ג    🔗

התנועה הלאומית החדשה, בהשיבה לעמנו המון רב מבניו אשר התכחשו לו עד כה, הביאה עם זה מבוכה ובלבול הדעות בנוגע למהות הלאומיות העברית והחובות שהיא מטילה על המחזיקים בה.

לפנים היה כל איש ישׂראל חושב לדבר פשוט ומובן מאליו, כי יהודי אמתּי – התואר “לאומי” עוד לא נודע אז בקרבנו – אינו אלא זה שמאמין בלב שלם בעיקרי הדת היהודית וזהיר (או לפחות משתדל להיות זהיר) בכל מצוותיה, בקלוֹת כבחמורות. הן אמנם גם ה“אפיקורסים” וגם ה“עבריינים” לא חדלו מפני זה להחשב כבנים לעמם: “ישׂראל אע”פ שחטא ישׂראל הוא“; אבל הכל הרגישו, ועל הרוב גם ה”חוטא" עצמו, כי ישׂראל שכמותו הוא חזיון מקרי שלא מן המדה: “ישׂראל הוא”, אך לא ישׂראל סתם, ישׂראל כהלכה, כי אם – “ישׂראל שחטא”. גם בדור שלפנינו, דור ה“השׂכּלה”, אע“פ שנתרבו בו ישׂראלים כאלה לאלפים ולרבבות, לא עזבה ההרגשה הזאת לא את כלל העם ולא את אישיו אלה אשר פרצו גדרו. גם הם, ה”משׂכילים" עצמם, הרגישו בלבם תמיד, כי בהתרחקם מן הדת, התרחקו גם מן העם, נעשׂו “אחרים” לו ואינם יכולים לשוב ולהתאחד עמו אלא אם כן יתקרב הוא אליהם, אלא אם כן יהיה גם הוא ל“אחר”. ועל כן התאמצו בכל כוחם, בקנאה יתרה, להרוס את חומת הדת המבדילה בינם ובין העם, בשביל להשתחרר מן הרגש המכאיב המלַוה תמיד את חייו של הפורש עצמו מן הצבּוּר.

עתה נשתנה הדבר. אלפי אנשים מישׂראל, מהם אשר מילדותם נתחנכו מחוץ לגבול היהדות ולא נשׂאו עוּלה מעודם, ומהם אשר בגדלם מרדו בה ופרקו עוּלה מעליהם – שבו עתה לעמם וביד רמה הרימו דגל הלאומיות היהודית, מבלי שוב עם זה גם אל הדת היהודית, להחזיק בדעותיה ולקיים מצוותיה. והיהודים החדשים האלה אינם מרגישים עצמם כלל כנבדלים מן העם בשביל הבדל ההשקפה הדתית, ועל כן אינם מרגישים גם את הצורך למשוך את העם אחריהם בכל הנוגע לאמונה ודת. הם רואים בלאומיות היהודית רק רגש הגזע בלבד, שאינו מטיל על בעליו שום חובה אחרת זולתי האהבה לעמם והעבודה להרמת קרנו בכבוד, מבלי להגביל במאומה חירותו של האדם בהשקפותיו וחייו הפרטיים.

החזיון החדש הזה הוליד איפוא בהכרח גם שאלה חדשה: יהודים כאלה מה משפטם? היוכל אדם באמת להיות יהודי כשר בלאומיותו עם היותו “אחר” בכל שאר עצמותו?

נושׂאי דגל התורה ו“מחזיקי הדת” משיבים על השאלה הזאת, כמובן, בשלילה מוחלטת. הם עדיין מחזיקים בהשקפתם הישנה במלואה ואומרים, שאין לאומיות לישׂראל מחוץ לגבול הדת, ומי שאומר: “עברי אנוכי”, עליו גם להוסיף: “ואת ה' אני ירא”, לקבּל עליו עוֹל תורה ומצוות ככל המון בית ישׂראל; בלי תנאי זה גם ה“לאומי” עתה, כמו ה“משׂכּיל” לפנים, אינו בעיניהם אלא “ישׂראל שחטא”, כלומר אבר חולה בגוף האומה, שאין צריך אמנם לחתכו ולהרחיקו מן הגוף, אבל צריך להשתדל ברפואתו…

ואולם הלאומיים עצמם נחלקו בדבר הזה לשתי מפלגות שונות.

בני המפלגה האחת – זו שכבר קנתה לה בספרותנו את השם “מערבית” – משיבים על השאלה בחיוב מוחלט. לקבּל עליהם עוֹל תורה אינם יכולים, מפני שאין אדם שליט ברוחו לכוֹף אותו על האמונה, ולקבּל עליהם עוֹל מצוות אינם רוצים, מפני שהמשתתף במעשים דתיים בלי אמונה בלב הרי זה מן הצבועים. אבל לפי השקפתם אין גם שום צורך ללאומיותם בדברים כאלה. הם יוצאים ידי חובתם באהבתם לעמם ובהשתתפותם ב“עבודה הלאומית”, כלומר באספות ואגודות, בתשלומי שקלים וקנית “אַקציות”; והמהדרים שבהם מסכימים גם לזאת, כי שׂפת עבר ודברי ימי ישׂראל הם דברים טובים, שראוי ונאה – אך לא חובה מוחלטת! – ללאומיים לדעתם; אבל בעצם חייהם, בהשקפותיהם, בהרגשותיהם, בנטיות לבם ובכל הליכותיהם אינם רואים חובה לעצמם להשתנות אפילו במשהו, והנם נשארים מה שהיו לפני הסָפחם אל דגל הלאומיות היהודית: בני אותה הקולטורא הנכרית אשר נתחנכו על ברכיה בילדותם או שתו בצמא את מימיה בשחרותם.

