359. אל אשתו

יפו, מוצאי שבת, י׳׳ח שבט תרע׳״ט

איטל יקירתי וכל בני ביתי יקירי!

— — — נסיעתי תהיה ביום ג׳ או ד׳, כי מר מוסירי¹ נסע לחיפה לסדר שם ענייני נסיעתנו, שלא נצטרך להתעכב בהסגר אשר בקנטרה ועוד עניינים כאלה (שנוכל לנסוע ברכבת של אופיצירים למצרים), והוא ישוב מחר או מחרתים.

שכחתי לקחת אתי את הנפוס² שלי, והוא נחוץ מאוד בדרך. הוא בוודאי באחת המגרות של שולחן כתיבתי (אולי בקטנות העליונות?) שלחוהו נא אלי תיכף ביום מחר.

וכן אולי תוכלו לשלח אלי את המחפצה (נססיר) לנסיעה, שיש בה כל כלי התפירה הדרושים בדרך (אבינעם קנה זאת בין החפצים שקנה מהגרמני בדמשק).

יכתוב אלי גיסי מר מיוחס אם קיבל מידי מר ורדימון³ את המעטפה שמסרתי לו. שם היו כתבי מלכיאל מני⁴.

אם אפשר לוועד־העיר להעתיק במכונה שנית את נוסח המחאה בנוגע לפולנים ולכתוב לי את מכתבם אלי על עצם הדף של המחאה ולשלוח אלי מחר או מחרתיים, יהיה יותר טוב מאשר בשני דפים. — — —

360. אל אשתו

קירו יום ו׳ כ״ג שבט תרע״ט

איטל יקירתי וכל בני ביתי יקירי נפשי

— — — באור לכ״ב שבט (לאמר: במלאות בדיוק שנתיים למיום הגרשי מהארץ לדמשק ע״י שלטון העריצות הקודם) עזבתי את יפו בלוויית ארבעת חברי והגענו הנה תמול בשעה 1 אחה״צ.

לפנות ערב ביקרנו את ראש העדה קטוי פשה⁵ בהיכלו ונדברנו הרבה ע״ד היחסים שבין א״י ומצרים, ומה שעל יהודי מצרים לעשות. היו שם עוד אחדים מאחינו והוחלט לכונן חברה בארבעים אלף לי׳׳מ לע״ע לקבלנויות שונות בא״י. אחד מהם מרגאיטני נותן עשרת אלפים. היום נדבר גם עם הברון⁶ בנוגע לזה.

הערב הננו מוזמנים לבית מוסרי⁷ (הוא עתה פה) ומחר בבית קטוי. — — —

שלום וכו׳

אוהבכם בכל לב

דוד ילין

361. אל אשתו

קירו, אור ליום ד׳, כ״ח שבט תרע״ט

— — — ביום א׳ היינו כולנו מוזמנים לארוחת הצהרים אצל קטוי פשה ובערב אצל העורך־דין אלכסנדר, גיסו של מר מוסרי היושב בווילה נהדרה מאוד מחוץ לעיר⁸. הוא יהודי אנגלי, אשר למד בקמברידג׳ ומכיר היטב את אברהמס ואת שאר ידידי בלונדון. אצלו מצאתי את שני ספרי שנדפסו בלונדון (תולדות הרמב״ם, והספר ע׳׳ד ספרי לפי־הטף).

באותו יום אחה״צ ביקרנו את מגרש המכבי וראינו כל הפלוגות השונות לנערים בני עשרים עד ילדים בני עשר ועבודותיהם השונות. יש להם תלבושת צבאית מיוחדה, ולמעמלים גם סימני כבוד. אחרי התרגילים השונים נאמתי לפניהם. ואחר עברו בתהלוכה יפה ברחוב ובראשם תזמורתם הצבאית (חלילים ותופים). אח״כ הוזמנו מצד ראשי המכבי למשתה טה באחד אולמי מלון־קונטיננטל ונתרועע שם, —

ציוני מצרים בחרו השבוע בשני צירים לאסיפה שבלונדון. חפצו לבחור בי ובמר דיזנגוף, אך לא חפצנו לקבל זאת, רק בתנאי, כי יבחרו בשניים משלהם ואם לא יוכלו הם לנסוע, אז ימלאו ידינו. בחרו במר כלב, שהיה מנהל בתה״ס פה, והוא נמצא עתה בשווייץ, ובמר רפפורט שבאלכסנדריה. מסופקים הננו אם יקבלו הם רשיונות לנסיעתם. — — —

362. אל אשתו

פורט סעיד יום א׳ ב׳ אדר תרע״ט

— — — באלכסנדריה נשארנו עד יום ו׳. באור ליום ו׳ הוזמנו מצד ח׳ צעירי ציון למשתה טה והיו שם כמאה אנשים וביניהם גם הרב של העדה ואחדים מנכבדיה. כרגיל נשאו גם נאומים. ביום ו׳ נסענו הנה כי פה ישנן אניות רבות, ההולכות יום יום לאירופה. — — —

363. אל אשתו

על־יד חופי צרפת, באנית נירה. יום ב׳ י׳ אד״ר תרע״ט

— — — לפי החשבון צריכה האסיפה בלונדון להתחיל ביום מחר. אך חושבים הננו, כי ידחוה עד עת בואנו.

בכל מקרה הננו מדגישים כי הננו נוסעים בתור צירים לאסיפה הציונית, ובכל מקום הננו רושמים עצמנו בתור ״יהודי ארץ ישראל״ בנוגע לנתינות.

ברוך משנה עתים! — — —

364. אל אשתו

מארסיליה, יום ג׳ י״א אד״ר תרע״ט (יום מלאות לי 55 שנה)

— — — על האניה עלה פקיד ממונה על הפספורטים, ואחרי אשר כל חברי נולדו ברוסיה, עיכב את חתימתו על הפספורט עד גמרו עבודתו עם יתר הנוסעים. עסק זה ארך הרבה, וסוף סוף שלח אתנו פקיד העירה לגמור עניינינו שמה. מפני ״הרוסי״ מפחדים אימת מות. ״גרד את הרוסי ותמצא את הבולשוויקי״ — הם חושבים בוודאי. קובלנו ע״י הפקיד במספר והוא הולך אתנו — — נזכרתי ימי עארף וג׳לל — — באנו אל בית הפקידות הנקרא בשם: ״קומיסריאט מיוחד לענייני הנוסעים והמהגרים״ והפקיד מוסר אותנו במספר.

עומדים הננו לפני שולחן אחד הסופרים. הפקיד פונה בשאלה: ״רוסים אתם?״ — ״חלילה לעבדיך מהיות רוסים — עונים חברינו בנוסח תשובת אחי יוסף — אנשים כנים אנחנו. יהודים, שנולדו ברוסיה לפני ארבעים או חמישים שנה, עתה הננו יהודים ארץ־ישראלים״. ״אה, יהודים גם אני יהודי״ — הוא עונה בנחת — ואמנם על פי אפו וכל חזות פניו היה אפשר להכירו מהרגע הראשון כי הוא משלנו, לאמר יהודי צרפתי, ומר דיזנגוף חפץ כבר לשאלו: ״אם מכיר הוא את מר כל־נדרי?״ (אחד האמצעים להכיר את הדובר אתנו אם הוא יהודי).

ובכן הראינוהו תכף את הקמיע אשר אתנו, מכתב־המליצה, שלקחנו בקאירו מהמשרד של הממשלה האנגלית, כי נוסעים הננו אל האספה הציונית של ארצות הברית.

תיכף הכניסנו בחדר שני, פנימי, ונתנו לנו כסאות רבודים לשבת והתחיל בעבודתו. על נייר מיוחד רשם כל הנוגע לכל אחד מאתנו. פתאום ראה, כי אנוכי אינני שייך ל״חבורה״ ויגחך כאומר ״אוֹי ל — אוֹי לשכנו״.

שאלני לשם אבי ואמי ואגיד לו, ויאמר: אכן אלה הם שמות עברים. ופתאום הוא שואלני: הגד נא לי, איזו שפה מדברים אצלכם? — עברית התחלנו לדבר. — ״עברית? השפה התנכית? גם אני למדתי עברית ויודע הנני לקרוא, אבל רק בנקודות״.

גמרנו עסקנו בשלום ובכבוד ושבנו אל האניה. — — —

365. אל אשתו

פאריז, י״ב אד״ר, תרע״ט

— — — מר רוזוב⁹ חיכה לנו ברכבת והובילנו אל מלון. בצהרים אכלנו יחד, ואחר הלכנו אל המשרד של הסתדרותנו ופה פגשנו בכל ידידינו ומכירינו, סוקולוב, וייצמן, ד״ר אידר, פרידנוואלד ¹⁰, ויוסף כוין ¹¹, רובינזון (הנוסע גם הוא אליכם, הוא ביקר לפני חמש שנים את בית המלאכה ושמח בו הרבה אז), ועוד רבים.

הקונפירינציה תהיה רק בעוד 12 יום בלונדון, ובכן נשאר לע׳׳ע פה כנראה שבוע או יותר.

התקוות גדולות, והעבודה לדבר ברצינות על העניינים תחל מחר. היום הוחלט לבלי קרוא לאסיפה ולהסתפק בשיחות ידידותיות. — — —

366. אל אשתו

פאריז, י״ז אד״ר, תרע״ט

— — — ביום החמישי שעבר ביקרנו כולנו יחד את הברון¹² וישבנו אצלו כשעה. הפעם לא מצאתיו מרוגז עצבים כי אם במנוחה ובשקט דיברנו על כל ענייני ההווה, וראינו כמה דואג האיש לא׳׳י בתור ארץ־ישראל. אמנם הוא מחפש יותר אחרי הצד המעשי, וירא מפני ישוב בכמות ענקית ובמהירות ברק. הוא חושב, כי עוד טרם הספקנו להתאחז בארץ באותה מידה, הדרושה לקבלת זכויות מרובות. אף חושב הוא, כי בכל העניינים הפנימיים של הארץ צריך כי רק היהודים יושבי הארץ יחוו דעה ולא הבאים מן החוץ. הוא הזכיר את ארבעים שנות עבודתנו, ואגיד לו כי גם לאבותינו נדרשו ארבעים שנה לפני היכנסם אל הארץ.

אנכי אתראה אתו עוד פעם לבדי מחר או מחרתיים.

וגם היום היה יום גדול לנו, כי היום נתקבלנו מאת מר באלפור בכבודו ובעצמו. ד״ר וייצמן סידר את הדבר, כי יקבל את חברי המשלחת הארץ ישראלית. אנכי הכינותי כעין נאום באנגלית, אשר נשאתי לפניו אחרי אשר הציג אותנו מר סוקולוב שהלך אתנו, ואח״כ הביע את שמחתו לקבל פנינו ואת תודתו על דברי. הוא אמר כי ״אמנם העניין קשור בקשיים רבים, כמו כל תכנית גדולה, אך בטוח הוא, כי במרץ ובעבודה של היהודים מצד אחד, ובעזרת הממשלות מצד שני, נעבור על כל הקשיים״. הוא שאל אם חושבים הננו להציע לפניו איזה שאלות, ויגד לו מר סוקולוב, כי אמנם יש לנו דברים שונים על מה לדבר, אך איננו חפצים להכביד עליו בדברים של פרטים (details), דבר זה נשאיר לאחר כך, לאמור אחרי שיקובל העניין בכללו מצד ועידת־השלום נשאר אנחנו פה לבוא בדברים עם הפקידים שתמנה ממשלת אנגליה בנוגע לעניין הזה.

דיברנו אתו ע״ד הוועידה הציונית, ויתעניין בעניין מתנגדי הציוניות, ונתברר לו, כי אלה הולכים ומתמעטים ככל שעניין שאיפת הציוניות הולך וקרוב להתגשמותו. אז אמרתי לו, כי אנחנו חייבים תודה לאנגליה על אשר היא מחזירה אלינו את אלה אשר עזבונו מאז.

מהדברים הנזכרים לעיל תראו, כי לא נשוב עוד כ״כ מהרה. חושבים, כי יהיה עלינו להתעכב פה ובלונדון עוד כשני ירחים.

וצירים באים מארצות שונות הנה ומתכוננים לנסוע לונדונה בעוד ימים אחדים, (אנחנו נסע ביום ה׳ שבוע זה). תמול בא ד״ר נ. סירקין¹³ מאמריקה ויגד לי, כי הכיר אותר בילדותך בשחקכם יחד במוהילוב. הוא זכר גם את שמך.

היום באו גודלישבסקי, ושרפשטיין, ולויטה מווארשה. מחר יבוא כנראה אוסישקין.

אנכי ארצה בוועדה בנוגע לחינוך ולהשכלה בא״י.

והחיים פה ביוקר נורא. — — —

בן־אבי הוא פה¹⁴. הוא עובד במשרד הציונים, גם מר בן־אהרן¹⁵ פה, אך אנכי לא הרביתי שיחה אתו.

בהיותי בלונדון אסע לימים אחדים לאוקספורד לגמור שם העתקת הדיואן של ר׳ משה בן עזרא.

כנראה נתקבל גם אצל פישון, הווזיר הצרפתי, לביקור בשבוע הזה.

היום מת פה סיר מארק סייקס¹⁶ ממחלת הריאה, הוא היה אחד היותר קרובים לתנועתנו אנו באנגליה ומי שפעל הרבה לטובתנו. חבל! את גופו שולחים לונדונה מחר. גם אנחנו נהיה בשעת ההלוויה.

מה שלומכם, יקירי, ומה חדשותיכם? מה מצב ״האזרח״¹⁷ ומצב יתר המפלגות? ומה בדבר ההכנות הדרושות לבחירות האספה המייסדת וועד העיר? — — —

367. אל אשתו

לונדון, כ״ז אד״ר תרע״ט

— — — זה לי שבוע ימים פה ועד כה כתבתי אליכם אך כרטיס אחד מפני רוב הטרדות וגודל העיר. כל מה שהעיר יותר גדולה מאבדים זמן יותר.

אסיפות היו לנו ב״ה לרוב, מיום ב׳ בבוקר ועד עתה. יומיים בילינו בשאלה אחת חשובה: ניסוח דרישותינו מאת ועדת־השלום וממשלת אנגליה. וייצמן וסוקולוב הוכרחו לנסוע לפאריז, כי פתאם בא שינוי בדבר, ובמקום שחשבו כי בעוד חודש יובא ענייננו בפני ועדת השלום, באה הידיעה, כי יובא עוד ביום ו׳ שבוע זה (מחר). ביום הראשון של האסיפה נבחרתי אנוכי לשבת ראש ולקדם בברכה את וייצמן וסוקולוב. ואח״כ נבחרו שניהם לנהל את האסיפה.

תמול ניהל ד״ר שמריה לוין את האסיפה. נבחרה ועדה לסדר את סדר ענייני האסיפה ולחלק את כל הצירים לוועדות שונות לפי העניינים שעל אודותם ידובר באסיפה, שתחל ביום ב׳ הבא. לועדה זו נבחרתי ליו״ר ועבדנו תמול כל היום ולסוף נסתדרו העניינים ואנוכי נכנסתי אל הוועדה של החינוך והוועדה הפוליטית. ועבודת הוועדות החלה היום! — — —

יום ו׳ כ״ח אד״ר

להערב הנני מוזמן אל בית מר פרנקלין¹⁸ הוא בעצמו התנדב ג״כ לצבא ופעמיים בשבוע הוא הולך לעסוק בעניינים הנוגעים להספקת צרכי הצבא. הוא סיפר לי, כי בתו (מרת נורמן בנטויטש) החלה לעסוק בהמצאת עבודה לנערות בירושלם.

למחר בצהרים אני מוזמן אצל מר אלקן אדלר. שמחתי למצא בו ציוני אמיתי והוא עוזר הרבה לענייננו בווזרה החיצונית. אני חפץ לדבר אתו ברצינות, כי ינדב (בתור עזבון) את כל ספריו וכתבי היד שלו לספריה הגדולה שלנו.

ביום הרביעי הבא תהיה אסיפת ועד ״מזכרת השר משה מונטפיורי" ובה נדון על עניין ״זכרון משה״ ותשלומי החברים, וכן בנוגע לעבודה העתידה של הוועד.

תמול נתקבלה תלגרמה מפאריז מווייצמן וסוקולוב, כי תמול נקראו לאסיפת־השלום ובמשך שעה ושלושה רבעים דיברו על עניינינו, והם שבעים רצון מאד מהמצב. היום או מחר נקבל בוודאי כבר ידיעות יותר מפורטות. — — —

368. אל אשתו

לונדון יום ג׳ ב אד״ש תרע״ט

בחדר הקונפירינציה

— — — ביום השבת התפללתי יחד עם מר אלקן אדלר ואח״כ הלכתי אתו אל ביתו לארוחת הצהרים עפ״י הזמנתו מיום ד׳ שלפני זה. הוא חביב מאד וציוני אמתי בכל לבו וגם במעשיו. הוא היה הראשון, שיצא במחאה כנגד ברית היהודים האנגלית (ליגה) בהטיימס¹⁹. ישבתי אתו כשלוש שעות, עברנו על כתבי־יד ושוחחנו שיחות מעניינות. משם הלכתי לבקר את הגברת סווייטלינג²⁰. בעלה חלה באותו יום והיה בבית וע״כ ישבנו בחדרו. הוא ראש המתנגדים לרעיוננו ולעבודתנו הלאומית. התווכחתי אתו הרבה, אך הוא עומד על דעתו, כי הננו רק בני דת אחת ואין לנו עוד כל קשר לאומי. אתו לא יכולתי הפעם לדבר ע׳׳ד בי״מ ²¹, אך ביום א׳ הבא אדבר עם הגברת הירץ²² על זאת.

במוצאי שבת הוזמנתי לאספה פומבית, שסדרו הציונים פה, ושם נאמתי. בגליון זרגוני כתב אחד מתלמידי הישנים היושבים פה מאמר, ששלחתיו אליכם היום.

ביום א׳ אחה״צ היינו כולנו, חברי המלאכות הא״י, מוזמנים אל בית מר הרברט סמואל לטה. שם דיברנו ביחוד ע״ד הדרישות הלאומיות כפי מה שאנחנו בא״י הצגנו אותן. מסרנו לו אותן בכתב עפ״י בקשתו, והיום נשוב להתראות אתו. — — —

היום שלחתי אליכם קטעים מהטיימס ועוד עיתון, שבהם מדבר השלום, ואוסישקין דבר עברית. וממשלת צרפת מסכימה גם היא למסירת א״י בידי אנגליה כהצעתנו.

ואנו עובדים עתה גם באסיפות כלליות, וביחוד בוועדות. אנוכי הנני עוסק בוועדת החינוך. — — —

369. אל יהודה גרזובסקי

לונדון, ח׳ אד״ש תרע״ט

ידידי מר יהודה גרזובסקי

בבטחי בישרתך ובהאמיני, כי על דבר שהחלטנו על אודותיו אין עלי לדבר אתך עוד פעם לפני נסעי, — לא דיברתי אתך דבר לפני נסיעתי ע״ד סדר שמותינו בשער הספר.

תוכל לשער איפוא גודל תמהוני בראותי בחוברת הפוה״צ²³ שהגיעה לכאן את המודעה ע״ד המלון של ״יהודה גרזובסקי ודוד ילין״.

לפני נוסעי בררת לי ג״כ, כי הדפסת הספר תיגמר בפסח, ובכן רואה הנני, כי היית מהזריזים והשתדלת כי תיגמר הדפסתו לפני שובי… הן הצרפתים אומרים ²⁴ Les absents ont tort. אף לא השארת לי מקום להקדמה לבאר בה עבודתי הקשה פי שלושה מעבודתך, כאשר יעידו כל דפי ההגהה השמורים בידי.

זוהי השבעת הרצון אחרי עבודה, שגזלה שלוש שנים מחיי ומעבודתי העיקרית, עבודת חיבור ספר הדקדוק שדחיתי בגללה. וזוהי תוצאת אמונתי בידיד ובכל מכתביו!

צר לי מאוד מאוד.

ומה בנוגע למתים? כוונתי להקדשת הספר לזכר חותני המנוח פינס, שאתה בעצמך הצעת בזמנו? — — —

זה בוודאי נשכח. העיקר הוא, כי הספר יצא כאשר חפצת.

בכבוד

370. אל אשתו

לונדון, ט״ז אד״ש, תרע״ט

— — — בזמן האחרון הננו ממשיכים עבודתנו עם הועה״פ הגדול של הציונים, כי הוחלט להוסיף עליו עד הקונגרס שלושה מאמריקה, שנים מא״י, אחד מהמזרחי ואחד מפועלי־ציון. בנוגע לנו הוחלט, כי בכל שאלה יש לנו זכות שתי דעות, אך כולנו נשתתף בכל העבודה.

עתה באה שאלת הקומיסיה הארץ־ישראלית. מתאספים ומתווכחים. אנו דורשים, כי מבני הארץ יצטרפו ג״כ אל הקומיסיה, והוחלט כבר, כי יתקבלו אחדים מאלה אשר יסכים עליהם הוועד שייבחר מצד האספה המייסדת²⁵.

(יידרש לעכב את זמן האסיפה עד שובנו, ואם אי אפשר, אז צריך בכל אופן להעמיד את הקנדידטורה שלנו לבחירות — כי הן לא עזבנו את א״י לתענוגנו כ״א לשם העבודה החשובה וכן גם עניין עיכובנו פה. — יידרש לזכור זאת גם בבחירות של ועד העיר בירושלם).

בשבוע הבא ניסע לפאריז לעסוק שנית בעניין דרישותינו מהוועדה, אשר תעסק מצד ועדת־השלום בעניין א״י. עבודה זו תמשך בוודאי שבועות אחדים, כי שם יהיה עלינו להתראות ג״כ עם הוועדה, ועם פיצל, וגם עם הברון. אומרים, כי בשובנו לפאריז יהיו חמישה ועשרים מאתנו מוזמנים למשתה אשר יערוך Tardien לנו.

שבוע אחרי הפסח תהיה אספת הוועד הפועל עם אלה שהצטרפו אליו בהאג, וכנראה ניסע תכף אחרי אספה זו לא״י.

אומר הנני לנסוע לאוקספורד מחרתיים ואתעכב שם ימים אחדים בדבר דיואן ר׳ משה בן עזרא, שחפץ הנני לקבל העתקה פוטוגרפית ממנו. פה מצאתי אצל אדלר כ״י דיואן ר״ש הנגיד, אשר בו ישנם דברים למלא את החסר בדיואן שהדפיס הרכבי.

דיברתי אתו כבר ע״ד מסירת ספריו וכתבי ידו לאחר מותו לאוניברסיטה. הוא לא התנגד, אך עליו לחשוב עוד. בכל אופן דרשתי ממנו כי לא יתננה לשום מוסד אחר עד שיוחלט איזה דבר מצדנו. והוא הבטיח. — — —

371. אל אשתו

פאריז. יום א׳ כ״ח אד״ש תרע״ט

— — — ובכן שבנו מלונדון הנה. פה החלק היותר גדול ממנהלי תנועתנו וחבריו: וייצמן, סוקולוב, אוסישקין, רוזוב, מוצקין ועוד אחרים מחברינו.

עבודתנו פה תהיה קביעת דרישותינו באופן מוחלט, בזה נעבוד יחד עם ועדה, שנוסדה לתכלית זו ואשר בה שלושה עורכי דין אמריקנים מחברינו שבאו משם. אח״כ נבוא במו׳׳מ עם באי כח הממשלה האנגלית בעניינים האלה. פה נשאר עוד ימים אחדים לפני הפסח, ולפסח אסע ללונדון וגם לליוורפול, אשר קיבלתי משם הזמנה לבוא ליומיים ולהרצות שם ע״ד א״י. יימצאו עתה רבים בערים כאלה הרוצים לבוא לא״י ולייסד שם מושבות על חשבונם. — — —

372. אל אשתו

פאריז יום ב׳ ז׳ ניסן תרע״ט

— — — יום ד׳ שעבר היה יום פטירת בננו יקירנו המנוח שמריה ז״ל. באותו יום ובלילה שלפניו הלכתי להתפלל בציבור ולאמר קדיש. ומה התפלאתי בראותי חלק גדול מהקהל הבא להתפלל עטוף בטלית אך בלי תפילין. רובם באים כמובן לאמר קדיש.

האסיפות מתמידות, גם אסיפות הוועד הפועל שנספחנו לעבודתו, וגם אסיפות הוועד לדרישות זכויות אחינו שבחו״ל, בארצות שלא השיגון. התווכחו הרבה אם צריך לעבוד יחד עם חכי״ח ויתר החברות בעניין זה וסוף סוף הוחלט לעבוד יחד. ואמש ובלילה שלפניו היו לנו אסיפות עד שעה 1 וחצי אחרי חצות הלילה בבית ועד העדה, שבהן היו גם ריינך, וביגר וסה, וישראל לוי²⁶ וקלוד מונטפיורי, ומרשל ומק, וצירוס אדלר²⁷, וכל חברי המשלחות, שבאו לתכלית זו הנה. סלע המחלוקת היתה דרישת זכויות לאומיות, והחלה השאלה אם הננו לאום או כיתה דתית. מצדנו דברו באופן מצוין סוקולוב, אוסישקין, ד״ר טון²⁸, ד׳׳ר סירקין, השופט מק, מוצקין ובראנדס²⁹. גם אנכי דיברתי (בעברית), ואחרי האסיפה נגשה אלי אשת ריינך ולחצה ידי בידידות, בתתה תודה על דברי, ואמרה לי:.Je vous admire והוא אמר, כי מכיר הוא כל ספרי. זהו מה שאומר הפתגם: ״ומלאך— — בעל כרחו יענה אמן״. סוף סוף נבחר ועד משני הצדדים שיעסוק בזה.

מחר או מחרתיים נתראה עם פיצל.

אצל הברון³⁰ הייתי פעמים והוא שמח מאוד לדברי והצעותי, וחושב הנני, כי בקרוב יחל בעבודה חדשה ורחבה בא״י.

היום בערב אתראה עם בנו אחרי שהתראינו כולנו יחד אתו בשבוע שעבר.

קרוב הדבר, כי יהיה עלי להיות שני חודשים בערך בדמשק על יד פיצל להגן על עניינינו מצד הערבים, ומזמן לזמן אבוא ירושלמה. הדבר יתברר בעוד ימים אחדים. — — —

373. אל אשתו

פאריז, אסרו־חג של פסח ארץ־ישראל, תרע״ט

— — — מתכוננים לנסיעה.

— — — לשני ה״סדרים״ היינו כולנו, לאמר כל חברי המשלחות היהודיות השונות, מוזמנים אצל האמריקנים, שהכינו סדרים לכל אנשי הצבא היהודים הנמצאים פה.

בלילה הלכו רבים מאתנו להתפלל בביהכנ״ס הגדול של העדה ב״רחוב ״הנצחון״, ושם כיבדונו בשם ה״קנסיסטור״ לעלות לשבת בשורה העליונה. חזן בעל קול אדיר וחזק השמיע קולו בתפלה בלוויית משוררים רבים וגם עוגב. ביהכנ״ס היה מלא, וכן גם עזרת הנשים למעלה משלושת עברי ביהכנ״ס. בסוף התפילה עלה על הבימה הרב הזקן בתלבשתו ובצורת פניו, הדומות ממש לאלה של כהן קתולי, ובטון של כהן קתולי ערך תפילה לאל בצרפתית. וגמר בהרימו ידיו ככהנים ובברכו את העדה בברכת הכהנים בעברית ובצרפתית.

משם הלכנו אל הסדר האמריקני שנערך באולם הגדול מאוד של מערכת העיתון Le petit Journal שהכיל יותר מאלף איש. אנשי הצבא היהודים ישבו שורות שורות לאורך החדר על יד השולחנות. וכנגדם, לרוחב החדר, ישבו המוזמנים איש איש במקומו, שנועד לו עפ״י כרטיס המונח על הקערית. חדר זה עשה רושם כביר בסידורו. ומאחרי המוזמנים בימה של תיאטרון ועל הקיר תלויים דגלי אמריקה, אנגליה וצרפת, וביניהם דגל ציוני יפה.

על השולחן נערך לפני כל אחד מהמוזמנים כל הדרוש לקערת הסדר: מצות, חרוסת, מרור, בקבוק יין, וגם הגדה, שנדפסה לכתחילה לתכלית זו (בעברית ובאנגלית).

רב־צבאי צעיר הקריא את ההגדה וכל הקהל קרא אחריו, וקולונל יהודי (שמו: קוטלר) היה המנצח על הסדר, להודיע לכל הקהל מה שעליו לעשות. חייל צעיר קרא את הארבע קשיות בתרגום זרגוני (כנהוג ברוסיה).

ואחרי ההגדה, לאמר חלקה הראשון, נערך האוכל באופן מצוין. ואחרי כן באה ברכת המזון — באנגלית, ואחריה אחדים מהשירים שבסוף ההגדה, בדילוג על חלק ההלל הגדול והקריאה ״לשנה הבאה בירושלם״. ההיתה פה שכחה או כוונה? לא ידעתי.

אחרי האוכל עלה על בימת התיאטרון צעיר מנגן בפסנתר ואשה, אשר שרה שירים זרגוניים, אחרי שהודיעה את תוכנם באנגלית. — — —

אח״כ החלו נאומים אנגלים מצד האמריקנים, נאם צירוס אדלר, מרשל, מק³¹, קוטלר, שר־צבא צרפתי, שנשלח מצד פוש³², ואחד מחברי הקונגרס האמריקני (גוי). את האורחים לא ביקשו לנאום, אף כי ישבו אתנו גם וייצמן, גם אוסישקין ועוד. ובנאומים שנשאו לא הזכירו כלום מהציוניות וא״י (רק מק הזכיר במלים אחדות). הדבר הזה לא מצא חן בעינינו וע״כ החלטנו כולנו יחד לבלי ללכת למחרת בערב אל הסדר השני שלהם כי אם נאכל במארחה היהודית ונסדר לנו סדר אינטימי, ובהחלטה מראש לבלי לשאת כל נאום.

בבוקר התפללנו שנית בביהכנ״ס הגדול, והברון³³, שהתפלל ג״כ שם, כיבדני בהוצאת ס״ת. בהודותי לו שאלני איך מברכים אצלנו איש את רעהו בחג, האומרים אנו: ״יום טוב, שלום״? הגדתי לו, כי הננו אומרים ״מועדים לשמחה״ ושמח על זאת וחזר ע״ז פעמיים שלוש, ואחרי התפלה בברך אותו דיזנגוף בברכת Bonne fete, אמר: לא כך, צריך לאמר: ״מועדים לשמחה״!

גם ג׳³⁴ בן הברון התפלל שם. אחרי התפילה שאלני ג׳ימס אם מצאה התפילה והדרשה חן בעיני. אמרתי לו: גם בזה צריכה לצאת תורה מציון, והחיים החדשים חיי לאום בא״י יביאו מהפכה בחו״ל גם בנוגע לתפילות ולדרשות. וגם הוא הסכים לזאת.

בלילה השני התאספנו כולנו יחד באולם מיוחד במארחה, היו שם גם וייצמן, סוקולוב, רוזוב, מוצקין, ועוד, ועוד.

הסדר סודר כדת וכדין (אנחנו בני א״י לא השתתפנו בהגדת ההגדה), וכל אחד השתדל לשיר את שירי ״אדיר במלוכה״ והאחרים בניגון מיוחד הידוע לו, והצטיינו בזה ד״ר סירקין (ראש פועלי־ציון), מוצקין, וד״ר וייצמן. — — —

עניין נסיעתי לדמשק נדחה עתה, כי איננו יודעים עוד את כוחו של פיצל עצמו כמה הוא עתה בסוריה, (הוא נסע היום מפה).

בשבוע שעבר הלכנו לבקרו (חברי המשלחת הארץ־ישראלית) ודיברתי אתו כחצי שעה בערבית. הוא חושב, כי היהודים והערבים צריכים לעזור איש את רעהו, ולא יוכל האחד מהם לעמוד לבדו ולהחזיק. כולנו הננו שמים וקרובים יותר איש לרעהו מאשר לאירופים הזרים. הוא הבטיחני, כי בנסיעתו ישתדל להרגיע את הרוחות בארץ.

ע״י השתדלותו של ד״ר וייצמן קיבלנו כולנו פספורטים פה בקונסולט האנגלי בתור חוסים בממשלת אנגליה. — — —

כ״ג ניסן תרע״ט

— — — פיצל נסע כבר לסוריה ולפי מה שהגיד לי יהיה גם בא״י. אנכי אסע בקרוב, וכנראה לא יאוחר מיום 9 מאי. — — —

374. אל אשתו

פאריז, א׳ אייר תרע״ט (1 מאי 1919)

— — — במוצאי שבת הרציתי בעברית בפני קהל גדול של הסטודנטים הציונים ואלה שהוזמנו על ידם הרצאה ע״ד מצב מוסדות החינוך בא״י במשך ימי המלחמה והיום. הרצאתי ארכה כשעה ורבע, ואחרי הרצה מר דיזנגוף בצרפתית ע׳׳ד חובות הצעירים, הלומדים בבתי המדרש הגבוהים פה, בתור מתכוננים לא״י. — — —

בדבר הועדה, הצריכה ללכת לסוריה ואולי גם לא״י, הננו שומעים מזמן לזמן ידיעות מתנגדות. לפני ימים אחדים היה הדבר כמעט ברור כי נסוע תסע, וכבר נודעו לנו שמות האנגלים והאמריקנים אשר יסעו. עברו ימים אחדים והנה שומעים הננו עוד פעם כי לא תסע. בנסעי אפשר שיסע אתי גם מר דיזנגוף. — — —

— — — עוד עסוקים הננו באסיפותינו השונות. גמרנו המועצה בדבר השגת חמרי בניין להישלח לא״י, אף נדברנו ע״ד השגת בתים מיטלטלים ארעיים למהגרים בראשית זמן בואם לא״י. פה ישנה עתה תערוכה גם לבתים כאלה.

אמש היתה לנו אספה בדבר סידור ההגירה בארצות השונות לכשתפתח הדרך. כנראה ישנם עתה בכל אחת מהארצות, אשר בהן היהודים במספר גדול, עשרות אלפים יהודים העומדים ומחכים ליום הזה. כמובן אם תהיה הגירה בלתי מסודרה ולא לפי המספר שתוכל א״י לקבל, עתה, יביא הדבר אסון לכל ענייננו, ומצד שני אי־אפשר למנוע לגמרי את העליה לארץ — דבר שהננו שואפים אליו בכל כוחות נפשנו. באסיפתנו הבאה נדון ע״ד האמצעים להשגת הסכומים הענקיים, שיידרשו לאפשר הגירה רחבה. באחת ישיבותינו בשבוע הזה דנו ע״ד יסוד חברת אחריות לאומית, אשר כל הסכומים הגדולים, שהיא חוסכת (כנהוג בכל חברה כזו), ייכנסו לא״י לקנות נכסי דלא ניידי בהם.

בדברים כאלה וכאלה מטפלים עתה. ובכ״ז הננו מרגישים כי זמן רב יותר מדי עובר ועוד יעבור עד אשר נשיג דבר מוחלט. מחכים ומבלים את הזמן בבירור שאלות שונות, אשר כנראה התכלית היא לא לתת את הזמן לעבור בלי שום עבודה. מרגישים הננו, כי באה העת לעבוד בא׳׳י, ביחוד בדבר היחסים בינינו ובין שכנינו, והננו מתכוננים לנסיעה. — — —

375. אל הרב י. לוונטל, פאריס

פאריז, כ׳׳ח ניסן תרע״ט

רב נכבד!

על פי בקשתו הנני לרשום לכ׳ בזה את דעותי. א) בענייני החינוך לילדי החרדים בא״י. ב) בענייני הנהלת העדות שם.

חושב הנני, כי אחרי שישנם בא״י הורים רבים, שאינם מוצאים סיפוק לחינוך ילדיהם בבתי ספרנו הכלליים, שאין חותם דתי טבוע עליהם בייחוד, ואחרי כי חפצים הננו כי גם הילדים האלה יקבלו חינוך לאומי הגון— עלינו לפתח יותר ויותר, לפי כל הצורך, את בתי הלימוד מטיפוס ״תחכמוני״, אשר החינוך בהם הוא דתי־לאומי.

בחינוך זה צריך להחל מגני הילדים, אשר לפי מה שעינינו רואות אין רוב ההורים שולחים אליהם את ילדיהם הזכרים. לאלה יידרש לכונן גני ילדים לזכרים בפני עצמם, אשר בם ילמדו הילדים בכיתות העליונות גם את הקריאה העברית וגם ברכות ותפילות קצרות על פה.

אחרי כי יתפתחו בתה״ס ממין זה, יידרשו להם מורים במספר הגון, וכן יידרשו מורים לאומיים דתיים למקצועות העבריים ביחוד גם לארצות הגולה.

דבר זה מביא את הצורך במציאות בית מדרש מיוחד למורים כאלה, אשר לפי תכונות רוחם והכרתם הפנימית הם מסוגלים למלא תפקיד הוראה בבת״ס דתיים³⁵.

במוסד זה צריכה להיות הדתיות בולטת גם בסידור תכנית הלימודים, גם בבחירת המורים, וגם בחיי המוסד והרוח הממלאה אותו.

למוסד זה יהיה אפשר להשתמש גם במורים הדתיים, הנמצאים עתה בביהמ״ד למורים העברי בירושלם, כמו מר א״מ ליפשיץ, ד״ר נ. חכם, ד״ר א״י ברור (למקצו­עות העברים ולגיאוגרפיה והיסתוריה), וכיו״ב.

ולמען יתפתחו כל בתי הספר מסוג זה, הנמצאים כבר בארץ ואשר צריך לייסד עוד עתה ובימים הבאים, נחוץ שיהיה בהסתדרות החינוך שלנו ועד מפקח מיוחד, שידאג לזה ואשר תינתן לו האפשרות לדאוג לזה, ככל אשר הוחלט בוועידה הציונית האחרונה בלונדון.

בענייני הנהלת העדות בא״י חושב הנני, כי חובה עלינו לאחד כל העדות השונות הנמצאות בכל עיר ולא להפריד ביניהן.

פירוד זה יצא לנו ביחוד בא״י מצד כספי החלוקה, אשר כל עדה שמצאה כי בני ארצה בחו״ל שולחים לפי ערך כסף יותר לא״י. עלינו בכלל להשכיח את הגולה בחיינו הפנימיים בא״י, וכן עלינו לא לקפח זכות אלה, אשר בני ארצם שיצאו ממנה אינם די עשירים לשלוח כסף מספיק לצורכי אחיהם שבא״י.

ביחוד צריך לשים קץ להבדל בין אשכנזים וספרדים, שהביא לנו די מחלוקת וצרות בימים שעברו, ואשר הקים כל המפריעים בעד הישוב.

צריך לשאוף, כי בכל עניינינו הפנימיים נהיה עדה אחת, וכן כלפי הממשלה השוררת עלינו.

ולכן רואה הנני אסון באותו ״ועד העיר האשכנזי״ שבירושלם, אשר יסדו קומץ של אנשים, המחפשים תמיד להפריד בין אחים.

ועד זה הראה במשך ימי קיומו, כי כל תכליתו ומטרתו רק לחרחר ריב ומדנים. כותב הוא לחו״ל תמיד, כי אין מתחשבים די עם היראים האשכנזים, בשעה שבמצי­אות הדבר הוא להיפך. במשך כל ימי המלחמה השתדלו כל ועדי התמיכה האמריקנית (שכל מעשיהם ידועים לי בהיותי עומד בראשם) לצאת ידי חובה כנגד היראים האשכנזים, ותמיד לפנים משורת הדין. ובכ״ז היו תמיד מלאים תביעות ואי שביעות רצון.

ועד זה פנה לא פעם ולא שתיים אל שרי הממשלה השליטים עתה בארץ בתלו­נות על ועד העיר הכללי, ובתלונות בלתי צודקות, מעשה אשר מי שאיננו זהיר במבטאיו יקרא לו בשם הנכון: מלשינות.

ועד זה משתדל עתה, בשעה שכל גורלנו בעתיד תלוי בידי שרי הממשלה האלה, להראותם כי אין אחדות בינינו, וכי הציונים מקפחים זכותם.

ועד זה דורש, כי בבחירות יבחרו אשכנזים רק באשכנזים וספרדים רק בספרדים, בשעה שהדעה המקובלת והנחיצות הגמורה דורשים אחדות גמורה גם בבחירות.

ובהיות כי עתה אמריקה היא המספיקה כל צרכי א״י, חובה היא על אחינו שם לעשות כל מה שבכוחם להכריח את האנשים האלה לסור מדרכם זו, המביאה לנו רק רעות חדשות, ובכל אופן לא לתמוך בם לא תמיכה חומרית ולא מוסרית, כי כל תמיכה ממין זה מחזקת את הפירוד ומרחיקה את האחדות והשלום.

ברגשי כבוד נעלים

376. אל הוועד הפועל הציוני המצומצם הזמני, פאריס

פאריז, כ״ח ניסן תרע״ט

חברים נכבדים!

אנחנו הח״מ, חברי המשלחת הארץ־ישראלית, אשר נבחרו מצד הקהל הארץ־ישראלי כולו בתור שלוחיהם אל הוועידה הציונית שבלונדון, הננו פה בחו״ל זה שלושה חודשים, נעים ונדים מפאריז ללונדון ומלונדון לפאריז ועלינו להגיד לכם את אשר בלבנו, כי איננו מוצאים לנפשנו כל סיפוק בעבודתנו עד היום הזה, ולא מילוי חובה באופן מספיק כלפי שולחינו.

תקוות גדולות תלתה ארץ ישראל בשליחיה. חשוב חשבו שם, כי לשליחי ארץ־ישראל ישנו תפקיד פוליטי הרבה יותר חשוב מאשר רק להשתתף בוויכוחים של ועידה, אשר סוף סוף הוחלט, כי אין לכל החלטותיה שום ערך ממשי עד שיוחלט עליהן בקונגרס הבא; חשוב חשבו שם, כי שליחי ארץ ישראל בתור באי כוח העם הישראלי, היושב בארץ ואשר פיתח בה את הישוב עד המדרגה שהגיע אליה, יתייצבו יחד עם מנהיגינו לפני אלה שהיכולת בידם בלונדון ובפאריז להגן על זכויותינו, ובזה יהיו לעזר ולמשען להנהלה בעבודתה החשובה, עבודת השגת מטרתנו הכבירה בפני ועידת השלום, בדרך מקבילה אל עבודת מנהיגינו, הבאים בעיקר בשם העם היהודי שבכל העולם, היתה היהדות הארץ ישראלית צריכה גם היא להשמיע את קולה ולהשלים או לחזק את דבריהם הם.

תקוותינו ותקוות שולחינו אלה לא יצאו לפועל. הוצגנו בראשית בואנו בפני בלפור. הוא שאל על דרישות בני א״י מה הן, והוגד לו, כי אחרי כן יבואו בני א״י בדברים עם הוועדה האנגלית. הוגד לנו אחרי כן, כי הוא שב ושאל על דרישותינו האקונומיות בא״י, מה שהיה פותח לנו פתח לבוא אתו בדברים ולברר לו דרישותינו ונימוקיהם, והנה הוגד לו, כי אחרי זמן נבוא בדברים אתו, ועד היום לא שמענו עוד כלום בנוגע לזה. הוגד לפישון³⁶ מצד ההנהלה, כי שליחי א״י חפצים להתראות אתו (אחרי אשר התראינו עם באלפור בפאריז), אך מפני קוצר זמן נדחה הדבר עד שובנו מלונדון. שבנו מלונדון — ועד היום לא נעשה דבר בזה, למרות מה ששאלנו ע״ז כבר פעמים אחדות. הוגד לנו, כי באי כוח הממשלה הצרפ­תית התכוננו (עוד הפעם: הם) לקבל פני המשלחת הארץ ישראלית בפומביות, ובשובנו הנה היה מי ששאל אם צריך להזכירם זאת — ועוד הפעם שלילה.

וגם באותו היום הגדול, כאשר בא ענייננו בפני ועידת השלום, באו באי כוח הציונים מארצות שונות, אפילו מצרפת, ורק לא מארץ ישראל, דבר שהיה כל כך טבעי ואשר בלי שום ספק היה לו ערך חשוב מאד.

הנאמר כי לצערנו מבינים הגוים ערך משלחת ישראלית מארץ ישראל יותר ממנו אנו בעצמנו? הנזכיר גם את דברי פיצל אלינו בנוגע לנו ולמי שהציגנו בפניו, או נאמר כי לו היה מכתב שלוח אלינו, היה לו בא״י בפני הערבים ערך הרבה מאוד יותר גדול בנוגע לענייננו? גם עם פקידים יותר נמוכים, ואשר בכל זאת יש חשיבות לדעתם ולהודעותיהם, לא יכולנו לבוא בדברים כי איש לא הציגנו בפניהם.

דברים כאלה וכאלה (ראיונות בעיתונים וכיו״ב) וכל מה שהיתה אפשרות להוציא תועלת מישיבתנו פה לטובת ענייננו הגדול, לא נעשה.

יושבים הננו בישיבות ודנים על עניין אחד זמן רב, וזמן עוד יותר רב עובר בין ישיבה לישיבה, ומעתה יהיה עלינו לדון אף על דברים שעוד טרם הגיעה שעתם. מרגישים הננו כאילו הננו עושים זאת רק למלא את הזמן, ומהדברים ההווים הננו משתמטים ונותנים שיעבור זמנם מבלי הוציאם לפועל.

עתה נשתנה הדבר לגמרי.

פיצל (״בעל הדיבורים היפים לציונים״ — באשר הגדלנו בשמו — והמתנגד באמת לרעיון הפוליטי היהודי בא״י) נסע עתה לסוריה וגם לארץ ישראל; הקומיסיה, שהוגד לנו בביטחה כל כך גדולה כי לא תסע כלל, ואם תסע לא תעסוק בענייני א״י, הנה היא אכן נוסעת ועסוק תעסוק גם בענייני א״י. נקודת הכובד עוברת עתה לארץ ישראל, ומאמינים הננו, כי עתה לא יוחלט פה שום דבר בנוגע לא״י כל זמן שלא תחווה הקומיסיה דעתה. עתה מקום העבודה שם בא״י ושם צריך לבוא בדברים גם עם חברי הקומיסיה הנוסעת, גם עם הערבים יושבי המקום, וגם עם פיצל.

עתה חושבים הננו, כי אנחנו שליחי א״י לעבודה הפוליטית (או חלק ממנו), הננו צריכים להיות מוכרים פה בתור בעלי תפקיד כזה גם בפני הממשלה האנגלית וגם בפני הממשלה הצרפתית והאמריקנית. נחוץ הדבר, לדעתנו, כי נוצג גם בפני חברי הקומיסיה אשר ייבחרו וביחוד בפני אלה מהם הנוטים בדעתם אלינו, וניסע אתם יחד או בזמן אחד. שם בא״י יימסר העניין הזה בידינו (או בידי חלק ממנו) ביחד עם אחדים מחברי הקומיסיה הציונית ובאי כוח ההסתדרות המקומית לנהלו כפי ידיעתנו והכרתנו ולפי כל היחסים אשר לנו גם עם ראשי הערבים המקומיים וגם עם ראשי הממשלה הנוכחית. צריכים אנו להיות מזויינים בכל מכתבי המלצה הדרושים אל אלה מראשי הממשלה האנגלית שם, שאין לנו עדיין הכרה אתם. ובהיגמר העבודה שם יהיה עלינו לשוב הנה וביחד עם מנהיגינו עלינו לעמוד בפני באי כוח ועידת השלום והממשלה האנגלית להגן על זכויותינו ולהשיג כל מה שאפשר להשיג.

ובכן, חברינו הנכבדים, נבקשכם בזה לסדר את כל העניינים הנזכרים, ומלבד זאת לקבוע ישיבות רצופות במשך ימים אחדים לעבד את ההוראות, שעלינו לקבל בנוגע לעבודה הנוכחית בא׳׳י, וביחוד על איזה יסודות לבוא בהסכמה עם הערבים, וגם יידרש לתת את האפשרות בידינו להוציא את הדברים לפועל.

בכל אופן צריך לקבוע תיכף ישיבה אחת משותפת אתנו, אשר בה נברר את דעתנו בכל העניינים האלה, ובכלל בכל העבודה הנוכחית פה ובארץ.

ברגשי כבוד ובברכת ציון חברי המשלחת הארץ־ישראלית

377. אל מ. דיזנגוף

ירושלם, י׳ סיון תרע״ט

ידידי הנכבד מר דיזנגוף!

זה לי קרוב לשלושה שבועות פה ועוד טרם קיבלתי ממך אף מכתב אחד, למרות הבטחתך לכתוב אלינו מדי שבוע בשבוע, ואינני יודע עוד כלום מכל מה שמתרחש בעולמנו ומתחדש בעבודתנו. מקבל הנני עדיין כפעמיים בשבוע הזמנות מוועד ״דרישת הזכויות הלאומיות״ ומהן אני יודע, כי ישנו עוד ועד וישנן עוד אסיפות, אך מהו מצב העניינים? זה איננו כתוב כמובן בהזמנות.

אולי תוכל להודיעני מה עשו עד היום מיום נסעי, ומי הוא היו״ר במקום מק שנסע?

אך עיקר שאלתי בנוגע לעניינינו אנו פה. ההוגש נוסח החוזה, שעבדנו בו, אל וילסון למען יגישהו אל ועדת השלום (החוזה בין חבר העמים ובריטניה בנוגע לא״י)? איך הסתדרו העניינים הפנימיים אחרי נסענו? הנכנס אחד חכם אל הועה״פ המצומצם הזמני? הישנם עוד ויכוחים בדבר אופן סידור העבודה בא״י? הקיימת עוד הוועדה הארץ־ישראלית תחת ראשות אוסישקין ובמה אתם עסוקים?

ובמה עסוק כ׳ בעצמו ומה הוא אומר לעשות בעתיד הקרוב? פה עוד טרם החלו בבניינים לחוסר חומרי בניין. פה אמר לי ד״ר די־הן מהולנדיה³⁷, כי ברוטרדם ישנו יהודי ושמו מ. כהן אשר יש לו שלושים אניות. ואם היו ראשינו פונים אליו בשם התנועה, כי יקדיש שתי אניות לעם ישראל (ודגלנו מנפנף עליהן) לצרכי הבאת מהגרים וצורכי בניין וכיו״ב, היה מתנדב ברצון. היוכל כ׳ לתת הדחיפה לזאת? אנכי כותב זאת גם לראשינו.

ופה — עולם כמנהגו נוהג. הוועד הזמני³⁸, או יותר נכון הועה״פ של הוועד הזמני, ממשיך הפוליטיקה שלו. מתערב בענייני בחירות ועד העיר בירושלם וגוזר גזירות דווקא באותן השעות, שאין אף אחד מהחברים הירושלמים באסיפה, ותמיד כמובן בנטייה לאגף השמאלי. וכשחרבה הבאר ברחובות ומים אין למושבה לשתות ודרשו למהר בבניין באר חדשה והמושבה עושה חוזה עם קבלן יהודי ומשלמת ביותר למען יעסיק יהודים, ורק שלושה ארבעה בעלי מלאכה בונים בתוך הבאר — ערבים, מפני כי הם יודעי המלאכה ורגילים בה, וכבר מתחילים בעבודה, שולחים ע״י הגדוד העברי להגיד, כי אם יעשו ככה, ישלחו להם אחדים לסתום את אשר חפרו. וכשנמסר הדבר, לועה״פ של הועה״ז, הוא מחליט בשלושה כנגד שניים (בין השלושה הד״ר טון)³⁹, כי על המושבה להפסיק העבודה ולבטל החוזה — ובאופן כזה אומרים ליצור יחסים טובים בין היהודים ובין שכנינו! (קרא בנוגע לזה גם ב״הפועל הצעיר״ האחרון מיום ד׳ סיון).

והן תבין עד כמה פרסום דברים כאלה בעיתון עברי פה יכול להוסיף עוד אש על המדורה. אך מה לעשות עם אנשים שאינם מבינים מה האחריות דורשת מהם. אנכי אהיה ביפו מחר (כדי להרצות שם ע״ד משלחתנו ועבודתנו באסיפת הוועד הזמני) ואדבר ע״ז דברים ברורים עם הד״ר טון.

אנכי הרציתי פה באסיפה פומבית (באולם הסינימה פה) ע״ד ״רשמי מסעי״ וכמובן נגעתי בעצם העניין רק במידה שהיה אפשר לדבר בפני קהל גדול.

מר אייזנברג הרצה בשבוע שעבר בפני הועה״פ של הועה״ז ביפו, ולפי מה שסיפר לי עמד אחד מהגדוד מאחרי הדלת שתי שעות, עומד ומחכה לצאתו מהבית, כדי להתנפל עליו. ונס היה, כי הישיבה ארכה 4 שעות וכוח סבלנותו של האיש ההוא פקעה והלך לו.

עד כמה נכונה שיטה זו לערב את הגדודים בסכסוכינו הפנימיים ולהביאם להשתמש בכוח הזרוע — אינני יודע.

אנכי ביקרתי פה את הגנרל מוני⁴⁰ ודיברתי אתו ארוכות ע״ד המצב להוכיח לו, כי ע״י התרשלות בנוגע להתנגדות לנו הם עוזרים למתנגדים להם להרים ראש ולעורר את עמם לדרישות מתנגדות לגמרי לאינטרסים שלהם.

ביקרתי גם את סטורס⁴¹ ודיברתי אתו הרבה על עניינינו. הוא מתרעם על הציונים כי כותבים כנגדו בעיתון Palestine.

התראיתי גם עם המופתי וראש העירייה וערף פשה (ראש החברה האישלמית־נוצרית) וסעיד אפנדי וחבריו צירי הפרלמנט הקודם. רואה הנני, כי יש מקום לבוא אתם בדברים ואפשר לפעול הרבה, ולו נמסר הדבר מהיום הראשון למקומיים, היינו מצליחים הרבה ואולי לא היו יוצאים דברים שיצאו.

בהיותי מחר ביפו אשתדל להתראות גם עם שלוש⁴² וחברי התאחדות המושבות וגם עם ידידנו קאלוואריסקי, השוהה עתה שם, בנוגע לעניינים האלה. — — —

378. אל הד׳׳ר ישראל פרידלנדר ⁴³

ירושלם, כ״ג תמוז תרע״ט

ידידי הנכבד ד״ר י. פרידלנדר!

בשם ״ידידי״ הנני קורא לך בזכרי עוד את פגישתנו בלונדון בבית חותנך הנכבד לפני משך שנים, ובהיותי כל הימים קשור בחבלי ידידות עם בית חותנך אשר חלק ממנו כיום אתנו פה בא״י.

שולח הנני אליך רצוף בזה את הקול הקורא אשר ערכתי לחכמינו⁴⁴, וביחוד לאלה הכותבים עברית (את דברי האחרים נוכל לתרגם פה לעברית). בטוח הנני, כי גם אתה גם חבריך אנשי המדע בעירך ובארצך תמצאו את הדבר לנכון ותסעדוהו בכל כוחכם.

לפני כל דבר הנני דורש מכל אחד מכם תרומה ספרותית, לאמור מאמר מדעי חשוב, שאוכל לפרסמו תיכף. ושנית חפץ הנני, כי תואילו לתת פרסום לעניין בכלל בארצכם, להבטיח לו חותמים ומנויים ולנהלני בעצתכם בנוגע להפצתו בארצכם. בהיות בחפצי לעורר את הסופרים לעבודה מדעית, אשר תביא גם שכר לבעליה ולא שיתנו את פרי עבודתם הרוחנית בתור נדבה לספרות, אומר הנני לקבוע שכר סופרים אשר ישולם בדייקנות גמורה, כי על נדבות לא יוכל רבעון מדעי עברי להתקיים.

בהיות פה בחורף הציוני הידוע מר י.ל. גולדברג הבטיחני לקבל את הוצאת הרבעון הזה על חשבון אגודת ״התחיה״ ברוסיה. אך אנכי הוכרחתי לנסוע ללונדון ולפאריז בתור ראש המשלחת הארץ־ישראלית אל הוועידה הציונית, ובשובי הנה לא מצאתיו עוד, כי הוא נסע באותו זמן לפאריז וללונדון. בכל זאת חושב הנני, כי אחרי דבריו לא ישנה ובשובו הנה ישוב לקבל העניין עליו.

ועם זאת הנני פונה אליך בשאלתי: האם לא אפשר למצוא באמריקה הגדולה חברה, אשר תקבל עליה היא עניין חשוב כזה, להמציא פליטה לחוכמת ישראל בשפת ישראל בארץ ישראל? לפי דעתי אם יימצאו בעירכם אחדים, אשר יתעניינו בדבר הזה, יוכלו להשיג זאת. מפעל כזה אי אפשר לו להיות נושא את עצמו ועזרת חובבי חכמת ישראל דרושה לו. ובמפעל כזה הן אין כל ספק, כי נועיל הרבה לקידמת המדע בא״י עצמה, אשר עד היום יש בה עפי״ר מקום לספרות יפה, ורק לספרות יפה ולא לענייני מדע, הדורשים יותר עיון ויותר התעמקות.

ואם חפצים הננו בהקמת אוניברסיטה עברית בירושלם, הן עלינו להכין מעתה את האטמוספירה לה במקום הזה. וכל אלה אשר עלינו לחשוב כבר מעתה, כי סוף סוף ימצאו להם מקום בה, צריכים מעתה להחל בעבודתם המדעית מעל הררי ציון, זאת אומרת גם לפני הזמן שיהיה אפשר להם בעצמם לבוא הנה⁴⁵. — — —

379. אל מ. אוסישקין

ירושלם, ב׳ אב תרע״ט

ידידי נכבדי מר מ״מ אוסישקין!

את מכתבך מיום ט״ז תמוז קיבלתי.

מפי מר ברנדיס⁴⁶ לא שמעתי הרבה, כי ביקורו אצלנו היה קצר ואנוכי לא זכיתי לשבת אתו באסיפות, שהיו לו עם ועד הצירים, כי על כן בן ארץ ישראל אנכי ולמחיצת ועד הצירים נכנסים עד כה רק אלה שבאו תמול מהגולה. לא הועילה כנראה גם השתדלות הד״ר פרידנוולד. הד״ר אידר התנגד והוא ניצח, ואתם משם לא מצאתם לנכון להודיעם, כי יצרפוני לעבודה, כאשר ביקשתיכם במכתבי לפני נסיעתי וכאשר הבטיחני כל אחד מכם, הדא הוא דכתיב ״יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא״. היהיה כדבר הזה גם להלן? אם ככה תעשו, תדחו בידים את כל אלה, אשר הקדישו כל חייהם לעבודת התחיה ואשר גם עתה יש עוד לתנועתנו להשיג תועלת מנסיונם ומכשרונם. צריך עתה באסיפת הוועד הפועל הגדול להביא שינוי עיקרי בעבודה, להחליט החלטה פרינציפיאלית, כי צריך לשתף במידה רחבה את בני א״י בעבודה, איש איש במקום הראוי לו, ואחרי כן, בבואכם הנה, תקבעו את האנשים לתפקידיהם. הנני מציע אופן זה, מפני שאינני חושב כי אסיפה גדולה, אשר בה נחתכים הדברים עפ׳׳י הרמת ידים, יכולה להחליט דברים כאלה. ושנית, אגיד לך כל האמת, מפני כי חושב הנני כי עתה, בנסוע גם הד״ר טון אל האסיפה, יגבר שוב כוח ״המשרד״ אשר טיפח ואשר החזיק כל הזמן בידי הקיצונים ורק בכוחו עשו כל מה שעשו, ואז לא תביא עבודתנו כל ברכה. אמנם יודע הנני ברור, כי בגלל התנ­גדותנו לקיצוניות זו ולחמנו כנגדה בכל אסיפותינו שבפאריז נגזר עלי ועל מר אייזנברג⁴⁷ למהר לעזוב את פאריז, ומר ווילקנסקי⁴⁸, שהיה צריך לנסוע לקלי­פורניה, ב״ה לא נסע. ועתה אין לנו כל אפשרות להשמיע קולנו באסיפתכם הבאה, אשר היא תחליט בוודאי על כל העניינים. אני בעצמי לא חפצתי לשבת בטל ויודע הנני, כי עבודתי פה חשובה, יערכוה אחרים איד שיערכוה, אך לא חפצתי ג״כ שאחרים יצחקו עלי. ובין תבין ידידי, כי לא אליך הנני מתכוון. איך שיהיה, הן אסיפתכם היה תהיה, ובטוח הנני כי אתה תקח בה חלק בראש, ואחרי אשר אתך דיברתי בגילוי לב במשך כל הזמן, וידידותנו האמיתית לא מתמול נוסדה, הנני שם בך תקוותי, כי לא תתן לצד אחד להתגבר והגן תגן על זכויותי אני אף שלא בנוכחותי. חפץ הנני לעבוד עבודת תחייתנו גם בעתיד כאשר עבדתי בעבר זה כארבעים שנה. אך הבן תבין, כי לא יהיה אפשר לי לעבוד באופן שאיננו לפי כבודי. יודע הנני, ואתה הגדת לי זאת לא פעם ולא שתים, כי גם לך אין אפשרות לעבוד באופן בלתי מתאים לעבודתך הקודמת, ואם אינני חפץ לעמוד בראש העבודה, הן בכל אופן אין עלי לעמוד למטה מ״בני יומם״.

ע״ד השיחה שהיתה ביניכם ובין הפקידים האנגלים שבאו ללונדון מא״י אינני יודע כלום.

שמח הנני, כי קנאתך לשפתנו מלווה אותך בכל מקום לכתך והנך משתדל לתת לשפתנו מהלכים גם בתנועתנו… האמנם לא צחוק מכאיב לב הוא, כי עודנו נצרכים לקנאה כזו?

אך לחינם הצטערת על לא השתתפך באסיפה המייסדת⁴⁹. זו עוד טרם באה לעולם. לע״ע גוסס עוד הוועד הזמני, אשר לכתחילה נוסד לא בדרך חוקית ועפ״י דרך האמת אין לו כל רשות לבוא בתור ב״כ א״י. בגלל ההתעקשות בנוגע לזכות הנשים להיבחר נמנע חלק גדול מהחרדים מקחת חלק בבחירות האסיפה המייסדת, והוועד הזמני עמד להתפטר, ואך בעמל רב עלה להמשיך זמנו עוד עד ר״ח חשוון הבא. סוף סוף חושב הנני, כי רק בבואכם אתם הנה יעלה בידנו לכונן אסיפה מייסדת מכל בני א״י, אם נוכל לבוא לידי איזו פשרה או שנסתפק באלה הרוצים להשתתף. ובשני האופנים בטוח הנני ישובו אלינו ימי אסיפתנו ב״זכרון יעקב״ וא״י תזכור לך את עבודת הימים ההם.

את תלגרמתך קיבלתי, ועתה בקבלי גם את מכתבך והנני עתה לשוב ולהשתדל בדבר דירה לך. שאלת הרהיטים היא שאלה קשה מאוד, אך אולי יעלה בידנו לסדר דבר מה.

שלום רב לך ולכל ידידינו. חזקו ואמצו בעבודתכם עבודת העם ובואו והביאו אלינו את הבשורה בהתגשמות שאיפתנו.

ידידך מכבדך כל הימים

דוד ילין

בעניין החינוך רואה הנני, כי טעות היתה אז בוועידתנו לעשות את הדברים למחצה (להחליט בדבר הוועדים המפקחים ולא בדבר ועד החינוך בעצמו), כי ע״י זה לא נעשה שום דבר והכל נשאר כשהיה, והחרדים רואים עצמם רצוצי משפט, ומעת לעת הם באים בטענות, ואינני יודע כמה צודקים הננו בשללנו מהם את זכותם.

לדעתי צריך עתה לשים קץ לדבר הזה ולסדר באופן שלא תקופח זכות מי שהוא.

ידידך הנ״ל ⁵⁰

שלום רב לידידנו מר דיזנגוף. לא קיבלתי ממנו אף מלה מיום נסעי.

380. אל הד״ר שמריהו לוין

ירושלם, י״ח אב תרע״ט

ידידי הנכבד ד״ר שמריה לוין,

במכתבי האחרון הבטחתיך לכתוב אליך בקרוב ע״ד מצב בית הספרים הלאומי פה ומה צריך לעשות לו למען ירחב ויגדל ויוכל למלא תעודתו כראוי לשמו, אף ביקשתני להודיעך ע״ד הכוחות הנמצאים בארץ שאפשר להשתמש בם תיכף.

אנכי אענך רק בדרך כלל כי בשנים האחרונות ירד הבית ירידה גמורה, הוא סבל הרבה מהפירוד שנהיה פה בימי מלחמת השפות בהישארו בידי אפרים כהן ע״י התמיכה שתמכה אז העזרה⁵¹ את המוסד. ספרים חדשים לא נוספו, הישנים מלאו אבק והולכים ומתקלקלים, אין פקידים כראוי, וכו׳ וכו׳. כל אחד מרגיש, כי למען יוכל מוסד כזה למלא תעודתו צריך להביא בו חידוש ושינוי גמור.

ודבר זה תלוי בשאלתך השלישית, לאמר: שצריך למצוא הכוחות הטובים, שאפשר להשתמש בהם תיכף. אם יעמוד תיכף בראש המוסד ספרן אירופי התדע מה בית ספרים דורש ומה צריך לעשות, כדי שיביא אותה התועלת המקווה ממנו, תורגש תיכף מציאות המוסד ותוגבר השפעתו.

איש כזה הנני חושב את הד״ר א. בירם, שעבד משך שנים באירופה בבתי ספרים ובסידורם והידוע לי בייחוד (בהיותו בשנה זו סגן המנהל בסמינר שהנני עובד בו) במרצו הגדול ובכוחו להביא סדרים וברוח האיניציאטיבה לשכלל מוסד.

אתו הלכתי יחד אל בית הספרים וביקשתיו לערוך דו״ח מפורט על מצבו ועל מה שצריך לשנות ולחדש בו, ואת דו״ח הזה הנני שולח אליך רצוף בזה ביחד עם מכתב מצדו בנוגע לעבודתו באירופה במקצוע זה.

חושב הנני, כי לזמן הראשון יספיק אם יעסוק בעניין בית הספרים רק חלק מזמנו הנשאר לו אחרי עבודתו בסמינר, ותחת השגחתו יעבוד הספרן הנמצא עתה במוסד ועוד שני כוחות צעירים.

כמובן יידרש בעוד זמן קצר להוסיף גם על הבניין, שהוא עתה רק קטע מהתכנית העיקרית.

מקווה הנני, כי תמהרו בשכלול הבית הזה, אשר תלינו בו כ״כ הרבה תקוות ביסדנו אותו. ואם אז חלמנו על בי״ס לאומי, הנה עתה הגיע כבר הזמן לראות בפתרון חלום זה.

והנני מברכך ואת כל ידידינו שנית בהצלחה רבה בכל מועצותיכם באסיפה הגדולה הקרובה. לכו בכוחכם והושיעו את ישראל.

ידידך מכבדך מאד

בוודאי קיבלת מכתבי ממם כ״ד תמוז ע״ד הרבעון המדעי ״מני־קדם״⁵². ענני!

381. אל הד״ר שמריהו לוין

ירושלם, ח׳ אלול תרע׳׳ט

ידידי הנכבד ד״ר שמריה לוין!

מקוה הנני כי קיבלת את מכתבי האחרון מיום י״ח אב ביחד עם דו״ח ע״ד הספריה ״בית נאמן״ מצד הד״ר בירם.

ועתה בשורה טובה בפי והנני להודיעך אותה תיכף.

על יסוד מכתבכם להד״ר לוריא⁵³ בנוגע למוסד הזה היתה לנו אמש אסיפה בלשכת ״בני ברית״, ובה קיבלתי עלי את התפקיד לגמור פעם אחת כל המשא והמתן עם הלשכה בדבר מסירת המוסד להסתדרותנו ליסוד בית הספרים הלאומי האמיתי, ושמח הנני לבשרך כי הדבר נגמר. אחר ויכוחים סוערים מצד אחדים מחברי הלשכה עלה בידי, בבררי את המצב ואת נחיצות העניין, להשיג ⁵⁴ — — —

382. אל הד״ר ח. וייצמן

ירושלם ה׳ ניסן, תר״פ — 24.3.20

לכבוד מנהיגנו ד״ר ח. וויצמן,

ראש ועד־הצירים

כאן

מנהיג נכבד!

האספה הכללית של ועד העיר קבלה אמש בשמחה את הידיעה על דבר שובך לארצנו ולעירנו. ומביעה לך, מנהיג נכבד, את ברכתה העמוקה ואת שאיפתה להצלחתך בעבודת הקודש, עבודת תחיית עמנו, אשר אתה עושה.

יהי רצון, שבבואך הנה תביא אתך צרי ומרפא למכאובי עמנו הרצוץ, ולנו, יושבי הארץ, ניחומים ליסורי הנפש ששבענו בימים האחרונים. ירצה ה׳ פעלך, ויהי נעמו על מעשה ידיך והדורים לפניך יישר.

בואך לשלום, מלאך השרת של עם ישראל.

בשם ועד העיר ליהודי ירושלם

הנשיא: דוד ילין

הסגן: יוסף בר״ן מיוחס

383. אל הד״ר ח. וייצמן

ועד העיר ליהודי ירושלים

ירושלם, יום ד׳ ה׳ דחוהמפ״ס תר״ף — 8.4.1920

לכבוד נשיאנו הנכבד מר ד״ר וייצמן

פה

באסיפת ועד העיר של אתמול אחה״צ הוחלט:

א) לערוך תלגרמה ללונדון בשם ועד העיר.

ב) לערוך גם תזכיר בשם הוועד.

ג) לשלוח משלחת לשם בשם הוועד. חברי המשלחת הם האדונים: ילין, יעקב מאיר, וראובני⁵⁵

אנחנו עוסקים כעת בעריכת התלגרמות והתזכיר, וכבודו, אם מסכים למשלחת, צריך שיתחיל בהשתדלות להשיג בעדם רשיונות של נסיעה.

ועתה הננו מתכבדים להודיעו את הפרטים האלה, שהגיעו לנו היום בבוקר, שכדאי שכבודו ידע אותם:

א) שחברי ה״נאדי הערבי״ נכנסו לאסיפה חשאית אתמול והחליטו לשלוח משלחת לדמשק, להודיעם את המצב. הם משתמשים בזה שג׳עפר הפחה הדמשקאי הידוע הוא פה, בכדי לשלוח עמו את המשלחת.

ב) שה״מופתי״ היה אתמול אצל הגנרל בולז⁵⁶, ודרש ממנו ערבות מצד היהודים, בכדי שיוכלו המושלמים לצאת אל הרחוב היום. הם מפחדים מפני היהודים.

ג) שאת עארף אל עארף⁵⁷ שחררו ממאסרו.

ד) שהם שולחים משלחות אל הכפרים להודיע להם את המצב לפי נטייתם הם. ועי״ז הם — כמובן — מעוררים אותם להתנפלויות.

ה) היום ומחר חוזרים מנבי מוסה, ולפי מה שנודע נותנים לערביים להכנס אל העיר העתיקה.

ו) הרשו למאה מצעירינו להכנס היום אל העיר בשביל ההגנה. וכנראה מבלי נשק. ומה תהי אפוא התועלת מזה? — הלא הם יהיו בוודאי הראשונים המטרה לחץ.

ז) את הישיבה ״תורת חיים״ שרפו.

ח) ששה מהפצועים מתו.

אם יש לכבודו צורך בנו אנחנו מוכנים ללכת אליו.

ברגשי כבוד גמורים מוקיריו: דוד ילין

יוסף בר״נ מיוחס

286. אל אפרים כהן

ירושלם, אור ליום א‘, ט’ חשון תרע"ד

להאדון הנכבד מר אפרים כהן מנהל ביהמ“ד למורים וביה”ס למסחר ירושלים

אדוני המנהל הנכבד!

בדברו אתי היום העירני על הדבר, כי עלי החובה לאסור על תלמידי מוסדות ביהמ“ד למורים וביה”ס למסחר להתאסף לאסיפות ועלי להשגיח על זאת, וכי כ' איננו יכול להיות בכל מקום.

חפץ הנני להזכיר את כ‘, כי כ’ הוא מנהל המוסדות האלה ולא אני, וכי בכלל לא נקבעו תחומי משרתי אני. אנכי חשבתי, כי משרת “רקטור” וממילא גם “פרורקטור” היא ההשגחה הפנימית על הלימודים ולא על העניינים שמחוץ להמוסד. והנה גם בדבר הזה רואה הנני, כי לא לי ההחלטה בדברים האלה כי אם לכ' בכל עת שהוא רוצה. מורה לא יהודי קובל אל המוסד אף בלי שאול את פי ומבלי הודיע אותי כלל (אדרסתי בחו"ל היתה ידועה לכ'). וכן נתן כ' רשות למורה במוסדנו זה להישאר בחו“ל בזמן החורף, דבר המזיק מאוד למהלך הלימודים אחרי מה שסבלנו כבר זמן רב כל כך ע”י חסרון מורים עוד בימי היותנו כולנו יחד בירושלם, מבלי הודיע אותי כלל, ורק בוינא נודע לי הדבר מפי המורה הזה וחברו, שנסע אתו יחד מא"י.

כי על כן הנני מצהיר בזה לכ‘, כי אחרי שהמצב הוא ככה, אינני רואה כי החובה, שחפץ כ’ להטיל עלי, חלה עלי, כי אם על כ' מנהל המוסדות האלה, ואנכי אינני מוצא לחובה לי לקבל עלי שום אחריות בנוגע למעשי התלמידים מחוץ להמוסד בשעה שהמנהל הוא בירושלם.

ברגשי כבוד ויקר

דוד ילין

287. אל אשר גינצברג

ירושלם, י“א חשון תרע”ד

לידידי הנכבד והנעלה מר א. גינצברג שלום וברכה

ידידי נכבדי!

ובכן בא יום המשבר, וכאשר נבאת כן היה.¹ מצטער הנני ביחוד על זאת, שמכל אלה, שחשבתם כי יעמדו לצדכם (יורשי ויסוצקי ואחרים), לא נמצא אף אחד שיהיה מגואלי העברית. אכן עוד דל כוחנו ועלינו עוד לאמץ כוחותינו הרבה מאוד.

אך אל ניואש– ולהיפך, ואין כל ספק בלבי, כי מצב הדברים ישונה בהכרח.

רואה הנני כי במצב כזה, בשעה שנגזרה כליה על הכול, לא היה אפשר לכם עוד להישאר על משמרתכם,כאשר דימיתי בראשונה, לא יכולתם להוסיף להילחם בהישארכם בתוך הקורטוריום בשעה שאין אף אחד עומד לצדכם, ויציאתכם ממוסד זה אולי תהי לברכה לאותו המוסד הגדול, אשר הננו כחולמים על אודותיו.

הבטחתני לכתוב אלי אחרי האסיפה ומקוה הנני לדעת מתוך דבר מכתבך את פרטי הדברים של האסיפה ומה שקדם לה.

פה הכול כמרקחה, אך התצא תועלת מעשית מכל השאון? מסופקני מאוד. בכל אופן נרבה עתה את הדרישות במוסדות העזרה להוראת הלימודים השונים דווקא בעברית. אלינו להשתדל כעת, כי לא תשפיע החלטת ועד הטכניקום גם על המוסדות הקיימים כבר. ומצד שני צריך באמת לדאוג להוסיף בערים בתי ספר עברים, שלא יהיו תלויים בדעת החברות הפילנתרופיות שבמערב, אשר סוף סוף כרחוק מזרח ממערב הן רחוקות משאיפותינו.

הבה נקוה לימים טובים מאלה

288. אל הד"ר שמריהו לוין

ירושלם, י“א חשון תרע”ד

לידידי הנכבד ד"ר שמריהו לוין שלום וברכה

ידידי הנכבד!

כרעם ביום בהיר באתנו ידיעת החלטת ועד הטכניקום² לא קיויתי לרוב נוטה לצדכם, אך למצער לאחדים, והנה אין אף אחד! ואיה משפחת ויסוצקי, ואיה האמריקנים? האמנם כולם התקשרו כנגד שפתנו ותחייתה? אכן עוד כוחנו דל ועלינו עוד לאמץ כוחותינו הרבה מאד.

רואה הנני כי במצב כזה, בשעה שנגזרה כליה על הכול, לא היה אפשר לכם להשאר עוד על משמרתכם כאשר דימיתי מראש. לא יכולתם להוסיף להילחם בהישארכם בתוך הועד בשעה שאין אף אחד עומד לצדכם.

אך אל ניואש– ולהיפך. בטוח הנני כי מצב הדברים ישונה, מוכרח הוא להשתנות, ויציאתכם ממוסד זה צריכה להיות לברכה לאותו המוסד הגדול, מוסדנו אנו, אשר כולנו הננו כחולמים על אודותיו.

פה הכול כמרקחה, אך התצא תועלת ממשית מכל השאון? מסופקני מאד.

בני חם־המזג, אביעזר, שהיה מורה בביה"ס למל, התפטר היום ממשרתו, בהודיעו את ה' כהן במכתב, כי אי אפשר לו להוסיף ללמד במוסד זה, וחדל להורות. אך את מי אימלל בזה? יבוא במקומו מורה לאומי ופחות קנאי לעברית, וידידנו יקראו: שישו בני מעינו!

ומה בדבר ועד־הלשון? אין קול ואין קשב, אף מכתב אחד עוד טרם קיבלנו לא מהקדם³ ולא מההסתדרות,⁴ וגם על מכתבי אני לא עניתוני כלל. ואנו שוכרים כעת בית, כי עתה זמן שכירות הדירות לכל השנה, ומכינים עצמנו לעבודה בידיים ריקות.

האפשר לעבוד ככה? האפשר לחכות גם לשינויים במצבי?

צריך לגשת סוף סוף אל העבודה במרץ כדי להשיג תוצאות.

למכתבך מחכה ידידך מכבדך מאד

289. אל אשתו

ירושלם ת“ו, כ”ה חשון תרע"ד

– – – האסיפה של שלשום היתה ואנוכי גיליתי דעתי מראש, כי אחרי שלא הושם לב כלל לדברי באסיפה הקודמת ולא חפצו להזכירם בזכרון הדברים וחפצו למחות כל זכר להם בהימנעם לקבל אפילו את הצעתי לכתוב בזכרון הדברים המלים “אחרי ויכוחים שונים הוחלט…” אינני משתתף עוד באסיפה ולא אדבר דבר.

כמובן התחיל המנהל⁵ להתנצל וגם לוותר, כי ישובו עתה להזכיר שם מה שחפצתי, אך שום דבר לא הועיל. ישבתי באסיפה עד סופה, המנהל בדברו פנה אלי כל זמן האסיפה, ואנוכי ישבתי כבול עץ! על דברים חפצתי להעיר ולהשיג, אך התאפקתי בכל מאמצי כוחי. לבסוף, אחרי שנגמרה האסיפה, פנה אלי שנית ישר ושאלני: על מה ולמה אנוכי ברוגז כל כך? ומה היא ה“חכמה” בשתיקתי? אז עניתיו: כיוון שהוציאו אותי מן הכלל, הנני רואה לנפשי כל זכות להוציא עצמי בעצמי מן הכלל. ובשאלו אותי: למה חפצתי דווקא, שירשמו דברי אז? אמרתי לו: על מה היא האסיפה, כיוון שבאים אחרי מועצה פרטית של מורים אחדים–לאסיפה, ומוציאים פתקה מן החיק ומציעים לקבל ההחלטה הכתובה על הפתקה מבלי שום חווי דעת? הן יכולים פשוט לשלוח פתקה זו מבית לבית לחתום עליה.

סוף סוף לא יצא דבר מכל האסיפה, באשר המנהל בעצמו היה נבוך ולא ידע מה לעשות. הפעם לא הוכנה פתקה מראש, ולא עוד אלא כי גם את ההחלטה שהחליטה האסיפה (כמובן: מבלעדי) לקרוא ביום תמול את התלמידים או אחדים מהם ולהודיעם איזה מין תשובה על שאלותיהם,⁶ גם החלטה זו לא הוציא המנהל תמול לפועל מפני כי תמול התחרט כבר על זה, ודחה זאת להיום, והיום דחה זאת בכלל.

אחרי האסיפה ההיא היתה באותו לילה עוד אסיפה ל“אנשי שלומנו” עם המורים שבאו מיפו. האסיפה היתה בבית מיוחס⁷ והחלטנו שם החלטות. ויתר חברינו המורים שלא הוזמנו קוצפים כמובן עלינו, אך לנו אין עתה דרך אחרת. אלה שהם בדעה צריכים לעבוד יחד מבלי תת לצד השני לחדור אליהם ולענייניהם.– – –

הד"ר נתן יבוא כנראה בסוף השבוע הזה או בשבוע הבא ואז בוודאי ייגמרו העניינים במהרה – – –

290. אל מ. אוסישקין

ירושלם, כ“ה חשון תרע”ד

לידידי הנכבד והנעלה מר מ"מ אוסישקין שלום וברכה

ידידי הנכבד!

עודני מחכה למענה על מכתבי האחרון אליך בנוגע לענייני המקומות ההיסטוריים. יכול הנני להודיעך רק זאת, כי בנוגע להשגת אחד מבתי הכנסת העתיקים שבגליל (מלפני 1700 שנה בערך) בכפר בירין, שהוא אחד מהיותר יפים שם אחרי זה של כפר־נחום שהוא כבר בידי כהנים קטולים גרמנים–מודיענו חברנו מר לנגה (שעסק כבר להשיגו למעננו) כי כנראה קנהו כבר בישוף קטולי. יהיה לנו גם עניין זה למוסר להחיש ולמהר מעשינו.

– ובינתיים הנה נפוצה המלחמה פה בארץ כנגד ח' העזרה ושפת ההוראה בבתי הספר אשר בארץ. תלמידי ביהמ“ד למורים וביה”ס למורים וביה“ס למסחר פה הראו שביתה והמוסד סגור זה שבוע, וכן הדבר בביה”ס לנערות ביפו. החלק היותר גדול של המורים מתייחס בשאלה זו לטובת ההוראה רק בעברית. באסיפת כל מורי העזרה שבירושלים, שקראתי אנכי למרות כל ההזהרות של מר אפרים כהן, קובלה פה אחד ההחלטה כי “מכירים בזכות הלשון העברית בתור שפת ההוראה בכל המקצועות השונים”. היו רק שלושה, אשר לסיבה פרינציפיונית לא השתתפו בהחלטות בכלל, אך גם הם חיוו דעתם (לא בתור משתתפים באסיפה) ל“הן”. רוב המורים הסכימו ללכת בשאלה זו עד הקצה האחרון. ובין כה וכה נודע כי ד“ר פאול נתן יבוא בעוד ימים אחדים פה, ואז בוודאי יוחלט הדבר לצד זה או לצד זה, ועומדים הננו לפני צעד מסוכן אבל ברור: אם תתעקש ח' העזרה בנוגע לשאלה זו ולא תוותר לקבל את השפה העברית בהנחה פרינציפיונית בתור שפת ההוראה בבתי ספרה, אז בתי ספר אחדים נסגרים, הסמינר– מצד התלמידים וחלק מהמורים, ובית הספר לבנות– מצד כל המורים, ובכן מה יהיה אחרי כן? מה יעשו מאות תלמידי הסמינר וביה”ס למסחר? ומה תעשינה ערך חמש מאות הילדות של ביה“ס לבנות ומה יעשו המורים? עתה אין זמן רב לחכות. השאלות דורשות פתרונים תיכף, וצריך לדעת עד כמה יש לסמוך על עזרת אחינו שבחו”ל. בא“י מקווה מרכז אגודת המורים להשיג עד שלושים אלף פראנק. וזהו סכום חשוב, אך מה הוא כנגד התקציבים של בתי הספר בחיפה וביפו, ושני בתי ספר הנ”ל שבירושלים, העולים יחד לערף מאה אלף פראנק, ומה יהיה אם באופן זה, כשיגיע הדבר כי ארבעת בתי ספר ייסגרו, תבוא ח' העזרה ותבטל כל עבודתה בא"י, לאמור גם גני הילדים ויתר המוסדות שבהם מלמדים רק עברית? – הכול יחד עולה לערך רבע מיליון פראנק לשנה.

אומרים כי יתכונן תיכף סמינר אחר. אבל מי הוא שיערוב בעד זה? אינני דואג לעצמי, כי אני בין כה וכה החלטתי מכבר לעזוב את משרת הנהלת הסמינר שהוטלה עלי ולעסוק בעבודה אחרת, ורק לשם זה קיבלתי עלי משרת מזכיר– ראשי בוועד הלשון. ובכלל ישנם לפני עניינים שונים, שחפצתי להקדיש להם עבודתי, כאשר הודעתיך מכבר: מסעות של תעמולה, וישיבה של התכוננות להוראה באוניברסיטה שלנו העתידה להתכונן, וכו' וכו‘, אבל דואג אני למצב יתר המורים וביחוד למצב מאות הילדים והצעירים שילכו פתאום בטל. פה דרושה עצה מהירה. המרכז קיבל עליו עניין יסוד בתי הספר בחיפא וביפו אם יידרש הדבר, ועתה עומדת שאלת הסמינר ובית הספר למסחר, שדרוש להם עד סוף זמן החורף סכום של 15000 פר’ לכל הפחות (גם אם יתרצו המורים לקבל שכר יותר קטן), ובי“ס לבנות, שדרוש לו עד סוף הזמן ערך 10,000 פר'. היש תקוה מצד חובבי ציון והציונים, שיקבלו עליהם הוצאות שני המוסדות האלה? שאלה זו איננה סובלת כעת שום דיחוי, אין זמן להתיעצות מרובה. צריך להחליט אולי ייגמר כל העניין פה במשך שבועיים וצריך לדעת תיכף המשך העניין. טוב תעשה אם תיכף לאחר קבלת מכתבי זה תודיע בתלגרמה מה הן התקוות, שאפשר לנו לקוות מחול, ואם נוכל למצער לפתוח את הסמינריום מחדש בלי עיכוב. צריך לא לשכוח כי עלינו לחפש אחרי בית ולהשיג ספסלים וכיו”ב.

ידידך מכבדך

291. אל יחזקאל דנין (סוכובולסקי)

ירושלם, מוצאי שבת,….⁸ חשוון תרע"ד

יחזקאל אחי יקירי!

ביום השישי כתבתי אליך שני מכתבים זה אחר זה. מסגנונם תכיר בוודאי, כי כתבתים בחיפזון בעת שנזכרתי כי האסיפות הגדולות בברלין תהיינה ביום מחר ויום ב' וג'. ועתה, אחרי התבונני בדבר היטב, הנני רואה את עצמי מחוייב לכתוב אליך שנית.

כמדומני טעיתי בכתבי, שיכתבו בתלגרמה “תלגרפו לילין”, כי זה מורה כאילו איזה דבר כבר נדבר והוחלט על אודותיו, וזה איננו נכון, וע"כ חושב הנני כי אם עוד טרם תלגרפו יכתב שיתלגרפו אליהם, והם בטוחים, כי אם תסגור חברת העזרה את הסמינר בהחלט, אז תהיה האפשרות לשוב ולפתחו תיכף בירושלים למצער עד סוף זמן החורף. והם צריכים להחליט כעת בפרינציף לשאת בעול ההוצאה אם יידרש הדבר.

חושב הנני כי נחוץ לשוב ולפתחו דווקא בירושלים מפני טעמים שונים. מאה תלמידים יושבים פה כל אחד בדירתו, כל אחד סידר לו מקום מאכל, ואם ישאר המוסד פה, אז אין כל שינוי נרגש והכול מוסיף והולך במנוחה עד סוף הזמן. לא כן הדבר אם ייעתק המוסד ליפו. למאה תלמידים אי אפשר לשנות מקומם. ישנם רבים מבני ירושלים אשר בלל אינם יכולים ללכת ולהתיישב ביפו מפני דעת הוריהם, וישנם רבים כאלה אשר מפני טעמים אחרים לא ירצו להעתיק מושבם, והכן יישארו כל אלה ללא לימוד, ונמצאנו הורסים מעמדם של חמישים תלמידים או יותר, או מחייבים אותם לבוא ולהתרפס בפני מנהל המוסד הקיים ולקבל כל התנאים שירצה להתנות.

אמרתי: להמשיך הלימודים עד סוף הזמן, כי סוף סוף אם יצא הדבר באופן כזה, כי אהיה נאלץ לעזוב את ח' העזרה או כי יפטרוני הם, אז אינני חפץ לשוב ולהתקשר למוסד שלא אוכל לעזבהו אף יום. מרגיש הנני, כי עבודות נחוצות מחכות לי בא“י עצמה, אשר בגללן עלי להיות יותר חפשי בזמן, ישנן ג”כ עבודות ספרותיות חשובות, אשר עלי לעבוד בהן משך זמן (כעין חיבור ספר דקדוק לבתי ספר בינונים). אולי יידרש, כי אסע לצורכי תעמולה לרוסיה או לאמריקה. ואולי יהיה עלי לשבת במשך שנה בעיר גדולה אירופית לבקר שעורים באוניברסיטה (כעין מעשהו של “רב צעיר”), כדי שאוכל לבוא אל האוניברסיטה העתידה שלנו מזויין לא רק בידיעה רחבה של המקצוע שאלמד (זה לא חסר לי ב"ה), כי אם גם בדרכי ואופני המדע החדישים (הכרת כל הספרות המדעית החדשה, לימוד דרכי העבודה והעיבוד, וכו' וכו').

ובכלל רואה הנני, כי נחוצה לי תקופה של למצער שנתיים, אשר בה לא אהיה קשור למשרה יום יומית (העבודה בוועד הלשון תתן לי חופש גמור בבחינה זו).

וע"כ אמרתי “עד סוף הזמן של החורף”, לאמור עד שיסתדרו הדברים בכלל ועד שיימצאו האנשים והדרכים הנחוצים.

לדעתי נחוץ מאד כי ר' בנימין,⁹ היודע גרמנית היטב, יתרגם כל הכתוב בהחרות בעניין זה במשך הימים האחרונים, אם בפרטות ואם בכללות, והדברים ישולחו אל משרד ח' העזרה בברלין, כי בטוח הנני שמצד אחר ישתדלו להסתיר כל הדברים. נחוץ ג“כ לתרגם גרמנית את תזכיר הסמינריסטים ולהדפיסו תיכף בה”וולט" ובעוד עיתונים אחרים כדי שיראו מה דרשו ובאיזה סגנון דרשו.

הראה מכתבי זה למי שנחוץ ולמי שהנך יודע בו כי הוא מאלה היודעים לשמור סוד–

* * *

292. אל ישעיה פרס

ירושלם ת“ו כ”ד טבת תרע"ד

לכבוד האדון ישעיה פרס סגן המנהל בביה"ס למל

א. נ.

בשיחתנו אמש, אחרי הודיעי את כ‘, כי אנכי שמרתי מוצא שפתי והבטחתי ולא פירסמתי את שמו על התזכיר שלנו בפרסמי אותו, ולא היתה לי כל ידיעה כי הודיעו את שמו בהצפירה על התזכיר, ביקשני כ’, כי אפסם בהצפירה כי לא כדברי הסופר “אשנב” כן היה, וכי מראשית ההתעוררות חשב כ', כי צריך לחכות בנוגע לשינויים, אף כי בעיקר הדבר היתה דעתו כדעתנו.

והנה אף כי אנכי אינני כמובן אחראי כלל בעד מה שכותבים אחרים, אמרתי למלא בקשתו מפני אהבת האמת. אך לפני עשותי זאת הנני לבקש גם את כ', כי יעשה דבר לטובת האמת ויודיעני על דברתו קודש אם עד היום נודע לו, כי עוד בהיותי נותן שעורי בביה"ס למל עד הרגע האחרון להיותי שם דיברתי אף מלה אחת עם תלמידי או עם אחד מהם להסיתו לעבור אל בית ספר אחר (אז לא חשב עוד איש כי יתכונן בי"ס כזה), אם דיברתי בכלל מלה אחת בנוגע לכל עניין המחלוקת כולו, בפירוש או אפילו ברמז.

בתור סגן־המנהל בביה"ס למל ובתור מורה בכיתה הראשונה ומכיר את כל התלמידים שם יודע כ' בוודאי אם קרה כדבר הזה או לא.

לתשובתו, שבתור איש ישר על כ' לא למנעה, הנני מחכה, ולו גם תהיה זאת הגמול היחיד בעד השתדלותי בעד כ' להשגת משרת סגנות ההנהלה בביה"ס למל.

ברגשי כבוד

293. אל מ. אדלמן י.ל. אסתרמן ומ. עברי

ירושלם, כ“ה טבת תרע”ד

לכבוד האדונים הנכבדים

מר מרדכי אדלמן – נשיא לשכת בני ברית

מר אסתרמן – מנהל בתי החרושת בצלאל

מר עברי – אורח נכבד מאנגליה

בירושלם

אדונים נכבדים!

בהדין־והחשבון אשר מסר הד"ר פאול נתן לחברת העזרה בברלין ביום 4 ינואר אחרי שובו מארץ ישראל באו הדברים האלה:

“דבר זה הובלט בייחוד בזה, שמר ילין עורר, אחרי ארבעה ימים למסירת המימורנדום,¹⁰ את תלמידי הכיתה העליונה של בית הספר למל לעבור אל בית הספר העומד להיווסד מחדש”.

הודעה כזאת מצד ראש חברה חשובה כחברת “העזרה” עלולה לחלל את כבודי בכל העולם כולו, וחושב הנני, כי לא כזאת היה צריך לגמלני אחרי עבודת חמש ועשרים שנה במוסד הזה, שאנכי טיפחתיו וגידלתיו.

ובכן הנני מבקש אתכם, אדונים נכבדים, בתור אנשים שעמדו בכל עת המלחמה בענייני בתי הספר מן הצד, מבלי הראות שום נטייה לאחד מהצדדים, כי תואילו לעשות חקירה ודרישה כחוק בין כל תלמידי הכיתה העליונה של בית הספר למל ולברר את האמת כמו שהיא.

מצדי הנני מצהיר בזה בפניכם, כי עד הרגע האחרון שהייתי בביה"ס למל לא דיברתי עם תלמידי אף מלה בנוגע לכל שאלת המלחמה בבתי הספר, לא בפירוש ולא ברמז.

בשיעורי האחרון בא תלמיד אחד כמעט בסוף השעה. כששאלתיו למה איחר כל כך, נבוך בראשונה והביט על חבריו, ואח“כ פנה במבטו אל תלמיד אחר ואמר: הוא אמר לי, כי כ' לא יבוא בשעה זו. (אחד משני התלמידים האלה היה לפי שכרוני התלמיד פודורבסקי). אף כי הבנתי על מה רומזת המבוכה ולמה כיוון בדבריו, עשיתי עצמי כלא יודע דבר ושאלתיו בצחוק: ובכן למה באת עתה? ואח”כ הוספתי במנוחה: ושנית, הן יודע הנך, כי בכל פעם שחסר מורה לשעה בא מורה אחר במקומו. הוא לא מצא מענה.

בסוף השעה, כשחפצתי כבר לצאת, אחרי רשמי את שעורי בפינקס הכיתה, ניגשו אלי אחדים מהתלמידים, וכל אחד אמר לי: אדוני, חיבורי הוא אצל כ'…. הבנתי שנית למה הם מכוונים ובכ“ז עניתים במנוחה: לכולכם אשיב את חיבוריכם מתוקנים. ותיכף אח”כ עזבתי את בית הספר.

בזה תראו, אדוני הנכבדים, כי לפני תתי את שיעורי כבר הוגד לתלמידי, כי לא אוסיף עוד להורות בבי"ס זה, בשעה שידעו כי עוד אתן שיעור באותו יום.

עלי להוסיף על דברתי קודש, כי עד היום שלמחרת היום ההוא לא עלתה על דעת אחד מאתנו, כי יהיה עלינו לפתוח גם בי"ס לנערים, ולא היה איפוא אפשר כלל לפתות תלמידים לבוא אל בית־ספר שלא חשב איש לייסד.

פונה הנני ביחוד אל האחד מכם, מר מ. אדלמן, שבתור נשיא לשכת בני ברית עליו החובה להציל את כבודי המחולל, כבוד מי שהיה נשיא הלשכה משך שנים רבות.

תלמידי הכיתה הראשונה של ביה"ס למל הם:

אלה עברו אל ביה"ס העברי לבנים אלה נשארו בבית הספר למל

יהושע איזנברג אפלמן מאיר

ביכובסקי יצחק אשכנזי משה

גולדשטיין יוסף בן-טובים צבי

גולדשטיין אריה בר עזרא

דינוביץ ישראל גרבבסקי מרדכי

זילברשטיין אברהם בנוינשתי מאיר

לוי משה דרובין יוסף

מויון אברהם זמירו דוד

סכורוב יהושפט ירושלמי משה

רבינוביץ אליעזר לוין אברהם

רמבך משה מזרחי בן ציון

סלומון אברהם

פודורבסקי מתתיהו

צוקרמן ירמיהו

קואטינסקי יצחק

רוטשילד מרדכי

רייזס דוד

ודעו נא, אדונים נכבדים, גם זאת, כי לתלמידינו שעברו אל ביה"ס לבנים שלנו לא הגדתי עד כה דבר בנוגע להחקירה והדרישה, שהנני מבקשכם לעשות, וגם לא אגיד להם, עד בואכם אתם בעצמכם לחקור ולדרוש.

רק את התלמיד אברהם סלומון פגשתי בדרך (לפני קראי את הדו“ח של הד”ר נתן) ושאלתיו: אם זוכר הוא, כי פיתיתי אותו או את חבריו לבוא אל בית ספרנו (אחרי שכתב ועד הורי תלמידי ביה"ס למל מכתב אלי להתלונן על אשר אנחנו מפתים תלמידים לבוא אלינו) וענני כי הוא איננו יודע דבר מזה.

תמול כתבתי מכתב למר פרס, סגן המנהל בביה“ס למל, בבקשה להודיעני, אם נודע לו, כי פיתיתי תלמידים עוד בהיותי בביה”ס למל לעבור אל בי“ס אחר, והוא ענני: “אמנם נודע לי אחרי עזבו את ביה”ס למל, כי בשיעור האחרון שכ' נתן בביה”ס הזה הגיד לתלמידי הכיתה הראשונה שכ' עוזב לטובת הרעיון את ביה“ס הזה אחרי עבדו בו חמש ועשרים שנה, והנהו מקווה שתלמידיו ילכו באשר ילד כבודו. – אמנם אנכי לא חקרתי ולא דרשתי את התלמידים, מה שמתנגד לרוחי, אבל הדבר הזה נודע לי אגב אורחא”.

וכששאלתיו שנית במכתב אם שמע זאת מפי התלמידים או מפי אחרים? ענני במכתבו כי: “את הדברים, שייחסו אליו שהגיד בשיעורו האחרון, שמעתי מפי אחדים מהתלמידים. את הפרטים לא אוכל, כמובן, לזכור עתה”.

ובכן דבר כזה, בגללו כותב הד“ר נתן כי ראה אי אפשרות להשאירנו עוד בבתי הספר של חברת העזרה, דבר שהיה ליסוד לפיטורינו מביה”ס, הוא בעיני סגן־המנהל של אותו ביה"ס בלתי חשוב עד שלא חקר ולא דרש על אודותיו את התלמידים, והדבר הזה נודע לו רק “אגב אורחה”. וגם אח"כ איננו יכול לזכור הפרטים.

הוא כותב כי אמרתי, כי אני מקווה שתלמידי ילכו באשר אלך אנכי (איננו מזכיר “בי”ס אחר"!).

אנכי ידעתי, כי סמינר חדש עומד להתכונן, ובסמינר הן לא יכולים להיכנס תלמידי ביה"ס למל!

אבקשכם להחיש בדבר, יפה שעה אחת קודם, כי עתה יחלו בוודאי אחרים לדבר על לב התלמידים שנשארו בביה“ס למל ל”הורותם מה שיאמרו".

בואו נא אל בית ספרנו ולכו אח“כ אל ביה”ס למל, ובקשו כי יתנוכם לדבר עם התלמידים שלא בפני שום איש אחר, ובטוח הנני כי תמצאו את האמת, ותגולו חרפה מעל מי שהעלילו עליו עלילת שווא.

והנני נותן לכם על טרחתכם זו את תודתי מראש

ידידכם מכבדכם

294. אל א. קפלן, מינסק

ירושלם, כ“ז טבת תרע”ד

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה מר א. קפלן שלום וברכה

אדוני הנכבד!

את מכתבך החביב מיום כ' כסלו קיבלתי במועדו וכן את ההמחאה על סך 400 פראנק (250 פר' נדבה זמנית, 150 פר' נדבה חודשית) נדבת תושבי עירך מינסק. את ההמחאה מסרתי בקבלי אותה לידי הוועד להחזקת החינוך העברי אשר נוסד פה.

מפני טרדותי המרובות מאד בזמן האחרון לא עלה בידי לענות עד כה על מכתבך החביב הזה ולהביע לך ולתושבי עירך הנכבדים את תודת כולנו על אשר היו הם הראשונים אשר נענו לקריאה היוצאת מארץ ישראל לבוא לעזרת ה' בגיבורים, אף מיהרתם החשתם מעשיכם להודיענו רגשותיכם ומעשיכם בתלגרמתכם. ברוכים תהיו לאלהי ישראל אשר לא ייטוש את עמו ולא יתננו למשיסה גם בידי בעלי טובותינו, ועיניכם תחזינה בפרי הברכה אשר יביא החינוך הנאמן לעמנו ולכל קודשיו.

בתי ספרנו הולכים ומסתדרים. ישנן לנו הדירות שנדרשו, וכלי בתי הספר לתלמידים ולמורים, וספרים ומכשירי ההוראה, כל הדברים האלה דרשו זמן רב עד שהשגנום. עודנו מרגישים בחסרון מורים אחדים לביהמ"ד למורים, שנאלצנו לקבל מורים לפי שעה במקומם, אך גם את אלה נשיג בקרוב.

קהל עמנו נענה כנראה ביד נדיבה, ואינני יכול לע“ע לענות על שאלתך, “אם נחוצה לנו עזרה יותר גדולה”. אך דבר אחד תיטיבו לעשות אם יעלה בידך לאסוף כספים ביחוד לתכלית תמיכת חניכי ביהמ”ד למורים הנצרכים (Stipendien ), כי הצרכים בנוגע לזה גדולים והקופה הכללית מסופקני אם תוכל למלאם כולם.

בוודאי תוסיפו לשלוח נדבתכם מדי חודש בחודשו כאשר הבטחתם.

ובשובי לתת לכולכם תודת כולנו על החזיקכם בידינו וביד החינוך העברי.

הנני ידידך מכבדך

דוד ילין

וכן יהיה טוב אם תוכלו לאסוף נדבות מיוחדות לטובת “המעון העברי ליתומות”, שקיבלנו תחת חסותנו ואשר לו תקציב מיוחד ומקורות הכנסה מיוחדים.

295. אל אליעזר הופיין¹¹

ירושלם כ“ט טבת תרע”ד

להאדון הנכבד מר אליעזר ס. הופיין יפו

אדוני הנכבד!

את מכתבו מיום כ"א דנא קיבלתי, ושמח הנני על המקרה הזה המביאני לברר את הדברים כהווייתם, בה בשעה שישנם אנשים המוצאים עניין בזה לשנות צורת פני הדברים מראש ועד סוף.

ובכן הנני לענותו על שאלותיו, אחת אחת:

שאלה א) האמת הדבר, כי “העזרה” שינתה בזמן האחרון את תכנית הלימודים בבתי ספרה לטובת השפה הגרמנית וע"ח השפה העברית? ואם אמת הדבר, באיזה זמן נעשה דבר זה, ובאיזה בתי ספר, ובאיזה מקצועות לימודים?

תשובה:

אינני יודע עד כמה התערב ועד חברת העזרה שבברלין בדבר הזה, כי לא היינו רגילים לקבל מכתבים משם בנוגע לדברים האלה (מלבד פעם אחת לפני שנתיים שקיבלתי תשובה מפורטת מהד"ר נתן על הדין־והחשבון ששלחתי להועד בתור הפרורקטור של הסמינר בענייני המוסד).כל המכתבים נשלחו להמנהל מר אפרים כהן והוא לא הראם אותנו מעולם. מה שהנני ייודע הוא רק מהמעשים שנעשו פה, ועפ"י רוב בשם הועד שבברלין:

א. באמצעי זמן החורף בשנה שעברה (תרע"ג) הודיע מר כהן, כי בנוגע למקצועות הפדגוגיה, אשר בימי הוראת הד“ר רבין היתה הבחינה של גומרי לימודיהם בעברית, תהיה בחינתם מעתה והלאה בגרמנית, ועל כן צריכים התלמידים לחזור על הלימודים האלה בגרמנית אחרי שלמדו אותם כל שלוש השנים בעברית, בראשונה אצל מר כהן בעצמו ואח”כ אצל ד“ר רבין; לא הועילו כל מחאות התלמידים בנוגע לזה וכל טענותיהם כי אחרי שלמדו את המקצועות האלה במשך כל הזמן בעברית קשה להם לחזור עליהם בזמן קצר בגרמנית; ומר כהן בעצמו והד”ר וינברג חזרו אתם בגרמנית והבחינות היו בסוף זמן החורף שעבר בגרמנית.

גם בנוגע לדברי הימים הכלליים דרש מר כהן מד“ר ברוור לפני הבחינות, כי יחזור על לימוד זה בגרמנית וכי ייבחנו התלמידים בגרמנית, אך הד”ר ברוור מאן למלא דרישתו זאת.

ב. בחול המועד פסח בשנה שעברה (תרע"ג), כשבאנו לסדר את שעות כל מורה לשנת הלימודים 1913/14, דרש מר כהן בכל תוקף מד“ר ברוור, כי יתן שיעוריו בדברי הימים ובגיאוגרפיה ובפדגוגיה בשפה הגרמנית, תחת אשר ניתנו השעורים האלה כבר במשך שנים אחדות בעברית מצד הד”ר רבין ומצדו הוא. ד“ר ברוור טען, כי לו אי אפשר להכניס חידוש זה בסמינר בשעה שדבר זה הוא נגד הוכחתו, מפני כי לא בא הנה להיות ל”גרמניזטור“, ולמרות רצון התלמידים, ובזה יביאוהו למצב מגוחך בפני תלמידיו שעד כה לימדם בעברית. אך כל טענותיו לא הועילו. שב וביקש להורות בעברית ולחזוֹר לפני הבחינה בגרמנית, אך מר כהן דרש, כי דווקא מראשית השנה יכניס ד”ר ברוור חידוש זה. וכאשר מאן ד“ר ברוור למלא דרישתו זו, נפרדו בכעס, ומר כהן אמר, כי באופן זה לא יוכל ד”ר ברוור להמשיך לימודיו. לבסוף מצא כהן דרך זו: את הכיתה, שהורה ד“ר ברוור דה”י וגיאוגרפיה בעברית (כיתה ד' שהיתה לכתה ג'), יקבל מר פרס שיחל להורות בה, ובאופן זה יוכל להחל בגרמנית, וד“ר ברוור יקבל מקצועות עברים יתרים במקום ד”ר זנה אשר חלה. מר פרס קיבל להורות בכיתה ג', אך מפני כי גם הוא בוש להתראות בפני התלמידים כעוזר לגרמנית לא הורה גם הוא בגרמנית כ"א בעברית.

בכיתה ב‘, שנשאר בה ד“ר ברוור, שב להורות דה”י וגיאוגרפיה בעברית, אך בתוך משך זמן הקיץ יצאה הפקודה כי ד“ר וינברג, המורה לשפה הגרמנית בכיתה זו, יחזור על שעוריו של ד”ר ברוור בדה"י וגיאוגרפיה בגרמנית, וביום ו’ של כל שבוע חזר על כל השעורים האלה שלמדו במשך השבוע בגרמנית.

בכיתה העליונה נמסר לימוד הפדגוגיה להד“ר וינברג, למען תהיה האפשרות להורות מקצוע זה בגרמנית. בתור מעבר מעברית גמורה לגרמנית גמורה הורה ד”ר וינברג במשך הקיץ (תרע"ג) באופן זה: הוא הרצה בעברית והתלמידים חזרו והרצו בגרמנית ופעם בשבועיים כתבו בשעת שעור הפדגוגיה חיבור בנושא פדגוגי בגרמנית, אך בתחילת זמן החורף הזה הודיע מר כהן בדרך רשמית, כי הבחינות בפדגוגיה תהיינה בגרמנית כמו בשנה שעברה, ומאז חזרו גם בכתב גם בע“פ בגרמנית. ובכיתה ב' נשאר לימוד הפדגוגיה בידי ד”ר ברוור שהורה בעברית, אך בראשית זמן החורף הזה הכריחהו לחזור על השעור בגרמנית, בקרוא התלמידים בכיתה בספר הגרמני אחרי למדם את השעור בעברית.

ג. מקצועות המטמטיקה והפיזיקה הורו בכיתות הנמוכות בעברית בימי ד“ר קארלבאך, ואח”כ שנית בימי מר האמרשטיין, שהורה עד סוף זמן החורף שעבר. הדבר הזה היה בזמן האחרון כקוץ בעיני מר כהן, ובכל שעת כושר שם ללעג ולקלס את מר האמרשטיין “הגרמני מברלין שבא להורות פה בעברית למען ילמד שפה זו על חשבוננו”. הוא הוכיחו על זאת פעמים רבות, גם נתן לו טעם לדבר, כי על הקונסול הגרמני לתת לו (להאמרשטיין) תעודה על טיב הוראתו למען תיחשבנה לו שנות הוראתו פה גם בגרמניה בנוגע לשכרו וכיו"ב, ואיך זה יוכל הקונסול להעיד אם לא ישמע שעוריו בגרמנית? (כאילו היה הקונסול מחוייב לשמוע כל שעוריו, וגם בכיתות הנמוכות!).

במשך החורף שעבר נעשה חוזה בברלין עם הד“ר חברוני, כי ימלא הוא מקום ד”ר האמרשטיין, שלא חידש את חוזהו. ד“ר חברוני הוא יליד ירושלים שלמד כל ימיו בעברית, לא למד פה בביה”ס למל, ובסמינר עצמו נשאר רק שנתיים, ובכן למד גרמנית אך מעט. במשך השנים האחדות שלמד בשווייץ שם לבו ביחוד למקצועו. ובכל זאת הודיענו מר כהן, כי חברת העזרה בעשותה אתו החוזה כתבה בפירוש, כי עליו להורות כל מה שיורה בשפה הגרמנית. בשורה זו היתה כדי להוכיח לנו צדקת הנחתו כי “הכל צריך שיהיה גרמני” (Alles muss Deutsch warden!) שהגיד לנו פעמים רבות במשך הזמן האחרון.

ד“ר חברוני בא הנה והחל להורות בגרמנית, ומר כהן ראה כמה קשה לו הדבר הזה. והתלמידים החלו בסוף הקיץ לדרוש ממנו, כי יורם בעברית, גם מפני הטעם כי קל לו יותר להורות בשפה זו, אך הוא ענה כי ההנהלה דרשה מאתו כי יורה בגרמנית. בראשית זמן החורף הזה החל על דעת עצמו להורות בעברית, אך כעבור שבוע שב והורה בגרמנית, באמרו כי המנהל אסר עליו להורות בעברית. במצב כזה, אחרי שכבר מקודם הורו תמיד בגרמנית גם כימיה, זואולוגיה, בוטניקה, אימון-יד (Handfertigeitsunterricht), גיאוגרפיה מסחרית, כל מקצועות המסחר, התעמלות, עבודת האדמה, ארכיאולוגיה היהודית (Archaeologie der Hebraeer), הנה לוּ נתנו את הדברים להתפתח ולהתבסס בדרך שהחלו ללכת, ועל מקצועות אלה נוספו בקביעות גם דה”י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ופיזיקה, ומתמטיקה, היתה יוצאת התוצאה הפשוטה כי את כל מקצועות המדעים מורים בבית המדרש למורים העברי וכן בבית הספר למסחר בגרמנית. אלה הן עובדות. אך מלבד זה הדגיש מר כהן במשך כל זמן הקיץ שעבר גם בסמינר גם בבתי הספר האחרים, כי מעתה ישים כל לבו שיורו את המדעים בגרמנית, ולא יתן עוד לרמות את חברת העזרה כאשר היה הדבר נוהג במשך כל הזמן שנתן להורות בעברית מבלי שיודיע זאת לברלין. הדבר הזה חיזק את ההכרה, כי אותו המצב, שהיה רופף במשך השנה האחרונה, יתבסס בקרוב ביסוס קיים, וכל המקצועות של דה"י וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ומתמטיקה, ופיזיקה, שבאה עליהם המחלוקת בזמן האחרון, ייקבעו בגרמנית ולא יישאר לעברית דבר חוץ מלימוד השפה עצמה והלימודים היהודיים.

שאלה ב) מדוע נכנסו המורים פתאום במלחמה כל כך חריפה עם העזרה ועד עכשיו שתקו?

תשובה:

התשובה על השאלה הראשונה כוללת כבר חלק מהתשובה הצריכה להינתן על שאלה זו: מפני שראינו את הדרך שהסמינר מתחיל ללכת בה, מפני שראינו כי עוד מעט לא ישאר דבר לעברית בבית ספר, אשר ממנו צריכים לצאת מורים עברים לבתי הספר שבמושבות בא"י ושבערי ארץ הקדם בכלל, היינו מוכרחים לשים קץ למעמד הזה שהתחיל להעיק על כולנו. אך בכל זאת עלי להעיר, כי עניין זה, עניין מלחמת השפות, הוא דבר שהלך ונמשך מאז שנים רבות, והמורים לא שתקו על זה כלל.

עוד בשעה שבאה המחשבה ע“ד ייסוד בית־ספר למורים בירושלים, לפני עשר שנים, כשהיה מר אפרים כהן בברלין משך זמן חורף שלם, החלפתי אתו מכתבים בנוגע לזה והסברתי לו, כי עלינו להנהיג את לימודי כל המקצועות בעברית גם חוץ מפני הטעם הלאומי, מפני כי אל ביהמ”ד הזה יבואו לא רק התלמידים המעטים מביה“ס למל (אז לא היו עוד בתי ספר של ח' העזרה), כי אם בייחוד צעירים מכל בתי הספר של ח' כל ישראל חברים שבכל ארץ הקדם, וצעירים מרוסיה, וצעירים מבתי הישיבות, וכל אלה יחד אינם יודעים את השפה הגרמנית, בשעה שכולם יחד למדו פחות או יותר עברית, ובכן יוכלו כולם ללמד כל המקצועות יחד, ובנוגע לשפה הגרמנית בתור שפה יכינו כיתות מיוחדות לתלמידים היוצאים מביה”ס למל, וכיתות מיוחדות לכל אלה שלא למדו גרמנית. לו עשו כזאת, כי אז נפטרנו במשך כל עשר השנים מכל הדברים המסוכסכים, שמלאו תמיד את חיי בית ספר זה. אך מר כהן לא חפץ לקבל הצעתי ובא בגזרה ובהלכה פסוקה מברלין כי המוסד חוייב להיות בעל דו־לשונות (zweisprachig).

במשך שנות קיום המוסד היתה שאלת שפת ההוראה שאלה שאיננה פוסקת, אך מר כהן ידע לסתום פיות כל הבאים בתביעות בטענת: עניין זה שייך לברלין, ואסור להרהר כנגדו או לדון בו. בכל פעם שבא ד“ר נתן לירושלים לא נתן מר כהן אף פעם אחת לקרוא לאסיפת מורים יחד עם ד”ר נתן לדון בדרך רצינית בענייני בתי הספר, וגם בכל עת שבאו מורים יחידים לדבר אתו הביט מר כהן בקנאה על זאת והשתדל להיות נוכח בכל דיבור שהם מדברים אתו. פעמים רבות באו תלמידים ודרשו שינויים בשאלת שפת ההוראה, ומר כהן ידע תמיד לתת לדבר זה צורה של אי־משמעת מצד התלמידים ולדרוש ולהענישם. על כל הדברים האלה יכולם להעיד גם כל המורים שבאו מגרמניה הנה, ד“ר קארלבאך, ד”ר רוטנברג, ד"ר טחואר ומר האמרשטיין.

המורים הצעירים, שיצאו מהסמינר והיו למורים העיקריים וכמעט היחידים בבתי הספר של חברת העזרה, למן בתי הספר שבחיפא וביפו ועד ביה“ס לבנות וביה”ס למל שבירושלים, המורים האלה, שידעו כמה סבלו וכמה נלחמו בימי לימודם בעניין שפת ההוראה, – שבו וראו כל אי הסדרים בעניין זה והדברים המתנגדים לתורת הפדגוגיה שבבתי הספר שהם מלמדים בם, ראו כמה קשה להם להורות בעברית מקצועות מדע שלמדו אותם רק בגרמנית, אף ראו כמה קשה וכמה לא נכון שמקצוע, שלמדו אותו התלמידים במשך שנים בעברית, ישובו בכיתות הגבוהות וילמדוהו בגרמנית, ראו כל יתר הדברים הרשומים בתזכירנו שמסרנו להד"ר נתן הדורשים תיקונים – ודבר זה, הביאם תמיד לדרוש שינויים בנוגע לזה. אך לא התאחדו יחד, וכל אחד דרש הדבר בבית ספרו;¹² ומר כהן מצא תמיד את הדרך להשתיק טענות כאלה, יש על ידו או על יד אחדים מראשי המורים שבבתי הספר השונים שלא נוכחו בנחיצות השפה העברית בתור שפת הלימודים, פעמים רבות בגערות ובאיומים ובהראות פני זעם לראשי המורים העברים ( כמו למר זוטא בירושלים ולמר אוירבך ביפו), ופעמים אחרות בהבטחות, כי בימים הבאים יוטב המצב ויוסיפו ללמד מקצועות יותר בעברית.

והנה באה רוח החפץ לגרמן את הכל במשך השנה האחרונה. מפי מר כהן נשמעו תמיד דיבורים, כי בקרוב מחוייבים לבוא שינויים בבחינה זו. ביפו ראו, כי נדחה המורה הראשי העברי, והמורה הגרמני (קרובו של מר כהן) נהיה פתאום למנהל בית הספר. בביה"ס לבנות בירושלים, אחרי ראות מר כהן כי בשום אופן אין המורים הצעירים מתרצים להורות מדעים בגרמנית, וכן אינם רוצים להורות את השפה הגרמנית, חפץ כבר להביא מורה נוספת שתלמד בגרמנית במקום המורה שלימדה מקצועות שונים בעברית ושהתפטרה. בסמינר, הוא המוסד העיקרי של ח' העזרה, באו השינויים לטובת השפה הגרמנית, ומלחמה בלתי פוסקת היתה בין מר כהן ובין הסמינריסטים, והסמינריסטים, שהתמרמרו על הנטייה הזאת לגרמנית, כתבו אז את תזכירם אל חברי הקורטוריום של הטכניקום בברלין.

כל הדברים האלה מילאו את האוויר חומר שריפה, והיה חסר רק הניצוץ שידליקהו, והניצוץ הזה היתה החלטת הקורטוריום בנוגע לטכניקום שבחיפא.

בהגיעי אל תקופת הימים האחרונים, עלי לשוב ולדבר ע“ד מצבנו אנו, מורי חברת העזרה, ויחס המורים והלאומיים בכלל אלינו: אנו, המורים “העברים”, היינו בבתי ספר, אשר בהם היינו אנחנו הרוב ואנחנו הפועלים והמשפיעים העיקריים, ובכ”ז גברה עלינו תמיד היד החזקה של מר כהן, שראה בנו תמיד מתנגדים לו. הוא בא תמיד בשם “ברלין”, בשם חברת העזרה, והוציא לפועל כל מה שהיה חפץ כנגד חפצנו, ואם ניסה אחד להתייצב כנגדו, מצא תמיד הדרך לקומם כנגדו מורים אחרים ע“י רכילות ואינטריגות תמידיות, והשתדל תמיד כי לא יהיה שלום בין המורים. והעולם כולו הטיל כל אשמות מר כהן עלינו כולנו יחד. בכל אותה ה”שניות", ששררה בבתי הספר, שמונו אותנו לאחראים. ואחרי שהיינו אנחנו ראשי מרכז אגודת המורים, החלו כל חברינו להביט עלינו לא כעל עומדים בתוך המחנה. היתה לנו איפוא המלחמה פנימה והחוצה: עם מר כהן מצד אחד, מלחמה כנגד רצונו התמידי והבלתי נפסק להשליט בבתי הספר את הגרמניות יותר ויותר, ועם כל העולם הלאומי מצד שני, להוכיח אמיתות שאיפתנו הלאומית, וביחד עם זה להצדיק את חברת העזרה, אחרי שגם אנו בעצמנו חשבנו את מר כהן בתור האחראי היחיד בעד כל השאיפות האלה, ומבלי יכולת לדבר בגלוי כנגד מי שהושם לראש לכולנו. זה היה מצב פסיכולוגי משונה, מלא עינויים פנימיים, שלא ניתנו להיגלות החוצה.

באלול שעבר היתה אסיפת מורי א"י, אשר בה השתתף גם חלק גול ממורי העזרה. דיברו שם על השפה העברית בתור שפת הלימודים בבתי הספר, נגעו בבתי הספר של ח' העזרה, ומורי בתי הספר האלה מצאו עצמם נעלבים, עמדו לעזוב באופן דמונסטרטיבי את האולם, ובלבם ידעו, כי מצד אחד צדקו המעליבים ומצד שני הם הקרבן בעד רצונו התקיף של המושל בם, בשעה שהם בעצמם לוחמים כל הימים בעד השפה העברית והשלטתה בבתי ספרם.

ובשעה זו הודיעה הגברת כהן את מר מיוחס ביום ראש־השנה בתרועת שמחה את הבשורה לאמור: “אנחנו ניצחנו!” (מר כהן היה אז בגרמניה). הוחלטה כנראה ההחלטה בברלין לבלי שים לב אל דרישות “הצעקנים האחדים היפואים” והעברית יצאה וידה על ראשה.

נודע לנו גם כן, כי מר כהן הביא אתו מברלין מכתב חריף אל המורים להטיל אימה עליהם, כדי שלא יתפרצו. מאז ידע כבר, כי לא ימי מנוחה הימים הבאים, והזהירות טובה תמיד במצב כזה. (את העתקת המכתב בלי תאריך קיבלנו באסיפתנו הראשונה).

עוד בימי הקיץ שעבר, כששלח מרכז אגודת המורים תזכירו להקורטוריום, החליטו רבים ממורי העזרה לשלוח גם הם תזכיר מצדם בנוגע לזה, אך מר כהן, אחרי שעלה בידו להכריח בחזקת היד את מורי הסמינר להחליט (ברוב דעות עשוי) לבלי התערב בתזכיר אגודת המורים, עלה בידו אח"כ כמובן לבלי תת המורים האלה להוציא גם חפצם זה לפועל.

והנה באה ידיעת החלטת הקורטוריום. כל ארץ ישראל נעשתה למרקחה. מכל עברים מחאות חזקות, מורי חברת העזרה, שרוב ועד הלשון העברית הוא משלהם, מצאו לנכון, כי ועד הלשון נשתתף גם הוא במחאה ע“י חברם מר בן־יהודה, שאיננו מורה בח' העזרה; ועד סניף אגודת המורים, שבו היה מר פרס סגן־המנהל של ביה”ס למל (ושנשאר גם עתה במשרתו זו), מצא לנכון להשתתף עם מר איתן, שגם הוא איננו מורה בח' העזרה. כולנו הרגשנו את הסכנה שבהחלטה זו, ביחוד לבתי הספר שאנו עובדים בהם. כולנו הרגשנו, כי קרוב כבר היום שבו יבואו השינוים העיקריים במוסדות העזרה בהיות על התלמידים להתכונן בבתי הספר האלה בעד הטכניקום. זכרנו את התפארות מר כהן עוד בימי הקיץ בעת היות פה מר פינקלשטיין, באומרו כי מר פינקלשטיין אמר לו: אנכי “אינני מבין חכמות”, אנכי הנני איש פשוט, אם יבואו אלי תלמידים היודעים גרמנית, אקבלם, ואם אין, לא אקבלם. כל הדברים האלה הביאו תסיסה חזקה במוסדותינו. התלמידים בסימנר, מבלי שתף שום מורה ומבלי הודיע לאיזה מורה שיהיה (על עניין זה ובירורו אדבר במקום אחר), התאספו לאסיפות. המורים הצעירים פנו למר כהן, שיקרא את כל חבר המורים לאסיפה, והוא מאן למלא בקשתם. הסמינריסטים הגישו תזכיר אל מר כהן בבקשה להביא שינויים בסמינר בנוגע לשפת ההוראה (גם בהשאר מקצועות אחדים נלמדים בגרמנית) והוא דחם בהבטחות לעתיד לבוא, הבטחות בלתי בטוחות, ודבר אחד היה בטוח, כי עתה לא יתן לשום שינוי לבוא.

אז פרצה שביתת הסמינריסטים מבלי שידע אף מורה אחד מאתנו את הדבר מראש. כמובן הביא דבר זה להתרגשות עוד יותר גדולה. המורים הצעירים פנו אלי בבקשתם לקרוא את חבר מורי העזר לאספה ואנכי קראתיה למרות כל המעצורים ששם לפני מר כהן והאיומים שאיים עלי, ואז היתה החלטת כל מורי ח' העזרה בירושלים לזכות השפה העברית בתור שפת הלימודים בבתי ספרנו. אז היו כבר מורים שחפצו להתפטר תיכף, אך אנכי ויתר המורים הזקנים התאמצנו בכל כוחנו למנעם מזה, וקיבלנו החלטה שנייה, כי אם לא תרצה ח' העזרה לקבל להביא השינויים בבתי הספר, אז נתפטר בסוף זמן החורף.

אז בא עניין ביה“ס ביפו ושביתת תלמידיו. מורי יפו נעוצו אתנו ואנחנו יעצנום להיות מתונים, אך באו המקרים ודחפו אותם. פתאום נודע לנו דבר בוא הד”ר נתן, שהסתירו ממנו כל הזמן. הד“ר נתן בא, יצאנו לקראתו ובעינינו ראינו כל קבלת הפנים שהוכנה לו, אך במשך שעות אחדות רצו שליחי מר כהן בצבים ובכרכרות להביא את החכמים, ואת בעלי המלאכה, העובדים בבית שהיה בית היתומים של הד”ר גרינהוט ז“ל,ואת הסוחרים בעלי ברית מר כהן, וכו' וכו'. ראינו כל “הקומדיה” הזאת והבינונו כל מה שמתרקם מאחורי הקלעים. אף ראינו, כי הד”ר נתן בא בהחלטה קבועה ויודע את מי לקרב ואת מי לרחק (אותי למשל קיבל אך ביום החמישי לבואו לירושלים, אחרי כל רבני הפרושים והחסידים). לא הזמין גם בשעה כזו, בשעה שידע כי הכול סוער וגועש מסביב, את מורי בתי ספרו לאסיפה, שבה יתווכחו על העניינים העומדים על הפרק, כי אם נתן את כל מורה לבוא לפניו לבדו ובאוזני כל אחד שב והשמיע אותן הטענות והדברים באופן סטריאוטיפי שהשמיע כבר את חבריו. התחננו לפניו, כי יבטיחנו להביא השינויים המבוקשים (השלטת השפה העברית בבתי הספר) אחר זמן, כי יגידו לנו דבר ברור. ניסינו לבקש גם את ההיפך: כי יתנו להורות לפי שעה בעברית, ואם במשך זמן ידוע תחליט ח' העזרה לבלי להוסיף לעבוד בדרך זו, אז נעזוב את בתי הספר בשלום מבלי שום טענות, והוא עמד בכל תוקף על נקודה אחת כי אי אפשר לו להבטיח ואי אפשר לו לשנות. אז לא חשבנו עוד על ייסוד בתי ספר חדשים, אז חשבנו עוד לקבל בגימנסיה ביפו את תלמידי הכיתות הגבוהות של הסמינר, רק ע“ד ביה”ס לבנות, אשר בו התפטרו כל המורים והמורות, חשבנו כי נצטרך לפתוח בי“ס חדש. ימי היות הד”ר נתן פה היו ימי התרגשות גדולה, והדרכים שהוליכוהו בהן, ומאמריו אשר פירסם, כל אלה הראונו, כי בא מוכן למלחמה, ואלה שמצאו עניין בזה מקשים את לבו עוד יותר. מר כהן חפץ להיפטר ממורים ותלמידים, שאין רוחם כרוחו, וע“כ השתדל להחזיק את הד”ר נתן בדעתו.

ביאת ראש חברת העזרה הנה שינתה את דעת המורים פה, בחשבם כי הוא יוכל להחליט יותר מהר בבר, ואם היה שולח תלגרמה “נחוצה” לברלין היה יכול עוד לקבל הסכמתה משם במשך חמישה ימים. ואחרי ראות המורים, כי הוא עומד על דעתו וכל דברי האנשים המתונים שנשלחו אליו היו ללא הועיל, הגישו לפניו דרישתם שיענה עליה במשך חמישה ימים, ואם לא יקבל דרישתם אז יוסיפו להורות שני ירחים, למען יימצאו בעת ההיא מורים אחרים במקומם, אחרי שמעם דרישתו, כי לא יעזבו פתאום את בתי הספר “כמשרתי האופים המשליכים את המשארת ובורחים”. אך הוא לא קיבל הצעתם ובחר לפטרם תיכף, באמצע הזמן, ולהשאיר את כל בתי הספר מבלי מורים מאשר לתתם להמשיך לימודיהם, ומבלי חכות עד שאוכל להודיע את המורים ע"ד זה ולהיוועץ איך למסור את בתי הספר בידי ההנהלה הלך ועשה מה שעשה והמורים גורשו וכו' וכו'.

ובכן, אדוני הנכבד, חפצתי לברר בכל אריכות דברי אלה כי:

א) המורים לא שתקו תמיד בנוגע להשלטת השפה העברית;

ב) המורים לא יצאו פתאום במלחמה כנגד העזרה;

ג) כי מצדם לא היתה המלחמה חריפה רק הביאום לידי כך.

שאלה ג) האמת מה שמודיעים, כי המורים השפיעו על הילדים ופיתו אותם לשביתה?

תשובה:

אינני יודע מה שקרה בערים אחרות בפרטות ובדיוק, חוץ מירושלים לא היתה שביתה אלא ביפו ושם הן היתה השביתה בידיעת ובדעת הורי הילדים.

ובנוגע לירושלים הנני יכול להעיד עדות נאמנה, כי בשביתה היחידה שהיתה פה, היא שביתת הסמינריסטים, לא היה כל יד וחלק לשום מורה ממורי הסמינר, ולא רק זאת אלא כי גם שום ידיעה לא היתה לנו בנוגע לזה. בראשית ימי התסיסה, כשראיתי כי מר כהן אומר לשימני אני לאחראי בעד מעשי הסמינריסטים, כתבתי אליו, כי אחרי שהוא בעצמו בירושלים, אינני חפץ לקבל עלי שום אחריות, למען לא יאמר אח“כ, כי אנכי לא מילאתי חובתי להעזרה באמונה וע”כ יצאו תוצאות לא טובות באשמתי. אח“כ שמעתי (מפי מר ליפשיץ), כי יש תלמידים, האומרים לעזוב את המוסד ולגמור לימודם בגימנזיה ביפו ושם יערכו להם שעורים בפדגוגיה. אח”כ שמענו (ג"כ מפיו), כי ארבעים מהתלמידים היותר טובים אומרים לעזבנו, ומר כהן שמח באומרו כי “עתה ייפטר מהרוסים”. בזמן האחרון נשמרו התלמידים הרבה ממני ולא באו אלי אף לדבר אתי (ידעו כנראה כי באחרונה יאשימו אותנו בהסתתם וע"כ התרחקו). עוד ביום אחד לפי השביתה לפנות ערב בא אלי תלמיד אחד מתלמידי הכיתה העליונה, אחרי שלחם לכל מורה מכתב בקשה עם העתקת תזכירם, ואנכי אמרתי לו, כי אי אפשר למר כהן למלא בקשתם כל זמן שלא יסכימו לזה מברלין, עליהם לחכות לתשובה עד עבוֹר זמן שליחת תזכירם לשם ובוא התשובה משם. וממחרת בבוקר ראינו פתאום והנה אין אף אחד מהסמינריסטים בא אל ביהמ"ד ללמוד. הדבר הזה הפתיע את כולנו.

בנוגע ליתר בתי הספר ידעתי רק זאת, כי אחרי שביתת הסמינריסטים היתה תסיסה גם בין התלמידים שם, אך המורים וביניהם גם אלה שעזבו את ביה"ס למל, עשו כל מה שבכוחם למנוע כל שביתה, והראיה היותר פשוטה היא, כי הן באמת לא היתה כל שביתה שם, ורק ביום שגורשו המורים בעצם היום מביה“ס יצאו אתם תלמידים רבים. בבית הספר לבנות היתה ג”כ תסיסה, ותלמידות הכיתות העליונות כתבו מכתב אל המורים לדרוש, כי ילמדו הכול בעברית, והמורים לא ענו על זה מאומה, באשר לא חפצו להביא מהומה בתוך בית הספר. עד היום האחרון לא דיברו כלל על לב התלמידות, רק חשבו, כי בצאתם מבית הספר ויפתחו בי“ס חדש, ישלחו ההורים מעצמם את בנותיהם אליו, אחרי שלא יישארו מורים בביה”ס של העזרה, ואחרי שידעו כמה תלמידותיהם מכבדות אותם ונוטות לאהבת השפה העברית.

לו היה החפץ היותר קל למורים לפתות את תלמידיהם או תלמידותיהם לשביתה, כי אז יצא הדבר בנקל מאוד מבלי כל התאמצות, אך העובדה הזאת, כי לא היתה כל שביתה, מראה בעליל, כי לא רק שלא פיתו אותם לשביתה אלא כי גם מנעום מעשות כדבר הזה.

שאלה ד) האמת, כי הרבה מהמורים שבתו מאונס ע"י לחץ של אחרים?

תשובה:

ראשונה לא היתה כל שביתת מורים פה. המורים חפצו להורות עוד במשך שני ירחים, וד“ר נתן לא קיבל זאת ופיטרם תיכף. ובעצם העניין, לא רק שלא היה אונס מצד אחרים, אלא כי נעשו כל הנסיונות מצד המורים הזקנים על המורים הצעירים למנעם מעשות מעשים מבוהלים. המורים הצעירים, בראותם את עמדת הד”ר נתן ומעשיו פה, חפצו לעזוב תיכף את בתי הספר מבלי שים לב כלל גם לגורלם העתיד, ואנחנו הסברנו ושבנו והסברנו, כי חייבים הננו להתנהג עם חברת העזרה מנהג של יושר, ולא פעם נשארנו עד אחרי חצות הלילה רק לעצור בעד אלה שחפצו לצעוד צעדים יותר מהירים, לא לתת זמן של חמישה ימים, לא לתת זמן של שני חודשים, וכיוצא בדברים האלה.

אמת הדבר, כי ימים אחדים לפני קרות המקרים האחרונים יעצונו אחדים מידידינו להתפטר תיכף, אך אנחנו עמדנו על דעתנו ואיש לא יכול להזיז אותנו מדעתנו.

שאלה ה) האמת, כי עוד לפני ששבתו המורים, שינו על דעת עצמם את תכנית־הלימודים והורו בעברית מקצועות כאלה, שהיו מלמדים קודם בגרמנית?

תשובה:

בנוגע לירושלים אוכל להצהיר בבטחה, כי לא קרה שום דבר מעין זה בבתי ספרנו. היה אמנם בראשית זמן החורף, עוד לפני החלטת הקורטוריום ולפני התחלת כל תסיסה בא“י, מורה אחד בביה”ס לבנות, מר יעקב לוי, שהורה בעברית מקצוע שהיה עליו להורות עפ“י תכנית מר כהן בגרמנית. אך מר כהן ידע את הדבר הזה ועבר עליו בשתיקה, כמנהגו בכל פעם שראה, כי אחד המורים עומד על דעתו (למעלה סיפרתי כי מר פרס הורה בעברית בסמינר דה"י וגיאוגרפיה למרות מה שמר כהן בחר בו להורות מקצועות אלה, כדי שיורם בגרמנית, ומר כהן עבר גם על זה בשתיקה). אך זהו עוד מהמעשים “שלפני תקופת ההיסטוריה” (Prähistorisch). ובעצם ימי המעשה הן יודעים הננו, כי מורי יפו חפצו לעשות כזאת והודיעו זאת למר כהן בגלוי, וכאשר מאן למלא שאלתם, עזבו את בית הספר, ופה בירושלים הן היתה כל בקשתנו מאת הד”ר נתן, כי ירשנו להורות בעברית מבלי שתחליט העזרה החלטה שהיא מכירה בזכות השפה העברית, והוא מאן להרשות זאת. אך הצענו לפניו, כי יעזוב כל העניין מעתה ועד סוף זמן החורף בידי מנהלי בתי הספר והם יתנהגו כאשר ימצאו לנכון עד סוף הזמן, באופן שלא יצא גם דבר זה שהחברה הסכימה גם לא בדרך פרינציפיאלית להוראה בעברית, וגם זה לא קיבל. ובכן איפה היה מקום לעשות שינויים כאלה על דעת עצמנו?

אלה הן תשובותי על שאלות כ' ומקווה הנני, כי יסלח לי על האריכי בעניין זה לצורך בירור הדברים. ומי יתן והספיקו למי שחפץ לדעת דברים כהווייתם.

ידידו מכבדו ומברכו בב"צ

296. אל הד"ר יעקב טהון, המשרד הארצישַראלי

ב' שבט תרע"ד

לכבוד הנהלת המשרד הארץ–ישראלי ליד ד"ר טהון יפו

א. נ.

בתשובה על מכתביכם במספרי 323, 645, 711, 713 הנני לענותכם.

א. את התלמיד יצחק אריה קפקין הודעתי, כי את תמיכתו יקבל מעתה על ידי, ובקבלי מכם בכל פעם את הכסף אמסרנו לידו.

ב. את רשימת המורים, שעזבו את בתי הספר של העזרה בירושלים, והפרטים הנוגעים להם אשלח אליכם בראשית השבוע הבא.

ג. בדבר אישור בתי ספרנו הלכתי היום עם ד“ר לוי¹³ אל העו”ד, אשר קיבל עליו העבודה, ויודיעני, כי עד כה עיכב המודיר מערף¹⁴ את הדבר בתואנה כי הפחה מבקש להמתין בדבר עד גמרו עניינים נחוצים, ונאיץ בו כי ישוב ללכת אליו ולדרוש ממנו כי ייגמר הדבר מצדו למצער. והננו מחכים לתשובתו.

לפי דעתי עליכם להאיץ בידידנו ד“ר לוי ולכתוב אליו בכל יומיים, שלושה. הנה משרד העו”ד כנגד הבנק של אפ“ק והוא יכול לראותו בכל יום ולהאיץ בו ואז יגמר הדבר במהרה, כי עניין האישור הוא חשוב מאוד גם לתלמידים הלומדים בביה”ס, גם לגומרים לימודיהם (בדרשם את אישור המודיר מערף לתעודתם), וגם למורים הצעירים העותומנים. אם לא יאושרו אז יהיה על כל מורה צעיר עותומני לשלם תיכף סך 60 לירות תורכיות. ובכן האיצו נא בד"ר לוי והדבר ייגמר.

ד. בדבר הבחירות לבית המורשים כבר כתב לכם הד"ר לוי היום, כי הדברים שהודיעוכם מקושטא אינם מדוייקים.

לדעתי עליכם להתעניין כעת גם בעניין הבחירות להעיריה, ולהפקיד פה איש שיעסוק בדבר לטובת היהודים, כי מספר היהודים היוצאים מהעיריה הפעם הוא שלושה, ושניים מהם (מר מזרחי ואנכי) בטח לא ישובו, וצריך איפוא להשתדל, כי ייבחר יהודי אחד למצער במקום השניים. היום הגיד לי ראש העיריה, כי רשימת היהודים הבוחרים היא קטנה הפעם, וזה בוודאי מפני כי המוחתרים היהודים, שראו הפעם כי אין איש מתעניין בזה, לא השתדלו כלל לבלי לאבד זכויותינו. ואנו טרודים מאוד, ואם לא יהיה פה איש מיוחד לכתחילה שיעסוק בזה לא נשיג מאומה.

מר פרג’י, הפקיד של היק"א, הוא קנדידט טוב לעיריה והוא יקבל משרה זו.

הודיעוני נא, אם נחוץ לענותכם מכאן ולהבא על כל עניין על גליון מיוחד ואעשה זאת.

ברגשי כבוד ובב"צ

297. אל אשר גינצברג

ירושלם, ה' שבט תרע"ד

לידידי הנכבד והנעלה מר א. גינצברג שלום וברכה

ידידי הנעלה!

מאז שלחי אליך את מכתבי האחרון בתור מענה על הודעתך אותי על עניין יציאתך מהקורטוריום של הטכניקום באו שינוים רבים בחיינו. אינני יודע מה דעתך בדיוק עתה על כל המעשים והמהפכות בא"י, שנעשו בשני הירחים האחרונים. בכל אופן בטוח הנני, כי לו היית אתה פה, לא היית עושה אחרת מאשר עשינו אנחנו. הן מכיר הנך אותי כי אינני מהפזיזים, וזוכר הנך בוודאי היטב כל מה שנדברנו בלונדון ולפני זה בברלין, ויודע הנך כמה הייתי רחוק מצעוד צעד כזה, אך ראינו פה את מעללי כהן ונתן ואת עקשותו של זה האחרון וראינו, שאין לקוות לשום שינויים מצד ח' העזרה, ואדרבא, אם ינצחו הפעם, אז לא תהיה לעד שום תקומה ללשוננו– – –

שומעים הננו, כי יש תקוה, כי תשובו אל הקורטוריום. היש אמת בידיעה זו? חושב הנני, כי דבר כזה אי־אפשר להיות אם לא יתפטרו ד"ר נתן וסימון.

שלום רב לך מעמקי לבי ואבקשך להודיעני דעתך על נכונה (לא כאשר מרשה מר בוסקא) בכל עניינינו, העומדים על הפרק. את מאמרך ב“אוסט אונד וסט”¹⁵ קראתי וחושב הנני, כי יפעל הרבה גם על החוגים הבלתי ציונים.

ידידך מכבדך מאוד

298. אל אשתו

באנית “וין”, יום ו', י“ז שבט תרע”ד. אחה"צ בין איי כפתור ויון

איטל יקירתי וכב"ב יקירי נפשי!

מקירו ומאלכסנדריה כתבתי אליכם. באלכסנדריה השארתי מכתבי אצל ידידנו מר יודילוביץ¹⁶ ובוודאי ישלחהו אליכם. שם היה תרגום מאמר שבא בעתון “אגיפטיין גזט”, שבקשתי לפרסמו ב“החרות”, ואם עוד טרם נדפס אבקש לכתוב בראשו, כי אנוכי תרגמתיו ושלחתיו להדפיסו למען יראו בני א“י באיזה דרכים של מלשינות משתמשים מתנגדינו, שהסירו כל מסווה הבושה מעל פניהם.¹⁷ בעד מעשים הכתובים שם ראוי הנני כי יאסרוני מאסר־מבצר לכל ימי חיי. אך ב”ה כי בני ירושלם גם להם עיניים לראות וגם להם לב להבין, וב"ה כי פחת ירושלם אמר לי דברים אחרים לגמרי, באמרו: “שאלתי וחקרתי על אודותיך וגם עיני רואות, כי איש שקט ומיושב הנך”.

בקשתי ממר יודילוביץ כי ישלח אליכם גם תשובת מר מוסירי (שחיבר יחד עם בנטויטש) בהופיעה בעיתון ההוא.

תמול הייתי גם במערכת העתון ההוא והתראיתי עם העורך, שהבטיחני לפרסם המענה, וגם יודיע כי נדברתי אתו.– – –

299. אל א. בן-יהודה

ברלין, יום ו' כ“ד שבט תרע”ד

לידידי הנכבד מר א. בן-יהודה ויתר חברי ועד החינוך הנכבדים שלום וברכה

ידידי הנכבדים!

זה לנו כארבעה ימים בברלין. העבודה מרובה: אסיפות, ביקורים, כתיבת מכתבים ומאמרים וכיו“ב – אלה גוזלים כל הזמן הנשאר. אח”כ נסיעות והליכות, הלוקחות חלק גדול מזמן היום.

החלק היותר גדול של הזמן עבר בענייני הטכניקום. האמריקנים (עפ"י השפעתו של נתן) חזרו מהחלטתם לבקש את המתפטרים שלנו לשוב אל הקורטוריום, ושבו וביקשו שישתדלו לבחור בממלאי מקומם. כדי להשיג אהדת האמריקנים אם יתפטרו הגרמנים, החליטו “שלנו” לוותר ע"ז ולהראות, כי במחננו אין השאלה האישית עיקר כי אם העניין בעצמו.

עבודה גדולה היתה לפעול על יורשי ויסוצקי, שלא ייבהלו מפני איום התפטרות נתן (וממילא גם יתר הקורטורים הגרמנים), ולפעול עליהם שיעמדו בכל תוקף בעד מילוי דרישותינו. דרוש היה, כי הציונים יתחייבו בכתב, כי אם יתפטרו הגרמנים, אז יקבלו הם עליהם האחריות כי יתקיים הטכניקום.

מהאמריקנים לא יבוא איש, ובוודאי ימסרו דעתם לאחדים מאלה הגרמנים.

הדרישות שהציגו הציונים הן:

ביה"ס התיכוני כולו עברי; בטכניקום מתחילים תיכף בהוראת מקצועות אחדים בעברית וקובעים זמן, שבו יהיה כבר הכול בעברית; בנוגע למורים צריך שיהיה כתוב בחוזה של אלה שאינם יודעים עברית, שהם מתחייבים שבמשך כך וכך שנים יחלו להורות בעברית; אם שניים מהקורטורים מתנגדים למינוי מורה אחד, לא צריך למנותו (כדי שיוכלו שני הציונים להכריע להן או ללאו במינוי מורים). ההנהלה ושפת הדיבור – עברית.

אנכי ביקרתי תמול את טימנדורפר¹⁸ (ראש ב"ב וחבר הקורטוריום) וביררתי לו כל העניין (הוא גם בועד העזרה) והבטיחני, כי עוד היום ילך אל ג’מס סימון ויציע לפניו כי ייכנעו ולא יהרסו גם מוסד זה בידיהם.

היום אתראה עם מיטבוך, ואם ירצה סימון לקבלני אז אתראה גם אתו מחר, ואברר לו כל מה שהעווה ד"ר נתן בסמכו רק על כהן.

אולי אתראה גם עם פיליפזון ונטר.

היתה לנו כבר אסיפה אחת עם חברי הועד הפ' המצו'¹⁹ בנוגע לבתי הספר, גם אחד־העם השתתף. הדבר הראשון, שעליו דיבר אה“ע, היה ענייין ההתחרות בין ירושלים ויפו, ואחריו החזיק שמריה לוין. כנראה פעלו עליהם כבר יתר שליחינו מא”י (ד"ר לוריא מתארח בבית לוין). אנכי ביררתי את המצב, ונימוקינו למה אנו דורשים בזכות ירושלים. עיקר השאלה היתה: אם תחליט האסיפה הכללית שתהיה ע“ד מרכז ההנהלה, הייכנעו בני ירושלים אם יצא כי לא יהיה המרכז שם? אמרתי כי כמובן צריך להיכנע להחלטת אסיפה כללית, אך זה תלוי במקום האסיפה, לאמור איפה תהיה האסיפה עצמה, אם בירושלים או לא. ודרשתי ג”כ כי ידונו פה על זה ולא לסמוך בכול על האסיפה, אשר כפי הנראה תהיה אך בסוף הקיץ. ע“ד ריבוי בתה”ס בירושלים הם עונים, כי אם יכניסו את הגימנסיה היפואית וביהמ"ד למורים ובתי הספר של המושבות בחוג עבודתנו, תהיה העבודה היפו מרובה מזו של ירושלים.

הבה נראה בשבוע הבא מה תהיינה ההחלטות האחרונות.

שלום רב לכולכם, נקווה להצלחה בכל מעשינו

ידידכם מכבדכם

300. אל ציוני בברלין²⁰

לונדון, יום ד' ו' באדר תרע"ד

אדוני וידידי הנכבד!

היום בבוקר הגעתי הנה. לפני הצהרים הייתי במערכת הדז’ואיש כרוניקל, התראיתי עם גרינברג והוא מסרני לידי מראיין (interviewer) ועוד בכרוניקל של השבוע הזה יבוא הראיון וכל מה שדיברתי בנוגע למלחמתנו ולמוסדות חינוכנו. תבואנה גם שתי תמונות כנראה מבתי ספרנו. ושמח הנני, כי הספקתי לעשות זאת בשבוע הזה לא באיחור זמן, אחרי הראיון של נתן. עמו (עם גרינברג) בעצמו אתראה שנית מחר או מחרתיים, כי היום היה עסוק מאד.

תיכף בבואי תלגרפתי לאברהמס לקמברידג' ותיכף ענני, כי הוא בא היום ללונדון ואוכל להתראות אתו אחרי הצהרים במקום ובזמן שיעד לי (עי"ז הרווחתי יום תמים שלא אצטרך לנסוע אליו לקמברידג'). דיברתי אתו כשעה וחצי וראיתי כמה היה בואי הנה נחוץ.

הוא ידידי הנאמן, ובמשך הדברים אמר לי: אגיד לך האמת, כי בקבלי תלגרמתך באתי במבוכה, אחרי כל הדברים שנאמרו בזמן האחרון, איך לקבל פניך, אך עתה נוכחתי לדעת דבר אמת עניין הזה. עניתי לו על כל שאלותיו, ביררתי לו כל ספקותיו. וביחוד הוכחתי לו, כי אתם הציונים רק נעניתם לדרישותינו, ובמשך שבוע היינו בחרדה בירושלם בנוגע לבתי הספר שצריך ליסד אחרי שקיבלנו מענה על תלגרמתנו רק אחרי שבוע למיום הודעתנו התלגרפית אליכם.

הוא סיפר לי, כי אחדים מפה (כנראה הוא ומונטפיורי ועוד) כתבו לנתן והבטיחו אותו, כי מוקירים הם מפעל ח' העזרה וכו' וכוכ', אך דבר אחד הם דורשים ממנו, להשלים אתי, שהם מכירים היטב ויודעים כי אינני מתפרץ.

הוא אמר לי, כי יכתוב היום לקלוד מונטפיורי ויברר לו הרבה ממה שנדברתי אתו וישאלהו אם הוא פנוי לקבלני, וייעצהו לשמוע מה בפי.

רואה הנני, כי לא עשינו די לענות על דברי הד"ר נתן (כמובן בהשקט ובסיפור דברים כהווייתם), וכי עוד עלינו לעשות זאת. חייבים הננו זאת להקהל וגם להיסטוריה, כדי שתדע איך לשפוט מעשינו.

מחר אתראה עם עוד אנשים ואודיעכם.

גם לו שולחים כל הזמן את המוריה מירושלים.²¹ וגם הוא שאלני אם אכן בן-יהודה הוא המנהל כל עניינינו.

גם במוחו קבעו הדעה, כי עבודתנו היא שלילית בנוגע לדת וכו' וכו'.

כנראה היה חילוף מכתבים בין נתן ובין יהודינו האנגלים.

יראה נא כ' מכתבי זה לידידינו חברי הוועד הפועל המצומצם.

הנשלחה התלגרמה לירושלם, שעל אודותיה נדברתי עם ידידנו מר סוקולוב?

בבוא תשובה תלגרפית מצד ד“ר יונוביץ הודיעוני נא זאת ג”כ בתלגרמה לאדרסתי:–

* * *

שלום רב לכ' ולכל חברינו וידידינו ברגשי כבוד וב"צ

דוד ילין

יואיל נא מר בלומנפלד לשלוח להכרוניקל הקלישות של התמונות שלא תבואנה בשבוע הזה בכרוניקל. הוא יפרסמן בהדז’ואיש וורלד.

