רקע
גרשום שופמן
בשדה התעופה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

זה לא כבר נתהווה הדבר, שההמון הרב מכוון את הבינוֹקלים לא נִכחו, כפי שהיה רגיל תמיד, אלא לאותו צד, שלשם לא הביט מעולם – כלפי מעלה. האוירונים, כעשרה במספר, ניסרו ברקיע מעל לראשים, נראו כחיים ועשו בלהטיהם, מתחרים זה בזה, אילך ואילך. וביניהם, בצרות־עין של אזרחים ביחס אל ה“ירוקים”, התעופפו הצפרים. האַבטומובילים, שעמדו כאן בשורה ארוכה על גבי דשא־הככר, התבטלו בפני בני מינם בעלי־הכנף. – הביטו, הביטו! הצרפתי יעברנו, יעברנו… קריאות מעין זו קרא תכופות נער קטן יחף וגלוי־ראש, יליד הפרוָר הזה, כניכר. בעיניו המפליגות־ראוֹת רדף כל טיסה וטיסה, וגם כשכלי־הפריחה הגביה עוף כל כך, עד שהתחיל משתמט מעיני הגדולים – הוא הקטן ראהו!

– שם, שם… – הראה באצבע קטנה למטרוניתה, שעמדה על ידו ולא ידעה להיכן תכוון את המשקפת שלה.

הוא עמד על טיבם של כל הטכסיסים השונים וידע את הטייסים בשמותיהם. לרגעים היה מסביר דבר־מה לאחד המסתכלים, בלי דעת כלל, שהלה נתון בינתים לא לדבריו, אלא לעיניו הנפלאות, שנראו עכשיו, מביטות השמימה, כמקורצות מחומר אחד עם הללו.

באותה שעה עמדה מאחריו, שוממה ונוגה, בת המטרוניתה, ילדה כבת עשר. ההבטה למרום הלאתה אותה במשך רגעי מספר, והיא התחילה מושכת בשמלת אמה: – אני רוצה הביתה!

ומאחר שלא נענתה תיכף וטרטור המוֹטוֹרים מעל לראשה התגבר פתאום, לא יכלה להתאפק עוד – וַתבך.


המלצות קוראים
תגיות