המפלגה הלאומית הזאת, בכל התנגדותה הקיצונית לדעת המפלגה “הדתית”, משתתפת היא איפוא עמה בהשקפה יסודית אחת. שתיהן חושבות את הדת לקנין הרוחני היחידי שבּו נתכּוץ כל הרוח הלאומי של עמנו ושחוץ ממנו אין עוד יסוד לאומי לישׂראל בהוה זולתי שתּוף הגזע; אלא שכל אחת מוציאה מן העיקר הזה תולדה אחרת. זאת אומרת: אם כן, כל שאינו מאמין בדת ישׂראל ואינו חי בה אינו יכול להחשב בין נושׂאי דגל הלאומיות, שהוא רחוק מרוחה; וזאת אומרת, להפך: אם כן, אין הלאומיות היהודית יכולה לדרוש מנושׂאי דגלה שיהיו חייהם מתאימים לרוחה, אחר כי כל עצם הרוח הזאת אינו אלא דבר התלוי באמונה ודת, ובזמננו אין אונס בעניני אמונה ודת ולא יבּנה עם על יסוד כזה, ועל כן אין עלינו שום חובה לאומית בחיינו בהוה זולתי להשתדל בהשׂגת החירות הלאומית.

ובזה מתנגדת להן בצדק המפלגה הלאומית השניה – מפלגת “המזרחיים”. גם היא אמנם, כרעוּתה, אינה מסכימה להעמיד את הלאומיות על האמונה הדתית, שלא יהיה קיומה תלוי בדברים שאין אדם יודע היום אם יודה בהם למחר; אבל יחד עם זה יודעים הם הלאומיים האלה, שתוכן הלאומיות העברית כולל הרבה יותר מדיפּלוֹמַטיא ואספות בלבד, ויודעים הם זאת לא על פי היקשים וראיות מן החוץ, כי אם – ראיה שאין עליה תשובה – מתוך עצם מציאותם בעצמם. בהיותם על הרוב מלאים רוח היהדות מנעוריהם, הם מרגישים בנפשם, כי הרוח הזה עודנו חי וקים בלבם ורשומו ניכר בחייהם, אע"פ שהשקפותיהם הדתיות כבר נשתנו הרבה, ומזה הם מוציאים תולדה מוכרחת, כי אמנם יש רוח לאומי לישׂראל שאינו מוגבל באמונות דתיות בלבד, וממילא יש גם חובות לאומיות רוחניות, החלות על הכל, מאמינים ובלתי מאמינים יחדיו.

אבל גם המפלגה הזאת, כשהיא עוברת מן ההלכה אל המעשׂה, תבוא במבוכה ולא תדע להגיד ברור, מה הן החובות הלאומיות שאינן תלויות באמונה דתית. הלשון, הספרות וההיסטוריא – אלה הם המקצעות שבהם תבקש, וגם תמצא, את הרוח הלאומי, ובהם איפוא מוכרחת היא לצמצם גם את החובות הלאומיות: לעזור להרחבתן והתפשטותן של הלשון והספרות וההיסטוריא, לחנך את הגדולים עם הקטנים על ידי הלשון והספרות וההיסטוריא – זו היא העבודה הלאומית הרוחנית המוטלת חובה על כל הלאומיים. ואין ספק אמנם, שהדבר כן הוא, שהעבודה הזאת היא החובה הגדולה של הלאומיים כלפי חוץ, ביחוסם אל העם וקניניו הכלליים. אבל האין עוד על הלאומי גם חובות אחרות כלפי פנים, ביחוסו אל עצמו ואל חייו הפרטיים? העבודה הספרותית, המדעית או החנוכית – נחלת יחידים היא, העוסקים בה בפועל, בעוד שהרוב הגדול אינו יכול להשתתף בה אלא בתור “נפעל”: להתלהב שעה קלה כשהוא שומע דרשה נאה או קורא מאמר נאה. כל יתר שעותיו של הלאומי הפשוט עוברות בשוק החיים בדרך שהורגל בה לפנים, בלי שום קשר ניכר עם לאומיותו. והרי גם הוא, הלאומי הפשוט הזה, מרגיש צורך לחַבּר את לאומיותו עם החיים המעשׂיים, לדעת בעצמו, שיש לו בחייו חובות מיוחדות אשר עליו למלאותן באמונה. האיש אשר לב לו להתמכר לאיזה אידיאל רוחני, הוא דורש מן האידיאל שלו, שיהיה מוכשר לחדור אל עמקי לבו ולהתקשר שם עם כל רגשותיו ונטיותיו, באופן שירגיש האדם את מציאותו בכל עת, בקביעות ולא באקראי, וימצא בו מורה דרך בכל עניני החיים. הלא זאת היתה שגיאת היהדות ה“מתוקנת”, כי האמינה, שתהא ביכלתה לקשר אליה את הלבבות לאורך ימים על ידי שעה אחת של קורת רוח בזמירות ודרשות משבת לשבת. והנה הורה הנסיון, כי יהדות כזו, שאינה ממלאה את הלב בתמידות, כי אם נגלית מעת לעת וחוזרת ונעלמת – אינה יכולה להיות לכוח פועל בחיים וסופה לירד למדרגת צירימוֹניא ריקה, שכל רוח אין בקרבה. אם באה איפוא הלאומיות – כמו שחושבים בני המפלגה הזאת – לחזור ולתקן מה שקלקלה היהדות המתוקנת, צריכה היא להקיף גם חיי האיש הפרטי ה“פשוט”, שלא זכה להיות סופר או מחנך או עסקן, ולהיות לו לקו המדה בכל אשר הוא עושׂה, עד שידע וירגיש תמיד, כי הלאומיות אינה שעשועים לשעות הפנאי, כי אם תורת-חיים, אשר חובה עליו לכתבה על לבו ולחיות בה בפועל. ואת הדבר הזה לא ידעה לעשׂות עד כה גם הלאומיות המזרחית; אף היא הסתפקה רק ב“שעות” לאומיות של אספות ודרשות מזמן לזמן, והחיים האישיים, חיי יום יום, נשארו ריקנים כשהיו, בלי קשר פנימי ואמתּי עם האידיאל של הדרשות. ועל כן לא יפּלא, כי למרות כל ההתלהבות וה“דבקות” השולטות עתה במחנה הלאומיים האלה, כבר נראו כה וכה סימני ליאות וריקוּת-הלב, ואין צורך לרוח הקודש בשביל לראות מראש, כי אם ישאר הדבר כן עוד זמן רב, לא תוכל הלאומיות להחזיק מעמדה אשר רכשה לה בעת האחרונה בקרב העם, ושבה והיתה לדגל כתה קטנה של מורים וסופרים ועסקנים בלבד, כמו שהיתה בראשיתה.