301. אל ציוני בברלין²²

ברכבת, בדרך לפראנקפורט. י“ב אדר תרע”ד

אדוני וידידי הנכבד!

מלונדון כתבתי אליכם ביום הראשון לבואי. אח"כ התראיתי עם עוד אנשים שונים ושיחותי אתם הראוני, כי גם ידידינו היו מסופקים בדברים שונים והיה צריך לברר להם פרטי הדברים, דברים כהווייתם.

רואה הנני בכלל כי עוד חוב עלינו אנחנו המורים בא“י להוציא חוברת עם העתקת כל הפרוטוקולים של אספותינו וכל חליפת המכתבים שבינינו ובין ד”ר נתן, וסיפור כל העניין מראשו ועד סופו, ויידרש לפרסם זה גם בגרמנית.

את מחברת נתן²³ ואת “המוריה” מצאתי בכל מקום.

במלת “ידידינו”, שכתבתי מקודם, כיוונתי לגאסטר ולבנטויטש, לכל איש הייתי צריך לבאר למה יש צורך בבתי הספר החדשים שלנו אחרי השלום בטכניקום. כולם חושבים, כי ח' העזרה הסכימה כבר לכל דרישותינו, ובכן איזה צורך יש עוד בבתי ספר על יד אלה של ח' העזרה?

התראיתי גם עם הרב הרץ,²⁴ אלקן אדלר, יוסף פרג, ל. סיימון (שהבטיחני הוא ובנטוויטש שישובו לאסוף כספים), חברי ועד החברה הפלשתינית (Palestinian Society) ועוד אחרים ‏ ( ‏‏ביניהם ארטור פרנקלין הנוסע לפסח לא"י).

קלוד מונטפיורי והרמן לנדוי אינם בלונדון. אך אברהמס, אשר שבתי לראותו ביום שלשום, כתב למונטפיורי בארוכה. הוא אמר לי, כי היו אחדים מחשובי העדה חפצים לערוך אסיפות לטובת ח' העזרה ולא עשו זאת מפני יחס ח' העזרה אלי.

הוא ועוד אחדים הביעו לי הרהוריהם לחששותיהם בנוגע ליחס בתי ספרנו החדשים לדת, וכמדומני עלה בידי לפזר….²⁵

חפצתי לנסוע למאנשסטר, אך ד“ר ויצמן הודיעני, כי אין אסיפה שם וע”כ לא נסעתי.

כתבתי למוזר וקיבלתי תשובה תלגרפית, כי חולה הוא יותר מדי ולא אפשר להתראות אתו.

התראיתי עם חברי הוועד הלונדוני של בית הספרים ועם חברי הוועד של מזכרת השר משה מונטפיורי. והנה התבררו הדברים האלה:

מהוועד הלונדוני (אברהמס, פראג, לנדוי וגולאנץ) מגיע עוד סך 150 פונט לשלם במשך ד' שנים, ואחרי שהם אינם מקבצים כסף מאחרים, הם משלמים זה מכיסם. (בפברואר שלמו 100 פונט ע“ח חובם זה ואחרי תשלום זה נשארו חייבים הסך 150 פונט הנ”ל). הצעתי לפניהם שישלמו חלק גדול מחובם (100 פונט) בפעם אחת ו“הקדם”²⁶ ישלם השאר, והסכימו לזה. (אברהמס ישלם כנראה כל חלקו בפעם אחת).

מצד שני חייב הוועד שבירושלם ג"כ סך 150 פונט. ובכן אם ישלם “הקדם” סך מאתיים פונט נוכל לקבל את הקושנים של בית הספרים על מי שנרצה.

ניסיתי להציע לפני וַעד מזכרת מונטפיורי, שימסרו הקושנים, והקדם יתחייב מצדו לשלם החוב במשך שנים אחדות, אך אחרי קוראם את תקנות הקדם, שמסר לי מר פלדשטיין, ראו כי חברי ועד הקדם אינם אחראים ליותר מסך פונט אחד לכל אחד. ובכן אין דרך אחרת כ"א לשלם כל הסכום, אשר סוף סוף איננו גדול כלל, בפעם אחת.

עם גרינברג עורך הקרוניקל²⁷ התראיתי עוד פעם ודיברתי אתו ע“ד יחס עיתונו לתנועתנו, ויאמר לי, כי כל הזמן כתב לטובתנו, רק לפי דעתו לא היו הציונים צריכים להיכנס בדבר ולקבל עליהם חיובים חדשים. בכל אופן הבטיחני, כי מעתה לא יתן בעיתונו מקום לדברים כנגדנו. ביררתי לו עד כמה לא היו הציונים המעוררים למרידה בבתה”ס של ח' העזרה כ“א אנחנו פנינו אליכם בת”ג²⁸ ואתם נתתם אותנו לחכות שמונה ימים עד בוא תשובתכם.

מחר אתראה בפ“פ עם אחדים מחשובי העדה (בייחוד עם עורך האיזראליט) ובגמרי ביקורי אסע אחה”צ לווינא למען אוכל להתראות שם ביום ה' עם אלה שעניין ביה"ס למל נוגע להם.

את ראיוני בקרוניקל בוודאי קראתם. את תמונות בתי ספרנו לא יכול עוד להדפיס בגליונו בשבוע שעבר, וידפיסן בהדז’ואיש וורלד בשבוע הזה.

שלום רב לכ' ולכל חברינו ידידינו

מאת ידידכם מכבדכם

דוד ילין

היום הייתי בקלן שעות אחדות בבית הד“ר בודנהיימר ונדברנו שם על ענייני א”י. חשבתי כי גם וולפזון שם, אך הוא הודיעני כי עודנו בהומבורג וכי הוא עוד פעם חולה מאוד.

אם חפצתם להודיעני דבר, הודיעוני ע"ש מר שטריקר בווינא.

ביום ו' אסע לטרייסט.

302. אל הציונים בברלין

ברכבת בין וינא–וטרייסט אור ליום ט“ו אדר תרע”ד

אדוני וידידי הנכבדים!

תמול הייתי בפראנקפורט עד אחרי הצהרים. ביקרתי שם את הרב נובל העומד לגמרי לצדנו. הוא אך מצטער על ההוצאות הכפולות בבתי הספר הכפולים, ואמר לי, כי לפני משך זמן כתב לח' העזרה בדבר הזה ויציע לפניה, כי אם אך תראה ותסכים לשלום, הוא נכון בכל עת להיות המתווך. אנכי ביררתי לו, כי כל זמן שאין ח' העזרה מכרת בזכות השפה העברית בתור שפת ההוראה בכל המקצועות השונים, אין מקום לשלום ולתיווך. מה שאפשר להסכים הוא רק זאת שיוסיפו שעות לגרמנית, אך יראו כי יש צורך גדול בזה.

מר פריץ זונדהיימר לא היה תמול בפראנקפורט. אמרו לי, כי חפץ לראותני ולדבר אתי על עניינינו, אך לזה הייתי צריך להישאר למצער עוד יום בפ"פ ולא הייתי יכול ללכת לווינא.

התראיתי עם הרב הורוביץ. אתו היה עלי להתווכח כשתי שעות. הוא מבין את מטרת מלחמתנו ושמח על הצלחת העברית, אך למרות קריאתו תמיד את העיתונים העומדים לצדנו עודנו עומד תחת השפעת חוברת הד“ר נתן בדבר אמצעי המלחמה. הוא מתלונן עלינו מורי העזרה על אשר שתקנו כל הזמן ולא פנינו כלל יחד אל כל חברי ועד ח' העזרה. הוא מאמין, כי היינו מצליחים להטותם לדעתנו אף אם נטה נתן אחרי כהן. היה עלי לברר לו כל מלחמותינו במשך השנים על כל קוצו של יוד, ולספר לו כל מעשי כהן ותחבולותיו. הוא חושב את נתן לאיש ישר וג’נטלמן אשר מפני כי איננו מומחה לענייני פדגוגיה סמך בכול על מוריו, ובאשר במשך כל הזמן כתב אליו רק כהן והוא חשב תמיד כי מה שהוא כותב הוא כותב בשם המורים כולם לכן האמין בו אמונה שלמה. גם הוא חושב ע”ד שלום (זוהי המלה הנשמעת בכל מקום מפני המחשבה כי אין בגרמניה יהודים רבים כנתן וסימון, העוסקים לטובת היהודים והם גם קרובים לחוגי הממשלה, ומפני דאגת ההוצאות הכפולות והקטטות הבלתי נפסקות).

התראיתי אח“כ גם עם גיסו ד”ר פריימן. דעתו היא אחרת לגמרי. הוא אמר לי יש אנשים השופטים על עניין מצד העניין עצמו ויש השופטים מצד האישים הלוקחים חלק בו. מצד העניין אין שום ספק כי הצדק אתנו, ומצד האישים הנה כיוון שאנכי עמדתי בראש המתנגדים לד“ר נתן ידע לבטח (וכן הגיד זאת לרבים מידידו) כי גם אופן המלחמה היה כשר לכל הדעות. הוא מצטער על אשר הנני נשאר רק זמן קצר בפ”פ. הוא היה חפץ, כי אדבר עוד עם ציונים שונים ועם ראשי בני ברית, אך סוף סוף שקלתי ערך הרווח בזה כנגד ההפסד שלא אהיה בירושלם בהיסגר בתי הספר והחלטתי לא להישאר כּאן.

גם הוא כמו יתר חשובי העדה מקבלים את “המוריה”²⁹ חינם. אך הוא ניחמני באומרו: “המוריה” מרחיקה כל כך לכת עד כי אין איש מאמין בדבריה עוד.

נדברנו על הברון רוטשילד וחפצו לייסד בירושלם את האינסטיטוט הארכיאולוגי (הוא מתעניין בזה ג"כ מאז שנים אחדות) והמחקרי, ויבטיחני, כי בהיות הברונית רוטשילד בפ“פ בפסח ידבר גם אתה על זאת. הגדתי לו, כי בהיותה בירושלם מסרה לה אשת מר כהן את מחברת הד”ר נתן, אך הוא הבטיחני לבטל את הרושם, אשר אולי עשתה עליה מחברת זו. “וסוף סוף – אמר לי – אין הברונית עוד תומכת וחובבת את הפוליטיקה הגרמנית, סוף סוף היא יושבת בצרפת והיא מושפעת מדעות בעלה שאיננו חובב את הגרמניות”.

דיברתי גם עם מר רוזנהיים,³⁰ הרוח החיה באופני “אגודת ישראל” והעורך האמיתי של האיזראליט. הוא כידוע פיקח יותר מדי, ואותו אין להעביר מדעתו כי בתי הספר שלנו יזיקו ליהדות הדתית יותר מבתי הספר של העזרה. הוא לא היה שמח גם בהם, ובאיזראליט איננו נוטה אהדה כלל לח' העזרה, אך גם לא אלינו. הוא חושב כי גם “כשרות” המורים לא תועיל אם הצעירים, הבאים אל מוסדנו, הם כבר אכולי האפיקורסות לפני בואם.

היום בבוקר הגעתי לווינא, ובמשך היום הספקתי לראות (בעזרת האוטומובילים כמובן) את שטריקר וארליך³¹ ואת הרב גרונוואלד,³² וד"ר בלוך,³³ וראש העדה שטרן,³⁴ ואת קרימינצקי³⁵ (חתנו מר היימן ביקשני בברלין לדבר אתו על עניינינו), וצעירים אחדים, המתעתדים להיות מורים אצלנו.

פה התעניינתי בייחוד בנוגע לביה“ס למל ואחרי שיחה ארוכה עם שטרן התברר לי, כי הוא וחבריו מפקפקים מאוד להפסיק כל היחסים ביניהם ובין ח' העזרה, איננו מאמין כי באוסטריה יוכלו לאסוף הכספים הדרושים להוצאות ביה”ס למל מדי שנה בשנה. סוף סוף הצעתי לפני אחת משתי אלה:

או כי אנחנו נשלים החסר להוצאות היב"ס (על זה אמר כי זה עניין שאפשר לדבר על אודותיו aber ist nicht einfach )³⁶.

או כי לא יתנו את הכסף לח' העזרה עד שתסכים לקבל למצער בבי"ס זה את השפה העברית בתור שפת ההוראה.

אולי יסע עוד לא"י בקרוב.

עלה בידי להשלים בין שטריקר וארליך ובין גרונוואלד, החפץ לעסוק בכל כוחו באסיפת כספים ותרומות שנתיות לביה"ס למל, אשר יוקח מידי ח' העזרה. הם הבטיחוני כי מחר או ביום אחר יתאספו יחד אתו ויוועצו במה שיש לעשות בעניין הזה.

ובבואי כעת לסכם הדברים ששמעתי מצדדים שונים ולהוציא תמצית דעות האנשים, העומדים מן הצד, הנני מוצא דברים אלה:

א. הקהל חפץ עתה בשלום. שמח הוא על נצחון השפה העברית, אך חפץ הוא לראות כי אין עוד קטטות במחנה, וכל צד צריך לוותר מעט מצדו.

ב. רבים הם הזוכרים לד"ר נתן טובותיו ליהודים ורבים מעריצים אותו למרות כל השגיאות ששגה במסעו האחרון.

ג. רבים דואגים להוצאות הכפולות של בתי הספר הכפולים והיו חפצים למצוא דרך לקמץ בהוצאות אלה.

את מכתבכם קבלתי ובבואי לא“י אשתדל למלא דרישתכם. מצדי חושב הנני, כי אם יש צורך להסיר הבויקוט מעל מורי ח' העזרה, אין לעשות זאת בנוגע לסמינר, מפני כי עי”ז נגרום כי הסמינר שלהם יתבסס יותר (ליפשיץ וחבריו אולי ישובו תיכף אליו) ושלנו יתרופף. בכל אופן ניוועץ על זה בא"י ואכתוב לכם.

–התראיתי בוינא עם מר אידלזון שעזב את ח' העזרה ועבר אלינו.³⁷ הוא אומר לנסוע לפני הפסח ירושלמה, ולפי מה שנדברנו אתו (ד"ר לוריא ואנכי) בהיותנו בברלין יידרש לתת לו להוצאות הדרך לירושלם. ובכן הואילו להודיע את המשרד שלכם בוינא, כי יתנו לו כרטיס מסע באניה והוצאות מסע מווינא לטרייסט, ומיפו לירושלם.

כמדומני יעלה הכול יחד לערך 300 פראנק או מעט יותר. השתדלו שלא יאחר לבוא, אדרסתו בווינא היא:– – –

–מהכסף שקיבלתי להוצאות הדרך יישארו בידי ערך מאה פראנק (כי לא נסעתי לפאריז). הודיעוני אם עלי להשיב זאת לכם או לוועד החינוך בא"י, אשר מהם לקחנו להוצאות לברלין.

ועתה שלום רב לכם כולכם וברכת הצלחה בכל אשר תפנו לטובת עמנו

ידידכם מכבדכם בכל לב

דוד ילין

303. אל נחום סוקולוב

ירושלם, כ“ח אייר תרע”ד

לכבוד חבר הועד הפועל מר נחום סוקולוב, פה אחרי עיון בשאלת ההנהלה לבה“ס בא”י, המנסרת כעת בארצנו, מצד אחד ואחרי התבוננות של חמישה חודשים בתיה"ס העברים, שבהם אנו עובדים, מצד שני, מוצאים אנו לנחוץ להביע לכ' את דעתנו בנידון זה.

לפי דעתנו ישנן לפנינו שתי מטרות מיוחדות, שעכשו מערבבים אותן ביחד ויוצרים עי"ז בלבול שלא לצורך.

מטרה אחת היא ליצור הנהלה אחראית וכללית לבה"ס העברים החדשים, שנוצרו בשעת מלחמה ושבעיקר הוועד הפועל הציוני דואג לקיומם החומרי והוא גם אחראי בעדם כלפי חוץ.

המטרה השניה היא התגשמות השאיפה האידיאלית ליצור הנהלה כללית עד כמה שאפשר לכל בה“ס בא”י, שתשמש מעין וזרת³⁸ ההשכלה גם לבה“ס התיכוניים וגם לבה”ס העממיים, גם לעירונים וגם לכפרים, גם לחופשים וגם לחרדים.

עד כמה שגם אנו היינו רוצים בהתגשמות השאיפה הזאת, מוכרחים אנו בכל זה להגיד, כי לפי דעתנו היא עוד מוקדמה הן מטעמים טכניים והן מטעמים חברתיים, שלא פה המקום לפרוט אותם. האופן הטבעי הוא לחלק את א“י לשלושה גלילים: גליל ירושלם, גליל יפו, וגליל חיפה. מבלי להיכנס פה במה שנוגע לחיפה מוכרחים אנו להדגיש, כי ההבדל בין ירושלם ויפו גדול הוא במציאות הרבה יותר ממה שאפשר לדון עפ”י המרחק שבין הערים האלה. ענייני ירושלם ותנאי בה“ס אשר בה שונים לגמרי מאשר ענייני יפו ובתנאי בה”ס שלה. חושבים אנו, שאם תתכונן עכשיו הנהלה עליונה ותקבע את מקומה בירושלם אז תהא השפעתה על בה“ס של יפו מעטה מאד וכן גם להיפך. צריך להודות, שעד ימי המלחמה לא היה למרכז המורים שום חוג השפעה בירושלם, ולא עוד, אלא שגם ביפו היה נמנע מלהשפיע על בה”ס הבינונים אשר שם. היה נמנע, באשר בה"ס האלה היו רואים בזה הסגת גבול האוטונומיה שלהם ולא היו נוחים כלל וכלל להישמע לדרישות הבאות מן החוץ. וצריך כמו כן להודות, שהיחס הזה לא ישתנה לטוב ואולי עוד יורע, אם תיברא הנהלה עליונה באופן מלאכותי ואם עוד תקבע את מקומה בעיר אחרת. אין לדחוק את השעה!

מצד אחר באנו לידי הכרה והחלטה, כי טובת בה“ס העברים בירושלם והתפתחותם הרצוייה דורשת, שלא יהיו נתונים תחת שלטון הנהלה הנמצאת מחוץ לירושלם, אשר כל תנאי החיים פה זרים לה ואשר תמדוד את הכל מנקודת־מבט אחרת. חובתנו להגיד באופן ברור, כי אם חפצים אנו לבסס את בה”ס הנ“ל על בסיס קיים ושירכשו להם אמון הקהל וגם את מסירות ההנהלה והמורים, מוכרחים אנו ליצור בשבילם לפי שעה הנהלה, שתרכז את כולם ותעמוד ישר תחת שלטונו של הוועד הפועל הציוני. אין אנו חושבים לאפשר לוותר על אותה האוטונומיה, ששימשה בסיס להתפתחות יתר בה”ס העברים בא“י, כגון הגמנסיות, בי”ס החקלאי, בי“ס לבנות וסמינר למורות ביפו. מחוייבים אנו להעיר את כ', כי בלי מילוי תנאי זה של הנהלה מקומית ויחס ישר אל הוועד הפועל הציוני אין אנו מוצאים לאפשר להמשיך את עבודתנו האחראית. הצעתנו היא איפוא להסתפק לפי שעה ביצירת הנהלה מקומית בעד בה”ס שבירושלם ושמקומה, כמובן מאליו, בירושלם. ורק אחרי עבור מספר שנים, שבהן יבוטלו או יוחלשו המניעים הטכניים והחברתיים, יהא אפשר לגשת ליצירת הנהלה עליונה, אם בצורת הנהלה אחת לכל הארץ או בתור ועד מרכזי מחובר מן הוועדים הגליליים שבירושלם, יפו וחיפה, כפי שתראה ההתפתחות הטבעית.

בנוגע לעצם סידור ההנהלה המקומית לבה“ס בירושלם הננו חושבים, כי צריך שיהיה להם ועד מפקח, שרוב חבריו הם מחברי ועד החינוך **בירושלם בצירוף מנהלי בה”ס,** הוועד הזה יסדר את העניינים הכספיים של בה“ס בירושלם, יגיש את התקציב לאישור הוועד הפועל הציוני ויפקח, שההוצאות תישארנה בגבולות התקציב. ועד שני, פדגוגי, משותף לכל בתה”ס, אשר יעבד את התכנית, יתעניין וידון בכל השאלות הפנימיות של בתה“ס וההוראה בתוכם, ויגיש מזמן לזמן לוועד הפועל הציוני הרצאות על מהלך בתה”ס האלה והתפתחותם. בכבוד רב

(חתמו) דוד ילין, ח.ל. זוטא, א. פינצובר³⁹

304. אל הד"ר א. רופין, יפו

ירושלם, י“א סיון תרע”ד

א. נ.!

אל נכון קרא כ' את החרפות והגידופים, שזיכה אותי בהם “הפועל הצעיר” במאמר ראשי בגליון האחרון.⁴⁰ לפי המאמר הזה אני וחברי אין אנו אלא בבחינת "כותים,, מין “חילק ובילק” ולא עשינו מה שעשינו במלחמת השפה אלא "ליצור חנויות פרטיות למנהלים פרטיים. ומפני שאנו מתנהגים באופן גרוע, לפיכך פונים אל הממונים עלינו, אל “מרכז המורים”, שהוא ינהלנו “בדרך טובה”.

את המטעמים שהכינה מזה “המוריה”⁴¹ לשמחת לב חוגי “עזרה” בירושלם ובא“י בכלל יראה כ' ע”פ הקטע הרצוף בזה. ואמנם יש לחשוב, כי האשמה של “יצירת חנויות פרטיות ומנהלים פרטיים”, שעד עתה לא נועזו גם אנשי “עזרה” לבטאה באופן כל כך חריף, – לא תיפסק עתה מעיתונם, ובחללם את כבוד בתה"ס העברים יוכלו עוד להראות על “הפועל הצעיר” כעל מקור רשמי ועיתון העברים.

היסוד להתנפלות גסה זו היא פראזה אחת בתשובות, שערכנו לתלמידים מחו"ל, הפונים אלינו לעשרות כמעט בכל שבוע ושבוע ורוצים לדעת את תנאי הכניסה.

והנה אין בדעתנו לחשוב כלל וכלל, שכל פראזה וכל משפט היוצאים מעטנו הם למעלה מביקורת. אבל מחוייבים אנו להעיר, כי במלחמת השפה היתה המלה “מחפירה” המלה היותר חריפה שהשתמשו בה כלפי החלטת הקורטוריון. ובמלה זו גופא משתמשים עתה כבר נגד הנהלת “בית המדרש למורים העברי”. אין בדעתנו להיטפל לעיתונות־האקדח, שכבר נודע טיבה, ואולם יש לנו ולכל האנשים העומדים מן החוץ יסוד לחשוב, כי המאמר נכתב, אם לא ע"פ הוראה, לכל הפחות בהסכמה ושביעת־רצון של חוגים רשמיים ואחראיים ביפו.

מחובתנו איפוא להעיר את כ' בתור בא־כוח ההסתדרות הציונית בא“י ובתור איש אשר נעלה הוא מעל כל הדרכים האלה, כי הכנסת תכסיס כזה לתוך ענייני בתה”ס העברים עלולה להרוס בזמן קצר את כל אשר בנינו עד עתה בעמל רב ובחרף־נפש. בשמי ובשם חברי עלי להודיע, כי אין אנו מוכנים לא למלחמה, שאיננה לפי כבודנו, ולא לקבל עלבונות באהבה ובשתיקה, אחרי כל מה שסבלנו. אם מטרתם של חוגי יפו היא להביא אותנו לידי התפטרות מחובותינו הקשות או “מחנויותינו הפרטיות”, כאשר הם כותבים, – הנה על נקלה להם להשיג את הדבר הזה, וההשתמשות בעיתונות האקדח היא באמת אחת הדרכים העלולות להביא אותם למטרתם, כי לנו לא תהיה בשום אופן האפשרות להמשיך עבודתנו, ולא נביט כלל וכלל על אובדן עתידנו, כאשר לא הבטנו על אובדן עברנו. לא לגורלנו אנו מפחדים, כי אם לגורל מפעלנו שרכשנו בניצחון מזהיר כל־כך. ביראנו פן יביא דבר זה להריסת כל בתי הספר שבירושלם, ובשאלנו את נפשנו אם זה יתאים בכלל לכבודה של ההסתדרות הציונית, שהיא היא האחראית כלפי חוץ. בכבוד רב

מן הנסיעה ללונדון, תרס“ו־תרס”ז

187. אל אשתו

פורט סעיד (על אנית “קנגו”) יום ד' (ט' אלול) לפנות ערב, תרס"ו.

– – – היום בבוקר קמתי ואחרי התפללי בחדרי בצנעא שתיתי כוס קפה ובשעה שמונה בערך ירדתי העירה, סבותי את העיר לארכה ולרחבה. ראיתי את העיר לארכה ולרחבה. ראיתי את חנויותיה הנהדרות, בנייניה האירופיים, בני העיר אשר רובם יוונים ומיעוטם איירופים וערבים. יד אנגליה תראה גם פה בכול. בית הפוסטה, בית התלגרף, בתי הקנסולים, סוכנות חברות האניות – כל אלה היכלים גדולים ויפים. גן העיר קטן, אך יפה בסידורו, וערבים עומדים וזורקים מים על הצמחים, ונלחמים בכוח עם חום השמש הלוהטת. בקצה הגן מצבת זכרון ללספס, כורה תעלת זואץ, אשר אך מידו כל העושר לעיר הזאת. – – –

הלכתי לחפש אחרי בית בנדרלי, כי סוף סוף הן צריך לאכול איזה מאכל חם. בין ההיכלים והארמונות כמובן לא מצאתיו, וגם לא בין הבתים הפשוטים, ואחל לשאול את החלפנים, היושבים בשוק ושלחניהם לפניהם, כי ידעתי כי ר' בנדרלי הוא גם חלפן. סוף סוף הוגד לי, כי החליף את מקומו, ואחרי שאלות רבות מצאתי את היכלו באחת הרחובות הצדדיות והמלים “הוטל ירוזלם” (או: “האטעל יערוזאלעם”) רשומות באותיות גדולות על הקיר מעל למשקוף הפתח. – – –

סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי. ר' שמואל בנדרלי בכבודו ובעצמו עובר בקפטנו (כנראה היחיד בעיר). שאלתיו אם אמצא אוכל אצלו, ויאמר לי: אחרת המועד, כי פה צריך לצוות על האוכל מהבוקר. – – – אך סוף סוף באה גם אשתו ותאמר, כי אם בגפי באתי, יימצא עוד אוכל לי. הבינותי, כי הפעם אוכל כבר על חשבון האורחים האחרים, ובטן הרשעים ההם תחסר – – – וממולי, בשולחן השני, יושבים שלושה אנשים ואוכלים ומפלפלים הרבה בענייני הציונות והישוב והמושבות. דבריהם עניינוני ואקרב אליהם ואתוודע אליהם, והנה האחד הוא מר קדישביץ אשר יסד את ה“קפה לבנון” ביפו, הוא אחד הציונים הנלהבים, והשני הוא סגל מראשון לציון¹, והשלישי הוא ציוני מפורט־סעיד. נדברנו הרבה ואשמח, כי מצאתי לי חברותא. השניים הראשונים נוסעים אתי באניה עד מארסיליה. – – –

188. אל אשתו

אנית קנגו, יום ב' י“ג אלול תרס”ו

איטל יקירתי ובני ביתי החביבים!

באלכסנדריה שלחתי אליכם מכתבי האחרון לפני עלותי אל האניה. – – –

אלכסנדריה היא עיר גדולה. בנייניה גדולים, ענקיים, וחנויותיה מלאות עושר רב, והתנועה רבה מאד; איש איש רץ לדרכו, והאנשים עוברים למאות ולאלפים. בתי הקפה הגדולים הולכים ומתמלאים אנשים בתוכם ומחוצה להם. ובתי הקפה והמארחות הם הנהדרים ביותר בפארם ובנקיונם. הגעתי אל הרחוב של העיר, לאמר אל מקום הגן העירוני. הרחוב מסביב לגן רחב מאוד מאוד והוא מלא תשואות, ומסביב לו הבניינים היותר מפוארים וגדולים. בית הבירזה מעבר מזה. בית המשפט מעבר מזה, מלבד בתי מלון ובתי קפה ומסחר עצומים. והגן מלא אנשים יושבים לפי שולחנות קטנים ומשתעשעים, ולפניהם עוברים כבני מרון נערים מוכרי עתונים אשר זה עתה הופיעו, מוכרי חפצים קטנים שונים, ומגהצי מנעליים. ביחוד רבים מאד מוכרי שטרי הגורלות. וכל אחד צועק “אודז’י!אודז’י!” לאמר “היום!” (היום מוציאים את הגורלות).

ישבתי לי על יד שולחן אחד והוספתי לכתוב מכתבי הראשון, יושב וכותב, יושב ומתבונן בכל ההמולה והשאון אשר מסביב לי. זרם החיים שוטף בכל כח. רעים ומכירים נפגשים במקום הזה. איש איש יודע, כי פה ימצא את רעהו. כל עייף מעבודתו, כל סר וזעף ימצא לו פה מרגוע ומשעשועים בהוצאה קטנה מאוד. הנה שם יושב לו איש זקן, כמדומני יהודי, ושואף לו נרגילה בהרחבת הדעת שאין כמוה; הוא יושב לבדו, שוקט, מחריש ומתבונן בסאון החיים אשר זה לא כבר צלל בו הוא בלי תפונה ג“כ עד צוואר. ומכל עבר יושבים הצעירים ומשוחחים ברגש והמולה, עפי”ר בענייני מסחר ובענייני מדינה. כי ארץ מצרים מזה שנים רבות היא במצב לא נורמאלי. אנגליה אומרת “כולה שלי!, ולא רק אומרת כ”א גם מראה זאת בפועל, וצרפת אשר גם היא לטשה עיניה אל ארץ הברכה הזאת מימי נפוליאון הראשון וכל אשר ביכולתה עשתה להפיץ פה לשונה ורוחה – רואה ועיניה כלות לראות איך בא האנגלי קר הרוח ויחטוף את הארץ, וכל פעלה ועבודתה עלו בתוהו. ויושב הארץ בעצמו, אין דעתו נוחה בכלל להיות טרף לפיות זרים, וכי נכרים יחלקו מציאותו ביניהם והוא בעצמו יהיה כלא היה, ואין איש מתחשב אתו. והעיתונים הצרפתים והערבים מלאים תמיד מאמרים בנוגע לזה, והם משתדלים לעורר התרגשות תושבי הארץ, ועל כן כמעט בכל עת הפגש הצעירים מבני הכיתה הבינונית או העליונה פיהם מלא ענייני מדינה, לאמר: מדינת מצרים. ורבים מהיושבים קוראים עיתונים ערבים וצרפתים וגם יוונים ואנגלים. קריאת העיתונים הרבה מרבה גם היא את ההשכלה בין בני מצרים, מפתחת אותם ומביאה אותם להתעניין יותר בעניינים הכלליים ולא להצטמצם בחוגם הצר, ובזה רואים תיכף את ההבדל בין הערבי הסורי, אשר חוג השקפתו מוגבל וצר, ועבודתו אטית ומשתרכת, ובין הערבי המצרי הער ומלא רוח חיים ותנועה. – – –

יום ו' קמתי מעט מאוחר ואומר לבקר את ידידי מר מוריץ רומנו, שהיה נשיא לשכת אלכסנדריה ואשר לפי מה ששמעתי הוא כעת במעלה גדולה, אך באשר לא ידעתי אדרסתו אמרתי אלכה אל בית־המשפט ושמה אשאל על אודותיו, אחרי שהוא עורך דין. הלכתי שמה, ודרך אגב ביקרתי את כל חדרי ההיכל הזה. לאחרונה הוגד לי, כי היום לא יבוא אל בית המשפט, ויגידו לי אדרסתו, הלכתי שמה אל מקום מגוריו “קסטרו רומנו”, ויוגד לי, כי הוא איננו שם כ“א ב”בנק־הקרקעות המצרי" אשר הוא מנהלו. הלכתי שמה ואמצא אנשים מחכים לפני חדרו על ספסל, איש איש עד בוא תורו. נתתי כרטיסי למשרת, ואך יצא האיש שהיה אתו בחדרו הוליך לו כרטיסי, והנה יצא תיכף לקראתי ויקבלני בחיבה רבה. הוא עודנו כשהיה, צעיר, גבוה ושמן, רק גבות עיניו כמדומני לא בריאות. שאלתי לשלומו וישאל לשלומנו, ונזכר את הימים הראשונים, ימי שאפנו לאחד את יהודי מצרים אתנו בעבודת הציבור. “צר לי מאד, – אמר אלי, – כי שאיפות האגודה אינן נעלות דיין, אינן מאלה שראוי וצריך למסור נפש עליהן, ועל כן לא הצליחה פה”. ואח“כ סיפר לי ע”ד יהודי רוסיה, הבאים כעת בהמון למצרים. “כאלף משפחות הושבנו פה, אך אם יבואו עוד רבים לא יימצא להם עוד מקום”. הוא חפץ להזמינני לארוחת הצהרים, אך התנצל כי כעת איננו יושב באלכסנדריה כ"א ברמלה, כי משפחתו שם בימי הקיץ. התענגתי מאד ברגעים האחדים, אשר ביליתי אתו, ואחר הבטיחני כי עוד יבוא לירושלם. – – –

מחר בבוקר נגיע למארסיליה ובערב הנני אומר לנסוע ישר לפאריז. שם חפצתי להתראות עם מר ישראל לוי, חתנו של המנוח צדוק כהן, ואולי אתראה גם עם נשיא חכי“ח ויק”א. ובכן יכול להיות, כי אסע ללונדון ביום ה' או לכל המאוחר בליל מוצאי ש"ק. – – –

189. אל אשתו

לונדון אור ליום ג' כ“א אלול, תרס”ו

איטל יקירתי ובני ביתי היקרים!

לא כתבתי אליכם לא ממארסיליה ולא מפאריז בארוכה, ושמח הנני כעת כי לא כתבתי משם, כי מכתבי מאז לא היו משמחים לבבכם כלל, בהיותי אנכי בעצמי נרגז וזעף על אבדי שני ימים לבטלה, ורק ביום השבת, בבקרי את שני זקנינו חכמינו: פרופיסור הלוי (יוסף)² וד"ר מאקס נורדו, התנחמתי מעט, ואומר: גם זה שווה בשני ימי אלה.

אך אשובה לספר מסעי:

הימים האחרונים למסענו בים היו נפלאים. הים היה שוקט – – – את זמננו הננו מבלים בשיחות, אנכי והאדונים סגל וקדישביץ ומרת לחביצקי וילדיה הנחמדים. היא ציונית אדוקה, ובכ“ז היא נוסעת להתגורר בשוויץ, ואומרת כי אחרי שנים, אחרי שתחנך את ילדיה, אז היא תבוא ואישה לשבת בא”י. ממש כדברי מרת יידלזון. – – –

מעט מעט נודעתי כי קדישביץ נוסע בתור משולח לבניין בית היתומים של הרב מבריסק. הוא נוסע כעת ללונדון, ואחרי שני ירחים בערך יסע לאמריקה. הוא היה בלודז אחד מגדולי העסקנים בציוניות בקרב המון העם. הוא הראני מכתבים רבים, שקיבל לפני נסעו מחו“ל לא”י מחברות ציוניות רבות אשר יסד, ומבית תלמוד תורה אשר יסד, ומחברת “עזרת נשים” אשר כונן להלבשת התלמידים העניים וכו'.

בליל ד' ראינו כבר מרחוק פנסי־אורה המפיצים אורם בים. אלה הם פנסי העיר טולון ועוד ערים אחרות. כבר נכנסנו בגבול צרפת.

– – – ירדנו מהאניה, לקחנו חפצינו. ובמוצא בית המכס חיכה לנו כבר מר גרוסמן בעל האכסניה פה. אך גם איש ירושלמי עומד שם, זהו ר' משה היריחוני, אשר עזב כנראה את יריחו ואת עבודת אדמתה, וכיום הנהו באיירופה. אך ראני וכבר דבק בי וילך אתי. אמרתי בלבי עתה לא אפטר ממנו, כי “פטור בלא כלום אי אפשר”. ואותו הן ידעתי לשנורר גדול עוד בירושלם. אך ה' הקדים רפואה למכה, וישימהו למשולח מבית “מושב הזקנים”, ואף כי לפי מה שסיפר לי הנהו פה זה זמן רב, כי עליו לרפא את עיניו לפני לכתו לאמריקה, וכבר הוציא כסף רב, אך בכל זאת אף לא ניסה לבקש ממני איזו נדבה כמנהגו. – גם זו לטובה! – – –

190. אל אשתו

ער“ה תרס”ז (לונדון)

– – – היום היתה אסיפת הוועד³ וב“ה כי עלה בידי להטות לבבם להוסיף על ההלוואה עוד אלף פונט, מלבד עוד איזה עניינים לטובה אשר אגידם בשובי אי”ה. את הכסף ישלחו תיכף בבואי לירושלם.

מנאמי עלה יפה ובגליון של היום של הדז’ואיש כרוניקל תקראו על אודותיו בסוף רשמי השבועי Notes of the week. בשבוע הבא ידפיס מנאמי בעברית. גם בעיתון Jew. World של השבוע החולף תמצאו דברים על אודותי.

עלי להיות עוד פה בראשית השבוע הבא, כי עלינו לגמור כתיבת הקנטראקט ביום ב' או ביום ג' הבע“ל וכנראה אסע בסוף השבוע ואשוב אי”ה בחג הסוכות הביתה.– – –

191. אל יחזקאל סוכובולסקי

לונדון ד' תשרי תרס"ז

יחזקל אחי יקירי! (שלח נא המכתב גם לירושלם)

מודה ומתוודה הנני על חטאי אליך מבלי כתבי אליך עד כה, אך בדעתי, כי יודע הנך כמה כבד למי שחפץ לשהות רק עת קצרה בעיר גדולה לאלהים כלונדון הבירה – לגמור את כל עסקיו ולמצא עוד פנאי לכתוב מכתבים, מקווה הנני, כי בטובך תסלח לי ונחשבה לי חטאתי זאת בכלל החטאים שיכפר עליהם יום הכיפורים הבע“לט. אף מקווה הנני, כי שלחו אליך את כל מכתבי מירושלם, אף כי מרוב טרדותי שכחתי גם לכתוב אליכם ד”ש.

גם הפעם נאמתי פה בעברית בפני קהל של מאתים וחמישים איש בערך על אודות תחיית השפה העברית בא"י, והדברים מצאו להם הד פה. אחדים מהנאספים דיברו גם בעברית, וביניהם היו אחדים מהאנגלים הטהורים מלבד אברהמס⁴ ידידנו.

אך עוד יותר מזה שמחתי בהוודעי בבתי אחדים מידידי מגדולי המעלה במערב העיר West End כי ילדיהם הקטנים לומדים עברית עפ“י ספרי וע”פ שיטת עברית בעברית.

ביחוד התענגתי יום אתמול בבקרי בבית לואיז מונטאגו, בנו של סיר שמואל מונטאגו (אחד מחברי ועדנו). עוד לפני זה, בבקרי בבית אביו הוא סיר ש“מ הנ”ל, אמר לי תיכף בבואי: “הטיבות מאד לעשות בספרך, והנה גם נכדי לומדים לדבר עברית”.

בבואי לבית בנו מסרתי כרטיסי להשוער ויעלהו למעלה, והנני שומע קול אשה קוראת להשוער: כן, כן, יעלה למעלה. אך עליתי והנה לקראתי אשת לואיז מונטאגו (היא בת הקולונל גולדשמיד)⁵ והיא מקדמת פני בשמחה, ואך באנו החדרה ואדרוש לשלום אישה והנה היא קוראה למשפחתה להביא את ילדיה, ולו ראית מה רבה שמחתה בדברה את בנה הגדול (בן שבע או שמונה שנים) בעברית! היא בעצמה לומדת עברית, קוראה ומדברת ומשתדלת להשתלם וגם בנה זה לומד היטב. היא לקחה ספר תמונות אשר היה ביד הילדים, ותשאל את בנה על אודות כל תמונה ותמונה והוא עונה, ומה שלא ידע להגיד הגידה לו היא. נחת רוח כזאת לראות את העונג הגדול בידיעת השפה העברית ובלימודה לא זכיתי להרגיש גם בארצנו. היא חפצה לבקר את א“י, אך לפני זה היא חפצה ללמוד היטב את השפה העברית למען לא תבוש בפני בנות א”י. וגם את ילדה היא אומרת לקחת אתה בהאמינה, כי במשך שנה או שנתים ילמד גם הוא לדבר.

את גלגול הקולוניל גולדשמיד ראיתי באשה הצעירה והחביבה הזאת, זה האיש אשר אהבתו וחיבתו לעם ישראל ולכל ענייני ישראל גדלו מבלי מצרים.

היא התאוננה, כי אין לה ספרים קלים לסיפורים קטנים בעברית לקרוא ולספר, וכאשר סיפרתי לה, כי ישנו עיתון לילדים עם תמונות, בישרה את הדבר בעליזות רבה לבנה, ותאמר כי תביאהו לו.

גם רשימת ספרים אמרתי למסור לה, ספרים שיהיו לה ולבנה לקריאה.

ליום הולדת אישה ערך להם המורה מחזה בעברית, והיא וילדה, וגם המורה הגרמנית שבביתם (שגם היא לומדת עברית) למדו כל המחזה ע"פ ויערכוהו ביום ההוא.

אמת אגידה לך, כי לא פיללתי למצוא כזאת בלונדון. ועל הדבר הזה הננו חייבים הרבה תודות לאברהמס, אשר הפיץ את הדעה בקרב יהודינו האנגלים לתת לשפתנו זכות שפה חיה.

במטרת מסעי הצלחתי ב"ה כמעט עוד יותר מאשר קיוויתי.

רק בדבר בניין הבתים ביפו קשה הדבר לע"ע, אחרי כי אין כסף להוועד, וכנגד טענה כזו אין מה להשיב. אנוכי אשתדל עוד בהבנק הציוני ונראה אם תהיה תקווה.

ע“ד גן־מונטיפיורי⁶ עוד חברי הוועד בעצמם נבוכים. חפצים הם מאוד להוציאו מידי חכי”ח, אך אלקן אדלר, ידידה של חכי“ח מאז, הוא מתנגד מאוד לזאת. בכל אופן יש עוד זמן יותר משנה להחליף דברים ולהחליט. ביחוד הם מתנגדים לתת עוד כסף מקופתם ולבלי קבל שום הכנסה עד אחרי י”ג שנים! – – –

בחזרה לירושלים־תרס“ז־תר”ע

192. אל ישראל אברהמס

ירושלים ת“ו י' חשון תרס”ז

ידידי ואהובי היקר והכבד!

– – – הנני מעלה על לבי זכרון ימי המנוחה האחדים, שהיו לי בכל משך מסעי, בשבתי בקמברידז' בחברתך הנעימה ובחברת רעייתך ובנותיך היקרות, והנני מתענג עליהם עוד כעת. אינני זוכר אם כבר כתבתי לך מלונדון, כי התראיתי עם ידידנו האדון קלוד מונטיפיורי, ודיברתי אתו על אודות הספרים, אשר את רשימתם החילונו לעשות בביתך, ויגד לי כי כבר דיברת אתו בדבר הזה וכי הוא ישתדל לשולחה אלינו. ובכן עליך כעת לגמור המצווה הזאת ולהזכירו להקים מוצא שפתיו ולבלי תת לעבור על זה זמן רב ובל ישתכח הדבר. וכן אם תוכל להוסיף על הרשימה עוד ספרים נחוצים לנו מה טוב.

היום קיבלתי את חוברות Quarterly של חברת Pales. Explor. Fund של כל שנת 1906 על שמי בעד Jewish Literary Society הבנתי תיכף כי זה בעד בית הספרים, אך לא ידעתי מי ציווה לשולחם אלינו, אם מר מונטיפיורי או אתה בכבודך ובעצמך או אולי האדון מרקוס אדלר. ובכן הודיעני נא אתה תיכף למען נדע למי לכתוב מכתב תודה.

באותה שעה אשתדל לשלוח אליך רשימת עוד ספרים שנדפסו פה. – – –

193. אל הרב הד"ר מ. גאסטר

ב“ה ירושלם ת”ו י' חשון תרס"ז

לכבוד הרב הגדול החכם הנכבד והנעלה מוהר“ר משה גאסטר הי”ו

רב לעדת הספרדים בעיר לונדון יע"א.

ידידי הנכבד!

– – – עניין בחירת החכם־באשי עודנו מסובך ומסוכסך. ר' יעקב מאיר היה לראשון־לציון, וענתבי לראש הוועד למרות רצון החלק היותר גדול מהעדה, אשר הפחה מנע אותם בחזקת היד מקחת חלק בבחירה.

ועתה הננו רואים כבר את ראשית תוצאות המינוי הזה: עפ"י מכתב הראשון־לציון וראש הוועד להפחה חפץ הפחה לאסור את הבנקיר ואלירו בבית האסורים, יען כי לא חפץ להוציא כסף מונטיפיורי לעניינים אחרים ממה שציוו עליו שולחי הכסף. ואלירו נאסר, ורק אחרי איזה זמן הוציאהו הפחה לחופשי. ומהעת ההיא הוא שוכב חולה בביתו ובית הבנק שלו סגור. ככה מתחילים להשתמש בדרכי מלשינות מצד ראשי העדה, ועל כל דבר מכניסים תיכף את הממשלה באמצע, וכל העדה מחוייבת לשתוק ולשים יד לפה, כי כל איש ירא לנפשו מפני תגרת אלה, אשר שום דבר לא יעצרם בדרכם.

ואחינו באירופה יושבים ומחשים, ובעיתון Jewish Chronicle נדפסים בכל שבוע מכתבים מקושטא, המבשרים דברי שקר מירושלם ומקושטא! האמנם אין עצה ואין תבונה כנגד הדבר הזה? מי ירים קולו במרום? האנחנו עבדי תורכיה, אשר הפחה יכול לשלוט בנו כחפצו, או אתם היכולים לעמוד בפרץ ושותקים?

בארץ ישראל הננו מוציאים כעת קובץ ספרותי בשם “העומר”, ועלי לכתב מאמר במשך חודש, ולכל היותר חוֹדש וחצי מהיום, על אודות השומרונים. ובכן אבקש את רומע“כ לשלוח אלי תיכף בקבלו מכתבי זה את כתבי, אשר השארתי בידו, מבלי שום עיכוב, ומקווה הנני, כי ימלא דרישתי זאת, וכי עד קבלו מכתבי כבר העתיקו לרומ”ע כל הדרוש לו מתוך כתבי. ישלחם נא ע"י הפוסטה רשומים.

אם ירצה, ידפיס דברי הכתובים למעלה על אודות הרב באחד העתונים (J. Chr. או J.W.) מבלי שמי.

ידידו מוקירו ומכבדו המחכה למענהו ולקבלת פקדונו

194. אל מרקוס אדלר, לונדון

ב“ה ירושלם ת”ו י“ד טבת תרס”ו

לכבוד הרה“ח הנכבד והנעלה, חובב אה”ק ועוסק בישובה, מוהר“ר מרדכי הכהן אדלר הי”ו, שלום וברכה.

אדוני הנכבד!

את מכתבו האחרון והשטר על סך 10$ הרצוף בו קיבלתי. תשובתי אחרה מעט מפני טרדותי הרבות, ולזאת יואיל כבודו לסלוח לי.

בבית של קבר רחל⁷ כבר נשלמה כל העבודה. הייתי שם וראיתי, כי הכיפה כולה כוסתה מחדש בטיח מעורב עם סיד צרפתי ושמן אירופי מיוחד לזה, כי הבונים חפצו להוציא דבר מתוקן מתחת ידם, ומביני דבר מבטיחים אותי, כי במשך שלושים שנה לא יידרשו עוד תיקונים בהגג. גם הקירות כולם תוקנו, ולא נראים כעת אבנים שבורות ומפוררות בהן, ובכלל קיבל כל הבנין תמונה חדשה, אף כי נשארו בו כל רשמי העתיקות; האכסדרה תוקנה לא רק בגגה, כי אם גם בכל קירותיה מסביב. גם החלון החדש נבנה בתוך החדר, וכעת אור בבית.

את העבודה כולה עבדו רק יהודים בני ירושלים שעבדו שם במשך שבועות אחדים. ההוצאות עלו ע“י טיב העבודה ליותר ממה שחשבנו מראש, אך אנכי לא שילמתי עוד לבעלי המלאכה כל המגיע להם כי אם חלק ממנו, כי חפץ הנני לחכות עד אשר ירדו גשמים חזקים ואראה כי אין הבנין דולף בשום צד. אז אשלם להם הכל ואשלח לרומע”כ את החשבון בכל פרטיו ואת כל הקבלות.

הכותל שבפנים האכסדרה עוד לא עשינו, מפני כי הנני חושב כי מה שקיבלתי מרומע“כ עד כה לא יספיק לזה ומפני טענות הגויים. ולכן אמרתי בלבי, כי יותר טוב לחכות מעט, כי בראותם כי אינני ממהר לתת כסף להרפות מטענותיהם, לא ידרשו אח”כ הרבה. ובמכתבי הבא אודיעהו כל יתר פרטי העניין וכמה כסף יידרש עוד אם נרצה להשלים כותל האכסדרה.

בדבר בתי התימנים⁸ הנה עוד מעט (בר"ח אדר) יצאו כל אלה, שישבו עד כה בהם, כזוכים מן ההפקר. ישנם בהם עוד שניים שיש להם טענות ותביעות, אך מקווה הנני לגמור הכל בטוב ובשלום.

לתיקון הבתים האלה שדלפו מאד, כאשר ראה רומע“כ בהיותו פה, ואשר באחדים מהם לא יכלו עוד היושבים לשבת הנה נשענתי על דברי רומע”כ בהיותו בלונדון, כי יוכל לתת על זה סך 5$, וציוויתי לתקן את הבתים עד כמה שאפשר בסכום הזה, וכעת עובדים פועלים בתיקון הגגות והכתלים.

לשנה הבאה הטלתי בצירוף ועד התימנים גורל לזוכים בבתים, חציים לבעלי משפחות וחציים לאלמנות. ותיקנתי, כי אחד מהזוכים בגורל יתן לפני הכנסו לביתו סך 20 פראנק, למען יהיו לתשלום מסי הממשלה של השנה הבאה וחובות להממשלה, שהשאירו היושבים בבתים כפי החשבון שאשלח לרומע“כ אי”ה בקרוב. – – –

195. אל הרב הד"ר מ. גאסטר

ב“ה ירושלם ת”ו ט“ז טבת תרס”ז

לכבוד הרב הגדול החכם והנכבד והנעלה מוהר“ר דר' גסטר הי”ו רב לעדת הספרדים בעי“ת לונדון יע”א.

ידידי הנכבד!

מכתבי זה הוא השלישי, שהנני שולח לרומע“כ, ועד היום לא הגיעני כל מענה על מכתבי הראשונים וגם כתבי ידי, טרחי ועמלי במשך שנה תמימה, אשר בבטחי ברומע”כ השארתים אצלו בלי פקפוק, לא הושבו לי עוד, אף כי עברו גם שלושת החדשים, המועד אשר קבענו. הנני תולה הדבר הזה רק בטרדות רומע“כ, וחפץ הנני לקוות, כי תיכף בקבלו מכתבי זה יואיל לשלחם אלי חזרה, כי דרושים המה לי מאוד, כאשר כבר כתבתי אליו פעמים. “העומר”⁹ כבר הולך ונדפס, ואנכי עוד טרם החלתי לכתוב דבר. הירצה רומע”כ בהפסדי תחת אשר אנכי מסרתי כל עבודתי המייגעת בידו? – – –

196. אל מ. גאסטר

ב“ה י”ד אדר תרס“ז פעה”ק ירושלם ת"ו

לכבוד ידידי הרב החכם הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהלה מוהר“ר משה דר' גאסטר נ”י רב לעדת הספרדים באנגליה יע"א.

רב וחכם בישראל!

למיום שלחי לרומע"כ את כרטיסי האחרון עברו עוד שבועיים וכתבי היד טרם באו לידי, ואנכי נבוך מאד מאד. יודע הנני, כי הפוסטה האוסטרית, אשר על ידה יבואו כל המכתבים מאנגליה, היא בטוחה ולא תאבד דבר ומה גם אם נשלח רשום, ובאנגליה עצמה הפוסטה בטוחה גם כן, ובכן מה סיבת הדבר?

חושב הנני, כי מרוב טרדותיו לא יצאה כוונתו הטובה אז למעשה, וכתבי ידי נשארו שמורים במקום שהיו כמקודם. אך המה דרושים לי מאוד. החוברת הראשונה של “העומר” יצאה כבר, ועוד מעט תצא השניה, וידידי אצים בי לכלות מעשי, ומה אעשה אחרי היות כל עבודתי בידי רומע"כ?

הן רומע“כ כ”סופר" יוכל להבין מה גדול צערי על עבודה כזו של שנה תמימה, שליקטתי ועיבדתי והכינותי הכל לעבודה – בראותי כי בידים הוצאתיה מידי, ומי יודע מתי תשוב אלי.

עבודה כזו לא תסולא בעיני בכל מחיר, כי יודע הנני, כי לא אשוב עוד לאבד שנה משנות חיי בדבר הזה. וכל זמן שאין כתב ידי שנית בידי, רוחי נדכאה מאוד.

יחשוב נא רומע"כ אם ככה היה ראוי לו לשלם לידידו ומכבדו, אשר בבטחונו הגמור בו ובדיבורו מסר לידו דבר כזה, ששום איש לא היה עושה כזאת.

ישתדל איפוא רומע“כ לשלח אלי תיכף את כתבי ידי בדרך בטוחה ע”י הפוסטה, ולא אוסיף לדאבה עוד וכל צערי הראשון יהיה כלא היה,

ואשאר ידידו מכבדו כערכו הרם

197. אל מרקוס אדלר, לונדון

ב“ה יום ו' ערב הפסח פעה”ק ירושלים ת"ו (תרס"ז)

לכבוד ידידי הרה“ח הנכבד והנעלה חובב ציון ורב פעלים מוהר”ר מרדכי הכהן אדלר נ"י שלום וברכה.

אדוני הנכבד!

היום הזה הוא לי הראשון בימי חופשתי, אשר בו מצאתי לי מעט פנאי, והנני ממהר למלא חובתי כנגד רומע"כ.

יקבל נא רצוף בזה את הקבלה של עדת חברון על סכום הנדבה אשר שלח להם ורמע"כ על ידי בעד הרופא.

בשבוע הזה הייתי בחברון ויכול הנני לבשר את כ‘, כי בני העדה שמחים בהדר’ ענטין¹⁰, שהוא כעת אצלם, כי רופא מומחה הוא ומקבל את פני כל איש בסבר פנים יפות.

את אבן השיש, שצריך לקבוע בחדר קבר רחל, נתתי כבר לחוֹק האותיות עליה עפ“י הנוסח שהראיתי את רומע”כ בהיותי בלונדון, ובהגמר העבודה אשלח לרומע"כ את צורתה.

עפ"י מה שהוגד לי מפי השמשים, המבקרים את המקום תמיד, חדל הדלף לגמרי. ובכל זאת הנני חושב לצאת בעצמי שמה בשבוע הבא או שאחריו לראות את הועילה מלאכת התיקונים בכל פרטיה.

גם זאת אוכל לבשר את כ', כי חובבי ציון שבאודיסה שמו לבם כעת להציל את חלקת השדה שכנגד קבר רחל, וגם אנכי הנני חבר להוועד העוסק בעניין הזה, ומקווים הננו, כי הדבר יעלה בידינו. – – –

198. אל ישראל אברהמס

ירושלים ת“ו א' דחוה”מ פסח תרס"ז

ידידי ואהובי הנכבד והנעלה!

את מכתבך היקר מיום 23 בדצמבר [העבר]¹¹ קיבלתי במועדו והנני בוש הפעם, כי אנכי אחרתי [בתשובתי] זמן ארוך כל כך. הסיבות שונות…, כי מלבד טרדותי השונות הנה דרש עצם הדבר להפצת שפתנו העבריה [בתור] שפה [חיה], אשר יהיו לה סניפים בכל העולם.

רבות חשבתי מאיזה צד תצא ההתעוררות הזאת לאמר מאיזו אגודה או חברה. ועד “בית הספרים”¹² איננו הקיבוץ הזה העוסק בתחיית השפה בזריזות גדולה, ועד כה לא הכניס את המטרה הזאת בֶחוג פעולתו. הקיבוץ היותר מסוגל לזה היא “אגודת המורים” בארץ ישראל והוועד הבלשני אשר על ידה. לאגודה הזאת, אשר תחיית הלשון היא אחת מעיקרי מטרותיה, לה נאה ויאה להפיץ את הרעיון הזה גם בחו"ל ולהרחיבו ולשכללו.

אך גם פה מצאתי מפריע גדול לעת עתה וזה הדבר:

המרכז [לאמר הוועד העיקרי] של אגודת המורים נעתק לפני שנה וחצי בערך מירושלים ליפו, בחשבנו כי חברינו שמה יוכלו לפעול יותר ממנו, והנה בא הניסיון והראה אותנו, כי שגינו במחשבתנו, כי חברים אלה כמעט שלא עשו מאומה מאז ועד היום, ואם נבוא לתת כעת ליסד את האורגניזציון החדשה של הפצת שפת עבר, יהיה גורל החברה החדשה הזאת כגורל אגודת המורים, והיתה כ“נפל” אשר מת לפני היוולדו. וגם “הוועד הבלשני”, שהוא בירושלים, הנה מסיבת “קטנות דמוחין” של בן־יהודה¹³ חדל הוא מעבודתו, ואי אפשר לחדש חברה חדשה, כל זמן שהוועד הזה לא ישוב לתחיה ולעבודתו.

ועל כן זאת הנני חושב כעת:

הוועד הבלשני שלנו ישוב תיכף אחרי חגנו זה לעבודתו, ובאסיפת חודש אלול הבא קרוב הדבר לוודאי, כי גם מרכז אגודת המורים ייעתק שנית למקומו הראשון לירושלים ורק אז תעלה בידנו לכונן את החברה החדשה, ורק אז נוכל לקוות לפעולה ולמעשה ככל מה שהננו חפצים באמת. נכונן בראשונה את האגודה בארץ ישראל, ואחרי עבור שנים או שלושה חודשים נוכל לכונן לה סניפים גם בכל העולם, ואם אגודתכם Union of. The. Lit. Soc. תרצה [לפנות?] אלינו בני ארץ ישראל, עליה לחכות מעט, כי טוב לכונן דבר קיים במתינות מאשר לכונן במהירות דבר אשר יהיה כקיקיון של יונה.

ועל כן הנני חושב, כי עליך להודיע הדבר הזה לאגודתכם באיזה נוסח ובאיזה סגנון שתרצו, ואם תחשוב אגודתכם, כי אין נזק אם יתעכב הדבר מעט, אז תודיעני ואנכי אודיעך בסוף הקיץ את מצב הדברים.

בכלותי דברי על העניין הזה אבקשך לדרוש בשמי בשלום ידידנו האדון ליאון סימון¹⁴ אשר שמחתי מאד להכירו בהיותי בלונדון.

לפני ימים אחדים שלחתי אליך את “העוֹמר”, אשר עסקתי בעריכתו יחד עם ידידי מר ש. בן־ציון מיפו, אשר רוב העבודה היתה עלי. רוב הדברים הם מאמרי סופרי ארץ ישראל. “הגיעה השעה” [של אחד־העם] הוא מאמר חשוב, וכן יפה מאד הפואימה “רחל”. “מחיי הערבים” ו“מחיי הספרדים” ו“פרחי התחיה” מראים את מראה החיים בא"י. וההוספה “הישוב העברי ביפו” היא חשובה מאד לחפצים לדעת את דרכי התפתחות הישוב.

לצערי לא עלתה הפעם [מרוב טרדותי] בידי לקחת חלק בהחוברת הזאת גם בכתיבת מאמר, אך מקווה הנני לעשות זאת בחוברת הבאה.

בנוגע להדפסת תנ“ך שיימכר בזול במקום תוצאת החברה הנוצרית, הנני יכול [לבשר], כי צעד כזה כבר נעשה פה. המדפיסים היהודים פה חפצו להדפיס ספר תנ”ך [באותיות?] גדולות והם מקווים, כי יוכלו למכרו בסך 5 פראנק. כבר נדפסו ספרים אחדים והנני שולח אליך [לדוגמא] את ספר “יהושע”.

הם עושים לוחות “סטיריאוטיף” מכל מה שהם מדפיסים. כמובן, אם תתכונן חברה בנוגע לדבר הזה, תוכל לקנות מהם את הלוחות, או לתמוך [בהם] למען יוכלו למכור את הספרים יותר בזול.

שמח הנני, כי גם [הדבר] הזה החל לצאת מירושלם.

עוד לא עלה בידי להשיג רשימת הספרים, שנדפסו בירושלם בשנה הזאת (תרס"ז), אך מקווה הנני להשיגה בקיץ ואשלחנה אליך.

ועוד אינני יכול לגמור מכתבי בלי להזכירך אותך ואת ידידנו הנכבד הח' קלוד מונטיפיורי את הבטחתכם בנוגע למשלוח ספרי חכמת ישראל לבית־הספרים. הנה עשינו יחד את הרשימה, והאדון מונטיפיורי הבטיחני למלא בקשתנו זאת, ולמה זה איפוא נדחה הדבר? אם יעבור עוד איזה זמן ישתכח הדבר לגמרי, ע"כ אבקשך להשתדל תיכף בדבר, לשלוח הרשימה לה' מונטיפיורי ולבקשו כי ימלא הבטחתו. ולפני כל דבר הנני רושם לך מיספרי כל חוברות הקובץ J.Q.R. ¹⁵ החסרות לנו בבית־הספרים והן: 8–2, 10, 11, 17, 24, 25, 30–28, 36, 46, 48, 50, 52. את עשרים החוברות האלה אם אפשר לכם לשלחן כולן, או כמה שיש אצלכם מן המוכן, תעשו טובה גדולה לבית־הספרים שלנו להשלים מה שחסר לנו. – הנה יש לנו כל הקבוצה של R.E.J. ¹⁶ הצרפתית, ודרוש מאד, כי לא יחסר לנו חלק גדול כזה מהקובץ הנכבד שלכם.

ובזה הנני אומר שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולבנותיהם החביבות ולכל ידידינו היקרים, והנני מסיים בברכת “ושמחת בחגך!”.

ידידך אוהבך בכל לב המחכה לתשובתך

199. אל הד"ר יוסף קלויזנר

ירושלים ת“ו י”ד ניסן תרס"ז

לידידי החכם הנכבד מר יוסף קלויזנר שלום וברכה.

– – – קובל הנך עלי על אשר לא שלחתי אליך דבר בעד “השילוח”, והנה יצא גם “העומר”, שחלק ממנו נערך על ידי, וגם בו אין מאומה ממני. והיה לך הדבר לאות, כי לא מרוע עשיתי זאת למנוע ממך את מאמרי.

ועתה מקווה הנני, כי בקיץ הזה אערוך עוד פרק אחד או דניים ממאמרי “מליצת ישמעאל בשדה ישראל” ואשלח אליך. –

התרצה לקבל מאמרים בנוגע ל“הלשון”?

ושלום לך ולעוזריך מאת ידידך מכבדך

דוד ילין

כדבריך אומר גם אני: הייתי מבקשך לשלוח לי את “השלוח”, אבל ירא הנני פן למרות כל חפצי לא יעלה גם הפעם בידי למלא הבטחתי… אף כי חושב הנני כי קרוב לודאי כי מלא אמלאנה.

200. אל מרקוס אדלר, לונדון

ב“ה ירושלים ת”ו כ“ה סיון תרס”ז

לכבוד ידידי הרה“ח הנכבד והנעלה חובב ציון בכל לבו מוהר”ר

מרדכי הכהן אדלר נ"י, שלום וברכה.

– – – את אבן השיש, אשר נתתי לחצוב לקבעה בחדר קבר רחל, כבר נקבעה בחדר ההוא לפני המקום ששם עומד החזן, אצל המקום אשר שם עמד רומע“כ להתפלל בהיותנו שמה, והיום שלחתי לרומע”כ שש תמונות פוטוגרפיות מהאבן הזאת עם חדר הקבר, ותמונה אחת אשר עליה צורת האבן בלבדה באותיות גדולות, כי חושב הנני כי יוכל רומע"כ לשלוח אחת מהן לכל אחד מאלה שהתנדבו בעד התיקונים, והיתה להם התמונה בביתם לזכרון, אשר בטח יתענגו עליו.

בנייני חברת “זכרון משה” הולכים ורבים, עד עתה כבר עומדים ונבנים שניים וחמישים בתים, מהם ישנם אשר כבר נשלם בניינם, ומהם יש שעוד לא נגמרה מלאכתם.

חסרון המים בעירנו כעת גדול מאד, מפני כי לא ירדו די גשמים בחורף שעבר, ולולא זאת כי אז רבו הבונים עוד יותר. בכל אופן חושב הנני, כי בשנה הזאת כבר יותר משני שלישי הבניינים נגמר, והשאר ייגמר במשך השנה הבאה.

כל רואי הבניינים האלה, בין מבני ירושלים ובין האורחים הבאים מאירופה, אומרים, כי השכונה הזאת תהיה למופת פה בהדרה ובסדריה, ושמח הנני לראות, כי עמלי לא היה לריק, ושכונת “זכרון משה” תהיה ראויה לשאת עליה שם השר משה מונטיפיורי זצ"ל.

שלום רב לרומע"כ ולבנו הנכבד ולכל בני ביתו היקרים

מאת ידידו מכבדו כערכו הרם

201. אל הפרופ' בוריס שץ¹⁷

ירושלם ת“ו כ”ו תמוז תרס"ז

לכבוד האדון הנכבד הפרופיסור בוריס שץ

אדון נכבד!

נודע לי, כי אחרי אשר נסגרה האסיפה בליל אמש באוֹפן המעציב שבו האנשים ויעסקו בעניין הבחירות ויבחרו בכבודו לציר להקונגרס.

וככל אשר היה נעים לכולנו לו נעשו הבחירות כחוק וכהלכה, וציר אגודותינו¹⁸ היה ממלא תפקידו בתור בא כוחן, ככה לא נעים הדבר אם נעשו בחירות שלא כחוֹק ורבים מוחים כנגד זה מפני הטעמים האלה:

א. אחרי היסגר האסיפה הרשמית, אשר אליה באו כל אלה אשק נקראו לה, אין יכולת בידי אחרים לקרוא למעשיהם בשם אסיפה רשמית של שתי האגודות.

ב. נודע לי, כי בין הבוחרים היו אחדים, אשר כבר בחרו באגודות אחרות, ושבו ובאו הנה לבחור שנית, כנגד חוקי ההסתדרות הציונית. הוגד לי גם שמות הבוחרים האלה.

ג. רבים מוחים כנגד מכירת שקלים ברגע הבחירות, באמרם כי זה נגד חוקי הבחירות הציוניות בכל העולם, והאסיפה הראשונה של אמש לא יכלה להחליט דבר כנגד החוקים הקיימים.

ד. היושב ראש בבחירות, שנעשו אחרי האסיפה, היה האדון אהרוני¹⁹, אשר אמר בפני האסיפה כולה כי הוא “ארצי”²⁰, ובכל אופן גם אם אפשר שתהיה ל“ארצי” הזכות לקחת שקל, הן אין לו הזכות בהנהלת אסיפה ציונית.

אחרי הדברים האלה ועוד טעמים כאלה הנני מתכבד לשאול את כ' (אשר הוא בעצמו אמר לי להכנס החדרה ולשלח את הנאספים), אם חושב הוא את מעשה הבחירות באופן הזה למעשה רשמי ואם יקבל את השליחות שבאה לכבודו בדרך זו או לא.

בחכותי לתשובתו התכופה, הנני ידידו מכבדו

דוד ילין

היו"ר באסיפה הרשמית של ליל אמש

202. אל מרכז האגודות הציוניות, יפו,

ירושלם, כ“ז תמוז תרס”ז

לכבוד חברי מרכז האגודות הציוניות בא"י ביפו

אדונים נכבדים!

בתור יו“ר נבחר בשתי האסיפות, שהיו בעירנו בנוגע לבחירת ציר להקונגרס השמיני מצד האגודות “ארץ ישראל” ו”ארץ אבות", הנני מוצא לי לחובה להודיעכם את מצב הדבר בנוגע לזה.

ביום ה' ט“ו לחודש זה נקראה אסיפה לערב היום ההוא לבחירת הציר. מסדר־האסיפה והשולח את השמש להזמין את השוקלים היה מר לוי סאבולסקי. לאסיפה באו כחמישים מהקרואים, ועד שעת הבחירות נשארו כארבעים. תוצאות הבחירות היו כי הפרופיסור בוריס שץ נבחר בשנים ועשרים קולות לציר, ומר דב קלימקר נבחר בי”ג דעות לממלא מקום.

תיכף ביום שאחריו באו אלי אחדים מהשוקלים להתלונן כי לא הזמינו אותם, ומיום ליום הלך המספר וגדל, ובאמת לא היה אפשר לקרוא ביום אחד יותר ממאתים שוקלים, ובהגיע אלי מכתב חתום בחתימת יותר מעשרים איש, קראתי ביום ד' שבוע החולף לאסיפה את חברי ועדי שתי האגודות הנ"ל, אשר ביניהם הוא גם הפרופיסור שץ, ויחד החלטנו לקרא אסיפה שניה ליום א' שבוע זה, ולשלוח שמש להזמין את כל השוקלים, במסרנו לידו הרשימה ובהיות עליו להביא לידינו חתימת כל אלה שמסר לידם כרטיס ההזמנה.

ביום א' בערב, בבואי אל חדר האסיפה, ראיתי והנה אנשים מהשוקלים שלנו נמצאים בחדר, ומר סאבולסקי מוכר להם שקלים. אמרתי לו, כי לפי דעתי אין למכור שקלים בשעת אסיפת בחירות, כי בבחירות יכולים להשתתף רק אלה שהוזמנו. אך הוא ענני, כי האסיפה תדון על זה.

אח"כ נמסרו לידי פתקאות מאנשים שלא באו לאסיפה, והפתקאות בלי מעטפה, ואיש אחד הביא פתקאות אחדות, וידרשו, כי יקבלו גם את הפתקאות האלה בתור דעות השוקלים שלא באו. אך אחרי ראות הנאספים כי לא נכון הדבר, ואחרי שבא אחד ממוסרי הפתקאות ויספר לתומו, כי איש אחר ממביאי הפתקאות מסר לו הפתקא שמסר לידו ואמר לו כי יגיד כי אשה אחת ושמה יהודית מסרתה לו – החליטה האסיפה לבלי קבל את הפתקאות האלה.

אחרי כן התעוררה השאלה בדבר מכירת השקלים בערב זה ואם יש זכות לשוקלים האלה לחוות דעה. היו מי שאמרו, כי על פי חוקי ההסתדרות הציונית נקצב זמן עד מתי אפשר לקנות שקל למען לזכות בזכות בחירת ציר, אך כנגדם קמו אחרים בצעקות. וגם השוקלים החדשים עמדו לחוות דעה בעניין הזה. סוף סוף בררתי, כי בכל אופן אין הנתבע יכול להיות לדיין על עצמו, והם לא לקחו חלק בהחלטה, אך האסיפה החליטה ברוֹב דעות לתת הזכות לאלה ששקלו בערב הזה להשתתף גם בבחירה.

מר סאבולסקי לא הסתפק בזה ויעורר את השאלה אם אפשר למכור גם עתה עוד שקלים. היו רבים שהתנגדו באמרם כי לוּ ידע הקהל, כי אפשר לקנות שקלים בערב זה כי אז היו באים עוד רבים, וכי לפי דעתם תעמולה מעין זה איננה כשרה. אך בהעמידי למניין (ובזה השתתפו גם השוקלים החדשים) הוחלט עוד הפעם כי מותר למכור שקלים גם בעת הזאת, לאמר תיכף לפני הבחירה. הפסקנו את האסיפה והנה פתאום בא גדוד של תימנים מסתתים לדרוש שקלים.

רבים מהשוקלים מחו על זה ויצאו מהחדר ושלחו אליו כתב מחאה האמרם כי באופן זה לא ישתתפו בבחירה, אשר לפי דעתם אינה כשרה.

פתחתי את האסיפה שנית והפרופיסור שץ עמד וקרא, כי בראותו חילוקי דעות בדבר הבחירה החליט להסיר את הקנדידטורא שלו בתור ציר. אך הנשארים בחדר קראו, כי אי אפשר לקבל הצעתו.

בשעת פתיחת האסיפה התנפל אחד מהשוקלים החדשים על מר ישעיה פרס, שהיה מהמוחים, ותיכף נעשתה מהומה בהחדר, אנשים עולים על השולחנות, צעקות והכאות. אך לאחרונה עלה בידי לשכך את הנאספים והבחירה החלה עפ"י הרשימה וכערך עשרים

מהנאספים מסרו קולותיהם. והנה נשמע עוד הפעם קול שאון. מר מרדכי זילברמן²¹, המזכיר של אגודת ארץ־ישראל, צועק, כי אחד מהנאספים קראהו “שקרן” והוא תובע כי ישיב את דיבורו. והנה נהיה עוד הפעם רעש והכאות. שולחנות נשברו והמהומה גדלה, עד כי ראיתי, כי אי אפשר להמשיך את הבחירות, ואצא החוצה. ראיתי את הפרופיסור שץ ויאמר לי, כי צריך לסגור את האסיפה, וייעצני להכנס שנית החדרה ולשלח את הנאספים. נכנסתי והודעתי, כי האסיפה נסגרה לדאבון לבי. ורבים עזבי אתי את החדר, וישארו אלה אשר נצו ביניהם.

ממחרת בבוקר נודע לי, כי מעטים מהנשארים יחד עם השוקלים החדשים ישבו שנית ויבחרו במר ישראל אהרוני, שגילה דעתו בראשית האסיפה בפומבי כי “ארצי” הוא – ליושב ראש יחד עם מר קבלקין, ועסקו בבחירות ולפי דבריהם נבחר הפרופיסור שץ לציר בארבעה וששים קולות.

כתבתי תיכף מכתב להפרופיסור שץ להודיעו מה ששמעתי ולשאלו אם הוא חושב זאת לבחירה כשרה ואם יקבל את השליחות הזאת, באופן זה, בררתי לו הטעמים, אשר בשבילם אינני חושב בחירה זו לכשרה:

א. אחרי היסגר האסיפה הרשמית, שאליה באו כל אלה שנקראו לה, אין יכולת בידי אחרים לקרוא למעשיהם בשם בחירה רשמית מצד שתי האגודות.

ב. מפני כי נודע לי, כי בין הבוחרים היו כאלה, אשר בחרו באגודות אחרות (“פועלי ציון” ו“הפועל הצעיר”) ובאו ובחרו פה שנית בקנותם שקל שני, וזה כנגד החוק, וגם שמות הבוחרים האלה הוגד לי ברור;

ג. מפני מכירת השקלים ברגע לפני הבחירות שלא כדין;

ד. מפני כי היו"ר במעשה הבחירות האלה הוא ארצי, אשר בכל אופן אין לו זכות לנהל ענייני הציונות ומה גם ענייני בחירה של ציר.

הפרופיסור ענני במכתב, כי איננו מקבל את השליחות.

והנה הוגד לי היום, כי בני סביבתו הולכים מאיש לאיש מהשוקלים ומאספים חתימות לאשר את הבחירה. אם זו היא דרך כשרה לבחירות חשאיות, שיבואו אנשים אל כל אחד לבקשהו לחתום, – איני יודע, אך בכל אופן מצאתי לי לחובה להודיעכם את מצב העניין כולו, ומה שהסב כי לקונגרס הזה אין אגודות ירושלם יכולות עוד לשלוח ציר לקונגרס זה אחרי שעבר המועד.

צר לי מאד על הענין כולו ועל הדרכים האלה, ובתור…²² לעניני הציונות בא"י הנני כותב לכם כל זאת למען תדעו לשעת…²³ להזהר באישור הבחירה. ואתם אדוני הנכבדים ואחים בדעה שפטו בעצמכם על העניין כולו.

אבקשכם להודיעני קבלת מכתבי זה, ולהודיעני אם רשאי אני בתור יו"ר בשתי האסיפות של הבחירות לעשות עוד דבר בנוגע לעניין הזה.

ידידכם מכבדכם ומברככם בברכת ציון

203. אל מרכז האגודות הציוניות, יפו,

ירושלם ה' אב תרס"ז

לכבוד חברי מרכז האגודות הציוניות בא"י ביפו

במוצאי שבת היתה אסיפת ועדי שתי האגודות “א”י" ו“ארץ אבות” ואת החלטותיהן שלחתי אליכם בידי ידידנו מר אייזנשטדט²⁴, שהבטיחני למסור המכתב לידכם תיכף ביום א'. ומתפלא הנני על כי עד כה לא קיבלתי כל מענה.

מר סאבולסקי, שבידו כל הרשימות, לא שלח לי אותן, ואחרי הבטיחו אותי אמש לשלחן אלי, כתב אלי היום כי שלח את הרשימות לידכם. כנראה זהו המשך מנהגי האסיפה האחרונה המדאיבה.

איך שיהיה, רואה הנני איזה מיאון למסור הרשימות פה בירושלים לוועדיי שתי האגודות²⁵, ואינני ערב כלל על דיוקן, וביחוד בנוגע לחברי פועלי ציון, שנמכרו להם שקלים בפני כל הקהל בליל האסיפה.

וכבוד הפרופיסור שץ אחרי כתבו אלי במענהו על שאלות ששאלתיו אם יקבל מנדט באופן בחירה כזאת לאמור: “אם גם יבחרו בי כל השוקלים בדעה אחת אינני מקבל השליחות” שב, כפי מה שנודע, וקיבל מנדט כזה…²⁶ עליו האנשים להפצרת שנים, שהלכו מבית לבית לקבץ חתימות, וכפי מה שנודע נעשו גם תמונות פוטוגרפיות מהנייר עם החתימות האלה.

הודעתיכם כל זאת ובסמכי על יושרכם…²⁷

לתשובתכם על אשר עלינו לעשות, – אם יש עלינו מה לעשות הנני מחכה

ברגשי כבוד ובברכת ציון

204. אל ועידת “עבריה”, האג

ירושלם י“ח אב תרס”ז

לכבוד חברי ועד הקוֹנפירנציה לאגודת “עבריה” בהאג²⁸

שלום וברכת ציון!

הננו מתכבדים בזה להודיעכם, כי חברי הסניף שבירושלם לאגודת “עבריה” באסיפתם באור ליום ה' לחודש הזה בחרו בהדר' חיים בוגרצוב²⁹ לסגן לציר הסניף להקונפירנציה שתהיה בהאג בראשית החודש הבא. ואחרי אשר הציר שנבחר (הוא מר ז. סמילנסקי)³⁰ איננו נוסע להאג, נחשב הדר' בוגרצוב הנזכר לציר הסניף הזה והננו ממלאים ידיו לדבר בשמנו ולהגן על דרישות הסניף.

את זכרון הדברים של אסיפתנו הנזכרה, וכן רשימת חברינו ותלושי השקלים ומחירם שלחנו תיכף אחרי האסיפה אל מר מ. וילקנסקי³¹ שביפו, מורשה “עבריה” בא"י, ובלי תפונה שלח את הכל לידכם.

הננו מתכבדים לשלוח אליכם שמונים עלים נדפסים “דרישותינו מוועידת “עבריה” בהאג” ולבקשכם להפיצם בקרב צירי הקונפירנציה לפני האסיפה.

ובזה הננו מברכים את האסיפה בעבודה פוריה ובהצלחה רבה ותחיית עמנו ושפתנו. עשו והצליחו!

ברגשי כבוד ובברכת ציון

בשם חברי הוועד הזמני לסניף “עברי” בירושלם

דוד ילין

205. אל יעקב כהן³²

ירושלם, י“ח אב תרס”ז

למר יעקב כהן האג

אדוני המושרר הנכבד,

את מכתבך מיום 11 יולי קיבלתי, והנני בזה להודיעך, כי ועדנו, ועד־הלשון, עודנו קיים ועובד. עבודתו אמנם לא רבה מאוד בזמן האחרון מפני סיבות מקריות, אך חושב הוא להתמיד את עבודתו החריצות יתרה מאשר עד כה.

חושבים הננו, כי התבססות “עבריה” וההתאגדות אשר תהיה לו בכל אופן עם טובי פועלינו בארצות הגולה תהיינה לנו גם כן למעוררות למעשה.

חברי ועדנו הם האדונים יחיאל מיכל פינס, ד“ר אהרון מזאה³³, אליהו ספיר (ביפו)³⁴ יוסף מיוחס, ואנכי. ומזכירינו המשתתפים בעבודתנו הם האדונים ח”ל זוטא³⁵ וישראל טלר.³⁶

האדון אליעזר בן־יהודה, שנמנה גם הוא בוועדנו, איננו חפץ לקחת חלק באסיפותינו וע"כ לא נחשב ברשימת החברים.

בתקוותנו, כי תעלה ביד “עבריה” לתת ידיים לרעיון תחיית לשוננו ולהגשימו בפועל, הננו קוראים אליכם מציון: עשו והצליחו, ונועם אלהי ישראל יהי עליכם לכונן מעשי ידיכם לתחיית עמנו ושפתנו.

בשם ועד הלשון העברית בירושלים

דוד ילין

206. אל אשתו

ירושלם יום ג' י' אלול תרס"ז

– – – במוצאי שבת נפתח פה “בית העם” ויבואו שם רבים ממשכילי עירנו והצעירים והצעירות, ואייזנשטדט ולונץ³⁷ דרשו דרשות. הם ביקשו, כי אדבר גם אני, אך אנוכי מאנתי באמרי להם, כי עלי לראות בראשונה מנהג הבית ודרך התפתחותו. הבית הוא קרוב לביתנו. – – –

207. אל ליאון סיימון³⁸, לונדון

ירושלם ט“ו אלול תרס”ז

ידידי היקר והנכבד מר סימון!

את מכתבך היקר מיום 30 מאי קיבלתי במועדו, ואז פניתי אל “אחד העם”, שהיה בא“י, לשאלהו אם ירשה לתרגם את מאמרו “הגיעה השעה” אשר ב”העוֹמר" (כי מצדנו, העורכים, נשמח מאוד על הדבר), והוא ענני, כי נותן הוא את הרשות לתרגמהו אבל אחרי תיקון השגיאות, שנפלו בו בדפוס; ועל כן יכול הנך לתרגם את המאמר, ואנכי אשלח לך בשבוע הזה או הבא את רשימת השגיאות (שנשארה אצל חברי מר ש. בן־ציון) לתקנן, וכן אודיעך אדרסתו ברוסיה.

בנוגע להידיעות מהמושבות בא“י בשביל העיתון הציוני, שהנכם חפצים להוציא באנגלית, הנה כאשר יתכונן הדבר אפנה אל ידידי מר מזה סמילנסקי³⁹ והוא ישתדל כבר בדבר הזה, אם בעצמו או ע”י אחרים.

קראתי את דבריך בעיתון Jewish Chronicle על אדות “עברי” ומטרותיה, ואתה הן זכור תזכור, כי עוד בהיותי בלונדון דיברתי אליך על אודות האגודה ואמרתי לך, כי אם חפצתם לכונן אגודה בנוגע לתחיית השפה העברית, צריך להתחבר אל האגודה הזאת, וכן עניתי גם לידידנו החכם אברהמ’ס.

גם אנחנו פה יסדנו סניף לאגודה הזאת, ובשלחנו ציר אל ה“קוֹנפירינץ”⁴⁰, אשר תהיה לה בהאג, דרשנו ממנו, כי ישתדך בכך כוחו, כי מרכז האגודה הזאת יהיה בארץ ישראל ובירושלם, ככל אשר תראה בהגליון הרצוף בזה. אינני יודע עד כמה ישימו לב לדרישתנו פה, אבל הדבר הזה אמת, כי אין מקום אחר בעולם אשר בו שפתנו חיה כמו בא"י.

גם לאסיפת “אגודת המורים בא”י", שתהיה בעוד שבועיים באחת מושבות הגליל, הכינותי הצעה לעסוק בענייני “עבריה” והודעתים את החלטות אגודתכם כפי שהודיעני ידידנו מר אברהמס.

חזק ואמץ בדרכך שהנך הולך עליה והיה למופת לבני עמנו בני ארצך

ידידך מכבדך

208. אל מרקוס אדלר, לונדון

ב“ה פעה”ק ירושלם ת“ו ט”ו אלול תרס"ז

– – – רצוף בזה יקבל את קבלת עדת חברון ואת מכתבה, אשר מרוב טרדותי אחרתי במשלוחם עד כה, והנני מקווה, כי רומע“כ ברוב טובו יסלח לי על העיכוב הזה. – בנוגע לעניין השנה, אכן נכונים הם דברי חכמי העדה הזאת, כי כעת היא השנה השניה מהחוזה שלהם עם הד”ר ענטין, לא השנה השלישית כאשר כתב רומע“כ במכתבו אלי. וכאשר יעיין רומע”כ במכתבי השנה החולפת, יראה כי כן הדבר⁴¹.

רצוף בזה גם נוסח האבן, אשר קבעו התימנים בבית הכנסת שלהם (המעתיק על הנייר שגה בסדר העתקתו ושם את המלים “הרב הראשי אשר לקהילות אנגליא ע”א" שלא במקומן, ואנכי רשמתי סימנים על זה). – – –

התימנים חפצו אמנם בקיץ הזה לרצף את הדרך אשר מסביב לשכונתם, כאשר עשו השכונות האחרות הקרובות להם, אך הדבר היה עולה בערך מאתיים פראנק, ואנכי ידעתי כמה קשה כעת לרומע“כ לאסוף נדבות חדשות לטובת הבתים האלה, ע”כ אמרתי להם להמתין בנוגע לזה עד השנה הבאה ואז נראה אם תהיה יכולת לעשות זאת.

לפני שבועיים הייתי ביפו וביקרתי את גן מונטיפיורי, ואת האדון לופוֹ⁴² במקווה־ישראל. והנני מכין כעת מכתב ארוך להוועד ע"ד מצב הגן ועתידותיו. מדברי ה' לופו ראיתי, כי האליאנץ לא תרצה לתת יותר מן 50$ לשנה, וזהו דבר שאי אפשר לקבל, כי הוא מעט מאוד לפי ערך שוויו של הגן והכנסותיו.

ההיה כבר אחיו הנכבד בפאריז לדבר עם ראשי האליאנץ בנוגע לזה? אם יימסר הגן להם, צריך להשתדל שישלמו לכל הפחות מאה פונט לשנה.

דיברתי גם עם האדון שמעון רוקח בנוגע לגן הזה, והנה הוא הציע לפני הצעה חדשה, אשר הנני כותב אותה במכתבי להוועד, והוא מסכים להכנס בעצמו ג"כ בתור שותף בעניין הזה. אך רואה הנני, כי הוועד, וביחוד אחיו הנכבד מר אלקנה, מפקפקים מאוד בדבר למסור את הגן בידי אנשים פרטים, אף כי מר לופו בעצמו אומר בפירוש, כי לאנשים פרטים יותר קל ונוח להוציא יותר תועלת מהנחלה מאשר לחברה כמו האליאנץ. והאנשים הפרטים (וביניהם ה' רוקח) חפצים לתת כל הבטוחות בנוגע לקיום תנאי החוזה.

רומע"כ יקרא בלי ספק את מכתבי שאשלח להועד, וכחוכמתכם ובינתכם תעשו.

גם על אודות מצב “זכרון משה” והבניינים החדשים הנני כותב להוועד, והנני שולח את הרפורט של מהנדס מר סראפין. עתה הם עצם ימי העבודה הגדולה בבניינים, לפני הגיע ימי החרף והגשמים, ונחוץ מאד, כי לא יעכב כ' הוועד את משלוח הכסף כלל, למען לא תיפסק העבודה, והיה העיכוב לסיבה להפסד גדול חלילה.

עתה, בשעת הבניין, הנני רואה כמה קשה לתת לאלה, שהורגלו כל ימי חייהם בגיטו ובכל דחקותה וכעורה, את רגש הטעם־הטוב ולהבין מה היופי והבריאות דורשים. העבודה היא קשה, ופעמים אחדות כבר קרה, כי ציוויתי להרוס מה שנבנה ולשוב ולבנות עפ"י התוכנית. יודע הנני, כי החברים האלה כועסים עלי, אך עלי להביט אל טובת הכלל, לא הפרט, ולראות כי כל דבר יהיה בסדר, והשכונה הזאת תהיה לתפארת ירושלים.

בשבוע הבא אי“ה אצא אל קבר רחל להתבונן בהשלמת העבודה, ואז אכתוב לרומע”כ על זה ואשלח לו החשבון האחרון והקבלות.– – –

209. אל אסיפת אגודת המורים בא"י

ירושלם, כ' אלול תרס"ז

לכבוד אחי ורעי, חברי “אסיפת אגודת המורים בא”י" שלום וברכת ציון

צר לי מאוד כי עניין בניין ביתי, אשר נאלצתי לעזבו לימי החופש אשר לנו המורים בשנה, מנעני מנסוע אל אסיפת אגודתנו הכללית, וזאת כבר הפעם השניה אשר סיבות מכריחות מונעות ממני העונג לקחת חלק באסיפת אגודתנו ובענייניה הקרובים כל־כך אל לבי, אשר עליהם תשאו ותתנו בה. אך זאת תוכלו להיות בטוחים, כי לבי הולך אחריכם, וקידמת החינוך, שהנני מקווה כי תבוא לרגלי אסיפתכם, משאת נפשי, ושמח הנני מאוד לראות, כי הוצאתם לפועל את האסיפה הכללית גם בשנה הזאת.

האסיפה הכללית סימן חיים היא לאגודה, ואם אולי מפני מרחק המקום לא רבו חברינו “היהודיים” שבאו לאסיפה, הנה הפעם התור לאחינו “הגליליים” ליהנות ממנה יותר. רק אל תרפינה ידיכם. חזקו ואמצו, כי עבודתכם היא עבודת הקודש, ונחוצה היא מאוד לאחדות בתי הספר אשר בכל א“י, וכל אלה, היודעים כמה רעות יוצאות לחינוך הכללי ע”י הפירוד בדרך ההוראה בבתי הספר המעטים והשונים אשר לנו בארץ, יברכוכם על מפעלכם זה.

ועתה הנה הצעה אחת לי להציע לפניכם ואתם כחוכמתכם תדונו עליה.

עוד בשנה הראשונה לקיום אגודתנו נדברנו, כי אחת ממטרותיה צריכה להיות תחיית השפה העברית לא רק בבתי הספר בלבד כי אם גם בקרב עמנו כולו. ואת הדבר הזה צריכה אגודתנו להחל להוציא לפועל. הנה נוסדה בזמן האחרון אגודת “עבריה” לתכלית זו בחו“ל, אך מקום מוסדה הוא לדעתי המונע התפתחותה, והוא הגורם למיעוט פעולותיה במשך שנות קיומה, כי סוף סוף אין תנאי החיים בארצות הגלות עוזרים לתכלית זו להתקיים, אך פה בא”י, במקום שישנם ישובים של יהודים נבדלים מכל תערובת זרה, פה אשר הרעיון של תחיית השפה מצא לו כבר מסילות, פה המקום שצריכה פעולת “עבריה” להיות העיקרית ופה היתה מצליחה הרבה יותר. ומי הוא אשר יוכל לעסוק בדבר הזה ואשר החובה עליו לעסוק בזה אם לא אגודתנו?

עלינו החובה לעורר את ראשי “עבריה” להעביר את מרכזה לארצנו, ואם אין הדבר אפשרי, עלינו להתכונן בתור סניף לה הפועל בארצנו.

אמנם עפ“י המכתב, שקיבלתי מידידי החכם ישראל אברהמס בשם “אגודת החברות הספרותיות הישראליות באנגליה”, תראו, כי אם היתה הנהלת האגודה לתחיית השפה בא”י, אז היתה האגודה הזאת עוזרת לנו להרחיב מפעלנו בארצות הגולה, אך לבי איננו הולך להתפלגות ולהתחרות, כי אם נייסד כעת אגודה חדשה הבלתי תלויה באגודת “עבריה” העומדת וקיימת כבר, ייראה הדבר כעין ייסוד “צרה” לחברתנו זאת.

בכל אופן נחוץ הדבר כי אגודת המורים שבא"י תקבל עליה לעסוק בהוצאת תכלית “תחיית השפה בקרב העם” לפועל ומוסדות אגודתנו הקיימות כבר, והן “קוהלת”⁴³ “אגודת הלשון”, תוכלנה לעזור הרבה לזה. והנני מבקשכם לדון על השאלה הזאת ולהחליט בנוגע לה הלכה למעשה.

מיד אחרי קבלי את המכתב מידידי הנ"ל עניתיו, כי אציע את השאלה בפני אסיפת המורים, שהנני חושב רק אותה למוכשרה להוציא לפועל את הרעיון הזה. ועתה מחכה הנני להחלטותיכם למען אודיען אותו.

בלי ספק תדונו גם בעניין “המבטא והכתיב”⁴⁴. והנה אולי יקשה להוציא לפועל בפעם אחת את שינויי המבטא, אבל עניין “הכתיב” הוא דבר שצריך להביא בו סדרים תיכף, ואפשר הדבר מאוד, ואם תחליטו לקבל הצעותי, אשר לפי דעת כל חכמי הלשון, שהיגעתני תשובתם, הן נכונות לרוח הלשון, הנני נכון להדפיס חוברת קטנה וכוללת את כל המלים שבעברית שבהן יש עניין ל“מלא וחסר” ואופן כתיבתם.

ובברכי אתכם שנית בהצלחה רבה לטובת החינוך ולטובת היישוב

הנני חברכם מכבדכם.

210. אל מרקוס אדלר

ב“ה ירושלם ת”ו כ“ה תשרי תרס”ח

לכבוד הרה“ח הנכבד והנעלה, עושה ומעשה, מוהר”ר מרדכי הכהן אדלר נ"י

שלום וברכה!

אחדשה“ט⁴⁵, קיבלתי לנכון את ספרו החשוב מסעות ר' בנימין מטודילה, אשר הואיל לשלוח אלי, חושב הנני, כי זאת היא התוצאה היותר יפה ויותר טובה שיצאה מהספר הזה, ובכלל מכל ספרי מסעות היהודים. ההערות מאירות עיניים ושינויי הנוסחאות מבארים במקומות שונים את הכוונה הנכונה. והנני נותן בזה לרומע”כ את תודתי הנובעת מקרב לבי על שלחו אלי את הספר, ואם לא שלח עוד לבית־הספרים הכללי ספר אחד, הנני מתרשה להזכירו, כי יחונן גם אותו ויהי שמו לברכה בפי כל הקוראים בו.

כך קיבלתי את מכתבו היקר מיום מחרת יוהכ“פ ואת ההמחאה על סך 10$ בעד ריצוף הרחובות של בתי התימנים. הדבר הזה משמח לבם מאד, וגם הפעם הנם רואים, כי מצאו ברומע”כ גואל ותומך. ובכל עניותם ודלותם הנם משתדלים, כי בתיהם יהיו נקיים. בהעשות הריצוף, אודיע לרומע"כ ואשלח לו החשבונות.

בדבר התיקונים בחדר קבר רחל כבר שלחתי לרומע“כ את חשבון ההוצאות האחרונות. בוודאי היה הדבר טוב לו יכלו לאסוף קרן־קיימת לתיקוני הבית להבא, והגבאים (Trustees) היותר טובים לזה היו לפי דעתי ועדי קרן מוטיפיורי, אחרי אשר פה בירושלים אומרים, כי השר מונטיפיורי זצ”ל הוא הקים את הבניין. – – –

211. אל יחזקאל סוכובולסקי

ירושלם ת“ו אור ליום ו' ח' טבת תרס”ח

יחזקאל אחי יקירי!

זה ימים רבים שלא כתבתי אליך ולא אתה אלי. טרוד מאד הייתי בימים האחרונים לסיבת בוא הד“ר נתן⁴⁶ והד”ר מיטבוך⁴⁷ (שהוא ידידי מברלין). זמן רב היה עלינו לבלות אתם וללכת אתם, להיות מוזמנים אצלם או אתם, ולהזמינם (אצלי אכלו בליל שבת לפני שבועיים), ועוד ימים אחדים עלינו להיות בחברתם.

הד“ר נתן רואה הכול ובוחן הכול, וכנראה יש לו דעות קיימות. הוא אומר כי ח' העזרה תשתדל לייסד במקומות רבים (במושבות ובערים הקטנות וגם בערים הגדולות) בתי ספר עממיים (של ד' מחלקות) שבהם יורו רק עברית וערבית או תורכית (במקומות ששם ידברו את השפה הזאת). בערים הגדולות ייסדו בתי ספר כאלה בעד בני ההמון. אך על יד אלה חפצים הם, שיהיו בערים הגדולות, במקום שיש לתושביהן מגע ומשא עם ארצות אירופה, כמו ירושלם, יפו, בירות וקושטא, גם בתי ספר יותר גבוהים (כמו ביה"ס למל) לצורך הילדים היותר מוכשרים ואשר יש לקוות מהם, כי יוכלו להגיע ע”י ידיעותיהם למדרגה יותר רמה בחיים, ובבתי ספר כאלה צריכים הילדים ללמוד גם שפה אירופית, וללמוד אותה כראוי.

הוא אמר בפירוש, כי איננו “שוביניסט” גרמני, וחושב הוא, כי במקומות שצריך להורות בהם צרפתית או אנגלית יורו את השפות האלה בתור שפה אירופית, אך לפי דעתו הולך מסחר צרפת ומתמעט בארץ הקדם ומקומו לוקח המסחר הגרמני וע"כ נחוץ לפי דעתו להורות פה גרמנית.

דיברנו אתו ע"ד נחיצות ידיעת השפה הצרפתית, וסוף סוף שבו וירשמוה בתכנית של בית ספר המסחר, אחרי אשר חדלו להורותה זה כחצי שנה.

אם יקיימו דבריהם בנוגע לבתי הספר העממים, אז יש תקווה גדולה להחינוך בארצנו.

לא אכחד ממך, כי ידידנו מר כהן⁴⁸ צידד כמנהגו בזכות השפה הגרמנית, ולדעתי פעל הוא הרבה עליו. ובכ"ז הנני חושב, כי מה שאתם חפצים לדבר אתו בנידון זה תדברו אתו, כי שומע הוא ונותן ערך לדברי אחרים.

היום נסע לחברון וביום א' בבוקר חושב הנני כי יסע מפה. כנראה יסע מפה בראשונה להמושבות ראשון לציון, רחובות ופ“ת ואח”כ יבוא ליפו.

מרחובות באה אליו משלחת (אייזנברג ופיינשטין) לדרוש ממנו כי ח' העזרה תקבל עליה את ביה"ס שמה, וכנראה יצא הדבר לפועל.

הננו אומרים לפתוח גן־ילדים בתוך העיר במקום זה שב“ימין־משה”, ולקבל בו רק ילדים זכרים, נראה הפעם בנסיון אם יעלה הדבר בידנו.

קרוב הדבר שידפיסו גם ספרי לימוד בעברית לצרכי בתה"ס של החברה. – – –

212. אל הד"ר יוסף קארלבך⁴⁹

ב“ה ירושלם תו, ט”ו טבת תרס"ח

ידידי יקירי וחביבי!

מה אוֹמר ומה אדבר ומה אצטדק על שתיקתי הארוכה ועל מניעת מכתבי אליך עד היום? אבל אתה בתור יושב בירושלם משך “שנתים וחצי” כמדומני יספיק לי אם אגיד לך, כי הד"ר נתן היה אצלנו שלוֹשה שבועות וחצי, ושני חודשים לפני זה שמענו את שמעו כי הנה הוא אחר כתלנו. – – –

לא עת לי הפעם לדבר על אודות ביקורו ועל אשר ראה ועל אשר הראוהו, את זאת אניח לפעם אחרת, כעת אענך על מכתבך.

שאלתני בכרטיס לאסוֹף חוֹמר כנגד “כל ישראל חברים” בעד ה' גוגנהיימר. בדבר כזה, הנני חושב כי רק ה' אדלמן⁵⁰ הפטור מכל עבודה, יוכל לעסוֹק, והנני נכון לדבר אתו ולהשיבך מענה בקרוב.

רב תודות לך על כל הדברים הטובים, שכתבת עלי, ביחוד במאמרך. אמנם הדברים האלה לא מצאו חן בעיני, מפני כי מהם נראה כי גם ביה“ס למל איננו עוד בתכלית השלמות בנוגע לענייני הדת, אך אנכי חושב אחרת. האנשים צריכים לדעת את מצב הדברים איך שהם, אולי היה יותר נכון לו לא ענית כלל על דברי ה”איזראליט", אבל כיוון שענית, אי אפשר “לשנות מפני דרכי שלום”.

שאלתני איזה עיתון תקח לך בעברית. והנה הדבר הוא ככה: אם חפץ אתה לבלי קרוע את ההתקשרות שבינך ובין ארץ ישראל, אז בלי ספק תמצא ב“ההשקפה” בכל מגרעותיה את אשר אתה מבקש. ואם הנך חפץ עיתון כללי, אז הן תוכל לקחת את העולם" או “התחיה” (זהו עיתון חדש שיצא באודיסה).

את סידור ירושלם אשלח לך וכן את העוֹמר חלק ב'.

אליעזר⁵¹ אומר לנסוע לברלין לפני חג הפסח, יחד עם ה' פרס⁵², אשר הד"ר נתן נתן לו רשות לנסוע לאירופה למשך חצי שנה.

את הספר “משנת המידות” של פרופיסור שפירא אינני מכיר⁵³. עוד לא נפניתי לראות בבית הספרים אם יש לנו נוסחה אחת ממנו (אף כי אצלנו כל אוצר ספריו). אם חושב הנך לכתוב מאמר עליו, כתוב נא ואנכי אתקנהו ואשים לו מקום ב“עומר”, ואם אולי לפי עניינו לא ימצא מקום ב“עומר”, המוקדש כמעט כולו לענייני ארץ ישראל, אז נמצא לו מקום ב“השלוח”.

על אודות העומר" הננו מחכים לידיעות מרוסיה למען נדע עד כמה יש לו תקווה להתקיים.

בן־ישראל ענני, כי מגיע לך ממנו רק עשרה פראנקים וכי הוא יכתוב לך על אודות זאת.

גם הפעם הנני כותב מכתבי זה ביום ו' “הקצר” בשעה מאוחרה, והנני כותב בחיפזון, רק לצאת ידי חובת תשובה לבלי תתך לחכות עוד הרבה. לפעם הבאה אשתדל למצוא לי שעה יותר פנויה לכתיבת מכתבי אליך ואז אכתוב על הכל.

כרטיסך ל“קוהלת” שלחתי.

213. אל הד"ר אויגן מיטווך

ירושלם ת“ו ער”ח שבט תרס"ח

ידידי הנכבד והנעלה!

נעמו לי ימי שובי לראות פניך פה ולהשתעשע בחברתך; הזכר הזכירוני את הימים החולפים ואת ידידותך הנאמנה. אך הימים האלה חלפו עברו כל כך מהרה, והטרדות במשך הימים המעטים האלה היו כה רבות, עד שלא הספקתי כלל לחוש את עונגי לשוב לראותך – כראוי לו, ורק בנסעך החילותי להרגיש מה חסר לי כעת. כן הוא דרך האדם בחייו, “קרובים מתרחקים ורחוקים נעשים קרובים”. והחלק השני של המאמר הזה מנחמני, בדעתי כי שוב תשובו אלינו עוד, ועוד נתראה פנים.

את מכתבך בצרוף מכתב האדון הד"ר נתן קיבלנו ומאד התענגנו לקוראם, ובשם כל חברי הנני נותן לכם תודתנו עליו ועל רגשי לבכם הטובים אלינו.

היום שלחתי אליך את כתב היד הכושי אשר העתיק מודענו עבד־א־נור⁵⁴. לפי דבריו העתיק כל אשר ציווית עליו להעתיק ושילמתי לו הסך שמונים פראנק אשר הסכמת לתת לו. ואמרתי לו, כי אם תודיעני, כי עליו לתקן דבר או להוסיף (אם החסיר) אז עליו לעשות זאת מבלי שום דיחוי.

העלה בידך למצוא דבר על אודות ספר א־זבור⁵⁵ אם נמצאה ממנו העתקה באירופה?

חושב הנני כי מצאתי ראשית ביאור הרס“ג⁵⁶ לס' יצירה בערבית. היה לי ספר כ”י תימני ומכסיו היו לא מקרטון כ“א מדפים כ”י דבוקים, ואנכי השתדלתי להרטיבם ולהוציא הדפים אחד אחד, ומצאתי שני דפים, שבהם ראשית ס' יצירה וביאור בערבית ושם “סעדיה ביר' יוסף” נזכר בהקדמה. צר לי רק כי לא עלתה בידי להוציא את הדף האחד שלם. אולי תוכל להודיעני אם יש כ"י הזה באירופה, או אולי נדפס כבר?

נכון הנני לשרתך בכל אשר יידרש לך ולחקרי מדעיך, ועשה אעשה זאת בשמחה.

הקראת את מאמרי על “המבטא והכתיב”? מאד חפצתי לשמוע חוות דעתך עליו.

אשתי ובני ביתי דורשים בשלומך הטוב ובשלום האדון הד"ר נתן, ואת אותות ידידותכם וחיבתכם יודעים הננו להוקיר.

ידידך מכבדך ודו"ש⁵⁷

214. אל יחזקאל סוכובולסקי

ירושלם ת“ו ז' שבט תרס”ח

יחזקאל אחי יקירי!

את מכתבך מיום כ“ד טבת קיבלתי במועדו. עוד לפני קבלי אותו הבנתי מה שיהיה תוכנו. אך אנכי חושב, כי כעת עליכם להיות נמרצים (אנרגיש). ואם כולכם בדעה אחת, תציגו את דרישותיכם, או אם היה עוד אפשר שתעשו אסיפה יחד עם הורי הילדים וכולם יחתמו על פרוטוקול את דעתם, כי חפצים הם, כי בכיתות הקטנות ילמדו את הילדים רק עברית מבלי שום שפה אחרת, וכי יורו ערבית יותר ממה שמורים כעת, אז מאמין הנני כי ח' העזרה⁵⁸ תהיה מוכרחה לקבל דרישת דעת הקהל. ואם גם אז לא תרצה לקבל (מה שאינני מאמין), אז ייודע כי הולכת היא בעקבות החברה כי”ח⁵⁹ הקודמת, ואתם תדעו את אשר עליכם לעשות.

ומהצד השני הנני שב ורואה בה' אורבוך ג“כ את אותו מיעוט, החפץ להקריב מצדו איזה קרבן שיהיה (אם צריך לקרוא לזאת בשם כזה) בעד טובת ביה”ס. מי שהוא מורה וחפץ לפעול על הסביבה אסור לו ללכת כנגדה, ואינני רואה מה היה מפסיד מר אורבוך לו היה אוכל בכובע ומברך בהמ“ז⁶⁰ במלון קמיניץ במקום שיושבים עוד שלושים איש חופשים וקנאים ויפונים וירושלמים. זה מיעוט שימת הלב של מורינו החדשים לדעת הקהל היא גורמת בחורבן הכול, והיא משניאה את מוסדותינו בעיני הקהל, ומי שנותן בניו אלינו עושה זאת רק מפני ההכרח או כמי שכפאו שד. ואם רק חפצים הננו לבוא בשם “דעת הקהל”, עלינו גם למלא אחריה. (אתה בעצמך הנך כותב “העם מבקש עברית ולימודים ויידישקייט”). ולא לחינם מתגדל ומתפתח ביה”ס של “אחווה”⁶¹ אף כי אין שם מן המורים החשובים כמו בבתי הספר האחרים. זה כמדומני רק מפני שהוא בנוי על יסודה של דעת הקהל, אחרי כי הקהל בעצמו יסדהו. – – –

215. אל הד"ר יוסף קארלבך

ב“ה ירושלם ת”ו י' שבט תרס"ח

ידידי יקירי ואהובי!

אך היום עלה בידי לשלוח אליך את “העוֹמר” ואת הסידור אשר ביקשת, ואתך הסליחה על אחרי עד כה. הן יודע אתה אותי ואת טרדותי.

והפעם אמרתי לכתוב לך הרבה, וגם הפעם לא עלתה בידי, כי רואה הנני, כי אין פוסטה הולכת עד היום השבת הבע“ל, וע”כ אנני חפץ להחמיץ את הפוסטה של היום.

אמרתי לכתוב אליך חדשות, אך אין כל חדש. הכל נשאר כמו שהיה: “Einidealler Lehrplan” ⁶² אמר מנהלנו לד“ר נתן על מערכת הלימודים שלנו, וממילא מובן, כי באופן כזה אין מקום לשינויים. לפני בוא ד”ר נתן דיברנו להחל סוף סוף בכיתה ז' של ביה“ס למל רק בשפה אחת, היא העברית, אחרי כי כל הלימוד הגרמני במחלקה ההיא הוא מעין “ברכה לבטלה”, וגם זה לא התקיים, ולהיפך. הד”ר נתן הטעים לא פעם ולא שתים, כי כל חפץ ח' העזרה⁶³ הוא לגדל תלמידים רק בשביל הארץ, ולא לטעת בקרבם תשוקות לחו"ל וכו' וכו', וסוף סוף נשאר הלימוד העברי באותה המדרגה השפלה שהיה בה מקודם (רק שעה הוסיפו בהסמינר לאמר: 4 שעות במקום 3). והעברית יצאה “בשן ועין”.

הרבה גרמו לשינוי הזה הקונסול הגרמני (עוד הפעם: הקונסול) והמורים הד“ר רוטנברג⁶⁴ וד”ר בנצינגר⁶⁵. הן זאת עליך לדעת, כי כעת יש לנו ב“ה כבר “שלושה גוים בבטננו” (וורסט⁶⁶, וד“ר ספר וד”ר בנצינגר) והמנהל אומר, כי ככה נאה וככה יאה, וכי המורים היהודים ילמדו מעט Anstand⁶⁷ מהגוים. ובנצינגר, אשר נכנס רק לפי שעה, הנה ב”ה נשאר למורה קבוע גם אחרי שתשוב אתה או שיבוא מורה אחר במקומך, ולא הועילה ביאת הד"ר נתן הנה, כי לו חלקו כבוד ויקר כראוי לגוי שעושה חסד עם בית ישראל ומטפל בהוראת ילדיהם. עוד הרבה הרבה לי לכתוב, אך השעה מאוּחרה.

ואתה? מה החלטת סוף סוף? התשוב אלינו או תשאר בחו"ל? מאד הננו משתוקקים לשוב לראותך בקרבנו, אך היקום הדבר?

מהמזרחי שבפראנקפורט⁶⁸ פנו אלי במכתב להודיעם דברים שונים על אודות ייסוד בית הספר התיכון, שהם חפצים לייסד. הנני אומר לכתוב אליהם גם על אודותיך, והיה אם לא תשוב אלינו לבית ספרנו, תהיה למצער קרוב אלינו. ואם ייווסד בי"ס גבוה חדש על בסיס נכון, יביא בלי שום ספק תועלת גדולה גם למפעלינו, הצריכים תיקונים רבים.

בפעם הבאה אכתוב יותר, והפעם אקצר ואומר לך שלום רב בשמי ובשם אשתי וכל ב"ב, וגם אבינעם, העומד לפני ואומר לי לדרוש בשלומך.

כתב נא אלי בארוכה, ואם תכתוב גרמנית, כתוב נא באותיות לטיניות.

ידידך מכבדך ומשתוקק לשוב לראותך

216. אל יחזקאל סוכובולסקי

ירושלם ת“ו י”ז שבט תרס"ח

יחזקאל אחי יקירי!

– – – שאלתני רשות להראות מכתבי למר ספיר⁶⁹ ולאורבוך⁷⁰, ועד כה לא עניתיך מפני טרדותי, וכעת אינני יודע אם חיכית עד שאפנה להשיבך או לא. בכל אופן חושב הנני, כי למר ספיר תוכל להראותו כי ידעתיו למסתיר סוד, אך לא לאחרים שאינני מכירם. אם תוכלו לעשות דבר מה בעניין המדובר מה טוב.

ממר א"ז רבינוביץ⁷¹ קיבל ה' כהן⁷² מכתב, כי דרוש כי בגני הילדים ילמדו את הילדים ברכות ותפילות. את דעתי בדבר הזה ידעת, והנני שונה ואומר, כי מוסדותינו צריכים להיות מהבונים ולא מהמהרסים בכל עניין, והרוח שהחלה לשרור בבתי הספר בשנים האחרונות רוח בער היא באמת ועוד מעט ובערה כל השארית הנמצאה לעמנו ונשארנו קרחים מכאן וקרחים מכאן. הגיעה העת לשים מעצור לרוח זו. ובמוסדותינו אנו עלינו לדקדק עוד יותר למען לא ניתן פתחון פה לאלה הבאים בשם האמונה לבער אחרי הלאומיות ולגררנו אחרי “הרוחות הזרות”. – – –

217. אל יעקב ש. פוזן⁷³

ב“ה ירושלם ת”ו כ“ג שבט תרס”ח

לכבוד ידידי הרה“ח הנכבד דורש שלום עמו בציון מוהר”ר יעקב פוזן נ"י

שלום וברכה

אדוני הנכבד!

את מכתבו החביב ממוצאי ש“ק קיבלתי במועדו, ומלבד שמחתי לראות כי רעיון ייסוד בית ספר תיכוני בא”י מצד “המזרחי” קרוב להתגשם ולצאת לפועל, שמחתי על המקרה הטוב הזה המביאני לכתוב לאדוני ידידי הנכבד ולחדש ידידותנו הנושנה.

והנני להשיבו על שאלותיו השתיים עד כמה שיד ידיעתי בענייני א"י מגעת.

1. שאלת המקום.

חפצים הנכם לייסד ביה“ס הזה “במקום שאיננו כבוש עוד ע”י אחרים, למען תוגלו לחרוש ולזרוע כלבבכם באין מפריע”. מבין הנני, כי כוונתכם היא למקום שאין עוד השפעת מוסדי־חינוך אחרים מורגשת בו על בני הנעורים, לאמור מוסדים כאלה, אשר רוח יהדותם התמימה מוטלת בספק, והשפעתם אף אם לא תהיה ישרה על הצעירים אשר יבקרו את מוסדכם, הנה תפעל הרבה ע“י מה שאי אפשר למנוע את תלמידיכם מבוא בחברת האחרים ולהיות לפעמים מושפעים מהם. ואם תבואו למקום חדש, אשר בתי ספר אירופים אין בו עוד, תוכלו להחל את הכול מחדש, והכול עפ”י הרוח שהנכם חפצים בה.

אבל, רבותי, מקום כזה אין עוד בארץ ישראל. אין לכם עיר של ישוב פחות או יותר חשוב, שאין בה כבר בתי ספר אחרים, שהשפעתם מורגשת מאז על בני הדור החדש, והיא הולכת ונמשכת ומתרחבת. ואם ישנם עוד מקומות מעטים (כצפת וטבריה), אשר בם טרם עלתה ביד חברה כחברת “כל ישראל חברים” למשוך את בני עדת האשכנזים אל בית ספרה, למרות כל התאמצותה הגדולה ותחבולותיה הרבות, הנה במקומות האלה אין מורגש כלל צורך בבית ספר תיכוני, אחרי אשר מצב החיים והמסחר לא הביאו את יושביהם להכיר אף את נחיצות בית ספר עממי. ואם תבואו לייסד בית ספר תיכוני במקומות כאלה, אז או כי יושבי המקום ימאנו לקבל גם טובתכם אתם, למרות כל מה שתבררו להם כי הנכם מייסדים מוסדכם על בסיס היהדות היותר נאמנה כל תורתנו המסורה (אולי יודעים הנכם את המקרה כי השר הצדיק מונטיפיורי ז"ל שלח פעם כסף להרב ראש הישיבה “עץ חיים” פה למען ילמדו את הצעירים את שפת המדינה, ובאמור הרב ההוא להוציא זאת לפועל קמו קנאים ויחרימוהו); או תרבו משכילים עניים במקום שאין עוד יכולת להוציא בו תועלת כל שהיא מהשכלתם, וייאלצו לגלות למקומות אחרים, והן בזאת אינכם חפצים.

בכל אופן הנני יכול להודיעכם כי לחברת כי"ח ישנם בתי ספר לנערים ולנערות גם בחיפה, גם בטבריה וגם בצפת, רק כי בשתי הערים האחרונות אין האשכנזים שולחים את ילדיהם הזכרים אל בתי הספר האלה.

ובכן, אין לדעתי לדון על שאלת המקום מבחינה זו.

יותר חשובה היא דרישתכם השניה, כי “הישוב היהודי יהי גדול במקום ההוא, ועתידות טובות נכונו לו; והיתרון לעיר אשר ישובים קטנים, הצריכים לבית כזה, סמוכים לה”.

אבל גם על זה יש מקום לדון:

“הישובים הקטנים הסמוכים לערים הגדולות אשר בא”י" הם המושבות החדשות, ובכל המושבות האלה נמצאים בתי ספר או של “חובבי ציון” או של האדמינסטרציון של חברת יק"א. אך מסופקני מאוד אם הרוח השוררת בכל בתי הספר האלה תתאים לרוח שהנכם חפצים להביא במוסדכם, ואם לא תביאו אז בידכם אל מוסדכם את היסודות אשר מפניהם הנכם יראים בדרישתכם הראשונה.

ואת דברי אלה הנני מדבר מן הניסיון.

ומלבד זה הן עלינו להביא בחשבון גם את הרוח השוררת בחיי העדות השונות, ולא רק את זו של מוסדות החינוך, כי לפעמים יפעל זה עוד יותר על בני הנעורים. ומבחינה זו ג“כ לא תמיד ינעם לכם לשבת קרוב יותר מדי אל הישובים הקטנים הסמוכים לערי א”י, ולקבל את רוב התלמידים מהקיבוצים האלה.

עוד דבר: יסוד בי"ס תיכוני קרוב למושבות, אשר יסוד חייהן העיקרי הוא עבודת האדמה, יקל ביותר את אפשרות הלימוד על בני האיכרים, ואלה יוציאו יותר מכדי כוחם למען יהיו בניהם למלומדים, בין שיש להם כשרונות מצויינים ובין שאין להם; והילדים האלה לא יהיו עוד לעולם לאיכרים. בשעה שייסוד בית ספר כזה רחוק מעט מהישובים האלה מכביד מעט את האפשרות ההיא ומשאירה רק ליחידי סגולה בעלי יכולת הרואים כי בניהם יעשו חייל בלימודיהם, ובהיותם למלומדים ימצאו דרכם בחיים בהשכלתם.

כי על כן חושב הנני, כי בשאלת המקום יש לדון מבחינת מידת הישוב היהודי והעתידות הטובות הנכונות למוסד.

ואחרי הגיענו לתוצאה זו הן נראה, כי אלה הערים אשר שמתם עיניכם בהן (צפת, טבריה וחיפה), הן דווקא אלה אשר מידת הישוב היהודי שבהן היא הקטנה מכל יתר ערי ישראל.

מובן הדבר כי ביפו, במקום שיש כבר בית ספר תיכוני (הגמנסיה העברית) ובתי ספר שונים של חברת כי“ח, ושל חובי־ציון, ושל חברת “העזרה”⁷⁴ ואשר ישובנו איננו גדול מאד, – אין מקום לבית ספר תיכוני שני. אבל הישוב היותר גדול של אחינו בא”י הן הוא בירושלם, אשר מספר נפשות יהודיה הוא יותר ממספר נפשות היהודים שבכל יתר הערים והמושבות יחד. ולמה לא ייווסד מוסד כזה במרכז העיקרי של הארץ, במקום אשר בו מורגש יותר צורך לבתי חינוך מאשר בכל מקום אחר (מלבד יפו), ובמקום שאין בו מחסור בתלמידים, ומה גם בית ספר אשר ייסדהו המזרחי, הוא ימצא בלי ספק תלמידים, בני אנשים כאלה הנמנעים משלוח את בניהם לכל בתי הספר האחרים. וירושלים היא כעת כבר גם מקום אשר בו אפשר למלומד למצוא איזו פרנסה בידיעותיו, בשעה שבצפת וטבריה עוד טרם הגיע המצב לידי מדרגה כזו.

וכי תאמרו: ומה יעשו בני הערים הרחוקות מירושלים ובני המושבות? אומר לכם רבותי: בואו אל בית המדרש למורים והקורס־המסחרי של חברת “עזרה” פה, וראיתם אם אין רוב תלמידיהם מבני הערים והמושבות ההן, וגם מהבאים מארצות אחרות.

ואם את פחד מטילי החרמות אתם מפחדים, הן תהיה אחת משתי אלה: או כי את פניכם ישאו ולא יטילו חרמות חדשים גם בירושלים, ולהיפך: אולי יקדמו פניכם בשמחה או למצער בהעלמת־עין, בחושבם כי אתם תהיו כנגד בתי ספר אחרים, שאין רוחם נוחה מהם; ואם לא יעשו ככה, אז לא תימלטו מהם גם בייסדכם את מוסדכם באיזה מקום שתייסדוהו.

ובדרך כלל, הנה מלבד עדת הספרדים הגדולה שבירושלם, אשר רוב חבריה הם תמימים יראי ה' ואינם מתנגדים ללימודי חול, אשר ידיעתם נחוצה כעת לכל איש, נמצא כעת כבר קהל גדול בקרב האשכנזים החרדים הרואים נחיצות לימודים כאלה, ובשמחה היו מקדמים פני מוסד אשר ייווסד על ידכם אתם.

את עדת ירושלים הגדולה בכמותה ובאיכותה, הנני חושב ליותר מסוגלה לכונן בה מוסד כזה שהנכם חושבים לכונן.

אך אם ישנם טעמים מיוחדים לכם, אשר בשבילם אינכם חפצים לכוננו בירושלים, אין לי מה לדבר, רק להתבונן בשלוש הערים שהזכרתם, ומתוך אלה הנני נותן את משפט הקדימה לצפת.

עדת חיפה היא קטנה יותר מדי, והישוב החדש הנוסד בה כעת, האמיגרציה החדשה, הוא כמעט כולו מהיסודות האלה, אשר את השפעתם הנכם יראים, ועל כן אינני חושב את המקום הזה למסוגל לייסד בו בית חינוּככם.

וטבריה, מלבד שעדתה היהודית גם היא איננה גדולה ביותר, הנה גם אנשיה מתנגדים מאד לכל לימוד חיצוני, ואווירה החם מאד בכל ימי הקיץ, בהיות מושבה בעמק, – גם הוא איננו מכשירה הרבה להיותה מקום לימוד, וכרבנו הקדוש בזמנו עליכם לדעתי לעזבה מפני צפורי או צפת הטובה ממנה.

ובצפת ישנו כעת אחד מרבני האשכנזים, הרידב"ז⁷⁵ אשר חיבר ביאור על התלמוד הירושלמי, ואשר לפי מה שנודע לי היה חפץ הוא בעצמו לכונן בצפת בית־תלמוד אשר בו ילמדו התלמידים גם ידיעות חול.

1. שאלת הפרוגרמה.

אינני חושב, כי דורשים הנכם ממני פרוגרמה מפורטה לכל ענפי הלימודים של בית הספר התיכוני במשך שנות הלימוד, כי במה שנוגע לידיעות הכלליות הן הפרוגראמות של בתי הספר התיכונים שבאירופה מעובדות די צורכן עפ“י הניסיון הרב ועפ”י דרישות החיים. ושנית הן אינני יודע אם חפצים הנכם לייסד רק בי"ס תיכוני בשביל אלו שכבר גמרו לימודיהם בבית ספר עממי, או הנכם חפצים להחל בילדים קטנים ולהביאם עד מדרגה כזו.

ומלבד זה הנה פרוגרמות כאלו אי אפשר לקבוע מראש בכל פרטיהן. הניסיון הוא המורה היותר טוב בהן, והוא המלמדנו מה שצריך לשנות בכל עת.

ע“כ חושב הנני, כי עיקר שאלתכם נוסדה על היסודות והעיקרים, שצריך לאחוז בהם בסידור הפרוגרמה לפרטיה. מה צריך להורות? ובאיזו מידה? ועד איזה גבול? ובזה אחווה לכם דעתי בקצרה עפ”י שאלותיכם:

חפצים הנכם "לחנך יהודים נאמנים לתורתם המסורה ולעמם. והנה מבלי אשר אגיד יודעים הנכם מעצמכם, כי הדבר הזה תלוי רק בהמורים בעצמם, הרבה יותר מאשר בלימודים. ואם יקרה ה' לפניכם “בני אדם מהוגנים”, אשר מצד אחד ירכשו להם בדעתם הרחבה ובידיעותיהם הרבות את רגשי הכיבוד של תלמידיהם, ומצד שני ידעו לרכוש את לבם ולהפיח בקרבו רוח האמונה והאהבה והכבוד לכל הנוגע ליהדות, אז יהיו המורים בעצמם הפרוגרמה החיה ליסודות האלה.

אך דורשים הנכם, כי “בעזוב התלמידים את ביה”ס ידעו תנ“ך ועברית להלכה ולמעשה לכתיבה ולדיבור, – והשפה הראשית המדוברת תהיה עברית, – ולא רק זאת בלבד, כי ידעו גם ללמוד גמרא בלי עזרת אחרים”.

אף אם תייסדו רק בי“ס תיכוני, אשר תקבלו אליו רק נערים גדולים שגמרו לימודיהם בבי”ס עממי, צריכים התלמידים לעבור שנית עם מוריהם על כל ספרי התנ“ך בהתחילם בספרי התורה; כי עליהם ללמוד להכיר את המאור שבה, ואת השתלשלות התורה שבע”פ ממנה. ולמען ילמדו לדעת את דרכי המבארים השונים (רש“י, רמב”ן, רשב“ם, ראב”ע, ספורנו וכיו"ב), על מוריהם לברור פירושי פסוקים בכל פרק ופרק מתוך דברי מבארים אחדים ולקראם עם התלמידים, או להטיל על התלמידים בעצמם לברור דברי המבארים מה שנראה בעיניהם ליותר נכון עפ“י הפשט, או ליותר מעניין עפ”י דרך הדרש והאגדה (בפרוש רש"י למשל).

ביחד עם ספרי התורה והנביאים הראשונים ביחוד על התלמידים ללמוד את ידיעות ארץ הקדם בכלל, וא"י וסביבותיה בפרט, ודברי ימי עמי קדם, אשר עמם בא עמנו במגע.

לעבור על כל ספרי התנ“ך במשך ארבע שנים באופן כזה דרוש למצער לימוד שעה אחת ביום. אך אפשר ג”כ שילמדו מכל ספר רק חלקים נבררים, ואת השאר להטיל על התלמידים ללמוד בעצמם, ואז תספקנה גם שלוש שעות בשבוע.

על התלמידים ללמוד את תולדות עמנו עד ימינו אלה, ולקרוא הרבה בספרותנו הקדומה ושל ימי הביניים, ומה שנכון לקרוא מהספרות החדשה. בספרות הקדומה צריכים התלמידים ללמוד מלבד חלק ההלכה גם את חלק האגדה, ובכל שבוע אפשר למורה לברור דברים מעניינים מהמדרשים שעל פרשת השבוע ולקרוא זה את התלמידים בכל יום השבת, או להטיל חובה על התלמידים לבאר מה שישימו לפניהם.

יחד עם זה עליהם ללמוד את דקדוק השפה העברית, ללמוד שירים על פה, להתרגל בכתיבת חיבורים וביחוד מענייני החיים.

לתולדות עמנו וספרותנו והשפה יחד (אחרי אשר יתוסף ע"ז לימוד התלמוד בתור מקצוע בפני עצמו), יספיק לימוד של שעה אחת ביום.

ולמען יוכלו התלמידים להגיע בלימוד התלמוד לידי מדרגה שיבינו מעצמם, יידרש למקצוע הזה לימוד של שעה וחצי ביום (ויותר נכון: לימוד של שתי שעות יחד בארבעה ימים בשבוע ושעה אחת ביום חמישי). אך אם יבואו התלמידים מהישיבות, אז אפשר להסתפק בלימוד של שעה אחת ביום (ויותר נכון: לימוד של שתי שעות יחד בשלושה ימים שבוע).

ודבר קביעות השפה העברית בתור השפה הראשית המדוברת הוא עניין חשוב מאד, שצריך לקיימו ולעמוד בו. וזה יוכל להיות אם יורו את כל המקצועות האחרים של הידיעות הכלליות גם כן רק בשפתנו אנו, וכל השפות האחרות, שיורו בבית הזה (אם יורו אותן), יורו רק בתור ידיעת שפה ולא יותר.

והדבר הזה צריך שייעשה לא רק מפני שהוא חשוב בעצמו כי אם גם כדי שיוכלו לבוא אל המוסד כל אלה, אשר טרם למדו כל שפה זרה, ויוכלו ליהנות תיכף מידיעת המקצועות השונים, ולא לחכות עד אשר ילמדו היטב את השפה האחרת, אשר בה יורו את המקצועות האלה, וכדי שיוכלו לבוא אל המוסד גם כל אלה, אשר למדו ראשית הידיעות בלשונות שונות (גרמנית, צרפתית ורוסית וגם אנגלית) ולא באותה השפה אשר בה יורו את המקצועות האלה, – כי את השפה העברית יודעים כולם.

אמנם ידעתי כמה קשה הדבר למצוא מורים כלבבכם, אשר תהיה להם היכולת ללמד את מקצועות המדעים השונים בעברית, אף יודע הנני כמה קשה למורה, היודע גם את השפה העברית וגם את המדעים על בוריים, להורות בשפה שחסרים בה עוד מלים ומבטאים לכל מה שדרוש להורות, וגם ספרי־לימוד כאלה חסרים בה. אך לדעתי – היא הנותנת; רק הנחיצות הגדולה תוכל להוליד לנו כל אלה. ודווקא אם יימצא בית חינוך, אשר בו יידרשו כל אלה, יש לקוות, כי יימלא גם חסרון ספרים גם חיסרון מלים. כל הקושי יהיה רק בשנים הראשונות, אך כנגד זה מה תגדל הברכה, אשר תביאו גם ללשוננו הקדושה, ולפום צערא אגרא.

ואם נתבונן לפרטי מקצועות המדעים, נראה כי ידיעת־הארצות ודברי ימי העולם וכן כל מקצועות ידיעות השיעורים (מתמתיק) קל מאד להורות למי שיודע אותן ואת השפה העברית. כל הקושי הוא רק בלימודי ידיעות הטבע (תורת החיים, והצמחים והדוממים) וחכמות הטבע (פיזיק וכמיה). אך גם במקצועות האלה ישנן כבר הרבה מלים חדשות בעברית, ומה שיחסר יתמלא ויושלם במשך שנות הלימוד, וגם ועדנו, “ועד הלשון” אשר בירושלים, יוכל להשתדל בזה.

בנוגע לברירה בין השפה הערבית והתורכית, הנה השפה המדוברת בארץ ואשר מהלכים לה גם בבבתי פקידות הממשלה היא הערבית, ואותה צריך להורות. אך השפה התורכית תוכל להועיל רק למעטים, אשר ירצו לשמש בתור פקידים בממשלה, והמעטים האלה חייבים ללמוד את השפה הזאת, ואם חפצים אנו להגדיל את כוח עמנו בארץ ואת כבודו יחד, עלינו להשתדל, כי ירבו צעירים כאלה בתוכנו. אך לאלה יידרש לקבוע קורס מיוחד למשך חצי שנה או שנה תמימה אחרי גמרם לימודיהם בכלל, ולאלה תועיל הרבה מאד ידיעת השפה הערבית, אחרי אשר יותר מחצי השפה התורכית הוא מלים לקוחות מערבית.

לידיעת השפה הערבית הקשה דרוש לכל הפחות לימוד של שעה ביום.

ולידיעות הכלליות השונות דרושות שתי שעות ביום.

בידיעות הכלליות, שצריך כמובן להתאים את כולן אל צרכי המקום ומצב המקום, צריך לחשוב גם את חוקי הארץ, אשר יחס ישר להם עם החיים.

מכל האמור למעלה יוצא לנו, כי דרושות ללימודים העברית ולערבית ולידיעות הכלליות שש שעות ביום.

ושפה אירופית?

על אודות שפה אירופית אינכם מדברים כלל במכתבכם, ואינני יודע אם באמת חושבים הנכם לבלי להורות כל שפה אירופית מפני טעמים הידועים לכם, או רק לא באו הדברים לידי הזכרת הלימוד הזה.

אך אם תורו שפה אירופית, אז כמדומני צריך להורות את אותה השפה אשר יש לה כבר מהלכים יותר בארץ וגם בפני הממשלה, והשפה הזאת היא לעת עתה הצרפתית. אינני יודע כמה ינעם לבני עמנו שבגרמניה להרבות את ידיעת השפה של הממשלה האויבת את ארץ מושבם. אך חושב הנני אתכם לדורשים רק טובת אחיכם פה ולא לעושים מעשיכם בשום פנייה אחרת, ואין עליכם לבקש למצוא במוסדכם חן בעיני ממשלת ארצכם, ועל כן צריכים אתם להתאים מעשיכם למה שטובת היושבים פה דורשת, ולעת עתה נפוצה השפה הצרפתית פה ובכל ארץ הקדם, וגם בבתי הבנקים הגרמנים וכו' נאלצים הם להשתמש הרבה בצרפתית.

אך אם בכל זאת תרצו שלא ייאמר, כי הנכם מפיצים רק את ידיעת השפה הצרפתית, תוכלו לקבוע גם את לימוד השפה הגרמנית, אבל כדי שלא להרבות על התלמידים יותר מדי, צריך לקבוע, כי לימוד השפה הצרפתית והגרמנית יהיה תמיד בזמן אחד, כדי שילמד כל תלמיד רק שפה אחת, את השפה אשר יבחר בה, לפי הדרוש לו בימים הבאים.

ואחרי אשר ילמדו את כל הידיעות האחרות בעברית, יקל מאוד הדבר הזה ולא יגרום שם קוֹשי. וגם לתכלית זו נחוץ להורות את המדעים רק בעברית.

ללימוד שפה אירופית תידרש שעה אחת ביום.

ועפי"ז יצא, כי שעות הלימודים תהיינה שבע ביום. ואם זה הוא אולי יותר מדי, אז יידרש להמעיט מספר שעות הלימוד ביום, ולהוסיף כנגד זה עוד שנה על שנות הלימוד. ולפי מצב הדברים פה טוב ונכון לעשות ככה.

כאשר יגיע דבר ייסוד מוסדכם לידי מדרגה לדבר על אודות פרטי הלימודים, אז נוכל לבוא בכתתובים שנית ולהתבונן גם בדברים האלה.

לאחרונה הנני חושב להציע לפניכם דעתי גם בדבר אשר לא שאלתם את פי, והוא שאלת המורה.

אתנו פה היה במשך יותר משנתיים האדון יוסף קרלבך בן הרב מליבק, (כעת הוא גומר לימודיו בלייפציג), ואת דעותיו ומנהגיו בחיים במה שנוגע לאמונה ודת הנני חושב, כי זה הוא האיש הדרוש למוסד כמוסדכם, והוא אוהב את ארץ ישראל וחפץ לשוב אליה לעבוד בה בתחיית עמנו. ואם לא יקבל משרה בבית המדרש למורים, חושב הנני כי אין לכם טוב ממנו.

וגם בנוגע ללימודים העברים חושב הנני אותו למורה טוב, אשר בו תמצאו את המעלות אשר תדרשו במורה כזה, ואשר מלבד ידיעתו העמוקה בתורה ובתלמוד ובתולדות עמנו ובידיעת שפתנו הוא גם מלומד בכלל, – את הר' זאב יעבץ, היושב כעת בברלין. וגם הוא הנהו מאוהבי ארץ ישראל ולקח חלק בעבודת הישוב, ורק מצבו הכריחהו לצאת מא"י לפני שנים מספר.

ובזה הנני דורש שלומכם ומברככם, אתכם ואת מפעלכם, בהצלחה רבה, ויתן ה' ברכתו בכל מעשיכם לטובת עמנו ולטובת ארצנו עפ"י דרכי תורתנו אשר דרכיה דרכי נועם.

ידידו ומוקיר פעלכם

דוד ילין

218. אל הד"ר יוסף קארלבך

ירושלם ת“ו ר”ח אדר תרס"ח

ידידי היקר והנכבד מר יוסף קרלבך נ"י

– – – ־ הנך כותב אלי, כי ממכתבי הקודם⁷⁶ נראה לך כאלו איננו שבעים רצון מתוצאות ביקורו של ד“ר נתן, והדבר כן הוא. חשבנו, כי בהיותו פה, הוא והד”ר מיטבוך, נוכל לדבר אתם על כל התיקונים הדרושים לבעשות בסמינר ובבתי הספר ובראשית בואו הנה אמר הוא בעצמו, כי חפץ הנהו בזאת, אך ראינו כי הדבר הזה לא מצא כל כך חן בעיני המנהל⁷⁷, ויסבב פני הדברים כי המועצה תהיה לאחר זמן, אחרי היותו כבר בטוח כי רכש לו את לב הד“ר נתן, שלא ידרוש עוד בעצת המורים. וכן ראינו בכלל איך השתדל בכל הזמן הארוך לתפשו בידו ולשמור כל צעדיו, ואף כי בראשונה לא חפץ הד”ר נתן, כי יבטל המנהל אף שעה אחת משעותיו למענו, או כי יעשה איזה שינוי קל בסדר הלימודים, הגיע הדבר סוף סוף, כי פיטר המנהל עצמו מהלימודים ימים שלמים, ולאחרונה נסע ליפו ונשאר שם שבוע שלם.

והד“ר רוטנברג⁷⁸, שאיננו יודע עברית והוא מוצא עצמו נעלב בכל פעם שאחד מתלמידיו אומר לו, כי דבר פלוני פלוני בהנדסה או בפיזיק למד בעברית, – גם הוא מצא לו שעת הכושר להלשין על המורים והתלמידים בפני הד”ר נתן, כי “רודפים פה את השפה הגרמנית, וכי דברי הד”ר נתן הראשונים, אשר דרש כי חפץ הוא בהרמת הלימוד העברי, יזיקו מאוד, כי בזה יוסיפו עוד יותר להקל בשפה הגרמנית ובגרמניות בכלל“. וכמובן כעס הד”ר נתן על זה, עד כי בלילה האחרון, כאשר הזמנו אותו לאולם ביה"ס, דרש לנו דרשה כי “אין על המורים להיות שוביניסטים (כמובן לעברית)”, אחרי שגם המנהל ביקש ממנו כי יטיף לנו מוסר. דברים כאלה ועוד כאלה מיררו סוף סוף רוחנו והפריעו את השלום.

כנגד הד"ר נתן בעצמו אין לנו מה להתלונן כלל. הוא התנהג את כולנו בנימוס ובידידות היותר גדולה, ולא האמנו כלל, כי זה הוא האיש “הקשה כברזל” ככל אשר תארוהו לפנינו. אך מכל מה שחפצנו להשיג לא השגנו דבר, מפני כי סוף סוף לא ראה בעיננו הוא כי אם בעיני אחרים.

ובדבר שאלת המורים “הגויים” ידע המנהל להגדיל כל כך כבודם בעיני הד“ר נתן, עד כי ייחשב להם כעת הדבר לחסד גדול, שהם עושים אתנו לתת שעורים אצלנו; ולזמן הבא יתן ד”ר בנצינגר⁷⁹ גם שיעורים ב“ארכיאולוגיה”.

ומה שמעורר גועל היא הזחילה בפני האנשים האלה, והקרירות השוררת בחדר המורים בשעה שהם בקרבנו.

אינני יודע אם המנהל ברוגז עליך בעד מאמרך על ביה“ס למל, כי עתה הוא מלא שמחה על מאמריך בה”רונדשוי“, אף כי לא מצא חן בעיניו כי את הד”ר בנצינגר פטרת כלאחר יד, ולא הנחלתו כבוד דיו ככל אשר הוא עושה.

אך אנכי לא קראתי עוד את הגליון ההוא, אשר לפי שאמרו לי הרבית לדבר בו על אודותי יותר מדי, והדבר הזה עורר כנראה קנאת אחרים. הגליון היה בחדר המנהל, ואנכי לא חפצתי ללכת שמה ולבקשו ממנו, ואח“כ מיהרו והשיבוהו לבן־יהודה⁸⁰. אך מחטמו של הד”ר רוטנברג ראיתי כי איננו מרוצה מאוד…

וימי הנוסעים כבר באו, ואורחים מבקרים את כיתותינו לרגעים, הם ונשיהם וחבריהם, ועולם כמנהגו נוהג.

שאלתני אם אמת הדבר כי נתן הד“ר 3000 פר' לחבר המורים, ולתלמידי הסמינר לא דאג איש. ע”ז אוכל לענותך, כי הד“ר נתן נדב אמנם הסכום הזה בעד המורים והתלמידים הנצרכים יחד. בראשונה אמרו, כי זה בעד ירושלם, ואח”כ כי זה בעד כל א"י, וסוף כל סוף חושב הנני כי איש לא יגע בסכום הזה, כי מי זה חפץ לקחת נדבות? ומה גם אחרי כי את בקשתנו שביקשנו, כי יוסיפו לנו על שכרנו בגלל היוקר הגדול ככל אשר עשו המוסדות האחרות, – על זה לא שמו לב כלל, והננו סובלים מאוד מהיוקר.

ובנוגע לתלמידים דיברנו עם ד"ר נתן ולא חפץ להסכים לשום דבר, בטענו תמיד, כי מצב הכספים הוא רע מאד כעת. – – –

חותני⁸¹ ישוב כנראה בקרוב. הוא איננו מתחרט על מסעו, כי בדברים רבים הצליח. אנכי יעצתיו, כי בשובו יעבור דרך גרמניה ויהיה גם בברלין ויתראה שם עם ידידו וגם עם ד"ר נתן.

ל“המזרחים” שבפראנקפורט עניתי במכתב ארוך מאוד⁸² וביארתי להם מצב הענינים. ולאחרונה כתבתי להם על אודותיך כי: “עפ”י מה שהכרתי אותו ואת ידיעותיו גם במדעים וגם בעברית, ואת דעותיו ומנהגיו בחיים כמה שנוגע לאמונה ודת, הנני חושב כי זה הוא האיש הדרוש למוסד כמוסדכם. הוא אוהב את ארץ ישראל וחפץ לשוב אליה לעבוד בה בתחיית עמנו. ואם לא יקבל משרה בבית המדרש למורים, חושב הנני כי אין לכם טוב ממנו".

מובן מאליו כי אני חפץ שתשוב אלינו אנו ולא אל בתי ספר אחרים, ומה שכתבתי הוא רק אם לא תקבל בגלל איזו סיבה משרה אצלנו.

אליעזר בני אומר לנסוע בעוד חודש ימים לברלין, הוא עוד טרם החליט במה לבחור. בלי תפונה תראהו שמה וסיפר לך גם הוא כל עניינינו.

ועתה שלום לך בשמי ובשם אשתי וכל ב"ב. כולם מתגעגעים אליך.

כתוב נא אלי כפעם בפעם במכתבים (ולא בכרטיסים פתוחים) כי לדבריך ייחל ידידך חובבך ומכבדך מאד

דוד ילין

ידידנו מר פרס⁸³ כבר נכנס אל ביתו החדש. הוא עוד טרם קיבל מענה בדבר מסעו לאירופה.

219. אל יחזקאל סוכובולסקי

ירושלם ת“ו יום ו' ג' אד”ש תרס"ח

יחזקאל אחי יקירי!

את כרטיסך ששלחת אלי ע"י גיסי מר מיוחס קיבלתי היום.

מכיר הנני, כי לא נכונה עשיתי בהראותי דבריך בלי רשותך לה' כהן⁸⁴, אך חשבתי כי כבר אמרת לו כהנה וכהנה ולא תקפיד על זה.

ואנכי לא הראיתיו את דבריך בלי היות לי סיבה שהכריחתני לזאת.

לפני שבועיים בערך (כשבוע אחרי קבלי מכתבך) נדברנו (ה' פרס⁸⁵ ואנכי) עם ה' כהן בדבר הנהגותיו בעניינים שונים, עד כי הגיע לידי כך ששאלנו: האם יש להתלונן עלי, כי הנני עושה דברים שלא בצדק (אונ־עהרליך)? אז אמרתי לו: אם אמנם אינני אומר, כי הנך עושה דברים בדרך “אונ־עהרליך”, אך במה שנוגע להתרשלות (נאכ־לאסיגקייט) יש הרבה לדבר, אחרי כי הנך מקבל עליך הנהגת מוסדים שונים בכל הארץ ואי אפשר לך להנהיגם כולם כראוי, כי לכל מוסד דרוש איש שלם להנהיגו. אז ענה, כי אין הדבר ככה, וב“ה כל בתי הספר מתנהגים באופן היותר טוב. אז לא יכולתי עוד להתאפק והוצאתי מכתבך שהיה בכיסי וקראתי לפניו דבריך שהנך כותב על זאת, שאין בביה”ס שביפו איש אחראי בעד הנהגת ביה“ס, ודרך אגב קראתי גם דבריך על אודות בנך. סוף סוף אמר לי: אין הדבר ככה. ההתקדמות בביה”ס גדולה מאד, ובאמת היה הלברשטטר⁸⁶ צריך להיות המנהל, כי מורה חרוץ הוא, ומתעניין בענייני ביה"ס וכו' וכו', אך מפני שאיננו חפץ לשים אותו (כנראה מפני שהוא קרובו), לכן צריך לחכות עד שיבוא מורה טוב והוא יהיה המנהל.

זהו סיפור הדברים כהווייתם.

והנה, אתה מזכיר אותי דבר הראותי את מכתבך מבלי רשותך, ואנכי אשאלך מאין זה נודע לה' כהן, כי כתבתי אליך מכתבים כנגדו, ובשעה שהיה הוא ביפו עם הד"ר נתן, וכי נמשכה חליפת מכתבים בינינו וכו' וכו'?.

ואת זאת הוא מוכיחני בחדר המורים בפני חברי. אנכי אמנם אמרתי לו, כי מה שאנכי כותב לגיסי זהו עסקי אני, וכי כתבתי לך ג"כ דברים כפי מה שהיו נצרכים לתכליתו הוא (לפני בוא הד"ר נתן, בשעה שחפץ ספיר⁸⁷ להתפטר). אך בכלל אין הדבר נעים. כנראה הגיעו הדברים להלברשטטר והוא כתב אליו. ואנכי אמרתי לך אז, כי לספיר תוכל להראות מכתבי, אך לא לאחרים. ההראית אותו גם למר אוירבוך?⁸⁸

אך די לדבר בדברים הבטלים האלה. – – –

220. אל הד"ר א. מיטווך

ירושלם ת“ו כ”ג אד“ב תרס”ח

– – – הקראת את מאמרו של ה' אברהמס בג’ואיש כרוניקל ע"ד “אוניברסיטה בירושלים”? (הגליון הוא מיום 28 פברואר). המאמר חשוב מאוד וחשובות הן גם התשובות הרבות שקיבל בנוגע לזה. גם התשובות הרבות שקיבל בנוגע לזה. גם אנכי הנני חושב לענות חלקי בזה⁸⁹. – – –

221. אל ישראל אברהמס

ירושלם ת“ו ה' ניסן תרס”ח

ידידי יקירי ואהובי!

ימים עוברים, שנים חולפות וממך אין כל מכתב! הככה תעשה לידידך אוהבך מעמקי לבו?

ממאמרך על אודות האוניברסיטה בירושלים התפעלתי מאוד מאוד. וחושב הנני, כי כיון שהתחלת בדבר גדול כזה אין אתה בן חורין להיפטר ממנו, ועליך לכתוב ולשוב ולכתוב עד צאת איזה טוב לפועל.

בהיותי טרוד עד כה לא יכולתי לכתוב תיכף על אודות העניין החשוב הזה, וכתבתי עתה מאמר ושלחתיו אל עורך ה־Jewish Cronicle ה' דופרק והנני שולח אליך העתקתו.

המאמר נכתב בעברית וצריך לתרגמו באנגלית, התרצה אתה לעשות זאת? הנה כתבתי לה' דופרק, כי הנני כותב אליך בדבר הזה, ואם תואיל לתרגמהו אתה, עליך לכתוב אליו תיכף וישלח לך כתב ידי אשר יקל לך לקראו⁹⁰.

העתקתי את שנים־עשר המכתבים השונים והשטרות מהגניזה של קאירו, אשר יש לנו בבית־הספרים, וחפץ הנני לפרסם ולכתוב מאמר עליהם. התקבלהו אל הקובץ Jew. Quart. Rev. אשר תוסיפו להוציא? – – –

222. אל ועד הציונים בברלין

ירושלם ת“ו ט”ז ניסן, א' דחוהמ“פ לבני א”י תרס"ח

אדונים נכבדים!

את שני מכתביכם מיום 3 מרץ ו־2 אפריל קיבלתי, ורק מפני טרדות שונות, וביחוד עבודות המבחנים של סוף שנת הלימודים בבית המדרש למורים פה, נמנעתי מענותכם עד כה, ואתכם הסליחה.

ועל אודות שאלותיכם הנני לענותכם:

1. נכון הנני להשתתף בעבודת חיבור ספרי קריאה לכיתות גבוהות.

2. היסוד המוסד, הדרוש להיות לספרי קריאה לבנינו, הוא ההכרה־העצמית הלאומית.

כל הטוב החינוכי שאפשר למצוא בספרותנו, בקורותינו, וכל היפה שאפשר למצוא בתיאורי הטבע שבארצנו – צריכים למצוא להם מקום בספרים כאלה.

בספרים כאלה צריכות לבוא ביוגרפיות של גדולי עמנו מתקופות שונות וצדדים שונים: גיבורים כהמכבי ובר־כוכבא, גדולי־הרוח כהרס“ג, הרמב”ם, ומנדלזון, פייטנים־לאומיים כר' יהודה הלוי, עסקנים כנחמיה, סקירות שונות על עיקרי התקופות השונות של היהדות ומנהגי ודרכי החיים בהן, כמו: תקופת ישיבת העם על אדמתו, תקופת החופש – והשיעבודים (ימי הבית השני), התקופה הבבלית (התלמודית והגאונית), התקופה הספרדית – האשכנזית, והתקופה החדשה.

תוצאות מהספרות בנוגע לעידון המידות והרמת הרוח. ביחוד מספרי המדרש, וספרי המוסר והמחקר של ימי הביניים (הכוזרי, מורה־נבוכים, חובת הלבבות, וכו' וכו').

שירים שונים מהתקופה הספרדית והתקופה החדשה (שירים לתאורי הטבע, תיאורי חיי העם, געגועי העם, שירים לאומיים וכו').

לפני כעשרים שנה הדפסתי ספר מעין זה בשם “מקרא לנערי בני ישראל” ובסופו ס' “ארץ אבותינו”. אך הספר ההוא נועד לכיתות יותר קטנות מאלה אשר רשמתם.

מלבד הדברים הרשומים למעלה דרוש ג“כ שיבואו בספר הזה פרקים על אודות העמים השונים יושבי א”י (הערבים, הדרוזים…⁹¹, התורכים, וכו'); על אודות הממשלה התורכית, ומעט על סידרי ההנהגה והחוקים; ופרקים על אודות הארצות הקרובות לא"י.

זה מה שיש לי להעיר על החלק היהודי שבספר. ומה שנוגע לחלק הכללי כבר קיבלתם בוודאי תשובות מחכמים שונים בחו"ל.

ובזה הנני מברככם בהצלחה רבה במפעלכם ובברכת ציון ברגשי כבוד

223. אל הד"ר א. מיטווך

ירושלם ת“ו כ”ו ניסן תרס"ח

– – – בשורת בוא הד“ר נתן לא”י שנית התפשטה כבר בעירנו, ותוכל לשער מה גדולה שמחתנו בראותנו כמה עובד האיש הזה לטובת א"י ולהרמת קרן החינוך.

את גן־הילדים אשר בעיר פתחנו היום וכבר נרשמו בו כשישים ילדים זכרים, ומחר יתוספו עוד רבים.– – –

224. אל אפרים כהן

ירושלם ת“ו ו' אייר תרס”ח

אדוני וידידי המנהל הנכבד!

