, מאגרופי הנכרים, אבל אני מוסיף להכותך גם כאן, גם כאן; בכדי נמלטת, בכדי!..”

שם הוכה הוא עצמו ולא העיז להניד יד, אבל כאן גיבור הוא! כאן אינו מתירא. כאן הוא מתגנדר בגבורתו ובאמנות־הבּוֹכס שלו.

שני רוכבי אופניים התנגשו ברחוב והתחילו לריב. ירדו מעל כלי הרכב, והצעיר המגושם התנפל על הבא בּימים – זגג לפי אומנותו וכלי־מלאכתו עמו – ו“מרביץ” בו בלי רחמים, בלי רחמים. זגג יהודי, חרוש־חריצים, שׂבע עמל ותלאה, עם זקן מכסיף. כמה נשא, כמה סבל, אני משער, עד שנתגלגל והגיע לכאן! הלא כל דרך חייו לא היתה אלא מין ריצה בין שני טורי מצליפים. הוכה באוקראינה, בפולניה, בגרמניה; היה בדאכאו… באנית־מעפילים נמלט, מוכן לסבול כאן מחסור, רעב, העדר צל־קורה, ובלבד שלא להיות מוכה – והנה קפץ עליו בריון משלנו ומכה אותו גם כאן, גם כאן!! מבולבל ומדובלל שותת זיעה ודם, חטף את פטישו, אבל העוברים־והשבים מחזיקים בו, דוקא בו, ואינם נותנים לו לעמוד על נפשו. מדוע?!

הכאה זו, שיהודי מכה יהודי כאן, ושאני נתקל בה תכופות, מעבירתני על דעתי ומזעזעתני עד היסוד. ברגעים אלה צר לי מאוד על שאיני אַתליט ושלא ניתן לי אגרוף־מחץ, כדי להכות את המכה בעצם הרמת ידו, להכותו, הכה ופצוע, לדכא את האלמות באלמות ולבער שערוריה נוראה זו מקרבנו בכוח, בכוח.

לא אחת נזדמן לי לראות כאן, באמצע הרחוב, “שני אנשים עברים נצים” (תמול היכה את שניהם המצרי, והיום הם מכים זה את זה!). החזק מכה את החלש, הצעיר את הזקן, מכה בגסות, באכזריות. עוברים־ושבים מתאמצים להפריד ביניהם, וכרגיל הם בולמים דוקא את המוכה, דוקא לו אינם נותנים להתגונן, להשיב, לפחות, על שבע אחת, ואילו את המכה הם עוצרים ברפיון, ברישול, באופן שזה מצליח לתפוס את קרבנו ול“הרביץ” בו עוד ועוד – בעצם ההתערבות מן הצד.

ובמין חיוך כבוש הוא עושה זאת, במין לגלוג דק: “הנה נמלטת משם, מאגרופי הנכרים, אבל אני מוסיף להכותך גם כאן, גם כאן; בכדי נמלטת, בכדי!..”

שם הוכה הוא עצמו ולא העיז להניד יד, אבל כאן גיבור הוא! כאן אינו מתירא. כאן הוא מתגנדר בגבורתו ובאמנות־הבּוֹכס שלו.

שני רוכבי אופניים התנגשו ברחוב והתחילו לריב. ירדו מעל כלי הרכב, והצעיר המגושם התנפל על הבא בּימים – זגג לפי אומנותו וכלי־מלאכתו עמו – ו“מרביץ” בו בלי רחמים, בלי רחמים. זגג יהודי, חרוש־חריצים, שׂבע עמל ותלאה, עם זקן מכסיף. כמה נשא, כמה סבל, אני משער, עד שנתגלגל והגיע לכאן! הלא כל דרך חייו לא היתה אלא מין ריצה בין שני טורי מצליפים. הוכה באוקראינה, בפולניה, בגרמניה; היה בדאכאו… באנית־מעפילים נמלט, מוכן לסבול כאן מחסור, רעב, העדר צל־קורה, ובלבד שלא להיות מוכה – והנה קפץ עליו בריון משלנו ומכה אותו גם כאן, גם כאן!! מבולבל ומדובלל שותת זיעה ודם, חטף את פטישו, אבל העוברים־והשבים מחזיקים בו, דוקא בו, ואינם נותנים לו לעמוד על נפשו. מדוע?!

הכאה זו, שיהודי מכה יהודי כאן, ושאני נתקל בה תכופות, מעבירתני על דעתי ומזעזעתני עד היסוד. ברגעים אלה צר לי מאוד על שאיני אַתליט ושלא ניתן לי אגרוף־מחץ, כדי להכות את המכה בעצם הרמת ידו, להכותו, הכה ופצוע, לדכא את האלמות באלמות ולבער שערוריה נוראה זו מקרבנו בכוח, בכוח.

ניתך ברד הפּצצות. מה שהשכל הבריא חייב מלכתחילה, נתקיים סוף־סוף. כל ההשערות האחרות לא היו אלא אשליות־שוא. זו האיבה הגלויה, המפורשת!.. עכשיו ברי: להשמידנו הם מתאווים. את החיוך השטני אני רואה, בו הריקו על קדקדינו את המטען האיום.

התכנפות־הצטופפות במסדרון של בית זר. נשים זרות החזיקו בך עם הרעש הלא־אנושי, המהמם, החדש לאוזן. נופלים הבתים הסמוכים?.. עוד מעט, נדמה, וגם הבית הזה נפול יפול! אנשים ידועי חולי וסתם בעלי מרה שחורה, שהרהורי התאבדות כבר נגעו במוחם, חשו את עצמם פתאום בריאים בתכלית. כל ה“מיחושים” נעלמו ואינם!

שקט נורא בחללו של חוץ, בין “רעם” לחברו. סוס רתום לעגלה שוטף נכחו מבולבל ומדובלל – ללא בעלים…

בבהילות משונה נתפזרו האנשים, בני החסות המשותפת, איש לעברו, משניתן אות הארגעה. שוב אינם רוצים להכיר זה את זה!

והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת. בתים הרוסים למחצה, לשליש ולרביע; בתים נטולי גזוזטרות. מתוך שלד־בנין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדולדל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב.

נכאים קולחת שיחת נשים עם חשכה בסימטה הנפגעת. אשה זקנה נפטרת מחברתה מתוך אמירה אחרונה:

– מ’זאל זיך זעהען לעבעדיגערהייט!

נקברו החללים הרבים, בהם נערים ונערות בלבלובם, תינוקות, שוּטף הדם מעל גבי האספלט, והחיים שבים לאיתנם. זה הנער היפה ורב־המרץ, אשר לאחד הקיוסקים, חוזר ומשוטט בעוז על האופניים שלו אילך ואילך ומכריז על עתוני הצהרים כתמול שלשום. רק סריטה קטנה על חטמו – פגיעה רחוקה וקלה של רסיס – שמוסיפה לו לוית חן ומרי כאחד.

כגיבורים וגיבורות גדולים נראים כל העוברים והשבים ברחובות, כל אנשי המעשה, כל בעלי החנויות והנערות המוכרות. הלא בכל רגע, בכל רגע עלול האסון להישנות – והם איש על כנו!

ואיגודי־הנוער השונים ממשיכים “פעולותיהם” על הארץ עיגולים עיגולים בפרברי העיר ובמגרשיה־שדותיה ומאחרים שבת עד שחשכת הלילה בולעתם – –

אבל מבעד לכל זה נוגע עד הלב החיורון שלאחר איבוד דם; החיורון של מי שפגעו בבבת עינו, בצפור נפשו, בגחלתו הנשארה… בת תל־אביב השכוּלה, הנבעתה, המזועזעת, עתה עוד נתגברה האהבה אליך!

אוירת ילדותי מלפפת אותי בימים אלה יותר מדי, מה שמעורר בי אֵי־אילו חששות. אומרים, שזכרונות הילדות קופצים על האדם ברגעי חייו האחרונים. מראות ודמויות וריחות, עם דמדומי שקיעה, מאותה תקופה רחוקה, מטושטשת, נשכחה. ריח חדר־יולדת, ריח מתוק של תינוק בן־שעה… אלוהים יודע, מהיכן, מהיכן כל זה נישא ובא פתאום! ושמי הלילה ב“האפלה”, על צורות הכוכבים הידועות ו“נפילותיהם” התכופות ועל כתמי האור אשר לנתיב־החלב, הם שמי ילדוּתי ממש. והחלומות בשנתי אף הם מלאים עכשיו מאז, מאז. ובהשכמת הבוקר, בהביטי אל עדרי הצאן בשדה שרונה, אני מאמין לראות שם את הרועה החרומף קירילא בשוטו הארוך ובחצוצרתו הנוצצת, חצוצרת־הנחושת הגדולה. חצוצרה זו ותקיעותיה לא פסקו להעסיק את דמיוני הבוקר עד שעת הצהרים, אותה שעה – במשוך פתאום הסירינה המבהילה…

צפיפות במקלט הזר. העינים נתלות בשקי החול. אמהות יושבות וילדיהן על ברכיהן… נערים ונערות במכנסי חאקי. מבין אלה מזדקרת יפהפיה, כשהיא קולעת במנוחה אחת משתי צמותיה. במקום זה ובמצב זה הריהי מלבבת ביותר… שום נדנוד של פחד לא ניכר בה; יודעת היא, יודעת, כנראה, שהיופי, כסוד ההויה, אין הכליון שולט בו. טוב לעמוד אצלה; אצלה יש בטחון. בזכותה זכות קיום לכולנו, לכולנו.

הנה היא צועדת אל הפתח, ואני אחריה. איזה שקט בחוץ! שלוה עליונה, לא מעולם זה. ומה זכים השמים עכשיו, מה ענוגים ועמוקים! נפלאה היתה התכלת בילדותי, בהיותי מוטל פרקדן על הדשא שלפני ביתנו; אבל את “עצם השמים לטוהר” בכל עדנתו ראיתי רק עכשיו, בפתח המקלט, בטרם צפירת הארגעה…

אלה הם שמים!

אנשי ה“עמק” עצמם, אם מתוך רגילוּת, או “מקוצר רוח ועבודה קשה”, לבם גס בנוף התנ"כי, בו הם נתונים, ודשים בעקביהם את המקומות ההיסטוריים. ואילו אני, כאורח, איני יודע נפשי ואיני יכול “לתפוס”, שהנה המעין הזה, לרגלי הגלבוע, הוא אותו המעין, בו “צרף” גדעון את אנשיו, שנחלקו לשני סוגי שותים: מלקקים בלשונם “כאשר ילוק הכלב”, ושואבים בידיהם אל פיהם. חרש מפכים המים הללו וזכים כשהיו אז, לפני שלושת אלפים שנה.

והגלבוע גופו! כמכוסה באריג־צבא נראה ההר, במין שמיכת־חיילים. שחום, צחיח, נקשה. “אל טל ואל מטר”.

קשה לגרוע עין משרשרת־גבנונים זו, והריני מתאמץ לנחש, היכן, היכן, באיזה גבנון כאן, באיזה מדרון נפלו שאול ויהונתן. רוח רעה עברה בין שניהם בימים האחרונים בשל דויד; נזיפה קשה (“בן נעות המרדוּת!”) נזף האב בבנו ואפילו הטיל עליו את החנית, אבל עכשיו, בשעה גורלית זו, נמצא הבן לצד אביו, עמו היה בצרה ויחדיו נפלו – “ובמותם לא נפרדו”. זה העלם העדין, חולה־האהבה, שהנאהב לא הבין לו ולאהבתו: “נפלאתה אהבתך לי”…

ארוכות־ארוכות אני מסתכל בגלבוע, עיני לא תלא, ובשום אופן איני יכול “לתפוס”, כי הוא־הוא – בעוד שהם, אנשי ה“עמק”, יש שימים עוברים ואפילו אינם מציצים לעברו!

ברם היום העסיקה את דמיוני יותר מכל – דבורה. גרם לכך הטיול (בחברת בן־לויה) בשדות יזרעאל אגב הבטה אל הר־התבור עם הבנינים הנכריים שבראשו. כאן, כאן בשדות הללו, התרוצצה עם בן־אבינועם וצבאו לנוכח הסכנה מצד סיסרא. כאן, כאן צעדה האשה הגדולה; מכאן הביטה, כמוני עכשיו, אל גבעת המורה… וכמה רעננים פסוקי שירתה, כמה אקטואליים: “בהתנדב עם”… “הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”… “חדלו פרזון”… ואחרון־אחרון: “מן השמים נלחמו”… לימים רחוקים ניבאו כל הנביאים, ואילו היא, דבורה, לימינו ממש ניבאה.

הוספתי להרהר בה, ב“אם בישראל”, ובאהבתה־חרדתה לנו, גם לנו, עד שנכנסנו לקבוצה הקטנה והנאה, רבת הנטיעות והאילנות. נערה שחרחורת במכנסי חאקי עברה על פנינו בחיוך – מין יופי, שכמוֹתוֹ לא ראיתי זה כבר, ויחד עם זה משהו יתמותי, מרעיד נימה של רחמים.

– מי הנערה הזאת?–שאלתי את בן־לויתי, חבר הקבוצה.

– מהנוער העולה היא, מצ’כוסלובקיה.

– אולי תואיל להציגה לפני? – ביקשתי.

והוא נענה לי ברצון וקרא אחריה:

– דבורה!..

אין שוער, סטרוּז' בלעז, ואין שוערת, זו האשה העבה, הכרסתנית, עזת־הפנים, עם צרור־המפתחות הכבד בחגורתה. הבתים פתוחים כל הלילה, ואין “פרץ” ושאר מעשי ליסטים. אין נעילת שער וכל הכרוך בה, ובלב קל הנך שב הביתה גם אחרי חצות, לא כמו באירופה בשעתה.

ובחוץ אין אתה נתקל בשוטר עם כל פסיעה. אותו, את השוטר, אם צורך בו, אתה מוכרח לחפש.

ואפילו התנועה ברחובות מתכוונת מאליה כמעט, ללא הוראות הידים בכסיות הלבנות. כלי־הרכב, אמנם, נוגעים זה בזה לפעמים, אבל לידי התנגשות רצינית, למרות האור המסנוור, אין הדבר מגיע אלא לעתים רחוקות.

שם, בכרכי חוץ־לארץ, אך נתעכבו על המדרכה שנים שלושה אנשים במקום אחד, מיד גערת השוטר: “אַל התקהל!”, ואילו כאן מתלכדים האנשים ברחובות וב“שדרות”, גושים גושים, ועוסקים ב“פוליטיקה” – ואין מוחה בידם. מאחורי אחד הגושים הללו עומד לו יהודי בצידוד ראש ומטה אוזן בדחילו, באמונה (ממש כמו אלתר המלמד בשעתו, לפני ארבעים שנה, בבית המדרש, בין מנחה למעריב – אל ה“פוליטיקה” של הימים ההם; זו הטיית־האוזן הנצחית…). ידונו, יתווכחו ויתפלספו להם כלבבם – בראש־חוצות!

הנה פרצה קטטה בין מצחצחי־נעלים, והחזק הרים יד על החלש ממנו. עוברים ושבים מפרידים כרגע בין הנצים, דוחקים את זה לכאן ואת זה לכאן – וחסל.

הכל, איפוא, מתישב מאליו, בינינו לבין עצמנו, ללא התערבות של שוטרים ומגלביהם, ללא דין ודיין!

מהומה קמה פתאום מסביב לעגלת קלחי־תירס שלוּקים על הטיילת שליד הים. מה אירע כאן? בעל התירס, תוך כדי טיפולו בלקוחותיו ובדוד הרותחין שלו, הרגיש בבחור אחד, ששלח יד בחשאי בכסף הפדיון שבקערה, תפסו בעצם גניבתו והתנפל עליו באגרופיו.

– אַל הכות! – נזדעזעו ההמונים מסביב – אַל תעשה דין לעצמך! להכות אסור!!

והם הגנו על העלם המוכה, חילצוהו ושלחוהו לנפשו.

שם, באירופה, היה מופיע תיכף השוטר־הענק, מוציא בנחת את פנקסו ורושם לו את שם האיש וכתבתו וכו', ואחר כך היה מוליך את קרבנו אל ה“קומיסריאט” (המשטרה) ומשם אל בית־הכלא – ואחריתו (של “הגנב”) עדי אובד! ואילו אצלנו –

– אַל הכות! להכות אסור!!

– הא כיצד?! – נשתלהב וצוח מוכר ה“קוקורוזות” – הנה זה בא ולוקח את כספי לעיני ואני אחריש?!!

– ואם לקח, אז מה? – נשתלהבה לעומתו אשה צעירה מתוך הקהל אף היא – ואם לקח, אז מה?! ובכן, לקח!!

הישוב לבו בחזיתות. דבר זה ניכר לא רק מתוך חטיפת העתונים הקדחתנית, מתוך ההתגודדות אצל עיתוני הקירות, הטיית האוזן לרדיו וכו', אלא גם ובמיוחד מתוך כך, שגם החנונים, התגרים ובעלי האומנויות השונות אינם שומטים את העתון מידם. באחת ידם הם עוסקים במקצועם והאחת מחזקת העתון. כי גדלה המתיחות מאוד.

(יוצא מן הכלל, אגב, הוא רק אחד, בעל “קיוסק”, שבין קונה לקונה הוא מעיין לא בעתון, אלא… בגמרא. בגשתך אל דוכנו, הוא, מגודל־זקן ובעל צורה, נותן בך עינים ערפליות, קדמוניות, פרהיסטוריות… את העתונים והחוברות החדשים הללו, שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, הוא מוכר, ואילו הוא עצמו אין לו חפץ אלא בגמרא ישנה זו בלבד. פצצות נופלות – והוא שקוע בבבא בתרא! ברם, כאמור, יוצא דופן הוא ואין זה מעניני הפעם).

אפילו מצחצחי־נעלים אלה, שברובם אינם “רוחניים” ביותר ונראים כאילו כל המתרחש מחוץ למקצועם לא איכפת להם כלל ועיקר, אפילו בין הדיוטות אלה אני מכיר אחד (לא תימני, אלא משלנו, מן ה“מעפילים”), זה היושב בקצה השורה, עם השׂיבה בשער־ראשו הדליל, שבאין לו מה לעשות הריהו מעיין בעתון ואינו רומז, כחבריו, אל העוברים והשבים.

הנה הוא קורא בהתלהבות על גבורת האוסטרלים ביון ובלוב. כמה גבורה על־אנושית! דוקא מגבעות רכות אלה, רחבות־השולים, כוחן יפה מכובעי־הצבא הקשים של הפרוּסים. מעטים נגד רבים, מיגרו את טורי הטנקים הגרמניים תוך הקרבה עצמית ממש. כאן, על שפת הים, ליד המסעדות ובתי־הקפה, הם מסתובבים כמרושלים, כנרפים, כרודמים, מבלי התעניין כלל בידיעות מן החזית, כאילו כל הענין אינו נוגע להם לחלוטין, אבל שם, במקום תעודתם, הם ממלאים את המוטל עליהם כהלכה. שם הם אנשים אחרים לגמרי. שם הם מחוללים נפלאות, ילידי הענק הללו, ארוכי הידים והרגלים…

מהורהר בכיוון זה, הפליג בקריאת העתון וכמעט שלא ראה, כי מישהו הציג בינתים את כף רגלו על השרפרף. הציץ– והנה חייל אוסטרלי לפניו! רך בשנים, נער כמעט, עם פרצוף רענן, עוטה כישות, פרצוף נאיבי, בתולי, נוח להסתמק. ריח קן־מולדתו הכפרי עדיין נודף ממנו, ריח אמו, האיכרה האוסטרלית הרחוקה… בהתרגשות יתירה התנפל הצחצחן על הנעלים החומות הללו – במשחה ובמברשות ובמטלית. את כל כושר ידיו שיקע הפעם בצחצוח זה ותשלום סירב לקחת, לא רצה לקחת בשום אופן – ולא לקח!

מציירים ומציירים ומציירים… למי ולמה הם עמלים? עוני ומחסור מנת חלקם. ממיתים את עצמם באהלה של אמנות. על מה ולמה?

הצייר עצמו מלווה אותי בתערוכה ומבאר והולך: ציור זה מנמל חיפה הוא, זה משפת הכנרת, נוף מסביבות ירושלים, תפוחי־זהב על קערה, בית ברחוב בוגרשוב, פורטרט של בידואי… אך כל אלה אינם אומרים ללב הרבה. הרושם, כאילו כל זה לא נעשה אלא בכוח איזו היפנוזה עיורת: חטוף וצייר מכל מה שעיניך רואות, ללא הבדל, בחינת “כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה”; העתק מן הטבע, מכאן ומכאן, חטוף וצייר!

נדתי לאמן בליבי וריחמתיו. הירהרתי בתמיהה: מה מקור שקדנותו, התמדתו והטיית שכמו לסבול? האם קטעי־נוף פושרים אלה ומציאות אפרורית זו? את טעם חייו וסבלותיהם מהיכן הוא שואב, מהיכן?..

והנה נתקלה עיני בתמונת נער בפאת הקיר. נער יפה להפליא, עם חתך־עינים יוצא מגדר הרגיל. לפני יופי כזה לא עמדתי זה כבר. לא יכולתי להינתק ממנו.

– מי הנער הזה? – שאלתיו.

– זה בני.

ואָבן.

מסתכל יחידי הייתי בתערוכה זו הפעם. לנגדי הבליחו: מראות־נוף ארציים, פרחים, פורטרטים, אַקט… אבל את היופי האמיתי הרגשתי מאחורי, בציירת הצעירה עצמה, בהירת העינים וחטובת החוטם, שהתהלכה מהורהרת בתוך חלל דומם ואפלולי זה, בין יצירי מכחולה שעל גבי הכתלים.

– נו, ממה נתרשמת כאן ביותר? – שאלתני בצאתי.

– ממך.

שבתי וראיתי, כי האמנים הגדולים ברובם עיניהם ריקות, משעממות כמעט, ללא ליבוב. ומחיוב הטבע הוא. כי אין לצייר על המצויר, אין לטפול יופי על יופי, אלא על בד חלק, על הריק.

המלא אינו קולט.

מה שאין בו בעצמו, את החסר לו יונק האמן מהזולת, מן החוץ.

נהם החיות, צווחת העופות, הריחות – המשך הם לביברים של כרכי אירופה, החל באותו הקרקס הראשון אשר לימי הילדות, אל תוכו הצצנו בעד החרכים. כל החיים, כביכול, עברו עלינו באוירה זו.

כן, כבר ראה ראינו את כל החיות והעופות הללו, והרבה יותר מהם, שם, בחוץ־לארץ, אבל רק כאן, בהיות שמותיהם נקובים עברית, אנו רואים אותם על בוריים. רק עכשיו אנו רואים עין בעין, כי הנשר הוא “נשר” ממש, בפירוש. סוף־סוף באו על תיקונם.

הנה הוא, מלך העופות, אדיר־המקור (המקור נראה כעשוי ומחושל בידי נפח) עומד בכלובו מהורהר מאוד, עוצם עיניו מלמטה למעלה, פוקחן ומביט אל חללו של עולם, ממעל לראשי המסתכלים בו, וניכר, שהוא רואה את הכל אחרת, לא כמונו; הוא רואה את המהות האמיתית, את “הדבר כשהוא לעצמו”.

בלי שום הדרת כבוד פוזל אליו בעינו האחת העורב השחור הגדול מתוך הכלוב הסמוך. יחידי במדורו, מלא רוח מרד, הוא עומד ללא זיע, מהורהר אף הוא, ומקורו פעור מלוא חללו, פעור כשאול – מין רמיזה למבקרים, שלא ישכחו את חומר השעה.

צב־השריון הענקי בבריכה השחורה; הנחשים מאחורי הזכוכית; אי־אילו יצורים משונים, משוני מבט, יצורים מעבירים סמרמורת – כל אלה מעידים על כוחות אפלים ביקום, לא שיערנום עדיין, אשר מי יודע לאן עוד יוליכונו ומה עוד ימיטו עלינו.

ורק שפעת התוכים הססגוניים הקטנים ממתיקים את הרוח הכהה. הילולה וחינגה בעדתם. פלאי צבעיהם וגווני־גווניהם – לא תשבע העין.

ומכאן אל החיות. מתערסלים הקופים על הטרפציות, מתעלסים כילדים ופניהם פני זקנים, נטולי־צחוק וחרושי־סבל.

כאיכרים סיביריים בפרוותיהם מציצים הדובים, טובי עין, מתוך הסוגר, כשהם עומדים קוממיות, על רגליהם האחוריות. באהבה לוקקת הברדלסה המנומרה את גוּריה, ופרצופה הזועף אינו מתרכך תוך כך. אהבה וזעף. והנה זוג־האריות הנהדר; הוא, עטור־הרעמה, והיא, הלביאה היפהפיה, חלקת־השוֹקים. שניהם מתפרקדים על הרצפה ומתרפקים בפישוט כפותיהם כלפי מעלה, על דופן־האבן הקר, מפני החום, והזבובים, נחילים נחילים, מציקים להם מאוד, ממלאים את סדקי עיניהם – צער בעלי חיים!

ברם, יותר מהזבובים והחום מציק להם השעמוּם, זה שעמום ההויה הכבד מנשוא. מה נורא הפיהוק! ורק מתוך שעמום, כנראה, הוא מתרומם לאט, מעורר ומקים גם אותה ובא עליה בנהימה קטועה. הערביה הרעולה מחייכת חיוך־בושה מבעד לשחור־הצעיף – ומסתלקת.

המלחמות מרעננות ומקרבות את ימי הקסרקט הרחוקים, שעברו עלינו, מי שהיו חיילים. כשאני שומע עכשיו בשידור הרדיו הרוסי על מעשי הגבורה השונים של אנשי הצבא האדום לשמותיהם: סמירנוב, שבצ’נקו, קוּזניצוֹב וכו', מיד קמים וניצבים לנגדי חברי לגונדה, נושאי שמות אלה עצמם, שבמשך שלוש שנים כמעט, יומם ולילה, הייתי יחד עמהם בכפיפה אחת. הם הם! אם לא הם ממש, הרי אלה בניהם או בני בניהם. עכשיו, כשהם נאבקים בחמת כוח עם אויבנו המשוּתף, אל נזכור להם ראשונות. בשעה זו לנו הם, לנו.

כך מסתובבים הגלגלים. מאוד אפשר, שגם הנאצים תפקיד של תיקון שמור לבניהם ולבני בניהם. מי יודע? בכל אופן– עד הצורה הסופית בכלל עוד רב הדרך. והואיל ולא יתכן, שעוד לפני גמר המלאכה, לפני הליטוש האחרון יחזור העולם לתוהו־ובוהו, הרי זה סימן, שהוא, העולם, עוד עתיד להתקיים זמן רב מאוד. עתידו, כנראה, יהא ארוך מעברו.

כל זה – אגב.

ובכן, אני חוזר ורואה אותם, את הסמירנוֹבים והקוזניצובים והמיכייבים, – ובאור אחר לגמרי. כולם נעשו קרובים, חביבים, לבביים. מביניהם מזדקר קודם־כל הפלדפבל שלי, ליאוניד חריטונוב – ולו אני אומר להציב בזה ציון.

באמצע האימונים היה קורא לו מאת פני היֶפרייטור את הטירון המדוכדך, העייף, השותת זיעה, כדי למדוד עליו ולהכשיר בשבילו את ה“מוּנדיר” החדש או האדרת. הופכו לכאן ולכאן ומסמן בקרטון, כחייט מובהק, במקומות הדרושים. בתוך כך חמד לו דברי לצון קצת דרך אבהוּת ועידוד.

עינים יפות, בהירות, בתערובת אבץ; עינים חדות וטובות במהותן. בימים הראשונים היה נתון כולו לעניני ההלבשה ואת אימון הטירונים הניח לקפּרלים וליפרייטורים, ורק משהגיע האביב ועמו “תמרוני השדה” התחיל מתערב גם בשטח זה והפגין את כל מומחיותו בכל קפלי התורה הצבאית. אמן לכל דבר. קלע ממדרגה ראשונה, " קולע אל השערה ולא יחטיא". מקץ שנתים פרצה המלחמה הרוסית־יפנית, ועד היום נדמה לי, שאילו היה הוא שם, כי אז היו למלחמה זו תוצאות אחרות. אבל הוא לא זכה להיות שם מחמת סופו הטרגי: פיטורים והתאבדות.

בעולם־בתוך־עולם זה היה הוא, הפלדפבל חריטונוב, מושרש ומעורה בכל ישותו, ללא שיור. הוא אהב את חלל הקסרקט, את הרובים, את תבשיל הכרוב, את הדייסה, את ריח הנפטלין במחסן־הבגדים. בצאתו לפעמים אל מחוץ לחצר, אל הרחוב, נראה שם כדג, שהגלים פלטוהו אל החוף.

בהחזיקו בידית נדן־חרבו, התהלך אילך ואילך, מושל בכיפה, ועיניו פקוחות על הכל מסביב. למרות קומתו הנמוכה יראו מפניו כל החיילים, לרבות הקפּרל הראשי, הענק, דיאקונוב. אפילו שר־הגונדה בכבודו ובעצמו, הקפיטן דנילבסקי, דיבר עמו כדבר איש אל חברו. והוא, חריטונוב, בהתיצבו לפני הקצינים, חלק להם אמנם את הכבוד כהלכה, אבל לא עמד לפניהם “כעבדא קמי מאריה”. בשעת מיסקר פנה אליו הגנרל הזקן, כפוף־הגב:

– כמה זמן, פלדפבל, אתה נמצא בשירות הצבא?

מתוח, יד לכובע, אבל ללא התבטלות כלשהי, חיתך חריטונוב את תשובתו בקול רם:

– ארבע־עשרה שנה, רום מעלתך!

– “מוֹלוֹדיֶץ” (בן־חיל)!

יוהרת־איתנים הוצקה בו בצירוף ניצוץ אפיקורסי. הנה תפילת הערב. בפינה, תחת האיקונין, עומדים כל אנשי הגונדה ושרים: “אבינו שבשמים”…

– “קאק נישצייה!” (כפושטי יד) – גער בנזיפה. כי גם בתפילה צריך החייל להיות חייל. בנעימה אחרת עליו לשיר. אַל תחנונים!

או בשעת “סלובייסנוסט” (שיעורים שבעל־פה):

– אמור נא לי, קוזמין, הנה העמידוך תורן לשמור על הכלים ובא שר הגונדה הששית, הקפיטן אושאקוב, ורוצה לקחת את הקרדום. מה תעשה?

קוזמין, חוֹחוֹל מטומטם קצת, בא במבוכה.

– אַל תתן, קוזמין! תינזף נא אמו, שהוא קפיטן! אַל תתן!!

ורוח מרי זה, עזות זו, הם הם אולי שגרמו סוף סוף, במישרים או בעקיפים, לפיטוריו ולמסירת משרתו לדיאקונוב (ידיעות מדויקות על סיבת הדבר לא הושגו). באקראי עשיתי אותה שעה בעיר ולא ראיתי בעזבו, הוא ואשתו וילדיו, את מקום חיוּתו; אבל ראה ראיתיו כעבור חצי שנה, בבואו פעם, בערב חורף, לשוב ולהציץ לתוך פינת ממשלתו לפנים. ניכר, שהגעגועים תקפו עליו יותר מדי ולא יכול להתאפק עוד.

בגדי האזרח, המגבעת, לא הלמוהו, והוא נראה עלוב ביותר. הפלדפבל החדש, דיאקונוב יורשו, לא שעה אליו הרבה, והחיילים הטירונים, שבאו זה מקרוב ושלא הכירוהו כל עיקר, חלפו על פניו בזלזול ובתהיה: מה לזה בינינו!?

הציץ כה וכה, תעה אחת הנה ואחת הנה, ובחשאי, כמתגנב, שב ויצא דרך השער הפתוח אל החוץ הלילי, אל מערבולת השלג. לאן?..

למחר נודע, כי בלילה המית את עצמו ביריה.

פלגים פלגים יורדת הזיעה, רגע רגע רצים האנשים אל המקלחת, ואת הצמאון אין לרווֹת בשום אופן. קומקומי התה הגדולים בחדר־האוכל מתרוקנים ומתמלאים חליפות. שותים בלי הרף, ספל אחר ספל, כצעירים כזקנים. אחד ה“הורים” פורש לקרן זוית, מתכוון ליהנות מן התה כבימי חרפו, בהיותו בעל בעמיו, והריהו שותה את זה מתוך כוס, שתיה “רוסית”, ומנפץ בסכין את הסוכר לפירורים כמו אז, ב“ביתו”.

התה בחדר־האוכל והמשק לכל גילוייו בחוץ מפיגים קצת את הכובד. טורי הפרות הנאות ברפת והמולת התרנגולים והתרנגולות הלבנים בלול (העינים מבקשות כאן את התרנגול האדום של ימי הילדות בגולה – ואיננו!) וכו' וכו', – כל אלה מרגיעים, משכיחים את המצב, אבל הנה מופיע בשמי הנחוּשה אוירון – כשליח מהעולם אחוז־הלהבות מסביב… השרב מתגבר, מתגבש. הפרחים בערוגות קדרו, הורידו ראשם. מהוּרהרים־מרוכזים מוטלים התינוקות, בני ירחים אחדים, בכלוביהם המרושתים, עייפים מאוד, שותקים, דוממים, ועיניהם הגדולות מלאות תהיה־בעתה, כמתחילים להבין אף הם את כל חומר השעה.

הקלה ועידוד ואפילו צינה נעימה יש למצוא דוקא במפחה, עם הברזל המלובן ונחילי הגצים. עלם עדין, רפה־שרירים, נער כמעט, מניף את הקורנס הכבד–לא בכוח, כביכול, כי אם ברוח.

ככה גם יחרוש החורש הצעיר את חלקת האדמה הסמוכה, מעבר לגדר. לא בגערות ונזיפות כלפי הסוס ולא בקולי־קולות: “היוֹ, היוֹ…” כאשר יחרשו הנכרים, אלא בשקט, בנחת, מתוך שליטה גמורה במלאכה. די לסוס ברמיזה והוא מציית ברצון, נוטה שכמו לסבול, והחרישה מתקדמת והולכת בקלות, כמו מאליה. כך חורשים אצלנו!

הוא, הבחור הזריז, בכובע אפור הולך אחרי המחרשה, ונערה רכה בשנים, במכנסי חאקי, מהנוער העולה, עוזרת על ידו בהטיית הקו, תלם תלם, כשהיא נועצת כל פעם את יתד־הברזל באדמה בכל כוחותיה. בשעת ההפסקה נחים שלשתם במפוזר, בריחוק מקום זה מזה, כל אחד שקוע בשלו. החמסין בעצם תקפּו. פתאום עקר הסוס והתחיל רץ נכחו, דהור ורוץ, כנס מן המערכה. מיד קפצה הנערה ומיהרה לקראתו מהצד שכנגד – לעצרו. התוכל לו? התעצור כוח הקטנה לבלום בשטף ריצתו את הסוס הגדול הזה? והנה תפסתהו ברסנו ועצרתהו, עצרתהו, אף טפחה לו על מצחו: “אין לאן לרוץ, חביבי!”…

בצורת משולש קהה־זוית מבליחים בחמה, אש אוכלה אש, שלושת ההרים: הגלבוע הגבנוני, התבור העגול עם המנזרים על פסגתו וגבעת־המורה השוממה והמשעממת, כולם שקועים בזכרונות־קדומים, ועיט מסתובב בעצלתים ממעל להם ומוליך את הרהוריהם מהר אל הר.

כשהם יושבים מסביב לדלפּק, בפינת בית הקפה, ומצליפים בקלפים, אדישים בהחלט לכל המתרחש מסביב, הרי הם נראים כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו, על כולנו. מעין ביטול מסתורי עצור בחובם כלפי כל מנהיגי הדור ואישי המדינות. ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו – אנו מבינים יותר: אנו משחקים בקלפים!

רק להרף עין הפסיקו, כשנערי העתונים התריעו בצהרים על הכרזת המלחמה – וחזרו למשחקם. את פרצופי הקלף שלהם הכרתי מיד: הלא הם אותם הקוביוסטוסים עצמם, הם ולא אחרים, שראיתים בפינת בית הקפה בוינה, לפני עשרים וחמש שנים, ברגע פרוץ המלחמה הקודמת. גם אז הפסיקו להרף עין – והמשיכו את משחקם.

מלחמה ושלום ושוב מלחמה… עולמות נבנים ונחרבים – והם בשלהם: משחקים בקלפים!

ב“ספר היסורים” שלו, בו מיצה את כל המרטירולוגיה הישראלית עד היסוד, למן התקופה הקדומה ועד סמוך לימינו אלה, ביצר את עמדתו כהיסטוריון ממדרגה ראשונה. מגודל זקן ובעל צורה בכלל, הבהיק בצילינדר ובפראק בתוך עדתו וגם בין בני העם השליט, בהינתן לו קתדרה במכללה של כרך מגוריו בגרמניה הקודמת. ברם, בהגיעו לשיא אשרו – פרסום, רחבוּת חמרית וגם חיי משפחה מוצלחים – יש שנקפו לבו בחשאי; ופעם נגלה אליו ר' עקיבא במראות הלילה והוכיחו:

– את בשרנו סרקו במסרקות של ברזל – ואתה נבנית מכל זאת ורואה את עולמך בחייך!..

אלא שהוא, ההיסטוריון, לא נתבלבל וידע מה שישיב:

– אין האושר “נורא” כל כך. בו, באושר, כרוכה תמיד איזו אדישות, איזו עצבות אפילו…

והנה דוקא לעת זקנתו – מי זה פילל! – נהפך עליו עולמו, משורש נהפך. חזרה ההיסטוריה על אכסניה שלה. בני בניהם של אותם הברברים נקטו פתאום מעשי אבותיהם, לכל פרטיהם האיומים, כאילו למדו את כל אלה מתוך “ספר היסורים” שלו… טושטשו התחומים בין עבר והווה, והכל נעשה סבך־פורעניות אחד, מין מערבולת־אימים אחת, ללא מוקדם ומאוחר. מעוצר רעה ויגון נחלה ההיסטוריון הישיש; ופעם בהתהלכו בחוץ, מוּבל בידי המשרתת ה“ארית” שלו, התקיפוהו בריוני הנאצים, הפילוהו ארצה ורמסוהו במגפיהם…

– עכשיו אחינו אתה – שב וגחן עליו ר' עקיבא – ויכופרו לך הראשונות. עכשיו, עכשיו עמנו אתה, במחיצתנו…

וההיסטוריון השיב:

– בעצם אין היסורים נוראים כל כך. הנה אני חש אפילו מעין קורת רוח… הלא גם אתה הרגשת כזאת. אתה זוכר? “ובכל נפשך”…

צפופים יושבים הם בבית־הקפה הקבוע שלהם. כתרנגולים ותרנגולות תחת תיתורת גג בהיות הגשם. שחקנים, ציירים, פסלים, פייטנים. מתלוצצים, משטים זה בזה, אבל בפנימיותם גדולה המתיחות מאוד. הם צוחקים ולבם בוכה.