ואולם המבוכה הזאת, כמדומה לי, אינה מחויבת כלל מטבע הענין כשהוא לעצמו, ולא באה אלא מתוך שנכשלו כל המפלגות האלה יחד בערבוב מושׂגים ולא הבדילו כראוי בין שני דברים, המשמשים אמנם בחיים בערבוביא, אבל במקורם ותכוּנתם שונים הם זה מזה: – בין הדת והמוּסר.

היחס שבין הדת והמוסר בחיי העמים הוא אחד מן החזיונות ההיסטוריים היותר סבוכים, אשר נתן מקום בכל הדורות להשקפות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. המון בני האדם, בראותם את הדת משננת לבעליה גם את המצוות המוסריות ובהרגישם בנפשם את מוראה המונע אותם לפעמים מלפרוע מוּסר, – הורגלו לחשוב, כי מתּחלת ברייתו אין המוסר אלא חלק מן הדת, אשר רק עמה ועל ידה בא לעולם ועליה הוא עומד ולא יצוּיר בלתה. אבל מימי קדם ועד עתה נמצאו, לעומת זה, חכמים וסופרים אשר היטיבו לראות, כי לא תמיד נמצאה הסכמה מוחלטת בין הדת והמוסר, כי יש אשר המוסר פונה לו לעבר אחר ומתרחק מן הדת, מבלי להמתין לה עד שתלך לפניו להאיר לו את הדרך. והדבר הזה הביאם לידי הכרה, כי שני אלה – הדת והמוסר – שני עצי-חיים נפרדים הם, אשר לכל אחד שורש מיוחד בטבע רוח האדם, ורק אחר שצמחו וגדלו, איש איש לבדו, נסתבּכו יחד ונכנסו זה בגבול זה, לתועלתה של ההתפתחות המוסרית, מצד אחד, ולרעתה, מצד אחר. הדת, בהכניעה לב האדם לפני נמצאים עליונים נשׂגבים ממנו, אי אפשר שלא תצייר לה את הנמצאים האלה מקושטים בכל המעלות הנחשבות בעיני האדם כתכלית השלמוּת, כאידיאל שאין למעלה הימנו; אי אפשר על כן שלא תראה בהם גם את התּכוּנות המוסריות היותר שלמות, באופן מתאים להאידיאל של השלמוּת המוסרית שיצר לו הרגש המוסרי בדרך התפתחותו לעצמו. וההתגשמות הזאת של האידיאל המוסרי בנמצאים עליונים חיים לעד, השליטים בגורל האדם ומשפיעים עליו טוב או רע לפי חפצם, הביאה בהכרח תועלת הרבה להתפתחות הרצון המוסרי בלב האדם, אם מאהבה, בחפצו להדמות לקונו כפי יכלתו, ואם מיראה, בראותו בזה אמצעי לפייס את אלהיו ולהסיר מעליו חרון אפו. אבל אותה ההתגשמות עצמה היתה, מצד אחר, למכשול על דרך התפתחות התוכן המוסרי. כי גם המוסר, ככל שאר קניני הקולטורא, לא נתַּן לאדם מתוקן ומשוכלל כל צרכו, כי אם הולך ומתפתח לאט לאט, מדור לדור. ובראשית התפתחותו, באותם הימים הקדומים שהדת פוגעת בו ראשונה, עודנו במצב שפל מאד: הרגש המוסרי אינו מתקומם עוד אז נגד רוב המעשׂים הנחשבים בזמן מאוחר לעברות מוסריות חמורות, ואין צריך לאמור שאינו מקפיד עוד על טהרת המדות ודברים שבלב. והתוכן המוסרי הזה, שהעיקר עודנו חסר בו, הוא הוא איפוא ה“אידיאל” המתגשם בצורת-האלהוּת היותר קדומה, שאליה נשׂא האדם הקדמון את עיניו באהבה וביראה. ולפיכך, כשהרגש המוסרי מגיע ברבות הימים למדרגה יותר גבוהה, והרבה דברים שלא היה האדם לפנים רואה בהם כל רע, או שהיה חושבם גם למעלה יתרה, נראים לו עתה בזויים ומתועבים, – אי אפשר שלא תעמוד הדת לשׂטן לו, בהיותה שומרת בקדושה וטהרה את האלהות בתכוּנותיה המוסריות שיחסו לה דורות הראשונים, ונמצאו העליונים למטה מן האדם ומעשׂיהם נותנים “פתחון פה לרשעים”. ככה אנו מוצאים סופרי היוָנים והרומאים (אפלטוֹן, לוּקרציוּס ועוד) מתאוננים תמיד על הדת בימיהם, שמעמידה לפני המאמינים אידיאל אלהי הנופל הרבה מהם במצב התפתחותו המוסרית, ועל ידי זה היא מסייעה ידי עוברי עברה, האומרים לנפשם: “אם אלהים יעשׂה זאת, אני, בשׂר ודם, לא אעשׂנו?” (טרנציוס). ולא זו בלבד, שבמעשׂיהם עצמם מסירים הם האלהים האלה את פחד העברה מלב האדם, אלא שהם מצַוים עליו לפעמים לאמור לרע טוב ולחשוב למצוה דתית מעשׂה שהמוּסר כבר הגיע להכיר רעתו. “כה הרבתה הדת ליעץ רע לבני אדם!” – קורא לוּקרציוּס בזעם, אחר סַפּרו גורל איפיגניא, שהקריבוה היוָנים עוֹלה לאליליהם.

