האינטלקט רודה בנתוּנוֹת, כלומר, בדברים ששרשם נקנה לנו תחילה באמצעוּת החושים. קודם החוש, ואחר־כך האינטלקט. אם חוש ידוע לקוּי, או חסר לגמרי, הרי אין לאינטלקט, ויהי זה לכשעצמו חזק מאוד, שום שליטה בכל הענינים התלויים באותו חוש. יש אנשים, למשל, שחוש־הריח חסר להם בהחלט; איש כזה, ויהי איש־מדע גאוני, אם יתעקש ויכתוב עבודה “מדעית” גם על הריח, הרי תהיה זו עבודה לבטלה.

השירה היא דבר שבחוש, ואם “חוש” זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם (מובן שנמצאים יחידי־סגולה מעטים, המחוננים גם בזה וגם בזה). ואף על פי כן יש אנשים, אנשים בעלי “ראש טוב”, בקיאים בפילוסופיה ופילוסופים בעצמם, שאינם רוצים להבין זאת, והרי הם מתערבים גם בעניני שירה ויצירה, ובאותה “החריפות”, שהביאו עמהם מ“ביתם”. הם סוברים: על קנט אני יכול לכתוב, אבל על קנוט המסוּן לא אוכל? כן, על קנט אתה יכול לכתוב, אבל על קנוּט המסון – לא!