286. אל אפרים כהן    🔗

ירושלם, אור ליום א‘, ט’ חשון תרע"ד

להאדון הנכבד מר אפרים כהן מנהל ביהמ“ד למורים וביה”ס למסחר ירושלים

אדוני המנהל הנכבד!

בדברו אתי היום העירני על הדבר, כי עלי החובה לאסור על תלמידי מוסדות ביהמ“ד למורים וביה”ס למסחר להתאסף לאסיפות ועלי להשגיח על זאת, וכי כ' איננו יכול להיות בכל מקום.

חפץ הנני להזכיר את כ‘, כי כ’ הוא מנהל המוסדות האלה ולא אני, וכי בכלל לא נקבעו תחומי משרתי אני. אנכי חשבתי, כי משרת “רקטור” וממילא גם “פרורקטור” היא ההשגחה הפנימית על הלימודים ולא על העניינים שמחוץ להמוסד. והנה גם בדבר הזה רואה הנני, כי לא לי ההחלטה בדברים האלה כי אם לכ' בכל עת שהוא רוצה. מורה לא יהודי קובל אל המוסד אף בלי שאול את פי ומבלי הודיע אותי כלל (אדרסתי בחו"ל היתה ידועה לכ'). וכן נתן כ' רשות למורה במוסדנו זה להישאר בחו“ל בזמן החורף, דבר המזיק מאוד למהלך הלימודים אחרי מה שסבלנו כבר זמן רב כל כך ע”י חסרון מורים עוד בימי היותנו כולנו יחד בירושלם, מבלי הודיע אותי כלל, ורק בוינא נודע לי הדבר מפי המורה הזה וחברו, שנסע אתו יחד מא"י.

כי על כן הנני מצהיר בזה לכ‘, כי אחרי שהמצב הוא ככה, אינני רואה כי החובה, שחפץ כ’ להטיל עלי, חלה עלי, כי אם על כ' מנהל המוסדות האלה, ואנכי אינני מוצא לחובה לי לקבל עלי שום אחריות בנוגע למעשי התלמידים מחוץ להמוסד בשעה שהמנהל הוא בירושלם.

ברגשי כבוד ויקר

דוד ילין

 

287. אל אשר גינצברג    🔗

ירושלם, י“א חשון תרע”ד

לידידי הנכבד והנעלה מר א. גינצברג שלום וברכה

ידידי נכבדי!

ובכן בא יום המשבר, וכאשר נבאת כן היה.¹ מצטער הנני ביחוד על זאת, שמכל אלה, שחשבתם כי יעמדו לצדכם (יורשי ויסוצקי ואחרים), לא נמצא אף אחד שיהיה מגואלי העברית. אכן עוד דל כוחנו ועלינו עוד לאמץ כוחותינו הרבה מאוד.

אך אל ניואש– ולהיפך, ואין כל ספק בלבי, כי מצב הדברים ישונה בהכרח.

רואה הנני כי במצב כזה, בשעה שנגזרה כליה על הכול, לא היה אפשר לכם עוד להישאר על משמרתכם,כאשר דימיתי בראשונה, לא יכולתם להוסיף להילחם בהישארכם בתוך הקורטוריום בשעה שאין אף אחד עומד לצדכם, ויציאתכם ממוסד זה אולי תהי לברכה לאותו המוסד הגדול, אשר הננו כחולמים על אודותיו.

הבטחתני לכתוב אלי אחרי האסיפה ומקוה הנני לדעת מתוך דבר מכתבך את פרטי הדברים של האסיפה ומה שקדם לה.

פה הכול כמרקחה, אך התצא תועלת מעשית מכל השאון? מסופקני מאוד. בכל אופן נרבה עתה את הדרישות במוסדות העזרה להוראת הלימודים השונים דווקא בעברית. אלינו להשתדל כעת, כי לא תשפיע החלטת ועד הטכניקום גם על המוסדות הקיימים כבר. ומצד שני צריך באמת לדאוג להוסיף בערים בתי ספר עברים, שלא יהיו תלויים בדעת החברות הפילנתרופיות שבמערב, אשר סוף סוף כרחוק מזרח ממערב הן רחוקות משאיפותינו.

הבה נקוה לימים טובים מאלה

 

288. אל הד"ר שמריהו לוין    🔗

ירושלם, י“א חשון תרע”ד

לידידי הנכבד ד"ר שמריהו לוין שלום וברכה

ידידי הנכבד!

כרעם ביום בהיר באתנו ידיעת החלטת ועד הטכניקום² לא קיויתי לרוב נוטה לצדכם, אך למצער לאחדים, והנה אין אף אחד! ואיה משפחת ויסוצקי, ואיה האמריקנים? האמנם כולם התקשרו כנגד שפתנו ותחייתה? אכן עוד כוחנו דל ועלינו עוד לאמץ כוחותינו הרבה מאד.

רואה הנני כי במצב כזה, בשעה שנגזרה כליה על הכול, לא היה אפשר לכם להשאר עוד על משמרתכם כאשר דימיתי מראש. לא יכולתם להוסיף להילחם בהישארכם בתוך הועד בשעה שאין אף אחד עומד לצדכם.

אך אל ניואש– ולהיפך. בטוח הנני כי מצב הדברים ישונה, מוכרח הוא להשתנות, ויציאתכם ממוסד זה צריכה להיות לברכה לאותו המוסד הגדול, מוסדנו אנו, אשר כולנו הננו כחולמים על אודותיו.

פה הכול כמרקחה, אך התצא תועלת ממשית מכל השאון? מסופקני מאד.

בני חם־המזג, אביעזר, שהיה מורה בביה"ס למל, התפטר היום ממשרתו, בהודיעו את ה' כהן במכתב, כי אי אפשר לו להוסיף ללמד במוסד זה, וחדל להורות. אך את מי אימלל בזה? יבוא במקומו מורה לאומי ופחות קנאי לעברית, וידידנו יקראו: שישו בני מעינו!

ומה בדבר ועד־הלשון? אין קול ואין קשב, אף מכתב אחד עוד טרם קיבלנו לא מהקדם³ ולא מההסתדרות,⁴ וגם על מכתבי אני לא עניתוני כלל. ואנו שוכרים כעת בית, כי עתה זמן שכירות הדירות לכל השנה, ומכינים עצמנו לעבודה בידיים ריקות.

האפשר לעבוד ככה? האפשר לחכות גם לשינויים במצבי?

צריך לגשת סוף סוף אל העבודה במרץ כדי להשיג תוצאות.

למכתבך מחכה ידידך מכבדך מאד

 

289. אל אשתו    🔗

ירושלם ת“ו, כ”ה חשון תרע"ד

– – – האסיפה של שלשום היתה ואנוכי גיליתי דעתי מראש, כי אחרי שלא הושם לב כלל לדברי באסיפה הקודמת ולא חפצו להזכירם בזכרון הדברים וחפצו למחות כל זכר להם בהימנעם לקבל אפילו את הצעתי לכתוב בזכרון הדברים המלים “אחרי ויכוחים שונים הוחלט…” אינני משתתף עוד באסיפה ולא אדבר דבר.

כמובן התחיל המנהל⁵ להתנצל וגם לוותר, כי ישובו עתה להזכיר שם מה שחפצתי, אך שום דבר לא הועיל. ישבתי באסיפה עד סופה, המנהל בדברו פנה אלי כל זמן האסיפה, ואנוכי ישבתי כבול עץ! על דברים חפצתי להעיר ולהשיג, אך התאפקתי בכל מאמצי כוחי. לבסוף, אחרי שנגמרה האסיפה, פנה אלי שנית ישר ושאלני: על מה ולמה אנוכי ברוגז כל כך? ומה היא ה“חכמה” בשתיקתי? אז עניתיו: כיוון שהוציאו אותי מן הכלל, הנני רואה לנפשי כל זכות להוציא עצמי בעצמי מן הכלל. ובשאלו אותי: למה חפצתי דווקא, שירשמו דברי אז? אמרתי לו: על מה היא האסיפה, כיוון שבאים אחרי מועצה פרטית של מורים אחדים–לאסיפה, ומוציאים פתקה מן החיק ומציעים לקבל ההחלטה הכתובה על הפתקה מבלי שום חווי דעת? הן יכולים פשוט לשלוח פתקה זו מבית לבית לחתום עליה.

סוף סוף לא יצא דבר מכל האסיפה, באשר המנהל בעצמו היה נבוך ולא ידע מה לעשות. הפעם לא הוכנה פתקה מראש, ולא עוד אלא כי גם את ההחלטה שהחליטה האסיפה (כמובן: מבלעדי) לקרוא ביום תמול את התלמידים או אחדים מהם ולהודיעם איזה מין תשובה על שאלותיהם,⁶ גם החלטה זו לא הוציא המנהל תמול לפועל מפני כי תמול התחרט כבר על זה, ודחה זאת להיום, והיום דחה זאת בכלל.

אחרי האסיפה ההיא היתה באותו לילה עוד אסיפה ל“אנשי שלומנו” עם המורים שבאו מיפו. האסיפה היתה בבית מיוחס⁷ והחלטנו שם החלטות. ויתר חברינו המורים שלא הוזמנו קוצפים כמובן עלינו, אך לנו אין עתה דרך אחרת. אלה שהם בדעה צריכים לעבוד יחד מבלי תת לצד השני לחדור אליהם ולענייניהם.– – –

הד"ר נתן יבוא כנראה בסוף השבוע הזה או בשבוע הבא ואז בוודאי ייגמרו העניינים במהרה – – –

 

290. אל מ. אוסישקין    🔗

ירושלם, כ“ה חשון תרע”ד

לידידי הנכבד והנעלה מר מ"מ אוסישקין שלום וברכה

ידידי הנכבד!

עודני מחכה למענה על מכתבי האחרון אליך בנוגע לענייני המקומות ההיסטוריים. יכול הנני להודיעך רק זאת, כי בנוגע להשגת אחד מבתי הכנסת העתיקים שבגליל (מלפני 1700 שנה בערך) בכפר בירין, שהוא אחד מהיותר יפים שם אחרי זה של כפר־נחום שהוא כבר בידי כהנים קטולים גרמנים–מודיענו חברנו מר לנגה (שעסק כבר להשיגו למעננו) כי כנראה קנהו כבר בישוף קטולי. יהיה לנו גם עניין זה למוסר להחיש ולמהר מעשינו.

– ובינתיים הנה נפוצה המלחמה פה בארץ כנגד ח' העזרה ושפת ההוראה בבתי הספר אשר בארץ. תלמידי ביהמ“ד למורים וביה”ס למורים וביה“ס למסחר פה הראו שביתה והמוסד סגור זה שבוע, וכן הדבר בביה”ס לנערות ביפו. החלק היותר גדול של המורים מתייחס בשאלה זו לטובת ההוראה רק בעברית. באסיפת כל מורי העזרה שבירושלים, שקראתי אנכי למרות כל ההזהרות של מר אפרים כהן, קובלה פה אחד ההחלטה כי “מכירים בזכות הלשון העברית בתור שפת ההוראה בכל המקצועות השונים”. היו רק שלושה, אשר לסיבה פרינציפיונית לא השתתפו בהחלטות בכלל, אך גם הם חיוו דעתם (לא בתור משתתפים באסיפה) ל“הן”. רוב המורים הסכימו ללכת בשאלה זו עד הקצה האחרון. ובין כה וכה נודע כי ד“ר פאול נתן יבוא בעוד ימים אחדים פה, ואז בוודאי יוחלט הדבר לצד זה או לצד זה, ועומדים הננו לפני צעד מסוכן אבל ברור: אם תתעקש ח' העזרה בנוגע לשאלה זו ולא תוותר לקבל את השפה העברית בהנחה פרינציפיונית בתור שפת ההוראה בבתי ספרה, אז בתי ספר אחדים נסגרים, הסמינר– מצד התלמידים וחלק מהמורים, ובית הספר לבנות– מצד כל המורים, ובכן מה יהיה אחרי כן? מה יעשו מאות תלמידי הסמינר וביה”ס למסחר? ומה תעשינה ערך חמש מאות הילדות של ביה“ס לבנות ומה יעשו המורים? עתה אין זמן רב לחכות. השאלות דורשות פתרונים תיכף, וצריך לדעת עד כמה יש לסמוך על עזרת אחינו שבחו”ל. בא“י מקווה מרכז אגודת המורים להשיג עד שלושים אלף פראנק. וזהו סכום חשוב, אך מה הוא כנגד התקציבים של בתי הספר בחיפה וביפו, ושני בתי ספר הנ”ל שבירושלים, העולים יחד לערף מאה אלף פראנק, ומה יהיה אם באופן זה, כשיגיע הדבר כי ארבעת בתי ספר ייסגרו, תבוא ח' העזרה ותבטל כל עבודתה בא"י, לאמור גם גני הילדים ויתר המוסדות שבהם מלמדים רק עברית? – הכול יחד עולה לערך רבע מיליון פראנק לשנה.