ואולם הנסיון ההיסטורי יורנו, כי סוף סוף יד המוּסר על העליונה. הרגש הדתי כשהוא לעצמו דורש בהחלט, שתהא האלהוּת בכל דרכיה גבוהה ונעלה על כל הבריות, ואינו סובל איפוא מצב כזה, הנותן יכולת לאדם להרהר אחד מדותיהם ומעשׂיהם של האלהים האדירים. ועל כן, בכל היות מתבוּנת הרגש הדתי לשמור מסורת קדומים ולבלתי שנות מאומה מן המטבע שטבעו ראשונים בצורת האידיאל הדתי, מוכרח הוא להכּנע לבסוף מפני דרישת הרגש המוסרי, וצורת האלהות משתנית בהסכם להמושׂגים המוסריים החדשים. המסורת הקדמונית נעזבת אז לגמרי או נדרשת על פי הרמז והסוד, בשביל לטהרה מכתמיה המוסריים, והאלוה הקדמוני מפַנה מקומו לטוב ממנו או עוזב תכוּנותיו מימי קדם וחוזר ונעשׂה לאידיאל מוסרי טהור ונשׂגב, העומד לפני האדם בהדר-גאונו ומצוה עליו לבחור בטוב. וכה נעשׂית הדת עוד הפעם אפיטרופסית לתורת-המוסר, ועוד הפעם חיות שתיהן יחדו בשלום ורעוּת, עד שתשוב ההתפתחות המוסרית להוליד שנית מושׂגים חדשים ונטיות חדשות – וחזר החזיון מראש ועד סוף.

היחס האמתּי שבין הדת והמוּסר הוא איפוא בהפך מן האמונה הרגילה: הדת נותנת אמנם תוקף ועוז להרצון המוסרי, אבל התוכן המוסרי בא לעולם ע"י סבּות אחרות והולך ומתפתח לעצמו. הדת נותנת חיים להאידיאל המוסרי המָפשט, בהעמידה אותנו לפני מצוּי עליון, נושׂא האידיאל הזה בטהרתו, הדורש מן האדם לדבקה בו וללכת בדרכיו: “מה הוא רחום אף אתה רחום” וכו‘; אבל הרגש המוסרי הוא המגביל את התּכונות האלהיות והולך ומצרפן מתקופה לתקופה בהסכם למצב התפתחותו בכל תקופה. היו ימים, למשל, אשר הקשה ה’ את לב פרעה בשביל להביא עליו מכות; לפי שהרגש המוסרי של העם לא הגיע עדיין לההבחנה הדקה הזאת, שאין החוטא ראוי לעונש אלא אם כן עשׂה מה שעשׂה בבחירתו החפשית. ואולם בזמן מאוחר, כשהגיע כבר המוּסר לידי הכּרה, שאין חטא בלי בחירה, נשמעה התלונה: “מכאן פתחון פה לרשעים לאמור, לא היתה ממנו לעשׂות תשובה” (שמות רבה), והדת הוצרכה לבקש אמתלאות שונות בשביל להצטדק לפני המוסר על הדבר הזה. דוגמאות כאלו אפשר למצוא הרבה, אבל אין בזה צורך לעניננו.

