רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אצים אל הברז ושותים ישר מן הזרם אגב הפשלת ראש. החמסין מעיק מאוד. בלי הפוגות, בלי הפוגות בוכים התינוקות ב“בתיהם”. לכאורה הכל כמנהגו כאן, בתוך הקיבוצים והקבוצות וכו', אבל בכל זאת מורגשת איזו מתיחות, איזו עצבנות; אין סחים במפורש, אבל המבטים אחרים הם עכשיו. אפילו התיאבון נתקלקל, והתורנית הצעירה, חשׂוּפת־השוֹקים, מקנחת את השולחנות בחדר־האוכל בעצלתים, מהורהרת קצת.

האויב מתקרב והולך! רוח כהה ירדה גם על ה“הורים”. הנפח הזקן, בן־השמונים, עיור בעינו האחת (מחמת רסיס ברזל מלובן, שניתז בה עוד בנעוריו בהיותו שוליא), מעיין בעתון, מפסיק פתאום, מתאנח עמוקות, ועינו הסמויה, המלבינה משהו, נראית כרואה יותר מחברתה. מצטופפים מסביב לרדיו, מקשיבים, אוזן כאפרכסת, ומתכוונים לשמוע “בין השיטין”. וניכר, שאין דעתם נוחה, אין דעתם נוחה! מה זה יהיה, מה זה יהיה?!

על גבעות מסביב לוהטים בחמה הכפרים הערביים. בתי אבנים כאלה של האדם הקדמון. תאות־החיים אינה נותנת לעסוק הרבה בבנין. אבן על אבן, אריח על גבי אריח – וחסל. חטוף ובנה, חטוף והיכנס – וסגור את הדלת אחריך! איש איש בצל קורתו, איש ואשתו, איש ונשיו. ארבעה כתלים וגג, יהיו אשר יהיו – ומה להם עוד?

מתוך פתחו של אוהל דל בולט חוצה זוג־רגלים, רגלי ערבי יחף, מוטל פּרקדן, שאינו נראה. כמה שלוה ברגלים נזקרות כלפי מעלה אלה, כמה שאננוּת! איזה בטחון, איזה בטחון!!


המלצות קוראים
תגיות