אומרים כי יתכונן תיכף סמינר אחר. אבל מי הוא שיערוב בעד זה? אינני דואג לעצמי, כי אני בין כה וכה החלטתי מכבר לעזוב את משרת הנהלת הסמינר שהוטלה עלי ולעסוק בעבודה אחרת, ורק לשם זה קיבלתי עלי משרת מזכיר– ראשי בוועד הלשון. ובכלל ישנם לפני עניינים שונים, שחפצתי להקדיש להם עבודתי, כאשר הודעתיך מכבר: מסעות של תעמולה, וישיבה של התכוננות להוראה באוניברסיטה שלנו העתידה להתכונן, וכו' וכו‘, אבל דואג אני למצב יתר המורים וביחוד למצב מאות הילדים והצעירים שילכו פתאום בטל. פה דרושה עצה מהירה. המרכז קיבל עליו עניין יסוד בתי הספר בחיפא וביפו אם יידרש הדבר, ועתה עומדת שאלת הסמינר ובית הספר למסחר, שדרוש להם עד סוף זמן החורף סכום של 15000 פר’ לכל הפחות (גם אם יתרצו המורים לקבל שכר יותר קטן), ובי“ס לבנות, שדרוש לו עד סוף הזמן ערך 10,000 פר'. היש תקוה מצד חובבי ציון והציונים, שיקבלו עליהם הוצאות שני המוסדות האלה? שאלה זו איננה סובלת כעת שום דיחוי, אין זמן להתיעצות מרובה. צריך להחליט אולי ייגמר כל העניין פה במשך שבועיים וצריך לדעת תיכף המשך העניין. טוב תעשה אם תיכף לאחר קבלת מכתבי זה תודיע בתלגרמה מה הן התקוות, שאפשר לנו לקוות מחול, ואם נוכל למצער לפתוח את הסמינריום מחדש בלי עיכוב. צריך לא לשכוח כי עלינו לחפש אחרי בית ולהשיג ספסלים וכיו”ב.

ידידך מכבדך

 

291. אל יחזקאל דנין (סוכובולסקי)    🔗

ירושלם, מוצאי שבת,….⁸ חשוון תרע"ד

יחזקאל אחי יקירי!

ביום השישי כתבתי אליך שני מכתבים זה אחר זה. מסגנונם תכיר בוודאי, כי כתבתים בחיפזון בעת שנזכרתי כי האסיפות הגדולות בברלין תהיינה ביום מחר ויום ב' וג'. ועתה, אחרי התבונני בדבר היטב, הנני רואה את עצמי מחוייב לכתוב אליך שנית.

כמדומני טעיתי בכתבי, שיכתבו בתלגרמה “תלגרפו לילין”, כי זה מורה כאילו איזה דבר כבר נדבר והוחלט על אודותיו, וזה איננו נכון, וע"כ חושב הנני כי אם עוד טרם תלגרפו יכתב שיתלגרפו אליהם, והם בטוחים, כי אם תסגור חברת העזרה את הסמינר בהחלט, אז תהיה האפשרות לשוב ולפתחו תיכף בירושלים למצער עד סוף זמן החורף. והם צריכים להחליט כעת בפרינציף לשאת בעול ההוצאה אם יידרש הדבר.

חושב הנני כי נחוץ לשוב ולפתחו דווקא בירושלים מפני טעמים שונים. מאה תלמידים יושבים פה כל אחד בדירתו, כל אחד סידר לו מקום מאכל, ואם ישאר המוסד פה, אז אין כל שינוי נרגש והכול מוסיף והולך במנוחה עד סוף הזמן. לא כן הדבר אם ייעתק המוסד ליפו. למאה תלמידים אי אפשר לשנות מקומם. ישנם רבים מבני ירושלים אשר בלל אינם יכולים ללכת ולהתיישב ביפו מפני דעת הוריהם, וישנם רבים כאלה אשר מפני טעמים אחרים לא ירצו להעתיק מושבם, והכן יישארו כל אלה ללא לימוד, ונמצאנו הורסים מעמדם של חמישים תלמידים או יותר, או מחייבים אותם לבוא ולהתרפס בפני מנהל המוסד הקיים ולקבל כל התנאים שירצה להתנות.

אמרתי: להמשיך הלימודים עד סוף הזמן, כי סוף סוף אם יצא הדבר באופן כזה, כי אהיה נאלץ לעזוב את ח' העזרה או כי יפטרוני הם, אז אינני חפץ לשוב ולהתקשר למוסד שלא אוכל לעזבהו אף יום. מרגיש הנני, כי עבודות נחוצות מחכות לי בא“י עצמה, אשר בגללן עלי להיות יותר חפשי בזמן, ישנן ג”כ עבודות ספרותיות חשובות, אשר עלי לעבוד בהן משך זמן (כעין חיבור ספר דקדוק לבתי ספר בינונים). אולי יידרש, כי אסע לצורכי תעמולה לרוסיה או לאמריקה. ואולי יהיה עלי לשבת במשך שנה בעיר גדולה אירופית לבקר שעורים באוניברסיטה (כעין מעשהו של “רב צעיר”), כדי שאוכל לבוא אל האוניברסיטה העתידה שלנו מזויין לא רק בידיעה רחבה של המקצוע שאלמד (זה לא חסר לי ב"ה), כי אם גם בדרכי ואופני המדע החדישים (הכרת כל הספרות המדעית החדשה, לימוד דרכי העבודה והעיבוד, וכו' וכו').

ובכלל רואה הנני, כי נחוצה לי תקופה של למצער שנתיים, אשר בה לא אהיה קשור למשרה יום יומית (העבודה בוועד הלשון תתן לי חופש גמור בבחינה זו).

וע"כ אמרתי “עד סוף הזמן של החורף”, לאמור עד שיסתדרו הדברים בכלל ועד שיימצאו האנשים והדרכים הנחוצים.

לדעתי נחוץ מאד כי ר' בנימין,⁹ היודע גרמנית היטב, יתרגם כל הכתוב בהחרות בעניין זה במשך הימים האחרונים, אם בפרטות ואם בכללות, והדברים ישולחו אל משרד ח' העזרה בברלין, כי בטוח הנני שמצד אחר ישתדלו להסתיר כל הדברים. נחוץ ג“כ לתרגם גרמנית את תזכיר הסמינריסטים ולהדפיסו תיכף בה”וולט" ובעוד עיתונים אחרים כדי שיראו מה דרשו ובאיזה סגנון דרשו.

הראה מכתבי זה למי שנחוץ ולמי שהנך יודע בו כי הוא מאלה היודעים לשמור סוד–

* * *

 

292. אל ישעיה פרס    🔗

ירושלם ת“ו כ”ד טבת תרע"ד

לכבוד האדון ישעיה פרס סגן המנהל בביה"ס למל

א. נ.

בשיחתנו אמש, אחרי הודיעי את כ‘, כי אנכי שמרתי מוצא שפתי והבטחתי ולא פירסמתי את שמו על התזכיר שלנו בפרסמי אותו, ולא היתה לי כל ידיעה כי הודיעו את שמו בהצפירה על התזכיר, ביקשני כ’, כי אפסם בהצפירה כי לא כדברי הסופר “אשנב” כן היה, וכי מראשית ההתעוררות חשב כ', כי צריך לחכות בנוגע לשינויים, אף כי בעיקר הדבר היתה דעתו כדעתנו.

והנה אף כי אנכי אינני כמובן אחראי כלל בעד מה שכותבים אחרים, אמרתי למלא בקשתו מפני אהבת האמת. אך לפני עשותי זאת הנני לבקש גם את כ', כי יעשה דבר לטובת האמת ויודיעני על דברתו קודש אם עד היום נודע לו, כי עוד בהיותי נותן שעורי בביה"ס למל עד הרגע האחרון להיותי שם דיברתי אף מלה אחת עם תלמידי או עם אחד מהם להסיתו לעבור אל בית ספר אחר (אז לא חשב עוד איש כי יתכונן בי"ס כזה), אם דיברתי בכלל מלה אחת בנוגע לכל עניין המחלוקת כולו, בפירוש או אפילו ברמז.

בתור סגן־המנהל בביה"ס למל ובתור מורה בכיתה הראשונה ומכיר את כל התלמידים שם יודע כ' בוודאי אם קרה כדבר הזה או לא.

לתשובתו, שבתור איש ישר על כ' לא למנעה, הנני מחכה, ולו גם תהיה זאת הגמול היחיד בעד השתדלותי בעד כ' להשגת משרת סגנות ההנהלה בביה"ס למל.

ברגשי כבוד

 

293. אל מ. אדלמן י.ל. אסתרמן ומ. עברי    🔗

ירושלם, כ“ה טבת תרע”ד

לכבוד האדונים הנכבדים

מר מרדכי אדלמן – נשיא לשכת בני ברית

מר אסתרמן – מנהל בתי החרושת בצלאל

מר עברי – אורח נכבד מאנגליה

בירושלם

אדונים נכבדים!

בהדין־והחשבון אשר מסר הד"ר פאול נתן לחברת העזרה בברלין ביום 4 ינואר אחרי שובו מארץ ישראל באו הדברים האלה:

“דבר זה הובלט בייחוד בזה, שמר ילין עורר, אחרי ארבעה ימים למסירת המימורנדום,¹⁰ את תלמידי הכיתה העליונה של בית הספר למל לעבור אל בית הספר העומד להיווסד מחדש”.

הודעה כזאת מצד ראש חברה חשובה כחברת “העזרה” עלולה לחלל את כבודי בכל העולם כולו, וחושב הנני, כי לא כזאת היה צריך לגמלני אחרי עבודת חמש ועשרים שנה במוסד הזה, שאנכי טיפחתיו וגידלתיו.

ובכן הנני מבקש אתכם, אדונים נכבדים, בתור אנשים שעמדו בכל עת המלחמה בענייני בתי הספר מן הצד, מבלי הראות שום נטייה לאחד מהצדדים, כי תואילו לעשות חקירה ודרישה כחוק בין כל תלמידי הכיתה העליונה של בית הספר למל ולברר את האמת כמו שהיא.

מצדי הנני מצהיר בזה בפניכם, כי עד הרגע האחרון שהייתי בביה"ס למל לא דיברתי עם תלמידי אף מלה בנוגע לכל שאלת המלחמה בבתי הספר, לא בפירוש ולא ברמז.

בשיעורי האחרון בא תלמיד אחד כמעט בסוף השעה. כששאלתיו למה איחר כל כך, נבוך בראשונה והביט על חבריו, ואח“כ פנה במבטו אל תלמיד אחר ואמר: הוא אמר לי, כי כ' לא יבוא בשעה זו. (אחד משני התלמידים האלה היה לפי שכרוני התלמיד פודורבסקי). אף כי הבנתי על מה רומזת המבוכה ולמה כיוון בדבריו, עשיתי עצמי כלא יודע דבר ושאלתיו בצחוק: ובכן למה באת עתה? ואח”כ הוספתי במנוחה: ושנית, הן יודע הנך, כי בכל פעם שחסר מורה לשעה בא מורה אחר במקומו. הוא לא מצא מענה.

בסוף השעה, כשחפצתי כבר לצאת, אחרי רשמי את שעורי בפינקס הכיתה, ניגשו אלי אחדים מהתלמידים, וכל אחד אמר לי: אדוני, חיבורי הוא אצל כ'…. הבנתי שנית למה הם מכוונים ובכ“ז עניתים במנוחה: לכולכם אשיב את חיבוריכם מתוקנים. ותיכף אח”כ עזבתי את בית הספר.

בזה תראו, אדוני הנכבדים, כי לפני תתי את שיעורי כבר הוגד לתלמידי, כי לא אוסיף עוד להורות בבי"ס זה, בשעה שידעו כי עוד אתן שיעור באותו יום.

עלי להוסיף על דברתי קודש, כי עד היום שלמחרת היום ההוא לא עלתה על דעת אחד מאתנו, כי יהיה עלינו לפתוח גם בי"ס לנערים, ולא היה איפוא אפשר כלל לפתות תלמידים לבוא אל בית־ספר שלא חשב איש לייסד.

פונה הנני ביחוד אל האחד מכם, מר מ. אדלמן, שבתור נשיא לשכת בני ברית עליו החובה להציל את כבודי המחולל, כבוד מי שהיה נשיא הלשכה משך שנים רבות.

תלמידי הכיתה הראשונה של ביה"ס למל הם:

אלה עברו אל ביה"ס העברי לבנים אלה נשארו בבית הספר למל

יהושע איזנברג אפלמן מאיר

ביכובסקי יצחק אשכנזי משה

גולדשטיין יוסף בן-טובים צבי

גולדשטיין אריה בר עזרא

דינוביץ ישראל גרבבסקי מרדכי

זילברשטיין אברהם בנוינשתי מאיר

לוי משה דרובין יוסף

מויון אברהם זמירו דוד

סכורוב יהושפט ירושלמי משה

רבינוביץ אליעזר לוין אברהם

רמבך משה מזרחי בן ציון

סלומון אברהם

פודורבסקי מתתיהו

צוקרמן ירמיהו

קואטינסקי יצחק

רוטשילד מרדכי

רייזס דוד

ודעו נא, אדונים נכבדים, גם זאת, כי לתלמידינו שעברו אל ביה"ס לבנים שלנו לא הגדתי עד כה דבר בנוגע להחקירה והדרישה, שהנני מבקשכם לעשות, וגם לא אגיד להם, עד בואכם אתם בעצמכם לחקור ולדרוש.

רק את התלמיד אברהם סלומון פגשתי בדרך (לפני קראי את הדו“ח של הד”ר נתן) ושאלתיו: אם זוכר הוא, כי פיתיתי אותו או את חבריו לבוא אל בית ספרנו (אחרי שכתב ועד הורי תלמידי ביה"ס למל מכתב אלי להתלונן על אשר אנחנו מפתים תלמידים לבוא אלינו) וענני כי הוא איננו יודע דבר מזה.

