רקע
גרשום שופמן
השארית המעטה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לא קיר־אבנים גבוה, שראשו בשמים, לא קיר קודר, שהעלה עובש, רקב ואֵזוב, כפי שנקבע בדמיון, אלא תשעה נדבכים, לא יותר, קיר נמוך בעצם, והאבנים דוקא בהירות, נקיות, חדשות כמעט, וגם כבודן עודנו חדש עמהן. אבנים גדולות, אבני ענק, וענקים, כנראה, היו הבונים, שהסיעון, הרימון והניחון זו על גבי זו. על הבכיות והיללות, על הפתקאות הנתחבות בסדקים שביניהן הן מגיבות בחיוך דק מן הדק… לב אבן!

בין הנשים הצמודות אל תחתית ה“כותל” ראיתי זקנה אחת, שלא בכתה ולא יבבה, אלא ליטפה את האבן ביד מכורכמה. מגוידה ומקומטה, ליטפה בלי הרף אילך ואילך, גם נשקה לה – בחשאי, באהבה כבושה. לא תפילה ותחנונים, שפתיה אף לא נעו, כי אם אהבה, אהבה, אהבה.

פתאום נזדעזעה, פרשה זרועותיה וגהרה על ה“כותל”, כאומרת להגן בגופה על השארית המעטה הזאת: ניסור אוירונים נשמע ממרוֹם.


המלצות קוראים
תגיות