רקע
גרשום שופמן
האפיקורס הזקן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כבן שמונים ומעלה האיש והילוכו בנחת, בכפיפה, לאורך השדרה, כשידיו לאחוריו, מכונסות זו בשרוולה של זו, כמי שעשה את שלו, ועכשיו יש לו הזכות לנוח. ובאמת, חלקו לא קטן בכל אשר קם פה ויהי. במאמריו השנונים הציף בשעתו את העתונות הציונית בגולה, הטיף השכם והערב ויעץ והסביר והלהיב. והנה זכה להגיע לזיקנה מופלגת וליהנות כאן, בארץ כיסופיו, מפרי עמלו, עמל חייו.

עודנו רענן ברוחו וגם בקלסתר פניו, ורק בעיניו הוטל משהו דוקרני, המעיד על הגיל. משהו זה, אגב, הולם את “אפיקוֹרסוּתו” הידועה, שהוא אוהב להדגישה עם כל הזדמנות. בעקבות יל"ג נלחם בימים הרחוקים ההם נגד “קוצו של יוד”. נגד כל אמונה טפלה ושאינה טפלה. פוזיטיביסט עד מוח עצמותיו היה תמיד וכזה ישאר עד הרגע האחרון!

קודם, בהיותו כבן שבעים, הציקו לו תכופות הרהורי מות. ברם, משנכנס לגבורות, יש לו הרגשה כאילו כבר עבר את האזור המסוכן, ה“ממוקש” – ושוב אין מה לחשוש. הנה חבריו הצעירים ממנו מסתלקים אחד אחד, ונראים הדברים, שעליו המות פוסח במכוּון. את כולם, את כל חבריו אלה, הוא מלווה אל בית־עולמם במסירוּת, בנאמנוּת, אבל לפני שער בית־הקברות הוא נשאר עומד ופניו כלפי חוץ.

– מדוע אינך נכנס? – שואלים אותו אנשי הלויה, ההולכים עמו.

כוהן אנוכי… – משיב בלחש האפיקורס הזקן.


המלצות קוראים
תגיות