רובם רווקים, ערירים, קיימים בנס. מאחרים שבת כאן עד חצות ואילך. לאן ילכו? דוחק, צפיפות, עשן־סיגריות. אל תרימו ראש מעל דף־השחמט, מסכנים, אל תרימו ראש אל המציאות, אל המלחמה האמיתית!

אבל לכל קץ. הנה הגיעה שעת נעילה. האור פוחת והולך, והמלצר הופך את הכסאות ומרכיבם זה על גבי זה. הביתה!

חושך־אפלה בחוץ. האיפּול במילואו. אין לעשות צעד.

– נחכה נא עד שהעינים תתרגלנה אל החושך… – יועץ האחד.

כן, נחכה נא!

הסתכלתי באחת מתמונותיו. גיבוב כתמים משונים בצבעים שונים. מיני גלגלים אדומים, כאופן בתוך האופן. תוהו־ובוהו.

– מה זה בעצם? – שאלתיו.

– בית ברחוב אלנבי – ענה האמן לתומו.

פעם בבוקר פגשתיו מטייל באחד הפרברים. חיור, שחוף, מדובלל־מבולבל. מביט הוזה כה וכה, וניכר, שהוא רואה את הכל אחרת, אחרת.

נתגלגלה השיחה על המצב.

–… הנאצים לא יפציצו אותנו – הנמיך את קולו כממתיק סוד – הלא קומוניסטים כולם. כל הצבא הגרמני רתום למרכבתו של סטאלין!

בעצמה חטובת־גו ויפה להפליא, להוטה היא לפסל נערות צעירות במערומיהן. את היפות בחברותיה לבית־הספר פיתתה לבוא אליה ולשמש לה מודל (הפרצוף נשאר גלמי, שלא להכירן).

בשעת ביקור אצלה זכיתי לראות את הפסלים הללו על כל בליטותיהם, שרטוטיהם וקפליהם הצנועים, הענוגים, הנצחיים.

– אף על פי כן – אמרתי לפסלת הצעירה – מנחש לי לבי, כי יש יפי־גוף עולה על אלה, יש שלמות גדולה מזו…

הציצה בי, הבינה וענתה ב…חיוך־בושה.

– עוד טוב הדבר, שאין בני־אדם משיגים את השמים. היו מחריבים גם את אלה!..

כה אמרה הנערה הענוגה, והמשיכה לפרוט על לב הפסנתר באצבעותיה הצוננות, הלבנות, סמל הטוהר והתום. המוסיקה בהסתננה דרך נפשה, יצאה מזוקקת, נאצלה, שמימית, כמנגנת עצמה. וכזו היתה. עתים בהביטה בעיניה היפות, הכחלחלות, כלפי מעלה, היה הרושם, כי אל מקור מחצבתה תביט. לא האמין הלב, כי בת היא לאותו המין, שהוא נתון־נתון עכשיו לפצצות ולגאזים ולהשמדה הדדית.

כיצד, כיצד צץ ועלה צמח אלוהי זה מבין החולות, הטרשים, השרב והחמסינים? בימים אלה, כשכל רגע־חיים כאילו נתון לנו במתנה, לפנים משורת הדין, נזדקר יפיה פי כמה. אל הראיונות עמה, שנקבעו ברובם בערבים על שפת הים, אץ המאושר מבלי שידע נפשו. למטה, בפתח הבית, נתקלו עיניו ב“הוראות ההתגוננות”: “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”… “שטף דם מן האף”… אבל עכשיו מי ישים לב לכל אלה?! הנפש מלאה על גדותיה. עוד מעט, ושניהם מתרפקים זה על זה בחשאי במקום הקבוע. אניה מוארה, בודדת, חותרת מרחוק, מתוך אפלת הים, הלוֹם, הלוֹם, אל חוף זה, אל… האושר.

ברם, לא לעולם אושר! מעצם השיא, כרגיל, מתחיל הכל גולש במדרון. התחילו הסכסוכים, החיכוכים, החשדות, ההתנקמויות, ואלה גררו אחריהם את הפירוד, את הפירוד הסופי. מזועזע עד היסוד, נטול־שינה, אץ אל מעונה בבוקר, אחרי ליל־זוועה – אולי עוד יש להציל?.. קשה כגורל עצמו, קידמה את פניו הנערה, מתנכרת, במין חיוך זר, דק מן הדק, חיוך לא טוב, הפסיקה לרגע את נגינתה, גזרה אומר, שאין אחריו כלום, במפורש, במפורש – והפכה לו עורף בשובה אל הפסנתר.

בשקט, בשקט ניגנה, במנוחת נפש מוחלטת. כל העריצות האנושית נסתמלה עכשיו בעורף זה. סוף־סוף בת היא לאותו המין, בת־אדם, בת־אדם.

למטה, בפתח הבית, הבליחו “הוראות ההתגוננות”. “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”…

אבל עכשיו למה להתגונן? לשם מה?!

דקים, זקופים, רמי קומה. הצעיר בשלושת החיילים הבריטיים הללו נראה כבן שבע־עשרה, לא יותר, נער כמעט, ומשהו בתולי הוצק בו. נדמה: אך תפנה אליו באמירה איזו שהיא – והתאדם.

הנה הם מטיילים במדיהם להנאתם, מסתכלים בחלונות־הראוה, יושבים בבתי־קפה. אחר כל מעשי הגבורה שלהם בחזית, מעשי הגבורה הנפלאים, העל־אנושיים – האם אינם רשאים עכשיו, בחופשתם הקצרה, ליהנות קצת מן החיים “בעורף”?

בשאר החיילים אינם מתערבים. גם בינם לבין עצמם אינם מרבים שיחה. על מה ישוחחו? למעלה, למעלה מכל ענין… בני־נעורים בעצם לבלובם, בעצם אונם, דם ואש, וצריכים היו, לכאורה, להימשך אחרי המין היפה – ולא! אפילו הנערות הרטובות הללו, העירומות למחצה, שזה עתה עלו מן המים, אינן שואבות את מבטיהם. גס לבם בהן. תומת־איתנים. תום וטוהר ואומץ אין קץ.

ואל השמים אין הם רוצים להציץ לחלוטין!.. והימים הם אלה שלאחר ההפצצה, כשהעוברים והשבים פזלו כלפי מעלה רגע רגע.

כל צפירת־אוטו זיעזעה, כל נעירת־חמור – אך לא אותם, את שלושת הגיבורים הללו.

אבל הנה צפירת אזעקה ממש. בהלה, התרוצצות, איש למקלטו. כהרף עין נתרוקן חלל־החוץ מכל נפש חיה – ורק אלה השלושה לבדם, בהיותם מסובים ליד בית־קפה קטן על שפת־הים, לא קמו ולא זעו. כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה. במנוחה הוציא האחד את קופסת הסיגריות, במנוחה הושיט לו חברו אש; לא רעדה היד, לא כבתה השלהבת…

לא חיילים סתם – טייסים הם.

– מה אתה תוהה עלי כל כך?

– איזו לחי היתה זו?..

פרצוף רזה היה לה בנעוריה, מוּארך, מחודד־סנטר, וכל אהבתו החשאית אליה נתרכזה אז בלחיה האחת, אותה נשק פעם, בין השמשות, בהיותה בבית לבדה, באין בעלה עמה. זכרון נשיקה גנובה זו כילכלהו במשך עידן ועידנים אחר־כך ומילא את כל הויתו. והנה היא ניצבת עתה לפניו – אחרי הרבה שנות פרידה – אשה זקנה כמעט.

– מה אתה תוהה עלי כל כך?..

– איזו לחי היתה זו?..

– עדיין לא שכחת?

– כשיכור הלכתי אז מעמך, כמעט שנפלתי בדרך. תבל ומלואה, הכל, הכל נצטמצם אז באותה לחי… החלקה, הרעננה, המשופעת…

אדמימות משונה פרחה בחורבת־פרצופה, והוא הפציר:

– ובכן, איזו משתי לחייך היתה זו?..

לא התאפקה האשה – ודמעתה על לחיה האחת היתה התשובה.

למחרת ההפצצה ביקרנו, אני וחברי, את ההיסטוריון הזקן, הזקן המופלג, במעונו. בקושי פילסנו לנו מעבר באותה סימטה רעת המזל, בין עיי מפולת מזה ומזה. הבית, שהוא דר בו, לא נפגע – בדרך נס.

זקן האיש וכבד, ורק בעזרת אשתו הכירנו. הוא קידם את פנינו בהערתו הנצחית:

– כשידידי באים לבקרני, הריני יודע, שאני חי עדיין…

ריחות עתיקים נודפים כאן, בין התמונות המכורכמות על הכתלים ובין תלי הספרים. עובש העבר הרחוק. בילדותנו, בתחום־המושב, הריחונו ריחות אלה בחדרי אלמנות זקנות, בודדות. כן, זקן האיש וכבד מאוד. הנה הנה הזיקנה בכל בלהותיה! נדמה, כי כל אותם המאורעות מלפני אלפיים שנה, עליהם כתב בספרי ההיסטוריה שלו, הוא עצמו היה עד־ראיה להם.

אשתו “הצעירה”, בת השבעים, אשה יבשה ומרת נפש, שוחחה עמנו עליו, “מעל לראשו”, כמו על תינוק.

– מה אעשה – התאוננה – והוא אינו רוצה לרדת למקלט. אתמול בשעת־“הרעמים” “סחבתיו” למקלט, והוא לא רצה. מה אעשה?!

אבל ההיסטוריון הזקן עוד אינו “עובר־בטל” כל כך. כלל וכלל לא. וזה דבר “התנצלותו”:

– קודם כל – אני מתבייש להיכנס למקלט. אני מתבייש ממש. הרי אני כבן תשעים… ועוד זאת: כל ימי חיי היו קודש להיסטוריה; מורה להיסטוריה הייתי בכמה בתי־ספר, ספרי־היסטוריה הרבה פּירסמתי, על חשבונה, על חשבון ההיסטוריה, התפרנסתי. “ועכשיו שבאה לידי”, עכשיו שההיסטוריה עצמה נגעה עדי, גם עדי – מפניה אסתתר?! לא, לא ארד למקלט, לא ארד!..

חצות בפרבר. האיפול במילואו. חושך ושחור. שאגות הארי בגן־החיות נשמעות כאנחות. בקולי קולות אנושיים מיבבים התנים בשדות הסמוכים, בקולי קולות אנושיים.

ורק נתיב־החלב ברקיע מושך אליו את העינים בכוח – חתימת אור יחידה באופל הכללי. הסתכלתי בו ארוכות, הסתכלתי עד בוש. בכתמי אור רוטטים אלה, שם, שם בשמי השמים, נתרכזה רגע כל ההויה –

נתיב־החלב אל נא יוקח מעל ראשנו!

צרות רבות ורעות בגולה האוסטרית (עוד לפני ה“אנשלוּס”) היו לה, לאלמנה זו, מצד בית־הספר, בו למד בנה יחידה, שאחרי מות בעלה נעשה לה אישון עינה ממש. לא אחת מוכרחת היתה לילך אל המנהל (שהיה נאצי בחשאי) ולהתאונן באזניו על תלמיד זה או אחר, שמציקים לבנה וממררים לו את חייו. דיברה נמרצות, דיברה משפטים: מה ל“פוליטיקה” בבית־הספר?! תכופות חוזר הנער הביתה נדכה, מדוכדך, עם חבורות כחלחלות מסביב לעיניו. היא לא תחריש ולא תשקוט. היא תפנה אל המיניסטריון להשכלה!

והנה הם כאן, בארץ. סוף־סוף הגיעו אל־המנוחה, הגאולה והפדות. הנער ממשיך את לימודיו באחד מבתי־האולפן כאן, והיא, האֵם, יכולה לישב בבית בשלוה. אבל מה זאת?.. שוב?!.. שוב חזר הביתה נדכה, מדוכדך, עם חבורה כחלחלה בסמוך לעינו. הנער לא נער־אגרוף הוא, עדין, מהורהר, נוטה להזיה, והריהו מגרה את יצר ההכאה של הנערים־הבריונים שמצויים אצלנו, גם אצלנו.

מזועזעת עד שורש נשמתה, הולכת האם שוב אל מנהל בית־הספר, הפעם אל מנהל שלנו, ב“ביתנו”. כאן, עם מנהל זה, תדבר אחרת!..

על ספסל, ליד תחנת האבטובוסים, היא יושבת, נחה מעמל היום ותלאותיו, ובזיו השקיעה נראית שׂיבתה, נראית דרך חייה, רבת הסבל, שצער גידול בנים, ודאי, תפס שם מקום בראש.

אמו הזקנה היא, אֵם שׂונאך…

כל האיבה אליו, בולמוס הנקימה והנטירה, עם כל הסיוטים הכרוכים בו, פגו פתאום, התנדפו – ורפא לך.

אך זה אשתקד ראיתי בית־מידות זה, בן ארבע הקומות, בהיבנותו, וכבר ניצלה מתאבדת אחת את גבהו לתכליתה, בהתנפלה מעל הקומה הרביעית בעצם צהרים. וכי לשם כך עמלו בוניו בו – ברומו של פיגוּם, בשרב הנורא, בחמסינים?!

הנה היא מוטלת על המדרכה, הרוגה בידי עצמה – אשה צעירה – ושלולית־דם קטנה למראשותיה. מישהו כיסה אותה באי־אילו גליונות נייר, כיסה בצמצום, ונראים שיפולי גופה, הרגלים בגרביהן, הנעלים המצוחצחות בהקפדה.

גוון כהה מוזר הוטל באור היום, כזה של ליקוי חמה, והעינים רואות ואינן רואות. משוני פרצופים, מצטופפים אנשים ונשים מסביב, פרצופים נפולים, מכורכמים, מצומקים. האחד תבלול בעינו… אפילו זו הבחורה היפה, שנתת עינך בה מכבר, ושעם פגישה מקרית ברחוב הנך מאריך להביט אחריה, פניה נעווּ־נפסדו עכשיו כאן בעוית־פלצות. ואלה לאלה סחים, סחים, סחים:

– לפני ימים מועטים נצטלמה אצלי…

– מי היא?

– אין יודעים.

– בשלמה?

– בשל חוסר עבודה.

– בשל עסקי משפחה.

– אין לדעת!

כעין רעידת אדמה תחת כפות הרגלים וחלחלה בכל האברים. איש איש וחשבון עולמו: “ואני, בכל זאת, עודני מתאחז”… מתפרצים האנשים והורסים לגשת אליה סמוך־סמוך. אך הנה מופיע שוטר בריא, עז־עורף, והודף את ההמונים הסקרנים אחורנית אגב גערה: “אין מה לראות!” שטח־הרציף מסביב לה מתפנה יותר ויותר, מתרחב והולך, עוד מעט והריהו כבר שטח פנוי, עגוֹל, רחב־ידים, שבאמצעיתו מוטלת היא – לבדה, לבדה; גליונות הנייר מתנשבים ברוח וצונחים מעליה, אבל היא עצמה אינה זזה, אינה זזה!

והשוטר מוסיף להדוף אחורנית: “אין מה לראות!” כובע השרד בראשו המוצק, שרטוטי פנוי החדים, עיניו הבהירות – בכל אלה לא ניכר הרבה מדיוקן יהודי. השוטר הבין־לאומי הוא, השוטר העולמי, זה החולש על בני־אדם ואסונותיהם, המבטל־המעודד, המפיג כל מיני סקרנות וכל מיני זוועות ואימות, השוטר־הפילוסוף:

– אין מה לראות!..

מסיפורי חברי

שם, בגולה האירופית, ליווּ אותנו, באשר התהלכנו, הדמויות הנאהבות מימי נעורינו. מאחורי גבן של בנות ההווה הציצו אלינו בגניבה הראשונות: תלמידותינו הרכות בשנים, חברותיהן של אחיותינו, אחיותיהם של חברינו… הגעגועים החשאיים על הללו לא פסקו, לא פסקו. היכן פלונית עכשיו והיכן אלמונית? כן, הדמויות הדהות, דמויות העבר הרחוק, הנשכחות לכאורה, היו, בכל־זאת, ביודעים ובלא יודעים, תבלין החיים, מלח ההויה.

והנה עלינו לארץ ושבנו ומצאנו את כולן כמעט. הנה הנן!.. אבל מי יתן ולא מצאנון! (נס הוא, שהארכיאולוגים עוד לא מצאו כאן את שלדי דלילה, מיכל, תמר וכו'). נסו הצללים. נתערערו היסודות. הנה היא ניצבת לפניך – היא ולא היא! מה שהזמן עולל לה! רחמנות עליה ועליך. ההיא איננה, איננה. מ“גולם” הווה זה לא ישוב ויצא פרפר־העבר!

אבל, לאשרי, עוד נשארה האחת, שאותה לא מצאתי כאן, הלא היא אותה סוניה, בת השש־עשרה, שאני ובוגין חזרנו־רצנו אחריה כמטורפים באחד מכרכי אירופה לפני שלושים וחמש שנה. אותה לא מצאתי, אבל עמו, עם ידיד נעורי זה, נפגשתי כאן, אחרי הפרידה הארוכה. חויה עמוקה היתה זו בשבילי. גילגלנו בזכרונות משותפים. והנה הפתיעני בתצלום שלה, שנשתמר אצלו במשך הזמן הרב ושעמד בעינו. הסתכלתי ארוכות… נשיבה מהימים הרחוקים ההם לפפתני בכוח; נשיבה מאותו הסיוט המתוק, שזיעזע בשעתו את נעורי שנינו ועָלַק את לשדם.

– עכשיו, בוגין, הלא נוכל לדבר במנוחה. אז היססנו לנגוע בנקודה זו. את מי משנינו אהבה השובבה הזאת יותר?

– סבורני שאותי…

– מנין לך?

– היא התודתה לפני במכתב. אז לא חפצתי לצערך. גם המכתב שמור אצלי…

על סף הזיקנה עומדים שנינו, ואותה סוניה, אם עודנה בחיים, הריהי כבת חמישים אף היא, ואף־על־פי־כן הצצתי בו עכשיו הצצה לא טובה. במשך שלושים שנה הגיתי אליו מרחוק רחשי לב ענוגים כל כך; בין הגורמים לעלייתי תפס מקום לא מועט גם החשק העז להיפגש עמו, לראותו – והנה שנוא שנאתיו…

בשלמה?!

יום יום, לפנות ערב, אני רואה אותו, את היהודי הזה, רוכב על חמורו בשפת השדה, בכיווּן צפונה, בשובו אי לשם, לביתו. יהודי פשוט, מוצק, בכובע ליטאי, וזקנו זקן מרובע נאה בתחילת שׂיבתו.

כך, בשעתו, רכב אברהם, גדעון, יפתח, נחמיה…

גם גמלים ראיתי – כיצד פועלים יהודים (לא ערבים בעטיפותיהם ובסודריהם), אגב סלילת כביש, מעבידים אותם בנשיאת עפר וחול ממקום למקום, “מבריכים” ומקימים אותם – ככתוב.

קורת־רוח מיוחדת ניכרת בפרצופי הבהמות התנ"כיות הללו, מעין ערגון רב־שנים שבא על סיפוקו. סוף־סוף שבו אל בעליהן הראשונים!

סדנה של מסגר־מכונאי בקצה העיר, בחוץ, לפני צריף־קרשים. העושה במלאכה לעיני העוברים והשבים הוא צעיר בריא, שזוף, מפויח, אדיר־שרירים. ברזל בברזל. מאחוריו, בתוך הצריף האפלולי, שדלתו פתוחה, נראית אשתו הצעירה.

האומנם כאן הם דרים? בצריף עלוב, אטום, נטול־חלונות זה? האין ידם משגת לרכוש להם דירה הגונה באחד הבתים בעיר? ברם, לפי ארשת פניו של האיש, עֵרנוּתוֹ וזריזותו וחשק־העבודה שלו ניכר, שהוא שמח בחלקו מאוד.

אני מטייל תכופות בפרבר זה, ומדי פעם בפעם, בעברי על פני הסדנה, הריני אוהב להציץ לתוך הצריף שמאחוריה, לתוך האפלולית, בה נבלעת האשה הצעירה…

מבתים חדשים נהדרים מורכבת העיר; ובבתים דירות מרוהטות נהדרות, מפוארות, נפלאות, אבל האושר האמיתי, נדמה, מקנן דוקא כאן, בתוך צריף אפלולי זה.

ילד בלוֹנדי כבן ארבע. עינים כחלחלות, ערפליות, הוזות. לידתו וגידולו כאן, באחד הקיבוצים בעמק. מסביב שטחי־ערבה שזופי־חמסינים, הררי קדם כבדי־בתה וכפרים ערביים הנראים מרחוק כמערכות אבנים שרופות.

כל היום הוא משחק עם חבריו בגן הילדים. רוכב על סוס עץ. משתתף בטיול אל מחוץ ל“נקודה” בלוית הגננת. ורק לפנות ערב, בשוב הוריו מעבודתם בשדה, נוטלים אותו אלה אליהם, אל צריפם.

השעה היחידה, בה הוא מצוי ברשותם, בטרם ילך אל בית־הילדים לישון. עכשיו הוא מתרפק על אביו, איש גרם ומחושל־העבודה, על כתפיו ירכב, או שהוא מרצד מסביב לו על המדשאה הקטנה שלפני הצריף. השעה היחידה, בה הוא מתעלס עם אביו ואמו, בטרם ילך לישון.

ורק לעיתים רחוקות, בהיותו חבוק בזרועותיהם, הוא משתתק פתאום ונופל לתוך עצבות. אז הוא נוגע עד הלב מאוד. עיניו היפות מתערפלות ביותר, ונדמה, שעוד אחת מעט – ומפיו תתמלט התלונה:

– למה הבאתם אותי?!..

שני לילות רצופים עם חצות שבנו ופקדנו את המקלט הקריר, העגמומי – אחרי ארבעת חדשי־נופש. שוב הסירינה הפראית, המטורפת, ובאישון לילה הלא תחריד שבעתים. שוב הצטופפות דיירים משוני־פרצוף בכפיפה אחת. ילדים תפוסי־שינה, שנעקרו ממשכבותיהם; האשה חולת־הלב, הזקוקה לטיפול. שוב!..

שני לילות רצופים עם חצות באותה השעה. האם עשו את הדבר קבע?

על כן שכבנו אמש מוכנים לביאתם השלישית. נרדמנו ולבנו ער…

עד שהקיצונו באפרורית הבוקר מתוך זעזוע. הם?.. לא! רעידת־אדמה…

הגם אתה, אלוהים?!!

את “כוס חייו המלאה” הגיש למות, כאשר ביקש. לעולמותיו הנפלאים שב, כי שם ביתו… אך אורח נטה ללון היה אצלנו.

הוא לא שר על… כי אם השר והשיר והנושא אחד הם. כ“עב מטר תמוז השואף למטה עם סבל מימיו אשר לא שופכו”… כאחד מ“עדת העגורים השואפים הביתה, אשר יסעו לילה ויום אל קניהם בהרים”…

נפלאת לי אהבתו לאלוהים. עם הספר “גיטני’אלי” יש רגעים, שגם האתאיסט המובהק מתפעם: “אכן, יש!”…

מעל לכל הוי, מעל לכל חולין ויום־יום. לחולי ריאה הייתי יועץ לקרוא את טגורי: אויר־הרים אשר אין כמוהו לרום ולטוהר.

פעם, בשעת דחק, בגרַץ – את חטאי אני מזכיר – מכרתי את “הגנן” (בגרמנית, אכסמפלר חדש כמעט, בהוצאה נהדרה) לחנות ספרים אחת. בעל החנות סירב תחילה (רוחות הטומאה כבר השתוללו במדינה, והספרות הנאצית, עם “מלחמתי” בראש, מילאה את כל חללה), בטענו: אין חפץ עכשיו בספרים ממין זה! נתרכך בכל זאת – וקנה. ראיתי, כיצד תחב את הספר בטור־הספרים, בקצהו, בקרן־זוית, מתוך תנועת־ראש, שפירושה: אולי עוד תבוא שעתו שוב.

מתי?

אמש ראיתי בחלומי את עיר מולדתי. הרחובות, המשעולים, הפרברים – כמו שהיו בימי ילדותי. דממה ותוגה; אותה התוגה האיומה, שאנו טועמים לעתים אך בחלום.

הכל מסביב כמו אז. דבר לא נשתנה. ורק הדניפּר החוצה את העיר – אדום.

שוחחו בחבורה על ענין פגישת לויה ברחוב, על הסימן הרע שבדבר לפי אמונה טפלה; ובמיוחד – על פגישת לויה עם כניסה ראשונה למקום חדש.

אז סיפר האחד:

בלב ולב נסעתי בשעתי בפעם הראשונה אל אחת הערים בארצות הגולה על מנת להשתקע בה.

בשמחה נסעתי – מדעתי, כי היא נמצאת שם; האשה המהוללה, שעוד אמנם לא הכרתיה פנים, אבל נכספתי להכירה, הואיל ואת שמעה שמעתי, את תמונתה ראיתי ועוד מרחוק הגיתי אליה רחשי לב ענוגים.

באי־רצון נסעתי – מדעתי, כי זה זמן רב, שגם הוא נמצא שם; האיש, אשר תכלית שנאה שנאתיו, שהיה למפגע לי בכל מקומות נדודי ושהרעיל לי את החיים באשר שנינו שם, הרעיל בהויתו בלבד.

כן, ברגשות מעורבים נסעתי.

ויהי אך יצוא יצאתי מבית־הנתיבות והנה לויה לקראתי! תהלוכה ארוכה, חגיגית, רצינית. דממה. ורק קול אחד בוקע ועולה – קול אשה צעירה מתיפחת.

ומה נפעמתי בהיודע לי, כי הוא הוא המוּבל לקברות וכי האשה הבוכה – היא היא.

כל פעם, כשאנו נתקלים במקרה מות, מכה אותנו התמהון, כאילו אנו רואים דבר המתנגד לחוקי הטבע.

זהו מפני שאנו נמצאים תמיד בין החיים. אילו נמצאנו תמיד בין המתים, אילו גרנו בשדה־קברות גדול, בין אלפי מצבות, מצבות אין קץ – כי אז תקפנו התמהון, ותמהון גדול עוד יותר, למראה אדם חי.

אדם חי – הביטו והיתמהו!

מאין מקלט ממש בביתם זה הצטופפו הדיירים המעטים, רובם נשים, אחרי חצות, למטה, בחלל הכניסה, לנוכח כוכב יחידי גדול בשיפולי הרקיע (מאדים).

– אמא, מה שם הכוכב הזה? – שאל נער קטן.

האם, מרת־נפש, מן המעפילים, פליטת צרות וזוועות והפצצות, ענתה:

– איני יודעת.

– היש שם אנשים?

– איני יודעת.

– שמעתי, כי גם שם יש אנשים – הפציר הנער – אמרי נא!

האשה יצאה מגדרה:

– למה לך אנשים שם, ילד?! המעט לך אלה כאן?! תן מנוחה!

המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה. תכופות נתקלת העין בכפות רגלי־ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים־שלדים, שכמו נחפרו מבטן־האדמה. “צלב־האומץ” על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר. אך לא נחת גם בכל השרידים המעטים הללו, שהצבא בחל בהם והשאירם חפשים לנפשם. הנה הם נגררים על גבי אבני המדרכות – חיורים, אחוזי־עֲוִית, מדברים אל עצמם, ואזניהם פקוקות במוך. על כל מדרך כף רגל אנשים, שתבלולים בעיניהם. בקפה או בקרון־הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם – כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד.

כאחראי וטעון־עוֹל הנך נדחק בינות לנשים הרבות והבריאות, ששפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. העינים לחות והצחוק אינו טבעי. הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה.

בלי הרגיש בזה כלל, עומדים הם, הקטנים, כנופיות־כנופיות לפני בתי־הספר ובגנים – בגילוי ראש, במכנסי־ספורט קצרים, וספרי־הלימוד תחת בית־שחים. הבלוריות החזקות והזכות, מעל לפרצופים השחרחרים והמכושתים, מתנשבות ברוח ומבהיקות בזיו־היום, שעם פרוץ־המלחמה קיבל איזה גון חדש, מבעית משהו – כמו בשעת ליקוי־חמה קטן…

דבר־מה מרעיד חמלה שורה עליהם עכשיו, כאילו סבל העולם כולו עמוסות כתפי־הבוסר שלהם. יתומים קטנים, שעליהם לשאת לבדם את הירושה הגדולה וכבדת־האחריות כל כך, מבלי להפסידה.

צחוקם ולהגם, משובתם ותעלוליהם, כל אלה כמעט שאינם מובנים לנו, הגדולים. כי כאן תוסס החומר הריחני של האדם הבא, ובעינים היפות הללו, הנוגות קצת והמפליגות־ראות, יש לקרות: “אנחנו נעשה כל זאת באופן אחר לגמרי!” אבל כבר מביט אליהם – באותה התהיה התאוָנית של העלמות – עוד מי. הוא מביט מאחורי הדגלים המתנשבים בעצלתים, מהאוירון המנסר ברקיע, נראה כעוף דורס חדש, ממכוניות־המשא האפורות והענקיות, שהאדמה מזדעזעת תחתיהן ואשר עוד מעט, עוד מעט, והנֶהג החלש שלהן יצנח מעל דוּכנו, ועיורות ובלתי־נעצרות, ישוטטוּ ברחובות ללא ניהוג.

עוד בראשית המלחמה התהלך קדורנית וחזה שחורות וניבא שחורות. מאוד העיק על רוחי באיצטגנינות שלו. ודיבורו באכסטזה, באש זרה. אז הבינותי את השנאה אל הנביא בימי קדם; אותה שנאה, שהתלקחה לפעמים עד כדי הכאה.

אפילו בידיעות הטובות, שהגיעו מן החזית, פישפש ומצא תמיד בין השיטין איזה רמז רע. כעורב הזה: רק רע, רק רע!!

אני “התגוננתי” בכל כוחותי וביטלתי אותו ואת חזותו הקשה, אבל הוא בשלו:

– תראה, מה יהיה בעוד חודש, בעוד חדשיים!

בימים האחרונים יראתי לראותו. יראתי ממש. איך אשא עיני אליו?! איככה?!

בהיסח הדעת נפגשתי עמו היום פנים אל פנים; נבהלתי, והנה – פלא פלאים! – דוקא עכשיו התפרץ בקריאה:

– ואף על פי כן ועל אף הכל תישבר מפרקתו! אמן, אמן אני אומר לך!..

והוא קרן הפעם באור עליון – כנביא אלוהים.

עם כניסה לחדר־האוכל בקרית־ענבים עיניך נתקלות בתצלומים שעל גבי הכותל מנגד. משמאל: חבורת החמישה, אותם חמשת הקדושים, חברי קרית־ענבים לשעבר שבימי המאורעות הלכו למקום עבודתם (סלילה) בבוקר ולא שבו (ושלשמם ולזכרם נוסדה והוקמה הקבוצה השכנה “מעלה החמישה” – בקרבת מקום הרצח) ומימין: תמונת נערה נעימה, מחייכת, זו צילה גור־אריה, מגידולי קרית־ענבים, שחלתה ומתה בעצם לבלובה, בשנתה השמונה־עשרה.

כשם שאין לשהות למעלה, במעלה החמישה, מבלי להרהר בחמשת החברים הללו, שצלליהם מרחפים לפניך בכל אשר אתה פונה, כך אין לשהות למטה, בקרית־ענבים, ולהסיח את הדעת מצפור־נפשה של קבוצה זו, מאותה הנערה הענוגה, ששאר־רוחה דובב אלינו מעזבונה: יומנה, מכתביה וחיבוריה (יצאו בחוברת מיוחדת: “צילה, בת הקבוצה”).

מי שהכרתו הישראלית־האנושית נעכרה עליו בעטיה של השיגרה העתונאית המדושדשת, זו הכתיבה מן הקולמוס ולחוץ, ילך ויטבול בחוברת צנועה זו – וטהר.

מיומנה:

“… בזמן האחרון אני חושבת: צילה, המסוגלה אַת למסור נפשך למען איזה רעיון? לוּ היו באים ואומרים לך שבמותך תביאי גאולה שלמה לעם ישראל, ההיית הולכת למות? כן, מוכנה אני לעזוב את החיים”…

והיא אז בת ארבע־עשרה!

“… הרבה מחשבות רוצה אני לרשום במחברת, כדי שבעוד איזה זמן אקרא ואדע על מה חשבתי, אך מתביישת אני לכתוב אותן. אינני יודעת מפני מה. איש לא יקרא במחברתי, ובכל זאת מתביישת אני מפני עצמי”…

"… עבדון נפצע. כדור דומדום קרע את בשר רגלו, אך הוא החזיק מעמד. הרבה דם אבד לו, בכל זאת השתדל כל הזמן להרגיע את החברים באמרו: מה יש? אין דבר.

הדור החדש אמיץ בגופו וברוחו ועל במת ההיסטוריה עולה עוד הפעם עם ישראל, בעל נשמת הגבורה שמימי קדם.

אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב".

בצד ההגות הפיוטית מצויים פכחון ואוריינטציה מעשית. בגרות מפליאה לגבי כל הבעיה הישראלית, ותפיסתה את מצבנו בכלל נוגעת עד הלב מאוד. כמה מחיבוריה מצוינים בדרגת השכלה הגונה וידיעת הענין.

אמה, מוכת־הגורל, בהבינה מה אבד לה, מיאנה הינחם, ובמו ידיה, בכוחות עצמה, נטעה גן־נוי בתוך חצר־הקבוצה – “גן צילה” – כדי להציב לה יד. גן נאה הוא, עם בריכה ועם אנדרטה ענוגה, סמלית, מעשה ידי אמן. “עוד הרבה יש לעשות כאן” – היא רגילה לדבר, והריהי שקועה בעבודתה מבוקר עד ערב: נוטעת, גוזמת, תוקעת יתדות וכו' – במגבעת־השמש ובמכנסיה השחורים. עיניה הבהירות ושערה המכסיף מבהיקים מבינות לחריצי השכוֹל והסבל. פנים אל פנים עמך ורחוקה־רחוקה, כי עמה, עם בתה היא, במחיצתה, כביכול, ושהייתה כאן אינה אלא שהיה ארעית, לשם מלאכתה בגן גרידא. כך הרושם.

בלוית חבר מקרית־ענבים שוטטתי בשתי הקבוצות האחיות הללו, העילית והתחתית. הדרך העולה מזו אל זו זרועה אבנים, אבנים אין קץ. גם שם, במעלה החמישה, כמו כאן, בקרית־ענבים, מושכים אליהם את העינים אהלי־הבד, שקולטים את הנוער העולה מגרמניה ומאוסטריה ומצ’כוסלובקיה. מה טובו אהליכם, נערים ונערות!.. קסמים לנוף מסביב. בתרי ההרים, הרי ירושלים, הגיאיות, החורשות – ואויר, אויר, אויר. כעין פס־ענן מזהיר באופק המערבי עם רדת היום, ורק לאחר הסתכלות מוגברת אתה מבחין, שאין זה אלא… הים. הוא הוא!

ובן לויתי, החבר הותיק של קרית־ענבים, אחד מהראשונים, דיבר:

– הרואה אתה את שני השבילים הללו? זה בצד זה? בשביל שמשמאל הלכו החמישה באותו בוקר למקום עבודתם, ובדרך ירו אליהם מן המארב, מאחורי סלע…

ללא התרגשות יתירה דיבר; הלא אחד מהם הוא, עצמם ובשרם, שרק באקראי לא נמצא אותה שעה ביניהם. הכל כה פשוט ומובן מאליו. כל מיני פגעים מאחוריו, כל מיני מחלות, קדחת, התנגשויות ליליות עם ערבים, ומוצק ומחושל ושוקט הוא ניצב כיום לקראת הבאות – יבוא אשר יבוא!..

ובערב עם חשכה, הוליכני אל שדה־הקברות הקטן שמאחורי קרית־ענבים, בצד החורשה. חמשת ארונות־האבן בשורה אחת משמאל, וארון־האבן של צילה מימין. גיבובי פרחים על זה האחרון ומביניהם מזדקרות המרגניות הגדולות והרעננות.

“…אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב” –

והנה היא שוכבת כאן, תחת הברושים הרועשים ברוח הערב.

לא קיר־אבנים גבוה, שראשו בשמים, לא קיר קודר, שהעלה עובש, רקב ואֵזוב, כפי שנקבע בדמיון, אלא תשעה נדבכים, לא יותר, קיר נמוך בעצם, והאבנים דוקא בהירות, נקיות, חדשות כמעט, וגם כבודן עודנו חדש עמהן. אבנים גדולות, אבני ענק, וענקים, כנראה, היו הבונים, שהסיעון, הרימון והניחון זו על גבי זו. על הבכיות והיללות, על הפתקאות הנתחבות בסדקים שביניהן הן מגיבות בחיוך דק מן הדק… לב אבן!

בין הנשים הצמודות אל תחתית ה“כותל” ראיתי זקנה אחת, שלא בכתה ולא יבבה, אלא ליטפה את האבן ביד מכורכמה. מגוידה ומקומטה, ליטפה בלי הרף אילך ואילך, גם נשקה לה – בחשאי, באהבה כבושה. לא תפילה ותחנונים, שפתיה אף לא נעו, כי אם אהבה, אהבה, אהבה.

פתאום נזדעזעה, פרשה זרועותיה וגהרה על ה“כותל”, כאומרת להגן בגופה על השארית המעטה הזאת: ניסור אוירונים נשמע ממרוֹם.

מעלות ומורדות, רכסים ומהמורות ואבנים, אבנים, אבנים. השבילים המתפתלים אל הנקודות הסמוכות מלאים וגדושים אבנים. אבנים אין קץ. עכשיו מובן ענין הסקילה בימי קדם. באבנים לצורך זה לא היה להם מחסור!

פליטי הנאציות עם “הנוער העולה” ממלאים את הקיבוץ עד כדי לטשטש ולבלוע את החברים הותיקים, מיסדי הנקודה ועמודי התווך שלה. אבל סוף־סוף העין מבחנת בהם, באלה הראשונים, הכחושים, המחושלים, חרושי־החריצים וזרוּקי־השׂיבה. מהם גם מגויסים, במדי צבא, השוהים עכשיו כאן בחופשה. את לשד נעוריהם, את מיטב כוחותיהם נתנו בשעתם לעבודת־פרך, לשמירה בלילות, לקדחת, ועתה לא נותרו בהם אלא גרמיהם בלבד, ובהם, בגרמי אבן אלה, התגייסו. אבנים, אבנים אף הם!

