שען כזה, שען בכל רמ"ח אבריו, עוד לא ראיתי. המשקפת על עינו הימנית נאחזת שם מאליה, ללא אימוץ כלשהו מצדו, כאילו נולד עמה, לא כמו אצל שענים אחרים, שמכווצים את הגבין לשם הידוק.
כבר יצאו לו מוניטין בעיר. שעון, שכל השענים נתיאשו ממנו, מביאים אליו. אבל הנה פעם הובא אליו שעון־קיר, שגם הוא לא יכול לו. הציץ וראה מיד, שאין לו תקנה. שעון עשוי לפי שיטה עתיקה, וחוץ מזה חסרו בתוכו אברים מסוימים, תוצרת חוץ, שעכשיו אין להשיגם כאן כלל. השעון החליף אחר־כך את בעלוּתו, עבר מיד ליד, וכל אחד בא עמו אליו. “השעון כבר היה בידי”– מוכרח היה לדחות את האנשים– “אבל גם אני איני יכול לתקנו!” והנה פעם חלה ושכב בבית־החולים חדשים אחדים, ורק הודות לטיפולה האמהי של “אחות” אחת הבריא. עם יציאתו משם אמרה לו אחות זו, שהיא תבקרהו בקרוב, שכן יש לה שעון הטעון תיקון. והנה משבאה חשכו עיניו: אותו השעון! ברם, הפעם שוב לא יכול להשתמט, נטלו ועבד עליו שני ימים רצופים ותיקנו.
כזאת וכזאת, תוך כדי עשיה במלאכה, הוא מפליג בסיפוריו. ואומנותו לא בקלות ניתנה לו. הרבה נדד וסבל בחייו. בוינה למד, בשוייץ, בהולנד. ולא לשם פרנסה גרידא, אלא בעיקר מאהבת המקצוע. לא כן הדור החדש כאן. זה אין לו שום נטיה למלאכה זו. בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ. “וחָרש לא ימָצא בכל ארץ־ישראל”.
ברגע זה נכנס נער כבן חמש־עשרה וביקש ממנו סכום כסף.
– זהו בני. חפצתי לעשותו שען – ואינו רוצה! הכנסתיו לבית־ספר למסחר.
– מדוע אינך לומד את מלאכת אביך? – פניתי אני אל הבן. – הנה בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ!
– מה זה איכפת לי?!
ברוח נכאה יצאתי מלפני האמן. חשתי עתידות: בו ביום שלבו יעַמוד מדפוק – ועמדו כל שעוני מדינתנו עמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.