תמול כתבתי מכתב למר פרס, סגן המנהל בביה“ס למל, בבקשה להודיעני, אם נודע לו, כי פיתיתי תלמידים עוד בהיותי בביה”ס למל לעבור אל בי“ס אחר, והוא ענני: “אמנם נודע לי אחרי עזבו את ביה”ס למל, כי בשיעור האחרון שכ' נתן בביה”ס הזה הגיד לתלמידי הכיתה הראשונה שכ' עוזב לטובת הרעיון את ביה“ס הזה אחרי עבדו בו חמש ועשרים שנה, והנהו מקווה שתלמידיו ילכו באשר ילד כבודו. – אמנם אנכי לא חקרתי ולא דרשתי את התלמידים, מה שמתנגד לרוחי, אבל הדבר הזה נודע לי אגב אורחא”.

וכששאלתיו שנית במכתב אם שמע זאת מפי התלמידים או מפי אחרים? ענני במכתבו כי: “את הדברים, שייחסו אליו שהגיד בשיעורו האחרון, שמעתי מפי אחדים מהתלמידים. את הפרטים לא אוכל, כמובן, לזכור עתה”.

ובכן דבר כזה, בגללו כותב הד“ר נתן כי ראה אי אפשרות להשאירנו עוד בבתי הספר של חברת העזרה, דבר שהיה ליסוד לפיטורינו מביה”ס, הוא בעיני סגן־המנהל של אותו ביה"ס בלתי חשוב עד שלא חקר ולא דרש על אודותיו את התלמידים, והדבר הזה נודע לו רק “אגב אורחה”. וגם אח"כ איננו יכול לזכור הפרטים.

הוא כותב כי אמרתי, כי אני מקווה שתלמידי ילכו באשר אלך אנכי (איננו מזכיר “בי”ס אחר"!).

אנכי ידעתי, כי סמינר חדש עומד להתכונן, ובסמינר הן לא יכולים להיכנס תלמידי ביה"ס למל!

אבקשכם להחיש בדבר, יפה שעה אחת קודם, כי עתה יחלו בוודאי אחרים לדבר על לב התלמידים שנשארו בביה“ס למל ל”הורותם מה שיאמרו".

בואו נא אל בית ספרנו ולכו אח“כ אל ביה”ס למל, ובקשו כי יתנוכם לדבר עם התלמידים שלא בפני שום איש אחר, ובטוח הנני כי תמצאו את האמת, ותגולו חרפה מעל מי שהעלילו עליו עלילת שווא.

והנני נותן לכם על טרחתכם זו את תודתי מראש

ידידכם מכבדכם

 

294. אל א. קפלן, מינסק    🔗

ירושלם, כ“ז טבת תרע”ד

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה מר א. קפלן שלום וברכה

אדוני הנכבד!

את מכתבך החביב מיום כ' כסלו קיבלתי במועדו וכן את ההמחאה על סך 400 פראנק (250 פר' נדבה זמנית, 150 פר' נדבה חודשית) נדבת תושבי עירך מינסק. את ההמחאה מסרתי בקבלי אותה לידי הוועד להחזקת החינוך העברי אשר נוסד פה.

מפני טרדותי המרובות מאד בזמן האחרון לא עלה בידי לענות עד כה על מכתבך החביב הזה ולהביע לך ולתושבי עירך הנכבדים את תודת כולנו על אשר היו הם הראשונים אשר נענו לקריאה היוצאת מארץ ישראל לבוא לעזרת ה' בגיבורים, אף מיהרתם החשתם מעשיכם להודיענו רגשותיכם ומעשיכם בתלגרמתכם. ברוכים תהיו לאלהי ישראל אשר לא ייטוש את עמו ולא יתננו למשיסה גם בידי בעלי טובותינו, ועיניכם תחזינה בפרי הברכה אשר יביא החינוך הנאמן לעמנו ולכל קודשיו.

בתי ספרנו הולכים ומסתדרים. ישנן לנו הדירות שנדרשו, וכלי בתי הספר לתלמידים ולמורים, וספרים ומכשירי ההוראה, כל הדברים האלה דרשו זמן רב עד שהשגנום. עודנו מרגישים בחסרון מורים אחדים לביהמ"ד למורים, שנאלצנו לקבל מורים לפי שעה במקומם, אך גם את אלה נשיג בקרוב.

קהל עמנו נענה כנראה ביד נדיבה, ואינני יכול לע“ע לענות על שאלתך, “אם נחוצה לנו עזרה יותר גדולה”. אך דבר אחד תיטיבו לעשות אם יעלה בידך לאסוף כספים ביחוד לתכלית תמיכת חניכי ביהמ”ד למורים הנצרכים (Stipendien ), כי הצרכים בנוגע לזה גדולים והקופה הכללית מסופקני אם תוכל למלאם כולם.

בוודאי תוסיפו לשלוח נדבתכם מדי חודש בחודשו כאשר הבטחתם.

ובשובי לתת לכולכם תודת כולנו על החזיקכם בידינו וביד החינוך העברי.

הנני ידידך מכבדך

דוד ילין

וכן יהיה טוב אם תוכלו לאסוף נדבות מיוחדות לטובת “המעון העברי ליתומות”, שקיבלנו תחת חסותנו ואשר לו תקציב מיוחד ומקורות הכנסה מיוחדים.

 

295. אל אליעזר הופיין¹¹    🔗

ירושלם כ“ט טבת תרע”ד

להאדון הנכבד מר אליעזר ס. הופיין יפו

אדוני הנכבד!

את מכתבו מיום כ"א דנא קיבלתי, ושמח הנני על המקרה הזה המביאני לברר את הדברים כהווייתם, בה בשעה שישנם אנשים המוצאים עניין בזה לשנות צורת פני הדברים מראש ועד סוף.

ובכן הנני לענותו על שאלותיו, אחת אחת:

שאלה א) האמת הדבר, כי “העזרה” שינתה בזמן האחרון את תכנית הלימודים בבתי ספרה לטובת השפה הגרמנית וע"ח השפה העברית? ואם אמת הדבר, באיזה זמן נעשה דבר זה, ובאיזה בתי ספר, ובאיזה מקצועות לימודים?

תשובה:

אינני יודע עד כמה התערב ועד חברת העזרה שבברלין בדבר הזה, כי לא היינו רגילים לקבל מכתבים משם בנוגע לדברים האלה (מלבד פעם אחת לפני שנתיים שקיבלתי תשובה מפורטת מהד"ר נתן על הדין־והחשבון ששלחתי להועד בתור הפרורקטור של הסמינר בענייני המוסד).כל המכתבים נשלחו להמנהל מר אפרים כהן והוא לא הראם אותנו מעולם. מה שהנני ייודע הוא רק מהמעשים שנעשו פה, ועפ"י רוב בשם הועד שבברלין:

א. באמצעי זמן החורף בשנה שעברה (תרע"ג) הודיע מר כהן, כי בנוגע למקצועות הפדגוגיה, אשר בימי הוראת הד“ר רבין היתה הבחינה של גומרי לימודיהם בעברית, תהיה בחינתם מעתה והלאה בגרמנית, ועל כן צריכים התלמידים לחזור על הלימודים האלה בגרמנית אחרי שלמדו אותם כל שלוש השנים בעברית, בראשונה אצל מר כהן בעצמו ואח”כ אצל ד“ר רבין; לא הועילו כל מחאות התלמידים בנוגע לזה וכל טענותיהם כי אחרי שלמדו את המקצועות האלה במשך כל הזמן בעברית קשה להם לחזור עליהם בזמן קצר בגרמנית; ומר כהן בעצמו והד”ר וינברג חזרו אתם בגרמנית והבחינות היו בסוף זמן החורף שעבר בגרמנית.

גם בנוגע לדברי הימים הכלליים דרש מר כהן מד“ר ברוור לפני הבחינות, כי יחזור על לימוד זה בגרמנית וכי ייבחנו התלמידים בגרמנית, אך הד”ר ברוור מאן למלא דרישתו זאת.

ב. בחול המועד פסח בשנה שעברה (תרע"ג), כשבאנו לסדר את שעות כל מורה לשנת הלימודים 1913/14, דרש מר כהן בכל תוקף מד“ר ברוור, כי יתן שיעוריו בדברי הימים ובגיאוגרפיה ובפדגוגיה בשפה הגרמנית, תחת אשר ניתנו השעורים האלה כבר במשך שנים אחדות בעברית מצד הד”ר רבין ומצדו הוא. ד“ר ברוור טען, כי לו אי אפשר להכניס חידוש זה בסמינר בשעה שדבר זה הוא נגד הוכחתו, מפני כי לא בא הנה להיות ל”גרמניזטור“, ולמרות רצון התלמידים, ובזה יביאוהו למצב מגוחך בפני תלמידיו שעד כה לימדם בעברית. אך כל טענותיו לא הועילו. שב וביקש להורות בעברית ולחזוֹר לפני הבחינה בגרמנית, אך מר כהן דרש, כי דווקא מראשית השנה יכניס ד”ר ברוור חידוש זה. וכאשר מאן ד“ר ברוור למלא דרישתו זו, נפרדו בכעס, ומר כהן אמר, כי באופן זה לא יוכל ד”ר ברוור להמשיך לימודיו. לבסוף מצא כהן דרך זו: את הכיתה, שהורה ד“ר ברוור דה”י וגיאוגרפיה בעברית (כיתה ד' שהיתה לכתה ג'), יקבל מר פרס שיחל להורות בה, ובאופן זה יוכל להחל בגרמנית, וד“ר ברוור יקבל מקצועות עברים יתרים במקום ד”ר זנה אשר חלה. מר פרס קיבל להורות בכיתה ג', אך מפני כי גם הוא בוש להתראות בפני התלמידים כעוזר לגרמנית לא הורה גם הוא בגרמנית כ"א בעברית.

בכיתה ב‘, שנשאר בה ד“ר ברוור, שב להורות דה”י וגיאוגרפיה בעברית, אך בתוך משך זמן הקיץ יצאה הפקודה כי ד“ר וינברג, המורה לשפה הגרמנית בכיתה זו, יחזור על שעוריו של ד”ר ברוור בדה"י וגיאוגרפיה בגרמנית, וביום ו’ של כל שבוע חזר על כל השעורים האלה שלמדו במשך השבוע בגרמנית.

בכיתה העליונה נמסר לימוד הפדגוגיה להד“ר וינברג, למען תהיה האפשרות להורות מקצוע זה בגרמנית. בתור מעבר מעברית גמורה לגרמנית גמורה הורה ד”ר וינברג במשך הקיץ (תרע"ג) באופן זה: הוא הרצה בעברית והתלמידים חזרו והרצו בגרמנית ופעם בשבועיים כתבו בשעת שעור הפדגוגיה חיבור בנושא פדגוגי בגרמנית, אך בתחילת זמן החורף הזה הודיע מר כהן בדרך רשמית, כי הבחינות בפדגוגיה תהיינה בגרמנית כמו בשנה שעברה, ומאז חזרו גם בכתב גם בע“פ בגרמנית. ובכיתה ב' נשאר לימוד הפדגוגיה בידי ד”ר ברוור שהורה בעברית, אך בראשית זמן החורף הזה הכריחהו לחזור על השעור בגרמנית, בקרוא התלמידים בכיתה בספר הגרמני אחרי למדם את השעור בעברית.

ג. מקצועות המטמטיקה והפיזיקה הורו בכיתות הנמוכות בעברית בימי ד“ר קארלבאך, ואח”כ שנית בימי מר האמרשטיין, שהורה עד סוף זמן החורף שעבר. הדבר הזה היה בזמן האחרון כקוץ בעיני מר כהן, ובכל שעת כושר שם ללעג ולקלס את מר האמרשטיין “הגרמני מברלין שבא להורות פה בעברית למען ילמד שפה זו על חשבוננו”. הוא הוכיחו על זאת פעמים רבות, גם נתן לו טעם לדבר, כי על הקונסול הגרמני לתת לו (להאמרשטיין) תעודה על טיב הוראתו למען תיחשבנה לו שנות הוראתו פה גם בגרמניה בנוגע לשכרו וכיו"ב, ואיך זה יוכל הקונסול להעיד אם לא ישמע שעוריו בגרמנית? (כאילו היה הקונסול מחוייב לשמוע כל שעוריו, וגם בכיתות הנמוכות!).

במשך החורף שעבר נעשה חוזה בברלין עם הד“ר חברוני, כי ימלא הוא מקום ד”ר האמרשטיין, שלא חידש את חוזהו. ד“ר חברוני הוא יליד ירושלים שלמד כל ימיו בעברית, לא למד פה בביה”ס למל, ובסמינר עצמו נשאר רק שנתיים, ובכן למד גרמנית אך מעט. במשך השנים האחדות שלמד בשווייץ שם לבו ביחוד למקצועו. ובכל זאת הודיענו מר כהן, כי חברת העזרה בעשותה אתו החוזה כתבה בפירוש, כי עליו להורות כל מה שיורה בשפה הגרמנית. בשורה זו היתה כדי להוכיח לנו צדקת הנחתו כי “הכל צריך שיהיה גרמני” (Alles muss Deutsch warden!) שהגיד לנו פעמים רבות במשך הזמן האחרון.