כי לא יכלו לשבת ולחכות עד ש… והם השכימו וקפצו לקראת האויב. בחדר־הקריאה, בערב, הם מספרים משם לא הרבה באזני הבחורים והבחורות הללו, שמצטופפים מסביב לרדיו, אבל המעט הזה, שהם מספרים, אף הוא דיו, דיו. והרדיו עצמו, בחדשות האחרונות, מוסיף על סיפוריהם ומשלים את התמונה. הנה גם יפאן נכנסה למלחמה. הלהבות מתפשטות והולכות. אש כי תצא…

וּבחוץ גדולים הכוכבים, גדולים וקרובים מאוד, עד כדי להיתפס ביד, ומתוך החושך מתחת מלבינות האבנים. קר. המקלט היחידי, השופע חמימות וחסות, הוא עתה – הרפת. במכנסיהן ובסינריהן ומטפחות לראשיהן מלחיתות הנערות תחת הפרות ההולנדיות הנהדרות וחולבות וחולבות. הנה הופכת פרה ראשה ומביטה אליך בעינים אפלות ונוגות. עצבוּת זו מהיכן לך, בת ארץ־השפלה? האם מפני שמולדתך נתונה בידי צר, או מחמת… ההפראה המלאכותית? ואולי איזו אבן אחרת מעיקה בחשאי על לבך הבהמי?

קשה עלי תוגת עיניכן בשעת־לילה מאוחרת זו, פרותינו היקרות!

איני אוהב כלי־נגינה זה והריני מעיז למרוד ב“מלכותו”. עצם העובדה, שהקול יוצא כאן על־ידי חיכוך גוף בגוף, יש בו כדי להביא את הנפש לידי סלידה. כך, לפעמים, מתחככת כף בקערה ומעבירה סמרמורת בחוט השדרה. אי־נעימות גורמים במיוחד טוֹנים נמוכים מסוימים, טוֹני מעבר. והמיתרים, אגב, הם אבר מן החי! גם בזה יש משום טעם לפגם.

אולי עוד יש להפוך בזכותם של הכינורות המשובחים, סטרדיוריוּס, ובהיותם בידי וירטוּאוֹזים (אפילו אלה יש להשאיר, לדעתי, בצריך עיון!), אבל הכינורות הזולים, הגרועים, המצויים בידי התלמידים – טובה מהם המפוחית!

כאן עסק לנו עם צריחה בכיינית, צריחת תחנונים, שצורמת את האוזן והנפש כאחת ומטילה עלינו דכאון ומרה שחורה עד לבלי נשוא. כן, דכאון ומרה שחורה. כל הסיוט הגלותי־הגיטואי צועק מתוך כלי־העץ הבטנוניים הללו. הלא מין פולחן היה הכינור אצל היהודי בגולה. היהודי והכינור ירדו כרוכים. “אידל מיטן פידל”… לא היה בית בישראל, שאחד הבנים, בין שהיה מוכשר לכך ובין שהיה בספירה זו טומטום גמור, לא יהא “מנסר” שם בכינורו, למשוש־לבה של האם, אשר ראתה בזה את שיא אשרה. ויהי מה המצב, הכינור לא נעדר. צרות רבות ורעות, כל מיני דאגות, חובות ושטרות וערכאות – וכינור!

והם נשארו נאמנים לו לכינור עד הסוף, עד זיבולא בתרייתא. צלב־הקרס השתלט בכיפה בן־לילה, ודגליו הענקיים התנשבו בבוקר ברוחות הרעות. על גבי כל מקום ציבורי מזדקרת האזהרה: “הכניסה ליהודים אסורה”. אפילו על הספסלים בחוצות מתרה הכתובת: “רק בשביל אריים”. באמצע הרחוב, ובאמצע היום יהודים, בזקניהם ובנעריהם, נחטפים ונשלחים לדאכאו, וגם בלילה עלולה הגסטאפו להתפרץ לפני ולפנים ולהוציא מתוך המיטה ולהוליך לאן שתוליך. חייך תלויים לך מנגד ממש – ובשעה הקבועה אחרי הצהרים מוסיף לבוא המורה למוסיקה האריי ללמד את הבן כינור!

השעה היחידה היתה זו, בה הפחד פג משהו, כאילו יש בכוחו וברצונו של המורה האריי הזה להגן, להציל. כאילו… ככה כינרו הבנים עד הרגע האחרון – והתליין עומד עם גבם.

מי זה אמר, שהפקידים, הפנקסנים ואנשי המשרדים בכלל הם אנשים “יבשים”, ללא זיקה לדברים שבלב, לדברים שבשירה? לא נכון. עוד באירופה הכרתי פקידי בנקים, פקידי דואר, אשר יחסם לפיוט ולמוסיקה היה אינטימי מאוד. מהם אפילו פייטנים וקומפוזיטורים בעצמם. הנה הם יושבים אל שולחנותיהם, כולם מעשיוּת קרה וחולי־חולין, אבל כל אחד מהם איזו פינה חבויה לו, בה הוא… משורר. אַל זלזול!

כי על כן אין לתמוה כלל, אם המנהל של אחד המוסדות הציבוריים בארץ, איש “קשה” למראית עין, נתון למפעלו ולמקצועו, התרגש ביותר, בבוא לביתו אחד העולים החדשים ובהתודעו אליו כבן־עיירתו שבגולה הרוסית (פגישות מופלאות כאלה עם חברי נעורינו וילדוּתנו אינן נדירות כאן. קיבוץ גלויות!).

נפעם עד היסוד, הסתער על אורחו:

– הזוכר אתה את הרופא, הדוקטור זרחי? הזוכר אתה את מרדכי המשוגע? את שדות־השלג והזאבים בלילות? הזוכר אתה את שמעון החנוני ואת בתו קריינה, הנערה השחרחורת?.. – “המרשעת”?.. – כן, כן, “המרשעת”! הלא זה היה כינויה בפי כל. כי כגודל יפיה כן גדלה גם רשעותה. הזוכר אתה?..

כך הפליג האיש הלאה, הלאה, נתלהב יותר ויותר ולא התאפק אפילו מתוספת זו: – פעם נשלחתי לביתם בהשכמה מוקדמת וראיתיה, את קריינה זו, על משכבה, שקועה בשנתה, מכוסה לא כהוגן – באפלולית השחר… נער כבן שלוש־עשרה הייתי. כשלושים וחמש שנה עברו מאז, עולמות נהפכו בינתים, ואני עצמי עברתי דרך אלפי גלגולים, אבל זאת איני יכול לשכוח עד היום! והוא לא נלאה לשאוב מאותו עבר רחוק, אגדיי, עוד הרבה, הרבה, ופניו נשתלהבו במין השראה עליונה. איזו פגישה מופלאה! עם מי, עם מי היה יכול לדבר כל כך על כל אלה?!

סוף־סוף הגיעה שעתו של האורח ללכת. הנה הוא קם ואומר: – אני מוכרח להודות, שבעצם באתי אליך בענין בקשה אחת. אולי יש לאל ידך להמציא בשבילי איזו עבודה במוסד שלך? אני מוכן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, ולו גם בשכר מינימלי מאוד, ובלבד שתהיה לי אחיזה כלשהי… עולם הילדות על כל פלאי פלאיו נהרס כהרף עין. שדות השלג, הזאבים, קריינה היפה ו“המרשעת” – הכל, הכל נעלם פתאום, חלף עם הרוח.

בנכר, בין הגויים, טושטשו זכרונות הילדות; הסביבה לא היתה יפה להם. אחרת כאן בארץ, מששבנו אל עצמנו. עם כל הזדמנות נוחה לכך חוזר וניעור העבר הרחוק, חוזר וניעור. ראשית ואחרית נפגשות.

המצה הטריה וריחה מעלים בזכרוננו את פסחי ילדוּתנו ואביביה. מתחת לשלג המשחיר, ההולך ונמס, מבצבצות בחצר האבנים המוּכרוֹת, אבן אבן וצוּרתה, אבן אבן וגוונה. נודף ריח דליי־העץ החדשים, שנשאנוּם במוט בשנים, מלאים מים עכוּרים, אבל משמחי לב ומרוממי רוח, מים של פסח, אותם שאבנו מהשטפונות הגדולים של הפשרת השלגים. רחש־נפץ בחללו של חוץ: נפץ המצה, בהינשׂאה ברחוב חבילות חבילות, ונפץ הקרח בנהר. שקקו ואָשדו הפלגים מסביב והממונו. ערגון וכלות־הנפש.

אחי הגדול, משה, הביא מהספריה ספר מספרי מאפּו. שנים רבות עברו מאז, ועדיין אני זוכר את המקום, בו העלם מנחש בלבו: האם אדיבות פשוטה היתה זו מצד הנערה, תודה על השירות שעשה לה, או… אהבה. הניחושים הנצחיים! שנים רבות עברו מאז, עולמות נהפכו משורש, למאפו (את חטאי אני מזכיר היום) לא שבתי במשך כל הזמן, ומקום זה בסיפורו לא נשתכח מן הלב, לא נשתכח. והלב באבוֹ, המלא על גדותיו, ריטט ברוחות הפושרות, חולה־אהבה. אייכן, בנות הארבע־עשרה, בנות החמש־עשרה, עם נמשי־האביב הראשונים על חטמיכן המופלאים? אייכן, הילדות הנאהבות, הראשונות? אייכן?.. כאן בארץ הן עתה, נשי השׂיבה.

א

ילדה חוּמה, גדלת־קומה ודקת־גו. חוטם קטן וישר, עיני־רשעוּת, וחרמשי תכלת מתחת להן. יבלות על האצבעות השזופות, הדקות והארוכות. מיחוש לה בלבה, וכפעם בפעם באמצע הלימוד היא שמה ידה על חזה, ונושמת נשימה כבדה.

– נו, יהי הפעם די – קוראת אמה החנונית, אשה גסה, שפרצוף גבר לה, והמורה מתנשא ממושבו, חש רגע אחד את רטט יד תלמידתו בתוך כף ידו, ויוצא. שונאת היא את הלימודים, את הספרים, את המורה. – מה לך, קריינ’לה, כי תבכי? – גוחן אליה אביה־זקנה – הלב?

– הלאה ממני! – בועטת היא בירך הזקן, בועטת בכל כוחה, וניכר שרווח לה. יוצאת היא אל חנות אמה, ושם היא עומדת בפתח שעה קלה ומביטה החוצה. – הנה כבר הולכת אליך ה“מלמד’יכה”!

שונאת היא את הקונות העניות ואת שיחותיהן, והיא חוזרת הביתה, ששם מלחמה לה תמיד באחיה השחור, הצעיר ממנה. היא קוראת לו: – צועני! והוא עונה לה:

– מכשפה!

כל היום היא מבלה בבית. אינה אוהבת לטייל בחוץ, וביום השבת, כשהיא מתרחקת בלוית חברותיה אל מחוץ לעיר קצת, הרי היא הראשונה שמאיצה:

– נשובה נא!

אינה סובלת את המרחב, את כיפת־השמים מעל לראשה, את סדני האילנות, את מפלשי החורשה.

שונאת היא את הלילות עם חלומותיהם, את כתמי הירח על אדן החלון. מתכנסת בכסתות על משכבה ומקפידה להתכסות בשמיכה יפה־יפה, אפילו כשחם לה ביותר. יש שהיא מזדעזעת בשנתה על־ידי מגע־שפם בשפתיה, שפם לח וקר – והיא מקיצה ויודעת מיד, כי אביה־זקנה הוא זה. כל יום המחרת היא מוחה את פיה בלי הרף, מתמרמרת ובוכיה, ובועטת תכופות בירך הסבא בכל כוח רגליה הרזות.

ב

אם. תינוק בעריסתו. החדר צר וטחוב. רטובים הקירות, רטובה התקרה, ועל הדלת הצבוּעה זולפים מטה זילופי־מים. רותחים התבשילים על הכירה, וכשהיא יוצאת לשאוב מים, הם “גולשים”. טרחות ודאגות ועבודה, עבודה. רוחצת את הרצפה ומסתמקת אגב גניחות תכופות. הנה היא מתעטפת בסודרה הגדול והשחור, נוטלת סלה ויוצאת השוקה; שבה היא בעינים דומעות מהרוח, מסירה את סודרה מעליה ומעבירה קור בכל חלל החדר.

בלילות היא כובסת את חיתולי־התינוק, מותחת חבל מפינה לפינה, באלכסון, ותולה עליו את הסחבות הרטובות. עששית קטנה מאירה את הקערות ההפוכות התלויות על הכתלים. ובמיטתה אחר־כך נושף־ונוחר התינוק ויונק… – אל תרסק את בשרי! בעלה עובד אי־בזה עבודת־לילה. בבואו לארוחת הצהרים, היא מתאוננת לפניו, כי אין לה מה לאכול וכי התינוק מוצץ את לשד עצמותיה. אוכלת היא עמו מקערה אחת, ולאחר שהוא הולך היא אוכלת שוב, לבדה, גוחנת אל הקערה, מסתמקת וגומעת בכל נפשה, בכל מאודה.

ג

זקנה כבת ששים. מלחמה לה תמיד בנכדיה:

– תולעים יאכלוכם, יכרסמוכם!

שוכבת היא תמיד על גבי התנור – מפני הקור שבבית. וכשסוּפת שלג מתחוללת בחוץ, עד שאי אפשר לפתוח את דלת הפרוזדור, היא אוהבת ללכת בנעליה הקרועות אל החנות לקנות מה – דוקא. “מה לי חיי?!” קדירה משתברת לפרקים, והיא עולה אל עליית הגג להוריד משם קדירה חדשה מכלי הפסח. וכשהיא בתוך העליה הדוממה, אצל ארובת־העשן, ומסביב לה מתגלגלים “שמות”, בקבוקים, כפתן בעלה שמת עליה אשתקד, – היא אומרת לעצמה בקול:

– מי יודע, אם גם אחיה עד הפסח?!

מאכלה על־פי־רוב פת בבצל. קולפת היא את הבצל בידים רזות ומהירות אילך ואילך – כקוף. ויהיה הבצל גם מר מן המר – עיניה אינן דומעות.

לזרא לי הנוף שבמקומי, לזרא לי האופק, וקצתי בחיי מפני האנשים מסביב, מפני שכני, מפני בני רחובי. והנה ביקרני אחד מידידי, בא מרחוק, וכולו התלהבות:

– הלא בגן־עדן אתה יושב! ההרים הללו, האפר, היער, ובני המקום החביבים, הנפלאים! אני מתפעל, אני יוצא מכלי!!

סבור הוא, שהכל כאן חדש, חדש, ואינו יודע, כמותי, כמה ישן כל זה, ישן עד לשעמום, ישן עד לזוועה. בטעות זו נכשלתי בחיי לא אחת גם אנוכי. צר נעשה לי באחד המקומות, ואני תקעתי יתד במקום אחר. בימים הראשונים התלהבתי מאוד, עד שנוכחתי וראיתי, כי בעצם לא טוב המקום החדש מהישן, כי בעצם ישן אף הוא. על־כן חדלתי לקנא בנוסעים, בתיירים. יבואו־נא ברכבת, בספינה או באוירון אל אשר יבואו, ויהי זה הקוטב עצמו, – הלא בעצם ישן המקום, כל כך ישן!

הסוחרים ואנשי העסקים למיניהם, היודעים את סוד ההתעשרוּת – משהו, בכל זאת, יש בחיצוניותם, שמסייע להם בכך. יש זרחן בעיניהם, איזה פלואידוּם שופע מהם; מין מרץ מגי. לא לחינם!

עתה ניצלו את המלחמה לטובתם, ובן־לילה נעשו גבירים אדירים. הנה אחד מאלה סוקר מעל המדרכה מנגד את אחד הבתים החדשים, הנהדרים, לשם קניה. כמומחה לדבר הוא סוקר (פתאום נעשו מומחים לכל, לכל), ו“השגל אצלו” – אשה צעירה, הדורה בתלבשתה. בסמוך עומד האוטו הנאה שלהם ונושם ונושף כבושות מעוצר טובה ונחת.

בלוית בעל־הבית המוכר הם נכנסים אחר־כך פנימה ומציצים לתוך מעונות הדיירים. הוא, העשיר החדש, בעיניו החדות והעליזות, ואשתו – בעינים תוהות משהו, כי כחתף בא עליה האושר והממה. בקנאה גלויה מביטות אליה הנשים, אשה אשה בדירתה, משתאות לכובע המופלא בראשה. היכן וכיצד השיגתהו? אין כמוהו לנוי. כלפלא הטבע הן משתאות לו. ואיך יכול היה להיות אחרת? הלא במאמצי כל החזיתות הושג, במאבקי שדות־הקטל כולם. זו מלחמה וזו מטרתה!

כשרידי חורבות מתקופת התנ"ך נראים מרחוק הכפרים הערביים. מה שם פנימה?.. מה?.. עצומה הסקרנות.

והנה ניתנה לנו, לי ולאשתי, ההזדמנות לבקר באחד המקומות הללו בלוית איש, שמשא־ומתן לו עם העם השכן. עולה ויורד האוטו בהתקרבו לשם, מזדעזע תכופות, דרך מעלות ומורדות, חתחתים ומהמורות. והנה נכנסנו לכפר… אבנים, שיחי צבר וילדים, ילדים, ילדים. אלה רצו אחרינו וצבאו אחר־כך פתח הבית, בו התארחנו.

אין כסא! הוכנסו מזרנים משומשים בשבילנו והוטלו על הקרקע לישיבה. בעל־הבית, ערבי בריא, שחור־עינים ולבן־שינים, שופע חיים וכוח, הסביר לנו פנים ועמל להנעים את ביקורנו ככל האפשר. בספלי־חרסינה קטנים, עתיקים, הוגש לנו קפה שחור, ממותק ביותר; טעם זר.

אפלולית, קירות אטומים, ללא חלונות. רוח כהה. בעטיפותיהם ובגלימותיהם יושבים ערבים קודרים (שכנים כנראה) על הרצפה הערומה, נשענים בגביהם אל הקיר, הוזים, תפוסי בטלה, כמחכים לביאת הנביא. האחד תבלול בעינו… אֵי־אילו בחורים זועפים נכנסו ויצאו, ומבטים נוקבים ננעצו בנו מכאן ומכאן (זכרתי את אברהם: “אמרי־נא אחותי את…”). במטאטא הניס בעל־הבית את המון הילדים מלפני הפתח הפתוח, ואלה נתפזרו בצחוק־שובבים ושבו ונתקהלו. אגב שרבוב־צואר הציצו אלינו בעד פתח צדדי שתי נערות חיורות, מכורבלות שחורים – תוהות, משתאות, נדהמות. הסקרנות עצמה! כאילו ירדנו אליהם מן השמים.

בן־לויתנו נשא ונתן בינתים בלשון־ערב עם בעל־הבית, ידידו משכבר הימים, באיזה ענין שביניהם, גמר וקם ללכת. אבל הערבי הפציר בו, שנשהה כאן עוד מעט, הפציר נמרצות, וכשזה סירב, לחץ עליו בידיו להושיבו על מקומו חזרה – בחזקה, בחמת־כוח, ב“רציחה” כמעט. סוף־סוף הושטנו יד:

– שלום

– שלום, שלום!

נשמנו עמוקות באויר השדות. ובכן, סיפקתי את סקרנותי במקצת. ואילו שאלוני: “מה ראית שם?” הייתי עונה קצרות.

– אך גוש־סקרנוּת אחד ולא יותר.

קבוצת הנערים כבשה את המגרש מחוץ לעיר בקרב כדור־רגל. את כל צמאונם למשחק זה הם מרוים עכשיו כאן. כי שם הלא אסור היה להם לא רק להשתתף במשחק עם בני הארץ, אלא גם העמידה מן הצד בתוך ההמונים המסתכלים סכנת־נפשות היתה כרוכה בה.

עדיין לא החליפו את שמותיהם הראשונים: אוֹטוֹ, פּאוּל, הארי, וכו'. מתרוצצים, קופצים, מזנקים. חופש ודרור! רק על כך בלבד, על שעה של קורת רוח זו בלבד, הניתנת כאן לילדינו אלה – ויהי אשר יהיה – מוצדקים רחשי תודתנו לתיאודור הרצל!

כפוף תחת שק תפוחי־זהב, שהוא למעלה מכוחותיו, הולך ובא נער ערבי, מתעכב כאן, פורק מעליו את משאו, מתיצב מרחוק ומסתכל. פעמים, בנפול הכדור בסמוך לו, הוא מנצל את המקרה ובוטש בו בזה ברגלו היחפה, השחומה, המלוכלכת ברפש נוקשה. באושר גדול משתלהב פרצופו הנאה; ניכר, שאלה הם הרגעים הכי גדולים בחייו.

נחירים מורחבים לו, ועיניו, שלא כעיני רוב בני ערב, כחלחלות דוקא ושפע זוהר להן. דק־גו, גמיש, ונאמן למסורת אבותיו, הוא סוחב בסבלנות את סרח העודף של המכנסים השחורים אשר לו. יליד הכפר הסמוך, הוא מכיר היטב את כל הנערים הללו ויודע לקרוא לכל אחד מהם: אוטו, פּאול, הארי וכו'. והם אף הם מכירים אותו, את הנער הערבי, וקוראים לו:

– משה! כי זה שמו.

השכמנו למוסיקה, לתהלוכת אנשי־העמל ובנותיהם החיורות, המקושטות ב“רוזיטות” אדומות – ברוחות הבוקר המתוקות הללו, למראה הפקעים הראשונים בגנים מזה ומזה. וקרל זייץ נאם!

רוח אחרת היתה אז. בני־אדם אחרים. בני־אדם יקרים. מהפועל בבית־החרושת ועד הרופא־הכירורג. כל הימים אחרי הניתוח, שהשיבך לאיתנך, חיפשת אותו, את מצילך, ברחוב, רק כדי לראותו בלבד, והנה עתה, בתהלוכה, נפגשת עמו – ותשמח! כל הטוב והעדין הפגין עתה, כל הנעלה והנאצל! האם לא בטהובן עצמו הוא זה, הצועד שם בפאת התהלוכה?

והנה בא האחד והרעיל והשחית והטיל זוהמה!

איככה נהפכתם פתאום לחיות רעות?! איכה איבדתם את צלם האלוהים?! איכה נהיתה כל הרעה הזאת?!

צלב־הקרס, זה תו־הקלון, תו־הזוועה, חקוק במצחך, בת־וינה, וטבעך לדראון־עולם. טומאתך בשוליך, וכל מימי הדונאו לא ישטפוה. ואפילו תשליכי עתה אלינו בעד החומה את ראש המנוּול – התטהרי? הלא העמק העמיק להטיל בך את ארסו הנורא נחש־הנחשים!

העוד נכון לך יום אחד במאי בזיוו הראשון?

טבח עמים הדדי מתמיד והולך “מראש מקדמי ארץ” ועד היום. מלחמה ארוכה אחת. תקופות השלום אינן אלא הפסקות ארעיות. היציבות והקביעות במלחמה. בשלמה? מערומי גוף האדמה עם שחר מחוץ לעיר, הנירים והאפרים עם זריחה, על כל הודם והדרם בזהרורי הבוקר הראשונים, עושים מובן דו־קרב נצחי זה. דו־קרב למאהבים הוא. והיא, האשה־האדמה, מתפרקדת לה בינתים מעדנות בחלקת שיפועיה, ערוּציה וחמוקי ירכיה, אדישה לאלה ולאלה, אדישה לכולנו, מחייכת בקרבה ונהנית: – בשלי!..

צפיפות במקלט עם דמדומי בוקר. חבלי שינה ושרידי חלומות נסוכים על פני בנות־השכנים הרכות בשנים. מבעד ללהג הרב קולטת האוזן כעין זמזום אוירון דק מן הדק.

קורא, מושך החוץ – ואתה עובר את הסף. הס!.. דממה וחוסר תנועה. ורק אנקורים מצייצים בשיחים הטלולים. הצצת אל השמש העולה, ומוכה־סנוורים אתה רואה רגע את הכל בגוון אדמומי. אבל הנה שבה לך ראייתך – והעולם זך וצלול מבראשונה. עמוק ומלא תוכן כל פּרט – כאשר יראה ויחוש אותו פרפר בן־יומו. הנה נזדעזע הזלזל לאחר שהאנקור חרד מעליו ופרח לו; והנה כאן איחרת ולא ראית את הצפור כלל – ורק את הזלזל הנך רואה ברטטו…

מה נהדר היקום בטרם אַרגעה!

בעל חנוּת־עורות היה מכרי זה בוינה, חביב על לקוחותיו, הסנדלרים ה“אריים” שהיו באים לקנות אצלו את כל החומר הנחוץ להם אפילו תחת השלטון הנאצי; בחשאי באו, בצנעה. עד שבלילה אחד נאסר ונשלח לדאכאוּ. משנתקבל בשבילו סרטיפיקט והוא עמד להשתחרר, בדק את גופו רופא המחנה, פזל בעינו האחת כלפי סימני הפּוּלסים הטריים, השותתים דם, ופקד להשהותו עד שאלה יגלידו. בימים הראשונים עוד היו מתביישים קצת וחששו למה שיאמרו הבריות בחוץ־לארץ.

והנה סוכן־הפחמים נַגלר! יהודי כבן ששים, אבל בריא, עליז, ליצן וחומד חיים. אף הוא עבר את כל מדורי הגיהינום. אף הוא התענה במחנה הסגר. –…אין השד נורא כל כך – סיפר – האוכל טוב היה. אם הקפדת על הנקיון ושמרת על ה“סדר” כמצווה, לא נגעו בך לרעה. אמנם העבירונו לפעמים תחת שבט הנוגש, אבל אני השכלתי להתכופף ברגע הנכון והמצליף החטיא. עוד מרחוק עקבתי אחרי תנועת המגלב וכיוונתי את הרגע. צריך רק לכוון את הרגע הנכון!.. עכשיו אני כאן והריני מוכן ומזומן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, בעיר או בכפר, בשדה או בכרם, ובלבד שאוכל לחיות… מכר שלישי, יהודי מאמין ונוטה להזיה, סיפּר:

–…מצטופפים היינו בחדרי המשרד הארצישראלי לשם סידור הניירות והנה – הגסטאפּוֹ עלינו! הכונו מכות רצח, פּישפּשו בכיסינו, לקחו את כל תעודותינו ואחר כך פקדו עלינו לצאת שנים שנים. בשער למטה חיכו לנו שני בריוני ס.א., אחד מזה ואחד מזה, ומגלביהם בידיהם. בעברי בין שניהם, נדמה לי רגע, כי הבית התמוטט ונפל על ראשי, ורק משראיתי כיצד הם מחליפים חיוך ביניהם, הבינותי, שאין זה אלא הכאה במגלב. הלכתי נכחי ושמעתי קול אשה מאחרי:

– יקנח נא את הדם! כסהרורי צעדתי הלאה, הלאה. למדינה זו נמלטתי בשעתי בימי הדמים באוקראינה; את האדמה הזאת נשקתי בדרוך רגלי עליה – והנה!.. לא יכולתי להתאפק מבכי. נתמלאה הסאָה! עכשיו, הירהרתי, מוכרח לבוא הגואל. עכשיו אין הוא רשאי להתמהמה עוד אף רגע! פתאום – תשואות סוערות מכל צד, תשואות המונים מסביב, דגלים אין קץ ופרחים, פרחים, פרחים. הגואל?.. במעומד על גבי אוטו, במועל יד, צץ לקראתי הוא עצמו על כל זעוות־פרצופו – היתה זו כניסתו הטריאומפטורית לוינה – סמוך־סמוך, פנים אל פנים!! כה סיפר השלישי.

ביוהרה מיוחדת אוהבת היתה קיטי, בת הארבע־עשרה, להטעים קריאה זו, בפנותה אל אביה, בעל המסבאה, הנס קיזלינגר, כדי שהאורחים הזרים, שהיא משמשת אותם, ישמעו וידעו שאין היא כאן נערה משרתת־מלצרית, אלא הבת. הימים הטובים עוד היו במדינה. האנשים ישבו אל השולחנות הארוכים וסבאו יין ובירה ולא שעו בדברי “פוליטיקה”, הם ונשיהם וילדיהם. ניבול־הפה עבר כל גבול… עד שקיטי, בעצמה ילדה קטנה עדיין, קיטרגה:

– לוּ, לפחות, לא היו ילדים נוכחים כאן!.. כן, עוד שלום ושלוה מסביב. אשת המוזג, אף־על־פי שבת ישראל היא, חיבה יתירה נודעה לה מצד כל בני הפרבר, והקצב המגושם אלואיס וגנר, כטוב לבו ביין, שׂם ידו העקובה מדם על ירכה ברגע שזו העמידה לפניו את הכוס המלאה. והיא אף היא לא כיהתה בו הרבה, אלא סנטה: – כלום ביער אנחנו?!

ברם, האידיליה לא ארכה הרבה. רוחות חדשות התחילו מנשבות, ואת מקום ההלצות הגסות וניבול־הפה תפסו ה“פוליטיקה” והשטנה על היהודים. הקצב וגנר שוב לא שלח ידו אל המוזגת! בשארית כוחותיו נאבק הקנצלר, קטן־הקומה, עם הנחשול הנאצי עד שנפל חלל. פעמיים נפל: קודם הרגו הבריונים אותו גופו ואחר־כך ניתצו את האנדרטה שלו. וזה שבא אחריו, איש תואר, נכנע סוף־סוף אף הוא. בן־לילה השתלט צלב־הקרס, ודגליו הענקיים התנפנפו בבוקר ברוחות הרעות, הטמאות, הקטלניות. ברקיע־השמים הופיעו, להקות להקות מטוסי ה“רייך”, מסומנים בצלב־הקרס אף הם; אלה ניסרו וטירטרו וזימזמו בלי הפוגות, בלי הפוגות.

ימים קשים הגיעו לקיטי. חברותיה התחילו מתנכרות אליה, והאחת הנאמנה לה, מוכרחת היתה להתנצל לפני האחרות בדיאלקט השטיירי שלה: – הלא רק “האַלברטה” (יהודיה למחצה) היא!.. לבסוף בגדה בה גם זו, והיא נשארה לבדה, לבדה. אבל הנה קמה עליה רעה מביתה, רעת־הרעות: אביה נעשה פתאום נאצי קנאי אף הוא, אף הוא, והפירוד בינו ובין אשתו בוצע באופן ברברי. ככה נסתחפו גם שתיהן, היא ואמה, בגורל המשותף לכל בני גזען.

התחילו הריצות והפרכוסים ממשרד למשרד לשם סידור הניירות ורשיון היציאה. ושם, במשרדים הממשלתיים, יושבים הפקידים החדשים, איש איש וצלב־הקרס בדש בגדו, וברוּמוֹ של כותל, ממעל להם, כבר סולקה תמונת הקנצלר העדין, האציל, ובמקומה קבוע דיוקנו של “המנהיג” על כל תיעובו, על כל הזוועה שבו… הממונה על סידור הדרכיות הסתכל בה באשה וקבע בקול את סימני פרצופה ורשם בתעודה: החוטם ישר, צבע העינים שחור, שער־הראש.. מכסיף. ורק עכשיו נתחוור לה לעצמה, כמה סבלה במשך כל הימים והלילות הללו, כמה סבלה!

ברגע האחרון, בתא הרכבת, ההולכת לטריאסט, הופיע הנס קיזלינגר במדי ס.א., ומבלי הביט לצד האשה, ניגש אל בתו ונשק לה על פיה ושב ויצא. כהרף עין נתרחש הדבר. בעד האשנב הוציאה ראשה הנערה המזועזעת וצעקה אחריו: Vater!… והרכבת זזה.

כחולמת היא מתהלכת כאן, בעיר החוף – זרה, בודדה, מקשה להתאקלם. לא מזמן מתה עליה אמה, וסופה שהיא, קיטי, נכנסה לבית זר כמשרתת, מה שלשעבר, בבית־אביה, לא חפצה, שהאורחים הזרים יחשבוה לשכזו בטעות. בפרצופה מבליח משחק שני היסודות הגזעיים, העוינים זה את זה, ונפתוליהם. היאבקות פנימית, חשאית, גנוזה־גנוזה, לפני ולפנים; דו־קרב בנושא אחד. חיוך טוב יש לה בשביל החיילים הנכרים, המשוטטים ברחובות. גם לערבי הצעיר, המשכים לפתח גבירתה, עם הפירות והירקות, היא מסבירה פנים; זה מלחית לרגליה ותוחב לה, בתור תוספת חינם, שני תפוחי־זהב גדולים לתוך שני כיסי סינרה, אחד מזה ואחד מזה.

עתים, בשבתות, מוליכות אותה רגליה אל המושבה הגרמנית, ושם היא מטיילת לאט במשעול הצר, לאורך הגדר, ומציצה לתוך החצר פנימה. ארוכות־ארוכות היא מסתכלת בתרנגולות, טובות־המראה, על גבי ערימת הזבל, וסופגת בצמא את הקריאה הממושכת של התרנגול האדום הגדול, הבריא, החסון. עד שהשוטר היהודי, על משמרתו, נוזף בה מרחוק על שהיא מתעכבת כאן ומתקרבת אל הגדר יותר מיד.

געגועים על אביה ניעוֹרו בה בימים האחרונים. במיוחד תוקפים אלה אותה במקלט, בין אזעקה לארגעה, בראותה את בנות גילה מתרפקות על הוריהן. והנה פעם, עם חצות, בליל ירח, לא היתה האזעקה בכדי: זמזום רחוק־רחוק, דק־מן־הדק, קלטה האוזן מבעד ללהג הרב. “שקט!”… “אלה הם לא שלנו – זמזום זר”… אותו הזמזום – מאז, משם. הוא הוא! ברי: האויב חג עכשיו ממעל לראשינו. והנה… נפלה פצצה בסמוך־בסמוך והרעידה את האדמה ואת הבית. הנשים צווחו באנחה והבנות נשתלבו־נצמדו נערה נערה בזרוע אביה ומתוך כל זאת בקעה ועלתה צעקת קיטי, צעקה־קריאה, בה פחד־מות וסילוּד־פגישה נָשָקו: Vater!.. –

כמו על שרטון בלבב ימים עמדה החופה. מדיו האפורים של החתן־החייל, שאולי עוד היום או מחר ישוב לחזית, נזדקרו מתוך התלבושת הכהה, החגיגית, של קהל הקרואים. הוא חייך בשעת הטקס המסורתי, וגם הכלה הרכה בשנים חייכה, אגב סיבוביה, מבעד לצעיף השקוף. חייכו המסתכלים הסקרנים מעל הגזוזטרות מסביב. סדקי־עיניים צרים, “סיניים”, היו לרב, איש התואר, שסידר את הקידושין, ונראה כמחייך אף הוא.

ברם, אבי החתן, ידידי היקר לי, ששאר־רוח לו, לא חייך; אם לפני שעה קלה, בחדרי ביתו, קיבל את האורחים בסבר פנים, מתעלס ומתבדח, הנה עתה בחצר, תחת השמים, לנוכח החופה, עם הפסוקים ו“הברכות” היוצאים מפי הרב יפה־הקול בזו נעימת־הדורות הנעלה והענוגה, נעשה רציני מאוד. עמדתי משתאה לו, כי גם נתעדן האיש, נתאצל וייף.

והנה נתמלאו עיניו דמע, רטט־בכיו עבר אל אחרים וגם בי נגע. היתה זו בכיה חרישית, מאופקת, על הרבה, על הרבה, על כל הנעשה לנו בידי האדם־החיה, על הכל. ועמנו, כביכול, בכה במסתרים הבורא עצמו: “ניחמתי כי עשיתים!” אבל מבעד לדוק־הדמע לא חדלתי לראות תוך כך את הידיד היקר באבהותו־התעלותו, בכל הוד נפשו – “ברוך אתה ה' יוצר האדם”.

לבושה שחורים, מתאבלת על בעלה, שמת עליה לפני שבועות מספר, הכניסה בשעתה, בוינה, את בנה־יחידה לגימנסיה. בנחמתה זו הבהיקה מתוך בגדי אלמנותה. עכשיו הלא פתוחה הדרך אל… “הדוקטור”, ולא דוקטור סתם יהיה מכס שלה, אלא דוקטור־רופא ורופא גדול!

הרבה כוחות ביזבזה האלמנה, כדי להחיות את נפשה ונפש בנה, עשתה כל מלאכה בבית זרים, לרבות כביסה, והעיקר – תשלומי בית־הספר. שלח לחמך על פני המים!.. באחרית הימים יכלכל הוא את שיבתה. הנה חדר־ההמתנה שלו מלא חולים עד אפס מקום. כולם יושבים ומחכים כאן בקוצר רוח, ואילו הוא, הרופא המהולל, שהכל מאמינים בו כבאלוהים, מתעכב אי־שם, בביקוריו בחוץ. היא, אמו, עוברת ביניהם ומרגיעה: "האדון הדוקטור מוכרח לבוא תיכף. ודאי ‘חטפוהו’ דרך הילוכו ברחוב. האנשים מושכים אותו מכל צד. דיאגנוסטיקן גדול הוא!.. "

בינתים קשים החיים מאוד. חבלי פרנסה מזה ויסורי הנער בבית־הספר הנכרי מזה. תכופות הוא חוזר הביתה וחבורות כחלחלות מסביב לעיניו. היא רצה אל המורים, אל המנהל, קוראת תגר, מדברת משפטים ודורשת לענוש את הבריונים.

אבל גם המורים וגם המנהל אינם מזדעזעים כל עיקר, שומעים ואינם שומעים. כל השעות לפני הצהרים לא ינוח לבה, והרי היא מתלבטת מסביב לבנין הגימנסיה ומציצה לתוך חצרו דרך סדקי הגדר. הנה שעת ההתעמלות; הכיתה, בה לומד בנה, משחקת בכדורגל, בפיקוחו של המורה, גועשת בלהט הקרב. בצער רב היא רואה את מכס שלה עומד מן הצד, ללא השתתפות במשחק, בגזירת המורה, כנראה, כבלתי מוכשר לכך… לבה, לב אם, מנחש בזה סימן רע לעתידו, למלחמת קיומו, לעמידתו על נפשו.

סוף־סוף זכתה ליום, בו ניתנה לבנה תעודת הבגרות, ולאחר כמה שנים גם ליום הגדול, בו קיבל את הדיפּלום של דוקטור למדיצינה. אבל בכמה זיעה וזעזועים ודמעות עלה לה הדבר!

כבת שבעים ומעלה, מקומטה ומחורצה, היא מתהלכת כאן בארץ, בעיר החוף, ותיבת ה“סחורה” הכבדה בידה, בשרב, בחמסינים. אל הקומות העליונות היא מטפסת ועולה, מצלצלת, דופקת על הדלתות, מסבירה פנים לפותח ומתחננת: “קנו נא אצלי משהו!” והכל כדי לכלכל את עצמה ואת… בנה הדוקטור.