את שני מכתביו מיום 29 אפריל ו א' מאי קיבלתי, והנני להודיעו בפרטות על אודות העניינים השונים העומדים על הפרק.

ביום ה' החולף נסעתי עם ניימן⁹² יחד אל רחובות. הוועד שלח עגלה לקראתנו אל רמלה עם אחד מבני המושבה. ותיכף בבואנו נועדנו לאסיפה בבית ה' אייזנברג, ושמה באו גם יתר חברי הוועד מר פיינשטין ומר בירמן⁹³. נדברנו על מצב העניינים שם, וארא כי הם במבוכה גדולה. המורה החדש עוד טרם בא, וכפי הנראה ישים לו “המרכז” מכשולים על דרכו כמה שאפשר. המורה השני יאגולניצר⁹⁴ עוד טרם שב ממסעו, ובכן לע“ע ישנו רק ניימן. למורה השני חיכו כי יבוא בערב. מצב ביה”ס פרוע והשפעת המורים על הילדים היתה רעה, כי הם לימדום להתנגד להוריהם, והורי הילדים אינם שבעים רצון כלל מביה“ס, וע”כ יש שמסרום לת“ת אשר שם, ויש הטרודים מאוד ואין להם כל פנאי לחשוב ע”ד חינוך ילדיהם, ואלה השמים לב לזה ואינם חפצים למסור את בניהם לת“ת נאנחים ואינם יכולים לתקן דבר. עם המורה יאגולניצר התנו בשעה שמינוּהו למורה, כי עליו להתנהג בענייני הדת כיהודי כשר ולבוא בשבת אל בית התפילה (לפנים היו שם המורים מובילים את הילדים בשבת אל ביהכ"נ), והוא קיבל עליו זאת. והנה באו צעירים אחדים שבמושבה, שאין להם ילדים כלל בביה”ס, וישפיעו עליו עד כי איננו בא לעולם לביהכ"נ.

אנכי ביררתי להם, כי כל זאת באה להם מרפיון ידיהם ועד כמה צריך להביא שינויים בביה“ס למען תשלח כל המושבה את ילדיה אליו. ביררתי לניימן את הדרך ילך בה, ואח”כ נדברנו על פרטים רבים בנוגע לביה“ס, וע”ד המקצועות החדשים כמו התעמלות, ושירה ורישום, אשר בהיותם בידי ניימן, יוכל בזה למשוך אליו את לב הילדים ולהשפיע עליהם.

נדברתי אתם ע“ד הנהלת ביה”ס ודבר קביעות ניימן בתור מורה ראשון, ויבררו לי, כי עתה, בהיותם במצב כזה אשר בו הם יראים פן יישארו בלי מורים ובלי תמיכה מצד חו“צ, אינם יכולים להביא קנאה בין המורים בעצמם, כי בזה תחל מהרגע הראשון לשרור ביניהם רוח קנאה ושנאה, ויאגולניצר, במצאו את עצמו עלוב, יתפטר, וחו”צ יחדלו לשלוח תמיכתם, אחרי שהם משלמים שכר המנהל. וע“כ יותר טוב לבלי דבר כעת דבר על אודות זה וההנהלה תהיה לע”ע בידי הוועד ומועצת המורים, וההשגחה תהיה לחברת “העזרה”, וכן יהיה ניימן כותב הרפורטים אל ח' העזרה. הם אמרו לי, כי גם עם כ' דיברו בזה וביררו לו את העניין. אחרי דברי אתם ארוכות וקצרות בנוגע לזה (שלא בפני ניימן) ראיתי, כי אם נזדקק הרבה בזה ברגע הזה תבוא הריסה למצב ביה“ס, ועל כן נשאר הבר לע”ע כמו שהיה.

בערב בא יאגולניצר אל בית פיינשטין (הבית אשר בו התאכסנתי) ואחרי ארוחת הערב הלכנו שנית אל בית אייזנברג לסדר ענייני ביה"ס. הוא אמנם היה חפץ לדחות את האסיפה באמרו כי עייף הנהו מהדרך ועוד טעמים כאלה, אך לא עלתה בידו.

שם היו גם יתר חברי הוועד והמורה כהן מעקרון (חבר לסניף אגודת המורים). ובאסיפה ביררתי בדברים אשר נשאתי ע“ד חברת העזרה ומטרותיה ושאיפותיה ופעולותיה, וע”ד חשיבות הצעד הזה שהיא עושה בקבלה בתי הספר שבמושבות. הודעתי בדרך רשמית, כי ביה“ס עובר כעת עפ”י חפץ המושבות לרשות החברה הזאת, ומה שיש לנו לקוות מזה, וכן את דבר קביעות ניימן בתור מורה.

אח“כ ניגשנו אל העבודה לסדר את חלוקת הלימודים בין המורים לע”ע עד בוא המורה השלישי, ולקבוע את תכנית הלימודים בכלל. ראיתי את התכנית, שהיתה לביה“ס לפני שנים אחדות, והתכנית הנוכחית, והנה ראינו כי נדחו התכנית החדשה כל לימודי התפילה והתלמוד וההלכות (מקודם היו לומדים גם רש"י על התורה). והמורה יאגולניצר החל לדבר על השקפותיו בעניינים האלה, וכי המושבה חפצה בזאת, אך אחרי ראותנו את רשימת הילדים, מצאנו כי ישנם אחד ואולי שניים ממין זה, אך כל הורי הילדים דעתם אחרת. הרבה נדברנו גם על דבר התפילה בביה”ס, כי ההורים דורשים שילמדו הילדים הקטנים בביה“ס להתפלל. ואחרי שבתנו עד השעה 1 אחר חצות הלילה סידרנו כל הדברים. גם המורה כהן מעקרון היה בעזרתנו, ויודיענו כמה עלתה בידו לפעול לטובת ביה”ס בעקרון במלאו את דרישות ההורים.

ילדי המושבה מתיחסים בחיבה לניימן. כל עת שבתנו אחה“צ בבית איינברג באו אגודות אגודות לראות את מורם החדש. ולפנות ערב ביקרנו את מקום ביה”ס, וילדים רבים באו שמה להראותנו את חלקי ביה"ס.

הבית בעצמו צר מעט בשביל ביה"ס וחסר בו עוד חדר לילדים, אך הגן ומקום המישחק טובים, וגם מכשירי התעמלות יש להם, זכר לימי קדם.

אמרתי, כי ביום ו' יאספו את הילדים ואזכה להיות נוכח בשעת הוראה של יאגוֹלניצר, והנה הוא השתמט בטענתו כי עודנו עייף מאד מהדרך, ועוד טרם הכין עצמו, וכו' וכו‘. ועל כן אספנו ביום ו’ את הילדים אל ביה“ס, ואנכי דיברתי לפניהם דברים אחדים על אודות המורה החדש ואח”כ שלחנום הביתה.

אחרי שלחנו את הילדים בא מר יאגולניצר אלינו ואמר: כי אחרי שמעו אמש, כי ביה“ס עובר לרשות “העזרה”, הוא מחוּיב להודיע כי לע”ע הוא נשאר בתור מורה לביה"ס העומד תחת רשות הוועד הקודם, ולא בתור מורה של ח' “העזרה”.

אז אמרתי להוועד, כי אחרי אשר הוא איננו חפץ לקבל עליו התחייבות גם הם אין עליהם שום התחייבות ויוכלו לפטרו בסוף הזמן.

בכלל רואה הנני, כי במצב כזה אי אפשר שהמורה הזה יישאר בביה"ס ותהיינה הו שתי רשויות. – – –

225. אל הד"ר מיטווך

ירושלם ת“ו כ”ב סיון התרס"ח

– – – החילותי לעסוק בחיבור ספר המלים “הערבי־העברי” ונחוץ לעבודתי ספר המלים של ורמונד, אשר הבטחתני כי ישלחוהו לנו מחברת העזרה להסמינר, כי דרוש הוא מאוד גם לתלמידי הסמינר למען יוכלו להכין שעוריהם בערבית, ובכן אבקשך להזכיר זאת את מי שנחוץ להזכירו, כדי שיגיע אלינו בהקדם האפשרי, ואם קשה הדבר, אז ישלחהו אלינו מוכר הספרים ואנחנו נשלם מחירו פה.

החקרת דבר על אודות כתאב־א־זבור⁹⁵, אשר עודנו אצלך, וכן בדבר הפסוקים של השומרונים פתאוי⁹⁶ אשר גם הם עודם אתך, כי הנני מכין מאמר על אודותם ל“העומר” אשר יצא בקרוב. – – –

226. אל שמחה גוטמן (ש. בן־ציון)

ירושלם ת“ו כ”ה סיון תרס"ח

ידידי יקירי מר גוטמן!

– – – בשבוע שעבר קיבלתי ראשית מאמרו של ידידנו מ"ס⁹⁷ ומסרתיו להמדפיס, אך הוא ביקשני לחכות עוד שבוע, כי עוד טרם סידר ענייני הדפסת העומר, ואחכה. בשבוע הזה הביא לי כבר אמש את חצי־הפליגה הראשון להגהה, והנה מצאתי בה יחד בין השגיאות ואותיות שבורות 18 שגיאות. הוא עוד טרם קיבל את האותיות החדשות, והוא מחכה לקבלן בעוד שבועות אחדים, ובהן אין עוד אותיות שבורות לפי דבריו. רואה הנך ידידי, כי “אין עצה ואין תבונה כנגד המדפיסים”.

היום הוא היום הראשון שנפניתי לכתוב אליך ומזה תבין אם יכולתי עוד לכתוב דבר בעניין מאמרי ובכ"ז, “עוד לא אבדה תקותי”.

עמוס הנני בעבודותי הספרותיות שלי, גם הן נפסקות ע“י עבודות שונות וחובות שעלי למלא. ואמת אומר לך ידידי, כי לו ידעתי שעבודתי ב”העומר" תביא לי הכנסה בטוחה, כי אז עזבתי עבודות אחרות, אשר לסיפוק צורכי ביתי חויבתי לקבלן עלי, אבל ממה שנדברתי אתך בהיותך פה ראיתי, כי העניין כולו עודנו רופף למרות תמיכת או הלוואת חו"צ⁹⁸, ואי אפשר לי לקחת בידיים ולאבד הכנסות בטוחות, שאי אפשר לי להתקיים בלעדן.

עוד דבר הרפה את ידי והוא: עבודתי עד כה. כי כמוך יודע כמה זמן ביטלתי וכמה יגיעות יגעתי עד צאת שתי החוברות בשלום. ההגהה – לפעמים פעמיים ושלוש – מצד אחד, והעניינים עם צוקרמן ויתר המדפיסים, ועריכת ספרו של ז“ס⁹⁹ כולו, ועוד ועוד. ואחרי כל אלה –אפס? ובכל זאת הן אמרת לי, כי כל חוברות “העומר” נמכרו, ואם הדבר כן הוא, האמנם לא נשאר שום רווח וההכנסה יצאה מקבילה בדיוק לההוצאה, והלא אתה בעצמך אמרת לי, כי בהימכר כל החוברות יישאר רווח של חמש מאות פרנקים לכה”פ?

בהקונטרקטים החדשים אמרת לי לחתום גם את שמי, לאמור המדפיסים ובעלי הנייר יבואו אלי לדרוש המגיע להם בהגיע העת לשלם להם, אחרי כי אנכי הנני היושב בירושלים, ובכן התחייבתי חיובים להם. ועתה היתכן, כי אקח חלק רק בהפסד ובחיובים?

פעמים אחדות אמרתי כבר לדבר אתך בדבר הזה, אך הבושה שמה מחסום לפי. אך כעת חושב הנני, כי לטובת העניין טוב כי יתבררו הדברים, ולפני החילונו כעת עבודה חדשה, אשר תגזול בלי שום ספק חלק גדול מזמני הפנוי ולא תתנני לעבוד עבודות ספרותיות חשובות שחפצתי לעבוד (חיבור ס' דקדוק העברית, ס' בביאורי תנ"ך, והשלמת מאמרי “מליצת ישמעאל בשדה ישראל” ועוד), חפצתי לדעת דברים ברורים: מי הם המשתתפים בהוצאת העומר, ומה הנני אנכי בעסק הזה, שותף? חבר? ומה אפשר לקוות מזה? ומה בדבר עבודתי עד כה? ואם שותף אני, הן צריך גם אנכי לראות החשבונות, ובהוצאה חשובה הן עלי לדעת אותה למפרע ולחוות דעתי עליה.

גם זאת הייתי חפץ, כי יהיה כתוב בשער העומר, כי העורך הנך “בהשתתפות דוד ילין”, אחרי אשר הדבר כן הוא באמת.

מעצמך תבין ידידי, כי רחוק הנני מחשדך בעוול חלילה, וכל דברי שדיברתי הם רק מפני כי חפץ הנני לברר לעצמי את מצב הדברים בהיותי כעת במצב כזה, שאי אפשר לי בו לעבוד ולעבוד מבלי שום תוצאה.

ידידנו מר זוטא אמר, כי כבר שלח אלי את מאמרו. את מיוחס אראה ביום ו' ודיברתי עמו.

ד“ר גאסטר הדפיס מאמר בעיתון האנגלי הגדול ה”טיימס" ע“ד מציאה גדולה שלו, הוא ספר יהושע בעברית בעדה של השומרונים, אשר במשך אלפים שנה לא ידעוהו. והכרוניקל העתיקה זה גם בגליונוֹ, והעולם רועש¹⁰⁰. והנה זהו הספר שנדפס בהערות מצדי בספר “ירושלם” של לונץ לפני חמש שנים כבר. כתבתי השבוע מאמר להכרוניקל בנידון זה וביררתי מהו הספר ומי מחברו וכיו”ב.

ידידך מכבדך

דוד ילין

227. אל א.ש. יהודה

(סיון תרס"ח?)

– – – שלחתי מאמר גדול להטיימס בנוגע להספר “יהושע” השומרוני, ומקווה הנני, כי כבר נדפס, אך עוד לא הגיע לידי. במאמרי זה ביררתי דברים כהווייתם, שנודעו לי ע“פ מכתבי הכה”ג¹⁰¹ של השומרונים ועל פי דברי אתו, (כי היה פה לפני שבועיים). מחבר הספר הוא מרג’אן אלדנפי השומרוני הסוחר בשכם. האיש הזה למד עברית וקריאה וכתיבה בכתבנו האשורי משען יהודי, שהיתה חנותו כנגד חנותו, ושמו חיים ולוזינר. השומרוני הוא המשכיל שבהם, וכשהיו השומרונים צריכים לכתוב איזה מכתב בעברית (למשל לפני שש שנים בהיות המחלוקת בין יצחק הכהן ע"ד הכהונה הגדולה, ויעקב שלח מכתב עברי על ידי לעיתון הכרוניקל להכחיש דברי יצחק) היו פונים אליו, יען כי הוא קרא כנראה עם ר' חיים הנ"ל ספרים שונים בעברית, ויעקב הכהן סיפר לי, כי לפני שנים אחדות היה מרגאן מקבל עיתון עברי מדי שבוע בשבוע.

ר' חיים עזב את שכם…¹⁰² עשרים שנה, אך בכל זאת היו לו עוד דברים עם מרג’אן כפעם בפעם. ומרג’אן כאשר היה בא ליפו היה סר אליו. לפני שמונה שנים בערך בא האיש ירושלמה ומר לונץ התראה אתו ויבקשהו להשיג לו ספר מעניין של השומרונים להדפיסו בה“ירושלים”, אז הבטיחהו להביא לו מידידו השומרוני ספר יהושע שלהם בעברית ובכתב אשורי. אך באשר מר לונץ חפץ שלא ירמו אותו (!), ביקש שיכתוב הספר בשתי העתקות, כל עמוד יהיה נחלק לאורכו לשניים, בחלקו האחד יהיה כתוב באותיות שומרוניות ובשני באותיות עבריות. אחרי שני ירחים בערך הביא לו האיש את הספר ואמר לו, כי זה נעתק מכ“י עתיק ולכן לקח בעדו 60 פר'. הכ”י היה אז בידי.

אח“כ כשהייתי בשכם דיברתי עם הכה”ג השומרוני ושאלתיו אם יש להם ס' יהושע עברי, ויאמר לי, כי אין להם רק הערבי, ויהושע עברי אין אצלם. וכאשר אמרתי לו, כי לונץ הדפיס ס' כזה, ענני כי זה כתב שומרוני אחד שמו רגאן שאין לסמוך עליו, אך בכלל לא יכולתי להוציא דבר ברור מדבריו. ואת רגאן לא נתנוני לראות, כי הכהנים…¹⁰³

ויען כי הדבר לא היה אז חשוב כ“כ בעיני, לא הוספתי לדבר על זה, רק ביקשתי את הכה”ג כי ישתדל לשלוח אלי נוסחה מהספר. אחרי ירחים אחדים שלח אלי נוסחה אחת בכתב ידו.

עתה נודעתי איך השיג את הנוסחה: בכתבי אליו שישלח לי נוסחה מהספר, דרשו בניו ממרגאן כי ישאילם את ספרו שחיבר. אך הוא מאן, ביראו פן יעתיקוהו להם. לאחרונה התרצה להשאילו אותם רק לילה אחד. והם לקחוהו וישבו כולם יחד וכל אחד העתיק כוראס¹⁰⁴ אחד וככה העתיקוהו כולו בלילה אחד.

ומאז החלו לעשות העתקות ממנו ולמכרן לנוסעים מבלי הגיד להם מקורו ומה הוא. אך גם זאת לא אמרו לעולם כי עתיק הוא. וככה הגיע הספר גם ליד מר גאסטר.

ויותר מזה עשו:

הן ידעת כי יש להם ס' השלשלת, היא תולדות כהניהם. בספרם העתיק ישנם רק שמות הכה“ג ושאר כהנים…¹⁰⁵ תרגם פנחס בן יצחק ודודו יעקב הכה”ג דברים רבים לעברית מס' אל־איאם¹⁰⁶ עפ“י דורות הכהנים, וישלבו את הדברים האלה בתוך “ס' התולידה”. מרג’אן זה העתיק כל מה שכתבו הם והוסיף ע”ז דברים שתרגם מספרי תוארי¹⁰⁷ הערבים והיה זה לס' דה"י, שהעתיק ר' חיים ולוזינר בכתבנו העברי האשכנזי, ובא ומכרו לנו לבית הספרים. ואנכי לקחתי את כתב היד אתי בנסעי לאירופה ור' אלקן אדלר קנהו מאתנו (ברווח של 5 פונט בעד בית הספרים) וילך וידפיסהו בשם Une nouvelle Chronique Samaritaine ובסופו, אם תתבונן, תמצא שם הכותב “אב־סכיה” (זהו השם השומרוני למרג’אן);

(ע“ד הספר הזה הנני אומר לכתוב מאמר ארוך וע”כ אבקשך לבלי פרסם לע"ע דברי אלה).

ובכן מה עשו הכהנים? הלכו והרכיבו שני הספרים: ספרו של מרג’אן – הוא ס' יהושע, וספר התולידה. בכל הנוספות שהוסיפו פינחס ויעקב הכהן (מבלי הנוספות של דה"י הכלליים של מרג’אן) וזה היה להם ל“ספר הימים נמצא בו דברי הימים מאז מובא יהושע בן נון אל ארץ כנען עד היום הזה”.

את הדבר הזה בעצמו היה חפץ כנראה מרג’אן בעצמו לעשות בהחלו למכור את ספרו ללונץ, ובשביל זה כתב הוא לראשונה את המלים הנ“ל בראש כתב־היד שמכר ללונץ, אך לא הספיק אז להעתיקו כולו, ואולי לא יכול לונץ לשלם לו יותר מהסך 60 פראנק ששילם לו כבר בעד החלק מהספר, וע”כ כתב לונץ בספרו ירושלים (1903, צד 130): “כי ע”כ אמרנו להוציא לאור את הפרשיות מהס' הזה, שכבר עלה בידנו להשיג העתקתם, ובמשך הזמן נשתדל להשיג את הפרשיות החסרות".

או אולי באמת עשה זאת ובכ“י שבידו הרכיב את הס' יהושע עם הספר שפרסם אדלר, והכהנים, בהעתיקם בלילה אחד את הספר, העתיקו מה שאין בידם, אך את השאר שבידם לא העתיקו כלל, וע”כ יש הבדל בין החלק השני הזה של הספר ובין נוסחת אדלר, כי בנוסחת אדלר ישנן גם הוספות מרג’אן.

בכל אופן זאת יודע הנני ברור, כי הדברים מאחרי ימי יהושע שבספר הזה אינם מעשי ידי מרג’אן כי אם של פינחס ויעקב (אולי הם רק של פינחס, ויעקב מייחס גם לעצמו חלק בעבודה זו שאיננה שלו), יען כי בהיותי בשכם, בעת שלא היה עוד ס' יהושע של מרג’אן בידם, הראני כבר יעקב את ספר התולידה עם כל ההוספות בעברית בכתב ידו מלפני זמן, אך אז עוד טרם נדפס ספרו של אדלר ולא יכולתי להשוותם. אך עתה השוויתים וראיתי, כי ספרו של אדלר מתאים לספרם, רק שבראשון ישנן נוספות של דה"י הכלליים, שהוסיף מרג’אן לבדו.

חושב הנני עוד לנסוע לשכם ולדבר עם מרג’אן בעצמו ולחקור אחרי כל פרטי הדברים. וע“כ הנני מבקשך שנית לבלי פרסם לע”ע דבר, שעוד טרם התברר כל צורכו.– – –

305. אל הוועד הפועל הציוני, ברלין

ירושלים, י“ג סיון תרע”ד

אדונים מאוד נכבדים!

את מכתביכם הנכבדים מיום כ“א אייר ומיום א' סיוון קיבלנו. מפני שהמכתב מיום כ”א אייר הגיע לידינו בשעה שהתכוננו לטיול של ביה"ס, לפיכך נתאחרה תשובתנו ואתכם הסליחה.

והנה ראשית לכול הננו מביעים לכ' את תודתנו על השתדלותכם בעניין המורים ועל שלחכם לנו פרוגרמות של סמינרים יהודיים. אנו מקווים, כי השתדלותכם תביא פרי וכי בקרוב ימנע חסרון מורים וביה"ס יוכל להתפתח כראוי.

מפני שכ' דורשים ביאור החזיון של חסרון מורים בבית-מדרש למורים, לפיכך רוצים אנו לבאר את הדבר הזה.

בדרך כלל קשה לסמינר עברי למצוא מורים עברים מתאימים למטרותיו, פשוט מפני שאין בעולם שום מוסד, שיכין לו את המורים האלה. גם הסמינר של “עזרה” סבל בנידון זה ולא היתה לפניו דרך אחרת מאשר לקבל מורים לניסיון ולראות את כשרונם בשעת עבודתם. בדרך זו הלכה “עזרה” וכך היה במשך עשר שנות קיומו של הסמינר של “עזרה”. נכנסים מורים חדשים ויוצאים ורק במשך השנים האחרונות עלה בידה לאסוף חבר-מורים הגון ורצוי. מן המורים האלה עברו ישר אלינו: מר מיוחס, ד“ר חברוני, מר שור, מר אידלסון ואני. מאלה מלמד מר מיוחס את השפה הערבית, ד”ר חברוני – מתמתיקה ופיזיקה, שור – את השפה הצרפתית במחלקה למסחר (ולפי שעה גם מקצועות המסחר), אידלסון – נגינה; ד“ר מזיא מלמד רק שתי שעות בשבוע תורת הבריאות, ואני מלמד תנ”ך ועברית. נשארו עוד אצל “עזרה” המורים האלה: וואורסט, מורה נוצרי, שמלמד בגרמנית את ידיעות הטבע ואינו בא בשבילנו בחשבון. מר וטצלר, מורה עברי, שמלמד בגרמנית את ידיעות המסחר; הוא נתפטר עכשו ג“כ מ”עזרה" והלך לפתח-תקוה להורות בת“ת הפראנקפורטים תחת הנהלת הד”ר משה אורבך. המשורר אברהם בן יצחק זאננע, שהיה צריך ללמד בסמינר של “עזרה” את הספרות העברית, נתפטר והלך לחו“ל ולא רצה עכשיו לקבל שום משרה בא”י. כ“כ ד”ר בראוור, שהיה מלמד בעברית את לימודי הפדגוגיה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה. נשאר עוד מר א. מ. ליפשיץ, שהיה מן המורים הכי עיקריים בסמינר של “עזרה” ולימד דברי ימי ישראל, תנ“ך, תלמוד וכיו”ב. הוא יושב עכשיו בלי משרה וכנראה שסופו שייכנס או ל“תחכמוני” ביפו או ל“בית מדרש לרבנים” בירושלם. מפני טעמים שונים ממאן הוא לקבל את המשרה הפנויה בבית-המדרש-למורים העברי. ואמנם לא קשה להבין את הטעמים האלה. הוא הנהו חרד ומתנהג באופן זה מיום בואו לירושלם, והוא רואה, כי זרם אנטי-דתי עומד להתפרץ לבה“ס העבריים, והוא רואה גם את מספר הבעלים והוועדים המרובים אשר לבה”ס שלנו וכי מאמר דמגוגי בעיתון דמגוגי עלול להפוך את הקערה על פיה ולסכסך את התלמידים במוריהם, והרי הוא מבקש לו תנאי-עבודה יותר נוחים.

מורים חדשים קיבלנו: את האגרונום הד“ר סלושץ¹ (אחיו של הסופר הידוע) למורה לידיעות הטבע וחקלאות. הוא יודע את המקצוע הזה על בוריו ואולם בתור מורה עוד לא נתמחה. כ”כ קיבלנו את הד“ר חכם² ללימוד התלמוד, שהוא מומחה לו. ואולם מפני חוסר מורים הוא מוכרח ללמד גם היסטוריה וגיאוגרפיה, שאינו מומחה להן. בנוגע ללימוד התנ”ך משתמשים אנו במר צורי³ (שזק), שהוא הנהו המורה למקצוע זה בגמנסיה הירושלמית. הוא הנהו בלי ספק מומחה ומלומד במקצוע זה, אבל מורה פדגוג אינו.

נמצאנו ונמצאים אנו גם עכשיו במו“מ עם מורים שונים ואולם לפי שעה לא הביא המו”מ הזה פרי רב. מצבנו שונה הוא משל “עזרה”. היא אינה מדקדקת ולוקחת מכל הבא בידה. ככה נתקבלו מורים, שאינם יודעים עברית ומלמדים בגרמנית או בעברית מקולקלת. יודעים אנו כ“כ, כי ד”ר נתן פנה אל חוגי החרדים בגרמניה, שימציאו לו מורים מתוך סביבתם. מצד אחר אין “עזרה” עומדת על המקח, מה שאין כן אצלנו, שמוכרחים אנו להישאר בגבולות התקציב. הנה דרך משל בא לפני שבועות אחדים מר אברהם כהנא מקיוב לירושלם, אחרי שפנינו אליו בתלגרמה, ותהי דרישתו כי נשלם לו 6000 (פר') לשנה בעד ג' שעות הוראה ליום. כמובן שלא יכולנו לקבל את הדרישה הזאת.

הארכנו בבאור הדבר הזה, מפני שחושבים אנו לחובתנו לבאר לכם פעם בפעם את המצב הפנימי של בה“ס שלנו וגם כדי שתבינו משום מה היצענו לפנות במודעה בעיתונים, דרך שהחזיקו בה מכבר הגימנסיות, בה”ס למוסיקה וכו'. בגיליון האחרון של “איזראיליט”, למשל, יש מודעה כזו גם מ“תחכמוני”. ואמנם צריך לדעת, כי עלינו להשתדל בכל האפשרות, כדי להסיר את המכשול הזה. התלמידים שלנו, שיודעים כבר להבדיל בין מורה למורה, מתייחסים עוד בסבלנות בנידון זה. ואולם יש אשר כבר מתגלה תרעומתם ובכל אופן אין זה מצב טבעי, שמרגילים את התלמידים להתייחס בשוויון נפש אל השעורים.

רוצים אנו, כאמור, לקוות, כי ע“י השתדלותכם תיפתר השאלה הזאת. ואולם אפשר שיהא צריך גם להגדיל את תקציב המורים של ביה”ס למורים, כדי שנוכל באמת לקבל מורים מצויינים. בשמחה נוכל להודיעכם, כי מספר התלמידים הולך הלוך ורב. כפי הנשמע מתכוננים עשרות תלמידים להיכנס במשך השנה לסמינר שלנו. בכל יום ויום מתקבלים מכתבים מתלמידים ברוסיה, שרוצים לבוא לסמינר שלנו. בכל יום ויום מתקבלים מכתבי-בקשה. כל זה מראה, שעתיד הסמינר העברי להעמיד מורים עברים במספר רב לא"י ולגולה. ומן הדין הוא אפוא, שהמוסד הזה יעמוד על מרום תעודתו.

יכולים אנו להודיעכם, כי מן המורים שבאו מגליציה לסמינר של “עזרה” כבר התפטרו שניים: ד“ר הויזנר וד”ר ברונר. ד"ר הויזנר כבר חדל ללמד. הוא העמיד את הדרישה של “שפת הוראה-עברית”. כהן ביקשהו להישאר בירושלם וללמד עד שתתקבל תשובה מברלין. הוא נתרצה להשאר בירושלם, אבל חדל בינתיים ללמד. שני אלה אינם באים בחשבון בשבילנו מחמת חסרון ידיעה.

לעומת זה קיבלה “עזרה” מורה חרד אחד, מר גרוס, שהיה מנהל הגמנסיה החרדית בסטרוזיניץ וכמובן שידעה לעשות פירסום לדבר זה בא"י.

הזכרנו למעלה את טיול-הקיץ שערך המוסד שלנו – בעת אחת עם ביה“ס לבנים – למושבות יהודה. זה היה הטיול הראשון של בתה”ס שלנו, ובשמחה עלינו לציין, כי נתקבלנו בכל המושבות בחיבה גלויה. בכל מקום שנשארנו בו דאגו לעזור לנו עד כמה שאפשר. באיזו מושבות קיבלה קבלת-פנים צורה של התלהבות. טיולים כאלה (שאמנם לא היו רגילים הרבה אצל “עזרה”, כדי שלא לקרב את התלמידים לישוב החדש) מועילים במידה מרובה לידיעות המולדת וגם עשויים הם לקרב את התלמידים, שהם עירוניים בעיקר, לבני המושבות.

במכתבכם מיום א' סיוון הנכם דנים על שאלת ההנהלה ואתם כותבים: “בעצמכם תבינו, שאי אפשר לנו לשהות זמן רב בלי הנהלה חינוכית בעלת אחריות, שבידיה נוכל למסור את בתי-ספרינו”. הכוונה היא איפוא לפי זה לבתי הספר העברים החדשים. והנה מה אשר חושבים אנו, מנהלי בה“ס בירושלם, שאת העתקתו אנו מצרפים בזה. לפי זה רואים אנו, כי הדרך היותר רצויה היא, שנעמוד לע”ע ישר תחת הוועד הפועל הציוני ושתהיה לנו אותה האוטונומיה, שישנה לגימנסיות, לבי“ס לבנות, לסמינריום למורות, ל”תחכמוני" ביפו, וכיוצא בזה. אנו חושבים את הדרך הזאת לפשוטה וברורה, כי גם לא תעלה בהוצאות מרובות. לפקידות יתירה לא יצא מעולם בא“י שם טוב ביותר. ומוכרחים אנו להגיד גלוי, כי אם יחפצו ליצור בשביל בתה”ס העברים מצב מיוחד עם הנהלה עליונה מיוחדת ועם שלילת האוטונומיה שישנה ליתר בתה“ס, אז יהא זה עלבון למנהלי בתה”ס העברים, שכבר התמחו בעבודתם. טובת בה"ס בירושלם דורשת להתחשבות עם תנאיה היא ולא לפתור את השאלה באופן שבלוני ומיכני וגם לא באופן אידיאולוגי ביותר.

כאמור, חושבים אנו, כי לפי שעה הפתרון שהצענו אנו במכתבנו למר סוקולוב הוא היותר נכון למצב הנוכחי ואין שום טעם מצד המציאות והממשית שלא לקבל את הצעתנו. ואולם אם אתם חושבים, שכבר הגיעה השעה ליצור הנהלה עליונה לכל בתה“ס בא”י, ואתם בטוחים, כי גם יתר בתה“ס והגימנסיות וכו' יקבלו עליה את מרותה של הנהלה זו, וכי גם תמצאו את האנשים הראויים לזה ע”פ ידיעותיהם וניסיונותיהם המרובים בבתה“ס, – הנה דרישתנו היא, כי לכל הפחות בזמן הראשון תשב הנהלה זו בירושלם, במקום שנמצא רוב מניין ורוב בניין של בתה”ס החדשים, כדי שתוכל להכיר את התנאים פה כמו שהם ולא ע"פ איזו סמיכה אידיאולוגית שהיא זרה לחיים וזרה לתנאים פה. סוף סוף יש בירושלם הכר הכי נרחב לעבודה חינוכית. לא לחינם מבקשת “עזרה” להמשיך דווקא פה את השפעתה.

לבסוף אין לנו אלא להביע את צערנו, כי למרות שהא' סוקולוב ומוצקין שהו בא“י⁴ זמן רב, לא ביקרו את בתה”ס העברים בירושלם בשעת עבודתם. בנוגע למר סוקולוב יודעים אנו את הסיבה, אשר המריצה אותו לעזוב את הארץ דווקא באותו הזמן אשר קבע לביקור בתה“ס בירושלם. ואולם צר לנו ביחוד על מר מוצקין, שלא מצא נחיצות להמעיט קצת ימי שהותו ביפו, כדי לראות אותם בתה”ס, שעלו לנו בירושלם ולהסתדרות הציונית בכלל בכל-כך כוחות מרובים, עמל וחרוף נפש.

בנוגע לפרוגרמות נבקש את כ' להמציא לנו גם מסמינרים כלליים, לא אך מאלה הנודעים ליהודים. –

בנידון התפטרות מורי “עזרה”, שהזכרנו למעלה, נבקש לבלי לפרסם עוד דבר זה. בכלל ניכר, שיש שוב איזו תסיסה בין תלמידי “עזרה”.

בכבוד רב

306. אל הד"ר יחיאל צ’לנוב

ירושלם, י“ג סיון תרע”ד

לידידי הנכבד והנעלה ד"ר יחיאל צלינוב שלום וברכה רבה

ידידי יקירי!

במכתב הרשמי, שהנני שולח אל ועדכם, ובהעתקת מכתבנו (זוטא, פינצובר ואנכי) אל ידידנו מר סוקולוב התבררו לפניך בודאי ענייני המצב הנוכחי של בתי ספרנו. ובכל זאת הנני מרגיש בלבי צורך לפנות אליך במכתבי הפרטי הזה כאל ידיד נאמן ולשפוך לפניך שיחי, למען תדע הדברים כמו שהם ועל פיהם תדע איך לדון בבואכם להחליט החלטות.

זכור תזכור בודאי היטב, כי עוד בהיותי בברלין נדברתי אתך פעמים אחדות בנוגע לרוחם של בתי הספר שלנו, וביררתי לך, כי לפי דרישת הורי הילדים, הנשלחים לבתי ספרנו, ולפי דעת הקהל היותר גדול שביושבי ארץ ישראל צריכים בתי הספר שלנו להתנהג ברוח הדת, ואתה הגדת לי, כי זאת היא גם דעתך, ולפי מה שראיתי היתה זאת גם דעת יתר חברי הועד הפועל.

אך מיום שובי מברלין ועד היום רואה הנני שאיפה אחרת ומגמה אחרת מצד ידידינו בני יפו, העומדים על נקודת-מבט אחרת, ודי היה במה שהכנסתי בתוך החוזר, שנערך בתור מענה לתלמידים מחו“ל החפצים להכנס אל הסמינר, כי עליהם להביא בין התעודות הנדרשות מהם גם “תעודה מצד בן סמך בנוגע להנהגה טובה עפ”י חוקי המוסר והמסורת הישראלית”, למען אעורר עלי חמת כל ידידינו אלה, והחצוצרה שלהם, הוא “הפועל הצעיר”, כבר עשה מטעמים להבאיש את ריחי בעיני כל אחינו בני ארץ ישראל.

והדבר הזה, ועוד טעמים שאברר לך, הוא המביאני להתנגד בכל תוקף להשלטת בני יפו עלי ועל יתר חברי.

ובזה אעבור לשאלת ההנהלה הכללית.

בהיותנו בברלין ובדברנו שם על הנהלה כללית לבתיה“ס החדשים ואלה של חו”צ⁵, והגימנסיות, הבנתי היטב את הדבר, כי פה לפנינו דבר גדול, כללי ומקיף, ואם יבוא איש אשר מומחיותו נודעה ומפורסמת, יוכל להביא תועלת לכל הדבר הזה, אך לצערי הנני רואה כי עוד רחוק הדבר לצאת לפועל ולע“ע תהיה ההנהלה רק על בתי ספרנו אנו. ובכן מתעוררת השאלה במה נפלינו אנחנו מכל מנהלי בתה”ס האחרים. למה לא מצאו חובבי ציון לנחוץ להרכיב אלופים לראש מנהלי בתי ספרם לא בראשית ימי היווסדם ולא היום, ואולי אינם מרגישים שום צורך בזה? האם לא יהיה דבר זה פשוט מעין הבעת אי אמון בנו ובכשרוננו. ובכל זאת הלא ניהלנו בתי ספר גם לפני זה, ומלבד הכפיה שכפו עלינו בנוגע לפרוגרמה ולשפת ההוראה הן היו בתה"ס האלה מצליחים ומסודרים. הוצאתנו מתוך כלל בתי הספר האחרים היא כבר מכת לחי לנו, ואולם תגדל עוד הרבה יותר כשישימו אותנו תחת אפוטרופסותם של חברינו ביפו, שאיננו רואים את עצמנו נופלים מהם בשום דבר. ומלבד זה הם משמשים בבתי ספר, אשר לנו אין כל השפעה עליהם, ורק הם יהיו המשפיעים עלינו. ולמה כל זה? רק מפני כי הם זכו להיות בבתי ספר, ששם לא הכירו עוד את היסוד של העמדת השגחה עליונה עליהם, ואנחנו מזלנו גרם לנו לשרת עתה בבתי ספר, שבעליהם מוצאים נחיצות זו? ועל אלה נוסף עוד הטעם הראשון, כי בהיות חברינו שביפו עומדים בראש ההנהלה, ירצו בלי שום ספק להשפיע מרוחם על בתי ספרנו אנו, וכמדומני לא יהיה דבר זה רצוי גם לכם גם לנותני הכספים כמו שאיננו רצוי גם לי הנושא אחריות גדולה במפעל הזה.

ובהגיעי לנקודה זו עלי להגיד לך ג“כ כל אשר בלבי. יודע הנני כי חלק גדול מהצלחת מפעלנו גם פה בירושלים וגם בחו”ל היה תלוי בי. לא להתפאר הנני בא אלא להביע רגש האחריות שהנני מרגיש. בני ירושלים במסרם בניהם ובנותיהם לנו סמכו הרבה מאוד עלי, שהם מכירים אותי בתור חובב הדת ומכבדה ומתנהג בדרך כלל על פיה. וכי רבים בחו“ל חשבו ג”כ כזאת, זאת נוכחתי לדעת ממכתבים שונים שקיבלתי ומשיחות שונות שהיו לי בחוגים שונים בברלין, בפ“פ, בווינא ובלונדון, וגם מתוך המאמרים השונים שבאו בה”ולט" וביתר עיתונינו, אשר בה הובלט תמיד, כי אין לפחד מהצד הדתי, באשר אנכי הנני עומד בראש בתי הספר. כל הדברים האלה מטילים עלי חובה מוסרית לבלי הכזיב את האמון, שנתנו אנשים שונים בי. ולכן יצר לי מאוד להמשיך לתת שמי על מפעל שישלטו בו אחרים, המתנגדים לגמרי לרוח זו, ושישתמשו בי בתור שלט של הכשר בשעה שאדע אנכי בעצמי כי אין הדבר ככה.

הרגשה זו מעיקה על לבי הרבה, וזוהי המביאה אותי לידי החלטה, כי בצאת דבר כזה לפועל אהיה מחויב להתפטר ממשרתי.

כמובן יצר לי מאוד לעשות דבר כזה, יצר לי על כבוד ההסתדרות הציונית, שחביבה עלי כאישון עיני ושהיא חלק גדול מנשמתי; יצר לי מאוד על רעיון יצירת בתי ספר עברים, אשר אולי יסבול מזה; יצר לי מאוד לראות בשמחת מתנגדינו אנשי חברת “העזרה” ככל אשר הם שמחים כבר לראות את פירוד הדעות שבינינו.

וזהו הדבר המחולל בלבי מלחמה פנימית זה משך זמן, ומונעני מעבוד עבודתי באותו המרץ והחשק הכביר, הנדרשים לעבודה כזו. מרגיש הנני ביותר את זה בהיות עלי האחריות היותר גדולה, בהיותי המנהל לבית, המעמיד מורים ומחנכים לכל בתי הספר.

אפשר מאוד כי אני אינני ראוי לאיצטלא זו שהלבישוני בשעת חירום. אולי צדק ידידנו מר מוצקין באומרו אלי איך אוכל לדרוש, כי מוסדות החינוך החדשים יהיו עומדים על הבסיס הדתי, בשעה שההסתדרות איננה עומדת על הבסיס הדתי (אף כי לדעתי יש הבדל בין עמדת ההסתדרות, שאיננה שואלת לדברים שבין חבריה, ובין נתינת צביון של חוסר-דת במוסדות חינוך שהיא מייסדת לבני אחרים). ובכן אם הדבר ככה באמת, אז הן יותר טוב, כי תגידו לי זאת ונתתי משרתי לרעי הטוב ממני, בדעתי כי היה פה מקח טעות, ולא תהיה נפשי נתונה לדכדוכים ופרפורים מתמידים. ומה שנוגע לי לעצמי מקווה הנני, כי לא אובד בעניי. ולהסתדרות יהיה ועד חינוך “מעור אחד” ובעל אופי אחד וצביון אחד. ואם חפצים הנכם כי לא ייעשה הדבר בדרך דימונסטרטיבית, שתזיק אולי לעניין, יוכל הדבר לצאת לפועל לאט לאט בבוא אל הסמינר “סגן מנהל” חרוץ שיוכל למלא מקומי בקרוב.

אך אם אינכם חפצים בזאת וחפצים הנכם כי גם אנכי וגם חברי נשאר על משמרותינו, אז עליכם לתת לנו האפשרות לעבוד באותה מסירות הנפש אשר בה החילונו עבודתנו. נסו נא איזה זמן וראיתם אם לא יסתדרו בתי ספרנו על הצד היותר טוב, באופן שיהיו לתפארת ההסתדרות כולה, ולקונגרס הציוני תוכלו להראות כי עלה בידכם אתם לעשות דבר שלם ומתוקן.

כותבים הנכם במכתבכם האחרון (החתום בידך), כי חפצים הנכם לקבל דעת ארץ ישראל, ובכן השאלה, מי היא ארץ ישראל ומי הוא קהלה? אם מאות (או אלף) ההורים, השולחים את ילדיהם אלינו, אלה בני הכיתה הבינונית, אשר הכירה את ערך החינוך הטוב והעברי, אבל עומדת על הבסיס הדתי, או המספר המוגבל של אינטליגנטים (מורים ועסקנים אחדים), החפצים לתת לחינוך בא"י דווקא את אותה הצורה שהם חפצים בה, למרות רצון ההורים, המוכרחים לשלוח בניהם אל מוסדותם.

באסיפה, שהיתה לנו פה תיכף אחרי הפסח עם בני יפו וחברי ועדת הביקורת⁶, ראינו כמה השתדלו חברינו שביפו להרבות ככל האפשר במספרם ולהמעיט עד כמעט לאפס את באי כוח ההורים. ביקשו חברי הסתדרות “המכבים הקדמונים”, אלה שעזרו לנו הרבה בעת המלחמה באספם רבים מהורי תלמידי “העזרה” ובדברם על לבם לשלוח את ילדיהם אלינו, – שיתנו גם להם לשלוח באי כוח מצדם (אחד או שניים) אל האסיפה, ולא רצו בשום אופן. דיברנו, שתהיה רשות להורי התלמידים לבחור באחד או שניים מצדם, ולא הסכימו, בטענם אותה הטענה המזוייפת, כי בשם הקהל באים חברי ועד אגודת החינוך שבאמת הם הם עוד פעם בני אותו החוג המוגבל שהזכרתי ואשר לא נבחרו כלל מצד הקהל.

הוחלט ביפו, כי להחליט ע“ד ההנהלה צריכה האסיפה הכללית של אגודת המורים, שתהיה בסוף חודש אב הבא. ובכן תהיה הזכות לכל מורה בי”ס כפרי, ולכל עוזרת בגני-הילדים להחליט בדבר חשוב כזה, לאמר מי ינהל אותנו ואת בתי ספרנו?! כמדומני כי גם אתם תראו בזה עלבון לנו ולכם.

אנו רואים הדרך היותר טובה לעת עתה היא, כי נעמוד ישר תחת רשותכם אתם. עוד יכולים הננו לנהל את בתי ספרנו, עוד אפשר לנו להביא להם הקידמה הדרושה מבלי אפוטרופסות חברינו המורים בבתי ספר אחרים. אך אם חושבים, כי נחוצה דווקא הנהלה מיוחדת לבתי-הספר שלנו, אז תמנו פה בירושלים איש אחד או שניים והם יצרפו אליהם לועדים את מי שימצאו לטוב. וכל זמן שלא יצא הדבר לפועל נשלח אליכם כל השאלות הנוגעות לבתי הספר. לעת עתה פונה המשרד שלכם ביפו, והועדה הכספית, וגם המרכז בכל הנוגע לענייני כל בתי הספר רק אלי ואנכי הנני המתווך בכל העניינים וגם בחלוקת התקציבים וכיו“ב. אך אם תמצאו איש אחר לדבר הזה, אשמח בוודאי לפרוק מעלי העבודה הזאת, הנוספת על הנהלת ביהמ”ד למורים, ואשר בגללה הוכרחתי עד כה לבלי עסוק כלל במשרתי בתור מזכיר ועד הלשון.

בכל אופן עלי למסור מודעה מראש בשמי ובשם חברי, כי בשום אופן לא נוכל לקבל עלינו את פיקודי אסיפת המורים, שאיננו חושבים אותה כלל לבת סמך בעניין החשוב הזה, ומקווים הננו, כי לא תביאונו למצב בלתי נעים אחרי כן כי אם תקדמו פני הדברים לפני התחוללם.

בנוגע למר קנשטם⁷, שהציע ידידנו מר מוצקין לקבלו אל משרד ההנהלה, חושב הנני, כי אם אך יחליט להישאר, נחוץ מאד כי ישאר בביהמ"ד למורים אשר שם מקומו ואנו נצרכים לו הרבה מאוד, ולמשגיח-נוסע הרבה יותר נכון לקחת את מר פילקוב⁸ שזה הוא תפקידו מאז.

הגדתי לך היום כל אשר בלבי ומקווה הנני, כי תענני על דברי ותתחשב אתי.

עם ידידנו מר סוקולוב חפצתי לדבר בפרטות על כל הדברים האלה בבואו לירושלים, אך הנה בא עניין הדבר ובילבל את הכול, והוא נסע גם מבלי לבקר את בתי ספרנו בשעת מהלך הלימודים. הצטערנו מאד על זאת, אך את הנעשה אין להשיב.

שלום רב לידידי חבריך בוועד הפועל המצומצם, ובקש אבקשך למסור כמובן גם להם דברי אלה.

ידידך מוקירך ומכבדך ומברכך מלב

307. אל הד"ר אברהם-שלום יהודה

ירושלם, ר“ח תמוז תרע”ד

אבשלום אחי יקירי ואהובי!

ירחים על ירחים חלפו עברו ואנכי לא כתבתי אליך אף מלה, למרות מה שחפצתי כבר לא אחת ולא שתיים לכתוב אליך ולשפוך לפניך שיחי והגיגי. ולמה לא כתבתי? האמנם חסר לי הזמן? לא. אמנם ישנה עבודה עלי ולא עבודה אחת, כי אם אחדות, כנהוג, אך לא זה היה המונע העיקרי. המונע העיקרי היה מצב הרוח, אשר בו נמצאתי והנני נמצא עוד כיום בו. כל ההתרגשות הזאת של החורף שעבר, כל בזבוז המרץ והעבודה, כל סערת המלחמה המתמידה, כל אלה השאירו עקבותם על רוחי, ומאז ירחים אחדים הנני מרגיש עצמי במצב לא נעים, מצב של התרגשות העצבים, המגזים כל דבר קטן וממלא את הלב פחד, דאגה ויאוש, ומביא את האדם לחשוב רק על אודות עצמו וגורלו. יודע הנני, כמה לא טוב הדבר להשתקע בהלך מחשבות כאלה, ומתאמץ הנני בכל כוחי להשתחרר מזה, אך היעלה הדבר בידי? ה' יודע. לע"ע הנני מחכה לימי החופש הבאים אולי יביאו לי ישע ומרפא.

בינתיים קראת בוודאי בהחרות ובהפועל הצעיר כל הפולמוס שקם כנגדי, באשר הנני חפץ כי מוסדותינו לא יהיו אנטי-דתיים כמוסדות יהודים. וכל זה בא מפני כי החבריא שביפו חפצה להיות האפוטרופסית גם עלינו. אנכי אינני עונה על כל הדברים האלה, רק זאת החלטתי, כי אם יכריחוני לשנות רוח מוסדנו באופן המתנגד לרוחי ולהוכחת לבי, אז אתפטר גם מפה, ויהיה מה שיהיה. את נפשי אינני מוכר לא לשטנים ממין זה ולא לשטנים ממין אחר.

הדאבתי את רוחך, מה אוכל לעשות? את מרי שיחי שפכתי לפניך למען תדע את אשר אתי.

ומה אתך יקירי? ראשית כוֹל עלי לברכך על הראיון שהיה לך בפני מלך ספרד. פרדיננד ואיזבלה לא חלמו, כי מנכדיהם ידברו דברים חביבים כאלה בפני בן העם אשר ככה רדפוהו. הדבר הזה הוא לכבוד לעמנו כולו. ואשריך שזכית לכך.

כמדומני באו לך עתה ימי ההחלטה אם עליך להחליט אם תשוב ברלינה או תשאר בספרד. וזאת חפצתי לדעת במה בחרת.

אצלי אין חדשות רבות. עובד הנני במלון העברי-עברי (יחד עם גרזובסקי) והגעתי בו כבר עד האות י' וכבר נדפס עד האות הזאת. מקווה הנני לגמור עבודתי בו בעוד חצי שנה. – גם בענייני ועד הלשון הנני עוסק. היום יצאה המחברת הרביעית, וב(שבוע) הבא נשלחנה אליך יחד עם מכתב מצדנו במינויך ל“חבר משתתף” כי משתפים הננו עתה בעבודתנו גם חכמינו שבחו"ל. – – –

308. אל מ. אוסישקין

ידידי יקירי ונכבדי!

ידידנו מר מיוחס כבר כתב לך כל הנוגע לחברתנו להחזקת המקומות ההיסטוריים ולא נשאר לי להוסיף רק כי תשתדל להחליט על העניינים האלה בהקדם האפשרי. אם ועד הספרדים מסכים למסור לחברתנו כל המקומות ההיסטוריים השייכים לעדת ישראל פה, הן תוכל חברתנו להשתתף בזה עמכם חובבי ציון, כי יהיה גם לכם חלק ונחלה בזה עם חברתנו יחד. אתם משתתפים בהוצאת הכספים הצריכים לבניין הגדרים⁹ …… זוכר הנני, כי בהיותנו…… אמרת לי, כי נחוץ סוף-סוף….. דבר ממשי, והנה עתה עשינו דבר ממשי ואין גאולתו תלויה אלא בכם. ובכן מהרו ועשו, ועתה עוד דבר לי אליך:

בוודאי קראת בימים האחרונים את המאמרים ב“הפועל הצעיר”, אשר בם מתנפלת החבריא עלינו על “הדתיות” שבבתי ספרנו בירושלים, ועתה מתחילים להכריז, כי לא רק כנגד הגרמנית היתה המלחמה עם “העזרה”, כ“א גם כנגד הדתיות שבה. ואנכי אמת אגיד ולא אכחד, כי אנכי בתמימות חשבתי, כי רק כנגד ההתגרמנות היתה המלחמה, וכמדומני ככה חושב כל העולם. ובעת המלחמה הדגשתי לא אחת ולא שתיים כנגד טענות העזרה כי צדנו מתנגד לדת, כי אין הדבר ככה, כי אנו הדתיים עזבנו את חברת העזרה. ועתה בגלל מוצאם סעיף אחד בתקנות שכתבתי, כי על החפץ להיכנס לסמינר “להביא תעודה מבן סמך על יושר הנהגתו עפ”י חוקי המוסר והמסורת הישראלית”, מצאו להם מקום להתגולל עלינו. יודע הנני, כי עיקר ההתנפלות הזאת היא רק הכנה להשיג המטרה, כי כל ענייני הנהלת בתי הספר תימסר לבני יפו לשלוט בהם כטוב בעיניהם. ואנכי אומר לך, כי זה יהיה צעד מסוכן ולא לטובת בתי הספר שלנו, ואם ירחיקו הדברים ללכת, אצטרך לצערי לעזוב מישרתי.

כתבתי על זאת לברלין, ומאוד הייתי חפץ לשמוע דעתך בכל העניין הזה.

ומה בדבר האוניברסיטה והכנת מורים לה. אם הנכם נגשים כבר לצד זה, הייתי חפץ להציע לפניכם הצעה שלמה בנוגע לי.

לתשובתך הנני מחכה

ידידך מכבדך מאד

309. אל מ. דיזנגוף

ירושלים, כ“ט אלול, תרע”ד

להא' הנכבד מר מ. דיזנגוף, יו"ר האספה הכללית לענייני הקלת המצב

יפו

א.נ.!

הננו מתכבדים בזה לשלוח אליך העתקת המכתב, אשר שלחנו היום להוועד הראשי לענייני התמיכה שבאה מאמריקה, לידי הד“ר רופין; והננו מבקשים ממך, כי תואיל אתה וכל חבריך, באי כוח המוסדות השונים שביפו והמושבות, לפעול בכל תוקף על חברי הוועד הנ”ל שביפו, כי החלטות אסיפתנו תצאנה לפועל ולא תהיה ירושלים כעיר הנידחת המסורה כולה רק בידי מי שחפץ להיות קופץ בראש ולהשתרר עליה למרות חפץ כל הכוחות המתקדמים שבתוכנו, המתעניינים בקידמת ישובנו.

בבטחוננו, כי תמלאו, אתה וחבריך הנכבדים, את דרישתנו הצודקת הזאת על הצד היותר טוב והזריזות היותר אפשרית.

הננו חותמים

ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם האספה

דוד ילין

בימי מלחמה העולם הראשונה, תרע“ד – תרע”ו

310. אל ועד העזרה מאמריקה

כ“ט אלול תרע”ד, ירושלם

לכבוד חברי הוועד הראשי לענייני העזרה שבאה לא"י מאמריקה,

לידי הד"ר א. רופין,

יפו

א.נ.

אמש היתה בירושלים אסיפה, שבה השתתפו באי-כוח מוסדות והסתדרויות שונים וגם עסקנים, כדי לברר את עניין הסידור של העזרה שתבוא מאמריקה. אחרי בירור המצב באה האסיפה פה אחד לידי החלטות אלו:

האסיפה מוצאת, כי באסיפה, שהיתה ביפו באור לכ' אלול בהשתתפות מוסדות ישוביים שונים מיפו, מהמושבות וגם מירושלים, נבחר ועד, שלו מסרו את ההשגחה העליונה על סידור העזרה, הבאה מאמריקה, בא“י כולה ולא רק ביפו. שלושה מחברי הוועד ההוא: הד”ר רופין, הד“ר חיסין¹⁰ והא' הופיין הנם באותו הזמן באי-כוח מוסדות ישוביים, והם נושאים אחריות בפני הציבור העברי המאורגן בא”י. האסיפה מוצאת, כי בועד כללי ראשי זה מן הדין הוא, שיהיו גם אנשים מירושלם, שהרי עכשו, אחרי שבאמריקה הכניסו לוועד הראשי גם את האדונים אהרנסון ואפרים כהן, מתקבל הרושם, כי הא' אפרים כהן הוא בא-כוח הציבור בירושלים. לכן מוצאת האסיפה, כי על שלושת החברים, שנבחרו כבר באסיפת יפו מכ' אלול ושנתאשרו גם ע“י הקונסול האמריקני, – החובה להשתדל בכל האפשרות ולהכניס לתוך הוועד עוד חברים, שייבחרו ע”י הציבור המאורגן בירושלים.

בכל אופן דורשת האסיפה משלושת החברים הנ“ל, כי יעמדו בכל תוקף על הפרינציפ העיקרי, כי הועד הראשי הוא כללי בעניין העזרה האמריקנית לכל ארץ ישראל, ופעולתו בכל המקומות היא מאוחדת, ולא לחלק את הערים בין חברי הוועד, בכדי שלא יצא למעשה, כי בעיר כירושלים יהיה השלטון על כל ענייני העזרה הציבורית בידי איש אחד, שהוא גם לא נבחר ע”י הציבור הירושלמי ורק הוכנס מן החוץ.

הוועד הראשי הכללי בתור שכזה – ולא יחידים ממנו, מסדר את העניינים בכל ארץ ישראל.

בשביל האופי הציבורי והתועלת המעשית של העזרה צריכים להיווסד בכל המקומות ועדים…..¹¹ מקומיים מורכבים מבאי-כוח מוסדות וועדות שונים, אשר לידו ימסרו את הכסף הבא ע“י הוועד הראשי, והוא אשר יסדר את כל העניינים המקומיים ע”פ הפרינציפים, שנקבעו באסיפות המוסדות וההסתדרויות, שהיתה ביפו בכ' אלול.

אחרי שבמקומות אחדים (יפו וירושלים) נוסדו כבר לרגלי המלחמה ועדים להקלת המצב, שהתחילו כבר לטפל בענייני העזרה הציבורית, מוצאת האסיפה, כי הוועדים האלה צריכים למלא את תפקיד הוועדים המקומיים, שעליהם מדובר בסעיף הקודם.

במקומות שאין ועדים כאלה משתדל הוועד הראשי לעודד את בני המקום להסתדר ולייסד ועד שכזה עפ"י הפרינציפים, שיקבע הוועד כולו.

את כל הדברים האלה מצאה האסיפה לנחוץ להודיע לכם, חברי הוועד הראשי, אחרי שהיא מתייחסת אליכם כאל באי כוח הישוב והיא דורשת מכם, שתעמדו בכל תוקף על מישמר האופי הציבורי של הוועדה הציבורית, ולא תתנו לאנשים פרטיים לנצל את הרגע בשביל איזה אינטרסים פרטיים, העלולים להביא הפסד מרובה להציבור, בייחוד בירושלים.

ירושלים התחילה עתה להסתדר. כך נוסדה אגודת הסוחרים, אגודת הפועלים ובעלי המלאכה. ישנה כבר ועדת התמיכה, המורכבה מבאי-כוח ועדות ומוסדות שונים. עמדו בעבודתכם לימין הציבור המאורגן בירושלים שבזה תסייעו לביסוסו ולהתחזקותו גם לעתיד.

נבקשכם להודיענו ע"י תלגרמה לשם מר בן-יהודה: אם אפשר לכם לבוא הנה ביום הרביעי בשבוע זה, באופן שנוכל להתאסף אתכם יחד לדבר בפרטי העניין הזה לפני אסיפתכם אצל הקונסול, – או כי יבואו שניים מאתנו ליפו ביום א' בצהריים למען יתאספו אתכם שם.

בשם האספה

דוד ילין

באסיפה לקחו חלק באי כוח אגודות וההסתדרויות האלה:

מצד הוועד המפקח על ביה“ס: בן-יהודה, ד”ר סגל, ד"ר מקלר.

מצד אגודת המורים סניף ירושלים: זוטא, סילמן.

" אגודה להקלת המשבר: ד"ר מזיא, הא' ילין, הא' מיוחס.

" אגודת המכבים הקדמונים: שוב, רפאלי, שרמן, ליבוביץ.

" אגודת הפועלים ובעלי מלאכה:

" פועלי ציון: זרובבל, בן-צבי, בן-גוריון.

" הפועל הצעיר: פרסוב, פינסקר.

" המכבי: שניאור.

" מצד בית העם:¹²

311. אל הד"ר שמריהו לוין, ניו יורק

ירושלים, כ“ד תשרי תרע”ה

לידידי הנכבד והנעלה ד"ר שמריה לוין

שלום וברכה

בעת האיומה הזאת, עת ניטשה החרב במלוא רחבי תבל, והדוחק והלחץ מורגשים בכל עברים, רואים הננו, כי אותך שלח האלהים למחיה למוסדותינו הישוביים והחינוכיים בארץ, שעלו לנו בעמל רב ובמלחמה גדולה כל כך. ועל כן הנני פונה אליך בדברים הנוגעים לקיום מוסדותינו ולכבוד בעלי תנועתנו בארץ ומחוצה לה.

בית המדרש למורים העברי:

א) המצב החומרי של התלמידים.

הן לך אין צורך לבאר כמה חשוב מוסד זה בתור מוסד המספק מורים לכל בתי הספר העברים בארץ ובחו“ל. ובכן עליך לדעת, כי דווקא מוסד זה לבדו סובל יותר מכל בתי הספר האחרים בעת המשבר הזה. בכל עת אין דמיון בין תלמידי הגימנסיות ובין תלמידיו; כי בשעה שהראשונים הם בני עשירים ואמידים, האחרונים הם כמעט כולם בני עניים, שנפשם חשקה בתורה ואשר אולי מצבם מביאם להקדיש עצמם להוראה. תלמידי ביה”מ למורים שלנו הם בחלקם היותר גדול בני חו"ל וחלק מהם מבני המושבות ויתר ערי א“י, ומבני ירושלים אין תלמידים במספר רב. עד עתה בני חו”ל מקבלים ממשפחתם בחו“ל לפחות חלק מצרכי מחייתם. מלבד זה היו מתפרנסים משיעורים פרטיים שהיו נותנים. והנה הגיעה פתאום העת הנוראה, אשר בה כל איש בארץ ובחו”ל שרוי בצערו ואי אפשר לו לשלוח לבנו הלומד עזרה למחייתו כאשר עשה עד כה. משיעורים פרטיים אי אפשר להרוויח כעת. ובכן נשארו כעת במוסדנו כשמונים תלמידים בערך (בין מאה ועשרים בערך מאלה שהיו כבר במוסד ואלה שהתכוננו בירחים האחרונים להיכנס אליו) שאין להם כל סעד וכל מקור למחייתם, פשוט מבלי פרוטה אחת בכיסם. לשוב לביתם אינם יכולים, עבודה לא יוכלו למצוא, כי הלוואי שתספיק העבודה לפועלים שישנם בארץ. ובכן הננו עומדים כעת, בשעת פתיחת בתי הספר אחרי ימי החופש, לפני שאלה חמורה מאד. הוצאות כל תלמיד החי בדוחק היותר גדול עולות למצער לסך 25 עד 30 פראנק לחודש. ובכן זוהי הוצאה של 2000 עד 2400 פראנק לחודש. על זה יש לנו בתקציבנו התמידי סך 600 פראנק לחודש. ובכן אם נשיג את כל תקציבנו (הן גם זה עוד מוטל בספק), מאין נשיג את השאר, שהוא ערך אלפיים דולר לזמן החורף עד חודש אייר הבא?

נחוץ מאוד, כי בתוך חוג עבודתך תכניס את העניין הזה, אשר מיצער הוא לנדיבינו באמריקה, אבל גדול וחשוב מאד הוא לקיום המוסד הזה בעת הרעה הזאת לבל יתמוטט. אנחנו אמנם קידמנו פני הרעה, ובימי החופש כוננו לתלמידינו העניים בית תבשיל לאכול בו; אבל הן ידעת, כי אמצעינו מצומצמים מאד, ובימי החופש לא היה חלק גדול מהתלמידים בירושלם. אך בשבוע הבא ישובו בודאי כולם, ונהיה נאלצים לדאוג להם.

ובכן תיכף בקבלך מכתבי זה היוועץ נא עם יתר ידידיך – ידידינו והודיעני בתלגרמה, אם נוכל לחכות לסכום זה. בשורתך זאת תעודד רוחנו ונוכל להמשיך עבודתנו בבטחה.

ב) משרות הוראה לגומרים לימודיהם.

בין הצעירים, שגמרו לימודיהם בקיץ הזה אצלנו, ישנם אחדים (ארבעה במספר) שלא מצאו להם משרות בא"י…….¹³ למורים אינן מרובות כעת, כי אלה המורים הצעירים, שאחדים מהם נוסעים שנה שנה לאירופה להשתלם בלימודיהם, לא יכלו לנסוע עתה מפני המלחמה. בתי ספר חדשים אינם נפתחים, ובבתי הספר הקיימים משתדלים לקמץ כמה שאפשר. מצד שני יודעים הננו, כי באמריקה מחפשים אחרי מורים צעירים בעלי כשרונות, היודעים עברית היטב. ובכן הנני מבקשך בשם כבוד מוסדנו, כי תשתדל בפני ידידינו שמה (בייחוד בפני הד"ר מגנס, המפקח על ענייני החינוך העברי בנויורק) להמציא להם משרות, אם לכולם (הן מספרם אינו גדול) או לחלק מהם. והם יסתפקו כמובן בשנה זו בכל משכורת שתנתן להם, ובלבד שיוכלו לחיות בה לו גם חיי דוחק. אם תימצאנה משרות כאלה, יידרש לשלוח אליהם כרטיס מסע לאמריקה (שמם: א. בירנבוים, י. ילין – לא ממשפחתי, א, קוטנר, י. שפיגלמן), כי להם ייקשה להשיג הוצאות הדרך, ומוסדנו איננו עשיר בשעה זו. אם תימצאנה משרות, אבקשך להודיעני זאת בתלגרמה, לבל יוסיפו לחפש אחרי משרות אחרות.

העזרה האמריקנית

הן ידעת בודאי, כי בראשית ימי המשבר פנה ד“ר רופין ועוד אחדים מידידינו להציר מורגנטוי בקושטא למען יפנה לאמריקה לשלוח עזרה להיישוב. הוא מילא בקשתם ומאמריקה שלח לו ה-Jewish American Committee סכום של חמישים אלף דולר לתמיכת א”י, אבל דרשו כי גם אפרים כהן יהיה בהוועד. מצד מי באה דרישה זו איננו יודעים, אך אומרים כי מר יעקב שיף, שנתן הרבע מהסכום הזה, הוא הוא שדרש דרישה זו, מפני כי אפרים כהן פנה אליו בתלגרמה לבוא לעזור לעניי ירושלם. והנה אך נודע הדבר למודענו הכהן והנה מצא לו כאן מקום להתגדר בו, להראות את בני ירושלם, כי הוא הוא האיש היחיד, שמצאה אמריקה בירושלם לשימהו בתור בא כוחה. אֶדלמן, סגן הקונסול האמריקני, שהיה יד ימינו בעת מלחמת השפות, קירבהו לפני נסעו מפה אל הקונסול האמריקני, והוא התקשר תיכף עם כל בני הישוב הישן ידידיו מאז, ובבוא הנה חתנו של הציר מורגנטוי (מר ורטהיים) תפשהו כמנהגו ולא הרפה ממנו, וסוף סוף התחלקו שלושת חברי הוועד האמריקני (רופין וכהן ואהרנזון¹⁴) את ארץ ישראל ביניהם, ולכהן נפלה כמובן ירושלם לנחלה. ולא נח ולא שקט עד אשר נמנה גם לראש הוועד המקומי שבירושלם, ועד שקיבל זכות ה-veto, באיימו תמיד, כי אם לא יעשו כזאת, יתפטר ויתלגרף תיכף לשיף. הציעו לו, כי אהיה גם אנכי בהוועד, וכמובן דחה זה בכל תוקף, ואף כי בעל כורחו נאלץ לקבל אל תוך הוועד אחדים מצדנו, הנה הוא בערמתו ובנכליו הידועים הוא יודע איך להסב את פני הדברים, כי כל בני ירושלם יצטרכו לפנות דווקא אליו, וביה"ס למל מוקף עתה בכל יום אנשים למאות מגישי בקשות, ונוסח הקבלות על הכסף המתקבל הוא: קיבלתי (או קיבלנו) מאת מר אפרים כהן נשיא ועד העזרה האמריקנית בעד – – – סך – – – – וכו'.

כבר די בזיון לנו, כי האיש הזה, אשר כבר מת לפני זמן מה מיתה מוסרית, שב עתה פתאום לתחיה ולהיות השליט בירושלם ולשבת ראש באסיפות, הנעשות בבנק שלנו. אך אמרנו: אי אפשר להתנגד לפקודה שבאה מאמריקה (אף כי בפקודה זו לא היה נזכר, כי רק הוא צריך להיות חבר ועד זה מכל בני ירושלם). והנה עתה פונים עוד הפעם לאמריקה לבקש עוד חמישים אלף דולר. הפעם כמדומני צריך להשתדל, כי לא תהיה עוד ידו בכול, ואם נגזרה כבר גזירה, כי הוא חייב להיות בוועד הזה לכסף ששלח שיף, לא צריך שיישאר הדבר לתמיד שידעו בכל אמריקה כי בנוגע לירושלם הנה אפרים כהן הוא האיש היחיד הראוי לסמוך עליו.

לפני שבועות אחדים כתבתי בעניין הזה גם לידידנו מר סטיפן וייז, ורואה הנני כי כבוד מפלגתנו דורש לבלי תת כוח יותר מדי לראש מתנגדינו.

מקווה הנני, כי בהתאחדכם לפעולה משותפת יעלה בידכם להחליש כוח השפעתו פה, אשר יזיק בלי שום ספק גם לבתי ספרנו.

עזרת בתי הספר העברים.

כנחמה בעת צרה זו היתה לנו הבשורה, אשר קראנו בעיתונים, כי אתה ומר בראנדייס¹⁵ קיבלתם עליכם לאסוף במשך ג' חודשים לטובת בתי הספר והמוסדות הציונים סך מאה אלף דולר, ובאספה הראשונה נאספו כבר י“ד אלף דולר. עתה בהיות כל השערים נעולים ואי אפשר לקבל אף מכתב באירופה, אין לנו רק ארץ אמריקה, אשר ממנה יוכל לבוא לנו ישע. לא אכחד ממך, כי הננו פותחים את בתי ספרנו בלב מלא דאגה. ממשכורת המורים ניכו לע”ע, עד שיתברר המצב, 25% ממשכורתם, וגם זה הם מקבלים אף בשטרות בנק האפ"ק, שצריך להפסיד עליהם 20%-15%, ובכן יישאר להמורים כמעט רק החצי ממשכורתם, אשר בו לא יוכלו לחיות גם בדוחק, אך מקווים הננו, כי מצב זה לא יימשך זמן רב, והעזרה המקווה בוא תבוא בקרוב.

ידידינו חפצו בראשית ימי המשבר לשלחני לאמריקה לערוך שם תעמולה, אך אחרי שנודע לנו, כי אתה הנך עובד שמה במרץ, איננו יודעים אם יש עוד צורך בדבר. אם תחשוב, כי נסיעתי תוכל להביא תועלת בבחינה זו, הודיעני זאת אותי ואת המשרד הארץ-ישראלי ביפו (ד"ר רופין).

חזק ואמץ ועשה חייל לטובת ולהצלת תנועתנו.

ידידך מכבדך ומחכה למענך

312. אל א. ז. לוין-אפשטיין, ניו-יורק¹⁶

ירושלם כ“ז תשרי תרע”ה

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה

מר אליהו זאב הלוי לוין-אפשטיין

שלום וברכה.

ידידי הנכבד!

את מכתבך מיום 18 ספטמבר קיבלתי היום, ותיכף דיברתי עם ד“ר לוי, מנהל האנגלו-פלסטין קומפ' פה, ויגד לי, כי גם הוא קיבל מכתב כזה מאתך, וכי הסכום של 50,000 דולר, שהנך כותב על אודותיו, כבר הגיע הנה ע”י הציר מורגנטוי בקושטא, וכי מעתה והלאה יידרש לסדר להביא את הזהב הנה¹⁷. בבואי כעת לכתוב אליך מכתבי זה רואה הנני כי שגה, אחרי כי הכסף ההוא הגיע כבר לקושטא לפני כתבך מכתבך, ובכן אתראה אתו מחר עוד פעם בנוגע לזה ובוודאי יענוך מצד הבנק מה שאפשר לעשות.

בנוגע להוצאת שטרות מצד הבנק, הנה עשו כבר כזאת מאז שני ירחים בערך. הוציאו שטרות בני עשרים פר' ובני עשרה ובני חמישה, והם המחאות אל הבנק בנוסח pay myself שמסרו לכל מי שיש לו לקבל כסף אצלם לחתום עליהם משני עבריהם, והם חתמו תחת מלת registered. אך באשר אינם יכולים להחליפם אח“כ בזהב, ירד ערך השטרות מזמן לזמן, עד כי צריך עתה להפסיד בהם 15% עד 20% מערכם כנגד זהב, וכל אלה המוסדות, המקבלים כספים ע”י הבנק, מפסידים פקידיהם (כגון המורים בבתי הספר העברים) את הסכומים האלה ממשכורתם שאינם מקבלים אותה כולה כי אם חלק ממנה (בחודש זה 75%).

העזרה האמריקנית. בעת הצרה האיומה הזאת, בהישבר פה כל מטה לחם, בהיפרק כל צורות ההשפעה הבאה מחו“ל, השאיר לנו ה' למחיה את ארצכם אמריקה הגדולה ורבבות אלפי ישראל אשר בתוכה. הסך חמישים אלף דולר, ששלח הוועד היהודי האמריקני ע”י הציר מורגנטוי הנה, יביא בלי ספק עזרה פחות או יותר ליהודי ארצנו. אך צר לנו לראות, כי העזרה הזאת, אשר בה השתתפו הציונים בסכום הגון, היתה לנו לרועץ פה, בהידרש מאמריקה לצרף אל הוועד האמריקני מלבד את מר אהרנזון מזכרון יעקב, גם את מר אפרים כהן, אשר הוא היה גורם בכל מלחמת השפות בשנה שעברה בצורתה היותר מכוערה (הבאת השוטרים אל ביה"ס, גירוש המורים, וכו' וכו'). ומכיוון שידע אדון זה, כי ישנה דרישה כזאת, לא נח ולא שקט עוד, התקרב אל הקונסול האמריקני פה ע"י מר ורטהיים חתנו של מורגנטוי, לא הרפה ממנו, ובתחבולותיו ידע לצודו, עד כי הוחלט כי בתור חברי הוועד האמריקני ישנם רק שלושה אנשים: רופין, כהן ואהרנזון; כי בירושלים ישנו רק מר כהן והוא גם ראש הוועד המקומי ולו הזכות לסרב בדרך vetoלמה שיחליט כל הוועד. כל השטרות לבאנק הניתנים מצד הוועד פה בתור תמיכה או הלוואה יש עליהם חתימת E. Cohen Relief Fund ובתת כל איש קבלה להוועד, הוא חותם, כי קיבל זאת מידי מר אפרים כהן ראש ועד העזרה האמריקנית. בדרך זו ידע לסבב את הדבר, כי כל ירושלם חושבת רק אותו בתור האיש היחיד הנבחר מצד אמריקה לחלק כסף עזרתה, וכדי בזיון וקצף.

עלי להוסיף, כי לפני הגיע בשורת העזרה האמריקנית פה השתדלתי בפני רבים מסוחרי עירנו לייסד אגודה פה בערבות הדדית על נכסיהם ולסדר הבאת צרכי אוכל נפש וכל מה שדרוש להקל את המשבר. ובחפצנו אז לצרף את כל מי שכוח בידו לעבוד לטובת הכלל פנינו גם אל כהן, אך תשובתו היתה, כי לא יוכל להיכנס באגודה שאנכי עובד בקירבה. וגם בהיות ורטהיים פה ורצה לצרפני אל הוועד האמריקני של העזרה, עמד כהן בכל תוקף כנגד הדבר הזה והוא יצא המנצח.

אינני מדבר כעת על מה שכבר עבר, אך יודע הנני, כי העזרה האמריקנית תוסיף בוודאי לבוא בימי המשבר הזה, וע“כ חושב הנני, כי אם חפצים אתם חברינו הציונים לבלי תת את ה”פלשתיננזישה ציוניסטן" של פאול נתן במחברתו הידועה לחרפה פה בארץ, עליכם לבטל את הגזירה הזאת, כי גם להבא יהיה כהן השליט העליון פה בירושלם, וצריכים הנכם להשתדל, כי לפעם הבאה ימנו אותי בהוועד, לא לכבודי, כי אם באשר אנכי הייתי העומד במרכז המלחמה בשנה שעברה. לולא נימנה מר כהן בפעם הקודמת לא הייתי חפץ כלל להעמיד דרישה כזו, אך עתה דרוש להוציא מלבם של בני ירושלם וגם בני אמריקה, כי בכל ירושלם לא נמצא רק מר כהן בתור איש בטוח ושעליו יכולים לבטוח (מר ורטהיים מסר פה בבנק כל הסך ערך מאה אלף פראנק של ירושלם רק לשם מר כהן פה). בייחוד צריכים הנכם להיות זהירים מאוד בשלחכם הכספים לטובת המוסדות הציונים ובתי הספר שלנו, לשלחם רק על שמות אנשים משלנו בירושלם וביפו (רוב בתה"ס הם בירושלם).

כתבתי בנוגע לזה גם לידידנו ד“ר שמריה לוין לאדרסתו של ד”ר מגנס, כי אינני יודע את אדרסתו הוא, וגם לסטיפן וייז כתבתי, ובוודאי תמצאו את הדרך איך לגול את החרפה מעלינו פה.

בתי ספר העברים. שמחנו להתבשר, כי כוננתם ועד לעבוד לטובת בתי הספר שלנו, כי אם חלילה לא תבוא אלינו עזרה כעת מצדכם, אז לא יוכלו להתקיים כלל. עליכם לעבוד בזה במרץ למען תחזקנה ידי העובדים בהם פה.

אך על דבר אחד חפצתי להעירך בייחוד, והוא ע"ד תמיכת תלמידי הסמינר העברי, אשר רובם הם בני רוסיה וגליציה, ובכל עת המשבר לא יוכלו לקבל שום תמיכה מהוריהם שבין כך ובין כך אינם מן האמידים. רובם נמצאים במצב כזה שאין להם אף פרוטה להוצאתם. אנחנו התאמצנו בכל כוחנו ונפתח למענם בית תבשיל לג' פעמים ביום, וגם דאגנו ליתר צרכיהם, אך אמצעינו יכלו עוד מעט ולנו נדרש לצורך זה, אחר כל הקימוץ האפשרי (5 עד 6 דולר לכל צרכי צעיר אחד למשך חודש ימים) ואחרי ניכוי כל מה שאנו יכולים לתת לצורך זה מתקציב המוסד, עוד סך מן 150 עד 200 דולר לחודש.

וכן נדרש לנו לילדי העניים שבבית הספר לבנים ולבנות וגן הילדים לתת להם למצער מאכל חם פעם אחת ביום, סך 70 דולר לחודש.

סכום זה צריך לאסוף בייחוד לתכלית זו ולשלחו אלינו הנה לירושלם, ובהקדם האפשרי למצער בעד ג' חודשים.

פניתי בבקשה גם לד"ר שמריה לוין, והוועד המפקח על בתי ספרנו בירושלם עורך מכתב באנגלית אל Jewish American Committee, בהערה כי לצורך זה יוכל לקחת כספים גם מהקרן של המפרעות שתחת ידו.

נסיעה לאמריקה. בראשית ימי המשבר חשבו כל ידידינו ביפו לשלחני לאמריקה לשם תעמולה למוסדות הציונים בארץ, ובייחוד בתי הספר, אך בשמענו, כי כבר נוסד ועד באמריקה לשם זה וד"ר לוין ובראנדייס נוסעים בארץ לתכלית זו, הרפינו מדעה זו. ומה דעתך אתה בזה? הודיעני נא.

שלום רב לך, וחזק ואמץ בעבודתך החרוצה בעד ארצנו ומוסדותינו

ידידך מכבדך ומחכה למכתביך

דוד ילין

313. אל א. בירנבוים, יפו

(נכתב מהגירוש לטבריה, שבט תרע"ה¹⁸)

לכבוד מר אריה בירנבוים

יפו

הואילה להגיד לב“ב¹⁹, כי הגעתי בשלום ומצאתי פה את כל בני משפחתנו בשלום. שרה באה לבית רחל²⁰ עם ילדיה וכולם בריאים ושלמים. מפה נסע מחרתיים יום ג' בבוקר לז’י²¹ ונשב שם יום או יומיים, ואח”כ נסע הלאה. החבריא תהיה כנראה עליזה.

אל נא ישכחו להודיעני ע“ד שלום יוסף²² ובנימין²³ מעת לעת. וכן ע”ד מחיר הקמח אם התיקר או הוזל²⁴. וכן ישתדלו להשיג אצל מר טאגר²⁵ את הנפט והסוכר בעד בתי ספרנו. – מה נעשה בריבלין?²⁶

הנה מר סטרומצא נוסע לעירנו ומשם הוא אומר לנסוע לטבריה. יודיעו על ידו למר גרוס ע"ד שלום הבית.

ידידך דוד

314. אל הד"ר יוסף לוריא

ירושלם, י“ט אב תרע”ה

ידיד נכבד ויקר!

ובכן הגיע תורך לעזוב את ארצנו²⁷ אחרי עבודתך במסירות נפש לקידמת חינוכנו ותרבותנו העברית.

עובדה מעציבה זו ממלאה יגון ויאוש את כל מכיריך וידידיך ואותי בתוכם, אך כולנו מקווים, כי גלות זו היא רק זמנית. ישתנו העתים ותבוא תקופת השלום והשלווה ואז יכירו גם אלה, שחייבוך חובת גלות, ברגשותיך הנאמנות לארצנו ולממשלתנו ובצדקת כל מפעלותיך, ושוב תשוב אלינו לעבוד שנית אתנו יחד את עבודת הקודש, עבודת חינוך דור בריא ברוחו ובנפשו.

ולע"ע אברכך, כי במרחקים תצליח לעבוד לטובת כל אותן השאיפות והאידיאלים אשר בעדם הקדשת והקרבת כל ימי חייך, תעבוד ותביא פרי ברכה להרמת קרן חינוך בני עמנו בארצנו.

רגשות חיבתנו אליך וכיבודנו אותך ילווך בכל אשר תלך ויחזקו רוחך ויעודדוך לסבול ולקוות עד אשר ייאמר לצרותינו די.

315. אל הד"ר מ. גרונוואלד, וינה²⁸

ירושלם ת“ו ה' אלול תרע”ה

ידידי הנעלה!

בוש הנני בבואי לכתוב אליך בזכרי, כי על כל מכתביך וכרטיסיך האחרונים עוד טרם עניתיך אף מלה אחת. גם כסף קיבלתי מצדך גם חלק חילקתיו כבר ואותך טרם הודעתי דבר. אך באמת היא הנותנת: רק מפני טרדותי, שנוספו ע“י העניין הזה על כל טרדותי הקודמות, ומפני כי בגמר שנת הלימודים ישנן לי עבודות מיוחדות בענייני הבחינות ומסירת דין וחשבון מעבודת כל השנה וכיו”ב, – לא היה אפשר לי עד כה בשום אופן למרות רצוני וחפצי לכתוב אליך בפרטות כאשר בלבי, וע"כ אחרה תשובתי עד כה ואתה בטובך (הן ידעתי מה גדול טובך) תסלח לי.

ובכן, ידידי, דבר גדול וחשוב מאוד עלה על דעתכם: לדאוג לארץ ישראל לא רק בדרך החלוקה הרגילה, המשפילה נפשו של האדם ומרגילתו להושיט יד ולהסיר מסוה הבושה מעל פניו, כי אם גם בדרך של כבוד יותר, בדרך הלוואה ועבודה, בדרך החיפוש אחרי תכלית נרצה. כדבר הזה עשו גם אחינו שבאמריקה וכספיהם מביאים ברכה רבה בעת צרה זו.

ובנוגע למצב הדברים פה הנני לספר לך בראשונה סיפור הדברים ואחרי כן אגיד לך השקפתי בפרטות:

לפני חודש וחצי בערך שלח הציר האוסטרי מר קרויז לקראני, ויודיעני, כי נתקבל לשמי סך ½ 188 נאפוליון זהב, שנשלחו מצדך לשמי ע“י המיניסטריום החיצוני בעד העדות וישניץ, קוסוב ובוקובינא, בירושלם ובצפת ובטבריה. בעת ההיא עוד טרם קיבלתי מכתבך וע”כ אמרתי לו, כי כל זמן שלא אקבל מכתב להודיעני בפרטות איך לחלק הכסף, אינני יכול לעשות בו דבר, וע“כ יותר טוב שיישאר הכסף מונח בקונסולט לע”ע. ובהיות כי היה עליו לשלוח הקבלה מצדי, ע“כ הציע כי אמסור לידו הקבלה ואח”כ אפקיד את הכסף בידו, וכן עשיתי.

אחרי משך זמן קיבלתי מכתבך מיום 9 יוני, אשר שלחת אליו יחד עם הקול הקורא שפרסמתם ועם הכרטיסים למר קרויז ולד“ר לוי וסגל, ואשר בו נודעו לי כל פרטי העניין. הלכתי אל מר קרויז ומסרתי לו כרטיסך, ואף הראיתיו את מכתבך אלי, למען ידע על מה דברי הכרטיס מוסבים; והוא מצדו התייחס לכל הדבר בחביבות, ויבטיחני לעבוד בדבר כיכולתו, אף הגיד לי, כי ע”י התערבותו הוא בדבר יגדל הבטחון של בני העדה ותמעטנה התלונות, ובכל אופן לא אשא לבדי בעול האחריות. ואחרי אשר באותו זמן הגיע גם לידו כסף לחלק לכוללי אוסטריה (בהם גם כולל גאליציה ולא וישניץ), אמר לי, כי ישלח לקרוא לממונים וידבר אתם גם בענין הכספים שהגיעו לשמי, ולמען נדע שנינו כמה להפריש לירושלם וכמה ליתר הערים יתלגרף להקונסול האוסטרי שבצפת להודיעו מספר נפשות בני הכוללים האלה שבצפת ובטבריה.

עד אז ראיתי מצדו חביבות והתעניינות בכל הדבר.

אחרי כן ביקרהו ידידנו ד"ר ברונר, אשר גם הוא נמנה בוועד, וגם אתו דיבר בחביבות.

אך היחס הזה השתנה לגמרי בבואי אליו אחרי כן, אחרי קבלו תשובת הקונסול שבצפת.

כנראה באו אליו בינתיים מר אפרים כהן והרב שלו, רבינר גרוס מאונגריה, ואולי גם אחדים מהממונים, אשר דבר זה, כי כסף מאוסטריה בעד בני כוללם לא יבוא על ידם, הרגיז אותם בוודאי, ובחלקת שפתותיהם פעלו עליו וירגיזוהו גם עלי וגם עליך; כי בבואי אליו אז אמר למסור לי הכסף כולו (גם של צפת וטבריה) וכן מסר לי מספר נפשות בני הכוללים שבצפת וטבריה וגם אשר בירושלם והוא לא חפץ להתערב כלל בדבר, ואחרי חליפת דברים הוציא את אשר בלבו, כי בכלל אין עתה הזמן להביא שינויים ותיקונים, וכי זה הוא רעיון לא נכון כלל להביא עניינים חדשים ולהשתמש בשעת הצרה להשגת תכליות אחרות, וכי לא אנכי הוא האיש, שהיה צריך למנות לדבר כזה, וכי בכל אופן הרגיש עלבון בדבר, כי לא פנית אליו ישר כי אם על ידי, והוא איננו איש שיוכל להיכנס לתוך ועד, (ורמז לי: תחת ראשות אחרים), וכי הוא עבד הרבה לטובת היהודים וכו' וכו'. בייחוד כעס כאשר הסברתי לו, כי אחרי אשר לא שלחתם הכספים ישר לידי הממונים כ“א ע”י איש רחוק מהם לגמרי, זהו סימן כי הנכם חפצים, שתהיה חלוקה תחת השגחתו, ושנקבל מיד כל מקבל קבלה מיוחדת. הוא אמר, כי בעיניו נאמנים ראשי העדות והוא מוסר לידם הכספים הבאים על ידו לחלק בעד הכוללים ומקבל קבלה אחת על כל סכום הכסף.

אנכי הסברתי לו, כי יודע הנני שאין לי כל עסק עם הכוללים האלה, ואנכי לא פניתי אליכם בבקשה למנותני לממונה על הכוללים האלה, ואם אולי שגיתם בצורת הבקשה ממנו להתעניין בדבר, הן לא בכוונה רעה חלילה עשיתם זאת, ואנכי הן הראיתיו כל כרטיסיך ומכתבך ולא הסתרתי ממנו דבר, ואם יעזור בדבר, איננו צריך להיות תחת ראשות אחרים כי הוא יהיה לראש.

אחרי כל אלה הבטיחני לעזרני בכל אשר תידרש עזרתו, אך להתערב בדבר החלוקה איננו יכול, ורק אחרי הפצרות קיבל עליו לשלוח חלק צפת וטבריה להקונסול שבצפת ולדרוש ממנו, כי ישלח קבלות נפרדות מכל מקבל, אף כי זה היה לא לפי רוחו לדרוש קבלה בעד 2 פראנקים לנפש שמחלקים.

עד כאן עניין הציר מר קרויז ויחסו.

ועדנו:

במכתבך הנ“ל הנך כותב אלי, כי בחרתם בי, בד”ר לוי, ד“ר סגל וד”ר ברונר, והרב הורביץ כשישוב ירושלמה.

והנה מכל אלה לא נשארנו כי אם שניים, ד“ר לוי ואנכי, כי ד”ר סגל עזב את ארצנו זה כחצי שנה בהיותו נתין צרפתי, שלא חפץ לקבל עליו נתינות ממשלתנו יר“ה, הרב הורביץ טרם שב מחו”ל, והד“ר ברונר נסע לפני שבועיים בערך. ובכן נשאר רק הד”ר לוי ואנכי. על הד"ר לוי מתה לפני חודש ימים בתו הקטנה היחידה (נשאר לו עתה רק בן יחיד קטן) והוא שרוי בכלל באבל ואינו מסוגל עתה לקבלת דבר חדש על עצמו, ובכן de facto נשארתי רק אנכי לבדי.

כמובן יידרש עתה לכונן ועד פה, ואם הכסף נשלח מאוסטריה, טוב כי יימצאו בו גם אוסטרים. ובנוגע לזה ישנן לפי דעתי שתי דרכים: א) למסור כל העניין ל“ועד הסיוע האמריקני”, שאנכי הנני העומד בראשו וחבריו הם ד“ר לוי, מר יוסף מיוחס, יוסף אלישר, ש. גורדון, ש. קוק (אחי הרב קוק) ועוד אחרים. באופן זה תהיה בוועד זה מחלקה מיוחדה לכספי אוסטריה וחשבונות מיוחדים; או לכונן ועד מיוחד, שבו יהיו גם ד”ר לוי, ד“ר אריה פייגנבוים (אוסטרי) המפקד על מחלקה אחת במכון-הבריאות של נתן שטרויס, מר א”מ ליפשיץ מלמברג (מחבר תולדות רש"י) המורה בבימ"ד למורים שלנו, ואנכי ולהחל בדבר הנני מחכה להחלטתך.

לאיזו מטרות צריך להשתמש בכספים?

את הדבר הזה ביארתם בקצרה בקול הקורא שלכם, אך לפי דעתי צריך לפרט את הדברים יותר:

כסף התמיכה, המתחלק נפש כנפש, אמנם מביא טובה לאלה העניים, שאין בידם שום אמצעי להרוויח פרנסתם, אך מצד שני הוא גורם לקלקולים רבים: הוא נוטע את רוח השנוררות בקרב כל הצעירים, הם מתרגלים לדעה זו כי כיוון שהם יושבים בא"י, מחויבת כל הגולה לכלכלם; הוא מסיר את מסוה הבושה בנוגע לקבלת צדקה ומתנת-חינם, קבלת כסף מידי הממונה נחשבת כבר כעין גביית חוב שהממונה חייב להמקבל! וביחוד גורמת לדמורליזציה עצומה בהינתנה גם לאנשים, שאין להם צורך בה. אחרי חלקי את הכספים בבית הממונה של כולל ויז’ניצא שאלתי את פי הממונה וחבריו למצב כל אחד מבני הכולל, והנה היו רבים שאמר עליהם, כי יש להם כספים. אמנם הגיד על חלק מהם כי בשנה זו אינם מקבלים כספים מביתם, אך הן הם מקבלים חלוקה תמיד, גם בשנים הטובות. וגם עתה אינם מקבלים את הכספים בתור הלוואה, עד שיוכלו לקבל כספים מביתם, כי אם בתור נדבת חינם, ותוכל לשער לך כמה משפיל דבר כזה את ערך האדם בעיני עצמו. האנשים נהיים לקבצנים וערכם הולך ויורד בעיניהם הם.

צורה הרבה יותר נאה היא התמיכה בדרך הלוואה עד אשר יוטב המצב, הלוואה כנגד משכון, או ערבות בטוחה, או שיעבוד חוב, או אפילו שיעבוד חלק האיש בחלוקה שעליו לקבל, וביחוד כשההלוואה ניתנת לתכלית השגת פרנסה ע"י עסק או עבודה.

ישנה עוד צורה של הלוואה, שהנהגנו בוועד האמריקני שלנו, והיא ההלוואה לאנשים אמידים כספים, למען יוכלו להעסיק פועלים ואומנים עניים מחוסרי עבודה בשעות כאלה, כגון בניין בתים, והכנת ספרי תורה ותפילין ומזוזות מצד סופרים לשלחם אחרי המשבר לחו"ל, וכיוצא בדברים הללו.

לכל מיני ההלוואות ישנו עוד צד חשוב והוא, כי מכינים הננו לימים הבאים קרן קיימת לצרכים אחרים ישוביים.

חלק מהכסף צריך להוציא לתמיכות מקריות יוצאות מן הכלל.

גם עניין בתי התבשיל לתלמידים עניים דבר חשוב מאוד הוא בימים האלה, וביחוד לתלמידים כאלה, אשר הוריהם הם בחו"ל ואפשר מאד, שאחרי המשבר ישלמו כל מה שהוציאו עליהם, רק עתה אין להם כל מקור לפרנסתם.

הכסף שהגיע וחלוקתו

אך לכל התכליות האלה עוד טרם קיבלנו פרוטה, והכסף הראשון שנתקבל כבר, וכן הכסף השני העומד להתקבל, נשלח רק לחלוקה, ועלי הוטל הגורל להיות פתאם “ממונה” כללי לכוללי קוסוב, ויז’ניצא ובוקובינה.

ככל אשר כבר כתבתי לעיל חשבתי, כי מכיוון ששלחתם הכסף לשמי, הנכם חפצים שאשתתף בהשגחה על חלוקת הכסף ולא למסרו סתם לממונים לעשות בו כחפצם. ובכן החלטתי עם הממונים השונים להדפיס קבלות לכל כולל, וקבעתי זמן לכל ממונה כי אבוא אל ביתו והוא ישלח לקרוא לבני הכולל לקבל הכסף מידי ולחתום בפני על הקבלות, וככה עשיתי.

בשני הכוללים ויז’ניצה ובוקובינה עבר הדבר בשלום, אך בכולל קוסוב ישנה כעת מחלוקת בנוגע להנהלת הכולל. ישנו מר יצחק שוואדרון, שהוא ממלא מקום ר' נפתלי וייסבלום, וישנו ר' אברהם שור, הטוען כי הוא הממונה ובו בחרו בני-העדה. בראותי כי הפירוד גדול והמחלוקת עצומה, שלחתי תלגרמה להרב משה הגר לשאלו מי הוא האיש אשר מינה הוא לממונה בכולל זה, אך בהגיע תלגרמתי לנוגיווארד באונגריה, אשר שם היה מקודם, עזב כבר את העיר וחזר למקומו ואנכי קיבלתי תלגרמה מבית-הפקידות, כי תלגרמתי נשלחה אליו ע"י הפוסטה. ובכל אופן לא קיבלתי כל מענה מצדו עד היום. שאלתי את הקונסול את אשר עלי לעשות בדבר הזה, ויענני, כי הוא מכיר את מר שוואדרון בתור ממונה הכולל, אחרי שהביא אליו לפני שנה וחצי תעודה על זאת מאושרה באופן רשמי (officiell) מפקידות הממשלה האוסתרית, ולכל דברי בני-הכולל פה אינו שם לב. ובדרך כלל הוא מוסר כל הכסף לידי הממונים והוא מסתפק רק בחתימתם.

ובכן חילקתי חלק כולל קוסוב בבית רי"צ שוואדרון. כל מתנגדיו כמובן לא באו אל ביתו ואנכי השתדלתי לשלוח אליהם חלקם לביתם.

חלוקת הכסף ובואי בהתקרבות עם בני הכוללים גילו לי דברים רבים מעניינים. ראיתי למשל, כי החלק היותר גדול מבני הכוללים האלה הם אנשים או נשים זקנים, כמעט כולם הם בלי שום עבודה ועסק, הם חיים ברובם חיים שאינם באמת לא חיים ולא מוות. ישנן אלמנות רבות ביניהם. כל זה תראה בדרך כלל ברוב הקבלות, שהן רק לנפש אחת (2,07 פרנק) או לשתים.

אך הדבר שהתעניינתי בו ביותר הוא השקפת הממונים על כל העניין ומנהגיהם בו. בכלל קבעתי לי הפעם את ההחלטה להתבונן אל כל הנעשה מצד הממונים מבלי התערב בדבר ולהסתפק רק לראות, כי הכספים מגיעים ישר ליד בני הכולל. ובאופן זה ראיתי גם את הדברים הבלתי ישרים, הנעשים בכוללים האלה.

בכלל אומר כל ממונה על חברו, כי מגדיל הוא את רשימת בני כוללו. הם אמנם מאשימים כ"א את חברו, כי מכניס הוא ברשימה גם אנשים שכבר מתו. אך ברשימה שהוגשה לי אין כנראה כדבר הזה, אחרי כי ידעו, כי אנכי אהיה נוכח בשעת החלוקה. אך כנגד זה ראיתי עניינים אחרים לא נכונים.

ישנם אנשים המקבלים חלקם בשני כוללים, כגון אותו ר' יצחק שוואדרון ממונה קוסוב מקבל הוא ובנו (מנדיל שוואדרון) חלקם גם בכולל קוסוב וגם בכולל בוקובינה, רק כי בכולל הראשון הוא מקבל בעד 8 נפשות (יש אומרים כי אין 8 נפשות בביתו) ובכולל השני הוא מקבל רק בעד 5 נפשות. אך בכלל ראיתי, כי הוספת נפש או יותר במשפחה איננה מהדברים שהממונים מדקדקים בזה, ביחוד בנוגע לידידיהם וקרוביהם, וכנגד זה שמעתי תלונות מצד אלה שהם מתנגדים להם, כי גרעו להם ממספר נפשות ביתם.

על אחדים מהמקבלים הוגד לי אח"כ, כי אינם כלל מבני הכולל, וכאשר שאל בפני אחד הממונים את חברו למה נתנו לפלוני בעדו ובעד נפשות ביתו אחרי שאיננו מבני הכולל, ענהו, כי זהו שמש הכולל (הוא בעצמו בן כולל אחר) ושילם לו בדרך זו שכר טרחתו. ממונה אחד מסר מספר נפשות כוללו להקונסול כי הן 185 נפשות, ובשעה שבאתי לחלק הגיש לי רשימה של 202! וכנגד זה חסרו נפשות בכולל השני.

בחלוקת הכסף החדש, שיבוא לידי, אשתדל כבר לדקדק ברשימות היטב לפני לכתי לחלקו.

גם מצפת הגיעוני תלונות מצד איש אחד ששמו ש. שטיינהולץ, האומר, כי הוא הממונה של כולל ויז’ניצא, כנגד מר קלינגר, האומר על עצמו כי הוא הממונה ויד הקונסול האוסטרי שם תכון אתו. ושטיינהולץ זה מתלונן כנגדו וכנגד הקונסול ומאשימם יחד.

לו עלה בידך לשלוח כבר כספים לתכלית אחרת מאשר לחלוקה, הייתי שמח הרבה יותר.

תודה רבה לך ידידי הנכבד על הסך 400 קרונן²⁹, שהנך שולח בעד כלכלת תלמידינו העניים.

רצוף בזה הנני שולח אליך חשבון הכסף הראשון ששלחת אלי (נאפוליון ½ 188). את הכול עשיתי בחשבון גרושים, כל פראנק עולה לערך 5,45 גרוש או יותר נכון 5 גרוש 18 פרוטות; כל גרוש הוא 40 פרוטות, כי ככה חילקתי את הכסף, אחרי שאין עתה פראנקים בכסף אצלנו.

לכל נפש נתתי 11 גרוש ורבע (לאמר 110 פרוטות) לאמר 2.07 פראנק.

על החתום באו שלושת הממונים של ג' הכוללים.

בעוד שבוע בערך, אחרי גמרי לשלם לאלה היושבים ביפו ובפתח-תקוה (מבני ירושלים) ואחרי שאקבל גם את קבלותיהם, אשלח אליך את כל הקבלות של בני הכוללים האלה.

לתשובתך הנני מחכה.

והנני מברכך בזה אותך ואת רעייתך הכבודה תחי' וכל בני ביתך היקרים בברכת לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

ידידך מכבדך מאוד

דוד ילין

316. אל הד"ר י. ל. מאגנס

(תרגום מאנגלית)

לכבוד ד"ר י. ל. מאגנס,

סגן נשיא בפועל של ועד העזרה האמריקני-יהודי למען נפגעי המלחמה,

ניו-יורק

דוקטור מגנס היקר,

הנני מאשר בזה קבלת מכתבך מיום 3 באוגוסט שחלף בדבר הסכום של 60,000 פראנק, שנשלח על ידי ועד הסיוע האמריקני-יהודי לד“ר או. א. גלאזברוק, קונסול ארצות הברית כאן, לחלוקה על ידו תוך ארבעה חדשים בקרב יהודים נצרכים באמת בארץ-ישראל, בשיתוף-פעולה עם ד”ר א. רופין ביפו ובשיתופי אני, החייבים לפעול בתור יועצים.

מודה אני מקרב לב לוועד הנכבד שלכם על שהואיל בטובו לסמוך עלי בכל הנוגע לחלוקת הכספים ועל השבחים שחלק לי על פעילותי למען אחינו הסובלים בארץ הקודש. אני מחשיב עד מאוד את חוות דעתכם הטובה על חלקי הדל בפעולת הצדקה, כשמילאתי את חובתי כמו כל אחד, המרגיש אחריות כלפי אחיו בזמנים אלה של משבר ומצוקה.

כיושב ראש של ועד העזרה האמריקני-יהודי כאן במשך עשרת החודשים האחרונים היתה לי ההזדמנות ללמוד במידה מספקת מה רב העוני השורר בירושלים ובארץ ישראל כולה. במשך הזמן הזה הספיק הוועד שלנו למצוא בכל נקודת ישוב כאן אנשים מהימנים, המיטיבים לדעת את תנאי המצב בכל משפחה ואת צרכיה, הוועד המכובד שלכם יכול אפוא להיות סמוך ובטוח, כי הכספים יגיעו רק לאלה מאחינו שהם נזקקים להם באמת ובתמים.

הננו מפרסמים עתה ספר, שיכלול דין וחשבון מלא על חלוקת הכספים שנתקבלו עד כה מאמריקה על ידי הוועד שלנו, ואוכל לשלוח אותו אליכם תוך זמן קצר ביותר. תמצאו בו את כל הנתונים הסטאטיסטיים בכל הסעיפים השונים של פעולתנו.

אנו מקווים שבפעם הבאה יהיה הסכום המוקצב לארץ ישראל תואם את הצרכים של האוכלוסיה העניה שלנו, שכן הסכום של 15,000 פראנקים לחודש לארץ כולה הוא קטן מדי כיום כשכל אמצעי המחיה הקיימים מתמעטים ואלפים מקרב אחינו הנצרכים, שקיבלו עזרה חלקית מתוך מצרכי המזון שחולקו על ידי “וולקאן”, נשארו עתה ללא כל עזרה, כיוון שהאמצעים שבידנו מצומצמים כל כך.

אף שהכספים אשר נשלחו על ידי הוועד הנכבד שלכם הגיעו רק על שמו של ידידנו דוקטור גלאזברוק, קונסול ארצות הברית של אמריקה כאן, מצא לנכון למסור לידי את מרבית החלק שנועד לירושלים, למען יחולק הסכום באמצעות ועד העזרה האמריקני-יהודי המקומי שלנו, המורכב מנציגי העדות והקבוצות השונות. שמות חברי הוועד שלנו הם:

דוקטור יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק.

ר' נסים אלישר, אחד מן החברים הנכבדים ביותר של העדה הספרדית.

ר' זרח אפשטיין, מנהיג דגול של העדה האשכנזית.

ר' אברהם שור – כנ"ל.

מר יוסף אלישר, סוחר וחבר חשוב בעדה הספרדית.

מר יוסף מיוחס, מורה, איש ספר מבני העדה הספרדית.

ר' יוסף ברדש-זילברשטין, ראש כולל רומניה.

מר ש. גורדון, מנהל בנק אפ"ק.

מר א. ריבלין – כנ"ל.

מר וו. לייבוביץ – נאמן של “חובבי ציון”.

מר ה. ליפקין – סוחר נשוא-פנים

ואני עצמי – היושב-ראש.

אנכי מקווה, כי בעתיד כמו בעבר תתנו אמון בוועד שלנו, העובד מתוך רוח הקרבה ומסירות נפש ותוצאות פעילותנו תהיינה בהתאמה גמורה לשאיפותיכם ולמטרותיכם.

317. אל הד"ר מ. גרונוואלד

ב“ה ירושלם ת”ו, ט“ו טבת תרע”ו

ידידי הרב הנכבד!

סוף סוף עלה בידי לגמור כל החשבונות ולהשיג כל הקבלות וגם למצוא הפנאי הדרוש לכתיבת מכתב מפורט אליך.

את מכתבך הארוך והמפורט עוד טרם קיבלתי והנני מחכה לו. בכל אופן הבנתי מכרטיסך מיום 5.10, כי מהיום והלאה לא יוסיפו לשלוח את כספי החלוקה לשמי, ועלי להגיד לך, כי הנני שמח מאוד על זאת. כי סוף סוף לא ממונה כולל אנכי ולא בן ממונה, וכל העניין הזה, שיהיה עלי לשמוע תלונות מאנשים על הממונים, ומצד ממונה אחד על השני, כשכל אחד מהם חושב ואומר, כי חברו הוסיף על נפשות הכולל למען יוכל הוא לעשות עסק בזה ולהרוויח לעצמו – כל העניין הזה היה לי לזרא. הנני מברך ברוך שפטרני מעסק זה. הנני שולח אליך רק חלק קטן מהמכתבים שקיבלתי מצפת ומטבריה, והיה לך לדוגמה גם על תלונות ירושלם, אשר כמובן נמסרו לי בעל פה (מכתב אחד שקיבלתי הנני שולח אליך ג"כ). ולמען תדע את אשר לפניך לימים הבאים אספרה לך שניים שלושה מקרים, שקרו לי פה בהיותי המחלק אנכי בעצמי:

א) ממונה אחד שלח אלי רשימת הנפטרים של כולל שני במשך הזמן האחרון, למען אדע שלא לשלם לשמות הנפטרים אם הם רשומים ברשימת הממונה של הכולל ההוא (הרשימה נ"ל רצופה פה). בעת החלוקה ישב אתי הממונה, וכשהגיע הנומר של אחת הנפטרות, אמר לי הממונה שאמסור לידו את כסף האשה הזאת שלא יכלה לבוא לקבל. אמרתי לו: כמדומני כי אשה זו כבר מתה… והוא עמד על דעתו כי היא חיה. אנכי לא נתתי לו, ובפעם השנייה, כשנאספנו יחד, הודה בגמגום, כי אכן איננה עוד בין החיים.

ב) כשלא שילמתי חלק הנפטרים מכולל אחד, שנפטרו בזמן האחרון בין זמן כתיבת הרשימה למעני ובין זמן החלוקה של הכסף, והחלטתי, כי הכסף יישאר בקופה למען יצטרף למשלוח שיגיע אחר כך, שלח אלי הממונה את אשתו ממחרת להודיעני, כי מגיע לה מכל אלה הנפטרים כסף שהלוותה אותם לפני מותם (כמובן בלי שטר ובלי עדים), ודרשה ממני את חלקם. אנכי עניתי לה בלצון: כנראה כי הלוואותיך הן סגולה בדוקה לפטירה, כי כל אלה אשר הלווית אותם נפטרו! – לא שילמתי לה ובעלה לא דרש ממני כלום אח"כ: כנראה ראה, כי אין כאן המקום.

ג) ברשימת מרמורש נרשמה בסוף הרשימה (קבלה נומר 24) האשה “טשאסנע העכט”, היא ושני ילדים. בשעת החלוקה לא באה והממונה דרש שאמסור לידו חלקה, אך אחרי שהזהירוני שלא אמסור לידו, אמרתי לו, כי אשלח אליה ע“י השמש שלי. הוא ניסה לבקש שנית, אנכי לא נתתי לו, וממחרת שלחתי את השמש אל אלה שלא באו בעצמם, והנה מצא כי אשה זו אין לה בנים כלל! כמובן שילם לה רק בעדה ולא יותר, וכן רשמתי על הקבלה. מה עשה הממונה? אחרי שבועות אחדים הוא שולח אלי אשה אחרת ששמה “עלקא כץ” לדרוש ממני חלקה בעדה ובעד שני ילדיה. עלקא זו לא היתה כתובה כלל בהרשימות וע”כ לא חפצתי לשלם לה מאומה, והנה הביאה לי אח"כ מכתב מהממונה (המכתב רצוף בזה), באיזה מין פילפול, כדי לתרץ את שאלת שתי הנפשות שהוסיף בשם “טשארנע העכט”. סוף סוף שילמתי לה לעלקא מה שנשאר לי מכסף חלק טשארנע, אף כי עד היום אינני יודע אם היא שייכת לכולל זה.

ויכול אנכי לשער בנפשי מה נעשה בכסף העניים כשאין עין משגחת כלל.

אנכי דיקדקתי כמה שאפשר בחלוקת הכסף וכמעט לכל בני הכוללים מסרתי בידי את חלקם בשבתי יחד עם הממונים, ולבני יפו שילמתי בעצמי ביפו, והשתדלתי שלא יחתמו על הקבלות שמות נפטרים (כמו שהיו רשומים בהרשימות) כי אם שמות המקבלים באמת (אשת הנפטר או בניו), וחקרתי ודרשתי כמה שהיה אפשר. אך כל השיטה הזאת, לתת החלוקה לכל בני הכולל, הן עניים הן עשירים (כי אכן ישנם גם עשירים ביניהם) – לא מצאה חן בעיני, כי לו מנעו מהעשירים חלקם, יכלו לתת להעניים יותר. ובכן ייעשה נא הדבר הזה מהיום והלאה ע"י אחרים, שיוכל אולי לגמור העניינים עם הממונים בלי ביקורת חריפה.

ומצדי הנני שב ואומר לך, כי הרבה טובה הייתם מביאים בכספכם לבני אוסטריה שלכם, אם הייתם ממנים פה ועד של אנשים לא מקבלי חלוקה, אשר יבואו לעזרה לבני כולליכם עפ"י דרך היושר, לתמוך במתנת חינם את העניים ביותר ולתת להם למצער לחם להחיות נפש (בזמן האחרון רבו הנפטרים מחוסר כול), ולעזור בהלוואות לעניים באותה שעה שיש להם רכוש שאינם יכולים להשתמש בו עתה, ולא לתת כלום לכל אלה שאינם נצרכים, ובייחוד לא לתת בשום אופן לאיש אחד חלק בשני כוללים.

צירכם מר קרויז אמר לי, וכנראה כתב גם אליכם ככה, כי לא עתה העת להביא שינויים בהחלוקה, עתה צריך לתת ולא לעשות תיקונים, וכיוון שישנם ראשי עדה, צריך למסור לידם הכול והם נאמנים על החלוקה.

ודעתי אנכי היא, כי דווקא עתה צריך להביא השינויים, שהם רק לטובת העניים באמת. ומצד שני אכן מי שחפץ במנוחה יעשה לו כמו שעושה צירכם: יקרא לממונים ויקבל קבלה מידם וישלחנה אליכם, ובזה נגמר הדבר. אך מי שחפץ בטובת העניים עליו לעשות אחרת.

זאת ראיתי כי רוב בני הכולל, ובייחוד הנשים, אינם יודעים לחתום גם שמם, ואחרים חותמים בעדם, ובכן צריך לדעת כמה אפשר לסמוך גם על קבלות חתומות.

צר לי מאד, כי הוטל עלי לצערך, אך התאפק לא יכולתי מלגלות לך את אשר ידעתי, למען תדע גם אתה מה לדרוש מאת אלה, אשר תמסור לידם עניין החלוקה מהיום והלאה.

הנך כותב אלי בכרטיסך האחרון, כי “מצב העניינים דורש מכם לסמוך בענייני החלוקה רק על אנשים נאמנים אוסטרים או אונגרים, וכי בי אינם רואים את האיש הפרטי, כי אם איש המפלגה”. ידידי! מי כמוך יודע כי לא אנכי ביקשתי מידכם למסור לי העניין הזה, כי אם אתה, ידידי, פנית אלי בעניין זה, ומפני שלא חפצתי לסרב להצעתך, קיבלתי כל כובד העניין עלי בשעה שהנני עמוס העבודה (עד כדי שלא יכולתי לשלוח אליך הקבלות עד היום!), ואם נמצאו כעת אנשים אשר מפני איזה טעם שיהיה הם אומרים לשחררני מעבודה זו, – ברוכים יהיו לה'.

הנך כותב כי “אחרי זמן תוכלו להוציא לפועל כל תוכנית עבודתכם כאשר חשבתם בראשונה”, מי יתן ובא היום הזה.

ע“ד מר גוטמן, שהנך כותב אלי על אודותיו כי הנכם נותנים לו תמיכה והנך קוראו בשם “המורה שלנו” (Unser Lehrer), עלי להודיעך כי איננו “מורה” ולא “מורה שלנו”. הוא צעיר ישר, שהיה בירושלים משך זמן, צובע בגדים ולו נטיה וכשרון למוזיקא, ואמר לי, שהוא אומר לנסוע לחו”ל להשתלם במוזיקא וביקשני לתת לו מכתב מליצה והמלצתי בפניך עליו, אך אין לו כל שייכות עם בתי הספר שלנו. ואם אמר לכם, כי היה מורה אצלנו, הנני מצטער על אשר לא הגיד נכונה.

בסוף דברי אמרתי לבקשך עוד הפעם בעד תלמידי ביהמ"ד למורים שלנו, שהוריהם בארצות הלוחמות ואין להם שום אפשרות לשלוח לבניהם כל תמיכה, ואחריות כלכלתם מוטלת עלינו, כי תואיל להשיג בעדם ממקומות שונים תמיכה הגונה לשלחנה בהקדם האפשרי, כי צערי גדול מאד לראות בצער הצעירים האלה שגלו מעל שולחן אביהם למקום תורה.

כן חפץ הנני להעירך בנוגע לעוד מוסד פה והוא “חדר תחכמוני” (לפנים נקרא בשם “חדר תורה”), זהו בית ספר אורטודוקסי גמור, שבו מלמדים הכול בעברית, ואשר בשנה זו, מפני טעמים הידועים לידידנו הד"ר ברונר, הגיע במצבו החומרי למדרגה נמוכה מאוד, עד כי מוריו מסתפקים בפחות משליש ממשכורתם. בואה נא גם למוסד זה לעזרה והיצלת אותו מכליה. את אשר תאסוף לטובת מוסד זו תוכל לשלוח לשם מר א. מ. ליפשיץ פה, או לשמי למסור לידו.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולחותנך הנכבד

מאת ידיך מכבדך מאד

דוד ילין

דבר טוב יצא בכ“ז ע”י התערבותי בעניין החלוקה, כי עי“ז השלימו בצפת הממונים, שהיו תמיד בריב ביניהם, כי דרשתי מר' צבי ברכר כי ישתדל כי בשעת החלוקה ישבו יחד, ואף כי עלה הדבר בקושי, בכ”ז יצא השלום לפועל.

318. אל הוועד לעזרה ליהודים נפגעי המלחמה, ניו-יורק

אדונים נכבדים,

(תרגום מאנגלית)

מטעמים מסוימים, שאינם תלויים ברצוננו, לא יכולתי לשלוח לכם במועד הנכון את החוברת שעליה כתבתי לכם במכתבי האחרון; הריני להמציא לכם בדואר זה כמה עותקים ממנה. כן הנני מצרף בזה דין וחשבון שני על פעילותנו במשך ארבעת החדשים האחרונים, לאחר סיום הדין וחשבון המודפס שלנו בחוברת “המשביר”, המוסר חשבונות על חלקנו ב-60,000 הפראנקים שוועד העזרה האמריקני-יהודי המציא לנו באגוסט של השנה שחלפה.

נוסף לענפי הפעילות הקודמים – תמיכות והלוואות – נטל ועד העזרה שלנו לידו ענף חדש וחשוב מאוד, שהחל עוסק בו בזמן האחרון, כלומר אספקת קמח ולחם במחירים זולים לעדות השונות של האוכלוסיה היהודית בירושלים. בזמן האחרון הרגשנו מחסור רב בתבואה ללחם חוקנו; מחירי הקמח והלחם האמירו פתאום בצורה מחרידה כך שצרכי מחיה אלו לא היו עוד בהישג ידם של רוב האנשים. הודות לוועד שלנו, אשר נחלץ מיד למאמצים יוצאים מן הכלל והשקיע 20,000 פראנקים בקניית חיטה במנות שבועיות קצובות, אשר מהן אפו לחם שנמכר לפי כרטיסים לאלה שלא היה להם מלאי של קמח בבית, ניתן לרסן את העלאת המחירים ולהפסיק את הבהלה ללחם. הממשלה שלנו וכן הפקידים, אישית, עזרו לנו כמיטב יכולתם; נתקבלה החלטה שלפיה היהודים יקבלו 60% מכל מכסת התבואה היומית המגיעה לירושלים. תבואה זו נמסרת לוועד שלנו, שקיבל על עצמו את חלוקתה.

הוועד שלנו מינה כמה ועדות של אנשים, העובדים חינם בשכונות השונות, המאכלסות את אחינו היהודים, וכן בכל רחובות העיר העתיקה, בחנויות מיוחדות, שבהן מחלקים כרטיסי לחם לקהל, לכל משפחה לפי מספר הנפשות ובמחיר הקרן. הסכום הנ"ל, שהושקע בעסק זה, משמש קרן חוזרת, המאפשרת לנו לקנות מדי שבוע קמח בכמות הדרושה תמורת ההכנסה של הלחם והקמח שכבר נמכרו. לא התקשינו כלל בארגון ובחלוקה של הקמח והלחם, כיוון שכבר עיבדנו בקיץ שחלף סטטיסטיקה מוסמכת של יהודי ירושלים במיוחד, כשחילקנו את צרכי המזון של “וולקן” לשכונות השונות בעיר ולעדות השונות. עתה אנו קוצרים את אשר נזרע אז.

השבוע הקדשנו תשומת לבנו לצורך חשוב אחר: הכנת המצות הדרושות לתושבי ירושלים. תבינו היטב, כי בימים אלה, כשקשה כל כך להשיג אפילו את הכמות ההכרחית של הלחם היומי, אין כמעט אפשרות להפריש כמות גדולה של חיטה כפי שהיא דרושה לשבוע שלם – על מנת להשתמש בה לאחר חדשיים ומחצה. מתוך ידיעת הקושי שבתפקיד זה, פנינו שוב אל ממשלתנו האדיבה והשגנו רשיון מיוחד לשגר שליח למזרח-הירדן בליווי פקיד ממשלתי בכיר מצוייד ברשיון לקנות ולשלוח חיטה בסך 30,000 פראנק, כמות שיש בה כדי לכסות את מרבית הצורך במצות של האוכלוסיה היהודית, ללא הבדל עדה או קבוצה כלשהי. גרעיני התבואה ייטחנו ויימסרו לידיהם של אופים מיוחדים למצות ולאחר מכן יימכרו במחיר הוגן למי שמסוגל לשלם בעדן ויחולקו חינם לעניים, שמן הראוי לתת להם מצות בלא כסף.

תמיד השתדלנו למלא את המוטל עלינו בנאמנות, בהתמדה ובמרץ והננו עומדים על המשמר ברצון להבחין בצרכים חדשים כל אימת שהם מתגלים. מכם, אחים יקרים, אנו מצפים, כי תמשיכו לגלות עניין בירושלים ובארץ-ישראל כמו עד כה, וכי בטובכם תואילו להושיט לנו עזרה גם בעתיד למען יהיה ביכולתנו להיענות לבקשות המגיעות מצדדים שונים.

שלכם בכל הכבוד

דוד ילין

העתק למר וארבורג.

319. אל הרב הד"ר מ. גרונוואלד

ירושלם ד' תמוז תרע"ו

ידידי הרב הנכבד!

את מכתבך מיום 6.4 ומיום 28.5 קיבלתי לנכון, וכן את הסך 450 קרונים בעד התימנים ותלמידינו. מקווה הנני, כי יעלה בידי לכתוב אליך בשבוע הבא או שלאחריו מכתב מפורט בנוגע לכל השאלות במכתביך.

את הסך 300 קרונים ששלחת דרך צפת בעד חדר תחכמוני עוד טרם קיבלתי, בודאי אקבלם בקרוב.

שמחתי מאוד על עבודתכם החדשה בנוגע ליסוד בית-חולים בא"י, וגם בענין זה אכתוב אליך בארוכה.

בנוגע לצעירה החפצה לבוא לא"י לעבוד בתור אחות רחמניה, חושב הנני, כי המקום שבו דרושה עבודתה ביותר הוא צפת. אך יהיה עליה להתרגל אל הסביבה אשר שם, שאיננה נעימה ביותר.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולחותנך הנכבד, ולידידנו הד“ר ברונר. אם אפשר לכתוב לד”ר בנציון, דרוש נא בשמי בשלומו, ואם אפשר לו לשלוח על ידך איזה סכום לאמו יעשה לה חסד גדול מאד.

ידידך מכבדך

320. אל ריכרד ליכטהיים, קושטא³⁰

(תרגום מצרפתית)

מר ליכטהיים היקר,

אני מקווה, שעדיין אתה זוכר אותי. התראינו בווינה לפני כשלוש שנים.

נושא מכתבי זה הוא גורלם של תלמידי, בערך כארבעים במספר, הנמצאים עתה בסביבה שלך. לאחר שהיו כמה שנים בבית הספר שלנו בתנאים טובים, הם מוצאים את עצמם עתה בסביבה זרה להם לחלוטין ואין להם הורים או מכירים שם ואפילו לא אדם שיוכלו לפנות אליו בשעת הצורך.

הנני מבקש אותך אפוא, שתתענין בהם ותקבל אותם בלבביות ותפעיל השפעתך לטובתם במקרה שמר בוגדנובסקי או מישהו אחר מהם יבוא לראותך מזמן לזמן.

אולי אפשר יהיה להשיג למענם עזרה חמרית מ“בני ברית” למשל או מאיזו חברת צדקה אחרת? ברובם הם צעירים בני טובים ואמידים למדי, אך כרגע אין להם אפשרות להתקשר עם משפחותיהם. יהיה זה מעשה רב, אם תימצא אפשרות להעניק להם תמיכה חדשית לצרכיהם הדחופים ביותר.

מצדי אשתדל לשלוח להם משהו בשבוע הבא, אך לדאבון הלב אמצעי המוסד שלנו דלים מכדי לכסות צרכים אלה.

בצפייה לתשובתך הריני מודה לך למפרע על כל שתעשה כדי לשפר מצבם של הצעירים הללו.

הנאמן לך

321. אל הרב הד"ר מ. גרונוואלד, וינה

ירושלם ת“ו, י”ב אב תרע"ו

ידידי הרב הנכבד!

– – – בכלל עלי להגיד לך, כי הדבר הזה, החדש, שקיבלתם עליכם לעסוק בו לטובת ישובנו, הוא דבר חשוב מאוד ומצוה שהזמן גרמה. רופאינו פה יש מהם שעזבו את הארץ בראשית ימי המלחמה בהיותם נתיני הממשלות הלוחמות, ואלה שנשארו יש מהם שנפטרו בימי המלחמה מהמחלות (ד"ר קרישבסקי, שטיין, שפיצברג וכו' ), ויש מהם שלוקחו למלחמה והם נמצאים בשרות המערכה להחיש ישע ועזר לפצועים. ובכן נשארו רופאינו פה מעטים מאוד והעבודה מרובה מאד, והם אינם מספיקים למלא כל הדרוש לפי המצב הנוכחי.

בדבר הצעירה ממשפחה כבודה, המתנדבת לעבוד בתור אחות רחמניה, כבר כתבתי אליך, כי גם אני חושב כי צפת הוא המקום הנחוץ ביותר לכוח עובד כזה, אף כי אינני יודע ברור כמה יבינו שם האנשים לערוך ערך עבודה כזאת, ועד כמה תוכל היא לחיות בתנאים של העיר הזאת. בירושלם תמצא לה חברה יותר נעימה וסביבה יותר מודרנית.

ובנוגע ליתר השאלות המפורטות, שבאו בייחוד במכתבו של מר ברכר, פניתי אל רופאי “תחנת הבריאות” של מר שטרויס פה בשאלה, כי ימסרו לידי הרצאה שלמה על כל מצב ענייני הבריאות פה בזמן הזה. פניתי בייחוד אליהם, מפני כי להם אין כל פניות צדדיות, בהיות כי להם אין בית חולים מיוחד, ואין לחשוש פן ימשוך כל אחד לצדו. מהם הנני מקווה להשיג הרצאה אובייקטיבית וידיעות מדוייקות, ואולי יעלה בידי לשלוח אליך הרצאה זו בראשית השבוע הבא או בסופו.

באופן שטחי אוכל להודיעך כבר מעתה, כי בתי החולים פה הם אלה:

א) ביה“ח “שערי צדק”, בו עתה כחמישה ושלושים חולים במחלת הטיפוס, וחמישה עשר חולים אחרים. ב) “ביקור חולים הוספיטל”, בו כערך ארבעים חולים; ג) ביה”ח רוטשילד, בו עשרים חולים; ד) ביה"ח משגב לדך, בו כערך חמישה עשר חולים; ה) בית מרפא לעיניים, בו כשבעה עשר חולים.

מלבד אלה ישנו גם בית חולי הרוח של חברת עזרת נשים, ובו כארבעים חולים.

לרגלי פרוץ מחלת החולירע בזמן האחרון הוכרח “הועד המאוחד לתמיכה האמריקנית” לפתוח בית חולים על חשבונו ליהודים נגועי המחלה זאת. קבענו לו לפתיחתו ולסידורו ולהוצאות הזמן הראשון ערך 10,000 פראנק. אך סכום זה ייתם עוד מעט ולע"ע טרם קיבלנו כספים חדשים על זה מאמריקה. אם אפשר לכם לשלוח אלינו בדרך תלגרפית סכום הגון לצורך זה, תקיימו נפשות רבות מישראל. אמרנו לפנות אליכם בתלגרמה בעניין הזה, אך כמובן קשה לשלוח עתה תלגרמות כאלה.

בנוגע לשאלה: מה חשוב יותר, אם לשלוח הנה רופאים ורפואות, או לתמוך את בתי החולים הקיימים, דעתי היא, כי נכון יותר לשלוח הנה רופאים ורפואות, מפני כי שני הדברים האלה חסרים לנו בייחוד. ע“ד הרופאים כתבתי בראשית מכתבי, וחוסר אמצעי רפואות מורגש מאוד פה (כמעט שאי אפשר להשיג חינין למשל), ועזרה כזאת חשובה מאוד. “הועד מאוחד” הנ”ל מוציא מדי חודש בחודשו לעזרת חולים כארבעת אלפים פראנק לחודש, ועם זה אין די רופאים ורפואות. – עם הרצאת הרופאים אשוב לכתוב אליך.

ועתה הנני דו"ש בידידות. שלום רב לך ולכל הנלווים אליך, ושלום גם למר ברכר (אביו דיבר אתי פעם אחת בהיותו פה).

ידידך מכבדך מאוד

דוד ילין

322. אל יהודה גרזובסקי

ירושלים, ט“ז אב תרע”ו

ידידי יקירי מר יהודה גרזובסקי!

הנני שולח אליך היום את האות ס' גמורה ומעובדה. הנני עובד כעת באות ע'³¹.

מקדיש הנני לעבודה זו יום יום משלוש עד ארבע שעות, ומקווה הנני לגמור את כל העבודה בסוף חודש כסלו הבא לאמר בחנוכה.

בעברך על האות ס' ובהתבוננך אל הדיו האדומה אשר בדפים, תראה, כי גם באות זו אין התוספות והשינויים מעטים מאשר בכל שאר האותיות הקודמות, וכל הרואה יראה ברגע הראשון כי אין פה “עיבוד” – כי אם “חיבור” – חיבורי מראש ועד סוף.

עובדה זו מעוררת שוב את טענותי הקודמות, ואמת עלי לגלות לך, כי אחד הגורמים להתרשלותי בעבודה עד כה (ומהעיקריים) הוא חוסר החפץ לעבוד עבודה, שיש בה מבחינת “כי לא לו יהיה הזרע”.

כותבים על ספר, כי מחברו הוא פלוני ומעבדו הוא פלוני, כשהספר הוא ספר גמור מעיקרו והשני בא ומתקן בו. אך בספרנו זה עלי להגיד לך דברים ברורים, כי לו היה נדפס כמו שהוא מבלי כל השינויים שהבאתי בו, לא היה יכול בשום אופן לבוא בדרך רצינית בחשבון ספר מלים לשפה העברית.

זוכר הנני, כי לפני זמן הסכמת לדרישתי ומסרת הדבר לבחירתי. ועתה חפץ הנני כי תאשר זאת במכתב אלי, כי הנך מסכים לאופן זה: לספר המלים יהיו שני שערים קבועים (מלבד החותלת שאותה אין כורכים). בראשון יהיה שמי לימין ושמך לשמאל, ובשני יבוא הדבר להפך, ובהקדמה, בבארנו אופן עבודתי, נודיע כי לשנינו חלק שווה בעבודתו בלי קדמה לאחד על השני.

עלי להזכירך עוד פעם, כי בבוא הדבר למעשה ראיתי ונוכחתי, וכל יום בא ומוכיח לי זאת מחדש, כי עבודתי היא הרבה יותר גדולה וכבדה מאשר שערתי לי.

עתה הנני משתמש בכל המלונים האלה: האוצר³², אוצר השרשים של שולבוים³³, הערוך השלם, ספר המלים של לוי³⁴, וספר המלים (הטוב שבהם!) של יאסטרוב³⁵, ואינני זז משום ערך כל זמן שלא עברתי על כל הספרים האלה בעיון ובדקדוק כל מלה. לפעמים הנני מוצא בספר זה או זה מלה אחת בתוך ביאור איזה ערך, המפיצה אור יותר בהיר על ביאורה ומדויקת יותר. ופעמים רבות אינני שבע רצון בכל הביאורים והנני נותן ביאור משלי.

את כתב היד, שאותו הנני מעבד, הנך שומר בלי ספק כאשר בקשתיך בראשית ימי עבודתי.

לתשובתך הנני מחכה

ידידך מכבדך ודו"ש

דוד ילין

485. אל הפרופ' ג. דאלמאן

ירושלים, כ“ו תשרי תרפ”ו 14.10.25

לידידי נכבדי, אחד גדולי זמננו בשדה המדע והחקירה פרופ' ד"ר גוסטב דלמן שלום ומרכה!

ידידי הנכבד!

בשובי עתה ממסעי לאמריקה ובשובי עם זה יחד אל עבודתי המדעית, אחרי עבור עלי יותר משנה לנדודים וטלטולים, הנני מוצא לי לחובה לבוא אליך כיום ולברכך למלאת לך שבעים שנה בראשית הקיץ הזה.

אמנם איחרה ברכתי לבוא, אך מקווה הנני כי תקבלנה כאילו נשלחה אליך בזמנה.

והנני מברכך מקרב לבי, כי תזכה עוד להאריך ימים ושנים ולהמשיך את עבודתך הכבירה במדע א"י וספרות עם ישראל ושפתו.

בכל שנות שבתך אתנו בארץ הכרתיך והוקרתיך מאוד, וזכרך לברכה בלבי עד היום.

שלום רב גם לרעייתך הכבודה.

ידידך מכבדך מאוד

486. אל אשתו איטה

ברלין, יום ד' י' חשון תרפ"ו

– – – במשלחתי הצלחתי בכול כאשר תלגרפתי תמול למר ברכיה, ראש מרכז המורים. לולא באתי, לא היו מדברים כלל על החינוך (זה לא היה נזכר בסדר היום) ואז היו קיש וון־וריזלנד יכולים לעשות כל מה שלבם חפץ. עתה קובלה ההחלטה, כי ההסתדרות הציונית אחראית בעד התקציב עד שימצאו מוסד אחר אחראי שיקבל עליו אחריות החינוך, ומוסד זה צריך שייווצר ע“י ועדה נבחרת מצד ההסתדרות¹, הוועד הלאומי ומרכז המורים. מצד ההסתדרות נבחרו מתוך חברי הועד הפועל לכל הפחות שניים שיהיו לצדנו: אוסישקין ומוסנזון, וגם עוזיאל ופישמן לא יתנגדו לנו, אחרי כי האינטרסים של בתה”ס של המזרחי ידרשו זאת מהם. – וכן היתה החלטה כי תשלום המשכורת של המורים צריך להיות תמיד באותו זמן של תשלום משכורת כל פקידי ההסתדרות מבלי הבדל.

אלה היו דרישות המורים ודרישות אלה נתמלאו במילואן, למרות כל נפתולי ון־וריזלנד.

לא כן הדבר בנוגע לוועד הלאומי. כמעט כל חברי הוועד הפועל היו בעד מילוי דרישת הוועד הלאומי לשלוח אל ההנהלה הציונית שניים מחבריו בתור באי כוחו, ושתהיינה להם כל זכויות יתר חברי ההנהלה (מלבד זה שלא יקבלו משכורת). והנה ברגע האחרון קם ון־וריזלנד ואמר, כי אם יקבלו החלטה כזאת, אז הוא מתפטר לגמרי מההנהלה. לא הועילו כל הנאומים וכל התרפסות חברי הועה“פ בפניו. הוא עמד על דעתו. וחברי הועה”פ, ז“א חלק מהם, חברי “עת לבנות” שהם המרכזיים, הרואים בון־וריזלנד את גואל הכספים מידי שתי המפלגות הקיצוניות, – נכנעו בפני רצונו העקשני של ון־וריזלנד, והדבר נמסר לידי ההנה”צ ומוצקין לסדר את העניין עד האספה הבאה של הועה"פ הציוני, שתהיה בארץ־ישראל בימי הפסח הבא.

אנכי מחיתי בכל תוקף, ביחוד כנגד זה שמקריבים את כל הישוב בעד התעקשותו של איש אחד, ובזה נגמר העניין. – – –

487. אל נסים בכר

י“ב בכסלו תרפ”ו

לכבוד ידידי הנכבד ומורי לפנים מר נסים בכר ניו־יורק

– – – בשובי הנה לא חפצתי בשום אופן לקבל עלי שנית העבודה בעיריה, מפני שהנני אומר להקדיש את החלק הכי גדול מזמני לעבודותי בספרות ובמדע. ומלבד זה עלי להתכונן עתה לעבודתי תיכף אחרי הפסח במכללה שלנו ולהרצות שמה על הספרות הערבית של תקופת ספרד בהשוואה אל הספרות העברית. ובכן רואה הנך, כי מחוסר אפשרות לא כתבתי אליך עד כה, ובטוח הנני, כי תסלח לי על זאת.

קיבלתי לפני זה גם את העתקת מכתביך אל הרב סטיפן וייז ואל מר ליפסקי בנוגע לעבודתי בשאלה הערבית. ואני ידעתי מראש, כי מנהיגינו יש להם אנשיהם ונאמניהם, אשר עליהם הם סומכים, ואינני חפץ כלל להידחק אל תוך המחיצה הזאת, מפני שהעבודה רבה עלי גם בלי זה. בכל אופן נותן אני לך את תודתי על דבריך הטובים בנוגע אלי.

אומר הנני לכתוב בקרוב אל ההסתדרות העברית, שימלאו את הבטחתם בנוגע להשתדלות להשיבך הנה אלינו לא"י. אף אשלח מאמר אל “הדואר”.

בני הצעיר, שהיה צריך לבוא לפילדלפיה בתור מורה בדרופסי קולג', קיבל משרת מפקח על בתי הספר העברים בא"י מטעם מחלקת החינוך של הממשלה.– – –

488. אל אדוין סמואל

ירושלים, י“ט כסלו תרפ”ו

לכבוד ה' אדוין סמואל

אגף הרשיונות, ירושלים

א.נ.

את מכתבך מיום ה־21 אוקטובר קבלתי אחרי שובי מנסיעתי לברלין. וכן קבלתי את מכתבך מיום ה־30 לנובמבר. והנני לענות על השאלות אחת אחת.

א. אחרי פרוץ המלחמה, בהיות כל נתיני הממשלות האויבות צריכים לעזוב את הארץ, באה אז מקושתה חנינה מיוחדת ליהודים נתיני הממשלות ההן לקבל את הנתינות העותומאנית ובאופן כזה ניתנה להם הרשות להישאר בארץ. העסקנים הציבוריים היהודים אשר חפצו עד כמה שאפשר למנוע בעד היציאה מן הארץ התחברו לועד אחד במקומות שונים בארץ, אשר תכלית עבודתו היתה להרבות עד כמה שאפשר את מספר אחינו המתעתמנים, והועד הזה נקרא בשם “ועד ההתעתמנות”. עבודת הועד הזה היתה כפולה: מצד אחד להשפיע על האנשים לעזוב את נתינותם הקודמת, שהיתה חשובה מאד בעיניהם, ולהיות לעותומנים, דבר אשר נחשב בימים ההם כהפקרת חלק מהזכויות האישיות. תעמולה זו נעשתה באספות פומביות ובמאמרים בעתונים ובקריאות צעקניות שתחילו תמיד במלים “יהודים, היו עותומנים”! באותיות גדולות. מלבד זה עסק הועד, וזה היה עיקר תכליתו, לסדר משרדים גם בירושלים גם ביפו ובמקומות אחרים, אשר שם ישבו כל היום פקידים אחדים ורשמו את רשימות האנשים שקבלו עליהם להיות לעותומנים והכינו את מכתבי הבקשה אל הממשלה. כל זה היה כדי להקל על אלה שהסכימו לקבל עליהם את הנתינות הזאת, שלא יצטרכו הם בעצמם לעסוק בכל העבודה המייגעת, אשר היא היתה בודאי מונעת רבים מעשות זאת, והיו נצרכים או לעזוב את הארץ או להיחשב בתור מסתתרים. העבודה הזאת הצליחה בימים ההם הרבה והשאירה פה חלק חשוב מהישוב.

העבודה פה בירושלם נעשתה תחת חסותו של החכם־באשי בימים ההם, הוא הזקן הרב משה לוי, אשר נתן לעסקני הצבור לעשות אז כל מה שמצאו לנכון בעד החזקת הישוב גם מבלי שאול את פיו, ולא רק זאת אלא גם זאת, כי משרד כל העבודה הזאת היה בדירת החכם חאנה הרשמי. הרושמים אז היו ה"ה בן־צבי ובן־גוריון. חברי הועד אז היו בירושלם המנוח ענתבי והמנוח בן־יהודה, דר' יצחק לוי ואנכי, ועוד אחדים שאיני זוכר עתה את שמם, אך אפשר למצא חומר רב בנוגע לזה בכלל בעתון “האור” ובעתון “החרות” של התקופה ההיא.

ב. העתקת הפקודה של הממשלה העותומאנית משנת 1915 איננה בידי ואינני יודע איפה אפשר למצא אותה. חושב אני כי אפשר בכ“ז למצא גם העתק פקודה זו בעיתונים הנ”ל.

ג. כן אין אצלי שום רשימה מרשימות המתעתמנים בזמן המלחמה ואולי ישנן כאלה בידי ה“ה בן־צבי ובן־גוריון, ואולי במשרד החכם באשי או אצל הדר' לוי מנהל האפ”ק.

ד. בכלל אפשר לשאול את ה“ה הנ”ל לדעת מה הם זוכרים מהעת ההיא.

ברגשי כבוד

דוד ילין

489. אל הד"ר יוסף קלויזנר

ירושלם, יום כ“ב אדר תרפ”ו

ידידי הנכבד פרופ' ד"ר יוסף קלויזנר,

הנני שולח אליך בזה את שני מאמרי. אם אפשר לפרסם את בן־קהלת במחברת השילוח הבאה (ניסן או אייר), אשמח מאד.

במאמרי הוראות נשכחות ישנו חומר רב לאטימולוגיה ולביאורי פסוקים בתנ"ך, כאשר תיווכח בקראך אותו. הוא פרי עבודה וחקירה במשך שנים רבות. כאשר תראה כתבתיו בהיותי בדמשק, בשעה שהיה לי פנאי לחקור ולחפש, פה הנני מסופק אם היה עולה בידי לחברו. לי לא יכפת² אם תפרסמהו בסוף הקובץ של המכללה כאשר הבטחתני אמש, ומקוה הנני כי תעשה זאת.

אם אפשר הדבר להוסיף בראש המאמר השורה: “מוקדש לזכר בני חביבי שמריה אשר נפל חלל בגלות דמשק, ב' ניסן תרע”ז"

ידידך מכבדך

490. אל הד"ר י.ל.מאגנס

ירושלם, יום ג' ניסן תרפ"ו

לכבוד הנהלת המכון למדעי היהדות שעל יד המכללה העברית בירושלם ליד המנהל ד"ר י.ל. מגנס ירושלם

אדוני הנכבד!

הוועד האמרקאי לבניין ביהמ"ד למורים העברי בירושלם הודיעני, כי אם חפץ הנני להביא לידי גמר את עניין אספת הכספים בעד בניין הבית למוסד הזה (שהנני קשור אליו זה יותר מעשרים שנה), עלי לבוא בחודש אפריל לאמריקה שם כשני חודשים.

במצב כזה, שאי אפשר לי לסכן את הסך מאה ועשרים אלף דולר שהשגתי כבר בהתחייבויות בטוחות עי"ז שלא אשיג את החסר עוד, מוצא הנני חובה לעצמי, חובה שאינני (רואה) לעצמי אפשרות להשתחרר ממנה, למלא את דרישת הוועד ולנסוע.

ע"י נסיעתי זאת לא יעלה בידי, לצערי הגדול מאוד, להרצות במשך זמן הקיץ את הרצאותי במכון למדעי היהדות ואצטרך לדחותן עד זמן החורף הבא.

כדרישתכם בראשית זמן החורף (מכתבכם הגיע בזמן שלא הייתי בא"י) הנני שולח אליכם מאמרי השונים בדקדוק העברי, וכן את כתב־היד של ספר הדקדוק שהנני מחבר, עד המקום שהגעתי אליו בעיבוד פחות או יותר שלם, וכן את הגליונות הראשונים לביאורי לס' איוב.

אבקשכם להודיע על דבר קבלתם עפ"י הרשימה המיוחדת הרצופה בזה, ולהשיבם לידי (אם תספיקו לעשות זאת לפני יום נסיעתי שהוא יום כ"ג ניסן) או לידי רעייתי.

חפצתי ג"כ מאוד מאוד לדעת דבר על הרצאותי בזמן החורף, אם תהיינה במקצוע הדקדוק התנכי או בספרות הספרדית, למען אדע במה עלי לעסוק בירחי הקיץ אחרי גמרי עבודתי באמריקה. אם אפשר זאת עד חודש יולי אשמח מאוד.

ידידו מכבדו

דוד ילין

בשליחות למען בית־המדרש למורים, תרפ"ו

491. אל אשתו

פאריז, העיר הרועשת לאלהים, ברחוב על יד בית קפה, על יד שולחן עגול וכוס טה,

יום ג' ער“ח אייר תרפ”ו

– – – היום בבוקר הגעתי הנה.– – –

היום עבדתי כל היום. סידור חפצי, לקיחת חדר במלון למשך היום. ביקור אצל וורמסר בבוקר (כתבתי אליו עוד מירושלם), ביקור אצל הרב ישראל לוי, ביקור אצל הברון.– – – כל אלה לקחו יום שלם ולא נחתי כמעט רגע. – – –

הרב לוי שמח לקראתי. נדברנו על המכללה ועל משרתי. הוא אומר כי מלבד זכותי בתור מלומד יש לי זכות מיוחדת “בהיותי אבי המוסד כולו”. אמרתי לו: אנכי אינני דורש זכויות בעד עבודתי ליסוד המכון כ"א כנגד עבודתי. הוא צוחק על הפקפוקים לתת לי תואר פרופסור והוא יעמוד על זאת.

עם וורמסר דיברתי ע“ד המצב בא”י, ואמר לי, כי הברון עייף מאוד ובכ“ז ישתדל, כי יקבלני לראיון אחה”צ. בשעה 4 באתי ויקראוני אל הברון שישב הפעם בגן. אתו ישב גם וורמסר. אמרתי לו, כי תכלית בקשתי לראותו היא לברכו עוד פעם בפניו למלאת לו 80 השנה ואמרתי לו כל דברי כלב בן יפונה אל יהושע: בן ארבעים שנה הייתי בשלוח אותי משה לראות את א“י וכיום אחר נחול בני ישראל הארץ הנני בן שמונים “וככוחי אז כחי עתה לצאת ולבוא” (בשעה שביקש את חברון). ויצחק ויאמר: ובכן תתנו לי את חברון? עניתיו: אנו חושבים את כל א”י שלך. אח"כ דיבר אתי על המצב ושמח לשמוע, כי שקט היום מצד מתנגדינו. פניו נשתנו הרבה לרעה, זיקנה קפצה עליו. הוא אמר, כי הוא מסר עתה הכול בידי בנו, וורמסר ופראנק, כי הוא חלש כבר.

אחרי ישיבה של עשרים רגע נפרדתי ממנו והלכתי.– – –

492 אל הד"ר אלכסנדר מ. דושקין, שיקאגו

נויורק, יום ו' ט' אייר תרפ"ו (4.23.26)

ידידי יקירי הד"ר דושקין,

ובכן הנני שנית בארצות הברית. שנית נסעתי את הנסיעה הארוכה בלב ים ואוקינוס ויבשה והנני פה.

והפעם באתי הנה כידוע לך רק לתכלית אחת, תכלית עניין בניין ביהמ"ד למורים. לא ארצה ולא אלמד, לא אנאם ולא אשמש נושא לרקלמה מאיזו מין שהיא, ורק עניין אחד לפני לגמור במשך שני הירחים שאהיה פה את השגת כל הסכום הדרוש.– – –

רוזנוואלד כתב אלי מכתב חביב מאוד מאוד מקירו (אחרי שהזמניו לבוא לא"י). וכתב כי ישמח לראותני באמריקה.

באספת הוועד תמול הוחלט עפ“י הצעתי לצרף אותך ואת ידידנו המשותף מר הרי פירסט לחברים אל הוועד האמרקאי של הסמינר, ראשונה מפני כי לפי דעתי הנכם שניכם ראויים לכך יותר מכל החברים האחרים שעדיין לא הראו גדולות בעניין הזה, ושנית מפני כי חפץ הנני לקשרך אל המוסד הזה באיזה אופן שהוא ביום בואך לא”י וגם לפני זה. לפי דעתי יש כר נרחב למוסדנו לפעולה גם בעד היהדדות האמריקאית אם יימצאו מי שיתמכו בידי צעירים בני אמריקה, החפצים להתכונן להיות מורים פה בבואם אלינו לשנה או לשנתיים. חפץ הנני לדבר ע“ז עם הרב קפלן, שיציע זאת בפני חמרת החינוך פה, ואולי תוכל גם אתה לעשות דבר בזה בשיקאגו. אם אצליח לאסוף יותר מהסכום אשתדל לבנות אינטרנט³ אצלנו ודבר זה יקל מאוד על הצעירים שירצו לבוא לא”י. המוסד צריך שיתפתח ואז יהיה בו מקום לעבודה די מעניינת גם לך.

גם במחלקת החינוך של הממשלה חושב הנני כי יהיה לך מקום. הממשלה מגדילה תקציב תמיכתה (לשנת התקציב אפריל 27־26 תתן כבר 10 אלפים פונט, ובשנה שאחריה 20 אלף), ותדרוש כמובן קנטרולה יותר רחבה מצדה ויהיה צורך לכה"פ בשני אינספקטורים. ומלבד זה עלי להגיד לך, כי ראיתי בזמן האחרון מצד אבינעם רגש של צער על אשר לא בא בשנה שעברה אל דרופסי קולג' ועל אשר עזב בכלל את הקריירה של המדע, וחושב הנני, כי סוף סוף יעשה את הצעד (עד כמה שלא ינעם לי בשחקו עם משרות הממשלה) ויעזוב את משרתו.– – –

493. אל ב. דינאבורג

נויורק, יום ו' כ“ג אייר תרפ”ו

חברי נכבדי מר דינבורג,

השבוע עבר עלי בחלקו הגדול בהכנות והשגתי הבטחת עסקנים שונים לעזרני. נכנס בכ"ז במזומנים סך 200 דולר, ובהתחייבות בטוחה (מצד מר הרי פישל) 1500 דולר.

במכתבי לביתי, שביקשתי כי ימסרוהו לכ' לקריאה, ימצא יותר פרטים.

הנני עוסק עתה ג“כ בסידור קשר תמידי בין בתי המדרש למורים באמריקה ומוסדנו, לאמר כי כל בית מדרש יתן בכל שנה פרס למצויין בתלמידיו לנסוע לא”י למשך שנה ולבקר במוסדנו. – ד"ר בנדרלי מציע פרס של אלף דולר מזה 500 במשתנה ו 500 בהלוואה. בכל אופן תהיה בעוד שבועיים אסיפה גדולה לענייני החינוך בקליבלנד ושם יהיה גם הוא ויציע הצעה זו, שמצאה חן בעיני הרבה. הנני כותב אליו מכתב בדבר הזה והוא יקריאהו שם.

אומר הנני לדבר בעניין זה גם עם מר ניומן, העומד בראש תנועת החינוך של הציונים באמריקה. זוהי תנועה חדשה המעסיקה את הציונים בענייני החינוך הלאומי פה, וחושב הנני, כי דבר זה מלבד תוכנו החשוב ישמש להם גם חומר טוב לתעמולה.

לפי דברי בנדרלי אם ישלחו מכל בית מדרש למורים שבארץ זו צעיר אחד לשנה יהיו הבאים כעשרים. אמרתי, כי נכון להם גם קורס מיוחד למשך השנה, ובטוח הנני כי הכספים לזה יימצאו פה, מכיוון שזה הוא לטובת החינוך המקומי. – – –

494. אל הד"ר א.מ. דושקין, שיקאגו

נויורק, כ“ב סיון תרפ”ו 5.4.26

ידידי יקירי הד"ר דושקין,

ימים של הבטחות ומילואן ולא מילואן, ימים של תקוות והתקיימותן ואכזבותן הם לי הימים האלה. הנני מרגיש עצמי עתה כמלח העובר את הים בסירה קטנה, רגע הוא מתקדם אל החוף ורגע באה הרוח ומטלטלתו אחורנית, והוא חותר בכל עוז להגיע אל מטרתו.