והנה ידוע לבקיאים בתולדות המוסר, כי ההתפתחות המוסרית תלוּיה בהרבה סבּות שונות, ולא תמיד דרך אחת לה. הרוצה לעמוד על פרטי הדבר ימצאם בספרים המוקדשים למקצוע זה¹, ופה די לנו לדעת רק זאת, כי למרות המָצא איזו כללים מוסריים המקובּלים ומוסכּמים לכל עמי הקולטורא, יש בכל זאת לכל עם ועם מוסר מיוחד, בהסכּם לתכוּנת רוחו הלאומי ומהלך חייו ההיסטוריים. יש מצוָה או עברה מוסרית, שחמוּרה היא בעיני אומה זו ומדקדקים בה יותר מבאחרות, ובעיני חברתּה קלה היא ואין משגיחים בה הרבה. ולא אך במדרגת חשיבותם של הענינים המוסריים השונים, כי אם בעצם החלוקה של הטוב והרע אנו מוצאים הרבה הבדלים בין עם לעם: מה שזה חושב לטוב נחשב בעיני זה לרע, מה שזה חושב לחובה מוסרית ונותן נפשו עליה יחשוב זה לדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. ובין הקצוות האלה כמה מקום יש להבדלים דקים ודקים מן הדקים, שאין העין הגסה מַרגשת בּהם! תכוּנתו וצרכיו של כל עם, מצבו הגשמי והרוחני, המאורעות שעברו עליו בזמנים שונים – כל אלה נותנים צורה מיוחדת ליחוסו אל חזיונות החיים, וממילא גם להשקפותיו המוסריות ואופן הגשמתן במעשׂה.

המוסר כשהוא לעצמו – כלומר דרכי ההבחנה בין טוב לרע בכל ענפי חיי האיש הפרטי וחיי החברה – הוא איפוא, אולי יותר מכל שאר מקצעות הקולטורא, קנין לאומי, אשר בו נמצא רשמי חיי העם ומצבו בכל הזמנים ובו נראה טיבו של הרוח הלאומי ואופן התיחסותו אל העולם אשר מחוצה לו ואל תנאי החיים ההולכים ומשתנים. ואם כך הדבר גם בכל שאר האומות הנאורות, שאינן רחוקות הרבה זו מזו בתכונותיהן ומצבן וקורותיהן, קל וחומר עם ישׂראל, שמראשית היותו הוא “עם לבדד ישכון”, מובדל מכל העמים בדרך התפתחותו ומהלך חייו הנפלאים מימי קדם ועד עתה, – בודאי אי אפשר שלא יהיה לו מוסר לאומי מיוחד, המיוסד בתכוּנות רוחו, בחייו ההיסטוריים לשעבר ובמצבו וצרכיו בהוה.

ואם כן, הנה השאלה על דבר החובות הלאומיות מקבּלת צורה חדשה. על יחוסם השלילי אל הדת הלאומית יכולים הלאומיים לפטור עצמם מן הדין בטענה צודקת, שאין האמונה תלויה ברצון ואין עושׂים אותה בסיס לחיי-עם. אבל משבאנו לידי הכרה, כי בלבוש הדת מסתתר גם הענף היותר נכבד של החיים הלאומיים – המוסר הלאומי, הנובע מרוח העם וחייו ההיסטוריים, – האין לנו צדקה לדרוש מכל נושׂאי דגל הלאומיות, כי ישׂימו לבם לדעת את המוסר הלאומי האמתּי וישתדלו להתאים עמו את חייהם?

הנה, למשל, אין מחלוקת בדבר, שידיעת הלשון הלאומית והשמוש בה הוא אחד מן האמצעים היותר נאותים לחזוק הרוח הלאומי בלב העם, אע“פ שקשה מאד להראות באופן ברור, איה הם סימני הרוח הלאומי המיוחד המתגלים בלשון עם ועם, וכמה חוקרים נסו לבקש את הסימנים האלה בלשונות שונות ולא עלתה בידם אלא למצוא בדוחק איזה יחס כללי ובלתי מוגבל בין הלשון ובין רוח העם הדובר בה. אין ספק איפוא, כי בהראותנו על הלשון כעל אמצעי להתקרב אל הרוח הלאומי, אנו סומכים על ההיקש הזה: הלשון נוצרה ונתפתחה על ידי רוח העם, ומאחר שכל יוצר משפיע מעצמותו על יצירו, או, כמו ש”החסידוּת" אומרת: “כוח הפוֹעל בנפעל” – הנה בהכרח שיש בכל לשון מסגולות הרוח הלאומי שעל ידו נוצרה, ועל כן, אע"פ שאין בידינו להראות, איזו הן הסגולות האלה בלשון, ברור לנו בכל זאת, שהשמוש בלשון הלאומית מקרבת את הלבבות אל הרוח הלאומי. ואם הלשון כן, המוּסר על אחת כמה וכמה. סוף סוף אין הלשון אלא בבוּאה של החיים והלך-הרוח, בעוד אשר המוסר הוא היחס הישר בין הרוח הפנימי ובין החיים החיצוניים, ואם הורגל אדם בכך, להתיחס אל כל עניני החיים בהסכם עם יסודות המוסר הלאומי, אף אם עושׂה כן מתחלה רק באופן מלאכותי, כמצוַת אנשים מלומדה, סופו להרגיש בלבו את המעין החי, את “הרוח הפנימי”, שממנו נובע המוסר הלאומי, ואז יהיה לו היחס הזה כדבר טבעי, היוצא מאליו מתוך פנימיות נפשו.