טבלה של רופא קבועה אמנם על דלת מעונם המשותף, קבלת חולים בשעות כך וכך וכו', אבל חדר ההמתנה ריק. אין מזל לו!.. החולים פוסחים על דלתו, פוסחים. מעולם, אפילו בימי ילדותו, לא נכמרו רחמיה עליו כל כך, כמו עכשיו. ברם כל זמן שהנשמה בקרבה לא תתנהו לנפול. היא, בת השבעים, תתמוך גורלו עד הסוף. מה לעשות?! נתקלקל המוטור – והרי היא דוחפת את כלי־הרכב בכוחות עצמה…

בזיעת־אפיה, במסירות־נפש ממש, היא מספקת לו את מחיתו, ומקפידה על תלבשתו, שתהא הולמת את “תארו”. וכדי להפיג את חולשת דעתו, הריהי פוקדת לפעמים את חדר האורדינציה שלו ומבקשת ממנו, שיבדוק את ריאותיה הקשישות. את פקודתו תוך בדיקה: “לנשום עמוקות!” היא ממלאה עוד יותר מכפי הדרוש, ואז נדמה לה רגע, כי תקותה עוד לא נכרתה.

בדעתו מראש כי איש לא יבוא, יוצא הדוקטור לפעמים לטייל גם בשעות המיועדות לקבלת חולים. ופעם אירע, שדוקא עכשיו נתעתה וצילצלה כאן אשה אחת. בסבר־פנים יוצא מן הכלל קיבלה אותה הזקנה וביקשה:

• הואילי נא לשבת. האדון הדוקטור יבוא תיכף. הוא עוד לא חזר מביקוריו בחוץ. האנשים מושכים אותו מכל צד. אין דיאגנוסטיקן כמוהו!

סיפורו של מורה

בית זה, בו דר בן־אומנותי ובן־גילי, בית פשוט זה, שאיש לא השגיח בו קודם, הודגש עכשיו ביותר, בהתעכב אצלו קרון־המות השחור, שמתוכו הציץ חצי הפסוק: …“וישם לדרך פעמיו”. יהודי מדובלל־זקן ומשונה־פרצוף, כמי שעלה מן הקבר, קישקש בקופסה, כמו לפנים בישראל, בימים ובמקומות ההם. המות, כשהוא לעצמו, לא היה נורא כל כך, אילמלא הקרון השחור הזה, הסיאוב, קשקושי הקופסה והפזמונות התפלים. למה עוד להוסיף זוועה בידים?! והנה מוציאים את המת מדירתו שבקומה העליונה ונושאים אותו במדרגות למטה, נושאים ביגיעה רבה, בשארית הכוחות. גם האנשים החיים עדיין כמה חלשים הם! איש עדין מאוד היה המנוח (תלמידיו ותלמידותיו אהבוהו) והקפיד תמיד, שלא יהא לטורח כלשהו על אחרים; ברם עכשיו נדמה, כאילו ניחא לו בכך: שאוני, שאוני!..

המלווים נתרבו מרגע לרגע. ביניהם חבריו למוסד־האולפן, בו השקיע את מיטב כוחותיו, וגם מורים מבתי־ספר אחרים, כמוני. נזדקר הנוער – תלמידיו ותלמידותיו בגיל 17־16. כולנו באנו ללוותו בדרכו האחרונה, מי מתוך חובה ומי מתוך ידידות או אהבה. אבטובוס מיוחד בא והובילנו, בעקבות הקרון השחור, אל בית העלמין שמחוץ לעיר. צפיפות ולהג הרבה, שאף מלה אחת מזה לא נקלטה בשמיעתי. לא חפצתי לשמוע!..

עם כניסה לחצר־הקברות פגשנו את האיש עם המעדר על שכמו וסימני עפר תחוח על המעדר. מה שבא אחר־כך הבליח לנגד עיני ואני ראיתי ולא ראיתי. הנה מורידים את הגויה, עטופה בתכריכיה, אל ירכתי הבור הקריר והאפלולי. ראיתי את הנערות הרכות והענוגות בהביטן בסקרנות, אחת מאחורי כתפיה של חברתה, כיצד שיכל הקברן את ידי המת, שתהיינה נחות כשורה. כן, ראיתי את התלמידות הצפופות הללו בהביטן אל תוך הקבר הפתוח והמורה בקרקעיתו. אחרי סתימת הגולל התחילו ההספדים. רפה מאוד היה קולו של זקן־המורים. חולשתו הורגשה ביותר. נדמה, עוד אחת מעט ונפל אף הוא. את כוח־המשיכה של האדמה, חוק הכובד, אנו חשים במקום זה, לנוכח טורי המצבות, מצבות אין קץ, בכל איתנותו.

בצאתנו מכאן לבסוף, נתחדש הלהג, ושוב איני קולט דבר, כשם שלא קלטתי כלום גם מדברי המספידים. אבל הנה נשמע קול־תלמידה: “סוף כל אדם”… וזאת ספגתי בכל ישותי, בחינת גילוי, כאילו שמעתי אמת זו בפעם הראשונה בחיי. הצצתי אל הדוברת: משהו מוּכר ולבבי מאוד בשחרחורת זו. לתלמידה אחת שלי דמתה, אשר בשכבר הימים, בראשית נעורי, אהבתיה בחשאי, שלא בידיעתה. אותן העינים, אותו החוטם ואפילו אותו הקול. תפסנו מקומותינו באבטובוס, בדרך חזרה, ובגורלי עלה לשבת עמה, עם “גלגול” זה, על מושב צדדי אחד. בנינים בודדים, פרדסים, תמרות חלפו בעד האשנב בערפל דק. והנה הרחובות הראשונים של העיר – זרים, חדשים. טסתי בספירות העליונות… עד שאחד מחברי, שקם לצאת, העירני דרך זירוז, ועקרני כמו מתוך חלום:

– עכשיו גם עליך לרדת!.

– לא – עניתי – אני נוסע הלאה.

מהיקום מסביב הצילה והעלתה על הבד קטעי נוף ברחובות, בפרברים ובשדה וגם על שפת הים, אבל בדרך כלל, כסוקרטס בשעתו, העדיפה על כל אלה את האדם, ובקורת־רוח מיוחדת ציירה פורטרטים.

תוך ישיבה אצלה, ישיבת מודל, קשה היה שלא להתאהב בה קצת, בנערה יפה וענוגה זו, ועם סיום, אגב אמירת שלום, הראתה את ידה המלוכלכת בצבע והתנצלה:

– איני יכולה לתתה לך…

כן, חויה עמוקה היתה הסיאנסה אצלה. ורבו המקרים, שהמצויר המשיך את ביקוריו בחדרה גם אחרי תום המלאכה. אבל מה נעכרה רוחו עליו, במצאו כאן באחד הימים התחלה של פורטרט חדש.

– מי זה?..

סערות־נפש חשאיות התחוללו בחלל חדרה של הציירת הצעירה, הספוג ריחות צבעים ואהבה־קנאה. והעליה במדרגות אל קומה שלישית זו לא פשוטה היתה; צליל הפעמון, צליל מוזר, התלכד עם הולם־הלב…

תמונה תמונה ושעתה. ישן סולק מפני חדש. ממעל למיטתה תלוי היה, כרגיל, פרצופו של האחרון, המנצח. ברם אריכות ימים יתירה לא נפלה גם בחלקו של זה, והסובלים, רעי־מראה, יש שנפגשו ברחוב, ודומם הבינו איש אחיו, הוי, מה הבינו!

עד שסוף־סוף נסחפה והפליגה עם האחד יותר מדי – והלכה אליו והיא עוד ילדה כמעט. פרחה מקנה צפור הנפש, ואמה – עולמה שמם עליה. אבל בחמלת ה' על האם “השכולה” שבה אליה בתה היחידה מקץ שנה – עגומה ומיואשת.

הציצה ונפגעה? השמימי בה סלד מהארצי?.. או אולי יד הזמן היתה גם בה? הנה חבריה, בני אוּמנוּתה, מציירים עכשיו רק שלדים וגולגלות וכל מיני מראות זוועה. מהורהרת, כנזירה אצילה, היא מתהלכת בחדר בתוליה. פסקו הביקורים. ורק הנער הקטן, בן השכן, הנער היפהפה והפיקח, נכנס אליה לפעמים.

וראה זה פלא: גם הנער בן השש נתאהב בה! הרי הוא מתרפק עליה על פי דרכו וגם נותן ביטוי לאהבתו במפורש.

– בוא־נא אלי מחר בבוקר, גדעון. אני אציין אותך.

וגדעון השכים ובא ודפק על דלת חדרה.

– היא ישנה עדיין – חרדה האם – אל־נא תעירנה!

– אבל אני רוצה לראות, איך היא ישנה… – ביקש הנער בלחש.

בפחם רשמה את דיוקנו. את כל כוחה שיקעה ברישום זה וגם הצליחה לתפוס את ה“נקודה” העיקרית בעיניו הבלתי־שכיחות. כמו בצבת תפסה וגם הדגישה את היופי הדק מן הדק, והמסתכל אינו יכול לנתק עיניו ממנו.

ממעל למיטתה תלוי עכשיו רישום־פחם זה, והוא נוגע עד הלב הרבה יותר מכל מעשי ידיהם ה“אקטואליים” של בני אומנותה. כנער הלז “מילדי העברים”, המשוּי מן המים… ואין פלא, שכל כוח כשרונה עמד לה הפעם –

השריד.

ביום ההפגנות, לפנות ערב, נקלעתי במקרה למקום, בו לא ראיתי את הנוער בגבורתו, מלא רוח קרב ונקם, אלא גוש “יהדות” ישנה, רצוצה, שהטילה מרה־שחורה כבדה, בחינת “עם כי יחרב”. פסוקי התהלים, הקינות וכו', שנשמעו כאן ביללה, היו חיורים מאוד לעומת הנעשה לנו שם עכשיו. שהרי אלה נוצרו בעבר הרחוק, בתקופת האבן, בתקופת הברזל, ואיך יהיו הולמים את “תכנית ההשמדה” החדשה, הטוטאַלית, את מכונות היריה, את “קרונות־המות”?! את כל חוסר הישע, את כל אפסות־התגובה הבליטו הפסוקים והפזמונות העתיקים הללו, שכוחם תש, תש.

אז, עם נצנוצו הראשון של צלב־הקרס על דשי בגדיהם, לא שיערנו כלל, מה טמון בחובו ולאן זה מוליך. הסיסמה “מות ליהודה!” לא היתה, איפוא, כדי לשבר את האוזן, אלא פשוטה כמשמעה, ממש! רק עכשיו נפקחו עינינו לראות את מצבנו על כדור־האדמה… כאן משהו, שהלב לפה לא יגלה! וכתום ההפגנות נתפזרנו איש לעברו, איש לסבלותיו, והזעזוע היסודי בעינו.

דגלים שחורים בעיר, עיר־החוף היפה, ובתולותיה נוגות. הנה ידידתי, אשה צעירה עדינה, שאחים ואחיות לה שם, ודמעתה על לחיה. בבית־מרקחת אחד שמעתי אנשים ונשים מטלפנים, אמנם, כתמול שלשום: איש איש ועניניו הפרטיים, איש איש ודאגותיו ושמחותיו הקטנות עם הגדולות; שיחות טלפוניות שונות עם קרובים וידידים, שיחות יום־יומיות לכאורה, אבל נימת העצב היסודית רעדה גם באלה.

בינתים אתה עומד על טיב העסקים השונים ומצבם. כמו כן הנך יודע עכשיו כי “אביבה כבר חדלה ללכת עמו, מפני שהיא מבקשת לה משהו טוב יותר”; כי כך וכך מעלות־חום לילד החולה, וכי “אבא עומד לפני ניתוח” ועוד ועוד. והנה מטלפן האחד לאמור: – מגיע לי מז"ט… בן נולד לי… היום בשתים… היה קשה מאוד… אבל הכל עבר בשלום… במלקחים… כן, במלקחים… על כרחו הוציאוהו לאויר העולם; לא רצה לצאת, לא רצה!

אצים אל הברז ושותים ישר מן הזרם אגב הפשלת ראש. החמסין מעיק מאוד. בלי הפוגות, בלי הפוגות בוכים התינוקות ב“בתיהם”. לכאורה הכל כמנהגו כאן, בתוך הקיבוצים והקבוצות וכו', אבל בכל זאת מורגשת איזו מתיחות, איזו עצבנות; אין סחים במפורש, אבל המבטים אחרים הם עכשיו. אפילו התיאבון נתקלקל, והתורנית הצעירה, חשׂוּפת־השוֹקים, מקנחת את השולחנות בחדר־האוכל בעצלתים, מהורהרת קצת.

האויב מתקרב והולך! רוח כהה ירדה גם על ה“הורים”. הנפח הזקן, בן־השמונים, עיור בעינו האחת (מחמת רסיס ברזל מלובן, שניתז בה עוד בנעוריו בהיותו שוליא), מעיין בעתון, מפסיק פתאום, מתאנח עמוקות, ועינו הסמויה, המלבינה משהו, נראית כרואה יותר מחברתה. מצטופפים מסביב לרדיו, מקשיבים, אוזן כאפרכסת, ומתכוונים לשמוע “בין השיטין”. וניכר, שאין דעתם נוחה, אין דעתם נוחה! מה זה יהיה, מה זה יהיה?!

על גבעות מסביב לוהטים בחמה הכפרים הערביים. בתי אבנים כאלה של האדם הקדמון. תאות־החיים אינה נותנת לעסוק הרבה בבנין. אבן על אבן, אריח על גבי אריח – וחסל. חטוף ובנה, חטוף והיכנס – וסגור את הדלת אחריך! איש איש בצל קורתו, איש ואשתו, איש ונשיו. ארבעה כתלים וגג, יהיו אשר יהיו – ומה להם עוד?

מתוך פתחו של אוהל דל בולט חוצה זוג־רגלים, רגלי ערבי יחף, מוטל פּרקדן, שאינו נראה. כמה שלוה ברגלים נזקרות כלפי מעלה אלה, כמה שאננוּת! איזה בטחון, איזה בטחון!!

בה בשעה שב“נקודות” מסביב הומה ומהמה, בנעריו ובנערותיו, היהודי הצעיר, החדש, שוקטת על שמריה בצפת העתיקה היהדות הישנה־נושנה. כך, בחפרנו תפוחי־אדמה, אנו נתקלים פתאום בבולבוס־הזריעה הממועך – ה“אם”. ההויה כאילו קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. כך ודאי היה הכל כאן לפני מאה שנה וכך יהיה בעוד מאה שנה. ללא כל שינוי, ללא כל שינוי.

רוח כהה, נטולת נחת, ממלאה את החלל של בית־הכנסת הקטן של האר“י. הנך עט אל הספר היחידי המונח כאן על גבי אחד ה”עמודים". ולאכזבתך הרבה אין זה ספר קבלה קדמון, כבד־רזים, אלא… “סידוּר” פשוט, “עם־ארצי”! חום כבד בחוץ, חמסין, אבל בני הסימטה, יהודים חיורים, אצים אל “המרחץ” (יום ששי היה זה), מרחץ־הזיעה בנוסח מנדלי. רק כאן הם מוצאים מפלט להם מפני כובד החמסין.

מעלות ומורדות, מעקשים ומהמורות. אבני המרצפת עקומות, גבנוניות. ב“כוּכים”, בתוך החומה, יושבים האנשים מזה ומזה. ברית־מילה עכשיו בתוך אחד מהם; הנה בוקעת ועולה צריחת הנימול הרך, זו האחת בכל הזמנים ובכל המקומות ושאינה נוגעת עד שום לב מסביב, לרבות לב אמו־יולדתו! במדור־הכוך הבא סנדלר ישיש על סדנתו. אוהב שיחה האיש, והריהו מרבה לספר על תנאי המקום – “במתיקות”, בשפת חלקות.

– הגם לעשות נעלים חדשות אתה יודע?

– לא, רק לתקן ולהטליא.

כן, את החדש אל תחפש כאן. מלכות הישן היא זו, מלכות העתיק ורב־השנים. זקן בן מאה ניבט אלי מתוך המדור הסמוך. כך העידה עליו אשתו, בת השבעים. מבט קופא, מבט של “עובר־בטל”. הנה כי כן דחפוהו החיים לאט־לאט, הלוך ודחוף, במין ערמומיות עד שלחצוהו אל הקיר – וחסל. צער בעלי חיים! חולה סתם, ויהי זה חולה אנוש, עדיין ניתן להרפא ויש תקוה; אבל זקן בן מאה – מה נעשה לו?! מה תרופה נמצא לו?! מה?! ואף על פי כן מתפללים אנו לאריכות ימים. “עד מאה ועשרים”. הא לכם “מאה ועשרים!”

עוד אני עומד משתאה לבן־המאה, והסנדלר השכן מאחורינו יצא ממדורו, עם נעל ביד, ורמז לי: – אין להאמין להם. תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה שנה עוד לא מלאו לו. מאה – לא!

ההויה קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. גם בעוד מאה שנה, בטוחני, יהא סנדלר זה עצמו עומד ומזהיר מפני ההפרזה היתירה לאמור: –…תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה – לא!

כאילן רענן האיש, איש־מידות, תכול וטוהר בעיניו, וילדיו יפים כמותו. הרי הוא אחד מעמודי־התווך של הקיבוץ, מקום חיוּתו, ואגב פגישה מקרית בעיר התקרבנו זה לזה. משפחה לו עצומה, מסועפת. פעם עשינו טיול יחד על פני העמק, על פני הגליל, ובכל מקום כמעט הציג לפני צעירה פנויה או נשואה:

– אחותי…

אין נקודה בישוב, שאין לו שם אחות! וכל האחיות הללו – אחת יפה מחברתה, הן וילדיהן וילדותיהן. כחול ענוג אחד בעינים, לא כחול־הפלדה ה“אריי”, אלא כעין בהרות־כחול הללו אשר לניצני הפרג. אלה הגדעונים והעמוסים החמודים, האיוֹת והצפרירות!

פעם לקחני אל קיבוצו, ושם הכרתי את המקור, את אמו הזקנה, אם הגזע המבורך ורב־הפארות הזה. הנה מהיכן שאבו כולם את יפיים! בת שבעים ומעלה, ועדיין יש לה עדנת־פנים. אותו הכחול בעיניה, אלא דהה קצת. עוד כוחה עמה לסייע במשק, כאן קמעה ושם קמעה, בחינת “סבתא בבית – מטמון בבית”. התארחנו בחדרה בבית ההורים; נקיון וגיהוץ. בדובשן כיבדתנו, מעשה ידיה, “לקח” ממש, שכמותו לא טעמתי למן עצם ימי הילדות; אותו ה“לקח”, שכל מיני אפיה שבעולם הם לעומתו כקליפת השום.

כמומחית לאפיה ולבישול הריהי מהווה כאן עזר לא מעט. ובשעות הפּנאי היא… קוראת, פשוטו כמשמעו, סיפורים מקוריים ומתורגמים ­(באידיש). שם, ברוסיה, לא היו לה לא פנאי ולא מצב־רוח לכל כגון דא; שם היתה טרודה ומטורדת בכלכוּל הבית הגדול, הילדים הרבים וכו‘, ואילו עכשיו כאן, לעת זיקנה, בהניח ה’ לה, התחילה קוראת. בהבנה, בחשק, בהתלהבות.

נכדיה ונכדותיה הרבים מתרפקים עליה כזלזלים על גזעם. כולה שופעת חיים ותאוות־חיים; אהבה לעולם־יה כמות שהוא. אל ריקודי הנוער בערבים היא מביטה בעין יפה, בהשתתפות פנימית. פעם נכנסה ל“מוזיאון” הקטן של הקיבוץ, שנוסד כאן על ידי הצייר המקומי, נכנסה בלוית חברתה, אשה זקנה אחרת. זו פלטה הברת־גינוי כלפי פסל נערה ערומה, והיא:

– דאָס איז דאָך די גאַנצע שיינקייט!..

זה כשנה שלא ראיתיה, אבל בנה, ידידי הותיק, עקב עסקי־שליחותו בעיר, מבקרני מפקידה לפקידה. בשעת ביקורו האחרון היתה ראשית שאלתי:

– מה שלום אמך היפה? מה מעשיה?

– היא קוראת עכשיו “אנה קרנינה” באידיש ומורידה דמעות.

שפע ברפת, שפע חלב ושפע חיים, והנערות החולבות נוהרות, צוחקות, צוהלות. המלאכה בבית־החלב “רותחת”. נוזל־החיים השמנוני, הדחוס, חומֵר, מהביל, מלא על גדותיו, והמולה נעימה עולה ממכונת ה“פּסטוּר”. אדים חמים, ריחניים, מלפפים כל נכנס.

במבודד, בירכתי הרפת, עומד כלוא במדורו הצר אבי כל החיים הללו ומחוללם, מקור כל השפע הזה, עומד זועף, עגמומי, קשה־מבט – הפּר.

ריח הפרדסים בלבלובם כובש את הפרבר ואת השדות הסמוכים. בעד הגדרות נראית התפרחת הלבנה בשכנותם של התפוזים האחרונים, רעי־המראה. ראשית ואחרית נפגשו.

זוג־אהבים השתטח כאן, על חתימת הדשא באמצע המגרש. שקועים בהתרפקות הדדית לא שעו אל העוברים והשבים. ערבי על חמורו משרך דרכו לאט, אגב צידוד ראש כלפי הזוג הזה. גם שיירת הרוכבים על סוסים, בחורים עם בחורות, מטעם האסכולה לרכיבה, האיטה צעדיה כאן. אבל אלה בשלהם! זה הביטול המוחלט לגבי עולם ומלואו מסביב פגע בי קצת, ברם סלחתי להם בזכרי, כיצד גירשו פעם בריוני “הנוער ההיטלרי” זוג צעיר יהודי מתוך אפר בסביבות גראץ וקראו אחריו: “לפלשתינה!”

עברתי והפלגתי בשדות. כעבור שעה, בשובי, פגשתי את שניהם (אלגנטיים ובעלי צורה) נבוכים ונכלמים, כשהם נרדפים ממש על ידי קבוצת נערות, בנות שתים־עשרה – חמש־עשרה, המתקלסות בהם בגרמנית משובשת: “אַ רנדיוואו’לי אין פעלד!..” והנער היחידי ביניהן גם עיפר אחריהם ברגבי עפר. הגבר יש שהפך פניו כמאיים, ואז נסוגו קצת, אבל תיכף חזרו והתקיפו.

– מה אתן עושות, ילדות?! – התערבתי – במה עוררו את כעסכן?

הגדולה שבהן ענתה בצעקה:

– שוכבים ומתנשקים באמצע השדה!!

חמסין העיק על הקיבוץ הקטן שעל שפת הים ועל ה“קמפּים” מסביב לו. החברים והחברות התלבטו בעבודתם היומיומית, הילדים הקטנים, עירום־ועריה, הרוו את צמאונם ישר מהברזים. בסנדלריה הפתוחה נראתה האשה העושה במלאכה, סנדלרית ולא סנדלר, אשה קטנה, שותתת זיעה. בכביש הסמוך עברו חיילים אנגליים, אנשי המחנות הסמוכים, המבלים כאן עכשיו את ימי חופשתם, וצידדו ראשיהם לעבר “הנקודה” תוך תהיה על טיבה. עולם בעולם ניגשו.

בכבדוּת מתמשך יום העמל, ובקורת־רוח הנך רואה את המודעה על ההצגה, שעומדת להתקיים הערב על ידי “אמנים” מהעיר, במגרש שבין ה“קמפּים”. מין ואריֶטֶה בנוסח המקובל. מדוע לא? האם אינם זכאים, גם החיילים (אנשי המחנה השמיני, אנשי מונטגומרי) וגם אנשי הקיבוץ, לשעה קלה של שעשועים והתעלסות?

בחפזון עברה סעודת הערב בחדר־האוכל, והאנשים אצו אל ה“איצטדיון” בשעה הקבועה. בחצי גורן עגולה, רחבת ידים, כבר ישבו החיילים, שורה לפנים משורה, מובלעים בחשכת הלילה, כלפי הבמה הארעית המוארה. אחד אחד יצאו האמנים אל ה“קרשים” מאחורי הפרגוד. פזמונות אנגליים שרה אשה בקול נגוע נזלת. אחריה הופיעו שני נערים אקרובטים. “אשף” בפראק עשה בלהטיו, אותם הלהטים הידועים, הישנים־נושנים, ולאחרונה – רקדנית, קצרת־שמלה.

דלים מאוד, עד כדי לעורר רחמים, נראו מערומי שוקיה תוך ריקוד, שוקים רופסות, חיורות. מה טעם לכל זה עכשיו?! אגב מחיאות־כפים קלושות, רק כדי לצאת ידי חובתם, קמו הגיבורים ונתפזרו עם חצות, איש לאהלו:

– נשובה נא לסבלותינו!

במפוזר רובצים בתי המושב הקטנים בלהט החמה. בית בית ומשקו: הרפת, הלול וכו'. קשה ההליכה ביניהם, בחול העמוק. חולות אין קץ. שדות־הזיבורית העגמומיים מסביב מפרכים, כנראה, את בעליהם־עובדיהם ומתישים את כוחותיהם. עקרת־בית זו, אצלה אתה מתארח, חבוטת־עבודה היא; נתכמשה ונתקמטה ולא עת. הרופא מאיץ בה, שתלך לבית־הבראה, אבל על מי תיטוש את הלול?

והרי היא מפליגה בדיבורה ומספרת הרבה על דא ועל הא. עובדים הם כאן מבוקר עד ערב ועתים גם בלילות, בהיאבקם עם הדיפיציטים. טובעים בחולות ובחובות. לא יחסרו גם חיכוכים בין איש לשכנו. נצים בשל דונם אדמה. ה“דונם” עומד כאן ברומו של עולם, והאנשים הוגים את המלה גם מתוך שנתם בלילות. והן לא איכרים מלידה הם ולא בני איכרים. אף היא, בת־שיחתי זו, אינה בת־כפר; לא על ברכי הטבע ועבודת האדמה נתחנכה. תלמידת־גימנסיה ברוסיה היתה ותעודת בגרות לה. ואת תלמודה לא שכחה, ועוד כיום היא עוזרת לבנותיה בהכנת השיעורים, באלגברה. וכאילו כדי לשכנע אות בכנות דבריה, התחילה מדקלמת את “שלוש התמרות” ללרמונטוב:

בערבות החול – –

ברגע זה יצאו מחדרן שלוש הבנות במכנסי חאַקי, בנות 15־12, גדולות לא לפי גילן, שחרחרות, זקופות, תמירות, דקות־דקות. כיצד צץ מנבכי החולות הוד מלבלב כזה?! האחת נזדקרה במיוחד, זו האמצעית, שהתביישה ביפיה… עכשיו נעשה מובן בולמוס־העבודה של האם; עכשיו ראיתי, למי היא עמלה.

הבטתי אחרי שלשתן, בצעדן בחול הכבד, זו בעקבות זו, בדרך אל בית־הספר, כדי לקבל שם עתה, עם גמר עונת הלימודים, את תעודותיהן. כשלוש התמרות הלרמונטוביות נדמו, כשלוש התמרות הללו, היהירות, הגבוהות והרעננות, בחורב הישימון, צפויות לגורלן – לאט לי לנערות!..

משפחה אמידה אספתהו, את הנער בן־התערובת, מפליטי גרמניה, אל ביתה. קרוב הוא מצד אמו למשפחה זו, ועתה הוא נער, היתום החי הזה (אביו הנוצרי נשאר בגרמניה, ואמו היהודיה אין איש יודע, היכן היא עכשיו), עם ילדי הבית, בני גילו, הילדים המפונקים, המטופחים, המפוטמים.

כי עד לאין שיעור, עד לזרא נוהגים הורים אלה לפנק את ילדיהם, לכנותם בכל כינויי חיבה שבעולם ולהעתיר עליהם גיפופים ונשיקות על דבר ועל לא דבר. בה בשעה מוכרח הנער ה“אסופי” להסתפק בכלכוּל ובצל־קורה בלבד.

ורק זה הרווק הזקן, פייטן והוגה, ידיד־הבית, היוצא־ונכנס כאן יום יום כמעט, מעביר לפעמים את ידו על חלקת המפרקת ה“אריית” למחצה וסונט בו: “בנדיט!”

בחיוך מתחטא עונה על זאת הנער הנאה, וניכר, שנפשו מתקשרת בנפש האיש הגלמוד, שאשה וילדים לא היו לו מעולם. ופעם, בהיותם לבדם בבית, הטיל הנער ראשו, ללא דיבור, על ברכי הזקן הערירי – – רגע גדול היה זה לשניהם.

אנו אנשי הרוח (רוח תרתי משמע) רגילים להביט אל החנוני וחנותו בזלזול־מה. אבל לפתוח חנות, להשקיע בה את כל ההון וגם להסתבך בחובות ולישב בה אחר־כך מבוקר עד ערב ולצפות לקונה, אשר, מי יודע, אם בוא יבוא – האם אין כאן הירוֹאיוּת יוצאת מן הכלל?

הנה הוא פורש לקרן־זוית אפלולית ובודק שם את פנקסיו בדיקה, שתוצאותיה בשבילו ובשביל אשתו וילדיו הן ענין של… להיות או לחדול! ואם אין הוא, החנוני האפור הזה, לו, מי לו?! מי יעמוד לו ביום תמוטה ומי יצילהו?!

עכשיו, עם שעת הנעילה, הוא אוסף את כלי החרסינה והזכוכית, כלים מכלים שונים, מעל המרפסת ומכניסם פנימה, לתוך החנות הקטנה. מברשות, מטאטאים, כוסות, עששיות. יהודי זקן, פליט צרות רבות ורעות. את נפשו הציל ונמלט אל המקלט האחרון, כדי שיוכל כאן למכור בשלוה עששית־נפט זו… ניצבתי עליו ועשיתי את חשבון עולמו־עולמנו עד שהוא הרגיש בי ובעמידתי והפך פניו וקרא אלי כמתרעם: – ובכן, אתה קונה דבר־מה או לא?!

גם על רוּסיה הלבנה, אדמת מכורתי, עברה הכוס. תלי שממה ועיי חרבות גם שם, גם שם. בכל זאת נדמה לי, שאותה הסוכה, אשר בנינו, אני ואחי, בנערותנו, עוד לא נהרסה כליל (אנחנו לא הרסנוה אחרי החג); משהו ממנה אולי שרד.

ניגשנו לבניה בלי שום תכנית כמעט. תקענו יתדות, הבאנו אלומות תבן מגרנות־האיכרים הסמוכות; קשרנו, צירפנו, הדבקנו – וארבעת כתלי התבן הוקמו. בשני הקרדומות עשינו במלאכה: בזה שלנו, המוחלד קצת, ובקרדומו של שכננו טרישקא, זה החד והממורט. מצב־רוח מרומם היה, בהגיע קביעת הכלונסאות מלמעלה, שתי וערב, לשם הנחת ה“סכך”.

הסכך, הסכך! ריחו הנפלא, הרענן ודקירות־מחטיו המתוקות… ואותה הצצה ראשונה בערב, בליל התקדש חג, כלפי מעלה: כוכבים כאלה, אותם ראינו אז דרך הסכך, לא הוספנו ראות, לא הוספו ראות.

עיי חרבות ותלי שממה ואדמה חרוכה, אבל כותל אחד, לפחות, מאותה סוכה, מעשה ידינו, אולי עוד נשאר. הלא כך היא דרכם של חורבנות – כותל אחד נשאָר.

את אורחיו בפנסיון שלו הוא משמש בכבודו ובעצמו – בזקן־השיבה המגודל ובכל הדרת־פניו. כבן שבעים ומעלה האיש, אבל עוד שפע חיים בעיניו השחורות והלבביות. בעל הון רב ועסקים אדירים היה במיינץ, באֶסן וכו', ועם נצנוצה של התנועה הנאצית (לא יכול לראות את המדים החומים) חיסל את הכל ועלה ארצה ויסד כאן, בעיר החוף, אכסניה־מסעדה זו – והריהו שמח בחלקו. בת ונכד לו בירושלים. בנו נשאר שם; לא רצה לעזוב את גרמניה. רצה להיות חכם מאביו!

הוא היה בשעתו אחד מראשוני הציונים במקומו, והנה הוא מוליך אותך אל התצלום שעל גבי הקיר, תצלומו של אחד הקונגרסים הראשונים, בו נמצא אף הוא, בעודנו כבן שלושים – יחד עם הרצל ונורדוי! הנה הם במרכז התמונה יושבים יחד… הרבה, הרבה ראו באיצטגנינות שלהם, אבל עד היכן, עד היכן יגיעו הדברים לא ראו אף הם! חבל ששניהם אינם עכשיו אתנו, חבל חבל!..

תוך כדי ישיבתו־שיחתו זו נפתחת הדלת, ונער יפהפה – נכדו מירושלים, שמתארח כאן עם אמו בימי פסח אלה – קפץ אליו, בירכו ברכת הבוקר ונשק לו לסבא על קרחתו…

נוגעת עד הלב מאוד היתה נשיקה ענוגה זו – עכשיו, כשאנו נהרגים שם ללא מעצור, זקנים על נכדיהם, זקנים על נכדיהם.

כבן שבעים וחמש האיש, ועדיין הוא שלם בגופו. חוץ מאי־אילו מיחושים קלים הרי הכל כתיקונו. הסוף, כנראה, עודנו רחוק מאוד.

מעדנות הוא מתהלך בחוץ ומקיש במקלו על גבי האבנים כמתכוון לחוש את קיומו ביותר. פעמים אפילו לבו נוקפו. נדמה לו, שהוא נהנה מהאור ומהאויר לפנים משורת המגיע לו. כמי שנשאר בסינימה להצגה השניה בעוד שכרטיסו נפסל עם תום ההצגה הראשונה.

ברם סימנים חשודים, שמעידים על זיקנה, ניכרים בו בכל זאת. הנה מה שהיה תמול שלשום הוא נוטה לשכוח, ואילו מה שעבר עליו בשכבר הימים צף ועולה בזכרונו בחריפות יתירה. והדברים הישנים־נושנים הללו יש שמציקים לו מאוד. הנה הוא הולך ברחוב ונוזף בקול תוך שיחה עם עצמו: “מנוול שכמותו!” עוברים ושבים סבורים שהנזיפה מכוונת לאיש, שזה עתה התעסק עמו, ואינם יודעים, שהוא מתכוון ליריב מלפני חמישים או ששים שנה, שאולי כבר עלו עשבים בלחייו. פלוני אמר לו אז כך וכך… אילו בא זה עכשיו לקראתו היה סוטרו על הלחי!

פתאום צץ בזכרונו הנער ברוך, בן הסנדלר השכן בעיר מולדתו, אותו הבריון המנוּמש, שמירר לו את חייו. בן עשר היה אז, וברוך זה גדול היה ממנו בשנתים והרבה חזק ממנו. על כל צעד התאנה לו והכהו – ולא היתה הצלה.

כששים וחמש שנה עברו מאז – והנער הבריון עומד עתה נגד עיניו ממש… הנה הנו! על המדרכה, כאן בפרבר, הוא עומד, בעל הפרצוף המנומש, ופגיעתו רעה בכל נער העובר לפניו. ידו בכל. והנערים, כנראה, מכירים אותו ואת כוחו ומשתמטים מלהיכנס עמו בקרב. על תלמיד אחד, עובר לתומו עם ילקוט ספריו, התנפל על לא דבר, קרע את מצנפתו מעל ראשו והפילו ארצה.

הזקן נתמלא חימה, חימה כפולה ומכופלת…

– למה אתה מכה אותו?! בריון!!

– מה זה איכפת לך, זקן – התחצף הנער – הוא בנך?..

והוא הוסיף עוד איזו מלה.

– מה אמרת, מה? הנני אליך…

והוא הרים עליו את מקלו.

התלקח קרב לחיים ולמות. הנער תפס את המקל בקצהו השני והתחיל סוחב את אויבו, סחוב וטלטל אילך ואילך, וגם בעט בו ברגליו.

עוברים ושבים התערבו, בקושי הפרידו ביניהם והוליכו את הזקן לדרכו, מאחר שראוהו באפיסת כוחותיו. נושם־ונושף, ידו על לבו, נגרר אחרי התומכים בו ומילמל: “בריון שכמותו, בריון שכמותו!”…

אז לא יכול לו מחמת קטנותו, ועכשיו – מחמת זקנותו.

בסער־אביב געש הים, חמר והקציף והשמיע את ההמולה המתוקה, המרגעת, המולת נצחים וכלות־הנפש – ואי־רצון התעורר כלפי בתי הקפה וה“בארים” שמנגד על יושביהם והשירה והזמרה שלהם. מחללים את הים! והנה הצצתי לתוך אלה פנימה וארא שם את הבחורים המופלאים במדיהם הכהים – וחזרתי בי. הם רשאים – טייסים.

חדור לשונות־אש. פגרי טנקים מסומנים בצלב־הקרס. מתוך אחד מהם מוציא חייל רוסי מעיל־צבא, בודקו והופך בו. והנה עצם הזוועות, עין בעין: גויות־מתים קפואות מוטלות בשלג וכלב מכרסם בהן. ושוב הרוגים קפואים, שורות שורות, איומי־פרצוף, ונשים עמוסות־אסון, מחפשות כאן בדמע, אשה אשה את שלה. הנה מצאה האחת את בעלה, כנראה, גוחנת עליו ונושקתו בדבקות… עד שאי־אילו ידים תופסות אותה מאחוריה ומנתקות אותה מזה בכוח. הרוג אחד נשען אל הקיר, דרך ישיבה, ונראה כמחייך. הקריין הרוסי מלווה את כל אלה ב“יומן” הסרט בקריאות: “כך כילכלו פה הפשיסטים את מעשיהם… לא נשכח, לא נסלח! נקוֹם ניקוֹם!”…

והנה קורטוב מהנקמה שלעתיד יש לראות כבר עכשיו בפגר החייל הנאצי עם “הלם” (קובע־פלדה) בראשו, המוטל כאן, במרוחק קצת, אף הוא. אחרון לחיל המאסף של האויב הנסוג היה, כנראה, והרעה הדביקתהו. פרקדן מוטל הוא תחת האופנוע שלו, האופנוע המהופך, המוטור למטה והגלגלים למעלה. ידיו צמודות לידיות כלי־הרכב ופיו פעור. לא נדנוד, לא זיז. אופנוע ורוכבו. רק מעט־קט אילו הסב פניו אל הקהל בסינימה, הייתי מכיר בו, אולי, את בן שכננו בפרבר־גראץ, את קארל. אותו ה“בוּרש” הרזה, המנומש, שלבנונית־שׂערו גבלה עם עין־הכסף, עם שׂיבה כמעט. עוד בבית־הספר נתפס לתנועה הנאצית, ולא הועילו כל המכות שקלט מידי אביו, זה הקתולי האדוק והנאמן לדולפוס־שושניג. “תוכל להרגני – צעק – ואני משלי לא אזוז!”

