רקע
גרשום שופמן
אבנים עגומות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עם אחד הניצולים מבני לבוב נפגשתי לפני ימים מספר. גימנזיסט כבן שש־עשרה היה אז, והיום – רופא בא בימים. הפגישה החיתה בזכרוני את תקופת־הזהב הלבובית על הנוער היהודי הנאה, המתעורר לתחיה לאומית ועל חייו השוקקים בטבור הכרך. שאלתיו על כל מכרינו המשותפים, אם כי ידעתי כבר מה עלה להם בסופם.

– מה עם ליוֹנק?

והוא סיפר לי את כל פרשת קצו הטראגי של הנאהב והנעים הזה.

– מה עם סימקה, סימקה כצוּבנה?..

סימקה זו, עם העינים הכחלחלות והחייכניות, נשמת ה“קורסו” היתה, ובוקר בוקר, בלכתה אל הגימנסיה עם ספרי־לימודיה, אחוזת שינה קצת – מאורע היה זה לגבי האיש אשר פגש אותה בדרכה. אפילו אדם מיצקביץ עצמו, ברגע שחלפה על פני האנדרטה הגבוהה שלו, ודאי חש רטט ביצורי גוו הברוֹנזיים. – נספתה ב“אַקציה” השניה… – ואיך ניצלת אתה? – בבוּנקר הסתתרנו כשנתים, אני ואשתי וילדי… הוא סיפר על כל האימים הללו, אשר עם כל היותם ידועים וידוּעים חידוּשם עומד בהם.

– האנשים, מהוּפּנטים ממש, התפשטו לפי הפקודה, וערומים רצו לקראת המות… עד… עד שהרוסים באו.

– כיצד נתרחש הרגע הגדול הזה?

– פעם בחצות הוצאתי את ראשי ממחבואי ושמעתי את שתי המלים הרוסיות: “דאַוואי נאזאד!”… (הבה חזרה! ניכר, שנתכוונו לתקן קצת את עמדתם) ואני מיהרתי עם הבשורה… והוא נאנח: – כן, הם באו, אבל הרבה איחרו, איחרו מאוד… לבוב! לא לחינם, אף בימים הראשונים הטובים ההם, נראו אבני הרציפים והמדרכות ברחובות היהודים עגומות כל כך, ביחוד בין־ערבים. יגונים רובצים על אבני המקום לא רק מחמת הנוראות אשר היו, אלא גם מחמת אלה אשר יהיו בו.


המלצות קוראים
תגיות