ד“ר חברוני בא הנה והחל להורות בגרמנית, ומר כהן ראה כמה קשה לו הדבר הזה. והתלמידים החלו בסוף הקיץ לדרוש ממנו, כי יורם בעברית, גם מפני הטעם כי קל לו יותר להורות בשפה זו, אך הוא ענה כי ההנהלה דרשה מאתו כי יורה בגרמנית. בראשית זמן החורף הזה החל על דעת עצמו להורות בעברית, אך כעבור שבוע שב והורה בגרמנית, באמרו כי המנהל אסר עליו להורות בעברית. במצב כזה, אחרי שכבר מקודם הורו תמיד בגרמנית גם כימיה, זואולוגיה, בוטניקה, אימון-יד (Handfertigeitsunterricht), גיאוגרפיה מסחרית, כל מקצועות המסחר, התעמלות, עבודת האדמה, ארכיאולוגיה היהודית (Archaeologie der Hebraeer), הנה לוּ נתנו את הדברים להתפתח ולהתבסס בדרך שהחלו ללכת, ועל מקצועות אלה נוספו בקביעות גם דה”י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ופיזיקה, ומתמטיקה, היתה יוצאת התוצאה הפשוטה כי את כל מקצועות המדעים מורים בבית המדרש למורים העברי וכן בבית הספר למסחר בגרמנית. אלה הן עובדות. אך מלבד זה הדגיש מר כהן במשך כל זמן הקיץ שעבר גם בסמינר גם בבתי הספר האחרים, כי מעתה ישים כל לבו שיורו את המדעים בגרמנית, ולא יתן עוד לרמות את חברת העזרה כאשר היה הדבר נוהג במשך כל הזמן שנתן להורות בעברית מבלי שיודיע זאת לברלין. הדבר הזה חיזק את ההכרה, כי אותו המצב, שהיה רופף במשך השנה האחרונה, יתבסס בקרוב ביסוס קיים, וכל המקצועות של דה"י וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ומתמטיקה, ופיזיקה, שבאה עליהם המחלוקת בזמן האחרון, ייקבעו בגרמנית ולא יישאר לעברית דבר חוץ מלימוד השפה עצמה והלימודים היהודיים.

שאלה ב) מדוע נכנסו המורים פתאום במלחמה כל כך חריפה עם העזרה ועד עכשיו שתקו?

תשובה:

התשובה על השאלה הראשונה כוללת כבר חלק מהתשובה הצריכה להינתן על שאלה זו: מפני שראינו את הדרך שהסמינר מתחיל ללכת בה, מפני שראינו כי עוד מעט לא ישאר דבר לעברית בבית ספר, אשר ממנו צריכים לצאת מורים עברים לבתי הספר שבמושבות בא"י ושבערי ארץ הקדם בכלל, היינו מוכרחים לשים קץ למעמד הזה שהתחיל להעיק על כולנו. אך בכל זאת עלי להעיר, כי עניין זה, עניין מלחמת השפות, הוא דבר שהלך ונמשך מאז שנים רבות, והמורים לא שתקו על זה כלל.

עוד בשעה שבאה המחשבה ע“ד ייסוד בית־ספר למורים בירושלים, לפני עשר שנים, כשהיה מר אפרים כהן בברלין משך זמן חורף שלם, החלפתי אתו מכתבים בנוגע לזה והסברתי לו, כי עלינו להנהיג את לימודי כל המקצועות בעברית גם חוץ מפני הטעם הלאומי, מפני כי אל ביהמ”ד הזה יבואו לא רק התלמידים המעטים מביה“ס למל (אז לא היו עוד בתי ספר של ח' העזרה), כי אם בייחוד צעירים מכל בתי הספר של ח' כל ישראל חברים שבכל ארץ הקדם, וצעירים מרוסיה, וצעירים מבתי הישיבות, וכל אלה יחד אינם יודעים את השפה הגרמנית, בשעה שכולם יחד למדו פחות או יותר עברית, ובכן יוכלו כולם ללמד כל המקצועות יחד, ובנוגע לשפה הגרמנית בתור שפה יכינו כיתות מיוחדות לתלמידים היוצאים מביה”ס למל, וכיתות מיוחדות לכל אלה שלא למדו גרמנית. לו עשו כזאת, כי אז נפטרנו במשך כל עשר השנים מכל הדברים המסוכסכים, שמלאו תמיד את חיי בית ספר זה. אך מר כהן לא חפץ לקבל הצעתי ובא בגזרה ובהלכה פסוקה מברלין כי המוסד חוייב להיות בעל דו־לשונות (zweisprachig).

במשך שנות קיום המוסד היתה שאלת שפת ההוראה שאלה שאיננה פוסקת, אך מר כהן ידע לסתום פיות כל הבאים בתביעות בטענת: עניין זה שייך לברלין, ואסור להרהר כנגדו או לדון בו. בכל פעם שבא ד“ר נתן לירושלים לא נתן מר כהן אף פעם אחת לקרוא לאסיפת מורים יחד עם ד”ר נתן לדון בדרך רצינית בענייני בתי הספר, וגם בכל עת שבאו מורים יחידים לדבר אתו הביט מר כהן בקנאה על זאת והשתדל להיות נוכח בכל דיבור שהם מדברים אתו. פעמים רבות באו תלמידים ודרשו שינויים בשאלת שפת ההוראה, ומר כהן ידע תמיד לתת לדבר זה צורה של אי־משמעת מצד התלמידים ולדרוש ולהענישם. על כל הדברים האלה יכולם להעיד גם כל המורים שבאו מגרמניה הנה, ד“ר קארלבאך, ד”ר רוטנברג, ד"ר טחואר ומר האמרשטיין.

המורים הצעירים, שיצאו מהסמינר והיו למורים העיקריים וכמעט היחידים בבתי הספר של חברת העזרה, למן בתי הספר שבחיפא וביפו ועד ביה“ס לבנות וביה”ס למל שבירושלים, המורים האלה, שידעו כמה סבלו וכמה נלחמו בימי לימודם בעניין שפת ההוראה, – שבו וראו כל אי הסדרים בעניין זה והדברים המתנגדים לתורת הפדגוגיה שבבתי הספר שהם מלמדים בם, ראו כמה קשה להם להורות בעברית מקצועות מדע שלמדו אותם רק בגרמנית, אף ראו כמה קשה וכמה לא נכון שמקצוע, שלמדו אותו התלמידים במשך שנים בעברית, ישובו בכיתות הגבוהות וילמדוהו בגרמנית, ראו כל יתר הדברים הרשומים בתזכירנו שמסרנו להד"ר נתן הדורשים תיקונים – ודבר זה, הביאם תמיד לדרוש שינויים בנוגע לזה. אך לא התאחדו יחד, וכל אחד דרש הדבר בבית ספרו;¹² ומר כהן מצא תמיד את הדרך להשתיק טענות כאלה, יש על ידו או על יד אחדים מראשי המורים שבבתי הספר השונים שלא נוכחו בנחיצות השפה העברית בתור שפת הלימודים, פעמים רבות בגערות ובאיומים ובהראות פני זעם לראשי המורים העברים ( כמו למר זוטא בירושלים ולמר אוירבך ביפו), ופעמים אחרות בהבטחות, כי בימים הבאים יוטב המצב ויוסיפו ללמד מקצועות יותר בעברית.

והנה באה רוח החפץ לגרמן את הכל במשך השנה האחרונה. מפי מר כהן נשמעו תמיד דיבורים, כי בקרוב מחוייבים לבוא שינויים בבחינה זו. ביפו ראו, כי נדחה המורה הראשי העברי, והמורה הגרמני (קרובו של מר כהן) נהיה פתאום למנהל בית הספר. בביה"ס לבנות בירושלים, אחרי ראות מר כהן כי בשום אופן אין המורים הצעירים מתרצים להורות מדעים בגרמנית, וכן אינם רוצים להורות את השפה הגרמנית, חפץ כבר להביא מורה נוספת שתלמד בגרמנית במקום המורה שלימדה מקצועות שונים בעברית ושהתפטרה. בסמינר, הוא המוסד העיקרי של ח' העזרה, באו השינויים לטובת השפה הגרמנית, ומלחמה בלתי פוסקת היתה בין מר כהן ובין הסמינריסטים, והסמינריסטים, שהתמרמרו על הנטייה הזאת לגרמנית, כתבו אז את תזכירם אל חברי הקורטוריום של הטכניקום בברלין.

כל הדברים האלה מילאו את האוויר חומר שריפה, והיה חסר רק הניצוץ שידליקהו, והניצוץ הזה היתה החלטת הקורטוריום בנוגע לטכניקום שבחיפא.

בהגיעי אל תקופת הימים האחרונים, עלי לשוב ולדבר ע“ד מצבנו אנו, מורי חברת העזרה, ויחס המורים והלאומיים בכלל אלינו: אנו, המורים “העברים”, היינו בבתי ספר, אשר בהם היינו אנחנו הרוב ואנחנו הפועלים והמשפיעים העיקריים, ובכ”ז גברה עלינו תמיד היד החזקה של מר כהן, שראה בנו תמיד מתנגדים לו. הוא בא תמיד בשם “ברלין”, בשם חברת העזרה, והוציא לפועל כל מה שהיה חפץ כנגד חפצנו, ואם ניסה אחד להתייצב כנגדו, מצא תמיד הדרך לקומם כנגדו מורים אחרים ע“י רכילות ואינטריגות תמידיות, והשתדל תמיד כי לא יהיה שלום בין המורים. והעולם כולו הטיל כל אשמות מר כהן עלינו כולנו יחד. בכל אותה ה”שניות", ששררה בבתי הספר, שמונו אותנו לאחראים. ואחרי שהיינו אנחנו ראשי מרכז אגודת המורים, החלו כל חברינו להביט עלינו לא כעל עומדים בתוך המחנה. היתה לנו איפוא המלחמה פנימה והחוצה: עם מר כהן מצד אחד, מלחמה כנגד רצונו התמידי והבלתי נפסק להשליט בבתי הספר את הגרמניות יותר ויותר, ועם כל העולם הלאומי מצד שני, להוכיח אמיתות שאיפתנו הלאומית, וביחד עם זה להצדיק את חברת העזרה, אחרי שגם אנו בעצמנו חשבנו את מר כהן בתור האחראי היחיד בעד כל השאיפות האלה, ומבלי יכולת לדבר בגלוי כנגד מי שהושם לראש לכולנו. זה היה מצב פסיכולוגי משונה, מלא עינויים פנימיים, שלא ניתנו להיגלות החוצה.

באלול שעבר היתה אסיפת מורי א"י, אשר בה השתתף גם חלק גול ממורי העזרה. דיברו שם על השפה העברית בתור שפת הלימודים בבתי הספר, נגעו בבתי הספר של ח' העזרה, ומורי בתי הספר האלה מצאו עצמם נעלבים, עמדו לעזוב באופן דמונסטרטיבי את האולם, ובלבם ידעו, כי מצד אחד צדקו המעליבים ומצד שני הם הקרבן בעד רצונו התקיף של המושל בם, בשעה שהם בעצמם לוחמים כל הימים בעד השפה העברית והשלטתה בבתי ספרם.

ובשעה זו הודיעה הגברת כהן את מר מיוחס ביום ראש־השנה בתרועת שמחה את הבשורה לאמור: “אנחנו ניצחנו!” (מר כהן היה אז בגרמניה). הוחלטה כנראה ההחלטה בברלין לבלי שים לב אל דרישות “הצעקנים האחדים היפואים” והעברית יצאה וידה על ראשה.

נודע לנו גם כן, כי מר כהן הביא אתו מברלין מכתב חריף אל המורים להטיל אימה עליהם, כדי שלא יתפרצו. מאז ידע כבר, כי לא ימי מנוחה הימים הבאים, והזהירות טובה תמיד במצב כזה. (את העתקת המכתב בלי תאריך קיבלנו באסיפתנו הראשונה).

עוד בימי הקיץ שעבר, כששלח מרכז אגודת המורים תזכירו להקורטוריום, החליטו רבים ממורי העזרה לשלוח גם הם תזכיר מצדם בנוגע לזה, אך מר כהן, אחרי שעלה בידו להכריח בחזקת היד את מורי הסמינר להחליט (ברוב דעות עשוי) לבלי התערב בתזכיר אגודת המורים, עלה בידו אח"כ כמובן לבלי תת המורים האלה להוציא גם חפצם זה לפועל.

