לרחל ולדויד זכאי

כל השנה, כל השנה חיכיתי לפסח. כי הכל יחד היה כאן: האביב, הפשרת־השלגים, השטפונות, כלי־החרס וכלי־העץ החדשים, הריחניים, ועל כולם הכוסות, הכוסות!..

המצות נשתברו, בהינשאן חבילות חבילות מבית־האפיה, בה בשעה שבנהר נשתבר הקרח.

קריאות התרנגולים האביביות השתפכו יחד עם אשדות הפלגים העכורים בתעלות. פסח ואביב וילדוּת. כן, לפסח על שני “סדריו” ציפיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. ועכשיו שערו לכם את גודל הטרגדיה, כשהיה מקרה, ואני, עייף מרוב אושר ומשפע הרשמים ומכתישת המצות בתוך מכתש־העץ הגדול, “סטוּפּע” בלעז, בעלי הכבד, נרדמתי על הדרגש סמוך ל“סדר” והקיצותי רק בבוקר למחרתו! (“פארשלאָפען דעם סדר!”).

ערב פסח! זו הערבוביה המשונה והמתוקה: ריח הסיד, הסייד הנוצרי, המלבין את הכתלים ואת התקרה, התוהו־ובוהו, ובתוך כל אלה “אשמת שומרון” למאפו, שאחי הגדול משה, השב מ“קונדיציה” שלו, הביא זה עכשיו מהספריה.

חלל הבית נתרוקן מרהיטיו, שהוצאו החוצה לשם מירוק והגעלה, ומה מתוקה היתה שנתי בלילה ההוא על הרצפה, על מצע הקש, כשאור הירח רבץ על אדני־החלונות המשופשפים.

אהבתי את ה“הגדה” שלנו, היחידה במינה, שלא מצאתיה בבתים אחרים, עם שני הפירושים מזה ומזה: פירושו של ר' זלמן מלאדי מימין, ופירושו של תלמידו ר' אהרן מסטארוסֵליֶה משמאל.

ואותה צמרמורת בגב, כאשר פתחתי את הדלת לאליהו… “… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – – המנצחת על המלאכה במטבח, כמומחית גדולה לאפיה ולבישול, היתה סבתא. צורה אחרת לבשה אז ופניה קרנו. “כרעמזלעך” כאלה, שאכלנו בפסחי ילדותנו, שוב לא נאכל לעולם, כי את סוד עשייתם לקחו עמהן הסבתות שלנו אל קברן.

כלי הפסח שמורים היו כל השנה, ארוזים בשחת, בתוך עביט, בעליית הגג, בצלע ארובת־העשן. בערב החג הורדנום וב“אסרוּ־חג” שבנו והעלינום; ברדתנו אחר כך עם סבתא באותו סולם רעוע, ששלב אמצעי אחד חסר בו, לקראת ימי החול הרבים־הרבים, יש שזו נאנחה: “מי יודע, אם בפסח הבא אחיה עדיין”…

בעצם לא ביקשה להאריך ימים סתם, אלא לחיות עד הפסח הבא ועד בכלל, ולא יותר. ומשאלה צנועה זו ניתנה לה, אמנם, במשך שנים מספר, עד… עד אשר פסח חדש הגיע, ואנחנו ישבנו אל ה“סדר” בלעדיה.