הנני חושב, כי משל אחד מהרבה יועיל לברר את הדבר יותר ממשׂא ומתן מָפשט.

בודאי נמצאו כבר רבים, ביחוד בין הציוניים, אשר שׂמו לבם אל החזיון הזר הזה: שני הסופרים הנחשבים בעיני הכל למנהיגי המפלגה הציונית, הרצל ונורדו, פרסמו בימים האחרונים כל אחד דרמא “יהודית”. הרצל יצא ראשונה, זה כשנה, במַחבּרתו “הגטו החדש”, ואחריו הוציא נורדו בימים האלה דרמא חדשה, בשם “ד”ר כהן“. מתוכן הדרמות האלה נראה ברור, כי היתה מגמת בעליהן לברר בהן את יסוד הלאומיות העברית לפי השקפתם, בהציגם לפנינו שני אנשים מישׂראל אשר נתחנכו ברוח האשכנזים, ובראותם כי כל עמלם לא יעמוד להם להחשב כאשכנזים גמורים בעיני אזרחי הארץ, שבו אל עמם ישׂראל. והנה ה”גבּוֹרים" האלה גם שניהם – ד“ר שמואל של הרצל וד”ר כהן של נורדו – יוצאים לבסוף למלחמת-שנַים ונהרגים, בשביל להציל את “כבודם” המחולל, כלומר בשביל שלא לתת פתחון פה לחבריהם האשכנזים לאמור, כי יהודים מוגי-לב הם, השומעים חרפתם ואינם משיבים עליה בחרב ובדם! גבורו של הרצל הוא אמנם איש שמחשבותיו אינן ברורות כראוי, ואין אנו יודעים – וגם הוא עצמו, כנראה, אינו יודע – מה הוא ומה חפצו ואנה הוא רוצה לצאת בקראו לפני מותו: “הלאה מתוך הגטו!” – אבל ד“ר כהן של נורדו הוא איש חכם המביט סביביו בעינים פקוחות ונותן לעצמו דין וחשבון ברור על כל השקפותיו ומעשׂיו. הוא אינו ירא להגיד בשׂפה ברורה ובקול רם, כי עמו הוא לא העם האשכנזי, כי אם עם ישׂראל, וכאשר ישאלוהו, איך יכּוֹן עם בלי ארץ ובלי שׂפה, ישיב מיד, מבלי הרבות מחשבות תחלה (אות היא, כי התשובה הזאת לא באה בלבו אך עתה, כי אם ערוכה ושמורה היא אתו מכבר, כתוצאת חשבונו עם נפשו): “נשתדל לרכּוש לנו ארץ, ועלינו לשוב ולזכור את שׂפתנו אשר שכחנוה”. ד”ר כהן הוא איפוא לא רק יהודי לאומי, כי אם גם “ציוני מדיני” כהלכה, אף כי שם “ציון” לא ישָמע על פיו. והציוני הזה קורא למלחמה את אחד מפקידי הצבא האשכנזים, “יונקר” חסר-לב, ויוצא ליהרג בשביל שאמר לו זה: “הנני חושב אותך למוג-לב ובוז אבוז לך”.

אינני צריך לבאר, כמה מתנגד המעשׂה הזה ליסודי המוסר הלאומי שלנו, כלומר, לא רק למצות הדת, כי אם לעצם הרגש המוסרי החי בלבנו. עמי אירופּא בכללם – מלבד איזו חכמים וסופרים יחידים – לא יוכלו עד היום להשתחרר מן המושׂג הגס הזה, שהחרפה אשר יחרפונו אחרים מטילה חובה עלינו למחותה בדם. אבל היהודי האמתּי, שהמוסר הלאומי הוא המניע את מיתרי לבבו, יודע ומרגיש בנפשו, כי קולטורא בת אלפי שנה מרוממת אותו גבוהה גבוהה על מעשׂה-פרא כזה, שארית הבּערוּת והאכזריוּת של ראשית ימי הקדם, ו“רגש הכבוד” שלו במקומו מונח ולא יפָּגם אף במשהו על ידי חירופיו של איזה בער. הוא יענה עליהם במבט אחד של בוז וילך לו לדרכו.

ומדוע איפוא לא יחשוב וירגיש כן גם היהודי הלאומי והציוני, ד"ר כהן?