(בחנופה גנב המנוּול את לבם. “האשה הגרמניה!” – צווח – הפקיד הגרמני!" וכו' וכו'. כל אחד הרגיש פתאום, כי “ער איסט וואַס”! לא מאן־דהו! כן, בחלקות, בחונף ביודעים, במחושב, גנב את לבם.

דרך חייו של קאַרל זה היתה, איפוא, קצרה מאוד. בית־הספר, רכיבה־דהירה על אופנוע (ודאי מהיותו בר־הכי, נלקח אחר־כך, בהתגייסו, לכוחות הממונעים) בעיר ובסביבותיה, עסקי התנועה, כשלוש שנים בחזית ו… המות ליד בית־הנתיבות ברוסטוב.

במצבים שונים ראיתיו. פעם כשהשוטר עצרוֹֹ באמצע הרחוב על שנסע על האוֹפנוֹע לא כחוק; פעם, בהשכמת הבוקר, כשהלך בפרבר וליקט מעל הקרקע את הניירות בצורת “שלושת החצים” (סימן הס"ד), שפוזרו כאן בלילה בידי יריביו המפלגתיים, ליקט וסילק את אלה אחד לאחד – בהתמדה, באדיקות; או, תיכף ל“אנשלוּס”, בתקעוֹ בהתלהבות את המוט הגבוה באדמת חצרו, עם דגל צלב־הקרס הענקי.

על פני היה עובר בעת האחרונה ללא אמירת שלום, ללא הבטה כלשהי לצדי. ורק ביום נסיעתי, כשנפרדתי מהשכנים, העיף לעומתי מבט־שחץ וקרא ברוב־משמעות: – להתראות בפלשתינה!.. והנה קיים את דברוֹ.

מגבעת־קש כזו שהרימוה מאשפתות, צוארון־חלוקו המופשל לאחוריו קרוע וממורטט – הכל מחושב ועשוי במכוון, לשם “המקצוע”. כך הוא מתלבט בינות להמונים המטיילים על שפת הים, לפנות ערב, ופושט ידו בריטון חטף באידיש: “אַ נדבה!”…

לא מחמת בושה הוא משפיל מבטו, אלא מפני שאינו מוצא אותך כדאי להסתכל בך. אבק־אדם אתה בעיניו, אפס מוחלט. כולו אומר ביטול לכל, לכל. רק הוא ו“הנדבה” – ותו לא.

גם משעת־חירום זו כאילו הוציא את עצמו. הרי זה מין יצור הנמצא מחוץ לזמן ופגעיו, למעלה מן הטבע כביכול. פצצות אילו נפלו עכשיו כאן, בו לא היו פוגעות!

בתוך מערבולת ההמונים הצפופים, מהם שוטפים והולכים, מהם עומדים גושים גושים, הוא מפרכס אילך ואילך, והארנקים נפתחים, נפתחים. מין בולמוס־נתינה אחזם, ומבולבל ממש, אין הוא יודע לאן ואל מי יפנה תחילה. ראשו סחרחר עליו מרוב שפע. גשם נדבות! ובעצם הסחרחורת חלפה את מוחו תמיהה חשאית: כל המוני האנשים הללו, שפושטי־יד אינם, מהיכן הם חיים, מהיכן?..

מתוך חבריהם הרבים הם מזדקרים בזה, שאינם פייטנים סתם, אלא פייטנים־צדיקים. יסוד הקדושה, אם כי נעימותיהם שונות, משותף לשניהם, ושירתם־צעקתם בוקעת רקיעים, בהיותם בחינת “סובלי מכאובינו”, מכאובי האומה; בהיותם נושאים, כביכול, את כל סבל המין האנושי. אגב טיול בחוץ, איש במחוזו, הם מקדימים בשלום כל אדם, מאירים פנים אל כל הבא לקראתם, ואהבה ורחמים בבת־צחוקם, אהבה ורחמים. ורק במקרה אחד הם עוברים זועפים ללא אמירת שלום, באֵיבה גלויה – כשהם פוגשים זה את זה.

והמלך לא ידעה

(מלכים א')

אותה חזיתי בילדותי בדמות אסנה בת בייניש הנפּח, היפה בבנות הפרבר. שחרחורת ויעלת־חן וכתמים כהים תחת עיניה המלבבות. עד בלי די ניגד ועיצב הנפח את הברזל המלובן עד שיצא הקרדום או הפרסה. כבתו כמעשה־ידיו – בתכלית השלמוּת.

אכן, לא היתה כאסנה “נערה יפה בכל גבול ישראל”, ואני ראיתיה בדמיוני, כיצד היא משרתת את המלך בסינרה הלבן, בבוא אליו בת־שבע לבקש אשר ביקשה.

לא פיללתי אז, כי יש יום ואני אהיה במולדתה, בשונם. כן, בשונם ממש.

לא בשמים היא! רק כמהלך שעה ממרחביה. אני הולך בלוית חבר, ששבילי הארץ נהירים לו, ותר אחרי עקבות עבדי דויד הנאמנים, שהלכו בשעתם בדרך זו עצמה, ברצותם להנעים לו למלך את ימיו האחרונים. שדות צחיחים, שחומי רגב, מזה ומזה. האם גלו מכאן כל קסמי הנוף יחד עם אבותינו? פה ושם, בצדי הדרך, משחירים סימנים של שריפת־קוצים. שיחי צבר, צבר־ענק. והנה שונם!..

סימטה עקלקלה בין בתי־אבן קטנים, אטומים, נעדרי חלונות. צבר ואבן וילדים וילדים וילדים. ובאמצע, על גג בית נמוך, עומדת אבישג ותולה כבסים על חבל… היא היא!

דמיוני לא הטעני. קלסתר־הפנים הוא של אסנה בת־הנפּח. אותם הכתמים הכהים תחת העינים המחייכות, אם כי ארשת זרה קצת לעינים אלה והן שחורות יותר. בבת־אחת טולטלתי הרחק־הרחק חזרה. קול פטיש במפחה אני שומע. הנה היא מדדה יחפה על גבי הגרוטות, מתקרבת אל אביה העושה במלאכה, ונחילי גצים אופפים אותה. והנוף בחוץ במלוא תפארתו. קשת בענן ורסיסי גשם על הדשא והכל שמור בעינו, בעינו, בכבודו הראשון – יחי המלך!

יותר מאשר את הנאומים הארסיים הידועים קשה לשמוע ברדיו הגרמני את קטעי התכנית היומיומית, הקונצרטים, קול זמַר וקול זַמֶרת. עשינו “יוּדנריין” כהלכה – ועתה נשירה נא!

הנה “שעת־הילדים” שלהם. אשה מנהלת שיחה עם הילדים מסביב לה ומתענגת על קולותיהם. אבל האם אינה שומעת, ידידת־ילדים זו, האם אינה שומעת תוך כך את הדומיה של הילדים האחרים?.. אותם, את הילדים האחרים, השמדנו, השלכנוּם מעל הקומות העליונות, קברנוּם חיים או מתים – ועתה, ילדים, נתעלסה נא!

הרצפה החלקלקה בקרונות המות וכו' וכו'. על מנגנוני ההמתה הללו, על כל פרטיהם ודקדוקיהם, עבד המוח הגרמני לא מעט. הלא יגיעת מוח והשכלה טכנית לא מעטה הוצרכו לכך.

כיצד היו ימים ואנחנו ישבנו עמהם אל שולחן אחד? כיצד יהיו הימים ואנחנו נשב עמהם שוב ולוּ גם בעתיד הרחוק מאוד? ואפילו אחרי עשרה דורות? כיצד נסתכל בפרצופיהם?!

רציחת הילדים… בזה אין להרהר כלל בלי סכנת טירוף־הדעת. ומה מתרחש בנפש ילד־שריד בהתחבאו אי־שם בגורן אצל איכר רוסי או פולני? ילד יהודי בודד, או ילדה יהודית בודדת, אי־שם במחבוא אצל איכר. מציצים מן החרכים… כולנו מצפּים לשעת־הגמוּל. אשרי שישלם לכם! הנה רבבות מפציצים באים ממזרח וממערב בבת־אחת. מכסים כארבה את שמי ארץ־הדמים ונוקמים את הנקמה הגדולה – מתי?!!

לרחל ולדויד זכאי

כל השנה, כל השנה חיכיתי לפסח. כי הכל יחד היה כאן: האביב, הפשרת־השלגים, השטפונות, כלי־החרס וכלי־העץ החדשים, הריחניים, ועל כולם הכוסות, הכוסות!..

המצות נשתברו, בהינשאן חבילות חבילות מבית־האפיה, בה בשעה שבנהר נשתבר הקרח.

קריאות התרנגולים האביביות השתפכו יחד עם אשדות הפלגים העכורים בתעלות. פסח ואביב וילדוּת. כן, לפסח על שני “סדריו” ציפיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. ועכשיו שערו לכם את גודל הטרגדיה, כשהיה מקרה, ואני, עייף מרוב אושר ומשפע הרשמים ומכתישת המצות בתוך מכתש־העץ הגדול, “סטוּפּע” בלעז, בעלי הכבד, נרדמתי על הדרגש סמוך ל“סדר” והקיצותי רק בבוקר למחרתו! (“פארשלאָפען דעם סדר!”).

ערב פסח! זו הערבוביה המשונה והמתוקה: ריח הסיד, הסייד הנוצרי, המלבין את הכתלים ואת התקרה, התוהו־ובוהו, ובתוך כל אלה “אשמת שומרון” למאפו, שאחי הגדול משה, השב מ“קונדיציה” שלו, הביא זה עכשיו מהספריה.

חלל הבית נתרוקן מרהיטיו, שהוצאו החוצה לשם מירוק והגעלה, ומה מתוקה היתה שנתי בלילה ההוא על הרצפה, על מצע הקש, כשאור הירח רבץ על אדני־החלונות המשופשפים.

אהבתי את ה“הגדה” שלנו, היחידה במינה, שלא מצאתיה בבתים אחרים, עם שני הפירושים מזה ומזה: פירושו של ר' זלמן מלאדי מימין, ופירושו של תלמידו ר' אהרן מסטארוסֵליֶה משמאל.

ואותה צמרמורת בגב, כאשר פתחתי את הדלת לאליהו… “… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – – המנצחת על המלאכה במטבח, כמומחית גדולה לאפיה ולבישול, היתה סבתא. צורה אחרת לבשה אז ופניה קרנו. “כרעמזלעך” כאלה, שאכלנו בפסחי ילדותנו, שוב לא נאכל לעולם, כי את סוד עשייתם לקחו עמהן הסבתות שלנו אל קברן.

כלי הפסח שמורים היו כל השנה, ארוזים בשחת, בתוך עביט, בעליית הגג, בצלע ארובת־העשן. בערב החג הורדנום וב“אסרוּ־חג” שבנו והעלינום; ברדתנו אחר כך עם סבתא באותו סולם רעוע, ששלב אמצעי אחד חסר בו, לקראת ימי החול הרבים־הרבים, יש שזו נאנחה: “מי יודע, אם בפסח הבא אחיה עדיין”…

בעצם לא ביקשה להאריך ימים סתם, אלא לחיות עד הפסח הבא ועד בכלל, ולא יותר. ומשאלה צנועה זו ניתנה לה, אמנם, במשך שנים מספר, עד… עד אשר פסח חדש הגיע, ואנחנו ישבנו אל ה“סדר” בלעדיה.

בתא הנאשמים, כמו בכלוב ביבר, יושב הנאשם, ועדיין לא הוכח אם הוא הוא הפושע, או אחר, נעלם, המתהלך חפשי בחוץ. נשיא בית־הדין על דוכנו, בין שני חבריו מזה ומזה, איש תואר הוא, והכל רואים כיצד יאַמץ את כל עיונו כלפּי נפש המאזנים, שמתנדנדת אילך ואילך, בין הקטיגור והסניגור.

ברם, יותר מכל מרתקת אליה את העינים העדה הראשית, קרבן הפשע עצמו, צעירה מפתיעה ביפיה – בגזרתה, בקומתה ובקלסתר פניה. נערה אחרת במקומה, אחרי זעזוע כזה, ודאי היתה יושבת כאן עכשיו רצוצה כולה, ואילו היא נשתיירה בעינה, באיתנה. על כל פגעים יכסה יופי!

האסון דוקא כאילו הרים אותה מעל לכולנו והוסיף לה ערפלי כוח והוד. פעם ליכסנה מבט סתום בכיווּן התא־הכלוב – ולא יספה. יהירה ובלתי־מושגת הביטה נכחה והשיבה על השאלות. והנה תוך חילופי דברים עם השואלים העלתה פתאום חיוך על שפתיה אבל מיד נתחרטה ודיכאתהו – והיא שבה אל הכובד ואל התעלומה ואל אויר־האימים אשר ללילה ההוא.

צהרי שבת. צעירים, זוגות זוגות, חבוקי מותן, מטיילים יחד על פני רציפי־האבנים החדשים, הנאים, הנוחים להליכה. הנה נשקה האחת לבן־זוגה על לחיו… יש, כנראה, טעם מיוּחד לאהבה בציבור. האהבה הנצחית! היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – הבה אשקך! שובכי יונים בכל אשר תפנה. יונים אין קץ. מקור במקור מתלכדים – בתשוּקה, בכיסופים, בכלוֹת הנפש. אהבה, אהבה גם כאן!

אור, הרבה אור, זוהר מסנוור. שטחי חולות מבהיקים בחמה, בפאת האופק. קרון ערבי, מלא וגדוש תפוחי־זהב, עובר בכביש הראשי; מאחוריו מדביק אותו אוטו צבאי, ועשרות ידי חיילים משתלחות אל עומס הפרי בלוית צחוק־שובבים. סימני הארץ בולטים כאן יותר מאשר בעיר. זאת הארץ! אחרת נשמעת כאן נעירת החמור, זו אנקת הנכאים על לא דבר. גם אורחת הגמלים הארוכה נראית כאן אחרת. הנער הערבי, הרוכב על הגמל הראשון, עורר שוטו על היצור התנ"כי, האציל, המטה דבשתו לסבול, והגמלים כולם שירבבו ראשיהם כלפי מעלה עוד יותר, כלומר: “ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”.

כי מנגד תראה את הארץ

עבי זהב, גלשים גלשים, בפאת מערב, עם שקיעה. נהדרות השקיעות, אבל לא נופלות מהן גם הזריחות. ובצהרים – חיורון ענוג על פני משטח־הים. מרהיבים הפרחים בערוגותיהם ב“כיכר לונדון”; והנה גם הפרחים הצהובים בדשא, פרחי ילדותנו! סתיו עתה או אביב?

מעטים החיילים הזרים, והצלם הנודד מצלם כאן את הטייסים האחרונים. אחד זקן מתרחץ יחידי בים הצונן, טובל מתחת למים האדירים; ודאי נדמה לו, שאין כים מקלט מפני מלאך־המות. ושמש טבת עדיין כוחה אתה. על כסא־נוח מתפרקדת נערה חטובת־גו ומשתזפת להנאתה בפישוט אברים. מלמעלה, נשען אל המעקה כמאובן, מביט אליה ערבי עיור למחצה או לשני שלישים, מביט בשארית ראייתו, שהיום או מחר, תסתתם אף היא. – בנהם־תאוה לוקקת הסטיכיה את חלקת החוף. ואנית־הקרב מנגד עוד מגבירה את הכיסופים אל זאת הארץ המובטחת והניתנת בקושי; אל זאת הארץ הקבועה במזל “מנגד” מימי קדם קדמתה. מנגד – –

כבר נטה היום. הרקיע מעונן קצת. רק שנים־שלושה מבקרים הם התועים מכלוב אל כלוב. השבילים מטואטאים ומרובצים. רוח חגיגית. במזל המדינה שרוי גן־החיות אף הוּא.

גבוהות־גבוהות שתי הג’ירפות ועיניהן מלאות תמימות עליונה ויופי אלוהי. האחת הפשילה ראשה כלפי מעלה, שירבבה את צוארה הארוך־הארוך, כאומרת להתדפק על שערי השמים, והנה שלחה את לשונה ללחך את נופו של הברוש!

מעדנות טיילות שתיהן אילך ואילך בתוך הקרפף שהוקצה בשבילן, ורושם מופלא הן עושות כשהן נכנסות לצריף הגבוה שלהן. כנסיכות גדולות החוזרות אי־משם לארמונן. גם בנות־היענה שבפינת הגן מרתקות אליהן את ההסתכלות. העופות הללו, ארוכי הצואר והרגלים אף הם, הוד והדר להם, וראשם, שצורת מקבת לו, מעשה ידי אמן הוּא; עיניהם נעצמות לרגעים מלמטה, מתוך הרהורים עמוקים כביכול, והן תמימות ונאצלות כעיני הג’ירפה וכמוהן הן מביטות מעולמות אחרים.

בבדידות מוּחלטת שרוי חזיר־הבר השחור. בגלוּת, בגלוּת! הכעכוע שלו, כעכוע של חזיר פשוט, מזכיר את הזמנים והמקומות ההם. נראה בעליל שלא ניחא לו כאן, באוירה העוינת. לא ניחא. ולא נשאר לו איפוא אלא לעודד את עצמו בזה שהוּא נמצא בתהילים: “יכרסמנה חזיר מיער”… חוסר־דאגה וחדות־חיים, שאין דוגמתה, מפגינים שני הכפירים. משתובבים, מתחבקים ומתגפפים. נאבקים ומפילים זה את זה לסירוגין, מתפרקדים בפישוט אברים ומתענגים על כוח שריריהם. והכל מתוך נהם עצוּר, שופע־אונים. רק הצחוק בלבד חסר להם! הנה ראה האחד ילד קטן מהמין האנושי עובר לפני הסוּגר, ותיכף הוא כורע־רובץ, כחתול האורב לעכבר או לצפור – ומזנק… אבל רק עד מטילי השבכה. “עד פה תבוא ולא תוסיף!”

ואביהם, הוד מלכותו עצמו, מתהלך בד' אמותיו, בכלובו שלו, לא כתמול־שלשום: נציג מדינתנו הוא! בירה בירה וביברה. “בשנברוּן ובגני־החיות של ערי מטרופּולין אחרות מתהלכים בכלוביהם אריות אחרים, נציגי מדינותיהם הם, ואני בכלובי נציג מדינתי אני!..” ארי ישראל

מעניין לראות כיצד אנשי המדים הזרים, חיילים וקצינים סתם, או טייסים, מתעכבים ארוכות ליד חנויות הזהב ומסתכלים בחלונות־הראוה. ובאיזו רצינות! וזאת אחרי כל החויות הכבירות ביבשה, בים ובאויר. ולא רק עכשיו, אלא גם קודם, בימי החופשה הקצרה, בעוד המלחמה משתוללת בעצם תקפה. הרושם, כאילו התכשיטים והאבנים הטובות הללו חשובים בעיניהם מכל עניני המלחמה ומכל מעשי גבורתם העל־אנושיים. בעד שעון־זהב קטן זה יתנו לך את הטאנק ואת הצוללת וכו', ואפילו את הפּצצה האטומית!

מפקדי הדיויזיות הגרמניות באו מבוהלים אל המפקד העליון גודריאן כנבוכדנצר בשעתו לאחר שראה בתוך כבשן האש את הרביעי, וסיפרו כי בנסיגתם ברוסיה דרך יאסנאיה פּוֹליאנה ראו את הזקן קם מקברו, וּכמוֹת שהוא, בחולצתו ובחגורתו ובמגפיו, נכנס לשורה הראשונה של צבאות ארצו ופניו הולכים בקרב. ועתה מי יעמוד נגדם?!

המפקד העליון הירהר רגע והרגיע: – אין דבר. יחדרו נא לפרוסיה המזרחית ויקרבו אל שערי בירתה – אז יצא לקראתו הזקן מקניגסברג, הזקן שלנו, ויתמודד עמו. זקן זה שלנו חזק מ“הבוֹלשביק” הזקן שלהם, והוא יוכל לו.

ובאמת, אך קרבו הרוסים אל פרברי קניגסברג, קם מקברו בנה הגדול, הזקן בן השמונים, בקפלט וב“סיוּרטוּק” השׁחוּק והמהוה, כאילו זה עתה ירד מעל גבי הקתדרה, ופסע בנחת לקראת הזקן מיאסנאיה פּוֹליאנה, בן השמונים ושתים, שהציץ עליו בחיוך לא טוב וכמכיר אותו משכבר הימים. – אני איני מכיר אותך… – תהה הזקן מקניגסברג. – אינך יכול להכירני – ענה הזקן מיאסנאיה פוליאנה – הלא כאשר נולדתי כבר שכבת אתה בקבר עשרים וארבע שנה. אבל אני מכיר אותך. יותר מדי אני מכיר אותך. אתה נפעמת משנים: מהכוכבים ממעל לך ומהחוק המוּסרי בקרבך, ואני – משלושה: מהכוכבים ממעל לי ומהחוק המוסרי בקרבי ו…ממך. ולא עוד אלא שהחוק המוסרי הזה, שאתה גילית אותו, האבן הראשה הוא לתורתי אני.

והנה הביטה וראה, מה עוללו בני עמך, עצמך ובשרך, לחוק זה שלך! אתה אמרת: חוק. חוק הטבע, חוק האיתנים – כחוק הכוכבים במסילותם. היכן החוק, עמנואל?! מהורהר מאוד הסתכל הזקן מקניגסברג בפני הזקן מיאסנאיה פוליאנה, נתן לו לעבור – וחזר לקברו. ממכונו, מרחוק, הביט במשקפתו המפקד העליון גודריאן, עקב בחרדה אחרי הפגישה הזאת, ראה את סוֹפה וקרא נואשות: – עתה אבדנו!

החמניות הורידו ראשיהן המשחירים. גן־הפרי של השכן מיקיטא נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב עוד אפשר היה למצוא אגסים נושרים, מרוּכרכים, מבוקעים.

בקוצר־רוח ציפיתי לאחי הגדול משה, שצריך היה לבוא היום או מחר לימי החגים מהכפר, בו, בבית המוזג היהודי, עסק בהוראה כל “זמן” הקיץ. לשמחתי לא היה גבול משראיתיו בעד החלון הולך ובא.

את הנושא העיקרי של שיחותינו היוו הספרים שקראנו בעת האחרונה. עכשיו, ערב ראש־השנה, דיברנו הרבה גם על “בעלי־התפילה” והחזנים השונים, באשר שנינו, אני כבן י“ז והוא כבן כ”ג, אדוקים היינו בנגינת פיוטי ה“מוסף”. יש שהלכנו בשעות התפילה מבית־כנסת לבית־כנסת, כדי למצוא חזן שקולו ערב ביותר. וכאשר מצאנוהו, הקשבנו שנינו בדחילו, בכלוֹת הנפש, ופעם, זכורני, תוך כדי שמיעת הנגינה, אמרתי לאחי:

– דוקא עכשיו אני נזכר במקומות היפים שבסיפורי מוֹפּסן…

והאכסטזה הגיעה לשׂיאה בליל “כל נדרי”. “יעלה תחנוננו”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”…

בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו ונר דולק בו: נר סטיאַריני גדול, תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..

– נלכה ונראה!

ואנו הולכים שנינו בסימטה השקטה, לאורך הבתים, שהנערות בהם הן עכשיו לבדן… אנו מגיעים עד ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד והכל על מכונו. הדלת נעולה כהלכה והמנעול החדש מבהיק באור הירח.

עם אחד הניצולים מבני לבוב נפגשתי לפני ימים מספר. גימנזיסט כבן שש־עשרה היה אז, והיום – רופא בא בימים. הפגישה החיתה בזכרוני את תקופת־הזהב הלבובית על הנוער היהודי הנאה, המתעורר לתחיה לאומית ועל חייו השוקקים בטבור הכרך. שאלתיו על כל מכרינו המשותפים, אם כי ידעתי כבר מה עלה להם בסופם.

– מה עם ליוֹנק?

והוא סיפר לי את כל פרשת קצו הטראגי של הנאהב והנעים הזה.

– מה עם סימקה, סימקה כצוּבנה?..

סימקה זו, עם העינים הכחלחלות והחייכניות, נשמת ה“קורסו” היתה, ובוקר בוקר, בלכתה אל הגימנסיה עם ספרי־לימודיה, אחוזת שינה קצת – מאורע היה זה לגבי האיש אשר פגש אותה בדרכה. אפילו אדם מיצקביץ עצמו, ברגע שחלפה על פני האנדרטה הגבוהה שלו, ודאי חש רטט ביצורי גוו הברוֹנזיים. – נספתה ב“אַקציה” השניה… – ואיך ניצלת אתה? – בבוּנקר הסתתרנו כשנתים, אני ואשתי וילדי… הוא סיפר על כל האימים הללו, אשר עם כל היותם ידועים וידוּעים חידוּשם עומד בהם.

– האנשים, מהוּפּנטים ממש, התפשטו לפי הפקודה, וערומים רצו לקראת המות… עד… עד שהרוסים באו.

– כיצד נתרחש הרגע הגדול הזה?

– פעם בחצות הוצאתי את ראשי ממחבואי ושמעתי את שתי המלים הרוסיות: “דאַוואי נאזאד!”… (הבה חזרה! ניכר, שנתכוונו לתקן קצת את עמדתם) ואני מיהרתי עם הבשורה… והוא נאנח: – כן, הם באו, אבל הרבה איחרו, איחרו מאוד… לבוב! לא לחינם, אף בימים הראשונים הטובים ההם, נראו אבני הרציפים והמדרכות ברחובות היהודים עגומות כל כך, ביחוד בין־ערבים. יגונים רובצים על אבני המקום לא רק מחמת הנוראות אשר היו, אלא גם מחמת אלה אשר יהיו בו.

שני הידידים מותיקי הישוב טיילו בחולות שבין הקיבוץ הצעיר והקטן ובין הכפר הערבי, שנתרוקן מיושביו, חשו בהנאה את המדינה תחת רגליהם, והאחד העיר:

– בכל זאת טוב היה אילו היתה ארצנו גדולה קצת יותר…

ברגע זה זימזם כדור מעל לראשם בלוית קול־יריה. אחריו שני, שלישי…

– כדורים תועים הם אלה מיריות־אימונים אשר במושב הסמוך – עמדו על הדבר, ושניהם התכופפו וחתרו להגיע בהליכה לא נוחה זו, ראשם כבוש בקרקע, אל צלע הגבעה הקרובה, ששם ימצאו מחוץ לשטח הסכנה.

רק כששים מטר לפניהם – ואיזה מרחק! והם הרגישו פתאום: “אכן, גדולה הארץ – ואנחנו לא ידענו!”

דירתנו החדשה בקצה העיר הרחיבה את דעתי במרחב רב־החופש לנוכח השדות והפרדסים. ישר ממולנו עומד בית קטן בתוך גינת־ירק, ונערה רכה בשנים במכנסי־חאקי, חטובת אברים, עוסקת שם בחצר מבוקר ועד ערב (מעל הגזוזטרה שלנו אני רואה זאת), תולה כבסים, חובטת מזרנים, מצחצחת את החלונות, ויש שהיא מניפה גם את הטוּריה בכוח על רגבי הגינה הקטנה.

– יורם! – היא גוערת תכופות באחיה הקטן, נער כבן שמונה. – יורם, מה אתה עושה?!

הרי זה בית מאותם בתי האיכרים האידיליים, שהציירים מאז ומעולם אוהבים לקבעם בתמונות־נוף מסוימות. ומהיכן כל הכוח המושך לבתים אלה ולחלונותיהם, אם לא מהנערות הכפריות הרעננות הללו, המסתופפות בצל קורתם.

עמוקות־עמוקות נשמתי את אויר הפרבר הטוב, האביבי, כמי שעומד על סף תקופה חדשה בחייו, תקופה הרת אושר, בשעה שיצאתי בפעם הראשונה לטייל בסביבה ועברתי בסמוך לחצר הבית הזה. בתחתית הגדר בחוץ ישב יורם והשתעה בצחוק עם נערה זרה. לאחר שזו הלכה, שאלתיו:

– מי הנערה הזאת, יורם?

– חברה של אחותי – ענה הצבר הקטן דרך עזות.

– מה שמה?

– אביבה.

– ומה שם אחותך?..

על שאלה זו לא ענה.

שען כזה, שען בכל רמ"ח אבריו, עוד לא ראיתי. המשקפת על עינו הימנית נאחזת שם מאליה, ללא אימוץ כלשהו מצדו, כאילו נולד עמה, לא כמו אצל שענים אחרים, שמכווצים את הגבין לשם הידוק.

כבר יצאו לו מוניטין בעיר. שעון, שכל השענים נתיאשו ממנו, מביאים אליו. אבל הנה פעם הובא אליו שעון־קיר, שגם הוא לא יכול לו. הציץ וראה מיד, שאין לו תקנה. שעון עשוי לפי שיטה עתיקה, וחוץ מזה חסרו בתוכו אברים מסוימים, תוצרת חוץ, שעכשיו אין להשיגם כאן כלל. השעון החליף אחר־כך את בעלוּתו, עבר מיד ליד, וכל אחד בא עמו אליו. “השעון כבר היה בידי”– מוכרח היה לדחות את האנשים– “אבל גם אני איני יכול לתקנו!” והנה פעם חלה ושכב בבית־החולים חדשים אחדים, ורק הודות לטיפולה האמהי של “אחות” אחת הבריא. עם יציאתו משם אמרה לו אחות זו, שהיא תבקרהו בקרוב, שכן יש לה שעון הטעון תיקון. והנה משבאה חשכו עיניו: אותו השעון! ברם, הפעם שוב לא יכול להשתמט, נטלו ועבד עליו שני ימים רצופים ותיקנו.

כזאת וכזאת, תוך כדי עשיה במלאכה, הוא מפליג בסיפוריו. ואומנותו לא בקלות ניתנה לו. הרבה נדד וסבל בחייו. בוינה למד, בשוייץ, בהולנד. ולא לשם פרנסה גרידא, אלא בעיקר מאהבת המקצוע. לא כן הדור החדש כאן. זה אין לו שום נטיה למלאכה זו. בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ. “וחָרש לא ימָצא בכל ארץ־ישראל”.

ברגע זה נכנס נער כבן חמש־עשרה וביקש ממנו סכום כסף.

– זהו בני. חפצתי לעשותו שען – ואינו רוצה! הכנסתיו לבית־ספר למסחר.

– מדוע אינך לומד את מלאכת אביך? – פניתי אני אל הבן. – הנה בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ!

– מה זה איכפת לי?!

ברוח נכאה יצאתי מלפני האמן. חשתי עתידות: בו ביום שלבו יעַמוד מדפוק – ועמדו כל שעוני מדינתנו עמו.

מעדות המזרח הירושלמיות מוצאה. בין חמישים לששים (גם בגיל זה ישנן “אביבות”!). מה מספר שנותיה בדיוק אינה יודעת בעצמה. שתי צמות מדולדלות. יחפה. חיוּת רבה בעיניה ובחיתוך דיבוּרה. את מחיתה היא מוצאת כעוזרת בבתים שונים.

בבוֹאה: “מה שלומכם?” ותיכף היא יוצאת אל הגזוזטרה ומתחילה בחיבוּט המזרנים והשטיחים. את עבודתה הקשה בניקוי ובכיבוס היא עושה ללא התאמצות יתירה, וניכר שתוכל להמשיך בכך עד זיקנה מוּפלגת. כטבע הסבלים הזקנים, ששוּב אינם מרגישים בסבלותיהם.

בצריף רעוּע, בין יפו לתל־אביב, היא יושבת, ובימי ההפגזות וההפצצות סיפרה על כל האימים והזוועות שעברו עליה אמש. אבל לבה לא נפל. תופסת היא את גודל הימים ומתימרת בו. אזעקה כי נשמעה פתאום, ירדה למקלט אחרונה, ירדה לאט, וכאן לא התערבה בשיחות הנשים הפטפטניות, אלא ישבה לה באחת הפינות, בדֵלה ומכונסת בתוך עצמה.

בבתים, אצל נותני עבודתה, יש כל מיני דאגות וצרות, והיא, עוזרת קשישה זו, מביאה עמה תמיד הרגעה ועידוּד, ואפילו בעניני “פכים קטנים”. הנה משׂיחה בעלת־הבית לפניה את צערה על ספל־חרסינה נאה, שנפל מידה היום ונשבר.

ארבע־עשרה שנה היה לי הספל הזה, ואני כל כך אהבתיו. רק ממנו, מספל זה, שתיתי תמיד. מספל אחר איני טועמת בקפה שוּם טעם. ארבע־עשרה שנה – והנה היום נפל מידי ונשבר!

– בא הזמן… – מנחמת אביבה פילוסופית.

הרי זו סבתא ישראלית מהמין המשובח, העתיק. ועל כן, כשזו אינה באה לפעמים ביום הקבוע, אומרת האשה בצער:

– אביבה לא באה היום. ודאי עוד לא שבה מירושלים. כי בכל יום ששי היא נוסעת אל בנותיה הנשואות, היושבות בעיר־הקודש, בה נולדה וגדלה, ובה, לפי דבריה, היא מכירה כל אבן ואבן. אחרי סילוּק הערבים חזרה מלאה התלהבות וסיפרה הרבה על טיוליה עם בנותיה וחתניה בעיר ובסביבה.

הכל שם עכשיו שלנו. אנו לבדנו. אין ערבים, אין. היינו בעין־כרם, ושם שתיתי מים קרים, מתוקים, ישר מן ההר. יופי!!

החמניות בגינות השוממות מסביב הורידו ראשיהן המשחירים. אחרונים בלטו קלחי הכרוב. גן־הפרי של השכן טרישקוֹ נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב, מסביב לעץ־האגס הגבוה, עוד אפשר היה למצוא אגסים מרוכרכים, מבוקעים.

ובערבים כבר התחילה ה“התכוננות” של ליפּא הבלן, שלמרות הקול הגרוע אשר לו, נתמחה כבעל־תפילה למוּסף. עם שני “משוררים”־עוזרים התכונן, והם: בנו ירוחם, בחור כבן עשרים, פגוּם־קול כאביו, ואני הקטן, נער כבן שלוש־עשרה.

כן, קול גרוע היה לו לליפא זה; בכל זאת קילסוהו הנשים לאמור: “ער דאוונט מיט הארץ”, מפני שהיה מרבה בבכיה. ברם, נדמה היה, שרק על שאין לו קול הוא בוכה.

לעומת זה היה עשיר בניגונים ובנעימות. פיוט פיוט וניגונו. נעימה מתוקה, מופלאה, זכורני, היתה לו לפיוט “חלילה לך אלוהי המשפט וכו' ואם כאדם עברו ברית”… אבל הקול, הקול!

והנה הגיעו “הימים הנוראים” עצמם. המקום, שלשם הוזמן ליפא לעבור לפני התיבה, בית פרטי היה, ששּימש בית־תפילה זמני, באחת השכונות הרחוקות שמעבר לדניפּר, פרבר זר, שמעולם לא דרכה רגלי בו ואת אנשיו לא הכרתי. בהגיע שעתנו, ניגשנו אל העמוד, ליפא באמצע, בנו ירוחם מימינו ואני משמאלו.

– “הנני”…

החרינו־החזקנו אחריו בהתאם למאוּלף. בתחילה הרגשתי מעין אימת הציבוּר, אבל אחר כך “כיון דדש– דש”.

שוררתי בחשק, בהתלהבות, בדבקוּת. סייעה לכך גם סיבה צדדית, והיא: בת בעלת־הבית, נערה שחרחורת כבת שבע־עשרה, ריפרפה תכופות בין המתפללים; ביופי חדש שברובע מגורינו לא ראיתי דוגמתו, פעלה עלי כעין התגלוּת…

–…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה…" – השתפכתי בכלוֹת־הנפש, ותוך כדי כך היה קשה לי לשמוע כיצד המשורר־העוזר השני, ירוחם, מטעים מלים נעלות אלה הטעמה פגומה, הדיוטית, באשר לא ידע את פירושן.

חלף תשרי, רב החגים, ואחריו הגיעו ימי החול האפורים, הסתיו, החורף, אבל דמות הנערה ליוותני כצל. עד שיום אחד הממתני הידיעה שהיא עומדת להינשא ל…ירוחם!

דבר היותו משורר־עוזר לאביו באותה שכונה נידחת, דבר של מה בכך לכאורה, והוא הביא לו את האושר הגדול הזה!

היו אלה יסורי הקנאה הראשונים שלי.

בית־ספר למפגרים בפרבר. התלמידים והתלמידות בשעות ההפסקות מרעישים את הרחוב ומציקים לדרים בו וגם לעוברים ושבים. פורצים לתוך גינות הבתים הסמוכים, משמידים כאן כל חלקה טובה ומשליכים אבנים אל הגזוזטרות. והנערות אינן טובות מהנערים!

צרות רבות ורעות הם גורמים למורות (מורות להם ולא מורים). לאלה אין שום שליטה עליהם, הקשים והחזקים מהן.

עגלה כי תעבור כאן, מיד הם נתלים מאחוריה ומתגרים בעגלון להרעימו.

והנה נזדמנה ברחוב זה, מתנהלת בכבדות, עגלה טעונה מלט, רתומה לשני סוסים כחושים, גרומים, ונעצרה בבוץ. העגלון טרח הרבה להזיזה ממקומה, זירז את סוסיו בקולי־קולות, הצליף עליהם בלי רחמים – ללא הועיל. וּראה זה פלא! הנערים הפרועים חשו לעזרתו, דחפו את העגלה ברוב כוח – וחילצוּה.

היזהרו בבנים שובבים אלה, שלא עגלה אחת שלנו עוד עתידה להיחלץ על ידיהם!

כנביא קדמון התהלך האיש ברחובות, פרוע ראש וזקן, בחלוק לבן; נדחק למקומות, שם קהל רב, ניפנף במקלו וצעק. מה? קשה היה להציל משטף הלהג הקולני הזה אף משפט אחד כתיקונו, דבר אי אפשר היה להבין, אבל הטוֹן, ההעויות, היו אלה של מוכיח בשער וצועק חמס. את המטבעות, שהאנשים שילשלו לתוך ידו בינתים, קלט ביוהרה, כעושה בזה חסד לנותן, והוא הגביר את קולו, התיז גצים בעיניו לכאן ולכאן, ונראה היה כמשתרר על ההמונים מסביב ביד חזקה, “כי דיבר כאיש שלטון ולא כסופרים” – ככתוב על ישוּ.

והנה בימים האחרונים יש לראותו ברחוב לבוש חליפה פשוטה, שער ראשו וזקנו עשויים וכו' – כאחד האדם. פתאום, כנראה, נשתפה האיש. אבל איך ירד פלאים! האש, השלטון, דמות הנביא – הכל גז ונעלם, ולעינינו משרך דרכו אדם סובל, מדוכא, מטופל ביסורים ודאגות וצרות. צער בעלי־חיים!