מה שעלה בידי להשיג עד כה הוא בערך עשרת אלפים וחמש מאות דולר. מהם החצי בערך במזומנים והחצי התחייבויות בכתב.

ישנם לי קשרים רבים ותקוות רבות, ומקוה הנני כי אינם כאלה של “מנחם מנדיל בעל החלומות” של “שלום עליכם”… וחושב הנני כי את הדרוש לי אשיג. סוף סוף הסכום איננו כ"כ גדול.

ממרת גוגנהים השגתי 500 דולר נדבתה לבניין, וסך אלף דולר לשדה־המשחק אשר יהיה במוסדנו מאחרי הבניין.

חושב הנני, כי אחרי אשר אשיג כל הסכום לפי תנאו של מר רוזנוואלד יהיה עלי להתראות אתו לגמור את העניין. לפי תנאו עלי להשיג סך 75 אלף במזומנים ובהבטחות שיש לסמוך עליהן, וסכום כזה יהיה לנו לפי מה שאני מקווה עד סוף החודש הזה. אנכי אמנם משתדל להשיג עוד סך 25 אלף, כדי לכסות על כל ההוצאות ולמען יהיה איזה סכום לבניין פנימייה במוסד לתלמידי־חוץ, אך זה איננו נוגע לעניין מר רוזנוואלד, ובכן חפץ הנני לדעת אם מר רוזנוואלד יהיה אז בשיקאגו, וביחוד אם ישאר גם בחודש יולי באמריקה או הוא נוסע לאירופה.

אהיה אסיר תודה לך אם תואיל להודיעני בהקדם האפשרי למען אדע למתי לסדר את נסיעתי לשיקאגו. – – –

495. אל מ. אוסישקין

נויורק, י' תמוז תרפ"ו

– – – הנני עובד פה כמנהגי עבודה אינטנסיבית בלי הרף, וב"ה עלה הדבר בידי להשיג כבר את 75 האלפים. אך הן ידעת את המאמר הצרפתי L`appétit vient en mangeant.⁴

ובכן הנני עובד עתה להשיג עד 100 אלף בתקווה, כי גם אוזנו ואלד יוסיף עוד 25 אלף ועלה בידנו לבנות פנימיה כאשר דרשו חברי ועדנו באסיפתנו לפני נסיעתי. חושב הנני לקבוע לע“ע לצורך זה רק סכום של 5000 לי”מ, והתכנית צריכה להיות מסודרת באופן כזה, כי יוכלו אח"כ להרחיב ולהגדיל את הבניין.

למרות כל התאמצויותי לא עלה בידי לשכנע את חברי ועדנו לשלוח כסף ירושלמה ולתת הפקודה להתחיל בעבודה. הם מחכים עד שיתן רוזנוואלד את הכסף במזומנים, או כי יתן כתב התחייבות לשלמו בזמן קבוע. אסע אליו בראשית יולי ואסדר העניין.

אך עוד תנאי דורש הוועד פה, הוועד בירושלם יאשר את התכנית ואת התקציב. כתבתי ע“ז היום לדינבורג ולבני אליעזר, וחושב הנני לשלוח היום מכתב רשמי אל הוועד ע”י דינבורג בנוגע לזה. ואותך אבקש להשפיע על חברינו, שלא יאריכו זמן יותר מדי באישורם למען יצא הדבר לפועל תיכף. – – –

פה מחכים לבואך הנה בחורף הבא לטובת הקרן־הקיימת, ומנבאים הצלחה רבה. רואה הנני, כי אלה פה, אשר לא היו מחסידיך בהיותך פה בפעם הראשונה, מתגעגעים עתה אליך. מצד אחד חושב הנני, כי שבעו כבר מאלה הבאים הנה שנה שנה, ומצד שני פעלה הרבה הצלחתך במשך השנים האחרונות.

ור' שמריה ומשוררנו⁵ סובבים עתה בעניין ה“דביר” ומצליחים. כסף יש באמריקה די והותר, צריך רק לדעת איך להשיגו.

אנכי אהיה באוגוסט בקארלסבאד ובודאי נתראה שם על יד מעייני הישועה.

התהיה באספת ועדי המכון למדעי היהדות בשנה זו? אנכי כבר פסול שם כנראה, כי הרב ישראל לוי אמר לי, כי החליטו כי הפרופיסורים והעומדים להורות במכון לא יוכלו להיות חברי הוועד. – – –

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ידידך מכבדך בכל לב

דוד ילין

496. אל משה עטיאש

ברכבת, בין שיקאגו ומילווקי כ“ג תמוז תרם”ו

ידידי יקירי מר משה עטיאש, מזכיר הוועד הלאומי, ירושלם

אחרי ציפיה ממושכת של חודש וחצי לאיזו ידיעה שהיא מצד ועדנו, קיבלתי את מכתבך מיום י"ג סיון, ומאז קיבלתי גם את המכתבים החוזרים של הוועד וחוברת התזכיר, והנני מודה לך על כל אלה.

אנכי הצטערתי אמנם מאוד על אשר נשכחתי כמת מלב ועדנו, וכבר חפצתי לכתוב אליכם להתלונן על שתיקתכם זו, וגם על מזכירנו החדש־העתיק היטב חרה לי, היתכן כי מר טשרנוביץ לא יכתוב אלי אף מלה? אך הנה בא ממכתבך ושיכך את חמתי.

בקרוב בסוף חודש זה (מיום 27 יולי עד 2 או 3 לאוגוסט) אהיה בלונדון ואשמח מאוד אם תוכל להודיעני במכתב שתשלח שמה מצב העניינים שלנו: חוקת הקהילות, עבודת משלחתנו בג’נבה. קראתי, כי עזבה כבר את המקום בשביעת רצון, אך לא קראנו כלל, כי שמעו דבריהם באיזו ועדה שהיא. האמנם היה עליהם לדבר רק יעם ידידים ופרטים? – – –

עמדת ההנהלה הציונית וקנאתה הגדולה לטובת שאיפתנו האחרונה היא מתמיהה מעט בבואה באיחור זמן. לו עזרתנו לפני שנים אחדות, כי עתה יכולנו אולי להשיג מה שהיא דורשת עתה. אבל להיות בעמדה נוטרלית גמורה (או אולי גם מתנגדת), במשך כל ימי….⁶ ועתה, בעומדנו כבר להשיג מה שאפשר להשיג, עתה נעשית היא לאפוטרופסית לשאיפתנו האחרונה ועי“ז לעכב את השגת מה שהושג, – זהו דבר מוזר. כמובן נהיה אנחנו הראשונים לשמוח, אם נשיג את המקסימום, אבל לעכב השגת המינימום זה ג”כ לא נכון.

מצטער הנני מאוד על דלות המצב החומרי של ועדנו ומקווה הנני, כי ידידנו מר טשרנוביץ יעשה כל אשר ביכולתו לרפא הריסות המצב. – – –

497. אל אשתו איטה

“תל אביב” אשר ב“רביניה”, אחוזת ידידנו מר יוליוס רושנוואלד יום ה' כ“ו תמוז תרפ”ו, בבוקר

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

הזוכרת הנך את “חצר כרמל” אשר בברישינגטון של מחותננו מר בנטויטש? – באחוזה כזאת הנני נמצא עתה עפ"י הזמנת ידידנו החביב מר רוזנוואלד. – – –

בא מר רו' ⁷ ובבת צחוקו לקחני אל מכוניתו. דיברנו דברים אחדים לשאלות שלום ולרעייתו ולך, ואח"כ שאלני תיכף אם הבאתי את החומר הדרוש, ותיכף במכונית עבר על כל המיסמכים והחשבונות והיה שבע רצון. הראיתיו, כי מאסף הנני עתה עד סך מאה אלף דולר, יען כי לפי דעתי יעלה הבניין ליותר ממאה וחמישים, ויאמר: והנה אתה חשבת בראשונה כי יעלה רק למאה אלף. בבואנו אל משרדו קרא את מזכירו והביא לפניו מכתבי התחייבותו ובמכתב הראשון כתוב כי אחרי אשר תעשינה התוכניות וייעשה החוזה עם הקבלן, והכסף אשר ייאסף (ביחד עם נדבתו), יספיק לגמר הבנין עד סופו – יתן הוא את תרומתו. – – –

– – – אח“כ מסרני אל חתנו מר אלפרד שטרן אשר חפץ לדבר עתי ונכנסתי אתו אל משרדו, וישבתי אתו כשתי שעות. הוא צעיר אהוד מאד וחביב, ורוצה לדעת ע”ד היהדות וע“ד א”י והשפה העברית. הוא שמח מאד בשמעו, כי מגומרי לימודיהם במוסדנו ישנם יותר מחמישים באמריקה, באמרו, כי צעירים כאלה יוכלו לפעול הרבה יותר מהרבנים על הדור הבא. הוא הצטער מאד על הקרע שבין הציונים באמריקה ובין העוסקים בהטבת מצב היהודים ברוסיה. “הן חפץ אחד לכולם, לעזור ליהודים בכל מקום שהם, גם בחו”ל גם בא“י. האם לא יכלו לעבוד יחד? ולמה כל ההתנפלויות מצד הציונים – גם בוועידה האחרונה?”. אנכי אמרתי לו, כי יודע הנני, כי וייצמן היה בעד זה כי הציונים יקבלו עמדה נוטרלית בנוגע לזה, וכי הקונגרס בווינא קיבלו ג"כ החלטה כזאת, ולא היה צורך בשינוי הטקטיקה, ואולי בבוא וייצמן בחורף הנה לסדר עניין האגנציה היהודית ישוב השלום לשרור בשני המחנות. – – –

אחרי האוכל עליתי עם מר שטרן אל משרדו. עסקו הוא לעזור את חותנו בעניין תמיכתו לניגרים⁸. על הקיר תלויה מפה גדולה ועליה רשומים כל בתי הספר של השחורים, אשר רוזנולד תומך בם יותר משלושה אלפים וארבע מאות בתי ספר. הוא הוציא ע“ז בשנה האחרונה יותר משני מיליונים דולר. אך עי”ז הוא גורם, כי הניגרים בעצמם יוציאו על חינוך ילדיהם שלושה מיליונים בשנה (אף כי על פי רוב הם עניים) והממשלה מוציאה יותר משמונה מיליונים.

אנכי חשבתי כמובן: לו היה מוציא רק חלק מזה על החינוך בא“י, או על החינוך היהודי בכלל! אך מצד שני חשבתי: כמה שמחים הננו, כי רוקפלר הגוי נתן למגבית הגדולה לעזרת יהודי רוסיה מאה אלף דולר. וכמה הננו שמחים לעזרת כל גוי, העוזר לנו בתחייתנו, גוי כעין לורנץ אוליפנט, לורד שפטסבורי וחבריהם. היש לנו זכות להיות צרי עין בראותנו יהודי עושה חסד לנמוכים בהשכלה שבבני האדם? מפני כי אנו “נצרכים גדולים”, קשה לנו להשלים עם הרעיון, כי איש משלנו יתן מכספו לנכשלים. אך הנה באה גם שאלת ה”ביזנס". בית מסחרו של רוזנוולד מרוויח שנה שנה סכומים ענקיים מהשחורים, ובכן, האם אין עליו להעניק גם להם משפע טובו? – – –

498. אל אשתו

לונדון, יום א' כ“א אב תרפ”ו

– – – בערב הייתי מוזמן אל ד“ר אידר, שהזמין את כל אלה הקרובים לעניין האוניברסיטה. שם נפגשתי עם הד”ר מאגנס שבא מירושלם. מסרתי לד"ר אידר ולרעייתו דרישת שלום מצדך. משם הלכתי אל בית מר פיליכובסקי, שהזמין את כל אלה שהם באסיפת הוועד הפועל הציוני. הוא חפץ דווקא לשים גם את תמונתי בתמונה הגדולה, שהוא עושה מיום פתיחת האוניברסיטה, שהיא תמונה גרנדיוזית מאוד. לא הועילה טענתי, כי אנכי הייתי באותו זמן באמריקה. הוא באחת: “אי אפשר לצייר פתיחת האוניברסיטה מבלי ילין”.

ובכן עלי ללכת אליו מחר לשתי שעות. – – –

499. אל הד"ר י. סלוטקי

לונדון, כ“ד אב תרפ”ו

ידידי נכבדי הד"ר י. סלוטקי,

– – – קראתי בקרוניקל מאמרך על “עברית בעברית” והתפלאתי לראות, כי לא הזכרת כלל את שמי. הזכרת את ביה“ס למל ותשכח כח אנכי הוא שהכנסתי שם את העברית בתור שפה חיה בשנת תרמ”ט. כתבת כי כנראה היה יצחק אפשטין הראשון להכניס שיטת עברית בעברית בא“י, ולא ידעת כנראה כי עוד בשנת תרמ”ב, ז“א אולי שנים אחדות לפני בואו של ד”ר אפשטין לא"י, הכנסנו המנוח בן־יהודה ואנכי בבית ספרו של מר נסים בכר (של חכי"ח) ובעזרתו את השיטה “עברית בעברית” (19 שנה לפני פרסם ד"ר אפשטין את ספרו).

אמרתי להעירך זאת למען תדע את האמת ההיסתורית, וחבל כי קוראי דבריך והמתעניינים בתחיית שפתנו ישמעו על הדברים לא כמו שהם. – – –

מכתבים, תרפ“ז־תרפ”ח

500. אל הרב א.ל. פרידמן

ב“ה י”ב מר חשוון תרפ"ז 6 אוקטובר 26

שלום וברכה לכבוד הרב החכם הנכבד,

ספרא וסיפא מו“ה אריה ליב פרידמן הי”ו בעיר תהילה נויורק

את כרטיסו מיום ד' מעשי"ת ש.ז. קיבלתי וכן את מחברתו “למען ציון” והנני מביע לו בזה את תודתי המרובה.

בנוגע לעניין סמיכת הסנהדרין, שהזכיר במכתבו, הנה כבר היה לי העונג לדבר אתו בזה בהיותנו יחד בבית בתו היקרה וחתנו הנכבד מר קניגסברג, והגדתי לו את דעתי, שזהו אחד העניינים הנכבדים, אשר היו מרימים למעלה ראש את כבוד ההוראה בישראל היוצאת מארץ־ישראל. אך לצערי הננו נמצאים בזמן הזה פה בארץ־ישראל במשבר איום ונורא, אשר כל הלבבות מלאים דאגה למצב ולמצוא את הדרכים לרפא את מחלת היציאה מן הארץ ולתקן את המצב הכלכלי פה, עד אשר אין איש אשר נוכל לחשוב שיתעניין בעניין חשוב אפילו כעניין סמיכת הסנהדרין.

בנוגע לדבר הזה צריך לחכות לזמנים יותר טובים.

ובזה הנני דורש בשלום כבודו ובשלום בנו היקר וכל משפחת בתו בידידות רבה.

מוקירו ומכבדו כערכו הרם

501. אל א.ר. מלאכי

י“ז בכסלו תרפ”ז

לכבוד הסופר הא' א.ר. מלאכי נויורק

ידידי!

ביום כ“ב טבת תרפ”ב לקחת ממני חבילה שלמה של כתבי חותני המנוח פינס, כוללת יותר ממאה ושלשים מכתבים, ממיטב הכתבים שנשארו מעזבונו. הבטחתני בכתב, בחתימת ידך, להשיבם לי לא יאוחר מששה חודשים מהזמן הזה, והנה עוד מעט תמלאנה חמש שנים מהזמן ההוא ועד היום טרם החזרתם לי וגם לא פרסמת אותם. היה לך אפילו די זמן להעתיק את כולם, ואחרי אשר חפץ הנני לפרסמם פה, אבקשך להחזירם אלי באחריות ע"י הפוסטה תיכף בקבלך מכתבי זה. מקווה הנני, כי לא תהיה כפוי טובה והשב תשיבם לי בלי כל דיחוי, ולא תצריכני לכתוב ולשוב ולכתוב בשעה שזמני לכתיבת מכתבים הוא מוגבל כל כך.

ובתקוה זו הנני חותם

ידידך מכבדך

502. אל צבי כשדאי

ט' בשבט תרפ"ז

לידידי היקר, הסופר הנכבד מר צבי כשדאי חיפה

א.נ.

בשמחה ובהתעניינות רבה קראתי את ספרך החשוב “המתייהדים”, אשר בו גללת לפנינו מקרים חשובים מאוד בנוגע לרבים מבני העם הרוסי המתיהדים בתקופות שונות. חושב הנני, כי כל מי שמתעניין בתולדותינו ובדברי ימינו ימצא חפץ בו, וביחוד יראה עד כמה עלולה אמת, שהיא לפי דברי חכמינו חותמו של הקב"ה, לחדור אפילו לפינות נידחות ובין אנשים הרחוקים מאוד מההשכלה האירופית. ואולי דווקא מפני כך, מפני פשטותם של האנשים האלה ותמימותם היו עלולים יותר להכיר את האמת של ספרי קדשינו ולבעוט בכל הזיופים אשר טחה עליהם הנצרות.

הנני מברכך, שיעלה בידך להוסיף לתת לנו מהאי שופרא ממקורות נאמנים בציינך בספריך, העתידים עוד לצאת, את מקור כל דבריך, למען לא ישאירו כל ספק בלב הקורא בהם. ויקוים בך “עוד ינובון בשיבה”.

ידידך מכבדך

503. אל הרב י. הרץ

8.2.1927 ירושלם, ו' באד“ר תרפ”ז

לכבוד ידידי הרב הנכבד והנעלה, ד"ר יוסף הרץ, רב ראשי לכל מדינות בריטניה לונדון

ידידי הרב הנכבד,

את מכתבו מיום ה־18 לנובמבר קיבלתי בזמנו ואם אחרתי עד כה לענותו היתה זאת מפני כי חכיתי להזדמנות להתראות עם הא' ביאליק. וגם בני מר אבינעם ילין התראה אתו בעניין פרסום ספרו החשוב, ספר המחשבות היהודיות. לפי מצב הדברים עתה חושב מר ביאליק, שאין לו שום אפשרות לפרסם את הספר, אם יתורגם לעברית. ולכן חושב בני, כי לעת עתה לא כדאי להתחיל התרגום וצריך לחכות לזמן יותר מסוגל לכך.

בוודאי ישמח אדוני לדעת כי זה לי בערך שלושה חדשים וחצי שהנני נותן את שעורי במכון למדעי היהדות והנני מוצא סיפוק רב בעבודתי, אחרי כי נתינתי את השעורים האלה מכריחה אותי לשוב ולשבת באוהל התורה והחקירה. תמיד הנני זוכר את עזרת רומע"כ בדבר הזה ולבי ירחש לו תמיד תודה.

שלום רב בשמי ובשם רעייתי ובני לרומע"כ ולרעייתו הכבודה

ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב

504. אל הרב י.ק. גולדבלום

ירושלים, ו' אדר א' תרפ"ז 8.2.1927

לכבוד הרב הנכבד והפועל החרוץ בשדה התחייה העברית, י.ק. גולדבלום מנהל תלמוד־תורה עברית בעברית בלונדון

רב מאוד נכבד!

שמחתי להתבשר, כי בעוד ימים אחדים הנכם עומדים לחוג את חג חצי היובל למיום היווסד מוסדכם החשוב. חג זה הוא באמת חג לתחיית שפתנו ולהפצת תרבותנו היהודית בעירכם הגדולה, ואני, שלא פעם ולא שתיים ביקרתי במוסדכם מזה שנים רבות וראיתי בעיני את כל צעדי התקדמותו עד הגיעו למדרגתו, שהננו עומדים עליה עתה, בבית שהוא אחוזתו, ומפיץ תורה ואורה וידיעת תרבותנו ושפתנו בין ילדי עמנו, – הנני מוצא לי חובה של עונג לברך אתכם ביום הזה, כי תוסיפו אתה וכל חברי ועד מוסדכם זה וכל המתעניינים בהצלחתו וכל תומכיו באונם ובהונם לראות גם בימים הבאים בפרי הברכה אשר יתן לחינוכנו ולעמנו. בשטת לימודכם הנכם קושרים את הדור הבא אל עברנו וגם אל ארץ עברנו ועתידנו, היא ארץ־ישראל, ועל זה הנכם ראויים לברכה רבה. יהי רצון שתזכו עוד לראות בימיכם יוצא לפועל אותו מחזה של חג הביכורים בא“י בשנת תשע”ו, אשר הואלתם לשלוח אלי.

ידידך מכבדך ומוקיר פעלכם

505. אל א. סולודר, עורך השבועון “עולם הילדים”

ירושלם, ט' אד“ר תרפ”ז

ידידי יקירי מר סולודר,

הנני שולח אליך בזה את הסיפורים הערביים, אשר מצאו חן בעיניך, לפרסתם ב“עולם הילדים”.

אם אפשר לך לפרסמם בלויית תמונה, חושב הנני, כי טוב תעשה לתת לצייר תמונת הערבי הרוכב על גמל ומאחריו עמוד השייש נראה. ואולי טוב לציירו ככה בעומדו לפי היכל, הוא היכל המלך.

ידידך מכבדך

506. אל הרב י.ל. פישמן

ירושלם, כ“ו אד”ר תרפ"ז

לכבוד הרה“ג הנכבד מוהר”ר י"ל הכהן פישמן ראש הסתדרות המזרחי ירושלים

רב נכבד!

מצטער הנני מאוד על אשר הזמנתכם החביבה לנשף היובל של הסתדרותכם החשובה בישראל באה לידי אך זה עתה (יום ד' בבבוקר). אך בהיות כי ברכה בכל עת זמנה, הנני בא ומברככם, ולו גם באיחור זמן, כי הסתדרותכם תגבר חיילים להבא ותמשיך בהצלחה את עבודת הקודש שלה להרים את קרן תורתנו ותרבותנו בקרב עמנו ובארצנו, ונועם ה' יהי עליכם תמיד ומעשה ידיכם יכונן.

ידידכם מכבדכם

507. אל ח.נ. ביאליק

ירושלים ט“ו תמוז תרפ”ז

ידידי יקירי ונכבדי מר ח"נ ביאליק,

היום יצא ספרי על איוב מבית הדפוס והנני ממהר לשולחו אליך, בדעתי כי תשמח לדעת כי סוף סוף עלה בידי לגומרו.

היהיה לך פנאי לקרוא בו בייחוד במאמר שבסופו ולהגיד לי דעתך על הספר בכלל ועל המאמר בפרט?

אם ישנה אפשרות זו אשמח מאד לשמוע דעתך בזה.

אם גליונות הדיואן האחרונים, שהבטחתני לשלוח אלי עוד ביום ו' החולף עוד טרם קיבלתי. וכן לא את קיבלתי את ח"ג של בן־גבירול, אשר גם אותו הבטחתני לשלוח אלי תיכף בשובך לתל־אביב.

מהר נא במישלוחם. וכן היה טוב לו שלחת אלי ביאורכם על דיואן הרמב"ע (חלק מהם) לפני מוסרכם אותם לדפוס כאשר נדברנו.

ידידך המחכה לתשובתך ולמשלוחך

508. אל הד"ר א.מ. דושקין, שיקאגו

אגודת הבנין לבית המדרש למורים העברי בירושלים

ירושלם כ' בתמוז תרפ"ז 20.7.27

ידידי יקירי ונכבדי הד"ר דושקין אלכסנדר,

חושה הנני כי שמוח תשמח מאד בקבלך בפוסטה זו במעטפה מיוחדת את הזמנתנו לחגיגת הנחת אבן היסוד לבית־המדרש למורים העברי. סוף סוף אחרי כל מיני הרפתקאות פה (עם הסתדרות הפועלים ועם תלמידי מוסדנו) ובנויורק עם הוועד האמריקני, אשר שם כל מיני עיכובים עד הוצאת הדבר לפועל, עלה בידינו לגשת סוף סוף אל עבודת הבניין הממשית.

מצד האדון רוזנוואלד ראיתי עד הרגע האחרון את אותה האדיבות ואת אותו החשק הטוב לעזרני, כי לפני נסיעתו לאירופה כתב אלי ע"י חתנו, כי הוא מחכה להודעת הוועד הניו־יורקי למען ימלא את הבטחתו, וכי עד אז לא קיבל ידיעה מהוועד שם והעיכוב איננו מצדו.

בדעתי כמה עבדת לעזרני בעניין הזה גם בפני רוזנוואלד וגם בעניין הבונים החפשים וגם בנוגע לאנשים פרטים בעירכם, אשמח מאוד אם יעלה הדבר, כי ליום החגיגה נקבל ברכה טלגרפית מצדך.

כמובן הנני שולח היום הזמנה גם להאדון רוזנוואלד, ובתור ראש המנדבים והנותנים את האפשרות לכל העניין לצאת לפועל אשמח מאוד, אם יעלה בידי להקריא גם את ברכתו.

509. אל אשתו איטה⁹

קונסטאנץ, סגן העיר, ליד הים, יום ב' א' אלול תרפ"ז

תמול בבוקר בשעה שש וחצי הגעתי לבזל. – – – הקונגרס לא יכול להיות במקום הקונגרס הראשון (בקאזינו), כי הבניין ההוא קטן מהכיל את כל הבאים. ולכן נקבע מקום בבניין הענקי של “יריד הדוגמות” (Mustermesse), הגדול כבניין הקונגרס הי"ד שהיה בווינא לפני שנתיים.

התראיתי עם אוסישקין הבא מקנדה מלא שמחה וניצחון. לפי דבריו השיג במזומנים שלוש מאות אלף דולר, ואת השאר (עד מיליון) התחייבו לשלם במשך שנים. הוא אומר לקנות 50 אלף דונם בין פתח־תקוה וחדירה, אדמת ביארה לתפוחי זהב.

אח“כ התראיתי עם הפרופיסור חיות, ויחד עם הד”ר יהושע טהון נסעתי בחשמלית לטייל אל מקום גבוה מחוץ לעיר, אשר משם מחזה נהדר על העיר כולה. דיברנו הרבה על המיכללה שלנו ועל העבודה בה. הוא עומד על דעתו, כי כל זמן שלא ימסרו לידו הנהלת המכון למדעי היהדות, לא יבוא.

בבית הקונגרס נפגשתי עם רבים מאד ממכירי־מכירינו מארץ ישראל, מאירופה ומאמריקה. – – –

510. אל איתמר בן־אבי

קונסטאנץ ז' אלול תרפ"ז

ידידי מר איתמר בן־אבי,

שאול שאלתני לחוות לך דעתי בעניין ההשתמשות באותיות לטיניות לשפה העברית, אף הואלת לשלוח אלי את ספרך “אבי” הנדפס באותיות האלה.

חושב הנני כי השפה שבעל פה והשפה שבכתב קשורות קשר טבעי, אשר לא יוכל להינתק, ויחד הן יוצרות דבר אחד, היא השפה הלאומית שלכל עם ועם.

וכשם שבשפה שבעל פה ישנן צורות קיימות בלתי משתנות בעיקרן במבטא, כן ישנה לשפה שבכתב צורתה הקבועה לה ואשר בה מכירים אותה תמיד. זוהי צורת כתיבתה ואופן כתיבתה שאי אפשר להם להשתנות.

ולשפתנו, כאשר לכל השפות, ישנה צורת כתיבתה, היא: האלף־בית העברי, ואופן כתיבתה מימין לשמאל.

ועמנו, אשר כל ספרותו בת אלפי השנים ואשר השתמרה אצלו עד היום, לא יוכל בשום אופן להחליף את הקבוע ולהשתמש פתאום באלף־בית הלטיני, אשר אם אמנם יש לקבל כי בעיקרו נגזר הוא מהא“ב העברי־הכנעני, בכ”ז ישנה לו התפתחות אחרת ורוח אחרת (אותיות תנועה שאין בשפות השמיות בעיקר) ואופן כתיבה אחר משמאל לימין.

אי אפשר לעם החושב עצמו לעם חי לקבל דבר כזה, המטשטש את הרוח הלאומי שבו, ואם העם כולו לא יקבל זאת והיה תהיה רק נחלת יחידים מעטים או רבים, והחלק היותר גדול יוסיף להשתמש בכתבו, מה תועיל בתקנתך? המשתמש בא“ב הלטיני יוכרח ללמוד את הא”ב העברי, אם ירצה לקרוא בספרות עמו, ויוכרח ללמוד לקרוא הדברים באותו הא"ב. והתווסף עליו משא על משא, משא לימוד שני אלף־ביתות והקריאה במרוצה בשניהם.

חפצתי לקרוא את ספרך “אבי”, אך לקרוא יותר מצד אחד לא יכולתי, וגם זה עלה לי בקושי גדול, כי הייתי צריך בכל מלה ומלה להעתיק אותה מצורתה שלנגד עיני לצורתה באותיות העבריות שהנני רגיל בהן. וקשה מאוד היה להשיג מובן של מאמר שלם, בשעה שהמוח טרוד לצרף צירופי כל חלקי מלה ומלה, והקריאה חדלה להיות עונג ושעשוע ותהי לעינוי.

וחושב הנני, כי ככה קרה לכל יודע עברית שחפץ לקרוא בספר זה.

ושאלתי את עצמי: למי נועד ספר כזה? ליודעים עברית? – הן אלה לא יקדישו ויקריבו חלק הגון מזמנם רק כדי לקרוא את הכתוב בספר הזה; ללא יודעי השפה? הן לא יבינו את הכתוב כ"ז¹⁰ שלא ילמדו את השפה לפני זה.

לדעתי ישנה זכות לשימוש לעברית בא"ב הלטיני רק למין יחיד של ספרים: לספרי לימוד השיחה העברית למעשה לאלה, שאינם יודעים לא את השפה ולא את הקריאה בה ואינם רוצים ללמדה ורוצים רק ללמוד בלי יגיעה רבה לשוחח בה. לאלה תקל שיטה זו הרבה, כי לא יצטרכו לאבד זמן רב עד אשר יגיעו ללמוד תרגומי שיחות מלשונם לשפה העברית. בשיטה זו ישיגו מבוקשם ישר ובהתאמצות הפחות גדולה.

ואולי, אחרי הכנסם אל הפרוזדור של השפה בדרך זו, יימשכו להיכנס אל טרקלינה ע"י לימוד מתאים גם בקריאתה בכתבה.

שיטה כזו תועיל לאנגלים ולערבים שבארץ, החפצים ללמוד לשוחח בעברית, להבין מה שמדברים אליהם ולדעת פחות או יותר מה לענות, ותועיל גם לאלה מהחלוצים והחלוצות, אשר ידיעת שפתנו וקריאתה נעדרה מהם לגמרי ורוצים הם בכ"ז בעלותם אל הארץ לדעת לדבר בשפתנו.

ברגשי כבוד וידידות

511. אל ש. טשרנוביץ

קונסטאנץ, ח' אלול, תרפ"ז (5.9.1927)

ידידי יקירי מר טשרנוביץ,

כאשר החלטתי בבאזל לא לשוב מחר שמה כן אעשה. עלי להגיד לך את האמת: האסיפה הראשונה ושיחתי אחרי כן עם ניידיץ גרמו לכך. האסיפה הראתה לי, כי קשה מאוד לפעול עם סופרים, אשר כל אחד מהם דעתו אחרת, ובכלל: רק דברים ומעט מעשה. חולמים על מפעלים כבירים ומסתפקים רק בזאת. לא ראיתי בין כולם כמעט אף איש מעשה אחד אשר “גובה לו ויראה לו”. אומרים לסדר את המרכז¹¹ בחו"ל והנני גם אני מסכים לזה, אך לאן יביאוהו ומי יתעסק בזה? קשה לי לצייר לי עבודה כזאת בהצלחה. אומרים: בפאריז או בברלין, אך הן גם שם הם רחוקים ממקום המעשה האמתי: רוסיה ופולין.

אך מה שהרפה את רוחי ביותר יהיה יחסו של ניידיץ לכל הדבר הזה. “אומרים” כי ניידיץ יתן את הכסף הדרוש, והנה דיברתי אתו ויאמר אלי: הם חולמים על משרדים ונסיעות של משלחת לאמריקה, אבל לזה הן דרושים אלפי פונטים ומאין יקחו (בלשון נסתר ולא מדברים בעדם…) את הכספים האלה?

ובכן: עורבא פרח!־ולמה איפוא אכנס בעובי קורה־חלולה מראשית יצירתה? ולמה אשים שמי לצחוק בחלומות של ידידנו הטוב מר זלטופולסקי?

אמרו לי עליו בבאזל, כי גם בנסעו אל איזה כפר נדח באה תיכף אח"כ ידיעה בעיתונות, כי יסד שם איזה הוצאת ספרים או איזו אגודת סופרים… וזהו־עד בואו אל כפר אחר.

אמנם אמרו: אין העולם מתקיים בלי חלומות, אך עם חלומות נחוץ שיצטרף לכל הפחות עוד דבר והוא המעשה. אם עם חלומות בלבד בוודאי שאין העולם מתקיים.

נשארה אם כן רק שאלת האסיפה הפומבית, הדמונסטרציונית, אסיפה של: גירא בעינא דשיטנא.

וגם לזה, אגיד לך האמת, אין לבי הולך. בליל האסיפה, בדברי על היחס של כנסייתנו הלאומית לשפתנו, “שקלתי תיכף למטרפסי”, ומוצקין ושניאור¹² ואחרים השתדלו לברר כי אי אפשר אחרת, ואדרבה נחוץ לנו לא לדבר עברית, למען יבינו כל אלה האורחים שהקונגרס מושך אותם אליו, כאלו היתה תכלית הקונגרס רק למען תשמע הגלריה ואין כל עסק לו עם שאלות של בניין עם ושל בניין ארץ שצריך להוועץ על דרכי הבניין. – ובכן: במצב רוח כזה לך ודבר (עוד הפעם בפני מי? בפני אותה הגלריה…) דווקא בעברית, למען ידעו, כי ישנה גם שפה עברית בעולם? מוותר הנני על תפקיד כזה, שיש בו מעין “דבר אל העצים ואל האבנים”.

אולי תמצאני פסימי יותר מדי, אך לצערי כן הוא הדבר ובמצב כזה אינני יכול לבוא ולדבר גדולות ונצורות על תחיית לשוננו.

חפצתי לראות אם בקונגרס בולגרי או צ’כו־סלובקי ידברו רק בשפה זרה, בצרפתית למשל, ולא בלשונם, חפצתי לראות אם לא יסתפקו בזה שבעיתונות יבואו הדברים בכל השפות הזרות בשביל אלה שחפצים כי יבואו הדברים עדיהם.

אשבה לי פה ואעבדה במנוחה עבודתי הספרותית והמדעית ואולי…¹³ התועלת הלאומית.– – –

512. אל יחזקאל דנין (סוחובולסקי)

ירושלים, יום ד' ג' שבט תרפ"ח 25.1.28

יחזקאל אחי יקירי ואהובי,

את מכתבך המעניין מיום תמול קיבלתי אמש ובמקרה יש לי מעט פנאי עתה בבוקר והנני ממהר בתשובתי, דבר הקורה רק לעתים רחוקות.

דעתך, כי לא התקדמנו הרבה באהבת העבודה, היא לפי דעתי בלתי נכונה. אתה הנך דן על הדברים בתל־אביב. ואנכי, היושב בירושלים ושהכרתי את ירושלים החלוקנית לפנים, שכל הישוב ציפה רק לכספי החלוקה שיגיעו אליו והם היו יסוד פרנסתו, והיו רק בעלי מלאכה מועטים שהיו כאסקופה הנדרסת ל“יהודים היפים”, ורואה את ירושלים של עכשיו בהתרבות הרבה האלמנט המרוויח לחמו ביגיע כפיו ובשיעת אפיו,־הנני חושב אחרת.

ובנוגע לחינוך אי אפשר לדמות את המצב שהיה לפנים, בשעה שכל מספר חברי אגודת המורים היו רק מעט יותר משלושים, וכולם היו כמעט משפחה אחת, והימים אז ימי היצירה לחינוך העברי ובכלל לחינוך החדש, וכל אחד הרגיש, כי הוא אחד הבונים את בית חיינו, – ־–– למצבנו היום שמספר מורינו הוא למעלה משש מאות ורובם אינם מכירים עוד איש את רעהו, ובהם תערובת מכל המינים, ובתי הספר הם כבר מבוססים והיצירה איננה עוד. כי הכול כבר נוצר, והמורה הוא פועל, הנכנס לעבודה מסודרה וקבועה מראש, – עתה אי אפשר שתהיה אותה ההתפעלות הקודמת ועל כגון זה אמר קהלת: “אל תאמר שהימים ההם טובים מאלה”. כי גם באותו זמן, שה“עבר” ההוא היה “הווה”, היה לנו ג"כ די חומר להיות בלתי שבעי רצון. וכן הוא מנהג העולם תמיד. האדם משתוקק אל העבר מטעם סובייקטיבי, כי באותו זמן־העבר היה הוא עדיין רענן, צעיר לימים ומלא כוחות עלומים. ואל זה הוא משתוקק בעיקר, בלא־יודעים.

מובן כי זאת איננה אומרת, כי עלינו לשאוף לשפר רוחניותנו ולדלות מן הטוב שבעבר גם בהווה. – – –

513. אל ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי

ירושלם, י“ג סיון, תרפ”ח

ידידי הנכבדים מר ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי,

לפני ימים אחדים קבלתי את שירי רמב“ע ח”א, השירים והביאורים. מסרתים תכף לכורך וכבר קבלתים בכריכה יפה, אך טרם הספקתי לעיין בהם בהתעמקות.

בכל אופן ברכתי עליהם “ברכת שהחיינו”.

ואת אשר בלבי עלי להגיד לכם, כי זכות גדולה מאד גלגל הקב"ה על ידכם להעלות מתהום הנשיה פניני ספרותנו, ואשרינו שזכינו לראות פרי רוח גדולינו ואבירי שירתנו מתפרסם – ובצורה יפה ובדיוק נמרץ כל כך. השקעתם עבודה רבה בזה, אך פרי עבודתכם ישוה לה.

בן־גבירול ומשה בן־עזרא, אלה המשוררים אשר גורלם המר רדפם גם אחרי מותם בקברו את יצירותיהם הנפלאות בגנזי הספריות ו“בצרור המתים”, חייבים לכם הרבה על “תחית המתים”הזו.

תלחמו מלחמתכם ב“זמן” ו“בבני הימים” אשר סביב שתו על שיריהם – ותוכלו להם. אשריכם!

עם חי היה חוגג יום כזה. אתם – הסתפקו בהכרת יחידי סגולה ערך מפעלכם. ויהי רצון שתזכו לראות בגמר העבודה הענקית הזאת.

ידידכם מכבדכם ומוקיר פעלכם

דוד ילין

בשליחות לאירופה ולאמריקה למען בית־המדרש למורים בירושלים תרפ“ח – תרפ”ט

514. אל מ. אוסישקין

קארלסבאד, טו אלול תרפ"ח

ידידי יקירי ונכבדי מר מנחם אוסישקין,

ידידנו ד“ר קלויזנר כתב כבר אל כ' תיכף אחרי אסיפתנו בבאזל ע”ד האסיפה ותוצאותיה. חשבתי לכתוב גם אני והנה נקראתי באותו יום לציריך לדבר שם בערב בפני קהל מעוניין בא“י ובעבודה הרוחנית בה, ע”ד המכללה מצבה והתפתחותה, ולכן “לא אסתיעא מילתה”, וכתיבתי נתעכבה עד כה.

את מכתבו לד“ר קלויזנר קראתי תיכף בבואי הנה ושנינו הצטערנו מאוד על לא בואו אל האסיפה ועל מצב בריאותו. אך ב”ה העניינים עברו בשלום. הקתדרא לאידית לא נוסדה. – – –

אנכי מתחיל לנדוד בארצות מעתה ועד סוף החורף, ויהיה רצון שאצליח במשלחתי. – – –

515. אל אשתו

וינא, יום ה' ו' תשרי תרפ"ט

– – – הרצאתי (בעברית ותורגמה גרמנית) הצליחה מאוד. בא קהל גדול וראש האסיפה דיבר דברים חמים מאד על אודותי.

בלשכת בני ברית, אשר אליה הוזמנו באופן מיוחד חברי כל לשכות ב“ב בווינא, דיברתי על א”י בכלל וכל התקדמותנו והאחים שבעו רצון מאוד (התחלתי בעברית והמשכתי בגרמנית). דיברתי שנית בלשכה מיוחדת של ב"ב (Wahrheit).

עובד הנני במרץ רב. המזכירה כותבת בחדרי כמעט כל היום אחרי שאנכי מכתיב לה באופן סטנוגרפי במשך שעה וחצי בבוקר.

מקוה הנני להשיג מוינא “הקבצנית” ערך 600 פונט. פרטים במכתבי הבא. – – –

516. אל אשתו

בודאפשט, י“ב(?) תשרי תרפ”ט

– – – ימי שבתי בווינא עברו עלי בעבודה נמרצה, שלושה לילות הרצאות, אחת כללית ושתיים אצל בני־ברית, לבקר אנשים שונים, לכונן ועד לשם הסמינר, לכתוב מכתבים (לקחתי גם מזכירה, שעבדה כמעט כל היום). אך מקווה הנני, כי אוציא מעיר זו המקסימום האפשרי.

גם פה הנני עובד הרבה. באתי הנה ביום א' עיו“כ בבוקר ואחרי לילה של אי שינה ברכבת היה עלי להתראות עם אנשים שונים, להכין עבודת מחר ומחרתיים. ד”ר בלוי¹⁴ נתן לי סמינריסט ללכת אתי כל היום, אחרי כי אינני מדבר אונגרית, והנני מקוה לעשות גם פה דבר מה (כאלף דולר או יותר). ביום ד' בערב אסע ברלינה ואגיע שם ביום ה' בערב ואשאר שם כנראה כל ימי הסוכות, ומשם אסע אל ברסלוי. (אינני זוכר אם כבר כתבתי אליך כי ליפמן בלוך נותן עוד 500 לא"י לסמינר).

הלילה, אחרי שובי מבית הד“ר בלוי אשר הזמינני לארוחת הערב, היה עלי למסור שני ראיונים לרפורטרים של שני עיתונים כלליים, שיופיעו מחר בבוקר, ושעת חצות לילה הגיעה. ע”כ אחתום לעת עתה מכתבי ואומר שלום רב לכולכם ושמחת החג.

517. אל אשתו

ברכבת בין ברלין ופ“פ, ד' לחול המועד סוכות, תרפ”ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

– – – יום ו' ערב יום טוב עבר עלי בקריאות תלפוניות אחדות להכנת עבודתי, ד“ר קליי הזמינני ליום הראשון של יו”ט לארוחת הצהריים, והרב אמיל לוי ליום השני של יו"ט בצהריים.

ביו“ט דיברתי עם קליי בענייניי והוחלט כי אבוא אליו ליום שני של יו”ט לקפה אחה“צ והוא יזמין גם אחד מהעסקנים פה כדי להיוועץ. הרב לוי גם הוא הזכיר לי שמות אחדים. גם עם פינס¹⁵ נועצתי בדבר העשירים הרוסים, היושבים פה ושצריכים לבוא בחשבון אחרי העשירים הגרמנים. ליום שלשום בערב הזמינני הפרופיסור מיטבוך. – – – נועצתי גם אתו אחרי חקרי ודרשי על המצב פה, והתברר כי כדי להצליח נחוץ לי איש אחד, שיש לו השפעה על העשירים פה ואשר ירצה להשתדל. מצאנו כי ישנם שני אנשים הבאים בחשבון והם הד”ר בק¹⁶ ופרופ' זוברנהיים, והנה שניהם אינם בברלין ויבואו רק אחרי שבועיים. גם מנהל הדויטשה־בנק ואסרמן,¹⁷ שהיה בירושלם בתור חבר ועדת הביקורת ואשר הוא אחד משני חברי הסוכנות היהודית מצד יהודי גרמניה, נסע ביום שלשום מברלין למשך שבועות אחדים. אמנם הודיעני זאת עוד לפני נסעו הפרופיסור ווייל,¹⁸ שהיה אצלנו בחורף שעבר, אף ניסה לתלפן ולהשתדל שאראהו לפני נסעו, אך הוא היה טרוד מאוד מאוד עד רגע נסיעתו והדבר לא יצא לפועל. החלטתי לנסות עוד דבר אל הירש, שהיה מוזמן אצלנו לליל הסדר עם אשתו לפני שלוש שנים, ואם גם שם לא אצליח, אז אסע תיכף לפ“פ ולברסלוי ואח”כ אשוב ברלינה אחרי שבועיים בערך, ופרופ' מיטבוך יסדר, כי פרופ' זוברנהיים יקבל עליו סידור ענייני ברלין.

ביקרתי תמול במשרדו של הירש והנה גם הוא איננו ויבוא רק ביום ששי, ובכן מלאתי אחרי החלטתי והנני נוסע לפ“פ. אך אחרי היועצי עם הד”ר נחום גולדמן (אשר כדי לפגשו בזמן מתאים לי היה עלי לבקר בישיבת לשכת ב"ב, אשר שם הרצה באותו לילה על ישיבת הוועד הפועל הציוני שהיתה בברלין) החלטתי לבקר גם את קלן. הוא הזמינני לבקר במערכת האנציקלופדיה היהודית ושם יעבור על רשימת המנדבים לטובת המפעל הזה ויוציא לי רשימה מהנדבנים “השמנים”, שיש לקוות לתוצאות טובות מצדם. וכן עשיתי, ותמול ביקרתיו במשרדם והוא נתן לי רשימה בעד קלן וגם בעד לייפציג ובנוגע לברלין אסדר בשובי. גם את ד“ר קלצקין פגשתי שם. הם השיגו כסף רב בעד האינציקלופדיה. יעקב גולדשמיד נותן להם במשך עשר שנים 4000 פונט לשנה, ז”א ארבעים אלף פונט. מפי גולדמן נודעה לי גם הדרך להגיע אליו בשובי, וכן אל מי מהעסקנים עלי לפנות בקלן ובלייפציג. משרדם קרוב מאד לפנסיון שישבתי בו ורק שלשה בתים מבדילים בינינו.

בנוגע לבני־ברית דיברתי עם סגן נשיא הלשכה הגדולה והתקוות אינן גדולות, אך בשוב בק ברלינה אדבר אתו (הוא נשיא הלשכה הגדולה) וממנו אקווה להשיג איזו תוצאה, כן אמר לי הד"ר לשצינסקי שפגשתי בו בישיבת הלשכה.

כתבתי גם מכתב אל עדת ברלין, והד"ר קולינשר¹⁹, שהוא המרצה בוועד העדה בענייני תרבות, הבטיחני לתמוך בבקשתי ולהשיג איזה סכום בכל אופן.

תמול ביקרתי גם בלשכה הציונית בברלין, ודיברתי עם בלומנפלד²⁰, ראש ההסתדרות בגרמניה, ועם רוזנבליט²¹, ראש קרן היסוד. בראשונה חשבתי אמנם לא לבקרם בראשונה, ביראי פן ימצאו בעבודתי התחרות עם מגבית קרן היסוד, אך הד“ר פינס העירני, כי עלי לעשות זאת ולבקרם, כי אם אין, אז יכעסו יותר, ואכן ראיתי כי צדק. בלומנפלד הזמינני לביתו, אך באמרי לו, כי הנני נוסע לפ”פ ואשוב אחרי שבועיים, הזמינני לאחרי שובי. הוא לא רק שלא התנגד לעבודתי כ“א הבטיחני לתמוך בי בכל האפשר, וכן גם ד”ר רוזנבליט, אף כי בבת־צחוק אמר לי: הן ידעת את החלטת הקונגרס והוועד הפועל בנוגע למגביות הפרטיות. וגם אני עניתיו בבת־צחוק, כי קרן היסוד הרוויחה בשנה זו 200 לא“י ע”י בניין הסמינר בשכר דירה. הם נתנו לי גם שמות אחדים נוספים לערים אשר אבקר בהן.

בבולטין של ה־י.ט.א. (הסוכנות התלגרפית היהודית) הודיעו כבר על בואי ועל תכלית נסיעתי (וזה העיקר) והנני שולח אליכם את הדף אשר בו מדובר על אודותי. והיום “ראיינו” אותי ודברי יבואו מחר או מחרתיים.

שלחתי אליכם העיתונים של בודה־פשט, אשר בם באו ראיונותי של מוצאי יו"כ (האחד הביא גם תמונתי גם חתימתי – לו ידעתי, כי יפרסמו זאת, הייתי חותם גם בעברית) אולי תוכל אלזה²² להבין הכתוב בהם. מסרי אותם לסמינר. – – –

518. אל אשתו

פראנקפורט, יום ד' כ“ו תשרי תרפ”ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

הנני פה כבר כשבוע ימים. – – – העבודה רבה כל היום עד שקשה לי למצוא זמן לכתיבת מכתבים.

עלה בידי פה ע"י הבנקיר יעקב וולף להבטיח את קיום הכיתה השלישית בסמינר, כי הוא קיבל עליו (עפ“י עצת הד”ר מאיר²³ אשר יעצני) להמציא סך 3000 מרק לתכלית זו. – – –

מלבד זה מקוה הנני להשיג פה עד סך 3000 מרק נוספים. המצה קשה מאוד כנראה בגרמניה ונדבות גדולות אין להשיג עתה ובהשיגי מה שאני משיג יש לי לרוץ הרבה על זה.

הנדיב ביותר היה הפעם מר מקס פרנקל, אשר הג' גרומבכר סידרה כי יזמינני לביתו ליום שמיני עצרת. הוא ואשתו הג' פולה פרנקל מכירים אותך היטב. הוא הבטיח למסור ליד הג' גרומבכר 500 מרק. אחרים נותנים מאתיים או גם מאה.

הערב אני נוסע למנהיים ואהיה נוכח שם בישיבת הלשכה. (הנשיא הבטיחני לעשות למען ענייני דבר מה). ומחר אסע לברסלוי. – – –

519. אל אשתו

ברסלוי, יום ג' ב' חשון, תרפ"ט

– – – ביום השבת בצהריים הייתי מוזמן אצל הד“ר רבין, ביום השבת בבוקר אצל ד”ר פרגס ראש הלשכה, היום בצהריים אצל ידידנו הטוב ליפמן בלוך ואשתו. היום בבוקר אצל ד“ר היינמן, יום א' בצהריים אצל שטאטראט וינר ואשתו, חותנו של הרב הורוביץ בפ”פ.

ובכן הזמנות אינן חסרות וגם עבודה. כשצריך לסדר בימים מעטים את העבודה, והעיקר למצוא את האנשים המציגים את האורח בפני העשירים, ואח“כ לבקר את המנדבים, וסידור הרשימה, ובאותו זמן גם לגמור כל הקורספונדנציה עם וינא, ובודה־פשט, ופ”פ וכו' וכו' (גם פה לקחתי לי מזכיר). נאמתי (בגרמנית) בלשכת בני ברית, ולמחרתו באגודה הציונית והערב (בעברית) בקלוב העברי.

אחרי הרצאתי על א“י והמצב בה בלשכה ניגש אלי מר בלוך ואמר לי, כי הוא מקבל עליו לתת כל ימי חייו בכל שנה חמישים פונט לסמינר. תמול הלך אתי לארבעה מקומות והשגנו אלף מרק. היום אשיג ג”כ אלף מרק לפי תקוותי, מלבד מה שאשיג אולי מלשכות בני ברית פה ומהעדה.

מחר בערב ארצה הלשכה אשר בעיר הינדנבורג בפני האחים משלוש לשכות אשר בשלוש ערים קרובות זו לזו. ומשם אסע ביום ה' בבוקר אל ברלין. – – –

איש אוהבך בכל לב

דוד ילין

520. אל יחזקאל דנין (סוכובולסקי)

לונדון, כ' חשון תרפ"ט

יחזקאל אחי יקירי,

נודד הנני כל הזמן והעבודה מרובה. הייתי בטשיכוסלובקיה, שוויץ, אוסטריה, אונגריה, גרמניה, אנגליה, והערב אני נוסע הולדה ומשם לפאריז.־שרבורג אל האניה, שתוליכני נויורקה ביום א' כסלו.

בלילה. באניה בין אנגליה והולנד

בהולנד אתעכב עד מוצאי שבת, ואסע פריזה ושם אהיה שלושת ימים.

בנסיעתי עלה בידי להשיג תרומות לגמר בניין ביהמ“ד למורים וחושב הנני תוצאות נסיעתי באירופה לערך מאלפיים עד שלושת אלפים לי”ש.

עיקר העבודה הוא כמובן באמריקה.

שאלתני ע"ד אפרים כהן. שמעתי כי השיא את בנותיו לעשירים, והוא חי עתה בברלין מבלי התערב בעניינים ציבוריים. בספר הטלפון מצאתי אדרסתו והעתקתי לו דבריך אלי בכרטיסי זה ורשמתי לו גם אדרסתך. וכתבתי, כי מצאתי לי לחובה להעתיק לו דבריך אלי. תשובה כמובן לא קיבלתי.

השמטתי רק את המשפט “איננו גרוע מפקידינו מהיום”. – – –

521. אל אשתו

באניה בין אנגליה והולנד כ“ג חשון תרפ”ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

הנני עתה בבחינת “ה' אמר לשכן בערפל”. שלשום ותמול היו כבר ימי ערפל בלונדון, ימי פוג²⁴ אנגלי קל. אך הלילה והיום באניה על פני הים רואים הננו עצמנו מוקפים ערפל עבה עד אשר אין לראות דבר סביבנו והננו אם לא “בלב ים” – “בלב־מים”, מי הים תחתינו ומי הערפל מסביבנו. ואניתנו – עומדת! – – – איך שיהיה רואה הנני, כי לכה"פ יום אחד מאלה המעטים שהקדשתי להולנד אבוד כבר. מזלם של ההולנדים!

תמול השגתי מאחיו של מונד²⁵ מאתים פונד, וזה עלה בלי עמל ובלי מריצות. תלפנתי אליו בבוקר והזמינני לבוא בשעה 4 אחה“צ. באתי והזכרתיו ביקורו בירושלם ולכתי אתו אל חפירותינו על יד יד־אבשלום, ודיברתי כשני דקים על דבר הסמינר וסיפרתי לו, כי לי כבר באירופה שלושה שנתנו לי כל אחד אלף דולר. “ובכן אתן לך גם אני אלף”. ובנוגע לאחיו הלורד תלפנתי ותלפנתי וכתבתי גם מכתב וסוף סוף יצא הדבר, כי איננו השבוע בלונדון. גם ג’מס²⁶ לא היה, גם ה”שליטים" ²⁷ טרם באו. בכל אופן השגתי בלונדון 300 לי“ש, והבטחה אל אלף, וכן על קישוט המוסד בתמונות יפות מצד בית טוק, שזה יעלה לפי דעתי מחמישים עד מאה לי”ש.

להולנד כתבתי אל הרצברגר באמשטרדם ואל יקובוס קן בהאג.– – –

אצל אדלר מצאתי דפים אחדים כ"י משירי בן גבירול וראיתי, כי בהן ישנן נוסחות אחרות מאלה שפירסם ביאליק, ובמוצאי שבת (כי נשארתי בביתו עד הערב) העתקתי מה שדרוש לי ואשלח אל ביאליק. – – –

עם מר פליקס ז’וזף²⁸ גמרתי, כי ימסור לי עבודת הדפסת הדיואן של טודרוס הלוי. הוא נכון להוציא ע“ז עד 440 לי”ש. פרטים הנני כותב לאבינועם.

היום (אם נעמוד פה כל היום) אשתדל לגמור מאמרי ל“קרית ספר” ע"ד ההקדמה הערבית לס' “כתאב אל רסאיל” של טודרוס הלוי. – – –

שעה 2 אחה"צ. ברוך משנה עתים!

הערפל נעלה והשמש זורחת והים שקט, והאניה – הולכת! לאחרונה נודעה לי סיבת עמידתנו האמיתית: בערפל עלתה האניה על שרטון חול ובכל מאמצי כוח התאמצה לחתור אל הים וסוף סוף עלה הדבר והננו נוסעים הלאה.

שעה 8 בערב. עוד מעט ונגיע אל “הוק ון הולנד”. הנסיעה עברה ב"ה בשלום.

מר אדמונד סבג־מונטפיורי הודיעני, כי בו ביום המציא הכספים לחברה האנגלית, שתסדר את החשמל בירושלם. – מזל טוב!

522. אל בנו אבינועם

באניה בין אנגליה־להולנדיה, כ“ג חשון תרפ”ט בשעות עמידת האניה בלב ים

אבינועם בני יקירי!

בהיותי בלונדון התראיתי עם מר פליקס ז’וזף, בנו של שאול עבדאלה יוסף מחבר הספרים “גבעת שאול” “משבצות התרשיש” ומעתיק הדיואן של טודרוס הלוי.

ביארתי לו וביררתי לו כמה לקויה הוצאת דיואן טודרוס בכתב הספרדי ובלי ניקוד ובלי כל ביאורים והערות, וגם הוא אמר לי, כי כבר שמע ע"ז הרבה מפי מלומדים שונים (הוא בעצמו איננו יודע עברית). הראיתיו מכתב אביו אלי משנת 1904, מכתב בן קרוב לעשרים עמודים אשר בראשו שיר שחיבר לכבודי וכו' וכו'.

סוף דבר אמר לי, כי הוא מצטער מאוד על אשר לא הכירני מקודם, כי הוא רואה כי אני הוא האיש שהיה דרוש לו. בכל אופן הוא איננו חפץ להשאיר עבודתו באמצע והוא נכון לתת להדפיס הספר מחדש לפי מה שהצעתי לו. ואחרי שיחה ארוכה השגתי ממנו כי יתן עד 400 לי"ש להוצאת הספר (שכר ההדפסה ושכר ההעתקה, הניקוד, הביאור והעריכה), והבנתי, כי יסתפק בהשגת חלק מהספרים לתתם במתנה והשאר ישאיר לעוסק בו.

נדברנו כי אבוא אתו עוד בדברים ע"ז מאמריקה ובשובי דרך לונדון.

אל עבודה זו הנני חושב לצרף אותך – – –

523. אל הרב הד"ר א. פרלס

אמשטרדם, כ“ה חשון תרפ”ט

לידידי יקירי ונכבדי הרב ד"ר אשר פרלס שלום וברכה

ידיד נכבד!

שלשום הראני אחד ידידי פה את חוברת Monatsschrift האחרונה, אשר בה הופיעה ביקורתך לספרי ולמאמרי. ומה אגיד לך ידידי? קטונתי מכול התהילות והתשבחות, אשר הואלת בטוב לבך הידוע לפזר לי. תודה רבה לך מעמקי לבי על כל דבריך הטובים. דברים אלה יעודדוני ויאמצו לבי לפרסם את יתר חיבורי לספרי קודשנו. – – –

ושלום רב לך יקירי ולתורתך ולחכמתך ולמעיינותיך אשר יפוצו חוצה.

ידידך מכבדך מכל לב

דוד ילין

524. אל אשתו

פריז, א' דר“ח כסלו, תרפ”ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

ביום קבלך מכתבי זה ע"י בנינו תמלאנה לך ששים שנה. זהו יום גדול במאורעות החיים לאיש הפרטי, זהו היום האומר לו ומזכירהו כי החל לדרוך על סף תקופת הזקנה ועליו להביט אחורנית ולעשות לו חשבון הנפש וסך־הכל על כל אשר עשה ועל כל אשר השיג עד אז בחייו, ולהביט לפנים ולראות ולסדר את אשר עליו עוד לעשות ולהשיג למען מלא תעודתו בשלמותה.

ובבואך, יקירתי ואהובת נפשי, לעשות כזאת, חושב הנני כי יכולה הנך להביט בגאון על העבר ולשמוח בכל לב על אשר עשית ועל אשר השגת עד כה, ולהשקיף בבטחה ובמנוחת לבב אל חיק העתיד: הקדש הקדשת את חייך להציל נפשות היותר אומללות שבחיים ולהקל את סל החיים לאלה אשר אין תקוה להם לשוב אל החיים הרגילים וליאור שנית באור הדעת; לא נחת ולא שקטת עד אשר הוצאת מחשבותיך הטובות לפועל; והשוכן את דכא ושפל־רוח היה בעזרך וחוללת גדולות ועצומות. כל אבן בית חולי־הרוח מקיר תזעק על קרבנותיך אשר הקרבת מזמנך, ועוד יותר מזה – בריאותך. וכל חולה השב ומחלים יודע להודות לך על עבודתך, וכל משפחה אשר במוסדך מצא לו אחד חבריה מקלט בטוח, תעריך מלוא היקפו את מרצך ועסקנותך. ובהגיע המוסד כיום למצבו הנוכחי תוכלי להיות בטוחה, כי יוסיף עוד להביא ישע ומרפא והקלת סבל החיים לאומללים החוסים בצלו.

חברה נאמנה היית לי במשך מהלך חיי. ידעת תמיד לעודדני בעבודתי ולאמצני גם בהגיע זמנים שדרשו ממני כיום להרחיק נדוד ממך ומביתנו. וכל המפעלים אשר עזרני אלהינו לבסס בארצנו ולעבוד לטובתם חייבים תודה לך על הצלחתי בהם.

ביום חגך זה נגזר עלי גם כן להיות רחוק אלפי מילים ממך, אך לבי ורוחי אתך, ומקרב לבי זה אברכך ואברך את עצמי כי נזכה יחד לאורך ימים להמשיך דרך חיינו בחברת צאצאינו וצאצאי צאצאינו האהובים והנעימים בבריאות שלמה לגוף ובסיפוק רוחני לנפשנו. וכולנו יחד נזכה לראות בהתקדמות תחית עמנו בארצנו. אמן.

אישך אוהבך בכל לבו

דוד

525. אל אשתו

באניה “אולימפיק” מוצאי שבת אור ליום ה' כסלו תרפ"ט

– – – אתי נוסעים מצד אחד רבנים ליטאים אחדים הנוסעים לשנורר בעד אחת הישיבות בליטא, ומצד שני “רבי” של חסידים ואחדים מחסידיו. ובשבתי על יד אחד השולחנות ה“כשרים” הנני בחברה אתם – ז"א בזמן שהם באים לאכול, – – – הם יושבים כולם אל השולחן בכובעיהם השחורים בעלי האגנים הרחבים, וכמובן במעילי משיים השחורים, ואם מצרף לזה גם את זקניהם השחורים, המכסים רוב פניהם ולחייהם, ידמו לגוש שחור, אשר מביניו בולטים מצח ואף ורבעי לחיים.– – –

(גם ס“ת הביאו אתם וקראנו את פרשת השבוע אותי כיבדו ב”שלישי"). – – –

ד"ר ביכלר הירבה מאוד להלל את ביאורי לאיוב ואמר, כי מצא בם הרבה דברים נכונים והמפיצים אור על פסוקים סתומים רבים. שמחתי לשמוע דברים אלה מפיו, כי מכירהו אני לא למחניף והוא מהמעמיקים בעניינים. וכן אמר לי אחד המשכילים באמשטרדם, מר זליגמן אשר לו ספריה מצוינה.

מקוה הנני כי באמריקה יהיה לי פנאי בלילות לעסוק בתורה. – – –

הנני בחדר הכתיבה וכבר כתבתי היום הערות לאחדים משירי רמב"ע לשלוח לביאליק.

526. אל הד"ר יעקב טהון

נויורק, ב' דחנוכה, תרפ"ט

לכבוד הד“ר י. טהון מ”מ יו"ר הוועד הלאומי לכנסת ישראל ירושלם

חברי וידידי הנכבד,

את מכתבו מיום ו' חשון, אשר זה כמה זמן השתוקקתי לו, – קיבלתי פה לפני ימים אחדים. כ' שלח כנראה את המכתב לברלין בשעה שעזבתי את ברלין כמעט שבוע אחרי חג הסוכות, והספקתי להיות עוד בארצות שונות מהעת ההיא.

השם ברלין מזכירני את נאומי בעיר זו ע“ד הוועד הלאומי וארגון היהדות האי”ת, והשאלה הערבית.

המכתב אל הערבים כתוב בטוב טעם וב“טון” הדרוש.²⁹ רק חבל שנדפס באותיות קטנות ועל נייר דק. מכתב כזה היה צריך שיעשה רושם גם בחיצוניותו.

בנוגע למופתי³⁰ חושב הנני, כי עלינו לרכז כל כוחותינו וכל כוחות ההנה"צ (אם יש לה כוח) להיפטר בהאיש הזה, ולהורידו מכסאו. אולי טוב להתקשר עם ראג’ב³¹, אם יש להאמין בו, כי סוף סוף הן הוא מתנגדו היותר קשה.

ובנוגע לג’מאל הנני מצטער עד היום על חולשתנו בימי הבחירות, שעזרו למנוול זה להיכנס אל העיריה למען יוכל ללחום בנו גם שם גם מחוץ.

חושב הנני, כי לו יכולנו להתקשר עם ראג’ב בקשר יותר חזק בנוגע לבחירות הבאות, באופן כי אז לא נכניס מהצד המתנגד לו את ג’מאל וחבריו, היה הוא יכול למגר את שניהם. אצלו גם הננו סובלים סבלות חומרית ואצלם סבלות מדינית.

כמובן לא תספיק לנו שבועתו בקוראן.

בהיותי מוזמן לפני שבועיים אצל נתן שטרויס, תיכף בבואי הגיד לי, כי שלח תלגרמה אל ראג’ב בדבר הכותל המערבי ולא קיבל ממנו כל תשובה. אנכי תלגרפתי תיכף לראג’ב, כי שטרויס מחכה לתשובתו, ואינני יודע אם ענהו.

חושב הנני, כי מכתבים אל הערבים מעין זה ששלחתם צריך לשלוח ולפרסם מזן לזמן. בדבר פרסום דברי גליקסון בעיתונים הגדולים אתראה עם המשרד הציוני פה (אף כי אין אל מי לדבר ביחוד עתה שליפסקי נסע לברלין). אך בכלל חושב הנני, כי עליכם להתראות עם מר יוסף מ' לוי, כתב הטיימס הנויורקי, הכותב מכתב ארוך ומפורט בכל יום א', והוא יוכל לפרסם זאת. וכן יוכל מר שווארץ של הסט“א³² לשלוח ת”ג³³ בנוגע לדברים כאלה ואז יתפרסם זה בעיתונים רבים.

לפי מה שקראתי בעיתונים נרשמו בכל א“י כשמונים אלף בוגרים. האם נכון הוא מספר זה, וכמה אחוזים מכל בוגר א”י הוא?

חושב הנני, כי עד הבחירות לאספה“נ אספיק כבר לשוב לא”י.

בחיוך קראתי את הערת כ' בסוף מכתבו שהוא שואלני אם אוכל לוותר על נסיעתי לאמריקה, ורואה הנני פה את חיוכו בשעת כתבו דבריו אלה.

בכל אופן הן הגיעוני הדברים בהיותי כבר פה, ואת הנעשה הן אין עוד להשיב. אמש שלחתי ת"ג של ברכה אל נציבנו החדש³⁴ לאמור:

“ברכותי לבואך לארצנו. יעזרך האלהים ביסוד הבית הלאומי לישראל בארץ לטובת כל תושביה”.

וחתמתי בתואר “ראש הוועד הלאומי”. אם אזכה לקבל תשובה ממנו, אפרסם את הברכה והתשובה.

ושלום רב לכ' ולכל חברינו ידידנו, ולכל פקידי משרדנו המתמסרים לעבודתנו.

חברו וידידו מכבדו

דוד ילין

בנוגע לתזכיר הנני להעיר:

א). למה היה צריך להזכיר בהערה את המלים “עם סימטת” הכותל שהיא וקף?

ב). למה היה צריך להזכיר בצד 5 הערה 6 כי בכל יו"ט… הולכים שם להתפלל שמה מוסף או באים שמה אחרי התפילה – מה שמראה שלא היו קוראים שם בתורה?

ג). בצד 4 בסוף הפיסקה “מובן מאליו” כתוב “ארבעת השנים” וחסרה מילת “מאות”.

527. אל אשתו

שיקאגו, יום ב' ד' טבת תרפ"ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

ובכן התחילו הנסיעות והטילטולים עוד הפעם, והמקום הראשון שבחרתי בו היה כמובן שיקאגו, עירו של מר רוזנוואלד.

הגעתי הנה ביום ה' בערב וליד התחנה חיכה לי ידידנו הד"ר דושקין ויחד נסענו אל המלון, אשר בו הזמין לי חדר. זה אחד המלונים החדשים אשר בו למעלה מעשרים דיוטות.

ביום ו' בבוקר תלפנתי אל משרדו של מר רוזנוואלד. – – –

לצערי אטם הפעם את אזנו, שהיתה פתוחה לי פעמיים. הוא אמר, כי הוא נתן כבר חלקו, ויותר ממה שחשב בראשונה לתת (כוונתו ל 25 אלף הדולרים הנוספים) ועתה העת לאחרים לתת. – – –

פה עלי לדבר מחר בפני אגודת נשים ע“ד החינוך בא”י, ומחרתיים בקלוב הגדול הנקרא בשם Covenant Club, ומקוה הנני למצוא בשני המקומות האלה מי שיתעניין במשלחתי. – – –

מפה אסע אל הערים: קליוולנד, דטרויט, בופאלו, טורונטו, אוטאבה, מונטריאל, ומשם אשוב לנויורק. לנסיעה זו יידרשו בוודאי שבועיים. – – –

ליום השבת (בלילה וביום) הייתי מוזמן לבית דושקין. לפני זה הזמינני לאסיפת המורים העברים ושם דיברתי אליהם בעברית ע“ד מצב החינוך בא”י. – – –

528. אל אשתו

ברכבת בין צינצינטי לבופלו ה' שבט תרפ"ט (16.1.29)

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

יום של “עזרת נשים” היה לי יום אתמול. קרה הדבר במקרה, כי ליום אתמול סידר הוועד של “עזרת נשים” בצינצינטי שתי אסיפות שעשועים, ואחרי שחשבתי לעזוב את צינצינטי שלשום בערב, אמרה לי הג' ברמן, כי כדאי הדבר שאשאר עוד יום שם למען אוכל לדבר בשתי האספות האלה על “עזרת נשים” והמוסד שלכן, וכן עשיתי. –

529. אל הד"ר י.ל. מאגנס

שיקאגו, ט' שבט תרפ"ט 20.1.29

ידידי היקר והנכבד הד"ר י.ל. מגנס,

זה לי שבועות אחדים שהנני משוטט במרחבי ארצות־הברית ועובד קשה בהשגת הכספים והנני מצליח, אך לא במידה גדולה. את התוצאה האחרונה אראה כמובן לפני עזבי את הארץ. בכל אופן הנני מקווה, כי אצליח להשיג הדרוש לגמר הבניין וגם לריהוטו והמצאת כל מכשירי ההוראה. היעלה בידי להשיג גם כסף לקרן למשך שנים בעד ההוצאות השנתיות? – לשאלה זו אינני יודע עדיין פתרון.

במקומות אחדים דיברתי על התקדמות עבודתנו בארץ, ובשום נאום אינני שוכח כמובן להזכיר בתור “גולת הכותרת” לקידמתנו הרוחנית את מכללתנו.

לפני שבוע הייתי בצינצינטי והרציתי שם בפני התלמידים ואחדים מהמורים וד“ר מורגנשטרן³⁵ הרצאה מיוחדת (לצערי באנגלית) ע”ד המכללה וכל השאלות הנוגעות לה. – לפני זה הרציתי בבית הד“ר ש. הכהן בפני חברי אגודת נימרק בעברית ע”ד העבודה הרוחנית והתפתחות השפה העברית בא"י.

בצינצינטי השתתפתי בישיבת הוועד הפועל האמריקאי שהיתה לפני שבוע והשגתי מהאגודה חמשת אלפים דולר לטובת ביהמ"ד למורים (במקום 15 אלף שביקשתי). באותה אסיפה החליטו לתמוך גם בבית הספרים העירוני, שיישאר בבניין לשכת ירושלם, את הסך (כערך ששת אלפים דולר) אשר דרש כ' במכתבו אליהם, אך ישלמוהו בשני תשלומים שנתיים אחרי כי בחשבון כ' ישנם סכומים שיוצאו במשך שנתיים. דיברתי על קידמת הספריה בכלל במשך השנים האחרונות.

שמחתי לקרוא, כי ידידנו החכם לוי גינצברג בא ירושלמה והוא מרביץ תורתו למשך זמן במכללתנו. בהיותי עוד בפאריז הגיד לי ע"ז הרב ישראל לוי.

ומכיוון שהזכרתי שם הרב לוי עלי להגיד לכ', כי בדברי אתו הביע רוגזו וכעסו על אשר מדברים על “המכון למדעי היהדות” בתור “מחלקת מדעי הרוח” של המכללה. ואמר: עוד נראה! – מה היתה כוונתו לא ידעתי: אם יתפטר מהוועד? או כי הברון יפסיק תמיכתו?.

שלום רב לכ' ולרעייתו הכבודה ושלום רב לכל חברינו “חדשים גם ישנים”.

ידידו מכבדו.

530. אל אשתו

ברכבת בין בלטימור ונויורק בין פורים של פה ופורים שלנו תרפ"ט

– – – אמש היה הנשף שסודר לכבודי. באו כמאתיים ושבעים מבחירי קהילת נויורק אל האולם היפה של מלון אסטור. – – – באו רבים מדידינו ומכירינו, היו"ר היה ישראל מץ, והנואמים בעיקר סטיפן וייז, מק וסוקולוב (הוא דיבר עברית). מק הדגיש ביחוד את עניין “עזרת נשים”, – – –

אנכי דיברתי ג"כ וגמרתי דברי (לדרישת הקהל) באנגלית. – – –

531. אל הד"ר שמעון רבידוביץ ברלין

נויורק, כ“ג אד”ש תרפ"ט

להאדון הנכבד ד"ר ש. רבידוביץ ברלין

א.נ.

בהיותי מוזמן במוצאי שבת בשבוע שעבר לאספת הרופאים האמריקאים דוברי עברית. נפגשתי באחיך היושב פה, ופגישה זו הזכירתני חוב ישן שהנני חייב לך על פי הבטחתי לך, חוב שירים חדשים לר“ש הנגיד שהבטחתיך למסור לך ל”התקופה", ואשר בהיותי “צנוף צנפה אל ארץ רחבת ידים ומטולטל טלטלה גבר”, לפי איזה פרוש שתרצה, לא עלה בידי למלא הבטחתי ואף שכוח שכחתיה לגמרי.

ובכן אמרתי: יהי מה, אבטל מעבודותי האחרות ויבואו דברי אם לא בכרך כ"ה של התקופה־באיזה כרך שהוא אחריו (אולי יצא כבר כרך כ"ו?). ואשב על התורה ועל העבודה, והנני שולח אליך שירים אלה מנוקדים (בכה"י הם בלי ניקוד) ומבוררים ומבוארים במקום שהם צריכים ביאור. ואתה תפרסמם אם תמצא לנכון, או תשיבם אלי אם לא תמצא לטוב לפרסמם. – – –

532. אל אשתו

ברכבת נויורק־מונט־ורנון, כ“ח אד”ש תרפ"ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

מתחיל הנני לכתוב מכתבי אליך הפעם כבר ביום ג' בשבוע, כי מרגיש הנני הצורך לשפוך רוחי בחיק נפש קרובה אלי־ומי קרוב אלי כמוך יקירתי.

רואה הנני, כי ההחלטה הולכת וקרובה כי יהיה עלי להישאר עוד ירחים אחדים פה. כמה קשה עלי דבר זה והחלטה כזאת אשר גם אנוכי בעצמי הנני חייב לקבלה מפני החפץ המוחלט להביא התחלת עבודתי לידי שלמות ולא לעזבה באמצע. ובכ"ז קשה הדבר. קשה עלי להיות רחוק מכל יקירי במשך זמן רב כל כך, וביחוד בימי חג הפסח, קשה עלי להפסיק עבודתי המדעית במכללה לזמן רב כל כך, קשה עלי להיות רחוק זמן רב כל כך מאותו המוסד אשר לשם קיומו הנני עובד. אך מה לעשות? פה הנני רואה ומרגיש צידקת המשל הגרמני כי “הכרח משבר ברזל”. מעולם לא הרגשתי באופן כל כך חזק את הרצון לשוב הביתה, יומם רוחי סוערת בקרבי ולרגעיו יש כעין חפץ לבכות. אך אחרי הרגש החם בא השכל הקר וקורא: אין דרך אחרת.

רוב חברי הוועד החליטו בכתב, כי עלי להשאר, אחד מהם איננו בנויורק, ואחד חושב, כי עלי לשוב לירושלם ולעבודתי. בעוד יומיים שלושה אדע באופן רשמי את אותה ההחלטה, שהנני יודע באופן בלתי רשמי. ואז אתלגרף כמובן גם אליך. –

במוצאי שבת הייתי בנשף־הריקודים של בני א“י ובנותיה. זהו הנשף ה־29. פעם בשנה הם מתאספים, רואים אחד את השני ואח”כ כל אחד שב לעבודתו. אותי עניין הדבר, כי ראיתי שם אנשים רבים שראיתי עוד בימי ילדותי, מלפני 50 שנה, וכו' וכו‘. זה הכירני בימים, שבהם ישבתי בין מנחה למעריב בביהכנ"ס של החורבה ולמדתי בתנך הקטן, וזה הוא בן רבי בילדותי ר’ יצחק ר' ישעיה’ס, זו היתה שכנתנו בשבתנו בעיר העתיקה והכירה את אמי ע“ה וכל משפחתנו, וזו זוכרת עוד את איטל מימי ילדותה. האחת היא ה”בריינסקרין", שהיתה לה או לאמה החנות בבית יעקב מתחת לבית הוריך, והשניה היא אחות שרה אשת טוביה סלומון, שאיננה מרפה ממני עד שאבטיח לה כי אמסור דרישת שלומה לאחותה. בבואי העלוני על הבמה והיה עלי כמובן לדבר, אך הקהל כנראה מחכה כבר בקוצר רוח למחולות ובכן קיצרתי הפעם.

גם רבים במתלמידי לפנים (בביה“ס של האליאנץ, ובביה”ס למל) מצאתי שם וגם מתלמידי הסמינר הארץ ישראלים.

היו מחולות מודרניים וגם מחולות ארץ־ישראלים, וביחוד מחול המעגל.

הקהל בכללו איננו מהספירות הגבוהות. רוב אלה שלא הצליחו בא“י לא הצליחו גם פה, ובכל אופן לא הגיעו למדרגה רמה. רבים מהם מדברים על התשוקה לשוב לא”י, אך אצל רובם זהו רק מהשפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב.

כה ביליתי נשף שלם להכיר את “ארץ ישראל שבנויורק”.

מסרו לי גם חוברת הנשף, וכרגיל אין בה אף שורה עברית. הכל באידית. – – –

לפני שעות אחדות תלגרפתי אליך בדבר ההחלטה הגמורה של ועד הסמינר, כי עלי להשאר פה עוד כשני חודשים, ואם יידרש – גם שלושה, כדי לגמור לכה"פ השגת הכספים לגמר הבניין וריהוטו. – – –

533. אל ליאונרד שטיין, המזכיר המדיני של ההנהלה הציונית, לונדון

נויורק, 8 אפריל 1929 (כ“ז אדר ב' תרפ”ט)

אדון נכבד,

את שני מכתביך מיום 7 ינואר ומיום 8 פברואר קיבלתי בזמנם, אך לסיבת נדודי וטלטולי ועבודתי המרובה לא עלה בידי עד כה לשים לב אל המשאל הרצוף במכתבך הראשון, הדורש עיון רב וגם לא מעט זמן. ואף כי גם עתה אין עיתותי חופשיות בידי אשתדל בכ"ז לחוות דעתי בשאלות הנזכרות במשאל עד כמה שאפשר לי בדוחק הזמן.

א. שאלת הפרלמנט או המועצה המחוקקת. במנדט כתוב אמנם ע“ד השתדלות הממשלה הממונה לפתח מוסדות של שלטון עצמי בא”י, ובייחוד מוסדות פרלמנטריים. אבל דבר כזה, שיינתן בפעם אחת ובקפיצה אחת מוסד עליון, מרכזי לכל הארץ, מוסד אשר בו ייחתך גזר דינם של כל העניינים החשובים של הארץ, וגם עניינים שיש להם קשר עם ממשלות חוץ – נחשב לדעתי לצעד נחפז מאוד. ההיגיון אומר, כי צריך להתחיל ראשונה בשלטון עצמי מקומי, ורק אחרי ניסיון של שנים, שיראה כי אכן ישנה אפשרות לו לנהל ענייניו בהבנה מספיקה, בחריצות, ובצדק וביושר, – רק אז תוכל לבוא האפשרות לחשוב אם הגיעה כבר העת למסור לו שלטון עליון, שלטון כללי על כל הארץ. לע“ע איננו רואים זאת, ומה שהננו רואים מוכיחנו לדעת כי עוד רחוק העם מיכולת כזאת. רואים הננו עדיין המישטרה במדרגה נמוכה מאוד. רחוק הוא השוטר הערבי מיושר, מחריצות, ומה גם מג’נטלמניות. רחוק הוא אפילו השופט הערבי מהיות שופט־צדק וכל הקילקול (corruption) של ימי תורכיה לא טוהר עדיין. ורואים הננו בייחוד את המנהיגים הערבים, כי כל שקר נחשב בעיניהם למאומה בשעה שמגיע הדבר לענייני היהודים. אם היהודים מוכים על יד הכותל המערבי, באים הם ומרעישים עולמות האישלם על הסכנה, שהיהודים רוצים לשלול את בית המסגד של עומר מהמושלמים. הן לפני איזה זמן ציירו את בית המסגד עם “מגן דוד” בראשו ושלחוהו בכל תפוצותיהם לאמור: עתה מציירים היהודים ציורים כאלה המראים על שאיפותיהם. וכן הדבר בכל עת ובכל שעה שהם מתנפלים על היהודים, באים וממלאים חללו של עולם בצעקות, כי היהודים מתנפלים עליהם. אנשים מנהיגי־עם, העומדים על מידה מוסרית כה נמוכה, לא יוכלו בשום אופן לנהל ארץ בצדק, יען כי עפ”י היושר צריכים הם להיות הרוב בכל מוסד פרלמנטרי נבחר.

העיריות גם הן מראות עד כמה אפשר לסמוך עליהן. הנה ירושלם עיר הבירה, והיהודים הם שעזרו לערבים להיבחר, ולו חפצו היהודים יכלו להכריע את הכף כלפי אחרים, ועתה אין ישיבה שלא תהיינה שם קטטות בין החברים הערבים המתנגדים לכל דרישה יהודית. זוהי מידת אי הכרת הטובה, השוררת ביניהם במידה נפרזה. הניסיון, שנעשה ע"י צרפת בסוריה, הראה לה די והותר כמה גדולה חוצפתם בהינתן להם איזו זכות שהיא.

בייחוד קשה לתת הזכות היותר גדולה לערבים בשעה שהננו רואים, כי כל הזמן הם (ז"א המנהיגים) כנגד היהודים בכל דבר. אי אפשר לכונן מוסד, אשר כל תוכנו יהיה רק קרבות ומלחמות, ועל כל דבר ישפטו לא מצד התועלת האמיתית לארץ כ"א מצד פוליטי מפלגתי.

די להזכיר את העובדה שלפני חמש שנים בערך רצתה הממשלה לסדר בחירות לחבר־שיפוט (Legislative Body), שהיו צריכים להיות בו רק שני יהודים כנגד שנים־עשר ערבים, והם החרימו את הבחירות ולא נתנו לדבר לצאת לפועל, בהוכיחם כי היהודים והנציב העליון ועשרה הפקידים הבריטים יהיו 13 כנגד 12 שלהם!

וצריך לא לשכוח עוד דבר: לו היינו יכולים למצער להיות בטוחים בפקידים האנגלים, שהם יעמדו תמיד, לא נאמר: לצדנו כ"א לצד האמת, ולא מטעם פוליטי או איזה טעם שהוא לצד הערבים – היתה הצרה חצי צרה. אך במצבנו הנוכחי, בשעה שרבים מהפקידים, וגם מהגבוהים שלהם, הם לצד הערבים, ויודעים הם, כי בהיותם לצדם יהיו גם הם לצד הפקידים האלה, במצב כזה הדבר הוא מסוכן.

הבית הלאומי היהודי לא יוכל להתפתח בהינתן לערבים הכוח לשלוט על הארץ. אבל הארץ יכול תוכל להתקיים וגם להתקדם גם בזמן שלא יהיה עדיין מוסד מחוקק מצד התושבים. ואי אפשר לחשוב, כי תינתן זכות המחוקקת בהגבלות ידועות, כגון שלא יחוו דעתם בעניין ההגירה ובעניין מכירת קרקעות ליהודים: אם הפרש רוכב כבר על הסוס, אז הוא השליט בו ושום דבר לא יעצור בו.

לסעיף (C):

מה שנעשה בעבר־הירדן לא יוכל לפעול על הציבור הערבי שבא"י. הם יודעים כמה הבדואים אינם שבעי־רצון מכל הבחירות של הפרלמנט. יודעים באיזה אמצעים השיג האמיר את הבוחרים, יודעים הם כי כל הפרלמנט וכל השלטון העצמי הוא רק פיקציה בשעה שהאמיר מקבל כסף מאנגליה ועושה רק רצונה. והערבים הארץ־ישראלים היו מוותרים על שלטון עצמי כזה.

בנוגע לסוריה הם רואים כל הנפתולים של צרפת עם הסורים ואין להם לקנא באחיהם שם.

ובכלל, הקהל הרחב הערבי איננו מתעניין כלל במדיניות, והדרישות באות רק ממספר קטן מאוד של המשתלטים עליהם ואומרים כי הם מדברים בשמם.

X) (עוד לסעיף C):

לא צריך לשכוח גם זאת כי בשום ארץ מהארצות השכנות לא“י (עבר־הירדן, סוריה, מצרים ועיראק) אין עניין שני עמים בעלי זכויות שונות, ונתינת שלטון עצמי להן לא תביא לידי חיכוכים מתמידים בין שני חלקי יושבי הארץ. מה שאין כן א”י. וזו היא המציאות שאין לשנותה.

(לסעיף D):

כל זמן שהיהודים באמת אינם מזיקים לערבים, כל זמן שיהודים מעשירים את הערבים בכל הדרכים האקונומיות השונות, הן ע“י קניית קרקעות, הן ע”י קניית צרכיהם החקלאיים, הן ע“י עבודה שנותנים להם במושבות שונות, הן ע”י מיליוני הלירות שהם מכניסים אל הארץ – יוכלו לתבוע את זכויותיהם המוסריות על הארץ.

אם נאמר כי אנגליה היתה מעוניינת להשיג את המנדט על א“י בעזרת היהודים, ולפני זה להשיג עזרת אמריקה בימי המלחמה ע”י עזרת היהודים וע“כ הבטיחה ליהודים מה שהבטיחה ולא מפני סיבה מוסרית, – אבל לכל הממשלות האחרות הן בוודאי לא היתה שום סיבה חומרית להסכמתן לאידיאה של הצהרת בלפור ועניין הבית הלאומי היהודי. ואם עשו זאת, הן עשו מפני כי מצפונם הגיד להם לעשות זאת. ואחרי אשר יצירת מוסד כזה תהרוס את כל עניין הבית הלאומי, ואחרי אשר איחור הוצאת עניין השלטון העצמי העליון לפועל איננו גורם לאיזה הרס שהוא, אפשר ואפשר לדרוש, כי א”י צריכה להחשב כעניין יוצא מן הכלל. במשך עשר השנים האחרונות התפתחה הארץ יפה מאוד, וגם הערבים, ולא רק גם הערבים כ“א הם בעיקר היו המרוויחים מכל הקידמה הזאת. אפשר איפוא לתת להתפתחות זאת להמשיך דרכה עוד עשר שנים ולא נוסיף ללבות מדורה חדשה ע”י היצירה החדשה.

(לסעיף E):

גם בא"י וגם באנגליה וגם בכל העולם כולו ידוע הדבר, כי היהודים חפצים להתרבות בארץ לבל יישארו quantitѐ negligeable ³⁶ בארץ, ובוודאי יבוא עוד המון במשך השנים הבאות, ורעה לא תצא מזה לערבים, ובכן בוודאי מבינים הם את טעם התנגדות היהודים למהירות הגדולה לכונן מועצה כזאת. יודעים הם כמה שנים וכמה הרפתקאות עברו על האירלנדים לפני השיגם השלטון העצמי.

(לסעיף F):

כבר הזכרתי למעלה תוצאות הנסיונות של שלטון עצמי בעיריות. אם דרושות ראיות, אפשר להביא אפילו מתל־אביב שלנו, אשר לולא הממשלה, שבאה מצד אחד בכוח היד ומצד שני במתנת־היד, מי יודע להיכן היינו מגיעים.

רואים הננו זאת גם מהמועצה המושלמית העליונה (Moslem Supreme Council), שנתנו לה כל החופש של שלטון, והמושלמים בעצמם רוצים עתה בהשגחת הממשלה עליה, מפני כי אין איש יודע מה נעשה בכל הכספים של הכנסותיה, ובכלל הם שליטים עריצים.

(לסעיף G):

הדרך היותר טובה להגיע על ידה במשך הזמן אל שלטון עצמי, היא בחירת מועצה מייעצת (Advisory Council) כמו שרצתה הממשלה לעשות לפני החלטתה לתת לא“י זכות של “חבר שיפוט נבחר”. מועצה כזאת תרגיל את הקהל לדון בענייני הממשלה, דעת הקהל היהודי והערבי תישמע באזני הממשלה, אך לא תהיה מוכרחה לקבלה תמיד. ובכל עת שתמצא, כי דעת הרוב היא מתנגדת לזכות”הבית הלאומי היהודי" לא תקבלנה.

צריך במשך הזמן להרבות במוסדות שלטון עצמי מקומי (local), וכאשר יצליחו באמת, והחיכוכים בין חלקי התושבים ימעטו, רק אז יהיה אפשר לחשוב על פארלאמנט. הערבים צריכים לדעת זאת ואולי ידיעה זו תכריחם למשך זמן לא להתנגד כ"כ ליהודים, ומתוך הרגל אולי ייעשה זה לטבע.

(לסעיף H):

בנוגע להרכבת המועצה המחוקקת לא יהיה אפשר לתת לערבים מספר יותר קטן מהמספר המגיע להם על פי מספרם בארץ (כמובן יידרש לעשות מיפקד – Census – רשמי לפני כל דבר), וכן לא יהיה אפשר לתת ליהודים מספר נבחרים יותר מהמגיע להם על פי מספרם. יידרש בכל אופן להגדיל מספר הפקידים הגבוהים האנגלים באופן שלא יהיה לערבים הרוב. אמנם איננו בטוחים בפקידים האנגלים ובדעתם, אבל לפעמים יהיה אפשר לסמוך עליהם, בייחוד בזמן שהאינטרסים של אנגליה ידרשו זאת.

בנוגע לתפקיד המועלה יידרש כמובן להוציא מתפקידיה את עניין ההגירה ומכירת הקרקעות.

על השאלה השנייה, זאת אומרת על השאלה הערבית בכלל, אשתדל לענות בקרוב במכתבי הבא.

ובזה הנני ידידו מכבדו

דוד ילין

534. אל הד"ר אהרן מאיר מזיא

ברכבת בסיבובי באמריקה, ער“ח ניסן תרפ”ט

ידידי וחברי נכבדי הד"ר א. מזיא,

לפני שבוע וחצי הוזמנתי לישיבת “הרופאים האמריקנים מדברי עברית”, ושמחתי מאוד לראות עד כמה תחיית לשוננו חודרת אפילו בארץ זו, אשר בה כל זרם החיים מרחיק את האדם לגמרי מאידיאלים כאלה. מתאספים רופאים, הטרודים בעבודתם הרבה מאוד, ומרצים הרצאות מקצועיות בעברית, ודנים על יצירת מלים חדשות בעברית ממש כמו בארץ ישראל. אצלנו למצער יש גם צד מעשי, אחרי כי שפתנו חדרה אל החיים, אבל באמריקה? ובכל זאת הזמן עושה את שלו.

הנני שולח לכ' בתור נשיא ועה"ל³⁷ את החומר הספרותי שקיבלתי מהם. וטוב יהיה אם ועדנו יבוא אתם בדברים, ואולי נוכל במשך הזמן או תיכף להשיג מהם או על ידם גם תמיכה חומרית.

מחוברת “לשוננו” לא הישגתי פה אף אחת וכן לא את המהדורה השניה של “זכרונות” ועדנו הקודמים, כאילו נשכחתי לגמרי מצד חברי. כן הייתי חפץ לדעת מה נעשה אצלנו במשך כל הזמן הארוך של ימי נדודי. האמנם לא מצאתם אתם או מזכירנו כל נחיצות אף לכתוב מלה אלי? – – –

535. אל אשתו

סקראנטון, יום ב' ו' ניסן תרפ"ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

גם השבוע הקדשתי לסוב בערים הקטנות לנסות מזלי. אמנם ההכנסה איננה גדולה (בשבוע שעבר השגתי 600$ במזומנים וסכום כזהנ בהבטחות) אך צריך לנסות.

בנויורק עצמה קשה העבודה עוד יותר. סובבתי תמול כל היום ולא השגתי כלום. הציוני אומר, כי נתן למגבית המאוחדת ולמכללה ו… ו… ומה הוא הדבר שכל מוסד עורך לו מגבית בפני עצמו?! והבלתי ציוני הן תירוצו עמו. ביקרתי תמול את מר אדולף אוקס בעל ה“טיימס” הנויורקי. הבאתי אליו מכתב שנתן לי צירוס אדלר אליו לפני נסעו, ומחותנו סידר למעני את הראיון אתו. הוא עומד בראש המגבית של 5 מיליונים דולרים בעד הסמינר שבצינצינטי. קיבלני בסבר פנים יפות ודיבר אתי בארוכה, אך במה שנוגע לתרומה־לא! באלף רבתי. הוא חושב, כי כל מציאות היהודים בא“י היא אסון וסכנה ליהדות כולה. המקומות קדושים לנוצרים ולמושלמים ולא יוכלו אלה לסבול, כי כוח היהודים יגבר בארץ הקדושה להם, וכו' וכו'. ובכן, היוצא מזה הוא, כי חוק שם לו לבלי תת לשום דבר שבא”י. היהודים צריכים להתבולל בעמי הארצות, שהם יושבים בהם, ועל יהדותם ישמרו רק ע“י דתם, ע”י בתי הכנסת שלהם, ולכן צריך לתמוך (וכמובן דווקא ורק בגולה) בכל העניינים הדתיים, אך לא בשום דבר המפריד בין היהודי ובין הלא־יהודי. ובהגידי לו ע“ד רוזנוולד ודעותיו על א”י, וכי בכ“ז היה ראש התומכים במפעל זה, אמר: “אנכי יותר קיצוני מרוזנולד, הוא יש לו עוד חיבה ונטייה לא”י אף כי איננו מאמין בהצלחתה, ואנוכי חושב, כי כל מה שמגבירים כוח היהודים בא”י זהו אסון גדול יותר. צר לי על אשר מקום מוסדך גורם שלא אוכל להשתתף בו".

ולא הועילו הדיבורים – לא נתן. – – –

536. אל אשתו

נויורק, יום ג' י“ט ניסן תרפ”ט

– – – במוצאי שבת נאמתי באספת המורים והמנהלים העברים שבאמריקה. שם מצאתי רבים מדידי ומתלמידי. – – –

537. אל הד"ר יעקב טהון

ברכבת בין מילווקי ושיקאגו ד' אייר תרפ"ט

חברי וידידי הנכבד הד"ר יעקב טהון,

את מכתבו המפורט מיום ט' אד“ר קיבלתי בזמנו, והוא ויתר הודעות הוועד הלאומי עניינו אותי מאד. שמחתי לדעת מהמכתב ולפני זה תלגרמה של א”י, כי סוף סוף היה הניצחון על צדנו וכל תעמולות מתנגדינו היו לשווא. יתן ה' ונצליח בעבודה העיקרית לשבח ולשפר ענייני היישוב, לסדרו ולעבוד עבודת הבניין העיקרית.

אך כנגד זה הצטערתי מאד למצב החומרי של ועדנו, אשר מבלי הטבתו לא נוכל למלא חובתנו. – – –

אנכי הנני עובד עבודה קשה מאד ורואה הנני כי לא אשיג כל הדרוש למרות הישארי עוד חודשים יתרים.

הנני מחכה לידיעות התלגרפיות בנוגע לקביעות זמן הבחירות לאספה"נ. – – –

538. אל אשתו

סנט־לואיס, י“ז אייר תרפ”ט אחרי הצהריים

– – – בהגיעי הנה ביום ו' בבוקר חיכה לי כבר בתחנה ד“ר דוד ריז (כהן)³⁸ ויחד נסענו אל המלון, אשר בו הנני גר קרוב לביתו. הוא מקדיש עתה כל זמנו (וגם מכוניתו) לי. פה נעשו כבר כל ההכנות הדרושות לפרסום דבר בואי הנה, הודיעו בעיתונים וקבעו לי “לדבר” שלוש פעמים במקומות שונים: בליל השבת ב”היכל" העדה הרפורמית, ביום השבת בבוקר לפני מוסף בבית הכנסת של הקונסרבטיבים במקום דרשת הרב שמסר לי מקומו (שם דיברתי על פרשת השבוע ועל הפסוקים “איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו” ו“גאולה תתנו לארץ”, וההפטורה של ירמיהו וחנמאל ועניין “עוד יבנו בתים ושדות וכרמים”), ובמוצאי שבת ב“מרכז היהודי” Y.W.H.A & Y.M.H.A (כלומר בניין הצעירים היהודים והצעירות היהודיות) אשר דיברתי בעברית ובאנגלית על החינוך העברי בא"י ועל המכללה העברית. – – –

בליל השבת הייתי מוזמן (כמובן עם ד"ר ריז שהוא סידר את הדבר) בבית אחד מחשובי העדה, מר קראנברג, אשר כנהוג הזמין אל ביתו עוד אחדים מידידיו וכל משפחתו ושרנו זמירות. וליום השבת הוזמנו לבית הלפרן. זהו באמת רב אורטודוקסי, שלמד בסמינר של שכטר והתגלגל אל עדה קונסרבטיבית, שגם היא באמת אורטודוקסית רק שהנשים מתפללות בחדר אחד עם הגברים בשבתן בצד אחד והגברים בצד שני.

רוב האנשים שמדברים אתם אומרים, כי בקרוב יבואו לא"י לביקור וכן גם משפחת רב זה.

אחה“צ קיבלתי תלגרמה מד”ר משה ליון שאתלפן אליו, והנה הוא בנו של יוזל ליון שהיה ידיד נעורי. דיברנו בתלפון והוסכם כי יבוא תמול (ביום א) לקחתני במכוניתו אל ביתו אשר באחד פרברי העיר. וכן היה. ביליתי בביתו שעות נעימות בהזכירי זכרונות ימי נעורי (כמעט ימי ילדותי), בלכתי לילה לילה אל בית אביו, כדי ללמוד צרפתית מספר אולנדורף ולחבר “מחזה” מימי אלכסנדר מוקדון וביקורו את ירושלם. – הוא רופא וגם כותב מאמרים פופולאריים בשבועון היהודי האנגלי על השיטות הפילוסופיות ועל הפילוסופים היהודים. – – –

לפני לכתי לדבר במוצאי שבת הוזמנתי אני וד"ר ריז אל בית הפרופיסור קלויזנר, הוא שאר בשרו של הפרופיסור קלויזנר שלנו ³⁹. הוא פה נשיא האגודה הציונית וגם מדבר עברית. והוא הבטיחני, כי אחרי כלות הרבנים עבודתך, יצא גם הוא לאסוף.

כתבנו יחד כרטיס ושלחנוהו אל הפרופ' בירושלם. – – –

539. אל ש.טשרנוביץ

אטלנטיק־סיטי, כ' אייר תרפ"ט

ידידי יקירי וחביבי מר ש. טשרנוביץ,

מהידיעות האחרונות שהנני מקבל מהוע“הל ¹ רואה הנני, כי ישנה אפשרות כי תשוב ותעבוד במחיצתנו. מן יתן והיה. נחוץ לועה”ל מזכיר בעל־מעוף, ואתה הנך היותר מוכשר לזה (בתנאי אחד: שלא תכניס את הוועד בהתחייבויות כספיות, שגרמו לנו צער מרובה, אך הנסיון כבר למדך ולמדנו).

אינני יודע מה תבאנה הבחירות החדשות לכנסת ישראל בנוגע לראש הועה“ל. הירצה אוסישקין לקבל סוף סוף את הנשיאות הראויה לו, או הוא יעמד על דעתו והבוחרים ימצאו לטוב לא “להחזיר עטרה לישנה” כ”א להמשיך המצב הקודם ואנכי אצטרך באין ברירה לקבל העבודה הלאה.

הנני אומר לך בגילוי־לב ובאמת ובתמים כי הייתי שמח מאוד אם יכולתי להקדיש עצמי, לא “רובי” כ“א “כולי”, לעבודתי האמיתית באוהלה של תורה, אבל אם למרות כל זאת ידרשו ממני להמשיך עבודתי בועה”ל, אקבלנה מתוך ידיעה, כי עתה העת להתחיל לראות תוצאות עבודת ההכנה, שעסקנו בה זה שנים רבות.

למה הנני כותב אליך כל זאת? זהו מפני שמצאתי לטוב לעניין עבודתי להיות נוכח בקונגרס ולהתראות עם אנשים שונים. יכול הנני להיות בתור אורח או בתור ציר. אם יש לי איזה תפקיד ישובי שהוא, צריך אני להיות ציר, ואם אין, אי אפשר לעשות דבר. ובכן דבר תלוי בחברו: אם עלי להמשיך עבודתי בועה"ל בתור היושב ראש בו, ויש אולי עלי איזה תפקיד למלא, עלי להיות ציר.

ובכן אם יש עוד זמן לזה ותמצאו לנכון שאהיה ציר, עליכם להשתדל להעמיד מועמדתי ולהשתדל, כי אבחר. ואם אין, אז יותר טוב לא לעשות כלום ואבוא שם בתור אורח ואהיה חופשי כל הזמן.

ועדו דבר: רואה הנני, כי עליכם להחיש בבחירת חברי “הסוכנות היהודית” מתוך הישוב. אינני יודע אם תחליטו לעשות זאת תיכף או אחרי הקונגרס. ובכן עוד הפעם צריך לקשר דבר בדבר. אם יהיה עלי לשמש הלאה בועה“ל, חושב הנני כי לא יתכן כי ראש הועה”ל יעמוד מחוץ לסוכנות.

ובכן הוועץ נא עם יתר ידידינו, הד"ר טהון ועוד, ועל מה שתחליטו תעשו.

ושלום לך ולכל חברינו על כל העובדים עבודת עמנו בוועדנו.

ידידך בכל לב

540. אל ב. דינאבורג

ברכבת בין סנט־לואיס ונויורק יום ו' כ“א אייר תרפ”ט

חברי וידידי הנכבד מר ב. דינבורג,

תמול בצהרים עזבתי את סנט־לואיס והיום בצהרים אגיע לנויורק.

ביקור בסנט־לואיס היה לברכה בעבודתי, ודווקא בעיר זו, אשר הציונים כולם שלחו אלי את התלגרמה־המגילה עם כל חתימותיהם המרובות ותאריהם המטילים אימה – שלא אהין חלילה לבוא ולהפריעם מעבודתם, – דווקא עיר זו היתה יוצאת מן הכלל מכל יתר הערים שבאירופה ובאמריקה בזאת, ששלושת רבניה אזרו חילם ויצאו בעיר לסובב על פתחי הנדיבים ואותי “כלאו בבית”. זוהי הפעם הראשונה כנראה ש“עשיתי רצונו של מקום”.

הם אספו כאלף ושלוש מאות דולר (800 מהם במזומנים והשאר יקבלו בשבוע הבא), ושניים מהם הבטיחוני (ויש לי יסוד להאמין כי ימלאו הבטחתם), כי תיכף אחרי חג השבועות ישתדלו להשיג את השאר להשלים את הסכום של אלפיים דולר.

גם הפרופיסור קלויזנר² (ראש הציונים וראשון לחותמים על התלגרמה הידועה) הבטיחני, כי תיכף אחרי הבחינות במכללה שהוא מורה בה (ז"א בסוף יוני) יצא לאסוף מהציונים חמש מאות דולר, ואנכי החלטתי, כי אם אשיג מהרבנים תשלום הסכום של אלפיים דולר, אקדיש מה שיאסוף הוא לטובת קופת התלמידים. אמנם למדנו, שאין מחלקים עורו של הדוב לפני שצדים אותו, אבן הן אמרה תמר³ “כי טובה תקווה מחיים”. – – –

541. אל זליג ברודצקי, חבר ההנהלה הציונית בלונדון

נויורק, כ' סיון תרפ"ט

ידידי נכבדי הפרופ' ברודצקי,

הנני שולח אליכם את החלק השני מתשובותי בשאלה הערבית, ויהי רצון שיהיה לתועלת.

להתראות בקונגרס!

ידידך מכבדך

2. השאלה הערבית בכללותה;

(א) חוזק התנועה הלאומית הערבית בזמננו עתה, והתפתחותה הנראית בעתיד.

חושב הנני, כי הננו מגזימים יותר מדי את ערך התנועה הזאת, באשר הננו דנים עליה עפ"י מה שהננו קוראים עליה בעיתונות. התנועה הזאת היא סוף סוף לא המונית. ההמון בכלל איננו מרגיש אותה, ואי־האחדות שבין הערבים לא תתן אותה להתפתח הרבה. הערבים היו מעולם עם של שבטים נפרדים ולא היתה להם האפשרות להתאחד לגוש מוצק אחד. האינטיליגנציה יכולה להפיח לרגע רגשי איבה בין ההמון לאחרים, שהם חושבים אותם לאויביהם, יכולה לעורר לעבודת סתירה והרס, אך לא לעבודת בניין, יכולה לדבר גבוהות ורמות, אך לא לפעול הרבה. לא פעם ראינו, כי בכל עת שפנתה אל העשירים ואל ההמון לאספת כספים לצורכי מלחמה, לא נענו פעם, לא בשעה שדרשו נדבות גדולות מהעשירים ולא בשעה שדרשו גרוש בחודש (אחד ממאה בפונט) מההמון.

בנוגע לזכיונות ראינו, כי תמיד הם מרימים צעקה על אשר זכיונות ניתנים ליהודים. אך כי יימצא מי מהם, שיסכים להשקיע אף חלק קטן מכספו במפעל ציבורי שיש גם רווח בו, זאת לא ראינו אף פעם. נמצאו סוחרים סורים שלקחו מתורכיה זכיונות כעין זה של חמי טבריה, אך זה היה בכוונה מראש כדי למכרם לאחרים.

לא שקר טוענים בני הנוער, כי מראשי העומדים בתנועה הלאומית הערבית ישנם שהם סרסרים לקרקעות ליהודים. זה אמת. ואפילו מוסא קאזם לו ידע, כי יוכל להרוויח הרבה בסרסרו קרקעות ליהודים, לא היה נמנע מזה (בהתלוננו פעם באוזני על אשר היהודים החדשים לא התחשבו אתו אמר: הן אנכי עזרתי ליהודים בהיותי קאימקם ביפו בקניית אדמות המושבות).

יכול אמנם להיות, כי הצעירים שבהם יהיו יותר אנשי אידיאלים, אך לא יוכלו לשנות את טבעם, ודורות צריכים לעבור עד שייעשה עם בעל שוויון נפש לכל עבודה ציבורים לעם כזה, שיוכל להביא גם קורבנות לטובת הכלל שלו.

(ב) המקרים בחג’ז והעלייה של אבן־סעוד בתור פקטורים במצב בא"י.

הנה עבר כמה זמן למיום עלייה זו וטרם ראינו איזו פעולה שהיא מצדה בנוגע לא“י. המלך חוסין היה עוד שולח מפעם לפעם עזרה כספית לבעלי התנועה הלאומית הערבית בא”י. אבן סעוד איננו עושה גם זאת. ובכלל יש לו ולהנלווים אליו אידיאלים אחרים להילחם בעדם בתוך מחנה הערבים בעצמם.

(ג) ההתפתחות לפי הנראה של המצב בא"י במשך שלושים או ארבעים השנה הבאות בהתחשבות:

(א) העלייה היהודית.

(ב) גידול והתקדמות התושבים הערבים,

(ג) ההתפתחות הכלכלית של א"י.

קשה להיות חוזה חזיונות כמו בלמי⁴ או בעל “המסע לא”י בשנת ת“ת”⁵, אבל אם לדון עפ“י שמונה השנים האחרונות, עם כל המצבים השונים, שהיינו נתונים בהם, גם משברים גם הצלחות, נוכל להביט בביטחה אל העתיד, ולחשוב כי בסוף משך הזמן הנזכר נהיה הרוב בארץ. התפתחות התעשייה ע”י ריבוי כוח החשמל, התרבות העבודה ע“י ניצול ים־המלח, התרבות המבקרים ע”י בניין בתי מלון טובים, שישנה כבר התחלה לזאת, וע“י פיתוח חמי־טבריה, התרבות המסחר ע”י החוף שבחיפא, הטבת עבודת האדמה ע“י ההשקאה הרחבה של מפעל רוטנברג והזיבול ע”י ניצול ים־המלח – כל אלה יחד צריכים לתת בעתיד הקרוב את האפשרות לעלייה רחבה אל הארץ.

ומצד שני: כל מה שישכילו הערבים יותר, כל מה שיהיו יותר בני תרבות גם בכפרים – כן יגדלו וירבו גם צרכיהם – מה שיגדיל גם את המסחר.

(ד) הצעות מעשיות להטבת היחסים בין היהודים והערבים בזמן הנוכחי:

אחרי אשר לפי מה שביארתי למעלה יש לנו בעיקר עסק עם השכבה האינטיליגנטית של הערבים, חושב הנני, כי עלינו בעיקר למצוא הדרך אליה. דבר זה ייעשה בייחוד עי“ז שנרבה בנינו צעירים מלומדים, היודעים ערבית היטב. היה זמן שחשבנו, כי על הערבים ללמוד את לשוננו, אבל כל זמן שהם חזקים, שהם הרוב, וכל זמן שבפועל אינם מרגישים עדיין הצורך ללמוד עברית, עלינו לוותר מעט על הכבוד הלאומי וללכת אליהם כאשר עשה נביאם מוחמד כשלא רצה ההר ללכת אליו. וכן אינני חושש כלל להתבוללות צעירינו בערבים, העומדים במדרגה תרבותית הרבה יותר נמוכה מהם. אם יעלה בידי חרוצים מבין צעירינו לדעת היטב לשונם וספרותם ויהיה להם מה להגיד לערבים בנוגע לספרותם הם ובנוגע לתרבות הכללית – נשיג עי”ז הרבה מאד. הקשר החזק שבין האינטליגנציה המושלמית והנוצרית הערבית בא רק ע"י השכלת הנוצרים וידיעתם שפת המושלמים.

חושב הנני, כי המחלקה למדעי המזרח של מכללתנו (אשר בה צריך למנות גם לקטור ערבי מושלמי משכיל) תפעל הרבה בכיוון זה, ובייחוד אם ייכנסו שם גם מצעירי המזרח הספרדים.

הרצאות בערבית מצד יהודים לערבים, חגיגות אשר אליהן יוזמנו גם ערבים (כעין אלה שסידר לפעמים מר פרומקין השופט)⁶, ועיתון ספרותי מדעי טהור ערבי, אשר ייערך בידי יהודים משכילים מבלי שום תערובת של עניינים פוליטיים, עיתון יומי ערבי אשר בחלקו הגדול יהיה כללי, רק כשם שיביאו חדשות מארצות ערב יביאו גם חדשות בנוגע ליהודים, וכמובן חדשות הנותנות כבוד להן, וטיפוח חברתי מצד אחדים ממשכילינו, היודעים ערבית בנוגע לערבים – אלה הן ההצעות המעשיות, שלפי דעתי תביאנה תועלת גדולה לשיפור היחסים.

542. אל הד"ר י. ל. מאגנס

נויורק, ערב חג השבועות, תרפ"ט

לכבוד ידידי הנכבד הד"ר י. ל. מגנס קנצלר המכללה העברית ירושלם

ידידי הנכבד!

לפני שבועות אחדים הייתי בסנט־לואיס ושם נאמתי ב J.M.H.A. ע"ד “המכללה העברית בירושלם, התקדמותה ומצבה”.

בעוד חודש ימים הנני עוזב את אמריקה. בדרך כלל הצלחתי, אף כי לא באותה מידה שחשבתי שאצליח, כי אכן רבו בזמן האחרון הדרישות מארצות שונות. הנה מגרמניה ומאוסטריה פנו הנה לאסוף כספים להחזקת מוסדות התרבות הגבוהים אשר שם כמו ה־Hochschule בברלין, הסמינר בברסלוי, הסמינר בבודה־פשט, הסמינר בווינא, וכו'. מלבד עניין ה“ישיבות”, זהו עניין ההולך ומתרחב עד לבלי קץ. כל עיר בפולניה ובארצות הסמוכות לה, שיש בה איזו ישיבה קטנה, מיד באים הנה “גאונים” ו“מאורי הגולה” ומכריזים בעיתונות ע“ד הסכנה הצפויה למוסדם ה”יחיד במינו בעולם“. ויהודי אמריקני־רוסי, כשהוא שומע ע”ד סכנה כזו, מיד הוא נרתע ונענה. אף כי הוא בעצמו כבר רחוק מאוד מכל ענייני “ישיבה” בכל זאת זכר ימי ילדותו עולה מיד על לבו, זכרון הימים אשר בהם היתה חשיבות גדולה ל“ישיבה”, אף כי הוא בעצמו לא ביקר אותה מעולם. בכלל חפצים היהודים פה הרבה מאוד, כי היהדות תתקיים – שם, מעבר לאוקינוס…

אנכי אשהה באירופה בערך שבעה שבועות, וחפצתי מאד לדעת איפה תהיה השנה אסיפת הוועדה למכון למדעי היהדות ומתי תהיה. אולי אוכל לסדר נסיעתי באופן כזה שאוכל להיות נוכח בה גם השנה הזאת. –––

543. אל אשתו

בירשינגטון, חצר־כרמל, יום א' כ' תמוז תרפ"ט

––– מחר אסע לאוקספורד לסדר שם צילום כתב יד “אגרת יהודה בן קריש”, שהנני חפץ לפרסם (הוצאות הצילום נותנת המכללה שלנו). –––

פה בלונדון גמרתי עם מר פליקס ז’וזף⁷ ע"ד פרסום דיואן טודרוס אבולעפיה ממשוררי ספרד, אשר נשאר ממנו כתב־יד בכתבו של אבי מר ז’וזף זה. – – –

באתי בדברים אתו עוד בשנה שעברה בהיותי בלונדון, ועתה נגמר הדבר בהחלט. – –

* * *

544. אל אשתו

ציריך, יום ו' י“ז אב תרפ”ט

– – – ישיבות המכון למדעי היהדות היו תמול והיום וסידרנו העבודה לשנה הבאה.

להוועד שהנני מכונן פה בנוגע לסמינר יש לנו כבר די חברים מחשובי העדה וגם מעשיריה ויש תקווה גדולה. – – –

545. אל הד"ר י. ל. מאגנס, ציריך

קארלסבאד, כ“ג אב תרפ”ט

ידידי הנכבד,

מי מילל ומי פילל לנו בשבתנו במנוחה ביום ו' שעבר לדון על ענייני המכון למדעי היהדות, כי תבוא פתאום מהפכה כה גדולה בארצנו, מהפכה השואפת לעקור משורש כל עבודתנו בארץ! כל הידיעות המתפרסמות יום יום בעיתונות עשויות להרגיז די גם מי שעצבי ברזל לו.

רושם עגום עשתה ג“כ הידיעה, כי הפורעים השמידו את הספריות של חברינו הפרופ' קלויזנר והפרופ' אפשטין⁸ (וגם זו של עגנון). זהו מעשה ואנדאליות ומורה על הכוונה הרעה של הפורעים שלא רק אחרי הנפש שאפו כ”א גם אחרי קנייני הרוח שלנו. זה מצב נורא.

צער נוסף גרמה לי הידיעה ע“ד המחלה האנושה של ידידנו הגדול מרשל⁹ אחרי ראותנו כל גודלו בימים האחרונים. יתן ה' והבריא מהר הבראה שלמה, ושב לעבודתו הנחוצה כל כך לעמנו העני בגדולי המחשבה והמעשה. אהיה מכיר טובה לכ' אם יואיל להודיעני ע”ד מצב בריאותו, וג"כ את אדרסת כ' בימים הקרובים.

עם מר פליקס יוסף¹⁰ מלונדון גמרתי עניין פרסום הדיואן של טודרוס אבולעפיה אשר פירסם הד"ר גאסטר לפני שנתיים בצילום מכתב יד אביו בספרדית (שקשה מאד לקראו) ומבלי ניקוד ומבלי שום ביאור והערות והקדמה. אנכי אפרסמהו בהוצאה קריטית ובאותיות דפוס ובניקוד ואז יהיה דבר השווה לכל נפש לחכמים ומלומדים. זו תהיה עבודה מדעית חשובה לי לשנה הבאה מלבד העבודה בהוצאת אגרת אבן־קוריש שהיא הנסיון הראשון (לפי ידיעתי – בעולם בכלל) בתורת השוואת הלשונות. ההוצאה הראשונה של ברגס וגולדברג היא לקויה מאוד, ואנכי אפרסם מלבד הטקסט בערבית גם תירגום עברי לו.

את הספר הראשון מוציא מר יוסף ואת השני חושב הנני לפרסם בפובליקציות של המכללה.

אגב: ד"ר ברודי, אשר מסרתי לו לקריאה את “הרצאת הפתיחה” שלי, התפלא על אשר לא פרסמתיה עד כה בדפוס לתועלת המעוניינים בשירה הספרדית. – – –

546. אל הפרופ' ד"ר יוסף קלויזנר, תל אביב

ירושלם ד' תשרי תר"ץ

חברי וידידי נכבדי,

שבתי לארצנו יומיים לפני ר“ה. תיכף בבואי חפצתי לראותך ולהביע לך ולרעייתך הכבודה רגשי השתתפותי בצערכם והנה נודע לי כי אינכם בירושלם ורק תמול נודעה לי אדרסתך ע”י שמש המכללה והנני ממהר לכתוב אליך.

מעצמכם תבינו כמה הצטערנו אנכי ואשתי, אשר היתה אתי בקארלסבאד, לשמע האסון אשר קרה אתכם, ובייחוד בנוגע לספריתך ולכתביך, שיודע הנני כמה יקרים הם בעיניך מכל הון שבעולם. עוד זוכר הנני עת בואכם אל הארץ אחרי היציאה מארץ הדמים, כמה גדלה שמחתכם אז בהרגישכם עצמכם חופשים מכל הרדיפות ויושבים בארצנו אנו. והנה נהפכה לנו גם ארצנו לארץ דמים, וגלגל הפרעות עבר דוקא עליכם.

אך פה ישנה למצער הנחמה, כי אלה הם חבלי המשיח ויסורי הגאולה, והגאולה אכן בוא תבוא. עלינו להתחזק ולהתאמץ ולא להתיאש.

הד"ר קמינקא, שנפגשתי אתו בוינא, בקשני לדרוש בשלומך.

וגם אנכי ורעייתי הננו דורשים בשלומך ובשלום רעייתך, ויתן ה' והיתה שנה זו לכם שנת בניין הנהרסות ולא תוסיפו לדאבה עוד.

ידידך מכבדך

547. אל הד"ר אלכסנדר מ. דושקין, שיקאגו

ירושלם, י“ג בתשרי תר”ץ 17.10.29

ידידי יקירי וחביבי,

שבתי לארץ ישראל לפני כעשרה ימים אחרי כל ימי האפלה אשר היו בארץ ואחרי כל המקרים הנוראים שמעולם לא פיללנו, כי יוכלו לקרות אותנו דוקא בארצנו. נחמה קטנה היתה לי, כי בניין מוסדנו בית־המדרש למורים העברי הציל יותר מחמש מאות נפש מכל הסביבה של שכונת בית־הכרם ושכונות אחרות, שהן בקצה המערבי של העיר, ולולא הוא מי יודע כמה עשרות חללים נפלו עוד מאחינו בימי המאורעות. כולם התכנסו בימים ההם בכל חדרי הבית המבוצרים ותלמידי מוסדנו ואחרים מחברי ההגנה הגנו עם אנשי השכונות יחד על כולם.

כידוע לך טלגרף ועד בית־הכרם להוועד באמריקה ובקשהו למסור את תודות כל השכונה להאדון רוזנוואלד, אשר בעזרתו הוקם הבית, ומתפלא הנני על אשר מהאדון רוזנוואלד לא באה כל תשובה. כנגד זה שמחתי לראות, שהוא עומד בראש חברת העזרה התכופה לנוגעי המאורעות בארצנו, אבל חושב הנני, כי תרומתו, אשר פרסמו כי נתן חמשה ועשרים אלף דולר, היא קטנה מאוד לפי ערכו. ההנך חושב, כי יחסו לעבודתנו בארץ ישראל שונה מעט, או המאורעות האחרונים נתנוהו להחזיק בדעתו באופן עוד יותר חזק. האם אפשר…¹¹ הוסיף לתת עוד סכומים?

קראתי בעיתונות אתמול, שהוא נתן חמש מאות אלף דולר לסמינר התיאולוגי של שכטר בנויורק, ושמחתי לראות, כי בזמן האחרון התחיל לתת יותר לעניינים יהודיים. – – –

548. אל יצחק־לייב גולדברג

י“ב בחשון תר”ץ

לידידי היקר והנכבד, רב פעלים בתחיית עמנו וארצנו האדון י. ל. גולדברג תל־אביב

ידידי הנכבד,

בזה הנני בא להביע בפניך את רגשות השתתפותי בצערך באבדה הגדולה, אשר אבדה לך ולביתך, בנפול בנכם היקר חלל בימי הפרעות הנוראים, שהיו פה בחודש אב שעבר. אמנם הנני בא בזמן מאוחר מאוד, אבל לצערי בימי הוודע לי האסון הזה הייתי בחו“ל ומשך זמן רב גם אחרי שובי הנה לא ידעתי אם מקום מגורך בחו”ל. אך כאשר תבין מעצמך הסתער לבי ולב רעייתי על המקרה הנורא הזה. שמענו עד כמה גדלה גבורת לבך בשמעך מרחוק את הבשורה המכאיבה הזאת, בדעתך כי בנך נפלל חלל בחפצו להגן על אחרים, וזכרו יהיה שמור בקרב כל אלה הכואבים על שבר עמנו וארצנו בימים אשר חשבנו, כי הננו כל כך קרובים להשגת משאת נפשנו. עמדתך זאת ראויה לכל עברך של משך עשרות בשנים, אשר כולן שלשלת אחת של התעניינות גדולה ולקיחת חלק במידה מרובה בבניין ארצנו ובתחיית עמנו. בעבודתך זאת ובכבוד הגדול, אשר יכבד עמנו את זכר בנך, תמצא גם אתה, גם רעייתך הכבודה, נוחם ומרגוע.

ידידך מכבדך

549. אל אהרן ורדי, תל־אביב

ירושלם, י“ד בחשון תר”ץ

א. נ.

את מכתבו מיום ה 2.10 ומכתבו השני מיום 13.11 קיבלתי, ויסלח לי על אשר לא עניתיו עד כה לסיבת טרדותי המרובות בשובי הנה אחרי תקופה של יותר משנה אשר לא הייתי בארץ¹².

מימי ביקורו של הרצל בא"י זוכר הנני שני דברים:

א. אנוכי ועוד ארבעה או חמישה אנשים ביקרנו את הרצל בדירתו אשר התאכסן בה, וזהו בביתו של יונס מרקס, הקרוב לשער יפו בקרבת המרכז המסחרי החדש הנבנה עתה. אינני זוכר בדיוק אם באנו אליו אז בשם הספריה הלאומית או סתם בתור אחדים מהלאומיים בירושלים, אשר מצאנו לנחוץ להתראות אתו ולברכהו על הצלחתו ביחס להתראותו עם הקיסר וילהלם, שהיה אז בירושלם. אחרי הראיון הזה, בהיותי בשנת 1900 בחו“ל במשך זמן יותר מחצי שנה לרגלי תעמולתי לטובת בנין ביה”ס למל בירושלם, השתדלתי גם לטובת הספריה הלאומית והשגתי בלונדון את הסכומים הראשונים לטובת הבניין הזה. בעתון השבועי “די ולט”, שיצא אז בוינה, היתה בתוך כל גליון רובריקה מיוחדת של רשימת נדבות לטובת “די ילינ’שה ביבליאטעק צו ירוזלם”. אינני יודע למה קראו את בית־הספרים על שמי, אבל זוהי עובדה, אולי בשביל שהשתדלתי בשבילה. לפני שובי אז ירושלימה ביקרתי בחודש ניסן תרס"א גם את וינה ובהיותי שם ביקשתי מאת המנוח הרצל לקבוע לי זמן להתראות אתו, והוא קבע לי זמן במשרד עבודתו. מה שעניין אותי באותה שעה היתה העובדה, כי בחדרו ראיתי על שולחן גדול מונחת המפה הבולטת הגדולה של ארץ־ישראל. דיברתי אתו אז על אודות בית־הספרים ועל המצב אז בארץ־ישראל.

ב. בימי היות הרצל בירושלם הזמינהו מר שמואל ברוזה לבוא למוצא. נסע לשם יחד עם המנוח וולפסון, ומר ברוזה הזמינם לעלות אתו אל ההר, אשר עליו עומד עתה בית־ההבראה, ושם באותו החלק שהיה שייך לו (למר ברוזה) כיבד אותם בנטיעת שני אילנות, האחד עץ קפריס (ציפרסה)¹³ ובעץ תמר. לעץ הקפריס קראו אז בשם ארז וכך נתקבל השם “ארז הרצל”. וברוזה התכון בודאי לפסוק “צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה”. לפי מה ששמעתי מפי מר ברוזה היו רק שני אלה אתו שם בלי לוויית מי שהוא. גורלו של הארז ידוע, כי במשך שנים רבות היו הולכים מירושלם בתהלוכה אל מוצא ביום כ' סיון לבקר את העץ, אשר התפתח יפה מאוד והיה סמל נכון לחסנו ולגובה קומתו של המנוח הרצל. בימי המלחמה נעקר העץ ועד היום לא ידוע מי הוא שעקר אותו, אם זה היה ערבי או אחד מבני עמנו הקנאים, אשר לא סבלו את התהלוכה הזאת. ורק לפני זמן קצר שב האדון אוסישקין ייבדל לחיים ונטע עץ באותו המקום. העץ הראשון הנעקר נמסר אז לבצלאל, לבית הנכות, ואינני יודע אם הוא עדיין נמצא שם.

ברגשי כבוד

550. אל הוועד הלאומי, ירושלים

ירושלם, כ“ה חשוון תר”ץ

לכבוד האדונים י. בן־צבי וחיים סלומון חברי הנהלת הוועד הלאומי ירושלם

אדונים נכבדים,

בתשובה על מכתבכם אלי בשם הוועד הלאומי לכנס ישראל מיום כ"ג דנא (25.1. / מס' 5710) הנני מתכבד בזה להודות להוועד הלאומי על בחרו בי לחבר בוועדה המיוחדת לארגון כנסת ישראל.

ועם זה הנני מצטער להודיעכם, כי לרגלי עבודותי המרובות בשנה זו לא אוכל להשתתף בוועדה זו, אשר חשיבותה ותפקידה גדולים מאוד ודורשים עבודה רבה הרבה יותר מאשר אפשר לי כעת.

ברגשי כבוד

551. אל ז. הופיין

ירושלם, אור לי"ג כסלו (תר"ץ)

ידידי הנכבד האדון מ. הופיין,

בהתעניינות מרובה קראתי תשובותיך בפני ועדת החקירה¹⁴ והנני מרגיש לי לחובה להביע לך בתור יהודי רגשי ברכתי על הצלחתך הגדולה לטובת עניין תחייתנו בארצנו. ירבו כמותך בנותני התשובות מצדנו ויצאה צדקת משפטנו כאור בצהריים.

יישר כוחך!

552. אל חיים סלומון

ירושלם, ט“ו כסלו, תר”ץ

ידידי הנכבד מר חיים סלומון, פה.

את מכתבו מיום תמול קבלתי אמש ולצערי לא נפניתי לענותו תיכף, והנני עושה זאת עתה.

כ' מזמינני מטעם הציונים הכלליים חברי הוועד הלאומי להשתתף בתור חבר הוועד הלאומי מהאגף הזה.

מצטער הנני על כי היחס, אשר הראו לי חברינו בוועד הלאומי, שהם דווקא מהאגף הזה. צריכים למצער למחות כנגד העלבון שנעשה לאחד חבריהם הפעילים, ־ הביאני לידי החלטה לבלי התערב עוד בעניינים של פוליטיקה מפלגתית, שאיננה משוחררת מכל האינטריגות אשר קצה כבר נפשי בהן, והנני בוחר לי לשבת על התורה ועל העבודה, שבהם הנני מוצא לי סיפוק נפש הרבה יותר מכל הסיבוכים המפלגתיים.

נכון הנני בכל עת לעבוד כל עבודה שתוכל להביא תועלת לעמנו ובייחוד ליישובנו, וחפץ הייתי מאוד, כי יהיה לנו אגף מרכזי חזק ותקיף, אך לצערי רואה הנני מזה שנים רבות, כי מרכז זה הוא מורכב רק מפירורים פירורים, שהם כפירורי הכסף החי, שאינם מדבקים כ"א מתרוצצים ומתפוררים לסיבת התרבות הפניות האישיות דווקא באגף זה, ולכן אין לי שום תקווה בהצלחתו.

מקווה הנני, כי לא תשא עלי עוון על אשר דיברתי אליך בגלוי לב.

והנני ידידך מכבדך

553. אל הד"ר י. ל. מאגנס, ירושלים

(ירושלם) י“ט טבת, תר”ץ

א. נ.

בהיותי במצרים לפני שבועיים השתמשתי במקרה זה להמשיך עבודתי בגנזי מצרים שביד ידידי מר יעקב מוצרי, וגם לבקר את מר סילבירה בעל כתב היד של יצחק בן אברהם אבן עזרא היחיד בעולם.

דיברתי אתו שנית על מכירת כתב היד וממה שהבנתי מדבריו איננו עומד עוד על המחיר של אלף¹⁵ פונט (אף כי הביא לי דוגמות מכתבי יד אפילו של דף אחד לפעמים שנמכרו באנגליה בסכומים יותר גדולים – כנראה הוא מאסף ידיעות כאלה ־).

יכול להיות כי יסכים ל־250 פונט או אולי גם ל־200.

חפצתי לדעת אם אמשיך המו"מ אתו בשם המכללה כי אם לא תהיה האפשרות לכך מצדנו, אהיה מוכרח לצערי לפנות אל ששון או אחרי לרכשו על מנת לפרסמהו, ולא יתגלגל לידי אנשים כאלה שישאירוהו אצלם בתור דבר עתיק יחיד ולא יפורסם.

ברגשי כבוד מצויינים

דוד ילין

עלי להודיע ג“כ, כי לדעתי חסרים בכה”י דפים אחדים או אחד בסופו, וכנגד זה ישנם בסופו שירים יקרים למשוררינו הגדולים שלא נתפרסמו עדיין.

554. אל אברהם אברונין

ירושלם, כ“ה אייר תר”ץ

ידידי הנכבד מר אברונין,

את גליונות כתב־היד בצרוף מכתבו מיום כ“ג דנא קיבלתי, והנני שולח לכ' רצוף בזה המחאה ע”ס 8,200 לא"י בעד 82 השעות הרשומות אצל כ'.

נכון הנני לרשום שמו במקומות שרשם (א), כי אינני אוהב לקפח שכר מי שהוא, אף אם אפשר כי בשעה שהייתי עובר בעיון על השירים, הייתי גם אנכי מוצא איזה מתיקונים אלו. כי עד כה עברתי עליהם רק בחפזון, כדי להשוות את ההעתקה אל כתב היד ולא להתבונן בתוכן. – – –

555. אל אשתו

ברלין, יום ה' בערב. (יום ה' ד' אלול תר"ץ)

– – – אחה“צ הלכתי אל מקום אסיפת הוועד הפועל ושם מצאתי כל ידידי מארצות שונות. ויש עניין שלם. ד”ר וייצמן הפליט מפיו אמש, כי א"י לא תהיה מדינה יהודית וכל הקהל כמרקחה. הערב צריכה להיות האסיפה האחרונה ונראה מה יצא מזה.

בינתיים הספקתי לדבר עם רופאיזן, ראש הציונים בצ’כוסלובקיה שהוא גם חבר הועה“פ¹⁶, ע”ד סידור מגבית לשם הסמינר, לאסוף במשך שלוש שנים אלף לי"ש, והוא קיבל עליו להתעניין בדבר הזה.

הד"ר אולמן¹⁷ פה וישוב בוודאי מחר או ביום א' ותוכלי לשמוע מפיו המשך המשא־ומתן, כי חפץ הנני, שימנו אותו לעניין הזה. – – –

556. אל יחזקאל דנין (סוחובולסקי)

פאריז, ערב ראש השנה תרצ"א

– – – בדבר הצעתך בחיבור מחברת בערבית לברר לערבים עמדתנו בארץ ועד כמה הננו מביאים תועלת להם, כמובן כל מה שייעשה בכיוון זה יביא תועלת, אך תיכף אח"ז יבואו הנוצרים הרשעים כעורך הפלשתין וחבריו ויבטלו בדברי שקר גמור כל מה שנכתב.

א) את זכותנו עפ"י התורה לא יקבלו המושלמים, שאינם מאמינים בתורתנו ואומרים כי עזרא זייף את תורת משה.

ב) הם אינם באים בטענה שכבשו את הארץ כ"א בזו שהם יושבים בארץ זה יותר מאלף שנים, ואין לדמות זה אל כיבוש האנגלים. האנגלים כבשו את ממשלת תורכיה, אך לא את תושבי הארץ, לעשות בהם כסנחריב להגלותם ולהושיב אחרים תחתם.

ג) הטענה שכל עם יוכל לחשוב את הארץ שלו. אבל אנו איננו חפצים להסכים לשיטת ארץ דו־לאומית וצועקים כי היא רק לנו.

ד) הטענה כי כל העמים שולחים אותנו לא"י איננה טענה בנוגע לערבים, כי אין הם מחויבים לסבול (כפי מה שהם אומרים) מזה שהעמים אינם אוהבים אותנו.

ה) הטענה שהערבים יכולים ללכת למקום אחר איננה טענה לאלה שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם ישבו במקום הזה ופתאום אומרים להם לכו אל ארץ אחרת, כמה צועקים אנחנו על העמים, שגרשו אותנו אפילו מארצות גלותנו.

ו) ההסברה כנגד הנוצרים בדברים שבדפוס היא מסוכנת, כי תיכף ישתמשו בזה העיתונים הנוצרים להתנפל עלינו, כאשר עשו אחרי הרצאות של פרופ' יהודה, אשר רק רמז בה על מה שעשו הנוצרים למושלמים בספרד. – – –

557. אל דוד תדהר¹⁸, קהיר

וינא, ח' תשרי תרצ"א

– – – תודה לך על הפצת נאומי¹⁹ ועל השתדלותך, כי יקובל בעיתונות הערבית.

קיבלתי מירושלם קטעי המוקטם, אשר בהם באו נאומי ותשובת השיך אלתפתזאל, שהיתה חלשה מאד. אם אפשר לך עוד שתשלח לי עוד העתקה משני אלה אהיה אסיר תודה לך, כי את ההם לקח אחד ידידי היודע ערבית.

אינני יודע אם שלחו לך מירושלם איזה מאות נוסחות ממאמרי לחלקם בין חברי הפרלמנט והסינאט כאשר חשבת. – – –

558. אל הד"ר י. ל. מאגנס, ירושלים

(ירושלם) ט' חשוון תרצ"א

– – – בווינא, ובעיקר באייזנשטט אשר בבורגן־לנד, נמצא אחד מידידי הטובים, הוא מר שנדור וולף. הוא איש עשיר ועוסק על חשבונו בחפירות במחוז מגורו בסביבות אייזנשטט, ובמשך עשרות בשנים הוא עוסק באסיפת עתיקות בכלל ועתיקות יהודיות בפרט. לו בביתו, המכיל חדרים רבים, בית־נכות מצויין ועשיר מאוד בתוכן כללי ויהודי, גם ספריה ארכיאולוגית מצויינה. הוא אוהב את א"י וביקר כבר פעם את הארץ. הוא רווק ואינני יודע אם מי שהוא מבני משפחתו הגדולה יתעניין אחריו באוסף הזה, והוא יקדישנו בוודאי או לממשלה או מי יודע לאיזה מוסד אקדימי.

חושב הנני, כי כדאי הדבר לבוא אתו בדברים על זה שלמצער את החלק היהודי של בית־נכותו, וחלק ספרייתו העוסק בארכיאולוגיה של א"י ושל המזרח בכלל יקדיש לאחר מותו למוסדנו.

אנכי אוכל להתחיל בדבר הצעה זו, אך יידרש, כי בהיות כ' באירופה ובייחוד בווינא יבקרהו (הוא מכניס אורחים בעין יפה מאוד) ויתבונן באוסף וימלא אחרי דברי.

מלבד זאת אוכל לבשרהו, כי בהיותי בלונדון התראיתי עם האחים יוסף בני שאול עבדאלה יוסף מהונקונג, אשר גאסטר וקרויז הוציאו שלושה מספריו ואשר אנכי מפרסם עתה את דיואן טודרוס עבולעפיה על הוצאתם. וכאשר התגלגלו הדברים על ספריית אביהם, הנמצאת בבית הכנסת בהונקונג, הצעתי לפניהם, כי ישלחוה ירושלמה אל ספרייתנו, והם הסכימו לזה.

כך הסכים אחד מהם לקנות על חשבונו (אחרי שדיברתי אתם על זאת) את כתב היד של דיואן יצחק בנו של אברהם בן עזרא, הנמצא במצרים, ולתתו במתנה למוסדנו. ועתה שבתי לנהל משא ומתן עם מר סילבירה אשר במצרים בנידון זה.

לפני נסיעתי לאירופה כתבתי אל כ' בעניין הקונקורדנציה לשירה הספרדית וביקשתיו לקבוע לי זמן להתראות אתו. אך אז לא הספיק כנראה הזמן לזה לפני נסיעתי, ואבקשהו לעשות זאת עתה ולהודיעני על דבר הזמן המתאים לו.

הנני מתכבד לשלוח אליו את החוברת של מחקר שירי הנגיד אשר פירסמתי ב“אמנות”. בקרוב תצא החוברת השניה.

עם החוברת הנני שולח גם נאום הגנתי בעניין הכותל המערבי.

ברגשי כבוד וידידות

559. אל יעקב מוצרי, קאהיר

ירושלם כ“ה בכסלו תרצ”א 15/12/30

ידידי הנכבד מאד, האדון יעקב מוצרי קהירו

את מכתבך החביב מיום ה־26 לנובמבר קיבלתי בזמנו, ושמחתי מאד לדבריך בנוגע ליחסך אלי בשעה שאבוא בעירכם. יודע הנני היטב את מידת הכנסת אורחים, שהנך מקיים בי ברוח נדיבה, זאת חביבותך הגדולה לכל עבודותי. הפעם לא יכולתי למלא רצוני ולבוא לחנוכה, כי ראיתי שלא יספיק זמן החופש למלא את תעודת נסיעתי העיקרית ודחיתי אותה לחופש שלפני חג הפסח, אשר אז אוכל להישאר במצרים כשבועיים בערך.

ואחרי אשר נתגלגלו הדברים על אודות נסיעתי, הנני מוצא לנכון לדבר אתך בנוגע לתכלית, אשר שמתי לי בנסיעה הזאת. התכלית היא לשתף גם את היהדות שבמצרים במפעל בניין בית־המדרש למורים העברי בירושלם. כי סוף סוף לא תשתתף הגולה הרחוקה שבאמריקה ושבאירופה בסכומים גדולים וענקיים לטובת המפעל הזה, והיהדות המצרית, הסופרת אף היא מספר הגון של יהודים עשירים, תעמוד לגמרי מנגד. לא אדבר על הנדבות הגדולות שהשגתי באמריקה. אגיד רק זאת, כי באירופה עלה בידי להשיג מספר ידוע של מתנדבים, אשר כל אחד מהם נדב לבניין אלף דולר (אז מאתיים פונט). אחדים מהם שילמו את הסכום בפעם אחת ואחרים בתרומות שנתיות, במשך שנתיים או שלוש או ארבע. חפצתי מאוד להשיג לכל הפחות במצרים את הסכום של אלף פונט בקהירו ובאלכסנדריה. ואינני חושב, שלא יימצאו בשתי הערים האלה חמישה אנשים, אשר יתנו סכום כאותו הסכום הרשום למעלה, או עשרה אנשים, אשר כל אחד מהם יתן את החצי. ולמה אכחד ולא אגיד את כל אשר בלבי: כי גם אותך ואת משפחתך הכבודה הנני כולל בין הנדיבים האלה. והייתי שמח מאד לו יכולתי תיכף בבואי מצרימה להכריז על הנדבה הראשונה שלך, ידידי יקירי, ומשפחתך. כי הדבר הזה היה בוודאי מועיל הרבה להצלחת תעודת נסיעתי. (בין בני משפחתך הנני חושב, כמובן, את גיסך הנכבד האדון אלכסנדר, אשר שמחתי לראותו בפעם האחרונה לפני חודשים, בבית הגברת פלורה ששון).

בדואר הזה הנני שולח אליך את המחברת השניה למבחר שירי שמואל הנגיד ומקווה הנני, כי תמצא חן בעיניך.

ובזה הנני אומר לך ולרעייתך הכבודה שלום רב מקרב הלב

ידידך מכבדך

560. אל אשתו איטה

באניה קרוב לטרייסט יום ב' ו' אב תרצ"א בבוקר

– – – ע“י מר נובומייסקי, הנוסע אתנו הוא ואשתו, “עשיתי הכרות” עם וזיר עיראק, הנוסע אתנו ג"כ, כדי להילוות אל פיצל בלונדון, ושמח מאוד למצוא מי שיוכל לדבר אתו בערבית. הוא בעצמו מדבר גם צרפתית, אך אשתו מדברת רק ערבית ותורכית והיא משתעממת מבלי יכולת לדבר רק עם אישה ועם בנם הקטן (כבן עשר), שלקחו אתם למען השאירהו בלונדון, כדי לקבל חינוך אנגלי טהור. זהו מהלך המחשבה של החלש על התקיף ממנו.

היתה לנו שיחה ארוכה, ודיברנו גם על היחסים שבין היהודים והערבים, והוא אמר, כי היה שמח מאוד לו באו יהודים עם הונם וכשרונותיהם אל עירק, כי אז היתה מתפתחת יותר.

ביררתי לו את השגיאה משני הצדדים תיכף אחרי הכיבוש, וכי עתה יודעים כבר היהודים מהו המצב הנכון ומה יש להם לקוות, וגם הערבים המבינים רואים כי לא כפחדם כן הוא, ועוד יבוא זמן שנתאחד יחד בעבודה לקידמת הארץ ולפיתוח הרוח השמית. – – –

אמש הראה אנגלי מפקידי הממשלה בירושלם תמונות בראינע מא"י ומעבר הירדן. זה ארך יותר מחצי שעה, ומעניין הדבר כי בכל התמונות האלה אין אף תמונה של איזה דבר יהודי. הכל ערבים וערבים (תהלוכת נבי מוסא ועוד כאלה), כאילו אין אף יהודי אחד בארץ. אלה הם אמצעי הרשעות של פקידי הממשלה השלטת בנו. ואנכי אמרתי לקפיטן היושב על ידי, כי גם זה לא יועילם ואנחנו נעשה דרכנו אם ירצו ואם ימאנו. –––

561. אל אשתו

מאנבאך, מעון השקט, יום ד' כ“ב אב תרצ”א

––– לציריך הגעתי בשבוע שעבר ביום ד' בערב מבלי דעת איפה תהיה אסיפת המכון ובאיזו שעה ביום ה'. למחרת תלפנתי אל הרץ²⁰ ונודע לי, כי הישיבה תהיה באחד אולמי המכללה של ציריך בשעה 10 בבוקר. –––

בשעה הקבועה הייתי במכללה, ולאט לאט באו הרב הרץ, סוקולוב, ביכלר, דייכס²¹, רוט²² (לונדון) ליבר (פריז), מאגנס (ירושלם) צייטלין (אמריקה)²³, ד"ר ברוידא (לודז)²⁴, והרב הסינטור רובינשטיין (וילנא)²⁵. – הרב ישראל לוי לא בא מפני חולשתו. אוסישקין וביאליק לא באו, ומגרמניה לא בא אף אחד מפני גזירת מאה המרק שצריך לשלם כל גרמני היוצא מגרמניה.

ובכן היתה הישיבה קטועה כבר עפ“י מספר המשתתפים בה. אך עוד יותר מזה עפ”י תוכנה.

ישבנו ודנו לפני הצהרים ואחרי הצהריים (בשעה 7 נסגרה האסיפה) והתשובה על כל ההצעות מירושלם ומצד הנאספים היתה תמיד non possumus – אינם יכולים.

מאגנס מסר דו“ח על עבודת המכון ועל תוצאות נסיעתו. ויוצא, כי עלינו לשמוח מאד אם נוכל לקיים מה שיש כבר אחרי קיצוצים במשכורת. וכנראה פעל זה גם על עניינים, שאינם דורשים הוצאה חדשה, כגון למסור איזה מקצועות חדשים לאלה שהם מורים כבר במכון (הסטוריה של ימי הבית השני לקלויזנר, תנך לסגל, וספרות רבנית לאסף). על כל אלה באה התשובה: אין לחדש! יישארו הדברים כמו שהיו. ויצא, כי אחרי האסיפה אמרתי אנכי קדיש עליה, בהיות כי באותו ערב היה היא”צ²⁶ של שלמה ז"ל והתפללתי שם תפילת ערבית בציבור. – – –

שכחתי לספר כי בפתיחת האסיפה היה נוכח הרקטור של המכללה, והרב הרץ דיבר דברים אחדים לכבודו והוא ענה בדברים חמים. – – –

בערב ישבתי במשך שעות אחדות לסדר הרצאתי לקונגרס האורינטליסטים בצרפתית ובשעה 11 וחצי מסרתיה למר ליבר למען יעבור עליה ויתקן מה שדורש תיקון וישיבנה לי אח“כ ע”י הדואר.

562. אל אשתו

קובלנץ, אור ליום ג' כ“ז אב תרצ”א

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

– – – בהיותי ביום ו' בציריך ביקרתי את הריקטור של האוניברסיטה שם (הפרופ' קהלר), שדיבר בשעת פתיחת אסיפתנו. הוא העוסק בסידור ההוצאה החדשה של מילון גזניוס. הוא קרא דברים, שחידשתי בהוראות המלים, וישתמש בהם. הראני גם מאמר, שכתב פרופיסור אחד על המיבטא “עדי אובד”, ממש מה שכתבתי אנכי על זה במאמרי על ההוראות הנשכחות לשרשים תנכיים, ואמר לי כי יודיעהו, כי אנכי קידמתיו בזה. – – –

563. אל אשתו

ברלין, יום ג' ה' אלול תרצ"א 18.8.31

ובכן הנני בברלין זה כחמישה ימים ואשהה פה כנראה עד יום ה' בצהריים ואז אסע לונדונה ואגיע שם ביום ו' בבוקר.

מקובלנץ, אשר שם לנתי בלילה אחרי היותי בסיין, נסעתי לקלן ושם התעכבתי יום וחצי, אך לא השגתי שם כלום לע"ע, רק תקוות לימים הבאים, ואולי יעשו שם דבר בלשכת בני ברית. – – –

פה בברלין הזמנות אינן חסרות. וגם הרצאה איננה חסרה, ומחר בערב ארצה בבית־העם על שלמה בן גבירול.

ע“י הרב סלומונסקי השגתי מאיש אחד 500 מרק, וזה עתה השגתי מוואסרמן ג”כ 500 מרק, (ואמר: זו לא הפעם האחרונה) ומקווה הנני להשיג מחר מיזראל הסך 1500, שהתחייב לשלם בשנה זו, ועוד סכומים אחדים.

אמנם אין לקוות עתה מגרמניה תוצאות מזהירות, ופינס²⁷ אומר כי אם יעלה בידי להשיג מה שהוא בברלין יתחיל להאמין בניסים. – – –

השבוע קיבלתי ממזכירות הקונגרס של המזרחנים את רשימת המרצים וההרצאות שם, ומצאתי אחדים ממכירי: קוהוט, אולברייט, דיכס, צייטלין מדרופסי קולג' שמואל קרויז²⁸ מווינא ועוד. גם הרצאתי נרשמה כבר. – – –

564. אל אשתו

אמשטרדם, א' דסליחות תרצ"א

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

היום קידמו עיני אשמורות בחפצי להיות באמשטרדם הקהילה העתיקה בבית הכנסת באמירת הסליחות. לא ידעתי בדיוק זמן הקריאה, ובשמעי בבוקר השכם איש אומר בחדר השני המלה “סליחות” (אינני יודע אם זה היה באמת כך או רק נדמה לי) הקיצותי והנה השעה כבר 5 וחצי, וכבר²⁹ מיהרתי ורחצתי והתלבשתי והלכתי. עברתי ברחוב בשעה קדומה זו ונעים היה ללכת בשעה שפוגשים רק אנשים מעטים, המשכימים ללכת לפעלם, ופה ושם עוברת מכונית ברחובות השוממים. הגעתי אל רחוב בתי הכנסת, והנה המנורות מאירות כבר, אך איש אין עדיין. נכנסתי אל ביהכנ"ס הראשי וגם בו אין איש, ורק בשעה 6 ורבע התחילו לבוא ובשש וחצי התחילו לקרוא הסליחות. נפגשתי שם עם מר זליגמן, בעל הספריה העשירה מאוד בספרים יקרים, ועם הרב האגודי אונדרויזר, שביקשני לבקרהו.

תמול התפללתי תפילת המנחה בביהכנ“ס הגדול של הספרדים, שנבנה בשנת ביתך ז”א לפני מאתיים וששים שנה, ואשר בו קשורים זכרונות שפינוזה ואוריאל דקוסטה. הבית גדול ורם, אך פשוט לגמרי. החלונות גדולים וגבוהים, אך אין שם זכוכית־צבעונים. הספסלים הם כמו אלה שבבתי הכנסת שבעירנו אצל הספרדים ובשני קצות הספסל ובאמצעו בראש המשענת כנים לנרות שעווה, כי אין מדליקים בביכנ"ס זה מנורות חשמל, והכל נשאר במצבו הקדום. החזנים והרב לבושים גרביים ארוכים ומכנסיים קצרים ובראשם כובעים בשפות רחבות, גם מעיליהם קצרים ובזה הם נראים כפרשי ספרד. את טליתם הם מעלים עד מעל לראשם. והקריאה והניגון ספרדים טהורים. רובם בכובעי־גלילם לראשם.

ביום ה' בערב עזבתי את לונדון. תוצאות ישיבותי שם לא היו מזהירות. פה ושם יכולתי להשיג 35 פונט והבטחה גמורה לשלושים לא"י מצד חברת “תרבות” לתמיכת התלמידים. – – –

פה בהולנד יכול להיות, כי אשיג איזה סכום. אשתדל לראות את יקובוס קן בהאג. ואולי יתייסד פה ועד קטן. – – –

מחר אסע להאג ולליידן, ומחרתיים אקרא הרצאתי. שם אפגש עם ידידים ומכירים מארצות שונות. – – –

565. אל אשתו

ברכבת בין הרלם לרוטרדם, יום ד' כ“ו אלול תרצ”א

– – – הערב אני נוסע פאריזה.

בקונגרס³⁰ הרציתי אתמול והיו נוכחים שם מלומדים שונים ומצדדים שונים שמעתי בשבח הרצאתי. בואר³¹ (של ס' הדקדוק הגדול בואר־וליאנדר) ביקשני לשלוח אליו העתקה ממני למען יעבור עליה בעיון, כי אם תקובל דעתי אז יביאוה בכל ספרי הדקדוק שיצאו מעתה והלאה.