והנה באה ידיעת החלטת הקורטוריום. כל ארץ ישראל נעשתה למרקחה. מכל עברים מחאות חזקות, מורי חברת העזרה, שרוב ועד הלשון העברית הוא משלהם, מצאו לנכון, כי ועד הלשון נשתתף גם הוא במחאה ע“י חברם מר בן־יהודה, שאיננו מורה בח' העזרה; ועד סניף אגודת המורים, שבו היה מר פרס סגן־המנהל של ביה”ס למל (ושנשאר גם עתה במשרתו זו), מצא לנכון להשתתף עם מר איתן, שגם הוא איננו מורה בח' העזרה. כולנו הרגשנו את הסכנה שבהחלטה זו, ביחוד לבתי הספר שאנו עובדים בהם. כולנו הרגשנו, כי קרוב כבר היום שבו יבואו השינוים העיקריים במוסדות העזרה בהיות על התלמידים להתכונן בבתי הספר האלה בעד הטכניקום. זכרנו את התפארות מר כהן עוד בימי הקיץ בעת היות פה מר פינקלשטיין, באומרו כי מר פינקלשטיין אמר לו: אנכי “אינני מבין חכמות”, אנכי הנני איש פשוט, אם יבואו אלי תלמידים היודעים גרמנית, אקבלם, ואם אין, לא אקבלם. כל הדברים האלה הביאו תסיסה חזקה במוסדותינו. התלמידים בסימנר, מבלי שתף שום מורה ומבלי הודיע לאיזה מורה שיהיה (על עניין זה ובירורו אדבר במקום אחר), התאספו לאסיפות. המורים הצעירים פנו למר כהן, שיקרא את כל חבר המורים לאסיפה, והוא מאן למלא בקשתם. הסמינריסטים הגישו תזכיר אל מר כהן בבקשה להביא שינויים בסמינר בנוגע לשפת ההוראה (גם בהשאר מקצועות אחדים נלמדים בגרמנית) והוא דחם בהבטחות לעתיד לבוא, הבטחות בלתי בטוחות, ודבר אחד היה בטוח, כי עתה לא יתן לשום שינוי לבוא.

אז פרצה שביתת הסמינריסטים מבלי שידע אף מורה אחד מאתנו את הדבר מראש. כמובן הביא דבר זה להתרגשות עוד יותר גדולה. המורים הצעירים פנו אלי בבקשתם לקרוא את חבר מורי העזר לאספה ואנכי קראתיה למרות כל המעצורים ששם לפני מר כהן והאיומים שאיים עלי, ואז היתה החלטת כל מורי ח' העזרה בירושלים לזכות השפה העברית בתור שפת הלימודים בבתי ספרנו. אז היו כבר מורים שחפצו להתפטר תיכף, אך אנכי ויתר המורים הזקנים התאמצנו בכל כוחנו למנעם מזה, וקיבלנו החלטה שנייה, כי אם לא תרצה ח' העזרה לקבל להביא השינויים בבתי הספר, אז נתפטר בסוף זמן החורף.

אז בא עניין ביה“ס ביפו ושביתת תלמידיו. מורי יפו נעוצו אתנו ואנחנו יעצנום להיות מתונים, אך באו המקרים ודחפו אותם. פתאום נודע לנו דבר בוא הד”ר נתן, שהסתירו ממנו כל הזמן. הד“ר נתן בא, יצאנו לקראתו ובעינינו ראינו כל קבלת הפנים שהוכנה לו, אך במשך שעות אחדות רצו שליחי מר כהן בצבים ובכרכרות להביא את החכמים, ואת בעלי המלאכה, העובדים בבית שהיה בית היתומים של הד”ר גרינהוט ז“ל,ואת הסוחרים בעלי ברית מר כהן, וכו' וכו'. ראינו כל “הקומדיה” הזאת והבינונו כל מה שמתרקם מאחורי הקלעים. אף ראינו, כי הד”ר נתן בא בהחלטה קבועה ויודע את מי לקרב ואת מי לרחק (אותי למשל קיבל אך ביום החמישי לבואו לירושלים, אחרי כל רבני הפרושים והחסידים). לא הזמין גם בשעה כזו, בשעה שידע כי הכול סוער וגועש מסביב, את מורי בתי ספרו לאסיפה, שבה יתווכחו על העניינים העומדים על הפרק, כי אם נתן את כל מורה לבוא לפניו לבדו ובאוזני כל אחד שב והשמיע אותן הטענות והדברים באופן סטריאוטיפי שהשמיע כבר את חבריו. התחננו לפניו, כי יבטיחנו להביא השינויים המבוקשים (השלטת השפה העברית בבתי הספר) אחר זמן, כי יגידו לנו דבר ברור. ניסינו לבקש גם את ההיפך: כי יתנו להורות לפי שעה בעברית, ואם במשך זמן ידוע תחליט ח' העזרה לבלי להוסיף לעבוד בדרך זו, אז נעזוב את בתי הספר בשלום מבלי שום טענות, והוא עמד בכל תוקף על נקודה אחת כי אי אפשר לו להבטיח ואי אפשר לו לשנות. אז לא חשבנו עוד על ייסוד בתי ספר חדשים, אז חשבנו עוד לקבל בגימנסיה ביפו את תלמידי הכיתות הגבוהות של הסמינר, רק ע“ד ביה”ס לבנות, אשר בו התפטרו כל המורים והמורות, חשבנו כי נצטרך לפתוח בי“ס חדש. ימי היות הד”ר נתן פה היו ימי התרגשות גדולה, והדרכים שהוליכוהו בהן, ומאמריו אשר פירסם, כל אלה הראונו, כי בא מוכן למלחמה, ואלה שמצאו עניין בזה מקשים את לבו עוד יותר. מר כהן חפץ להיפטר ממורים ותלמידים, שאין רוחם כרוחו, וע“כ השתדל להחזיק את הד”ר נתן בדעתו.

ביאת ראש חברת העזרה הנה שינתה את דעת המורים פה, בחשבם כי הוא יוכל להחליט יותר מהר בבר, ואם היה שולח תלגרמה “נחוצה” לברלין היה יכול עוד לקבל הסכמתה משם במשך חמישה ימים. ואחרי ראות המורים, כי הוא עומד על דעתו וכל דברי האנשים המתונים שנשלחו אליו היו ללא הועיל, הגישו לפניו דרישתם שיענה עליה במשך חמישה ימים, ואם לא יקבל דרישתם אז יוסיפו להורות שני ירחים, למען יימצאו בעת ההיא מורים אחרים במקומם, אחרי שמעם דרישתו, כי לא יעזבו פתאום את בתי הספר “כמשרתי האופים המשליכים את המשארת ובורחים”. אך הוא לא קיבל הצעתם ובחר לפטרם תיכף, באמצע הזמן, ולהשאיר את כל בתי הספר מבלי מורים מאשר לתתם להמשיך לימודיהם, ומבלי חכות עד שאוכל להודיע את המורים ע"ד זה ולהיוועץ איך למסור את בתי הספר בידי ההנהלה הלך ועשה מה שעשה והמורים גורשו וכו' וכו'.

ובכן, אדוני הנכבד, חפצתי לברר בכל אריכות דברי אלה כי:

א) המורים לא שתקו תמיד בנוגע להשלטת השפה העברית;

ב) המורים לא יצאו פתאום במלחמה כנגד העזרה;

ג) כי מצדם לא היתה המלחמה חריפה רק הביאום לידי כך.

שאלה ג) האמת מה שמודיעים, כי המורים השפיעו על הילדים ופיתו אותם לשביתה?

תשובה:

אינני יודע מה שקרה בערים אחרות בפרטות ובדיוק, חוץ מירושלים לא היתה שביתה אלא ביפו ושם הן היתה השביתה בידיעת ובדעת הורי הילדים.

ובנוגע לירושלים הנני יכול להעיד עדות נאמנה, כי בשביתה היחידה שהיתה פה, היא שביתת הסמינריסטים, לא היה כל יד וחלק לשום מורה ממורי הסמינר, ולא רק זאת אלא כי גם שום ידיעה לא היתה לנו בנוגע לזה. בראשית ימי התסיסה, כשראיתי כי מר כהן אומר לשימני אני לאחראי בעד מעשי הסמינריסטים, כתבתי אליו, כי אחרי שהוא בעצמו בירושלים, אינני חפץ לקבל עלי שום אחריות, למען לא יאמר אח“כ, כי אנכי לא מילאתי חובתי להעזרה באמונה וע”כ יצאו תוצאות לא טובות באשמתי. אח“כ שמעתי (מפי מר ליפשיץ), כי יש תלמידים, האומרים לעזוב את המוסד ולגמור לימודם בגימנזיה ביפו ושם יערכו להם שעורים בפדגוגיה. אח”כ שמענו (ג"כ מפיו), כי ארבעים מהתלמידים היותר טובים אומרים לעזבנו, ומר כהן שמח באומרו כי “עתה ייפטר מהרוסים”. בזמן האחרון נשמרו התלמידים הרבה ממני ולא באו אלי אף לדבר אתי (ידעו כנראה כי באחרונה יאשימו אותנו בהסתתם וע"כ התרחקו). עוד ביום אחד לפי השביתה לפנות ערב בא אלי תלמיד אחד מתלמידי הכיתה העליונה, אחרי שלחם לכל מורה מכתב בקשה עם העתקת תזכירם, ואנכי אמרתי לו, כי אי אפשר למר כהן למלא בקשתם כל זמן שלא יסכימו לזה מברלין, עליהם לחכות לתשובה עד עבוֹר זמן שליחת תזכירם לשם ובוא התשובה משם. וממחרת בבוקר ראינו פתאום והנה אין אף אחד מהסמינריסטים בא אל ביהמ"ד ללמוד. הדבר הזה הפתיע את כולנו.

בנוגע ליתר בתי הספר ידעתי רק זאת, כי אחרי שביתת הסמינריסטים היתה תסיסה גם בין התלמידים שם, אך המורים וביניהם גם אלה שעזבו את ביה"ס למל, עשו כל מה שבכוחם למנוע כל שביתה, והראיה היותר פשוטה היא, כי הן באמת לא היתה כל שביתה שם, ורק ביום שגורשו המורים בעצם היום מביה“ס יצאו אתם תלמידים רבים. בבית הספר לבנות היתה ג”כ תסיסה, ותלמידות הכיתות העליונות כתבו מכתב אל המורים לדרוש, כי ילמדו הכול בעברית, והמורים לא ענו על זה מאומה, באשר לא חפצו להביא מהומה בתוך בית הספר. עד היום האחרון לא דיברו כלל על לב התלמידות, רק חשבו, כי בצאתם מבית הספר ויפתחו בי“ס חדש, ישלחו ההורים מעצמם את בנותיהם אליו, אחרי שלא יישארו מורים בביה”ס של העזרה, ואחרי שידעו כמה תלמידותיהם מכבדות אותם ונוטות לאהבת השפה העברית.

לו היה החפץ היותר קל למורים לפתות את תלמידיהם או תלמידותיהם לשביתה, כי אז יצא הדבר בנקל מאוד מבלי כל התאמצות, אך העובדה הזאת, כי לא היתה כל שביתה, מראה בעליל, כי לא רק שלא פיתו אותם לשביתה אלא כי גם מנעום מעשות כדבר הזה.

שאלה ד) האמת, כי הרבה מהמורים שבתו מאונס ע"י לחץ של אחרים?

תשובה:

ראשונה לא היתה כל שביתת מורים פה. המורים חפצו להורות עוד במשך שני ירחים, וד“ר נתן לא קיבל זאת ופיטרם תיכף. ובעצם העניין, לא רק שלא היה אונס מצד אחרים, אלא כי נעשו כל הנסיונות מצד המורים הזקנים על המורים הצעירים למנעם מעשות מעשים מבוהלים. המורים הצעירים, בראותם את עמדת הד”ר נתן ומעשיו פה, חפצו לעזוב תיכף את בתי הספר מבלי שים לב כלל גם לגורלם העתיד, ואנחנו הסברנו ושבנו והסברנו, כי חייבים הננו להתנהג עם חברת העזרה מנהג של יושר, ולא פעם נשארנו עד אחרי חצות הלילה רק לעצור בעד אלה שחפצו לצעוד צעדים יותר מהירים, לא לתת זמן של חמישה ימים, לא לתת זמן של שני חודשים, וכיוצא בדברים האלה.

אמת הדבר, כי ימים אחדים לפני קרות המקרים האחרונים יעצונו אחדים מידידינו להתפטר תיכף, אך אנחנו עמדנו על דעתנו ואיש לא יכול להזיז אותנו מדעתנו.

שאלה ה) האמת, כי עוד לפני ששבתו המורים, שינו על דעת עצמם את תכנית־הלימודים והורו בעברית מקצועות כאלה, שהיו מלמדים קודם בגרמנית?

תשובה:

בנוגע לירושלים אוכל להצהיר בבטחה, כי לא קרה שום דבר מעין זה בבתי ספרנו. היה אמנם בראשית זמן החורף, עוד לפני החלטת הקורטוריום ולפני התחלת כל תסיסה בא“י, מורה אחד בביה”ס לבנות, מר יעקב לוי, שהורה בעברית מקצוע שהיה עליו להורות עפ“י תכנית מר כהן בגרמנית. אך מר כהן ידע את הדבר הזה ועבר עליו בשתיקה, כמנהגו בכל פעם שראה, כי אחד המורים עומד על דעתו (למעלה סיפרתי כי מר פרס הורה בעברית בסמינר דה"י וגיאוגרפיה למרות מה שמר כהן בחר בו להורות מקצועות אלה, כדי שיורם בגרמנית, ומר כהן עבר גם על זה בשתיקה). אך זהו עוד מהמעשים “שלפני תקופת ההיסטוריה” (Prähistorisch). ובעצם ימי המעשה הן יודעים הננו, כי מורי יפו חפצו לעשות כזאת והודיעו זאת למר כהן בגלוי, וכאשר מאן למלא שאלתם, עזבו את בית הספר, ופה בירושלים הן היתה כל בקשתנו מאת הד”ר נתן, כי ירשנו להורות בעברית מבלי שתחליט העזרה החלטה שהיא מכירה בזכות השפה העברית, והוא מאן להרשות זאת. אך הצענו לפניו, כי יעזוב כל העניין מעתה ועד סוף זמן החורף בידי מנהלי בתי הספר והם יתנהגו כאשר ימצאו לנכון עד סוף הזמן, באופן שלא יצא גם דבר זה שהחברה הסכימה גם לא בדרך פרינציפיאלית להוראה בעברית, וגם זה לא קיבל. ובכן איפה היה מקום לעשות שינויים כאלה על דעת עצמנו?

