בה בשעה שב“נקודות” מסביב הומה ומהמה, בנעריו ובנערותיו, היהודי הצעיר, החדש, שוקטת על שמריה בצפת העתיקה היהדות הישנה־נושנה. כך, בחפרנו תפוחי־אדמה, אנו נתקלים פתאום בבולבוס־הזריעה הממועך – ה“אם”. ההויה כאילו קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. כך ודאי היה הכל כאן לפני מאה שנה וכך יהיה בעוד מאה שנה. ללא כל שינוי, ללא כל שינוי.

רוח כהה, נטולת נחת, ממלאה את החלל של בית־הכנסת הקטן של האר“י. הנך עט אל הספר היחידי המונח כאן על גבי אחד ה”עמודים". ולאכזבתך הרבה אין זה ספר קבלה קדמון, כבד־רזים, אלא… “סידוּר” פשוט, “עם־ארצי”! חום כבד בחוץ, חמסין, אבל בני הסימטה, יהודים חיורים, אצים אל “המרחץ” (יום ששי היה זה), מרחץ־הזיעה בנוסח מנדלי. רק כאן הם מוצאים מפלט להם מפני כובד החמסין.

מעלות ומורדות, מעקשים ומהמורות. אבני המרצפת עקומות, גבנוניות. ב“כוּכים”, בתוך החומה, יושבים האנשים מזה ומזה. ברית־מילה עכשיו בתוך אחד מהם; הנה בוקעת ועולה צריחת הנימול הרך, זו האחת בכל הזמנים ובכל המקומות ושאינה נוגעת עד שום לב מסביב, לרבות לב אמו־יולדתו! במדור־הכוך הבא סנדלר ישיש על סדנתו. אוהב שיחה האיש, והריהו מרבה לספר על תנאי המקום – “במתיקות”, בשפת חלקות.

– הגם לעשות נעלים חדשות אתה יודע?

– לא, רק לתקן ולהטליא.

כן, את החדש אל תחפש כאן. מלכות הישן היא זו, מלכות העתיק ורב־השנים. זקן בן מאה ניבט אלי מתוך המדור הסמוך. כך העידה עליו אשתו, בת השבעים. מבט קופא, מבט של “עובר־בטל”. הנה כי כן דחפוהו החיים לאט־לאט, הלוך ודחוף, במין ערמומיות עד שלחצוהו אל הקיר – וחסל. צער בעלי חיים! חולה סתם, ויהי זה חולה אנוש, עדיין ניתן להרפא ויש תקוה; אבל זקן בן מאה – מה נעשה לו?! מה תרופה נמצא לו?! מה?! ואף על פי כן מתפללים אנו לאריכות ימים. “עד מאה ועשרים”. הא לכם “מאה ועשרים!”

עוד אני עומד משתאה לבן־המאה, והסנדלר השכן מאחורינו יצא ממדורו, עם נעל ביד, ורמז לי: – אין להאמין להם. תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה שנה עוד לא מלאו לו. מאה – לא!

ההויה קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. גם בעוד מאה שנה, בטוחני, יהא סנדלר זה עצמו עומד ומזהיר מפני ההפרזה היתירה לאמור: –…תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה – לא!