הייתי אמש מוזמן אצל יקובוס קן לארוחת הערב (אחרי שהזמינני לפני זה לארוחת הערב בליל שלשום) יחד עם מאיר וביליג³² ואנשים רבים עם נשיהם ממכיריו, והנה נגשה אלי גברת וברכתני להצלחתי בהרצאתי אשר שמעה. שמחה מאד כי דיברתי רגעים אחדים כעין הקדמה בעברית, וגם על הרצאתי בצרפתית. ואנכי לא האמנתי כי אשה, אשר כנראה היא מה־haute vollèe ³³ תתעניין לבוא לשמוע הרצאה על עניין דקדוק. גם ון־דן־ברג, העשיר הגדול שנתן בבאזל אלף לי“ש להסתדרות הציונית, בא לשמוע הרצאתי והזמינני לביתו תמול אחה”צ והבטיחני כי בראשית השנה הבאה (1931) יתעניין בסמינר (בטוח הנני כי לכל הפחות יתן מאתיים לי"ש). היום כיבדני הפרופיסור פלש, היו"ר של המחלקה לשפות המזרח ולמדע המזרח, להיות יושב ראש הישיבה, אשר בה דיברו ארבעה חכמים וביניהם גם פרופ' בואר. גמרתי הנהלת הישיבה בצהרים ותיכף נסעתי להרלם להתראות עם הרב דה־וריס אשר ביקר במוסדנו לפני ירחים אחדים. מצאתיו, דיברתי אתו והבטיחני כי תיכף אחרי החגים ישתדל לאסוף בעדתו.

יום ד' לפנות ערב.

הייתי ברוטרדם. ביקרתי את הרב דודס, חתנו של הרב פויכטוואנג מווינא. חותנו כתב אליו על אודותי עפ“י בקשתי. אשתו מכירה את אהובה³⁴ ובקשתני לדרוש בשלומה. הוא קרא אליו את ראש הציונים השופט פרנק ודיברנו יחד והבטיחוני לעשות גם מצדם כל מה שאפשר אחרי שאשלח אליהם יותר פרטים ע”ד המוסד. הם יתקשרו גם עם הוועד שיסדתי באמשטרדם ויסדרו פעולה משותפת. באמשטרדם חברי הועד הם ד“ר ון ריאלטה (שהיה בביתנו) ד”ר קהן (גם הוא היה בביתנו עם אשתו ושניהם דורשים בשלומך), הרב קופנהגן, מר אנדרי הרצברג ומר הוגו פרינס.

עתה אראה מה אשיג בפאריז. ובזה הנני שולח אליך עוד הפעם ברכות השנה. כתבי אלי לאלכסנדיה. – – –

566. ³⁵ אל אשר ברש, תל־אביב

ירושלם ו' אדר ב' תרצ"ב

א.נ.

את מכתבך מיום תמול קיבלתי ומתפלא הנני על החוצפה אשר, כנראה מהתלגרמה שקיבלתי, העיזו אנשים באמריקה להגיד, כי אנכי קיבלתי להיות בוועד יודישיסטי לחוג חגיגה לכבוד בריינין, שמכר נפשו לסובייטים. בתשובתך מחה נא בכל המרץ האפשרי בשמי כנגד הנחה כזאת.

ברגשי כבוד והוקרה

567. אל הרב י. הרץ, לונדון

(ירושלם) כ“ו אדר שני תרצ”ב

לכבוד ידידי הרה“ג הנכבד מוהר”ר ד“ר יוסף הרץ, הרב הראשי למדינות בריטניה ויו”ר ועד הנהלת המכון למדעי היהדות.

ידידי הרב הנכבד,

היום הנני מתכבד לשלוח אל רומעכ"ת את הספר “גן המשלים והחידות” לטדרוס הלוי אבו־אל־עאפיה בתור תוצאת אחת עבודותי החשובות בשירת ספרד במשך שלוש השנים האחרונות.

במבוא ובחלק הביאורים וההערות יראה רומעכ"ת מה היתה עבודתי בפירסום ספר זה, בשתפי בעבודתי גם יתר חכמי דורנו בעלי מקצוע זה.

מקווה הנני, כי רומעכ"ת ימצא עניין בספר חשוב זה.

ידידו מכבדו ופורש שלומו כל הימים

568. אל אשתו

אלכסנדריה, ב' ניסן תרצ"ב

– – – אמש היתה הרצאתי (בצרפתית) בישיבת הרב פרטו³⁶. הוא פירסם דבר הרצאתי בעיתון היומי “לה רפורם”, וכן שלח הזמנות לאנשים שונים (רצופה בזה הזמנה אחת), ובאו רבים שמילאו את אולם הישיבה ושני החדרים אשר בצדה. דיברתי שעה וחצי, והרצאתי הצליחה הרבה.

אמש והיום בבוקר התפללתי בביהכנ“ס ביום השנה של בננו שמריה ז”ל.

מר ששון הלך תמול אתי אל אחדים מידידיו והשגתי מהם איזה סכומים, וגם המכונית שלו העמיד לנסיעותי. – – –

569. אל מערכת “הארץ”

תל־אביב, כ“ז ניסן תרצ”ב

לכבוד מערכת “הארץ”

בגליון עתונכם של היום נזכרה בחדשות תל־אביב ויפו הרצאתי בתערוכת העתונות הארץ־ישראלית ונזכרו שני השמות של סלומון ובן־יהודה בלבד. מצטער הנני על אשר כותב הרשימה לא הזכיר את המנוח ישראל דב פרומקין אשר עיתונו “החבצלת” היה, כפי שהזכרתי, העתון היחיד שהאריך עשרות בשנים בשמו שניתן לו מראשית היוצרו באותה השנה שנוצר “הלבנון” (תרכ"ג), ואשר העורך והעתון היו כ"כ נחשבים כגוף אחד עד כי הירושלמים לא קראו את העורך בשמו או בשם משפחתו כי אם “דר חבצלת”. דברתי על כל עורכי העתונים הקדומים למן ספיר וסלומון ובריל ומיכל כהן וזוסמן וחיים פרס בעל “שערי ציון”, אשר במשך זמן עמד על המשמר להילחם לכל הדרוש תיקון, ועד בן־יהודה שנתן כיוון חדש לעיתונו.

שם כולם צריך להשאר לברכה בדברי ימי עיתונותנו הארץ־ישראלית, כי היו ראשוני הלוחמים בעד התקון והקידמה בישוב הישן.

דוד ילין

570. אל הפרופ' אלכסנדר מארקס, ניו־יורק

ירושלם, כ“ח ניסן תרצ”ב

ידידי החכם הנכבד והנעלה פרופ' ד"ר אלכסנדר מרקס,

ברוך שהחייני לגמור בדפוס את החלק הראשון של דיואן טדרוס אבו אל עאפיה, שהנני שולח אל כבודו היום בתור הכרת טובה לי בהשגת צילומי כתבי יד אלקן אדלר אשר בספריית מוסדכם החשוב אשר הזכרתי בהקדמתי גם אותם וגם תודתי לכ'.

יזכה כ' להיות תמיד לעזר ולהועיל לכל החפצים להפיץ ספרות שפתנו ושירתה, וכל הנהנים בעזרתו יברכוהו על זאת תמיד.

ובזה הנני ידידו מכבדו ודורש שלומו

דוד ילין

הנני שולח עוד נוסחה לספריית המוסד שלכם, אשר יואיל בטובו להראותה גם את ידידנו הד"ר כורש אדלר, שהנני דורש בשלומו גם הוא.

571. אל הד"ר שמעון ברנשטיין, ניו־יורק

ידידי נכבדי,

בתודה רבה קיבלתי את שני ספריך החשובים אשר הואלת לשלוח אלי: דיואן עמנואל פרנסיס, ושירי יהודה די מודינא. והנני מאחל לך להוסיף לחשוף מטמוני מסתרים ולהוציאם לאור עולם לתועלת כל המעוניינים בשירה העברית של ימי הביניים.

חפצתי מזה זמן רב לשלוח אליך את דיואן אבולעפיה שפירסמתי, אך ידידנו ר' מיכל רבינוביץ אמר לי, כי כבר שלח אליך נוסחה אחת מהספר לפני הגידי לו זאת ואין צורך לשלוח שני. בצאת החלק השני לאור לא אתנהו לשלוח אליך מצדו ושלחתי אנכי.

את דברי ביקורתך ב“העולם” קראתי³⁷, ואף כי יש לי הרבה מה לענות, כבשתי דברי, בדעתי, כי גם אנכי בהערותי לאחדים מהשירים, שפירסמת אתה משירי

משורר זה, ביקרתי רבות מהערותיך, אולי בטון חריף יותר מדי, אך כנגד זה הצדקתי הרבה מהן במקום שמצאתי כי נכונות הן. בכל אופן חושב הנני, כי אחרי כל העמל והטורח הרב שהשקעתי בספר זה, ואחרי כל הביאור המפורט, שנתתי לדברי המשורר אשר רבים מאד מגדולי חכמינו היללוהו, לא היה ראוי לאמר כי “איכזב הספר אכזבה רבה” את קוראיו.

איך שיהיה, חזק ואמץ בעבודתך וגלה נסתרות מספרותנו.

ידידך מכבדך

572. אל מערכת “הארץ”

ירושלם, כ“ד אלול, תרצ”ב

לכבוד מערכת “הארץ”

תל־אביב

א.נ.

בגליון “הארץ” של היום באה בצד הודעה בנוגע למנגינה חדשה אשר חוברה להימנון הלאומי “התקוה” ולהפגנת מנגינה זו בליל ג' זה ע“י מקהלת האופרה הא”י באולם “אהל שם”.

לדעתי יש בכל הענין הזה שגיאה דגולה ונסיון לפורר איחוד לאומי.

עוד לא שמענו שבאיזה מקום שהוא יחליפו מנגינה של המנון לאומי. המנגינה תוכל להיות טובה או רעה, כשם שהשיר עצמו יכול להיות טוב או פחות מטוב, אך מכיון שקובלו פעם אחת מצד העם כולו המשתמש בם, נהיו לקניין העם ואין לשנות בהם.

שירת “התקוה” היתה לה הזכות הגדולה מאד שנתקבלה בכל תפוצות ישראל בתור הימנון לאומי. שרים אותו בכל קיבוץ רשמי, בכל מאורע רשמי. לשמעה קמים שרים ורוזנים שלא מבני עמנו, ואיך אפשר לבוא עתה ולשנות?

התוצאה מזה תהיה כי כאשר ישירו את שיר “התקוה” ישירו אלה בניגון זה ואלה בניגון המקובל. ואם היתה לנו למצער אחדות בבדבר אחד נבוא בידים ונקרענה!

אם חיבר מי שהוא מנגינה יפה יתאימנה לאיזה מן השירים שהוא רוצה, אך לא אל ההימנון הלאומי.

ובהזדמנות זאת אמרתי להעיר על דבר אחד בשיר הזה, והוא עניין השורה השניה בפיסקה הראשונה.

המחבר כתב כידוע:

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

עיר בה דוד וחנה.

והנה באו בא"י, אשר היושבים בה כבר שבו לארץ אבותינו, ושינו את שלש השורות האחרונות בצורה זו:

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה שנות אלפים

להיות עם חפשי בארצנו

ארץ ציון וירושלם.

לכתחילה, מפני הטעם הנזכר, לא היה צריך לשנות כלל, כי בדברנו על החזרה לא“י אין כונתנו עלינו היושבים בא”י, כ"א על העם כלו שעוד טרם שב. אבל אם כבר שינו, הן היה צריך לשנות באופן שלא יהיה שיבוש גס כנגד חוקי הלשון ושימושה, והמבטא “התקוה שנות אלפים” הוא שיבוש כזה, כי הכונה בשם “התקוה” היא הסמיכות והצורה צורת הנפרד. שיבוש זה בא אמנם מפני המשקל לנגינה, כי במלת “תקות” תחסר הברה אחת, אך הוא צורם תמיד את אוזן היודע עברית. שגיאה גסה בהימנון לאומי היא חרפה לאומית.

חושב הנני כי במקום מלת “התקוה” צריכות לבוא שתי המלים “זאת תקות” (זאת תקות שנות אלפים) והשגיאה כליל תחלוף.

צריכים השרים אותה להתרגל לשיר ככה ואין כל קושי בזה.

דוד ילין

573. אל אשתו

בגדד, כ“ז תשרי תרצ”ג

– – – תמול כתבתי אליך מכתב קצר בשעה שהייתי במצב “נים ולא נים, תיר ולא תיר”, כולי אחוז שינה, עייף מאוד מהנסיעה הקשה. אכן אתם וגם אחרים הזהרתוני מלאחוז בדרך זו ואנכי התעקשתי והחלטתי לנסוע דווקא בה. יש בי לפעמים ממידת הרצון להלחם עם קשיים ולגבור עליהם, וכל מה שהוסיפו לדבר על הקשיים הוספתי חפץ דווקא לעבור עליהם.

איך שיהיה, האיצו בי לבוא בשעה 7 וחצי, ובפועל נסעתי בשעה עשר פחות רבע. הנסיעה היתה נעימה בכלל. עברנו בראשונה את המקומות הידועים לי, יריחו, גשר אלנבי, עמאן, נהר אל זרקה (נחל יבוק שעבר בו יעקב אבינו ונאבק עם המלאך), ומשם החלה דרך המדבר השומם ארץ שממה ההולכת ונמשכת כמעט עד בגדד. בראשונה היתה אדמה ישרה אשר אין דבר צומח בה, רק קוצים פה ושם. אין כמובן כל דרך סלולה, רק רשמי אופני המכונית הנמשכים בלי הרף, והנהג יודע את הדרך היטב ואפילו במקומות רבים, שרשמי אופני המכונית אינם נמצאים, הוא יודע איך להוביל את המכונית אל מחוז חפצו גם ביום וגם בלילה. ובהחל להיות מעלות ומורדות בדרך היה תמיד יודע איך לסוב ימינה ושמאלה בדרך עקלתון לבלי הצטרך לעלות ולרדת.

בעמן אכלתי את ארוחת הצהרים, והאוכל (אורז ותרנגולת) ערב לחכי מאד. אחרי הארוחה שתיתי מטרמוס הקפה השחור שנעם מאוד. את ארוחת הערב סנדביצי החמאה והביצים, אכלתי בשבתי במכונית בעברנו את המדבר. בלילה הגענו בחציו בערך את השטח הזרוע אבנים ואין דרך לעבור כ“א לדלג על האבנים ולקפוץ על הצורים בלי הרף. ואין כל פלא אם באו על האופנים שתי התפקעויות בזו אחרי זו בתוך משך שתי שעות. אך לאלה לא שמנו לב ולא התעכבנו בהם זמן רב אחרי שהיו לנו בתוך המכונית שני אופנים אחרים להחליף המתפקעים בהם. אמנם נדרש איזה זמן, כדי להגיע אליהם, כי בתוך המכונית הגדולה היו כחמשה ושלושים שקי מכתבי הדואר, וכעשרים נוסעים (יהודי פרס ונשיהם ובניהם ובנותיהם, אשר לא מצאו דרכם בארץ והחליטו לשוב אל ארץ המן המאכילתם את המן) השוכבים על השקים ויתר חבילות הנוסעים, כלומר חבילותיהם וחבילותי, וצריך היה להקיצם למען הגיע אל האופנים, ־ אך כל זה עבר מהר, ואנחנו המשכנו דרכנו על האבנים וצורי הנגף האלה. הירח לא נראה כ”א אחרי חצות הלילה, וגם אז לא גדל אורו. חושך מסביב ורק לאור שתי עיני המכונית אשר בראשה, אלה פנסי החשמל, הננו רואים את האבנים, אשר אין מנוס מהן, “והמכונית חלה, יורדת ועולה, ועין תולה, לשוכן מרומים“. ואתה יחד אנו רוקדים כאילים וכבני צאן, אנכי ביחידות על יד הנהג המנהג בחריצות גדולה ובוחר ברע במיעוטו, והפרסים והפרסיות בציבור, שם בתוך תיבת המכונית. וככה המשכנו דרכנו עד הגיענו פתאום אל מקום, אשר בו התעקשה המכונית ובשום אופן לא יכלה להמשיך דרכה. הנהג מנסה לדחוף אותה אחורנית, היא זזה כצעד או שנים ועומדת ואיננה יכולה גם לסגת אחור, כאלו אמרה: “פה אשב כי איוויתיה”.

הנהג יורד, יורד גם עוזרו הנהג השני, אשר בתוך המכונית עם הפרסים והפרסיות, ירדתי גם אנכי, ואחרי גם אחדים מהנוסעים, שהקיצו משנתם הערבה, והנה האופנים טבעו בחול ואי אפשר להזיזם.

בנסענו לפנים בעגלותינו ידע העגלון (ר' זישה למשל, או ר' מילך) לנופף שוטו על סוסיו, ל“הרביץ” בהם מכות עד חגרם שארית כוחם להמיש את העגלה ממטבועה, אך על מי לנופף שוט במכונית, ההולכת ב“רכב אש וסוסי אש”? העוזר לנהג התחיל במגרפה להסיר החול מלפני האופנים ולשים אבנים במקומו, אך גם זה לא הועיל. האופנים על עמדם יעמודו ולא יזוזו. אז התחיל לאחוז באמצעי אחר. החל להוסיף להסיר החול כמה שאפשר מלפני האופנים וגם מלפני המכונית דרך 10 מטרים, ואח“כ החל לעקור במגרפתו את סבכי הקוצים והדרדרים הזרועים על פני השדה, ואנחנו עוזרים על ידו להעבירם אל בינות לגלגלים ולפני המכונית בתעלה אשר חפר ע”י הסרת החול, ואחרי עבודה במשך יותר מחצי שעה, ואחרי שהורדנו את כל הפרסים והפרסיות מיצועיהם אשר על השקים והחבילות, והשארנו במכונית רק את הנהג – רק אז הצליח הדבר והמכונית יצאה משכבת החול אשר בה והחלה ל“שיש כגבור לרוץ אורח” ואנחנו שמחנו לראותה מתקדמת והולכת, אף כי היה עלינו לרדוף אחריה כדי להשיגה.

ומי יתאר גודל שמחתנו בשובנו להמשיך דרכנו הלאה! (המשך יבוא).

הנני פה זה כיום ושעות אחדות. התראיתי כבר עם אחדים וכנראה תתחיל העבודה בפועל ביום א'.

מחר ילך מר צמח ומר יעקב משה אתי אל חילה, היא בבל העתיקה ואל מקום קבר יחזקאל.

מר צמח הזמינני תמול והיום לאכילת הצהרים. וכנראה גם בימים הבאים. הוא אדם נחמד וכן כל בני ביתו, וביחוד אביו.

ושבת שלום

574. אל אשתו

בגדד, אור ליום ו' כ“ח תשרי תרצ”ג

– – – היום אחרי הצהרים כתבתי אליך מכתב ארוך מבית מר צמח ושלחתיו בדואר־האוויר, העוזב את בגדד מחר (יום ו' בבוקר).

ועתה אמשיך דברי מכתבי הקודם.

יצאנו מהחול וברכנו את ה' בלב שמח לא פחות מאבותינו בצאתם מתוך מימי ים סוף. הפרסים והפרסיות והצאצאים והצפיעות שלהם, אשר בינתים שטחו להם שטוח על פני השדה או שסרו איש לעברו הצדה לצרכיהם אחרי היותם כלואים בתיבת המכונית יותר משתים עשרה שעה, ־ התקוששו ויעלו שנית אל הסוגר ואנחנו המשכנו דרכנו. ואחרי עבור כשעה פגשנו את שתי המכוניות הקטנות שנסעו לפנינו ואשר חיכו לנו כשתי שעות.

שינה נדדה כבר מעיני, אחרי שבראשית הלילה נשארתי במשך שעות בין תנומה ויקיצה. עיני משוטטות החוצה והכול מישור ישר מעלה פה ושם קוצים יבשים או אבנים לבנות ושחורות. ומרגע לרגע מעלות ומורדות קטנות, אשר נהגנו השתדל בכל האפשר לנטות הצדה ולא להיפגש בהן.

בשעה 4 החלו הכוכבים לדעוך מעט מעט ופני השמים חוורו. החושך יפנה מקומו לפני האור. אחד מקצות השמים מתחיל להאדים, וככה ידעתי את מקום המזרח. עוד מעט וקרני זהב השמש מתחילים להתפשט ומלכת היום מופיעה פתאום בזוהרה ועיגולה הולך ומשתלם מרגע לרגע עד הופיעו כולו בהדרו… והנה: טרך! פנקטצור! אחד הגלגלים התפקע בעברו על צרור אבן חד! עתה אין עוד גלגלי־משמרת, והנהג ועוזרו מחוייבים במחילה מכבודם להוריד את הגלגל המתפקע, להוציא ממנו את “בני מעיו”, את גלגל הגומי שבתוכו להתחיל בהלכות דביקה ואח“כ לשימו ולמלאהו באוויר ולהשיבו למקום כבודו. דבר זה ארך כבר יותר מחצי שעה. אנכי השתמשתי בזמן לשים תפילי ולחלצם, וכל החבריא ישנה בתוך התיבה שנת מרמיטא. ב”ה הכל נגמר בשלום ואנחנו שבים ומתקדמים הלאה, והמכונית מחדשת כנשר נעוריה וממהרת לרוץ אורחה. לא עברו עשרה רגעים ועוד הפעם התפקעות, ודביקה, ונפיחה, וכל האופרציות הדרושות לתיקון הסדקים שנעשו. והפעם ארך הדבר כבר יותר מחצי שעה.

שבנו להתקדם באותו המדבר המונוטוני. נמאס כבר להביט כל הזמן על אותו השטח הענקי אשר כל קץ אין לו. גמרתי לקרוא את כל ספר סיפור אי־המטמון אשר בו מילאתי כל זמן יום אתמול, והתחלתי לקרוא בספר “חיבת־ציון” של דינבורג ובספר גרמני אשר בו סיפורים קטנים. שתיתי קפה בחלב מתוך הטרמוס, אכלתי הסנדביצים שנשארו אחרי שתי הארוחות של יום אתמול, ובתור קינוח־סעודה בקבוק מי ספינס (זה היה כבר הבקבוק הרביעי) ואחת האשכוליות, והדרך מוסיפה ונמשכת עד אין קץ. והישיבה קשה בבחינת “תחתיה נהפך כמו אש”. הנני מסתובב ויושב על ירכי השמאלית, ואחר על ירכי הימנית, כי קשה כבר לשבת ישר, בבחינת “מושיב חכמים אחור” (התפלאתי באותו רגע על אחד הפרו' שלנו, שאומרים כי יש לו “בשר־ישיבה” וישב על ספר אחד יותר מחמש ועשרים ושנה!). וככה התגלגלתי מצד אל צד עד בוא עוד הפסקה אחת בבוא לפנינו מכונית קטנה, היא המכונית היחידה, שפגשנו בה בכל דרכנו הארוכה ואשר באה לקראתנו לקבל את ששה ושלושים שקי מכתבי הדואר וחבילותיו.

עוד הפעם הוכרחו כל הפרסים וכו' לרדת במחילה מכבודם והתיבה מתחילה להתרוקן ומשאה הולך הלוך וקל. עתה נוכל כבר למהר לכת, ואכן ככה היה הדבר עד הגיענו אל פנקצור החמישי! הסדק היה גדול והעבודה קשה. אך גם להתפקעויות הגיע הקץ וזה היה האחרון.

עפ“י החשבון היינו צריכים להגיע אחרי הצהרים לבגדד אך במקום זה הגענו אז ל”סטבה", הוא המקום אשר בו רק בניין אחד בתור תחנת משטרה אנגלית וגם מסעדה יפה ונקיה, מסעדה אירופית. – – –

אחר שבנו ונסע משעה שתים עד שמונה בערב, אשר אז הגענו אל “רמאדי”. הנסיעה היתה בלי מקרים מיוחדים, אך משעממת מאוד ונראית כארוכה לבלי קץ במדבר הגדול, אשר אדמתו כמעט לבנה. – – –

יום א' אחה"צ

הייתי ביום ו' בחרבות בבל העתיקה, ובעיר חילה ובעיר כיפל, מקום קבר יחזקאל הנביא, אשר שם בילינו את השבת בבית קרובו של הרב צמח, אשר הזמינני לנסיעה זו. והיום שבנו בצהרים ומצאנו את המכתב מצד ממשלת א"י, אל בא כח ממשלת אנגליה פה.

יש לי הרבה לכתוב ואניח למכתבי הבא, כי עתה צריכה העבודה להעשות במרץ.

הרב צמח וב"ב הנחמדים דורשים בשלומכם.

ושלום רב

575. אל אשתו

בגדד, יום ג' ב' חשון תרצ"ג, ב' בנובמבר

יום פתיחת הפרלמנט העירקי פה

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

היום היתה פתיחת הפארלאמנט. אומרים כי בראש הוזרה החדשה יעמד יסין פשה האשמי (הוא שהיה עם אחיו בימי המלחמה נושאי כליו של ג’מל פשה הקטן), שעמד עד כה בראש האופוזיציה ואשר לבו איננו טוב ליהודים, והוא מידידיו של המופתי שלנו.

מדברים כבר על לקיחת צבא בצורה מכריחה, והיהודים מתחילים כבר לפחד. אולי תהיה זאת תרופה לבוא הצעירים לא"י.

ועתה להמשך מכתבי הקודמים:

ביום ד' בשעה 9 וחצי בערך הגעתי אל בגדד. בבית המכס חכה לי מר יעקב משה (הצעיר שהיה אצלנו עם הרב צמח) ועוד צעירים אחדים. הרב צמח לקח מכונית ונסע לקראתי עד פלוג’ה, אך בחשבו כי הנני נוסע עם המכוניות הבאות מדרך דמשק לא שם לב למכוניות נתנאל, וככה לא פגשני ואחר שב לבגדד והחל לחקור במלונים השונים אם באתי, עד שסוף סוף מצאני בשעה 12 בערך. – – –

בחרנו במלון “ריץ”, שאמנם איננו ממדרגה ראשונה, אך בכ“ז נקי ועומד במקום מרכזי. ובו עובד גם בנו של ד”ר טהון ומוזיל המחירים לבני א"י.

– – – ליום הראשון הזמינני הרב צמח לביתו לארוחת הצהרים, ואמנם הכינו סעודה כזאת, שלא יכולתי עוד לחשוב אפילו על אכילת ארוחת הערב. אשתו היא צעירה נעימה. היא לא אכלה אתנו. זה לא יאה לפי מנהגיהם, אך אכל אתנו הצעיר יעקב משה, ואבי הרב צמח, הלובש עוד בגדי ארץ הקדם ורגליו כמדומני יחפות, עומד עלינו לשרתנו. כי זה מנהגם, שזקן הבית עומד ליד האורחים באכלם לשרתם.

לצמח ישנם שלושה בנים ובת אחת. הילד הקטן עודנו יונק. הוא (צמח) משתוקק מאוד מאוד לבוא ולהשתקע בא“י אם רק היה מוצא איזו משרה שהיא. יש לו בית השווה כאלף לא”י, שהוא חפץ למכרו לתכלית עלייתו לא“י. האוכל רובו בשר ואורז עם זיתים. ואח”כ שני מיני האבטיחים. את הארוחה האמיתית אכלנו רק בערך בשעה אחת וחצי. לפני זה הקדימו מיני מתיקה, ומיני גרגירי רימונים סחוטים, זה המשקה שקראתי על אודותיו כ"כ הרבה בסיפורי אלף לילה ולילה.

הרושם הראשון שעשתה עלי בגדד לא היה נעים ביותר. מלבד הרחוב האחד הגדול, העובר דרך העיר, ישנן סימטאות מתעקלות ומתפתלות, והן צרות ובלתי נקיות. מים דלוחים באמצע הסימטא. בצדדים ליד כל פינה מקום להשתנה לעוברים. האנשים, שהנך פוגש בם, רובם מזוהמים, לובשים בלויי סחבות, ורגליהם עפ"י רוב חשופות עד למעלה מברכם. וריח צחנה נורא, שלא ידעתי מאין בא. ורק לאחר זמן נודע לי, כי זהו ריח הזפת, שממנו מזקקים הנפט ובו משתמשים בבתי התבשיל ובכל בית־קפה להסקה והוא מפיץ ריחו, אשר ביום הראשון לבוא האיש בגדדה הוא כמעט מחניק. ואמרתי בלבי: “הזאת נעמי?”, זוהי העיר בגדד של הארון אלרשיד, של “אלף לילה ולילה” עם גנותיה ומאורותיה, וכו' וכו' וכו'? ובבואך אל הבתים וריח הצחנה פוגשך בהכנסך מבית הכסא המפיץ ריחו. ועיר שיש בה מים רבים כל כך ואין להם הצורך לסדר בתי כסא אירופיים במים שוטפים? (רק במלון יש כמובן ביכ“ס אירופי אך מחדר הבישול נודף ריח הזפת בכ”ז).

בפינות הסימטאות עומדים (יותר נכון: יושבים) מוכרי חתיכות הלפת בדודים גדולים ומכריזים על “סכריות” ובבוא מי שהוא לקנות הם שולחים כמובן ידיהם בדוד ומוציאים במין מזלג לקונה חתיכות אחדות, שהיו שרויות בתוך הרוטב שלהן, והקונה אוכלן בעמידה.

בחנויות מוכרי הארוחות (זה כבר ברחוב הגדול!) מסודרים על מדפים בפני החנות בצורת מגדל כל מיני כבושים, ופולים, ואפונים, והעובר קונה “כורך” מבעל החנות ב“עאנה” (חצי גרוש), ובינתיים הוא שולח אצבעותיו בכל מיני האוכל אשר לפניו שהוא חפץ בם. הכורך הוא רקיק לחם דק ורך, אשר כורכים בו ביצה חתוכה לחתיכות ומין עשב, והקונה עומד ליד החנות ואוכלו בשעה שאצבעותיו ממשמשות בכל מיני הכבושים להוציא מהם מה שמשלים סעודתו. וככה עובר קונה אחרי קונה, או שעומדים שנים שלושה ליד החנות והאצבעות שוקעות לפעמים בקערית אחת יחד.

יושבים על הארץ (גם ברחוב הגדול על המדרכות) מוכרי אגסים חצי רקובים והקהל קונה.

בסימטאות אין מכוניות, ועגלות יכולות לעבור, ורק ברחוב הגדול רואים מכוניות וגם עגלות רבות עוברות וגם אוטובוסים, שקשה לשבת בם מפני חברת האנשים היושבים בם.

העגלונים כולם כמובן ערבים חבושי מצנפות עבות וכל מראם מזוהם.

ישנם גם בתי ראינוע ברחוב הראשי וכמובן הכול בערבית. ישנם גם פילמים אירופים, אך הביאורים בערבית.

רוב האנשים פשטו התרבושים וחבשו במקומם את המגבעת העירקית, שהיא שחורה או חומה. וקשה להכיר בין יהודי לגוי. מכירים עוד את החכמים בתלבושתם העתיקה, בזקנם הארוך, ובמצנפת המקיפה את תרבושם הקדמון.

הדבר הראשון שעורר תשומת לבי בבתים הוא מדרגותיהם. המדרגות גבוהות מאוד, כשלשים צנטימטר בערך, ומצד שני הן צרות פחות ממידת כף הרגל. דבר זה בא מפני כי את חשבון המדרגות הם מניחים לאחרונה וע"כ יוצא כמעט תמיד, כי אין די מקום להן.

למחרת יום בואי שלח אלי מר צמח בבוקר להזמינני לביתו לארוחת הבוקר, מפני כי לא נכון להביא מהמארחה אל המלון. הארוחה היתה טה וחמאה טובה ורקיקי לחם חמים וגבינה וגם מיני מתיקה שלא אכלתי. הוא היה חפץ להזמינני בכל יום, אך אנוכי התנגדתי בכל תוקף והחלטתי לאכול את ארוחת הבוקר והערב במלון למרות כל מחאותיו, כי לא חפצתי להיות עליו למשא יותר מדי.

אחרי גמרי להתראות באותו יום עם אלה שהיה עלי לראותם, וההצלחה לא רבה ביותר. האחד חידש עניין הפגישה עם המלך והחיכוי למכתב מבית הממשלה בירושלם, השני אמר, כי זה שנתים שהתרחק מכל התקהלות מפני שחרפוהו וגדפוהו, וכן הלאה – אחרי זאת בערב הזמינני מר צמח והצעיר יעקב משה ועוד אחד מתלמידיו לבוא אתם במכונית אל מחוץ לבגדד העתיקה. זה היה כבר לפנות ערב ודרכנו עוברת ליד חוף חידקל, האורות רבים ליד החוף בבתים וברחובות, והאורות משתקפים במימי הנהר ברצועות אור ארוכות בצבעים שונים. מחזה נהדר עם מחזה שקיעת החמה שהיתה באותה שעה.

הצעיר מראני את מגדלי בית המסגד הגבוהים, המתרוממים ממעל לבתים, ומבאר לי מהות כל אחד הם. הדרך כולה חוץ לעיר העתיקה היא כבר רחבה ויפה, והבתים שונים בטיפוסם מהבתים העתיקים. עוברים הננו לפני ארמון הנציב האנגלי ולפני ארמון המלך והגן הענקי, אשר מאחוריו לאורך הנהר. נסענו עד הגיענו אל בית־קפה אשר ליד הנהר. המבקרים מעטים, ובית הקפה עשוי בשיפוע, היורד אל חוף הנהר, שורות אחדות זו למטה מזו. אנחנו בחרנו באחת השורות הנמוכות למען נהיה קרובים אל שטח המים ונהנה מהמחזה.

מר צמח והשני מעשנים נרגילות. מבלי נרגילות אין תענוג. שקט מסביב. יפה הוא מחזה הנהר והמאורות המשתקפים בו.

פתאום הננו רואים בקצה השני של הנהר איזה אור קטן הולך וממשיך דרכו על פני המים, מגיע אל חלק הנהר אשר ממולנו, ולאט לאט הוא הולך הלאה, מתרחק יותר ויותר עד שכמעט הוא נעלם מעינינו.

מר יעקב הצעיר מבאר לי כי זהו “מוראד” (=חפץ). וזהו דבר ה“מוראד”: כל מושלם, החפץ להשיג איזה דבר שהוא חפץ בו, גודע צמרת עץ תמר, שהיא נעשית כקערית מוקפת עלי הדקל הקטנים, תוחב נר שעוה או חלב בתוכה, מדליקו ושם הכול בנהר בליל ששי בשבוע, והנר הולך דרכו עם זרם המים עד מקום קבר קדוש ידוע. והאיש בעצמו הולך לשם, והיה אם יגיע הנר עד המקום הקדוש והוא דולק וידע האיש כי מבוקשו יימלא, ואם יגיע והוא כבוי והיה זה סימן, כי אבדה תקוות בעליו.

גם ליהודים היושבים במקומות הקרובים לקבר עזרא ישנם דברים כאלה. הם ממלאים בקבוק בשמן ומניחים מקום לאוויר וסותמים את הבקבוק ושמים אותו בנהר והלך הבקבוק עד למקום קבר עזרא, והיה בעליו בטוח, כי ימליץ עזרא עליו בפני ה' למלא בקשתו. ובמקום קבר עזרא ישים השמש לבו לנהר לראות את הבקבוקים הצפים לקחתם (יש להם ימים ידועים לזה).

היה נעים לראות את הנר הקטן, הצף לו על הנהר הגדול וממשיך דרכו.

אנו יושבים ומשוחחים והנה באה סירה מהעיר וערבי יורד ממנה. אז החליטו ידידי לשוב העירה בסירה זו. בעל הסירה חיכה לנו, ואחרי גמרנו לשתות הטה ירדנו בסירה לנסוע בה חלק מדרכנו, עד הגשר.

הנסיעה בסירה, באותו זמן השקט, נעמה לנו מאד. הזכרנו את השם חידקל ונזכרתי בשירו של ביאליק: “בין נהר פרת ונהר חידקל" והתחלתי לשיר אותו, והנה הם אומרים: המנגינה הזאת משמשת לנו לשיר “אודה לאל לבב חוקר” ובשירי אנכי שיר ביאליק שרו הם:

שימו לב אל הנשמה

לשם שבו ואחלמה

ואורה – כאור החמה

שבעתים כאור הבוקר.

עוד קולותינו מתערבים בשני השירים האלה והנה פתח בעל הסירה בשיר קולו באותה מנגינה:

דק אלבאב – פתחתי לו

אהלן וסהלן – קולתי לו

עלי צדרי פרשתי לו

לא לא לא, לללה לה

(דפק בדלת – פתחתי לו

ברוך הבא! ־ אמרתי לו

עלי חזי – יעצתי לו

ללה ללה ללה לה)

נעשתה מנגינתנו משולשת; שירת קודש, שירת ביאליק ושירת אהבה ערבית.

בהוודע לנו, כי בעל הסירה הוא יודע שיר, ביקשנוהו לשיר לנו משירי הערבים והוא שמח על זה. ויתן בשיר קולו בשעה שהוא מוליך ומביא את המשוטים, והנעימות גדלה מאוד.

זכרתי באותו רגע את אותו הערב אשר אחרי נסענו יום תמים ברכבת ואנחנו עייפים ויגעים בהגיענו אל ונדיג ולקחנו סירה להובילנו אל המלון ובעל הסירה נתן קולו בשיר בדממת הלילה בעברנו את התעלה. אותו מצב הרוח, אותה הנעימות.

הגענו עד הגשר ועלינו אל היבשה, והנה מזמיננו תלמידו של מר צמח אל בית הוריו, היושבים ליד הגשר. קיבלנו הזמנתו ונבוא אל הבית. בית זה בנוי כבר באופן הבתים החדישים. רצפת אבני צמנט כרצפותינו ורהיטי הבית רהיטים חדישים.

תיכף לבואנו הגישו לנו סוכריות (ככה המנהג בכל הבתים בבוא אורח אליהם) למען “נתמתק” – (תתחלו). אח“כ הביא בעה”ב שלחן קטן ועליו מיני קליות: שקדים, אגוזים קטנים, שקדים וכיו“ב, והביא גם גביעים ויין שרף (ערק). אנכי לקחתי רק חלק מהגביע ומזגתי בו מים רבים, ובכ”ז היה עוד חריף.

על הקירות תמונות־צילום רבות: תמונת המלך, תמונת הווזיר סעדון, שקוראים לו “אבדת המולדת” (פקיד אלוטן), מפני שלא רצה לחתם על החוזה שבין עירק ואנגליה, וכאשר דרשה משרתו זאת ממנו איבד עצמו. מתחת לתמונתו נמצאה העתקת דבריו האחרונים שהשאיר והדברים הם צילום מכתב־ידו. ישנן עוד תמונות רבות של וזירים וגדולי המדינה. תמונות יהודיות, אפילו של מי שהוא מרבני ישראל – אין.

אנו יושבים ומשוחחים ובהע"ב עומד ומפנה כל קערית שנתרוקנה ומביא מלאה במקומה. ובגמור מי שהוא לשתות חלק מגביעו, הוא שב וממלאהו.

בנו, תלמידו של מר צמח, אומר לבוא לא“י. הוא יודע מלאכת הכריכה. הראני עבודתו, שחשב אותה למצוינת, ואמרתי לו, כי אם ימשיך לעבוד בא”י אצל כורך אמן יוכל להתקדם ולהיות לכורך טוב.

חפצנו ללכת והנה בעה“ב מעכבנו. “אתם חייבים לאכול אצלנו ארוחת הערב. הן בני שוחט (הוא תלמידו של מר צמח גם בשחיטה), ישחט שתי תרנגולות ונצלה אותן על האש, ובעוד חצי שעה תאכלו”. אחרי סירובים שלא הועילו הסכמנו. ואחרי רגעים אחדים שמענו קולות תרנגולת.

ואחרי חצי שעה והנה הובא דג גדול צלוי על קערית גדולה לפנינו, וככרות לחם רכות ודקות. התרנגולת נהפכה לדג, מפני כי לפי בדיקתו של השוחט הצעיר איננה כשרה, וע“כ השיגו מהדייגים תיכף דג גדול, אשר זה עתה דגוהו מהנהר, וצלוהו. מר צמח אומר לי, כי דג כזה אין אוכלים במזלגות כ”א בראשי האצבעות. כל אחד תוחב אצבעותיו בדג ותופש חלק ואוכל. עשיתי כמנהג המקום ואכלתי בידי. ובעה"ב הביא גם כבושים־מלוחים לאכלם עם הדג. ואנחנו עשינו חובתנו כדבי ושבנו בערך חצות הלילה הביתה באחד האוטובוסים אשר בשעה כזו הם ריקים כמעט מנוסעים.

עד כאן סדר יום מחרת בואי לבגדד. – – –

576. אל אשתו

בגדד, יום ג' ב' חשון תרצ"ג

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

הנני פה זה כשבוע ועוד טרם התחלתי העבודה בפועל. הסיבה היא, כי אנשי העיר היהודים, וביחוד עשיריהם, מפחדים מפני כל דבר ארץ־ישראלי, למן היום שקרה פה המקרה עם מונד, שחפצו להתנפל עליו ורק בקושי עלה בידי האנגלים להצילהו. אנשי הארץ הם פראים קנאים, וההסתה מא"י איננה חדלה. ואחרי אשר היהודים פה בכלל אינם מהנדבנים הגדולים, הם מוצאים להם תואנה זו כדי להשתחרר מנתינה.

תיכף ביום השני לבואי הלכתי אל שנים מאלה אשר מר בסן נתן לי מכתבי המלצה אליהם. הראשון הוא מר יהודה זלוף, אשר שלנק תלמידי תארהו לי בתור נדבן ופעיל. והנה בא תיכף הנימוק, כי אין לקוות להשיג כלום מפני כי זה עניין מוסד ארץ ישראלי. סיפר לי כי בהיות ש“ב הד”ר בן־ציון פה, והאנגלים סידרו לו ראיון עם המלך, הרשהו המלך לאסוף נדבות, ולא הסתפקו בזה עד שנתן לו המלך רשיון זה בכתב. ואח“כ כאשר החל התעמולה חפצה המשטרה לאסרו, ורק אחרי הראותו כתב המלך הרפו ממנו. אמרתי להם, כי עלי לקבל מכתב מהממשלה בא”י אל ב“כ אנגליה פה לתמכני, ויאמרו אפוא, כי יותר נכון שלא נתחיל בשום דבר עד בוא המכתב. ואח”כ אשתדל להתראות עם המלך, ואח"כ להשיג ממנו הרשיון, ואז נוכל לפנות אל המתנדבים, ואם אין אז לא יתנו כלום.

התראיתי עם איתח (שהיה זמן רב בחיפא) וגם הוא היה מיואש וחשב כי השגת הרשיון תועיל בהרבה. התראיתי עם מר ששון מורד, שעליו אמרו כי הוא המשפיע היותר גדול על הנדיבים, והנה הוא מצא לו תואנה אחרת: זה שנתים התקוטט עם החכמים ועם עשירי העדה, ומאז עזב כל ענייני הקהילות. ורק בקושי רב פעל עליו מר איתח, כי ילך אתי אל שנים ממכיריו (וזה כמובן אחרי השגת הרשיון).

המכתב שהיה צריך לבוא לפי חשבוני ביום בואי לבגדד, לא בא. וגם ביום ה' לא בא. האווירון התעכב, ומכתבים הבאים באחריות מתחלקים רק למחרת בוא הדואר, ובכן ראיתי ביום ו‘, כי המכתב יגיע או ביום השבת או ביום א’, ואחרי אשר ביום א' סגור המשרד הבריטי לא אוכל להתראות עם מ“מ מי שהיה נציב פה עד יום ב', ובכן הסכמתי להצעת ידידי מר צמח לנסוע ליום השבת אל כיפל הוא מקום קבר יחזקאל הנביא, ולראות בדרך את מקום חרבות בבל העתיקה קרוב לעיר חילה. בחילה התעכבנו רק כחצי שעה אצל ראש הקהילה, ולפני השבת בחצי שעה הגענו אל כפל ושם התאכסנו ג”כ אצל ראש הקהילה, שהוא קרובו של מר צמח.

יש לי הרבה לספר על כל הנסיעה המעניינת הזאת, אך אעזוב זאת עתה, כי רואה הנני כי ע"י התיאורים הממלאים מכתבי לא הודעתיכם כלום על עבודתי.

ביום א' בצהרים שבנו לבגדד, וסוף סוף הגיע גם המכתב. שלחתיו תכף באחריות אל הצירות הבריטית בצירוף מכתב ממני, אשר בו הודעתים, כי בגלל היות ימי שבתי פה מעטים מאוד ארשה לעצמי לבוא ביום ב' לפה"צ אל הצירות.

באתי שמה והנה מ"מ האמבסדור שלחני אל המזכיר לענייני המזרח שלו, והוא שאלני במה יוכל לעזרני. אמרתי לו אולי להמליץ עלי בפני חשובי העדה היהודית פה, ויענני, כי אין להם כל השפעה עליהם מאחר כי אינם נתינים בריטים, ובכלל לא ינעם ליהודים, כי הצירות הבריטית תתערב בעניניהם. אחרי שיחה של רבע שעה נוכחתי, כי אין לי לקוות מהם כלום. הם נכונים לעזור לי בכל מקרה של איזה קושי שיוכל לקרות לי, אך לכל תמיכה אחרת אין לי לקוות.

ביום א' בערב ביקרתי בבית אברהם נחום, גיסו של סיר אליעזר קדורי, כי הוגד לי שהוא יוכל לסדר לי הפגישה עם המלך. גם הוא חשב, כי מבלי רשיון מהמלך לא יהיה אפשר לעשות דבר. ובכן אמר להתראות ביום ב' (תמול) עם מר מנשה גורזי והוא יסדר כבר הדבר.

התראיתי תמול עמו והוא אמר לי, כי ידבר עם תחסין קדרי פשה בדבר פגישה ליום ד' (מחר), כי ביום ג' (היום) היא פתיחת המורשון העיראקי וכמובן אין אפשרות למלך לקבוע לי ראיון.

וככה עבר שבוע שלם כמעט למרוצות פה ושם ולבלי כל פעולה ממשית.

ובכל קרוב הדבר לצאת לפועל הנני שואל את עצמי: ומה יהיה אם המלך בדברים נימוסיים מאוד יאמר לי: “הן ידעת רוח המשטרה פה לציוניות, והעם איננו מבדיל בעניין ארץ ישראלי אם הוא ציוני אם לא, ובכן לטובתך איעצך לא לאסוף כספים לטובת עניין כזה". ־ מה אעשה אז? הן אז בוודאי לא אוכל לעשות שום דבר, ויהודינו מוגי הלב הן בוודאי ימצאו להם תואנה להזהר מלתת חלילה.

והנה היום בבוקר בא אלי אליהו עיני, אחד מאלה אשר נתן לי מר בסן מכתבים אליהם, ־ לבקרני. אחרי אשר נדברתי אתו על כל ענייני ועל העיכוב המרובה שבא בכל עבודתי, אמר לי כי לדעתו לא צדקו כלל היועצים אותי בדבר בקשת הרשיון, ובכלל בכל עניין פגישתי עם המלך: עניין הציונות הוא דבר שנשכח מזה שנים אחדות, לא דיברו עליו. ועתה בבואי אל החצר לא יימלט שיהיו שם אחדים משונאינו, ומרגע הוודעם, כי בא מי שהוא מא"י, פלשתיני, להתראות עם המלך, יתחילו לחטט. ולמה לנו כל זאת?

אמרתי לו: לא אני העליתי שאלת הפגישה כי אם אנשיכם. ובכן – אמר – אתראה אתם ואברר להם.

יום ג' בצהרים.

לפני שעה בא אלי מר נונו מוכמל, אחד מאלה שהיו לי מכתבים אליהם. גם הוא חושב, כי כל עניין הפגישה הוא דחוי מצד אלה החפצים לדחות. הוא ישתדל להביא אלי את מנשה גורזי ונשוב להוועץ בדבר הפגישה. לדעתו צריך עוד הערב ללכת אל בית הגביר הראשון מנחם דניאל ולהתחיל בו ואח"כ לפנות אל אחרים.

ובכן, סוף סוף הנני נתון בכף הקלע בנוגע להחלטה והיום יתברר הדבר. בכל אופן חושב הנני עתה, כי אף אם יוחלט שאתראה עם המלך, לא אדבר אתו על עניין אספת כספים בעד המוסד, כ"א אגיד כי באתי לבקר עיר זקני ואבותיו אשר לא ביקרתיה מעודי.

מחר אוסיף לכתוב ואולי תהיינה כבר אי אלו תוצאות.

מנחם דניאל הוא כבן חמשה ושמונים, ובנו היחיד עזרא הוא כבן ששים ובלתי נשוי. ולמי ילך כל ההון שהם מקמצים בו הרבה מאד?

יום ג' אחה"צ.

בשעה ג' באו אל מלוני מר מנשה גורזי ונונו מוכמל. ההתיעצות בדבר הפגישה החליטה, כי אין צורך וגם לא תצא לפועל, כי במשך כל השבוע עסוק המלך בעניין הווזרה החדשה.

דיברו על ההליכה אל מנחם דניאל ונתברר, כי אם מצד אחד יש בה מן התועלת, שאחריו יתנו האחרים לפי נדבתו, אבל מכיוון שיש חשש כי גם פה יחזיק

בעקרונו לא לתת דבר לא"י, יזיק זה גם בפני האחרים. וסוף סוף הוחלט, כי מחר יתאספו במלוני יחד עם אליהו עיני, שחושבים כי הוא היותר מתאים ללכת אתי אל אחדים מהעשירים להחל בעבודה מחר.

הלכתי אל ששון מורד בדבר שלשה האנשים, שקיבל עליו שילך אתי אליהם, וקבענו המועד ללכת מחר בשלוש אחה"צ אליהם.

ובכן: “קווה, אמנון, כי טובה תקווה מחיים".

יום ד' שעה 8 וחצי בבקר.

האדונים הבטיחו לבוא היום בבוקר אלי להוועץ על הדרך שעלינו לתפוש בה. והנה טרם באו, והנני מתחיל לחשוב אולי באמת היתה זו רק דרך להתחמק.

שעה 11 לפה"צ.

בשעה 9 פחות רבע בא אלי מר ששון שחמון, הוא האיש שהבאתי אליו את מתנת מר סומך קרובו ואשר הוא היחיד ההולך אתי ממקום למקום וקורא אלי את אלה שעלי להתראות אתם. התפלא לראות, כי לא באו, והלך לראותם, ואמר לי לחכות לו במלון והוא ילך לראות. והנה עברו כשתי שעות והוא טרם בא, ואנכי כלוא במלון מחכה לו.

מר איתח, שהיה צריך להיות הרוח החיה בעבודה זו, נסע מפה שלשום והוא צריך לשוב רק היום.

הזמן הולך וקצר, והתקוות הולכות ורפות. האם יצא באמת הדבר כאשר אמר לי אחד מהם: אם לא תשיג חפצך, הנה לכה"פ ראית את בגדד? ־ נראה.

שעה 12.30.

בשעה 11.15 בא מר שחמון והגיד לי, כי מר עיני אמר לו כי בגמרו עסקיו היום יבוא אלי המלון. את האדונים של יום תמול לא מצא. אמרתי ללכת אתו אל יהודה זלוף. באנו למשרד ואיננו. את נונו מכמל לא פגשנו ברחוב שהוא רגיל לעבור בו. הלכנו אל משרד חיים נתנאל לחקור אם כבר שב מהלבנון (כי ששון מורד הבטיחני ללכת אתי אליו היום בשעה 3 אחה"צ) והוגד לנו כי כבר בא. איתח יבוא היום, אך עדיין לא שב.

שאלתי אם אפשר ללכת אל אברהם נחום ויגד לי מר שחמון, כי אין לו מקום קבוע ואליו צריך ללכת בערב אל ביתו.

ובכן אמר לי לשוב אל המלון ואם ימצא מי שהוא ישלחהו אלי.

וככה הנני מוצא זמן לכתוב מכתבים אך בנוגע לתכלית נסיעתי טרם צעדתי אף צעד.

עתה הננתי מתחיל לחשוב, כי שגיתי מאוד בזה, שבאתי הנה ולא נסעתי לקירו. אך מה האדם כי ידע עתידות.

שלום רב לך יקירתי ולכל בני ביתנו להתראות בקרוב בירושלם– – –

577. אל אשתו

בגדד, יום ה' ד' חשון, תרצ"ג

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

תמול אחה"צ התחילה העבודה בפועל.

מר ששון מראד הלך אתי אל שני אנשים. האחד, זה שנתן זה מקרוב מאה פונט לתיקון בית ספר שבניינו חרב, מצא לו תשובה, כי ישנם הרבה מאות ילדים פה שאינם יכולים להיכנס לבי“ס וכל מה שיוכל לתת לצדקה עליו לתת לאלה שהם לנגד עיניו. השני לא סירב, אך אחרי מו”מ עם מראד מחוץ למשרדו הגיע עד שתי לירות!

השלישי, והוא העיקר (מר חיים נתנאל בעל המכונית בין בגדד וירושלם), עוד טרם מצאנוהו ונראהו היום. אם יתן, יש לקוות לתרומה חשובה מצדו. ־ נראהו בביתו בשעה 3 אחה"צ.

בעוד שעה בערך ילכו אתי מר איתח וזלוף אל שלושה אנשים, וביניהם מר עזרא מנחם דניאל גדול־העשירים בבגדד, אבל גם גדול המתנגדים לציוניות. אם יעלה בידינו להוכיח לו, כי אין ביהמ“ד למורים עניין פוליטי, כ”א בי"ס להוראה, אולי נשיג ממנו דבר ואולי תרומה הגונה.

אמש הוזמנתי אל בית אחד מבני משפחת זקני ושם נתאספו עוד אחדים מבני המשפחה ובילינו ערב נעים. גם לשבת בבוקר ובצהרים אני מוזמן. גם כשהיה פה סיר דוד עזרא ואשתו, היו באים אל הבית הזה.

רוחי התעודדה מעט, ואולי יעלה סוף סוף בידי להשיג סכום פחות או יותר חשוב. בכל אופן טוב היה היאוש של יום תמול, כי אם יבוא אחריו מה שהוא, ייחשב לתוצאה טובה.

מר דנגור, שביקר בביתנו לפני כחודש עם תלמידי משה סופר, הביא אלי היום שני צעירים ממשפחה הגונה מאוד ושארי בשרו של מר ששון העו"ד אשר אצלנו.

– – – כתבי נא תיכף מכתב למר חכם דוד צמח להודות לו ולאשתו ולאביו בעד כל הטורח והעמל, שהם טורחים בי במשך כל הזמן. תכתבי לו, שאנכי כתבתי לך, כי הוא הרבה להיטיב אתי הן בזה שלא נתנני ללכת בצהרים לשום מסעדה, רק בביתו, והן בהשתדלו להמציא לי כל הדרוש לי.

ושלום רב לך יקירתי ולכל בני ביתנו וידידינו ולהתראות בקרוב

אישך אוהבך בכל לב

578. אל ז. ז’בוטינסקי

ירושלם, כ“ב כסלו תרצ”ג

להאדון הנכבד “ספרא וסיפא” מר ז. זבוטינסקי, פאריז

א. נ.

במעטפה מיוחדת הנני מתכבד לשלוח אליך את בקורתי למחברתך על המבטא העברי, שהתפרסמה במחברת “לשוננו” האחרונה. יכול להיות, כי הגדשתי את הסאה בבקורתי והשתמשתי בעניין רציני זה במבטאים פחות או יותר הומוריסטים, אבל אמת אגיד, כי הנחתך בנוגע לאופי לשוננו שאינה מזרחית הרגיזתני מאוד וחפצתי לשרשה מלב קוראיה באיזה אופן שהוא. ויודע הנני, כי אינך נרתע מביקורת, אם היא כנה, ולא תרגז עלי.

ביקורתי היתה כתובה בעד “קרית ספר”, אך מכיוון שלא יכלו עפ"י מידתה לקבלנה, הוכרחתי לכתוב למענם רק בקיצור, והנני שולח גם ביקורתי הקטנה במידתה.

ברגשי כבוד

579. אל ח"נ ביאליק

ירושלם, ז' טבת, תרצ"ג

ידידי יקירי ואהובי מר ח"נ ביאליק,

בין רבבות הברכות הבאות אליך ליום מלאת לך ששים שנה, תבוא לפניך גם ברכת ידידך וחברך השמח לראות בך תמיד דעת זקנים וכח עלומים.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתהיה לנו עוד לשנים רבות מאד עמוד האור ההולך לפני עמוד האש להלהיב לבותינו, ועמוד הענן להחשיך כל המכוער והרע הצצים כעשב השדה בשדה ספרותנו ותרבותנו.

ושלום רב לך ולרעיתך הכבודה

ידידך מכבדך

דוד ילין

580. אל אבא ידלין

ירושלם, ח' טבת תרצ"ג 7.1.33

להאדון הנכבד מר אבא ידלין, בא־כח הקמים על נדיבות לבניין “בית עם” בירושלים, תל־אביב.

אדון נכבד,

בדברי הבאים אומר הנני לבאר עניין הקמת בניין לבית העם בירושלם וחשיבותו.

ירושלם בירת ארץ־ישראל ואשר היא צריכה לייצג את האומה עם כל צרכיה התרבותיים, מכללה, ספריה לאומית ועוד מוסדות כאלה, ירושלם עם יותר משישים אלף יהודיה – חסרה עדיין “בית עם”, אשר כשמו כן הוא צריך להיות: בית, אשר יהיה המעון התרבותי לכל העם כולו לצרכיו הרוחניים, בית, אשר בו יהיה אולם גדול מאוד להרצאות לאלפי שומעים, לאסיפות ציבוריות גדולות, לכנסיות וועידות שונות, ואולמים וחדרים מבלעדיו לשעורי השתלמות, למשרדי חברות ציבוריות, לקונצרטים, וכל כיוצא בזה. במילה אחת: בניין, אשר בו יתרכזו כל ענייני הרוח היהודים ואשר על ידו לא יצטרכו עוד כל העוסקים בענייני התרבות לפנות את כל מיני בתי ראינוע וקולנוע ותיאטרונים וכדומה להם לפנות להם מקום לשעות הצורך – דבר שאיננו לפי כבוד העניינים וגם לא תמיד מתאים למטרות האלה.

צורך זה מורגש עתה עוד הרבה יותר מאשר עד כה על ידי הבניין הענקי של הצעירים הנוצרים ימק"א, אשר ימשוך את צעירנו וצעירותינו אליו בהמונים, וגם אם נניח שאין שם מטרת הסתה והדחה מאמונת ישראל לטובת הנצרות, הן זה בכל אופן משפיל את כבודנו בפני כל העולם, שעם ישראל האומר, כי הוא שב אל ארצו בכוונה להחיות את עצמו בה ולהשיב לו את כבודו אשר גלה ממנו בארצות גלותו, יצטרך בעיר בירתו עיר הקודש ירושלם לפנות לצורכי תרבותו אל מוסד נוצרי טהור ונושא עליו שם הנצרות בגאון ובעוז.

בניין כזה, שיגול מעלינו חרפה כזאת, הוא איפוא אחד הדברים החיוניים לישובנו החדש ולמפעל תחייתנו, ואשר אלה, אשר בנדבתם יעזרו להקימו ולשכללו, ישאו ברכה מאת האל הבוחר בעמו ישראל והבוחר בציון להיות לעיר עוז לעמו זה. וגם העוזר בדבר השגת המטרה, אדוני הנכבד, יהיה תמיד זכור לטוב.

ברגשי כבוד רב

581. אל ח. נ. ביאליק

ירושלם ב' שבט תרצ"ג

ידידי יקירי ונכבדי מר ח. נ. ביאליק,

עתה אחרי ימי הרעש והשאון לימי חג יובלך בא תור הדממה הדקה, ובדממה זו הנני מברכך כי תזכה (ומי יתן ונזכה גם אנחנו) לחוג חגיגת שנת השבעים והשמונים, בתתך לעמנו עוד ועוד מפרי הגיונותיך שבכתב ושבעל פה, ואנחנו נזכה לאכול מפריך ולשבוע מטובך.

רצוף בזה הנני שולח אליך את “הדים מבגדד” מקולות התרועה שנשמעו במחננו, שני שירים שחיברו לכבודך ידידינו מר דוד צמח והצעיר מר יעקב משה, אשר נלווה אליו במסעו בא"י.

שירת צמח בנויה על באוריך לשירי בן־גבירול והרמב"ע.

שירת הצעיר היא יותר מובנה בשעה שצמח מתחכם יותר מדי.

מר צמח כותב אלי, כי לצערו קיבל מכתבי באיחור זמן ולכן לא הספיק לכתוב ולשלוח אליך השיר בזמנו. והוא שולח אלי השיר לשלחו אליך, מפני שהוא מסופק בנוגע לאדרסתך אחרי שלא קיבל כל מענה ממך על מכתביו הקודמים.

במילת “צמידים” הכתובה בדיו אדומה הוא מכוון ל“צמודים” שבשירה הספרדית, ובמילת “ימים” הוא מכוון למשקלי השיר השונים, שהערבים קראום “ימים”. וב“פעמונים” אשר על שולי מעילה הוא מכוון להערות שבחלק ז' משירי הרשב"א אשר בהן הזכרת שמות מחבריהן (ביניהם גם אני).

אנכי התחלתי לעסוק בביאורים לח’ב של הדיואן של טדרוס, ההגיע הזמן שתעיין בספקותי ותחווה דעתך בביאורים של הדברים כאשר הבטחתני? הן לפני שלושה שבועות שלחתי אליך כל מה שנדפס עד היום. הודיעני נא אם תוכל לעסוק בזה.

ידידך מכבדך

582. אל דוד שמעוני

ירושלם, ז' אדר תרצ"ג

ידידי יקירי ונכבדי מר ד. שמעונוביץ,

את מכתבך מיום ה' שבט בצירוף גליוני הביאורים של ד"ר י' ברגר לפרקים מאיוב קיבלתי, ואת תשובתי איחרתי עד כה, עד שעלה בידי לעבור על הגליונות ולהתבונן בשיטה.

הנך אומר, כי הוא מתכוון בעיקר לבתי־הספר, והנך מבקשני לבדוק את הפירוש בעיקר מנקודת השקפה זו.

ובכן אגיד לך את אשר בלבי:

הנסיון הורני, כי קשה מאד להכניס לביה“ס ספר מהתנך, שיש בו שינויים מהמקור המקובל. הדפסתי פעם עם מר זוטא שני ספרי “ליקוטי נבואות” לספר ירמיה ולספרי תריעשר שהשארנו רק את החלקים שאין פקפוק בהבנתם והשמטנו “את כל הדבר הקשה”, והספר לא קובל. ביאליק ורבניצקי פרסמו “דברי נביאים” ו”סיפורי המקרא“, ואחרי שהשתמשו בהם משך שנים, שבו המורים אל התנ”ך המקורי. ובכן להכניס ספר כזה, שיש בו מלבד שינוי סדר בפסוקים ובחלקיהם וגם השמטות של קבוצות פסוקים שלמים (כגון פרק ה' פסוקי ג' ד‘; פרק י"ב פסוקי ז’ ח' ט' י' והבאים אחרי י“א י”ב ועוד כאלה), אינני מאמין, כי זהו דבר אפשרי.

ועתה לעצם העניין: נכון הדבר כי שינוי סדר בפסוקים נותן ערך חדש לדברים ומקל הבנתם, וגם אני עשיתי זאת לפעמים בפירושי לאיוב, אך לא צריך להשתמש בו יותר מדי. הנה לדוגמא: פרק ה' פסוקי י' י"א שבמקום:

הנותן מטר על פני ארץ // לשום שפלים למרום

ושלח מים על פני חוצות: // וקודרים שגבו ישע:

הוא חפץ לסדר ככה:

הנותן מטר על פני ארץ // ושולח מים על פני חוצות

לשום שפלים למרום // וקודרים שגבו ישע

כמה מוזר הוא הרעיון שאלהים נותן מטר על פני ארץ, כדי שעל ידו זה יעלו שפלים למרום, ושולח מים על פני חוצות “ואלה שהלכו חשוכים, בצפותם לגשם, שגבו בישע אלהים”.

האם לא יותר נכון לחלק העניינים (עפ"י המקובל) שיש לפנינו שני דברים בנוגע למעשי האל: נתינת המים לארץ היבשה, והעלאת השפלים?

באותו פרק פסוקי כד כה, במה יותר טוב הסידור:

מסיר לב ראשי עם הארץ // ימששו חשך ולא אור

ויתעם כשכור // ויתעם בתהו לא דרך

מהסידור שישנו:

מסיר לב ראשי עם הארץ // ימששו חשך ולא אור

ויתעם בתהו לא דרך // ויתעם כשכור

ועתה בנוגע לפירושים אחדים:

ד' י“א: מבקר לערב יוכתו, הוא מבאר: “מכוון אולי למצב השינה בכל ערב וערב”. אם הדבר כך הן היה צריך לאמר: מערב לבקר יוכתו, ולא להיפך.

שם: הביאור השני למאמר: מבלי משים לנצח יאבדו ־ “אם אלהים לא ישים בהם מחדש את נשמתם בבקר, אז לנצח יאבדו", הוא ביאור תפל.

אינני יכול לעבור על כל הביאורים, והבאתי לך דוגמות אחדות.

בכלל ישנם ביאורים חדשים וטובים בגליונות אלה, וכן טוב לדעתי סידור הביאורים להבנת הפסוקים למטה מהטקסט, וההערות השונות אחרי כל פרקים אחדים.

בכלל צריך לחשוב, כי ספר זה מתאים להיות ספר עזר למורה מאשר לתתו בידי התלמיד, דבר קשה לו לצאת לפועל. דרוש נא בשלום המחבר בשמי בכתבך אליו.

ושלום רב לך מידידך מכבדך

583. אל שלמה למפורט

(ירושלם), ב' אייר תרצ"ג 28.4.33

ידידי יקירי ונכבדי, יקר רוח ועדין נפש האדון שלמה למפורט,

את מכתבך מיום ר"ח ניסן קיבלתי וכן ההמחאה הרצופה בו על סך 5 דולר בעד ספרי “גן המשלים והחידות” למשורר טדרוס אבולעפיה.

את הספר שלחתי אליך במתנה ולא לשם קבלת מחיר, ומחיר שהוא יותר מכפליים ממחירו האמיתי. אמרתי להשיב לך ההמחאה, אך חששתי פן תיעלב, ובכן החלטתי לתת בשמך מתנה 4 ספרים בסוף שנת הלימודים לארבעה תלמידי ביהמ"ד למורים המצטיינים ביותר, ואשלח אליך אז קבלה מצדם.

בכל אופן תודתי נתונה לך על חביבותך ונדיבות רוחך.

לדברי אחותך המנוחה, שכתבה אליך אחרי המאורעות בחברון, נפעמתי, כי אכן זוהי גבורת רוח של בת ישראל כשרה.

ושלום רב לך, ידידי יקירי– – –

584. אל הד"ר ישראל דודזון, ניו־יורק

ב' אייר, תרצ"ג 27.4.33

לכבוד ידידי יקירי וחביבי החכם הנכבד והנעלה ד"ר ישראל בן־דוד,

את מכתבך מיום כ"ה שבט ומכתבך האנגלי מיום 25 מרץ קיבלתי ושמחתי לקרוא, כי בקרוב אקבל את הערותיך וביאוריך החשובים לדיואן טדרוס.

על החלק הרביעי מספרך, שקיבלתי לפני קבלת מכתבך הראשון, הודיתי לך תיכף בקבלי אותו¹, והנני שב לברכך על המוגמר (בשתי הוראות המלה, כי אכן מוגמר הוא הספר לאף כל המתעניין בשירה העברית). ויתן לך ה' כוח ואון להחל ולגמור עוד ספרים חשובים וענקיים כארבעת חלקי ספרך זה, בהיותך בריא ורענן ויושב בשלווה באוהלה של תורה.

בשמחה רבה אכתוב ב“קרית ספר” על אוצרך הטוב שפתחת לנו, אך דבר זה יארך עוד זמן קצר של חודש ימים בערך (אולי אספיק עוד לחוברת שתתפרסם בקרוב).

בדברי לעיל על ספרים חדשים כיוונתי ביחוד לחיבור ספר על אלה השירים והפיוטים אשר טרם ראו אור הדפוס ואשר אפשר להשיג התחלתם בכתבי היד הנמצאים בספריות– – –²

585. אל הנהלת הסוכנות היהודית, ירושלים

ירושלם, כ“ו סיון תרצ”ג

אדונים נכבדים,

נדהם ונרעש הייתי בקירו ביום ראשון לשבוע זה בהגיע אלי הבשורה הרעה והמרה של גדיעת העץ הרענן והפורה, חיים ארלוזורוב, בעצם ימי פריחתו לטובת עמנו וארצנו, בעצם ימי פעילותו הנמרצה והמתמידה, המוכשרה והמזהירה.

כוכבים לרבבות מזהירים ברקיע

ולקה ילקו רק שמש וירח

אומר משל ערבי, והפעם ראינו זאת בעינינו. ישובנו, הנצרך לכוחות יוצאים מן הכלל, ירגיש הרבה את חסרונו בהיעדרו, ולב כולנו מזועזע עמוק עמוק למעשה אכזרי זה של ידי פושעים.

ננוחם נא בעבודת התחיה שתמשיך דרכה, ואשר בדברי ימיה ייקבע דף זהב מתנוסס לזכרו של המנוח.

מוקירכם ומכבדכם

¹

323. אל אשתו

דמשק, מוצאי שבת ג' אדר תרע"ז

איטל יקירתי וכל ב"ב יקירי נפשי!

תשעה ימים כבר עברו למיום בואנו הנה ומעט מעט הנני נעשה לתושב פה ומסתגל אל החיים החדשים האלה.

דירה כבר שכרתי לי ולאבינעם, חדר אחד בשכנותם של ידידינו בירם והקר.—²

ג’מל פשה הקטן³ נסע לעקבה וע"כ לא עלה בידי לראותו, אך את סעדולה ביי ביקרתי, הוא מתגעגע לירושלם, וביקשני לבקרו מזמן לזמן.

תלמידי מבקרים אותנו מזמן לזמן. במשך השבוע היו אחדים פה, אך רובם כבר נסעו: דוד כהן וקדשי למען, זוטא לירושלם, עזריה כהן יסע לנצרת, וקפניס ישאר לע"ע פה.

מצב תלמידינו הוא עתה טוב, וכולם התפתחו באופן יפה מאד; בחורים כארזים, וביחוד דוד כהן, העושה רושם אופיציר אמיתי.— עפ"י עצתו של סעדולה בי ווילבושיביץ⁴ לא עשיתי כל ניסיון לביקור או לבקשת ראיון. צריך לחכות לשעת הזדמנות.

אהרוני מרחובות היה פה. הוא נמנה לזואולוג של המחנה הרביעי, ויקבל משכורת של 1500 פרנק לחודש. הוא יביא הנה כל קבוצת בעה“ח⁵ שאסף ויוסיף לעבוד פה. דיברתי עם מר ווילבושיביץ בנוגע למר רובינוביץ⁶, שישתדל כי יקובל למסדר גן בוטני פה (רעיונו של מר רבינוביץ היה לסדר גן בוטני בירושלים, אך לפי מה שהננו רואים לא יקובל דבר כזה כי אם פה). מר וילבושיביץ הבטיחני לעבוד בדבר ולפי מה שנדברנו יש תקוה גדולה לזאת. במשך כל השבוע עבדתי בהעתקת שירי הדיואן של ר' משה בן עזרא, הנמצאים אצלי בהעתקות פוטוגרפיות מכתב היד שבאקספורד, וגם בשבוע הזה אעבוד עבודה זו, עד קבלי שארית ספרי וביחוד את כתב-היד של המילון אשר כתבתי אליכם אודותיו לשלחו בהקדם האפשרי. אבינעם עוסק עפי”ר בקריאה. בנו של מר בנציון (גיסו של נסים בכר) חפץ לתת לו שיעורים בצרפתית. בשבוע הזה, בהיותנו קרובים לרחוב היהודים, אשתדל כי יתן שיעורים ולו גם בחינם בביה"ס העברי אשר פה.

גם לקריאה הקדשתי זמן וקראתי בספריו של רנן: תולדות דיבור האדם, ותולדות השפות השמיות.

לאבינעם אין ספרים לקריאה, יואיל אביעזר לשלוח אליו אחדים מספריו הגרמניים וכן את ספר לימוד השפה הצרפתית (ספרו של גאספאי).—

את לוטפי ביי ראיתי פה. הוא יושב עתה פה. הוא חפץ לבקרני אך אנוכי לקחתי ממנו אדרסתו ואבקרהו בביתו.

אמש והיום התפללתי בביהכנ“ס “כניס אלפרנג'” וכיבדוני בעליית שלישי וכמובן ב”מי שברך".—

היום ביקרתי את בית מיכאל ששון. הוא ואשתו וכל ביתו קיבלוני בחביבות גדולה, ואמרו כי הם נכונים לשרתני בכל אשר ארצה. היום נודע לי אצל הח“ב⁷ כי הגדול⁸ נסע לירושלם תמול, וביום ד' שבוע זה יבוא אנוור פשה הנה, ובכן ישוב הגדול הנה תיכף בוודאי. אלה הן כל חדשותינו אנו פה במשך השבוע. ועתה הנני מחכה לחדשותיכם אתם, כי חוץ ממכתבכם הקצרים מיום ו' שעבר עוד טרם קיבלתי כל מכתב. ראשונה: מה נשמע בביתנו?— איך הסתדרו בה”ס? וההנהלה של הסמינר? ומר אמון, העושה הוא דבר בענייני המורים? ויוסף מיוחסנו, הישנה לו עבודה בענייני הסמינר? ומה בדבר הוועדה של פניזיל וחבריו? העובדת היא? ואיך סודרו ענייני הוועד הקודם? ומה שלום שירמננו? ובית המלאכה?

על כל הדברים האלה כתבו נא אלי בארוכה. ודרשו נא בשמי בשלום כל בני משפחתנו וידידינו המרובים.—

324. אל אשתו

דמשק, יום ג' ה' אדר תרע"ז

• מעניין אותי לדעת אם ידידנו אבי רבן יוחנן⁹ מלא את הבטחתו בבוא ידידו¹⁰ לירושלם, ואם ישנן איזו תוצאות להשתדלותו. אף אם לא אפשר לשנות כל הענין, תועיל השתדלותו להמתקת הדינים פה. — לפי דברי שמריה¹¹ חרד הנני למצב בתי ספרנו. צריך כי מיוחס יקירנו יאמץ לבו יותר מעט, ודרוש לעבוד בכל הדרכים השונות לקיומם. אולי נחוץ כי יבוא מר אהרן מאני ירושלמה בנוגע לזה. צריך להוועץ ביחוד עם עבד אל רזאק, סופר משרד ההשכלה.—

325. אל הד"ר יעקב טהון, יפו

דמשק, י“ב אדר תרע”ז

ידידי הנכבד! את מכתבו מיום 28.2.17 קיבלתי שלשום.

מצטער הנני מאוד על מצב בתי ספרנו. מפעל זה, שבזיעת אפנו ובדם לבנו יסדנוהו, טיפחנוהו ושכללנוהו, עומד על עברי פי פחת לרגלי המקרים ובידינו אין במה להושיע.

כ' יוכל לצייר לו את מצבי בשעה שחושבים, כי מציאותי שם היתה יכולה להביא תועלת גדולה לקיום מפעל זה, ואנכי מסומר למקומי כ“אדני השדה” (עפ"י הדרוש) מבלי יכולת לזוז.

במכתבו הנני קורא כעין תלונה חרישית על אשר לא השתדלתי להתראות אתו, וכעין חשד, כי ישנן סיבות פרטיות, המונעות אותי מעשות זאת. ובכן הנני להגיד לכ' בפירוש את מצב הדברים:

כ' טועה טעות גמורה בחשבו, כי מצב כזה, להיות רחוק מעיר מולדתי, אשר בה ביליתי כל ימי חיי, רחוק מחלק מבני ביתי ומשפחתי, רחוק מכל חברי וידידי ומכירי, רחוק מכל עבודה ודרכי חיי הרגילים, ולשבת כגר בעיר נכריה, שאין לי כל מכיר בה, בשלושת חדרי שינה בלי רהיטים וכל כלי בית, בחוסר כל הדרוש לצרכים היותר נחוצים, יחד עם שני ילדים קטנים, אשר האחד מהם חולני ודורש טיפול מיוחד מבלי מצוא רופא שאוכל לסמוך עליו בשעת הצורך, ולחיות כל הזמן במגור ובפחד מפני העתיד ומה שיביא בכנפיו, בחיל ורעדה מפני כל דפיקה בשער הבית פן באה איזו קריאה מצדו, ועוד כאלה וכאלה – כי מצב כזה נעים לי או בכלל קל לסבלו, וכי לרגלי שחרור בני¹² הנני חפץ או מרוצה להמשיך מצב חיים כזה על חשבון צרת מוסדותינו. לא ולא, ידידי! מאושר בחיים הייתי לו יכולתי להסיר מעלי את רוע הגזירה. נעים לפעמים לנסוע למרחקים למשך זמן, אך לא נעים כלל להיות מרוחק בזרוע מכל היקר לנו. עתה הנני מתחיל להרגיש זאת, ובכל תוקף. ובנוגע לבני, הן יכול כ' להבין, כי אפשר היה גם להם להסתדר שם עם כל יתר חבריהם, והייתי מוצא להם מי שיסכים להשאירם במקומם כמו שעלה בידי לטובת אחרים. וגם אם היו מוכרחים ללכת למקום אחר ג"כ אין האסון גדול כל כך, ובעד הדבר הזה לא היו הם בעצמם רוצים לראות אותי ואותם יחד במצבי הנוכחי. צריך לשים לב גם לזה, כי אין להם כל עבודה פה והם משתעממים מחוסר עבודה שהם רגילים בה.

הנני חוזר ואומר, כי אם כ' או יתר חברינו חושבים ככה, הנכם טועים טעות גמורה. אולי הייתי מקבל באהבה את הגזירה לו נגזרה רק עלי. בתור איש יחיד הייתי יכול למצוא לי את הרווחות הדרושות לאיש למען יוכל לעבוד עבודה מדעית במנוחה, והייתי אומר לנפשי: הנה השגת בעל כרחך מה ששאפת אליו תמיד בכל חפץ לבך. והדבר גם לא היה עולה ביוקר. אך לשבת בעיר נכריה בתור גולה עם כל המשפחה יחד, דבר זה איננו קל ביותר. אך מצד שני אמת הדבר כי לא השתדלתי מצדי להתראות אתו, ועשיתי זאת בכוונה, ודבר זה ביררתי בכל דברי ששלחתי אליכם, וזה מפני טעמים אחרים לגמרי.

א) עד היום אינני יודע בבירור פסק דיני (כשם שאינני יודע סיבת הגזירה). כשביקשתי מאת הסר-קומיסר של המשטרה ותיקות¹³ לבני, למען יוכלו להראותן בשעת הצורך, ענני, כי צריך עוד לחכות עד דעתו באופן ברור את החלטת הגדול. ועד היום עוד טרם נתנו לנו, ובכל אופן אפשר עוד הדבר, כי עוד טרם הוחלט באופן מוחלט כי מקום גלותי הוא פה. מטעם זה יותר טוב לתת שיעבור משך זמן מיום בואי הנה, זמן מספיק להסתדר, ואז לא תשוב לבוא גזירה חדשה לעקור עוד פעם דירה ולנדוד למקום אחר. אך אם אבוא תיכף להזכיר מציאותי פה, מי יודע אם לא יגרום זה להחלטה מוחלטת אחרת שתרחיקני לגמרי ותנתק כל אפשרות יחסים ביני ובין כל היקר לי ולכולנו. ומה יהיה אז? הן אז תאבד כל תקוה גם לי ולביתי, גם לכל מוסדותינו.

ב) יודע הנני, כי שעה זו שעת רוגז היא על מפלגה ידועה¹⁴, דבר זה נודע לי מפי מי ששמע מפי הציר הגרמני פה בשיחו לפי תומו, וגם מפי הד"ר בירם ידידנו, היודע זאת בראיות ברורות. מצד שני טרם הסתדרו שם ענייני העזרה האמריקנית, ומי יודע אם יסתדרו כפי רצונו וחפצו או לא. באופן שלילי בוודאי גדול עוד הקצף עלי, ואם אבוא כעת בדרישות או בבקשות ירא הנני שנית את התוצאות הנזכרות כבר.

ג) כל אלה שדיברתי איתם פה: בירם, וילבושיביץ, גם סעדולה – כולם אמרו לי לחכות לע“ע בשתיקה גמורה וגם לא לשאול לסיבות, וביחוד לא לבקש לע”ע דבר.

ד) במשך הזמן האחרון היה עסוק בנסיעות ובהכנות לרגלי בוא אורחנו, וגם עתה הוא עודנו עסוק בזה, וזמן כזה אינו זמן הכושר לעניינים קטני ערך של פרטים.

סיכום דברי הוא: כי לא עשיתי עד כה דבר מפני היראה להזיק תחת להועיל ולקלקל תחת לתקן. ובכ"ז אחרי כי כ' סובר אחרת, ומצדי אינני חפץ בשום אופן להשאיר הרושם בלב כ' ויתר חברינו, כי בגלל טובה (!) פרטית שיצאה מגזירה זו נכון הנני להקריב עניינינו הכלליים, – הנני נכון לעשות תיכף אחרי נוחו מטרדות קבלת האורח את הצעד אשר יעצני כ', ותהיינה התוצאות מה שתהיינה. כי במה נחשב עניין היחיד, הפרט, בשעה שישנה אפשרות כי תצמח תועלת לענייני הכלל, אשר למענם הקרבתי כבר פעם מה שהיה אפשר לי להקריב, ובגללם הנני סובל גם עתה מה שהנני סובל. כשאשתדל להתראות, אעשה זאת אנכי בעצמי ולבדי, בלי עזרת אחרים, כי פה אינני מוצא כלל מי שאפשר לסמוך עליו ושיהיה מתאים לתפקיד כזה. היהודי היחיד, שהוא מזמינו לעתים קרובות אל ביתו הוא מר לנידו שעוד טרם הכרתיו. ובנוגע לו ידוע בכל העיר, כי לפני שבועות אחדים, בהיות הגדול¹⁵ בביתו, ביקשהו בנוגע לבנו, שהוא מאלה ששילמו הכופר, והוא ענהו: אם הנך חפץ כי אבוא אל ביתך, אל תבוא בבקשות.

עובד הנני עתה עבודת המלון העברי-עברי, ההולך ונדפס ביפו, ויחד עם זה הנני חושב להתחיל בעניין סידור ספר הדקדוק העברי. אם יש אצל כ' שני החלקים הראשונים של ספר “אלף לילה ולילה”, בערבית, יואיל לשלחם אלי.

שלום רב לכ' ולכל ידידינו

ידידו מכבדו

דוד ילין

מחכה הנני למענה כ' למכתבי זה. בשבוע הבא אשוב לכתוב אליו בארוכה.

326. אל הד"ר יעקב טהון

דמשק, י“ד אדר תרע”ז

ידידי הנכבד!

כמכתב הרצוף בזה, אשר זאת העתקתו, שלחתי לכ' שלשום ע"י הצעיר רובינשטיין שהיה תלמיד הגמנסיה, והנה נודע לי תמול, כי המכתב אבד לו פה לפני נסעו. כ' יוכל לצייר לו את צערי על המקרה המעציב הזה, אך הנעשה אין להשיב.

ובכן הנני שולח לכ' את העתקתו, ויכול הנני עתה להוסיף את הדברים האלה: תמול התראיתי עם מר וילבושיביץ בעניין הזה וגם הגדתי לו דברי כ' במכתבו, והוא שב ויעצני באופן מוחלט לבלי היחפז ולחכות לע“ע אם חפץ הנני בתועלת, ואחרי זמן להגיש אליו מכתב בקשה, כי חפץ הנני להתראות אתו¹⁶. תמול ביקרתי גם את ג”פ הקטן¹⁷. הוא קיבלני בסבר פנים יפות מאוד, וישאלני על ירושלים ומכיריו. וכשאמרתי להיפרד ממנו, שאל מתי אנכי נוסע, אז עניתיו כי הנני נשאר פה. שאלני: למה? אמרתי לו ברמז: חובתי היא להישאר פה עם משפחתי. אז הבין לרמז ויתפרץ בצחוק כאומר: ראו נא מה שאפשר להיות! “ובכן, הנה דמשקאי אתה! נוכל איפוא להתראות עוד”. עניתיו, כי בוא אבוא אם ירשוני לכך, ויאמר בודאי! ובזה נפרדתי מאתו לע“ע. לא חפצתי להרבות בדברים, כי באותה שעה ישב אצלו גם עבד אלקדר אלמוזגר מודענו הירושלמי. מר וילבושיביץ אומר לי, כי במשך הזמן יוכל הוא להיות לי לתועלת בענייני. משתדל הנני, כי מר איתן¹⁸ יתן את אביעזר בני ואולי גם את אבינעם לתת שיעורים בבית ספרו, הסובל הרבה מחסרון מורים (מר איסרוב עוזב כנראה את ביה"ס, ובכל אופן איננו נותן שיעורים בזמן האחרון). הוא אמנם משתמט מזה עתה, ביראו פן יזיק הדבר לביה”ס, וביקש, כי אקבל רשיון מיוחד על זאת, אך בקרוב נראה איך יסודר הדבר.

שלום רב לכ' ולכל ידידינו ידידו מכבדו דוד ילין

327. אל הד"ר יעקב טהון

דמשק כ“ה אדר תרע”ז

ידידי הנכבד!

אין מזל כנראה למכתבי אל כ‘. כתבתי פעם והגימנזיסט מר רובינשטיין איבדו בדמשק. שלחתי העתקתו בצירוף מכתב שני לשם מר פ-ך¹⁹ למסרו ליד משפחתי, והנה עוד טרם קבּלוֹ מכתבי נשלח בשליחות הנה, ולפני שובו ירושלמה כבר עזבה שארית משפחתי את ירושלם. אך מקווה הנני, כי הגיע מכתבי אחרי שובו לידי מר יוסף גיסי והוא שלחהו לכ’. במכתבי ההוא ביררתי את כל נימוקי וטעמי על אשר טרם עשיתי כל צעד בנוגע לשינוי הגזירה שעלי, והימים האחרונים חיזקו עוד את נימוקי הקודמים. זאת ההאצה באשתי לבוא הנה, אחרי נתינת הרשיון לה להישאר, מראתני כמה קשה חרון אף עלי. וייתן ה' וייגמר הדבר כמו שהוא עתה. כל אלה שחזרתי לדבר אתם אומרים לי לבל אעז לע“ע לחטט. כפי מה שהודיעוני מירושלם חיווה אבי רבן-יוחנן²⁰ דעתו, כי הגדול²¹ מתנגד גם לבתי ספרנו. בכ”ז הודעתי את כ' כי תיכף באפשרות הראשונה אמלא דרישתו מבלי התבונן לתוצאות, כי סוף סוף יחיד וציבור – ציבור קודם, ובעד טובת הכלל לא אירתע בפני כל צעד שהוא. ביאת אשתי וכלתי הנה בשעה זו הגדישה את סאת צרותי. כי שמריה בני חלה במחלת טיפוס הבהרות, ובית טרם שכרתי, ובשלושת החדרים ששכרתי בשני מקומות נצברו י"א נפשות אחרי היותנו מוכרחים לתת חדר שלם כמובן לחולה, והחלק הגדול של שארית המשפחה הוכרח למצוא לו מקום לאוכל, לשינה ולבילוי הזמן במשך כל היום בחדר אחד! וחדר זה הוא על יד חדר החולה, וכל החפצים, שהובאו בהכרח הנה, גם הם מילאו את הבית. ואשתי החולה היא הרה וימי לידתה קרובים, והיא כל היום על יד החולה למרות כל הפצרותינו וגערותינו.

גיהנם נפתחה לרגלי, והמצב נורא. עלי לעזוב כל דאגותי ולהתגבר על כל צרותי ולסוב כל היום לחפש אחרי בית, שיוכל להכיל כל ג' המשפחות התלויות בי. זה לי שלושה ימים מחפש ואיני מוצא. נמצא לי בית טוב בסך 30 לי“ט זהב לשנה ובא מהנדס אחד וחטפו מידי. נמצא לי בית שני בסך 40 לי”ט זהב לשנה ובא נוצרי ממגורשי בירות וחטפו מידי. וברחוב היהודים עושים לי חשבון של שבעים לי“ט זהב ואיני יכול להחליט להוציא סכום כזה רק לדירה לנו. היום אחה”צ עלה בידי סוף סוף לשכור חדרים נפרדים ברחובות שונים מהיום עד ר“ח אייר ועד אז אמצא בודאי בית. כל זה באני ע”י עצת כ' לעזוב בירושלים כמה שאפשר מבני משפחתי. ניסיתי ולא עלה בידי, ובאנו בשלוש פעמים וההוצאה גדולה, כפולה ומכופלת, והצרות גדשו סאה, ודרוש כוח אבנים לשאת ולצאת בשלום.

לא לחינם דאגתי במכתבי הקודם לרופא הגון. בוא אשתי עתה, פיזור כל בני ביתנו אשר במשך חיים שלמים עלה בידינו לאספם, מסירת ביתי לנכרים, העושים חסד בקבלם אותו חינם – כל זה השלים הרס ביתי ותקוותי יחד, ומחלת בני המסוכנה הרסה גם את המעט שנשאר לנו ממנוחת נפשנו.

זהו גורלי ואשאנו, וזאת היא קובעת כוס התרעלה, אשר הוטל עלי ועל ביתי לשתותה ונשתנה.

תיניתי לפני כ' כל המעיק על לבי, כי סוף סוף אי אפשר לי לשאת הכל בחובי, ולבני משפחתי, שנשארו עוד על אדמת הקודש, אי אפשר לי לכתוב כל הדברים האלה, להוסיף עוד צער על צערם הגדול כבר מבלי זה. ואת כ' אבקש לבלתי הגד דבר מכל זה במחנכם.

בנוגע למשלחת בדבר שחרור המורים, אין לדעתי לקוות כל תקוה ממנה. הפקודות הנמרצות, שנתנו בנוגע לכל משלמי הכופר, להחזיקם כלואים בסוקיאת בקדם ולבלי קבל ממי שהוא שום טענה של דרישת ביקורת רופא ועוד דברים כאלה, מראים, כי דרושים האנשים האלה ולא ישחררו את מי שהוא בגלל איזו טענה שהיא. מר ו-ץ²² לא יכול להשיג שניים ממשלמי הכופר, שעבדו אצלו במשך כל הזמן. ואינני מאמין בשום אופן, כי בגלל בתי ספר יהודים יעשה איזה דבר יוצא מן הכלל. בכ“ז חשבתי כי אם לכם ישנה איזו אמונה לשנות את המצב עי”ז תשלחו רק את דיזנגוף. הח“ב²³ לא יוכל לדעתי לבוא בנוגע לענייני בתי הספר שאינם בת”ס לרבנים וכיוצא בזה שעל פי משרתו עליו, ואם ילך ח“ב ולא יצליח, אז יזיק לו דבר זה לאוטוריטט שלו לכל ימי משרתו. לא כו הדבר בבוא איש פרטי. ע”כ הודיעהו מר בהרב היום בתלגרמה דעה זו ובודאי קיבל כ' אותה.

אולי היה טוב, כי יבוא גם מר מיוחס בשם בתה"ס בירושלם, כי בנוגע לי איני רואה שום אפשרות להיות גם אני בתוך המשלחת, כי חושב הנני כי יכלה חמתו שיש לו עלי בבתי הספר והם יסבלו.

יש לי עוד הרבה לכתוב לכ‘, אך הנני משאיר זאת לרגלי מצבי הנוכחי – למכתבי הבאים. שלום רב לכ’ ולכל ידידינו.

היום עבר היום השמיני למחלת בני ויתן ה' ועבר המשבר בשלום בקרוב. משתמש הנני בד"ר עפרון (יהודי) ולפעמים גם ברופא הצרפתי דרויאר. ידידו מכבדו

328. אל הד"ר יעקב טהון, יפו

דמשק, אור ליום ה' ניסן תרע"ז

ידידי הנכבד! קינים והגה והי מילאו את מכתבי האחרון, אך מה כל אלה כנגד היללה, הקורעה לב אב שכול בפעם הראשונה בחייו. ואב שכול הנני כברמזה ארבעה ימים, כי שמריה בני חביבי ואהוב נפשי, שמריה בני, שהיה יד ימיני שה כארבע שנים ביחוד יותר מכל בני, שמריה זה מת ואיננו.

מה נוראה מלת מות, השוללת כל תקוה לשוב ולראות עוד אף רגע בחיים את היקר ללבנו ולנפשנו!

עוניתי כבר בימי חיי, אך מעודי עוד טרם סבלתי כאשר בפעם הזאת, ופצעי זה הממני, דיכאני, ורוחי נדהמה.

שנים-עשר יום עמדנו על ערש דוויו. יומם ולילה עבדו כל אחיו בלי הרף במסירות נפש אמתית למלא אחרי כל פקודות הרופאים. עד חצות היום האחרון מילאה עוד התקוה את לבנו, כי סוף סוף יגבר הכח האצור בגופו על המחלה הארורה הזאת. אך מיום השבת בצהרים, אחרי ירידת החום עד למדרגת 38.4 עלה שוב עד 41, ואח"כ ירד שוב. ואחרי אשר נוספה על מחלתו העיקרית גם מחלת הריאה (בראשונה היתה רק מחלת קצות הריאה) החלה הנשימה להתחזק עד לששים בדק אחד, ואחרי כל האמצעים השונים ירדה עד לחמשים. ובחצי שעה אחרי חצות הלילה ירדה יותר לרגעים אחדים, ולפתע פתאם התקררו הידים והאף, ואחרי רגעים אחדים – בא הקץ! זהו קרבן גלותי, זהו קרבן עוונותי ופשעי, אשר בגללם גורשתי מהסתפח בנחלת ה'.

האתאר לכ' את מכאובי, מכאוב אשתי ובני, וביחוד מכאוב האלמנה הצעירה, אשר חיתה עם בעלה חיים כ"כ מאושרים וטובים, ואשר שניהם יחד ציירו להם בדמיונם בחודשים האחרונים את אשרם בהוולד להם בקרוב בן או בת? – דברים כאלה אינם ניתנים להתאר. רק בדברי איוב, הסובל העולמי אקרא: “רוחי חובּלה – ימי נזעכו – קברים לי!” קבר בבירות, קבר בדמשק. זהו גורל בן עם הגלות.

למרבה המכאובים הוגד לי ביום החמישי שעבר אחרי הצהרים בלכתי אל המשטרה, כי עלי ללכת אל הוועדה המיוחדת למגורשים, ושלחו אתי שוטר ואתו כתבים בנוגע אלי. באתי שמה והנה היה שם רק ראש הוועדה, ואחרי קראו את כתבי אמר לי לשוב ביום השבת אליו. שאלתי אם יש דבר חדש בנוגע אלי, אך הוא מיאן להגיד לי דבר.

לבי נפעם תיכף בקרבי, וביקשתי תיכף את ידידי מר פ.²⁴ להוודע מהו העניין. אחרי כחצי שעה שב להגיד לי, כי כנראה תוכן הניירות הוא, כי עלי לנסוע עם משפחתי לקוניה! – כ' יוכל לשער לו את מצב רוחי בהוודע לי דבר כזה בשעות כאלה. נועצתי תיכף עם מר וילבושביץ וראינו, כי אין עתה כל עצה אחרת להסיר מעלי את הגזירה החדשה, העלולה לשים קץ לכולנו, כ“א לבוא תיכף ומיד בכתב אל הגדול ²⁵, להציע לפניו דבר, אשר נדברתי מכבר על אודותיו עם מר ו., והוא להציע ליסד פה בית-ספרים אוריינטלי גדול וביחד עם זה להציע שירותי בעניין הזה. עד כה לא הצעתי זאת בחשבי כי עי”ז אקלקל את אפשרות חזרתי לירושלם, אך עתה בדעתי כבר את אשר נגזר עלי, עלי להציל מה שאפשר עוד להציל.

ביום הששי לפני הצהרים ערכתי את המכתב ועליתי אליו אל משכן משרד המחנה הרביעי. שלחתי אליו את כרטיסי וישלח להגיד לי, כי אבוא ביום השבת לפה"צ. וביום השבת הוכרחתי לעלות שנית. והנה היה ראשית דברו: “האם לא יוכל אחר לעשות זאת”? עניתיו: “אנכי אערוך את כל התכנית בכתב ואז תוכל להיווכח בעצמך”. ויצווני לכתוב אליו. יועץ-הסתרים ויגנד, אשר דיבר אתו בנוגע אלי (כך סידרנו ביום ו' עם ד"ר בירם) באותו יום השבת קיבל תשובה ממנו: “הוא ציוני!”

כנראה זהו כל עווני. ביום השבת אחרי הצהרים הוכרחתי ללכת אל “הוועדה המיוחדת”. שאלוני אם יש לי כסף למחייתי ועניתי כי לע“ע יש לי. אח”כ שאלוני אם נכון הנני לנסוע עם משפחתי לקושטא (לא לקוניה כאשר הודיעני מר פ.), עניתי כי בני חולה מסוכן, כי אשתו צריכה ללדת בקרוב, וכי עוד רבים מחפצי לא הובאו הנה. אז אמרו לי, כי אם יש לי דבר כנגד הנסיעה התכופה, עלי לפנות תיכף אל ג“פ²⁶. אמרתי: חכו יומים עד אראה מצב בני ויאמרו כי אח”כ יהיה מאוחר, והם אין בידם לשנות פקודה.

במוצאי שבת קרה האסון, ביום ראשון היתה קבורה, ושעות אחדות אח“כ הוכרחתי לשבת ולכתוב מכתב שני אל ג”פ להודיעו את אסוני מצד אחד, ומצד שני את מה שהודיעוני בוועדה המיוחדת, ולהתחנן לפניו, כי לכל הפחות יחכה בהוצאת גזירתו עד גמרי ימי אבלי, ובנותי מצבה על הקבר, ועד שתלד האלמנה, שאי אפשר לי לקחתה עתה אתי או לעזבה לבדה פה. שלחתי לו את המכתב, וביום ב' אח“כ הלכתי לקבל את המענה (כי הוגד לי כי בעוד יום יומיים יסע ירושלמה). הוא היה עסוק, ומזכירו אמר לי, כי אקבל התשובה אצל המשטרה על מכתבי. הלכתי בלילה אל המשטרה והנה עוד טרם קובל דבר! היום בבוקר באו מהמשטרה לקראני ללכת אל ג”פ בלוויית שוטר. כ' יוכל לצייר לו חרדת נפש כולנו. אנכי אמנם לא יכולתי לצייר לי, כי אחרי מצב כזה תחול עלי עוד איזו גזירה חדשה, ובכ"ז הלב חרד.

בפקידות המשטרה החליפו את השוטר ב“פקיד אזרחי” (סיויל מאמורי) ועליתי אליו. חכיתי שם עד קרוב לשעה אחת אחה"צ, אז שלח לקראני אל ביתו הפרטי ויגד לי, כי דברי מכתבי זעזעו לבו והוא מביע לי ולאשתי ולכלתי האלמנה את רגשי השתתפותו בצערנו. הוא כתב מכתב להוולי בנוגע לי. אקח את המכתב ואמסרהו לידו והוא ישלחהו אל ראש המשטרה. ולכלתי אוכל להגיד, כי תשב במנוחה ותלד בבריאות שלמה את הילד, או את הילדה שיהיו זכר לנפטר. “ואתה הוסף לחקור על עניין בית-הספרים שהצעת וערוך לי הצעה (אקספוזה) מפורטת וארוכה על העניין הזה”.

ביקשתיו לתת לי מכתב מליצה אל ראש פקידות ההקדשות (מודיר אלואקף), למען אוכל לבקר את בתי הספרים של המסגדים פה, ותיכף ציווה למזכירו לערוך מכתב אל הוולי בנוגע לשאלה זו ולבקשהו לתת לי כל ההמלצות הדרושות, הן אל פקיד ההקדשות והן לאנשים פרטיים.

במכתב הראשון אל הוולי, שמסר לידי ואשר אח“כ מסרהו מ”מ הוולי פתוח לידי, כתוב, כי אשאר עם משפחתי בדמשק עד פקודה חדשה (אך אני חושב כי פקודה כזאת לא תבוא עוד) וכי ישיבו לו את המכתב ששלח אליהם בנוגע אלי אל ראש המשטרה שבקושטא.

זהו המצב וזהו מה שעלה בידי לעשות למען אוכל להיות למצער פה, קרוב כה שאפשר לא"י.

ואחרי כל הדברים האלה יוכל כ' לשער לו אם היתה עוד איזו אפשרות שהיא לבטל את הגזירה ולהחזירני ירושלמה. עתה, כששילמתי כל כך מחיר יקר בעד שבתי פה, חושב הנני, כי יסור כבר מלב ידידי אותו החשד אשר לצערי הגדול חשדו בי, כי לטובת בני נכון הנני להפקיר את כל עברי ועתידי יחד.

את מכתבי זה אבקשהו למסור גם למשפחתי ביפו אם נודע להם כבר האסון, ולשלחו אח“כ גם לד”ר פייגנבוים, כי קשה לי מאד מאד לשוב על כל הדברים אשר במכתבי זה, והנני סומך על כ', כי ישתדל שיקבלו את מכתבי זה.

בשבר לב וברגשי כבוד וידידות

דוד ילין

ג"פ נוסע עתה ירושלמה וצריך מאוד, כי ידבר אבי ר' יוחנן²⁷ אתו בפרטות בנוגע לי, ולבקש כי למצער יבטיח ישיבתי פה גם לימים הבאים. בנוגע לעניין בית הספרים והצעתי המפורטת בזה אכתוב במכתבי הבא.

הנ"ל

329. אל הד"ר יעקב טהון, יפו

דמשק ט' ניסן תרע"ז

ידידי הנכבד!

­­— דירה טרם מצאתי ואינני יודע אם לא נצטרך גם לחג הפסח להתגלגל בארבע דירות.

בעד דירה מתאימה למשפחתי משלמים למצער סך 50 לי"ט זהב לשנה, וצריך לשלם בעד חצי שנה למפרע.

הכסף תם אצלי וכבר התחלתי ללוות. והנני נאלץ לבקשהו לשלוח אלי תיכף 50 לי“ט זהב (החצי מזה עלי לשלם שכר דירה תיכף), ובהיפנותי מעט אכתוב לו בפרטות ע”ד חשבונותי.

יושב הנני בעיר נכריה, במקום שאין לי כל אפשרות להמציא לי עזרה לפי שעה, ובטוח הנני, כי כ' יבין למצבי ולא יאחר במילוי בקשתי.

השמועות ע"ד מצבכם אתם בלבלו מוח כולנו פה. יאמר ה' לצרותינו די.

ידידו מכבדו

דוד ילין

330. אל הד"ר יעקב טהון, פתח-תקוה

דמשק, י“ח ניסן תרע”ז

ידידי הנכבד!

מכ' טרם קיבלתי כל מענה על כל מכתבי עד כה, גם לא הודעה כי הגיעו לידו.

אמנם יודע הנני, כי תקופת חרום תקופה זו, שעות חידוש ימי רנ“ב²⁸ עם כל נוראותיהם. השמועות המגיעות לאזנינו מוסיפות צער על צערנו. נודע לי ג”כ, כי כ' נמצא עתה בפתח תקוה, בכל זאת חושב הנני, כי אפשר למצא את הפנאי הדרוש לכתיבת מכתב, ולו גם קטן, להרגיע את רוחי הסוערת.

מחכה הנני לבוא מר ו.²⁹ המהנדס אשר בודאי ישלח כ' על ידו מכתב אלי. הוא סיפר בודאי לכ' את כל אודותי.

במשך השבוע האחרון ביקרתי פעמים אחדות את בית הספרים של המלך-ד’אהר ורשמתי לי כל הדרוש לענייני. ותמול והיום ביקרתי את הספריה הדרווישיה בלוויית המבקר הכללי של ההשכלה לוויליית סוריה, ואח“כ אבקר את הספריות הפרטיות של המשפחות הנכבדות פה, ואז אכין דו”ח מפורט לג“פ³⁰ ע”ד מצב בתי הספרים פה כאשר נדברנו.

במשך הימים האלה נודע לי, כי עניין יסוד בי"ס כללי היה כבר מרחף באוויר עוד לפני הצעתי, אלא כי אנכי נתתי הדחיפה האחרונה לו וגם האפשרות.

רעיוני הוא, כי בעיר המזרחית Par exellance זו נחוץ לכונן בית ספרים מזרחי גדול, שיהיה למקור השכלה לכל דורשיה. ישנה אפשרות לחבר כל בתי הספרים השונים שישנם פה למוסד כללי גדול אחד, ועליו אפשר להוסיף את הביבליותיקות שתחת חסות הממשלה בימים האחרונים, וגם להביא ספרים רבים מקושטא (שם ישנן יותר מן 40 ביבליותיקות גדולות). וכנראה יצא דבר זה לפועל.

– אחרי חיפוש מרובה של יותר מחודש ימים עלה בידי סוף סוף למצא דירה מתאימה עם רהיטים החסרים לי למשך שבעה חדשים מיום ר“ח אייר (לא ברחוב היהודים אך לא רחוק ממנה) בסך 42 נאפוליון זהב, בתשלום של 30 נפ' בר”ח אייר, והשאר אחרי 2 חודשים. ובכן הנני כופל ומשלש בקשתי במכתבי האחרון לכ' לשלוח אלי (אולי ע"י מר וילבושביץ) סך 50 לי"ט זהב, כי מבלי זה אשאר במבוכה גדולה פה בעיר הנכריה לי לגמרי.

יואיל נא גם להודיעני ע"ד מצב בתי ספרנו בפרט

ידידו מכבדו

331. אל קדיש-יהודה סילמן, חיפה

דמשק, י“א אייר תרע”ז

ידידי יקירי ונכבדי מר סילמן!

את מכתבך ותלגרמתך קיבלתי במועדם, ואם לא עניתיך עד כה אף מלה אחת הן בין תבין לסיבת הדבר ובטובך ובידידותך האמיתית אלי בוודאי סלוח תסלח לי. אמנם גם אנכי גם אשתי הכרנו בך ידיד אמת המרגיש ומשתתף ומביע השתתפותו בצרותינו, ויודעים הננו להוקיר רגשות כאלה. יתן ה' והשתתפת מעתה והלאה במקרים יותר משמחים ויותר טובים.

כן, ידידי, הזמן האחרון הראני את העבר השני של המטבע, נתנני להרגיש באופן יותר מוחש את הצרות הבאות על אלפינו ורבבותינו ואנכי נשאתי והנני נושא את כל פגעיו עד כמה שאפשר באומץ לב.

היתה מתוחה עלי ועל ביתי מידת דין יותר קשה, ובעצם ימי התגברות מחלת בני המנוח ז“ל נודע לי דבר זה ועלתה בידי להעביר רוע הגזרה. ומי יודע אם לא מקרה האסון של בני ז”ל עזר להעברת רוע הגזרה, בהיותו הוא האומלל כפרת כל משפחתו אשר אהב כל כך תמיד.

אמור אמרתי הגלות תכפר על עווני שעויתי לתורת ישראל ולחכמתו, ובמקום נודי אוכל לשבת על התורה ולסדר את כל עבודותי הספרותיות, תמצית עבודתי בימי חיי, אך גם בזה לא הצלחתי עדנה, כי עתה עלי לעסוק פה בהכנות ליסוד ספריה מזרחית גדולה. שקוע הנני בספרות הערבית ובבתי הספרים הערבים. אך בכ“ז הנני מקווה, כי בקרוב אוכל לחלק זמני לשניים, חציו לישראל וחציו לישמעאל. אולי יהיה עלי לסוב גם בערים שונות בסוריה לבקר את הספריות הערביות והמזרחיות אשר שם. הישנן בחיפא כאלה? — דרוש נא בשמי ובשם משפחתי בשלום ידידינו, שהשתתפו בצערנו, האדונים קייזרמן (? או ניימן? כי קשה לי לקרוא החתימה), יוסף ליפשיץ ומר קלימקר, שבאו עה”ח במכתב תנחומיך אלה.

יתן ה' ולא יוסיף איש מאתנו לדאבה עוד.

ידידך מכבדך בכל לב

דוד ילין

332. אל א. מ. ליפשיץ

דמשק, י“ד אייר תרע”ז

לידידי וחברי הנכבד מר א. מ. ליפשיץ ירושלם חברי הנכבד! את מכתבו מיום ב' דנא קיבלתי בתודה. הצטערתי מאוד על התפזרות כיתה א' שלנו, שהיתה כ“כ טובה ואשר הרבה קיווינו ממנה. אלה הן ג”כ תוצאות תקופת ההרס, אשר משיניה אין נמלט. נקווה, כי בשוב הכל על מקומו בשלום ישובו גם נידחינו אלה.

טוב הדבר למצער, כי בתי ספרנו נשארו פתוחים וניצלה לכה"פ הגחלת העמומה תחת אפר החרבות, ומוסדנו (ביהמ"ד למורים) לא חב חובת גלות.

טוב עשיתם להפריד לגמרי בין שני המוסדות ולבלי ערבב רשויות, דבר שהיה גורם אי נעימות לשתי הרשויות יחד.—

שלום רב לכ' ולכל חבר מורינו חברו וידידו מכבדו

333. אל י. י. ריבלין

דמשק, י“ד אייר תרע”ז

לידידי יקירי יוסף יואל ריבלין בפתח תקוה יקירי!

את מכתבך מיום י"ח שעבר קיבלתי במועדו ודבריך היוצאים מן הלב, לב ידיד נאמן המרגיש ומשתתף, היו כצרי נוחם לנו בשעות כאבנו ויסורי נפשנו. אכן צדקת בדבריך על גודל אבדתנו לי ביחוד, הוא שהיה יד ימיני ועוזרי בכל ענייני, ולולא הוא, הייתי בוודאי מסתבך בעסקי מבלי מוצא. אלה הם דברים נכונים. רק בעזרתו עלה בידי להחזיק מעמד בעבודותי השונות. ומה גדלה אהבתו לכולנו, וכמה מסר נפשו למעננו, וכמה דאג לי בכל אשר קרני. אך אין להרהר אחרי גזרת ה'. זהו חפצו ויעשנו. עלי רק לאחל לי רוח עוז ואומץ לסבול גזירה זו ולהוסיף לעבוד באותו ישוב הדעת הדרוש לכל עבודה רוחנית.—

את כל ביאורי לאיוב, שהיו במחברת אחת, אשר בה כל חידושי לספר זה ממשך שנים רבות, לא מצאתי בין כתבי ידי שהבאתי אתי. נזכרתי, כי מסרתי לך פירושי לכתבם על פתקות. הנמצאת מחברת זו אצלך? אם הדבר כן הוא, הואילה לשלחה אלי תיכף. ואם אין, יגדל צערי בכפליים על זה, הי החלטתי להקדיש ביאורי לאיוב לזכר בני המנוח שמריה ז"ל.

שלום רב לך מאת ידידך מכבדך המחכה לידיעותיך

334. אל מורי “חדר תחכמוני”, ירושלים

דמשק, י“ד סיון תרע”ז

לחברי היקרים יושבי בשבת “תחכמוני” בירושלם לידי מר מ.צ. אילן. ידידי הנכבדים! את מכתבכם מיום ג' דנא קיבלתי. תודה רבה לכם, יקירי, על דברי תנומותיכם ועל השתתפותכם בצערי ובגורלי. יודע ומכיר הנני את רגשותיכם ואת יחסכם אלי ויודע הנני להוקיר זאת.

שמחתי להתבשר, כי מוסדכם הולך ופורח, ודווקה בשעות חירום כאלו. בטוח הנני, כי למוסדכם צפוי עתיד ואחרית טובה, ואשריכם כי ידעתם לשאת בסבלנות את משא הימים הרעים וימי המעבר למצב יותר טוב. מקוה הנני, כי מהיום והלאה לא תשובו לסבול, רק עבוד תעבדו בקודש באותה שלות הנפש הדרושה לעבודה זו ובחוסר דאגות הפרנסה.

שלום רב לכם ויחד הבה נחכה לימים הטובים הקרובים. ידידכם מכבדכם

335. אל הד"ר יעקב טהון, ירושלים

דמשק, י“ז סיון תרע”ז

ידידי הנכבד! את מכתביו מיום 13.5, 16.5, 22.5 קיבלתי והנני לענותו עליהם.

קיבלתי את התנצלותו על שתיקתו הממושכה בשעות שצרות נפשי עברו על כל גדותיהן, ומאמין הנני בכל לב בהשתתפותו ביגוני ובכל הסיבות שעיכבוהו להביעה בכתב בזמנה. חיים הננו בזמן חירום והפרט חייב להודות מפני הכלל ולשאת מכאוביו בדומיה עד יעבור זעם ועד אשר ירפא הזמן הריסות לבו.—

כ' שואלני ע“ד התכניות הספרותיות, שהנני חושב לגשת אליהן בקרוב. ובכן הנני להודיעו עוד הפעם, כי לע”ע עובד הנני בעיקר בגמירת המילון העברי-עברי, שנדפס ממנו כבר עד אמצע אות ע' ע"י חברי-בעבודה מר גרזובסקי. בזמן האחרון גמרתי את האות פ‘, ובשבוע זה חצי האות צ’. נשארו עוד 4 אותיות וחצי. אם אעבוד בהתמדה בלי מפריע, אפשר שאגמרן במשך שני ירחים.

הקדמתי עבודה זו מפני טעמים שונים: א) מפני כי עבודה זו איננה דורשת התרכזות יתרה, מה שקשה עלי עוד בזמן הזה; ב) מפני כי ספר זה הולך ונדפס כבר, ורובו נגמר כבר בדפוס; ג) ספר זה יביא תועלת גדולה מאוד לבני הנעורים ולכל הלומדים עברית.

ביחד עם זה חפץ הנני לעבוד (אחרי קבלי מירושלם את כתבי ידי שחשבתים לאבודים) בפירושי לספר איוב, שיש בהם חידושים רבים, ושחפץ הנני להקדישם בתור זכרון לבני המנוח ז"ל.

אך עבודתי העיקרית היא בחיבור ספר דקדוק מקיף לבתי הספר הבינוניים ולכל החפצים בידיעת תורת השפה, ואשר בו יבואו כל חידושי במקצוע זה, אשר לו הקדשתי כל כוחותי.

בעניין זה עבדתי מעט בזמן האחרון בתורת צירופי האותיות בשרשים, וחושב הנני כי נתגלו לי דברים חדשים, אשר טרם עסקו בהם חוקרי הלשון. תורה זו תברר לנו ג“כ את אופן מבטא אותיות הא”ב שלנו בנוגע לרוך ולקושי בראשית ימי הלשון, אף תברר עד כמה שמרה העברית על הרמוניית הצלצול יותר מכל יתר הלשונות המזרחיות.

בזמן האחרון עסקתי מעט ג"כ בלימוד השפה הסורית וקריאתה, דבר הנחוץ לי מאוד בבואי להשוות בין השפות ואשר לצערי לא עסקתי בו עד כה מחוסר פנאי והזדמנות. פה היכרתי את ההגמון הסורי (איש משכיל שלמד שנים רבות ברומא) והוא נתן לי הספרים הדרושים.

ע“ד הוצאה ספרותית “ירושלם” בנוגע לירושלם עצמה ולידיעתה, הן כ' יודע כמה חביב דבר זה עלי. ב”ירושלם“, שהוציאה אחת התוצאות (כמדומני: השרון) ביפו, נתתי מאמר על העיר בחלוקתה לפי בני הדתות השונות וישיבתם בה ³¹. זה היה קיצור ממכתב הרבה יותר מפורט, ששלחתי אז לר' מנדל³², בתוספת הצעות שונות מעשיות. גם עתה חושב הנני, כי נכון הדבר להוציא קובץ כזה, שיודפס בירושלם עצמה, לא בחו”ל, וצריך לעורר את הכחות שנרדמו עתה. צריך שתהיה צורתו יפה בחיצוניותה כמו בפנימיותה, ובעיקר צריך לשמור על הטון של המאמרים, שתהי בהם רציניות במידה שיהיו פופולאריים. מעניין מאוד היה לפי דעתי מאמר ע“ד מצב העבודה בירושלם, מאמר ע”ד העדות המזרחיות השונות שבירושלם עם הודעות נכונות ע“ד זמן התיישבן בירושלם וכיו”ב, עד כמה נשארו נאמנים למנהגיהם וכמה הושפעו מאחרים. אם אנכי אוכל השתתף בו, אינני יודע לע"ע. זאת אדע כשיתברר מצבי בקרוב.—

336. אל הד"ר יעקב טהון

דמשק, כ“ב סיון תרע”ז

להאדון הנכבד ד“ר י.טהון, ירושלם. ידידי הנכבד! בהיות סוף שנת הלימודים בבתה”ס הולך וקרוב, אבקשהו, כי יטיל עלי במכתב את העבודה לבקר בפרטות את מצב בתה"ס (או יותר נכון ביה"ס) העברים פה, וכן יואיל לכתוב למר איתן³³, כי הטלתם עלי עבודה זו. ואז אודיעכם בפרטות מצב ענייני החינוך פה.—

337. אל הד"ר יעקב טהון

דמשק, כ“ח סיון תרע”ז

אדוני הנכבד הד"ר טהון! עניין בית הספרים הוחלט. אנכי לא זכיתי אמנם לראות את הגדול, אך שלשום באו אלי שלושה מנכבדי המושלמים, סגן המג’לס עמומי, אחד השיכים, ומודענו מחמד כורד עלי עורך המוקתבס, ויגידו לי, כי הואלי מינה אותם לעבוד אתי בנוגע להוצאת הרעיון לפועל, כי קראו הרצאתי ומצאה חן בעיני כולם, וכי ג’מל פשה הללני מאוד בפניהם, וכו' וכו‘. הם מצאו כבר בית לזה והוליכוני לראותו, וביום א’ הבא ילך אתנו גם הוואלי לראותו. נחכה ונראה אחרית דבר.—

338. אל הד"ר יעקב טהון

דמשק, ו' תמוז תרע"ז

— ביקרתי פה בשבוע שעבר את ביה“ס של חכי”ח לנערים. בשבוע זה אבקר את ביה“ס לבנות שלהם, ובשבוע הבא את בית ספרנו אנו, ואכתוב אח”כ דו“ח על אודותיו, בתור נספח לדו”ח של מר איתן שישלח לכ' בקרוב על ידי.

כ' שואלני בדבר הצעות חדשות למפעל בתי הספר לשנה הבאה. אנכי אעשה זאת בנוגע לדמשק, אבל מה אנכי יכול לעשות בנוגע לבתה“ס שבא”י, אשר כל מצבם עתה שונה לגמרי מבלי שאדעהו בדיוק. חושב הנני, כי צריך לדאוג לספריית הסמינר, להעשירה עתה בקניית ספרים בגרמניה, (עתה הן אפשר לקנות בשטרות) ואפילו על מנת שיישארו שם עד הזמן שיהיה אפשר לשלחם אלינו.—

339. אל ק.י. סילמן, חיפה

דמשק, יום שנכפל בו “הה” תמוז תרע"ז

ידידי יקירי מר ק.י. סילמן!

— גם אנחנו פה שמחנו על כל המהפכה, שנתהוותה בחיי אחינו בארץ הדמים הידועה ועל כל תוצאותיה. ברוך משנה העתים! אילו לא באה כל המלחמה כ“א להביא שינוי גמור זה בחיי רוב מניין ורוב בניין של אחינו אולי צריך לאמור: דיינו! ³⁴ אמנם ישנו הפחד של “וישמן ויבעט”, אך לדעתי אחינו אלה הם כבר כ”כ רוויים בשאיפותיהם ובמשאת נפשם עד כי יש לקוות, כי החופש יאמץ ויעודד רוחם עוד יותר ויתן להם יותר אפשרות לעבודה. הן רואים הננו זאת אותו דבר בארץ החופש מעבר לים, אשר אליה באו מארץ דמים זו.

— אנכי עובד בספרותנו. מהמילון הספקתי לגמור את האותיות פ' צ' וחצי הק‘. תרגמתי מעט מאלף לילה ולילה ח"ב³⁵ ועסקתי מעט בחקירות דקדוקיות. נתברר לי למשל, כי האות ר’ היא הראשונה (במספר) באותיות הבאות בתור אות שניה או שלישית בשורשים העברים, ואחריה באה האות ל' ואחריה האות נ'. ובדעתנו כי על השורשים השלישיים מוסיפים את האותיות האלה עצמן לעשותם למרובעים, נוכל עפי"ז לדעת בשורשים רבים עיקרם העיקרי.

— כתוב נא מזמן לזמן כי מכתביך משעשעים רוחנו, וכמה נחוץ לנו השעשוע עתה!

340. אל הד"ר יעקב טהון, ירושלים

דמשק, כ' תמוז תרע"ז

אדון נכבד!

במכתבי האחרון הבטחתי לשלוח אליכם חוות דעתי ותוצאות ביקורי בביה"ס העברי פה, והנני עושה זאת כעת.

אך לפני עשותי זאת אדברה דברים אחדים על עדת ישראל פה בכלל ומה צריכה להיות דמשק בעינינו.

העדה פה היא בת 15,000 נפש בערך. קרוב לחציה הם עניים גמורים או מחזרים על הפתחים או מרוויחי לחמם בדוחק גדול מאד. שולחים ילדיהם וגם ילדותיהם לבתי מלאכה וחרושת להרוויח מטליקים אחדים ביום. והחצי השני הם אנשים אמידים, המרוויחים פרנסתם לא בדוחק. עשירים אין בהם כ“א אחדים, מתי מספר. אנשים משכילים ג”כ אך מעטים מאוד ביניהם ונער יספרם. השפע המרובה בצרכי האוכל ומחירם הזול מאוד (לפני המלחמה) הרגילם לחיות חיי תפנוקים ועידון; השוויון המזרחי הרגילם לא לדאוג לאחרים; ביצור הבתים בשער-החצר, הנסגר ואין כל קשר בין הבית ובין החוץ, הרגילם לראות איש איש כל עולמו בנפשו ובבני ביתו, והרשלנות המזרחית הביאתם לא לחשוב מעולם על חיים ציבוריים, תיקונים צבוריים או איזה שיתוף ציבורי שהוא. אין חברות, אין מוסדות, אין מעשה צדקה מלבד נתינת פתקות של פרוטות (חמש במטליק) לחלכאים המטונפים, המסובבים בכנופיה בבתי הכנסת בכל זמן התפילה ועושים אותו כעין חאן של עוברים ושבים, או נתינת מטליקים אחדים בשעת מחלה למניין אנשים מהמין הזה לשבת אחרי התפילה בבית הכנסת ולרטון חליפות מזמורי תהלים.

הברק החיצוני של ההשכלה הצרפתית של בתה“ס הקודמים הוסיף על זה פטפוטי איזה מלים בצרפתית בשעת פגישה, וביחוד תשוקת ההתקשטות וההתייפות בכחל ובשרק ובכל מיני הפרכוסים בשדרה הבינונית, וכל תוצאות הריקניות הזאת. ביחוד מתגלה זה בנשים המסורבלות בבגדיהן ובתכשיטיהן כ”פרדת האפיפיור“, בשעה שגם הבעלים אינם מפוחמים כ”פחמי". עדת דמשק ענווה, צנועה, מסתפקת במה שנוגע לעצמה (לאמר: איש איש לעצמו) ולא שם לה על פני חוצות, כמעט שלא הכירו במציאותה.

אבל הנה הגיעו ימים לדמשק בכלל, שבהם צפוי לה תפקיד חשוב מאוד. היה היתה לעיר האם, אם-ארחות, לקושטא ולאירופה מצד אחד, לבגדד מצד שני, ולא“י מצד שלישי. היא היתה למרכז חשוב, אשר ממנו מפכים החיים לכל הסביבה הקרובה וגם הרחוקה. הקשר בינה ובין יתר ערי הארץ הולך ומתחזק ע”י ריבוי הסוחרים, ההולכים ושבים בלי הרף, וחשוב מאוד כי העדה פה לא תישאר בנסיגותה ובשויונה כאשר עד כה, חשוב מאד לעשות את ההמון המפורר הזה ליסוד מרגיש ופועל, לעדת אזרחים שמתחשבים אתה. והדבר אפשרי מאוד. מתחת לקליפה הגסה החיצונה עוד עומם הלב היהודי ומחכה ליקיצה.

האמצעי הראשון לזה הוא בית הספר. מלבד ההשפעה על הילדים עצמם, אשר יגדלו ויהיו דור חדש אשר לא ידע את “השומים והבצלים”, משפיעים הקטנים על הגדולים ואין לחכות לשנות דור שלם.

אבל באופן כזה צריך שיהיה ביה"ס מצוין במינו. צריך שתהא מציאותו בולטת וניכרת לעינים, צריך שיהי למעלה מבתי הספר האחרים, ומעלתו תהי מורגשת במבט הראשון גם בחיצוניותו גם בפנימיותו.

ומה הננו רואים? לדאבון לבי עלי לאמר: לא מניה ולא מקצתיה.

אין בית ספר רושדי בינוני, ואין בית ספר לאומי (וטני) ואין – בית ספר בכלל. ישנו בית ת“ת מהמין הרגיל ולא המשובח עם תערובת של חדר מתוקן מגשש בנסיונות, של בי”ס עממי, ושל גן-ילדים יחד, אשר בהיכנס האדם אליו ושמע מחדר זה קול צעקת התלמידים כולם בקראם מזמורי תהלים, עם החכם העומד על גבם, ומחדד שני צעקת כל הילדים הקטנים בקראם עם המורה הצועקת עד להחריש אזנים “שני אצבעות ועוד שני אצבעות ארבעה אצבעות”, וכן הלאה והלאה, ומחדר קיצוני נשמע קול נשים, הצובאות על המנהל ומתקוטטות על סכום שכר הלימוד של ילדיהן, אם הוא צריך להיות ששה או עשרה מטליקים.

מלכתחילה חושב הנני, כי היה מקח טעות: ייסוד בית ספר על חרבות ת“ת, החרבות נשארו וביה”ס איננו. בי“ס צריך שיהיה בית ספר, ותלמידים יימצאו לו ועוד יותר מדי. אך תחת שאל ת”ת שולחים רק העניים ילדיהם, ישלחו אל בי"ס גם האמידים וגם העשירים.

אך הבה אעברה אל עניין ביה"ס ישר.

הבית הוא בית ישן אשר לו חצר גדולה חשוכת כל עץ, בשעה שכל בתי דמשק מלאים עצים לצל בקיץ. היה שם עץ גדול מצל על כל החצר ועקרוהו בראשית ימי ייסוד ביה“ס, בוודאי מפני טעמים פדגוגיים (!). גם בריכה היתה בו, אשר שטפו מימיה כל היום את ביהכ”ס, וגם היא הוסרה אז, והילדים חפשים לטייל בשמש הבוערת בכל רגעי ההפסקות, ובתהכ"ס מפיצים ריחם הנורא בשלוש כיתות באופן מבהיל, שלא יכולתי בשום אופן לסבלו בשבתי בהן רק שעות קלות.—

המורים. בשנה זו סבל ביה“ס הרבה מאוד מחסרון מורים. מר איסרוב עזב את בית-הספר בראשית זמן הקיץ, אך זמן רב לפני זה חדל כבר מתת שיעורים בקביעות, כי בחורף היה כבר, לפי מה שהוגד לי, חצי סוחר, היה נוסע אל הגליל באמתלת סידור ענייני עבודתו, ובינתים סחר בעצים עד כי סוף סוף עזב את ביה”ס לגמרי באמצע השנה והלך לו. ואביעזר לקח מקומו. מקודם היה מר אורלוב והתלמידים דרוקרסקי והנטמן ממלאים שעותיו לזמנים, ואפשר לשער איזה מין הוראה קיבלו התלמידים בלמדם כל יום אצל מורה אחר. מר נאמן גם הוא לא היה מוצלח ביותר כבכל זמן הקיץ. אשתו חלתה, ואח“כ נפטרה, ואח”כ היה מוכרח לנסוע, ושוב מילוי שעות ע“י מר אריאלי, איש צבא שאיננו חפשי בכל עת שהוא רוצה כ”א בשעה שאחרים רוצים, ומר דרוקרסקי. את מקום מר איסרוב קיבל בקיץ אביעזר בני, וחוץ מזה נותן גם בני אבינעם 7 שעות בשבוע. אלה הם כל מורי ביה"ס. המנהל מר איתן אינו נותן שיעורים כלל. לפי מה שהגיד לי ניסה לפעמים לתת שעורים ובאו עסקי ההנהלה (גביית כספי שכר הלימוד, וכיו"ב) והפריעוהו. אמרתי לו לקבוע שעות לקבלת כספי שכר לימוד, אך לפי דבריו אין הדבר אפשרי. (בבתה“ס של חכי”ח פה נותנים המנהלים לפי דבריהם עד עשרים שעה בשבוע.)

חוץ משני המורים ישנם עוד שלושה חכמים. האחד, חכם דהוד (כלומר דוד), הוא מורה ערבית בכיתות אחדות וגם עברית כביכול. הוראתו בערבית איננה רעה.

— החכם הזה מורה גם עברית באחת הכיתות הגבוהות 7 שעות בשבוע: זוהי קריאה בתורה, בתהלים ובתפילות, קריאה גרידה בלי כל ביאור. דיברתי עם מר איתן³⁶ כי אם אין עוד כל ברירה וצריך להשתמש דווקה ב“חכמים”, נוציא מהם למצער את התועלת המינימלית שאפשר להוציא. יורה רק חומש בביאור ונוותר לו על התהלים, אך הוא חושב כי אין החכם יכול להורות חומש וביאור. ובכן?

ו“הספר והמקל ירדו כרוכים”. חכם, חכם ומקלו בידו. הם בשיטת “סייג לחכמה צעקה”…

החכם השני הוא חכם עזרא. איש זקן ונוח. לפי דברי מר איתן הוא גם ת"ח. אותו ביקרתי בשתי כיתות. בכיתה השלישית מצאתיו בבוקר קורא תפילה (תפלת שחרית), וכמובן רק קריאה מכנית בלי כל ביאור. לפני כל תלמיד סידור והם קוראים כולם יחד בקול רם פסקה, פסקה והוא מתקן לפעמים שגיאה כללית. התבוננתי אל התבוננות התלמידים בסידוריהם וראיתי, כי אחדים אינם יודעים היכן קוראים, ואבקשהו, כי יתן לתלמידים לקרוא איש איש לבדו פסקה קטנה, למען נראה כמה יודעים לקרוא וכמה לא, והנה התברר, כי עשרה יודעים לקרוא ושלושה ועשרים הנותרים אינם יודעים לקרוא והם רק נגררים בצעקות אחרי חבריהם. אמרתי לו, כי כמדומני היה נכון יותר ללמד את “הסנהדריא הקטנה” הזו קריאה פשוטה בזמן הזה.

בפעם השניה מצאתיו מלמד בכיתה ה'. השעה היתה שעת הוראת תפילה עם ביאור. הוראה זו עניינה אותי ואכנס עם מר איתן. והנה הכיתה קוראת תהלים! וכמובן ג“כ קריאה גרידה. מר איתן שאלהו הן שעת תפילה עם ביאור עתה? ויען החכם: תפילה קראו תמול (תכניות אין תלויות בכיתות ובחדר המורים). ביקשנוהו להורות בשעה זו עפ”י התכנית ולהגיד לנו היכן הגיעו בלימודם, והנה התברר, כי למדו תפילה מבוארת במשך כל הזמן רק פעם אחת ולא יספו. כנראה קשה הלימוד על החכם ויחדל. ביקשנוהו, כי יראנו (או יותר נכון: ישמיענו) דוגמה מהוראה זו, ויצו לילדים לפתוח ספר התפילה בפסקת “אלהי, נשמה…” שלמדו כנראה באותה הפעם היחידה. מובן, כי לביאור בעברית לא היה כל זכר, והשתדלו לתרגם מלים אחדות בערבית. סוף סוף אמרנו לקרוא פסקה יותר קלה, סיפור העקדה שבראשית התפילה, וביקשנוהו, כי הוא יבאר פרק חדש להם שלא למדו עדיין. ובכן ציוום לפתוח בפסקת “ויהי אחר הדברים האלה” ויגד להם (הפעם בעברית) דרשה שלמה באחר איזה דברים הכתוב מדבר ויספר, כי זה היה אחרי המשתה שעשה אברהם לאבימלך ושריו ובא השטן ואמר להקב“ה: הזמין אברהם בני בו”ד³⁷ והביא לפניהם פרים ואילים ולך לא הקריב כלום, אז אמר הקב“ה: חייך שיקריב לי גם את בנו… ואח”כ הגיע למלים: “קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. אלא שלא חפץ שיאמרו אח”כ, כי מתוך ציווי של בהלה עשה אברהם מה שעשה, ולהראות כי עשה מעשהו במצב של ישוב הדעת. והילדים שומעים כל זאת. כמה מהם הבינו בכלל וכמה הבינו המבינים, זה נראה על פניהם, אך הן הם רגילים במדת “שמעו שמוע ואל תבינו”, והיו רגעים אלה ככל המון הרגעים המרובים שכמותם.

לשמיעת תורת החכם השלישי ויתרתי כבר, או יותר נכון: לא הגעתי עדיין לכך. בביה“ס ישנן גם שתי מורות מקומיות, אחת לצרפתית והשניה לעברית. מרת גלסום (ספרדיה) מורה צרפתית בכיתות הגבוהות. נכנסתי לשיעורה בכיתה העליונה. — ראיתי, כי איננה יודעת פשוט את הכתיב הצרפתי, והיא מורה הכתבה, או מורה בכלל. דיברתי אח”כ עם מר איתן ויאמר לי: כי גם מפתקותיה שהיא שולחת אליו ראה, כי איננה יודעת צרפתית. ובכן?

לאחרונה באה המורה בכיתה הנמוכה לעברית. מרת לוי, זאת “קינוח הסעודה”.

היא מלמדת עברית בכתה א' לילדים הקטנים המתחילים, והיא ממש ההפך מהמורה לצרפתית, כי בשעה שההיא בבחינת “כאילם לא יפתח פיו” וכשהיא מדברת היא בבחינת חנה אשר “רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע” (בשעת הכתבה!), זאת ערה, חיה, מתהלכת כל הזמן בכיתה הנה והנה, מורה באצבעותיה, והעיקר – צועקת, וצועקים כל הילדים, או יותר נכון: צועקים בני השורה הראשונה ואחריהם אתם צועקים כל יתר חבריהם. והיא כנראה עודנה לא שבעת רצון מטון הקולות והיא קוראה בכל רגע: “אמרו, ילדים, בקול רם!” בראשונה חשבתי אולי למרות הקול הרם הטעוני אזני, אך במשך כל השעה לא חדלתי לשמוע המבטא היפה “בקול רם!” היא לימדה, כאשר כתבתי מראש, חכמת המספרים, או יותר נכון: חיבור מספרים עד עשרה וגם מעשרה והלאה עד עשרים. על דבר “שני אצבעות” הזכרתי כבר, אך עוד דברים למדתי: חמש עשר, שש עשר. וכאשר שאלה “כמה עשרה תפוחים ועוד שני תפוחים?”, ענו הילדים “שני עשר תפוחים”, עמדה ותקנה פעמים אחדות “שנים עשר”, וכן חזרו ושננו עד שנקבע במוחם בכוח הצעקה “שנים” עשר. בשעה זו נזכרתי באחד ידידינו, וקראתי: “איך ריש לקיש?”, אך הוא הן איננו מורה לעברית. מורה זו היתה יכולה להיות מורה טובה אם רק תלמד היא מעט, למצער אלה המלים המעטות, הדרושות לילדים הקטנים, ולו נמצא מי שיעיר אותה אחרי שלושה ארבעה שיעורים על שגיאותיה.

חפצתי להראותה, כי רק בני השורה הראשונה יודעים לענות כהלכה, וביקשתיה לגזור עליהם לשתוק ולתת ליתר התלמידים לענות. והנה התחיל הכול “צולע” באמת, והקולות יחדלון.

ביקרתי בשעות מר אורלוב ואביעזר (אבינעם מלמד אחה“צ ואנכי הלכתי בכל פעם לפה”צ) ואלה הן כמובן השעות היחידות הפוריות, ומי יתן וירבו כמותן ע"י מורים חדשים שיבואו.

על עוד דבר אחד אינני יכול לעבור בשתיקה: בשבתי בשעת חכם דהוד בכיתה ד' מצאתיו מורה נביאים ראשונים בקריאה בלי ביאור, בקרוא כל תלמיד פסוק אחד. והנה גם פה היו תלמידים שקראו היטב, אחרים קראו בקושי, והיו כאלה שכמעט לא ידעו לקרוא. המורה התנצל בהגידו לי כי בשבוע זה, לאמר חדשיים לפני סוף השנה, קובלו כחמישה תלמידים חדשים (גם בשעה זו עצמה הובא בפני תלמיד חדש) והם טרם למדו. דיברתי עם מר איתן על זאת ויענני, כי מוכרח הוא לפעמים לקבל תלמידים הנשלחים מצד הגבאים, ולפעמים בגלל שכר הלימוד. אך למה להכניס בכיתה שאינה הולמת?

בנוגע לנתינת שיעורים מצדו הצהיר לי מר איתן פעם, כי הוא לא יוכל תת שיעורים לילדים קטנים כאלה, ולא על מנת כך השתלם בלימודים בחו"ל. ובכן אם אי אפשר שיתן הוא שיעורים, אז צריך להתחשב עם זה ולשלוח הנה מורים מומחים, בעלי מרץ וחפץ לעבוד ולהחיות שוממות, כי השממה גדולה מאוד.

בגלל כל הדברים חושב הנני, כי צריך עתה להצטמצם בבית ספר אחד טוב, ובגן ילדים לילדים (כאשר הציע מר איתן), ואחרי הצליח אלה יהיה אפשר לחשוב על ייסוד מוסדות חדשים. לגן-הילדים תידרש מנהלת טובה שאפשר לסמוך עליה בכול, ולא תהיה אחריות מוסד זה מוטלת על מנהל בית הספר, לא בכח ולא בפועל, למען יוכל להקדיש כל זמנו לבית ספרו, להגדילו ולהאדירו. צר לי על מר איתן, שהוכרח לבוא לבית-ספר שאינו בית ספר ולמצוא מורים שאינם מורים ולעבוד בתנאים כאלה, בשעה שמנהל ומורים חרוצים ונמרצים נחוצים למוסד זה למען יפרח וישגשג. אם אין אפשרות לשלוח מורים די הצורך, הייתי מצע אפילו לא לקבל תלמידים חדשים בשנה הבאה כלל ולבלי לפתוח כתה א' חדשה, ובלבד שהנשאר לפליטה יהיה לגאון ולתפארת.

341. אל ח.ל. זוטא, ירושלים

דמשק, א' אלול תרע"ז

ידידי יקירי! את שני מכתביך מיום ב' ומיום?³⁸ אב קיבלתי.

לא להפיג את צערי חפצתי בשמיעת מצב יתר חברי וידידי, כ"א פשוט לעמוד יותר בהתקשרות אתם, להרגיש כי לא נותקתי לגמרי מכל היקר והיקרים לי, ולדעת כי עוד חושבים הננו למצער האחד בנוגע לרעהו.

וע"כ נעם לי מכתבך למרות כל המרירות שהוא מלא על כל גדותיו. נודעו לי עוד פרטים ולו גם לא נעימים על אודותיכם ועל מצבכם.

שחור הוא תאורך, שחור בבחינת ו“ימש חושך”, ובכ“ז חושב הנני, כי עוד לא אבדה תקוותנו. השינויים הגדולים, שהתרחשו בעולם, ההתעוררות שאין כמוה, שקמה בזמן האחרון, אומרים לי, כי לא הגיע הקץ לכל העבודה, ואכן, יש לעבודתנו אחרית ותקוה. סוף סוף יעברו גם ימי המלחמה גם אם עוד שנה תימשך, והעתיד לנו הוא בלי שום ספק. וראה נא גם ראה איך לא ניתנה החרות לאחינו בארץ, שבה רוב מניינם ובניינם, כ”א דווקא בשעה כזו שכל הלבבות מלאים רגשי חיבה וגעגועים לקנייני האומה³⁹. כל גליון חדש, שהנני קורא בו ע"ד המצב שם, מפריח עצמותי. הקראת כבר הידיעה על קבוצת ספרי הברון גינצבורג העולה בערכה למיליון רובל כי נקנתה פעם אחת בעד הביבליותיקה הלאומית בירושלם? השעה היא עתה שעת הרת גדולות. מעשים גדולים הולכים ונעשים (קיבוץ 10 מיליון דולר לטובת נצרכי עמנו) ולא נוכל לדעת מה יהיה המעשה הגדול האחרון שעלול עמנו לעשות עוד.

כמובן “חבל מ…” אינם חסרים, ואנחנו הסובלים, אך טוב לגבר כי יסבול בעד דבר גדול ולא בעד הבל.

אם מעטו תלמידים, ישובו וירבו, אם חסרו מורים, יימלא חסרונם, ואם שנה תמימה איננה מצליחה, אין לנו להתייאש בגלל זה. העתיד בלי שום ספק איננו לעוללות אפרים ותעלוליו⁴⁰. (שמעתי כי גם עתה כבר סר צלם).

— לגיסי כבר כתבתי, כי לפי מה שנודע לי פה אין מורי בתה"ס הפרטיים נכנסים בגדר אלה שמעכבים משלוחם. ופה היו גם כן מורים מושלמים כאלה ועיכבו אותם רק עד אחרי הבחינות.

עתה נודע לי כי ע“י השתדלות מרובה בפני הוואלי ובפני ג”פ⁴¹ עלה בידם סוף סוף לא להילקח גם אחרי הבחינות בטענות של “ביטול ת”ת".

היעלה ביד גיסי וביד כ' להשיג זאת ע"י השתדלות החכם בשי והפחה בפני הגדול?⁴² אינני יודע. הגדול נסע לפי הנשמע עם כל לוויתו לעיר הבירה.

זמן יש לכם לפי מה שקראתי בעיתון עד סוף ספטמבר.—

342. אל הד"ר א.י. בראוור

דמשק, כ“ז אדר תרע”ח

להאדון הנכבד ד“ר א.י. ברור, שלום וברכה את מכתבו מיום 4 פברואר קיבלתי לפני זמן קצר. שמחתי לראות, כי קנאת סופרים תרבה חכמה וכי כ' בשמעו מפי ידידנו מר ליפשיץ ע”ד עבודתי החליט להתעודד ולשוב גם הוא לעבודתו הספרותית. אנכי אוכל להגיד רק זאת: לולא עבודתי הספרותית המשכיחתני צערי ויגוני כי עתה אבדתי בעניי. תודה לאל גם על זאת. רק עבודה כזאת מרוממת אותנו מעל לחיי הרגע ופגעיהם ומעתיקה אותנו לעולם שאין בו מלחמת האדם באדם וכל הנמשך אחריה.

ספרים עברים כאלה אשר דרש כ' אין להשיג פה כלל לצערי. כי אמנם אחינו היהודים תושבי העיר הזאת אין להם בכלל כל מושג מספרותנו החדשה, אינם מבינים אותה, ואין ביניהם כמעט אף אחד אשר יעסוק בספרות בכלל, גם לא העברית. פה ישנם או עניים גמורים, שדאגות הפרנסה שוללות כל כחותיהם הרוחניים, או עשירים המבלים זמנם בתענוגי העוה“ז מבלי חשוב בכלל על דבר העומד למעלה מזה. גם לא להשתתפות בצרת אחרים או לבוא חלילה לעזרתם. וחוץ מאלה מי לנו פה? כמאתיים נפש " חלוקנים” ירושלמים-אמריקנים ואחדים מהמשכילים המגורשים אשר לא הספיקו לקחת אתם גם די מלבושם לעורם.

אנכי אנסה עוד לכתוב לחיפא אולי תהיה אפשרות להשיג משם דבר ושלחתי לכ'.

ואם הדבר הוא רק בנוגע לטרימינולוגיה, הייתי מייעץ את כ' לעבוד עבודתו מבלי דאוג כלל לטרימינולוגיה העברית כי אם להשאיר לע"ע בתוך העבודה את המלים האירופיות על מנת להחליפן בעברית בשעה שיהיו כבר כל הספרים מוכנים לפניו.

אם יש לכ' נוסחה (אקסמפלר) מיותרת מספרו, שהודיע ע“ד מעלות א”י בתלמוד ובמדרשים, יוכל לשלוח אלי ע"י דואר-השדה לשם מר דניאל אוסטר⁴³ ותגיע לידי (עפ"י מען זה יוכל כ' גם לכתוב אלי בדואר-שדה).

אם יתחדש לכ' דבר בנוגע לשינויי המבטאים בעברית בזמנים השונים, אשמח מאד אם יוכל להודיעני זאת. חושב הנני, כי עבודת לקסיקון גיאוגרפי לספרות העברית תהיה עבודה חשובה מאוד.

יגדיל תורה ויאדיר!

חושב הנני כי בישיבות הספרדיות שישנן בוודאי עדיין בקושטא יוכל למצוא אוצרות יקרים מהספרים הדרושים לו, וביחוד בספרי השו"ת הרבים כנהוג בישיבות כאלה.—

343. אל צבי לבנון

דמשק, כ“ז אדר תרע”ח

תלמידי יקירי מר צבי לבנון. — דבר יסוד הספריה המזרחית לא יצא לפועל. הרעיון היה יפה ודבר חשוב יכול היה להתחדש, אך כנראה הזמן של “סייפא” איננו מסוגל ל“ספרא”. ובכן שבתי לנטור כרמי שלי. גמרתי כל עבודת המילון עברי-עברי, שעבדתי בו עם מר גרזובסקי, ועתה הנני עובד בחיבור ספר הדקדוק על יסוד הרצאותי ועל יסוד הקריאה בספרי החוקרים החדשים. וגם מ“אלף לילה ולילה” אינני מניח ידי בשעת יגיעה מעבודת מדע.— בזמן האחרון גדל הישוב הירושלמי פה, ישנם כבר פה מאות אחדות נפשות אשכנזיות, ממהגרי יפו וממשולחי ירושלם (אמריקנים וכיו"ב). ורבים מצעירינו ה“קצינים” עוברים מזמן לזמן פה. אך לצערנו יהיה כנראה על כולם לנסוע בעוד שבוע בערך אל גדות הים השחור הם וכל אה“צ⁴⁴ היהודים שבסוריה וא”י. ופה אינם נקראים סתם כ"א נתפסים ומובאים אל הקסרקטין. והעלבון גדול והנפש מתכווצת – עד מתי ה'! עד מתי?!—

344. אל המשרד הציוני

דמשק, 18 במרץ 1918

(תרגום מגרמנית) — צרותינו ודאגותינו מתרבות מיום ליום. פרישתם של הצעירים שלנו (הפעם כיהודים), לאחר שהרחיקו אותם מן המשרות שתפשו, גרמו כי נשמש נושא לרכילות בפי האנשים. כל אחד ממציא נימוקים להצדיק את הצעדים נגדנו. שתי הנוסחאות, עליהם חוזרים לעתים קרובות ביותר, הן:

א. יהודי הדרום אינם חיים בשלום עם בני דת מוחמד ומלשינים על כל הטורקים, כדי שיגרשו אותם. ב. הרב הראשי של עיר הקודש שלח מברק ברכה למלך הכובשים.

תוכל לשער כיצד משפיעים סיפורים כאלה על האוכלוסיה הנבערת מדעת. והשמועות אינן פוסקות. אומרים, כי יחזירו מכאן את אלה שהובאו הנה מן הדרום וללא דיחוי. משלחת יהודית ביקרה אצל ג’מאל פשה ואצל הוואלי (משלחת מורכבת מהרב הראשי וכמה נכבדים). כל מה שיכלו להשיג – רשות לשלוח טלגרמה לרב הראשי נחום ולשר המלחמה. האם יהיה בכך כדי לחולל שינוי לטובתנו? אנו מפקפקים מאוד בכך. אולם עלינו לנסות לעשות כל מה שאפשר. כאשר במחנה מסוים או בקבוצה מסוימת בוחרים רק ביהודים, כדי לגרשם, לאחר שירות של ארבע שנים תוך הקרבה, בתנאי-מצוקה קשים ביותר, איזו השפעה יכולה להיות לכך על האדם עצמו ועל כל אלה שרואים אותו בעלבונו. מאידך אני מאמין, כי הדיווחים בעיתונות גורמים לנו נזק רב ביותר, וכי חשוב מאוד לתקן גם כאן את המעוות. האחד מדבר על קונגרס ב-P.T ומביא עוד ידיעות מסוג זה, רצוי כי יושם קץ לכך בכל מחיר.

345. אל הד"ר א.רופין

דמשק, 8 באפריל, 1918

(תרגום מגרמנית) — שלשום הובאו הנה 9 אנשים צעירים ממתולה – 2 פועלים ו-7 איכרים, בחלקם נתינים עותומאניים ובחלקם נתינים אוסטריים נראה, כי העותומאניים נשלחו למחנה השלישי; על גורל האוסטריים טרם נודע דבר; לפי שעה הם נתונים במאסר. אמש הגיעה קבוצה שניה של אנשים צעירים ממרחביה שנשלחו הנה.

כפי שנודע לי קיימת כבר רשימה של מאה יהודים נכבדים שבהזדמנות ראשונה יגורשו הנה. מצויה גם רשימה נוספת. מן ההכרח להתערב בכל המרץ בעניין זה של גירוש אנשים צעירים, אישים נכבדים ופליטים. רצוי היה, כי הגרמנים במקום יקבלו רמז מגבוה, למען יגלו יחס ידידות יותר לאנשים שלנו.

346. אל מ.בוגדנוסקי⁴⁵

דמשק, י' אייר תרע"ח

תלמידי יקירי מר מ.בוגדנובסקי

את מכתבך המפורט מיום כ"ח אדר קיבלתי.

באשר בכל פעם היתה לי קריאת מכתבך לעונג בתארך את החיים אצלכם כהווייתם ובכל פרטיהם. ומעניין הדבר, כי תיאור העניים המבקשים לחם ואין והגוועים ברעב דומה ממש לכל אשר עינינו רואות גם פה.

הימים האחרונים לא היו נעימים לנו ביותר. כחמש מאות איש נשלחו מפה צפונה וביניהם גם אחדים מחבריך: קיפניס, פיינברג, קדשי ודוד כהן (שני אלה יצאו פטורים ממשפטם וממאסרם ותיכף חלה עליהם גזירת המשלוח). גם ריבלין עמד להישלח, וכבר עמד על יד תחנת הרכבת, אך מר וילבושביץ השתדל והשאירו אצלו בעבודתו. נשארו לע“ע ורסטט ויקותיאלי והררי בנצרת, גריצסמן בחזית הדרומית וטשק סובב עדיין בארץ לחפש אחרי “העילם וחבר” שלו. גם פוליאק עמד להישלח והשתדל למענו ד”ר קריגר⁴⁶ ונשאר.

אבינועם חלה בזמן האחרון בקדחת כחודש ימים ועתה הוא הולך ומבריא.

עוסקים הננו עתה בסידור ביה“ס פה על בסיס טוב, הוספת מורים, ושכירות בית טוב והגון לבי”ס ולגן וכו'.

שמחנו על אות ההצטיינות שקיבלת, והננו מברכים אותך כברכת המלאך את גדעון.

גם מאמוץ כהן קיבלתי מכתב וכן קיבל גם אבינעם את מכתבו, ובאשר איננו יודעים אם כבר נסע או עודנו אתך, נבקשך לדרוש בשלומו בשמנו אם עודנו במוסול! יוסף יקותיאלי נשלח כבר וקיבלתי ממנו מכתב מבוזנטי.

עבודתי הספרותית סבלה בזמן האחרון מהתקהלותי ההכרחית. אך עתה אשוב אליה כבראשונה.