אלה הן תשובותי על שאלות כ' ומקווה הנני, כי יסלח לי על האריכי בעניין זה לצורך בירור הדברים. ומי יתן והספיקו למי שחפץ לדעת דברים כהווייתם.

ידידו מכבדו ומברכו בב"צ

 

296. אל הד"ר יעקב טהון, המשרד הארצישַראלי    🔗

ב' שבט תרע"ד

לכבוד הנהלת המשרד הארץ–ישראלי ליד ד"ר טהון יפו

א. נ.

בתשובה על מכתביכם במספרי 323, 645, 711, 713 הנני לענותכם.

א. את התלמיד יצחק אריה קפקין הודעתי, כי את תמיכתו יקבל מעתה על ידי, ובקבלי מכם בכל פעם את הכסף אמסרנו לידו.

ב. את רשימת המורים, שעזבו את בתי הספר של העזרה בירושלים, והפרטים הנוגעים להם אשלח אליכם בראשית השבוע הבא.

ג. בדבר אישור בתי ספרנו הלכתי היום עם ד“ר לוי¹³ אל העו”ד, אשר קיבל עליו העבודה, ויודיעני, כי עד כה עיכב המודיר מערף¹⁴ את הדבר בתואנה כי הפחה מבקש להמתין בדבר עד גמרו עניינים נחוצים, ונאיץ בו כי ישוב ללכת אליו ולדרוש ממנו כי ייגמר הדבר מצדו למצער. והננו מחכים לתשובתו.

לפי דעתי עליכם להאיץ בידידנו ד“ר לוי ולכתוב אליו בכל יומיים, שלושה. הנה משרד העו”ד כנגד הבנק של אפ“ק והוא יכול לראותו בכל יום ולהאיץ בו ואז יגמר הדבר במהרה, כי עניין האישור הוא חשוב מאוד גם לתלמידים הלומדים בביה”ס, גם לגומרים לימודיהם (בדרשם את אישור המודיר מערף לתעודתם), וגם למורים הצעירים העותומנים. אם לא יאושרו אז יהיה על כל מורה צעיר עותומני לשלם תיכף סך 60 לירות תורכיות. ובכן האיצו נא בד"ר לוי והדבר ייגמר.

ד. בדבר הבחירות לבית המורשים כבר כתב לכם הד"ר לוי היום, כי הדברים שהודיעוכם מקושטא אינם מדוייקים.

לדעתי עליכם להתעניין כעת גם בעניין הבחירות להעיריה, ולהפקיד פה איש שיעסוק בדבר לטובת היהודים, כי מספר היהודים היוצאים מהעיריה הפעם הוא שלושה, ושניים מהם (מר מזרחי ואנכי) בטח לא ישובו, וצריך איפוא להשתדל, כי ייבחר יהודי אחד למצער במקום השניים. היום הגיד לי ראש העיריה, כי רשימת היהודים הבוחרים היא קטנה הפעם, וזה בוודאי מפני כי המוחתרים היהודים, שראו הפעם כי אין איש מתעניין בזה, לא השתדלו כלל לבלי לאבד זכויותינו. ואנו טרודים מאוד, ואם לא יהיה פה איש מיוחד לכתחילה שיעסוק בזה לא נשיג מאומה.

מר פרג’י, הפקיד של היק"א, הוא קנדידט טוב לעיריה והוא יקבל משרה זו.

הודיעוני נא, אם נחוץ לענותכם מכאן ולהבא על כל עניין על גליון מיוחד ואעשה זאת.

ברגשי כבוד ובב"צ

 

297. אל אשר גינצברג    🔗

ירושלם, ה' שבט תרע"ד

לידידי הנכבד והנעלה מר א. גינצברג שלום וברכה

ידידי הנעלה!

מאז שלחי אליך את מכתבי האחרון בתור מענה על הודעתך אותי על עניין יציאתך מהקורטוריום של הטכניקום באו שינוים רבים בחיינו. אינני יודע מה דעתך בדיוק עתה על כל המעשים והמהפכות בא"י, שנעשו בשני הירחים האחרונים. בכל אופן בטוח הנני, כי לו היית אתה פה, לא היית עושה אחרת מאשר עשינו אנחנו. הן מכיר הנך אותי כי אינני מהפזיזים, וזוכר הנך בוודאי היטב כל מה שנדברנו בלונדון ולפני זה בברלין, ויודע הנך כמה הייתי רחוק מצעוד צעד כזה, אך ראינו פה את מעללי כהן ונתן ואת עקשותו של זה האחרון וראינו, שאין לקוות לשום שינויים מצד ח' העזרה, ואדרבא, אם ינצחו הפעם, אז לא תהיה לעד שום תקומה ללשוננו– – –

שומעים הננו, כי יש תקוה, כי תשובו אל הקורטוריום. היש אמת בידיעה זו? חושב הנני, כי דבר כזה אי־אפשר להיות אם לא יתפטרו ד"ר נתן וסימון.

שלום רב לך מעמקי לבי ואבקשך להודיעני דעתך על נכונה (לא כאשר מרשה מר בוסקא) בכל עניינינו, העומדים על הפרק. את מאמרך ב“אוסט אונד וסט”¹⁵ קראתי וחושב הנני, כי יפעל הרבה גם על החוגים הבלתי ציונים.

ידידך מכבדך מאוד

 

298. אל אשתו    🔗

באנית “וין”, יום ו', י“ז שבט תרע”ד. אחה"צ בין איי כפתור ויון

איטל יקירתי וכב"ב יקירי נפשי!

מקירו ומאלכסנדריה כתבתי אליכם. באלכסנדריה השארתי מכתבי אצל ידידנו מר יודילוביץ¹⁶ ובוודאי ישלחהו אליכם. שם היה תרגום מאמר שבא בעתון “אגיפטיין גזט”, שבקשתי לפרסמו ב“החרות”, ואם עוד טרם נדפס אבקש לכתוב בראשו, כי אנוכי תרגמתיו ושלחתיו להדפיסו למען יראו בני א“י באיזה דרכים של מלשינות משתמשים מתנגדינו, שהסירו כל מסווה הבושה מעל פניהם.¹⁷ בעד מעשים הכתובים שם ראוי הנני כי יאסרוני מאסר־מבצר לכל ימי חיי. אך ב”ה כי בני ירושלם גם להם עיניים לראות וגם להם לב להבין, וב"ה כי פחת ירושלם אמר לי דברים אחרים לגמרי, באמרו: “שאלתי וחקרתי על אודותיך וגם עיני רואות, כי איש שקט ומיושב הנך”.

בקשתי ממר יודילוביץ כי ישלח אליכם גם תשובת מר מוסירי (שחיבר יחד עם בנטויטש) בהופיעה בעיתון ההוא.

תמול הייתי גם במערכת העתון ההוא והתראיתי עם העורך, שהבטיחני לפרסם המענה, וגם יודיע כי נדברתי אתו.– – –

 

299. אל א. בן-יהודה    🔗

ברלין, יום ו' כ“ד שבט תרע”ד

לידידי הנכבד מר א. בן-יהודה ויתר חברי ועד החינוך הנכבדים שלום וברכה

ידידי הנכבדים!

זה לנו כארבעה ימים בברלין. העבודה מרובה: אסיפות, ביקורים, כתיבת מכתבים ומאמרים וכיו“ב – אלה גוזלים כל הזמן הנשאר. אח”כ נסיעות והליכות, הלוקחות חלק גדול מזמן היום.

החלק היותר גדול של הזמן עבר בענייני הטכניקום. האמריקנים (עפ"י השפעתו של נתן) חזרו מהחלטתם לבקש את המתפטרים שלנו לשוב אל הקורטוריום, ושבו וביקשו שישתדלו לבחור בממלאי מקומם. כדי להשיג אהדת האמריקנים אם יתפטרו הגרמנים, החליטו “שלנו” לוותר ע"ז ולהראות, כי במחננו אין השאלה האישית עיקר כי אם העניין בעצמו.

עבודה גדולה היתה לפעול על יורשי ויסוצקי, שלא ייבהלו מפני איום התפטרות נתן (וממילא גם יתר הקורטורים הגרמנים), ולפעול עליהם שיעמדו בכל תוקף בעד מילוי דרישותינו. דרוש היה, כי הציונים יתחייבו בכתב, כי אם יתפטרו הגרמנים, אז יקבלו הם עליהם האחריות כי יתקיים הטכניקום.

מהאמריקנים לא יבוא איש, ובוודאי ימסרו דעתם לאחדים מאלה הגרמנים.

הדרישות שהציגו הציונים הן:

ביה"ס התיכוני כולו עברי; בטכניקום מתחילים תיכף בהוראת מקצועות אחדים בעברית וקובעים זמן, שבו יהיה כבר הכול בעברית; בנוגע למורים צריך שיהיה כתוב בחוזה של אלה שאינם יודעים עברית, שהם מתחייבים שבמשך כך וכך שנים יחלו להורות בעברית; אם שניים מהקורטורים מתנגדים למינוי מורה אחד, לא צריך למנותו (כדי שיוכלו שני הציונים להכריע להן או ללאו במינוי מורים). ההנהלה ושפת הדיבור – עברית.

אנכי ביקרתי תמול את טימנדורפר¹⁸ (ראש ב"ב וחבר הקורטוריום) וביררתי לו כל העניין (הוא גם בועד העזרה) והבטיחני, כי עוד היום ילך אל ג’מס סימון ויציע לפניו כי ייכנעו ולא יהרסו גם מוסד זה בידיהם.

היום אתראה עם מיטבוך, ואם ירצה סימון לקבלני אז אתראה גם אתו מחר, ואברר לו כל מה שהעווה ד"ר נתן בסמכו רק על כהן.

אולי אתראה גם עם פיליפזון ונטר.

היתה לנו כבר אסיפה אחת עם חברי הועד הפ' המצו'¹⁹ בנוגע לבתי הספר, גם אחד־העם השתתף. הדבר הראשון, שעליו דיבר אה“ע, היה ענייין ההתחרות בין ירושלים ויפו, ואחריו החזיק שמריה לוין. כנראה פעלו עליהם כבר יתר שליחינו מא”י (ד"ר לוריא מתארח בבית לוין). אנכי ביררתי את המצב, ונימוקינו למה אנו דורשים בזכות ירושלים. עיקר השאלה היתה: אם תחליט האסיפה הכללית שתהיה ע“ד מרכז ההנהלה, הייכנעו בני ירושלים אם יצא כי לא יהיה המרכז שם? אמרתי כי כמובן צריך להיכנע להחלטת אסיפה כללית, אך זה תלוי במקום האסיפה, לאמור איפה תהיה האסיפה עצמה, אם בירושלים או לא. ודרשתי ג”כ כי ידונו פה על זה ולא לסמוך בכול על האסיפה, אשר כפי הנראה תהיה אך בסוף הקיץ. ע“ד ריבוי בתה”ס בירושלים הם עונים, כי אם יכניסו את הגימנסיה היפואית וביהמ"ד למורים ובתי הספר של המושבות בחוג עבודתנו, תהיה העבודה היפו מרובה מזו של ירושלים.

הבה נראה בשבוע הבא מה תהיינה ההחלטות האחרונות.

שלום רב לכולכם, נקווה להצלחה בכל מעשינו

ידידכם מכבדכם

 

300. אל ציוני בברלין²⁰    🔗

לונדון, יום ד' ו' באדר תרע"ד

אדוני וידידי הנכבד!

היום בבוקר הגעתי הנה. לפני הצהרים הייתי במערכת הדז’ואיש כרוניקל, התראיתי עם גרינברג והוא מסרני לידי מראיין (interviewer) ועוד בכרוניקל של השבוע הזה יבוא הראיון וכל מה שדיברתי בנוגע למלחמתנו ולמוסדות חינוכנו. תבואנה גם שתי תמונות כנראה מבתי ספרנו. ושמח הנני, כי הספקתי לעשות זאת בשבוע הזה לא באיחור זמן, אחרי הראיון של נתן. עמו (עם גרינברג) בעצמו אתראה שנית מחר או מחרתיים, כי היום היה עסוק מאד.

תיכף בבואי תלגרפתי לאברהמס לקמברידג' ותיכף ענני, כי הוא בא היום ללונדון ואוכל להתראות אתו אחרי הצהרים במקום ובזמן שיעד לי (עי"ז הרווחתי יום תמים שלא אצטרך לנסוע אליו לקמברידג'). דיברתי אתו כשעה וחצי וראיתי כמה היה בואי הנה נחוץ.

הוא ידידי הנאמן, ובמשך הדברים אמר לי: אגיד לך האמת, כי בקבלי תלגרמתך באתי במבוכה, אחרי כל הדברים שנאמרו בזמן האחרון, איך לקבל פניך, אך עתה נוכחתי לדעת דבר אמת עניין הזה. עניתי לו על כל שאלותיו, ביררתי לו כל ספקותיו. וביחוד הוכחתי לו, כי אתם הציונים רק נעניתם לדרישותינו, ובמשך שבוע היינו בחרדה בירושלם בנוגע לבתי הספר שצריך ליסד אחרי שקיבלנו מענה על תלגרמתנו רק אחרי שבוע למיום הודעתנו התלגרפית אליכם.