מסיפורי חברי

כאשר הגיעתני השמועה על מות ידידי שם, בארץ הרחוקה, מעבר לאוקינוס, ידידי זה שתפס מקום כה חשוב בעולמי הפנימי, תקפוני הרהורים שיש בהם משום חשבון הנפש.

היה זה אחד מאותם הידידים המושרשים בנפשנו, שבלעדיהם אין חיינו חיים מלאים. אור פניו, חיוכו, הוקרתו־אהבתו אותי – כמה זקוק הייתי לכל אלה בימים הראשונים ההם! מזיגה מופלאה של תבונה ורגש היתה בו. גם מחלת לבו החמורה, שהיתה ידועה רק למעטים, הוסיפה לו אצילות מיוחדת, בהיותו נראה תמיד כפוסח על שני העולמות… (רופאו אמר לו פעם: “אתה עלול למות מחר, אבל גם לחיות עוד עשרים שנה”). והנה בערב אחד, דוקא ימים אחדים לפני נסיעתו־פרידתו, “נשלחה בינינו רוח רעה”, אם להשתמש בלשון הכתוב, מעשה שטן ממש, ושנינו החלפנו מלים בוטות. ברגע ריתחה זה אמרתי לו כנראה משהו שהכאיב לו ביותר (פי הכשילני!). שכן יצא מגדרו והטיח: “אם אמוּת הלילה – אתה הוא רוצחי!…”

בבוקר השכם למחרתו, אחרי ליל־סיוטים, אצתי לבית־הקפה הקבוע שלו ונפשי חיתה משראיתיו בעד החלון יושב במקומו – חיור קצת… אמנם, השלמנו, ומכתביו ממרחקים היו די לבביים (בהם הודיעני על נישואיו ואחר כך בהתלהבות על “בנו הנפלא”). אבל בין השיטין הורגש בכל זאת אבק־נטירה. והנה גם עכשיו, אחרי עשרים שנה, בבוא הבשורה הרעה, אין מצפוני נקי לגמרי. מי יודע?.. האם אין אנו עלולים לפעמים לא לישון כל הלילה מחמת מלה, שמישהו התריס כלפינו אפילו לפני שנים הרבה?

הפתעה! לפני כחודש בא לכאן מאותה הארץ הרחוקה – בנו. ראשית דרכו היתה אלי, כאל קרוב ומוֹדע (מתוך סיפורי אביו הכירני). בחור נחמד, הסתכלתי בו והירהרתי: הנה הנן עשרים השנה שהפרידו בינינו… נמשכתי אליו בכל ישותי, שכן ראיתי בו ידיד נעורי משכבר הימים. כל כך דומה היה לאביו, שגם אותו הכרתי לראשונה בהיותו בגיל זה. אותן העינים, אותן התנועות, אותו הקול ואותו חיתוך הדיבור. גל חם של רחשי זכרונות מתוקים הציף את לבי, והרגשתי היתה כאילו שבתי לימי עלומי. עד מהרה התידדנו. תכופות טפחתי דרך חיבה על שכמו, והוא גם הוא נענה לי בעדינות. יום יום נפגשנו. טיילנו יחד ארוכות, כאחוזי שכרון, ולא שׂבענו לספר זה לזה: אני לו מתקופת אביו הראשונה, מימי רווקותו, והוא לי מהתקופה המאוחרת, לרבות ימי אביו האחרונים…

פתאום פּלט בנעימה של מתודה:

יודע אתה, על מצפוני מעיקה אבן כבדה. פעם בערב, בשל ענין של מה בכך, נפלה בינינו החלפת־דברים קשה, והוא אמר לי: “אם אמות הלילה – אתה הוא רוצחי!..”

נכנסתי לתוך דבריו ומיהרתי להרגיעו:

– פליטת פה היתה זאת ולא יותר. הלא בדיוק כך אמר גם לי פעם…

עמוק עמוק הציץ העלם לתוך עיני והשיב:

– אבל… בלילה ההוא – –

מת סבא ולא ארכו הימים וגם סבתא הלכה אחריו, ואת חדרם השכרנו לזוג הצעיר תיכף לנישואיו, והוא: הירשל הסנדלר, אשר מעיר רחוקה בא למקומנו, ואשתו פרידה בת שמואל־אידל הנפח.

חיים חדשים, בריאים, רעננים הכניסו דיירינו אלה לביתנו, ואני, נער כבן עשר, אהבתי לשבת אצלם, על יד הסדנה, ולהסתכל כיצד אוּמן זה, חשוף זרועותיו החזקות, השריריות, קובע בפטישו את מסמרי־העץ לאורך שפת הסוליה ואינו שובר אף אחד מהם. מאוד חיבבתי את כלי מלאכתו: את הסכין העקומה והחדה, את הפצירה, את המרצע וכו', ועל כולם את הפטיש, את הפטיש!

פרידה, בת הנפּח, אשה גברית היתה, ופרצופה ואבריה גסים, מגושמים, כאילו עוּצבו על גבי הסדן, ורק בשעה שראתה את בעלה מביא לידי גמר־מלאכה זוג נעלים חדשות ומושח בלכה הריחנית את עקביהן, קיבלה ארשת־פנים מעודנת וגם התרפקה עליו ברוֹך, נוסח נישואים מאושרים בראשיתם.

עתים שלחה אותי אל בית הוריה כדי להביא לה משם דבר־מה. עם הזדמנות זו הצצתי לתוך המפחה של אביה וראיתי עוסק במלאכתו גם את האומן הבא בימים הזה. הוא ועוזרו הכו לסירוגין בקורנסיהם הגדולים והכבדים על הברזל המלובן, התפוס בצבת על יד שלישי, והתיזו נחילי גצים. כמה קטן ודל הוא פטישו של הסנדלר לעומת הפטישים הענקיים הללו! אוּמן אוּמן ופטישו.

גם שרוולי הנפח חפותים, אבל בזרועותיו המעורטלות ניכרת הקשישות. אף על פי כן, כאשר נתגלגלו הדברים ובאו עד לידי קרב בינו ובין חתנו הצעיר, כפי שיסופר להלן, ניצח הוא, הישיש. כי כאיש גבורתו, ואיך יתחרה איש הפטיש הקטן עם איש הפטיש הגדול?

כי האידיליה בין בני הזוג לא ארכה הרבה. הילד הראשון בא לעולם והעוני והדחקות התחילו לתת פה אותותיהם. האשה האשימה את בעלה בעצלוּת, ברשלנות. הנה הלקוֹחוֹת “דשים את המפתן” יום יום ודורשים את נעליהם, שניתנו לשם תיקון – וזה עדיין לא נעשה! “מחר, מחר!” – הוא מבטיח תמיד, עד אין קץ. נרפה הוא, נרפה. בוקר בוקר הוא מאחר לישון. ופעם נתרתחה האשה כל כך, עד שחטפה וזרקה עליו מכל הבא ביד: אימומים, נעלים וכו'; אז יצא האיש מגדרו אף הוא, קם והוריד על קדקדה את אגרופו הכבד אחת ושתים. באקראי שהתה פה אותה שעה אחותה הקטנה ביילה, וזו רצה הביתה והזעיקה את הוריה.

בלב חרד ראיתי בעד החלון את שמואל־אידל הולך ובא וחבל עבות בידו. אחרי מאבק קצר הכריע הנפּח את לוקח בתו, כפתוֹ בחבל והטילוֹ עקוד על הדרגש – והלך לו.

כך ניצח החותן את חתנו, הזקן את הצעיר, כי כאיש גבורתו, ואל יתמודד פטיש־הסנדלרים הקטן עם פטיש־הנפּחים הגדול, הפטיש־הענק.

הגביר המפורסם היה זה, איש אוֹרשה עיר מולדתי, אביהם הישיש של שני האחים לזר וסמואל, שעסקים ממלכתיים היו להם בפטרבוּרג. בני אוֹרשה התיהרו בו, בהיותו להם סמל העושר והגדוּלה, ועתים, כאשר בא הנה מעיר־הבירה, ששם ישב בשנותיו האחרונות, במחיצת בניו, זיכוהו בכל מיני “כיבודים” מסורתיים, בחינת תפארת לו, ועוד יותר – תפארת להם.

ככה היה פעם סנדק ב“בריתו” של אחי הצעיר ממני בשלוש שנים, זליג, ואני זוכר את דמות דיוקנו, בשטריימל, מבעד לערפלים (ואולי היה זה עשן ה“פּיפּקות” של הקרואים הישישים?). זכר־ה“ברית” הזה מיום היותי בן שלוש – הוא הזכר הראשון שלי.

בשנותיו האחרונות, כאמור, ישב שלמה פוליאקוב בפטרבורג, אצל בניו הנ"ל, ורק לעתים רחוקות היה פוקד את עיר מולדתו אורשה. כעין חג היה אז לבני עירו, ובבית־המדרש, בו התפלל, התרפּקו עליו אנשים ושתו לו בחלקות. פעם – כך סיפּרו אצלנו – יצא לרגע והשאיר את משקפיו. זקני ר' יוסף המלמד הרכיב את אלה על חטמו ואמר:

– מ’זעט נישט אַ קאָפּיקע!.. (אין רואים אף פרוטה!)

הרווק הזקן, הבודד, הגלמוד, נראה היה תמיד בחוץ, כשהוא מתעכב ארוכות על צומת־רחובות, פונה כה וכה, נזהר לנפשו, ומביט בשבע עינים לכאן ולכאן בטרם יעיז לעשות צעד. כי הוא תפס את גודל הסכנה במהומת כלי־הרכב הרבים הללו שאין להם סוף, המתרוצצים אילך ואילך כמטורפים. במיוחד ירא מפני רוכבי־האוֹפנים בערבים, הטסים ללא אור וללא קול, ואשר לא אחת חלפו לצדו אגב חיכוך ממש.

– אני יודע מראש – היה אומר – שבמוקדם או במאוחר ורוכב־אופנים ידרסני!

ואשר יגוֹר בא לו במקצת.

פעם בערב, כאשר חצה לתומו את אחת הסימטאות, חש פתאום את גוו נתון ללחץ חזק מאחוריו, כרע־נפל על הכביש ובו ברגע שמע אנחת־חרדה של נער קטן על אופניו בנפלו עמו אף הוא. חיור וחרד ותוהה הסתכל בו הנער – נער נאה וחביב כל כך – כנפש קרובה לו מאוד, כנכד, והזקן הערירי לא ידע נפשו –

אסון או אושר?

בחשק מיוחד עובדים הבנאים בפיגום מסביב לבית החדש, הנבנה והולך באחד המגרשים.

– מתוך השראה עליונה הם עושים במלאכה – העירותי על הדבר לבן־לויתי – מתוך ההכרה שבבנין הארץ הם עוסקים, בבנין המדינה.

בן־לויתי, איש המעשה, צינן קצת את התלהבותי, בתתו לכך הסבר אחר.

– מלאכת “אַקוֹרד” הם עושים ומשכורתם רבה. אתה מבין?

אם כך ואם כך ובחדוה גלויה הם בונים את הבית. הלואי שדייריו יהיו שרויים במצב־רוח לא גרוע מזה – אלה העתידים לדוּר כאן זוגות זוגות, חדר לפנים מחדר.

בדרך כלל אין הרבנים נהנים כאן מתשומת־לב יתירה אליהם ומצד הנוער במיוחד. אבל תחת החופּה, כשהם מסדרים את טקס הקידוּשין, השלטון בידם. את מרוּתם והוראותיהם מקבלים אז חתן וכלה בהכנעה.

לחתונה “עשירה” אחת הוזמנו שלושה רבנים, שחילקו ביניהם את אמירת הברכות.

הרב השלישי מהעולים החדשים היה, והוא שׁר את חלקו בהברה האשכנזית ובהטעמה המסורתית הישנה־נושנה ובמין עזות מרדנית, פּרטיזנית כמעט…

היה זה כנראה, פּרפּור־הגלות האחרון.

בשלוש הדירות, בקומה השניה, יושבים: הפסנתרן, רווק בא בימים; מימינו – האשה האלמנה, לבנת־השׂער ומרת־הנפש, אשר, באחרוֹ לנגן בערב, היא דופקת לו על כתלו שיחדל, וממולו, דלת מול דלת – האשה הגרמנייה, שזה לא כבר נתאלמנה מבעלה היהודי אף היא.

כוח נשים רענן מקרינה זו האחרונה סביבותיה, בצאתה ובבוֹאה (כבת ארבעים ומעלה), אבל הוא, הקומפוזיטור (כמה משירי הארץ מוּשרים בנגינתו), שוטם אותה. היא מסבירה פניה, מחייכת, אבל ניכר שאין תוכה כברה. זה כעשר שנים היא יושבת עמנו ואינה עמנו! את שתי בנותיה הרכות בשנים “שילחה החוצה”, כלומר, חיזקה את ידיהן לצוד להן שני חיילים אוסטרליים וללכת אחריהם, כתום המלחמה, אל ארצם. בתקוה שסוף־סוף תקחנה בנותיה אלה גם אותה אליהן, היא סובלת לפי שעה את בדידותה כאן באורך־רוח.

את מעוֹנה המפואר אין היא עוזבת כמעט; מזירה עצמה מבתי־קפה, מקולנוע וכו', כחוסכת את התענגותה בשביל החיים החדשים, השמורים לה שם. פעמיים ביום היא יורדת בכסוּת־בית אל תיבת־הדואר וחוזרת ועולה במדרגות לאט, שקועה כולה בקריאת המכתבים מאוסטרליה.

ולא ניחא לו למוסיקאי שעה שהוא תופס את עצמו ב“חולשתו”. בכל ישותו הוא עוֹין את האשה הזאת, ואף על פי כן הוא נוהה בחשאי אחרי קולה הצלוּל, הנגיני. בימי האזעקות היה נעים לו להזדמן עמה במקלט האפלולי; ועתים היא גונבת את לבו בשירוּת־מה, כגון בזה שהיא מצלצלת ומוסרת לו את המפתח שהשאירוֹ נעוץ בתיבת־הדואר למטה, וכדומה.

גם יש שהיא מעכבתוֹ על המדרגות ומספרת לו ממה שבנותיה כותבות לה. בימים הראשונים הודיעו אלה על חייהן גדולות ונצורות; ברם, עכשיו יש להכיר בין השיטין שהדברים יגעים שם, והסיכוּיים לנסיעתה נעשו קלושים ביותר. והימים חולפים בינתים ונותנים בה אותותיהם. קומתה שחה והילוּכה כבד.

רק עמו בלבד היא באה במגע קל מפּקידה לפקידה, ואילו משאר הדיירים היא מסתייגת מאוד ונזהרת לנפשה, שלא לבוא עם הנשים לידי התנגשות כלשהי. אינה מגיבה אם מי מהן תופסת את חדר־הכביסה שלא לפי התור; אינה מתרעמת על חיבוט השטיחים ממעל לראשה, וכיוצא באלה. כולה ותרנוּת והבלגה, כמי שנמצא ב“גלות”. מה לעשות?!

והנה קרה מקרה ופיה הכשילה. נער־הקרח העלה, כמשפטו יום יום, את שלושת ה“בלוקים” והטילם בין שלושת הדיירים, שעמדו בפתחיהם. פתאום הוכיחה את שכנתה לבנת־השער:

– אַת נוטלת לך תמיד את ה“בלוק” הגדול ביותר!

האלמנה מרת־הנפש, ששנאה כבושה בלבה אל שכנתה זו עוד מהיום הראשון לשבתה פה, השיבה לה קשות, נתרתחה יותר ויותר, עד שהטיחה בפניה:

– עוד תוכלי לשמוע מפי מלים אחרות!..

הגרמניה התחלחלה, התמוטטה, וכנרדפת על צואר “פלשה” למעון־המוסיקאי הפתוח, צנחה לתוך כורסה וגעתה בבכיה.

נבוך ואובד־עצות – דמעות מעבירות אותו על דעתו – טרח הפסנתרן לשדל ולהרגיע את האשה, אשר נמצאה פתאום בצל קורתו, דיבר על לבה וגם העביר אצבעותיו על קדקדה, שכבר התחיל מאפיר, העביר דרך רפרוף – הלא אומנותו בכך! – נוגע ואינו נוגע.

את אהובתו התמירה, הדקה, הענוגה קינא קנאה מופרזת, חולנית כמעט, ותמיד, תמיד חתר לסבב את פני הדברים כך, שאיש לא יגע בה מגע כלשהו. המתיחות הבלתי־פוסקת וההיאבקות הנצחית עם האויב הנעלם הלאוהו מאוד, וכאשר חלתה הנערה פתאום ומתה, הרי יחד עם הכאב הגדול היתה דעתו נוחה מעֵרנוּתוֹ, שעמדה לו עד הסוף, ואשר על כן הצליח לעזוב את הזירה כמנצח.

בכל זאת לא היה נצחונו שלם. הנה מורידים אותה אל קברה, והקברן הזריז טורח להשכיבה כהלכה, מרים את חצי־גופה העליון ולופתו בזרועותיו דרך חיבוק – ועיניו רואות.

עלם עדין וחולה מפליטי פולניה, שניצלו בדרך נס, צילצל בדלת הרופא, שזה לא מזמן בא עם משפחתו מפולניה אף הוא. נערה כבת שבע־עשרה, מדהימה ביפיה, פתחה לו, הכניסתהו ישר לחדר־הקבלה הריק וקראה:

– טאטוּסיוּ!..

קריאה זו, שהכילה רוֹך כל כך, הידהדה באזניו כל שעת הבדיקה והוא שמע את דברי הרופא ולא שמע, ענה על שאלותיו ולא ענה. והנה זה שואל אותו:

– עוד אביך חי?

– לא.

– באיזו מחלה מת?

העלם קימט והקדיר את מצחו בזכרו את אביו, אשר נספּה עם הרבים בשוֹאה הגדולה, ונאנח עמוקות:

– טאטוּסיוּ!..

באפרורית הבוקר, עוד בטרם יקיצו האנקורים הצייצנים, נטולי־הנגינה, אני שומע מהחורשה הסמוכה את שירתו הבודדה והענוגה של הבולבול המשכים. עתים יש להבחין כעין דו־שיח בין שני בני־הזוג: הוא שואל והיא עונה.

שירה אלוהית זו – וחרב אדם באדם?!

היא הנותנת – עונים הכופרים – אנו רוצים לשמוע את שירת הבולבול לבדנו!

– מתוך דבריכם ניכר, שאין אתם שומעים אותה.

– אנו שומעים ושומעים!

– לא, אינכם שומעים…

עוד לא ראיתי איש האוהב את הים כמוהו. יום יום תמצאהו כאן, בין כסאות־המרגוע, מתהלך בכתפיות מעל למכנסיו, הלוך ושוב, מריח, עוקב בעיניו הכחולות והתמימות אחרי נענועי הגלים המקציפים ומקשיב־מקשיב. בהמולה המתוקה הוא שומע, כנראה, משהו העולה על כל המנגינות הנאדרות, עליהן ניצח בארצות שונות במשך כל ימי חייו.

אין הוא יודע כיצד לבוא עם הסטיכיה הזאת במגע קרוב יותר. לולא גילו, ודאי היה מתערטל וצולל בה בכלות־הנפש. עכשיו הוא מוכרח להסתפק בזה שהוא עולה ומפליג על אחד המזחים עד שזרועות השטף נוגעות בנעלי־הלכה שלו, או בזה שהוא מתכופף רגע רגע וחופן מים ומרטיב את פניו ואת שיבתו הכחלחלה.

קול־נפץ חזק הגיע פתאום מעבר יפו; אחרי רגעים מספר חלפו בשריקה שני כדורים בזה אחר זה סמוך לקדקדו – והוא לא נע ולא זע. סוף־סוף אין הוא כאן אלא אורח. ובכלל, האיש כמוהו יברח?

על קצה המזח הוא ניצב, ועמידתו עכשיו לנוכח הים הסואן כעמידתו אמש לפני התזמורת, שעה שניצח על הסימפוניה התשיעית: “כל בני־האדם – אחים”…

אין לשכוח, שעליו, על הנער הנאה והעדין הזה, שמחברות בית־הספר נושרות מחיקו, שוּמה ללחום לא רק את מלחמת ההוֹוה אלא גם “להגיה” את מלחמותינו הקדומות. עומס־התגמוּל מכביד על כתפי־הבוסר שלו, ועליו לנצח עתה למען כולנו היום וגם להעלות “תיקוּן” לתבוסות אבותינו.

הנה הוא כורע־רובץ בעמדה ומכוון את רובהו לא רק כלפי האויב הזה, אלא גם כלפי אויבינו מאז ומעולם, כלפי כוּלם, כוּלם, לרבות גייסות נבוכדנצר וטיטוּס.

לא לחינם הוא מוגיע את כוח־ראייתו כל כך: אל מרחקים לא ישוערו הוּא קולע –

במקומות ההם, משם נמלטנו, היססנו להפליג בשדות או ביערות גם בימים הראשונים הטובים. את טעם הנכר טעמנוּ במיוחד מחוץ לעיר. תמיד פונים היינו כה וכה. מי הולך שם?..

בנקודה זו מצאנו את המצב לא שונה בהרבה גם כאן, כי גם כאן נכרים עובדים בשדות הסמוכים. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”. ורק עכשיו, בימים האחרונים, פני הדברים אחרים, ולוּ רק בשטח מצומצם זה, בו הכתוב מדבר.

פועלים יהודים, ורק יהודים, משחיזים את מגליהם וכוסחים את החציר הרטוב. בתוך עמך אתה איפוא גם מחוץ לעיר. רסיסי ליל אמש רועדים על העשב הכפוף, הרענן. והנה שדה תלתן (כאן אין צורך לחפש דוקא את ארבעת העלים; גם בשלושה האושר!) וזוג פרפרים לבנים מרחף ממעל לו. שאננה, באפס דאגה, נישאת סיעת־צפרים גדולה, כעין אריגה, מעשה רשת, בשיפולי הרקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. האם לא בפעם הראשונה אנו רואים את כל אלה? שם, בנכר, הלא ראינו ולא ראינו. שם יראנוּ לראות…

הרחקתי תעוֹת בשבילי השדות “אל כל אשר היה רוחי ללכת”. הצצתי לתוך אהלי הבדוים, אהלי הפּחים המוחלדים – “והנה אין שם איש וקול אדם… ואוהלים כאשר המה”…

הרגשה תנ“כית זו גברה עם כניסתי לשרונה. היו ימים שרק את תרנגוליה וחזיריה המפוטמים ראיתי בעד הגדר, והרי אני בתוך תוכה. גינות־הירקות ומשתלות הפרחים עזובות. נשמות. מעל גבי דלתות מזדקרות הכתובות הגרמניות הנשארות. “לשאינם רשאים הכניסה אסורה”. והנה בית ה”בירגרמייסטר" (ראש המקום) לשעבר, ועל כתלו פסוק מתהילים: “ועוז מלך משפּט אהב”. גם את פסוקינו לקחו להם!

אצל המהנדס היהודי הדר כאן אני מתארח עם אחד מידידי, שנזדמן לבית זה אף הוא. אנו מתהלכים בתוך משכנות נוחים אלה, אשר הוחזרו לנו, לבעלים הראשונים. “ועוז מלך משפּט אהב”…

בת המהנדס הצעירה, נערה נאה ועדינה, עודרת במעדר בתלמי הגינה שליד הבית, עודרת בשקידה, בדבקוּת, בין הברושים, בצינת בין־השמשות, ולקול טרטורי היריות מסביב היא נראית כמהרהרת: על אדמתנו אנחנו כיום – יהיה אשר יהיה.

מי זה אומר שהאסון הגדול אין לו תקנה? הנה אני, ה“אחות” הצעירה, אינשא לו, לחייל קטוע־רגלים זה, הנמצא בטיפולי – ואצילהו…

כך ודאי אמרה בלבה הנערה היפה, הרכה בשנים, כאשר החליטה לעשות את הצעד המתמיה. אפשר רחמים היו כאן. אפשר אהבה (למרות הכל!), אבל יתכן, כמרומז, גם דבר־מה אחר ובלא־יודעים, והוא: מין אמביציה של נערה בטוּחה בכוחה – להתמודד עם הגורל עצמו – –

נערה קדושה – הבוּ גודל לה!

בית־הבראה לחיילים. ליד קיבוץ. אחרי ישיבה ארוכה ורצופה בעיר הנך סוקר שוב את הנוף הכפרי, המוּכר, המלנכולי קצת; גבעה עגולה, בודדה, באופק, בולטת מתוך שממת השדות מסביב, מכוסה אניצי־שיחים…

בערב האדימה שריפה רחוקה את שולי הרקיע, ואיש לא ידע היכן היא בדיוק ומה טיבה. הגונג קורא לפת־ערבית. חיילים וחיילות עוּלי ימים, עם תחבושות, יושבים צפופים משני עברי השולחנות הארוכים והערוכים ואוכלים את השמנת, את העגבניות וכו' – בתיאבון, בצהלה. אחר כך הם עוברים אל חדר־הקריאה הגדול ושם הם מלהגים, שרים, מצפצפים, משחקים ב“דאמות” או בשחמט ומתרפקים על הרדיו ונגינותיו.

תשומת־לב מיוחדת מושך אליו החייל־הנער היפה, הגבוה, התמיר, שחסרה לו ידו האחת עד עצם הכתף, ודוקא היד הימנית, שהתלוצץ, השתובב והתקיף תכופות, דרך צחוק, את החיילת חבושת־הרגל, שהתגוננה בכל כוחותיה. לא ידע מנוחה. הנה התישב על כסא, וזה התמוטט תחתיו מכובד המשא, נשבר – וכמה צחק העלם, כמה צחק!

ורק בבוקר למחרתו ראיתיו יושב בפינה בשקט וקורא את העתון הפרוש לפניו על הדלפק, כשידו חובקת את סנטרו. ראיתי: יותר משהיד ריחמה את הסנטר, ריחם הסנטר את היד, את האחת.

אתה, אתה, שהיופי, היופי הנשיי במיוחד, עומד אצלך מעל לכל; שלא רק אותו, את היופי, הנך מעריץ כל כך, אלא גם את הרגיש כלפיו, את המשתאה לו, – מדוע נתמלאת “רציחה” על זה האיש הזר, המשהה מבטו על אהובתך יותר מדי, ואתה מוכן לקרעו כדג?

מדוע?!

כבן שמונים ומעלה האיש והילוכו בנחת, בכפיפה, לאורך השדרה, כשידיו לאחוריו, מכונסות זו בשרוולה של זו, כמי שעשה את שלו, ועכשיו יש לו הזכות לנוח. ובאמת, חלקו לא קטן בכל אשר קם פה ויהי. במאמריו השנונים הציף בשעתו את העתונות הציונית בגולה, הטיף השכם והערב ויעץ והסביר והלהיב. והנה זכה להגיע לזיקנה מופלגת וליהנות כאן, בארץ כיסופיו, מפרי עמלו, עמל חייו.

עודנו רענן ברוחו וגם בקלסתר פניו, ורק בעיניו הוטל משהו דוקרני, המעיד על הגיל. משהו זה, אגב, הולם את “אפיקוֹרסוּתו” הידועה, שהוא אוהב להדגישה עם כל הזדמנות. בעקבות יל"ג נלחם בימים הרחוקים ההם נגד “קוצו של יוד”. נגד כל אמונה טפלה ושאינה טפלה. פוזיטיביסט עד מוח עצמותיו היה תמיד וכזה ישאר עד הרגע האחרון!

קודם, בהיותו כבן שבעים, הציקו לו תכופות הרהורי מות. ברם, משנכנס לגבורות, יש לו הרגשה כאילו כבר עבר את האזור המסוכן, ה“ממוקש” – ושוב אין מה לחשוש. הנה חבריו הצעירים ממנו מסתלקים אחד אחד, ונראים הדברים, שעליו המות פוסח במכוּון. את כולם, את כל חבריו אלה, הוא מלווה אל בית־עולמם במסירוּת, בנאמנוּת, אבל לפני שער בית־הקברות הוא נשאר עומד ופניו כלפי חוץ.

– מדוע אינך נכנס? – שואלים אותו אנשי הלויה, ההולכים עמו.

– כוהן אנוכי… – משיב בלחש האפיקורס הזקן.

כשאני שומע את החזנות המהלכת ברחובות ב“ימים נוראים” אלה, בין זו של תקליטי הרדיו ובין זו של בתי־הכנסת – אני חש אי־סיפוק וגם כעין פגיעה בקודש־הקדשים שלי. שכן אין להשוות כלל את כל הקולות עם קולו של ה“בעל תפילה”, אשר לימי ילדותי, קוּליֶה (יעקב) דבוֹרקין. זה היה קול!..

“הנני”… שלו חד־פעמי היה. “ותגער בשטן לבל ישטינני”… ונפלאותיו בליל “כל נדרי”!.. “הס קטיגור וקח סניגור מקומו”… ואותם הפיוטים המופלאים למחרתו: “מגלוּמי גוּש, מגרי גיא, מדלוּלי פועל, מדלי מעשׂ” וכו', ניגוניו ונעימותיו והטעמתו רובצים בקרקע נשמתי עד היום, ולזכרם נשמעת החזנות החדשה פגומה, תפלה, חסרת־טעם.

כל השנה, זכורני, חיכיתי לו בקוצר רוח. להתפעלותי לא היה גבול. ורק בהגיע שעת “נעילה” נצטערתי, בשמעי את קולו הנפלא מצטרד והולך. סבלתי מאוד. דוקא את נעימוֹת ה“נעילה” היפות והענוגות כל כך מוכרח היה לשיר בקול צרוד. לשוא התחנן: “פתח לנו שער בעת נעילת שער” – הקול לא שב לאיתנו!

בשעת טיול בחוץ עם חבר התחיל זה מקטרג על קשיחות־לבו של כל אחד מאתנו כאן כלפי אחיו ואחיותיו, שהרעה הדביקתם שם. בששת המיליונים מובלע כל פרט “ולא נודע כי בא אל קרבם”. והוא התרגש וסיפר:

– שלוש אחיות הכרתי בחוץ־לארץ, שבביתן הייתי יוצא ונכנס. שלוש נפשות עדינות, שבעצם לא היו אלא נפש אחת: כל כך קשורות ומעורות היו זו בזו. הבכירה והאמצעית נמלטו הנה, והשלישית, הצעירה והיפה בהן, נשארה שם וגורל המיליונים גורלה. משנודע לי הדבר ונוכחתי שגם הן, שתי האחיות הנשארות, יודעות זאת, נמנעתי מלהיפגש עמהן, כי איך אשא עיני אליהן?! והנה במקרה ראיתי את שתיהן באחד הערבים, ברחוב הראשי, כשהן עומדות לפני חלון־ראוה מוּאר של חנות גדולה לשמלות־נשים, עומדות ומסתכלות בהתענינות רבה – ומחליפות חיוך ביניהן… התחמקתי כגנב. אבל תוך כדי כך חשתי בחשאי גם מעין קורת־רוח. התבין?.. שהרי בזה כאילו הוֹרוּ היתר גם לאחרים. אם הן, הענוגות והנאצלות כל כך, רשאיות… ובאמת רק אתמול בא הפליט והביא לי את הבשׂוֹרה הרעה על אחותי הצעירה גם אני (הפליטים מספרים לנו את הדברים בקלות יתירה). אני שומע – ולבי אבן! נבהלתי מפני עצמי. התביישתי מפני האיש ושיקרתי לו: “אני ידעתי זאת קודם”. אמנם, ריחוק־מקום וריחוק־זמן הפרידו בינינו יותר מאשר בין האחיות הללו, אבל בכל זאת…

– מה לעשות – ניסיתי להרגיעו – טבע באנוֹש…

– טבע הוא באנוש… הלא באדישוּתנו־אטימוּתנוּ זו השמדנום שנית! בתיה אחותי, אשר כה אהבתיה ואשר כה חרד הייתי לה בהיותה חוֹלה. פעם ראיתיה מתעלפת – ואני נזדעזעתי עד היסוד בי. עודני זוכר אפילו כיצד הסתכלתי בה יום או יומים אחרי לידתה והריחותי את ריחה המתוק… מי פילל אז כי קץ כזה נכון לה וכי אני אקלוט את הידיעה הזאת בשלוה פילוסופית, היינו, בשלוה בהמית?!

פתאום הנמיך את קולו, כפונה אל עצמו:

– ברגע זה ניעור בי הכאב הגדול… עכשיו, עכשיו מתחיל הדבר… סוף כל סוף!

– דליה בבית?

– לא!..

כך, וגם בטכסיסים אחרים, הרחיק את הבחורים אחד אחד, שהתלבטו בפתח. היתה זו היאבקות עקשנית עם הצעירים השונים, שהיו להוטים אחרי בתו היחידה, השחרחורת, הרכה בשנים. כי מחובתו היה להשגיח עליה השגחה כפולה, גם במקום האשה־האם, שמתה עליהם לפני שנים מספר.

והיא, דליה, רטנה, התלוננה, בכתה. כי הנה האושר מתדפק על דלתה, ואביה זה, האוהב אותה כל כך, דוקא הוא עומד לה כאן לשטן.

– הלא גם אתה היית פעם צעיר!.. – הטיחה בפניו הקטנה.

– עוד תספיקי. את צריכה ללמוד!..

הואיל ונדמה היה לו שאין כמוה, לא מצא בכל הבחורים הללו אף אחד ראוי לה. ואולי גם קנאה היתה כאן, זו המיוחדת במינה, קנאת האב.

עד שהחיים עשו את שלהם והיא נשאה למי שנישאה, והשלום בינה ובין אביה, אשר נכנע סוף סוף ועל כרחו ענה אמן, שב לקדמוּתו. עכשיו התגברה אהבתה אליו, הוסיפה והלכה והגיעה לשיאה כנטות יומו.

שלשתם טיילו בחוץ, טיילו מעדנוֹת וגם יש אשר ישבו יחד בתיאטרון או בקולנוע, ודליה חשה אז את אהבת הבעל מזה ואת אהבת האב מזה. ועל זאת הלא חלמה כל הימים!

נתגלגלו הדברים ועם שלישיה זו נתלוותה אחות־הבעל, חוה, נערת־משרד עליזה ונאה, הרוֹדה בטלפון ובמכונת־הכתיבה – והאב הבא בימים עולמו נהפך עליו…

כבר הם יושבים בקולנוע ארבעתם, הוא בין שתי הנשים, ושיכור מקירבת חוה ומחסד נעוריה – מימין, ראה תוך כך את העננה השוכנת על בתו – משמאל. אין טוב שאין בו קוץ!ובאחד הימים הבאים שאל את דליה (בהיותו חושד בה שידה באמצע):

– מדוע חדלה חוה לבוא?

– היא עכשיו עסוקה מאוד.

והוא התחיל חוקר ודורש בדבר, תחילה בהברה רפה, כמתבייש קצת, אבל לאט לאט התאושש וביקש:

– תני לי את מספר הטלפון שלה!

– לא אתן… – השיבה בחיוך, אבל ברצינות.

– מה יש?

– לא כדאי…

– מדוע?

– כך…

– תני, תני… הלא גם אַת היית פעם צעירה!.. צחק ורגז גם יחד.

כי הנה האושר רובץ לפתח, ואולי האושר האחרון – ובתו זו, שאוהבת אותו כל כך, דוקא היא עומדת לו כאן לשטן.

ערב ערב, בפרבר, אני רואה אותה, את הזקנה, עטופה בסוּדרה, לפני שער ביתה; או שהיא יושבת על מעקה החומה. או שהיא מתהלכת אט על המדרכה, הלוך ושוב, הלוך ושוב.

פרצוף־אדמה, פרצוף־חורבה. ודאי בת שמונים ומעלה. ורק עיניה עודן חיוניות מאוד, אותן היא נועצת בך בחשכת הערב. בסקרנות משונה היא מסתכלת בכל עובר ושב; מסתכלת בנחת, בהנאה, בתענוג.

אין היא רוצה יותר. רק לנשום ולראות, רק לנשום ולראות. ולא יותר.

והנה אמש, בשבתה על מקומה ובהביטה דוּמם לתוך חללו של עולם, היו פניה שטופים בנוֹגה הירח. היא קרנה ממש… בני־הנעורים חלפו על ידה בלהג, בצהלה; זוגות־אהבים תוך כדי חיבוקים ונשיקות – אבל איש מהם לא היה מאושר כמוה.

כאילו זה עתה הוציאוּה מתוך קברה.

הנאשמת הצעירה, שרק את גבה אני רואה, מצטדקת בחוסר מוצא, ביאוּשה הגדול, אבל השופט מעל דוכנו באחת:

– להתאבד אסוּר!

המעט מה שעבר ועובר עליהם, על האומללים הללו, העומדים על שפת התהום, עוד נתבעים הם לדין וענוֹש ייענשוּ. איזו ברבריות לכאורה. אבל לא. זה דוקא טוב. אסוּר – וחסל! כל הצרות והאסונות אינם חשובים – החוק ממעל לכל… האם אין כאן משום עידוד ומרפּא לרוח הנכאה? כן, כן, אבל רק כל זמן שבעבירה זו לא ייכשל, חלילה, השופט עצמו.

שופט, חזק ואמץ!

וחתתני בחלוֹמוֹת

(איוב)

הם מתנדפים עם בוקר, אבל מה רב שלטונם בנוּ בשנתנוּ בלילה! ויש אשר שלטון זה נמשך גם אחרי היקיצה. כבדים החלומות במיוחד – כשאנו שרוּיים בצער מה; שום כוח־דמיון לא ימציא תרכובת תעתועים ערמומיים ומדכאים כאלה. להטי ארג ממלכוּת השגעון… כל צער שבעולם לא היה נורא כל כך, אילמלא חלומות־הלילה הרעים הכרוכים בו.

איני ירא מפני מחלה אנוּשה איני ירא מפּני המות עצמו, אבל ירא אני מפני החלומות הנכונים לי בלילות ההם.

הפרופסור הישיש הוזמן אל אחד המושבים להרצות על הנושא, שכל חייו היו קודש לו: על היהדות. אחרי הצהרים הגיע לשם, והותיקים מאנשי המקום ערכו לו קבלת פנים נהדרה. איכר אחד, מוקיר תלמידי־חכמים ובר־אוּריין בעצמו, הפציר בו שיתאכסן בביתו. האורח לא סירב הרבה ונכנס: האשה, שתי בנות צעירות ונער נאה כבן שתים־עשרה, מנוּקד־נמשים קצת.

– נער אסוּפי… הוּא כבר הוּבל בקרון־המות…

אחר־כך הראה לו בעל־הבית את משקו בחוץ: את גן־הפרי, את הכוורות, את הלוּל, את הרפת. שתי פרות הוֹלנדיות, כבדות־עטינים, העלו גירה. כאן נפגש שוב עם הנער הניצול, שברגע זה הביא מן החוץ את הסוס והעמידו בפינתו.

