כולנו יונקים מילדותנו, ברב או במעט, אבל אצל ביאליק היתה זו חזוּת הכל. “העולם האחד בלבבו” היה זה שאותו קלט דרך שפופרת ילדותו. הוא ולא אחר. תמצית שירתו, לפי הקוֹלוֹריט הכללי שלה, אינה בעיקרה אלא שירת הילדוּת, וברגעים קשים, נטולי רוח הקודש, אנו רואים אותו נאבק עם עצמו על ידי כך שהוא מעיר ומעורר עליו בחזקה את “בוקר חייו במלוא מתקו הראשון”.
מעוצר חזון ואֶכסטזה הָמתה־חָמרה ילדותו, עד שכל הבא עמה במגע, כל הנכנס בתחומה באקראי, ואפילו אם היה זה מצד עצמו פּרוזה שבפרוזה, הפך שירה. לא רק את הנוף של כפר מולדתו השקתה בלשדה, אלא אפילו את גירסת־ינקותו, לרבות התמוד ונושאי־כליו. טיפולו בפירוֹש המשנה באחרית ימיו גרם לו בלי ספק עונג רב, בהיות זה אצלו טיפול ב“חתיכת” ילדות.
ברם, על חשבון גודש זה, “לקיחת כפלים” זו – וזוהי אולי הנקודה הטרגית במזלו – כאילו נוּכה לו מחלקו בבאוֹת. משוררים אחרים, מכיון שהם עוברים מילדות לנוער, הם רואים את העולם ראיה ראשונה מחדש. תקופה תקופה ו“צורות־היסוד” שלה, תקופה תקופה ו“מראות־השתיה” שלה. ביאליק – לא. אך נשאר “בוקר חייו” מאחריו – דעך עליו אור שבעת הימים… מכאן ואילך שוב לא נתפעל ביותר (על כן פגום כל כך היסוד הארוֹטי בשירתו). יותר מדי “יקדה השלהבת” קודם, עד כי לחכה את הכל. “נפשי נשרפה בלהבה” – בלהב הילדות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.