סנטימטר אחד כי יחסר לו, לפייטן, כדי היותו משורר, הרי לבטיו ופרכוסיו קשים יותר מאשר אילו היה ננס גמור. הזוכרים אתם כיצד, בהיותכם נערים, רקדתם כנגד התפוח בשיפולי האילן, נוגעים ואינכם נוגעים בו? המגע המרפרף בראשי האצבעות הוא הוא המעביר על הדעת.

פייטנים מסוג זה הנם על כן רעשנים ו“הופכי עולמות”. הנה הוא רוקד, מעפיל, יוצא מעורו, עד שהמאמצים נדמים לו כהישגים, והוא מתחיל להתמרמר על שמסרבין לראותו כענק, כאחד הנפילים. הוא פושט ידו לרום ולעומק – ומעלה חרס. “אני מעפיל, אני ממריא!” ואינו יודע כי כתיבתו עבודה, עבודת־פרך אמנם, ולא יצירה. גיבוב דברים – ללא שתי וערב… אין פירוק, אין סיפוק, אין נשימת שירה. צער בעלי־חיים! על כמה “יצירות” ממין זה הייתי כותב ביקורת מפורטת, אילו רק יכולתי לקראן עד הסוף.

לא זייפן לפנינו הפעם, לא נעוּר וריק, אלא פייטן, שהטבע חיסרהו מעט מהמשורר. רקדן נצחי בלי יכולת לקטוף את הפרי. טרגדיה של חוסר סנטימטר. סנטימטר אחד – אבל המכריע.