– הוא כבר נתאקלם אצלנו. – הסביר האיכר – אוהב את העבודה…

ובערב נתקיימה ההרצאה. מאין אולם מתאים וגם מחמת כובד החום נערכה זו בחוץ. המרצה התלהב ביותר (אולי המקום גרם?), לא ראה את הקהל כמעט, ולנוכח האילנות והשדות העגמומיים בעלטת הערב, עלטת קדומים, עלטת אברהם, כלתה נפשו אל הנושא הנצחי שלו; תפס את היהדות כיש מוחשי. וכיסופים מוזרים זעו בו לראותה ממש, עין בעין, ואיש־האלוהים בשעתו התחנן אליה בלבו: “הראיני נא את כבודך”…

אחרי ההרצאה סעד בבית מארחיו מה שסעד, ראה שוּב את הנער המנוּמש ופרש לחדרו.

בלילה נדדה שנתו. חוץ מרעיונות־סיוּטים וילל התנים מאחורי החלון המרוּשת הציקו לו “יתושי־החול” הזערערים, הבלתי־נראים כמעט, העוקצים כבמחטים. קם, העלה את אור החשמל, ובכסות־לילה התחיל פוסע אחת הנה ואחת הנה. בעד הפתח הפתוח אל חדר־האוכל הסמוּך ראה את הנער מוּטל על הספה, יחידי, שקוע בשינה עמוּקה־עמוּקה (בעקיצות היתוּשים, כנראה, אינו מרגיש כל עיקר!) כשהוּא מקופל ומכוּוץ, ואיזה בגד מכסה עליו. ארוּכות, ללא ניד, הסתכל בו הפרופסור הישיש, והארת־פתאום חלפתהו: “הנה היהדות עצמה… היא היא”…

חרש־חרש קרב אל הספה ובחרדת קודש נשק לו לנער על מצחו.

חן עליון לבנותינו הרכות בשנים אשר לתנועת הנוער הדתית. מסופקני אם אמותינו וסבתותינו המאמינות לפנים בישראל, במקומות ובזמנים ההם, ליבבו בצעירותן כמו אלה. כאן משהו חדש, שעוד לא היה לעולמים. כי אינה דומה האמונה ההיא, מלפני הכפירה, לאמונה מופלאה זו, שלאחר הכפירה. אחת מהנערות הללו היא רחל בת השבע־עשרה. ואין פלא שהמשורר הצעיר, יהושע, נתן בה עין. בעקשנות חתר אליה עד שהצליח לרכוש את ידידותה.

אהבה ענוגה היתה זו, עתירת גוונים, אם כי נצטמצמה בפגישות, בטיולים קצרים, במגע לא־מגע. הרשתה לו לבקר בחדרה (מחמת זיקה לבית־האולפן דרה כאן לבדה; הוריה ישבו בעיר אחרת). כל נסיון מצדו להתקרבות יתר נתקל בסירוב נמרץ, ברתיעת אדוקים.

סחור־סחור הסתובב מסביב לנקודה העדינה בהשקפת עולמה. כבש אפיקוֹרסוּתוֹ והיה זהיר ברגשותיה. והנה פעם – מתוך איזו שרירות פתאום – פיו הכשילו!

בסתיו לפנות ערב אירע הדבר. שניהם התהלכו על שפת הים. לנוכח הסטיכיה האפורה המשתוללת בסערה, נשארה הנערה עומדת רגע כמאובנת והשמיעה בדחילו:

– אלוקים!..

– אין אלוהים, רחל!

היא החוירה, הפכה עורף, עזבתנו כאן לנפשו ובצעדים מהירים אצה הביתה.

בלילה ההוא נדדה שנתה. ליל־זוועה ארוך־ארוך… עם דמדומי שחר, בהכחיל החלון בחדרה, קלטה אזנה מן החוץ את הציוץ הראשון, ציוץ־צפור אפה, אחוז תנומה… צפור קטנה, חלשה, בודדה, מופקרת, ללא חסות, ללא השגחה – כמוה…

ותבך.

ברגע זה דפק על דלתה יהושע!

חיור, כהה בעלטת ההשכמה, מילמל:

– מוכרח הייתי עכשיו לבוא אליך. לא ישנתי כל הלילה… לילה נורא היה זה… רק בלילה חשתי את כל כוחך… אַת – אלוהית…

היא עמדה לפניו עטופה בשמיכתה, יחפה וּסתוּרת שער, ודמעתה על לחיה, וענתה ברעדה:

– ובכן, יש?..

– יש, יש, יש!

היפרד – ורוח אלוהים ריחפה ממעל להם.

מאושרים נפלו זה על צוארי זה, התלכדו ומיאנו

בשעה הקבועה נתאספנו אל ההלויה. דוּמם עמדנו וחיכינו לפני הבית, אשר תו האסון על מצחו, “והעת גשמים”. כל הידידים והמכרים מסביב זיקנה קפצה עליהם פתאום. את כוח־המשיכה של האדמה חשנו בעליל.

עד שמן השער הוּצא ברוב יגיעה הארון המכוּסה שחורים ונישׂא אל הקרון. עמו יצאה משפחת הנפטר וקרוביה ובין אלה האשה היפה, שהבריות מרננים אחריה ואשר ראינוּה תמיד בעין לא טובה, והנה אף היא צדעיה התחילו מאפירים ובפרצוּפה הוּטל גוון הקלף.

עתה נהפך לבנו אליה – וסלחנו.

בסקרנות מיוחדת היא, בת ארבעים נאה וענוגה, קוראת את שירי בנה הצעיר, כי על ידי קריאה זו היא חודרת הרבה לתוך עולמו הפנימי של העלם הנאהב.

והנה היום מכביד על לבה שירו החדש. לפני “אַתּ” אלמוֹנית הוא מתחטא בשיר־נכאים זה ומבקש ממנה “מלה טובה, מרפאת”. אך זה עתה עזב את ספסל בית הספר, וכבר אשה זרה דוקא בכוחה להצילו, ולא היא, האם!

ברחמים גדולים, מהולים ברחשי קנאה צעדה לקראתו בשובו מן החוץ, וכדי לקדם את “צרתה”, כביכול, נזדרזה ואמרה לו דבר, שאין כמוהו מרפא לנפש המשורר, ויהיו יסוריו החשאיים אשר יהיו, אותה אמירה מגית, ששום “מלה טובה” אחרת לא תוכל להתחרות עמה: – השיר נפלא!

לאחר שנחל תבוסה בהיאבקותו על האשה (לו נדמה בכל זאת שבסתר לבו אהבתהו), שימר את חייו, כביכול, וציפה. כי אמר בלבו: יקרבו ימי אבל בעלה – ואז…

ואין פלא שהזיקנה לא שלטה בו כלל, למרות מה שכבר עמד על סף העשור הששי, כי לא חי האיש, אלא המתין. ואילו הזוג ההוא חי בתוך כך, חי את חייו במלוא הקיטור. העמידו ולדות רבים, בנים ובני בנים ומשכו יחד בעול הכבד. והבעל מכיון שחי גם נזדקן וחלה את חליו אשר מת בו. בא היום!

הרווק לא נחפז, אלא החליט לחכות עוד זמן־מה, עד אשר ישלמו ימי אבלה ודעתה תתישב עליה. אחר־כך יצא מחדרו־מאורתו, בו הסתתר וארב זה כשלושים שנה, ושׂם פעמיו אל בית האלמנה.

באדיבות קיבלה האשה את פניו; הזמינתהו לשבת. ישב ותיכף קם ושינה את מקומו בכיוון מהופך, כי ברומו של הכותל ממולו קבועה היתה תמונה גדולה של המנוח. אבל גם כאן, במקומו החדש, ניבט אליו תצלום אחר של איש־חרמו. וכך ישב בין שתי התמונות, אחת מפנים ואחת מאחרו, קטף ואכל מפרכילי הענבים והסתכל בפני האשה האהובה, שרק בעיניה בלבד עוד הבליח שריד־מה מהיופי הראשון. מצחה ולחייה שוב לא היו חלקים ורעננים כמו אז, אלא חרושי קמטים וחריצים וריצי־חריצים. כתקליטי נגינה נדמו, תקליטים, שסימפוניה של חיים שלמים, על כל סבלותיהם וזעזועיהם, חקוקה בהם.

והיא דיברה עליו, על ירוחם (שם המת), ורק עליו; על מחלתו דיברה, על ימיו ולילותיו האחרונים וגם על טיב המצבה, שהיא אומרת להקם על קברו בקרוב.

הוא ניסה להעביר את השיחה אל פסים אחרים ולא עלה בידו. הזכיר לה אי־אלו מומנטים אינטימיים מהימים הראשונים ההם.

– הזוכרת את?..

– לא. מי זה יכול לזכור דברים מלפני שלושים שה ויותר?!

בינתיים צילצלו בדלת ואשה צעירה נכנסה וכרסה בין שיניה.

– זאת היא כלתי. אשת בני הצעיר…

לא עברה שעה קלה ואשה אחרת באה; ירוקה, רזה וארסית, ונער כבן שש כרוך אחריה, נער חיור ומלא נמשים.

– כלתי השניה היא, אשת בני הבכור. וזה הוא נכדי, ילד שעשועיו של ירוחם. נפשו יצאה אליו ממש. אתה רואה, כמה גם דומה הוא לו בפרצופו. יוסי, בוא נא הנה!

והיא הושיבה את יוסי על ברכיה והעתירה עליו נשיקות עד בלי די. מבט־איבה ירה תוך כך ה“צבר” הקטן כלפי האורח ופיקד:

– שילך מפה!..

– מה אתה, יוסי? אסור!

– מותר!..

והאורח הערירי שוב לא שהה כאן הרבה, נתפכח במשך רגעים אחדים נזדקן אף הוא.

ככה נסתיים ה“רומן” החשאי, העקשני, רב־השנים.

בסקרנות מיוחדת הבטתי בילדותי אל כל “אומן־יד” מסוג שהוא. עד היום אני זוכר את הירשל ישראל’ס הישיש, אמן־החיטוב, כיצד הוא עומד בבית־המדרש, בפתח, ומסתכל בדג־העץ, מעשה ידיו להתפאר, שהמזוזה גנוזה בו ו“שדי” בינו; מסתכל ומלטף בקורת־רוח את שיבת מפרקתו… משתאה הייתי גם לשלום הנגר, זה הצהבהב, החיור, הצנוע, ששתי אצבעות בידו הימנית כפופות פנימה מחמת איזו תאונה רעה, ואשר בכל זאת אמן גדול במקצועו היה. כל “רהיטי” בית־המדרש היפים להפליא: הבימה, ארון־הקודש, “הספסלים התיכונים” וכו' – כולם מעשה ידיו היו, והוא עצמו בשעת התפילה הסתופף בפינת “החדר הקטן”, בחינת רואה ואינו נראה.

והנה ביינוש, הנפח הגדול, לעומת אלתר, הנפח הקטן, או זלמן אידל, החייט המומחה, וכנגדו החייט פינחס, שאין כוחו אלא כמתקן וכמטליא. פעם, לאחר שזלמן אידל שמע בשבת אחרי הצהרים את “אמירת המדרש” לפני הקהל מפי ראש הישיבה הירש, פנה אל אחי הגדול משה בשאלה־תמיהה:

– הלא זהו אותו ה“מדרש” עצמו, שגם איצ’י המלמד “אומר” מתוכו – ואיזה הבדל!..

על זה ענה לו משה אחי מניה־וביה:

– הנה אתה ופינחס. לשניכם אותם חוטי התפירה, אותה המחט ואותם המספרים – ואף על פי כן!..

אוּמן ואוּמן ודרגתו. והנה בוקר אחד הופיעה בפרבר מגורינו אומנות חדשה, שלא הכרנוה קודם: עשיית חבלים. פנים חדשות ואומנות חדשה. ממוֹהילב, עיר־הפלך, באו שני האחים, עושי החבלים, “קאנאטניקים” בלעז, ותקעו כאן יתד. לייבה הבכור, הנשוי, בעל הדבר, ואחיו הצעיר, חניכו – שלמה, שניהם חסונים ורעננים, בהירי עינים, עליזים ושופעים הוּמוֹר.

שלא כמלאכות אחרות, שמצטמצמות בד' אמותיהן, הרי זו מלאכה שפורשת מצודתה על שטח גדול, על שטח חוץ, פעמים עד כדי פרסה ויותר – וללא פחד כלשהו מפני הגויים מסביב. איכרי הסביבה, בעברם כאן, הביטו בדרך־ארץ, כמו אל כל מעשה אומנות, ולא אין כחבל חפץ חשוב כל כך במשק הכפר.

מחוץ לעיר, בצד “השליאך” המוליך לדוּברוֹבנה, העמידו את הגלגל הגדול, תקעו באדמה בשורה ארוכה=ארוכה את הכלונסאות, שצורת מגוֹבים להם, עם השינים כלפי מעליה, שעליהם הם משעינים בשעת מלאכתם את החוטים הנטוים ונמתחים, עם שהם צועדים אחורנית וגוש הקנבוס על כרסם.

כובשי מרחקים, כובשי ארץ ממש! ועוד יתרון לה למלאכה זו, שכן במלאכוֹת אחרות החומר שממנו הכלי נעשה אינו משתנה בטיבו ורק צורה אחרת הוא לובש. העץ נשאר עץ, הברזל נשאר ברזל, ואילו הקנבוס הזה, חומר קלוש בעצם, סיבים סיבים, נהפך בכוח הטויה והשזירה למין חומר אחר לגמרי, למשהו מוצק מאוד, בל ינתק, ל“קאנאט” (חבל עבות), שדוברות וספינות נסחבות בו. פלא הטבע!

הרוצה ללמוד מלאכה זו, עליו לעבור שלושה שלבים. קודם בתור שוליא־מתחיל, לסובב את הגלגל; אחר־כך – לעבד את הקנבוס, לנקותו מהנעורת ולסרקו במסרקות של ברזל עשויים לכך, והשלב השלישי העליון הוא – הטויה. הטויה עומדת כאן ברומו של עולם. הטויין הגדול, כמו לייבה, למשל, החוט יוצא מתחת ידו שוה בעביו לכל ארכו, ללא פגימות וגבשושיות כלשהן. ולהיות טויין גדול (“א גרויסער שפינער”) לא כל אדם זוכה.

בחיפושיו אחרי נער־שוליא חדש נתן לייבה עיניו בי, ואני אז נער בן שלוש־עשרה, ומאחרי הגמרא לקחני במחיר חמישה רובלים לחודש (הדחקות בבית היתה גדולה, וענין ה“תכלית” ניסר אז באויר ברוב כוח), להיות מסובב אצלו את הגלגל.

לימים נתברר שגם הם, שני ה“קאנאטניקים” הללו עצמם, בני מלמד הם – כמוני. אביהם בא פעם ממוהליב לשם ביקור, ואז שמעתיו סח עם אבי שלי ומנחמו:

– מה לעשות?! גם אני היססתי קודם לעשות את בני לבעלי־מלאכה, אבל עכשיו איני מתחרט כל. האשה כיום תובעת פרנסה. “אהב את המלאכה ושנא את הרבנות!”

ובכן, ישבתי על הכסא ואחזתי בידית הגלגל. לייבה ושלמה, חבושי קנבוס, צובטים ומשחילים איש את אניצו על האנקולים המסתובבים, מתרחקים וטווים, מתרחקים וטווים, כשהם פוסעים אחורנית. יש שהחוט תוך כדי טויה ניתק באמצע, ואז עלי לקום ולרוץ ולתפוס את שני הקצוות ולקשרם יחד. במשך הזמן נסחפתי והפלגתי באוירה זו כל כך, עד שלהיות “קאנאטניק”־אמן היתה כל משאת־נפשי. בדחילו ורחימו דיברו ביניהם תמיד שני האחים על אחד מתתיהו במוהילב, שאין כמוהו טויין גדול. “א גרויסער שפינער” – זו היתה כאן מדרגה גבוהה מעל גבוהות.

פעמים שלחני לייבה באיזו שליחות, ואז נטל מידי את ידית־הגלגל ומילא את תפקידי בעצמו לשעה קלה. שלמה טוה עתה את החוטים לבדו, והוא לייבה סובב לו את הגלגל במקומי. האמן הגדול הזה, שכל השלבים כבר נשארו הרחק מאחוריו, חזר פתאום אל השלב הראשון! לכאורה, דבר קל ופשוט כזה, מלאכת הנער הטירון, אבל בידו, בכל זאת, הסתובב הגלגל אחרת; כמו מאליו, כאילו רוח חיים בו.

מקץ חדשים מספר עברתי אל השלב השני. נכנסתי למחסן, ששם למדתי לעבד את הקנבוס, לסרקו ולצרפו. יש שנשלחתי אל החנות לקנות ולהביא את החומר הגלמי הזה, הרענן, הריחני. פעם, כשנכנסתי לחנות המלאה והגדושה, אמרתי:

– “הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה?!”…

החנוני, יודע ספר, חייך ונד לי קצת:

– אביך, בכל זאת, לא טוב עשה, שנתן אותך ל“קאנאנטיק”.

והנה בא היום הגדול, שבו הגעתי לשלב העליון. חבשתי את גוש הקנבוס על בטני, השחלתי את האניץ על האנקול והתחלתי טווה חוט – גם אני! – ולייבה עומד על גבי. לא קל היה הדבר, אבל חשתי את עצמי ברקיע השביעי. כיעכעתי קצת, ולייבה קרא:

– אָ־אָ ער הוּסט שוין ווי א גרויסער שפינער (הוא כבר משתעל כטויין גדול)!..

ברם כתום השנה, בטרם הספקתי ללמוד את מלאכת הטויה על בוריה, נכנס אחי הגדול משה בעבי הקורה ובחזקה עקרני מתוך ספירה זו והחזירני לתלמודי.

שנים הרבה הרבה נקפו מאז, עולמות נהפכו, ועד היום איני יכול לעבור באדישות על פני חלון־ראוה של חנות־חבלים. אני מוכרח להתעכב ולהסתכל בפקעות ה“שפאגאט” או בטבעות ה“קאנאט”. כי שנת השלוש־עשרה שלי, על כל לשדה, שזורה בתוך חבלים אלה.

משנשמע קול־הזוועה שלוֹ ברדיו מפנים המדינה וצלב־הקרס השתלט בכיפה גם כאן, באוסטריה, – נהפך למדבר איום הנוף היפה מסביב. היערות העבותים נדמו כחובקים תלויים. רבות סבלנוּ עד שזכינוּ להיכנס לרכבת המוליכה אל הגבול האיטלקי.

קטנים האיטלקים ועניים. בקולי־קולות מכריזים הם בתחנות על המשקאות והפרפראות, שהם מגישים אל אשנבי הקרונות. הנה, תוך קבלת תשלוּם מהאשנב, נפל מטבע על הארץ ואבד – איזו חיפוּשים, איזו צעקות, איזה יאוּש!

רוח כהה שורה על הבנינים והמדרכות בטריאסט. עד שהגיע הרגע הנעלה, בו ירדנוּ באניה הגדולה והמפוארה.

והנה זזה והפליגה… כת שחפים ליותה אותנוּ. הרי הם עולים ויורדים ונוגעים בכנפיהם אל ראשי הגלים; גוון צחור אחד לעופות הללו ולגלים המקציפים, כאילו מחוֹמר אחד קורצו.

שמים וים מזה ותאים צרים וחמים בירכתי הספינה מזה. יום דומה למשנהוּ. והנה פיסת־יבשה; קפריסין. כאן הועלוּ בני־בקר אל הסיפּוּן בחבלים; בעיני־בעתה התרוממוּ הפּרות באויר – איזה פחד מפּני הרוּם!

מבין הנוסעים נזדקרה האשה הגדולה, הלבבית, בעיניה תכלת ובחטמה המוצק, הנאה, המחוטב. אחת מנשי הישוב הותיקות היא, שיד לה בהנהגה, והריהי חוזרת עכשיו מאירופה ומאמריקה, ששם עשתה כשנה בשליחות מסוּימת. חזק בה היסוד האמהי, ועיניה היפות לחות משהוּ – כעין חתימת־דמע עצורה בהן…

ביום הששי לנסיעה, בהשכמת הבוקר, לבשה שמלת חג, כדי לקדם בה את פני הארץ. סיפּוּן האניה שוּטף ושוּפשף זה עתה, רטיבוּת וטוהר, ורוחות מופלאים ליטפוּ. האשה הגדולה פניה קרנוּ. בציפיה עצוּמה, נשענים אל מעקה הסיפון, הושקענוּ כולנו, עד שראשי בנינים עלו באופק, והאשה־האם הצביעה:

– תל־אביב!

האופק מאחורי השדות המשופעים, מקופחי החמה, עגמומי קצת. הקיץ בעצם אכזריותו. בעצלתים מקנחות הנערות התורניות, חשוּפות השוֹקים, את השולחנות בחדר־האוכל.

פה ושם טורחים החברים לתקן את ההריסות, שהקרבות השאירו אחריהם, וביניהן גם את אלה של המרפאה, שממלאת כאן תפקיד ראשי.

כל המחלקות ישנן בה, במרפאה קטנה זו, אם כי בזעיר אנפין, אבל ישנן, והרופא הצעיר בחלוּקוֹ הלבן, הזריז, הגמיש, עם הרבה זוהר בעיניו, רודה ברשותו כפרופסור בבית־חולים גדול בכרך, ועוד עולה הוא עליו בזה שמומחה הוא לכל: אינטרניסט הוא וגם מנתח, הוא המיילד והוא גם.. המוהל. ברעננותו, בעליצות ובחיתוך־דיבורו השוטף הוא מעודד לא רק את החולים, אלא גם את הבריאים, שיש ואלה זקוקים לעידוד אף הם.

הנה יושבים בחדר־ההמתנה הצר שלושה, והם: נשוך־הנחש, נגוע־הפוֹרוּנקלים ופצוע־המלחמה. ובסמוך להם – “מנין” הורים ישישים מסביב לשולחן ערוך מיני מתיקה, גביעי יין. ובעוד אתה תוהה: מה זה?.. כבר נשמעה מחדר קבלת־החולים צריחת הנימול הרך, זו הצריחה הנצחית, שנעימה אחת לה מקדמת דנה ועד היום ואשר כולנו מקשיחים לבנו כלפיה, כולנו, כולנו, לרבות האם – –

רציני, בניגוד לארשת־פניו הרגילה, יצא הרופא אחר־כך אל קרואי ה“ברית”.

רציני רק רגע – ושב לאיתנו.

יעקב ריבלין, רווק בא בימים, נצטער בחשאי כל שעדיין לא חש כהלכה את הכאב הגדול, אחרי כל אשר עוללו לנו שם, בארצות הדמים. התאבנות־לב זו עוררה בו יסורי מצפּוּן.

וסיבת הדבר ניתנה להסתבר. לגבי אדם כמוהו הרי כל הנוראות ההן, שהוא קורא ושומע עליהן, אינן כמעט אלא דברים שבמופשט. אחרים, אם גם אל עצמם ובשרם לא נגעה הרעה, מסוגלים להבינה. מי שנפשו קשורה בנפש אחת, בנפשות מיליונים הוא קשור, ואילו הבודד כאבן בשדה – כיצד יהא חולה ומרגיש?

כי עוד לפני שנים הרבה, בעזבו את הגולה, גלמוד עזב אותה, וערירי הוא עומד כאן על סף הזיקנה. חדר־רווקים שומם דירתו, ובוקר בוקר הוא אָץ דרך הרחובות הרועשים אל בית־הקפה הקבוע שלו, ששם הוא שותה בצמא את כוס הרותחים יחד עם תל העתונים. והנה פעם, כנטות היום, צעד תוך צפיפות ודוחק לאורך המדרכה והתחמק מהנשים המשוטטות שתים שתים והקופסה בידיהן. לא מתוך קמצנות, אלא מהעדר זיקה נכונה אל הכלל, וגם מיראתו מפני דקירת הסיכה, בהיות עתה, בעונת השרב, רק כותנתו לעורו. פתאום לפתע, כמו מן המארב, קפצה אליו ילדה רבת־חן, ובלי ששאלה את פיו כלל (בטוחה בכוחה!), הידקה לו על חזהו את התוית הצבעונית. מגע ענוג זה חישמל אותו ממש והוא אמר לה:

– אַת נעצת את המחט ישר לתוך לבי…

– אבל נשאת בחיים… – השיבה בצחוק הילדה הנפלאה.

צר היה לו להיפרד ממנה והוא התאמץ לעכבה אצלו עד כמה שאפשר.

– מה שמך?

– רבקה.

– בת כמה את?

– בת שתים־עשרה.

– בשביל מה זה?

הגידה לו.

– כמה?

– כמה שאתה רוצה…

ביד רועדת מהתרגשות הוריד את המטבע לתוך הקופסה שבידי חברתה, ובפעם הראשונה ניחת בו כתומו דבר השוֹאה הגדולה – כמה רבקות כאלה היו שם!! – ויתחלחל.

וברגע זה השלים עם עצמו.

כשאני עובר על פני בית־ספר ושומע בשעת הפסקה את רעש הילדים הערב לאוזן, הריני נזכר ברעש בתי־הספר הנכרים בגולה, ברעש ילדי העם השליט, שקול התלמידים היהודים המעטים לא התערב בו. כי התלמיד היהודי לא העיז שם להרים את קולו יותר מדי. כמה סבלוּ ילדי ישראל בבית־הספר הנכרי, בין כתליו ובחצרו! יש שאי־אלו מהוריהם התלבטו מאחורי הגדר, הציצו מן החרכים, ראו כיצד בניהם קולטים סנוֹקרת מידי חבריהם ה“אריים” – וידם קצרה להושיע. מסופקני, אם בשטח אחר יש לחוּש פה עכשיו כל כך את ערך המולדת. בביתם, בביתם הם כאן, והרי הם גועשים במלוא אונם כילדי העם השליט שם. כאן הם האדונים!

כי אפילו אותו בית־הספר היהודי מטעם ה“קּלטוּס־גֶמיינדה” – כמה עלוב היה כלפי חוץ! ואותם ה“אויספלוּגים” (הטיוּלים) העלובים, שמוֹרי בית־ספר זה היו עורכים שם לפעמים עם כיתותיהם. להפליג אל מחוּץ לעיר, אל השדות והיערים, לא ערבו את לבם, אלא הגיעו עד בית־העלמין היהודי – וחזרוּ. וכיצד הלכו! ברפיון שׂירכו דרכם על פני הרחבות המשופעים, עקומי האבנים, בהיסוס, כשהם חשים מכל עברים מבטי איבה ורציחה.

אני הגבר ראה ענוּת ילדינוּ במשך שנים הרבה בנכר, ועל כן אני אוהב להתעכב כאן, אצל בתי־הספר, בשעות ההפסקות, ולהקשיב אל הרעש המתוק, שכרון־דרור כולו, הבוקע מהחלונות העליונים, לעמוד ולהקשיב ארוכות ולהתענג עליו עד בלי די.

כל ספסל ב“עיגול” יש לו יושביו הקבועים. דכאון כבד משרה ספסל הנשים הקשישות. אשה אשה ומרי שיחה. הנה הן מקשיבות לדברי האשה המופלגת בזיקנה, היושבת באמצע, שמספרת את כל אשר קרה את בניה ובנותיה שם, בפוֹלניה. מקומטה האשה ומצומקה, גולגולת־שלד לה, ורק חוֹרי העינים מלאים עדיין בינה ודעת, כאילו כדי להוסיף מכאוב. הדיבור קשה לה, והיא מגמגמת, והגמגום הזה עוד מגביר את רושם הזוועות, אותן היא מתארת. האם בעצמה היתה שם וניצלה בנס, או מפי פליטים נודעו לה כל הפרטים המסמרים הללו?

הנשים מזה ומזה שומעות ומתאנחות. ברם לאט לאט מתגלגלת השיחה ועוברת אל הצרות הרגילות, היום־יומיות, אל המחלות, אל לחץ־הדם הגבוה. לזו 170 ולזו 180. על הדיאטה הן מדברות, על הרופאים המחמירים בהלכות אכילה.

– אני אוכלת כל מה שאני אוהבת – הצהירה מרדנית אחת – אם נאכל – נמות, אם לא נאכל – נמות. ובכן, מוטב לאכול ולמוּת!

מתברר שגם הזקנה המופלגת, כבדת האבל והשכול, עסק לה עם לחץ־דם, והריהי מספרת בגמגום שהרופא המטפל בה כבר ניסה להקל לה בכל מיני תרופות – וללא הועיל. ורק תרופה אחת ויחידה, הוא אומר, עדיין שמורה אצלו בשבילה, בשביל גוף חרב ומצומק זה, שהסבל הרב והשנים הרבות כבר הוציאו ממנו את דם־התמצית, והיא: עלוקות.

נער בן ארבע־עשרה נסעתי בדיליז’אנס על פני הכביש, בן שבעים הויוֹרסטרות, מאוֹרשה לויטבסק. גולה למקום תורה. לבית־המדרש בסלוֹבוֹדקה, אחד מפרברי העיר, באתי בין מנחה למעריב, בשעת אמירת “עין יעקב”. עייף מטלטולי הדרך נכנסתי ל“חדר קטן” והטלתי את עצמי על אחד הספסלים ונרדמתי. כשהקיצותי היה חלל בית־המדרש אָפל וריק, ואני הבינותי, שהשַמש כלאַני כאן בלכתו, מבלי דעת על מציאותי. למרות אפיקורסותי חשתי שהאמונה בשדים לא פגה מלבי לגמרי, ואני דפקתי על הדלת בחזקה והרעשתי את כף־המנעול עד שהקול נשמע בבית השמש, בחצר, והוא בא ופתח ואספני אל מעונו הדל, ששם לנתי בלילה ההוא.

שמש זה, רב־מרץ וטוֹב־לב, הוא שדאג לי אחר־כך והמציא לי את רוב “הימים” בבתי בעלי־מלאכה שונים. בין אלה האחרונים היה גם שמעון ה“פּלוטניק” (בנאי), הבנאי היהודי הראשון שראיתי בחיי. לא אחת נתעכבתי ליד מקום עבודתו, שם עסק עם בני־אומנותו הנוצרים בהקמת בית־עץ חדש. רחב וחד היה להב קרדומו, והילוכו של קרדום זה בקורה הריחנית, שותתה שׂרף, לאורך הקו המסומן, הרהיב את העין. כן, הקרדום הרחב וחד של שמעון ה“פּלוטניק” לא נפל מקרדומותיהם של חברים הנוצרים כלל וכלל.

בית־המדרש בסלובודקה שימש אכסניה לי ולשני חברי, בני גילי וגולים כמוני, ובוקר בוקר הלכנו עם הגמרות הגדולות אל בית־המדרש שבקצה העיר השני, בית ה“ישיבה”, לשמוע את ה“שיעור” מפי ראש הישיבה, ר' וולף רקוֹבר.

שלא כר' הירש, ראש־הישיבה באוֹרשה, וגם לא כר' שלמה בר, ראש־הישיבה בדוּברוֹבנה, שזרקו מרה בתלמידים, נוהג היה וולף רקוֹבר בנחת ובסבר פנים יפות. עיניו המעורפלות הביטו באהבה אל התלמידים הרבים הללו, שמכל קצוי ארץ התלקטו אליו, לקחת תורה מפיו, ואשר ישבו עכשיו בשורה ארוכה ממולו: פרצופים שונים ומשונים, שחרחרים ולבנים, מחוטטים ומנומשים. הנה אחד חיור, עדין כנערה, ועגיל באזנו האחת… את השיעור היה וולף רקובר “אומר” במין תענוג פיזי, ובחיתוך־דיבורו הבליע לרגעים מעין שקיקה־לגימה, כאילו שתה יין טוב.

הנערים הגלמוּדים, העקורים מקן־מולדתם, התרפקו עליו בדמיונם, כמבקשים חסות אצלו, והוא מצדו שעה שעה אל תלמידיו ועמד להם בשעת דחקם בכה או בכה. נער כי יחלה ונתן לו מכתב־המלצה אל ידידו הרופא, הדוקטור ליברמן, והלה הסביר פנים לנער וטיפל בריפויו ברצון.

ארוכות נסתכלתי בראש־ישיבה זה, בשעה שהתעמק באחת הסוגיות הקשות, ומתאווה הייתי לראותו במסיבה אחת עם שני ראשי־הישיבות שלי הקודמים, שהזכרתי לעיל. מתאווה הייתי לראות את שלשתם יחד, כיצד הם מתוכחים ביניהם על “תוספות” או על “מהרש”א – מי חריף ממי?.. “חולשה” זו, לעמוד על הכוחות, בהתמודדם זה עם זה, היתה נטועה בי מאז, ונתפשטה גם על ממלכת הדוֹמם. כך, למשל, בהיותי תועה על שפת הְדִוינָה, חזיתיה מתמודדת עם נהר־מולדתי, הדניפּר.

על גבי “קאנאט” (חבל עבוֹת), ממעל לנהר־ויטבסק זה, הלך פעם אַקרובאט, עלם יפה. לפני ה“הצגה” התהלך עם קופסה, לשם איסוף כסף, בין ההמונים הצפופים. מקום זה, על חוף הנהר, מלא היה מעקשים ומהמוֹרוֹת, מעלות ומורדות, וקשה להליכה, אבל האַקרובאט, לבוש טריקוֹ, צעד כאן, גמיש וקל, מתל אל תל, מגבעה אל גבעה. הנה הוא ניגש אל שתי עלמות; אלה הסמיקו, ובחיוך ביישני זרקו לו את המטבעות לתוך הלגינה…

והנה גם קרקס! בפרבר, לא הרחק מבית־המדרש שלנו, נטה אהלו. בעל הקרקס, גרמני, ישב, בריא וזועף, ליד הכניסה, וממעל לו, על מוֹט, נתערסל תוּכי־ענק. מבעד לכתלים הדקים נשמע נהם החיות ונדף הריח החריף. דרך סדק הצצתי לוך החלל האפלולי פנימה – ובהצצה גנובה זו ראיתי אז הרבה יותר מכל אשר ראיתי בביברים ובקרקסים ברוב הימים, כמבקר מן המנין.

ופעם התרומם ממעל לגגות כדור פורח… עוד לא הגביה, והנה נתכווץ, הוציא “נשמתו” וצנח ונפל ארצה יחד עם האיש, שנאחז בו מלמטה. כזאת וכזאת נתרחשו דברים לפני כחמישים שנה בויטבסק.

ברם, שעות מופלאות כאלה נדירות היו. בדרך כלל התנהלו ימי הקיץ בכבדות על פני הרחובות הזרים, עקומי־האבנים. שרב. נודף ריחו של אַספלט רותח… ובבית־המדרש הרוח הכהה, האפלולית, הדממה – לנוכח שני האריות משני עברי ה“שִוִיתי”. ערב ערב, בשכבנו לישון, אנו סוגרים את הדלת בעדנו ומבריחים אותה בקת המטאטא. ישנים היינו על גבי הרצפה של הבימה, באמצע האולם (“על הארץ תישן!”), ובגבור הצינה לפנות בוקר, קם האחד ומסיר את המפּה ה“מוזהבת” מעל גבי השולחן ומתכסה בה.

ובאחד הלילות, עם חצות, העירונו דפיקות חזקות מבחוץ; הורעשה הדלת, המטאטא־הבריח הושמט והושלך – ושוטרים התפרצו והסתערו עלינו: “מאין אתם ומה מעשיכם פה?!..”

בדמי הלילה, דרך הרחובות הנרדמים, הוליכונו אל בית־הסוהר, ושם התגלגלנו על גבי האיצטבה המשופעת והחלקלקה יחד עם עוד אסירים מכל המינים. צפויים היינו להליכה בדרך “אטאפּ”, כמחוסרי תעודות, בלוית “קוֹנבוֹיים”, נער נער חזרה אל עיר־מולדתנו.

למחרת בבוקר נקראנו אל לשכת המשטרה, ושם מצאנו את ראש־הישיבה ואת הדוקטור ליברמן, כששניהם משתדלים למעננו, לשם שחרורנו. כאן, בתוך חללה של רָשות, נראה לנו ראש־הישיבה אחר לגמרי. ים התלמוד פלט אותו לרגע אל החוף, אל המציאות. בעינים מהורהרות ונוגות מאוד הציץ עלינו, כאילו בפעם הראשונה עמד על טיב גורלנו, גורל הגולה, הזר, הנע־ונד, וחזה במקרה זה אך את ההקדמה למאסרינו וצרותינו בעתיד.

זמן רב עבר מיום היפּרדם זה מזה, ועדיין לא פג מעמו הרושם של נעזב. כל אימת שאני פוגש אותו ברחוב, הוא נראה לי כמהרהר בה ורק בה, ואם הוא נמצא בחברת נערה, הריהו נדמה כמפגין: הביטו וראו – כבר יש לי אחרת!

והנה נזדמן לי לראות פעם כיצד נפגש במקרה עם הראשונה, זו ששברה את לבו. נערה עדינה היא וטוֹבת־לב, והריהי מתעכבת ושואלת לשלומו ולמעשיו. ברגע זה התקרב אוטו ביעף, והיא נזדרזה ומשכה בשרוולו, כדי להרחיקו ממקום הסכנה. אללי! בתנועה אמהית זו הרגתהו עתה עד תום – –

כל אימת שראיתי את תָמִי (תמר) הקטנה, הנפלאה, בת השלוש, מתרוצצת בחצרה, מסביב לבית הקטן, “הכפרי” (העומד מול ביתנו הגדול), בין הערוגות, הנטיעוֹת והאבנים, שאננה, צוהלת, באפס דאגה וידיעה, היה לבי חרד לשעה, בה מוכרחים יהיו הוריה לרוץ עמה ולבקש מחסה באחד הבתים הגדולים הסמוכים.

והשעה הנה באה!

חבלי שינה היו נסוכים על פניה הענוגים, עם העינים הכחלחלות ורבות הזוהר, כשאמה הביאה אותה בהשכמת הבוקר אל פרוזדור ביתנו, בו התלקטנו כולנו מחמת הפצצת־הערבית הראשונה.

ניגשתי אליה והעברתי את ידי על שער־ראשה הפרוע ואמרתי:

– כבר יש לנו מדינה, תמי!

– היא עוד לא התעוררה כראוי… – העירה אמה.

“שלמה הגבוה”, אותו העני הזקן, “המחזר על פני העולם”, אשר בסיפורי “ליד הדרך”, שהיה מתאַכסן בביתנו בדרכו מעירו דוּברוֹבנה, או בחזירתו לעירו זוֹ, – הקו העיקרי במהוּתו היה… הצחוק. תיכף לאחר שבא והוריד מעל שכמו את תרמיל־העוני שלו, ניגש אלינו, אלי ואל אחי, נערים בני עשר, שבע, נעץ בנוּ את עיניו המחייכות והתחיל מדגדג לנו בבית־שחיינוּ, כדי להצחיקנו. תמיד צחק והצחיק בהלצותיו ובדגדוּגיו. תמיד רגילים היינוּ לראותו צוחק או מחייך.