שלום רב לך בשם כולנו מורך מכבדך ודו"ש

347. אל ק.י סילמן, חיפה

דמשק, כ' סיון תרע"ח

ידידי יקירי מר סילמן, זה ימים רבים שנפסקה מכתבתנו מקוצר רוח אך לא מעבודה קשה.

בזמן האחרון כתבתי שני מאמרי מדע ארוכים, האחד בנוגע לבניין נפעל ושתי צורותיו השונות והשני בדבר ביאורים חדשים למלים תנכיות בהשוואה אל השפות השמיות האחרות.

עתה נתתי לתרגמם בגרמנית, כדי לשלחם לעיתון מדעי בגרמניה, ובשוב ה' את שביתנו הנני מקוה, כי יעלה בידנו לכונן עיתון מדעי משלנו ולפרסמו בעברית בארצנו.

מצאתי פה כ"י משירי נגארה, שירים יפים מאד. בספרו הנדפס “זמירות ישראל” אין אף אחד מהם. מחפש הנני עוד אחרי ספרו “שארית ישראל”, אך טרם השגתיו.

עתה שבתי לעבודתי בדקדוק, אך עודני בפרק התנועות.

נחוצה לי לעבודתי מחברת “השילוח”, אשר בה נדפס מאמרי “שבת אחת בבית הכהן הגדול” (בשנים האחרונות של השילוח). פה אין להשיגה כלל. חושב הנני, כי בחיפא תמצאנה בוודאי והנני מבקשך להתעניין בזה ולהשתדל לשלחה אלי בהקדם האפשרי.

שלום רב לך ולכל ידידינו חברינו

ידידך מכבדך

348. אל הד"ר א.י. בראוור

דמשק, ב' אב תרע"ח

לידידי הנכבד ד"ר א.י. בראוור

שלום וברכה, את מכתבו מיום י' תמוז קיבלתי.

מתאונן כ' על ריבוי טרדותיו ועמלו והפרעת עבודתו בדברים בטלים. השכח באיזו תקופה הננו חיים עתה? אשריהו, כי למצער יוכל עתה לנסוע לחו"ל ולהריח שנית ריח אירופה, ומה אענה אנכי הכלוא כשמעי בשעתו מבלי אפשרות לצאת ולבוא? – איש איש וצל בו.

בדבר השאלה בנוגע למלים שנשתנתה הוראתן במשך תקופות, גם אני חושב כי עלינו ל“תפוס לשון אחרון”, ואם באמת נמצאה מלת “מגרש” בהוראה שכותב כ' ברבים מספרי הפוסקים, עלינו להשתמש בה בהוראה זו, ולדעת כי בתנך יש למלה זו הוראה אחרת. אך מה נעשה אם בזמן האחרון שבאחרונים פרץ השימוש במלה זו בהוראת שדה-בנין (בוי-פלאץ)? וגם את גלגל זה אי אפשר לנו עוד להסב אחורנית!

שמחתי להודעתו ע“ד הוראת “מדינה” בימי הביניים, ולפי דעתי גם בתנך יש לה הוראה זו, לפחות במגילת אסתר, ששם היא עפי”ר כתובה על יד השם “עיר”.

בנוגע לאי-ההגיוניות שתצא לפעמים בשם “צפיפות” אין לדאוג. כל הלשונות אינן משגיחות תמיד בהגיון הקיצוני (יתבונן אל השימוש “בשמש” כגון “נגב דבר בשמש” וכיו“ב “עמוד בשמש” וכיו”ב ויראה כמה מן ההגיון יש בזה).

המלה “קוקוים” בוודאי יותר נכונה ויותר יפה מהמלה “מתגים”, שאיננה מתאימה להוראה שנתן לך מר ארליך. ומצד הדקדוק אין כל מניעה.

בנוגע ל“חרדלית” הנה מבואר בתוספתא (מקואות פ“ד מ”י) “איזהו חרדלית? מי גשמים הבאין מדרון” (ולפי ג"א: הבאין מן המדרון).

במבטאים “גשומה ושחונה” אפשר בוודאי להשתמש גם לארצות. יש לי רק להעיר, כי בערבית “שחן” מורה על חום סתם. ב“אפילות” אפשר להשתמש לצורות שהחלו להתפתח בתקופה מאוחרת. אך בדבר “כלחיות” עוד צ“ע, כי כל המבטא “אבד עליהם כלח” עוד איננו מבורר. ב”מקמוק" ובפעל מקמק והתמקמק אפשר בוודאי להשתמש. אך לפעולת המים הזורמים ישנה לדעתי מלה אחרת בתלמוד. כתוב בב“ק ר”א “מאי שלולית? אר”י אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללין" ומזה אפשר ליצור מלת שלילות (כי למלת “שלילה” יש כבר הוראה אחרת). ובערבית קוראים שלל לחריץ שנעשה בקרקע ע"י מעבר המים במקום ההוא.

ב“מלוכה” נכון להשתמש ל“קניגטום” וב“מלכות” משתמשים ל“קניגרייך”, מלכות יון הרשעה וכיו"ב.

ובזה הנני אומר שלום לכ' ולתורתו ולעבודתו ומברכו בנסיעה טובה.

ידידו מכבדו

דוד ילין

בעבודתי בדקדוק גמרתי פרק האותיות ופרק התנועות (112 עמודים בכתב), ומקווה הנני לגמור בקיץ זה את חלק הניקוד.

349. אל ועד “עבריה”, דמשק

דמשק, י“ב תשרי תרע”ט

לכבוד ועד “עבריה”,

לידי מר ד"ר קריגר⁴⁷,

פה

א.נ

על מכתבכם מיום ט"ו אלול החולף, הננו מתכבדים בזה לענותכם:

1) בנוגע לנדבת מר פייס לטובת הספריה הודיענו המנדב בימים האחרונים, כי הוא נותן על סכום נדבתו המחאה על סך 1,000 מארקים לברלין לקנות בהם ספרים שם, או במקומות אחרים בחו“ל שאפשר לקנות בהם ספרים. ובכן נבקשכם בזה למסור לידנו רשימת הספרים, שהנכם חושבים להביא מחו”ל בעד הספריה בעד הסכום הנ"ל או בעד חלק ממנו.

2) לפי מצב תקציב ועד-החינוך, עפ“י הידיעות שקיבלנו בזמן האחרון, לא יהיה לאפשר לו לתת לטובת מוסדכם לע”ע איזה סכום שהוא, כ"א רק מקום בתוך אחד מוסדותיו למפעל הזה.

ברגשי כבוד

בשם ועד החינוך: דוד ילין

350. אל ועד “התחיה”, דמשק

דמשק, י“ב תשרי, תרע”ט

לכבוד חברי ועד אגודת התחיה לידי מר קמל ארזי

פה

א.נ.

בתשובה על מכתבכם בנוגע לשאלת התעמולה לטובת בתי-הספר העברים פה ואופן סידורה, הנני מתכבד בזה להודיעכם, כי ועד-החינוך מוצא לטוב לקבל מתוך הצעתכם את הדברים האלה: נאומים בעברית ובערבית בנוגע לערך החינוך בבתי-הספר האלה, גם חיזיון עברי, אם יהיה אפשר להוציא הדבר לפועל, והתעמלות.

ובעד התעניינותכם זו הנו מודים לכם למפרע.

ברגשי כבוד

בשם ועד-החינוך: דוד ילין

351. אל ההסתדרות הציונית לונדון

(מברק, תרגום מאנגלית)

דמשק, 9 באוקטובר 1918

אל ההסתדרות הציונית

לידי מר סוקולוב

לונדון

בשם 700 גולים יהודים בדמשק הננו מודים מקרב לב לכם, אחים ומנהיגים ציונים, על דרישות השלום והאיחולים שלכם, שנוכל לשוב ארצה להשתתף בחידוש חיינו הלאומיים. כולנו נהנים מבטחון גמור ולא סבלנו כלל מן המאורעות האחרונים ומקווים שיעלה בידנו לשוב הביתה בקרוב.

דוד ילין

נוסח שני של המברק:

בשם 700 יהודים מגורשים ומהגרים בדמשק הנני מודה מקרב לב לאחינו הציונים ולמנהיגים על אחוליהם, כי תימצא אפשרות לשיבתנו ארצה. הננו משתמשים בהזדמנות ראשונה זו לברך אתכם לרגל ההצלחה, שנחלתם בהגשמת האידיאלים הלאומיים והשאיפות שלנו, ואנו מקווים כי עתה נוכל גם אנו מצדנו לתת יד ולעשות כמיטב יכלתנו יחד עם ידידינו למען המפעל הגדול של תחיית העם ובניין ביתנו בארץ ישראל. לאחר הזמנים הקשים בשנים שחלפו לא סבל איש מאתנו בזמן המעבר הודות להתפתחות המהירה של המאורע האחרון והעמדה השקטה ושוחרת השלום של הערבים – האומה האחות. לפי הבטחת השלטונות הצבאיים של הוד מלכותו נוכל לחזור ארצה תוך זמן קצר ביותר.

352. אל נורמן בנטביטש⁴⁸

(תורגם מאנגלית)

דמשק, אוקטובר 1918

מייג’ור נורמאן בנטביטש,

ירושלים

ידידי היקר עד מאד,

בשמחתנו הרבה לקראת התפתחות המאורעות האחרונה ולקראת הידיעה שכל ארץ ישראל שלנו נשתחררה כולה וכי במהרה תהיה גם לנו האפשרות לחזור הביתה ולהמשיך בעבודתנו הלאומית, מהולה גם שמחתי הפרטית על ההזדמנות שתינתן לי לראותך שוב והפעם לתמיד – בארץ ישראל! לא תספקנה המלים בפי (ביחוד באנגלית) להביע תודתי לכל-יכול על ההישגים, שהשיג עמנו למוד-הסבל בהשגת האידיאלים והשאיפות שלו.

הנו נמצאים כאן כ-600 ארץ-ישראלים, ברובם פליטים, שסבלו רבות במשך השנה הזאת ובמשך השנים האחרונות. כל אחד מאתנו רואה עתה את שערי הארץ פתוחים לפניו מבלי יכולת לעבור בהם מחוסר אמצעי תחבורה. עשינו כבר כמיטב יכולתנו, כדי להניע את שלטונות הצבא האנגלי לאפשר לנו לחזור ארצה. המצאנו להם את כל הרשימות המתוקנות, שנשלחו למשרד הראשי לפני שבוע ימים, אבל לא קיבלנו תשובה. מן ההכרח שאתה ושאר ידידינו יפעילו השפעתם בכל המרץ להחיש חזרתנו ארצה לפני עונת הגשמים. תוכל לשער בנפשך אם חוסר הסבלנות של 600 האנשים, שמחשבת כולם נתונה אך ורק לעניין האחד – שיבתם הביתה, מה גם שבחלקם הגדול השאירו את האשה ואת המשפחה בארץ.

סבורני, כי יארך הזמן אם נאמר לחכות עד שאפשר יהיה לנסוע בדרך הרגילה, לאחר שתתוקן הרכבת המובילה מדמשק לירושלים. יהיה זה אפוא מן התועלת למצוא דרכים ואמצעים אחרים לנסיעה. אולי ישנה אפשרות נסיעה במכוניות או אפשרות הפלגה בדרך הים לבירות ומשם בספינת קיטור ליפו או לרבת עמון ומשם במכונית ליריחו ולירושלים. העיקר שנקבל תשובה מהמשרד הראשי, כדי שנוכל לצאת מיד לדרכנו חזרה ארצה.

כתבתי גם למר הופיין ולדוקטור טהון, אך לדאבוני לא קיבלתי מהם תשובה. מובטחני, שהפעם מצאתי מליץ יושר שיגן כראוי על ענייננו, וסומך אני עליך, כי תעשה למעננו כמיטב יכלתך ובמוקדם ככל האפשר.

אנא, עננו בהזדמנות ראשונה וקבל מראש תודתנו מעומק הלב.

באיחולים לבביים ממשפחתי וממני.

הנאמן לך

353. אל אשתו⁴⁹

ירושלם א' כסלו תרע"ט

איטל יקירתי וכל בני ביתי יקירי!

עוד טרם באתי אל המנוחה מיום הגיעי הנה. החיים סוערים והאדם נסחף בזרם אם ירצה ואם ימאן. בכל אופן חושב הנני, כי טוב עשיתי להקדים לבוא הנה – גם לענייני עתידנו.

אחרית השתדלותי בנוגע לעניין החזרה הנה היא, כי הגנרל קליטון, שהוא ראש המחנה הראשי, הודיע, כי מראשית השבוע הבא יתחילו להעביר את כל האמיגרנטים והמגורשים מדמשק לא“י בעגלות לוריס שלוש מאות נפש ליום. אנכי צריך לבוא לדמשק לענייני הכלל ודבר זה יהיה בעוד שבועיים בערך מהיום, ודבר זה סודר כבר גם מצד הממשלה (לאמר עניין הרשיון לנסיעה) ואבוא שמה עם הקומנטי בינקיני⁵⁰, חבר ועד הצירים הציוני בא”י. לנסוע פעמיים זהו כמובן דבר בלתי אפשרי, ולנסוע עתה ולהישאר שם עד שובנו קשה ג“כ מאוד, כי העבודה רבה פה ועלי להחל בעבודתי. ובכן החלטתי לשלוח עתה את עמנואל לדמשק למען יסדר שם כל עניינינו לפני בואי, ואח”כ בבואי נשוב אי"ה כולנו יחד.

אבינעם ייטיב לעשות להיות בראשוני החוזרים, כי חושב הנני להמציא לו משרה פה בירושלם ודבר כזה יכבד להשיגו בעבור זמן. מר איתן ישוב ירושלמה להורות בגמנזיה פה, ומר לוין אפשר שישאר שם ואולי ישוב לתחכמוני. עוד טרם הוחלט הדבר. שתי גננות ואולי שלוש תשלחנה לדמשק, אך אבי מרת גביזון חפץ ודורש, כי בתו הצעירה (המורה בגן) תשוב ירושלמה.

הצעירים הדמשקאים יקובלו אל הסמינר שלנו, ולאלה הנצרכים תינתן גם תמיכה (2 לירות מצריות ואולי מעט יותר לחודש וגם הלחם הדרוש לאכילתם). הגידו זאת לידידנו הד"ר קריגר למען יגיד זאת להם.

פה חגונו שלשום את חג ב' נובמבר בפומביות גדולה ואנכי נאמתי בשם ועד העיר (מר שפירא מפאריז, שהיה תלמידי לפנים⁵¹, אמר, כי הברון רוטשילד⁵² אמר לו אחרי נאומי, כי שאיפה גדולה יש לו שיוכל לדבר עברית כמוני). מושל העיר הצבאי הקולונל סטורס נאם כל נאומו הקצר בעברית צחה (כמובן הוא גוי).—

354. אל הד"ר סטיפן וייז, ניו-יורק

ירושלם, 30 באוקטובר 1918

(תרגום מאנגלית)

ידידי היקר מאד,

עם שובי ירושלימה לאחר שתי שנות גלות וסבל, שמח אני לפגוש שוב את כל ידידי כאן וכן לבוא במגע מחדש עם כל ידידי בחו"ל. סבורני, כי תמצא שטבעי הוא ומובן מאליו שאני מפנה אליך את מכתבי הראשון, אליך, ידידי היקר ביותר, שלקחת חלק נכבד כל כך בתחיית אומתנו והאידיאלים הלאומיים שלנו.

אני מניח ששמעת על כל השלבים העגומים בחיי משך שתי השנים האחרונות. גירוש כל בני משפחתי לדמשק, מות בני באביב חייו (הוא היה אך בן 26). לפי צוו של ג’מאל פשה צריך היה להגלותני שוב עם כל בני משפחתי למקום רחוק יותר בצפון. רק מקרה מותו של בני וכן הצעתי לג’מאל פאשה לייסד ספריה כללית למזרח בדמשק, ששם אוכל לגלות פעילות, הם שגרמו לשנות את המצב ולאפשר לי להשאר בדמשק. הספריה לא נוסדה מחוסר אמצעים ולי נשאר זמן די הצורך לעבודה ספרותית מדעית. סיימתי את המילון העברי שלי, שהתחלתי עוד בירושלים יחד עם מר גרזובסקי ואשר נדפס כבר עד לאות צ. התחלתי גם בכתיבת ספר דקדוק עברי: את החומר הדרוש אספתי במשך כל ימי עבודתי כמורה לעברית. כמעט סיימתי את החלק “תורת הצלילים”. אמשיך עתה בחלק “תורת הצורות”.

פרט לעבודה הספרותית הייתי פעיל מאד בעבודת הוועד להגירה יהודית בדמשק ובוועד-החינוך למען בתי הספר בדמשק, בגליל ובחיפה.

עתה חזרתי הנה וכפי שתוכל לתאר לעצמך מצאתי כאן חיים חדשים לגמרי, פעילות קדחתנית בניין ביתנו הלאומי בארץ ישראל. אנו מרגישים, כי חיים אנו בשעה גדולה של הגשמת שאיפותינו הנעלות ביותר והאידיאלים הלאומיים שלנו ותוך התמכרות הנפש כולה לעניין הכללי.

שבתי להנהלת בית הספר להכשרת מורים. אמשיך בחיבור ספר הדקדוק ואתחיל בפרסום רבעון עברי למדעי היהדות. “מועצת יהודי ירושלים”, שהוא הגוף היחידי המוכר על ידי הממשלה כנציג של האכלוסיה היהודית כאן, מינתה אותי כיו"ר שלה, ולמרות כל ההתנגדות הפנימית שלי והחלטתי להקדיש מעתה את כל זמני לעבודה חינוכית וספרותית-מדעית לא יכולתי לדחות מינוי זה, כי ידעתי מה חיוני התפקיד לגיבוש חיינו החדשים וארגונם.

פעילותך הנמרצת בעניינים ציוניים כמנהיג בכל השאלות החיוניות שימשה לי תמיד ערובה להצלחה מרשימה. תודה לאל, שזכינו עתה לראות פרי כל העמל הזה. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

ברגשי כבוד לבביים ביותר לך ולגב' וייז הנמצאת כפי שאני מקווה בקו הבריאות.

הנני מחכה לתשובתך, ד"ר וייז היקר,

שלך בנאמנות

355. אל הד"ר דוד אידר, חבר “ועד הצירים”, יפו

(תרגום מצרפתית)

ירושלם, 8 נובמבר, 1918

אדוני הדוקטור היקר מאוד,

במכתבי זה ברצוני לעניין אותך בכמה שאלות כלליות, שיש בהן עניין ציבורי, ובכמה שאלות הנוגעות לי במיוחד.

משפט נגד המהומות של 3 בנובמבר⁵³

כפי שאתם בוודאי יודעים כבר, נדונו האשמים (שנים במספר) לארבעה חדשי מאסר. לפי שעה הם עצורים, אולם הם מגישים ערעור, וכיוון שעד ליום הדין יש שהות מספקת, קיים חשש, כי המעוניינים (הורי האשמים, חברי המועדון וערבים אחרים בעלי השפעה) יצליחו להשיג הקלת העונש, דבר שישאיר רושם רע ויעודד מהומות חדשות (על כך מעידים גם מקרים בודדים פה ושם בעיר).

מייג’ור בנטביטש הציע לנו בהשראת הממשלה, כפי הנראה, דרך פיוס עם הערבים במצב זה. לאחר דיונים בנושא, באנו לכלל הסכם (הרב סגל⁵⁴ גם הוא נמנה עמנו) על דרך זו: משלחת של נכבדים ערבים – איסמעיל ביי, ראש המועדון הערבי, ועוד אחד מחשובי הערבים – תבוא לבית הממשלה, כדי להביע בפני משלחת של נכבדים יהודים את צערה על מה שקרה ולהבטיח, כי מקרים כאלה לא יישנו עוד בעתיד. חוץ מזה יבקשו האשמים סליחה ממנהלי בתי הספר, שסבלו מן המהומות, ויחזירו דגל חדש במקום זה שנקרע. לאחר שימלאו תנאי הסכם זה, ישוחררו האשמים. תמול נקראנו לבוא לבית הממשלה בשעת הצהריים. נועדנו שם – ה"ה מיוחס, גורדון, אגבבא (מנהל התלמוד תורה הספרדי) ואנכי. המושל הודיע לנו, כי תנאינו נתקבלו וכי איסמעיל ביי והאחרים יבואו מיד. כעבור שלושת רבעי שעה הופיע איסמעיל ביי אצל מזכיר המושל והודיע לו, כי טרם הצליח לאסוף את שאר חברי המשלחת הערבית. העניין נדחה אפוא ליום אחר. האם זה תכסיס השהיה מצדם, כדי לחכות לתוצאות המשפט בבית הדין לערעורים? זאת איננו יודעים. אנו מחכים.

ביקור המופתי

תמול אחר הצהריים ערך המופתי של ירושלים ביקור אצלי. במרוצת שיחתנו עוררתי תשומת הלב למאורעות השבוע הזה. הוא הבטיחני, כי הבוּרים, השכבה היותר נמוכה של האוכלוסיה המהווים 5% ממנה, הם העושים מעשים שכאלה וכי מחובתם של אלה, שיש להם אופק רחב יותר, להשפיע על ההמונים ולהדריך אותם בכיוון המוביל אל האמת ואל התבונה. על הצעתי, כי צריך יהיה לכנס כמה מחשובי הערבים לדיון משותך עמנו בשאלות אלו לשם הבהרתן, ענה לי, כי הוא נוטה לפגישות משותפות כאלו מזמן לזמן, דבר שבוודאי יועיל מאד לסילוק אי הבנות רבות.

המשטרה

העניין שהוא עתה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה – להגדיל עד כמה שאפשר את מספר השוטרים היהודים בירושלים ולהשתדל שהממשלה תגשים תכנית כזאת.

החזרת המהגרים מדמשק

הדיחוי של עשרה ימים מאז יום ששי שעבר כבר נסתיים וסבורני, כי מוטב להזכיר לגנראל קלייטון את הבטחתו לתת אפשרות ל-300 מהגרים לחזור מדי יום לביתם. החורף מתקרב ואין לי ספק, כי מתוך קוצר רוח יהיו האנשים שם נכונים לעשות דרכם ברגל ורבים יחלו. כבר סופר לי, כי אחד מהם מת בדרך.

שיבת משפחתי

אישית אבקשך להשיג רשיון למשפחתי להעביר את כל החפצים שלנו מדמשק הנה. משפחתנו גדולה והיה עלינו להשתמש זמן ממושך בדמשק בחפצים שהבאנו מכאן. למכור את הרכוש בדמשק ולקנות כאן את החפצים מחדש – פירוש הדבר הפסד עצום.

נסיעתי שלי

האם נתקבלה כבר החלטה כלשהי בדבר תאריך נסיעתי לדמשק בלווית המפקד ביאנצ’יני? אנא, הודיעני על כך בהקדם האפשרי.

בברכותי הנאמנות

המסור לך

דוד ילין

נ.ב לאחר שסיימתי מכתבי זה, נקראנו שוב לבוא היום אל המושל. באו אליו גם איסמעיל ביי, דוקטור זאקי ביי מן המועדון הערבי ועוד חבר אחד של המועדון, כפי שהיה מוסכם. תחילה דיבר המושל ואחריו דיברו איסמעיל ביי וחבריו מן המשלחת. הם הביעו צערם על המעשים של 3 בנובמבר, הבטיחו שהמועדון ונכבדי הערבים אין להם כל קשר לאותם מאורעות והם מתעבים וכו' וכו'. נשארה אפוא עוד התביעה לבקשת סליחה מצד האשמים והחזרת הדגל. זאת יעשו, כפי הנראה, האשמים ביום הראשון לכשישתחררו מן המעצר.

הנ"ל

356. אל הד"ר דויד אידר, יפו

(תרגום מצרפתית)

15 בנובמבר 1918

אדוני הדוקטור היקר מאוד,

המושל ערך היום למעני ראיון עם סיר מארק סייקס הנמצא כאן. הראיון התקיים בבית הממשלה, בחדר שבו ניתנה לנו אפשרות להימצא לבדנו משך יותר ממחצית השעה. שוחחתי עמו בשאלות השעה החיוניות: על שאלת התנועה הערבית כאן, שהיא אינה תנועה טבעית, כי ערביי ארץ-ישראל מעולם לא נטלו חלק בתנועה זו, שמרכזיה היו בבירות, בדמשק ובקהיר; על המציאות במצב הנוכחי, שהעניקה לערבים זכויות חדשות וכוחות חדשים, כשהפכה את שפתם לשפה רשמית במקום הטורקית, שהיתה השפה הרשמית עד כה, תוך הזנחה גמורה של העברית, ומסרה להם תפקידים בכירים בכל משרדי הממשלה; הסיבוכים שהמשך המצב הזה עשוי ליצור כשצריך יהיה לשנות את פני הדברים ולעקור כל זה משרשו, משתעמוד הממשלה בפני הגשמת ההצהרה שניתנה; על הצורך להחדיר מטעם הממשלה בלב האוכלוסיה דבר החלטה זו של ארץ ישראל יהודית בצורה כלשהי – באמצעות פעולות יעילות המגלות רצון בכיוון זה; על אי היכולת של הערבים לבנות את הארץ מחוסר הסכומים העצומים הדרושים לכך ומחוסר אמצעים מדעיים מודרניים (לדוגמה: עיריית ירושלים מצד אחד ומכון פסטיר היהודי, המכון היהודי הבקטריולוגי, הדסה וכו' מאידך); על הצורך שלא ליצור ניגוד בין שאיפת השלטון העליון ובין הפעולות של הפקידים המקומיים שלו, שעליהם לקבל ממנו הוראות מפורשות בכל הנוגע להתנהגותם החייבת להוביל תמיד במישרים אל המטרה הרצויה; וכן על הצורך להרבות בכל מקום בפקידים יהודים. אשר לנקודה אחרונה זו, העיר, כי אלה צריכים להיכנס לתפקידם כיהודי-הארץ ולא כפקידים אנגלים. דיברנו גם על החשיבות שיש לייחס לירושלים, על המקומות הקדושים ועל הצורך להבטיח קיומם הנצחי על ידי יצירת אזורים אקס-טריטוריאליים, על הכותל המערבי (כותל הדמעות) ולבסוף גם על גבולות ארץ ישראל (כשהערתי תשומת-לבו לבאי-כוח השריף בסאלט וברבת עמון).

כשנפרדנו אמר לי המושל, כי מאז הגעתי הנה מהלך העניינים שוטף יותר, והוא מקווה, כי נוכל לשתף פעולה על הצד הטוב ביותר. לפני שיצאתי אמרתי לו כי הרב סגל מהמשלחת הציונית⁵⁵ היה רוצה להיפגש עמו. הוא קבע לו מועד אחרי הביקורים אצל המופתי ואצל ראש העיריה בבית הממשלה ומיד הודעתי על כך לרב סגל. תמול ביקר ראש העיריה אצלי. הואיל וידעתי עמדתו כלפינו והכרתי את אפיו בדרך כלל, השתדלתי שלא לנגוע בביקור רשמי זה בצעדים שנקט כלפי המושל כחבר הנציגות הערבית.

מטעם בית-המדרש למורים, שאני מנהל אותו, אבקשך לתת הוראות למר גולדשמיד (שעד לזמן האחרון היה מורה להתעמלות בכל בתי הספר של “עזרה” ואשר למעשה נתמנה על ידי המשלחת שלכם כמנהל בית-יתומים כאן) לתת שעורי התעמלות בבית ספרנו משך שמונה שעות לשבוע. הוראת ההתעמלות דרושה מאוד לבית הספר, הדואג להוציא מורים לכל בתי הספר שלנו, וכיום לא נוכל למצוא מורה למקצוע זה בירושלים. נוכל לקבוע לו שעות אלו בזמנים שאינו עסוק בבית היתומים.

בימים אלה הולך ונוצר ועד מוסלמי-נוצרי, כמובן במטרה לפעול נגדנו. לפי שעה עדיין לא הגיעו לכלל הסכם אלא שבוודאי ימצאו דרך ליישוב ההדורים.

סבורני שטוב יהיה אם כמה מחברי המשלחת שלכם יבואו הנה עוד השבוע כדי לדון יחד עם אחדים מאתנו בשאלות חשובות שאינן סובלות דיחוי. ההצהרה החדשה של אנגליה ושל צרפת⁵⁶ נתנה דחיפה חדשה למתנגדינו.

המסור לך

דוד ילין

נ.ב אשר לשאלת חזרתם של המהגרים מדמשק, הנני חושב, כי יש צורך דחוף שתתעניין אצל הגנראל קלייטון אם הוחל כבר בצעדים יעילים כדי להמציא להם את האמצעים הדרושים לחזרתם ארצה. במקרה שלא נעשה עדיין דבר, יש לעמוד על כך, כי תקויים ההבטחה שניתנה לך. בני ארצנו סובלים שם קשה, כיוון שאלה שנשארו שם חסרי אמצעים מכדי לשוב על חשבונם, או שמשפחותיהם, הנשים והילדים, אינם מסוגלים לצאת לדרך הארוכה בימי הקור והגשמים.

ילין

357. אל אשתו

יפו, אור ליום ב' טבת תרע"ט

— סוף סוף הוחלט כי אסע מחר לדמשק, והאסיפה של הועה"פ של הוועד הזמני נדחתה ליום ד' שאחרי השבוע הבא.—

מר י“ל גולדברג⁵⁷ מווילנא הגיע הנה. דיברתי אתו ע”ד הוצאת הרבעון המדעי, והוא מקבל עליו להוציא ע“ח אגודת “התחיה”. בשובי אסדר את העניין. לע”ע הנני מדפיס את התכנית פה⁵⁸.—

הערב באו שנים מצעירי דמשק לנסוע ירושלמה אל ביהמ"ד למורים.—

358. אל אשתו

יפו יום א', בין אסיפה לאסיפה

— שקוע הנני בעבודת האסיפות אשר תיגמרנה הלילה. מחר תהיה לנו אסיפת ועד החינוך ליום אחד, וביום ג' אשוב אי“ה. עניין המשלחת לחו”ל ייגמר ג"כ הלילה.—

453. אל אשתו

לונדון, יום ב' ד' מנ“א תרפ”ד

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

עברו ימי האסיפות הסוערות ותחתיהם שבו לי ימי המנוחה.

ואמנם סוערות היו האסיפות האלה בנוגע אלי, כי היה עלי לענות על האשמות וייצמן אותי באסיפת הועה“פ בנוגע להרכבת הוועדים בפאריז ובלונדון והוצאת המחלקה מידי ההסתדרות הציונית. וביררתי כל יחסו של וייצמן למחלקתנו ועד כמה עשיתי כל מעשי בידיעה מראש מצדם, ואם יש להם להאשים יאשימו עצמם ולא אותי. אוסישקין אמר לי אח”כ, כי נאומי היה מצויין. כמובן אין דברים אלה מתפרסמים. אח“כ היה לי עניין החינוך פעמיים, באסיפת ועדת־התקציב ואח”כ באסיפת הועה“פ, עד שהשגתי כי למצער יכניסו את 5000 הלי”ש, שהחסירו אל התקציב הנוסף, כדי שיהיה לנו אח“כ פתחון פה לדרוש גם באמצע השנה. – מלחמה חזקה היתה לי בנוגע להשתתפות הוועד הלאומי בהנהלה הציונית, בייחוד עם ון־פריזלנד שאמר, כי בני א”י יש להם מעין רגש anti־alien ומשתדלים כי כספי ההסתדרות יוצאו על בני א"י כמה שאפשר יותר ולא על העולים. ־ וסוף סוף ניצחתי.

ועתה שקט הכול. כל “העולם” התפזר, ומשרד ההנהלה ריק מאדם.

בימים האחרונים עבדתי מעט בהמשכת תרגום אלף לילה ולילה. ובעוד ימים אחדים ימסור לי דוד ששון דפים אחדים מהעתקת ראשית ס' בן־קהלת של הנגיד, אשר עד היום לא נתפרסם ממנו כלום, ואפרסמם בלויית מאמר מצדי בקובץ מדעי, היוצא פה בעוד זמן קצר. – – –

תמול אחה"צ ביקרתי את פיליכובסקי וביליתי אתו כשלוש שעות. עונג לדבר עם האיש הוגה דעות זה, שיש בו הרבה הומור. דיברנו על כל שאיפותינו וזכויותינו בפני העולם ועל כל מה שדרש ממנהיגינו, שהלכו אל פאריז לפני שש שנים אל ועידת־השלום שידרשו בעד עמנו.

יש לו “גלריה” שלמה של תמונות גדולינו (ביניהם ב"ה גם תמונתי השניה אשר ציירני), קבוצה יפה מאוד, מלבד ציוריו הגדולים מחיי היהודים. שם גם תמונת אוסישקין בלתי נגמרת, זאת אומרת: פני הם כמעט בשלמותם, אבל מעילו רק צד אחד ממנו (הימני) מצוייר והצד השני לבן. שאלתיו: הן היה אוסישקין פה כשלושה שבועות (או שבועיים) האם לא יכולת לגמור תמונתו? ־ “לא, ענני, תמונה זו תישאר כמו שהיא, לא אגמרנה, וזה משום מעשה שהיה: אנכי יושב ומזיע ומצייר אותו, והנה הוא אומר אלי: הגידה לי, למה כל הטורח הזה? הן בצילום אפשר לעשות זאת ברגע…”. הוא הגיד לי, כי ע“י תמונתי רואה הוא כמה “פופולרי” אנכי. “בשעה שאני מראה ליהודי את כל הקבוצה, אחד אחרי השני, רואה הנני את יחס היהודי לכל אחד ואחד ע”י הערותיו וסבר פניו: “כן, זהו שץ" והולך הלאה: אה, הנה אחד־העם (בהתפעלות), “זהו שמריה לוין" (בבת צחוק), ו“פה סוקולוב “בעצמותיו”, בכל נקודותיו, עם הציגרה שהוא מעשן במנוחה שלמה” “אה, הנה ר' דוד שלנו" (בחביבות), וכו' וכו'.

בשנה שעברה זכה זכיה גדולה מאוד, הוא הציג תמונותיו בתערוכה קטנה בפאריז, והנה עפ“י המלצת אחד מידידיו בא הווזיר לחרושת היפה לבקר את תערוכתו והתבונן בתמונותיו, הילל אותן מאוד בפניו ואמר לו, כי ישלח את מנהל המוזיאום “לוקסנבורג” למען יקנה אחת משתי תמונות בעד המוזיאום הזה של העם הצרפתי. (אחרי מות הצייר שמים זה במוזיאום של ה“לובר”). וכן היה, והמנהל בא אח”כ וקנה ממנו את התמונה, אשר צילומה רצוף פה ותלה אותה תיכף בבית הנכות. זהו דבר אשר ציירים רבים מאוד אינם זוכים לו. ־ הוא זוכר את אבינעם היטב, ואמר לי, כי נהנה מאוד מחברתו ומשיחותיו.

שלום רב לכולכם יקירי נפשי. אישך אוהבך בכל לב

דוד ילין

454. אל ש. טשרנוביץ

לונדון, ו' מנ“א תרפ”ד

– – – לונדון התרוקנה. לא רק מפני מאות אלפי האנשים, שהלכו אל ערי השדה בהיות יום שלשום יום “החופש הבנקאי” אשר לו מצפים כל הפקידים משך כל ימי השנה בקוצר רוח, כי אם “רחוב רסל הגדול” – ז"א מספר 77 בו, כמספר החביב על למך אבינו הזקן – שהמה מאדם במשך עשרת ימים, יושב ומקונן “בני עזבוני ואינם”. פרחו להם כל צעקני השמאל אחרי הצליחם שתהיה “כל תאוותם בידם”, התעופפו להם כל חברי המזרחי, אשר משום מראית העין צעקו והתלוננו כי השיגו רק “חצי תאוותם” כגוברין יהודאין כשרים המאמינים במאמר התלמוד, בשעה שבלבם ידעו גם על אודות החצי השני ואולי עוד יותר, והלכו להם קודרים ושחוחים חברי המרכז אשר כמו בכל פעם הרגישו גם עתה הרגשת אותו הבעל בשעה שקראה אשתו קריאת שמע ואמרה: מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומאחורי רפאל, וכו' וכו' והוא עמד ותהה: ובכן אני אנה אני בא?… הקדים וברח לו גם וייצמן בשעת ראותו, כי גם המסכימים לאייג’נסי הם עושים זאת כאילו כפאם שד… נסע גם גיבור החיל במלחמה עם ועדנו הלאומי, ידידנו מר ון וריזלנד אחרי שלא עלה בידו מה שחפץ בנוגע לשני חברינו. ונשארתי רק אני לבדי כמטייל בבית־קברות ודורש אל המתים בבואי יום יום, ואפילו ביום החופש הבנקאי, אל מר אוליצקי¹ בדבר ההלוואה לוועדנו, כי אמרתי לו, כי זוהי חובתי לעשות לו ביקור של אהבה מדי יום ביומו עד שייגמר העניין.

פייוויל כבר נסע, אך בהאיצי בו דיבר אתי לפני נסיעתו ובא ההסכם מצדי, כי מלבד 400 הפונטים שמגיע להם מקודם ואשר יחכו בתשלומם, ילוונו מכסף בירות עוד 700 פונט. ובנוגע לזה ישתדל מר אוליצקי להשיג גם חתימת יתר חבר הוועד של קרן היסוד, והוא בטוח בזה. היום נדברתי אתו בדבר זמן הפרעון, יען כי הוא חשב לסדר, כי נשלם זה אחרי שנה מהיום. ואחרי השתדלות והפצרה באנו לידי הסכמה, כי יקבלו אחרי שנה 200 פונט, אחרי שנתים עוד 250, ואחרי שלוש שנים 250 הנשארים. ־ תיכף בקבלם 250 הפונטים של תל־אביב ישלחום אליכם חזרה על מנת לנכות זה מן 700 הפונטים של בירות. וכל עניין ההלוואה איננו נוגע כלל לעניין הצעת ההשתמשות בכספי קרן הגאולה לצורך קניין השדה ובניין בית לועד הלאומי, ולא בא במקומו כי אם בצדו.

חושב הנני, כי השגתי את המקסימום שהיה אפשר להשיג. תשלמו כל החובות לפקידים עד סוף פרוטה אחרונה, ותשלמו חצי סכום השטרות שלנו הסובבים בעיר. ובנוגע לשאר תשתדלו אתם שם. בכל אופן אין לך עתה להעלות על דעתך לעזוב את הועה"ל “ולהכות בו כפרות”.

ועתה בנוגע לדרישותינו באספת הועה"פ.

כבר כתבתי לך, כי בנוגע להשתתפותנו בתור באי כח ארציים קובל הדבר מבלי כל השתדלות מצדי, ז“א כך עלה הדבר כבר במחשבה תחילה, אלא שהקציבו בראשונה לא”י רק 2 חברים, ואחרי דברי עם אחדים מחברי הוועדה של האייג’נסי העלו את המספר לארבעה.

כל זה כמובן אם יצא עניין האייג’נסי והרחבתה בכלל פועל.

לא כן הדבר בנוגע להשתתפות חברינו בהנהלה הציונית, שצריך להוציאו לפועל תיכף. פה היה דבר קשה כקריעת ים־סוף: הוויכוחים בדבר התקציב והאייג’נסי לקחו כל הזמן והאנרגיה, והשעה היתה מאוחרת בלילה, ועל כל העניינים, שנכנסו בכלל שונות, החליטו כמעט בלי ויכוחים מעייפות המתווכחים. שאלת ההשתתפות נדחתה מפעם לפעם עד כי כמעט לא היתה עולה על השולחן כלל. והנה באתי אחרי כל השאלות השונות להעלות על הפרק שאלה זו, בהכניסי בכתב הצעה בנוסח הרגיל: הוועד הפועל, שהחליט בפעם הקודמת בעניין ההשתתפות של הועה“ל בהנהלה הציונית להשאיר את המצב הקודם עד זמן הקונגרס, ומפני חוסר ידיעה החליט להשאיר לב”כ הועה“ל הזכות להשתתף בישיבות מבלי זכות הצבעה, מחליט לקיים את המצב הקודם כמו שהיה בפועל במשך שנתיים, ז”א כי ב“כ הועה”ל משתתפים בעבודת ההנה“צ בזכות הצבעה; כי למדתי כבר את “חכמת הקונגרסים והקונפירינציות” שלנו וידעתי, כי כנגד הצעה בכתב מוקדמת לויכוחים לא יוכלו לעבור לסדר היום. אך הנה קם אחד וטען, כי מפני איחור הזמן וחשיבות העניין ישאירו זה לישיבת הועה”פ הקרובה. אך אנכי עמדתי בכל תוקף בטעני כנגד שאלת איחור השמן, כי אנכי הכנסתי שאלה זו עוד לפני שלושה ימים והיו“ר דחה זאת עד כה. אז באה ההצעה, כי ידברו בזה רק שני נואמים כלליים (גנרל־רדנר), אחד בעד ואחד כנגד, והצעה זו קובלה. אנכי קיבלתי עלי לדבר “בעד” וּון־וריזלנד כנגד. חפצתי, כי ידבר הוא לפני למען אדע מה להשיב על טענותיו, אך לזאת לא הסכימו, באמרם כי המדבר “בעד” צריך לדבר ראשונה, וביררתי כל המלחמה, שהיתה עוד לוועד־הזמני ואח”כ לוהע“ל בשאלה זו, וכי אחרי מלחמה של ארבע שנים הושגה ההסכמה “פה אחד”, בקונגרס הי”ב לא עלה על דעת מי שהוא להעלות שנית את השאלה, ולו העלוה כי אז קובל ההסכם עוד פעם פה אחד. והנה אח“כ קרה מה שקרה, ואנחנו, שהחלטנו לדרוש שיכניסו עניין זה בקונסטיטוציה של ההס' הצי‘, השגנו כאותו הגמל, שהלך לחפש לו קרנים ואבדו לו האזניים – כי הפחיתו עוד את זכותנו. ובגלל זה הוכרחנו להוציא עד הוועידה את חברינו. ועתה, בדרשנו בהסכמת כל ההס’ הצי' מאת ממשלת אנגליה את זכות הכרת הועה”ל בתור ב“כ היהדות הא”י, עתה נבוא ונגרש את ב“כ הועה”ל מעבודת ההסתדרות?! ובכן הנני דורש רק זאת, כי מאחר שהתברר לנו בישיבתנו עם חברי הועה"פ בפסח, כי היתה פשוט טעות מחוסר ידיעה ולכן החליטו אז מה שהחליטו, ־ כי יתקנו טעות זו עד הקונגרס.

אז יקום ון־וריזלנד ויברר איזה נזק יוצא לעבודת ההסתדרות בהשתתפות זו: ב“כ הועה”ל אינם נכנסים בכל העבודות ובאים רק פעם בשבוע מבלי דעת את המצב ומכריעים בקולותיהם, ב“כ הועה”ל אינם אחראים בפני ההסתדרות וכל האחרים אחראים; ניתנה זכות של שני ב“כ בשעה שהיתה הנהלה של י”ג, ועתה היא רק של חמישה מבלעדיהם, והפרופורציה אינה מתאימה; מלבד שני ב“כ הועה”ל ישנו מר שפרינצק שהוא ג“כ חבר הועה”ל, וישנו פרופ' פיק שהוא מפלגתי, ובכן ישנם בתוך שבעה ארבעה כאלה, המכריעים בכל דבר, ומה גם שהשביעי, הד“ר רופין, איננו ברוב הזמן בא”י; ואחרון אחרון חביב בהיות ב“כ הועה”ל מבני הישוב הא“י, ובהיות כי ליהודי א”י ישנה נטיה של אנטי־אליין (“כנגד הזרים"!), יוצא כי בעבודת ההנה“צ מקופחות זכויות העולם ומתמעטים המהגרים; בשעה שההנה”צ היא באת כח היהדות העולמית, נעשים דברים לטובת התושבים כנגד אינטריסי היהודים הזרים הבאים וצריכים לבוא, ־ ובכן זוהי סכנה והרס לעבודתנו וכו' וכו'. אם בני א“י חפצים להועיל להנה”צ בידיעותיהם, די אם ישתתפו בהתייעצות, אך אי אפשר לתת להם הזכות להכריע כנגד האינטירסים הכלליים.

ביקשתי רשות הדיבור לענות כנגד האשמות ישירות עלינו, אך היו"ר ענה כי יתנני לענות עליהן רק אחרי ההצבעה.

והנה, למרות ההחלטה שידברו רק שני נואמים החלו כל מתנגדינו לברר למה אי אפשר לתת לנו הזכות שהננו דורשים, אחרי שהעו“ד שלהם בירר אז, כי הקונגרס הי”ג אחרי שלא שב והסכים – דחה וביטל. אחרי הויכוחים, שהשתתפו בם שטריקר, והאנטקה, והינדס² (הוא הפורמליסט היותר קשה), וגם לויטרבך³, ־ עד שקם אחד ואמר, כי הוא רואה זאת בפעם הראשונה כי “מזכיר” ישתתף ויעשה תעמולה, ־ הוחלט כי יצביעו אם הם מוצאים כי דעת העו“ד בישיבה הקודמת לא היתה נכונה, והחליטו ברוב דעות, כי ביאורו לא היה נכון. דבר זה עורר את המתנגדים לדרוש, כי ידחו שאלה זו לישיבת הועה”פ הבאה, אך אנכי לא הסכמתי וביררתי כמה התמרמרות יגרום זה בא“י, ואין צורך להסתדרות לעורר התמרמרות כזאת. גם שפרינצק דבר על הלויאליטט של הועה”ל בשאלה זו שלא מרד בהנה“צ. שאלו את ון־וריזלנד מה היתה דעת ההנה”צ בא“י ע”ז? ועתה כי הרוב היה בעד הזכות והמיעוט כנגד. אז אמרתי ליושב על ידי, כי ישאלהו כמה היה במיעוט, וענה כי הוא לבדו. אך השאלה של האחריות נכנסה בכ“ז במוחות חברי הועה”פ ובאה הצעת מרמינסקי⁴, כי תהיה לב“כ הועה”ל זכות ההצבעה, אבל צריך, כי הקונגרס יבחר בהם. הבנתי, כי דבר זה יגרום להשאיר כל הדבר לעוד שנה וביררתי להם זאת, והוצע לשנות הצעה זו באופן זה, כי ישנה זכות ההצבעה לב“כ הועה”ל עד הקונגרס, אך הועה“ל יכניס רשימה של 4 מחבריו ובישיבה הבאה של הועה”פ יבחרו בשנים מהם. לזה הסכמתי גם אני, מפני שעי"ז נפטר משאלת האחריות (ז"א כי באי כחנו אינם אחראים בפני ההסתדרות שזוהי טענה חזקה מאוד). והצעה זו קובלה.

אח“כ עניתי למר ון־וריזלנד על האשמותיו, וביררתי, כי בענין העליה היו תמיד דרישות הועה”ל יותר חזקות מאלו של ההנה"צ. והזכרתי את העובדה, כי בשעה שהסכימה ההנהלה (אידר) למספר קבוע של מהגרים, התנגדנו בפניה אצל הממשלה ודרשנו לפתוח שערים, וכו' וכו'.

זהו מצב הדברים וזה מראנו, כי עלינו להתכונן לקונגרס הבא, כי שם לא תעבור השאלה בשתיקה כ"א במלחמה חזקה. – – –

455. אל הד"ר יוסף־יואל ריבלין

לונדון, י' אב תרפ"ד

ידידי יקירי מר ריבלין,

בהיותי פה פעמים אחדות בבית מר דוד ששון, אשר הגדתי לך פעם כי בביתו ראיתי אבנים שחורות עתיקות ועליהן כתבות עבריות בולטות, ־ נזכרתי באבנים, אשר מצאת בדמשק אצל הד“ר נמאוי ואשר אנכי חפצתי כי נקנם בעד ביה”ס⁵ שלנו. יודע הנך, כי הדבר לא יצא לפועל, ובכן חשבתי למה תישארנה האבנים האלה אצל גוי בדמשק, טוב שתהיינה בידי יהודי מלומד. הגדתי לו דבר זה והוא התעניין תיכף בזה (יכול הוא לקנות זאת – כסף לא חסר לו). אך אנכי נזכרתי רק זאת, כי האבנים הן העתקת ספר יחזקאל (הנכון הדבר?) וכי יש לו עוד עתיקות. את הפרטים שכחתי.

הבטחתיו לכתוב אליך, למען, על סמך מכתבי, תכתוב אליו אתה את כל הפרטים. ואם יש איזה צילום טוב שתשלח גם אותו.

שמח הנני, כי בזה תהיה לך ההזדמנות ג"כ לבוא אתו בחליפת מכתבים. אולי תבוא פעם ללונדון.־־־

אנכי אפרסם בקרוב התחלת ס' “בן־קהלת" של הנגיד, אשר הועתק למעני מכתב־היד שלו. כתב־היד כולו הוא אוצר חדש ויקר לספרותנו.

אנכי נוסע מחרתיים לקארלסבאד ואשמח לקבל כרטיס ממך להודיעני, כי מילאת בקשתי.

כתוב אליו בעברית באותיות רש"י או מרובעות, או בגרמנית, אך יותר טוב לכתוב עברית.

456. אל אשתו

קארלסבאד, כ' אב תרפ"ד

־־־ תמול ביקרתי את מאריינבאד. העיר עצמה יותר יפה מקארלסבאד. ראגב ורעייתו הזמינוני לארוחת הצהריים במארחה יהודית, ואח"כ הלכנו לטייל מחוץ לעיר ומשם ליווני עד תחנת הרכבת. הם חוזרים בקרוב ירושלמה. גם את הרב יעקב מאיר ביקרתי. הוא נוסע מחר.

מחר יבוא ראגב ואשתו לבקרני פה ונשוב לטייל וגם לראות את בתי חרושת הזכוכית והחרסינה.

מחר בערב תתחיל ועידת הסיוע העולמי. התחילו כבר לבוא אנשים שונים שהנני מכירם, חיות, מוצקין, טמקין, פרופ' אהרמן, ד"ר קליי⁶, וכו' וכו'. – – –

457. אל ש. טשרנוביץ

קארלסבאד, יום ו' כ“ב אב תרפ”ד

ידידי יקירי מר טשרנוביץ,

אך היום קיבלתי את מכתביו ואת קטעי הדוה“ח של העבודה הקונסטרוקטיבית ע”י ועדות הועה"ל וירגע רוחי אחרי חכותי לזה זה ימים אחדים, ובכלל התפלאתי על בלי קבלי כל מכתב מכם זה זמן רב.

גם הרב אהרנזון⁷ בא הנה, והוא שואף בכל אדיר חפצו לעבוד לטובת עבודתנו.

בחרו בי בנשיאות הוועידה, ובלילה הראשון ברכתי את הועידה בשם היהדות הארץ ישראלית ע“י בא כחה, הוועד הלאומי, ונגעתי בשאלת השתתפות הוועידה בעזרת העולים לא”י. ־ וכן דיברתי בשעת הוויכוחים על חובת הוועידה, שהפסיקה השתתפות זו, לשוב ולחדשה בעתיד. ־ בהתכונן היום הוועדות השונות, דרשתי, כי אנכי ואהרנזון נכנס אל ועדת העבודה הקונסטרוקטיבית, ונכנסנו, ומחר ומחרתיים נעבוד שם, ומקווה הנני, כי נצליח לקבוע סכום לעבודה זו לא“י. אבל הצרה הגדולה היא כי לע”ע אין כסף. כל השאלה היא שאלה לעתיד לבוא.

היום, יום א', כ"ד אב, כתבתי למר ל. שטיין ללונדון לסדר למעני ראיון בווזרת המושבות ליום 10 או 11 ספטמבר (בשובי ללונדון לנסוע לאמריקה).

כן הנני כותב היום למר אוליצקי לשאלהו מה מצב עניין ההלוואה להועה’ל (אולי כבר שבו חברי ועדת קרן היסוד לונדונה). – – –

אור ליום ב'

היום אחרי הצהריים נכנסנו אנכי והרב אהרונזון אל ועדת העבודה הקונסטרוקטיבית. השפעתי על ד"ר קליי כי גם הוא ייכנס לועדה זו למען יעזרנו שם כנגד כל הגלותיים. ־ גם את מר שפרינצק ביקשתי, כי גם בועדה, שהוא נכנס אליה (ועדת העבודה), יגן על דרישותינו.

ועתה אענהו על מה שנשאר עוד לענות בתוכן מכתביו:

– – – ב) לפי ידיעתי אין ממש בכל המחאות ששלחו האגודיים, והתלגרמה האחת שלכם, שהספקתי לשלחה אל הנציב העליון עוד בלילה לפני לכתו אל וזרת המושבות ואשר לפי מה שהגיד לי השתמש בה בשעת ראיונו האחרון בווזרה, ־ תכריע את כולן. ואין צורך לנו (בכל אופן לע"ע) ללכת בדרכיהם.־־־

צדק כ' שאיננו חפץ להודות לי. אין להודות לי אחרי מה שהנני עושה הנני עושה מתוך הבנת הצורך והנחיצות בעבודה זו. וכל זמן שנשארתי בראש הועה"ל הרי האחריות עלי, ומעשיהם להקל משא אחריות זו מעלי.

458. אל ב. דינאבורג⁸

באולם אסיפת ועידת הסיוע

קארלסבאד, כ’ז אב תרפ"ד

חברי הנכבד מר ב. דינבורג,

– – – תודה עבור הודעתכם בנוגע לעתידם של תלמידינו הגומרים בשנה זו, ומחכה הנני לידיעות בעתיד לדעת איך נגמר ענין גורלם לשנה הבאה. – – –

קיבלתי ממר הקר⁹ מכתב מפורט בדבר סידור תכנית הבניין למוסדנו. היום כתבתי לבני, כי בכלל התכנית טובה מאד, ודאגו בה לצרכינו השונים, אך חסר בה עדיין אולם־עבודה לתלמידים שלא בשעות לימודם, וביחוד אם נחשוב ע“ד פנימיה, וביקשתיו להוסיף אותו. כן ביקשתיו שימסר לי שלושה תקציבים של הבניין: א) מקסימלי עם הפנימיה; ב) מבלי הפנימיה; ג) תקציב הבניינים, שצריך להקים תיכף ואשר מבלעדם אי אפשר להעתיק המוסד אל הבניין החדש, ז”א מבלי חלקים שאפשר עדיין לחכות בבניינם.

בינתים כבר מסר לכ' בודאי מר האפט את העתקת מכתבי המפורט אליו¹⁰, ביחוד בנוגע לזה שמתנתם מועטה ודרישתם מרובה. ועל כ' להשתדל, כי אנשי “בית הכרם” יסכימו לשינויים שהבאתי בחוזה שבינינו וישלחו אלי חוזה חדש חתום מצדם למען אחתום גם אני על העתקה שניה ואחזירנו להם. – – –

חושב הנני לנסוע מפה ליום אחד לפראג לבוא שם בדברים עם המשרד הארצי הציוני של צ’כוסלובקיה והלשכה הגדולה של “בני ברית” בנוגע לקביעת סטיפנדיות.

נחוץ מאד, כי תערכו דו“ח חדש בנוגע למוסדנו לשנת תרפ”ד, ז“א אותם הפרקים המדברים על כל מיני סטטיסטיקה של התלמידים, ואם אפשר כבר להודיע על גורל הגומרים, כדי לעשות מדו”ח זה עם הקודם דו“ח אחד, אשר אמסרהו לדפוס בנויורק ואוכל לשלחו אל כל אלה שאומר לפנות אליהם. טוב לסדר דו”ח זה באנגלית.

שלחתי היום חבילת כרטיסי ברכה לכל תלמידינו הגומרים. ברובם השארתי פנוי את מקום שמם הפרטי, כי איננו ברשימה שבידי פה (רוב נירותי השארתי בלונדון). יואיל מר רפפורט¹¹ לבקש את בני אליעזר, אשר כתבו קרוב מאד לכתבי, כי יוסיף השמות במקומם, ואח"כ תמסרום לכולם.

מלונדון שלחתי אליכם שני ספרים שחשבתי למועילים למוסדנו (אמנם באחד יש גם ע"ד הברית החדשה, אך הן אפשר להשתמש רק בחלק המתאים לנו).

שלום רב לכבודו ולכל חברינו הנכבדים ולמזכירנו היקר

חברו מכבדו

459. אל ועד “חלוצי המזרח”, ירושלים

קארלסבאד, כ“ח אב תרפ”ד

לכבוד ועד הסתדרות “חלוצי המזרח” בירושלם

לידי המזכיר מר א. ח. לוי

ידידים נכבדים!

את מכתבכם מיום ט"ז תמוז קיבלתי בזמנו בלונדון ולסיבת טרדותי המרובות גם במסעי לא אישרתי עד כה את קבלתו.

חושב הנני, כי לי בתור יושב ירושלם ורואה בעיניו את עבודת הסתדרותכם, ולפעמים גם משתתף בה (ע"י הרצאותי), אין צורך להודיע ע"ד עבודתכם והצלחתכם. כל הזמן הייתי עוקב את הסתדרותכם ועבודתה, ידעתי והכרתי להוקירה ולהעריכה בערכה הנכון. ומכל לבי הנני מאחל לי ולכם ולכל עמנו לראותכם ממשיכים עבודתכם באותה צורה שקיבלה עד כה.

בנוגע לוועידתכם הנה יודעים אתם בודאי, כי בהיותי בווינא דיברתי ע"ז באסיפת הציונים הספרדים וביררתי כל הנימוקים בעד הוצאותו לפועל ודוקא בארץ־ישראל. וכן הנני עושה בכל הזדמנות.

בהודותי לכם על מכתבכם ועל זכרכם אותי.

הנני שלכם ברגשי כבוד וידידות

460. אל אשתו

יום ו' אחה“צ ברכבת לליברפול, י”ג אלול תרפ"ד

– – – בלונדון הייתי יומיים וחצי, ועבדתי עבודה רבה וקשה. גמרתי הדוה"ח בעד ועד מונטפיורי ומסרתי לפרנקלין, ביקרתי את נאסאטיסין¹² ולקחתי ממנו ההמחאה בעד הסמינר ושלחתיה. גמרתי עניין נסיעתי באניית אדרייטיק. גמרתי מאמרי אחרי בדיקת כתב־היד של ששון¹³ ומצאתי לשמחתי תיקונים אחדים כמו שחשבתי אני. ואם חפצתם שיהיה לכם מושג מעבודתי, קראו בפיתקת־הרשימות, שעשיתי לי לעבודתי היום, והבנתם למה הגעתי אל התחנה כנהוג ברגע האחרון. – –

* * *

461. אל אשתו

באניית אדרייטיק, יום א' כ“ב אלול תרפ”ד דרך 14 שעה לפני נויורק, אמריקה

– – – קבל קיבלתי עלי בלבי לגמור בימי נסיעתי באניה (ז"א להתחיל ולגמור) את פירושי לחצי הראשון של ספר איוב, עד המקום שהגיע אליו מר אברהם כהנא במחברתו הראשונה שמסר לידי עוד לפני הפסח, ואשר במשך כל הזמן לא עלה בידי כמובן גם לנגוע בה, ואת הדבר הזה קיימתי ככל אשר תראו במחברת, שהנני שולח אליכם היום ואשר היא כבר ההעתקה השנייה, אחרי כתבי וסדרי את הראשונה שהשארתי בידי. ז"א מאה עמודים! ואמש בליל מוצאי שבת “ברכתי על המוגמר”.

הנסיעה באניה נעימה מאוד, מלבד יום ו' שעבר, שהים היה סוער מאוד, והאניה חגה ונעה יותר מהחסידים האחרונים בשעת תפילתם. – – –

־־־ ביום ו' קשתה אמנם עלי מעט הנסיעה וקיימתי “חש בראשו יעסוק בתורה” וישבתי כנטוע במסמרים אל שולחן הכתיבה הנטוע גם הוא גם הכסא שלפניו כבמסמרים, ושאי אפשר להזיזם כמלוא נימא – וכתבתי. ובהתרומם או ברדת האניה במקום שבתי רגע החזקתי בשתי ידי בשולחן, “עד יעבור זעם“, ואח”כ שבתי וכתבתי. – – –

המסע ארך יותר ממה שחשבתי אך אינני מתחרט. סוף סוף גמרתי דבר (ביאור לחצי איוב) שבירושלם לא עלה בידי לעשותו.

האוכל לעבוד ככה גם בנויורק? – נראה. – – –

462. אל אשתו

נויורק, יום ד' כ“ה אלול תרפ”ד

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

ובכן הנני בנויורק, הנני באמריקה בכלל. ואכן הנני מרגיש את זאת בכל שס“ה גידי ורמ”ח אברי. זה לי יומיים פה ואנוכי עדיין נדהם ונרעש, הולך ורץ ויושב ושוכב כאלו “בעולם התוהו”. הכול עובר כל כך מהר, ועניין דוחק עניין בלי הרף ממש כאותן המדרגות הנעות בתחנות התחתיות בלונדון, אשר האדם אם אך דרכה כף רגלו עליהן והנה הוא נסחב בתוך התנועה והוא בין העולים או בין היורדים – אחת היא, העיקר הוא כי הוא נמצא בתנועה, ואין עמידה, ואין הפסקה, ואתו יחד עולים או יורדים עוד עשרות אנשים, ולעומתם, יורדים או עולים עשרות אנשים אחרים, בתנועה הפוכה לתנועתם הם. העיקר הוא כי הגלגל חוזר וחוזר.

הרשמים כ“כ חזקים עד כי קשה לע”ע למצוא את מצב המנוחה והשקט, כדי לשבת ולכתוב ביישוב הדעת. אמת אגידה ולא אבושה, אינני יודע במה להתחיל.

ובכ"ז הן צריך להתחיל, ולמרות החלטתי במכתבי האחרון לכתוב אליכם רק פעם בשבועיים הנני מרגיש בנפשי הצורך לכתוב. – – –

הגענו אל החוף, והאניה עמדה. – – –

אנכי מחפש אחר סטיפן וייז – ואיננו. סובבתי בכל המקום – ואין. והנה לקראתי מאיר פינס שלנו. הוא קרא בעיתון ה“מורגן זשורנל” ע“ד בואי ובא לקראתי, אף הראני מה שכתבו בעיתון, ובכן היה הוא ממלא מקום אלפי האנשים שראה העיתון בחלומו. ואמנם אי אפשר היה למי שהוא לבוא, כי איש לא ידע ע”ד בואי עד יום הגיעי. אני בכוונה לא הודעתי את סטיפן וייז ע“ד בואי עד יום ו' אחה”צ, מפני כי באמת לא חפצתי בכל הרעש האמריקני. וסטיפן וייז, בהיותו חולה ושוכב במיטה, הודיע את טשרנוביץ זאת רק ביום א' והוא שלח להודיע בעיתון, והעיתון פירסם זאת ברגע בואי, או כשעה לפני זה. מאיר שלנו הצטער מאוד על קבלת הפנים הזאת, אך אנכי הייתי באמת ובתמים שבע רצון. תיכף אחריו בא הרפורטר של היידישר־בלאט, ועוד לפני הספיקי לגמור עניין הוצאת חפצי עזר לי בזה ובאותו זמן “חטף” ראיון, שפרסם תיכף למחרת. אחריו בא הרפורטר של המורגן־זורנל הוא מר ריבלין (בנו של ר' יושה רבלין)¹⁴ וגם הוא “חלב” כמה שיכול ופרסם בגליון המחרת עם תמונתי העתיקה, אשר כנראה היתה אצלם.

אחריהם בא… נחשו מי?… ד"ר בנציון שלנו! שבא הנה עם קדורי¹⁵. – – – אך הגעתי אל חדרי (או יותר נכון: חדרי) והנה החל הטלפון לעבוד. רבים שואלים אם כבר באתי, ואם אפשר לבוא לראותי. – – –

תיכף אחרי הגיעי לחדרי, בא הד“ר טשרנוביץ ועוד אחד מהפרופיסורים של המוסד, אשר בהם בחרו כי יצאו לקבל פני, ועי”ז שהלכו להשיג כרטיסי רישיון לבוא אל האניה אחרו ובאו אחרי לכתי כבר המלונה. הם ספרו לי, כי ד“ר וייז חולה ושוכב במיטה. בא תיכף גם תלמידי לפנים מר מרדכי הלוי, אשר בימי המלחמה תפסוהו ואסרוהו ואח”כ ברח באניה מצרימה. הוא זוכר עוד את חמישה עשר הפראנקים אשר נתת לו את, איטל יקירתי, בשעה שתפסוהו. ד"ר טשרנוביץ הזמינני לארוחת הערב, ומר הלוי לקחני אתו לארוחת הצהריים. – – –

לפנות ערב בא אלי לבקרני הד“ר קוהוט (בנו של בעל הערוך השלם)¹⁶, שהוא אחד מחברי ועד המוסד של וייז. נדברנו ע”ד נסיעתי וסיפרתי לו כי באניה עבדתי בפירושי לאיוב, שהנני אומר להוציא עם אברהם כהנא. הוא הגיד לי, כי בזמן האחרון קיבל מכתבים מכהנא. הוא שאלני כמה תעלה הדפסת חלקי בפירושים האלה. עשיתי חשבון, כי זה צריך לעלות בערך 40 פונט. “ובכן, אני אתן את הסכום הזה, ואתן גם מה שצריך לעלות חלקו של כהנא". הוא חפץ להזמינני לארוחת הערב אליו, אך לא יכולתי לקבל, מפני כי כבר הבטחתי את טשרנוביץ.

הוא כנראה איש חביב מאד וביתו הוא פתוח לרווחה לחכמים וסופרים. הוא מחזיק בי“ס פרטי ובאותו יום נפתח ביה”ס אחרי ימי החופש ולכן לא עלה בידו לבוא לקבל פני בשעת הגיעי וע"ז הצטער מאוד.

אחריו בא הד"ר אוברמן, המורה לשפות השמיות במוסד, ונדברנו כשעה. גם הוא אמר להזמינני לארוחת הערב, אך לא יכולתי לקבל.

אצל טשרנוביץ ישבתי כשלוש שעות. נדברנו על הכול. נודעו לי פרטים רבים כנוגע למוסד ולהליכותיו, למורים ולתלמידים ולסטיפן וייז.

יוצא כי כוחו של סטיפן וייז הוא של מכונה של “כוחות אלף סוסים” כמו שאומרים בשפת הטכניקאים. הוא יצר יש מאין. יצר מוסד שבשנים הראשונות היה רק כעין חומר היולי, לא הוא ידע מה חפצו בדיוק ולא המורים, היתה ערבוביה של מורים, שכל אחד עולם בפני עצמו. אך בזמן קצר הלך הדבר והתברר והזדכך והצטלל. מורים הלכו, שיטות נוצרו, שיטות חרבו. ועתה ישנו מוסד. בזמן הקצר עלה בידו לאסוף סכומים ענקיים ל“קרן” למוסד. בנה בית גדול, חושב מחשבות ע“ד בניין שני למורים ולתלמידים, וגם זה יעלה בידו. זה מקרוב קיבל ממי שהוא נדבה קטנה של “מאה וחמישים אלף דולר”! הוא ראש המוסד והרוח החיה בו, אך כמובן אין לו פנאי הרבה. אך הוא תופש העניינים כל כך מהר עד שדרוש לו זמן הרבה פחות מאשר לאחרים. ויש לו מ”מ במוסד, אדמינסטרטור המסדר רוב העניינים הוא ד"ר גולדשטיין.

דיברנו על האוניברסיטה ועל אסיפתנו ועל תשוקתו הוא הבוערת לעלות כבר לא"י.

דיברנו על אחיו “טשרנוביץ שלנו”. בקיצור ביליתי ערב נעים, ואשתו הכינה ארוחה טובה אחרי כל הארוחות, ואפילו הכשרות, של האניה, ושאלה לשלומך.

בשובי למלוני בשעה קרוב ל־11 חיכה לי שם מר מלאכי, אשר קבעתי לו מועדו לשעה זו. (הוא פירסם במורגן־זורנל את המאמר עלי בזמן יובלי). נדברנו על ירושלם ועל עבודתו פה במורגן־זורנל וב“הדואר”. הוא קיבל ממני את מאמרי על “בן־קהלת”, שיופיע בחוברת הקרובה של “התורן”, העומדת לצאת בקרוב. (הם משלמים דולר וחצי לעמוד ויהיו לי עשרים דולר בערך). הקדשתי את המאמר לכבוד פרחה ששון, אמו של בעל כתב־היד.

ביום ג' בא אלי בנו של בריינין¹⁷, שהוא הרפורטר של העיתונים האנגלים פה. ונערתי לו מחוצני עוד ראיון. וגם מלאכי ישוב עוד לקבל ראיון בעד ה“דואר”. בכל אופן בכל ראיונותי הנני מדבר גם על מצב החינוך. ראיוני עם בריינין יתפרסם בעיתון New Palestine של הציונים. – – –

בנציון שלנו הזמינני לצהרים לארוחה מצד קדורי (אחיו של קדורי בעל הירושה), אך לפני זה באו אלי ד“ר גולדשטין מצד המוסד לדרוש בשלומי ואתו ד”ר אוברמן וישבנו כשעה לסדר את שעורי לפי דרישותי.

תהיינה לי 8 שעות: 2 לאיוב, 2 לשפה העברית, 2 לשירה הספרדית, 2 לביאור התנ"ך של המפרשים היהודים (רש“י, רשב”ם, רמב“ן וכיו”ב).

אף קבענו זמן שאבוא אחה"צ אל המוסד לראותו, ולראות את חדר עבודתי שם בשעות שארצה לעבוד שם.

בצהריים הלכתי ראשונה אל משרד ההסתדרות הציונית לפגוש שם את בנציון שלנו, ושם מצאתי רבים ממכירי. בנציון גמר שם את החוזה בין קדורי, החפץ לבנות עיר גנים לעולי המזרח בא“י, ובין ח' אחוזה או Zion Commonwealth, הנותנת לזה חינם מנחלתה 3000 דונם בבלפוריה. ומשם הלכנו אל מלון ריץ־קרלטון (הוא אחד היותר חשובים שבנויורק), ונפגשתי עם קדורי הזקן ושני בניו הצעירים. קדורי סומך עלי הרבה, ודרש ממני להסכים להיכנס אל ועד 5 האנשים, שיעסקו בעניין הזה, שהוא חפץ לחדש עיר מודרנית, עפ”י השיטה האחרונה של הקידמה בא“י. לפי דברי בנציון יתן הוא 500 פונט לחודש לצורך זה במשך שנים אחדות. ואנכי הסכמתי בחשבי, כי דבר זה ימשוך רבים מארצות המזרח, ז”א עולים כאלה הרצויים לנו.

אכלנו שם במארחה הנהדרה של המלון הזה דגים ועוד דברים שאפשר לאכול שם, ואח"כ הלכתי אל המוסד. המוסד הוא רק בעל ארבע דיוטות (שכחתי להגיד כי פה בהשתדלם להרבות בדיוטות החדרים נמוכים, וחדר של 3 מטר נחשב כבר לגבוה). ולמעלה גג שטוח יפה שחושבים להאהיל עליו ויהיה מקום להתעמלות ולטיול גם למורים וגם לתלמידים.

ראיתי את חדרי הלימוד. התלמידים אינם יושבים באופן מיליטרי שורות שורות באופן שכל אחד רואה רק את גבו של חברו, כ"א על כסאות מרווחים ולכסא מסעדות לידיים, וליד ימין המסעדה בקצה רחבה באופן שיוכל התלמיד לכתוב עליה, ואין צורך כלל במכתבה, והכסאות מסודרים כחצי גורן עגולה והמורה יושב בתווך ועיניו רואות כל תלמידיו, ותלמידיו רואים אותו וגם את כל חבריהם.

יש שם אולמים לאסיפות, להרצאות, וגם להצגות, חדרי־עבודה למורים, ספריה ההולכת וגדולה מיום ליום.

שם נפגשתי עם עוד אחדים מהמורים, ד“ר בלוי, ד”ר סלונימסקי, ד"ר פרברידז' (יש לו קרוב בזכרון משה שפגשתי בו בבית הכנסת שם), וכולם קיבלוני בחביבות רבה.

רואה הנני, כי כל חבר המורים שמח לראותני בא לעבוד אתם, ובכלל מכבדים אותי ומשתדלים, כי עד כמה שאפשר ירבו התלמידים שישמעו לקח מפי (שעורי באיוב יסדרו אחה"צ שלא בשעת הלימודים האחרים, למען יוכל מי שרוצה מכל הכיתות האחרות לבוא).

ד“ר בריל הלך אתי (הוא מדבר עברית צחה, וגם ד"ר אוברמן מדבר עברית). הוא מורה מדרש ודרכי ההטפה. ודיברנו הרבה על ספר האגדה של ביאליק ועל המדרש בכלל. הוא כתב מאמרים בעברית ב”התורן". ־־־

אחרי הצהרים ביקרתי את וייז בביתו. אשתו כבר מתהלכת, אך הוא שוכב עדיין במיטה. הוא חביב מאד, ורוצה לפתוח באחדים משעורי השער גם לאנשים שאינם לומדים במוסד. הוא מצטער מאוד על מחלתו, שמנעתהו מללכת לקראתי ומלהזמינני לביתו, אך מקווה הוא להבריא מהר.

– – – תמול (ביום ה') היתה לנו אסיפתנו הראשונה הרשמית במוסד. וייז עצמו לא יכול לבוא. סידרנו באופן מוחלט את השיעורים. – – –

463. אל הרברט סמואל, הנציב העליון בא"י

ניו־יורק, ערב ראש השנה תרפ"ה

לכבוד הוד מעלתו סיר הרברט שמואל, הנציב העליון לארץ ישראל בירושלים

הוד מעלתך!

ימים ואוקיינוסים מפרידים עתה ביני ובין ארץ מולדתי, ארץ ישראל; אך בימינו, ימי התלגרף האלחוטי, לא לפלא ייחשב הדבר, כי נימים וחוטים נסתרים מעין רואה מקשרים אותנו אל ארץ חמדתנו זאת ואל כל אשר קשר לו עם תחיית עמנו בה, ובראש וראשונה אליך נזיר אחיו, אשר ההשגחה העליונה מסרה בידיך גורל תחיה זאת.

ובבואי כיום לברכך לראשית שנתנו החדשה בברכת אושר והצלחה ובריאות ושלוה, ברכה מיוחדת וקבועה עולה על לבי, ברכה שהיא לא רק לך השר כי אם גם לכולנו, יהודי ארץ־ישראל והיהדות העולמית, הברכה היא, נזכה לראותך גם לשנים הבאות יושב על כסא שלטונך בארץ־ישראל בתור נציבה העליון, ואת בניין ביתנו הלאומי, אשר זכית להשתתף במסדו, תגיע עד טפחותיו, לשמחת כולנו.

כה לחי, ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום.

המסור לך והסר למשמעתך הגולה דוד ילין

464. אל אשתו

נויורק, מוצאי ראש־השנה תרפ"ה, אחרי שובי מפארקוויי

־־־ ביום א' בבוקר הלכתי אל האוניברסיטה קולומביא, לאמור אל החלק אשר שם יהיה עלי להורות (כי לאוניברסיטה זו בניינים שונים בעיר הנחשבים כולם יחד לאוניברסיטה). זהו בבניין “הפילוסופיה” אשר ע“י הספריה. הבניין נהדר ועומד במקום שקט ונעים. שם מצאתי את הפרופ' גוטהייל¹⁸ בחדר עבודתו. (במוסד וייז נתנו גם לי חדר־עבודה מיוחד), ולקחתי שם את הספרים הנחוצים לי לעבודתי. משם הלכתי עוד להתראות עם קדורי לפני היפרדנו, וכן עם ש”ב הד"ר בנציון. – – –

ועתה אשלם חובי ממכתבי הקודם להודיעכם על פגישות אחדות:

הג' פינצובר, שביקרתני פעמים אחדות, שאלתני אם התראיתי כבר עם הג' סולד. ואמרתי לה, כי הייתי כ“כ טרוד עד שלא עלה בידי לתלפן אליה. ובכן תילפנו תיכף אליה והיא שמחה מאוד ובקשתני להודיעה מתי תוכל לבוא לבקרני. אמרתי לה לבוא תיכף אם תוכל (זה היה לפי זכרוני ביום ד' לפנות ערב), וכן היה. אחרי חצי שעה באה והזמינה את שנינו (הג' פינצובר ואנכי) ללכת אתה אל המארחה הכשרה לארוחת הערב. לא יכולתי לסרב ויחד בילינו כשעה וחצי. היא סיפרה לי, כי באותו יום קיבלה מכתב ממך בדבר עזרת נשים. היא עובדת פה במשרד ההסתדרות הציונית (מחלקת “הדסה”) והיא עובדת עבודה קשה, שהביאה אותה לרוגז עצבים עד אשר יש רגעים שאיננה רואה ואיננה שומעת, וגם קשה לה לבלוע. היא יושבת ג”כ במלון במשך כל הזמן.

באותו לילה היו לי שני ביקורים בחדרי אשר גזלו ממני כל הערב. המורה מר פרסקי¹⁹ המוציא את העיתון לילדים המצויר “עדן” בהוצאת הג' גרבלסקי²⁰. הוא סיפר לי ע“ד מצב הספרות העברית בארץ זו, וההוראה העברית, וע”ד העיתון אשר מרת גרבלסקי מלבד השתתפותה בו בתור סופרת היא גם מפסידה כספים עליו. (עד עתה הפסידה בחצי השנה יותר מ־7000 דולר). אך יש להם כבר 5000 חותמים ואולי יתפתח הדבר. – – –

את הד“ר לואי גינצבורג, אשר בו שמנו עינינו מהיום הראשון ליסוד ועדנו למחלקת מדעי הרוח לבוא אלינו להורות תלמוד (בהיותו נחשב לגדול התלמודיים בדורנו) – ביקרתי ביום ו' לפני הצהרים עם הד”ר טשרנוביץ. הוא עושה רושם של מלומד, היודע בכלל את ענייני היהדות. הוא מפקפק עדיין אם יסע בשנה זו לא“י. ישנה שאלה של גידול בנים שאיננו יודע אם ימצא מקום להם בא”י. הבאתי לו דוגמת הד"ר מגנס, והג' פרידלנדר, ומר אלן. אולי יחליט בכל זאת לנסוע.

ביום ו' בצהריים ערכה החברה Zion Commonwealth (קהילית ציון) משתה לכבוד מר קדורי אשר נתנה לו 3000 דונם בעפולה חינם בעד “עיר הגנים לעולי המזרח” שהוא אומר לכונן. והזמינה גם אותי. היה גם ד“ר די סולה פול ידידנו (שהזמינני לביהכנ“ס של הספרדים לימים הנוראים ואח”כ), גם הרב מאיר ברלין, גם מרת סולד, ומרת שוויצר ששמחה לראותי, והשופט רוזנבלט אשר סידר עניין ההלוואה של תל־אביב ואשר נסע היום לא”י (עליכם לקרבהו ולהזמינהו, כי איש טוב ובעל מרץ הוא ויוכל לעשות הרבה) ועוד רבים. וגם מר קדורי ושני בניו הצעירים הטובים, וד"ר בנציון היו כמובן. כנהוג נישאו נאומים וגם אני דיברתי מילים אחדות.

מר מלאכי קיבל ממני ראיון ל“הדואר”, זה השבועון העברי היחיד פה. הוא חושב לפרסם בקרוב פרקים אחדים ע“ד אביך ז”ל. – – –

אור ליום ו' ה' תשרי תרפ"ה

הפסקתי את כתיבת מכתבי עד כה, מפני כי היה עלי להתכונן לשעור הראשון בערבית באוניברסיטה אשר עליי לתתו באנגלית. היה עלי לתת מבוא לדקדוק הערבי ולדבר על כל התפתחותו. זהו שעור יוצא מן הכלל, כי מעתה והלאה יהיה עלי לקרוא מתוך ספר דקדוק ידוע ולתת הביאורים, וזה הרבה יותר קל מאשר לדבר שעה שלמה ובאנגלית על עניין, שהיה עלי לקרוא ספרים על אודותיו, מפני כי לא עסקתי בו. לבי היה מלא דאגה לשעור היחיד הזה, אך הפרופיסור גוטהייל עודד את רוחי. והיום היה היום הראשון, אשר בו נתתי באוניברסיטה שני שעורים. השעור הראשון היה מבוא לדברי ימי התקופה העברית הספרדית. את השעור הזה נתתי בעברית מבלי שום הכנה. הפרופ' גוטהייל הציגני בפני הצעירים הלומדים. הם שישה. לו פירסמו לפני חצי שנה, כי אבוא להרצות, היו (לפי דברי אלה שדברו אתי) תלמידים רבים מאוד נרשמים, אך אז לא היה הדבר מוחלט ועתה עבר כבר זמן ההתרשמות. הצעירים מבינים כולם עברית. יש מהם אחד הלומד בסמינר של שכטר, שניים היו בא“י. אחד הוא בן א”י מפתח תקוה, ואחד הוא מרדכי כץ, סופר בעיתונים, שהוא השיג כבר תואר מ.א. וחפץ להשיג עוד את התואר ד"ר. (הוא פרסם בעיתון “יידישער טאגעבלאט” את הרשימה בדבר שיעורי הראשון, בהרימו על נס, כי זוהי הפעם הראשונה ששעור ניתן בעברית באוניברסיטה). (גוטהייל היה נוכח ג"כ).

את השעור השני נתתי באנגלית לחמישה תלמידים, אשר 4 מהם יהודים. בגלל הגוי היחיד עלי להורות שעור זה באנגלית. אמנם זה יקדמני הרבה באנגלית, וב"ה כי עבר השעור בשלום, וירד כעין משא כבד מעל צווארי.

ד“ר וייז קיבל היום תלגרמה מקליבלנד, שדורשים כי אבוא לשם בעוד חודש ימים להרצות שם. ישלמו לי ההוצאות ומלבד זה מאה דולר. וייז יעצני לקבל זאת אף כי אבטל על ידי זה יום של שעורים אצלו. כנראה יהיה עלי להרצות באנגלית ־ “כאשר אבדתי אבדתי”. – – –

במוצאי שבת זו תהיה פה הוועידה השנתית למורים העברים, והזמינוני לבוא ולדבר ע“ד השפעת א”י על הגולה בנוגע לתחיית השפה העברית. ואנכי קיבלתי. פה לא היה אפשר לסרב.

ובכ"ז יש לי עתה התקוה, כי עבוד אעבוד כאשר קיבלתי עלי את עבודותי הספרותיות. ־־־

465. אל אשתו

נויורק, ערב יום הכפורים תרפ"ה לפני הסעודה המפסקת.

– – – באו כבר להזמינני גם לבלטימור עפ"י אותם התנאים בקירוב של קליבלנד. המצב יכריחני כנראה להתקדם באנגלית.

בליל השבת הייתי מוזמן אצל גוטהייל. עושים קידוש, ומכינים שתי חלות, והאוכל דגים ומאכלי חלב. ישבנו אח"כ כמעט עד חצי הלילה ודיברנו על הכול. הם נוסעים ביאנואר לירושלם להשאר שם כחצי שנה. אם לא תבואי הנה תהיה לך חברה נעימה מאד.

ביום השבת הייתי מוזמן בבית מר שלמה למפורט, הזוכר עוד אותך ואת עזרת נשים.

* * *

הם שרים עוד זמירות לשבת, ובביתו ספריה עברית חשובה. אצלו כל כרכי השלוח מהיום הראשון להופיעו ועוד ספרים כאלה. – – –

שלוש קבלות פנים מכינים לי כבר ב"ה: המוסד של וייז, ההסתדרות הציונית וההסתדרות העברית. במוצאי שבת היתה קבלת פנים מצד המורים העברים.

קיבלתי הזמנה מנתן שטרויס, כי בהסתדרו בביתו אשר בשדה יזמינני לבלות יום אצלם. כן קיבלתי הזמנה למוצאי יו"ט אצל מר פלקסנר²¹, אשר אל ארוחה זו הוא מזמין עוד ידידים. – – –

466. אל אשתו איטה

נויורק, אור ליום ו' י“ב תשרי תרפ”ה

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

ובכן גם יום הכפורים עבר עלי ב“ה בשלום. לסעודה המפסקת בא מר למפורט לביתי, ביום ערב יוה”כ להזמינני, וכן הזמינני בשם חברתו Society for Advancement of Judaism (חברה לקידמת היהדות) להזמינני להתפלל ביוה“כ בביהכנ”ס שלהם הקרוב מאד לביתו (דרך 5 רגעים). ובהיות האיש הזה וגם כל בני ביתו חביבים מאד והוא (מלבד שהוא עשיר וסוחר גדול) אוהב תורה ושפתנו העברית. קיבלתי הזמנתו בחפץ לב. – – –

ומה השתוממתי בראותי, כי החזן של ביהכנ“ס שלהם ל”לכל נדרי" וערבית ומוסף הוא לא פחות ולא יותר מתלמידי לפנים נתנזון (בן ר' נחום) אשר תפש את מקומו של אידלזון. – – –

– – – ובית כנסת זה הוא קונסרבטיבי, עומד בין האורטודוקסיה ובין הריפורם. הגברים והנשבים יושבים בו ביחד. והנשים יש מהן הבאות “מרופדות” וקצוצות שרוולים כנהוג (אולי זה משכיח את הגברים מעט את עינויי הצום?). מלבד המחזור הדפיסו גם ספר קטן באנגלית בתור הוספה (ספלימנט) לו ובו ליקוטים רבים מתהלים, ממשלי, ובן סירא, וגם משיר “כתר מלכות” של שלמה בן גבירול. ולאחרונה גם דף בעברית: פסוקים אחדים מישעיה, ושיר קטן בעל שלושה בתים של יעקב כהן משוררנו. והמחזורים גם הם כולם מתורגמים לאנגלית, ובכן ה“רבי” הוא ה“מנצח” על התפילה, ברצותו הוא מצווה לקרוא תפילה זו באנגלית, הוא קורא פסוק והקהל קורא פסוק, ברצותו מצווה לקרוא בספר “ההוספה” אחד הפרקים ג“כ באופן זה. יש פיוטים שהוא דולג עליהם לגמרי, הכול לפי דעתו והקהל עושה כפקודתו. את שירו של יעקב כהן שרו בלילה לפני סוף התפלה בניגון יפה מאד, מעורר עצב, והוא ג”כ שיר מצויין.

ה“רבי” הזה, ד“ר מרדכי קפלן, שהוא גם מנהל בית מדרש למורים תחת חסותו של הסמינר של שכטר האורטודוקסי, נאם בלילה כשעה ורבע (כמובן באנגלית) והוכיח ביחוד את הנשים, שהן הגורמות כי בנותיהן לא תדענה כלום מהיהדות, במצאן להן כל מיני תירוצים שיש על הבנות ללמוד המון דברים אחרים, ועל אשר הן אינן מסדרות לכה”פ את שולחן השבת בליל השבת, אם הגברים מחוייבים כבר לחלל את השבת בלכתם ביום אל בית מסחרם, ועל אשר אינן נותנות את בעליהן להקריב מזמנם לאסיפות בעניינים יהודיים ולנדב כספים לצורכי ציבור ולבניין ארץ ישראל. בקיצור: שפך עליהן כל חמתו, ויש אשר ביטא איזו עקיצה חריפה מעין בדיחה והחלו הנשים לצחוק. – – –

– – – היום החילותי כבר בעבודה גם אצל וייז (היתה לי רק שעה אחת ובה בחנתי את תלמידי של הכיתה הבינונית ושמחתי לראות כי כולם מבינים עברית פחות או יותר, וגם מדברים בה, באופן שאוכל לתת שעורי כולם בעברית) גם באוניברסיטה (בפעם השניה). הכנת השעורים בעברית והרצאתם באנגלית דורשת זמן, אך רואה הנני, כי יביאו לי תועלת רבה.

ביום הרביעי, אסרו חג של סוכות פה, מכינים מצד המוסד של וייז משתה בערב (דינר) לכבודי. זו כבר קבלת הפנים הרביעית. של הציונים תהיה במלון אסטור ממחרת היום ההוא.

ביום ערב כיפור בא אלי ד“ר ישראל אפרת מבולטימור (הוא הרצה באוניברסיטה ע“ד הספרות העברית החדשה ועתה הוא מפרסם ספר ע”ד המלים הטכניות שבספר מורה הנבוכים שבעברית ובערבית). והזמינני לבוא לדבר (באנגלית) ע”ד א"י בבולטימור (שם גם ד"ר פרידנוולאד). הם ישלמו לי ההוצאות וגם שכר ההרצאה. ובכן זו כבר ההרצאה השניה. עד כמה יקדם זה את עבודתי בדקדוק (שהחלטתי להתחיל בה מחר) אינני יודע.

למחר בערב (ליל שבת) הנני מוזמן אצל ד“ר יונג, הוא הרב הארטודוקסי הקיצוני, מ”אגודת ישראל". במקרה נפגשנו במארחה והוא הכירני, כי נפגש בי לפני 5 שנים בלונדון. בשעת קבלי הזמנתו והזמנת אשתו, אשר גם היא היתה אתו, לא ידעתי כי חבר האגודה הוא, אך גם כשנודע לי דבר זה לא ניחמתי, כי חפץ אני דווקא לבוא בדברים עם אנשים כאלה ולברר להם העניינים.

467. אל ש. טשרנוביץ

נויורק, ערב חג הסוכות תרפ"ה

ידידי היקר מר טשרנוביץ,

מה לך כי נדמית?

אחרי מכתביך החמים והמלאים ידידות עמוקה, פתאום בחרת לך ב“סייג לחכמה” וממך אין עוד כל קול וכל הגה. כאלו בגמרי עבודתי בלונדון ובקארלסבאד “יוכל המור²² כבר ללכת”.

אמנם זכיתי עוד למכתב רשמי אחד, או אולי גם שנים, מצד חברנו הד"ר טהון – ומאז גם לא קול דממה דקה. אינני יודע עניין הראיונות מלבד הידיעות הציוניות שהנני קורא בעיתונותנו (גם זו לטובה!), אינני יודע אם דיברתם עם הנציב בדבר החוקה, ובהיות כי בודאי דיברתם אתו – מה היתה תשובתו? ומה עתה אחרי נפול וזרת הפועלים? למה לא שלחתם אלי למצער את ההודעות (קומיניקה), שהנכם שולחים אל כל חבר של הוועד הלאומי.

כל הדבר הזה לי לחידה. במכתבי הרשמי תקרא הודעותי אך בזה לא נגמר. בקבלת־הפנים, שההסתדרות הציונית מסדרת לכבודי במלון אסתור בעוד עשרה ימים בערך, אדבר בעיקר על עניין הוועד הלאומי, וכן אעשה גם בהזדמנויות אחרות. אך הן תבין, כי בשעה שאדם מרגיש עצמו נעזב ונשכח, אין בו אותו המרץ וההתלהבות הדרושים לעוררות לב אחרים.

ובכ“ז הן כותב הנך ב”מורגן זורנל". לפני ימים אחדים קראתי מאמרך על הגליל העליון.

ועתה עוד דבר לי אליך:

הן תזכור כי נדברנו ע“ד סלע הישוב באמריקה לבני א”י היושבים בה (נוסף גם לאלה האומרים לעלות בקרוב לא"י). חושב הנני, כי עליכם להשתמש עתה בימי היותי פה להוציא הדבר לפועל ולפי דעתי צריך שיהיה הסלע לא של שילינג כ“א של דולר. ואנכי אשתדל לקרוא פעם לאסיפת בני ארץ־ישראל היושבים פה (כלומר לא אני אזמין אותם כ"א יסודר הדבר שהם יזמינו אותי) ואדבר אתם ע”ז. ואשתדל למצוא צעירים אידיאליסתים אחדים, שאפשר לסמוך עליהם. אולי יעלה בידי לאסוף אלפים דולרים אחדים והיה זה לרווחה לכם. גם אם אלף דולר נאסוף, כדאי הדבר ג"כ. כי זה יוכל להישאר בתוך הכנסה קבועה.

אינני חפץ לכתוב על זאת ישר לוועדנו פן יסקלוני. הן ידעת כמה איסתניסים הם חברינו בעניין זה, אך אתה השתדל להמתיק את הגרגיר ולהביא את חברינו לידי נסיון, כלומר שינסו את הדבר הזה.

צריך יהיה לסדר בקלישה כי במקום “שילינג” או “גרוש” יהיה חקוק “דולר” אחד (1$). ויידרש לשלוח אלי מספר של פנקסי סלעים.

פה בכלל הפרוטה מצויה ודולר לנפש ייחשב לכלום.

את אחיך²³ ביקרתי פעמיים בביתו. במוסד יש לנו חדר עבודה משותף לשנינו. בנו ילמד אצלי עברית ותנ“ך במוסד. הוא הצטער על אשר שמו איננו ברשימת מורי המחלקה למדעי היהדות, ולא פנו אליו. ואנכי ביררתי לו, כי דנו בלונדון רק על אלה שאפשר להם לבוא השנה הזאת ירושלמה, ואחרי כי ד”ר מאגנס ידע, כי אחיך התקשר עם וייז לעוד שנה ולא יוכל לבוא השנה ירושלמה, לא דנו על אודותיו כלל, כשם שלא דנו גם עלי, שלכל הדעות לא הייתי פסול בעיניהם (כלומר בעיני הפריזאים) והרב ישראל לוי אמר לי לא בשעת הישיבה, כי שמי רשום אצלו בין המועמדים הראשונים. וחושב הנני כי בירורי זה הרגיעו.

אם מכתבי מעניינים אותך, תוכל לבקש מאשתי או מבני, כי יתנום לך לקריאה. הן סודות אין לי בכלל ואינני מאוהבי הסוד. – – –

468. אל אשתו

נויורק, אור ליום ו' ג' חשון תרפ"ה (כחצות הלילה)

־־־ חפצתי לכתוב אליך דו“ח על הימים האחרונים והנני רואה, כי מכתבי האחרון בנוגע לסיפור קורותי הוא מיום י”ב תשרי. ובכן אתחיל משם בלכתי עפ"י הסדר הרשום בפנקס־רשמי, אשר שם כל “מועדי” (אפוינטמנטס בלע"ז). כמובן התנדף כבר הרבה מהרושם שהדברים עושים בשעתם, אך אנסה:

ובכן: בליל שבת, י“ב תשרי, הייתי מוזמן אצל הרב יונג (חבר אגודת ישראל!). התפללתי בבית תפילתו, ויחד הלכנו אל ביתו. בבואנו אל מקום “המעלה” (ליפט) לא נגע חלילה בכפתור הפעמון החשמלי, כ”א דפק באצבעו על הדלת, והמעלה ירד והעלנו למעלה. כמובן: קידוש, ונטילת ידים בכוס (לא מן הברז!), וזמירות, ודברי תורה, ובברכת המזון כובדתי אני (“אורח מברך"). וגם האוכל היה טוב. אשתו מגרמניה, ושם היו מוזמנים עוד שני צעירים. אחרי האוכל הובילני אל חדר ספריו. לו ספריה גדולה. הוא יודע שפות שמיות, וקרא הרבה בספרי חקירת הלשונות וביאורי התנ“ך. הגדתי לו דברים רבים מחידושי ונהנה בזה. ואחרי בלותנו כשעה וחצי בערך בספריתו, אמר לי: “חפץ הנני מאד כי נתראה עוד פעם ונדבר על ענייני “האגודה” ויחסיה אל העבודה הלאומית. המחלוקת איננה מביאה ברכה”. ואני אמרתי לו: אנו תמיד לשלום.

בשבת בבוקר באתי אל בית תפילתו להתפלל (בבית כנסת זה בחרתי לקבוע תפילתי, מפני כי בו מתפללים כאשר אצלנו, בלי אנגלית ובלי קיצוצים). והוא הושיבני על ידו, והעלוני לתורה. שם נפגשתי עם מר נתן למפורט (אחי מר שלמה למפורט, שכתבתי אליך על אודותיו במכתבי מיום ערב יוה"כ) והוא הזמינני תיכף לביתו לקידוש (אחרי שלא חפצתי לקבל הזמנה חטופה כזו), אך אחרי הקידוש ו“המזונות” לא נתנני ללכת אל מסעדה והכריחני לאכול אצלו. את טליתי, שהבאתי אל ביהכנ“ס, אמר לי להשאיר שם ולשוב לקחתו במוצאי שבת. אנשי בית כנסת זה נזהרים מלשאת משא ביום השבת ברחוב. הוא היה בירושלם לפני המלחמה, וחפץ לעלות בקרוב שנית. הוא עוסק ביחוד באוסף כספים בעד בית היתומים דיסקין. סיפר לי, כי בנו של ר' ליפא מאיר ויגוליק (בעל התחנה בירושלם) אסף בנויורק במשך שנה בעד בית היתומים חמישים אלף דולר (יותר מן עשרת אלפים פונט!). הוא ואשתו השיאו כבר את כל בניהם ובנותיהם והם חיים עתה לבדם. בנו, שמואל (סם) למפורט הוא העשיר שבמשפחה, והוא אשר נכנס בעובי הקורה באספת 5 המיליונים על חלומותיו של ד”ר בנדרלי²⁴, שהזיק הרבה לעניין א“י, ועתה הוא (בנו) אומר לעלות עוד בחורף זה לא”י. – – –

ביום א', ערב סוכות, בצהרים, הייתי מוזמן אצל וייז לארוחה. – – –

ביום ה' י“ח תשרי בערב הייתי מוזמן לישיבת לשכת בני־ברית פה, שהיא רק דרך חמישה רגעים מביתי. הנשיא כיבדני לשבת על ידו ואתי היה שם גם נסים בכר. היתה חגיגה של הכנסת חברים חדשים, ואחר גמר ההכנסה הציגני הנשיא בפני האחים בתור נשיא הלשכה הגדולה של א”י וסביבותיה ומר נסים בכר דיבר עלי. ואח"כ דיברתי אנכי כעשרים רגע. התחלתי בעברית והמשכתי באנגלית.

אחרי הישיבה הרשמית היה משתה של “מזנון קר”.

ביום שלפני זה (יום ד' ג' ב' דחוהמ"ס שלנו) היה שעורי הראשון באיוב במוסד, ובו השתתפו כמעט ¾ מתלמידי כל המוסד, וגם מורים אחדים. ולשעור השני בא גם מאיר פינס ומאסליאנסקי, והרב לוונטל ועוד אחרים. ואמריקה היא אמריקה! אחרי השעור בא צלם וצילם אותי עם כל קהל השומעים וזה נתפרסם בעיתונים רבים (אני טרם קיבלתי זאת). – – –

במוצאי שבת הייתי בחגיגת סיום מחזור של מורים עברים, שגמרו לימודיהם בביהמ“ד למורים “תרבות”, ושמחתי מאוד לשמוע נאום אחד הגומרים שדיבר בעברית, וכמובן היה עלי ג”כ לנאום ודיברתי ביחוד אל הגומרים להזכירם תעודתם וחובתם לשפתנו ולכל שאיפותינו.

ביום “הושענה רבא” התפללתי ג“כ בביהכנ”ס של הרב יונג ואתי הלולב ויתר 3 המינים. ולארוחת הצהרים הייתי מוזמן אל מר נתן שטרויס בנחלתו אשר בממרונק הרחוקה כשעה מנויורק. נסעתי ברכבת ובתחנה מצאתי את שטרויס בעצמו עומד ומחכה לי. לקחני במכוניתו אל ביתו ושם באה הג' שטרויס הזקנה, שם היו גם שתי בנותיהם ושניים מנכדיהם. הזקן מלא רוח עלומים, והוא עולה לא“י בחורף זה. והפעם תהיה לו הראשונה בחייו, שייפרד מאשתו למשך זמן ארוך. הזקנה הגידה לי, כי בביתם כשר ואוכל לאכול בשר תרנגולת. הוזמן גם השופט שטראהל, שהיה לפני זמן קצר בא”י ושהוא עומד עתה בראש עניין האנייה היהודית. שטרויס שמח מאד על עניין זה והשתתף בו בחמישה ועשרים אלף דולר, ואת נסיעתו יעשה באוניה זו. כל שאיפתו היא עתה א“י. הוא התנצל לפניי וביקש, כי אסלח לו אם לא יוכל לבוא לקבלת הפנים שתערך לי ע”י הציונים, מפני כי איננו יוצא בלילה מביתו. ישבתי שם כשעתיים ודיברנו הרבה על א“י (מקווה הנני להשיג ממנו סכום לבניין הסמינר). ואח”כ שלח את שנינו לנויורק עד ביתנו במכוניתו. ועברתי דרך סביבות נויורק הנעימות מאד. ביתו כעין היכל וקרוב לו מפרץ הנהר הודסון, וקרקע נחלתו מגיעה עד המפרץ.

ביום הושענא רבא אחה"צ בא אל ביתי לקחתני תלמידי לפנים מר מרדכי הלוי. – –

* * *

מר הלוי הזמינני לימי החג האחרונים, ואל ביתו הזמין למוצאי החג את כל תלמידי לפנים הנמצאים פה. הוא דר בברוקלין בבית בעל שתי דיוטות השייך לו. ולו אשה ובן פיקח קטן כבן 4 שנים. בבית הכול נקי בתכלית הניקיון, והוא מתנהג ביהדות ובכשרות. המורים פה בכלל הם יותר שומרי דת מאשר – איך אומר? מאשר אצלנו. ציירי לך, כי בני זוטא מחוייבים להורות תנך בכיסוי ראש.

בבוקר (שמיני עצרת) הלכנו שנית להתפלל בביהכנ“ס אשר ב”מרכז היהודי" אשר בברוקלין, ושם הרב לוונטל המכירני. הוא כיבדני לשבת על ידו למעלה אצל ארון הקודש, וגם כיבדוני במפטיר וקראתי את ההפטרה במבטא הספרדי. הוא ביקשני, כי לפני דרשתו אדרוש אני כעשרה רגעים בעברית, ועשיתי זאת אחרי אשר הציגני לפני קהל המתפללים. – – –

בלילה, אף כי אנכי חגותי רק יום אחד, הלכתי לראות בהקפות והמחזה היה יפה מאוד. מאות ילדים קטנים עברו בהקפה באמצע ביהכנ"ס וסובבו משני העברים, שניים שניים, וביד כל אחד או דגל ציוני או דגל אמריקני, אך מחזיקי הדגלים העברים היו יותר במספרם. כיבדוני גם אני בהקפה.

בלילה, אחרי שעת האוכל, נקבצו באו כעשרים מתלמידי החדשים והישנים היושבים עתה בנויורק. באו מהירושלמים: חשין, משה לוי (בנו של פישל הרוקח), יהודה שלאנק; ומיתר התלמידים באו: טננבוים, אליאשזון, קצפרובסקי, לויצקי, רובינשטין (אחד מראשי המורדים בח' העזרה), ועוד ועוד. כמובן עברו זכרונות של תקופות שונות במוחנו, וכל אחד התעניין לדעת את מצב הסמינר ומוריו עתה. שרו את השירים אשר נהגו לשיר אז בימיהם, שירים אשר שכחנום כבר (“מהיכן יהודי בא?” ועוד כאלה). שרו אחדים משירי קרישבסקי בימים הטובים “מבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו, ובשבע כלכלתנו…” קצפרובסקי שר משירי החסידים, אך מכולם הצטיין לויצקי הלץ (הוא שיחק תפקיד הנציב הרומי גסיוס פלורוס במחזה “בר־גיורא” בזמנו), בחקותו מורה המלמד התחלת לימוד הדיבור בעברית עפ”י הסתכלות: זה שולחן, וזה כסא, וכו'. ישבנו עד קרוב לחצות, והוחלט כי בעוד חודש ימים נתאסף שנית בבית רובינשטין באחד הלילות ואז ייסדו “אגודת גומרי הסמינר” להתעניין במצב המוסד ותלמידיו.

זה היה ערב אשר העביר לפני תקופות שונות בחיי.

ביום שמחת תורה של גלויות, שבתי בצהרים לביתי. ביום ד' כ“ד תשרי בלילה ערך המוסד של וייז, ז”א הוועד trustees של המוסד, משתה לכבודי ולכבוד עוד שני מורים חדשים, פרופיסור סלונימסקי (לפילוסופיה ולמוסר היהדות, אטיקה), ופרופ' קנדל מהאוניברסיטה קולומביה (לפדגוגיה). המשתה נערך במלון נהדר אספלינדה. ובהתחשבם אתי סדרו סעודה של ירקות ודגים. באו חברי הוועד ונשיהם, ורוב המורים ונשיהם. בין הבאים היה גוטהייל ואשתו, והיו“ר היה השופט מק, אשר בא עם אשתו, שישבה על ידי. ואחרי הסעודה דיברו כמובן האורחים. דיברו בין הנואמים על אודותי ביחוד מק וגוטהייל, וביחוד וייז עצמו. אח”כ היה עלינו לדבר, החלו מהצעיר וגמרו בי. ואנכי דיברתי באנגלית במשך כרבע שעה. וכנראה מצאו דברי חן בעיניהם.

והחגיגות היו תכופות, ולמחרתו ביום ה' בערב היתה קבלת הפנים במלון “אסטור”. ונ“נתן החלבן”, זה הזקן, לא יכול בכ“ז להתאפק ובא וגם דיבר. הג' סולד ישבה־ראש והיא קדמה פניי גם באנגלית וגם בעברית, ודיברה על ביתנו ושולחננו, ועליך ועל בנינו ועל המנוח אבי ז”ל (דבר זה העיר רגשותי ביותר עד שזלגו עיני דמעות). המצטיין בנאומו היה עוד הפעם סטיפן וייז, אשר אמר בתוך דבריו כי לו הייתי פה לפני שלוש שנים, לא היה נבצר ממני לתפוש ביד וייצמן מצד אחד ובידו מצד שני ולהשלים ביניהם.

אנכי דיברתי אח"כ בעברית כשעה וחצי, וכל הקהל בין המבינים עברית ובין אלה שלא הבינו, נשארו עד סוף נאומי. – – –

במוצאי שבת הייתי בחגיגת גומרי ביהמ"ד למורים וקורס גבוה לעברית “הרצליה”. שם דיבר מסליאנסקי בין הנואמים ואמר לגומרים, כי יזכרו כל ימי חייהם הזכות שהיתה להם כי דוד ילין השתתף בחגיגת סיומם.

ביום הראשון לפני הצהרים הלכתי (בפעם הראשונה) אל “קרניגי־הול” לשמוע את סטיפן וייז. ואכן ראיתי מה גדולה חשיבותו בתור נואם. שם היו אלפי אנשים נוכחים.

היה עלי ללכת ביום ההוא אל התיאטרון האמנותי (קונסט טיאטר) הזרגוני עפ"י הזמנת מר ריבלין, אך אחרי ראותי ביום א' בבוקר, כי עשו מזה בעלי התיאטרון רקלמה והדפיסו בעיתונים כי אבוא לבקר חזיונם – לא הלכתי למרות הפצרות מר ריבלין ואחרים.

ביום א' בערב היתה קבלת הפנים מצד ההסתדרות העברית. לא אאריך עוד, כי אכן היו כל אלה כבר לזרא.

־־־ ביום ג' בערב הוזמנתי אל בית מר הרי פישל²⁵, אל המשתה אשר עשה לכבוד הרב קוק.

ביום רביעי בערב הייתי מוזמן בבית הד"ר קוהוט (זה שבא לבקרני ביום הראשון לבואי ודיבר אתי ע"ד פירושי לאיוב). הוא ואמו (אלמנת בעל הערוך השלם) חביבים ונעימים מאד, והזמינוני לבוא מזמן לזמן כמו בבית קרובים מבלי כל פורמליות, ראיתי את ספרייתו, והיום מסרתי לו דברים אחדים מחיבורי. הוא אמר לי, כי דיבר עם אחדים מתלמידי המוסד (הוא אחד מחברי הוועד) והם מוקירים ואוהבים אותי מאד. הוא בעל שני בתי ספר חשובים ואת כל הכנסותיו הוא נותן לתמיכת מחברים והפצת ספרי חכמת ישראל. הוא נתן כל ספריית אביו העשירה לאוניברסיטה ייל. הוא יסדר כי ארצה שם הרצאה באוניברסיטה בחודש יאנואר והוא יסע אתי שמה (לבוסטון).

– – – (ליל שבת) אני מוזמן עם מרת פינצובר²⁶ אל הגברת גרבלסקי. מחר אצל הד"ר די סולה פול²⁷.

ביום א' לפני הצהרים – לשיחה אצל מר שמואל למפורט, ובשעה 10 אל בית לואי מרשל.

ובסוף השבוע אסע אי"ה אל קליבלנד.

עד כאן דין וחשבון השבועות האחרונים. – – –

469. אל הד"ר י. ל. מאגנס

נויורק, כ“ב חשון תרפ”ה

ידידי היקר ונכבדי הד"ר י. ל. מגנס,

הנני פה כבר כשני חודשים ובמשך הזמן הזה רבה העבודה עלי מאוד, עבודת השעורים שהנני מרצה במשך 4 ימים בשבוע בכל יום שלוש שעות, דבר אשר הורגלתי ממנו מזה שנים רבות, ושעורים כאלה גם במוסד, גם ב“קולמביה” דורשים גם זמן של הכנה. וצרף לזה את כל הביקורים וקבלות הפנים וההזדמנות לעניינים כלליים הנוגעים לא“י ולאסיפות, וגם כתיבת כל המכתבים, שצריך לענות עליהם בכתב־ידי, ויצאה לך תמונה ברורה ממצבי, ובכ”ז “עוד לא אבדה תקוותי” וחושב הנני כי בקרוב מאד יעלה בידי גם “לשבת על התורה”.

מאוד מאוד הייתי חפץ לדעת מה מצב מחלקתנו, ומתי (ובאיזה יום – אם אפשר לדעת) הנכם חושבים לפתחה. קורא הנני אמנם החדשות בעיתוני ארצנו, אך אינני יודע כמה אפשר לסמוך עליהם. ואכיר לך תודה רבה, אם תואיל לכתוב אלי, ואם יותר קל לך לכתוב באנגלית, תוכל לכתוב בשפה זו, ובלבד שאדע הכול.

לשעורי בתנ“ך ובספרות התקופה הספרדית, שהנני נותן במוסד, באים ושומעים רבים גם מן החוץ, אנשים ונשים (עפי"ר מורות). כל שעורי הנני נותן כמובן בעברית. לשעורי בתנ”ך באים תלמידי המוסד ממחלקות שונות, כי הם ניתנים בשעות שאין במוסד שעורים אחרים.

על שעורי באוניברסיטה תוכל לקרוא בגליון “הדואר”, שהנני שולח אליך, במאמר “מחקרים עבריים במכללת קולומביה”. ואכן שמח הנני, כי על ידי התגלגלה הזכות לעשות את הפרצדנט ללמד בשפה העברית החיה באוניברסיטה כללית.

את שעורי שם למתקדמים בשפה העברית (דקדוק ושירה) הנני נותן באנגלית, מפני כי בין תלמידי השעורים האלה גם גויים.

קראתי, כי להסתוריה במחלקתנו הוזמן ידידנו הד"ר קלויזנר. אשמח מאוד אם תודיעני במכתבך אישור הידיעה הזאת.

לפני שבועיים ביקרתי את גיסך מר מרשל בביתו והיתה לי שיחה אתו בערך שעה וחצי. דיברתי אתו גם על זאת, כי יקבל להיות בוועד האמריקאי לענייני מחלקתנו. הוא ענני, כי הוא מתעניין ביחוד בנוגע לסמינר פה, ואנכי בררתי לו, כי גם לטובת הסמינר עליו להתעניין במחלקתנו, כי סוף סוף יהיה קשר תמידי בין מוסדנו והמוסדות שבגולה. חושב הנני, כי טוב תעשה לכתוב אליו גם מצדך.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה, ואמור נא שלום רב בשמי לכל חברי ועדנו, והביעה נא את צערי על זה שאינני בא"י בשעת פתיחת המחלקה.

ידידך מכבדך מאוד

470. אל ח. ל. זוטא

נויורק, כ“ב חשון תרפ”ה

חברי נכבדי מר ח. ל. זוטא

בשמחה רבה קראתי את “החבר” לשנה זו²⁸, אשר הואלת אתה ומר שחר לשלוח אלי, וראיתי כי אכן הצלחתם להכניס חומר רב ומועיל בספר הקטן הזה במידתו.

תחזקנה ידיכם ותזכו להמשיך עבודה מועילה זו לשנים רבות.

תודה מיוחדת הנני חייב לכם על אשר קבעתם את תמונתי בלוחכם זה בתוספת דברים על אודותי ועל עבודתי.

ולאות הכרתי טובתכם זו הנני שולח אליך למזכרת את תמונתי, אשר פרסמה פה ההסתדרות העברית. – – –

471. אל אשתו

נויורק, י' כסלו תרפ"ה

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

יושב הנני ברגע זה במלון אסטור בוועידת המועצה הלאומית של נבחרי כל ועדי “קרן היסוד” שבאמריקה, אשר בה דיברתי לפני רבע שעה בשם הוועד הלאומי והבלטתי בין דברי יחס הועה“ל לעבודת קרן היסוד בא”י ועל עבודת החינוך בא"י.

אחרי היה צריך מרשל לדבר אך עוד טרם בא וכן דיבר הד"ר חיות (בגרמנית). פה באולם ישנם רבים ממכירי, אשר טוב ונכון להיפגש אתם.

־־־ הנני רואה כי טוב בעיניכם כי אמשיך את הדוה"ח שלי על מקרי במשך השבוע. ־־־

במוצאי שבת של השבוע שעבר הייתי באחת אספות העובדים לקה"י בהרלם אשר בנויורק. זו האספה השניה, וחושב הנני גם – האחרונה בעניין זה, כי ראיתי, כי לדברים כאלה אין סוף. דיברתי שם בעברית וכנראה הבינו רובם.

ביום א' בערב: בנשף של יובל “הדואר”. האולם גדול (במלון ברודווי צינטרל הכשר). מספר הנאספים היה כל כך רב עד כי גדל הדוחק, ובהיות כי זה היה נשף “משלנו” וכל אחד הרגיש עצמו בהרגשת הסיפור של “אחינו אתה”, החלו לדבר ולשוחח עד כי בבוא היו“ר לדבר היה מוכרח להפסיק דבריו בכל רגע בהרגישו כי אין איש שומעהו. ־־־ סוף סוף הוכרח המסכן להפסיק באמצע ואיש כמובן לא ידע אם גמר או לא, כמו שלא ידע איש מה הגיד. לדבר אחריו לא היה אפשר ובכן השתמשו במוזיקה, וצעיר אחד ניגן בכינור. ולמשך זמן היתה דומיה. אח”כ דיברתי אני והגדתי, כי עתה הבנתי פסוק, שלא הבנתי כל ימי חיי, הוא הפסוק: וכל העם רואים את הקולות… וכולם צחקו. לכל הפחות, בשעה שדיברתי שתקו. דיבר (יותר נכון: צעק) הרב מאיר ברלין, אשר עורר את הקהל להתנדב. – – –

והשוק החל, אותו השוק האמריקאי לאסיפת הכספים אשר הוא לי למורת רוח, ואם תרצו: לגועל נפש. ובכ"ז אספו כאלפיים דולר. – – –

ביום ג' בצהרים, בין שעורי במוסד ובין שעורי במכללה, היה עלי להרצות באוניברסיטה הניויורקית (זוהי מכללה שניה בעיר זו) בפני הצעירים היהודים, הלומדים במכללה זו, ע“ד א”י העתיקה והחדשה, באנגלית. הצעירים האלה הם חברי הסתדרות “מנורה”, אשר סניפיה נפוצים בשמונים מקומות בערך בכל אמריקה. – – –

יום ב' י"א כסלו

– – – אמש הרציתי בסמינר של שכטר בפני כל התלמידים ואחדים מהפרופיסורים בעברית ע“ד תחיית השפה מהצד המדעי ועבודת ועד הלשון. דיברתי כשעה וחצי ופרופסור דודזון²⁹ אמר לי אח”כ, כי למד הרבה מהרצאתי.

הערב הנני הולך אל התיאטרון האמנותי, אשר שם תקריא הג' יואלית פרקים מהתנ"ך ומר ורדי יציג הצגות היתוליות בעברית ובאידית. הם שלחו לי כרטיס הזמנה, וכיוון שלא צלצלו בעיתונות על בואי, וכיוון שרוב הערב יהיה עברי, החלטתי ללכת פעם לנשף מבדח מעט.

־־־ ומכיוון שהגעתי לתיאטרון האמנותי האידי, “אימא ביה מילתא“. הן כתבתי לכם לפני זמן, כי אחר שנודע לי, שהם עשו רקלמה בזה שאבוא לבקר תיאטרונם, לא הלכתי שמה באותו יום. והנה אחרי שבועיים אומר לי רב־צעיר: “החושב הנך, כי בזה שלא הלכת נפטרת כבר? לא ולא! סיפר לי אחד שהיה שם באותו יום, כי מנהל התיאטרון יצא אחרי ההפסקה על הבמה ודיבר דבריו לקבל פני, ושם נמצא זקן בעל זקן ארוך באחד המקומות ויפנו את אור הרפלקטור לצד פניו וכל הקהל במחאו כף היפנה פניו אליו, והוא המסכן נענע בראשו לאות תודה מבלי דעת מאין בא לו כל הכבוד הזה”.

מה תאמרו לזאת? זוהי אמריקה!

הנך שואלתני אם מרוצה הנני בעבודתי במוסד ובמכללה. כמדומני כבר כתבתי ע“ז. בכל אופן עלי להגיד כי בכל שעורי יש לי תלמידים, המבינים את שעורי ואת ערכם. לשעורי התנך ושירת הספרדים באים גברים וגברות גם מן החוץ ומספרם גדול. לזמן הבא, ז”א מחצי ינואר עד סוף השנה, אלמד במוסד רק שש שעות בשבוע במקום שמונה. שעורי יתאימו לגמרי לדרישותי: תנך, דקדוק, והספרות הספרדית. שעורי יהיו מחולקים ־־־ ובכן אוכל אז לעבוד יותר במנוחה ובסדר. – – –

472. אל אשתו

נויורק, י“א כסלו תרפ”ה

– – – ועתה אעבור בקצרה על סדר השבוע לפי פנקסי:

חלק מזמני עבר בעריכת מאמר באנגלית בעד הירחון של האגודה ב. ב. היוצא בשיקאגו.

ביום ד' ביקרתי את הפרופיסור דודזון בביתו ועסקנו בדברי תורה. מסר לי גליונות העתקה פוטוגרפיות מאחדים משירי הנגיד עם ביאור ערבי שאוכל לפרסמם.

בלילה הייתי מוזמן בבית אחד מורי מוסדנו מר לואיס. – – –

יום ה' היה יום קשה לי, מפני כי בו היתה גם אספת מורי המוסד, גם ראיון אצל הרב ברלין במזרח העיר, ואח"כ הזמנה לארוחת הערב אצל הרב יונג האורטודוקסי הקיצוני במערב העיר, ומשם אל מלון פנסילבניה לתערוכת רבינוביץ³⁰, ומשם אל לשכת “בני ציון” במזרח העיר. לכבוד היום ההוא לא הספיק לי פנקס רשימותי והייתי מוכרח לרשום על פתקה את סדר היום, זו הפתקה הדבקה. – – –

ביום ו' אחה"צ נסעתי עם המורה מר רובינשטין אל ביתו בשכונת בורו־פרק לבלות שם את השבת, ובאמת התענגתי לראות איך צעירינו אלה, שהיו היותר תוססים בסמינרנו, ורובינשטין זה, שהיה הרוח החיה בימי היותו בסמינר במרידות שהיו בו, ־ נהיה עתה לבעל משפחה מיושב ויודע להעריך את היהדות החרדית. – – –

בערב נאספו כעשרים מהסמינריסטים שלנו אל בית רובינשטין ואנכי הרציתי על סמינרנו וקורותיו ומצבו, ונוסדה “אגודת גומרי הסמינר” ובחרו בוועד, וביום ו' יתאספו בביתי ונמצא הדרכים לאסוף הכספים הדרושים להלוואות התלמידים. – – –

ביום א' – – – באה מכונית לקחתני אל אספת עם בברונוויל לטובת החינוך העברי, ובאולם הגדול היו כאלף וחמש מאות איש, שבאו מעברים שונים לשמוע דברי. ומשם הספקתי עוד לבוא לקבלת הפנים של ליפסקי, ובהכנסי עמד ליפסקי ונאם, והקהל בראותו אותי החל למחוא כף. ישבתי על יד נתן שטרויס ומרת סולד, ואחרי נאומו של לפיסקי ביקשוני לדבר ודיברתי רק שלושה דקים באמרי, כי אני נמצא במצב אחר מכל אלה בני אמריקה שבאו לברכו בשובו אליהם, אני לא אמריקני ולא אהיה אמריקני, לא מפני שהנני חושב לא לכבוד להיות אמריקני כ“א מפני שהנני חושב לכבוד להיות ארץ ישראלי. הנני מברכו לנסיעתו הראשונה לא”י, ואחרי שהוא עומד על דעתו, כי ההנה“צ כולה צריכה להיות בא”י והוא חבר ההנה“צ, הנני מברכו מעתה בתור תושב א”י לעתיד.

סיפרתי לכם על כל טרדותי, מפני כי בהגיע הדבר למדרגה כזו קיבלתי עלי לבלי הוסף עוד לבלות זמני בנאומים ואסיפות. ומקווה הנני, כי במכתבי הבאים לא יהיה לי הרבה להודיע מבחינה זו.

(מאגודת “בני ציון” אשיג עזרה לבניין הסמינר כאלפיים דולר בהתחילי התעמולה).

כנראה אסע בימי החופש לקיקאגו וסטיפן וייז משתדל גם בנוגע לפיטסבורג וצינצינטי. עלי לגמור מכתבי זה, כי עלי ללכת אל המכללה לשעורי. אשתדל לכתוב עוד הערב. – – –

473. אל אשתו

בין נויורק – ופילדלפיה, ברכבת, יום ב' דחנוכה תרפ"ה

– – – ובכן הנני נוסע שוב, אך רק לדרך שעתיים, לפילדלפיה, אשר אליה נקראתי להרצות הערב. וסטיפן וייז יעצני לקבל זאת, אף כי קיבלו עליהם רק לשלם לי הוצאותי, מפני כי עיר זו קרובה לנויורק ועלי יהיה ללכת שמה עוד פעמים אחדות בוודאי, ונכון הדבר כי אכיר אנשים שונים שם לצורכי תעמולתי. הערב אני מוזמן גם למשתה שסידרו לי. – – –

בשבוע הבא אהיה בשיקאגו ואתחיל בעבודת התעמולה לבניין הסמינר. שם גם ראש אגודת בני ברית, מר קרויז, וגם מר יוליוס רוזנוולד³¹, אשר ד"ר דושקין היושב שם הבטיחני לסדר לי ראיון איתו. נראה מה יצא מהתקוות האלה. – – –

ביום ה' בצהרים היתה לי אספה עם ד“ר צירוס אדלר ומר מנילוף בענייני הח' לחקירת א”י והחלטנו מה שעלינו לעשות בזה. באותה אספה גמרתי אתו עניין תמיכת תלמידינו בשנה זו בסך אלף דולר (להלוואות להם), ולא הרפיתי ממנו עד אשר תלפן למזכיר הג’וינט, כי ישלח תיכף את הסכום אל הד"ר מאגנס למען ימסרהו למוסד. – – –

ביום ו' ביקרתי את מר יוליוס סימון³² במשרדו ודיברתי אתו ע“ד הצעתי, כי הכספים, ששלמו תלמידינו במשך השנים האחרונות ע”ח חובם, ישובו ויימסרו לנו לצורך ההלוואות החדשות. – – –

אחה"צ באו אלי חברי ועד התלמידים וסודרו תקנות חברת גומרי הסמינר, אשר אחת ממטרותיה לתמוך בחבריהם שבמוסד וכן לדאוג לשיפורו של המוסד במכשירי לימוד וספרים. בחודש הבא יקראו את החברים עוד פעם לאספה ויתחילו בעבודה. – – –

יום ג' בבוקר, ברכבת פילדלפיה־נויורק

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

ובכן הנני שב נויורקה.

הרציתי כשעה ורבע באנגלית ובברית, ואח"כ נשאלתי שאלות ועניתי עליהן. היו יותר מאלף שומעים.

אח“כ היתה לי ישיבה מיוחדת עם ראש תעמולת הקרן־הקיימת בפילדלפיה והיו”ר של האספה ד“ר סליס כהן, וסידרנו את עבודתי פה לחודש פברואר אחרי ה”דרייו" של מיליון וחצי דולר בעיר זו לענייני הצדקה. ולפי ההבטחות יהיה אפשר לי להשיג חמישית או שישית הסכום שדרשתי בעיר זו בלבד. – – –

ביום א' בבוקר לקחני הד“ר קוהוט, אותי ואת פרופיסור חיות, אל “קרנגי הול”, אשר שם עדתו של הד”ר וייז בכל יום א' והוא נואם שם. – – –

אם אפשר לבאר את המבטא “לוקח לבבות” כפשוטו הרי זה וייז בנאומו. זה היה נאום כ“כ יהודי, כ”כ לאומי, כ"כ נאום שנישא ברעם וברעש כנגד המתבוללים, כנגד השמחים לסגירת השערים בפני הרוסים, כנגד כל אלה המתכחשים לעמם ודוגלים בשם “חכמת הנצרות”, ובמבטאים חזקים כל כך, עד כי באמת לקח את כל הלבבות שבי. לא לחינם חושבים אותו לראש הנואמים פה.

משם לקחני ד"ר קוהוט לבית הכנסת להתפלל ולהיות בשעת הדלקת הנרות, ואנכי, שסרבתי היום ללכת לחגיגת חנוכה באחד מבתי הכנסת ולנאום שם, שמחתי מאוד בהיותי בבית כנסת שאין איש מכירני שם והתפללתי ככל יהודי פשוט. בלכתי משם קניתי קופסה של נרות והדלקתי בחדרי נר אחד ושמש ושרתי ביחידות “מעוז צור ישועתי” ונזכרתי בכם ובנכדינו הטובים, ואת רגשותי עצרתי בקרבי. – – –

474. אל הד"ר י. ל. מאגנס

ברכבת נויורק־פיטסבורג – שיקאגו כ“ח כסלו תרפ”ה

ידידי יקירי ד"ר מגנס!

בעונג אין־קץ קראתי ההודעה התלגרפית בעיתונים ע"ד פתיחת מחלקת מדעי־היהדות במכללה שלנו. סוף סוף המכללה היא כבר עובדה ומחלקתנו זכתה להיות הראשונה להיפתח. זהו דבר חשוב מאוד בנוגע לכל הכיוון של המוסד כולו: יהדות ואנושיות, רוחניות וחמריות. הקדימה והאיחור הם סמל לכל העובדה. ואשריך ידידי שזכית להיות פותח שערי מחלקה זו, ואשרי חברינו שזכו להיות נוכחים ולראות משאת נפשם בצאתה לפועל, אשרי המורים שזכו להיות הראשונים להרביץ תורה בנזר מוסדותינו הלאומיים, ואשרי הצעירים שיוכלו כל ימי חייהם להרים ראשם בגאון ולאמר: הראשונים היינו ללמוד תורה במכללתנו, סמל תחייתנו!

מסור נא ברכת אמת לכולם – לכולכם ממני, אשר גורלי נטל עלי להיות במרחק רבבות מילים ממקור חיינו זה ברגע החילו לפכות מעייני ישועתו, תועה ברחבי העולם – החדש ומשמיע פה ושם צילצול שפתנו לשואפים לשמוע הד חיינו בארצנו.

כן, יקירי; בחזקת היד נותקתי ממקום עבודתי בשעה כבירה כזאת. אך נחמתי היא עבודתי הקודמת, אשר על ידה ניתנה הדחיפה הראשונה להוצאת מעשה זה לפועל, ועבודתי הבאה להוסיף להשתתף אתכם כולכם במפעל הלאומי הכביר הזה.

בוואדי קיבלת את תלגרמתי: “תחזקנה ידיכם לתחיית רוחנו בארצנו".

בנשף “ההסתדרות העברית”, שהיה אמש בנויורק ואשר השתתפתי בו, הצעתי כי תשלח ההסתדרות תלגרמה אליכם ואל וייצמן, רוטשילד ופליקס וארבורג³³, והצעתי קובלה פה אחד, ובודאי קיבלתם כבר גם תלגרמה זו.

הצטערתי רק על זאת, כי הידיעה ע"ד פתיחת המחלקה הגיעה אלי רק לאחר המעשה ולא נמצא מי שיודיעני על זאת לפני זה כמו שהודעתם בודאי לכל אלה ששלחו לכם תלגרמת ברכה ליום הפתיחה, וגם על מכתבי ששלחתי אליך לא קיבלתי כל מענה. האמנם Les absents ont tort³⁴.

ידידך מכבדך בכל לב

475. אל הד"ר י. ל. מאגנס

פיטסבורג, יום ו‘, ו’ טבת תרפ"ה

ידידי נכבדי הד"ר מאגנס,

יושב הנני עתה במשרדו של מודענו מר שלמה רוזנבלום (אשר בביתו הנני מתאכסן), אחרי קראי את מכתבך האחרון אליו מיום 12 דצמבר, בתור תשובה למכתבו אליך מיום 12 נובמבר.

גם בשבת שעברה, בדרכי לשיקגו, הזמינני להתאכסן אצלו, וכמובן היתה שיחת ליל שבת, ויום שבת, ומוצאי שבת מוקדשת כמעט כולה על עניין השתתפותו במחלקתנו (עודני אומר: “מחלקת־נו! זוהי תוצאת הרגילות. הלא כן?), וכל פקפוקיו וחששותיו. וכמובן חז רעל דבריו ועל רעיונו “מאה פעמים ואחת”, וסוף סוף רואה הנני, כי שניכם אומרים אותו דבר כמעט, אבל אי־ההבנה בנוגע למלה אחת היא המעמידה אתכם כשני מתנגדים. הוא אומר במכתבו (לפי זכרוני), כי הוא אינו חושב כלל להתערב בענייני האוניברסיטה בכלל, ואין לו כלום כנגד מה שיכניסו אחרים במחלקת “חכמת ישראל”, רק במחלקה זו הוא חפץ להיות בטוח, כי לא יוכנס דבר העומד להרוס את יסודות היהדות המסורתית, דבר שהוא למרות רוחו ומתנגד לכל שאיפותיו, והוא איננו חפץ לעזור בפתיחת מחלקה כזו כל זמן שאיננו בטוח כי מחלקה זו לא תשיג את ההפך ממה שהוא היה חפץ להשיג.

ואתה אומר: “תן לי הרכוש, והנפש קח לך" זאת אומרת: השתתף אתנו בעבודתנו, התנה תנאיך בנוגע לנפש הקתדראות שהנך חפץ להחזיק, ויותר מזה: תוכל אתה בעצמך או בחברת ידידיך לקבוע גם את הפרופיסורים לקתדרותיך, באופן שתהיה בטוח, כי בכספך ישתמשו תמיד לפי רוחך, ואם ישנם אחרים, החפצים לקבוע קתדרות להורות מקצועות אלה ברוח אחרת, או שוועד ההנהלה ימצא לנכון להזמין פרופיסור שיורה מקצועות אלה ברוח אחרת, אך את משכורתו לא ישיג מכספיך, נוכל לעשות זאת, או יותר מזה: חובה עלינו לעשות זאת".

ובכן חושב הנני כי עיקר הטעות חל במלת “מחלקה זו” (this department). אתה הנך חושב זאת על כל המחלקה, והוא חושב זאת על המחלקה של קתדראותיו. ואליו צריך לכתוב: “ב“מחלקת קתדרותיך” ייעשה כאשר חפצת, אך אין לך הזכות להציג תנאים למה שיעשו אחרים; אם רוטשילד חפץ אותו דבר למה שייעשה בכספו, יהיה גם בקתדרות־רוטשילד אותו דבר".

זהו מה שהיסקתי מכל מה שדיברתי אתו. ומקווה הנני, כי סוף סוף נשתווה אתו.

בשיקאגו דיברתי עם רוזנוואלד הרבה בדבר ארץ ישראל. השתדלתי בכל כוחי לפזר ולבטל כל עיקרי אמונתו בנוגע לאי־הצלחת כל העבודה בא“י וחוסר התקווה להשיג דבר ממשי. דיברתי על לבו הרבה לבוא עתה לא”י ולראות בעיניו את השינויים אשר באו מעת ביקורו הקודם. גם שמריה לוין (שהיה ממחרת שיחתי מוזמן יחד אתי אצל רוזנוואלד לארוחת הערב) דיבר אתו ברוח זו, ועוררנוהו לבוא לפתיחת האוניברסיטה הרשמית באביב הבא. מקווה הנני, כי דברינו השפיעו עליו, וביחוד על רעייתו, אשר הודתה, כי “אין לה נחת באמריקה, בראותה יחס הדור הצעיר ליהדות”.

אולי מי שנתן מיליונים לשחורים ולחינוכם יתן גם לאוניברסיטה שלנו. הן ידעת דברי נביאנו: “הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל". הלא כן?.

שבתי ודיברתי עם מר רוזנבלום (יש לנו עסק תמיד עם “ורדים” – רוזן!). חושב הנני, כי בעמקי לבו הוא מצטער על אשר נשאר הוא בצד בשעת פתיחת המחלקה, שהוא היה לפי דבריו הראשון להתנדב לה. הוא ירא מפני חכמים מסוגו של גייגר, שהפיץ את רעיון הריפורם. צריך ל“עבדהו” (bearbeiten), אף כי, אודה לך בכל לב, אין זו עבודה קלה (הליצנים אומרים, כי מתחרט הוא על נדבתו ומחפש לו “פתח חרטה” – אנכי אינני מאמין בזה). אמרתי לו לבוא בקיץ לאיירופה לאסיפת ועדנו (עוד פעם: ועד־נו, העודני חבר הוועד?) ולגמור שם עניין זה, ומקווה הנני כי יעשה זאת.

ועתה, ידידי, חפצתי לדעת בעניין הנוגע אלי באופן אישי:

חפץ הנני לדעת מה היא תוחלתי בנוגע להוראה במחלקה זו. כל זמן שהיתה כל יצירת מחלקה זו מוטלת בספק הסתפקתי בשיחות “בעלמא” על דבר זה (הרב ישראל לוי אמר למשל ביום ישיבתנו בלונדון, כי אנכי רשום אצלו בתור אחד המועמדים הראשונים). אבל עתה העניין הוא כבר עובדה וחפץ הנני לדעת אם לא דבר ברור, מפני כי על זאת צריך הוועד להחליט, לכל הפחות קרוב לוודאי: האקובל בתור מורה לתורת הלשון העברית? ובאותן הזכויות של חברי הפקולטה האחרים? חפץ הייתי לקחת חלק גם בהוראת הטקסט של אחדים מספרי התנך, כמו שהנני עושה פה ואשר מורים ומורות באים לשמוע שעורי בהתמדה.

דבר נא עם יתר חבריך, חברי הועד שבארץ ישראל והודיעני בהקדם האפשרי תשובתך.

* * *

476. אל נסים בכר

נויורק, י“ח טבת תרפ”ה

ידידי יקירי ונכבדי מר נסים בכר,

סלח נא לי על אשר לרוב טרדותי לא עניתיך על מכתבך הראשון, שקיבלתי בזמנו והצרכתיך לכתוב מכתב שני.

ואלה תשובותי:

א) יום הולדתי היה י“א אדר תרכ”ד, היום יום 19 מרס 1864.

ב) פה אשאר עד חודש יוני הבא.

ג) בשמחה ובעונג אשתתף בחגיגת העברים לכבודך, אך עלי לדעת מקודם באיזה זמן תחול, כדי לא לנסוע לעיר אחרת ולא לקבל הזמנה אחרת באותו יום. ־־־

477. אל אגודת הסופרים והספרות העברית, ירושלים

נויורק, ב' שבט התרפ"ה Jan. 27, 1925

חברים נכבדים,

את מכתבכם מי' כסלו ש. ז. קיבלתי.

מתפלא אני עליכם על שמיניתם אותי “לבא כוחכם בארצות הברית”. הן לא אמריקני הנני ולא באתי הנה אלא לזמן מה. אשתדל לעשות כל אשר בידי בשביל אגודתכם, אך להיות לבא כוח האגודה כאן באמריקה לא אוכל.

את מכתבכם למר מץ מסרתי בזמנו³⁵ אגב, אוכל להודיעכם שלפני שבועיים ימים קרא מר מץ תשעה אנשים מנכבדי העברים בנויורק יחד אתי להודיענו, שהוא נותן 1500 מניות מעסק החברה, שהוא עומד בראשה, (מחיר המניות 100.000 $) בתנאי שהריבית מן המניות האלה תוצא לטובת סופרים זקנים, שאינם יכולים להתפרנס על עטם. ריבית זו תגיע לששת אלפים דולר לשנה (כל מניה מכניסה 4 דולר לשנה). מלבד זה דורש מר מץ, שכל כסף הריבית יוצא במשך השנה ולא תתאסף ריבית של ריבית. ואם בכ"ז ישאר איזה כסף (אחרי שתחולק העזרה לסופרים), יוצא יתר הסכום על פעולות ספרותיות שונות.

המניות נמסרו לרשות תשעת החברים שהוזמנו, שהם הנאמנים (“טרוסטיס") של הקרן הזאת. מקווים פה, שהקרן הזאת תגדל ע"י הוספות מצד בעלי הון אחרים, שיוסיפו גם הם את תרומותיהם לקופת הסופרים.

הנאמנים, שברשותם נמצאת עכשיו הקרן הזאת, הם: הפרופ' מרדכי קפלן – יושב ראש. עמנואל ניומן – מזכיר, ד“ר קרינסקי – גזבר, ד”ר רייזין, הרב לווינטל הצעיר, צ. ה. מאסליאנסקי, פ. ורניק ועוד שניים³⁶. – – –

אותי צרף מר מץ אל הוועד הנ“ל בתור חבר יועץ בנוגע לסופרי ארץ ישראל. במשך הזמן ימנו בוודאי עוד חברים יועצים מא”י ומארצות הגולה.

הקרן איננה רק לטובת סופרים זקנים, אלא גם בשביל אלמנות סופרים או משפחותיהם, הנמצאות בדוחק אחרי פטירתם. – – –

478. אל הד"ר יוסף קלויזנר

נויורק, ט' שבט תרפ"ה

ידידי יקירי ונכבדי, הד"ר יוסף קלויזנר,

לא כתבתי אליך כל העת למיום עזבי את א“י לרוב טרדותי גם פה עי”ז שהנני אומר להשיג פה הסכומים הדרושים לבניין בית למוסד ביהמ"ד למורים, שעבדתי בו במשך מבחר שנותי.

ועתה דבר לי אליך:

עומד הנני לעזוב את המוסד ביוני הבא. מוסד זה הוא חשוב מאד בתור מוסד, הנותן חופש למוריו ולהורות עפ“י רוחם, ואיננו אורטודוקסי, גם לא רפורמי. במשך היותי פה רואה הנני, כי אפשר לפעול בו הרבה על הצעירים מבקריו גם בנוגע לעניין תחייתנו, גם בנוגע לתחיית שפתנו בתור שפה מדוברת. כל הצעירים האלה יהיו בקרוב רבנים בעדות שונות ויוכלו לפעול הרבה על העדות השונות. וחושב הנני, כי בו צריך להימצא תמיד לכה”פ אחד “משלנו”, ואחרי אשר גם אני וכנראה גם רב־צעיר עומדים לעזוב את המוסד, יחסר בו ממשיך השיטה.

מחשבתי זאת הביאתני לידי הצעה ממשית. חושב הנני כי טוב יהיה שאתה תבוא הנה לשנה להורות תולדות ישראל וספרותו. תהיה לך עבודה רק של 7 שעות בערך והמשכורת היא 5000 דולר לשנה. (תוכל לבוא כמובן אתה ורעייתך יחד).

בהיותך פה תוכל גם לבסס את “השילוח” ולפי דעתי גם לערכו ולפרסמו בירושלים. זמן ההוראה הוא רק 8 חודשים בשנה, ובהם גם חופש באמצע לערך זמן של חודש ימים.

אינני חפץ להציע כל זמן שלא אדע את דעתך בנוגע לזה, אך אם הסכם תסכים, חושב הנני כי הצעתי תקובל פה.

אפשר שאחרי השנה הבאה אשוב שנית למשך שנה.

ועתה חפצתי לדעת ג"כ כמה גדולה ידיעתך באנגלית בתור שפת דיבור. התוכל גם להורות בה חלק ממקצעותיך?

דרוש נא בשמי בשלום רעייתך הכבודה, ומהר נא ענני על שאלתי לבל אאחר זמן ההצעה, כי בדרך כלל מתחילים לסדר את ענייני השנה הבאה תיכף בזמן השני של שנה זו.

ידידך מכבדך

479. אל מ. אוסישקין

נויורק, ט' שבת תרפ"ה

לכבוד ידידי הנכבד מר מ. אוסישקין ירושלים

ידידי יקירי!

את מכתבך מיום י' כסלו קיבלתי.

תודה רבה לך על איחולך הצלחה בעבודתי. עבודתי האמיתית היא הספרותית־מדעית ולעצרי לא עלה בידי עד כה להוציא החלטתי בנוגע לזה לפועל. מקווה הנני להתחיל עתה בזמן השני של הלימודים, מפני כי העבודה במכון הוקלה עלי ויש לי פנאי יותר, וגם ע"י בואה של אשתי הנה לא יהיה עלי טורח ההליכה ואיבוד הזמן בנוגע לאוכל.

את הקרן הקיימת הנני מזכיר בכל מקום שמזדמן לי לדבר, וגם כשאני נענה לאנשי קרן־היסוד לדבר באספות, הנני מקשר תמיד את שתי הקרנות יחד. ומה שהנך מבקש ממני לעמוד על המשמר, אינני צריך להזכרה, כי יודע הנני היטב כל סבלותיך.

צר לי מאוד מאוד על אשר עזבת את עניין האוניברסיטה, שהיה כ“כ נוגע ללבנו. כנראה גם אותי הוציאו לגמרה מכל עבודה זו בשעה שאותך השאירו לכה”פ במועצה. ומתפלא הנני על חברינו שהסכימו לזה. וכי כך עושים לבני לוויה? וזהו מתן שכרם של אלה, שהביאו וגרמו כי יצא הדבר לפועל למרות כל ההתנגדויות?

מידידנו הד"ר מגנס קיבלתי מכתב, אך בו איננו מזכיר דבר וחצי דבר בשאלת הרכבת הוועדה. אך מחכה הנני עוד למענה על מכתב, שכתבתי אליו בזמן יותר מאוחר ואשר בו שאלתי ממנו ביאורים לכל העניין הזה. – – –

480. אל ש. טשרנוביץ

בוסטון, ד' דחוהמ“פ של א”י תרפ"ה

ידידי יקירי ואהובי מר ש. טשרנוביץ,

– – – בצערך ובהתמרמרותך הנך מתלונן עלי על אשר התמסרתי לעניין בניין הסמינר ואת הוועד הלאומי הזנחתי. אל נא באפך, ידידי. לא הזנחתי את המוסד הזה היקר כל כך ללבי והקשור בו קשר אמיץ, יום יום עבדתי בעניין זה בלונדון והנה באתם אתם בשאלה של בניין בית לוועד הלאומי ואיבדתם טובתו בידכם. הרבה עבדתי פה עד אשר פעלתי על ועד קרן־היסוד, כי אחרי שיתחילו הכספים לזרום יזכונו גם אנו בהלוואה. – – –

והנה באה אחרי כן הצעת ידידנו אוסישקין לוועד הלאומי (האם עזר לו ג"כ בשעת דחקו??) בנוגע להישארו של נציבנו העליון, והוועד הלאומי מקבל הצעתו ומפרסם גם בעיתונים את שם המציע. ותוכל לתאר לך את הרושם, שעושה דבר זה על וייצמן, ועד כמה יכול זה להגדיל ולהגביר את רגשי אהדתו אליו (זאת נוכחתי משיחה שהיתה לי עם שמריה לוין), וכמה ימליץ בפני ועד קרן היסוד, כי יעזור את ועדנו.

ובא אח"כ מאמרו של סמילנסקי מודענו – וכל זה יחד מרחיב מעמיק את המדורה. ואנכי מה כי תלין עלי? – – –

ובכן מה עלי לעשות? לבקש בפומבי נדבות בעד הועה"ל אינני יכול. אינני חפץ להשפיל כבוד המוסד החשוב הזה בפני עמי הארץ, בורים וגסים. ויחידי סגולה יענוך: אם העניין חשוב כל כך, למה לא תעזור בזה ההסתדרות הציונית, קרן היסוד והישוב הארץ־ישראלי?

אובד עצות הנני בעניין זה, והנני רואה רק רפואה אחת: הישוב! הישוב צריך למלא צרכינו. ואם הוא איננו מרגיש בצורך ועדנו, האמנם תחשוב כי הקומץ של אנשינו המעטים, אשר גם הם אינם מתעניינים אפילו עד כדי לצעוד צעדים אחדים לאסוף מעט הכסף הנחוץ לקיומו, כי קומץ זה יחייהו? צריך לדעתי עשות את הצעד הגדול המכריע, לצאת בפומבי בקול קורא אל הישוב לחלצהו מדחקו, ולאיים בהתפוררות, ואם היישוב לא יענה ולא יספק אפילו הפרוטות הנחוצות וימצא לנכון לתת כספו לעניינים אחרים, הקולר תלוי בצווארו ואנחנו את נפשנו הצלנו, את חובתנו עשינו.

זוהי דעתי והוכחתי הפנימית במצבנו העגום הזה, אשר חברי ועדנו בעצמו אינם מרגישים באחריות המוטלת עליהם ומסרבים לצעוד צעד לטובת קיומו של הוועד. תהיה הבושה לחברינו הטובים בעצמם, תהי הבושה לוועדי ערינו ומושבותינו, תהי הבושה לראשי וועדי ערינו ומושבותינו, שהם חברי הוועד הלאומי ואספת הנבחרים, ותהי הבושה לכל ישובנו הגדול, ההולך וגדול מיום ליום ואיננו מרגיש הרגשה עמוקה מה היא חשיבות אירגונו. יתפורר הכול וישמח סמילנסקי וזוננפלד³⁷, ישמחו כל אלה היחידים וההסתדרויות, הרואים בוועד הלאומי מתחרה בהם ודוחק רגליהם, וישמח מי שקורא לעצמו בשם “הוועד הפועל הערבי” לראות כי אין אירגון, ואין אחדות ביישובנו הדל.

מעמקי לב כואב הנני כותב דברי אלה בראותי מעשי ידי כולנו טובעים בים. וחושב הנני, כי אם תמצאו לנחוץ לפרסם חלק מדברי, תוכל לעשות זאת, ואפילו בהזכרת שמי אם תמצא לנכון.

ועתה אבוא למכתביך מיום א' שבט וי"ח אדר:

א) עם וייצמן דיברתי בנוגע לחוקת הקהילות ואישורה וכמובן הבטיח. אך עד כמה נעים לו כל עניין החוקה, אשר עי"ז יחזק כוח הוועד־הלאומי, אינני יודע.

ב) אנכי אינני מאמין, כי מה שערבתי בדברי עם הברון לפני שנתיים ע“ד האוניברסיטה קלקלתי את התקציב הפוליטי, שחפצנו אז כי ימסרהו לנו. ע”י השפעת ספיר³⁸, שהיה אז בלונדון, בא ג’מס בן הברון למסקנא ולידי הוכחה, כי הועה“ל קלקל כל מצבנו המדיני עי”ז ששלח אז את התלגרמה הידועה אל המלך חוסין, ודעתו על הועה“ל היתה לא טובה ולא הועילו כל הוכחותי אז, וכמובן באו הדברים מפיו גם לאוזני אביו. ומלבד זאת יודע הנני, כי כעסו של פראנק³⁹ על קאלוואריסקי ידידנו שהוא מתערב בענייני פוליטיקה, (בנוכחותי זלזל אותו כאחד הריקים במלון אלנבי) ועל אשר הפך את משרד היק”א למשרד ביקורי הערבים וכו' וכו' בשעה שהם צריכים לעבוד רק עבודה כלכלית. וכמובן נמסרים כל הדברים האלה להברון הזקן, ועל כן הבנתי היטב אז את תשובתו, כי את עניין הפוליטיקה עזב להסתדרות הציונית. ובכן אין לי כל מוסר כליות בנוגע לשאלה זו. ההנהלה הציונית לא קיבלה תקציב פוליטי ממנו, היא קיבלה רק את משכורת קאלוואריסקי למשך זמן שהיה הברון צריך לשלם לו.

מכתבך השני הכאיב לבי עד מאד בראותי כמה גדולה רשלנותם של חברינו הטובים גם כשאין הדבר בא לענייני אסיפת כספים כ"א להתאספות לישיבה. שלא תהיה אפשרות לאסוף 3 אנשים, זהו כבר מצב יותר גרוע מלפני שנה.

הנך מאיים לעזוב את הועה“ל. כמובן הנני מצטער מאוד על זאת, בדעתי כי הנך עמוד התווך שהועה”ל נשען עליו. אך מקווה הנני, כי ברגע האחרון ינערו חברינו בכל זאת ולא יתנוך לעשות הצעד הזה. כמובן יצטרכו לקבל עליהם אחריות כלפיך וכלפי משפחתך⁴⁰. – – –

481. אל ב. דינאבורג

ברכבת בין קנזס־סיטי ובין דנבר יום ו', כ“ו סיון תרפ”ה

חברי הנכבד מר ב. דינבורג,

זהו הלילה החמישי במשך שמונה הימים האחרונים שהם בבחינת “ויסעו… ויחנו…” שהנני מבלה ברכבת. נסעתי מנויורק לצינצינטי, לדטרויט, לשיקגו, למילווקה, לקנזס־סיטי, ועתה לדנבר. משם אסע במוצאי שבת שנית לשיקאגו במשך שני לילות ויום אחד. שם אתעכב ביום ב' ואח”כ באור ליום ג' אסע חזרה לנויורק ואגיע לשם באור ליום ו'⁴¹.

נוסע הנני עם רבי וייס והוא חרוץ בעבודתו. הוא ימשיך נסיעתו לבדו בערים אחרות במשך עוד שבועיים וחצי. ומקווים הננו להשיג במזומנים ובהבטחות לחורף ערך מחמישה ועשרים עד שלושים אלף דולר.

נשארו לי עוד שבועיים בארץ זו. בעשרת הימים שאהיה בנויורק אשתדל לגמור שם כל מה שהכינותי בימים הקודמים. ובינתיים אהיה עוד יום אחד או יומיים בוושינגטון לועידה הציונית הארצית. ־־־

482. אל מ. אוסישקין

ברכבת בין שיקאגו לנויורק א' תמוז תרפ"ה

לכבוד ידידי הנכבד מר מ. אוסישקין ירושלים

ידידי נכבדי!

את תשובתך אלי מיום ל' שבט קיבלתי במועדה. לא במידה, שמדדת לי בענותך על מכתבי מיום ט' שבט ביום ל' בחודש זה, מדדתי לך, ־ כי על כן מתגורר הנני באמריקה הגדולה הגוזלת כל זמנו של אדם מבלי שיגמור חלק ממה שהוא מקבל על עצמו לעשות.

בסוף הקיץ מחוייב אתה לשוב לארץ ישראל. אל תחשוב להישאר שם יותר מהנחוץ.

ידידי, גם אנכי באותה דעה, ולמרות מה שביקשני ד“ר וייז להישאר עוד שנה, ולמרות מה שהאוניברסיטה קולומביה שלחו לי כבר חוזה לשנה הבאה, הנני עוזב את נויורק אי”ה בעוד עשרה ימים באוניה מאז’סטיק. אומר הנני להתעכב בלונדון בערך שבוע ואח“כ אסע כנראה לקארלסבאד לנוח. לו ידעת, יקירי, כמה נחוצה לי המנוחה עתה! ־ ומשם אסע לווינא ע”מ לשוב לא"י תיכף אחרי הקונגרס. מקווה הנני, כי נתראה בקארלסבאד ובווינא.

בדבר קלויזנר הנני מצטער על אשר לא יבוא, וחוט הטראדיציה של לימוד עברית בעברית ייפסק במכון של וייז. ומי יודע אם ישוב פעם להמשיך. לו בא קלויזנר לשנה והוראת עברית בעברית נמשכה עוד שנה, יכול היה הדבר להיות לטראדיציה.