שמא תאמרו: הוא נמשך בשעת מעשׂה אחר מנהגי נעוריו, בטרם היה ליהודי לאומי, ומשבא לכלל כעס בא לכלל טעות ושכח את חובתו הלאומית, באופן שאינו באותה שעה אלא “עובר עברה שנכנסה בו רוח שטות”? – לא כן! ד"ר כהן מבאר לאהובתו, המתחננת לפניו שימחול על עלבונו, - כי שהוא לעצמו היה עושׂה בקשתה, אלא שאינו רשאי לעשׂות כן, מפני – שיהודי הוא! "הדבר יתפרסם, וכנהוג, ישפטו מן הפרט על הכלל. לא עלי, האיש הפרטי ליאון כהן, יוציאו משפט, כי אם על היהודים, על כל היהודים. החרפה אשר תנוח עלי תכסה פני כל עמי. חובתי תצוה עליו לעשׂות זאת ". וכאשר תשאלהו אהובתו בתלונה: “אם כן עמך חביב עליך ממני?” – הוא חשיב: "יכול אני להעריצך מבלי היות עם זה לבוגד בעמי ". ועוד יוסיף, כי כל איש יהודי צריך לזכור תמיד, ששׂנאת האויבים נותנת בעל כרחו משׂרה כבוּדה על שכמו, להחשב כבא-כוחו של כל עמו. – ולא יעלה איפוא על לבו כלל, כי העם הזה, אשר הוא חושב עצמו כבא-כוחו והולך למות על כבוד שמו, מושׂגים אחרים לו על ערך החיים ועל מהות הכבוד, וכי לא בהמנעו מלהפקיר חייו להבל, כי אם בעשׂותו את הנבלה הזאת בוגד הוא בעמו ומחלל כבודו האמתּי, כבוד רוחו ומוּסרו הטוב, היקר וקדוש לו הרבה יותר מן הכבוד המדומה לעיני העמים, שהלאומי החדש הזה מוֹסר נפשו עליו.

מה הוא איפוא ד"ר כהן? “ציוני מדיני” הוא: בזה אין ספק; אבל האם גם יהודי לאומי הוא? היוּכל אדם להחָשב ללאומי בעודנו רחוק כל כך מרוח עמו, עד שגם ברצותו למלאות באמונה את חובתו המוסרית לעמו, הוא נמשך אחר רגשות עם זר ומוסר נפשו עליהם, מבלי להרגיש כלל, כי חוטא הוא בזה לרוח העם אשר בשמו ידבּר? אמנם לא בו האשם. הוא עצמו שואל: “מה אנו? את נשמתנו היהודית לוקחים מאתנו על ידי החנוך והלמוד, ואת הנשמה האשכנזית שנפחו בנו לא יתנו לנו לחיות בה”. אבל הוא גם משיב: "היהודי צריך לשוב ולהיות הוא עצמו; זאת היא ישועתו היחידה… צריך שישתדל להיות אדם שלם בתור יהודי ". ואיך איפוא יוכל להיות “אדם שלם בתור יהודי” כל זמן שלא ישתדל לשוב ולהחיות בקרבו את הנשמה היהודית, עד שתהיה היא הנותנת דרך לחייו והמניעה את רצונו בכל מעשׂיו?

ואולם הדוגמא הזאת שהבאתי פשוטה היא מאד, בעוד שבאמת יש בענין הזה הרבה שאלות יותר דקות ויותר סבוכות, שפתרונן דורש עיון ויגיעה רבה. המוסר הלאומי נתערב אצלנו בעניני הדת תערובת שלמה כל כך, עד שבהרבה דברים קשה מאד להבחין בינו ובינם, לציין בדיוק את הגבול בין תוצאותיה של ההתפתחות המוסרית ובין אלו של ההתפתחות הדתית. ומצד אחר, הנה בפרטיו נטפלו עליו גם הרבה דברים שאי אפשר לחשבם לפרי התפתחות חפשית ועצמית, בהיותם בלתי נובעים מרוחו היסודי ואינם אלא סַפּחת זרה הבאה מסבּות מקריות וחיצוניות. מלבד זאת, הנה גם צרכי האומה בהוה, הנובעים ממצבה המיוחד, תופסים מקום נכבד בענין הזה ונותנים לפעמים פנים חדשות לאיזו מן השאלות. הנה זה ד"ר כהן עצמו למשל, בא לכל הסכסוכים האלה בשביל שנתן עינו בנערה אשכנזית ורצה לקחתה לו לאשה. ובבארו לאבי הנערה את התורה הלאומית שהוא מחזיק בה, יוסיף עם זה: “ואולם לנשׂואי-תערובת אינני מוצא סבּה להתנגד”. נניח איפוא, כי כדבריו כן הוא, כי בעצם רוחו של המוּסר היהודי מצד עצמו אין דבר המתנגד לנשׂואים כאלה, – הרי עדיין נשארה השאלה החמוּרה: אם במצב הפזור והפירוד שאנו נמצאים בו עתה לא יגרמו נשׂואים כאלה סכנה לקיום העם? ואם יגרמו, האין חובה מוסרית על הלאומי להגן על קיום עמו ולהביא קרבן בשביל זה גם את אשרו הפרטי?

בקצרה, המוּסר הלאומי הוא תורה גדולה ושלמה לעצמה, הצריכה למוד ושמוש. ובמובן זה שאנו רוצים בו עדיין לא נעשׂה כמעט דבר, לא להלכה ולא למעשׂה. ד"ר לאצארוּס הוא, כמדומה לי, הראשון אשר נסה (בספרו החדש “עטהיק דעס יוּדענטומס”, שיצא זה עתה) לבנות את המוּסר הלאומי בנין שלם לעצמו, מבלי לשעבּדו אל הדת ולהעמידו על יסודותיה, כמו שעשׂו הקודמים לו. אבל החכם הזה שׂם את לבו רק אל יסודי המוּסר הכלליים, ולא הכניס עצמו בפרטי שאלות החיים המעשׂיים, וגם – בכל חפצו הטוב לבקש רק את האמת כמו שהיא – הפליג לפעמים בדרשות רחוקות בשביל להראות רוממותו של המוּסר היהודי. ואנחנו הן לא לזה אנו צריכים, כי אם לדעת ידיעה אמתּית ופרטית, מה הן החובות שהמוסר הלאומי האמתּי, בלי כל תערובת זרה, מטיל עלינו ביחוסנו לעצמנו ולזולתנו, ובאיזה אופן אפשר לנו וצריכים אנו להתאים את החובות האלה עם צרכי חיינו והשקפותינו בהוה?