הוא סיפר לי, כי אחדים מפה (כנראה הוא ומונטפיורי ועוד) כתבו לנתן והבטיחו אותו, כי מוקירים הם מפעל ח' העזרה וכו' וכוכ', אך דבר אחד הם דורשים ממנו, להשלים אתי, שהם מכירים היטב ויודעים כי אינני מתפרץ.

הוא אמר לי, כי יכתוב היום לקלוד מונטפיורי ויברר לו הרבה ממה שנדברתי אתו וישאלהו אם הוא פנוי לקבלני, וייעצהו לשמוע מה בפי.

רואה הנני, כי לא עשינו די לענות על דברי הד"ר נתן (כמובן בהשקט ובסיפור דברים כהווייתם), וכי עוד עלינו לעשות זאת. חייבים הננו זאת להקהל וגם להיסטוריה, כדי שתדע איך לשפוט מעשינו.

מחר אתראה עם עוד אנשים ואודיעכם.

גם לו שולחים כל הזמן את המוריה מירושלים.²¹ וגם הוא שאלני אם אכן בן-יהודה הוא המנהל כל עניינינו.

גם במוחו קבעו הדעה, כי עבודתנו היא שלילית בנוגע לדת וכו' וכו'.

כנראה היה חילוף מכתבים בין נתן ובין יהודינו האנגלים.

יראה נא כ' מכתבי זה לידידינו חברי הוועד הפועל המצומצם.

הנשלחה התלגרמה לירושלם, שעל אודותיה נדברתי עם ידידנו מר סוקולוב?

בבוא תשובה תלגרפית מצד ד“ר יונוביץ הודיעוני נא זאת ג”כ בתלגרמה לאדרסתי:–

* * *

שלום רב לכ' ולכל חברינו וידידינו ברגשי כבוד וב"צ

דוד ילין

יואיל נא מר בלומנפלד לשלוח להכרוניקל הקלישות של התמונות שלא תבואנה בשבוע הזה בכרוניקל. הוא יפרסמן בהדז’ואיש וורלד.

 

301. אל ציוני בברלין²²    🔗

ברכבת, בדרך לפראנקפורט. י“ב אדר תרע”ד

אדוני וידידי הנכבד!

מלונדון כתבתי אליכם ביום הראשון לבואי. אח"כ התראיתי עם עוד אנשים שונים ושיחותי אתם הראוני, כי גם ידידינו היו מסופקים בדברים שונים והיה צריך לברר להם פרטי הדברים, דברים כהווייתם.

רואה הנני בכלל כי עוד חוב עלינו אנחנו המורים בא“י להוציא חוברת עם העתקת כל הפרוטוקולים של אספותינו וכל חליפת המכתבים שבינינו ובין ד”ר נתן, וסיפור כל העניין מראשו ועד סופו, ויידרש לפרסם זה גם בגרמנית.

את מחברת נתן²³ ואת “המוריה” מצאתי בכל מקום.

במלת “ידידינו”, שכתבתי מקודם, כיוונתי לגאסטר ולבנטויטש, לכל איש הייתי צריך לבאר למה יש צורך בבתי הספר החדשים שלנו אחרי השלום בטכניקום. כולם חושבים, כי ח' העזרה הסכימה כבר לכל דרישותינו, ובכן איזה צורך יש עוד בבתי ספר על יד אלה של ח' העזרה?

התראיתי גם עם הרב הרץ,²⁴ אלקן אדלר, יוסף פרג, ל. סיימון (שהבטיחני הוא ובנטוויטש שישובו לאסוף כספים), חברי ועד החברה הפלשתינית (Palestinian Society) ועוד אחרים ‏ ( ‏‏ביניהם ארטור פרנקלין הנוסע לפסח לא"י).

קלוד מונטפיורי והרמן לנדוי אינם בלונדון. אך אברהמס, אשר שבתי לראותו ביום שלשום, כתב למונטפיורי בארוכה. הוא אמר לי, כי היו אחדים מחשובי העדה חפצים לערוך אסיפות לטובת ח' העזרה ולא עשו זאת מפני יחס ח' העזרה אלי.

הוא ועוד אחדים הביעו לי הרהוריהם לחששותיהם בנוגע ליחס בתי ספרנו החדשים לדת, וכמדומני עלה בידי לפזר….²⁵

חפצתי לנסוע למאנשסטר, אך ד“ר ויצמן הודיעני, כי אין אסיפה שם וע”כ לא נסעתי.

כתבתי למוזר וקיבלתי תשובה תלגרפית, כי חולה הוא יותר מדי ולא אפשר להתראות אתו.

התראיתי עם חברי הוועד הלונדוני של בית הספרים ועם חברי הוועד של מזכרת השר משה מונטפיורי. והנה התבררו הדברים האלה:

מהוועד הלונדוני (אברהמס, פראג, לנדוי וגולאנץ) מגיע עוד סך 150 פונט לשלם במשך ד' שנים, ואחרי שהם אינם מקבצים כסף מאחרים, הם משלמים זה מכיסם. (בפברואר שלמו 100 פונט ע“ח חובם זה ואחרי תשלום זה נשארו חייבים הסך 150 פונט הנ”ל). הצעתי לפניהם שישלמו חלק גדול מחובם (100 פונט) בפעם אחת ו“הקדם”²⁶ ישלם השאר, והסכימו לזה. (אברהמס ישלם כנראה כל חלקו בפעם אחת).

מצד שני חייב הוועד שבירושלם ג"כ סך 150 פונט. ובכן אם ישלם “הקדם” סך מאתיים פונט נוכל לקבל את הקושנים של בית הספרים על מי שנרצה.

ניסיתי להציע לפני וַעד מזכרת מונטפיורי, שימסרו הקושנים, והקדם יתחייב מצדו לשלם החוב במשך שנים אחדות, אך אחרי קוראם את תקנות הקדם, שמסר לי מר פלדשטיין, ראו כי חברי ועד הקדם אינם אחראים ליותר מסך פונט אחד לכל אחד. ובכן אין דרך אחרת כ"א לשלם כל הסכום, אשר סוף סוף איננו גדול כלל, בפעם אחת.

עם גרינברג עורך הקרוניקל²⁷ התראיתי עוד פעם ודיברתי אתו ע“ד יחס עיתונו לתנועתנו, ויאמר לי, כי כל הזמן כתב לטובתנו, רק לפי דעתו לא היו הציונים צריכים להיכנס בדבר ולקבל עליהם חיובים חדשים. בכל אופן הבטיחני, כי מעתה לא יתן בעיתונו מקום לדברים כנגדנו. ביררתי לו עד כמה לא היו הציונים המעוררים למרידה בבתה”ס של ח' העזרה כ“א אנחנו פנינו אליכם בת”ג²⁸ ואתם נתתם אותנו לחכות שמונה ימים עד בוא תשובתכם.

מחר אתראה בפ“פ עם אחדים מחשובי העדה (בייחוד עם עורך האיזראליט) ובגמרי ביקורי אסע אחה”צ לווינא למען אוכל להתראות שם ביום ה' עם אלה שעניין ביה"ס למל נוגע להם.

את ראיוני בקרוניקל בוודאי קראתם. את תמונות בתי ספרנו לא יכול עוד להדפיס בגליונו בשבוע שעבר, וידפיסן בהדז’ואיש וורלד בשבוע הזה.

שלום רב לכ' ולכל חברינו ידידינו

מאת ידידכם מכבדכם

דוד ילין

היום הייתי בקלן שעות אחדות בבית הד“ר בודנהיימר ונדברנו שם על ענייני א”י. חשבתי כי גם וולפזון שם, אך הוא הודיעני כי עודנו בהומבורג וכי הוא עוד פעם חולה מאוד.

אם חפצתם להודיעני דבר, הודיעוני ע"ש מר שטריקר בווינא.

ביום ו' אסע לטרייסט.

 

302. אל הציונים בברלין    🔗

ברכבת בין וינא–וטרייסט אור ליום ט“ו אדר תרע”ד

אדוני וידידי הנכבדים!

תמול הייתי בפראנקפורט עד אחרי הצהרים. ביקרתי שם את הרב נובל העומד לגמרי לצדנו. הוא אך מצטער על ההוצאות הכפולות בבתי הספר הכפולים, ואמר לי, כי לפני משך זמן כתב לח' העזרה בדבר הזה ויציע לפניה, כי אם אך תראה ותסכים לשלום, הוא נכון בכל עת להיות המתווך. אנכי ביררתי לו, כי כל זמן שאין ח' העזרה מכרת בזכות השפה העברית בתור שפת ההוראה בכל המקצועות השונים, אין מקום לשלום ולתיווך. מה שאפשר להסכים הוא רק זאת שיוסיפו שעות לגרמנית, אך יראו כי יש צורך גדול בזה.

מר פריץ זונדהיימר לא היה תמול בפראנקפורט. אמרו לי, כי חפץ לראותני ולדבר אתי על עניינינו, אך לזה הייתי צריך להישאר למצער עוד יום בפ"פ ולא הייתי יכול ללכת לווינא.

התראיתי עם הרב הורוביץ. אתו היה עלי להתווכח כשתי שעות. הוא מבין את מטרת מלחמתנו ושמח על הצלחת העברית, אך למרות קריאתו תמיד את העיתונים העומדים לצדנו עודנו עומד תחת השפעת חוברת הד“ר נתן בדבר אמצעי המלחמה. הוא מתלונן עלינו מורי העזרה על אשר שתקנו כל הזמן ולא פנינו כלל יחד אל כל חברי ועד ח' העזרה. הוא מאמין, כי היינו מצליחים להטותם לדעתנו אף אם נטה נתן אחרי כהן. היה עלי לברר לו כל מלחמותינו במשך השנים על כל קוצו של יוד, ולספר לו כל מעשי כהן ותחבולותיו. הוא חושב את נתן לאיש ישר וג’נטלמן אשר מפני כי איננו מומחה לענייני פדגוגיה סמך בכול על מוריו, ובאשר במשך כל הזמן כתב אליו רק כהן והוא חשב תמיד כי מה שהוא כותב הוא כותב בשם המורים כולם לכן האמין בו אמונה שלמה. גם הוא חושב ע”ד שלום (זוהי המלה הנשמעת בכל מקום מפני המחשבה כי אין בגרמניה יהודים רבים כנתן וסימון, העוסקים לטובת היהודים והם גם קרובים לחוגי הממשלה, ומפני דאגת ההוצאות הכפולות והקטטות הבלתי נפסקות).

התראיתי אח“כ גם עם גיסו ד”ר פריימן. דעתו היא אחרת לגמרי. הוא אמר לי יש אנשים השופטים על עניין מצד העניין עצמו ויש השופטים מצד האישים הלוקחים חלק בו. מצד העניין אין שום ספק כי הצדק אתנו, ומצד האישים הנה כיוון שאנכי עמדתי בראש המתנגדים לד“ר נתן ידע לבטח (וכן הגיד זאת לרבים מידידו) כי גם אופן המלחמה היה כשר לכל הדעות. הוא מצטער על אשר הנני נשאר רק זמן קצר בפ”פ. הוא היה חפץ, כי אדבר עוד עם ציונים שונים ועם ראשי בני ברית, אך סוף סוף שקלתי ערך הרווח בזה כנגד ההפסד שלא אהיה בירושלם בהיסגר בתי הספר והחלטתי לא להישאר כּאן.

גם הוא כמו יתר חשובי העדה מקבלים את “המוריה”²⁹ חינם. אך הוא ניחמני באומרו: “המוריה” מרחיקה כל כך לכת עד כי אין איש מאמין בדבריה עוד.

נדברנו על הברון רוטשילד וחפצו לייסד בירושלם את האינסטיטוט הארכיאולוגי (הוא מתעניין בזה ג"כ מאז שנים אחדות) והמחקרי, ויבטיחני, כי בהיות הברונית רוטשילד בפ“פ בפסח ידבר גם אתה על זאת. הגדתי לו, כי בהיותה בירושלם מסרה לה אשת מר כהן את מחברת הד”ר נתן, אך הוא הבטיחני לבטל את הרושם, אשר אולי עשתה עליה מחברת זו. “וסוף סוף – אמר לי – אין הברונית עוד תומכת וחובבת את הפוליטיקה הגרמנית, סוף סוף היא יושבת בצרפת והיא מושפעת מדעות בעלה שאיננו חובב את הגרמניות”.

דיברתי גם עם מר רוזנהיים,³⁰ הרוח החיה באופני “אגודת ישראל” והעורך האמיתי של האיזראליט. הוא כידוע פיקח יותר מדי, ואותו אין להעביר מדעתו כי בתי הספר שלנו יזיקו ליהדות הדתית יותר מבתי הספר של העזרה. הוא לא היה שמח גם בהם, ובאיזראליט איננו נוטה אהדה כלל לח' העזרה, אך גם לא אלינו. הוא חושב כי גם “כשרות” המורים לא תועיל אם הצעירים, הבאים אל מוסדנו, הם כבר אכולי האפיקורסות לפני בואם.

