רקע
גרשום שופמן
בית־הנתיבות של רוסטוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

חדור לשונות־אש. פגרי טנקים מסומנים בצלב־הקרס. מתוך אחד מהם מוציא חייל רוסי מעיל־צבא, בודקו והופך בו. והנה עצם הזוועות, עין בעין: גויות־מתים קפואות מוטלות בשלג וכלב מכרסם בהן. ושוב הרוגים קפואים, שורות שורות, איומי־פרצוף, ונשים עמוסות־אסון, מחפשות כאן בדמע, אשה אשה את שלה. הנה מצאה האחת את בעלה, כנראה, גוחנת עליו ונושקתו בדבקות… עד שאי־אילו ידים תופסות אותה מאחוריה ומנתקות אותה מזה בכוח. הרוג אחד נשען אל הקיר, דרך ישיבה, ונראה כמחייך. הקריין הרוסי מלווה את כל אלה ב“יומן” הסרט בקריאות: “כך כילכלו פה הפשיסטים את מעשיהם… לא נשכח, לא נסלח! נקוֹם ניקוֹם!”…

והנה קורטוב מהנקמה שלעתיד יש לראות כבר עכשיו בפגר החייל הנאצי עם “הלם” (קובע־פלדה) בראשו, המוטל כאן, במרוחק קצת, אף הוא. אחרון לחיל המאסף של האויב הנסוג היה, כנראה, והרעה הדביקתהו. פרקדן מוטל הוא תחת האופנוע שלו, האופנוע המהופך, המוטור למטה והגלגלים למעלה. ידיו צמודות לידיות כלי־הרכב ופיו פעור. לא נדנוד, לא זיז. אופנוע ורוכבו. רק מעט־קט אילו הסב פניו אל הקהל בסינימה, הייתי מכיר בו, אולי, את בן שכננו בפרבר־גראץ, את קארל. אותו ה“בוּרש” הרזה, המנומש, שלבנונית־שׂערו גבלה עם עין־הכסף, עם שׂיבה כמעט. עוד בבית־הספר נתפס לתנועה הנאצית, ולא הועילו כל המכות שקלט מידי אביו, זה הקתולי האדוק והנאמן לדולפוס־שושניג. “תוכל להרגני – צעק – ואני משלי לא אזוז!”

(בחנופה גנב המנוּול את לבם. “האשה הגרמניה!” – צווח – הפקיד הגרמני!" וכו' וכו'. כל אחד הרגיש פתאום, כי “ער איסט וואַס”! לא מאן־דהו! כן, בחלקות, בחונף ביודעים, במחושב, גנב את לבם.

דרך חייו של קאַרל זה היתה, איפוא, קצרה מאוד. בית־הספר, רכיבה־דהירה על אופנוע (ודאי מהיותו בר־הכי, נלקח אחר־כך, בהתגייסו, לכוחות הממונעים) בעיר ובסביבותיה, עסקי התנועה, כשלוש שנים בחזית ו… המות ליד בית־הנתיבות ברוסטוב.

במצבים שונים ראיתיו. פעם כשהשוטר עצרוֹֹ באמצע הרחוב על שנסע על האוֹפנוֹע לא כחוק; פעם, בהשכמת הבוקר, כשהלך בפרבר וליקט מעל הקרקע את הניירות בצורת “שלושת החצים” (סימן הס"ד), שפוזרו כאן בלילה בידי יריביו המפלגתיים, ליקט וסילק את אלה אחד לאחד – בהתמדה, באדיקות; או, תיכף ל“אנשלוּס”, בתקעוֹ בהתלהבות את המוט הגבוה באדמת חצרו, עם דגל צלב־הקרס הענקי.

על פני היה עובר בעת האחרונה ללא אמירת שלום, ללא הבטה כלשהי לצדי. ורק ביום נסיעתי, כשנפרדתי מהשכנים, העיף לעומתי מבט־שחץ וקרא ברוב־משמעות: – להתראות בפלשתינה!.. והנה קיים את דברוֹ.


המלצות קוראים
תגיות