ועל מי איפוא העבודה הזאת מוטלת אם לא על הלאומיים עצמם, הצריכים לה?

הנה זה כעשׂרים שנה נתעוררה באמריקא תנועה מוסרית חדשה והלכה ונתפשטה אחרי כן גם באנגליא ואשכנז. מעוררה הראשון אשר מאז ועד עתה יעמוד גם בראשה, הוא איש יהודי, ד“ר פליקס אַדלר. בראותו, כי עמוּדי הדת הולכים ורופפים ברוב ארצות הקולטורא, ועמהם יתמוטטו גם החיים המוסריים הנשענים עליהם, עמד ויסד “אגודות מוּסריות”, שמטרתן לברר את השאלות המוסריות על יסודות המדע והשׂכל הבריא ולחַזק את הרגש המוסרי בלב חברי האגודות עצמם וגם מחוץ להן, בלי כל יחס אל הדת, לא להימין ולא להשׂמאיל. עתה נמצאות כבר הרבה אגודות כאלה בארצות הנזכרות, וכבר יש ביכלתן להראות על פרי עבודתן המועילה, גם בביאור השאלות העיוניות וגם בחנוך המוסרי של העם, עד כי רבים מכהני-הדת, שבראשית התנועה היתה חשודה בעיניהם, שמא יש בה כוָנה צפוּנה לצרור את הדת, – בראותם ברבות הימים, כי הביאה רק תועלת להמוסר, מבלי להזיק להדת במאומה, נתנו גם הם ידם לה והנם משתתפים בעבודת האגודות בהרבה מקומות. – והנה לא באתי בזה לספּר בפרטות מהות האגודות האלה ותכונות מעשׂיהן, כי יארכו הדברים מאד². אבל הזכרתי את מציאותן בכלל, כדי שישמעו ה”פקחים" שבקרבנו,החושבים להם לחכמה ללגלג על כל ענין שאי אפשר להעריכו ב“שקלים”, – וידעו, כי “בעלי מוסר” נמצאים לא רק בין הפרושים שבסלובודקא. לא לחרפה תחָשב איפוא גם להלאומיים שלנו – יהיו חובבי-ציון או ציוניים או לאומיים סתם – לוּא התאספו אף הם אגודות אגודות לחקור ולדרוש בשאלות המוסר הלאומי, כדי לדעת מה חובתם ויעשׂוה. באגודות כאלה יוכלו להשתתף בפועל לא רק חכמים מומחים, כי אם כל אדם מישׂראל המבקש לחיות כיהודי לאומי. בנפשו פנימה, בביתו, בשוק החיים – ימצא כל אחד ענינים למדי אשר יעוררו בו מחשבות ושאלות. ועל האגודה יהיה איפוא לשׂאת ולתת בשאלות המתעוררות, למצוא להן פתרון אם תוּכל, או למסרן לחכם, שיבקש להן פתרון ויציע לפניה את תוצאת עיונו. בדרך משׂא ומתן כזה, בין חבר וחבר ובין אגודה ואגודה, היתה תורת המוסר הלאומי הולכת ומתבררת, והחובות הלאומיות לא היו מסורות עוד לאיש ואיש להרחיבן או לקצרן כחפץ לבו.

ידעתי אמנם, כי כל האמור בזה אינו מספיק עדיין לברר הדבר כל צרכו להמון הקוראים. גם עצם המושׂג של “מוסר לאומי” לא בנקל יובן על בוריו למי שאינו רגיל בענינים האלו, ועוד קשה מזה יהיה לרבים להכיר כל גודל ערכו המעשׂי של המושׂג הזה בהיותו לאבן פנה בבניננו הלאומי. כדי לבאר כל זאת באופן בולט ומובן לכּל, צריך היה על כן להביא הרבה משלים ממקצעות-החיים השונים, מעשׂים שהיו או שיוכלו להיות, ולהראות על פיהם את הגרעין המוסרי, הצפון לפעמים לא במקום שמבקשים אותו, כי אם במקום שלא יעלה על הדעת לבקשו, ואיך יתיחס המוסר הלאומי לענינים שונים, אשר בהשקפה ראשונה נראה כאִלו דבר אין לו עמהם. אבל הפעם לא היתה מגמתי למשוך אל הענין הזה לב הקהל הגדול. תנועה כזאת צריכה לעשׂות דרכה מלמעלה למטה. המשׂכילים שבנו צריכים להבין ערכה תחלה ולהתיצב בראשה. ומהם תצא ותתפשט גם בקרב העם. כי על כן אמרתי, אנסה נא לרמז על הדבר בדרך קצרה, והמשׂכילים יבינו. ואם כמו שנראה לי, השעה מסוגלת לכך, יתעוררו רבים מהם לירד לעומקו של דבר – ותלמוד מביא לידי מעשׂה.