בנוגע לקרן־הקיימת לא שכחתיה בכל מקום שבא הדבר לידי, ושמחתי לראות, כי גם הנואמים האחרים לא שכחוה.

בנוגע לאיחוד הקרנות לא הזדמן לי לדבר הרבה עם המנהיגים הציונים פה. – – –

בדבר מצבך בהנהלת האוניברסיטה והשינויים שבאו הצטערתי מאוד. הכף הבוחשת ממשיכה עבודתה. הן אחרת אי אפשר לה. בייחוד הצטערתי על הסידור המשונה של ביאת כוח הקרן הקיימת בקורטוריום.

דיברתי פה עם מגנס על המצב ולא יכולתי להוציא מפיו תשובה ברורה. לדבריו נשאר ועד המכון ללימודי היהדות באותה ההרכבה הקודמת. רק ל“גוברנורים” נבחרו אחרים.

בעניין קרקע שטראוס לגימנסיה של עזבון כדורי הן אין עוד מה לעשות אחרי כי לפי מה שקראתי בעיתונים מסכימה כבר הממשלה לתת כסף כדורי לבניין בי"ס לחקלאות ליהודים בגליל.

בעניין הנציב דיברתי בזמנו עם וייז, כי הוא בכוחו הגדול ירעיש את העולם האמריקאי, אך הוא ענני כי בתור ציוני בעל משמעת איננו יכול להתערב בדבר כנגד ההנהלה הציונית. ובכן ראיתי, כי אין מה לעשות פה דבר. ־ הנך אומר לי לפנות אל החברות הציוניות בארץ זו. וכי ישנן חברות כאלה? ישנם נותני כספים שתופסים אותם, מכבדים אותם בכל מיני כיבודים, עורכים לעובדים במגבית נשפים, מפרסמים תמונותיהם וכו' וכו'. אך חברות ציוניות – מאן דכר שמן.

דיברתי עם קיש בהיותו פה, ועוררתיו על הצד הרע בעזיבת סמואל משרתו. אך הוא באחד: יבוא קלייטון⁴² והוא טוב ממנו בהרבה. שאלתיו: האם קלייטון מונח כבר בקופסתך? והוא אמר כן. והמלאך הממונה על הפוליטיקה “בילבל היצועים” ובבוקר – והנה היא לאה! או יותר נכון: לא הא!

ועתה שמח קיש בנציבו.

בדבר בניין הסמינר הנני מצליח, אך עובד הנני עבודת פרך, ובייחוד עתה. זה שנים־עשר יום לנסיעתי, ובהם ישנתי שמונה לילות ברכבת וארבעה במלונים. מקווה הנני, כי סוף סוף תחליטו לקנות בעד הסמינר מצד הקה“ק את המגרש הנוסף. אנכי דיברתי בכל מקום על זאת כעל עובדה ובזה עשיתי גם רקלמה לקה”ק. ואתם הן לא תכזיבוני.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה בשמי ובשם רעייתי. ולהתראות

ידידך מכבדך

483. אל הד"ר יוסף קלויזנר

ברכבת, בין שיקאגו לנויורק או ליום א' תמוז תרפ"ה

ידידי יקירי ונכבדי ד"ר יוסף קלויזנר,

בזמנה קיבלתי את תשובתך מיום כ"ב אדר.

תשובתך זו ציערתני ושימחתני. ציערתני על אשר החלטת לא לבוא ועי"ז ייפסק חוט הטרדיציה להורות במכונו של וייז עברית – בעברית. ושימחתני בראותי אותך עומד על עיקריך מבלי התחשב עם מה שהוא ואפילו לא עם עניין ביסוס השילוח.

ושבתי והצטערתי על מבטאך כי “מעט השנים (ואפשר – רק החודשים) שנשאר לי (לך) עוד לחיות”… מריה דאברהם! וכי כך צריך להיות ספקן ומיואש? הנך עובד, ועובד עבודה מסויימת, ובשעת עבודה אסור להעלות את זכרון המוות על הלב. ומי שעושה זאת ועובד ומביט בכל רגע אל הפתח לראות אם אין מלאך המוות כבר אחריו – עבודתו פסולה.

“עבודה וחיים!” זו צריכה להיות אמרתך.

בדבר כתיבת הדקדוק: בהיותי בירושלים אמרתי לעשות זאת באמריקה, ובאמריקה הנני רואה, כי בה בודאי לא אזכה לזה, ואולי אזכה – בירושלים.

ומובן מאליו כי פה אין זמן לקריאת ספרים ועל כן לא כתבתי אליך בדבר ספריך שלא קראתים. תיטיב לעשות אם תשלח אלי על ידי אוסישקין ידידנו אחד מספריך האחרונים לקראו בקרלסבד.

להשילוח אשלח בקרוב מאמר חשוב על “בן־קהלת” של הנגיד ומספר שירים מהתחלתו. ספר זה אשר עד כה רק שמעו שמענו ושום דבר לא ידענו על אודותיו.

שמח הנני כי בעוד שבועיים תחל נסיעתי חזרה לא"י, אף כי אתעכב עוד באירופה משך זמן. – – –

484. אל אשתו

וינא, יום ד' כ“ט אב תרפ”ה

איטל יקירתי!

־־־ במשך היומיים האחרונים, כשהיינו רואים את כל קבוצות השוטרים מסתובבים לפני בית הקונגרס⁴³ ובמקומות שונים אחרים, ורוח של התרגשות תוקפת את ההולכים אל בית הקונגרס – שמחתי לדעת, כי הנך רחוקה מכל התרגזות זו.

אמש היתה הפתיחה החגיגית של הקונגרס ועלתה יפה. האולם והיציעים היו מלאים מפה לפה. מלבד ברכת ממשלת אוסטריה, והעיר וינא, וראש ציוני וינא, הייתי אנוכי היחיד שברכתי את הקונגרס בשם הוועד הלאומי.

לישיבה בא גם סטיפן וייז ומק, אשר שמחו מאד ע"ד הצלחתי עם רוזנוולד. גם הג' סולד באה. – – –

גם בנטויטש הזקן פה לכל ימי הקונגרס. וכן גם הד“ר מאיר. דיברתי אתו ע”ד נסיעותי. – – –

586. אל הפרופ' הנרי סלונימסקי

י“ח בתמוז תרצ”ג 12.7.33

ידידי יקירי ונכבדי הפרופ' סלונימסקי, בבית־המדרש לחכמת היהדות נויורק

ידידי יקירי ונכבדי,

את מכתבך מיום הרביעי לחודש מרץ קיבלתי בזמנו ולצערי לא נתפניתי לענות עליו, רק עתה, בהגיע ימי החופש.

תודה רבה מאוד לך על ברכתך, אשר ברכתני לקבלת תואר הכבוד¹ עוד בימי “הריונו”, בשלושה חודשים לפני לידתו, וביחוד הנני מודה לך על אשר אתה היית המציע את הדבר הזה בפאקולטה שלכם.

נעים לי מאד לדעת, כי ההצעה הזאת קובלה פה אחד, יען כי הדבר הזה מעודד אותי ונותן בי יותר ויותר אומץ להמשיך את עבודתי בשדה הספרות והמדע.

מסור נא ברכת שלום ותודה גם לידידנו הד"ר שפיגל על היותו הוא התומך בהצעתך זאת וכן לכל חבר המורים במוסדכם החשוב.

אנכי ורעיתי הננו זוכרים עוד את נעימות חברתכם בחג הפסח של השנה שעברה, והננו מאחלים לכם לשוב ולבוא אל הארץ, ולענגנו שנית.

אנכי הנני רק מתפלא על אשר עד היום הזה לא קיבלתי את התעודה הרשמית מהמוסד, וכן לא קיבלתי אף מלה אחת מהד"ר וייס, או מאחרים מחבר המורים שלכם, ואת הידיעה קראתי רק בעיתונות.

אנכי אומר לנסוע בעוד שלושה שבועות לאירופה ואהיה בחודש אוגוסט בקארלסבאד ובחודש ספטמבר בלונדון, פאריס ווינה. אם במקרה תהיה גם אתה באירופה, אשמח מאוד להיפגש אתך –––

587. אל הד"ר שמעון ברנשטיין

י' באב תרצ"ג 2.8.33

ידידי יקירי ונכבדי, הסופר המצוין ד"ר ש. ברנשטיין נויורק

את מכתבך מיום י"ב בסיון קיבלתי ושמחתי מאד ולראות, כי למרות מה שאנכי לא התנהגתי בנוגע אליך בדברי ביקרתי בביאורי לדיואן טדרוס כאשר הייתי צריך להתנהג ואשר על זה הנני מצטער מאד, מצאתי בכל זאת לנחוץ לכתוב אלי ברכה ליום מלאת וחמישים שנה לעבודתי בהוראה. והנני מודה לך על זה מקרב לב ומאחל לך זקנה ושיבה, למען תוכל להמשיך עבודותיך להגדיל תורה ולהאדירם.

ולא אכחד ממך, כי לפני ירחים אחדים כתבתי מאמר ביקורת ל“תקופתנו” על שירי האהבה של טדרוס אשר פרסמת בחוברת הראשונה מקובץ זה, והביקורת היתה גם כן חריפה במקומות אחדים, אך אחרי קבלי מכתבך הקודם כתבתי אל הד"ר קליינמן שיסיר מדברי ביקורתי כל מה שיוכל להחשב לעקיצה או לביטוי חריף.

אתה בעצמך כותב, שלפי תכונתי לא עלה על דעתך שאוכל לבקר קשה באופן כזה, ועל זאת עלי להגיד לך בגילוי לב: כאשר קראתי דבריך על שירי טדרוס היה לי הרגש, שהנך נדחק לתוך רשות של מקצוע, שאין לך די ידיעה בו, וזה הכעיסני, וזה הוציא מפי ביטויים חריפים יותר מדי. אבל מובטחני, כי כל מה שתוסיף לעסוק במקצוע זה תרבינה ידיעותיך ותוכל להביא ברכה לספרותנו, ביחוד לזו של ימי הבינים, המחכה עדיין לגואלים בעלי כשרונות ככשרונותיך.

ובזה הנני שב ומבקש את סליחתך על הנהגתי הקודמת ומכאן להבא חשבנא לטב.

ידידך מכבדך

דוד ילין

588. אל הד"ר י.ל.מאגנס

ירושלם, ו' אדר תרצ"ד

ידידי הנכבד הד"ר י. ל. מגנס קנצלר המכללה העברית בירושלם,

לבקשת מזכירות המכללה בשם כ' הנני שולח אליו רצוף בזה זכרונותי בדבר השתלשלות קביעת מקום המכללה כאשר סיפרתי בע"פ בבית ידידנו מר אוסישקין לפני שבועות אחדים.

ושלום רב לכבודו מידידו מכבדו

דוד ילין

השתלשלות קביעת המקום למכללה העברית.

שנים אחדות לפני מלחמת השפות שבשנת תרע“ד, ואני עדיין סגן מנהל בית המדרש למורים של חברת העזרה, באה בקשה מהמנוח ד”ר אריה סאלפנדי מדירקהים בגרמניה אל מר אפרים כהן, ב“כ חברת העזרה, לתור מקום למושבה יהודית בקרבת ירושלם, ומר כהן ואנכי הלכנו בסביבות ירושלם במקומות שונים לחפש אחרי קרקע מתאימה, ובין הקרקעות שהוצעו היו גם אחדות במדרון הר הצופים. סוף סוף לא נבחר מקום בירושלם מפני קשי הקניות ומושב סאלפנדי נקבע באדמת פג’ה בקירבת פתח תקוה, אשר אליה הועבר בית־היתומים הפראנק פורטי עם המנוח הרב ד”ר אליעזר גרינהוט.

אך יפי המקומות בראש הר הצופים והמחזה הנהדר של מדבר יהודה וים המלח והירדן מצד אחד, וכל ירושלם הישנה והחדשה מצד שני, וכל נגב ירושלם עד הר הורדוס מצד שלישי – לקח את לבי והשתדלתי בקרב מכירי בחו“ל לקנות קרקעות במקום ההוא, כך קנה שם ידידי המנוח מיכאל לאנגה ז”ל, וכך אמרה לקנות הגברת פלורה ששון מלונדון את הקרקע שקנה אח“כ מלכיאל מני ומכרה אח”כ ליעקב שמעון (הוא הקרקע שעל גבול המכללה מצפון), וכן קנה על ידי המנוח שיינקין המנוח יצחק פיינברג מרוסיה (רק הקניה לא יצאה לפועל).

בינתיים דיברו ע“ד קניית מגרש למכללה והד”ר רופין, מנהל המשרד הארץ־ישראלי אז בתל־אביב, מסר העניין למר שיינקין, ובהיוודע לי הדבר לקחתיו אל הר הצופים וגם הוא התפעל מיפי המקום.

בין המקומות שראינו היתה גם נחלתו של סיר ג’ון היל, שהיה בא מדי שנה בשנה בימי החורף לשבת בבית שבנה לו עליה, ארבע חודשים בכל פעם, ואח"כ עזב למשך שמונה החודשים האחרים את מנהל משקו, ערבי אשר בטח בו. והמקום הזה מצא חן בעינינו מאוד. אך לא ידענו אז אם תהיה אפשרות לקנותו.

בינתיים פרצה המלחמה העולמית, אחרי שהתברר לנו ע“י פקידו של סיר ג’ון הנז', כי שינה אפשרות לקנות נחלתו, וכל המשא והמתן נפסק. בימי המלחמה גורשתי מירושלם וישבתי בדמשק עד היכנס האנגלים שם, ז”א כערך שנה אחרי כבשם את ירושלם. אחרי כיבוש ירושלם (ואנכי אז בדמשק) באה פקודה להד"ר רופין לשוב ולעסוק בעניין השגת מגרש למכללה. אז באו אתו בדברים גיסי מר יוסף מיוחס והמנוח מלכיאל מי, וכן באו בדברים עם אלמנת סיר ג’ון (הוא מת בינתיים) ועניין הקנייה עלה בידם.

ולמן העת ההיא קם הבית של סיר ג’ון וכל נחלתו למקנה למכללה.

עוד מלפני המלחמה היו ביני ובין הד“ר יצחק לוי, מנהל אפ”ק ומייסד תלפיות, חילוקי דעות. אנכי חפצתי, וזאת היתה כל משאת נפשי, כי ייווסד ישוב יהודי על הר הצופים בגלל המחזות הנהדרים ויען כי המקום הזה נראה מכל עברי ירושלם, והוא משך רק לתלפיות אשר יסד, ובהיותו מקורב מאד להמנוח נתן שטרויס, פעל עליו, כי הוא יקנה בתלפיות מגרש יפה למכללה העברית. ואכן קנה המגרש. ואחרי אשר המכללה קנתה כבר המגרש בהר־הצופים אמר לבנות על המגרש בית לו לעצמו ובני מר אליעזר הכין לו כל תכניות הבית, אך דבר התיישבותו בירושלם לא יצא לפועל.

בימי הקונגרס הי“א בווינא, בהיותי אז ציר א”י (בשנת 1913), אספתי שם קבוצת אנשים וביניהם היה לפי זכרוני גם מר אוסישקין ודיברתי אתם ע"ד החשיבות של התיישבות יהודים בראש הר־הצופים, ודבר זה הביא אז כמדומני את המנוח פיינברג לרכוש לו קרקע שם, אך בזמן פחות משנה מהעת ההיא פרצה המלחמה העולמית והדבר לא יצא לפועל.

589. אל ד"ר יוסף קלויזנר

ירושלם, כ“ה אדר תרצ”ד

חברי וידידי הפרופסור ד"ר י. קלויזנר תלפיות

הנני שולח אליך את הספר “ילדי רוחי” של המנוח פינס, ואבקשך להשתדל כי תבוא ביקורת עליו בחוברת הבאה של “ביתר”

ושלום רב לך מאת ידידך מכבדך

590. אל הד"ר י.ל. מאגנס, ירושלים

ירושלם, י“ז ניסן, תרצ”ד

לכבוד האדון ד"ר י. ל. מגנס קנצלר המכללה העברית ירושלם

אדוני הנכבד,

במשך חמשים שנות עבודותי בספרות, בהוראה ובמדע התגבבו אצלי הרבה מאד חידושים בחקרי הלשון, התנך והספרות, אשר מפני טרדותי המרובות, לפנים בעסקנות הציבורית ובשנים האחרונות בשעורי במכללה אשר בהם היה עלי ל“ברוא יש מאין”, ־ לא עלה בידי לעבדן כי אם לרשמן בראשי מלים לזיכרון.

ועתה בהגיעי לעת זקנה, מרגיש הנני כי חטוא אחטא למטרת חיי אם לא אקח לי זמן לעבד את כל החומר הרב אשר ישנו אצלי באופן שיוכל להתפרסם לטובת מדעינו היהודיים ולטובת שוחריהם.

החפץ הזה לעבד כל מה שנתחדש אצלי במשך יובל שנים דוחפני לבוא לפני כ' ויתר האינסטנציות של המכללה, שהדבר תלוי בהסכמתן, ולבקש לשחררני מההוראה במכללה, הן שעורים הן סמינריונים, למש שנת הלימודים תרצ"ה.

הנני עובד עבודה אקטיבית במכללה זה שבע שנים (מלבד שנת היותי באמריקה אשר בעדה לא קיבלתי משכורת), ובכל משך שבע השנים האלה לא החסרתי אף שעה אחת מעבודתי, ואם לרגלי נסיעות קצרות נעדרתי מירושלם שתיים שלוש פעמים, השלמתי מה שהחסרתי אחרי שובי, וחושב הנני, כי בין בהתחשבות בעובדה זו ובין בהתחשבות בעובדה עם הדבר כי שנה זו מוקדשת לעבודות מדעיות בלבד (כי גם מהוראתי בסמינר אשתחרר לשנה, וכן אתפטר מהוועדים השונים אשר עודני בם) תואילו למצוא את בקשתי לצודקת ומלא תמלאוה.

הנני דוחה בקשתי זאת לראשית שנת הלימודים הבאה, מפני שהנני מקווה כי עד אז אשתחרר משני עניינים הגוזלים חלק רב מזמני, האחד מדעי והוא עבודתי בדיואן של טדרוס אבו אל עאפיה, אשר עד אז אגמור את הכרך השני מהחלק השני שהוא האחרון, והשני הוא גמר בניין בית המדרש למורים. –––

591. אל אמונה עגנון

ירושלם, י“א אב, תרצ”ד

לכבוד חוקרת הלשון העברית בילדותה,² מרת אמונה עגנון, תלפיות

את מכתבך מיום כ“ז תמוז קבלתי, ואת הצעתך אביא בפני ועד הלשון באסיפתנו. אך במקום “מים קוצפים” אשר הצעת חושב הנני כי יהיה יותר טוב להשתמש ב”מי־קצף" (ג"כ בשתי ההוראות).

השאלה היא רק זאת אם ירצו מוכרי המים המינרליים להשתמש בשם זה ולא יפחדו פן לא ירצו האנשים לשתות “מים קוצפים” או “מי קצף”, כי מי ירצה שיהיה לו עסק עם רתחנים?.

שלום רב לך ולהוריך הנכבדים ברגשי כבוד

592. אל הרב ז'. וייל, פאריס

ירושלם, י“ד תמוז תרצ”ד 27.6.1934

לכבוד הרב הנכבד והחכפ הנעלה מר ז’וליין וייל

ראש רבני פאריס ועורך. R.d.E.J ³

ידידי הרב הנכבד,

עודני חייב לך חוב מלפני זמן, חוב של ברכה לך לקבלתך משרת הרבנות לעדת פאריז, משרה שהנך ראוי לה ואשר תתן לך האפשרות להשפיע לטובה על עדה חשובה כעדת בירת צרפת. יתן ה' וכל שאיפותיך להרמת קרן היהדות בעירך תימלאנה, אמן.

וכיום הנני מתכבד לשלוח אליכם את הכרך הראשון מהחלק השני של דיואן טדרוס אבו־אל־עאפיה (גן המשלים והחידות) ואבקשך מאד להשתדל כי תיכתב עליו ביקורת ברבעונכם מצד איש בן־סמך. ועל זאת ניתנה לך תודתי מראש. –––

593. אל הפרופ' גוסטאב דאלמאן⁴

ירושלם,

ט“ז תמוז תרצ”ד 1934 יוני 29

ידיד נכבד!

זה שנים רבות שלא היתה חליפת מכתבים בינינו,ובלבי מתעורר החפץ מזמן לזמן לכתוב אליך. ועתה, הנה באו ימי החופש גם בבית המדרש למורים, גם באוניברסיטה, והנני יכול למלא דרישת לבי זאת.

מה שלומך? ומה שלום ביתך? ההנך חושב לבוא פעם אלינו?

בשנים האחרונות הקדשתי הרבה מזמני לענייני המחקר והמדע, ואת פרי עבודתי הנני שולח אליך בצורת מאמרים אחדים וספרי “חקרי מקרא” לאיוב. אשמח מאוד לשמוע דעתך על עבודותי. ואם אפשר לשלוח אלי ספר מספריך האחרונים, אשמח לקראו.

לשנה הבאה לקחתי לי חופש מעבודתי בסמינר ובאוניברסיטה, למען אוכל לעבד את כל רשימותי בתנ"ך ובדקדוק ובשירת ספרד, שרשמתי זה יותר מארבעים שנה.

פרסמתי גם דיואן של אחד ממשוררי ספרד האחרונים, הוא השר טדרוס בן יהודה אבו אל עאפיה, וכבר יצאו מהדפוס שני חלקים ממנו. אם מקצוע זה מעניין אותך, כתוב נא אלי ואשלחו אליך.

ושלום רב לך ולרעייתך הכבודה ידידך מכבדך

594. אל משה ואלירו

ירושלם, ח' באב תרצ"ד 20.7.1934

ידידי הנכבד השופט משה ואלירו,

בצאת היום לאור משפטו של סטאבסקי ע"י בית הדין לערעורים רואה הנני לי לחובה להביע לך רגשי הוקרתי על פרסמך לפני משך זמן את נימוקיך לזיכויו כנגד דעת יתר חבריך השופטים, אשר אולי פעלו גם הם על פסק הדין הנוכחי. גאון לאומי הראית במעשך זה, אשר עשיתו מבלי התחשב במה שיאמרו חבריך על זאת ובמה שאולי תאמר הממשלה. לא רק כיהודי טוב הראית עצמך בזה!־במקום שהדבר נוגע לצדק ולמשפט אמת אין עניין של לאומיות, כי אם כאדם לוחם בעד העמת והיושר.

יישר כוחך, וכל לב מרגיש יודך ביום הזה, אשר בו הנך קוצר פרי מטעך.

בידידות ובאחווה

595. אל אשתו

לונדון, אור ליום ה‘, ג’ תשרי תרצ"ה

־־־ ביום א' הספקתי לבקר בבית אלקן אדלר לארוחת הצהרים ולראות כתבי היד החדשים אשר אצלו. ומביתו הלכתי לבקר את סיר הרברט סמואל ואשתו, היושבים לא רחוק משם. הם יושבים עתה בדירה קטנה, לא יותר גדולה מדירתנו. הוא כותב עתה שני ספרים בפילוסופיה. הראני את חדר ספריו. המלא ספרים מפה לפה. שתיתי שם טה ודיברנו על א"י. הוא והיא שאלוני לשלומך וביקשוני לדרוש בשלומך בשמם.

היום התחילה העבודה בלינגוואפון⁵ ועבדתי ארבע שעות וחצי ואתי היה גם יוסף יהודה,⁶ והעבודה מעניינת. לניסיון השמיעונו תיכף אחרי ש“דיברנו” את הפרק הראשון מה שדיברנו, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי את קולי. ובאמת לא האמנתי כי זהו קולי לולא שמעתי את קול דברי יוסף שהתאים לקולו. יש לנו לעבוד עוד מחר כל אחרי הצהרים ומחרתיים (יום ו') כמעט כל היום. –––

596. אל הפרופ' לוי גינצבורג

ירושלם, ט“ו בחשון תרצ”ה 24.1.34.

לכבוד ידידי הרב החכם, החוקר הנכבד מוהר"ר פרופ' לוי גינצבורג נויורק

בשמחה רבה קראתי את מכתבך מיום ד' בתשרי, אחרי שובי הנה לפני ימים אחדים. תודה רבה לך על דבריך הטובים על עבודתי בספר גן־המשלים והחידות, ולא פחות מזה על הערותיך החשובות למקומות שונים בדיואן. ההערות האלה תבואנה בחלק השני, בכרך השני, במקום שתבואנה הערות נוספות על הכרכים הקודמים, ולכן הנני בזה לבקשך, כי תואיל בטובך לעבור בעתות הפנאי מזמן לזמן על שני החלקים אשר בידך ולהעיר מה שיש לך להעיר עליהם.

ועתה הנני שולח אליך על ידי הדואר כל מה שנדפס כבר מן החלק השני, זאת אומרת הטקסט של השירים, ובכל פעם אשר יצא מהדפוס גליון מההערות על החלק הזה אשלחנו אליך.

ובזה הנני אומר לך ולרעייתך הכבודה שלום רב, בשמי ובשם משפחתי.

ידידך מכבדך מאד

597. אל ר.ג.ב.ספייסר, המפקח על המשטרה, ירושלים

ירושלם, כ“ו חשון תרצ”ה 1934 נובמבר 4

להאדון הנכבד ר. ג. ב. ספייסר המפקח הכללי למשטרה ולבתי הסוהר של פלשתינה (א"י) במשרד הראשי של המשטרה ירושלם

אדון מאוד נכבד,

שלשום ביום 2 נובמבר בלילה הודיעוני תלפונית מחיפא, כי הברון אדמונד די רוטשילד, מבסס המושבות החקלאיות היהודיות בארצנו, מת, וצריך כי יהיו בתי הראינוע סגורים ביום השבת בערב בירושלם כמו שיהיו סגורים בכל הארץ, לאות אבל על האיש הנערץ בפי כל יהודי הארץ.

תלפנתי אל הסוכנות היהודית ויענוני, כי העניין סודר ובתי הראינוע יהיו סגורים.

תמול בערב בשעה שש ראיתי, כי ראינוע “אדיסון” שעל יד ביתי פתוח. דיברתי עם מר עזרא מזרחי ויענני, כי אם יתר בתי ראי־נוע ייסגרו, יסגור גם הוא. הלכתי אל בעלי ראינוע “ציון” ויענוני, כי אם יסגור תיאטרון אדיסון יסגרו גם הם.

תלפנתי משם אל ראינוע “אדיסון” ויענוני פעמיים כי הם סוגרים, אך בעל ראינוע “ציון” לא האמין וישלח את אישו ללכת לראות אם באמת הם סוגרים, למען יסגרו גם הם.

באתי אל ראינוע “אדיסון” וראיתי כי הוא פתוח. כעסתי על אשר רימוני ושאלתי את הגזברים שעל יד הקופה למר מזרחי ויענוני, כי איננו ואינם יודעים איהו.

אז אמרתי: אנסה אני להשפיע על הקהל להפסיק ההצגה, שהתחילו בה, לסימן האבל. נכנסתי אל האולם וקראתי אל הקהל ברגע שחדל רעש ההצגה להודיעו, כי הברון רוטשילד מת והקהל צריך לסימן אבל לדרוש להפסיק ההצגה. אך פתאום תפשוני שני שוטרים, מספר 1221 ומספר 17 בשתי זרועותי בחוזקה, ולמרות שלא הראיתי שום סירוב לצאת מן האולם ולמרות מה שקראתי אליהם I am going סחבוני בפני הקהל כולו הלוך וסחוב עד מחוץ לאולם.

מנהג כזה מצד שוטרים בריטים עם איש כמוני, ובשעה שלא סירבתי לצאת, הוא בלתי הגון לגמרי (משתמש הנני במבטא היותר רך לזה) והנני מוחה בכל תוקף ומתלונן על עושיו בפני אדוני הנכבד ומבקשהו לעונשם כראוי למעשיהם זה.

אפשר הדבר, כי בשעה שנרגזתי מאוד על אנשי מזרחי אשר רימוני בתלפון, ובחפצי להציל את כבוד ירושלם עירי, שלא ייאמר עליה שהיא איננה מרגישה באבל היהדות כולה, לא עשיתי כהוגן להיכנס אל האולם ולפנות אל הקהל שלא ברשות מר מזרחי, שחיפשתי אחיו ולא מצאתיו אך השוטרים, המצווים בוודאי על התנהגות בנימוס בייחוד עם אנשים זקנים מהם, יכלו לדרוש ממני לצאת בלי שיתפשוני בחוזקה ויסחבוני ויחללו כבודי בפני כל הקהל הגדול.

בתקוותי, כי אדוני יתחשב עם בקשתי.

הנני עבדו המסור לו

598. אל י.ד.בר־דרורא, עורך “דואר היום”, ירושלים

י"א שבט

א. נ.

הנני מרגיש לי לחובה להביע לך תודתי בזה על שני מאמריך בנוגע לזקני ולאבי זכרם לברכה, בקשר עם יסוד “מוצא” לפני חמש ושבעים שנה, ועפ"י הפתגם “בהדי הוצא לקי כרבא” זיכיתני גם אותי בדבר שבח ותהילה, אף כי אנכי נולדתי כחמש שנים אחרי המאורע הזה.

תודה רבה לך על דבריך הטובים.

ברגשי תודה וכבוד

599. אל ברל כצנלסון

י"א שבט

לכבוד הסופר המצוין מר ב. כצנלזון, עורך “דבר”, תל־אביב

אדון נכבד,

הנני מרגיש לי לחובה להודות לך על מאמרך בנוגע ל“מוצא” ולמייסדה בעיתונך, ועל מאמרך, שהוספת על דברי המנוח אבי ז“ל במאמרו ב”הלבנון" ובמקומות שונים בספרו.

וכן הנני להודות למר “בארי” על מאמרו ב“מוסף לדבר לנערים”.

החייתם את העבר, הזכרתם את הנשכחות ועם זה יחד באו דברי תהילה גם לי.

יישר כוחכם.

ברגשי תודה וכבוד.

ביקורו של דוד ילין במצרים, תרצ"ה

600. אל הד"ר ישראל איתן

אלכסנדריה, י“ב אד”ר תרצ"ה 15.2.35

ידידי יקירי ונכבדי הד"ר ישראל איתן,

השנה במלאת יובל שנים לעבודתי בהוראה, לקחתי חופש לשנה שלמה גם במכללה, גם בביהמ"ד למורים (מה שאתם קוראים: “שנת השבת” ופה זה “שנת שבע השבתות”), למען אוכל לסדר ולעבוד כל עבודותי, שהתגבבו אצלי במשך הזמן, ואולי אזכה גם לפרסמן.

ובכן אטחרי כי בירושלים רבים המפריעים וההפרעות, באתי הנה אל בית אחותי, אשר רק היא ובעלה יושבים בבית, ואשהה פה עד קרוב לחג הפסח. לחג אשוב ירושלמה, ואחרי החג הנני אומר לנסוע לימי הקיץ לאוקספורד ולהמשיך שם עבודתי.

ובשלושה דברים עיקריים הנני עוסק: א) עיבוד ביאורי לספרים אחדים בתנ"ך. ב) בפר דקדוק לבתי הספר התיכוניים ולמורים. ג) עיבוד הרצאותי במכללה בדרכי השירה הספרדית.

ויהי רצון, שיעלה הדבר בידי במלואו.

את מכתבך מיום כ“ה אוקטובר ש”ע קיבלתי בזמנו, והנה גם תשובתי נתעכבה עד כה לסיבות טרדותי בירושלים, וכן קיבלתי מאמריך על מלת “אם” והוראה חדשה למלת “רחמים”. אינני זוכר עתה מה שכתבת על מלת “רחמים”, אך אנכי חשבתי תמיד, כי יש למלה זו מלבד הוראתה pitiѐ גם הוראת הרגשה בכלל ועפ"כ ביארתי לי את המיבטא “נכמרו רחמי אליו” והמאמר “ורחמי רשעים אכזרי”, שהכוונה רגשות הרשעים הם אכזריות.

בגמר כרך ב' של דיואן הנני עסוק ג"כ עתה והעבודה מתקדמת. חושב הנני כי תיגמר בעוד שלושה חודשים.

שמחתי לקרוא, כי נמנית בין מורי המכללה בעירך, והנני מאחל לך קידמה והתעלות במשרתך החדשה – עד אשר תגיע אלינו. אולי זהו השלב לזה. הן ידעת את בני עמנו: אם הגוי מוצא דבר לטוב בוודאי הוא טוב.

מספר התלמידים במכללה גדל הרבה, אך לא במידה שחשבו. רבים חשבו את הקבלה למכללה בתור אמצעי להיכנס לא“י. בכ”ז ישנם כארבע מאות לדעתי.

אינני יודע את המספרים בדיוק, רק זאת אומר לך, כי אלהנ הבוחרים בספרות מחוייבים ללמוד גם ספרות ימי ביניים וגם הספרות החדשה.

בוועד הלשון נמנו שני ועדים פועלים, אחד בירושלים ואחד בתל־אביב. ובעיקר עובדות הועדות המקצועיות.

טוב תעשה לשלוח מאמר ל“לשוננו”.

ד"ר סלושץ נמצא בתל־אביב והוא זועף על כל העולם כולו. המסכן יש לו תמיד מה שקוראים Verfolgungsmanie. –––

601. אל ב. דינבורג, ירושלים

אלכסנדריה, כ“ד אד”ר תרצ"ה 27.2.35

חברי וידידי נכבדי האדון ב. דינבורג,

זה עתה קיבלתי מכתבו והנני שולח לכ' את השטר חתום בחתימתי.

בדבר הביבליוגרפיה חושב אני ג"כ, כי כדאי להביא בספר כזה (מדעי) רק את עבודותי המדעיות בפרטות, ולהזכיר בכלל את יתר העבודות הספרותיות.⁷

צריך כמובן הכניס למשל ספרי מקרא לילדי ישראל (עם בן־יהודה), מקרא לנערי ישראל, מקרא לפי הטף ב“ח, לפי הטף ב”ח, ליקוטי נבואות (עם זוטא), אוסף שירים (עם הנ"ל), מאמרי והרצאותי על השומרונים, אגדות ישראל עפ“י סיפורי הערבים (בירושלם של לונץ) וכיו”ב, על השומרונים וכו'.

התחלתי לעסוק בספרות עוד בהיותי כבן עשר. קניתי בפרוטות שחשכתי בכל שבוע את ס' הקונקורדנציה והתחלתי לסדר מלון גרמני־עברי עפ“י ביאורי המלים בספר זה הוצ' שטטין, כמובן הגרמנית באותיות עבריות בסידור הא”ב העברי־ רמז ל“מלון העברי” שערכתי אח"כ עם גרזובסקי.

ב“הבלנון” התחלתי לכתוב כמדומני בשנה אחרי בוא יחיאל בריל לא“י וראה כתבי (!) ועודדני לכתוב בעיתונו. זכורני, כי כתבתי על הבשליקים שירד אז מחירם, ועל שליחי כולל שומרי החומות, שהלכו מבית לבית והכריזו כנגד ה”שקאלעס“. כתבתי גם ב”המגיד“, וזכרוני כי כתבתי על חפירות לירד בענוה(!) שקראתי בוודאי באיזה עיתון לועזי – רמז למכתבי ב”המליץ" אח“כ וליסוד החברה לחקירת א”י.

אולי אסע לקירו בראש השבוע הבא. יש לי עוד 15 לי"מ והיום אקבל כנראה עוד 10 או 15, ואשלח יחד. –––

602. אל אשתו

אלכסנדריה, ח' אד“ר תרצ”ה 13.3.35

––– אנכי הרציתי אמש בישיבת הרב פארטו בעברית על “שלמה בן גבירול”. האולם היה מלא ואחדים עמדו במסדרון, זה סידר המועדון העברי וביחוד מר אביגדור (לייבוביץ).⁸ הוא בכלל מראני אותות חיבה רבה, וכמעט בכל שבוע הוא בא לבקרני בבית.

אך מחר הוא לי “יום הדין”, כי מחר עלי להרצות בצרפתית באולם הגדול של הליסה⁹ הצרפתית מטעם אגודת שוחרי האוניברסיטה. אדבר על “השפעת מצרים על התרבות היהודית והעולמית”. הם עושים פומבי גדול להרצאה זו ככל אשר תראי בקטעי העיתונים שהנני שולח רצוף בזה, שאבקשך לשמרם. אמנם הרצאה זו לקחה ממני איזה זמן, אך הרגשתי י לחובה לעשות זאת לשם המכללה שלנו. ואולי ידפיסוה אח"כ בחוברת מיוחדת.

603. אל אשתו

אלכסנדריה, מוצש“ק אור ליום י”ב אדר תרצ"ה 17.3.35

תיכף בבואי הנה פנו אלי מצד שוחרי האוניברסיטה שלנו בבקשה להרצות הרצאה בצרפתית על נושא שיעניין את הקהל הרחב. –––

וביום ה' בערב היה הדבר. האולם הגדול של הליצאום¹⁰ הצרפתי היה מלא. באו רבים מחשובי העדה, באו גם אנשים חשובים לא־יהודים. ואנכי הרציתי משך שעה. דיברתי על משה (תולדותיו וחוקי התורה), על תרגום השבעים, פילון, ר' סעדיה גאון מפיום, ועל הרמב"ם.

ראש העדה מר טוריאל ניגש אלי אח"כ, ובדברים חמים הגיד לי על הרושם הכביר שעשתה הרצאתי על כל הקהל. גם הרב אמר לי זאת ועוד אחרים. –––

604. אל הד"ר אויגן מאיר, ירושלים

אלכסנדריה, מוצש“ק י”ב אד“ר תרצ”ה 17.3.33

ידידי יקירי ונכבדי הד"ר אויגן מאיר,

את מכתבך מיום ה' אד"ש וכן התנזכיר בנוגע לרי־אורגניזציה של קהילת ירושלם קיבלתי. עברתי על התזכיר ומצאתיו לטוב מאוד. הערתי הערות קטנות פה ושם.

אין הצעה בנוגע לאופן הבחירות. האמנם לא הגיע הזמן לסדר רשימה אחת גדולה של נבחרים וכל אחד יבחר לו מי שהוא מוצא לטוב? אנכי הנני למשל ציוני כללי והנני מוצא חברים מתאימים אחדים במפלגות אחרות. ובכן אין לי הרשות לבחור בם. ואם אינני מוצא במפלגתי מספר מתאים לנבחרים, מחוייב הנני בכ"ז (לבחור) רק מתוך מפלגתי?

70 חברים למועצה זהו לדעתי מספר גדול יותר מיד, והחצי מספיק ג"כ. –––

605. אל א. רפופורט, מזכיר בית־המדרש למורים, ירושלים

אלכסנדריה, י“ג אד”ש תרצ"ה 18.3.35

––– בהיותי בלונדון השתדלתי להשיג מכונה עברית לפרופסור דוד מגיד בלנינגרד¹¹ למען יוכל לעשות העתקות מרשימת כתבי היד אשר בספריה שם. קיבלתי סך 5 לי"ש מאלקן אדלר ושנים מדוד ששון.

קניתי שם מכונה טובה (לא חדשה) ואמרתי לשלוח אליו והשארתיה בידי מר קרלינסקי עד שישיג מר מגיד רשיון להכניסה לארץ הסוביטים, והנה נתברר לבסוף, כי המכס יעלה יותר מכפליים ממחיר כל מכונה, ובכן כתבתי לשלחה ירושלמה לביה"מ למורים, ואנחנו ניתן במקום המכונה את הכסף לפרופ' מגיד והוא ישתדל לעשות את ההעתקות בדרך אחרת. –––

606. אל אשתו

קירו, י“ז אדר שני תרצ”ה 21.3.35

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

היום קיבלתי פה את מכתבך מיום י"ג דנא. ושמחתי לקרוא כי התענגת בישיבתך ביריחו (אף כי לא נשארת שם עד סוף שבוע זה כמו שחפצתי), ובטיולך אל המקום, אשר יש לך חלק בו (עשר מניות!), הוא “קליה”.

בנוגע לביקור קארלבאך גם אני הצטערתי שלא הייתי בירושלם בימי שבתו בה. אכתוב אליו להאמבורג.

שמחתי ג"כ לקרוא כי הגב' דימנט תעבוד אתכן בנוגע לעבודה כנגד המיסיון, התזמיני אותה לסדר?

אנכי באתי הנה תמול בבוקר לגמור עניין המגבית לטובת בניין הסמינר. תמול עבר היום בביקורים אחדים והיום נתאספו במשרד פוליקר מר אביגדור, מני ורודריג¹² וסידרו רשימה והם יעסקו בהשגת הכספים. אנכי פה רק המעורר, ומקוה הנני, כי עד יום ג' הבא יגמרו העניין ואשוב לאלכסנדריה. הבאתי אתי ניירות עבודותי והנני עובד בשעות הפנויות.

עיקר עבודתי תמול היה עניין השגת אוסף כל כתבי היד של המנוח מוצירי¹³ לספרייתנו. ביקרתיה¹⁴ בביתה, וכן גם בבית גיסה מטר אלכסנדר,¹⁵ ומקוה הנני, כי הדבר החשוב הזה יצא לפועל. כתבתי בארוכה אל מאגנס. –––

חפץ הנני להשתתף בחגיגה של המכללה ואשתדל לבוא ביום ד' (יום החגיגה) ז' ניסן, ז"א בדיוק שבוע לפני הפסח.

לא כתבת במכתבך אם המשכת לכתוב זכרונותיך ביריחו. –––

607. אל הד"ר י.ל. מאגנס

קירו, י“ט אד”ש תרצ"ה 24.3.35

לכבוד ידידי הנכבד הד"ר י. ל. מגנס, קנצלר המכללה העברית, ירושלם

תמול ביקרתי בבית הד“ר מאירהוף¹⁶ ודיברתי אתו ע”ד ביקורו בירושלם, והרצאתו במכללה, וענני, כי אומר הוא לבקר את ירושלם בסוף הקיץ הבא, ואז נכון גם להרצות אצלנו.

יכול להיות, כי ה=בהיותו אצלנו וברואתו את ספרייתנו והקבצים השונים שניתנו לה, יחליט בכ"ז להשאיר לספרייתנו את ספרייתו הגדולה על הרפואה בארצות המזרח ותולדותיה.

אנכי אבוא ירושלמה ביום העשירי לאפריל בוקר למען אוכל להשתתף בחגיגת מוסדנו במלאות לו עשר השנים.

פה ביקשני הרב נחום¹⁷ להשתתף באסיפה החגיגית, שעורכים היהודים ביום א' בשבוע הבא לזכרו של הרמב“ם, וכן הזמנני לאסיפה הרשמית הגדולה, שהממשלה והמכללה עורכות באופירה ביום ב' בשבוע הבא. באסיפת יום א' יהיה עלי לדבר באזני הקהל בעברית על הרמב”ם.

מספרד הודיעוני, כי ספרי על הרמב"ם בעיבודו של המנוח אברהמס יתורגם בספרדית ויתפרסם בקרוב. יש ממנו כבר תרגום באיטלקית מלפני שנים אחדות ורק לפני חודשיים בערך קיבלתי נוסחות אחדות ממנו.

ושלום רב לכ' ולביתו מידידו מכבדו

608. אל אשתו

קירו, יום א' י“ט אד”ש בבקר

––– פה מתכוננים לחגיגות לזכר הרמב“ם. ביום השני בשבוע הבא תהיה האסיפה החגיגית הרשמית באופירה, מצד הממשלה והאוניברסיטה. ידברו שם מיניסטרים (וזירים) ופרופסורי המכללה (ערבים מושלמים) ומשורר גדול ערבי נוצרי, ח’ליל מוטרן, יקרא שיר ערבי לכבוד הרמב”ם. ידבר גם ד“ר מאירהוף, ותלמידי לפנים ד”ר וולפנזון¹⁸ בערבית, והרב נחום.

ביום שלפני זה יערכו היהודים אסיפה גדולה, והרב נחום ביקשני, כי אדבר אנכי אל הקהל בעברית על הרמב“ם. ותיכף אחרי האסיפה ילכו להסיר המסך מעל הכתובת שבקצה הרחוב, שהחליטה הממשלה לקראו על שם הרמב”ם (גם באלכסנדריה יקראו לאחד הרחובות היפים בשם זה).

וכן יתן לי מקום באסיפת האופירה יחד אתו על הבימה. –––

ענין מסירת קובץ כה"י של מוסירי לספרייתנו¹⁹ מתקדם והנני שמח מאוד על זה.

609. אל אשתו

אלכסנדריה, ער“ח ניסן תרצ”ה

––– ועתה בנוגע מה שדיברתי על הרמב“ם: זו לא היתה הרצאה כ”א נאום. בראשונה חשבו, כי וולפנזון ינאם, ואח"כ, כיוון שידעו כי אבוא לקירו ביום ראשון, הזמינוני לדבר במקומו, ובכרטיסי ההזמנה רשמו את שמי. ובמקום שהייתי צריך להיות השלישי בנואמים כיבדוני לדבר בראשונה. ונאומי עשה כנראה רושם, כי קטוי פשה, ראש העדה,²⁰ ושני הרבנים וראש עדת אלכסנדריה (רולו) ואחרים הודו לי מאוד. ורבים אמרו לי, כי אף שאינם מבינים עברית בכלל, הבינו רוב דברי.

בקשר עם זה מעניין מה שבא בעיתון הגדול הערבי “אלמוקטם”, כי הרב של אלכסנדריה דבר בעברית ואנכי “המורה לערבית במכללה העברית” דיברתי באיטלקית!

ליום ב' לחגיגת האופירה הזמינוני לשבת על הבמה ליד המשורר ח’ליל מוטרן, אשר הקריא שירה יפה על הרמב"ם והפרופסור לתולדות הרפואה במכללה המצרית, שדיבר באנגלית.

החגיגה הזאת היתה באמת קידוש ה'. הווזיר פתח את החגיגה בשם המלך והממשלה, וזירים אחדים היו נוכחים, פרופסורים מושלמים, נוצרים ויהודים דיברו לכבוד האיש המרומם היהודי. וולפנזון דיבר בערבית על ספר “מורה הנבוכים” והבליט את יהדותו של הרמב"ם. הוא היה בכלל הרוח החיה והמעורר לכל החגיגה הזאת ובזה קידש באמת את שם ישראל, ובזה התגלתה גם כן רוח השלום, השוררת פה בין היהודים ויושבי הארץ, וזה בוודאי כרקב בעצמות המופתי שלנו וחבריו.

הרצאתי על הרמב“ם תהיה באמת רק ביום ב' הבא בערב לפני כל המורים והמורות שיבואו ביום א' בערב, וכן קהל יהודי קירו. אותה הרצאה שלחתי ל”הארץ" לפרסם אותה בספר שיפרסמו לפני החג.

ועוד לא נפטרתי מהרצאות (ידעתי כי אבינעם יעקם את חטמו!), ועד ידידי המכללה הירושלמית בקירו ביקשוני להרצות בקירו אותה ההרצאה שהרציתי באלכסנדריה ואעשה זאת ביום ב' בערב בשעה 9:30.־־־

אינני זוכר אם כתבתי לכם, כי מתרגמים את ספרי על הרמבם במדריד בספרדית ובקרוב יפרסמוהו. ובאנגליה הם מדפיסים אותו שנית. משתי ההוצאות אקבל סכום קטן, אך התניתי, כי כמו שמשלמים לי כן ישלמו גם לאלמנת ידידנו המנוח אברהמס ז"ל. –––

610. אל הד"ר י.למאגנס, קנצלר האוניברסיטה העברית, ירושלים

קירו, ה' ניסן תרצ"ה 8.4.35

ידידי הנכבד!

למרות חפצי לבוא ירושלמה ליום חגיגת העשור למוסדנו, נבצר הדבר ממני ע“י עיכוב בוא מורי ארץ־ישראל הנה ביום אחד, והייתי מוכרח לדחות הרצאתי על הרמב”ם מהערב למחר בערב, ולצערי עלי לשלוח מכתבי זה במקום בואי אנכי בעצמי.

לפני עשר שנים כיום מחרתיים נאספו ובאו מכל קצווי ארץ ההשכלה והאור גדולי המדע, היהדות והמדיניות, אז שרו כולם מזמור שיר לעתיד לבוא. האמינו מלכי גויים ושריהם, האמינו רבי החוכמה והדעת, כי אם עם ישראל חפץ ליצור מכון לחכמה יהיה בוודאי ראוי לשמו, ועל סמך זה נתנו למוסד בהקפה מבחר תהילותיהם ודברי שבחם.

היום, אחרי עבור רק כעשר שנים ליסוד המוסד, התחלנו כבר לשלם חלק מחובנו לעולם הנאור. המכללה עובדת כבר, ובהצלחה. באים אליה גדולי המדע מתפוצות הגולה, נוהרים אליה הכוחות הצעירים הרעננים, בני־הנוער של עמנו מכל הארצות. ודבר זה בלבד הוא לנו הערובה היותר טובה, כי אכן ימלא מוסדנו התקוות הגדולות שתלו בו בייסודו, ושם “המכללה העברית שבירושלם” יהיה לתפארת בכל העולם, ותועלתה תהיה מלוא ארצנו וכל עמנו. כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה הבוחר בציון והשוכן בירושלם.

חברכם הגולה

611. אל אשתו

קירו, ו' ניסן תרצ"ה (9.4.35)

––– אמש הגיעו המורים בלילה באיחור שעה, וככה יכולתי עוד לקדם פניהם בתחנה. שמחתי להיפגש עם אביעזר ולהוודע מפיו כל חדשותיכם.

היום עשיתי עם אביעזר ואבישר²¹ ביקורים רשמיים אצל הרב נחום וקטוי פשה.²² קטוי ליווה אותנו אל וזרת ההשכלה ושם קיבלו פנינו יפה מאד ונתנו כל הרשיונות לבקר את בתי הספר השונים, ונהנים גם מי שילווה את קבוצות המורים בכל בתי"הס השונים.

הקהילה וכל המוסדות וההסתדרויות מכינים טה לחמש מאות איש (בכל זה גם האורחים והאורחות) ביום ה' אחה“צ באותה חצר בתה”ס הענקית ששם היתה גם חגיגת הרמב“ם. יבואו גם מגדולי הממשלה, וכל מורי בתה”ס המקומיים ומורותיהם.

הערב בשבע ארצה בפני המורים וקהל ב“כ המוסדות השונים וביניהם גם המורים המקומיים בעברית על הרמב”ם בבית הכנסת הנהדר של הקהילה.

המורים עומדים ע"ז שאשתתף במשתה, אחרי אשר מצד מחלקת החינוך שיכוני בתור ראש המטיילים, ובכן אסדר, כי מהאספה אסע ישר אל תחנת הרכבת, וזאת אומרת איחור בעוד יום אחד, באופן כי יבוא ירושלמה ביום ו' בבוקר. –––

תרצ“ה – תרצ”ח

612. אל ב. דינבורג

ברכבת בין קמברידג' ולונדון יום ו' ב' מנ“א תרצ”ה 2.8.35

חברי וידידי יקירי מר ב. דינבורג

את מכתבו (בלי תאריך־וזה קורה להסתוריון!) קיבלתי וקראתי בהתעניינות כל מה שהודיעני על המתרחש אצלנו (הנני אומר עדיין: אצלנו).

א. שמחתי לקרוא, כי אחרי ההפסקה הגדולה ממשיכים להדפיס את כתבי,²³ ואבקשהו לשלוח אלי נוסחה אחת ממה שנדפס ויידפס. אנכי אמנם כתבתי לכם כמדומני, שטוב תעשו לפנות אל מי שנקרא עתה בשם Sir Montague Burton ולשלוח אליו מה שנדפס כבר ולכתוב אליו, כי באשר שמעתם מפי בשעה שהיה בירושלם ודיבר אתי סיפר לי, כי זוכר הוא עדיין את הזמן שחיכה בכל פעם בקוצר רוח למכתבי מירושלם בהמליץ בחתימת “מן המודיעים”, ושעשו עליו רושם נעים.²⁴ ולכן אחרי שהנכם רואים, כי הספר יגל על מה שחשבתם ועל מה שאספתם מכם ומאחרים – הנכם מבקשים אותו, כי יתמוך בהוצאת הספר בך 30 או 40 לי"ש. חושב הנני כי הוא יעשה זאת. – אדרסתו תמצאו בוודאי בהנהלת הסוכנות או במכללה. תוכלו לכתוב אליו כמובן בעברית.־־־

ב. סטיפן וייז הוא תמיד בבחינת אליהו הנביא כפי שאמר לו עובדיהו. אבל יש לו התכונה, שהוא תופש מהר כל דבר ואין צורך לו בזמן רב. רב־צעיר אמר לי פעם: כשהנני מדבר עם וייז באיזה עניין, רואה הנני, כי בטרם הספקתי לאמר לו המלה העשירית תפש כבר מה שאגיד במלה החמישים. בכל אופן טוב שראה את הבניין.

ידידו מכבדו (האוכל לחתום עוד: חברו?)

613. אל הד"ר יעקב כהן

קמברידג‘, ו’ תמוז תרצ"ה 7.7.35

אדוני הנכבד המשורר ד"ר יעקב כהן,

קבל נא ברכתי להיותך עורך “התקופה” המתחדשת! ומקוה הנני, כי בעריכתך תעמוד על הגובה הספרותי והמדעי המתאים.

בנוגע להשתתפותי בה מקוה הנני, כי בימים הבאים יעלה בידי לעשות זאת. אך לכרך הראשון הנני מסופק אם אוכל להשתתף כבר.

אם תסכים להכניס בכרך זה מאמר ממני על “הדרך הקצרה בתנך ובשירה הספרדית”, הודיעני נא תיכף ואשלח אליך ויגיעך בחצי אב בערך.

ברגשי כבוד ובברכת הצלחה רבה ידידך

614. אל מאיר דיזנגוף

ירושלם ח' כסלו תרצ"ו 35, דצמבר, 4

ידידי יקירי ונכבדי מר מ. דיזנגוף,

בעונג רב קראתי דבריך “לתושבי תל־אביב!” בראותי אותך מתרומם מעל לכל קטנויות וקטנטנויות המפלגתיות, אשר שללו מאתנו בזמן האחרון השתתפות רבים מבעלי האישיות החשובה ותעמיד במקומם חברי המפלגות גם אם אין יד ולא שם להם בשום מפעלים ציבוריים ולאומיים, ככל אשר הננו רואים בוועד אחת הקהילות הגדולות בארץ ישראל, ההולך ומתנוונה מזה שנים.

וזוכר הנני עתה את היבחרך בוועד הלאומי הראשון בין שלושת החברים, שנבחרו לא מצד איזו מפלגה שהיא כ"א מצד כל המפלגות בתור עומדים מחוץ לאיזו מפלגה שהיא ואשר זכות עצמם הם עמדה להם.

והטיבות לעשות בבחרך לך עוד שני חברים, אשר גם הם אינם נוטים באופן מיוחד לאחת המפלגות כי אם טובת הכלל כולו היא אור לנתיבתם. תהיה לכל הפחות בעיריית העיר היהודית הראשונה “שלישיה”, שתדאג ביתר שאת לטובת העיר כולה.²⁵

והיטבת בבחירתך.

אין לי צורך לדבר על מר שלוש תושב תל־אביב ומראשוני תושביה והוא ידוע לבוחרי העיריה מאז ומקדם. חפץ הנני לברכך על בחירתך במר נתן ד. קפלן, אשר בימי ישיבותי בשיקאגו הכרתי לדעתו בתור מקדיש כל כוחותיו לארצנו ולתחייתנו. לא היה מפעל ציוני באמריקה, שלא היה הוא מראשוני המשתתפים בו. אף הכרתי לדעת את יושרו, העומד למעלה מכל ביקורת, את עדנת נפשו ונקיות דעתו, את התחבבותו על כל הקהל. מאיזו מפלגה שהיא ובני איזו דעה שהיא.

צלח ורכב על דבר אמת וצדק – וקידמת תל־אביב מובטחה!

ומקדם ידידך מאז ומכבד מרצך

615. אל סיר ארתור ווקוף, הנציב העליון לא"י, ירושלים

ירושלם, ו' טבת תרצ"ו 1935 ינואר 1

הוד מעלתו,

יום חג ראשית השנה הוא הפעם יום שמחה מיוחדת לבני ארצנו, בהתבשרנו הבשורה הטובה, כי הוד מלכותו המלך ג’ורג' אישר את המשכת מועד היותך לנציבנו העליון לתקופה של עוד חמש שנים.

הצטיינות מיוחדת זו, שלא ניתנה עדיין לשום נציב עליון בארצנו, מראה כמה גדול ערכך בתור יודע לנהל בתבונה ובמקל־נועם את ענייני ארצנו בעיני ממשלת הוד מלכותו. ובין כל קהל השמחים בשמחתך והמברכים אותך ליום המאושר הזה, הנני בא גם אנוכי לברכך, כי גם ימי שלטונך הבאים יהיו לברכה לכל תושבי ארצנו, ולשלום בין כל חלקיהם. ואגמור ברכתי בגמר ברכת־המלכות אשר בתפילותינו: בימיו ובימינו תיוושע יהודה, וישראל ישכון לבטח.

עבדך הסר למשמעתך

616. אל לוינשטיין, חיפה

(ירושלים) ז' טבת, תרצ"ו 2.1.36

א. נ.

בתשובה למכתבו מיום 29.12 שעבר הנני מתכבד להודיעו כי לפי דעתי טוב לקרוא לשכונה, שכ' מזכיר במכתבו, בשם “חרושת”. שם כזה נמצא כבר בתור שם לעיר בא"י. “חרושת־הגויים” (שופטים ד' 2. 3. 16), והוא מתאים לאופי השכונה. אם תרצו תוכלו לקוראה בשם “שכונת חרושת”. בנוגע ליתר השמות שהצעתם עלי להגיד לכ', שלא מצאו חן בעיני. כמובן זהו דבר שבטעם.

מהשמות שהצעתם לרחובות הנני מוצא למתאימים השמות הבאים:

אחוה, התחיה, המכבים, מרגוע, הפרחים, הדר, השלום.

במקום “היוצר” יותר טוב היצרן כי “היוצר” מורה יותר על האלהים.

אולי תוסיפו שמות “רחוב חירם” “רחוב בצלאל” ו“רחוב שץ” – אנשי החרושת בעבר ובהווה.

ברגשי כבוד

דוד ילין

617. אל מ. דיזנגוף

ירושלם, ל' שבט תרצ"ו

דיזנגוף ידיד יקיר לי!

אומרים, כי הנך צועד לקראת השנה השבעים וחמש לשנות חייך, אם גזירה היא־נקבל, אך האמונה חסרה, והן היה לפנים בן שמונים שאמר: ככוחי אז כוחי עתה ולצאת ולבוא. אך לא רבים יוכלו להתפאר ככה, ואתה הנך בין יחידי הסגולה, שחוננו בסגולה זו. ואשריך!

זוכר הנני אותך ומרצך בימי המלחמה העולמית. כל פעולותיך לקיום מפעל חייך־תל־אביב, ולטובת היישוב בכלל. פעמים רבות היית בלוע הארי, שהפיל אימתו על כל סביביו, ויצאת בשלום. האלהים חננך בבת צחוק נעימה, ובהומור דק, שגם אריות טורפים נכנעים להם.

זוכר הנני פעולותיך לטובת גולי ארצנו בדמשק בשנים האחרונות למלחמה, בתור יו"ר ועד ההגירה. הנני זוכרך מימי המשלחת הארץ־ישראלית, איך לקחת לבבות בהרצאותיך על ארץ ישראל.

כל זמנך הקדשת לטובת הכלל, בפני שום דבר לא נרתעת, וגם כשהגיעה לך השעה לקצור פרי עבודותיך, אינך מעוניין בקצירה ובהנאה בפירות שבשלו כבר, כי מוסיף הנך לחרוש ולנטוע.

יאריך האל ימיך ושנותיך, ויתן לך כוח ועוצמה להמשיך פעולותיך עוד שנים רבות לתחייתנו.

ידידך חובבך

618. אל יחזקאל דנין

ירושלים, י“ח ניסן תרצ”ו

יחזקאל אחי יקירי,

את מכתבך מיום ערב החג קיבלתי בזמנו, ורק עתה נפניתי לענות לך.

גם אני יודע, כי ארצנו היא משותפת לכל העמים היושבים בה ובוודאי תישאר משותפת גם כשנהיה הרוב בה. ואם השתדלתי אז למצוא את זרובבל חביב למען ישתדל להוציא מלה זו מתוך דברי הברון, היה זה מפני שני טעמים:

א. לא חפצתי שיהיה בן אבי…²⁶ למטרה לחצי הקיצונים אשר בנו כהרויזיוניסתים והדומים להם והיו בוודאי מהפכים עולמות על זה;

ב. מפני שאיפתנו הלאומית, ולו גם תהי רחוקה, שפלשתינה תהפך סוף סוף ל…²⁷ ארץ ישראל, ארץ עם אחד, העם שהיתה שייכת לו, אשר כבש אותה בחרבו ובקשתו, ואשר הובטחה לו מפי ה' לאבותיו, ובכן חושב הנני כי אנו בכל אופן איננו צריכים לדבר על ארץ משותפת. אפשר לדבר על ארץ שיושבים בה שני עמים, ושבוודאי ישבו כך הלאה, אבל אם אנו מדברים על ארץ משותפת, הנה כבר סילקנו בידינו חצי זכותנו ההיסתורית.

זוהי דעתי. –––

619. אל ישעיה פרס, מנהל בית־הספר ע"ש למל, ירושלים

ירושלם, ט“ו אייר תרצ”ו 1936. מאי 7

א. נ.

בשבת לפני שבוע אחרי הצהריים יצא מבית הספר שתחת הנהלתו גדוד צעירים ולפניהם צעיר מחצצר בחצוצרה בפומבי ברחוב ישעיה. כ' יוכל לשער הרושם, שדבר חילול שבת בפני קבל ועדה העוברים ברחוב והיושבים ברחוב זה יוכל לעשות, ואת זה יחד חילול שם בית הספר, שאיננו מכוון לנטיית חילול הדת להכעיס.

זו לא הפעם הראשונה, שכל עובר שומע בליל שבת או ביום השבת קולות כאלה בתוך מגרש ביה"ס וחילול שבת בדרכים אחרות, אך הפעם הוגדשה הסאה כשהדבר נעשה ברחוב.

חושב הנני, כי חובתו היא, בתור מנהל בית ספר העומד לחוג את חג שמונים השנה לייסודו ע“י הגברת מווינא, שאמרה, שהיא חפצה ליסדו “כדי ללמד את הבנות שמירת תורת ישראל”,־למנוע דברים כאלה מהיום והלאה. יש עוד די מקומות בירושלם שמי שרוצה לפרוץ גדר יוכל ללכת שמה, וצמה זה דווקה בבי”ס שהתלמידות רואות בוודאי ג"כ בהיחלל השבת ומנהלו מרשה זאת.

ברגשי כבוד וחברות

620. אל הד"ר מ. גליקסון, עורך “הארץ”

ירושלם, כ“א סיון תרצ”ו 11.6.36

ידידי יקירי ונכבדי הד"ר גליקסון

סוף שנת הלימודים במכללתנו מגיע ועתה הגיע הזמן לבחור לשנה הבאה “רקטור” למוסד זה.

נודע לי, כי החבריא של “ברית שלום”²⁸ החלה גם הפעם לזוע והיא מעמידה כבר מועמד שלה ועושה תעמולה ביחוד בין החבריא הגרמנית, המצטרפת אליה למועמד זה, והוא הד"ר (סליחה, שגיתי הפרופסור מאיר.²⁹

אין לי כלום כנגד מועמדתו בתור איש, אבל חושב הנני, כי ביחוד בשעה זו לא יהיה נכון שיתנו עוד פעם לכנופיית ברית שלום להשתלט על המכללה.

צריך להחל בתעמולה כנגד זה בעיתונות. תבין, כי לי אין אפשרות לצאת בפומבי כנגד חברים או חבר. אבל צריך לדאוג לזה.

סוף סוף צריך פעם שיבוא גם תור מציגי מדעי היהדות, ויש מועמדים, יש פרופ' קליין,³⁰ שהיה כבר ראש הפקולטה למדעי הרוח, יש פרופ' רות³¹ (לפילוסופיה היהודית). להעמיד עתה דווקא מהמכון למדעי המזרח, הפרופ' לאמנות הערבית והאיסלמית, כמדומני שזה לא יהיה טקטי ביותר.

ידידך מכבדך

621. אל ארי אבן־זהב, ירושלים

ירושלם, כ“ב תמוז תרצ”ו 12.7.36

ידידי יקירי הסופר המצוין ארי אבן־זהב,

קיבלתי את מחברתך “קבר אחים”, ובדמעות בעינים קראתי את חלקה השני.³² את תרגומה קראתי ב־Palestine Review וחבל שהשמיטו את השורות האחרונות. היה טוב לעשות מחברת גם מהתרגום האנגלי ולשלחו לפקידי הממשלה החל מהנציב.

יישר כוחך!

ידידך מכבדך

דוד ילין

622. אל א. ה. פרידלאנד, קליבלנד

כ“ד סיון תרצ”ו 1936 יוני 14

ידי יקר,

ע“י מכתב ידידנו הרב ד”ר ברוקנר נודע לי, כי מלאו עתה חמש ועשרים שנה לעבודתך בשדה החינוך בכלל וחמש עשרה שנה לעבודתך במקצוע זה בעיר מושבך הנוכחית קליבלנד.

אם אמנם יום החגיגה כבר עבר, הנה השנה הן לא עברה, ובכן הנני בא לברכך עתה ליום שמחתך זה. יודע הנני את ערך עבודתך החשובה בשדה החינוך הלאומי באותו חלק העולם, אשר חינוך כזה הוא לברכה גדולה לו לתחיית עמנו, ובכן אברכך, כי תלך בכוחך, אשר בו עבדת עבודת הקודש עד כה, להמשיך אותה גם לימים הבאים לאורך ימים ושנים, ומטע כל קניינינו הקדושים בלבות הדור הבא תוסיף לנטוע ותראה ברכה בעמלך הרב.

ושלום רב לרעייתך הכבודה בת עירנו אשר רוח ארץ־ישראל שרויה בביתכם בייחוד בזכותה.

ידידכם מכבדכם

623. אל מ. דיזנגוף

ירושלם, ג' תמוז תרצ"ו 23.6.36

דיזנגוף יקירי ונכבדי,

אכן יש גם שכר מצווה בעולם הזה. פעולותיך הכבירות והפוריות ביצירת העיר היהודיה הראשונה, בפיתוחה ובביסוסה, זכאיות להכרה ולהוקרה לא רק בין בני עמנו כ"א גם אצל ממשלתנו הזרה, ואות הכבוד הגדול שניתן לך היום ממלך בריטניה הגדול הוא הבעת אותה הכרה.

הכרה חשובה זו היא גם הכרת מפעלנו בכלל בארץ תחייתנו, ואשריך שזכית כי הכרה זו תבוא על ידך.

חזק ואמץ! ולאורך ימים בבריאות שלמה וברוח נמרצה.

ידידך מכבדך

624. אל י.ר. מולכו, ירושלים

קארלסבאד, ער“ח אלול תרצ”ו 17.8.36

ידידי יקירי ונכבדי האדון יצחק רפאל מולכו,

היום קיבלתי את מכתבך מיום כ“א אב, והנני מחכה לקבל היום או מחר את מספר הנוסחות מהחוזר הראשון, בחפצי למסור למר אוסישקין ולד”ר וייצמן שהם עדיין פה.

לציריך אין לי לצערי שום אפשרות לנסוע.

לווייצמן סיפרתי ע"ד אגודתנו.³³

צר לי, שעד היום טרם נתקבלה תשובה מהסוכנות בעניין הוועדה הפוליטית לשאלה הערבית. כנראה זהו עניין שנעשה “על אפה ועל חמתה”, וחפצה היא להישאר היחידה בשעת אחריות קשה כזו בעניין כל כך חשוב.

זה לא יפריענו מלהמשיך עבודתנו.

ולפיכך שמחתי לבשורה, כי החלטתם כבר על תכנית חוברות ההסברה.

אשתדל להתראות עם רוטשילד בהיותי בלונדון. הנני נוסע שמה בשבוע הבא, אגיע לשם בסוף השבוע הבא ואשהה שם לכה"פ שבוע ימים.

שלום רב לך ידידי ואמור נא שלום לכל ידידנו

ידידך מכבדך

625. אל הד"ר שמואל י. פייגין

קארלסבאד, ר“ח אלול תרצ”ו 18.8.36

ידידי יקירי וחביבי ד"ר שמואל י. פיגין

עסוק מאוד הייתי בכל משך שנה זו, ראשונה בגמר ספר הדיואן של טדרוס אבו אלעפיה, שקיבלתי עלי להוסיף עליו גם שירי האזור שלו שנמצאו בכ"י שוקן ואשר ברודי פירסמם בספר המכון שלו בהערות בגרמנית. ובעיקר עבדתי במבוא, שבו באו שני מאמרים ארוכים, הערכות על המחבר ועל שאול עבד־אל יוסף בעל כתב היד.

מלבד זה פרסמתי בספר הזכרון לקוהוט 20 משירי ישראל נג’ארה שלא נתפרסמו עדיין, מאמר הערכה על משה בן עזרא, שהופיע התרביץ, וכן ביקורת על הוצאת ברודי לשירי משורר זה, מאמר ארוך על הרשב“ג ושירתו בספר היובל לקלויזנר, ועוד מאמר עליו בתור “פייטן” שנתפרסם ב”לשוננו“. כל אלה גזלו כל זמני עד כי לא עניתיך על מכתבך מיום הזנים־עשר לפברואר ש”ז.

כאשר הנך רואה לא עבדתי בשנה זו בספר הדקדוק. גמר הדיואן היה כאבן מעמסה עלי. וב“ה שגמרתי ספר, אשר שש שנים עבדתי בו עבודה מתמידה. כנגד זה עומד הנני לגמור בקרוב ביאורי לתהלים אחרי שגמרתי כבר את הביאורים לספר ישעיה. בגמרי אותם אגש תיכף להדפיסם. ועל כן חושב הנני, כי בשנת תרצ”ז הבאה אעסוק רק בשני דברים: בדקדוק ובהרצאותי.

כתבתי לירושלם, שישלחו לי נוסחות אחדות מכל אחד ממאמרי. בקבלי אותן אשלח גם אליך.

כן אשלח אליך מירושלם בשובי את ח"ג של הדיואן (השניים הראשונים שלחתי אליך כמדומני), אבקשך לכתוב עליו ביקורת (יחד עם השניים הראשונים) שתפרסם בהדואר.

השלחתי אליך את “כתבי הנבחרים” שפירסם ועד יובלי? אם לא קיבלת כתוב אלי (ירושלמה) ואשלחנו.

את מאמריך קיבלתי בזמנם. אינני זוכר מה שכתבת ע“ד מפלת סנחריב, אבל לי ברור ממקומות רבים בספר ישעיה, שמפלתו היתה ע”י רעש האדמה בהיותו על יד ירושלם מלווה בהתפרצות אש באמצע הלילה ממעמקי האדמה, שזה הבהיל את מחנהו בחשבם כי צבאות יהודים באו להתנפל עליהם, ובחושך היתה חרב איש ברעהו.

פרסמתי מאמר על זה בספר יובל להודי אחד באנגלית, אשר בנו לא יתן לי מנוחה עד אשר שלחתי מאמרי אליו. –––

626. אל מערכת “הבוקר”, תל־אביב

ירושלם, כ“ח תשרי תרצ”ז

לכבוד מערכת “הבוקר”,

רצופה בזה העתקת תשובתי אשר שלחתי לפלסתין בערבית על מאמרו כנגדי, והוא החזירה אלי מבלי כל מכתב לוואי מצדו.

אם תמצאו לטוב לפרסמנה בעיתונכם כולה או תמציתה, תוכלו לעשות זאת.³⁴

ברגשי כבוד

דוד ילין

תרגום מערבית

ירושלם, 4 אוקטובר 1936

לכבוד עורך עיתון “פלסתין” הנכבד,

אחדים מידידי הפנו תשומת לבי על מה שכתב סופרכם “אל מוסתמיע” (השומע) בגליון 3345 מעיתונכם מיום 30 ספטמבר 1936, בנוגע למה שדיברתי בנוגע למנהיגנו המנוח מאיר דיזנגוף בשידור הרדיו, והוא מתלונן על דברי בשבח המנוח בתור יהודי וציוני.

אנכי אמנם דיברתי במה שהרגיש לבי בבוא אסון נורא בפטירת איש, שהקריב כל חייו לטובת אחרים מבלי שום תועלת אישית, בזריזות ובמרץ שאפשר למצוא רק מעטים כמוהו. ומי יתן ושמענו תהילה כזאת על איזה מנהיג שהוא מבני דת זולת דתנו, שתימצאנה בו מעלות ונדיבות ופעולות צדקה כאלה לבני עמו; דבר כזה לא היה מצר לנו כלל. ואם היה בראשית האיסלם איש כעומר בן אלח’טאב, שהיה מפורסם ביושרו ובמעשיו הצודקים, והיו בין הערבים אנשים ידועים ברוח נדבתם וחסדיהם כגון חאתם היטאי או הברכמים בימי העבאסים, נתרגם סיפורי פעליהם לעברית והיו ספרי קריאה לילדינו ולגדולינו, כאשר עשה למשל מר יוסף מיוחס בתרגמו את ספר “אעלאם אלנאס” (גדולי האנשים) של אלאיתלידי המפורסם, או כאשר עשיתי אנכי בתרגום חלק מספרי אלף לילה ולילה, אשר בהם נזכרים מעשי מען בן זאידה ואחרים. ואם ישנו קיבוץ של אנשים בזמננו זה, שנפשם סולדת משמיעת תהילת אנשי החסד מבני דת שאיננה דתם,־יסגרו נא את מכשיר ההפצה האלחוטית בשעת פרסום החלק השנוא עליהם ואל נא יהיו מ“השומעים”.

אבל הדבר, שהנני מצטער לראותו במאמר “השומע” ושהוא מכריחני למחות כנגדו בכל תוקף המחאה, הוא אכן זיוף חלק מדברי בכוונה ובמטרה ידועה. והוא עניין השוואתי (לפי דברי “השומע”) “בין יפו ותל־אביב, או בין הכפרים הערביים והיהודיים, בין החושך והבערות וחיי הגיהנום אצל הערבים ובין האור והמים והמכונות החדישות, ו…., ו…., אצל היהודים”.

הרשוני איפוא להגיד, כי הספדי שמור בארכיון השרות האלחוטי, ושלשום נתפרסם מלה במלה בעיתון “הארץ”, ומי שקורא מה שאמרתי באותו הלילה המעציב יראה, כי הבאתי השוואה בין בתי השכונות היהודיות העתיקות אשר בירושלם, אלה הבתים הצרים, משוללי האור והאוויר ובין עיריית תל־אביב החדשה. ולא היזכרתי כלל את השם יפו הערבית ולא אמרתי אף מלה בנוגע למושבות היהודיות או הכפרים הערביים. ובכן, אם זיוף “השומע” היה בכוונה מובנה, והיא לגרות ולעורר את הערבים כנגדי־זה הוא מעשה נבלה בנוגע אלי. ותלונות אחינו הערבים צריכה להיות מופנית אליו, לא אלי, כי אכן הוא הוא אשר הפיץ השוואה כזאת ותוארים כאלה ליפו ולכפרים הערביים. אבל אם דבריו בעניין הזה יוצאים מזה שלא שמע את הדברים כמו שנאמרו, אז עליו לשמוע מהיום והלאה בדיוק יותר ולא לשים בפיהם של אחרים את מה שהוא חושב.

דוד ילין

627. אל עיריית תל־אביב

ירושלם ה' חשון תרצ"ז 36 אוקטובר 21

אדונים נכבדים,

בדברי אמש לפני הצגת “הבימה” על המנוח מאיר דיזנגוף ז"ל, שהיה ראש עירייתכם ומייסדה, העירותי על זה שהוא נפטר ערירי בלי בנים ובלי בנות. הזכרתי את המסופר על אלכסנדר הגדול, שבמקום להציב לו פסל כמצבת זכרון החליטו אז, כי כל הנולד באותה שנה בירושלם ייקרא בשם “אלכסנדר”, וככה השתרש שם זה בקרב היהדות זה יותר מאלפיים שנה.

והיתה הצעתי לא להכריח כל בני עירכם לקרוא וליילודים בשנה זו בשם “מאיר”, אבל כי תערוך העיר ספר־זכרון גדול ומכורך יפה, שיישאר תמיד באולם נשיאות העיריה, ובספר הזה יירשמו כל הילדים, אשר יקראו להם הוריהם בשם “מאיר”.

וכן צריך שהעיריה תתן לצקת מדלייה יפה קשורה לסרט שתנתן במתנה לכל ילד כזה, שיוכל בגודלו לשאתה בכל חגיגה ובכל זמן שימצא לטוב לשאתה.

דבר כזה יהיה זכר יפה להמנוח.

ובכן אבקשכם לדון בהצעתי זאת, ואם תימצא ראויה לצאת לפועל, תפרסמו זאת בעיתונות למען ידעו הורי הילדים, שיוולדו במשך שנה מיום הפטירה.³⁵

ואלי תסכימו לקרוא לילדות בשם “מאירה”.

לתשובתכם אחרי הדיון הנני מחכה ברגשי כבוד רב

628. אל זלמן שוקן

י“ב חשון תרצ”ז 1936 אוקטובר 28

לכבוד האדון הנכבד, מעוז השירה העברית מר זלמן שוקן ירושלם

אדוני הנכבד מאוד,

היום קיבלתי את תשורתו החמודה, הוא הכרך השני לידיעות המכון אשר יסד לחקר השירה העברית.

ברכתי עליו ברכת “שהחיינו”, על זה שזכינו לראות, כי ספר העוסק בשירה העברית ובשירים העברים, יתפרסם כולו בלשון העברית מראשו ועד סופו. ועתה אין לנו אלא לאחל לכ', כי הכרך הבא לידיעות המכון יידפס גם בארץ העברים.

תודה כפולה עלי להביע לכ' על אשר הוא וידידנו החכם הרב חיים ברודי הואלתם בטובכם להקדיש את הכרך הזה לכבודי. זהו כבוד גדול, שיודע הנני להעריכו כראוי לו, ועידוד רב להמשכת עבודתי בשדה השירה העברית.

יזכה נא כ' לראות בהתפתח מכונו, הנותן כבר פריו לברכה, יותר ויותר, ובהחיותו את עברנו לפיתוח ההווה והעתיד.

ידידו מכבדו כערכו הרם

629. אל דוד ששון, לונדון

כ“ו חשון, תרצ”ז 1936. נוב. 11

לכבוד שארי וידידי הנכבד האדון דוד ששון,

אחדשה“ט הנני בא אליך הפעם בעניין חשוב הנוגע לארצנו הקדושה, והוא עניין בחירת רב ראשי אשכנזי במקומו של המנוח רבנו קוק זצ”ל.

אחד משני המועמדים הוא הרב ד"ר הרצוג, הרב הראשי מאירלנדיה, אשר רבים פה מכירים גדולתו בתורה וביראה ובמעשים טובים.³⁶

אבל כנגדם ישנם המתנגדים לו בגלל התואר “דוקטור” שיש לו; ואלה משפיעים גם על כבוד רבנו הרב יעקב מאיר שיתנגד לו.

ובדעתי, כי רבנו זה יתחשב הרבה עם דעתך, אבקשך לכתוב אליו בעניין הזה ולבאר לו את גדולתו של המועמד הזה ועד כמה הוא ראוי לאותה איצטלא. וצריך למהר בדבר, כי זמן הבחירות הוא בעוד שבועיים או שלושה (י"ז כסלו).

בקרוב יצא מהדפוס החלק הג' מספר דיואן אל טדרוס אבו אל עאפיה ואשלחהו אליך.

* * *

630. אל הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, ירושלים

ד' כסלו תרצ"ז 18.11.36

אדונים נכבדים,

חפץ הנני להתייצב לפני הוועדה הממשלתית בקשר עם שם ארצנו בעברית, שנהפ ל“פלשתינה (א"י)”.

אם אין העובדה הבאה ידועה לכם, אזכירנה בזה, כי בימי המועצה המייעצת של נציבנו הראשון, סיר הרברט סמואל, בהיותי אז חבר המועצה, הייתי אנכי המגן על השם “ארץ ישראל” כנגד הצעתו של החבר הנוצרי ד"ר חביב סאלם, שהציע להשתמש בעברית רק בשפת “פלשתינה”. על טענותי בהוכחות אפילו מהברית החדשה, לא היה מה להשיב. ורק סמואל עשה הפשרה של “פלשתינה (א"י)”.

בשבועון Palestine Weekly היללו אז את עמדתי.

לתשובתכם הנני מחכה ברגשי כבוד

631. אל ישראל עמיקם, חיפה³⁷

ירושלם. כ' כסלו תרצ"ז 4.12.36

א. נ.

––– הנני מתכונן להתייצב בפני הוועדה המלכותית בתור יו"ר ועד הלשון בנוגע לקיפוח זכויות הלשון העברית מצד משרדי הממשלה.

סעיף אחד מהדבר הכללי הוא גם עניין כתיבת תלגרמות עבריות בארץ ישראל מהמקומות, אשר טרם בא הרשיון ע"ז.

ולכן אבקשך, כי תואיל לכתוב אלי דו"ח קצר על כל מהלך העניין הזה: מתי התחלת לדרוש? אל מי פנית? מתי בא הדבר לפני ישיבת חבר הלאומים? מה הוחלט שם? מתי באה ההסכמה על מקומות ידועים? איזה הם המקומות האלה? מתי היה הצעד האחרון?

* * *

632. אל הוועדה המלכותית לארץ־ישראל

ירושלם, י' טבת. תרצ"ז 24.12.36

לכבוד האדון י.מ. מרטין מזכיר הועדה המלכותית לארץ ישראל, ת.ד. 487, ירושלם

א.נ.

בתשובה למכתבו 6/112/.C.R מיום 23 דצמבר ש“ז הנני מתכבד להודיעו, כי בהתייצבי בפני הוועדה המלכותית ביום 31 דצמבר ש”ז אדבר בעברית.

רצוף בזה הנני שולח לכבודו ראשי פרקים בעניין זם ארצנו זאת בלשון העברית ואי האפשרות מצד רוח הלשון העברית להשתמש בה בשמות אחרים.

בשאלת קיפוח זכות הלשון העברית בתור אחת השפות הרשמיות מצד ממשלת הארץ ומחלקותיה אשלח ראשי פרקים בעוד ימים מעטים.

ברגשי כבוד רב

633. אל הרב י.א. הרצוג

ירושלם. י“א טבת תרצ”ס 25.12.1936

לכבוד הרב הגאון המאוה“ג מוהר”ר ד“ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט”א, ראש רבני ארץ־ישראל, דובלין

אדוני הרב הגאון,

“ידעתיך ולא ראיתיך” זאת הנני אומר ביחס לרומעכ“ת, אשר את שמעו הטוב וכל מעלותיו שמעתי, והבנתי כי הוא האחד המיוחד הראוי להיות ראש רבני ארצנו בימינו אלה. וידיעתי זאת הביאתני להתערב בעניין הבחירות ולהשפיע על בוחרים שונים בערי א”י ובמושבותיה לבחור בראוי לאיצטלא זו. וב"ה ניתנה המשרה על שכם הדגול מרבבה.

ועתה באתי, אף כי באיחור־זמן, לברך את אדוני־רם בברכה היוצאת מן הלב: יתן ה' אלהי ציון, כי יעלה ביד רומעכ"ת להרים קרן תורת ישראל בארצנו ולמלא כל התקוות אשר עמנו בארץ ומחוצה לה תולים בו ובפעילותו. ובימיו ובימינו תושע יהודה, וישראל ישכון לבטח בארצנו.

ברגשי כבוד והערה

דוד ילין

634. אל יעקב ברנדנבורג, ירושלים

ירושלם, ו' שבט תרצ"ז 18.1.37

א.נ.

קבל נא את תודתי בעד דבריך הטובים במכתבך מיום 6/1 בקשר עם דברי בפני הוועדה המלכותית ובעד מחשבתך הטובה ליצור פסל ראש־חזה מונומנטלי שלי.

אינני יודע מה מחשבתך לעשות בפסל זה. רק זאת אוכל להגיד לך מעתה, כי מצדי לא יהיה אפשר לי להוציא ע"ז כספים, וכן לא ארצה בשום אופן לקבל יגיע כפי אומן חינם.

בהיפנותך מעבודותיך הנוכחיות אשמח להכירך ולשמוע דעתך.

ברגשי כבוד

635. אל “אמוני הלשון העברית”, חיפה

ירושלם, ז' שבט תרצ"ז 19.1.37

לכבוד יו"ר חברת “אמוני הלשון העברית” בחיפא והמזכיר מר י. סמיאטיצקי, חיפא

חברים נכבדים,

בזה הנני בא להביע לחברתכם את תודתי על מכתב העודדות, אשר הואלתם לשלוח אלי ביום י"ד טבת שנה זו בקשר עם עדותי בפני הוועדה המלכותית בנוגע לקיפוח לשוננו במשרדי הממשלה. במכתבכם הרגשתי את ערנותכם לכל הנוגע ללשוננו ולהחיאתה, וכי הנכם ראויים באמת לשמכם “אמוני הלשון”. יהי ה' עמכם במפעלכם לעזרת ועד לשוננו.

ידידכם מכבדכם

636. אל יעקב־דוד אברמסקי, לונדון

ירושלם, ט“ו אדר תרצ”ז 26.2.37

א.נ.

ידעתני ולא ידעתיך, ובכן יהי רצון, כי בקרוב אדעך גם אני בעלותך לציון ברינה.

את מכתבך מיום חמישה עשר בשבט קיבלתי ושמחתי על דרישת השלום שמסר לי מצד ידידנו החבוש הפרופ' דיין במוסקבה,³⁸ ומצד שני צר לי עליו ועל בתו, שלא עלה בידם לצאת מבית אסוריהם, המקיף כל רחבי רוסיה הבוליבית. היכרתיו פעם בקארלסבאד ומאז נקשרה נפשי בעבותות ידידות. נודעו לי כל שבעת מדורי הגיהנום שעבר עליהם, גלותו לארכאנגלסק וחזרתו. הבנתי, כי סוף סוף עזב את המחנה, אשר נפתה בתום לבו ללכת אחריו, וגם הם עזבוהו והענישוהו. עוד בראשית ימי התוודעותי אליו הרגשתי, כי למרות היותו עדיין מאמין באידאל הקומוניסטי, איננו יכול לעקור חיבתו לציון ויהדות מקרב לבו.

וכמה שמחתי לפני שנה להתבשר, כי יעלה בידו לעלות ארצה. וכבר דאגתי לו לראשית ימי שבתו בא"י, והנה עלה הכורת על כל תקוותיו ותקוות בתו. מה נוראים האנשים, שבני האדם אצלם בבחינת לא לבלוע ולא להקיא.

ועתה לעצם העניין:

מאוד מאוד הייתי חפץ למצוא דרך איך להביא את בתו לארץ ישראל, אך כל זמן שלא יתנוה לצאת משם אין דרך להכניסה הנה. כאשר חשב, כי יקבל הרשיון ליציאה ממאסרו, ערבתי בעדו בפני ממשלת ארצנו. אבל מה לעשות עתה?

העצה, כי אחד הנוסעים מכאן שמה ירשמנה בתעודת משאו בתור אשתו, היא כמדומני בלתי אפשרית. נוסעים לפעמים מפה לשם אנשים נשואים ואיך יוכלו לרשות בתעודתם אשה עניה? רווקים כמעט שאינם נוסעים, וגם אם יסעו, איך יוכלו לרשום בתור אשתם בשעה שאיננה פה כלל?

הנך כותב, שהנך מקווה לבוא אלינו בקרוב, והיה בבואך נוועץ בזה.

הנך כותב כי “אביה שלם ישלם ככל אשר יושת אליו וככל אשר יצטרך לשם”. דבר זה מביאני לחשוב, כי הוא בעל אמצעים, ורציתי לדעת פרטים ע“ד מצבו. במה הוא מתפרנס? ומה מצבו החומרי? האם אשתו הקומוניסטית מרוויחה? אודך מאד אם תכתוב אלי פרטים ע”ז.

הנך מבקשני להרשותך להיות מבאי ביתי. אני הנני שמח לכל מי שעולה אלינו ומבקרני. לצערי אמנם אין לי די זמן לבלות הרבה במבקרים אותי, אך בשבתות הנני פנוי כמעט תמיד.

תודה לך על דרישת השלום מצד הד“ר פינס ואבקשך למסור גם לו ד”ש מצדי ומצד אשתי.

ברגשי כבוד

637. אל הרב הד"ר מ. גאסטר

(ירושלם) י“א אייר, תרצ”ז 22.4.37

לכבוד ידידי הרב החכם החוקר הנכבד ד"ר משה גאסטר לונדון

ידידי הנכבד,

בעונג רב קראתי את מכתבך מיום 15.3 ואת דבריך הטובים על עבודתי בספר הדיואן. לרוב חשיבות דבריך בעיני העתקתים ושלחתי העתקים אל האחים ג’וזף, למען יראו, כי לא לריק היה פרסומם את הספר בפעם השניה.

תודה רבה לך על חביבותך, אשר הראיתני ואשר הנני יודע להעריכה כראוי לה.

במקרה זה הנני משתמש לתקן את חטאי, שחטאתי לפני ברשלנות, ולברכך עתה למלאת לך שמונים שנה. מרגיש הנני ומודה ומתוודה, כי גדול חטאי, ומקווה הנני, כי בטובך תסלח לי. אתה יכול להתפאר ככלב בן יפונה בהיותו בן חמש ושמונים באומרו: אנכי היום בן חמש ושמונה שנה… ככחי אז וככחי עתה. מעייני תורתך יפוצו עוד שנים רבות וכולנו נזכה לשאוב ממעייני החכמה הזאת.

ואת ברכתי זאת הנני נותן לך לא רק בשמי כי אם בשם “המכון למדעי היהדות”, שהנני נשיאו בשנה זו, ז"א בשם חבריו שביקשוני לברכך בשם מוסד זה אשר ליד האוניברסיטה העברית.

נברכך בבריאות שלמה ובעבודה פוריה בחברת רעייתך הכבודה וכל צאצאיכם היקרים.

ידידך מכבדך ודורש בשלומך

638. אל ארי אבן־זהב

ירושלם, י“א חשון תרצ”ח 15.11.37

ידידי יקירי ונכבדי האדון א. אבן־זהב,

הנני משתמש בהזדמנות זו להודות לך על קינתך היפה ב“העולם” בקשר עם האסון אשר קרני.³⁹ דבריך ירדו חדרי לבי ולב בני משפחתי. ומי יתן ויקומו דבריך “וירושלם תקום ירושלם קום תקום!”

ידידך מכבדך

639. אל יהודה בורלא

גדרה, כ“ה כסלו תרצ”ח

ידידי יקירי ונכבדי מר יהודה בורלא,

הנני שולח אליך ע“י מערכת “מאזנים” את ספר אחיקר החכם, ספרו של המנוח אבינעם ז”ל, שפרסמתיו זה עתה במהדורה שניה יותר יפה (כל ההדפסה והכריכה נעשו במשך שלושה שבועות למען אוכל לחלקהו ביום השלושים לפטירתו).

אבקשך מאד לכתוב ביקורת עליו ולפרסמנה בירחון “מאזנים” בחוברת הקרובה.

מחירו קבעתי לשלושה גרושים, למען יופץ בכמות גדולה. המכירה היא ביד מרכז הסתדרות המורים (31 רחוב דוד ילין).

יצאה גם מהדורה לעם ולנוער, בהשמטת דברים מהמבוא ומהביאורים המכוונים למלומדים. מחירו 2 גרוש.

בתודה למפרע ידידך מכבדך

640. אל י. גוטליב, מנהל ענייני הפיק"א, פאריס

ז' באד“ב תאצ”ח 10.3.38

א.מ.נ.,

בתור המנהל הזמני לענייני ועדת קהילה בירושלם, הנני מתכבד לפנות אליך בעניין, אשר ועד קהילת ירושלם כתב כבר אל מנהל סניפכם בחיפה, הא' א. ל. וולפסון, ואשר עליו נתקבלה תשובה כי המכתב הועבר אליכם.

קהילת ירושלם, המונה בערך שמונים אלף נפש יהודים וההולכת וגדולה מזמן לזמן, יש נחיצות גדולה לקדמת ענייניה השונים וועד מסדר העניינים והדואג לקדמת כל ענייני הציבור בתוכה.

ועד הקהילה הוא מייצג את כל העדות השונות אשר בירושלם, וכן את כל המפלגות הפוליטיות.

לוועד כזה, המייצג את קהילת ירושלם, נחוץ גם מהצד המעשי וגם מצד הפרסטיג’ה לבית מיוחד שלו, אשר יכלול את כל המשרדים השונים ואשר יימצא בתוכו גם אולם לכל מיני אסיפות פומביות וחגיגיות, שהן בקשר עם ענייני הקהילה.

עד היום הזה היה הוועד מחוייב להטלטל מדירה לדירה וכל הדירות יחד לא היו מתאימות לצרכיו, יען כי הדירות האלה לא נבנו לשם כך. ולכן נחוץ מאוד למצוא את הדרך להביא את הוועד אל תוך בית משלו, אשר ייבנה לשם כך.

כל המשרדים הלאומיים הארציים בירושלם בנו להם כבר משרדים מיוחדים:

הסוכנות לארץ ישראל, הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד והוועד הלאומי. לכל אלה ישנם בניינים מפוארים, הנותנים כבוד ליהדות העולמית. אבל מלבד היהדות העולמית צריך לתת כבוד גם ליהדות הארצית, המיוצגת לפני כל הערים האחרות בעיר הבירה של הארץ, בעיר הקדושה לכל היהדות העולמית, היא ירושלם.

ולכן הנני מוצא, כי יש נחיצות גדולה לתת תשומת לב לאותו המכתב, אשר שלח אליכם ועד הקהילה לפני התמנותי למנהל זמני לוועד זה, ואבקש את אדוני הנכבד לפנות בעניין הזה אל כבוד מעלת הברון ג’ימס דה־רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע, הברון המנוח אדמונד דה רוטשילד ז“ל, אשר ידע בכל ימי חייו לתת הבעה לכבוד ישראל בארץ ישראל. יתן נא את תשומת לבו לזאת ואחרי התיעצות עם חבריו, מנהל הפיק”א, אשר בהם נמצא גם אדוני, תינתן פקודה למשרדכם לתרום את התרומה, אשר ועד הקהילה מבקש.

יואיל נא בטובו למסור דרישת שלומי לכבוד הברון ולבקשו גם בשמי לתת את כל תשומת הלב הדרושה למפעל הכביר הזה.

ברגשי כבוד ובתודה למפרע

641. אל ישראל רוקח, תל־אביב

ירושלם, י“ד סיון צ”ח 13.6.38

ידידי ובן ידידי הנכבד האדון ישראל רוקח,

קבל נא בזה את השתתפותנו אני ורעייתי בשמחתך בהכיר ממשלתנו את עבודתך המסורה במשך שנים להפרחת עירנו העברית הראשונה והתקדמותה בחומר וברוח, ולהרמת קרן מפעלים חשובים לקידמת יישובנו בארץ.

עוקב הנני את כל התאבקויותיך להחזיק שיווי המשקל בעיריית תל־אביב למרות כל אלה העושים כל מה שבידם להכריע הכף לצד אחד, ושמח הנני לראות כי שרית עם אילי הכוח ועם אנשים ותוכל!

חזק ואמץ וידיך אל תרפינה, ויודוך כל ישרי לב.

ידידך מכבדך

642. אל הד"ר משה ליאון

כ“ז סיון תרצ”ח 26.6.38

לכבוד בן ידידי יקירי הד"ר משה ליאון,

את מחברתך קיבלתי, עוד טורם קראתיה, אך ממה שראיתי בשמה ובהקדמתה בטוח הנני ברוח ליצנותך, כי לא תשעמם את קוראיה.

בתור תודה על משלוחך זה הנני שולח לך “מחזה כנגד מחזה”. זהו מחזה “השבויים ושבותם”, שאביך המנוח יחד אתי חברנוהו, והזענו עליו בלילות, ולא הספקנו לגמרו.

הכתב הוא כתב אביך, אך הערבית שבשער הספר והמלים באותיות מרובעות “השבויים ושבותם” הן כתב ידי. וכן תמצא כתב ידי פה ושם בתוך המחברת.

תהי לך מחברת זו זכרון לסגנונו היפה של אביך ז"ל, אף כי גם לי חלק בה.

ושלום רב לך ולביתך מידידך מכבדך

643. אל פ. לחובר, עורך השנתון “כנסת” לזכר ח.נ. ביאליק, תל־אביב

ירושלם, ו' תמוז צ"ח

סופר נכבד,

א. עפ“י הצעתו של הד”ר יעקב כהן הנני שולח אליך את המאמר “דרך קצרה בשירת ספרד”, אשר לפי דבריו אלי בפגישתנו האחרונה היתה כוונתו למאמר זה ולא ל“דרך קצרה בתנ”ך".

לדעתי כדאי לפרסם את שניהם, והיה הדבר שלם. ––– ⁴⁰

644. אל מערכת “הצופה”

(?) תרצ"ח

אל מערכת “הצופה”

ליובלו של יהודה הלוי

כמקלחת מי קרח באו דברי החוקר המצוין הדר' חיים שירמן על ההתלהבות העצומה של “יום יהודה הלוי” באותו יום עצמו. ונס היה כי רק חלק מהציבור היהודי בא"י קרא את הדברים האלה, רק קוראי “הארץ” שהמקלחת הפיגה אולי את חמימותם. אבל ההמונים, והמוסדות העליונים, והמוסדות התרבותיים (חוץ מ“ועד הלשון” אשר משום־מה לא זיכונו להשתתף), והרבנות הראשית, והפרופסורים ודוקטורים ומשוררים השתתפו בכל זאת באותו יובל.

טוען הד“ר שירמן, כי איש איננו יודע אם אכן עלה ריה”ל לא"י, ומתי עלה, ומתי מת, ואיפה מת. המדע לא פרש אור על כל אלה.

גם אני ידעתי זאת, ומי מהעוסקים במשוררי ספרד איננו יודע זאת? ובמחברתי שהוציאה הקרן הקימת לישראל על רי“הל כתבתי בשורות הראשונות “ומת כנראה בארץ ישראל, בהיותו כבן (לא בן) ששים שנה” וכן בסוף חיבורי (צד 27) “ואחרי… הוא עולה כנראה סוף סוף ארצה”. ובכל זאת־ובכל זאת הסכמתי להשתתף “ביום ר”י הלוי”.

למה?

מפני כי חובה עלינו להעלות פעם את זכרו של האיש שאמרו עליו את הכתוב: “השמר לך פן תשכח את הלוי!”, את זכרו של משוררנו אשר בפטיש שירתו המפוצץ סלעים הכה על לב עמנו להזכירם את ציון ואת תחית ישראל בארצו. ואותה הפעם הן צריכה להיות פעם! ומתי? הן לא נוכל להמשיך חגיגה במשך עשרים שנה, אשר באחת מהן מחויב גם המדע להודות כי מת בודאות גמורה. ובכן עלינו להיתלות באחת ההשערות, תהיה צודקת או מסולפת, כי מבלי זאת הן לא נוכל לחוג אותה לעולם.

זה בנוגע לזמן.

ובנוגע למקום:

אמנם בהתאם למדע, אין מקום מותו או קבורתו ידוע. אך באין דבר ידוע מקיימים את המקום אשר העם מאמין, כי הוא אותו מקום. ואם אמר המשורר כי “כל מאורו־לגולל לחיים־במבחר עפרים” יש זכות לעם לקבוע, כי “מבחר העפרים” הוא עפר הרחבה שלפני הכותל המערבי, שריד מחמדינו מימי קדם.

רבבות יהודים ויהודיות, ואולי מיליונים, במשך הדורות משתטחים על קבר רחל אמנו, וכמה אמונות קשורות במקום הזה מזה אלפי שנים, ואפ נפנה אל המדע מה יגיד הוא?

הוא יגיד לנו כי היו מאות בשנים שעם ישראל לא היה בארץ אחרי מותה ש רחל אמנו, ובשובם אל הארץ מי היה יכול להורות להם על מקום קבורתה בדיוק?

ומה נאמר ל“ספרי” האומר בשם ר' מאיר כי רחל נקברה בנחלת בנימין?⁴¹ ושמואל הנביא האומר: “עם קבורת רחל בגבול בנימין?⁴² והרמב”ן האומר: “והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין” (בפרושו לבראשית לה פסוק טז) ובמקום אחר (שם מח פסוק ז): “היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה”.⁴³

הערערו כל הדברים האלה את האמונה בנוגע למקום קבורת רחל? האם לא עוד שנים ושנים ישפוך שם עמנו את נאד דמעותיו על צרות העם וצרות הפרט?

יסלח לי ידידי הד“ר שירמן אם אגיד לו, כי בכל אופן לא היה צריך לכתוב על נושא רציני כזה מאמר בטון פיליטוני כזה ביחוד ביום כזה, ויהי בטוח כי כשם שלא פעלו דברי הספרי והרמב”ן על העם בנוגע לקבר רחל, כן לא ישים לב לדבריו כל מי שהוא מרגיש חובה לנפשו לעשות זכר לאיש שנהיה לחביבה של האומה כולה.

דוד ילין.

בשליחות לאירופה למען בית־המדרש למורים, תרצ"ח

645. אל אשתו

האג, י“ח תמוז תרצ”ח

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

ובכן הנני חזרה בהאג כדי לנסוע בעוד שעה לונדונה. בכרטיסי האחרון הודעתיך, כי לא יכולתי לראות את פני ון־דן־ברג.

־־־ובכן נסעתי לאמשטרדם, ובהיותי בתחנה תלפנתי אל קרמרסקי ואל פלרסהים לשאלם לאיזה מלון ארד להשאר שם בשבת, מלון שיהיה לא רחוק ממסעדה כשרה. ובכן ענני מר פלרסהים, כי המלון היותר מתאים הוא־ביתו וכי אסע עם חפצי ישר אל ביתו. אנכי אמנם סירבתי, אך הוא עמד על דעתו. ו“בדלית ברירה” עשיתי כדבריו. הוא תלפן תיכף לביתו ובבואי קיבלתני אשתו בסבר פנים יפות כדרכה תמיד, והכינה י תיכף ארוחת הצהרים.־־־

לפנות ערב בא מר פלרסהים ואתו שני אורחים, האחד רק לארוחת הערב, והשני הוא כבר מימים אחדים בביתו וגם בליל השבת ישן שם. בספר האורחים שלהם ראיתי, כי גם ידידנו הרב הד"ר קארלבך ישב בביתו כשבוע, וגם קלאצקין ועוד אחרים.

אחרי האוכל באו אנשים אחדים שחפצו להכירני, (הוא בוודאי תלפן אליהם), האחד ד“ר נמירובר מנהל ביהמ”ד למורים ולרבנים, והשני הוא עסקן הציבורי של הולנדיה ושמו פרופ' דוד כהן. בילינו את הערב בנעימים.

למחר הלכתי עם בנו אל בית הכנסת של השכונה ההיא, היא שכונת העשירים, ושם העלו את בנו לתורה לכבוד המאורע שהוא עובר למחלקה יותר גבוהה במכללה. דבר כזה נחשב למאורע חשוב, אחרי אשר הם מכבידים מאוד בבחינות ורוב המועמדים נכשלים.

אחרי התפילה בא אתנו הרב ד"ר אמיל כהן, זה הרב אשר עזב את קהילתו בברלין לפני עשרים שנה או יותר גלל ציונותו. הוא אדם מעניין מאוד ובילינו אתו שעות אחדות.

אחה“צ באה קריאה תלפונית וליד התלפון עומד ון־דן־ברג ומודיעני, כי היתה פה אי־הבנה, שהוא מצטער עליה מאוד מאוד, כי המשרתת לא מסרה את שמי לנכון ולא ידע מי הוא זה, אחרי כי מירושלם באו בזמן האחרון משולחים שונים מ”ישיבות" וממוסדות (הגידו לי כי היה פה מר לונדון משולח מחינוך־עיוורים והוציא כסף רב מפה), והוא מחכה לי בכל עת שארצה לבוא. סידרנו, כי אבוא היום בשעה 3 אחה"צ.

למר פלרסהים ישנה ספריה עשירה מאוד וספרים עתיקים יקרים, וגם כתבי־יד. יש לו כתב־יד של ספר ה“יד החזקה” של הרמב"ם והספר מצוייר בציורים נפלאים בצבעים נהדרים ובזהב עבה, כספר התנך של דוד ששון אשר ראית אותו.

היום חזר מר קרמרסקי ובא לבקרני בבית לפרסהים. הוא חושב לבוא עוד פעם ירושלמה בסתו הבא. גם הוא אדם חביב מאוד.

למר פלרסהים נתתי את ספר אחיקר ואת ספרך וישמח מאד עליהם, וביחוד הוא חפץ לקרוא את ספרך, אחרי אשר קרא כבר את ספרו של המנוח אבי ז"ל.

נסעתי מאמשטרדם חזרה להאג (זהו בדרך מסעי לונדונה). השארתי חפצי בתחנת הרכבת ואנכי נסעתי אל בית ון־דן־ברג, והנה בא לקראתי וקיבלני בידידות רבה והביע עוד פעם צערו הרב על המקרה אשר קרה. ישבתי אתו יותר משעה וטיילנו בגן הנהדר שלו, ואח“כ באנו לביתו ושתינו טה. דיברנו הרבה על מצב עמנו בכלל ועל המצב בא”י בפרט. הוא עושה הרבה מאד לטובת הפליטים. ביחוד לא נתן להוציא לפועל את חוק איסור הכניסה. הוא מקווה לטובות מוועידת אוויאן,באמרו, כי אולי יבוא לונדונה לישיבת אוגוסט מי שהיה נשיא ארצות הברית, הוא הובר.

הוא שאלני למצב בניין הסמינר וסיפרתי לו, כי זוהי נסיעתי האחרונה בנוגע לבניין. חסרים לנו עדיין 750 לי“ש ואשתדל להשיג חלק חשוב בנסיעתי זאת. הוא הגיד לי, כי בשנה שעברה היה עסוק כל כך בפרלמנט ובסינט עד כי לא יכול לנסוע לניצה ולא התראה עם ד”ר מנהימר, שהבטיחני להשיג ממנו סכום הגון, אך עתה עבר התפטר מהסינט ובחורף ישתדל לדבר אתו ולהשיג מה שאפשר וגם הוא בעצמו נתון יתן.

ובכן הנה התוצאה הראשונה בעבודתי.

עוד מעט אסע ברכבת אל הוק־ון הולנד ומשם באניה אל הארוויטש ולונדון. –

646. אל אשתו

לונדון, יום א' כ“ה תמוז צ”ח 24.7.38

––– השבוע היה לי שבוע קשה מאוד, ולא מצאתי לי פנאי לכתוב אליכם. השתדלתי לנצל את כל שעות היום לביקורים שונים, ובערב הייתי בכל לילה מוזמן למקום אחר. (ביום ב’־ששון, ג’־סמואל, ד־פרופ' יהודה, ה’־יוסף יהודה) והייתי בא אל המלון בכל לילה בשעה 12 או קרוב לשעה זו עייף ויגע, ולמרות חפצי הלכתי תיכף לישון.־־־

אצל פרופ' יהודה הייתי ביום ד' בערב. נדברנו על כל ענייני א"י. הוא עתה נואם ברבים כנגד וייצמן ושיטתו בענייני הציונות. הוא עתה חי ברוגז עם שני בני אחיו, גם יוסף וגם בנימין. לפי דבריו מנצלת אותו כל המשפחה גם בלונדון גם בירושלם. ניסיתי לדבר אתו להשלים בינו ובין יוסף, ודברי היו ללא תועלת. כך היא משפחה אומללה זו, אין שלום בין חבריה. –––

ביום ה' ביקרתי את לורד סמואל (את אשתו נפגשתי כבר ביום ד' בבית סאקר,⁴⁴ ששם היתה קבלת פנים לכבודו של אדי קנטור,⁴⁵ המאסף עתה אלפי לירות לטובת הפליטים מאוסטריה). הוא התלונן על הציונים, שלא עשו דבר לקשור יחסים עם הערבים. הוא, כפי מה שידעתי כבר, כנגד החלוקה, ולדעתו צריכים היהודים להסכים שיהיו בארץ 40 למאה ממספר כל התושבים בא"י ובעבר הירדן מזרחה למשך עשר שנים. ככה יעלה מספרנו בסוף עשר השנים קרוב למיליון. הוא שאל לשלומך. חבל שספרך לא היה אתי למסור לו ולה. אך אולי שלחת אליה ישר.

סיר פיליפ הארטוג⁴⁶ הזמינני לארוחת הצהרים לקלוב “אתיניאום” שהוא חבר בו, ובבואי שמה והנה לפני־נחשי מי? סיר הרי לוק⁴⁷ מודענו, שהשיג כבר את התואר “סיר” הוא שמח לפגשני, אך לא נפניתי לדבר אתו הרבה. –––

אחרי תלפונים רבים עלה בידי להתראות עם רוברט סולומון⁴⁸ בענין הסמינר. הוא ישתדל בימי החורף הבאים לאסוף ממכיריו מה שאפשר. ולע“ע יעצני לפנות במכתב אל הוועד לטובת פליטי גרמניה, שיתנו לנו 500 לי”ש לגמר הבניין, וכנגד זה נקבל אנחנו מספר ידוע של תלמידים ותלמידות מגרמניה ומאוסטריה בהנחה משכר הלימוד. הוא חבר בוועד זה וישתדל, כי תקובל הבקשה בכולה או בחלק ממנה. גם נורמן בנטויטש הוא חבר הוועד וגם אתו אדבר היום בבית פרנקלין חותנו, שאהיה אצלו היום לטה, אחרי בקורי אצל אחי ג’וזף, שהנני נוסע אליו עתה ואהיה אתו לארוחת הצהרים (ביתו של פרנקלין קרוב לביתו של אחי ג’וזף).

יום א' ברכבת חזרה לונדונה.

הייתי בבית פליקס ג’וזף והוא קיבל עליו לשלוח אלי בעוד חודש ימים 60 פונט לגמר מגרש המשחקים של ביה"ס העממי.־־־

ביום ג' אסע כנראה לקמברידג' ולהתראות עם מר הרברט לוה בנוגע ל“גן אבינעם” ז"ל, שהוא מעוניין לאסוף סכום ידוע באנגליה.

ביום ד' נשארו עוד ביקורים אחדים וביום ה' אסע לווישי. –––

מכתבים אחרונים – תרצ“ח־תש”א

647. אל אשתו

וישי, יום ב' כ“ה אב צ”ח 22.8.38

––– נדברתי עם אוסישקין על ההזמנה שקבלתי על ידכם מאמשטרדם, להשתתף בועידה, שתהיה שם ביום א' וביום ב' בשבוע הבא ל“שוללי חלוקת הארץ”, אשר יבואו אליה אחים־לדעה מארצות שונות, ולפי דעתו נחוץ מאוד, כי גם אני אשתתף בה בשם ארץ־ישראל ואתן חשיבות מיוחדת למשלחת הארץ־ישראלית (בוגראצוב, פינקוס וינובר מתל־אביב).⁴⁹ את הוצאות הנסיעה אקבל. ואחרי אשר בין כך ובין כך החלטתי לנסוע מפה ביום א' הבא, הסכמתי לנסוע מפה לפאריז ביום ששי בשבוע זה בצהרים, אתעכב בפאריז בשבת, ובמוצאי שבת אסע לאמשטרדם. –––

648. אל ש"י עגנון, ירושלים

וישי, כ“ו מנחם אב תפרי”ח

ידידי,

מעיתוני ארץ־ישראל שקיבלתי נודע לי ע"ד חגיגת יובלך בהגיעך לשנת החמישים, והנני בא גם אנכי, הנהנה מדבריך תמיד הנאה אסטטית נעימה, לברכך מקרב ולב למאורע החשוב בימי חייך: יחנך אלהי ציון אורך ימים ושנים להגדיל ספרותנו היפה ולהאדירה, ועוד רבות בשנים יהיו דבריך למקור עונג והנאה לקוראיהם.

ידידך מכבדך ומעריץ פרי רוחך

דוד ילין

649. אל הרמן מס

(ירושלם) ערב סוכות תרצ"ט 9.10.38

לכבוד ידידי הנכבד מאוד הכהן הגדול מאחיו ה. מס היידלברג

ידידי חביבי מאוד,

את מכתבך המפורט קיבלתי ושמחתי לראות כמה גדולה ידידותך אלינו. יגמלך אלהי העולם על כל מחשבותיך הטובות.

תודה רבה לך על ברכותיך היוצאות מלב טהור לראשית שנתנו. יתן ה' ולא נוסיף לדאבה עוד ויאמר למלאך המשחית אשר שלל ממנו את היקר בבנינו: הרף! ⁵⁰

לעת עתה עוד טרם הגיעו לנו ימי התנחומים, עדיין נטוייה החרב השלופה, ויום יום נופלים חללים, ועינינו צופיות לימים אשר ישוב השקט באוהלינו וזרע השלום יתן פריו.־־־

צדקת בחשבך, כי בימים האלה אין מספר האורחים בביתנו כמספרם בשנים הקודמות, ובכל זאת ישנם אחדים בכל לילי שבתותינו.

אשתי חיברה ספר זיכרונותיה בשם “לצאצאי”. החלק שנדפס כבר הוא זכרונות מימי ילדותה ועד ארושינו. בעוד ימים אחדים אשלחהו אליך. הביקורת בעיתונות היתה טובה מאוד.

את מכתב בריגיטה היקרה קראנו בעונג. תודה רבה לה על רגשותיה הטובים אל ביתנו. עליה אפשר לאמר משל יחזקאל בשינוי קטן: “כאביה בתו”. אמור נא שלום רב לה.

וה' יפרוש סוכת שלומו על עולמו כולו. –––

650. אל יהושע סופראסקי

ירושלם, י“א טבת תרצ”ט 2.1.39

לכבוד האדון י. סופרסקי, יו"ר ברית הציונים הכלליים תל־אביב.

א.נ.

את מכתבך מיום י' דנא קיבלתי.

בינתיים קיבלתי גם את מכתבך הראשון.

במכתבך זה הנך כותב, כי נתבקשתם מצד הנהלת הסוכנות היהודית בדבר ביאת כוחכם בוועדה לחקר השאלה הערבית והחלטתם לפנות אלי ואל מר ד. אוסטר, שנסכים להשתתף בוועדה הנ"ל בשם מפלגתנו.

בהעתקת מכתב הסוכנות אליכם, ששלחת אלי, כתוב, שמבקשים שתציעו לפניהם שני מועמדים מצד המפלגה לוועדה הנ"ל.

עפי“ז אינני מבין מה שהנך כותב אלי במכתבך השני, כי אחרי שקיבל מר דניאל אוסטר את ההצעה והודעתם כבר לסוכנות ע”ז “אינם יכולים לשנות את הדבר”.

כמובן אין בחפצי להידחק אל הוועדה הזאת, אך הנני נכון תמיד לעבוד במקום שעבודתי תביא תועלת.

ברגשי כבוד

651. אל דוד יודילוביץ, ראשון־לציון

כפר ויתקין, ט' ניסן צ"ט 29.3.39

ידידי יקירי ונכבדי מר דוד יודילוביץ,

––– שמחתי לקרוא כי “זכרונותי”, המתפרסמים ב“הארץ”, מצאו חן בעיניך והרגשת עצמך יותר צעיר בחמישים שנה, אחרי שובי להעלות מקברם את האנשים אשר הכרת לפנים. –––

652. אל ד"ר יצחק אפשטיין

חיפה, כ“ה אייר תרצ”ט

ידידי יקירי וחביבי הד"ר יצחק אפשטיין, ירושלם

את מכתבך מיום ח' דנא קבלתי בזמנו, אך טרדותי עד כה (מנעוני) מכתבו אליך ואעשה זאת עתה.⁵¹

הנה תשובותי:

1) בביתנו דברו שתי לשונות: אידית וערבית. בקרב הספרדים שררה אז גם הלשון הספרדית, אך לא בביתנו.

2) שפת ביה“ס (החדר) היתה אידית וכן לשון חברי. בביה”ס לחכי"ח, שנכנסתי אליו בהיותי בן 18, היתה הלשון המדוברת צרפתית ומעט עברית.

3) למדתי באופן פרטי לפני הכנסי לביה"ס גרמנית וצרפתית, וגם ערבית שבכתב.

4) עברית התחלתי לדבר בהיותי בן 18. עברית למדתי בעצמי מתוך ספרים. המבטא היה האשכנזי, אך בבית זקני ובבית התפלה שבביתנו שמעתי את המבטא הספרדי.

5) ערבית המדוברת למדתי בביתנו, ואת הספרותית למדתי בראשונה מתוך ספרים כספר “המספיק” ליעקב גולדנטל וספרי קריאה למתחילים.

גרמנית התחלתי ללמוד מתוך ספרי קריאה לקטנים (Fibel), אינני זוכר מי לימדני ראשית הקריאה. צרפתית למדתי עם חבר בספר “אולנדורף”. את שתי הלשונות התחלתי ללמוד בגיל של 12 בערך. לא התקשיתי במבטאן. אנגלית התחלתי ללמוד בהיותי בן 25.

6) לא הזדמן לי לעבור בשיחה מלשון ללשון. וכן לא דיברתי בלשונות אחדות לאיד אחד. הייתי מורה בחכי"ח גם לעברית וגם לערבית. בשעה העברית דיברתי עברית ובשעה הערבית־ערבית.

מובן, כי הילדים שהצליחו ביותר בערבית היו אלה שדיברו בילדותם ערבית מבני העדות המזרחיות מהארצות הקרובות לא"י וכן היו הם שדיברו במבטא הערבי.

7) לא הרגשתי כל קושי בבואי לארץ והלשון המדוברת בה היתה ידועה לי.

8) יותר נוח לי לקרוא הרצאה בעיתון מאשר לשמעה בע"פ. אין הבדל בין הלשונות, רק כי באנגלית היה קשה לי להבין כל דברי נואם, ביחוד בהבליעו את המאמר.

9) אינני חושב, כי גילי השפיע במה שהוא על הלשונות שדיברתי בהן.

10) לשון הרהורי היא לצערי עדיין אידית למרות חפצי, והנני מהרהר במלים כמעט תמיד.

11) באיזו מדמויות הלשון אני מהרהר? לא הבנתי את השאלה. אינני רואה מלים בדמיוני בהרצותי, אין הבדל בין הלשונות.

12) לשון חלומותי? בראותי בחלומות, כי הנני עושה מעשים, אינני מהרהר בשום לשון, שטף דיבורי בחלום היא לדעתי ג"כ באידית.

13) בתרגמי לעברית הנני מוצא קשיים לפעמים להשתמש במשפטים לפי רוח הלשון העברית. ולפעמים הנני מתרגם פעמיים: ראשונה למלים עבריות, ושניה לסגנון עברי צח.

אין הפרש בין הלשונות בעניין קושי התרגום

אין לי הזדמנויות רבות לתרגם מעברית ללשון אחרת.

*

ידידי נכבדי, אולי קיצרתי במקום שהייתי צריך להאריך, אך אמת אגידה לך, כי אין בכח מחשבתי להרחיב הדיבור יותר ויהיה עליך להסתפק בזה.

ושלום רב לך ואחולי בריאות שלמה

ידידך מכבדך

653. אל אשתו

יום א' ל“ג בעומר תרצ”ט

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

ובכן, גם ה“טרסק” האחרון עבר גם הוא, ועתה הנני שנית חפשי לנפשי ולעבודתי. שמחתי מאד כשקרו את תלגרמתך אל ועד היובל.⁵²

לא אדבר על הנאומים מפני כי כבר שבעתי לשמעם, ואולי תקראי תמצית מהם בעיתונות. בכל אופן הנני שמח לראות, כי מכל החוגים השונים הזכירו עבודותי השונות. –––

654. אל הנציב העליון בא"י

(פורסם בעיתון “הארץ”, ה' סיון תרצ"ט 23.5.1939)

מכתבו של ה' דוד ילין

הוד מעלתך,

1) לפני אחת ועשרים שנה כבשו חילות ממשלות ההסכמה ואנגליה בראשן את ארץ־ישראל בעזרה גדולה מצד היהודים בני הארץ;

2) שנה לפני זה ראו עיני, אנוכי המגורש מארצי וממולדתי לדמשק ע"י השלטונות הטורקים, בהתלות שם שנים מצעירי בני עמי שבארץ־ישראל על עזרתם לממשלת אנגליה בכיבוש הארץ;

3) שנה אחרי כן, אז בחשוב עם ישראל כולו את ממשלת אנגליה לממלאה תפקיד המשיח ולמתקנת בנוגע לעם ישראל, הרצוץ והנדכא במשך אלפים שנה, את העול אשר נעשה לו במשך תקופה זו. בתתה לו האפשרות והעזרה לשוב ולכונן את ביתו הלאומי בארץ אבותיו,־היה לי הכבוד להתיצב בפני בעל ההצהרה הלורד באלפור בפאריס בתור ראש המשלחת הארצישראלית היהודית לוועידת השלום, ובשם העם היהודי הצהרתי לפניו, כי הצהרתו נחשבה לנו כהצהרה שניה לזו של כורש מלך פרס, הכתובה בפסוק האחרון שבספר קדשנו, התנ“ך (דברי הימים ב', לו 23); וכי עם ישראל שמח לראות, כי דוקא לעם האנגלי, הידוע מעולם בתור חובב התנ”ך, מסרה ההשגחה העליונה את התפקיד להשיב לעם ישראל את ארץ אבותיו;

4) באותה התקופה נמסר לי על ידי ראש הממשלה הצבאית האנגלית בארץ־ישראל, המפקד העליון בולס, אות כבוד מצד הוד מלכותו המלך ג’ורג' החמישי, במדרגת “חבר הקיסרות הבריטית” בעד הצטיינותי במשך ימי המלחמה העולמית בשירות העזרה לארץ.

5) חשבתי לי לכבוד גדול מאוד לשאת על חזי אות כבוד מצד הממשלה, שהבטיחה כל כך הרבה לעם ישראל, אשר עיניו היו תלויות אליה כאל גואלה ומושיעה. עברו עשרים שנה ואחת, ומה ראו עיני במשך תקופה זו?

6) ראה ראיתי עד כמה שמה פקידות ממשלת ארץ־ישראל מכשולים לעמנו על כל צעד וצעד גם בל המפעלים, אשר בם צפונה טובה לכל העמים היושבים בארץ;

7) ראה ראיתי אך מביטים בעין צרה על כל יהודי הנוסף בארץ ומחבלים כל מיני תחבולות למנוע זאת, ממש כבימי היותי בארץ מצרים לפני אלפי שנים, באמור פרעה אל עמו: הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א' 10);

8) ראיתי בזמן האחרון איך מגרשים בלי כל רגש רחמים אנושי יהודים הנמלטין בסכנות מות מרשעת הממשלות המתנגדות לממשלת הוד מלכותו, ומכריחים אותם לשוט בלב ימים מבלי דעת לאן;

9) ועיני ראו עתה את “הספר הלבן”, המבטל כעפרא דארעא את כל ההצהרה, אשר לה הסכימו יותר מ־50 ממשלות נאורות, ואת כל ההבטחה החגיגית של ממשלת הוד מלכותו לעזור לעם היהודי להקים בארצו את ביתו הלאומי, ואת הגזירה האיומה, אשר אף אחת מכל הממשלות ששלטו על הארץ במשך אלפים השנה של גלות ישראל לא העזה לגזור, שאחרי חמש שנים לא תנתן הרשות לשום בן ישראל, בן אברהם, יצחק ויעקב לבוא אל ארץ אבותיו.

10) מרגיש הנני, כי כתם שלא יימחה לעולם שמה הממשלה האנגלית הנוכחית על כבודה מימי עולם; התעללות בעם דל שלם, ששם כל תקוותיו בה; בגד בהבטחות חגיגיות בפני העולם כולו.

11) ואות הכבוד, שניתן לי מצד ממשלה זו, אשר מסיבות פוליטיות מכריעות את הכף כנגד כל רגש של מוסריות ומביאות אותה לתת כל עזרתה לאלה, שהרגו ורצחו לא רק את בני עמי (בתוכם גם בני התמים!) ובני עמם, כי אם גם את אנשי צבאה ופקידיה היא,־אות כבוד זה נחשב בעיני עתה כאות לא־כבוד, והנני משיבו למי שנתנהו לי לפני אחת ועשרים שנה, בהיות רוח אחרת בממשלת הוד מלכותו מלך אנגליה המנוח.

ובהיותך האישיות המייצגת את הממשלה הנוכחית של ה. מ., הנני מבקשך בזה, כי תואיל בטובך למסור את האות לאינסטנציה המתאימה.

עבדך הסר למשמעתך

דוד ילין

יליד הארץ בן יליד הארץ,

מי שהיה חבר המועצה הכללית לא"י בימי הממשלה התורכית,

מי שהיה חבר המועצה המיעצת שאחרי הכיבוש.

מי שהיה סגן היו"ר בעיריית ירושלים,

מי שהיה ראש הוועד הלאומי הראשון לכנסת ישראל,

נשיא הכבוד לוועד הקהילה היהודית בירושלים,

נשיא ועד הלשכה הגדולה של בני ברית בארץ־ישראל,

נשיא ועד הלשון העברית,

מיסד ונשיא הכבוד של החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה,

מנהל בית־המדרש למורים העברי,

פרופיסור במכללה העברית.

*

מכתבה של הגברת ילין

הוד מעלתך,

לפני שנה בערך הואלת בטובך למסור לי את אות הכבוד “קצין הקיסרות הבריטי”, הניתן לי מצד הוד מלכותו מלך אנגליה, בעד כל עבודותי הצבוריות לטובת האומללים שבבני האדם, ואנוכי חשבתי עצמי למאושרה לקבלו.

בהביעי תודתי לממשלת הוד מלכותו על הכבוד שנתכבדתי בו, הנני רואה עצמי מוכרחת עתה, אחרי הופעת הספר הלבן בעניין ארץ־ישראל, המבטל לגמרי את כל הבטחות ממשלת ה. מ. לעזור לעם ישראל להקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו,־להשיב לממשלה ה. מ. את האות הזה, שאיננו נחשב בעיני עוד לאות כבוד.

ואבקש את הוד מעלתך, כי תואיל להחזיר את האות לאותה האינסטנציה המתאימה.

בכל רגשי הכבוד הנעלים

איטה ילין

נשיאת חברת “עזרת נשים”,

מייסדת בית־החולים לחולי רוח

ונשיאת הכבוד לאגודת בנות ברית בא"י.

655. אל הד"ר טולו נוסנבלאט⁵³

ירושלם, י“ז סיון תרצ”ט (4.6.39)

לכבוד האדון ד"ר ט. נוסנבלט, דוברובה גורניצה, פולין

א.נ., את מכתבך מיום 15.5 קבלנו והננו שולחים אליך את הספר “לצאצאי” כאשר בקשת.

בנוגע למשורר אימבר, עלי להזכירך ראשונה כי את ההקדמה לספרו “ברקאי” כתב חותני, המנוח רי“מ פינס ז”ל.

אימבר היה בא מזמן לזמן אל בית חותני, וכל פעם שחיבר שיר חדש, היה קורא את ששירו לפניו בשמחה רבה, בהטעמה ומתפאר: ראו, כמה חשוב שיר זה.

בראשונה נחשב שירו “משמר הירדן” לההימנון היהודי. שיר זה, שנוסד על השיר הגרמני Due Wacht am Rhein והיתה נגינה לו, רבים שרו אותו, וזוכר הנני בעל פה את הבית

כקול רעם בשמים

קולות חוצבי להבות

קול קורא מירושלים

שובו לארץ האבות!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ בירדן שמה משמרתנו.

אך אחרי כן גבר שיר התקווה. השיר הזה היתה צורתו בראשונה אחרת מאשר היא עתה. התחילו לשיר את הבית הראשון, המתחיל במלים:

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה הנושנה

לשוב לארץ אבותנו

עיר בה דוד חנה

ואחרי כן היו שרים את הכית האחרון:

שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

אך בבוא לנוץ לפרסם ספרו הקטן “שירי ציון” (לפי זכרוני היה זה שמו)⁵⁴ הכנסתי אנכי את השינוי הזה לסדר שני בתים באופן הגיוני יותר, להתחיל בבית:

כל עוד בלבב פנימה…

־־־־־־־־־־־־־

עוד לא אבדה תקוותנו.

ומאז החלו לשיר את שיר “התקוה” באופן זה עד היום.⁵⁵

עלי להעיר עוד, כי המנוח יוסף הלוי מפאריס פרסם באחד ספרי ירושלים של לונץ המנון כזה של אימבר במלים אחרות.

ושלום רב לך ממכבדך

656. אל הבנים, ירושלים

לונדון, י“ד אלול תרצ”ט (29.8.39)

יקירי נפשנו אשר בא"י,

מה נאמר ומה נדבר? הננו עתה המצה של מבוכה גדולה. המצב לא ברור, בכל שעה משתנה המצב, שלום ומלחמה, מלחמה ולא מלחמה. כל יום אומרים: מחר הוא היום האחרון, והנה בא “המחר” והכל כמקדם. הנשוב לביתנו? הנסע לאמריקה? הכל תלוי במצב. אבל דא עקא: אם תפרוץ מלחמה ונרצה לשוב,־הנוכל? תמול יצאטה כבר פקודה פה להפסיק את מהלך האניות האנגליות בים התיכון, ובוודאי עושה גם צרפת ככה. חנה פולני,⁵⁶ שבאה עתה לבקרנו, אומרת כי פה כל הארץ־ישראלים, וגם אלה שחזרו מהקונגרס, אינם יודעים איך לשוב.

ישבנו בפאריז חמישה ימים ג"כ בפקפוקים ובהיסוסים, וסוף סוף אמרנו טוב לנו לשבת פה אצל קרובינו מאשר שם בבדידות. –––

657. אל הבנים בירושלים

בנגור אשר בויילס, כ' אלול, תרצ"ט. 4.9.39

יקירי נפשנו אשר בירושלים

מה גדלה תשוקתנו עתה להיות עמכם בביתנו, בעירנו ובארצנו, אך ה' היודע אם תמצא עתה לנו האפשרות לזאת. וכמה דואב לנו על העבודה הזאת, על הגלות, אשר בידינו הבאנוה עלינו.

אך מה מועילים הדברים בשעה שהעולם כלו נאחז עפ"י שרירות משוגע אחד במלחמת עולם אשר כמוה לא נהייתה. מיליונים סובלים־נסבול גם אנו אם כך נגזר עלינו.

איך באנו הנה ולמה?

ביום ו' שעבר, אחרי חשוב חלק גדול מהעולם, כי פחד המלחמה כבר עבר, והנה עברה כבר השמועה כי הגרמנים כבשו את דאנציג והקורידור, וירו פצצות על ווארשה ועוד ערים אחרות. אז החליטה משפחת קרלינסקי⁵⁷ לעזוב תיכף את לונדון ולהגיע עד הנה, מקום שקט ובוטח. והדבר נעשה במהירות היותר גדולה.

* * *

טלפנתי היום לונדונה אל הלואיד הא"י ומצרי אך הם ענוני, כי אנייתנו לא תלך עוד לאמריקה. ואולי נוכל לנסוע ב־17 לספטמבר (ד' תשרי, ת"ש) באניה שווידית. אינני יודע אם נעשה זאת. נחכה ונראה.

לא“י אין דרך לע”ע כ"א דרך היבשה, אך אינני חושב, כי אמא תוכל לנסוע שבוע ימים בערך ברכבת.

עתה באמת “ימים ידברו”. –––

658. אל יעקב פיכמן

ירושלם ט“ו כסלו ת”ש 27.11.39

ידידי הסופר המצוין מר יעקב פיכמן,

בעונג רב קראתי ביקורתך לספרי “כתבים נבחרים, ב'” ב“מאזנים”, והנני מביע לך בזה תודתי העמוקה על דבריך הטובים.

חפץ הנני להעירך על דבר אחד: ספרי זה איננו עדיין הספר ל“תורת השירה הספרדית”. הספר למקצוע זה, שהוא יהיה באמת המפתח לשירה זו, הולך ונדפס עתה. כבר נדפסו שישה עשר גליונות דפוס (256 עמודים), ויידפסו עוד עשרה גליונות. שם ידובר על כל ענייני שירה זו וכל קישוטיה השונים.

ההדפסה תיגמר לפי המקווה בעוד חודשיים.

ידידך מכבדך

659. אל ד"ר כורש אדלר, פילאדלפיה

20 בדצמבר 1939

(תרגום מאנגלית)

מר אדלר היקר,

בדואר זה הנני שולח לך את ספרי “כתבים נבחרים”, כרך ב‘, שבו תמצא כמה מאמרים שלי על שמואל הנגיד ופיוטיו; שני ספרונים, המכילים מבחר שלי משיריו מלווים דברי הסבר שלי; העתק מרשימה שלי, שנתפרסמה בספר לזכר ד"ר ג’ורג’ קוהוט ז"ל, המכיל 20 שירים של ישראל נאג’ארה שטרם ראו אור, וכן פירושי החדש לישעיה (אגרת מקרא).

כוונתי במשלוח זה אליך של שני הספרים והספרונים, שהזכרתי לעיל, היא קודם כל לבקשך, כי תואיל בטובך לתת סקירה על שני הספרים ב“ג’ואיש קוורטרלי ריביו”, ושנית לשאול אותך אם יש אפשרות כלשהי למסור לי חיבור ספר על שמואל הנגיד בסידרה של “שיף לייברארי אוף ג’ואיש קלאסיקס” שמוציאה לאו ה“ג’ואיש פאבליקיישן סוסייאטי אוף אמריקה”, וכן גם ספר על ישראל נאג’ארה. יהיה עלי לערוך את מבחר השירים, לנקד אותם ולהקדים להם מבוא בעברית, שצריך יהיה לתרגם לאחר מכן באנגלית. ויש לי עוד הצעה:

כפי שידוע לי, מתכוון ידידנו הטוב (הפרופסור ישראל דוידזון) לפרסם את כל שירי נאג’ארה שטרם ראו אור (מהם נמצאים ברשותי כמה עותקים בכתב יד שרכשתי בזמן שהותי בדמשק, העיר שהוגליתי אליה על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה למשך שנתיים ימים). אינני יודע עד כמה התקדם בהכנת ההוצאה לאור ומי יהיה המו“ל של הספר לכשיושלם. רציתי לשאול אותך, אם יש סיכוי, כי תימסר לי השלמת היצירה, ואם אולי אפשר, במקרה הצורך, למצוא מו”ל כאן.

הנני זוכר היטב, כי הנני חייב לך עדיין סקירה על הספר “קיטאב ג’מאל אלפס” של דוד בן אברהם אל־]אזי, הערוך בידי סקוס, ומצטער שעבודתי בקשר לפרסום שני ספרי מנעה התרכזותי בעיבוד הסקירה על ספר זה עד היום. אולם אני מקווה להיפנות לשם כך מיד לאחר פרסום ספרי השלישי “תורת השירה הספרדית” (400 דף) שהדפסתו תושלם תוך חדשיים.

מחכה לתשובתך במוקדם ככל האפשר; בדרישות שלום לבביות

בנאמנות שלך

דוד ילין

פ.ס. חוששני שלאחר חליפת המכתבים שלי עם ד“ר יוסף ריידר לא יסכים לכתוב סקירה על הפירוש שלי לישעיה. במקרה כזה, האם יורשה לי להציע למסור את העניין לידי ד”ר שלום שפיגל מן הפקולטה של המכון היהודי לחקר הדת בניו־יורק, או לידי מלומד אחר.

660. אל שאול טשרניחובסקי

ירושלים, כ“א שבט, ת”ש

ידידי יקירי ונכבדי המשורר ש. טשרניחובסקי, תל־אביב.

בעונג רב קראתי את מחברתך “משא על מלחמת איגור”, אשר הואלת בטובך לשלוח אלי בהקדשה יפה.

אומרים לי יודעי הלשון הרוסית, שהתרגום טוב מהמקור.

ומחברת קטנה זו הולידה ספר גדול, הוא ספרי “כתבים נבחרים ב'”, שהנני מקווה, כי תמצא עניין לקראו, אף כי לא יכולתי להתחרות אתך בצורת ההקדשה באשר אינני משורר, והנני רק חובב שירה.

ידידך מכבדך

661. אל פישל שניאורזון

ירושלם, ו' אד“ר ת”ש 15.2.40

לכבוד הסופר המצויין והחכם הנכבד פרופ' פישל שניאורזון, תל־אביב

סופר נכבד,

עתה בהיגמר הדפסת סיפורך “חיים גראביצר” ב“הצופה”, הנני מוצא חובה לנפשי, חובה נעימה, להביע לך את הערכתי לפרי רוחך זה.

סיפורך זה לקח את כל לבי שבי. בכל ליל שבת היה לי המשך סיפורך עונג־שבת אמיתי, ולפני קוראי איזה עיתון שהוא (נהוג הנני לא לקרוא את העיתונים ביום ו' בבוקר) קראתיו.

ואגיד לך את האמת. אנכי הנני “מתנגד”, ואין לי נטיה כל שהיא לחסידות, ובראשית קוראי את הסיפור התנגדתי לו בכל נימי נפשי בראותי את ההערצה הגדולה לחסידות, והייתי אומר בלבי: עד מתי תימשך הערצה זו בקרב מחננו, אך מתוך התנגדות זו, ורק מתוך התנגדות זו נמשכתי לקרוא סיפורך הלאה, וכל מה שהוספתי לקרוא הוסיף למשוך את לבי עד כי בקוצר רוח חיכיתי בכל פעם לגליון השבוע הבא. וכאשר קרה פעם אחת, שלא בא ההמשך בגליון אחד, הצטערתי מאד.

גם התרגום של שלונסקי הוא מצויין. הוא מצא את הסיגנון הנכון לסיפור כזה והוסיף לו לויית חן.

היבואו עוד סיפורים כאלה הנותנים לנו את האופי הפסיכולוגי האמיתי של השדרות השונות שבעמנו?

מי יתן והיה.

ברגשי כבוד והוקרה

662. אל אברהם שלונסקי

ירושלם. ו' אד“ר ת”ש 15.2.40

לכבוד הסופר המצוין האדון א. שלונסקי, תל־אביב.

סופר נכבד,

כתבתי היום אל הפרופ' שניאוזון, והנני מוצא לי לחובה לכתוב גם אליך בנוגע לתרגמוך לסיפורו “חיים גראביצר”, שנגמר פירסומו ב“הצופה” ביום ו' שעבר.

נהניתי מאד בקריאת סיפור זה בהמשכיו המרובים ב“הצופה”, גם על תוכנו ואופן הסיפור, וגם על סיגנונו היפה והמתאים מאד לתוכנו. ואם אמרו חכמינו “חמרא למרא וטיבותא לשקיא”, הרי מגיע לך חלק הגון בהצלחת ספר זה.

ברגשי כבוד והוקרה

663. אל הרב מאיר ברלין

אזכרה אלקים ואהמיה

בראותי כל עיר על תלת בנויה

ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה.

(פיוט לנעילה)

ירושלים, כ“ה אד”ש ת"ש

לכבוד ידידי הרב הנכבד מאיר ברלין,

עורך הצופה, ירושלים

רב נכבד,

יום יום הנני רואה ומצטער לראות בעתון החרדי “הצופה” אשר שמך נקרא עליו שם העיר “ירושלם” על כל חדשותיה בא בעמוד האחרון למטה, בשעה ששם “תל־אביב” בא בראש העמוד.

יודע הנני כי היו, ובודאי ישנם גם היום מאחינו החושבים, כי תל־אביב צריכה להיות כי בירתנו העתידה. אך חושב הנני כי בסדורם של חבר “המזרחי” טרם נאמר: “ולתל־אביב עירך ברחמים תשוב” או “ותחזינה עינינו בשובך לתל־אביב”.

והנה היום הושג השיא: בשמינית התחתונה של העמוד באה “ירושלם” בשעה שתל־אביב מופיעה בזהרה למעלה ראש.

לפני זמן העירותי למערכת על זאת ע“ש בא־כוחכם בירושלם מר פריד, והתשובה היתה: “מכיון שהעתון יוצא בתל־אביב צריך לקיים סדר זה”. ואנכי לא ידעתי כי “הצופה” הוא קניין “תל־אביב” בלבד, ולא של ירושלם ג”כ ושל כל העולם. ושנית, רואה הנני עוד עיתון יומי המופיע בתל־אביב גם הוא, “הבקר”, ובו באות חדשות ירושלם עם תמונת “מגדל דוד” ליד שם זה בראש העמוד ותל־אביב עם מגינה למטה, ודבר זה לא הזיק כלל וכלל לעתון בעיני המנויים עליו בתל־אביב.

והאמינה לי כי לא קנאת עיר מולדתי אחזתני, כי אם קנאת ירושלם שכל יהודי ומה גם יהודי חרד, חייב בכבודה.

ברגשי כבוד וידידות

דוד ילין

664. אל יעקב פיכמן, עורך “מאזניים”.

ירושלים, אד“ש ת”ש 17.3.40

ידידי יקירי הסופר יעקב פיכמן,

קראתי בחוברת מאזניים האחרונה את ראשית סיפורו “יעיש” של אוזלי⁵⁸ ומצאתי בו סופר ומספר מצוין. כוכב חדש עולה על עולם ספרותנו. והייתי קוראו “עגנון התימני”.

אך לדעתי הוא משתמש בערבית יותר מדי. ומצד שני איננו מתרגם די את המאמרים הערבים לעברית, ומי שאיננו יודע ערבית לא יבין חלק מהמשפטים האלה, וחושב הנני, כי עליכם להעיר לו על זאת.

בעוד שבועיים בערך יצא מהדפוס ספרי הגדול (בן 26 גליונות של עמודים פחות או יותר גדולים) “תורת שירת ספרד”, שיהיה המפתח לשירה זו לכל המתעניין בה. וחפץ הנני לדעת מראש אם תבוא עליו ביקורת מקיפה בירחונכם “מאזנים” מצדך או מצד מבקר אחר מתאים. ובעיקר אם תבוא הביקורת בזמנה, כי כל ביקורת, הבאה באיחור זמן, אין לה אותו הערך כזו שבאה כ“דבר בעתו”.

וצריך לזכור כי מימי משה בן־עזרא כמעט שלא נכתב דבר במקצוע זה.

ושלום רב לך ולידידינו הסופרים

ידידך מכבדך

665. אל הפרופ' יוסף קלויזנר

ירושלים, כ“ה טבת תש”א

ידידי וחברי הנכבד,

קיבלתי את הזמנתו היום ליום א' הבא בערב. והנני מצטער מאד מאד על שאינני יכול לבוא, מפני כי לאותה שעה הזמנתי את כל חברי ועד האירגון להצלת ילדים מוסרי חינוך לאסיפה אל ביתי, כדי לדון על הכיתות החדשות שהננו פותחים בשבוע הבא.

מובטחני כי כ' ורעייתו תסלחו לי, והנני מאחל לכם ולחברינו להתענג בחברתכם.

ידידו מכבדו

דוד ילין

 

מסעו ללונדון והשתתפותו בוועידה הציונית

384. אל אשתו

קירו, כ“ו ניסן תר”פ

– – – אמש הגענו¹ הנה בשעה 11 בלילה. הדרך עברה בשלום, רק בקנטרה קשה עניין העברת החפצים דרך בית המכס. אמרתי: בית־המכס ובאמת זהו רק חדר צר, אשר דרכו צריכים לעבור כל הנוסעים וחפציהם, והדוחק גדול מאוד, ושוטרים עומדים על יד הפתח ואינם נותנים לעבור, וסבלים אין, ואנכי שהיו לי ב“ה שמונה חבילות, תוכלו לצייר לכם מצבי. מה עושה הקב”ה? מזמין לי מי שהיה תלמידי לפנים (וכאלה הן הנני מוצא על כל צעד), הצעיר קנדינוב, והוא עזרני אותי ואת יתר חברי משלחתנו. אך הדוחק היה נורא ופתאום רואה הרב מאיר, כי מלתחתו הקטנה איננה, ובה כל כלי חמדתו, התרבוש עם המצנפת, ה“גלימא” ותעודת המסע, שלקח אצל הקנסול היווני. ועתה שערו לכם: ח"ר² יעקב מאיר בלי מצנפת ובלי גלימא! – מחפשים ושבים ומחפשים ועוד מעט והרכבת הולכת. ברגע האחרון נמצאה המלתחה תחת השולחן בחדר המכס וכל משלחתנו נצלה! – – –

באניה יש לנו מקומות במחלקה א' בדרך נס, כי הזמינו שני מקומות בעד וייצמן גם פה וגם באלכסנדריה (בטעות) ובכן מסר לנו שני מקומותיו המיותרים וגם מקום ז’בוטינסקי המסכן, שחשב לנסוע אתו.

385. אל אשתו

ברינדיזי, יום א' ר“ח אייר תר”פ בבקר

– – – הד"ר וייצמן ירד תמול בטרנטו ללכת אל סן־רמו, ואנחנו ניסע עד טרייסט באניה, ומשם ניסע מחרתים בבוקר ישר לפאריז ונגיע שם ביום ד'. שם נתעכב ימים אחדים ואחר נסע בראשית השבוע הבא לונדונה. – – –

מה תוצאות הראיון של אוסישקין והמופתי אצל בולס? איך מתנהגים עתה הערבים בכלל? (שלחו נא גם העיתונים הערבים והאמריקנים). מה יחס הפקידות אלינו? המוסיפים להחתים מזבטות? מה ביתר ערי הארץ? – – –

פה באניה לורד פרסי מזכירו של באלפור. וייצמן הציגני לפניו תמול, והיום אדבר אתו על כל עניינינו.

386. אל אשתו

מילן (מילנד), יום ד' ג' אייר תר"פ

– – – אמש ביקרנו (הרב מאיר ואנכי) את רב הקהלה. פה ישנם ערך 6,000 יהודים, רובם עשירים ובינונים, אך מהיהדות יודעים רק מעט. – – –

387. אל אשתו

פאריז, יום ו' ה' אייר תר"פ

– – – היום בשעה 9 הגענו הנה בשלום. אחרי מצאנו דירה במלון, הלכנו אל המשרד הציוני, אשר בו עתה משרד “הדליגציות היהודיות”. מצאנו שם את הד“ר פסמאניק³, אלייניקוב⁴ וזלאטופולסקי⁵. פה נודעה לנו הבשורה הנוראה ע”ד פסק הדין של זבוטינסקי. רואים הננו בזה נטיה להחמיר את פסק הדין למען הגדיל את אשמת היהודים, ז"א להראות לעולם, כי אכן היהודים אשמים. אך מקווים אנו, כי העניין לא יימשך במצב הזה גם להלן וסוף סוף משפטנו יצא לאור. – – –

כבר היו אינטרפלציות בפארלאמנט בלונדון בנוגע לעניין הפרעות בירושלים מצד לורד רוברט ססיל וודווד והיתה הבטחה מצד הממשלה, כי שלחו פקודות חזקות להגן על היהודים.

מר זלאטופולסקי חושב, כי ועד הדליגציות־היהודיות⁶ צריך לסדר ביום א' אסיפה אתנו ואח"כ יפרסמו הדבר בעיתונים פה, להכין לנו הדרך ללונדון. היום צריך מר נידיץ⁷ לבוא מלונדון ואז נחליט.

388. אל אשתו

פאריז, ח' אייר תר"פ

– – – מז“ט, מז”ט! סוף סוף קיבלו הממשלות בהחלט את הצהרת באלפור אשר הכניסוה לתוך החוזה עם תורכיה. לפני יומיים עוד היה הפחד גדול מפני סכנת פיצל. מכל קצווי ארץ באו תלגרמות לסן רימו מקהילות היהודים בדרישה לתת את א"י תחת שלטון אנגליה ובתכלית קבועה לשימה לבית לאומי לעמנו.

יום תמול היה יום חג ליהודינו בלונדון. והנני שולח אליכם 2 קטעים מהעיתונים בנוגע לנו, ובנוגע לעניין הכללי.

למר אוסישקין שלחנו אמש תלגרמה גדולה בפרטים רבים. אך מי יודע אם ימסרוה לידו.

היום התראיתי עם הברון הזקן. ישבתי אתו כחצי שעה. הוא שמח על נצחוננו, אך שאלת הגבולות עוד מנקרת במוחו. הוא אמר, כי אם חס ושלום ייגמר עניין הגבולות באופן כי חלק מא"י יישאר בידי צרפת, אז עלינו לשוב הנה מלונדון בגמרנו עבודתנו שם ולהתיצב בתור משלחת פלשתינית בפני מילרן⁸ ולדרוש כל הזכויות הלאומיות בחלקם הם בארץ, כאלה אשר תתן לנו אנגליה בחלקה היא.

מחר הננו נוסעים ללונדון, ומחכה הנני לקבל שם מכתבים מאתכם.

389. אל אשתו

לונדון יום ו' כ“ו אייר תר”פ

– – – עלינו עבר השבוע בעבודה ובהתקהלות. גמרנו הרצאתנו וב"ה כי נגמר כבר תרגומה וגם עברנו על התרגום וגמרנו גם לתקנהו. ועתה הוחלט, כי ביום ב' הבא תהיה אסיפה משותפת אתנו ואז ייקבע סדר עבודתנו להבא. אנחנו נדרוש, כי נמסור דברינו ודרישותינו לממשלה, ונשתדל אנחנו עם חברי ההסתדרות⁹ יחד, כי דרישותינו תמלאנה.

והתקהלותנו רבה גם היא, ישנן אסיפות שונות ובכלן עלינו ל“דבר”. באסיפת עסקנים להצעת העבודה בשבוע הקיבוץ בעד קרן הגאולה, באסיפת קבלת פנים לווייצמן וסוקולוב מצד הפדרציה, באסיפה מיוחדת שקבעה הוועדה העברית פה למען אקריא שם הרצאה ע“ד עבודתנו התרבותית בא”י, וביום א' הבא באסיפת המזרחי. ביום ד' הבא ארצה בליברפול ג"כ על הנושא שהזכרתי. – – –

390. אל אשתו

חצר כרמל, ברכינגטון, אסרו־חג של שבועות תר"פ, לפנות ערב.

למחרתים מכין משרד ההסתדרות קבלת פנים לנו חברי המשלחת הא"י. למה חיכו עד עתה אינני יודע.

חושב הנני לסדר דבר בנוגע לעניין בניין בתים בירושלם, שבו ישתתפו ועד מונטפיורי¹⁰ וההסתדרות הציונית, ועי"ז יגדל הסכום שיהיה אפשר להשתמש בו. אולי יסודר הדבר עוד בשבוע הזה. – – –

391. אל אשתו

ברכבת בין לונדון ולידס, יום ו' י“ח סיון תר”פ

– – – נוסע הנני שנית ללידס, כי קיבלתי הזמנה מהוועד הציוני שם לבוא למועצה בענייני א"י, וגם לנאום שם ביום הראשון בערב, ובכן אשאר ליום השבת בבית דודנו מר זאב יעבץ, וביום א' נהיה בבית חתן בתובהרו־גט (אחד המקומות היפים באנגליה) ונשוב לפנות ערב ללידס, וביום ב' בבוקר שוב ללונדון.

השבוע הזה היה שבוע של הזמנות ואסיפות – וכמובן גם נאומים. מר ליאון סימון הזמיננו (אותי ואת אבינועם) ליום א' אחה"צ למשתה טה, ושם היו גם סמואל¹¹ ואשתו והדסה, ואחד העם, ובנטוויטש, וגולדברג¹², ועוד אחדים.

ביום ב' בערב היתה האספה הגדולה לכבוד המנדט ב“אסמבלי־הול” במזרח העיר ושם נאספו כששת אלפים איש ואשה. דברו שם סוקולוב, ואחריו דיברתי אנכי, ואחרי כן עוד אחדים, ווייצמן דיבר בסוף. את פרטי הדברים תקראו בוודאי בעיתונים.