והנה פּעם הגיעה לאזנינו מן החוּץ… צעקתו. כלב שכננו הנוצרי, אותו הכלב הנשכן, שהותר לרגע מן השלשלת, התנפּל עליו וקרע את שולי מעילו – והוּא, הצחקן הנצחי, צעק פּתאום וקרא לעזרה.

צעקה איוּמה היתה זוֹ… היא מהדהדת באזני עד היום. הוא, שלמה הגבוה, צועק?!…

בדומה לזה אני מזדעזע לפעמים, כשאחד מכר או ידיד, מצהיל פּנים מטבעו והחיוּך המלבב, הקורן, הולך לפניו תמיד, נתון פּתאום בצרה גדולה: תאוּנה, מחלה או איבוּד מקור־המחיה…

שבעתים מחריד הסבל, כשאנו רואים אותו פּתאום במקום… הסבר.

ידיד יקר, ידיד־נפש, שאין לו תמורה, אדם שנולד ידיד…

והנה מחמת איזה אסון משפחתי, שנפל עליו פתאום ואשר לא רצה לדבר עליו, נפגמה הידידות כביכול. הריהו סח על דא ועל הא – ולבו בל עמו. ניכר שהצער הכמוס מוצץ בחשאי את דם־התמצית שלו בלי הרף, בלי הרף.

– רק כשאני מביט אל הים – התודה פעם – נעשה קל לי קצת. הים מרגיע, מרפא, מנחם…

רצה הגורל ואסון מעין זה קרה גם את השני, הנה הכאב הכבוש של ידידו. זהו!.. כמה מבין הוא עכשיו ללבו וגם לתרופה היחידה שלו. שוב אין כל חציצה ביניהם. והידידות זוקקה מכל פגם ועוד גברה מבתחילה.

עד שנפגשו ליד מעקה הים והביטו שניהם אל רחבי הסטיכיה, כדי לשאוב רפאוּת – ולשוא! כי ים לאיש, ים לאיש, אבל לא ים אחד לשנַים.

בריקודיה הפומביים של נערה בת תשע־עשרה זו, בנושאים הפנטסטיים הללו ובביצועיהם וגם בזו התלבושת הססגונית, המופלאה, שהיא משנה אותה עם כל “יציאה”, בכל אלה ניכרת המגמה לבוא במגע עם עולמות אחרים, רחוקים. להטי הריחופים והנפתולים והנפילות וזו פשיטת הזרועות לקראת מישהו לא־נראה מתוך כלו־הנפש ממש – מה הם, אם לא כמיהת־איתנים אל אשר איננו?

כי מעולם אפור זה שלנו אין דעתה נוחה, כנראה. הנה ראו כיצד היא משיבה על תשואות הקהל. בקידה חטופה, קרה, ללא חיוך. כמי שכפאוֹ שד. רחוקה היא מאתנו, רחוקה.

שחוּמה היא ומחוּטבה. חוטם יוני, שפתים דקות, שׂער עתיר, רענן, רב־פאר – ועל אלה גאותה. יוהרה גובלת עם רוע לב. רק פעם עשתה חסד עם הצופים והבזיקה, תוך הסתובבוּת, את מחשוֹף שוקיה – ולא יספה. וכאילו מתוך חרטה על בזבזנות זו, יצאה אחר כך בגלימתה ובסודרה ובמכנסיה, כיסוּי על גבי כסוּי – האם אין בכך משום אבק רשעוּת?

נערה שתקנית ונעולה ומסויגת היתה מעודה. “אַל־תגע־בי”. פעם נזדמן לי לראות כיצד אמה אמרה לישר לה קצת את קפלי שמלתה מאחוריה. באיזו סלידה הגיבה על מגע זה!

צרות רבות ורעות יש למחזרים אחריה, וקרוב לודאי שלא תינשא לאיש לעולם. אינה אוהבת את המין האנושי, אינה אוהבת. כי חוטר מגזע בנות בראשית היא, אשר נתנו את דוֹדיהן רק לבני האלוהים.

לולא בכחוס, בעל המסעדה, בסימטה בוז’ניצה, זה הלץ, שאהב בדיחות וצחוק, לא היו האמיגרנטים הרוסיים, שגל הפרעות של שנת 1905 טילטלם הנה, יכולים להתקיים כאן כלל. הודות לליצנוּתו ו“קלוּתו” היו מעיזים לאכול אצלו בהקפה – והוּא רשם את החובות בנתר על גבי מזוזת הדלת.

ברעבו כי חזק מאוד אוכל הפּליט הצעיר לעת עתה, בטרם ידע כיצד יסדר את הדבר באחרונה. לאשרו, הוא מרגיש פּתאום דגדוג בקש מאחורי אזנו, והוּא יודע כבר שזהו מעשה בכחוס עצמו, הלהוט אחרי תעלוּלים אלה והמומחה להעמיד אחר כך פּני תם, לא הוא, כמי שאינו יודע כלום. והיא שעמדה לו לפליט, ריק־הכיס, להיחתץ מן המיצר, ובקשת ה“קרדיט” שוב לא קשתה ביותר.

נקוּדת־אורה אחרת – בשטח האכסוּן – היתה פֶסיה, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שלמרות מה שמעוֹנה היה קטן וצר, ד' על ד' כמעט, השׂכירה בו שתים־שלוש ספּות לדיירים צעירים. בעלה, מכונאי בבית־דפוס, איש חולני היה וקשיש ממנה בהרבה. תכופות סיפרה על בעל בית מגוּריה, עשיר מופלג, שמת לא מזמן במחלת הסרטן, עד מה קשתה עליו הפרידה ממנה, באמרו לה: “איך אוּכל למות ואותך להשאיר!..”

לבי לא יתנני ללעוז עליה הרבה, על האשה הטובה הזאת, ולגלות דברים שהסוד יפה להם. יוּרד נא המסך על כל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו כאן בחשאי, בין שנים־שלושת הדיירים, ביחוד בימי מלחמת הבחירות אל הפּרלמנט האוסטרי, בין המועמד הציוני שטאנד ובין יריבו, המועמד הס"ד, דיאמנט, כשבעלה היה עסוק בבית־הדפוס בהדפסת מודעות־התעמולה הענקיות כל הלילות, כל הלילות, עד אור הבוקר.

ומסביב צפיפוּת שכנים ושכנות, דלת אל דלת. אריבה, הקשבה, ריגוּל ולחישות. הלא הם אותם אנשי העמל השונים, סנדלרים, חייטים, קצבים, אופים וכו', שאהבוּ לבקר בערבים בפרבר זאמאסטינוב, אצל “זמרי ברוֹד”, ולהתענג על פּזמוניהם, שרמזו על דברים שבצנעה, עם הפּזמון הידוע “אידל מיטן פידל” בראש. לא ניתן לתאר כלל את ההתלהבות ואת סער התשואות, שהקיפו את כל העדה הזאת, כגברים כנשים, שעה שהזמרת העממית המפורסמת, פּפּי ליטמן, נתנה את קולה הערב בשׂיא הפּזמון ההוא:

קיין סטרוּנע פּלאצט ביי איהם

קיין מאָל – –

תשוש־זוֹקן התבטל בחלל החוץ קולה של הזמרת הבאה בימים ומרת־הנפש, ובעלה, קשיש וחרוש חריצים אף הוא, ליוה אותה במפוחית־יד רעועה ומטולאה. “אמנים” מזדקנים, שמלחמת־קיומם נעשית קשה עליהם מים ליום.

הקהל הצפוף, לבנים ושחורים בערבוביה, לא נהנה הרבה, כנראה. גברים בפיז’מות ונשים מרושלות עם יונקי־שדים וכרסן בין שיניהן. זוג צעיר אחד מצטדד קצת, שקוע ב“פלירט”.

הזמרת ובעלה עם המפוחית בבית־שחיוֹ, לאחר שירדו מעל הדוכן, יצאו להסתכל כה וכה. טיילו בין אהלי־הבד הירוקים והציצו פנימה: תינוקות מזה וסבתא מזה, קליפות תפוזים, עששית־נפט במרומי יתד־התווך. אבל בחוץ מנשבות רוחות ממרחבי השדות הסמוכים. צוהלות הנערות הקטנות, ומבין אלה מזדקרת אחת “שחורה ונאוה”, דקה ותמירה, עם שתי צמות שחורות משחוֹר, שעניבות לבנות הבהיקו בשיפוליהן. ללא לאוּת וללא תקלה כלשהי הפליאה לקפץ ארוכות מעל לדלגית. הקפיצות הנצחיות הללו של הנערות הקטנות, ויהי הכל מסביב אשר יהיה!

אויר ודרור וחוסר עוֹל.

– בחשק רב הייתי נשארת כאן… – אמרה הזמרת אל בעלה ספק בצחוק ספק ברצינוּת.

אבל הנה שבה המכונית, בה הובאו הנה, לקחתם חזרה העירה – אל הדאגות, אל החובות, אל המסים, אל מילוי השאלונים…

ועל כרחם נכנסו לאוטו.

חטוֹף וּקרא, חטוֹף והבן…

סופרים, אמנים, אנשי־מדע וגו', בהתקרבם אל קצם נדמה להם (ואולי כן הדבר באמת), שדוקא עכשיו מדמדמים לפניהם אפקים חדשים – והנה!.. וכך הם יוצאים מן העולם וחצי סיפוקם בידם. “מנגד תראה הארץ”.

בהילוּת רוחנית בימי חירום, בהיות החיים תלויים מנגד, מצוּיה גם אצל אנשים אינטליגנטיים סתם, אנשי עיוּן, אדוקים בספרות וחסידי סופרים מסוימים. בימי ההפצצות פגשתי פעם ברחוב אחד מאלה רץ הביתה ו“רשימות מבית־המות” במקורן בידו, שנזדמנו לו במקרה זה עתה על אחד הדוכנים בשוק, רץ בשמחה, כמוצא שלל רב, כדי שיהא קורא את הספר ההזה עוד פעם – בטרם…

הכרתי בוינה יהודי אבטוֹדידקט, שהגה חולשה לפילוסופיה. כל ימיו חיטט ונבר בספרים פילוסופיים, עבריים ולועזיים. פעם נפל למשכב, ואני נכנסתי אליו לשם ביקור חולים. והנה גילה לפני את לבו לאמור:

– לא הייתי רוצה למות כל עוד הסוגיה שבין יוּם ובין קאנט אינה מחוּורת לי כל צרכה…

על כן חטוֹף וקרא, חטוֹף והָבן!

סופרים, אמנים, אנשי־מדע וגו', בהתקרבם אל קצם נדמה להם (ואולי כן הדבר באמת), שדוקא עכשיו מדמדמים לפניהם אפקים חדשים – והנה!.. וכך הם יוצאים מן העולם וחצי סיפוקם בידם. “מנגד תראה את הארץ”.

בהילוּת רוחנית בימי חירום, בהיות החיים תלויים מנגד, מצויה גם אצל אנשים אינטליגנטיים סתם, אנשי עיוּן, אדוקים בספרות וחסידי סופרים מסוּימים. בימי ההפצצות פגשתי פעם ברחוב אחד מאלה רץ הביתה ו“רשימות מבית־המות” במקורן בידו, שנזדמנו לו במקרה זה עתה על אחד הדוכנים בשוק, רץ בשמחה, כמוצא שלל רב, כדי שיהא קורא את הספר הזה עוד פעם – בטרם…

הכרתי בוינה יהודי אבטוֹדידקט, שהגה חולשה לפילוסופיה. כל ימיו חיטט ונבר בספרים פילוסופיים, עבריים ולועזיים. פעם נפל למשכב, ואני נכנסתי אליו לשם ביקור חולים. והנה גילה לפני את לבו לאמור:

– לא הייתי רוצה למות כל עוד הסוגיה שבין יוּם ובין קאנט אינה מחוורת לי כל צרכה…

על כן חטוֹף וקרא, חטוֹף וְהָבן!

להביט אל הגלבוע, אל הכרמל, או לישב בגן־אלנבי בחיפה ולראות את נחל קישון הצר, המזחיל מימיו בצד המפרץ – הרי זה אחרת לגמרי מאשר להביט אל הרים ונחלים בחוץ־לארץ. התנ"ך אוצל להם לראשונים פּיקנטיוּת מיוחדת. הנה… הנה… “נחל קישון גרפם”… וכדומה וכדומה.

אבל מאידך… מאידך פועלים מקומות אלה מצדם על התנ"ך ועושים אותו חול. כי מכיון שראית את תוכו עין בעין, ניטלה רחקוּתו־עתיקוּתו והריהו נראה כספר חילוֹני, אשר חוּבר ונדפס בימינו ממש.

שם בנכר, בארצות נדודיו, עם כל שינוי משטר, עם כל “קוּרס” חדש, החרידוהו קודם כל התקנות והגזירות החדשות אשר לעניני מסחר, מטבע חוץ וכו'. אם הסוחרים הנוצרים נבהלו, מה יעשה הוא, הסוחר היהודי?! ומרוב חרדה נלכד ברשת באמת, נסתבך, נתבלבל, רץ אל עורכי־דין. “לפחד עינים גדולות” – והוא איבד את תאבונו, לא ישן בלילות, חש חולשה ברגליו, עד שפעם אחת תר לו מקום נוח על שפת הנהר המקומי, ששם, בבוא הרגע האחרון, ישליך עצמו המימה.

ברם, כוחות החיים העצומים, הרעננים, שתססו בו אז, מזה, וארץ הפדות, אשר רמזה לו, מזה, סייעו לו לצלוח את כל התהומות ולהינצל מאבדון. והוא שינס את מתנו, התפרץ וחתר וחתר… מתי, מתי יגיע עד החוף הנכסף?!

סוף סוף בא היום! כאן פיתח והרחיב את עסקיו ביתר מעוף. באוירה של חירות וללא שבט נוגשׂ. בתוך עמו, פחדים וחרדות, אַיכם? מתוקה־מתוקה שנתו בלילות.

והנה קמה המדינה ועמה תקנות וגזירות חדשות אף היא. כן, אף היא. ומהן אותן הגזירות עצמן. מה זה – גם כאן?! שוב נכשל, נסתבך, נתבלבל, רץ אל עורכי־דין. חזרו וניעורו הזעזועים הישנים – כעין רצידיב של מחלה מסוכנת. כל כמה שהוסבר לו שבעצם אין חטאוֹ חטא, שהוא רואה את צל ההרים כהרים, שאין זה אלא פחד שוא – הוא לא יכול להירגע. ההגיון לחוד וה“עצבים” לחוד. ולהיות עבריין בעיני בני עמו הלא קשה שבעתים מלהיות כזה בעיני הנכרים בגולה, דכאונו החלישוֹ, הכריעוֹ, השמיט את הקרקע מתחת רגליו, עד שתוצאות הדפּרסיה הכבדה התחילו להדאיגוֹ יותר מעצם סיבתה, בחינת “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו”. תמוטה מוחלטת – ואין מציל.

כלום יהא יושב ומחכה עד ששוטר – גם שוטר ישראלי שוטר הוא! – יבוא ויוליכהו אל בית־הסוהר ושכנתוֹ־אוֹיבתו הארסית רוֹאָה?!!

וכמו על שפת הנהר שם, התחיל תועה כאן… על שפת הים.

עיני הקהל הצפוּף מכוּונות אל נשיא בית־הדין, איש התואר, השוקל במרוכז את דברי הקטיגור והסניגור. זה האחרון משעין תכופות את מרפקו על דוכן הכלוב, בו כחיה יושב הנאשם החמוּר, כממחיש בכך את הגנתו עליו.

ותמוה: דוקא אליו, אל הפושע עצמו, אין איש מביט כמעט. והלא, לכאורה, הוא הוא צריך לעמוד במרכז ההתענינוּת.

כאחוזי תרדמה יושבים שני השוטרים המזוינים מימינוֹ ומשמאלו. איזו אדישוּת! כפילוסופים גדולים, שכל הפשעים שבעולם שוב אינם עושים עליהם רושם.

והנה נתרוקן האולם מהקהל וּמחבר השופטים גם יחד, ורק השוטרים עם הנאשם לא זזו ממקומם. המון נערים משוּלחים, לא ידוע מהיכן, התפרצו הנה פתאום, התקרבו עד עצם הכלוב ונעצו באסיר עינים סקרניות. אלה, שלא כמבוגרים, יודעים במי להסתכל. אלה יודעים.

עד שמשרת הבית הופיע והמטאטא בידו.

– מה אתם יושבים כאן – פנה אל השוטרים – לא הפסקה היא זו, אלא גמר. היום שוב לא יהיה כאן כלום.

ועל הזאטוטים הרים את המטאטא:

– יאללה רוּך!!

בצחוק פרוע נסתלקו הקונדסים; צחוק הדורות הבאים היה זה – ספק לעג לפשע, ספק לעג… לחוק.

לא קלה ההליכה בחול העמוק אל הכפר הערבי, שנעזב מיושביו, אלא שהסקרנות מסייעת. עד שאתה מגיע אל חומת־הצברים הגבוהה והארוכה, צברי־ענק, הדומים לאתים.

במבוא הכפר חפירה עם שקי חול סביב – העמדה שלהם. מכאן ירו בלי הרף אל הקיבוץ הצעיר והקטן שממולם. הם נמלטו ואינם, אבל רוחם כאילו מרחפת פה עדיין, והאיבה תלויה באויר. דממה הרת “רציחה”.

ובבתים אפלולית וגרוטאות וריקנות. “ואוהלים כאשר המה”. כרים וכסתות מסואבים, ארוזים לחצה, מוטלים על הקרקע, שבעליהם, כארמים בשעתם, “השליכו בחפזם”. והנה שמלות־נשים על הסף, שמלות בלות, דלות, עלובות… אין נחת!

ובכן, זה הוא!..

בילדותי, אם כי ביתנו עמד בקצה העיר, בין שדות ויערות, שהזאב היה שם “בן־בית”, לא זכיתי לראותו. בלילות החורף על משכבי שמעתי לפעמים את נביחות כלבי השכנים הנוצרים בהתגברן פתאום – סימן שזאב כאן. קמתי והבטתי בעד החלונות – ולא ראיתי! מלא סקרנות הייתי ביחס אליו, כי המעשיות על פגישות עם זאבים בלילות הלהיבו את דמיוני באימים ובמסתורין.

והנה הוא לנגדי, עין בעין. ככלב גדול, שוקט, נוח, ביתי. ולמרבה רושם ה“נוחוּת”, אני רואה את המאַלף נכנס אליו, אל הכלוב, לפני ולפנים, וטופח לו בחיבה על ערפו…

– זאב?

– כן, כן.

כולו שלוה וקור־רוח, ואלה ודאי סייעוּ לו להתמחות במקצועו כאמן מפורסם, שמוניטין יצאו לו גם בעולם הגדול. אופי כבוש, מאוּפּק, ועל השוֹאה הגדולה, למשל, לא הגיב מעולם בצורה קולנית; ברם, משנתגלגלו הדברים ובתו היחידה נמשכה אחרי אחד הפליטים, שניצלו בדרך נס, הרי לא רק שלא כיהה בה, אלא גם ראה זאת בעין יפה. כל הרך והענוג בו מוצנעים עמוק־עמוק, לפני ולפנים.

והבת עצמה אף היא – משהו למעלה מענין פרטי היה לה הדבר ואוּלי שלא בידיעתה. כי בצעדה זה כאילו חוננה את כולם, את כולם. אמנם, גם הצעיר כשהוא לעצמו עשה עליה רושם ולקח את לבה בשאר־רוחו, בשפע הזרחן שבעיניו הכחלחלות ובזו הויטאליוּת האיתנה, אשר היא שעמדה לו שם ברגע האחרון. והנערה הנאה והעדינה התרפקה עליו, וברחמים גדולים הסתכלה בכתובת־הקעקע על לובן זרועו, באלה הספרוֹת הקליגרפיות (הקפידו על הנוֹי המרצחים!).

באוירה אינטימית, מיחדת במינה, הוחגה החתונה, וכמו מתוך ערפלי קודש הבהיקו וקרנו פרצופי המחותנים והמחותנות של המשפחה הענפה הזאת, רבת היחשׂ, המשתלשלת בראשוני החלוצים הגדולים ואשר לב ישראלי נאצל פועם בה ועובר מדור לדור. וגם הוא, הכירורג ה“קר”, לבוש בגדי חג, נראה עכשיו שרוי במצב־רוח מרומם, ובמגע־יד אבהי תיקן ויִשר לה לבתו תחת החופה את קפלי ההינוּמה מאחוריה.

ההשראה העליונה הגיעה כאן לשׂיאה, משנולד לזוג הצעיר הילד הראשון והוא דומה בהרבה לאביו. הנך נוגע אַט בזו הזרוע הזעירה, הורודה, המתוקה, ונדמה שבעד זכוכית מגדלת אפשר לראות גם עליה את כתובת־הקעקע.

וטקס ה“ברית” נערך כדת. המוהל הישיש, העטוף בטליתו, אמירת “הרחמן”, נעימת “ואומר לך בדמיך חיי” וכו' וכו' – הכל, הכל כפי המושרש מקדמת דנה. על הדוכן, לימין המוהל, עמד אבי היולדת, הכירורג הגדול, אבל הוא לא התערב בדבר; אפילו לא העיף עין… הרגיש, כנראה, שבמקרה זה במיוחד אין לדחוק רגלי מסורת הברית אף כמלוא נימה.

יש מקרים בהם גם הכופר ואיש־המדע לובש “חרדות”.

מחזה קטן בארבע תמונות

הנפשות:

אסתר: כבת 40 ומעלה

עפרה: בתה, כבת 19

עמנואל: כבן 48

תמונה ראשונה

חדר אורחים במעונה של אסתר, בין חדר אסתר מזה ובין חדר עפרה מזה. תחילת הערב. על השולחן מערכת־תה. אסתר ועמנואל.

עמנואל: כשעמדתי על סיפון האניה, נשען אל המעקה, והבטתי אל הים, הירהרתי בך הרבה. ידעתי שהנה כאן בארץ שמורה בשבילי נפש אוהבת. בכל זאת עד כדי כך לא פיללתי. ובכן, אַת אומרת, שאהבתך לא נחלשה במשך הזמן הרב הזה אף במעט?

אסתר: לא.

עמנואל: וגם לא אהבת שום איש אחר?

אסתר: לא.

עמנואל: אַת זוכרת כיצד היית באה אל חדרי בוקר־בוקר עם תיק ספרי־הלימוד? במקום ללכת אל הגימנסיה באת אלי. שם, בפרבר לבוב… בת שש־עשרה היית…

אסתר: לא אהבתני גם אז. למרות השש־עשרה!

עמנואל: לא נכון. קצת אהבתיך. (בחיוך) אמנם לא כמו את עפרה עכשיו, אבל…

אסתר: אין דבר. באהבתך אל עפרה אני באה על סיפוקי…

עמנואל: באמת?.. יודעת את, כשאני מהרהר בכל הפרשה שלנו, אני משתאה לך מאוד. איני יודע מקרה דומה לזה. הרי זאת אהבה בת שלושים שנה… השנים הרבות הללו על כל גלגוליהן וסבלותיהן וסערותיהן לא יכלו איפו לכבותה. קטונתי מאהבה זו, אסתר!.. אין אני ראוי לה כלל, אין אני ראוי לה. הרי זאת אהבה ככתוב. אַת אחת בדור, את האחרונה… אילו קמו עתה כל משוררי האהבה הגדולים מקבריהם, לא היו מוצאים את נושא שירתם אלא אצלך…

אסתר: היו מוצאים ומוצאים. בערבים, בשדרות רוטשילד, היו רואים את הזוגות החבוקים על הספסלים מזה ומזה…

עמנואל: גם כל האהבות האחרות מסביב כאילו ממך הן שופעות… ואפילו אהבתי אל עפרה – מי יודע אם לא… כי אַת מקור האהבה, אסתר, אַת האהבה עצמה…

אסתר (בחיוך): נחה עליך הרוח, משורר! אולי צדקת. אלא שהאהבה עצמה, לדאבוני, אינה נאהבת…

עמנואל: לא אמת. (נושק לה על מצחה) אלה החריצים האמהיים, היקרים, הקדושים… אין לך מושג, כמה אסיר־תודה אני לך בעד עפרה… לך וגם לבעלך המנוח. אגב, לחינם את מדברת עליו בזלזול. סוף סוף אבי עפרה הוא!… כאילו למעני גידלתם וטיפחתם את היצור הנפלא הזה. נשמה חדשה הכניסה בי הנערה. כמה העשירתני, כמה העשירתני!.. בעינים אחרות אני רואה את הכל מסביב – כמו בימי נעורי הראשונים, בימי אהבתי הראשונה. אני מתחיל את הכל מבראשית. ופגישותינו הקבועות בחוץ!.. הנני מתהלך לפנות ערב על עצם שפת הים וממתין לה. מתוקה הציפיה עם המולת הגלים… (משתקע בהרהורים ומתקדר פתאום) אלא שיחד עם כל זאת גם סכנה אורבת לי. הפכפך מזלנו ומלא שגיונות: מרים אותנו לפעימם עד שמי השמים, כדי להורידנו אחר־כך לתחתיות ארץ; בכוונה בולטת…

אסתר: אל תירא, אל תריא. עפרה בתי היא, כמוני כמוה, מחשבותי מחשבותיה ורגשותי רגשותיה; לב אחד לנו ונפש אחת. הלא עם חלב־אמה ינקה את האהבה אליך…

עמנואל: מסופקני. הלא אמרתי לך: אַת האחרונה. לא זה הדור… ואחרי ככלות הכל – צעירה היא יותר מדי, ואין לדעת את המתרקם בלבה. ואפילו אָהבה אתמול, מי יודע מה המצב היום? כי על כן כל פעם שאני והיא נפגשים, אני רגיל לשאול אותה לא “מה שלומך”? אלא “מה שלומי”?..

אסתר(צוחקת): אַל ספקות. הנה רק אתמול אמרה לי: “כשמכירים את עמנואל, קשה הפגישה עם אדם אחר.” והלא זה לא כבר התפרצת מחדר עפרה אל חדרי בקריאה: “אסתר, אני מאושר!..”

עמנואל: ואף על פי כן… מאוד אפשר שבקרוב אבוא אליך: “אסתר, אבדתי”!.. לבי מנבא לי. כבר יש סימנים שונים, לא טובים. הנה היא יודעת שאני כאן עכשיו – ואיננה. היכן היא מסתובבת?

אסתר: ודאי הלכה אל רות. היא מוכרחת לבוא תיכף. (צלצול) הנה היא!…

עפרה (נכנסת, נושקת לאמה ומושיטה ידה לעמנואל): שלום!

עמנואל (נושק בסילוד את קצות אצבעותיה): מה שלומי, עפרה?..

עפרה: מצוין!..

עמנואל: איני מאמין… (מתרומם ממקומו מעוצבן קצת; מציץ בשעונו) לי כבר עת ללכת… עפרה, תלויני קצת?

עפרה: טוב

עמנואל ועפרה (נפרדים מאסתר ויוצאים).

אסתר (מביטה אחריהם באהבה ובסילודי אושר).

תמונה שניה

המשך הערב. עמנואל ועפרה יושבים על ספסל בשדרות. פנס סמוך מאיר אותם במקצת.

עמנואל: החלטתי להוקיר רגלי מביתכם. אין לזה טעם…

עפרה: מה זה לך שוב?

עמנואל: מדוע לא מצאתיך כשבאתי?

עפרה: מוכרחת הייתי לראות את רות בענין שיעורי הפסנתר שלנו. מה יש? ישבת קצת עם אמא. אילו ידעת כמה מאושרת היא בחברתך. ביקוריך מרפאים את לבה החולה… במשך השבועות האחדים שאתה פה היא מבריאה והולכת. אני מגזימה.

עמנואל: אבל אַת יודעת שאני בא בעיקר אליך.

עפרה: אתה כבר מתחיל…

עמנואל: וכי מה אני מבקש ממך? רק שתאהביני קצת ולא יותר… רק מבט טוב שלך נחוץ לי… והרגשה שאַת אוהבת אותי… ולא יותר, ולא יותר… את מבינה?

עפרה: אני מבינה, אני מבינה. וזאת אני שומעת ממך לא בפעם הראשונה.

עמנואל: ובכן, את אוהבת אותי באמת?

עפרה: כן.

עמנואל: נשקיני נא!

עפרה (משיקה שפתיה אל לחיו).

עמנואל (מנענע בראשו): הרי זו נשיקה אילמת…

עפרה: האם חשוב כל כך הצליל?..

עמנואל: איני מרגיש את אהבתך… הייתי רוצה להרגישה כשם שאני מרגיש את אהבת אמך. מדוע אין לי ספקות שם?

עפרה: אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך… מה אני יכולה לומר לך עוד? אתה גורם לי יסורים בחקירותיך הנצחיות…

עמנואל: אבל מה טיבה של אהבה זו?

עפרה: זאת היא אהבה נעלה מאוד. כך אהבתי את אבי, כך אני אוהבת את אמי, ואולי עוד יותר…

עמנואל: ובכן, אין זאת אהבה פשוטה?..

עפרה: לא.

עמנואל: כך… עכשיו אני מבין… קץ לאַשליות. טוב כך. עכשיו באמת אין טעם לביקורי בביתכן…

עפרה: אל נא תדבר כך, עמנואל. (מלטפת את זרועו) אני ואמא נסבול מזה מאוד. אמא – התרגשות כלשהי עלולה לסכן את חייה… בוא נא אלינו, בוא. אתה מוכרח לבוא…

עמנואל: לאחר מה שאמרת אינני יכול לבוא… אני מוכרח להפסיק את ביקורי, כדי שאוכל להתנער מכל הענין…

עפרה: וכי מה אמרתי? אילו ידעת מה גדולה, מה עדינה אהבתי אליך. האם באמת חשובה דוקא האהבה הפשוטה?..

עמנואל: (מתרומם מעל הספסל ומושיט לה את ידו): שלום!

עפרה (מתרוממת אף היא. בנעימת תחנונים): נהיה נא ידידים!..

(נפרדים והולכים איש לעברו).

תמונה שלישית

בוקר בחדרו של עמנואל. עמנואל מתהלך בכסות־לילה אילך ואילך, פרוע, מעשן בלי הרף.

עמנואל (סח עם עצמו): זה שבוע שלא הייתי שם… אני בכל זאת סבור הייתי שיבוא איזה מכתב. לא כלום.

(צלצול ואסתר נכנסת כשידה על לבה. עמנואל נופל על צוארה) לא קשה היתה לך העליה אל הקומה השלישית?..(מושיבה על כסא) הלא הרופאים אסרו עליך לעלות במדרגות רבות. אסתר, אסתר!..

אסתר (נושמת בקושי): באמת קשה היה… אז, בלבוב, עליתי אליך ביתר קלות… (פונה כה וכה) מורגש חסרון יד־אשה… רחמנוּת עליך, עמנואל! עד מתי תישאר רווק?

עמנואל: לא אשה נחוצה לי, אלא אהבה… אהבת עפרה…

אסתר: וזו יש לך, עמנואל!.. שתדע! לא באתי לפשר, לא באתי לתווך], אבל “הרוגז” שלך אינו מוצדק כלל וכלל. אתה עושה עוול לה. מדוע חדלת לבוא? מה אמרה לך? אל תשכח שעודנה תינוקת…

עמנואל: לא, לא, כבר אינה תינוקת. לוּ שמעת כיצד היא מדברת. בראשונה האמנתי לך באמת, סבור הייתי: מי יודע את נפש הבת, אם לא האֵם? אבל עכשיו ברי לי שכל דבריך בטעות יסודם. היא עצמאית בהחלט…

אסתר: איני טועה. אני יודעת את נפשה. אמש דיברנו עליך ועל ה“רוגז” שלך – והיא פרצה בבכיה.

עמנואל: לדמעותיהן של נערות כאלה אין שם ערך. אז, על הספסל בשדרות, דיברה דברים ברורים. את כל לבה הגידה אז. אילו, לפחות, לא הוסיפה: “נהיה נא ידידים”!.. כמה מכאיבה אמירה זו מפי הנפש האהובה!.. הרי זאת הודאה מפורשת, סופית... “נהיה נא ידידים”… כלומר: כלתה הרעה! שוב אין כל תקוה!.. לא עצמתי עין בלילה ההוא… לילה איום היה זה, אסתר, לילה איום…

אסתר: ובכן אמרה… זה לא כלום… פליטת פה – ולא יותר. גם היא שבה אז הביתה נסערת מאוד. הסתגרה בחדרה ולא יצאה. אַל יאוש! האמינה לי. אני יודעת את האמת…

עמנואל: רפאוּת בדבריך, אסתר, רפאוּת. אף על פי שעדיין איני מאמין לך. אבל אני רוצה להאמין…

אסתר: ובכן, תבוא הערב? שובה נא אלינו, שובה. שתינו נשמח… נשתה תה… נשוחח… עפרה תנגן לך את “סונטת הירח” כאשר אהבת. ובכן תבוא?

עמנואל: אני עומד על שפת התהום. וגם אותך, אסתר, אני מוכרח להאשים. הלא אילמלא דיברת תמיד: “עפרה אוהבת אותך, עפרה אוהבת אותך” – לא הייתי מתאהב בה כל כך. עכשיו אני שרוי בסכנה… לשעבר, בצעירותי, היה בי כוח להתגבר על משבר נפשי כזה, אבל עכשיו קשה הדבר מאוד. באביב כל כמה שהסער מרעיש ומזעזע את האילן, עלה אינו נושר, אבל בסתיו?!

אסתר: אל יאוש! המפתח ללבה בידי הוא… אני האם… אני בטוחה באהבתה אליך. אנכי אערבנה, מידי תבקשנה… ובכן תבוא?

עמנואל: אבוא.

(נפרדים תוך התרפקות הדדית).

תמונה רביעית

בערב אותו יום, בחדר עפרה. עפרה יושבת אל הפסנתר, פורטת במרושל על המנענעים, ועונה בתוך כך למקוטעין על דברי עמנואל, שמתלבט כאן מעוצבן אחת הנה ואחת הנה.

עמנואל: ובכן, השלמנו למראית עין. אחרי הפסקה של שבוע לחצתי שוב על כפתור דלתכם ושמעתי שוב את הצלצול המוזר… ישבנו יחד בחדר האורחים, ופני אמא קרנו, ועכשיו גם ניגנת לי כאן את “סונטת־ ירח”, אבל ביסודו של דבר לא נשתנה כלום. העיקר חסר… אני מרגיש זאת…

עפרה: אתה כבר מתחיל שוב… (נאנחת עמוקות) אוי!…

עמנואל: איני מתחיל. אני רק ממשיך את שיחתנו שהיתה בינינו על הספסל בשדרות. אותו הספסל הפטלי… כל פעם שאני עובר על ידו צמרמורת חולפת אותי. ובכן אין זאת אהבה פשוטה?..

עפרה: (אינה פוסקת לפרוט על הפסנתר): זאת היא אהבה גדולה יותר… נעלה יותר…

עמנואל: עם האמת אין להיאבק… אני מתחרט על שנעתרתי לאמך ובאתי… (בלי להושיט לה את ידו) שלום! (יוצא).

עפרה (לבדה. אצבעותיה תועות במהורהר על גבי המנענעים. אחרי שעה קלה נכנסת אסתר וידה על לבה).

אסתר: עפרה!..

עפרה (קמה ומתיצבת מול אמה): עמנואל בחדרך?

אסתר: כן. מה אמרת לו שוב?

עפרה (שותקת).

אסתר (בהתרגשות רבה): מה אמרת לו? האם באמת קשה לך לאהוב את עמנואל? את עמנואל?!..

עפרה (מביטה אל אמה רצינית מאוד ואינה אומרת דבר).

אסתר (כושלת כמטה לנפול): אהביהו!.. אני אמך…

(בקול רם וזר, בקול לא־שלה, כמתחננת וכמצווה גם יחד)

אהביהו!!.. (נופלת)

עפרה (גוחנת אליה ופרצת בצעקה): עמנואל!!

עמנואל (נכנס מבוהל, מתכופף אל אסתר אף הוא; שניהם כורעים וטורחים להחיותה – לשוא).

עפרה (ביללה): אני ארוץ לקרוא לרופא. (יוצאת)

עמנואל (תוך כדי כריעה): אסתר היקרה, הקדושה, האחת… (נושק לה על מצחה בדבקות; קם, לופת את ראשו בשתי ידיו ומתרוצץ סביבותיו כיוצא מדעתו; קופא תחתיו רגעים אחדים כמאובן; אחר־כך הוא פונה אל מקום עפרה שליד הפסנתר הפתוח) מתה האהבה… מתה… נהיה נא ידידים!

המסך

שְׁלוּ נַעֲלֵיכֶם מֵעַל רַגְלֵיכֶם וִיחֵפִים חוּשוּ אֶת הַקַּרְקַע!

הָיָה אֲשֶּר הָיָה, יִהְיֶה אֲשֶּר יִהְיֶה – הַיּוֹם אַרְצֵנוּ הָאָרֶץ

הַשָׁמַיִם שָׁמֵינוּ וְהַיָּם יַמֵּנוּ.

נֵצֶא הַשָּׂדֶה וְנִשְׁתֶּה בַּצָּמָא אֶת לֹבֶן הַמַּרְגָּנִיּוֹת

בַּדֶּשֶׁא,

אֶת זְהַב הַסַּבְיוֹנִים, אֶת רֶטֶט הַתִּלְתָּן.

הִנֵּה הַיְלָדִים, שְׁכוּרֵי דְרוֹר, מְשַׂחֲקִים בַּכַּדּוּר בִּמְלוֹא

צָהֳלָתָם; קָדְקֳדֵיהֶם מַבְהִיקִים בְּשֶׁמֶשׁ אָבִיב וְעֵין אוֹיֵב

לֹא

תְשׁוּרֵם.

שְׁחוּ וְנַשְּׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה, אַל תִּתְבַּיְּשׁוּ. נְעָרִים

מָסְרוּ

נַפְשָׁם עָלֶיהָ וְאֵינָם! נַשְּׁקוּהָ, נַשְּׁקוּהָ – עָלֶיהָ בְּעֶצֶם

תֻּמָּתָן

נָפְלוּ נְעָרוֹת – –

וְדִמְעוֹת שְׁכוֹל אֲשֶׁר לְאִמּוֹת עֲנֻגּוֹת וְכוֹאֲבוֹת הִרְטִיב

רְגָבֶיהָ; אַדּמַת קֹדֶשׁ הִיא – שְׁלוּ נַעֲלֵיכֶם!