היום בבוקר הגעתי לווינא, ובמשך היום הספקתי לראות (בעזרת האוטומובילים כמובן) את שטריקר וארליך³¹ ואת הרב גרונוואלד,³² וד"ר בלוך,³³ וראש העדה שטרן,³⁴ ואת קרימינצקי³⁵ (חתנו מר היימן ביקשני בברלין לדבר אתו על עניינינו), וצעירים אחדים, המתעתדים להיות מורים אצלנו.

פה התעניינתי בייחוד בנוגע לביה“ס למל ואחרי שיחה ארוכה עם שטרן התברר לי, כי הוא וחבריו מפקפקים מאוד להפסיק כל היחסים ביניהם ובין ח' העזרה, איננו מאמין כי באוסטריה יוכלו לאסוף הכספים הדרושים להוצאות ביה”ס למל מדי שנה בשנה. סוף סוף הצעתי לפני אחת משתי אלה:

או כי אנחנו נשלים החסר להוצאות היב"ס (על זה אמר כי זה עניין שאפשר לדבר על אודותיו aber ist nicht einfach )³⁶.

או כי לא יתנו את הכסף לח' העזרה עד שתסכים לקבל למצער בבי"ס זה את השפה העברית בתור שפת ההוראה.

אולי יסע עוד לא"י בקרוב.

עלה בידי להשלים בין שטריקר וארליך ובין גרונוואלד, החפץ לעסוק בכל כוחו באסיפת כספים ותרומות שנתיות לביה"ס למל, אשר יוקח מידי ח' העזרה. הם הבטיחוני כי מחר או ביום אחר יתאספו יחד אתו ויוועצו במה שיש לעשות בעניין הזה.

ובבואי כעת לסכם הדברים ששמעתי מצדדים שונים ולהוציא תמצית דעות האנשים, העומדים מן הצד, הנני מוצא דברים אלה:

א. הקהל חפץ עתה בשלום. שמח הוא על נצחון השפה העברית, אך חפץ הוא לראות כי אין עוד קטטות במחנה, וכל צד צריך לוותר מעט מצדו.

ב. רבים הם הזוכרים לד"ר נתן טובותיו ליהודים ורבים מעריצים אותו למרות כל השגיאות ששגה במסעו האחרון.

ג. רבים דואגים להוצאות הכפולות של בתי הספר הכפולים והיו חפצים למצוא דרך לקמץ בהוצאות אלה.

את מכתבכם קבלתי ובבואי לא“י אשתדל למלא דרישתכם. מצדי חושב הנני, כי אם יש צורך להסיר הבויקוט מעל מורי ח' העזרה, אין לעשות זאת בנוגע לסמינר, מפני כי עי”ז נגרום כי הסמינר שלהם יתבסס יותר (ליפשיץ וחבריו אולי ישובו תיכף אליו) ושלנו יתרופף. בכל אופן ניוועץ על זה בא"י ואכתוב לכם.

–התראיתי בוינא עם מר אידלזון שעזב את ח' העזרה ועבר אלינו.³⁷ הוא אומר לנסוע לפני הפסח ירושלמה, ולפי מה שנדברנו אתו (ד"ר לוריא ואנכי) בהיותנו בברלין יידרש לתת לו להוצאות הדרך לירושלם. ובכן הואילו להודיע את המשרד שלכם בוינא, כי יתנו לו כרטיס מסע באניה והוצאות מסע מווינא לטרייסט, ומיפו לירושלם.

כמדומני יעלה הכול יחד לערך 300 פראנק או מעט יותר. השתדלו שלא יאחר לבוא, אדרסתו בווינא היא:– – –

–מהכסף שקיבלתי להוצאות הדרך יישארו בידי ערך מאה פראנק (כי לא נסעתי לפאריז). הודיעוני אם עלי להשיב זאת לכם או לוועד החינוך בא"י, אשר מהם לקחנו להוצאות לברלין.

ועתה שלום רב לכם כולכם וברכת הצלחה בכל אשר תפנו לטובת עמנו

ידידכם מכבדכם בכל לב

דוד ילין

 

303. אל נחום סוקולוב    🔗

ירושלם, כ“ח אייר תרע”ד

לכבוד חבר הועד הפועל מר נחום סוקולוב, פה אחרי עיון בשאלת ההנהלה לבה“ס בא”י, המנסרת כעת בארצנו, מצד אחד ואחרי התבוננות של חמישה חודשים בתיה"ס העברים, שבהם אנו עובדים, מצד שני, מוצאים אנו לנחוץ להביע לכ' את דעתנו בנידון זה.

לפי דעתנו ישנן לפנינו שתי מטרות מיוחדות, שעכשו מערבבים אותן ביחד ויוצרים עי"ז בלבול שלא לצורך.

מטרה אחת היא ליצור הנהלה אחראית וכללית לבה"ס העברים החדשים, שנוצרו בשעת מלחמה ושבעיקר הוועד הפועל הציוני דואג לקיומם החומרי והוא גם אחראי בעדם כלפי חוץ.

המטרה השניה היא התגשמות השאיפה האידיאלית ליצור הנהלה כללית עד כמה שאפשר לכל בה“ס בא”י, שתשמש מעין וזרת³⁸ ההשכלה גם לבה“ס התיכוניים וגם לבה”ס העממיים, גם לעירונים וגם לכפרים, גם לחופשים וגם לחרדים.

עד כמה שגם אנו היינו רוצים בהתגשמות השאיפה הזאת, מוכרחים אנו בכל זה להגיד, כי לפי דעתנו היא עוד מוקדמה הן מטעמים טכניים והן מטעמים חברתיים, שלא פה המקום לפרוט אותם. האופן הטבעי הוא לחלק את א“י לשלושה גלילים: גליל ירושלם, גליל יפו, וגליל חיפה. מבלי להיכנס פה במה שנוגע לחיפה מוכרחים אנו להדגיש, כי ההבדל בין ירושלם ויפו גדול הוא במציאות הרבה יותר ממה שאפשר לדון עפ”י המרחק שבין הערים האלה. ענייני ירושלם ותנאי בה“ס אשר בה שונים לגמרי מאשר ענייני יפו ובתנאי בה”ס שלה. חושבים אנו, שאם תתכונן עכשיו הנהלה עליונה ותקבע את מקומה בירושלם אז תהא השפעתה על בה“ס של יפו מעטה מאד וכן גם להיפך. צריך להודות, שעד ימי המלחמה לא היה למרכז המורים שום חוג השפעה בירושלם, ולא עוד, אלא שגם ביפו היה נמנע מלהשפיע על בה”ס הבינונים אשר שם. היה נמנע, באשר בה"ס האלה היו רואים בזה הסגת גבול האוטונומיה שלהם ולא היו נוחים כלל וכלל להישמע לדרישות הבאות מן החוץ. וצריך כמו כן להודות, שהיחס הזה לא ישתנה לטוב ואולי עוד יורע, אם תיברא הנהלה עליונה באופן מלאכותי ואם עוד תקבע את מקומה בעיר אחרת. אין לדחוק את השעה!

מצד אחר באנו לידי הכרה והחלטה, כי טובת בה“ס העברים בירושלם והתפתחותם הרצוייה דורשת, שלא יהיו נתונים תחת שלטון הנהלה הנמצאת מחוץ לירושלם, אשר כל תנאי החיים פה זרים לה ואשר תמדוד את הכל מנקודת־מבט אחרת. חובתנו להגיד באופן ברור, כי אם חפצים אנו לבסס את בה”ס הנ“ל על בסיס קיים ושירכשו להם אמון הקהל וגם את מסירות ההנהלה והמורים, מוכרחים אנו ליצור בשבילם לפי שעה הנהלה, שתרכז את כולם ותעמוד ישר תחת שלטונו של הוועד הפועל הציוני. אין אנו חושבים לאפשר לוותר על אותה האוטונומיה, ששימשה בסיס להתפתחות יתר בה”ס העברים בא“י, כגון הגמנסיות, בי”ס החקלאי, בי“ס לבנות וסמינר למורות ביפו. מחוייבים אנו להעיר את כ', כי בלי מילוי תנאי זה של הנהלה מקומית ויחס ישר אל הוועד הפועל הציוני אין אנו מוצאים לאפשר להמשיך את עבודתנו האחראית. הצעתנו היא איפוא להסתפק לפי שעה ביצירת הנהלה מקומית בעד בה”ס שבירושלם ושמקומה, כמובן מאליו, בירושלם. ורק אחרי עבור מספר שנים, שבהן יבוטלו או יוחלשו המניעים הטכניים והחברתיים, יהא אפשר לגשת ליצירת הנהלה עליונה, אם בצורת הנהלה אחת לכל הארץ או בתור ועד מרכזי מחובר מן הוועדים הגליליים שבירושלם, יפו וחיפה, כפי שתראה ההתפתחות הטבעית.

בנוגע לעצם סידור ההנהלה המקומית לבה“ס בירושלם הננו חושבים, כי צריך שיהיה להם ועד מפקח, שרוב חבריו הם מחברי ועד החינוך **בירושלם בצירוף מנהלי בה”ס,** הוועד הזה יסדר את העניינים הכספיים של בה“ס בירושלם, יגיש את התקציב לאישור הוועד הפועל הציוני ויפקח, שההוצאות תישארנה בגבולות התקציב. ועד שני, פדגוגי, משותף לכל בתה”ס, אשר יעבד את התכנית, יתעניין וידון בכל השאלות הפנימיות של בתה“ס וההוראה בתוכם, ויגיש מזמן לזמן לוועד הפועל הציוני הרצאות על מהלך בתה”ס האלה והתפתחותם. בכבוד רב

(חתמו) דוד ילין, ח.ל. זוטא, א. פינצובר³⁹

 

304. אל הד"ר א. רופין, יפו    🔗

ירושלם, י“א סיון תרע”ד

א. נ.!

אל נכון קרא כ' את החרפות והגידופים, שזיכה אותי בהם “הפועל הצעיר” במאמר ראשי בגליון האחרון.⁴⁰ לפי המאמר הזה אני וחברי אין אנו אלא בבחינת "כותים,, מין “חילק ובילק” ולא עשינו מה שעשינו במלחמת השפה אלא "ליצור חנויות פרטיות למנהלים פרטיים. ומפני שאנו מתנהגים באופן גרוע, לפיכך פונים אל הממונים עלינו, אל “מרכז המורים”, שהוא ינהלנו “בדרך טובה”.

את המטעמים שהכינה מזה “המוריה”⁴¹ לשמחת לב חוגי “עזרה” בירושלם ובא“י בכלל יראה כ' ע”פ הקטע הרצוף בזה. ואמנם יש לחשוב, כי האשמה של “יצירת חנויות פרטיות ומנהלים פרטיים”, שעד עתה לא נועזו גם אנשי “עזרה” לבטאה באופן כל כך חריף, – לא תיפסק עתה מעיתונם, ובחללם את כבוד בתה"ס העברים יוכלו עוד להראות על “הפועל הצעיר” כעל מקור רשמי ועיתון העברים.

היסוד להתנפלות גסה זו היא פראזה אחת בתשובות, שערכנו לתלמידים מחו"ל, הפונים אלינו לעשרות כמעט בכל שבוע ושבוע ורוצים לדעת את תנאי הכניסה.

והנה אין בדעתנו לחשוב כלל וכלל, שכל פראזה וכל משפט היוצאים מעטנו הם למעלה מביקורת. אבל מחוייבים אנו להעיר, כי במלחמת השפה היתה המלה “מחפירה” המלה היותר חריפה שהשתמשו בה כלפי החלטת הקורטוריון. ובמלה זו גופא משתמשים עתה כבר נגד הנהלת “בית המדרש למורים העברי”. אין בדעתנו להיטפל לעיתונות־האקדח, שכבר נודע טיבה, ואולם יש לנו ולכל האנשים העומדים מן החוץ יסוד לחשוב, כי המאמר נכתב, אם לא ע"פ הוראה, לכל הפחות בהסכמה ושביעת־רצון של חוגים רשמיים ואחראיים ביפו.

מחובתנו איפוא להעיר את כ' בתור בא־כוח ההסתדרות הציונית בא“י ובתור איש אשר נעלה הוא מעל כל הדרכים האלה, כי הכנסת תכסיס כזה לתוך ענייני בתה”ס העברים עלולה להרוס בזמן קצר את כל אשר בנינו עד עתה בעמל רב ובחרף־נפש. בשמי ובשם חברי עלי להודיע, כי אין אנו מוכנים לא למלחמה, שאיננה לפי כבודנו, ולא לקבל עלבונות באהבה ובשתיקה, אחרי כל מה שסבלנו. אם מטרתם של חוגי יפו היא להביא אותנו לידי התפטרות מחובותינו הקשות או “מחנויותינו הפרטיות”, כאשר הם כותבים, – הנה על נקלה להם להשיג את הדבר הזה, וההשתמשות בעיתונות האקדח היא באמת אחת הדרכים העלולות להביא אותם למטרתם, כי לנו לא תהיה בשום אופן האפשרות להמשיך עבודתנו, ולא נביט כלל וכלל על אובדן עתידנו, כאשר לא הבטנו על אובדן עברנו. לא לגורלנו אנו מפחדים, כי אם לגורל מפעלנו שרכשנו בניצחון מזהיר כל־כך. ביראנו פן יביא דבר זה להריסת כל בתי הספר שבירושלם, ובשאלנו את נפשנו אם זה יתאים בכלל לכבודה של ההסתדרות הציונית, שהיא היא האחראית כלפי חוץ. בכבוד רב