באותו יום אחה"צ הרציתי באסיפה השנתית של הפדרציה הציונית האנגלית הרצאה על: “מה התרבות העברית דורשת מהציונים שבגולה”. ההרצאה ארכה כארבעים רגע. החליטו להדפיסה בעברית ובאנגלית ולהפיצה בקרב הציונים. – – –

ביום ד' בערב הייתי מוזמן לסעודת “שבע ברכות” בבית סוקולוב במלאות היום השביעי ל“שבעת ימי המשתה” של חתונת בתו. החתן הוא צעיר אהוד מאד (ידידו של אבינועם) ומדבר עברית, ובקרוב יעלה לא“י (הוא כימאי לבחינת מיני אדמה). שם היו נורדוי, וייצמן, ניידיץ, זלאטופולסקי, ג”ב¹³, ועוד מהחבריה, נישאו שם משאות ברכה (טוסט – בלע"ז) וכמובן לא נפטרתי בלא כלום.

תמול ערכו הנשים הציוניות שעת שעשועים לילדים לכבוד המנדט באותו האולם “אסמבלי הול”, ועפ"י הזמנתן הוכרחתי (יודע הנני כי תצחקו למבטאי זה) לדבר דברים אחדים באזני אלפי הילדים.

היום הייתי אצל פיליכובסקי לציירני ב“סקיצה” והבטיחני להשאילני את תמונתי (שעשה בשנה שעברה וגמר אותה השנה) לקחתה אתי ירושלמה עד אשר ידרשנה ממני, ואת הסקיצה ישאיר אצלו.

את הצעתך, אליעזר יקירי, בדבר המילון הטכני קיבלו פה והחליטו להוציאה לפועל. כן אמר לי מר זלאטופולסקי אשר הוא העוסק בענייני התרבות ואשר לידו מסרתי את ההעתקה ששלחת אלי. בשבוע הבא אדע בוודאי פרטי הדבר.

פה סידרו כבר את עניין חברת “הבונה”. בשבוע הבא יוציא כבר את המניות למכירה. חפצים להחל בקרן של מאתים אלף פונט. ויש להם מהנדס, מר חייקין, שהיה בא"י. אם אשאר פה חושב הנני, כי טוב תעשה לשלוח אלי תמונות אחדות מתכניותי. – – –

392. אל יוסף בר"נ מיוחס

אוקספורד, יום א' כ“ז סיון תר”פ

– – – כבר כתבתי אליך מברכינגטון ביום ח' סיון בארוכה, והנני שב להגיד לך, כי להיות בוועידה בתור אורח, בשעה שמא“י ייבחרו אחרים בתור צירים משתתפים, זהו דבר בלתי יאה לי אחרי היבחרי מצד א”י בשנה שעברה בתור הראשון בצירים אל הוועידה. ובכן צריך להשתדל, כי יבחרו בי בא"י, ולא יצטרכו גם לשלם הוצאות הנסיעה, ואם אין, אז יותר טוב לי לשוב, כי בנוגע לבריאות כבר הודעתיך, כי מצב בריאותי הוטב והדמיונות חדלו.

אם אשאר לימי הוועידה הנני חפץ, כי תהיה לי עבודה בשם א"י ואבוא בשם מוסדות התרבות (ועד הלשון, חקירת א"י, בית הספרים, ובית הנכות), ואם יסכימו המורים, כי אהיה בא כוחם בוועידה בנוגע לענייניהם, אוכל לעשות זאת אם יתנו לי כוח הרשאה על זאת.

מר אוסישקין כתב אלי, כי ישנן עתה עבודות שונות, העיריה, אספת הנבחרים ובחירת חברים לוועד הצירים, ועדה פוליטית, וכולן מחכות לי, ועלי למהר לשוב. אולי כתב גם אל הועה“פ. גם בוועה”פ חושבים, כי עתה בלכת סמואל שמה, עלי להיות במקום, וגם אנכי חושב כי כן הדבר, אך לא ייהפך העולם אם אבוא שבועות אחדים אח"כ. – – –

393. אל אשתו

אוקספורד, יום א' כ“ז סיון תר”פ

– – – לשבת זו באתי אנכי ואבינעם הנה, כי מר הרברט לווה¹⁴ הזמינני לבוא הנה ולדבר בענייני החינוך בפני הסטודנטים.

באנו הנה ביום ו' לפנות ערב. והוא יצא לקראתנו אל התחנה ויוליכנו אל מלון ואחר הלכנו אל ביתו אשר בתוך אחד הקולג’ים אשר פה הדליק את נרות השבת (אשתו והילדים בלונדון, כי אי אפשר להם להשיג דירה פה), ואחר הלכנו אל בית התפילה. הוא עבר לפני התיבה בתור חזן. ואחר הלכנו אל ביתו לארוחת הערב ונשב עד לחצי הלילה. לשני הימים, שעלינו לשבת פה, סידרו תכנית שלמה ועל פיה נהגנו. סידרו, כי כל ארוחה נאכל בבית צעיר אחד מהסטודנטים בתוך קולג' אחר, ועי"ז התבוננו אל חיי הצעירים, ומצאנו ביניהם צעירים ציונים טובים.

אחה“צ נאספו רבים מהם בבית האחד מהם ושם נדברנו ע”ד המצב בא“י ועל בתי הספר, ועל האפשרויות לצעירים המלומדים לבוא לא”י.

במשך היום הראונו ג"כ את כל הקולג’ים השונים אשר פה, הלכנו גם אל בית הספרים בודליאנה ושם התראיתי עם הפרופיסור קאולי, אשר נתן להעתיק למעני לפני שנה את הדיואן של משה בן עזרא.

להיום בצהרים היינו מוזמנים אל ביתו של הרב סגל (מנהל הסיוע בשנה שעברה בירושלם), ובבית הזה הנני כותב עתה מכתבי זה. בעוד חצי שעה יבוא הנה בנו של מר הרברט סמואל (הלומד פה וגומר עתה לימודיו) לקחתנו אל ביתו לטה, ומשם אלך לבקר את הד"ר זינגר ואשתו היושבים פה. – – –

גם אנכי שמחתי לבוא הגברת סולד ירושלמה, בדעתי את חפצה הטוב להטבת מצב א"י ואת מרצה הכביר. דרשו נא בשלומה בשמי. – – –

394. אל יוסף מיוחס

סלע־ים (וסט־קליף) י“ב תמוז תר”ף בבוקר

יוסף אחי יקירי!

את מכתבך מיום כ"ז סיון קיבלתי לפני ימים אחדים. הנך מתלונן על פקידינו בוועד העיר. סוף סוף לא ניפטר מהשגת פקידים טובים וחרוצים אפילו אם נצטרך לשלם לאחרים כל משכורתם.

הצטערתי על עזוב קאלוואריסקי את ירושלם. אך גם אנכי חושב, כי מציאותו עתה בגליל נחוצה ונצטרך לעבוד יחד בשתי כנפות ארצנו.

בשורותיך ע"ד המצב במושבות הגליליות הרעישוני, כי אנכי לא ידעתי את המצב באופן ברור.

הזכרת את שמו של מחמד יוסף אלעלמי. הן אותו ואת שנאתו הכבושה לנו הנני מכיר מאז ובימי היותי בירושלם התפלא(תי) כי לא נשמע קולו כלל עד כי חשבתי כי כבר מת, והנה שב לתחיה ולסכסוכים. הוא איש מסוכן, כי הוא ערום כנחש ורע בטבעו.

סוף רמדן ב"ה עבר וגם חגם, וכנראה לא קרה כלום, וכל השמועות האיומות היו ככל השמועות הדומות להן.

עם הד“ר וייצמן אדבר היום ע”ד ידידינו והיחס אליהם. צר לי מאד, כי אנשינו שם אינם חפצים להכיר בחשיבות הדבר.

את תלגרמתי כנראה לא הבנת היטב. כתבתי, כי לא אוכל להשתתף בוועידה כל זמן שלא אבחר מצד השוקלים, ואתה כותב אלי כי הצלחת להשיג הת"ג¹⁵ מצד ועד הלשון. באות־כוח מצד איזה ועד שהוא איננה נותנת הזכות להשתתף בוויכוחים ובעמידה למניין ולשבת בין הצירים, ולהיות בוועידה בתור אורח לא חפצתי. מחר יוחלט סוף סוף הדבר אם אשאר לוועידה או לא. – – –

395. אל אשתו

לונדון, י“ד תמוז תר”פ

– – – סוף סוף הוחלט היום בוועד הפועל, כי אשאר פה לימי הוועידה.

– – – היום נתקבלה פה ידיעה תלגרפית, כי הספרדים בחרו בד"ר יהודה, בפלורנטין, במיוחס ובאלמלח¹⁶ בתור צירים לוועידה. ובכן יבוא מיוחס לוועידה? מחכה הנני לידיעה תלגרפית מצדו.

לפלורנטין ישנו כבר מנדט בתור ציר וע“כ תלגרפו מצד הועה”פ פה אל מיוחס בעד הסתדרות הספרדים, כי במקומו ישלחו את המנדט אלי. חפצו לתת לי מנדט ממקום אחר, לא מא“י, ולא חפצתי לקבל. בתור בן א”י לא יאה לי לקבל מנדט מחו“ל. גם אני תלגרפתי למיוחס ע”ז.

הגיעו הנה כבר צירים רבים מאמריקה. מא“י באו הרב פישמן ומר בצלאל יפה¹⁷. מחכים לאוסישקין, שיבוא מחרתיים ביחד עם ד”ר רופין.

396. אל אשתו

לונדון, ה' אב תר"פ (באולם האסיפה)

– – – ע“ד הוועידה ועבודותיה קוראים הנכם בוודאי בעיתונים. בחירתי בנשיאות הביאה לי עוד עבודה לתרגם לעברית את כל ההצעות וההחלטות. מלבד זה היה עלי לנהל כל ענייני הוועדה לחינוך ולתרבות אשר נבחרתי ליו”ר בה. – – –

האסיפה הגדולה, שהיתה בשבוע שעבר ב“אלברט הול”, היתה מצוינה בצורתה ובתוכנה. דברי באלפור וחבריו הגוים עודדו את רוחנו. גם אני הייתי ברשימת הנואמים שם, אך לסיבת אחור הזמן לא דיברתי. – – –

התפלאותך, אליעזר יקירי, על השארי בלונדון לוועידה אחרי הודיעי, כי אם לא אקבל מנדט לא אשאר – נפתרת עי“ז, כי השגתי פה מנדט מפרס. אמנם בראשונה מיאנתי לקבל מנדט שלא מא”י, אך בראותי כי אין דרך אחרת, קיבלתי את זה. – –

* * *

397. אל אברהם יוסף שטיבל, פילאדלפיה¹⁸

לונדון כ' אב תר"פ

אדון נכבד!

קיבלתי את תלגרמתך מיום השלושים ואחד ביולי בדבר עיכוב נסיעתך ובקשתך להודיעך הצעותי בכתב.

מצטער הנני מאד על אשר לא היה לי העונג להתראות אתך, בונה ספרותנו וגואלה, פנים אל פנים פה אחרי דחותי את נסיעתי לא“י למשך שלושה שבועות בגלל חפצי זה; אך כמובן אין עצה ואין תבונה כנגד עיכובים מסחריים. ויהי רצון כי יהיה מכתבי ממלא מקום השיחה בינינו, אף כי מפי הנסיון הנני יודע כי במרחקים גדולים כאלה שבין א”י ואמריקה קשה לגמור עניינים במכתבים. אך באין ברירה אנסה בדרך זו.

ובכן:

אדוני יודע בוודאי כמה עבדתי כל ימי חיי בספרות העברית, בחיבור ספרים מקוריים ובתרגומים, ובמאמרים בעיתונים ובקבצים ספרותיים ומדעיים. סיגנוני ידוע בקהל העברי למדי וחושב הנני, כי עבודתי הספרותית והמדעית הכניסה חומר חשוב לאוצר ספרותנו גם בתוכנה.

לצערי לא יכולתי בשנים האחרונות לעסוק בספרות במידה כזו שחפצתי בה, בגלל עבודתי התמידית, עבודת הנהלת ביהמ“ד למורים העברי שבא”י, ועבודות ציבוריות אחרות. ורואה הנני עתה, כי הגיעה לי העת להקדיש לספרותנו ולקידמתה והתרחבותה זמן הרבה יותר מאשר עד כה, ואולי כל זמני אם תימצא האפשרות לזאת.

ועל דבר זה חפצתי לבוא אתך בדברים.

רואה הנני כמה עלה בידך בזמן קצר לעשות להרחבת ספרותנו. רואה הנני כי חילקת את העבודה בארצות שונות – וחסרה לע"ע ארצנו הלאומית, ארץ ישראל מקור ספרותנו העברית ומקום תחייתו המתחדשת.

וישנם בא“י כוחות ספרותיים שאפשר למסור להם עבודות שונות, והכוחות הולכים ומתרבים ע”י ההגירה אל הארץ, ונחוץ להרבות את התוצאות הספרותיות המדעיות בא“י ולהדפיסן בא"י ולתת עי”ז עבודה לא רק לסופרים כ“א גם לכל אלה העוסקים בהדפסה. וצריך להביא מכונות לבית דפוס עברי גדול, וצריך שיהיה מי שירכז כל העבודה בידו ויהיה העורך והמתקן את כל התוצאות גם מצד סגנונן ודיוקן, ולבחון מה לקרב ומה לרחק, ולתת את הדחיפה הנחוצה לעבודות חדשות לסופרים שונים עפ”י כשרונם.

ובכן לו נמסר עניין המחלקה הארץ ישראלית לידי, הנני נכון לעזוב חלק גדול משאר עבודותי ולהקדיש רוב זמני (או כולו) לדבר הזה ולעבוד בעצמי ג"כ עבודות ספרותיות ומדעיות שונות.

העבודות שהנני חושב לעסוק בהן בעצמי ולהעסיק גם אחרים הן אלה:

א) הוצאת רבעון מדעי לחכמת ישראל עפ"י התכנית בפרוספקט “מני קדם”, שהנני שולח אליך רצוף בזה. בדבר ההכנות עסקתי כבר ורבים מחכמי ישראל הבטיחו לשלוח מאמרים לקובץ זה אם יצא לפועל. ואחדים מסרו לי כבר מאמרים שונים.

ב) תרגום חדש מהמקור הערבי לחלקים היותר מעניינים שבספרי גדולינו מימי התקופה הספרדית, כגון הכוזרי, מורה נבוכים וכו'. תירגום, שיהיה מכוון יותר לסגנון העברי שבזמננו ואשר יהיה ברור ומובן עד שלא יצטרכו הספרים עוד לבאורים ופירושים.

ג) תרגום דברי ההיסתוריונים הערבים הגדולים של ימי הביניים בנוגע ליהודים. זהו המקור החשוב, שממנו שואבים כל כותבי דברי ימינו ידיעות בנוגע למצבנו בארצות הקדם בימי הביניים.

ד) הוצאת שירי משוררינו הגדולים הספרדים שלא נתפרסמו עדיין. אצלי ישנה העתקה פוטוגרפית לכל שירי ר' משה בן עזרא הנמצאים באקספורד, וספר זה (הדיוואן) יהיה הראשון בהוצאה זו.

ה) תרגומים וחיבורים בכל הנוגע לארץ ישראל.

ו) תירגום הספר הקלסי “אלף לילה ולילה”, אשר חלק קטן ממנו (עשירית הספר) הדפסתי כבר והוא חביב מאד על הקוראים וביחוד על בני הנעורים, ונמכר לאלפים. בכתב יש לי כבר עוד חלק ממנו, וצריך כמובן להמשיך העבודה הלאה.

ז) ספר דקדוק מדעי לשפה העברית במידה רחבה לצרכי בתי הספר התיכוניים והעליונים. במקצוע זה הנני עסוק זה עשרות בשנים ואצלי בכתובים חידושים רבים. התחלתי בחיבור ספר זה, החסר לנו עד כה בספרותנו והנחוץ מאד לכל החפצים ללמוד את שפתנו על בוריה. גמרתי כבר חלק מעבודה זו ועובד הנני בה הלאה כפי אשר מרשני זמני עתה. ע“ד ספר זה באתי בדברים כבר עם הד”ר שמריהו לוין, אך חושב הנני כי אם אתקשר אתך בנוגע לכל עבודתי הספרותית, לא יימנע הד"ר לוין מהרשותני להעביר גם עבודתי זאת אליך.

ח) הוצאת ספר התנך בבאור המכיל תוצאות החקירות החדשות מבלי היכנס בפילפולים ובהצעות דעות שונות כבאור המדעי של הוצאת כהנא. אנכי בעצמי עבדתי במקצוע זה משך עשרות בשנים של הוראה, ואתי בכתב פיתקות יותר מאלף חידושים לספרים אחדים (ישעיהו, תהלים, משלי ואיוב), ונחוץ לסדרן ולפרסמן ביחד עם הספרים האלה, ולמסור עבודת יתר הספרים לחכמים שונים.

ט) חיבור ספרים שונים בספרות היפה והמדעית ותירגום ספרי המופת שבשפות השונות.

אם תמסור העבודה הזאת לידי יידרשו לי כמובן עוזרים בעבודה וההוצאות של המשרד יחד עם משכורתי בעבודת ההנהלה ועריכת הרבעון המדעי צריכות לעלות לערך מן 150 עד 200£ לחדש.

ובכן אם תסכים לדבר הזה, וחושב הנני כי עליך להסכים לזאת, להעביר אם לא את כל העבודה למצער חלק ממנה לארץ ישראל, – הואל נא להודיעני תיכף בתלגרמה לשמי לירושלם (דוד ילין, ירושלם) כי הסכמת בדרך כלל, ועל דבר הפרטים תוכל לכתוב במכתב מפורט.

ואם לא תסכים לעבודה הנזכרת, אז אבוא בדברים אתך שנית בדבר הוצאת הרבעון לחכמת ישראל ותרגום “אלף לילה ולילה” שידרוש ג"כ עבודה של שנתיים בערך (ההדפסה תוכל להחל תכף בעשרה חלקים וכל חלק יוכל להידפס פעם בשנים או בשלושה חודשים), והוצאת הדיוואן של ר' משה בן עזרא.

ולתשובתך התלגרפית הנני מחכה כי עלי לדעת איך לסדר את עבודתי לפני התחלת שנת הלימודים הבאה.

ברגשי כבוד ובברכת ציון

398. אל בניו עמנואל ואבינועם

באנית קשגר, יום ד' ד' אלול תר"פ

בין אי כרתים ופורט־סעיד

עמנואל ואבינעם יקירי נפשי!

– – – ובכן קראתי כבר שני ספרים. הבטתי והצצתי הרבה במי הים והנני מרגיש בזה עונג רב. אך מלבד זה עסקתי גם בכתיבה:

זה ימים רבים אמרתי לחבר ספר כעין “מסיבות־השם”, אשר יהיה לעזר רב ללומדי השפה בחלוקת השמות כולם לא לפי משקליהם כי אם לפי חלוקת השינויים הבאים בהם למחלקותיהם. לשם זה הבאתי אתי בשנה שעברה וגם בשנה זו את הספר “מסיבות השם” בנסיעותי. וכמובן לא נגעתי (בו) לא בשנה שעברה ולא בשנה זו. אך עתה הגיע תורו. כבר סידרתי בכתב יותר מחצי הספר, יותר משלושת אלפים שמות, ונשאר החצי השני שאגמרהו אי“ה בירושלם ואפרסמהו תיכף בדפוס. הוא היה מסודר עפ”י שיטתי בדקדוק השם ויקל מאד את לימוד החלק הזה למתלמדים והיה להם גם ל“ספר עזר”.

בכלל הנני מרגיש עתה בעצמי חפץ כביר לעבודה, ויודע הנני כי זאת לי עקב נסיעתי הפעם. נסיעתי הצילתני מהשתקע במרה־שחורה ובדמיונות הבל, אשר שלטו בי קרוב למשך שנה. הבה נקווה כי “מכאן ולהבא חשבנא לטב”. – – –

שמח הנני לשוב ולהתראות עם כל יקירי נפשנו ולשוב ולחיות ולעבוד בירושלם שלנו.

אביכם אוהבכם בכל לב

399. אל הועד הלאומי, ירושלים

ירושלם ט“ז חשון תרפ”א

לכבוד חברי הועד הלאומי

לידי חברי הנשיאות האדונים ד"ר י. טהון ומר י. בן צבי

פה

אדונים נכבדים!

נודע לי כי אחרי עזבי אמש את אסיפתנו לסיבה הכרחית נבחרתי בתור חבר בנשיאות הוועד הלאומי.

הנני רואה חובה לנפשי להודיעכם, כי אינני יכול לקבל את ההתמנות הנכבדה והחשובה הזאת מפני הטעמים האלה:

א) נבחרתי בשבעה עשר קולות מתוך אחד ושלושים בוחרים, לאמור ברוב של קול אחד וחצי. משרה חשובה כזאת של נשיאות ועד לאומי יהודי בארץ ישראל, שכל אחריות העבודה של באת כוח היהדות הארץ־ישראלית מוטלת על נושאה, – אסור לקבל מי שרואה כי חצי מספר הבוחרים (פחות אחד וחצי!) איננו בוחר בו. מי שלחלק גדול מהבוחרים אין אמון בו, איננו רשאי להידחק ולקבל משרה כזו סתם לשם משרה.

ב) עובדה היא, כי בשעה שעלתה שאלת הנשיאות על הפרק, בא המדבר בשם האגף השמאלי אחרי אסיפתם והציע בשמם אותי ואת הד“ר טהון ובן־צבי, ובא אחריו המדבר בשם האגף הימני והמרכזי והציע בשמם אותי ואת הד”ר טהון והד“ר לוי. אחרי כן בשעת כתיבת פתקות הבחירות מצא לו האגף השמאלי כולו (חוץ משניים) לנכון למחוק שמי מתוך רשימת השלושה ולהשאיר רק שניים הד”ר טהון ובן־צבי.

צר לי להגיד, אך אינני רואה לפני דרך אחרת, כי האגף הזה הראה גלוי בפועל, כי אין תוכו כברו, ובשביל ענייני מפלגה כדאי לו לעשות בחשאי את ההפך ממה שהצהיר בגלוי. יישאר איפוא בנשיאות מי שירצה, אני אין בחפצי להיות כדור משחק לריב מפלגות.

ג) לאגף השמאלי היו שישה־עשר חברים מתוך אחד ושלושים (בוחרי בן־צבי), לאמור: הרוב, וע“י זה הן נצח חברנו מר בן־צבי בבחירה. האגף הזה ידע ברור מי הם חבריו וכמה מספרם, כי הן כולם בחרו באופן אחד (חוץ משניים). ובכן היו שני מועמדיהם, מתוך השלושה שהציעו, בטוחים בבחירתם, ולו היו גם כולם רושמים גם את שמי (כמו שהציעו) ומהצד השני לא היה אף אחד רושם את שמות הד”ר טהון¹⁹ ובן־צבי, לא היה יכול לחול כל שינוי בנוגע לבחירת אלה השניים. ובכן אין כל מקום גם לטענת הפחד להצלחת בחירת השנים שחפצו בהם.

זה מראני איפוא לצערי הגדול, כי בכל עבודתנו שוררת (ולצערי בייחוד באגף השמאלי²⁰) המפלגתיות, האוכלת אותנו בכל פה, וכל מי שאיננו במפלגה הוא פסול, יהיה מי שיהיה. במצב כזה אי אפשר לי לקבל אחריות עבודה, שלפי מה שהנני רואה כל עיקרה הוא יותר עניין ניצוח מפלגה מאשר עניין העבודה עצמה. והנני מתפטר ממשרתי בנשיאות.

ברגשי כבוד

400. אל בנו אבינועם

ירושלם, מוצאי שבת כ“ח אייר תרפ”א

אבינעם יקירי!

את מכתבך מיום י“ב דנא קבלתי היום וכן את ההודעה הרשמית ע”ד זכוֹֹתך בפרס. והנני מאחל לך הצלחה גם לימים הבאים בכל אשר תפנה.

תמול (ביום ו') נשא הנציב נאומו המדיני אשר נאם אחרי חלוקת אותות הכבוד, ולצערנו היה הנאום כעין מכת לחי לכולנו. בזמן האחרון גדל פחדו מפני הערבים כל כך עד כי רק מוראם לנגד עיניו והוא חושב, כי עליו להקריב את הכול רק כדי להרגיע אותם. כולנו היינו נרגזים ויצאנו בפחי נפש. פירושו להצהרת בלפור שוללת כמעט כל תוכנה, הזכרתו את הבולשביקים שבין העולים אל הארץ ועוד כאלה וכאלה (אשר בוודאי כבר קראת בעיתונים) דיכאונו מאד. לא הלכנו אח"כ אל החגיגה שבגן העיר, והוא הרגיש בדבר. ישנן הצעות להתפטרות מהמועצה, מוועד הצירים, מהוועד הלאומי וכו' וכו', אך דא עקא, כי תיכף בחדול היהודים לתמוך בנציב יהיה עליו להתפטר, ולנו קשה מאוד עדיין להשלים עם רעיון כזה, שהנציב היהודי יוכרח להתפטר בגלל רוגז היהודים עליו. מצד שני רואים הננו, כי חולשתו עוברת כל גבול וחולשה זו תעלה לנו במחיר גדול יותר מדי, אולי במחיר כל תקוותינו שתלינו בממשלת אנגליה.

כנראה תהיה לנו מחר ישיבה אתו ושם נגיד לו כל אשר בלבנו. אולי נוכל לפעול עליו כי ישנה דרכו בנוגע לנו. – – –

401. אל יוסף מיוחס

קארלסבאד, יום ב' ט' אלול תרפ"א

יוסף אחי יקירי!

– – – את התלגרמה מצד ועד העיר הקריאו בקונגרס, וטוב עשיתם כי שלחתוה.

את התלגרמה שלך שבה הודעתני תוכן תלגרמת פרנקלין בדבר קניית 500 הדונם לא קיבלתי עד היום. הכוונה היא על הקנייה של אבו־דיס. ומתפלא הנני על אשר לא הבנת זאת, כי המדובר בלשכת ב"ב הוא, כי לכל חבר יהיו 5 דונמים, ואחרי אשר לנו 100 חברים יהיו לנו 500 דונם.

גם אנכי חושב כי לע“ע אפשר להצטמצם בקניית 5,000 דונם באבו־דיס, זה יספיק כבר לאלף חברים או בתים. ומושבה חקלאית חושב הנני לעניין שלא יצא כ”כ מהר לפועל.

אנכי הנני עושה תעמולה להצעת הלשכה. היתה במוצאי שבת אספה בלשכה המקומית, אשר אליה נקראו כל אחי האגודה שהם צירים בקונגרס ודנו שם על הנושא: “במה תשתתף האגודה בעבודת תחיית א”י", אנכי הייתי הראשון, אשר דיבר על נושא זה, והצעתי הצעת הלשכה. התווכחו עליה וסוף סוף מצאו כולם, כי זהו עניין חשוב. וההצעה קובלה בתור ריזולוציה מצד כל אלה שנאספו וכולם הבטיחו לעבוד בלשכותיהם בנוגע לזה.

שמחתי להודעתך בנוגע לעבודתכם עם “לשון הערבים”. כנגד ק.²¹ בתור פועל יחידי ורק עפ"י דעת עצמי דיברתי בקונגרס. – – –

אנכי החלטתי לא לנסוע לאמריקה, כי אמנם מה לי ולצרה הזאת להיות עתה שנורר לכספים, ובשעה שיש עתה הקרע בין שני המחנות. בנוגע להצעת בני־ברית חושב הנני ג"כ כי צריך להגשים הרעיון בראשונה באירופה, ואחרי אשר תיעשה ההתחלה באירופה ימשיכוה באמריקה. אנכי אראה מה שיהיה אפשר לעשות בזאת באוסטריה ובגרמניה. – ומצד שני מרגיש הנני, כי עלי לגמור עניין ייסוד החברה החדשה לבניין הבתים, ובכן אשוב ירושלמה לכל ימי החורף ולזמן הקיץ, אשר הלימודים בו רק ירחים אחדים, אשוב לאירופה (כנראה לווינא) ובסוף הקיץ נשוב יחד עם אהובה²² או בלעדיה. במשך הקיץ אוכל לעבוד עבודתי הספרותית. – – –

402. אל הרברט סמואל

פראנקפורט, ערב יום הכיפורים תרפ"ב

לכבוד ה. מ. סיר הרברט שמואל

הנציב העליון לארץ־ישראל

ירושלם

אדוני הנציב העליון!

היום הזה מלאה שנה למן היום, אשר בו כיבדתנו בביקורך בביתנו בפעם הראשונה אחרי מינויך בתור נציב עליון לארץ ישראל. יקר לנו הזכרון הזה, ובהיותנו אנכי ורעייתי רחוקים הפעם מביתנו, מעירנו ומארצנו בערב יום הכיפורים, הננו מתכבדים לברך ממרחקים אותך ואת רעייתך הכבודה ואת כל בני ביתכם היקרים בחתימה טובה. יתן ה' וייחתם בשנה זו גורל תחיית עמנו בארצנו בשבתו בצלך, נציבנו העליון לארץ ישראל, וקמה בך נבואת נביאנו לאמור:

אהיה כטל לישראל

יפרח כשושנה

ויך שרשיו כלבנון:

ישובו יושבי בצלו

יחיו דגן ויפרחו כגפן

זכרו כיין לבנון:

ברגשי כבוד נעלים

דוד ילין

403 אל א. ש. יהודה

פראנקפורט, ה' חשון תרפ"ב

אבשלום אחי יקירי!

את מכתבך מיום ער"ה קיבלתי בהומבורג בהיותי שם, וכן הראני ידידנו מר ביאליק את מכתבך אליו. לא חפצתי לענותך על דבריך והתמרמרותך עד גמרי עבודתי, באמרי בלבי: למה נתווכח את דבר שלא בא לעולם.

ועתה הנה גמרתי עבודתי²³ והנני לענותך ולהודיעך בראשונה בקצרה מה שעלה בידי.

א) בפאריז התראיתי את הברון²⁴ אחרי אשר סלוֹתי לפני הדרך ע"י בנו וישראל לוי ו־וורמסר²⁵. הוא הבטיח לתת במשך 5 שנים אלפיים פונט לשנה.

ב) בפאריז נוסד ועד תחת ראשות הרב ישראל לוי, שקיבל עליו לאסוף 50,000 פראנק לשנה. ותיכף חתם ניידיץ על סך 8,000 פר' וזלאטופולסקי²⁶ סך 2,000 פר'.

ג) בלונדון נוסד ועד שחבריו הם: ג’מס רוטשילד, הרץ²⁷, וייצמן, ביכלר²⁸ וד"ר שרלס מאיר, שיאסוף מסך…..²⁹ עד 1500£ לשנה.

ד) ההנהלה הציונית העלתה סכום השתתפותה מאלף לאלפיים פונט לשנה זו.

עניין התקציב נגמר והוועד שנוסד….²⁸ קיבל עליו לעבוד אתנו יחד בדבר קביעת…. ²⁸ ומינוי הפרופיסורים.

זהו סך הכול וחושב הנני כי סוף סוף תשנה גם אתה דעתך בנוגע לעניין זה.

הצטערתי לשמוע, כי כתבת לטשרנוביץ³⁰, שלא יקבל עליו משרה במחלקתנו. – –

* * *

404. אל אשתו, וינה

ירושלם, יום א' י“ט חשון תרפ”ב (20 נובמבר)

– – – שבתי ירושלמה לפנות ערב והספקתי עוד לבוא לסוף ישיבת הוועד הלאומי, והנה הספיקו עוד להטיל עלי לנסוע למחר (יום ד') עם הד“ר אידר³¹ לראשון לציון לסדר שם ענינים בין האיכרים של פ”ת ובין הפועלים היהודים, כי היתה באותו יום אספת באי כח המושבות השונות. בנסיעתנו הצלחנו לסדר את הענינים כמה שאפשר.

ביום ה' אחרי הצהרים בא אלי הקאדי לבקרני (בבית אליעזר) ואתו הממונה על החארם, ונדברנו על כל עלילות השקר, שהעלילו המנוולים עלי.

כבר כתבתי אליך כי בביקורי אצל הנציב סידרנו, כי הוא יכתוב אלי ואנכי אענהו. וכן נעשה. – – –

דואגת הנך יותר מדי בדבר יחס הערבים אלי. כבר כתבתי אליך כי ביקרני הקאדי, וכן ביקרני גם חבר העיריה המוֹשלם, וכל הערבים מבינים, כי אך דיבת שווא טפלו עלי. סידרתי כי יבוא בעיתון ערבי ראיון אתי ובו יתבררו ג"כ הדברים מלבד הביאור שיבוא מהצד הרשמי (הנציב). – – –

405. אל אשתו

ירושלם יום ו‘, א’ כסלו תרפ"ב (2 דצמבר 1921)

– – – כתבתי אליך במכתבי החולף כי מקוה הנני, כי לא תרבינה האסיפות בשבוע הזה. לצערי לא יצא הדבר ככה. וזהו סדרן: יום ב‘: 1) אסיפת מורי הסמינר. 2) אסיפת הוועדה לבחינות העבריות לפקידי הממשלה. יום ג’: 1) ביקור בבית הקאדי, 2) בחינות בעברית בע"פ לפקידי הממשלה. יום ד‘: 1 )אסיפת ועדת העתקת מלים מעברית לאנגלית (אצל המושל), 2) שמיעת הרצאה במכון הצרפתים. יום ה’: 1) אסיפת העיריה. 2) אספת ועדת השמות הגיאוגרפיים בעברית (מחלקת החינוך שלנו). 3) למשתה במלון אמדורסקי לכבוד הנסיך הכושי (נערך ע“י ד”ר פייטלוביץ)³². יום ו' (היום): 1) ראיון אצל הנציב (הוועד הלאומי).

ובשבוע הבא ישנן כבר שתי אסיפות גדולות, שכל אחת מהן דורשת בוודאי יומים: אסיפת ועד החינוך, ואסיפת המועצה הארץ־ישראלית. ומלבד זה רשומות אצלי כבר עוד שלוש!

ובכן, אם נוסיף על זה, כי בשבוע הזה הייתי עסוק גם בעריכת מכתב בערבית לענות לערבים. ובתרגומו גם לעברית (היום יופיע בעיתונינו) – ויצא לך סך הכול של השבוע.

ואל נא תשכחי עבודתי בסמינר ג"כ…

למה הנני כותב כל זאת? ראשונה למען תדעי למה אין עדיין עבודתי הספרותית מתקדמת, ושנית מפני כי בחפצי לשוב לעניין מכתבו של דושקין³³.

רואה הנני בנסיון, כי כל זמן שאנוכי פה, אשאר שקוע בכל העבודות האלה ואין לי האפשרות להיפטר מהן. ובכן – לגזור בפעם אחת את החבל – וחסל!

האפשר לי לעשות זאת עתה?

חושב הנני כי לא. 1) אם אעזב את הארץ עתה אז הן בוודאי יאמרו הערבים, כי הרגשתי בעצמי עווני וקדמתי וברחתי. 2) עלי לגמור עניין חברת הבניין של קרן מונטפיורי. 3) עלי לסדר סוף סוף עניין הרהיטים והבית שקניתי. 4) עתה הגיעו כבר ימי החורף וגם הנסיעה קשה.

מתי יהיה אפשר לסדר הדבר?

זאת הנני חושב לראשית שנת הלימודים הבאה. עד סוף שנת הלימודים אצלנו אוכל לגמור העניינים שרשמתי, ואז אקח לי חופש ממשרתי בסמינר למשך שנתיים. אסע לווינא למשך ירחים אחדים ירחי החופש, לשבת אתכם, ואח"כ אוכל לנסוע משם לאמריקה. – – –

רואה הנני, כי הנך דואגת מאד לשלומי מפחד הערבים, ואנכי הן כבר כתבתי לך, כי פה אין מתעניין בדברי האגודה המושלמית־הנוצרית, אחרי כי כלם יודעים את כוונתם. הולך הנני לאסיפות העיריה, ובינינו ישנו החבר הנוצרי יעקוב פראג‘, שהוא הסגן של היו“ר באגודה הנ”ל, ולמרות מה שדרשו, כי יפטרוני מהעיריה, הנה הוא יושב אתי בידידות כאילו לא היה כלום. בעיתונים, שהנני שולח אליך, תמצאי בגליונות של יום א’ ב“הארץ” וב“דואר היום” את תשובתי אליהם – וחדלת לדאוג³⁴.

הנך כותבת ע"ד המאורעות פה, שאינן נותנות לך מנוחה, וכי תיכף כשתדעי, כי שקטה הארץ פה, תמהרי לבוא. ואנכי אוכל להבטיחך (עד כמה שאפשר להבטיח בדברים כאלה), כי הארץ שקטה עתה. ואחרי הענשים, אשר הפעם התחילו לענוש סוף סוף את הערבים במאסרים של שנים רבות, ומטילים על הכפרים לשלם תשלומי נזק למושבות – אחרי אלה מקווים הננו, כי לא כל כך מהר ישובו הערבים לעשות פרעות.

406 אל מזכיר ממשלת ארץ־ישראל

ירושלים, 17 נובמבר 1921

לכבוד מעלת המזכיר האזרחי בירושלם.

א.נ.

את מכתבך מיום 14 לחודש זה עם הכתבים הרצופים אליו, אשר הואלת לשלוח אלי על פי הוראת ה. מ. הנציב העליון, – קיבלתי. אך לסיבת נסיעותי התכופות בשלושת הימים האחרונים ליפו ולראשון לציון נתעכבה תשובתי מעט.

על פי דרישת הוד מעלתו הנציב העליון במכתבך הנכבד, הנני מתכבד למסור בזה את נוסח החלק מנאומי בקונגרס הציוני בקארלסבאד, אשר הביא את האגודה המושלמית הנוצרית לעורר עלי רוגז כל כך גדול מבלי כל סיבה לכך.

לצערי באו דברי בעיתון “הארץ” גליון 663 קטועים ושונים מעט מאשר דיברתי, וכמובן אין אחריותם עלי כלל. אף כי גם מהנוסח ההוא אין להוציא את הכוונה שרצו להכניס בדבר.

הנוסח הנכון לדברי כפי אשר הם רשומים אצלי הוא זה:

אנכי לקחתי לי לפסוק את דברי משוררנו הגדול יהודה הלוי, אשר אמר בשירו המפורסם “ציון” לאמור:

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך אני כינור לשיריך.

ואמרתי, כי עלינו להיות “הכינור לשיבת ציון בשיבת שבותה” בשימנו אל לב את הכרזת בלפור ואת החלטת סן־רימו, אך עם זה יחד עלינו להיות גם ה“תנים לבכות ענות ציון”, בזכרנו ובהזכירנו את חללי היהודים בירושלם בימי הפרעות בפסח בשנה שעברה, אשר נשכחו ממנהיגנו, שהזכיר את שמות כל חללינו אשר מתו בשנים האחרונות. יודעים הננו כל אשר סבלנו מהמתנפלים עלינו בארצנו בעצם ימי “שיבת שבותנו”, אך אין לנו להתיאש בגלל זה ולרפות ידינו. אמנם נפלו קרבנות מצדנו בימי הפרעות, אך הן יודעים הננו, כי “אין משיגים אידיאל בלי קרבנות ועמנו נכון תמיד לקורבנות, והפעם היה דמנו השפוך למצער לתועלת לביסוס זכויותינו בארצנו”.

אלה דברי, אשר מהם הוציאו אלה הרוצים בזה מסקנות, כי מעורר הנני את היהודים להילחם בערבים ועוד רבות כאלה, אשר בטוח הנני, כי הם בעצמם אינם מאמינים בהם.

עלי להזכיר:

א) באותו קונגרס עצמו, בבקרי את פעולות ההנהלה הציונית, אמרתי: “בשאלה הערבית הצטערנו מאד על שלא נמצאה מצד ההנהלה הציונית עד כה דרך מספיקה בכדי לבוא עם הערבים לידי הבנה הדדית. הקונגרס הערבי והמשלחת שלהם לאירופה הוכיחו, כי דרושה ועדה קבועה בעניין זה. צריך שתיקבע מצד ההסתדרות הציונית ועדה מיוחדת לשם הדבר החשוב הזה” (“הארץ” גליון 675, ויתר העיתונים שהעתיקו מה שנאמר בקונגרס).

ב) בראיון, שהיה לעורך העיתון הציוני “וינר מורגנצייטונג” אתי לפני הקונגרס, ואשר נדפס בעיתון הזה בגליון מספר 932, מיום 31 אוגוסט 1921, באו הדברים האלה: "על שאלתנו מה הן הדרכים להגיע על ידן להבנה ולהסכמה אמיתית עם הערבים, הצהיר האדון ילין: “צריך להוכיח לערבים על ידי מעשה, כי ההגירה היהודית מביאה טובה גם לערבים, כשייווצרו דברים ועובדות, אשר בהם ישתתפו גם הערבים ויהיו מעוניינים בהם, בייחוד כאשר נברר להם, כי הפחד, שהיהודים ישיגו ממשלה יהודית, הוא בלי כל יסוד, וכי אין אנחנו חפצים אחרת מאשר להשיג כניסה חפשית אל הארץ למען נוכל לפתח בה עבודתנו לטובת כל תושבי הארץ”.

ג) ביום 5 לאוקטובר (אחרי הקונגרס) נאמתי בווינה בפני קהל גדול עפ“י הזמנת “המזרחי” שם, ודברי באו בעיתון הנ”ל (וינר מורגנצייטונג) בגליון מספר 967 מיום 7 אוקטובר 1921 ושם כתוב לאמור:

“בנוגע ליחסנו אל הערבים, אמר הנואם, היודע את העניין מהסתכלותו בו הוא בעצמו, כי מוכח הוא, כי סוף סוף נחיה אתם בשלווה ובאיחוד, אחרי כי ייווכחו הערבים לדעת, כי היו לקרבן לאלה שמשתמשים בהם להשגת מטרותיהם”.

ובזה הנני מתכבד, אדוני, להיות הסר למשמעתך.

407. אל הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ־ישראל, ירושלים

ירושלם, י' כסלו תרפ"ב (11 דצמבר 1921)

הוד מעלתו!

על מכתב כ' העוזר למזכיר האזרחי מיום 14 נובמבר 1921, אשר בו שלח אלי את מכתבי תלונות הערבים כנגדי וכנגד דברי בכנסיה הציונית – עניתי במכתב מפורט ביום 17 נובמבר 1921, ובו הוכחתי בראיות ברורות צדקתי ונקיוני מכל האשמות, אשר האשימתני בהן החברה המושלמית־הנוצרית.

העתקת מכתבי נשלחה מצד הממשלה אל החברה הנזכרת, אך עד היום לא פירסמה אותו כי אם שורות אחדות ממנו, וגם זה לא באורגן שלה “אל־צבאח” ובעיתונים אחרים, ולהיפך, בעיתון הזה בגליונו מיום 22 נובמבר 1921 הוסיפו עוד לכתוב כנגדי ולעורר עלי שנאת הערבים ורגשי נקמתם, בטענה שלא עניתי עד כה על כל מה שאמרו כנגדי.

ביום 30 נובמבר 1921 שלחתי לעורך אלצבאח העתקת תשובתי לממשלה בתירגום ערבי וביקשתיו לפרסמנה, והנה הדפיס בגליונו מיום 6 דצמבר 1921 רק מכתבי אליו, בשובו להעליל עלי אותן העלילות הקודמות בתור מענה עליו, אך את העיקר, את תשובתי לממשלה, לא פירסם.

רואה הנני את עצמי משולל כל יכולת להכריחם לפרסם תשובתי ולהסיר מעלי כל ההאשמות, אשר הלהיבו בהן את דעת הקהל הערבי כנגדי, עדי קבלי מכתב־איום בערבית ע"י הדואר בהריגתי והריגת בני.

במצב כזה חושב הנני, כי חובת הממשלה, שקיבלה כל ההאשמות כנגדי באופן רשמי, היא עתה להגן עלי; וככל אשר פרסמה תשובתה באופן רשמי, כי מחכה היא לשובי ממסעי ולתשובתי, כן דורשת מידת היושר, כי תפרסם גם כן באופן רשמי ובהקדם האפשרי את תשובתי בעיתונים הערבים ביחוד, לתכלית זו הנני מתכבד לשלוח רצוף בזה תרגום תשובתי בערבית.

ובזה הנני מתכבד להיות הסר למשמעת הוד מעלתו

408. אל אשתו

ירושלם, יום ו' ט“ו כסלו תרפ”ב. (16 דצמבר)

– – – בדבר הנסיעה לאמריקה והישארי שם, כדי להתמסר לעבודתי הספרותית, הנני רואה יותר ויותר את הנחיצות. מלבד כל האסיפות, שכבר כתבתי אליך על אודותן, ישנם עוד עניינים פרטיים, שאנשים באים ומבלבלים את המוח בעסקיהם הפרטיים ובבקשותיהם, זה בנוגע להשגת משרה וזה בנוגע לשתדלנות והמלצה. – – –

בשבת זו עברתי על כל החומר שבידי לביאורי התנ"ך ורואה הנני, כי יש לי חומר רב לפרסום, וחבל שזה נשאר בלתי מעובד ומסודר לדפוס.

וכיוון שהזכרתי את האסיפות, עלי להודיעך כי בסימן־טוב ובמזל־טוב נוספה אסיפה חדשה לגמרי על הקודמות, היא אסיפת עזרת נשים. כי בהיות מצב ביה“ח רע בזמן האחרון, הציע הד”ר אידר לסדר למוסד גם ועד גברים שהם יעסקו גם בתעמולה. – – –

409. אל ד"ר א. ש. יהודה

ירושלם כ“ב טבת תרפ”ב (22 ינואר 1922)

אבשלום אחי יקירי!

את שני מכתביך מיום י"ג וז' כסלו קבלתי ומפני טרדותי המרובות לא עניתיך בשבוע שעבר.

הנך מתרעם, יקירי, עלי, הנך שופך כל חמתך עלי, הנך מאשים אותי, וכל זה – מפני שאינני מה שאינני יכול להיות. פעם אחת עלי להעיר אזנך, שלחינם יש לך תרעומת, מפני שאי אפשר לי להחליף עורי וחברבורותי, אם יש לי חברבורות. איש שלום נולדתי מטבעי, שונא מחלוקת, שונא שררה והשתררות, ולו אלף פעמים היתה לי זכות להשתרר ו“לגרש בחרפה את כל האפטרופסים, המגדלים רק שנוררים ותומכים רק בידי מלקקים ונרגנים”, כמו שהנך כותב, לא היה עולה בידי לעשות דבר כזה.

כותב הנך, יקירי, כי “הלכתי תמיד עם מי שהכוח והכסף בידו”. פעם אחת עלי לנער ובכל תוקף אשמה זו, ששמעתיה מפיך כבר פעמים רבות ובכל פעם הנך חוזר עליה. לא הלכתי עם נסים בכר “שהכוח והכסף היו בידו” כנגד הרצברג, לא הלכתי עם חברת העזרה ועם פאול נתן ש“הכוח והכסף היו בידם” כנגד הציונים הדלים אז, ולא הלכתי עם ענתבי וחבריו בימי בחירת חכם בשי ש“הכוח והכסף היו בוודאי בידם”, ותמיד הלכתי דווקא עם הצד המתנגד.

אינני יוצא למלחמה כנגד וייצמן ואוסישקין וכל העולם כולו, מפני כי, כמו שאמרתי לך, אינני איש מלחמות מטבעי בכלל, ועוד טרם ראיתי אחרים, שיוכלו למלא מקומם ואשר הקהל יסכים להם. וכנגד זה ראיתי נורדוי ומארמורק³⁵ שנפלו משאתם, ראיתי את בראנדייס ודי האז³⁶ שנפלו משאתם, ראיתי את סימון ודי לימה³⁷ שנפלו משאתם, ושאל גם את שאר בשרנו ויגיד לך את ישרו של די לימה. או אולי חפצת, כי אחזיק בפוליטיקה של דואר היום וחבריו המוקצים מחמת מיאוס? ובכן למה כל …³⁸ הגדול הזה?

הם “גרשו כל איש ישר מקחת חלק בעבודה”. נאמר דברים ברורים: לא קיבלוך לעבודה, מפני כי אתה התנגדת להם תמיד בגלוי. לא היו להוטים למסור לידך חלק אחראי של העבודה, ובאופן שתהיה אתה ראש למחלקה זו ולא תלוי בדעת אחרים כאשר חפצת. ראשונה הן צריך אתה ג“כ לא לדון את האחרים עד שתגיע למקומם, ועליך לאמר לנפשך: לו הייתי אני במקומם והיה עלי למנות אנשים לעבודות שונות ובאו מתנגדי לדרוש שאמנה אותם, האם הייתי אנכי עושה זאת? – עשה נא בינך ובין עצמך חשבון הנפש, ואח”כ תדע אם היית עושה זאת או לא. ושנית: אי אפשר ג"כ לדרוש מהשני, שישנה את דעתו בנוגע לי בהכרח. אולי הם מוצאים, כי שיטתך לפי מזגך איננה הדרך הבטוחה לנצחון? אם אתה בעיניך לא יצדק כל חי ומוצא הנך שגיאות בוייצמן, בסוקולוב, באוסישקין, בנציבנו העליון, באחד העם, ובכל אלה שהציבור חושבם למנהיגים, למה תקצוף אם לפניהם לא צדקת אתה לבדך?

מימי עולם ועד עולם לא היו מנהיגי הדורות צדיקים. איש איש ושגיאותיו, איש איש וחסרונותיו. אבל צריך לקבלם כמו שהם כל זמן שהם דוחפים את גלגל מהלך התנועות הלאה, קדימה. שגו – ומי איננו שוגה? אך בכל אופן הן טוב לשגות ולעשות, מאשר ל“היות ברוגז” ורק להתלונן.

אנכי מטבעי אופטימי, ואתה מטבעך פסימי, ובזה הנני רואה הסוד שאינני יכול למצוא חן בעיניך, בשעה שאנכי האופטימי הנני מוצא הטוב שבכל איש, וממילא מובן הטוב שבך גם כן, ומפני זה הנך מוצא כי הולך הנני עם הזרם, כן – עם הזרם הזורם הלאה, ולא כנגד הזרם ולעכבו. טובה אמנם הביקורת, טובה ההתנגדות, היא מכריחה את אלה שהמשוט בידם לפקוח עיניהם, להטות דרכם במקום שצריך, לעצור בדרכם במקום שצריך, אך איפה כתוב, כי אנכי צריך להיות המבקר? אנכי שמטבעי הנני נוטה יותר להסכמה מאשר לניגוד? הן גם אתה תמצא לנכון שיעמוד כל איש במקום המתאים לו ולא במקום שישימהו למגוחך.

אני לא נכנסתי “בראשי ובכולי במחיצתה של כנופיא זו, המרחיקה כל מי שאינו מן הכנופיא”. לא ולא, ידידי. בקונגרס לא החנפתי למי שהוא, רק ביקרתי את מעשי ההנהלה. אל וייצמן לא הלכתי אף פעם אחת ולא דיברתי אתו בפרוטרוט על איזה עניין שהוא, וכן לא הלכתי אל אוסישקין, רק פעם אחת עם ביאליק, כשביקשני ללכת אתו בעניין ה“דביר” שלו. מיום שובי הנה ביקרתי בבית אוסישקין אך פעם אחת, כשהזמינני פעם לליל שבת בהיותי עתה בודד פה, ולמה זה איפוא אינך חדל אף פעם מהטיל עלי אשמות, אשר היה כבר לזרא לשמעם. הן עליך סוף סוף לדעת, כי גם אנכי אדם הנני ואין הדקירות שדוקרים אותי כ“מחט בבשר חי”. האשא לך את נאומו של שיילוק אל הנוצרים? אנכי בכלל אינני מתערב בפוליטיקה, וגם כשנמנתה ועדה לעסוק בפוליטיקה הערבית, לא נכנסתי בתוכה, והד"ר לוי הוא היושב ראש בה ולידו מסרתי את מכתבך השני למען יראה הוא וחבריו מה שצריך לעשות.

קורא הנך: “שירו שירות למנהיגי העם וראיתם עד כמה ירבו עוד חללי ישראל!” כבר אמרתי לך על “השירות” האלה ואין לי צורך לשוב על דברי. אך בכל זאת צריך גם אתה לא להפריז על המידה, אם נגזר עלינו ליפול חללים, לא תועילנה גם החרפות שנחרף את מנהיגינו. כותב הנך על אוסישקין כי “לא איכפת לו כלל אם יפלו חללים על מזבח הארץ, אם רק הוא יישאר במקומו”. גם אנכי מכיר את אוסישקין ואת חסרונותיו, אך עד כדי לחשוב אותו לפושע וחוטא ומנוול כזה חושב הנני, כי אין לך כל רשות לזאת. סוף סוף עבד האיש ארבעים שנה עבודת העם וכל זמן, שלא באו המנוולים הידועים להתנפל עליו באופן גס, לא עלה על דעת איש לחשבו ל“הורדוס” כזה. כן, יש לו פרינציפים לאומיים שעליהם איננו מוותר ולו ייהפך העולם. אם הוא מיטיב לעשות לצאת למשל מבית הכנסת בשעה שהרב קוק מתחיל לדרש בז’רגון או לא? אינני יודע. אך כן הוא האיש, ואת טבעו אי אפשר לו לשנות, כמו שאי אפשר לשנות את טבעך וגם לי לשנות את טבעי. אך לבוא בגלל זאת ולאמר עליו הדברים שאמרת, – ראה נא כמה שנאה מקלקלת את השורה.

“ראית מקודם את המעשים העתידים לבוא בשעה שאחרים (ובתוכם כמובן גם אני) לא האמינו שיבואו”, – זה אמת ונכון, ומובן ג"כ מפני טעמים שונים: מפני נטייתך לראות שחור יותר מלבן; מפני שהעניינים נתונים בידי אנשים, שלפי דעתך אינם מבינים, מחויבות להיות תוצאות רעות. ואנכי למשל, מפני כי הנני אופטימי, האמנתי, כי הכל יהיה טוב. ובכן האשם, בתור אשם מכוון, במי? באו המקרים, באה ממשלה חלשה, באו תומכים למתנגדינו, ויצא מה שיצא. ואתה האמנם בטוח, כי לו היית מנהל הפוליטיקה פה, לא היו כל הדברים האלה קורים? עליך לדעת איזו אחריות הנך מקבל עליך באמרך כדברים האלה.

קובל הנך על שהננו מקדישים כל כוחנו לאסיפת כספים, ורק לאסיפת כספים, ובעד זה הם צועקים שלום שלום ואין שלום. גם אנכי אינני מסכים בדברים שונים למעשי הנהלתנו, אך מצד שני עלי להגיד, כי לו היו לנו כספים באמת כי עתה לא קרונו דברים רבים, כי עתה ראתה הממשלה וראו הערבים כוחנו ועושרנו והיו מוותרים הרבה ומתחשבים אתנו הרבה. לא כן עתה, כשהננו באים אל הארץ עם חלוצינו, המלאים אידיאלים כרימון, ובידינו הריקות, המכריחות אותנו לפנות אל הממשלה לתת להם עבודה. למה ארבה בדברים בפרק זה? ואתה הן ידעת כולה.

צר לי יקירי שהוכרחתי לכתוב כל מה שכתבתי, אבל אם תכעס ע"ז, עליך לכעוס עליך ועל סגנונך החריף ביחוד במכתבך הראשון שתשובתי באה עליו. – – –

410. אל אשתו

ירושלם, יום ה' שבט תרפ"ב

– – – שלשום היתה לנו אסיפה בעיריה והחלטנו לפתוח וליישר את הדרך, ההולכת מהקונסולט הגרמני לפנים ועד סוף בתי הורנשטיין וגם להרחיבה. לא תוסיף עוד ללכת עקלקלות כאשר עד כה, כי אם בקו ישר עי“ז שיילקחו חלקים מקרקע סורייה, מקרקע האנגלים, מזו של פולק ומזו של ביה”ס למל, והטלנו על השכונות זכרון־משה, אחווה, בתי הורנשטין ויגיע כפים לשלם 150 לי"מ.

תמול קראנו לגבאי ז“מ³⁹ והם הסכימו לשלם סך 60 לי”מ על חלקם, וגם האחרים בוודאי יסכימו. ובכן בקרוב תהיה לנו דרך יפה ורחבה.

ביאת הגבאים אל העיריה גרמה, כי סוף סוף הוחלט להוסיף לשכונתנו שלוש מנורות לוקס, בתנאי כי השכונה תקנה המנורות (ותהיינה שייכות לה), והעיריה תעמיד את העמודים הדרושים ותתן תמיד את הנפט ותשלם לשכונה בכל חדש 6 לי"מ שכר איש, שתשכור השכונה לעסוק בכל יום בהדלקת המנורות. – – –

ובכן גם דרך גם אורה. תמול נשלח כבר פקיד לציין את המקומות ובעוד שבוע או שבועים נאמר: ליהודים בזכרון־משה היתה אורה. – – –

411. אל הד"ר י. ל. מאגנס

ירושלם, ז' שבט, תרפ"ב

ידידי הנכבד והנעלה ד"ר י. ל. מגנס!

– – – אנכי עסוק הרבה מאד בעבודות הציבור פה ותמיד באים אלי בטענת “במקום שאין אנשים וכו'”, וקשה לי מאד להיפטר מזה. ובינתים השנים עוברות ותורה מה תהא עליה? יש לי דברים רבים כל כך של חידושים בתנ“ך ובתורת הלשון, הרשומים אתי ואינני מוצא לי הזמן לעבדם, ונס היה, כי ישנה פה החברה Pal. Orient. Soc. אשר בה הנני מרצה מזמן לזמן מחידושי ועי”ז הנני מוכרח לפנות דעתי לענייני תורה מזמן לזמן, אך כמובן זהו מצב לא טבעי. רואה הנני, כי כל זמן שהנני נמצא פה לא ישתנה המצב, ורק דרך אחת ישנה והיא כי אעזוב לשנה או לשנתים את א“י ואתיישב במקום תורה ואוניברסיטה, רחוק מכל התקהלות ועסיקה בצרכי ציבור, ואעסוק רק בתורה ובמדע, אסדר את ספרי הגדול בתורת הלשון העברית, אעבד את כל הרשימות המרובות שישנן אצלי בתנ”ך ובענייני לשוננו ואפרסמן.

ידידי הד“ר אלכסנדר דושקין כתב אלי לפני משך זמן הצעה להמציא לי עבודת 2 שעות ביום ואשר עי”ז אוכל להרוויח מחייתי ומחיית ביתי למשך שנתיים, אך אינני יודע אם רעיונו יצא לפועל. ובכן אהיה לך אסיר תודה אם תיטיב להתעניין בהצעתו הוא, או אולי תמצא הצעה אחרת. ואשמח מאד אם תואיל לכבדני בתשובתך.

הנני מתכבד לשלוח אליך העתקה משתי הרצאותי בחברה הנ"ל, האחת מהן, האחרונה, נדפסה שנית בהג’ואיש כרוניקל מיום 25 נובמבר 1921.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולגיסך הנעלה⁴⁰

ידידך מכבדך

412. אל אשתו

ירושלם, יום ה', י“א שבט תרפ”ב. בשעה חמש בבוקר

איטל יקירתי ואהובת נפשי

היום קידמו עיני אשמורות לקום ולכתוב אליך.

שבוענו זה היה שבוע של “לורד נורטקליף”⁴¹. וביחוד הרבה “דואר היום” בתרועות וצלצולים בנוגע לו. הן בן־אבי הוא כתב הטיימס פה. בכל אופן נראה, כי שהשפעת האיש גדולה, ורבים מתחשבים אתו בתור בעל־כח בעניינים מדיניים. לערביינו ניתן הסימן ומאות תלגרמות נשלחו אליו מכל עבר בנוגע לדרישותיהם. וכנראה השפיע הדבר עליו. בנוגע לתעמולה רואים הננו, כי כוחם גדול ממנו. הם במצב כזה, שאין להם שום צורך אחר מלבד התעמולה, בשעה שלנו ישנן הדאגות הכי גדולות להמציא האמצעים להחזיק ולבסס ישובנו. להם אין “עולים” ואין דאגת כלכלתם והמצאת עבודה להם; להם אין פועלים ואין סכסוכי מפלגות, האוכלים אותנו בכל פה; להם אין צורך בקניית קרקעות, קרקעות מוכנות להם מימי אבות אבותיהם, ואם היו כאלה, שחסרה להם, הנה נתנה להם עתה הממשלה בבית־שאן מה שימלא את חסרונם; להם אין צורך בהוצאת כספים לחינוך, הממשלה פותחת להם בתי ספר כנפשם שבעם, ואלה שעוד טרם זכו, שייפתח בי"ס אצלם, משאירים את ילדיהם מבלי לכת אל בית־ספר, ככל אשר עשו עד כה; להם אין הסתדרויות ואין מפלגות, ובכן אין צורך להם במשרדים ובפקידים. מה נשאר להם איפוא? רק הצעקות, שאינן עולות בכסף, פרעות שבהן שודדים וחומסים ומתעשרים, עיתונות מפיצה שקרים, אשר למענה כיסי הממשלה המתחרה בממשלתנו פתוחים. צריך איפוא להוציא כסף רק על תלגרמות. מהו מחיר תלגרמה, שצריך קיבוץ שלם לשלוח פעם בחצי שנה? כשנצטרכו לסכומים מעט יותר גדולים להוצאות המשלחת, רואים הננו כמה הרעישו כל הארץ למקצה ועד קצה עד השיגם את אלפי הפונטים האחדים שנדרשו להם, מפני שלא היו להם הוצאות עד כה ואינם יודעים עדיין מה פירוש נתינת האיש כספו לצרכי הכלל. היציאה אל תחנת הרכבת בעזה ובלוד וקריאות שם במשך רגעים אחדים, או גם מסירת תזכירים, גם זהו מהדברים, שאינם עולים בכסף. ועל איש כזה, החי כל ימי חייו בעיתונות וכמובן בתעמולה ממושכה להשקפותיו ולדעותיו, וכמובן הוא ידע מה זה ערך תעמולה – על איש כזה אי אפשר שלא תפעל התעמולה. כל מאות התלגרמות, הפגישות והתזכירים בתחנות הרכבת, והראיונות עם משלחות האגודות, ונוסף על זה אופן הפגישה אותו מצד ממשלתנו המחוזית בלוד במכונית משוריינת, כל אלה יחד אי אפשר, שלא יעמיקו בלבו את הדעה, כי אכן כל הארץ מתקוממת לשאיפותינו, ואכן הפחד גדול מאוד על כל צעד בארץ… והמסקנא מובנה: אם תמלא אנגליה דרישותינו, תכין רק טבח אחד גדול בארץ למקצה ועד קצה.

נוסף על זה הוא דבר בואו עתה מהודו, מציילון, מצרים, זאת אומרת מארצות האישלם התוססות עתה, ובכל מקום בואו דיברו אתו המושלמים גם על ענייני ארץ ישראל (גם זאת יודעים ערביינו לסדר). והנה לא רק ארץ־ישראל לוהטת, כי אם כל עולם האישלם כולו הוא להבה אחת.

ואם האיש מלא כבר דעות כאלה, ובירושלם עיר קדשנו באה אליו משלחת “הוועד האשכנזי” ו“אגודת־ישראל”, זאת אומרת היהודים החרדים, הדתיים, וזורה אש וגפרית על הציוניות ועל הציונים ועל כל שאיפותינו. הן צריך האיש באמת להיות חכם מדניאל, כדי שלא יהיה מושפע ומוצא סמך וסעד להשקפותינו וכדי שלא ידבר מה שדיבר.

דבר זה תיקן מעט הרה“ג קוק בבארו לו אח”כ בערב אחרי הארוחה בבית הממשלה, כי לא יחשוב, כי כל שלומי אמוני ישראל אין להם חלק ונחלה בציוניות. כל יהודי חרד לבו לא“י ולשאיפות הציוניות לבנות בה את ביתנו הלאומי, וגם אלה בעצמם שהגידו לו מה שהגידו, הם בקרב לבם ובמצפונם ציונים טובים, אלא שהרבה “חשבונות פרטיים” עושים, הרבה – קנאות שלא במקומה עושה, ואין צורך להתחשב עם זה באופן רציני. ונורטקליף ענהו, שהתחיל להכיר הדברים כמו שהם, ובתלגרמתו, ששלח באותו יום להטיימס, הודיע, כי עליהם להמשיך ללכת בדרך שהלכו בה עד כה בנוגע לא”י ולציוניות.

זהו מה שנאמר: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.

אנכי הלכתי אליו עם אוסישקין ורופין ודיברנו אתו כשלושת רבעי שעה, והוא הגיד לנו בעיקר, כי עלינו להסיר מלבנו את הדעה שנקבעה אצלנו, כי אנגליה מתעניינת מאוד בעניין הבית הלאומי ליהודים בא"י. לאנגליה ישנן עתה דאגות אחרות לגמרי. על הציונים בעיקר לשים הרבה לב לאלה שהם שולחים הנה (רמז לבולשביקים), הבחירה לא היתה טובה. עלינו לדעת, כי ארץ הקדם עתה איננה מה שהיתה לפני שנים. המלחמה עוררה את כל יושבי העולם וביניהם גם את המזרחיים. עולם האישלם מאוחד, וכולו כנגד הבטחת אנגליה ליהודים. את הכרזת באלפור אין איש באנגליה יודע. הוא בעצמו קראה רק אמש. וסוף סוף היא לא The Thora of Moses (תורת משה), והיא סובלת פירושים רבים. אנחנו כמובן ענינו לו על כל הדברים, אך קשה לעקור השקפה שהשתרשה כבר.

בצהרים היתה לנו אסיפה אתו ב“פרו־ירושלם”⁴². ופה ראינו שוב את ידו של סטורס. אחרי הארוחה נאם סטורס על החברה ועבודתה, ואחריו נאם נורטקליף ושכח לגמרי את החברה ואת תכלית האסיפה וישא נאום פוליטי בפנינו היהודים והערבים (המופתי ועוד) ודיבר כמעט כל מה שדיבר אתנו בפרטות, ועוד הוסיף על זאת כי “חושבים בחו”ל, כי כל היהודים הם בדעה אחת בנוגע לשאיפות הציונות, ואינם יודעים כי פה בירושלם באה משלחת יהודית חרדית ומצהירה כי היא כנגד זה".

ותיכף אחרי נאומו נסגרה האסיפה.

בערב דיברתי עם דידס⁴³ בארוכה על כל הדבר הזה, וביררתי לו כמה היה חוסר טקס מצדו לדבר כזאת בפני יהודים וערבים, שנתאספו לכבודו. והוא אמר לי, כי גם הוא התפלא הרבה מאוד על זאת, והצטער, אך אין לנו להתיאש, כי לא באיש אחד תלוי הדבר ואפילו אם הוא לורד נורטקליף.

חבל כי הנציב חולה דווקא בשעה כזו. עתה מצב בריאותו יותר טוב. הגברת סמואל אמרה לי, כי קיבלה את מכתבי וביקשתני לדרוש בשלומך. – – –

413. אל הד"ר ח. וייצמן, לונדון

ירושלם, 12 פברואר, 1922

ידידי הנעלה!

את תלגרמתך מיום 8 פברואר קיבלתי ביום החמישי שעבר (9 פברואר) אחרי הצהרים, ורק לפנות ערב ידעתי תוכנה אחרי פתרון רזיה (chiffres) לאמור:

Provided satisfied no anti־British propaganda request you to attend Arab literary conference Cairo 12 February we paying expenses. Ask Benavi accompany you. Reply Hoefler Zimmarine Cairo whence details obtainable. Weizmann.

לא יכולתי להספיק לנסוע ביום ו‘, כי היה צריך לסדר עניין תעודת מסע, ועניין ויזא, ובכן לא נשאר כל זמן אחר כי אם ביום השבת 11 פברואר, וזהו כמובן דבר בלתי אפשרי לי. תלגרפתי אליך תיכף ביום ו’ בדבר הזה וגם למר הפלר תלגרפתי.

Received cable Weizmann late. Regret impossible attend conference twelvth. Writing. Yellin.

וכתבתי אליו לבקשהו להודיעני מהו העניין⁴⁴.

וראה נא ידידי, שלחת אלי התלגרמה ביום 8 פברואר, ואיך יכולתי להיווכח פה אם יש בהרצאה הספרותית ההיא, שהעיתונים הערבים פה לא הזכירוה, פרופגנדה כנגד אנגליה או לא במשך יום? אם ישנם עניינים כאלה עליכם להודיעני אותי, או את מי שהוא, בהקדם זמן למען ידע אשר לפניו.

ועל עוד דבר אינני יכול לעבור מבלי העירך עליו. כותב הנך אלי לבקש את מר בן־אבי ללוותי, אינני יודע תועלת לווייתו מה היא, הן הבנת ערבית ספרותית בשעה שקוראים הרצאה אין לו, ובמה היה איפוא יכול לעזרני? אך כנראה שכחת את כל התעמולה, שהוא וחבריו עושים כנגדכם כולכם מנהלי ההסתדרות, הוא והם מגרים את הרגשות הגסות של ההמון בטענות שהנכם מבזבזים כל כספי ההסתדרות, וכל המנהלים מקבלים “משרות שמנות” (זהו מבטאו התמידי), ו“מוצצים דמי העם” וכו' וכו'. אחרי תעמולה כזו ומאמרים כאלה אינני יודע אם אפשר עוד לבוא בדברים עם כנופיא כזאת.

אינני יודע אם מר הפלר זימרינה בקירו, שאינני מכירהו כלל, יענני על שאלתי, בכל אופן חפצתי לדעת מהו עניין ההרצאה או ה“ועידה” ובמה היא יכולה לעניין אותנו.

נכון הנני לעזור בכל עניין שיכול להיות לתועלת לענייננו.

והנני בזה ידידך מכבדך

דוד ילין

414. אל אשתו

ירושלם, מוצאי שבת כ“א שבט תרפ”ב

– – – יתר ימי השבוע עברו באסיפות של ועד החינוך ושל הוועד הלאומי. עניין קריאת אספת הנבחרים עורר עוד הפעם תסיסה בקרב החרדים, ואנשי “דואר היום” עוררו גם את הספרדים, והמצב מסובך מאד. היום בערב נחליט כנראה לדחות את אסיפת הנבחרים לעוד איזה חדשים. מה יהיה אז? אינני יודע, אך לעת עתה ניפטר

* * *

415. אל אשתו

ירושלם, יום ו' ג' אדר תרפ"ב

– – – שבוע זה היה אסיפת הנבחרים par exellence. והחל אמנם מהיום הראשון.

ביום א' נסעתי מ“זכרון” ל“ראשון”, שם היתה לנו ישיבה (אחרי שבן־צבי⁴⁵ ומזכירתו חיכו לי בלוֹד) עם ועד התאחדות המושבות, ו“הטענות” החלו ו“המענות” נמשכו. צריך פה להשביע רצון איש ואיש, זה יש לו חשבונות פרטיים עם הוועד הלאומי, וזה עם מפלגות הפועלים, וזה עם – “כלל ישראל”; וזה יש לו חשבונות כלליים, חשבונות “מעמדות”, חשבונות מפלגות, ובכל אלה אשמה המסכנה “אסיפת־הנבחרים”, ואתה לך ותרץ לכל אחד ואחד קושיותיו, לך ופייס את כל אחד ואחד עד שיאמר: רוצה אני.

בא אוסטשינסקי⁴⁶ וצועק: תמיד אתם דורשים: תנו! כאילו באמת העמידהו הוועד הלאומי כבר “על גחליו ריקם”. בא סגל הצעיר הרומני־הפאריזי וקורא בעברית (בהברה צרפתית “מתחת לאף”): אנחנו ה־ח־ל־ט־נ־ו, והחלטתנו איככה נשיבנה! לשווא תתאמץ להוכיח, כי בשעה שה־ח־לי־טו היתה אי־הבנה בדבר; הוא באחת: החלטה היא החלטה ואנחנו צריכים לשאול את כל הוועדים, וכל הוועדות, וכל הוועידות אם יתירו לנו אסורנו, זאת אומרת: לך וחכה עוד שנה לכל הפחות.

ביחוד התקשו חלק מבני ראשון, כנראה אלה הזוכרים את “ראשון” המיוחסת, Rishon בנון מן הנחיריים, נון צרפתית, כמו שהיה יחזקאל גיסנו⁴⁷ אומר. פה מצאו את המקום להבליט יחוס זה.

היו“ר מאירוביץ⁴⁸ המסכן מחפש לשווא להוכיח להם, כי ע”י ביאורינו ובירורינו, שנתנו להם עד כי נחר גרוננו, הן הם רואים בעליל, כי לא על מנת כך החליטו המחליטים, הוא מתחנן ממש – הם באחת. כנראה יש להם חשבונות גם אתו.

סוף סוף, אחרי ויכוחים רבים קובלה החלטה, המשביעה רצון את כל הצדדים, אם אמנם היא “לא קרירא ולא חמימא”.

מעניין הדבר מה שאמר לובמן⁴⁹ (הוא סוף סוף הפיקח שבהם) אלינו בתוך האסיפה בפני כולם: יכולים הנכם לנסוע במנוחה ירושלימה. יחליטו מה שיחליטו – הצירים ילכו כולם ואף אחד מהם לא ייעדר.

לייבוביץ שלנו⁵⁰, למרות כל התנגדותו, עמד על הגובה ואחרי שהתברר לו הענין היה הוא כבר ה“מליץ־יושר” שלנו.

העיקר הוא דבר פשוט לגמרי: האיכרים מפחדים פן יטילו עליהם מסי כסף, והכסף הוא חומר יקר בעיניהם.

בראשון ישנו בלילה, ולמחרת בבוקר נסענו ליפו. שם חיכתה לנו עוד “לגימה” חשובה, אספה עם הספרדים ודוד מויאל בראשם.

ליפו הגענו בעשר, ולפני כל דבר הלכנו לבקר את “מחנה העולים”, הוא מחנה מאות האוהלים אשר בין תל־אביב ובין הים, ושם גרים העולים בראשית בואם אל הארץ. הכל מסודר שם יפה. מחנה הגברים הרווקים לבד ומחנה הנשים לבד, וחדרי עץ מיוחדים לבעלי משפחה. יש להם אוהלי־אוכל משותפים, חדרי־עץ לאמבטיות ומקלחות וחדרי־רחצה סתם. חדר רופא, חדר מרקחת, חדרי כיבוס, ועל לוחות גדולים, התלוים על גבי מוטות התקועים בחול, פה ושם כתובות תקנות הישיבה במחנה.

מוצאי שבת ה' אדר

– – – בשלוש אחה“צ היתה לנו ישיבה עם חברי ועד העיר. ישיבה זו עברה בשלום. ובערב נאספנו עם הספרדים. אלה יש להם בכלל טענות, כי אין מתחשבים עם הספרדים בכל המשרדים ואין לוקחים מהם פקידים ולא מחווי דעת, “בשעה שאנחנו הננו בני הארץ, מכירים את תושבי הארץ ואיננו כמו אלה אשר אך מחדש באו ומחר ילכו”. ובשכר זה צריך לדעת את ערכם, וצריך… וצריך… עד בלי קץ. ביררנו להם, כי באנו כבר בדברים עם חבריהם שבירושלם, אך הם טוענים, כי להם ישנן עוד תביעות. התווכחנו אתם שעות אחדות, וסוף סוף עשו לנו החסד, כי הבטיחו לנו להשתתף באספה”נ. מעניינים היו דברי צירי התימנים האומרים “אוי לנו מהחרדים ואוי לנו מאחדות העבודה”, גם אלה גם אלה אינם מתחשבים אתנו – ועל כל זה אנו חייבים להם תשובה!

ביום ג' בבוקר שבנו ירושלמה, וישר הלכתי באוטומוביל אל “המועצה”, שהיתה גם הפעם תחת הנהלתו של דידס, כי הנציב עתה ביריחו.

בערב היתה לנו ישיבה עם ספרדי ירושלם וגמרנו אתם בכי טוב: חפצתם חבר בנשיאות, הא לכם חבר בנשיאות! חפצתם מזכיר ספרדי טהור, הא לכם מזכיר ספרדי! חפצתם, כי נחלק את המלוכה ומשני הנבחרים להנהלה הציונית צריך ומחוייב אחד להיות ספרדי, הא לכם ספרדי! רק ניפטר פעם מתביעות, ונראה כמה יהיה העולם כבר מאושר בהיות מלוא כל הארץ כבוד הספרדים.

ביום ד' בערב היתה לנו עוד פעם אספה עם החרדים, אך אחרי כל ויתורינו לא הועלנו עדיין כלום: צריך למחוק את זכר האשה מאסיפת הנבחרים ומהוועד הלאומי, ואז יגדילו חסדם אתנו ונזכה כולנו לאור נוכחותם. יודעים הם כמה חשוב עתה הדבר, כי תהיה אסיפת הנבחרים שלמה, בלי מחסורים מכאן ומכאן, ולכן הם מתפנקים ומתחטאים.

ראינו כי אין לפעול עליהם, ואמרנו: ידע נא הקהל לכל הפחות, כי אנחנו עשינו כל מה שהיה אפשר לעשות כדי לפייסם, ואם הם התעקשו,לא עלינו תלונותיהם.

היום הלכתי עם מר בנטויטש⁵¹ אל הרב קוק, ובנטויטש ברר לו כמה רע יהיה לכל עניינינו אם נהיה עתה מפורדים כלפי העולם. ואנוכי הזכרתי מה שענה צ’רצ’יל עתה למשלחת הערבית, כי נכון הוא להסכים, כי עצות ההנהלה הציונית להנציב תועברנה ע“י “באות־כוח היהודים שבארץ ישראל” ז”א: הוועד הלאומי, חושב הנני כי דברינו השפיעו, וברגע האחרון יבואו.

מחר תהיה לנו אסיפת הוועד הלאומי, ומחרתיים תחלנה כבר ישיבות אסיפת הנבחרים. לכל הפחות אהיה שם חפשי מהנהלת אסיפות, כי חברי נשיאות הוועד הלאומי אינם יכולים עפ"י החוק להיות בחברי נשיאות אסיפת הנבחרים.

הנני שולח אליך את “ספר הדין והחשבון” של הוועד הלאומי. בו עבד בחריצות ובזריזות מר טשרנוביץ⁵² (אחי “רב צעיר”), שראינוהו בקארלסבאד. צריך להגיד שבחו שלא בפניו, כי הודות לעבודתו הנמרצה בכלל עלה בידינו במצבנו זה לקרא לאסיפת הנבחרים.

יום א' בבוקר

– אחרי המועצה שהזכרתי למעלה הזמיננו סיר וינדהם דידס לארוחת הצהרים, ויושיבני על יד אמו והיא שאלה עליך ובקשתני לדרוש בשלומך בשמה.

– קניית אדמת החברה החדשה הולכת ונגמרת, תלגרפתי לפני ימים אחדים שישלחו לי את מחירה, ומקווה הנני, כי תיכף אחרי הפסח נתחיל בבניין, וגם אנכי אבנה מעט, כאשר הבטיחני מר פרנקלין, כי אחרי קניית השדה ישלמו לי סכום מיוחד. –

* * *

יום א' בצהרים

איטל יקירתי! לא נפניתי לכתוב עד עתה, בהיות עלי לכתוב מאמר בעד “הארץ” שיצא מחר בנוגע לאסיפת הנבחרים. והיום אחה"צ בשעה 3 עלינו להתאסף עם חברי הוועדה המתמדת, ובערב תהיה אסיפת הוועד־הלאומי. – – –

416. אל הד"ר א. ש. יהודה

(ירושלם) י“ב אדר, תרפ”ב

אבשלום אחי יקירי,

מצייר הנני לעצמי איזה רושם עשה עליך מכתבי האחרון, ומי יודע אם לא החלטת לבלי הוסיף לכתוב אלי עוד אחרי דבריי הקשים. אך אנכי יודע, כי על אלה צריך להגיד “נאמנים פצעי אוהב”, ובאמת דיברתי אליך דברי באהבתי אותך.

ועתה אבוא לדבר במה שהתחדש בימים האחרונים.

לפני התאסף אספת הנבחרים אמרו הספרדים להיפרד, ורק הודות לעבודתי עלה בידינו לבלי הביא פירוד בקהל ולהביאם להשתתף בעבודתנו. הם הציגו דרישות ועד כמה שהיה אפשר קיבלנו דרישותיהם.

בין הדרישות האלה היתה גם הדרישה, כי משני באי כח הישוב בהנהלה הציונית פה צריך האחד להיות ספרדי, וזאת קיבלנו. ואספת הנבחרים אשרה את הסכמתנו.

כשהגיע עניין זה באספת הנבחרים, הציעו הספרדים בפני הוועדה המתמדת את שמך בתור המועמד מצדם. – – –

הדבר יתברר באסיפה הבאה של הועד הלאומי, שתהיה בעוד שבועיים שלושה, וחושב הנני כי מועמדותך בטוחה.

מי יהיה האשכנזי איננו יודעים עדיין; ישנן הצעות שונות (קאלבאריסקי, בן־צבי, אייזנברג). אנכי אינני חפץ להכנס, כי בעוד חצי שנה אומר הנני להשליך הכול ולעסוק במשך שנה לפחות בתורה מחוץ לא"י.

היכן הגעת בעבודתך המדעית? התגמור בקרוב את חיבור ספרך? – – –

417. אל אשתו

ירושלם, יום ו' כ“א אייר תרפ”ב (19 מאי)

– – – נסיעתנו במושבות היתה ותהיה, לפי מה שהננו מקווים, לתועלת גדולה. כבר הצענו היום לפני הממשלה עניינים אחדים הדורשים תיקון, וסיר וינדהם דידס הבטיחנו למלאם. נעים מאוד היה לי לשבת בגדרה יום אחד אצל סגליביץ, ולהיות בלילה באסיפה עם כל מכירינו מימי נעורינו. כולם דורשים בשלומך ומתעניינים בדבר בריאותך למן ליבוביץ וחזנוב וסגליביץ והורביץ וסורדלוב והנקין ועד צוקרמן ופוקס.

היינו גם בראשון לציון, בקוסטינה, בעקרון, בחולדה (מקום יער הרצל המפורסם), בבאר יעקב, בנחלת יהודה, במקוה ישראל. בעיתונים תקראי פרטים ע"ד נסיעתנו (ב“הודעות הוועד הלאומי”). בכל אופן נוכחנו לדעת, כי ההנהלה הציונית הזניחה לגמרי את הישוב הקודם ועסקה רק במושבות הפועלים, ויכלה לעשות הרבה ובאמצעים לא גדולים לו שמה לב להרחיב את המושבות הקיימות. תהיה לנו ישיבה מיוחדת עם חברי ההנהלה הציונית, ואתם נדון על כל העניינים.

– ביום הראשון בצהרים אסע שנית לפתח־תקוה בנוגע לסידור העבודה העברית במושבה הגדולה הזאת, אחרי אשר קבענו שם ועדה מתוך האיכרים והפועלים יחד, שעליה להוועץ במשך שבוע זה יתן ה' כי תהיינה תוצאות עבודתנו פוריות. עוסקים הננו כבר בענין הרחבת הישוב ב“מוצא”, ואח"כ נלך הלאה. – – –

418. אל אשתו, פראנקפורט

ירושלם (מחצית תמוז תרפ"ב)

יום א' בבקר

באסיפת הוועד הלואמי, שהיתה אמש, הוחלט לשלח בתור משלחת אל אסיפת הוועד הפועל הציוני, שתהיה בלונדון ביום 23 יולי, אותי ואת אחד־העם וד“ר מוסינזון, כי יש נחיצות גדולה שיהיו מצד הוועד הלאומי באספה זו. אך אנכי אינני יודע אם אספיק לגמור ענייני במשך שבוע. לו יכולתי לעשות זאת הייתי נוסע תיכף בראשית אוגוסט לקארלסבאד והייתי נשאר שם 4 שבועות, ואח”כ נוסע לווינא לוועידה הציונית ולא הייתי צריך להיות בקארלסבאד בסוף הסיזון.

אם אסע ללונדון אודיעך בתלגרמה.

419. אל אשתו, פראנקפורט

ירושלם אור ליום כ“ח תמוז תרפ”ב (24 יולי)

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

מזל־טוב! מזל־טוב!

סוף סוף התאשר המנדט וארץ ישראל היהודית צהלה ושמחה. חמש שנים חיכינו, אך ב"ה כי באה תקוותנו ועתה נוכל לעבוד יותר בשקט ובבטחה מאשר עד כה. עיקר השאלה היא: היקיצו אלה אשר בידם לתמוך במפעל בניין הארץ והעם?

– וסטיפן וייז הגיע כבר, והוא ורעייתו שמחו מאד לראותני שוב. היו לי אתו שיחות אחדות. לפי דבריו עלי לבוא עתה לאמריקה למשך שלושה חדשים להשגת חלק חשוב מהדרוש לפתיחת מחלקת מדעי הרוח, והוא יעזרני בעבודה, ולשנה השניה עלי לבוא למשך כל השנה, והוא דאג כבר לזה. אם אסע לאמריקה, אשתדל ג“כ להשיג התמיכה הדרושה לתלמידי ביהמ”ד למורים שלנו. בכל אופן יתברר הדבר בהיותי בוועידה הציונית. – – –

נסיעתו לאירופה, תרפ“ב־תרפ”ג

420. אל אשתו, פראנקפורט

באניה חלואן, קרוב לטרייסט

יום ב' ו' אב תרפ"ב

איטל יקירתי ואהובת נפשי!

ובכן הנני הולך וקרב אליכם יקירי ובעוד ימים אחדים נתראה שנית, ולבי שמח מאוד לזאת.

הנסיעה ביום היתה נעימה מאד, רק הלילה הראשון בצאתנו מאלכסנדריה סבלנו מעט.

אתי באניה גם הרב סטיפן וייז ידידי ורעייתו ובנם ובתם, גם מר פיצוטו, מאלכסנדריה. הד"ר רופין, שהיה גם הוא אתנו, ירד בברינדיזי ברצותו להתבונן בערי איטליה ניאפול, רומא וכו'. – – –

421. אל אשתו, פראנקפורט דמיין

קארלסבאד, יום ה' כ“ג אב תרפ”ב

– – – בעברי את מקום הטיול לשתות המים, על יד שורות העמודים, פגשתי באוסישקין אשר שמח לבואי, ונדברנו כרבע שעה על עניינים שונים, והגיד לי, כי גם הברון ג’מס רוטשילד פה, וכי דיבר אתו ע“ד מחלקת האוניברסיטה והוא מתפעל מזה. אח”כ נפגשנו בג’מס ודיברנו כעשרה דקים, וביקשני לבוא לראותו מחר או מחרתים. התפלא לראותני אחרי נדודי ליל שלם של אי־שנה בריא ולא עייף.

422. אל אשתו, פראנקפורט

קארלסבאד, יום א' כ“ו אב תרפ”ב

– – – תמול התראיתי עם הברון ג’מס⁵³ במלונו, ונדברנו משך שתי שעות בשאלות שונות. הוא הבטיחני, כי גם הוא גם אביו יתנו כסף לפתיחת מחלקת האוניברסיטה, אך יעצני ללכת לפאריז ולדבר שם עם אביו ועם אחדים מהמלומדים, שיסתדרו לוועד וישיגו כספים מחברות או מקהילות, ואח"כ ללכת ללונדון לשם אותו דבר, ובאופן זה תהיה ההכנסה בטוחה לשנים רבות.

דיברתי ע"ז עם אוסישקין והחלטנו לראות תוצאות הוועידה. לפי דברי ג’מס צריך, כי ההסתדרות הציונית תשתתף גם היא בסכום של 2,000 פונט לשנה. – – –

423. אל א. בן־יהודה

קארלסבאד, כ“ו אב תרפ”ב

ידידי נכבדי מר אליעזר בן־יהודה,

– – – שכחתי לקחת אתי לפני נסיעתי כל פרטי הדברים בדבר מחלקת מדעי הרוח, והדברים האלה נחוצים לי, ישנם השואלים לרשימת מועמדים, ויש השואלים לתקציב וכן הלאה. ובכן חפצתי, כי ישלח לי בהקדם זכרונות הדברים של ישיבותינו ובהם (רשימתנו).

וכן אין אתי אף נוסחה אחת מ…⁵⁴ ששלחנו לאנשים פרטים (לא לחברי הוה"פ הגדול), ולברון ג’מס רוטשילד…⁵⁵ זו ששלחנו (האמנם שלחנו?) לחברי הוועד הפועל הגדול, וזה לא יאה.

ובכן הנני מחכה לקבל בהקדם האפשרי שני הדברים האלה.

בדרך דיברתי עוד עם סטיפן וייז בנוגע עניין זה והוא חזר על דבריו בירושלם.

בווינא דיברתי עם הפר' חיות⁵⁶ ואח“כ נדברנו שנינו עם מגנס שהיה בווינא. לפ”ד⁵⁷ חיות אפשר להשיג כסף לזה מוועד התרבות של הועד המאוחד האמריקאי (Joint D.C.) הנותן כספים גם לחו“ל, ומגנס, שהוא חבר לוועד זה, מסכים מצדו, אך צריך להשיג הסכמת יתר חברי הוועד וביחוד צירוס אדלר. הוא אמר לי, כי אם יכתוב אליהם אחד־העם בתור נשיא ועדנו, יפעלו הדברים על לבם. ובכן צריך להשתדל להשיג זאת. אנכי האמנתי…⁵⁸ זה, כי אחה”ע יבוא הנה ומפה יוכל לשלוח בקשה כזו, אך עתה נודע לי, כי לא יצא מא"י ולא יבוא הנה, ובכן צריך כ' לפנות אליו ולדרוש ממנו לעשות זאת.

פה דיברתי בארוכה עם הברון ג’מס⁵⁹, אחר אשר מר אוסישקין רמז לו כבר על עניין זה. הוא אמר לי, כי גם הוא גם אביו יתרמו לתכלית זו איזה סכום, אך איננו חפץ, כי יסמכו רק עליו. ולכן יעצני לנסוע אל אביו פאריזה, ולכונן שם ועד מאחינו המלומדים, ולפנות אל חברות, אשר תקבלנה עליהן לשלם שנה שנה למפעל זה. הוא איננו חפץ, כי נחל בדבר ואחרי שנתיים נסגור. ואח“כ עלי לנסוע לונדונה ולסדר ג”כ אותו דבר, ואז אפשר לפנות גם אל חברות באמריקה. “אם יעלה בידנו להשיג מההסתדרות הציונית אלפיים פונט לשנה באופן מובטח, אז יקל הדבר להשיג אצל האחרים”. אלה הם דבריו. דיברתי עם אוסישקין אח"כ והוא שמח על זאת וביקשני לדבר עם הברון ולבקשהו להרשותני להגיד בוועידה את דבריו.

בהיותי בשבוע שעבר בגרמניה דיברתי עם ד“ר יהודה⁶⁰ ג”כ, והוא נכון לבוא, אם ידע כי העניין דבר של קיימא.

אנכי אחל לבוא בחליפת מכתבים עם הרב ישראל לוי בפאריז ועם אברהמס בקמברידז', ואם יוחלט כי אסע, אז אסע פאריזה ולונדונה בין ימי ר"ה וסוכות.

שלום רב לכ' ולרעייתו הכבודה ולידידנו הד"ר קלויזנר וכל יתר ידידינו

ידידו מכבדו

424. אל אשתו

קארלסבאד, כ“ח אב תרפ”ב (22 אוגוסט)

– – – שבתי תמול אל הברון ג’מס⁶¹ אשר ישב אתי כשתי שעות גם הפעם, ושוחחנו על הוועד הלאומי ועל הפוליטיקה הערבית, שצריך למסור לידו ולא לידי אנשים בודדים. הוא הסכים לכך וכנראה יתן לנו גם חלק מהכסף הדרוש.

דיברנו ע"ד תלגרמה מצדו אל הוועידה, והוא אמר: בעברית. ובכן ישב וסידר תלגרמה ואנוכי תרגמתיה לו בעברית ובאותיות לטיניות, וביום ו' ישלחנה. העיקר הוא, כי בה הוא מביע דעתו, כי העומד בראש הסוכנות היהודית צריך להיות בירושלים. הוא ביקשני לא להגיד מזה אף דבר. – – –

היום אחרי הצהרים תהיה לחברי הוועד הלאומי הנמצאים פה (מוסנזון, פישמן, שפרינצק, טברסקי, בן־גריון, אנכי, וטשרנוביץ המזכיר)⁶² אסיפה ביחד עם חברי המזרחי הנמצאים פה, לראות כי יתמכו בדרישותינו, ואח"כ תהיינה לנו אסיפות עם המשלחות מאמריקה, מפולניה וכו'.

אסיפת הוועד הפועל הגדול תחל היום לפנות ערב. – – –

425. אל אשתו

קארלסבאד, יום ו' א' אלול תרפ"ב

– – – מהוועידה יש לקוות הרבה יותר להצלחת עניין האוניברסיטה, כי ב"ה המזרחים במיעוט, וכבר באו אנשים רבים המשתתפים בוועידה, אשר דעתם אחרת, והנצחון כמעט בטוח.

היום היתה ישיבת הפתיחה. נאמו סוקולוב, וייצמן, ואלה שהיו בקונגרס הראשון לפני 25 שנים. אנכי דיברתי בשם הוועד הלאומי.

לנשיאות נבחרו: חיות⁶³, שמריה לוין, מאיר ברלין, ליפסקי⁶⁴ מאמריקה ואנכי. – – –

426. אל אשתו

קארלסבאד, יום ד‘, ו’ אלול

– – – מעט מעט הצלחתי לעניין אחדים פה בוועידה לטובת העניין והם מבטיחים אותי לעזור בדבר להשיג סכום שנתי הגון למחלקה למדעי הרוח. בנוגע לברלין תידרש לי הרבה עזרת ביאליק ובבואי להומברג נדבר ע"ז בפרטות. הן גם אותו חפצים הננו לקבל אל מחלקה זו.

– אחרי הצהרים הפתיעתנו ידיעה חדשה, כי אחרי שהסכים וייצמן, כי כל ההנהלה הציונית היא הסוכנות היהודית, שב ודרש, כי רק הוא וסוקולוב יעסקו בזה. וזה גרם כי 4 מחברי ההנהלה (מוצקין, סולובייציק, ליכטהיים, וז’בוטינסקי) התפטרו, ושאר החברים נרגזים. דברו על “משבר”, חשבו כי נגמור העבודה באופן לא יפה, כי עוד טרם הובע האמון למנהלים, ומצב כזה איננו מוכשר להבעת אמון.

הוכרחו להמשיך הוויכוחים לפני קבלת החלטות על העניינים הקודמים. מצדדים שונים, וביחוד מצד השמאליים, דיברו בשבח הוועד הלאומי ועבודתו. דרשתי בתור חבר משלחת הוועד הלאומי אחרי אסיפת חברינו פה (8), כי יוחלט שהוועד הלאומי משתתף בסוכנות היהודית במספר מתאים, וכי מקום הסוכנות צריך להיות בירושלם.

מחר יעמדו למניין על זה, ומקווים הננו, כי הצעה זו תקובל (אולי גם למרות חפצה של ההנהלה הציונית, הרואה בוועד הלאומי מתחרה מסוכן).

אור ליום ב'

פה נמצאו מתווכים, אשר עבדו כל היום עם חברי ההנהלה, כדי שהמתפטרים ישיבו התפטרותם, וסוף סוף באו לידי פשרה והסכמה. והיום אחה“צ היו צריכים כבר לקבל את הצעת הבעת האמון, ווייצמן “הופיע” כבר באולם, אחרי אשר נעלם למשך יום שלם מתמול אחה”צ. והנה אחרי אשר הקריאה ועדת־ההחלטות את הצעת הבעת האמון, באו השמאליים ודרשו לבלי קבל החלטה עד אשר יברר ז’בוטינסקי מה שעשה לפני שנה בשעת הקונגרס, שבא בדברים ובברית עם ב“כ פטליורה הרוצח הרוסי ועושה הפוגרומים⁶⁵. אחרי ויכוחים הוחלט לחכות עד מחר, אשר אז תענה ההנהלה הציונית על הדבר. – השמאליים הכניסו ג”כ הצעת ריזולוציה, כי הוועידה תכיר בחשיבות עבודת הוועד הלאומי, ביחוד בנוגע ליחסים עם הערבים. על כל הצעות ההחלטה ידונו ויחליטו מחר. – – –

427. אל אשתו

קארלסבאד יום ו' ח' אלול תרפ"ב (בשעה ג' אחה"צ באולם האסיפות)

– – – אמש ישבתי בוועדת התקציב עד שעה 3 וחצי. אנוכי השתתפתי בה ביחוד, כדי להגן על תקציב החינוך ותקציב המחלקה למדעי הרוח. מלחמה חזקה היתה לי ביחוד בנוגע לעניין השני: המזרחים מצד אחד, המועצה הכלכלית מצד שני, ההנהלה הציונית (ביחוד וייצמן, רופין, אידר) מצד שלישי, ובכל רגע נשתנה המצב. הנה קובל תקציב זה, ופתאום באה הצעה חדשה ומוחקת אותו, או יותר נכון: איננה מזכירה אותו, וצריך לעמוד על המשמר ולהשתדל להכניסו. באו הנה בירם והקר⁶⁶ ובלי עמל רב עלה בידם, כי המועצה הכלכלית תכניס עוד סכום של 3,000 פונט בעד הטכניקום, לאמר פתיחתו בשנה הבאה. היום המשכנו את העבודה עוד פעם. בנוגע לחינוך הצענו בלילה תקציב של 80 אלף פונט, אך המועצה הכלכלית התנגדה לזה, והעמידה על ששים אלף, והיום אחרי מלחמה כבדה עלה בידינו להעלותו עד לשבעים אלף.

לפני שעות אחדות הובא הדבר בפני הוועידה. אחרי שהתאחדה ועדתנו עם המועצה הכלכלית על סך 70 אלף בעד חינוך ואלף למחלקת מדעי הרוח. ועוד פעם התרגשות. ועתה ברגע זה עמדו למניין על כל סעיף וסעיף וב"ה כי הכל עבר בשלום. בנוגע למחלקת מדעי הרוח קובל התקציב פה אחד חוץ מהמזרחי, שלא הרים ידו כנגד, אבל הודיע כי לא השתתף בעמידה למניין לסעיף זה.

עתה נגולה אבן מעמסה מעל לבי, ואוכל להתחיל בתעמולה לשם זה הלאה. – – –

428. אל אשתו

קארלסבאד, יום א‘, י’ אלול תרפ"ב

– – – היום גמרנו עם ניידיטש ויתר מנהלי קרן היסוד, כי ימסרו עניין גביית כספי קרן היסוד בא“י לוועד הלאומי ועל ידי זה יעלה בידי הוה”ל להשיג חלק חשוב מתקציבו.

מקוה הנני להשיג בפאריז מצד הברון⁶⁷ סכום להוצאות הועה"ל בעניין התעמולה בקרב הערבים. הברון ג’מס הבטיחני לדבר עם אביו על זאת.

מחר אכתב אל ג’מס⁶⁸ ואל הרב ישראל לוי ואל אברהמס וליאון סימון בדבר עזרתם לי בנוגע להשגת האמצעים לפתיחת מחלקת מדעי הרוח, גם אל פרנקלין ובנטוויטש אכתוב.

חושב הנני כי במשך השבועים האלה יעלה בידי לעבוד בתרגום “אלף לילה”. – – –

גם מכתב מוועד העיר ליהודי ירושלם קיבלתי, ובו הם מודיעים אותי, כי באסיפה הכללית, שהיתה להם, נבחרתי פה אחד לנשיא הכבוד.

429. אל ח. נ. ביאליק

קארלסבאד, י“ז אלול תרפ”ב

לכבוד ידידי מר ח. נ. ביאליק,

כשם שהצטערת אתה (לפי מה שכותבת אלי אשתי) על אשר לא נמצאת בהומבורג בימים שהייתי שם, כך הצטערתי גם אני, כי גם אנכי חפצתי להתראות אתך ולשוחח אתך על אודות עניינים שונים, וביחוד על דבר מחלקת מדעי הרוח, שאנו אומרים לפתוח בירושלם, ואשר גם אותך הבאנו בחשבון בנוגע להוראת השירה העברית.

הנני שולח אליך לע"ע עד שנתראה בשובי להומבורג את האגרת ששלחנו ליחידי סגולה (בעיתונים לא חפצנו לפרסם לע"ע שום דבר) ובה תראה גם את הנחיצות התכופה שהננו מוצאים לפתיחתה עוד בשנה זו.

ועתה לפני שובי להומבורג דבר לי אליך בנוגע לאותו עניין.

בודאי נודע לך, כי אחרי רוב עמל ועבודה להכניס אל תקציב ההסתדרות הציונית לתכלית זו סך אלף פונט, שהמציא לנו מר אוסישקין, ישנם עוד 200 פונט לשנה מאת מר שווארץ מאפריקה (ע"י מר שמריה לוין), אך לנו יידשו סך 7000 פונט לשנה, ועלינו להשיג את החסר. בנו של רוטשילד הזקן הבטיחני כי גם הוא גם אביו ישתתפו, אם נשיג את הסכום הדרוש מצד אחרים, ובכן הנני אומר לנסוע לפאריז וללונדון בין ר"ה וסוכות.

דיברתי בימי הוועידה עם ד“ר יעקובזון⁶⁹ בנוגע לברלין אם יהיה אפשר להשיג שם אנשים שיכניסו לנו בס”ה כחמש מאות פונט לשנה. ויגד לי, כי אחרי הוועצו עם מר רוזנשטיין (כמדומני כך שמו), שבא אז מברלין, כי הדבר תלוי רק בך, לאמר אם אתה תתרצה ללכת אתי אל יחידי סגולה אחדים, יהיה אפשר להשיג כל הסכום הזה או חלק הגון ממנו.

ובכן הנני פונה אליך בשאלתי ובבקשתי אם (או: כי) תסכים להתעניין בדבר הזה ולהיות בין העוזרים להקמת בניין מדעי בירושלם. אם אחרים עוסקים בבניין החומרי של א"י, למי יאה לעסוק בחלק הרוחני אם לא לאיש כמוך?

והדבר שהנני מבקש לא בשמים הוא ולא מעבר לים, זהו רק נסיעה לימים אחדים לברלין ולא יותר, ולהתראות עם אחדים אשר נר אלהים טרם יכבה בלבם (כמר פינזון וכיו"ב). ואם לא נשיג 500 ונשיג רק החצי ג"כ טוב.

לו אפשר הדבר, הייתי מציע לך לעשות זאת בשבוע הבא. ואם אדע, כי תעשה זאת, הייתי נוסע מפה ביום הראשון הבא (או במוצאי שבת) ונשאר בברלין ביום ב' ג' ד' ה' (ארבעה ימים) ושב לפראנקפורט בערב ראש השנה.

חושב הנני כי העניין צריך להיות יקר בעיניך לא פחות מאשר הוא בעינינו וכי כדאי וראוי והגון הוא להקריב למענו ימים אחדים.

ובכן אבקשך כי תיכף בקבלך מכתבי זה תודיעני אם תמלא בקשתי ותבוא ברלינה ליום ב' בשבוע הבא בבוקר, ותודיעני איפה נפגש.

ידידך מכבדך

430. אל הד"ר אויגן מיטבוך

קארלסבאד, י“ח אלול תרפ”ב

לכבוד ידידי החכם הנכבד פרופ' ד"ר אבגינוס מטבוך

שלום וברכה.

ידידי הנכבד!

הנני שולח אליך היום ע"י הפוסטה את נוסח הקול־הקורא שסידרנו בירושלים (לימודי היהדות והשפות המזרחיות). חפצים הננו להחל בדבר במהירות האפשרית ואז יש תקוה, כי תתפתח מחלקה זו במהרה, ואז הנני מקווה, כי גם תעבוד אתנו יחד בירושלם במקום עבודתך בגלות.

יש לנו עתה אלפיים ומאתיים פונט לשנה הראשונה, ודרושים לנו עוד כחמשת אלפים. חושב הנני לבוא (אולי עוד בשבוע הבא) לברלין להשתדל למצוא שם יחידי סגולה אחדים, שיתנו לנו כל אחד למצער 50 פונט לשנה למשך שלוש השנים הראשונות. בברלין אשאר רק ימים אחדים ועל כן נחוץ לקמץ בזמן. ובכן הנני כותב אליך מעתה למען תחשוב אתה וידידנו פרופ' זוברנהיים את מי אפשר להביא בחשבון בדבר זה, ובבואי נפנה אליו תיכף יחד (חפץ הנני לכונן ועד גם בברלין כאשר אעשה בפאריז ובלונדון בנסעי שמה אחרי ר“ה הבעל”ט).

מה בדבר הכתובות? אולי תוכל להכינן עד בואי?

שלום רב לך ולביתך ולכל ידידינו ולש"ט תכתבו ותחתמו

ידידך מכבדך המחכה לתשובתך

431. אל ליאו סימון, לונדון

קארלסבאד, כ' אלול תרפ"ב

ידידי יקירי!

בדעתי כמה התעניינת בדבר פתיחת מחלקת מדעי הרוח בירושלם (זוכר הנני עוד את הרצאתך ע"ז בימי היותך בירושלם), הנני מודיעך, כי בירושלם החלטנו (אחד־העם בראשנו) לפתוח מחלקה זו של האוניברסיטה בזמן היותר קרוב.

לתכלית זו דרושים לנו 7000 פונט לשנה, וע“ז יש לנו 1000 ע”י מר אוסישקין. 1000 השגתי בוועידה הציונית…⁷⁰ להשנה הבאה. ע“י ד”ר שמריה לוין ממר שור 200 באפריקה. מלבד זה הבטיחני ברון ז’מס רוטשילד תמיכתו ותמיכת אביו. ואת השאר עלינו לאסוף בפאריז, לונדון ואמריקה.

אנכי אבוא ללונדון תיכף אחרי יום כיפור, או בערב יו“כ לתכלית זו, אך לא אוכל להתעכב זמן רב, רק ימים אחדים, וחפץ הייתי להשיג בזמן הקצר את המקסימום האפשרי. ולכן דרושה לי תמיכת ידידי להכין את דעת הקהל ע”י העיתונות היהודית הלונדונית (קרוניקל וגארדיין), וע"י הכנת רשימת אנשים נדיבים ועשירים, שיבואו בחשבון לענין זה (תמיכות מן 50£ ומעלה כל אחד לשנה במשך 3 שנים). ולכן פניתי כבר אל ידידנו מר אברהמס והנני פונה גם אליך, כי יודע הנני כמה קשה לו לבוא לונדונה. ובבואי לונדונה אפנה אליך.

יידרש לפנות גם אל חברות יהודיות שתתחייבנה לתת תמיכה שנתית.

וברוח זו יידרש להכין ע"י מאמרים בעיתונות את החפץ בלב נדיבים שונים לתת. יידרש לכתוב, כי אבוא לונדונה לימים אחדים לתכלית זו.

432. אל אשתו

קארלסבאד, יום ה' כ“ח אלול תרפ”ב

איטל יקירתי,

זה יומיים וחצי אשר הקלחת החלה כבר לרתוח: אסיפות, ויכוחים, התנגשויות, שביעת רצון והתמרמרות, הכול כאשר לכול כמו בשנה שעברה, אך בזעיר אנפין.

ביום ג' בערב התאספנו באולם הגדול של ה“קורזאל”. והנה לא שמע איש קול רעהו, כי האולם גדול והנאספים ישבו רק על שני ספסלים לאורך כל האולם – ובכן החלט להתאסף בחדר הרבה יותר קטן.

אך יותר חשוב היה הדבר, כי אחרי נאום הפתיחה של סוקולוב ונאומי הברכה של הרב חיות ושלי, ראו, כי אין אפשרות עדיין להחל בעבודה. ההנהלה (אקזקוטיבה) לא באה לידי החלטה בנוגע לצורת הסוכנות היהודית, ועדת־הכספים לא גמרה עבודתה בנוגע לתקציב, ובכן הוחלט לסגור האסיפה ולהתאסף ביום ד' לפה"צ. זה הראנו כבר את חוסר הסדר בשעה הראשונה.

איך שיהיה. ביום ד' בבוקר החל הוועד הפועל כבר בעבודה. לא בעבודה הפוליטית, כי “ההנהלה עוד לא באה לכלל דעה אחת במה שיש לה להציע בזה”, ז"א כי לווייצמן דעה מיוחדת, ולאוסישקין דעה אחרת, וכן הלאה. ובכן החילונו לדון בעניין התקציב, ועל זה דנו כמעט יומיים והדבר נגמר רק לפני שעות אחדות.

בתור תקציב ל“חינוך” נקבע הסך 60 אלף פונט תחת 85 אלף שהצענו בוועד החינוך, ולא הועילו כל דברי אוסישקין ודברי ודברי ד“ר מוסנזון, אך בכל אופן היו החצי בעד הצעתנו והחצי בעד הצעת הוועדה הכספית, רק היו”ר הכריע כנגדנו. ועתה עלינו להביא את השאלה עוד פעם בפני הוועידה.

כן יהיה עלי להביא עניין פתיחת המחלקה למדעי הרוח ג"כ בפני הוועידה, כי באסיפתנו של הוועד הפועל התנגדו המזרחים להצעה זו, מפני כי בחברי ועדנו בירושלם ישנם גם בן־יהודה וקלויזנר.

כנראה תהיה לנו עוד ישיבה הלילה ואולי עד אז יבואו חברי ההנהלה לידי הסכמה בעניין הפוליטי, ז"א בצורת הסוכנות היהודית.

לע"ע שומעים הננו מאחורי הפרגוד כי ישנה הצעה, כי חברי ההנהלה יתפטרו, ורק וייצמן יסדר הנהלה חדשה מצומצמת (ז“א בוודאי, כי הוא וד”ר אידר ועוד אחד או שנים), והצעה שניה היא, כי כל חברי ההנהלה הנוכחים הם חברי הסוכנות היהודית.

בכלל נראה כי פרשת “וייצמן – אוסישטקין⁷¹” התחילה עוד פעם. עוד ימים אחדים ויתבררו הדברים.

– – – גם אם הוועידה לא תקבל את נתינת 200 הפונטים למחלקת מדעי הרוח, קרוב מאוד כי למרות זאת נמשיך תעמולתנו ויהיה עלי לנסוע פאריזה.

433. אל אשתו

פאריז, יום ה‘, ו’ תשרי תרפ"ג

– – – תמול ראיתי כבר את הרב ישראל לוי והוסכם בינינו, כי הוא יקרא לאספה למחרת יום כיפור (לפני זה אי אפשר לעשות כלום) את המלומדים והעשירים אוהבי קדמת המדע בא“י לדבר על עניין מחלקת מדעי הרוח ולראות מה שאפשר להשיג. לפי דבריו אין תקוה להשיג הרבה. אח”כ התראיתי עם וורמסר – – – ובארתי לו כל עניין מחלקת מדעי הרוח, ועניין המחלקה לתעמולה בקרב הערבים, שהננו פותחים בועד הלאומי ואשר את חצי תקציבה (4 או 5 אלפים פונט לשנה) הננו מבקשים מהברון. ובכן אמר לי: טוב עשית כי באת עתה. תחכה פה עד בוא הברון לביתו ונקבע זמן לראיונך. הברון בא בשעה 5, וורמסר דיבר אתו בתלפון, והגיד לו, כי אנכי יושב במשרדו וחפץ לדבר אתו ע"ד שני עניינים. והוא ענהו, כי באותה שעה הוא עיף ואיננו יכול לקבלני, ותיכף הוא שב לעיר השדה וישאר שם גם ביום כיפור, ובכן יוכל לראותני אחרי יום הכיפורים.

וורמסר הבטיחני להודיעני ביום השלישי הבא את הזמן והיום שבו אוכל לדבר עם הברון.

מצד אחד חושב הנני, כי יותר טוב כי נדחה ראיוני, כי עד אז אוכל לשוב ולכתוב אל ג’מס בנו ולבקשהו, כי יכתב אליו תיכף אם עוד טרם כתב, ואולי יהיה הוא בעצמו אז בפאריז (עתה הוא בלונדון).

בכל אופן רואה הנני, כי יהיה עלי להשאר בפאריז עוד כיומיים לכל הפחות (אולי שלושה) אחרי יום כיפור. ובכן אכתב היום לפרנקלין שנית לדחות אסיפת הוועד של קרן מונטפיורי לימי חול המועד. – – –

434. אל אשתו

פאריז, יום ו‘, ז’ תשרי תרפ"ג

– – – אברהמס פרסם בעיתון ג’ואיש גארדיין מאמר חשוב בדבר מחלקת מדעי הרוח, ובשבוע לאחר כך יצא סיר פיליפ מגנוס, חבר הפרלמנט, גם הוא במאמר חם על עניין זה. הוא כתב, מבלי שעורר אותו איש לזאת. – – –

435. אל אשתו

פאריז יום ג', י"א תשרי

– – – כנראה יעלה בידי להבטיח עניין תקציב מחלקת הרוח כמעט בשלמותו פה ובלונדון. מר ניידיץ יודע, כי ישנם כספים לקרן האוניברסיטה, ואחרי אשר הד“ר וייצמן דיבר אתו בהתעניינות גדולה ע”ד המחלקה (זהו עתה, אחרי אשר ראה, כי עלה בידי לעניין את הברון, והברון דיבר אתו על זאת) יש תקווה, כי אדרוש ממנו בהיותי בלונדון להשלים את החסר לנו (עד אלפיים פונט לשנה) יתן וייצמן סכום זה מקרן האוניברסיטה שבידו.

אחה"צ תהיה לנו האסיפה פה ואוסיף על מכתבי זה להודיעך התוצאות.– – –

(תוספת, שנכתבה לפנות ערב):

הרב ישראל לוי אמר לי כבר באופן בטוח, כי הברון יתן אלפיים פונט לשנה במשך חמש שנים.

יום ג' לפנות ערב. היתה לנו האסיפה היום ובה נרשמו ניידיץ וזלאטופולסקי באופן רשמי, הראשון 8 אלפים והשני אלפיים. נוסד ועד, שקיבל עליו לאסוף עוד 40 אלף פרנק לשנה.

436. אל אשתו

לונדון, יום ו' כ"ח תשרי, בין השמשות

– – – לאבינעם שלום. הייתי אצלו בקמברידג' שלשום והרציתי שם בפני השטודנטים הציונים כשעה וחצי באנגלית. היה גם ד"ר אברהמס ומשפחתו, ובאה גם מרת רדקליף סלמן⁷² ממקומה, כדי לשמוע הרצאתי. – – –

437. אל מ. אוסישקין

פראנקפורט, ד' חשון תרפ"ג

ידידי הנכבד מר אוסישקין,

– – – ועתה אבוא לעניין מחלקת מדעי הרוח.

עפ“י דברי הברון אדמונד⁷³ פניתי תיכף בבואי לונדונה אל הרב הרץ ובקשתיו לקרוא לאספה את המלומדים ואת העשירים היהודים לדון בדבר יצירת ועד מקומי למחלקה ובדבר אספת כספים לטובתה. הוא נענה לי וביקשני לדבר גם עם ידידי הד”ר אברהמס. אברהמס בא מקמברדג' לונדונה. נועצתי אתו, סידר לי רשימת חשובי העדה, שבתי והראיתי את הרשימה להרץ, והוא הוסיף עליה וגרע ממנה, וסוף סוף קבענו את הישיבה, והרץ שלחני אל אנשים שונים לדבר אתם לפני הישיבה ולהשפיע עליהם, כי יבואו לאספה וכי יקבלו עליהם להיות חברי הוועד. היה עלי לראות גם מספר ידוע מהעשירים, למען יבטיחו את עזרתם הכספית. אז החלו לי ימים, שאין בם מנוחה אף רגע, ימי עבודה נמרצה בלונדון הענקית.

הרץ הגיד לי להתראות עם וייצמן וסוקולוב ולהוועץ אתם ולראות אם ירצו לעמוד בראש העניין, או הם חושבים, כי יותר טוב להשיג את אלה שאינם ציונים או גם מתנגדי הציונות והם יעמדו מהצד. סוקולוב לא היה בלונדון ובכן ראיתי את וייצמן. סיפרתי לו מה שהשגתי בפאריז ומה שהנני עושה בלונדון, ושאלתיו אם יבוא לאספה שהנני מסדר ואם ישתתף בה להיות בין המדברים לפני הנאספים, והוא ענני בהן – ולאו, אינו יודע עוד, יראה. שאלתיו מתי אבוא שנית? ויענני: תבוא ביום ב' בשבוע הבא.

ראיתי, כי כל העניין הוא למורת רוחו, וחשבתי: ובכן אנסה עם האחרים.

אחרי עמל רב עלה בידי לסדר את האסיפה. רבים הבטיחוני לבוא, אחדים הבטיחוני להשתתף בנתינת כספים. את ג’מס רוטשילד לא יכולתי להשיג במשך כל הזמן למרות אשר טלפנתי אל ביתו לא פחות מעשרים פעם: היום נסע לפאריז, למחרתו שב ונסע לערי השדה. עתה עת מירוץ הסוסים וצריך כמובן לראות אם זכו סוסיו.

הרץ סידר את ההזמנות, רשם את אלה שהבטיחו לדבר בגליון ההזמנות, ולא יכולנו לרשם את וייצמן אחרי שלא הבטיח.

ביום ב' הייתי אצל וייצמן ודיברנו על עניינים שונים, ולבסוף, לפני אמרו ללכת אמר: כן, נשאר עוד עניין המחלקה, נדבר על זה מחר.

באתי מחר, והנה אומר לי טשרנוביץ בבואי אל המשרד: דע לך, כי במשרד קמה סערת רוח גדולה כנגד כל מעשיך. אידר טוען: כל עניין המחלקה איננו עניין ההסתדרות הציונית, זהו עניינו של אוסישקין שלא הציע אף פעם בפני ההנהלה הציונית, ומי הוא הוא זה ששלח את ילין לעסוק בזה? מוצקין אומר: כל העניין הוא לא עפ“י החוק האורגניזציוני. לא פנו אל ההסתדרות, לא הזמינו אותה לאסיפה, לא הזמינו את חברי האקזקוטיבה (וייצמן אמר לי בדברי אתו, כי אין איש מחברי האקזקוטיבה מבלעדיו בלונדון ואיננו יודע כלל מתי יבואו לונדונה). זהו עניין פרטי של איזה ועד בירושלם. הכסף שהבטחנו לא ניתן למוסד זה כ”א למוסד שנפתח אנחנו. וייצמן כועס על אשר לא רשמוהו בין המוזמנים, ועל אשר שלחו אליו הזמנה נדפסת ולא כתובה, ועל אשר שלחוה רק תמול בערב, הוא לא ילך ולא ישתתף, וגם יכתב אל הברון, כי לא יתן לנו מה שהבטיח, כי את הסכום הזה הבטיח להנהלה הציונית לפני שנים רבות.

כל זה נודע לי שעות אחדות לפני האסיפה. השתדלתי לראות את וייצמן והנה עליו ללכת תיכף והוא אומר לי, כי לא יבוא ולא ישתתף, את ההנהלה הציונית חפצים לדחות מכל העניין. לשוא ביארתי לו, כי הוא אשם בדבר על אשר הבטיחני לבוא לאסיפות ולדבר, ועל אשר לא…⁷⁴ מה שיש לי לעשות. הוא באחת. ביחוד כעסו על אשר הוזמן לוצין ולף⁷⁵ לאסיפה ועל אשר הוא…⁷⁶ ואנכי לא ידעתי כל עניין הפוליטיקה שביניהם. הוא אמר לי: אם יעלה בידך להביא את לוצין ולף לאסיפה ושיסכים גם לדבר, תהיה לך הצלחה רבה כנגד המתנגדים לציונות. ואנכי השתדלתי וראיתיו ופעלתי עליו, כי יבוא וכי ידבר – והנה על מה כל חרי האף.

תלפנתי אל הרץ, כי יבוא אתי אל וייצמן. הוא כעס על כל תלונותיהם, ואמר כי מתנהגים כילדים. הוא חפץ לעניין את כל הקהל מכל השדרות והם צריכים להיות שבעים רצון ולא לשחק ב“רוגז”, הוא איננו יכול לבוא, אך עלי לראות את וייצמן ולהכריחו לבוא.

אחה“צ (3 שעות לפני האסיפה) שבתי אל המשרד הציוני. לא מצאתי את וייצמן ונכנסתי אצל אידר, וראיתי כמה הוא מתמרמר בעיקר על אשר בירושלם לא צרפו אותו: זהו ועד פרטי החפץ לפתוח מחלקת מדעי רוח בירושלם, יעשה מה שירצה, אך אין לזה שום עניין עם האוניברסיטה. הוחלט בקארלסבאד לתת אלף פונט למחלקת מדעי הרוח, אשר תייסד ההנהלה הציונית, אך לא למוסד זה שאתם חפצים לפתוח. אמרתי לו, כי אלף הפונטים ניתנו עפ”י דרישתי, הוא איננו יודע מזאת. אמרתי לו: הן בקרלסבד דיברתי עם כל המנהיגים. “אתי לא דיברת ואנכי אינני יודע כלום”. ביררתי לו, כי לו היה בחפצנו לעשות דבר מבלי ההסתדרות, לא הייתי פונה לפני כול אל ההסתדרות, ולא הייתי פונה בפאריז אל ניידיץ וזלאטופולסקי, ולא הייתי מדבר פה אל וייצמן. אך כל זה ללא הועיל. בינתיים בא וייצמן ודיברתי עמו, אך הוא עמד על דעתו: לא ילך, וישתדל כי הברון לא יתן לנו מה שהבטיח. לא חפצתי להיות הולך רכיל ולהגיד לו מה שאמר לי הברון על עבודת הציונים בנוגע לאוניברסיטה, וכי איננו חפץ למסור להם כספו וכו' וכו'. אך הגדתי לו, כי ישקול את האחריות שהוא מקבל עליו בהרסו כל בנייני שהצלחתי לבנות, וכל זה רק מפני קטנויות.

במקרה היה עלי ללכת מאצלו אל ג’מס⁷⁷ (כשעה וחצי לפני האסיפה). באתי אל ג’מס ודרשתי ממנו לבוא אל האספה, ותיכף אמר לי, כי בא לונדונה לשם אספה זו. הגדתי לו מצב הדבר עם וייצמן וההנהלה הציונית, ומבוכתי, וכי עשיתי מה שעשיתי רק עפ"י עצתו ועצת אביו. ובכן תלפן תיכף אל וייצמן וברר לו, כי זו תהיה שגיאה גדולה מצדו אם לא יבוא, ודוקא טוב שיבוא עם לוציין ולף באספה אחת ויסכימו לדבר אחד, וכי צריך למשוך אל הענין גם את לא־הציונים. סוף סוף הכריחהו לבוא ולדבר.

לסיבת זאת איחרתי מעט לבוא אל האסיפה, כי היה עלי עוד ללכת לפני זה הביתה, אך הספקתי עוד לבוא כשהתחיל וייצמן לדבר ולהזהיר ללכת בצעדים בלתי מהירים. זה נתן לי חומר לדבר כנגד דבריו ולברר כמה נחוץ להתחיל בדבר תיכף ומיד (חלק מדברי התפרסם בקרוניקל). סוף סוף הוחלט להתחיל בעבודה תיכף, ונוסד ועד, אשר בו גם וייצמן, והוועד קיבל עליו לעבוד במרץ.

מצד אחר נודע לי, כי ההנהלה הציונית החליטה אח"כ לתת אלפיים פונט למוסדנו במקום האלף, ובאופן זה הובטח כבר כל התקציב כמעט.

יומיים אח“כ היתה אסיפת האקזקוטיבה, אשר בה השתתפתי גם אני וביררתי שם כל מצב הדברים, וד”ר אידר עומד כל הזמן על ימיני או על שמאלי לשטני, אך סוף סוף התיישרו ההדורים והרוגז חדל. ועתה בבוא וייצמן לא"י ידרוש לקבוע את היחסים בינינו ובין ההנהלה הציונית.

סיפרתי לכ' כל הפרטים האלה, למען ידע את מצב העניין כמו שהוא. וייצמן מתנגד לכל ענייננו ויהיה עלינו לכפותו עד שיאמר: רוצה אני. הוא חפץ כנראה, כי תפתח בראשונה מחלקת הכימיה, והוא מביט בעין צרה על כל אינציאטיבה, המשתדלת לפתוח מחלקות אחרות בראשונה.

שלום רב לכ' ולכל חברינו בעבודה

ולהתראות בקרוב

438. אל הד"ר ח. וייצמן

(תרגום מאנגלית)

ירושלים, 13 בפברואר 1923

אדון נכבד,

בישיבת הוועד של האוניברסיטה, שהתקימה ב־28 בינואר, היה דיון בתוכן מכתבך האחרון, שצירפת אליו מכתב מהרב הראשי (זהו המכתב הראשון שקיבלנו מפאריז), והגענו למסקנה, כי אם גם יש חילוקי דעות בין הגישה של הוועד שלכם ושל הרב הראשי מצד אחד ובין זו שלנו מאידך בכל הנוגע לעתיד הפאקולטה למדעי הרוח, שאנו עומדים לפתוח, בשאלה אם פקולטה זו תכיל את כל המחלקות, שיש להן קשר עם פקולטה למדעי הרוח, או שתכנית הלימודים שלה תצטמצם באותם נושאים, שעניינם לימודי יהדות וחקר המזרח, דעתנו היא, כי עם כל זה נוכל למעשה לשתף פעולה בכל הנוגע להקמת הפקולטה באוניברסיטה.

אנו תמימי דעים עמכם, כי עלינו להתחיל באותם נושאים, העוסקים בעיקר בלימודי היהדות, וכי במרוצת הזמן אפשר יהיה להרחיב לאט לאט את הפקולטה על ידי הכללת לימודים שיש בהם כדי להשלים, להעמיק ולהרבות הבנה בנושאים יהודיים.

הזמן שבו תיפתח הפאקולטה והצורה שתלבש תלויים כמובן באלה היוזמים הקמתה, כלומר באלה המבקשים להעמיק חקר בנושאים יהודיים, וכן באמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו, במספר התלמידים ובסגולותיהם, ובעניין שיגלו בה הקיבוצים השונים של היהודים בארץ ישראל ומחוצה לה.

בשנה הראשונה יהיה צורך להתחיל באותם נושאים, הקשורים במישרים עם עיקרי היהדות, וההחלטה בדבר הנושא, שבו יש לפתוח, תלויה בפרופסורים שיגיעו אלינו. החלטנו להציע, כי תזמינו מיד את חמשת הפרופסורים, שכולם מסכימים עקרונית לבוא לארץ. ואלה הם: פרופסור לואי גינצבורג (ניו־יורק), ד“ר מאלטר וד”ר מרגוליס (פילאדלפיה), ד“ר חיות (וינה), וד”ר גרנובסקי (ברלין)⁷⁸. חמשת אלה, בתוספת כוחות הנמצאים כבר בארץ שעליהם עוד נדבר עמכם להלן, יספיקו לפתיחת הפקולטה במשך השנה הראשונה. מן השמות שאנו מציעים, תוכלו לראות שאין בינינו חילוקי דעות בכל הנוגע לייסוד הפקולטה.

באשר לאמצעים חמריים, דעתנו היא, כי החוזה עם חמשת הפרופסורים האלה יוכל להיחתם לשלוש שנים במשכורת של 500 לירות ארץ־ישראליות לשנה לכל אחד. סכום זה, אם כי אינו גדול, מספיק כדי מחיה. הבטחות מפורשות יש לנו: בארון אדמונד דה רוטשילד – 2000 לירות, ההסתדרות הציונית – 1000 לירות, הועד הלונדוני – 1000 לירות, הוועד בפאריז – 1000 לירות. ישנה אפוא אפשרות לערוך חוזה קבוע על בסיס זה עם חמשת הפרופסורים, ואנו מציעים, כי הדבר ייעשה מיד. באמצעות סכום של 1000 לירות, שחבר של הוועד שלנו הבטיח לשנה הראשונה, נעשה את כל הסידורים המוקדמים להכנת בניינים וכו'.

אשר לקשרים בין הוועד שלנו והוועד שלכם, איננו סבורים, שכדאי להסתבך בניסוחי דברים. אנו מרשים לכם ברצון להיקרא “הוועד המרכזי”, ועל סמך זה תהיו חייבים לאשר את התקציב ולחתום על חוזים עם האנשים שנזכרו לעיל. אנו רק מבקשים, כי בכל הנוגע לקביעת תכנית הלימודים ומינוי מורים מתאימים תהיה בינינו הסכמה הדדית, וכי לא תעשו דבר בעניינים אלה מבלי להיוועץ עמנו תחילה. אף אנו כמובן לא נעשה דבר מבלי לשאול קודם לכן את פיכם ולקבל את הסכמתכם.

ועוד נקודה אחת: הזמן חולף. היינו רוצים כי הלימודים בפקולטה שלנו יתחילו בראשית השנה האקדמאית הבאה. על כן עלינו להזדרז ולעשות את ההכנות הדרושות, לצמצם עד כמה שאפשר את חליפת המכתבים, להתחיל בעבודה המעשית, ובעיקר להגיע לידי הסדר מהיר עם המורים המוצעים על ידנו, כדי שיוכלו לבוא לארץ ולערוך את הסידורים הדרושים. כאן נוכל לקבוע הסדרים רשמיים עם הממשלה, שתסייע ברצון בידנו ותקל עלינו לשאת בעול.

אילו נזדמנת הנה ביום רביעי האחרון, כ"ב שבט, כשאיינשטין נשא את נאומו בבניין האוניברסיטה בפני הנציב העליון, ראשי קהילות ומוסדות, מלומדים יהודים ולא יהודים, היית רואה ומבין את קידוש השם שבאותו מעמד, את הערך המוסרי ואת הכבוד שהם רוחשים ליהדות כשאנו עושים משהו ממשי לקראת יצירת מרכז אינטלקטואלי בירושלים, אז אולי היית מבין לרוחנו, להתלהבות ולרצון לבנות מרכז זה בהקדם האפשרי במתכונת רחבה ככל האפשר ובמיטב הכוחות העומדים לרשותנו.

הואיל נא בטובך לעיין במכתב זה לכשיגיעך, לקבל את ההצעות הכלולות בו, שאנו מקווים לאישורן, ולדאוג להגשמת רצוננו בלא דיחוי – כלומר הזמנת הפרופסורים, שהוצעו על ידנו, וחתימת חוזה עמהם, וכן עשה נא כמיטב יכלתך לגייס את הכספים הדרושים ולהתחיל בעבודה המעשית למימוש התכנית.

אנו מצרפים למכתבנו רשימה של לימודים, שיש לכלול בפקולטה הזאת, אשר חוק לימודיה יימשך שלוש שנים.

על החתום: דוד ילין

מ. אוסישקין

439. אל הסתדרות “המכבי” בארץ־ישראל

ירושלם, ב' ניסן תרפ"ד

(יום פטירת בני שמריה ז"ל)

לכבוד מרכז הסתדרות המכבי בא"י

לידי מר יוסף יקותיאלי,

פה

א. נ.

בשנת תר“פ נתתי להסתדרותכם תנ”ך בתיק כסף בתור פרס נודד על שם בני המנוח הנ“ל, והתניתי, כי הפרס הזה יהיה פרס עולמי עובר בכל שנה לאותה אגודת המכבי אשר תזכה בכינוסים שיערכו ע”י ההסתדרות במספר נקודות יותר.

מובן שאם עובר זמן של יותר משנה בין כינוס לכינוס, אין הרשות לאגודה שזכתה בפרס בפעם האחרונה לעכבו תחת ידה, ועם סידור כינוס חדש צריך הפרס להימסר אז לידי ההסתדרות בשעת הכינוס, למען מסרו לאגודה, הזוכה באותו כינוס.

בהזדמנות זו עלי להעיר:

א) כי עד היום אין בידי כל קבלה וכל כתב המעיד על נתינתי פרס זה. אמנם זה נזכר בחוברת “המכבי” ב־ג משנת תר"פ, אבל דבר שבכתב אין בידי.

ב) אם לרגלי איזו סבה שהיא חדלה ההסתדרות לפעול בתור הסתדרות, אם גם האגודה שזכתה בפעם האחרונה בפרס קיימת, צריך הפרס להימסר שנית לידי או לבאי כחי אחרי, בתנאי כי בהתחדשות ההסתדרות באיזה זמן שהוא עלי ועל בא כחי אחרי לשוב ולמסרו עפ"י התנאים הנזכרים.

ג) אם אגודה שזכתה בפרס (מתפרקת)⁷⁹ בשעה שההסתדרות קיימת, על האגודה החובה למסור את הפרס לידי הנהלת ההסתדרות.

ד) כל אגודה המקבלת את הפרס צריכה לתת קבלה עליו עפ"י התנאים הנזכרים פה לפני הימסר הפרס לידה.

בבקשה לאשר מכתבי זה עם תנאיו.

והנני ברגשי כבוד ובברכת ציון

440. אל רונאלד סטורס, מושל ירושלים

ירושלם, כ“ה אייר תרפ”ד (29 מאי 1924)

כבוד מעלתו,

בהמשך לשיחה, שהיתה לי אתו תמול, הנני מתכבד למסור לו העניין בכתב:

בקשתי היתה, כי אם אפשר הדבר תבוא החלטה לקרוא את הרחוב הנמשך מהראי־נע “ציון” ועד גדר בית הקברות ממילא, זאת אומרת הרחוב אשר בו “מלון מרשק” בשם “רחוב יהושע ילין” על שם המנוח אבי, אשר היה משבעה הראשונים אשר יסדו את השכונה “נחלת שבעה” במקום הזה בשנת 1869 (לאמר לפני חמש וחמשים שנה), ובתי השכונה הזאת היו הבתים הראשונים אשר בנו היהודים (וכמעט התושבים בכלל) מחוץ לחומת העיר העתיקה (אחרי בתי מונטפיורי העתיקים, שהיו קרובים מאוד לשער יפו).

על הדברים האלה חפצתי להוסיף עתה, אחרי אשר דבר חידוש הוועדה לקריאת שמות לרחובות ירושלם הוא לע"ע דבר רחוק, ועתה הנני עוד בחודש הפטירה של המנוח אבי, אולי אפשר הדבר, כי תבוא על זאת החלטה מצד ועד “פרו ירוזלם” עצמו בישיבה שתהיה מחר. אם יואיל מעלת־כבודו להציע הדבר הזה מצדו לאספה, בטוח הנני כי החברים יקבלו ברצון הצעה זו.

ברגשי כבוד מצוינים

דוד ילין

נסיעתו לאירופה ולארצות הברית, תרפ“ד – תרפ”ה

441. אל ראג’ב ביי נאשאשיבי, ראש עיריית ירושלים

ירושלם, ט“ו סיון תרפ”ד (1924 יוני 17)

אדוני הנכבד!

לרגלי נסיעתי עתה לאירופה ולאמריקה והיעדרי מירושלם למשך שנה שלמה, הנני רואה לעצמי חובה להתפטר ממשרתי הכבודה, משרת סגן ראש העיריה, אחרי עבודתי יחד אתך ואת יתר חברינו לטובת העיר ירושלם ותושביה.

והנני מתכבד לבקשך לקבל התפטרותי זאת, הבאה מתוך הכרח, בהבטיחי אותך ואת יתר חברינו, כי בכל מקום היותי אזכור את ירושלם עירנו החשובה וענייניה, ואת הימים הנעימים, אשר בם עבדתי אתכם.

ברגשי כבוד וידידות

דוד ילין

העתקה למושל ירושלם

442. אל מערכת האנציקלופדיה העברית, ברלין

באניה “אספריה” על יד ניאפול

כ' סיון תרפ"ד

א. נ.

בתשובה על מכתב האדונים ביאליק וקלאצקין⁸⁰ הנני מתכבד לענותך, כי נכון הנני לקבל עבודות במפעלכם במקצועות אשר נרשמו ברשימתכם, לאמר: לשון, דקדוק, הספרות הערבית, וגם בשירת ימי הביניים אשר לא נרשמתי בה.

למה אין מקצוע “ספרות השומרונים” נזכר אצלכם? – יכולתי לעסוק גם בזה.

ולמה לא נזכר הרב ד"ר מ. גרונוואלד מווינא בנוגע לפולקלור? הן הוא מוציא עיתון בנוגע לזה.

בנוגע לרפואה צריך להוסיף את השם ד“ר א. מזיא בירושלם, ובגיאוגרפיה את הד”ר א. י. בראוור בירושלם.

הודיעוני גם תנאי העבודה ותשלומה

ברגשי כבוד

443. אל מ. אוסישקין

וינא, כ“ה סיון תרפ”ד

ידידי נכבדי מר אוסישקין,

בליל הגיעי הנה נודע לי כי באותו לילה נסע כ' לפראג, והצטערתי על אשר לא עלה בידי להתראות אתו לפני נסיעתי.

היום נודעה לי אדרסתו בפראג והנני ממהר לכתב אליו ולו גם שורות מעטות.

תודה רבה לו על תלגרמתו החביבה לאסיפת הנבחרים, אבל דא עקא כי האסיפה לא יצאה לפועל, מפני כי חברי הוועד הלאומי מצאו לטוב לגמור מקודם את עניין אישור חוקת הקהילות, ואח"כ, בהיות בידנו כבר דבר מה, יקל הרבה יותר להשיג חלק חשוב מהישוב לצדו של הוועד הלאומי.

בכל אופן לא השתמשנו כמובן בסכום, שחפץ כ' להלוותנו לצורך קריאת האסיפה.

בדבר מחלקת מדעי הרוח אמר לי מאגנס לפני נסיעתי, כי קיבל הזמנה מד“ר אידר הוא ואחד־העם לבוא לאספה שתהיה בעניין הזה בלונדון ביום 13 יולי. אמרתי לו, כיוון שאני נוסע לונדונה, הייתי חפץ להיות מוזמן ג”כ לאסיפה זו וכן גם כ‘, אחרי כי סוף סוף הן איזה דבר עשינו לטובת מחלקה זו, וביחוד בנוגע לכ’ הן צריך כי תשמע גם דעתו בכל אופן. אמרתי לו, כי אני לא אלך אל אידר להתחנן לפניו כי יזמינני, ומצד שני בטוח הנני כי לא יזמינני לא אני ולא כ'. ויבטיחני, כי אחרי נסיעתי יקרא לאסיפה את חברי ועדנו ויחליטו, כי גם אנו שנינו נדבר בשם ועדנו.

היום דיברתי גם עם ד"ר חיות אשר גם הוא הוזמן לאספה, וגם הוא אמר לי, כי כתב לאידר, כי נחוץ שיזמינו גם את כ'.

האספה נדחתה מיום 13 ליולי ליום 20 ליולי.

בדבר נסיעתי אמריקתה אדבר עם כ' בהתראותנו.

יענני נא כ' תיכף לפראנקפורט לאדרסת ד"ר מאיר, ואז יגיעני מכתב כ' בהיותי שם ביום ג' בשבוע הבא, ומשם אסע לונדונה. עלי להקדים לנסוע שם בעניין אישור חוקת הקהילות (בשעה שהנציב שם) בווזרת⁸¹ המושבות.

ובזה הנני אומר שלום רב לכ' ולהתראות בקרוב

ידידו מכבדו כל הימים

444. אל ש. טשרנוביץ, מזכיר הוועד הלאומי

לונדון, ו' תמוז תרפ"ד

– – – את הפרוטוקול של הישיבה שלפני נסעי וכן הראיון של ועדנו עם הנציב מסרתי למר ל. שטיין⁸² לתרגמם לאנגלית ולחלקם בין חברי האקזקוטיבה. הדבר הזה חשוב מאוד, וגם כשאקרא אל וזרת המושבות (מחכה הנני עוד לתשובה) אדבר גם על עניין הנציב. כך מוצא גם מר שטיין לנכון.

הנציב הגיד לי, כי דיבר בוזרת המושבות בנוגע לענייננו ואמר למר שקבורו⁸³, כי אנכי אתייצב לפניו. הוא אומר, כי עודם מפקפקים ויראים מפני יצירת “מדינה בתוך מדינה”.

ובינתים בא הנה פינחס כהן, שליח אגודת ישראל, המחרחר הידוע עוד בימי היותו ברוסיה ובפולניה, והתראה ג"כ עם הנציב וגם הוא ילך אל וזרת המושבות.

כמובן אשתדל להפר עצת אחיתפל.

מחר אתראה שנית עם וייצמן, אשר הבטיחני להתראות השבוע עם אנשי הוזרה.

גם את מר קפלנסקי⁸⁴ אתראה מחר.

445. אל אשתו

לונדון, ו' תמוז תרפ"ד

– – – עם פרנקלין דיברתי בארוכה ע“ד שכונת קרן מונטפיורי, וע”ז אכתוב לאליעזר.

ביום ו' התראיתי עם ד"ר אידר, שהזמינני לאספת האוניברסיטה בעניין מחלקת מדעי הרוח. התראיתי עם ליאונרד שטיין וסידרנו מכתב אל וזרת המושבות, אל האיש, אשר אליו מסר לי הנציב מכתב המלצה.

ביקרתי את סוקולוב לנחמהו על פטירת אשתו. – – –

אחרי האוכל הראני דוד⁸⁵ את כ"י שירי הנגיד. זה כתב היד היחיד בעולם ואשר בו חמש פעמים יותר מכל מה שנתפרסם עד עתה. ביארתי לו איזה דברים, שהיה מסופק בהם. – – –

ביום א' בצהריים הוזמנתי אל אלקן אדלר, אשר אחרי מוכרו כל ספרייתו לאמריקה נשאר לו עוד רב. אמנם כתבי־היד אינם עוד. הוא סיפר לי, כי בשבת קראו את הנציב בביהכנ“ס לתורה (אנוכי התפללתי בבית תפילה אחר, הקרוב למקום מושבי) וקרא את ההפטרה “ויאמר שמואל אל העם קומו ונלכה הגלגלה ונחדש שם המלוכה”, והוא (אדלר) שאלהו אח”כ האם זאת אומרת כי יישאר עוד חמש שנים נציב עליון? – – –

446. אל ש. טשרנוביץ

לונדון, י“ד תמוז, תרפ”ד

– – – ד) מהנציב קיבלתי מכתב ובו הוא מודיעני, כי המשלחת מאגודת ישראל אמרה לו, כי הועד הלאומי פרסם את “החוקה” ומזה הגיע לעיתוני גרמניה ומשם לאנגליה. ובכן שאלני אם הדבר אמת, ואם בשעה ששלחה הממשלה אלינו את החוקה הרשתנו לפרסמה.

אנכי עניתיו במכתב רשמי, כי לא הועה“ל הוא שפרסם את החוקה כדבר המשלחת, כי אם אגודת ישראל בעצמה באורגן שלה “קול ישראל” בשם “הסכנה החדשה ליהדות הארץ ישראלית”, וכי לפני נסיעתי מירושלם מסרתי נוסחה לתובע הכללי מר בנטויטש בדרישה, כי יחקור מעורך העיתון הנ”ל לדעת מאין קיבל נוסחת החוקה (כי אינני יודע למי עוד שלחה הממשלה אותה), ולדעת איך פרסמו דבר, שנשלח אלינו בתור דבר חשאי. והוא מר בנטויטש הבטיחני לעשות זאת. – – –

447. אל הרב הד"ר חיים טשרנוביץ, ניו־יורק

לונדון, י“ח תמוז תרפ”ד

ידידי יקירי!

רצה הגורל כי שנינו נגלה נויורקה להפיץ שם תורת ישראל. כ' כבר קיבל עליו גלות זו, ואנכי עומד הנני להוציא גזירה זו לפועל. אולי תשאלני מי הכריחני לזאת? התשובה היא: לא השכר שאקבל, כי אם האפשרות הניתנת לי עי"ז לצאת מעט מחוג העבודה הציבורית, אשר אכלתני “על ראשי ועל כרעי ועל קרבי” במשך הזמן האחרון, בשעה שלבי ונפשי נשואים לעבודותי המדעיות והספרותיות, כאשר יודע זאת אחיו ידידי מר שמואל.

חשבתי, כי מצד אחד אפרוק בפעם אחת מעלי את עול עבודת הציבור, ומצד שני יהיה עלי לעבוד משעה עד שעתיים ביום, והיה הזמן הנשאר לי לפליטה לעבוד ולעבד כל אותו החומר, שהתגבב במשך 40 שנות עבודתי בהוראת השפה והתנ"ך.

אמנם רבים אמרו ואומרים לי, כי לא אמריקה הוא המקום לעבודה שקטה, וביחוד לא נויורק, וכי שם “ידריכוני מנוחה” יותר מאשר בירושלם. אך לי ישנה לע"ע האמונה בהתגברותי על המכשולים האלה.

“ונחיה – ונראה”, אומרים הספרדים.

אנכי עומד לנסוע באניה “מז’סטיק”, המפליגה מסוטהמפטון ביום 27 אוגוסט, והגעתי איפוא לנויורק 5 שבועות בערך לפני התחלת הלימודים.

ומאוד מאוד הייתי מכיר טובה לך, אם תואיל לכתוב אלי בפרוטרוט על המצב באמריקה וביחוד במכון, ששנינו ניפגש בו, וכן להודיעני כמה זמן תישאר עוד שם.

– מחר תהיה לנו פה אספת הועדה לפתיחת מחלקת מדעי הרוח בירושלם ביחד עם חברי ההנהלה הציונית. מירושלם באו הנה אוסישקין, מאגנס, ד"ר מאיר ואנכי. מקווה הנני כי הפעם יעלה בידינו להחליט החלטה גמורה לפתוח את המכון תיכף אחרי החגים, והגיע הזמן שחכמי ישראל כמוך לא יצטרכו עוד לנוע על אדמת נכר.

448. אל הד"ר שמואל פייגין

לונדון י“ח תמוז, תרפ”ד

ידידי יקירי, תלמידי לפנים,

ד"ר שמואל פייגין,

– – – שמחתי מאוד להודעתך בדבר עבודתך שהנך עוסק בה, וכי חלק ממנה הנחילך תואר ד"ר. יהיה לך תואר זה למזכיר תמיד, כי בקבלך אותו התחייבת למדע להגדילו ולהאדירו. ויתן ה', כי תצליח תמיד בעבודותיך.

בינתיים היה הפרופ' קליי בירושלם, ואנכי העירותי מלים אחדות על הרצאתו המעניינת מאוד, ואח"כ הלכתי לראותו אצל אולברייט⁸⁶, אשר ישב אצלו במכונם. ונדברנו שם גם עליך.

עניין פתיחת מחלקת מדעי הרוח, אשר עד כה רק דיברנו על אודותיו והשתדלנו להשיג הכספים הדרושים, הולך ומתקרב להתגשמותו. מחר ומחרתים תהיינה לנו פה אסיפות בנוגע לזה ונחליט במה נתחיל. אנכי כמובן אציג גם שמך, אך מסופקני אם יחליטו להתחיל כבר באשוריולוגיה. אם יהיה דבר חיובי, אודיעך.

וסוף סוף אבוא לאמריקה ללמד וללמוד ולעבד כל החומר, שהתגבב אצלי במשך השנים. ישיבתי הקבועה תהיה בנויורק ושם אורה במשך שנת הלימודים הבאה בעברית בעניני הלשון ותנ"ך. בודאי נתראה במשך השנה.

דבריך, כי “אהיה בודאי ראש המחלקה השמית באוניברסיטה שלנו”, הם חלום. אף אין לי השאיפה לזאת בדעתי ערכי. מקווה הנני, כי יתנו לי בשובי לא"י ללמד שם דקדוק (תנך בודאי ימסרו לאחרים, להרב חיות או איש אחר, כי ע"ז רבים הקופצים, ואני איני מן הנדחקים). – – –

449. אל שמואל טשרנוביץ

לונדון, י“ט תמוז תרפ”ד

– – – ון־ וריזלנד⁸⁷ סיפר לנו, כי קרא עתה ספר שיריו של דיהן⁸⁸ אשר חיבר בא"י, והם שירים נפלאים וגם לאומיים, אך יש גם בספר זה שירים רבים להערצת “מין הזכר”… כאשר בשיריו מהולנדיה, ואת איש כזה מספיד הרב זוננפלד!

כל ענין יחסו של איש זה לאותו עניין של חכמת בני דודנו נודע לי רק פה, וכמדומני שבא“י לא ידענו מזה כלל, לכה”פ אנכי, וג’מס רוטשילד היה הראשון, שהגיד לי, שכנראה היתה לו קטטה באותו יום עם “צעיר” ערבי ואולי הוא שהרגו. והוסיף: בודאי הנך יודע העסקים שהיו לו עם צעירי הערבים… ולא חפץ להאמין בהגידי לו כי לא ידעתי.

“לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב”. אשריהם, בני הכנופיא הקדושה.

450. אל ש. טשרנוביץ

לונדון יום ה' כ“ב תמוז תרפ”ד

– – – הנציב⁸⁹ היה תמול בישיבתנו. הוחלט כי שלשה ידברו אתו: ליפסקי בדבר האמיגרציה, אנכי בדבר החוקה, ופארבשטיין⁹⁰ בדבר חוק הנתינות. בתתו תשובה לשאלתי הגיד בתוך דבריו, כי אמר להם בווזרה, כי “זהו פירוש הצהרת בלפור ובכן צריכים הם להגיד דברים ברורים אם יש ערך להצהרה או אין לה כל ערך, למען נדע היכן אנחנו”. אלה היו דבריו, אך כמובן כל הדברים האלה לא באו בפרסום. הוא מקווה כי יחליטו סוף סוף. – תמול הלכה אליו משלחת מזרחית ג"כ בדבר החוקה, אינני יודע עדיין מה תשובתו.

אנכי הכנסתי ההצעה, כי תלך אליו משלחת בשם ההסתדרות לדרוש ממנו, כי יישאר גם להבא. אך עוד טרם החליטו בנוגע לזה (גם זה לא לפרסום כמובן), וידונו ע"ז בשעה שידברו על כל ההצעות. – – –

אנכי אסע מפה ביום 27 אוגוסט. מוצקין אמר לי, כי נבחרתי מצד הועה“ל לאספת קארלסבאד (זו של פראג נתבטלה), והנני מחכה להודעתכם. בעיתונים התפרסם כי גם כ' יבוא. אנכי אשמח בודאי ע”ז.

אוסישקין נשא תמול נאום מצוין בנוגע לסוכנות היהודית. אך גם הפעם יישנה הדבר הפסיכולוגי הבלתי הגיוני: כולם מתנגדים וכולם יסכימו.

את כתב ידי בנוגע לשיחתי בוזרת המושבות טרם קיבלתי חזרה מאת שטיין⁹¹, בקבלי אשלח אליכם.

שלום רב לכ' ולכל חברינו

ידידו מכבדו

451. אל שמואל טשרנוביץ

לונדון ער“ח אב תרפ”ד

– – – בדבר החוקה הגיד לי הנציב, כי העניין נגמר לטובת אישור החוקה, אך אסור לי לתלגרף אליכם ואסור לפרסם עד אשר תבוא הודעה בפרסום מצד וזרת המושבות. ובכן אל נא תגידו כ"א רק לצנועים שומרי סוד. – – –

452. אל הרב יהודה־לייב לאנדאו

לונדון, ד' מנ“א⁹² תרפ”ד

לכבוד הרב החכם הנכבד והסופר המצוין

מוהר"ר יהודה לנדוי, רב ביוהניסבורג

אדוני הרב הנכבד,

בכל היותי עתה רחוק מירושלם אינני יכול לשכוח מצב תלמידי בביה“מ למורים העברי שבירושלם והנני משתדל אצל מכירי וידידי להשגת מה שחסר לנו בתקציבנו לתמיכתם. כמובן אין הדבר כל כך קל להשיג את שלושת אלפים הדולרים, הדרושים לנו לכל הפחות לצורך זה בשנה. סידרתי תרומות של 25£ לשנה לתמיכה מינימלית של תלמיד אחד, והשגתי כבר איזה מספר תמיכות כאלה והנני מחכה עתה למילוי הבטחת רומעכ”ת⁹³ במכתבו האחרון אלי. – – –